השוכר את הפועל. ואיתה בתוס׳ פ״ק דחולין דף ד׳ והרא״ש ז״ל שם דף ק״נ. וביד כי״ג דהמ״א סימן ט״ו ט״ז י״ז י״ח י״ט. ובטור י״ד סימן קל״ג:

ביין נסך יין נסך ממש קאמר שנתנסך לע״ז וסתם יינם מיבעיא לן בגמרא ואיפשיטא לאיסורא. ומפרש בגמרא שכרו אסור משום קנסא ומשמע לפי זה דאינו אסור אלא לו אבל לאחרים שרי וכתוב באורחות חיים הלכך בדיעבד טוב שיקח השכר ויתנני לעניים משיניחנו לעו״ג אבל לדעת הרמב״ם ז״ל אפילו לאחרים אסור:

אע״פ שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר. בגמ׳ פריך ואע״ג דלא אמר לו העבר לי החבית אחר שנשלמה פעולתו לעתותי ערב אלא באמצע היום מותר ורמינהי השוכר את הפועל ולעתותי ערב א״ל העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר טעמא דא״ל לעתותי ערב דכבר נתחייב לו כל שכרו קודם העברת החבית אבל כוליה יומא לא ומשני אמר אביי כי תנן נמי מתניתין לעתותי ערב תנן רבא אמר לעולם דלא א״ל לעתותי ערב ולא קשיא מתניתין כגון דא״ל העבר לי כל חבית וחבית בפרוטה ונמצאת חבית של יין נסך ביניהם שדי פרוטה לנהרא א״נ לא שקיל מיד עו״ג ואינך משתרו דהא לא שייך שכר ההוא חבית בהדי אינך דכל חדא אגרא דידה באפי נפשה וברייתא דכי לא אמר לו לעתותי ערב הוי כל שכרו אסור כגון דא״ל העבר מאה חביות בק׳ פרוטות דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב ליה מידי הלכך כוליה אגרא שייך ביה ואסור:

ידיחן והן מותרות ביד בפט״ו דהלכות תרומות סי׳ י״ח:

ואם היו מבוקעות אסורות דהשתא מתערב י״נ לתוכן ובירושלמי מוכח שאם היו הענבים קרובים לינטל עוקצן כמבוקעות דמו מפני נקב הנשאר בזנבות ואסורות תוס׳ והר״ן ז״ל אלא שלשון תוס׳ בשם הירושלמי כך אבל אם ניטל העוקץ הוו כמבוקעות וכו׳. ובטור א״ח סימן תמ״ז וביו״ד סי׳ קל״ד:

נפל ע״ג תאנים או על גבי תמרים אם יש בהם בנ״ט אסור לא גרסינן ליה וכן בירושלמי ליתיה וגם בהרי״ף והרא״ש ז״ל ליתיה וכן נראה ג״כ מפירוש הרמב״ם ז״ל וגם תוס׳ כתבו דר״ת ורבינו שמואל לא גרסי ליה ולפי זה צריך לפרש מה שמקשה בגמרא מעשה לסתור על נפילת יין בענבים קאי דגרוגרות דמו לענבים מבוקעות ולספרים דגרסי ליה קשה שהיה לו לומר בגמרא חסורי מחסרא והכי קתני בד״א בתמרים ותאנים לחים אבל ביבשות נט״ל ומעשה וכו׳ ע״כ. וגם הר״ר יהוסף מחקו: ועוד הגיה מעשה בביתוס בן זונין והיה מביא גרוגרות בספינה ונשתברו חביות של י״נ על גביהן ובא מעשה לפני חכמים והתירו זה הכלל כל שהוא בהנייתו בנותן טעם אסור וכל שאינו בהנייתו בנותן טעם מותר כגון החומץ שנפל לגריסין. בפירוש רעז״ל חסורי מחסרא וה״ק דאם נותן טעם לפגם מותר הכי הוא מסקנא דהלכתא אנן כתבו תוס׳ ז״ל דהכא ודפ׳ אלו עוברין דף מ״ד שלש מחלוקות בדבר רבנן סברי דאפי׳ קדרה בת יומיה א״א דלא פגמה פורתא ואפ״ה אסרה הכתוב במדין ור״ע ור״ש ס״ל דקדרה בת יומה לא פגמה כלל אבל דלאו בת יומה דפגמה שריא דנ״ט לפגם מותר דגמרי מנבלה דכתיב בה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה הראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה ור״מ פליג עליה דר״ש וס״ל דנט״ל אסור דגמר מגיעולי עו״ג דאסר הכתוב אע״ג דנט״ל הוא דאפילו קדרה בת יומה אי אפשר דלא פגמה פורתא כרבנן קמאי אלא דרבנן קמאי ס״ל דטעם כעיקר לא ילפינן מגיעולו עו״ג משום דהוי חדוש דהא כל נ״ט לפגם מותר דילפינן מנבלה ואיהו ס״ל דלאו חדוש הוא וילפינן מיניה לכל התורה כולה דטעם כעיקר דאיהו ס״ל דמה שהתיר הכתוב נבלה מוקמינן לה בסרוח מעיקרא ע״כ מתוס׳ ז״ל. ועיין עוד במ״ש שם ר״פ אלו עוברין. וביד פט״ז דהלכות מ״א סי׳ ל״ב ל״ג וכתוב שם נפל ע״ג תאנים הרי אלו מותרות מפני שהיין פוגם בטעם התאנים ע״כ:

ונפל על גביהם ובא מעשה לפני חכמים והתירו כצ״ל:

כגון חומץ שנפל ע״ג גריסין ס״א לתוך גריסין ופירש חומץ של יין נסך. ובטור י״ד סימן ק״ג וסימן קל״ד. בפי׳ רעז״ל כגון שמנונית הדגים או הבשר בדבש וזה מותר לכתחילה ע״כ וכתב עליו החכם הר״ר סולימאן אוחנא ז״ל לכתחילה לא דק ע״כ. עוד בפירוש רעז״ל ויש פוגם בתחלה ומשביח בסוף כגון הדבש ביין. אמר המלקט אפשר לומר שהוא תקרובת ע״ז או דבש של עו״ג כלומר שנתבשל בקדרת איסור נבלה וטרפה בת יומה. עוד בפי׳ רעז״ל מקדיח ומשביח ואע״פ שכשמרתיחן אח״כ פוגם טעמא כך צ״ל:

עו״ג שהיה מעביר כו׳ עד סוף סי׳ ה׳ ביד בפי״ב דהמ״א סימן ט״ו ט״ז י״ז. ובטור י״ד סימן קכ״ט:

כדי שיפתח ויגוף ותיגב כך היא הגרסא בירושלמי בכוליה פירקין גם בהרי״ף והרא״ש דליכא גרסת מלות את החבית. גם הר״ר יהוסף ז״ל מחקם:

המניח עו״ג וכו׳ בתשובות הרשב״א ז״ל סימן תקפ״ח. ותמהתי שראיתי ברב אלפס ז״ל בכל הדפוסים בבא דעו״ג בחנות קודמת לבבא דקמן הן אמת שבגמרא בפסקא כך הוא ג״כ אבל נראה ששם הוא טעות כדמוכח מן הצריכותא שבגמרא שהביא כבר רעז״ל. ואיתה בתוס׳ רפ״ק דסוטה ובגמרא פ״ק דחולין דף ג׳ וכתבו שם תוס׳ ז״ל דאע״ג דקתני המניח בה״א מסיק הכא פירוש בשמעתא קמייתא דשחיטת חולין דמיירי לכתחילה. ובטור יו״ד סימן קי״ח וכתוב שם בבית יוסף בסימן קכ״ט שכתב הרשב״א בשם הראב״ד ז״ל דמש״ה נקט לישנא דהלך לו בקפנדריא לומר דלא ידעו הם שהלך לרחוץ ע״כ בסוף פירוש רעז״ל אבל במניח עו״ג בחנותו דאיכא למימר אחיד ליה לבבא וכו׳ אמר המלקט הוסיף הרמב״ם ז״ל על צריכות הגמרא ופירש או בהפך נאמר בים שאפשר שנכנס בתוך הים ויסתר מן העין הוא שנאמר שיהיה מנסך בזה הזמן אבל בחנות אפילו הוה נסתר יותר לא יתנסך לפי שהוא ירא שיבואו הבעלים ואי אפשר לו להעביר החנות ממקומו לפיכך הודיעך ששיעור הזמן אחד לדעת חכמים בכל ע״כ. ופירש בתוי״ט כתב הר״ב ואשמועינן וכו׳ והיה נראה לפרש דמש״כ מעביר חבית עם ישראל שלא יוכל להפליג כיון שהוא לבדו ואין אחד יכול לשאתו דהכי דייק לישנא דעם ישראל דמשמע שהישראל מסייעו וכו׳. [הגה״ה וגם אני ההדיוט נדחקתי במלת עם והיה נלע״ד לפרש שהישראל היה מעביר כדי יין ממקום למקום וקרא לעו״ג או בחנם או בשכר שיעביר לו גם הוא והיו שניהם מעבירים יחד כל אחד כד אחד על כתפיהן או לפניהם או בסל או בקופה וזה הפירוש לא ינגד דברי הרמב״ם ז״ל שכתב והוא הולך אחריהם לשמרם דמה לי הולך אחריהם ריקן או טעון גם הוא דוק]:

ושעל הדולפקי מותר דאינו מוכן לסעודה זו. כתב הר״ן ז״ל הני באבי ליתנהו כולהו בחדא גוונא דבבא קמייתא דעו״ג שהיה מעביר דוקא בחביות סתומות א״נ בפתוחות וחסרות הרבה אבל פתוחות ומלאות אסור וראיה לדבר מדאמרינן בפ׳ ר׳ ישמעאל וכו׳ הלכך על כרחין הך בבא דעו״ג שהיה מעביר לאו בפתוחות ומלאות מיתוקמא אבל הנך בבא דמניח יינו בקרון ומניח עו״ג בחנותו והיה אוכל עמו על השלחן שריותא דידהו אפילו בפתוחות היא כיון שאין העו״ג נושא אותן וראיה לדבר מדקתני בסיפא דמתניתין ואם אמר לו הוי מוזג ושותה אף מה שעל הדולפקי אסור חביות פתוחות אסורות מכלל דברישא [הגה״ה פירוש רישא קאי ארישא דהני תלתא באבי בתראי היכא דקתני בהו מותר] אפילו פתוחות מותרות ודקתני ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום וכו׳ לאו משום דתנא בין ברישא בין בסיפא [הגה״ה פירוש רישא וסיפא דהני תלתא באבי בתראי] בסתומות דוקא מיירי אלא ה״ק ואם הודיעו שהוא מפליג פתוחות אסורות לאלתר וסתומות נמי אסורות בכדי שישתום וכו׳ ומיהו שריותא דרישא [הגה״ה פירוש קאי ארישא דתלת באבי בתראי] אפילו בפתוחות היא והכי איתא בהדיא בתוספתא וכו׳ הלכך כל הני באבי דמתניתין שריותא דידהו אפילו בפתוחות היא בר מבבא דרישא דכיון שהעו״ג נושא חביות של יין על כרחין אילו היו פתוחות ומלאות אסור מההיא דר׳ ישמעאל כדכתיבנא. ומיהו בענין סתימתם כתב הרמב״ן ז״ל דכל שהן סתומות בפקק של עץ וכיוצא בו דַיַן בכך והיינו דלא מפרש בבבא קמייתא דמתניתין דוקא בחביות סתומות היא אע״ג דבאבי אחרנייתא אפילו בפתוחות לפי שאין דרך להעביר כדי יין ממקום למקום בלא פקק של עץ וכיוצא בו. אבל הראב״ד ז״ל כתב דבבא קמייתא דמתניתין דוקא בסתומות לגמרי הא לאו הכי אסורות אפילו הן חסרות שמכיון שנתעלמו עיני ישראל מן העו״ג יכול לפרקה מכתפו ולהניחה מעט וליגע ואומר לנוח מעט הורדתיה הלכך אם מלאה הוא אסורה מיד ואפילו לא הניחו כלל מההיא דפ׳ ר״י ואם חסרה היא כיון שנתעלמו עיניו ממנו אסור שמא הורידה מכתפו. ודאמרינן ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב ה״פ שאם הודיעו שהוא מפליג במקום פלוני ויש באותו הילוך שיעור כדי שישתום ויסתום ויגוב אסור אבל אם הודיעו שהוא מפליג כדי פתיחה בלחוד אע״ג ששהה כדי שישתום ויסתום ויגוב מותר דעו״ג מסתפי ואמר אי פתחנא אתי ישראל ומשכח לחביתו פתוחה או ימצאני מתעסק בסתימתה או שימצא סתימתו לחה ומיתפיסנא כגנב וכן דעת הראב״ד ז״ל. אבל יש מי שאומר שכל שהודיעו שהוא מפליג כדי פתיחה ושהה כדי שישתום ויסתום ויגוב אסור שכיון שהעו״ג בטוח שלא ימצאנו בשעה שהוא פותחה פתח ולא מירתת שאפילו ימצאנו ישראל בשעה שהוא סותם אותו מצי לאישתמוטי ולמימר חד מעו״ג אחריני דהוו הכא פתחה ואנא סתימנא לה עכ״ל ז״ל. אבל הרא״ש ז״ל כתב דבבא דעו״ג שהיה מעביר אפילו בחבית פתוחה מיירי דומיא דתמרין ופועלין דמייתי עלה בגמרא דמיירי בחבית פתוחה וכן בלגין שעל הדולבקי מיירי בחבית פתוחה דומיא דעל השלחן וכן עו״ג שנמצא עומד בצד הבור דשלהי פ׳ ר׳ ישמעאל וכן מעשים בכל יום דאפילו חביות פתוחות שנמצא העו״ג עומד אצלם מתירין אותם ולא חיישינן שמא נגע ותימא אמאי לא חיישינן והלא בקל יכול ליגע וי״ל כיון שיודע העו״ג שיפסיד הישראל יינו אם יגע בו מירתת עו״ג וכל היכא דסבר דילמא חזי ליה ישראל לא נגע ואין לו פנאי לנסך דכל שעתא ושעתא אמר השתא אתי ישראל וחזי לי וה״נ תניא בתוספתא פרוור שישראל ועו״ג כונסין לתוכו יין אע״פ שחביות פתוחות והעו״ג יושב מותר מפני שהן בחזקת המשתמר ע״כ והביא שם דעת הראב״ד ז״ל ובסוף כתב ואין נראה להרמב״ן ז״ל לחלק בין הני בבות דמתניתין אלא כולן בפתוחות איירי ע״כ וכתב עוד וגבי מעביר סתומות בפקק של עץ היינו כפתוחות כיון שיכול לפתוח בלא זיוף ע״כ:

ושעל הדולפקי מותר וכגון שלא הודיעו שהוא מפליג ואם אמר לו הוי מוזג ושותה אף מה שעל הדולפקי אסור וחביות פתוחות ואפילו סתומות אם שהה כדי שיפתח ויסתום ויגוב אסורות כיון שחיזק ידיו למזוג ולשתות אע״פ שלא הודיעו שהוא מפליג מתוס׳ והרא״ש ז״ל. וכתב הר״ר יהוסף ז״ל ואם אמר לו הוי מוזג ושותה וכו׳ חביות פתוחות אסורות פירש דוקא אאם אמר לו הוי מוזג וכו׳ קאי כן נ״ל:

בולשת עו״ג שנכנסה לעיר וכו׳ מאי דקשה אמתניתין אמתני׳ דעיר שכבשה כרכום דבפ׳ שני דכתובות נכתב שם בס״ד. ומחק הר״ר יהוסף ז״ל מלת עו״ג ומלת לפי. ומתניתין מייתי לה בשבת פ׳ כירה דף מ״א ובר״פ כל היד:

סתומות מותרות פירש הר״ן ז״ל שכיון שהם סתומות ה״ז ראיה שלא פתחום שאם פתחום לא חזרו לסותמן שאין אימת אדם עליהם וכ״ש דשרו לר׳ אליעזר דלא חייש לזיופא בברייתא פ׳ אין מעמידין (דף ל״א) וסגי ליה בחותם אחד ומיהו בין לדידיה בין לרבנן דוקא סתומות במגופה של טיט אבל בפקק של עץ כפתוחות דמו דכי מהדר ליה לפקק לאו משום אימתא אלא משום אורחא דמילתא:

בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך בין בכרכום של אותה מלכות בין של מלכות אחרת וכן מוכח בפ׳ האשה שנתארמלה ומיהו דוקא בפתוחות מתחלתן אבל סתומות שנפתחו חיישינן להו ע״כ. וביד בהלכות מ״א פרק י״ב סימן כ״ג ולשונו שם גדוד שנכנס למדינה דרך שלום כל החביות הפתוחות שבחנויות אסורות וכו׳ ובטור י״ד סימן קכ״ט:

אומנים ישראל ששלח להם עו״ג חבית של יין נסך בשכרן מותר שיאמרו לו וכו׳ כך צ״ל אלא שכתב הרשב״א ז״ל דיש מפרשים משנה זו כשעשו מלאכה אצל ישראל וישראל זה אמר לעו״ג לפורעם בשבילו והוא שלח להם חבית של י״נ והכל עולה לטעם אחד ע״כ. אלא דלפי פירוש זה אין צורך להגיה לשון המשנה ושמא מי שראה פירוש זה חשב שכך צריך להיות גרסת המשנה כדי שלא ידחק בפירוש זה. והר״ר יהוסף ז״ל כן הגיה אלא שמחק ג״כ מלת בשכרן. וביד פי״ג דהלכות מ״א סימן כ׳ כ״ג כ״ד. ובטור י״ד סימן קל״ב. וכתב הר״ן ז״ל ומיהו לאו דוקא דמיה דה״ל רוצה בקיומו דאסור אלא כך הוא מותר שיאמרו לו עד שאתה שולח לנו חבית זו תהא שלך ותן לנו דמיה כנגדה ובכי ה״ג אין רוצין בקיומו כלל ואם משנכנסה לרשותם אסור דכיון דזכו ביה כי שקלי דמיה דמי י״נ קא שקלי וכך הם דברי הרשב״א ז״ל בתורת הבית אלא שפירש משנה זו בשלא פסק להם ולערב שלח להם חבית של יין שוה דינר ע״כ. ואיני יודע למה הוצרך לפרש כן דאפי׳ פסק להם שכר משמע דדינא הכי הוי ושמא י״ל דאורחא דמילתא נקט שאין דרך לפסוק מעות ולשלוח יין אבל כשעושין מלאכה סתם לפעמים שולחים יין עכ״ל ז״ל. ובר״פ דף ש״ף ע״ב העלה הר״ן ז״ל דודאי כל היכא דאמר לו העו״ג המתן עד שאמכור ע״ז או י״נ ואביא לך אסור ומתניתין דהכא שאני דאינהו לא אמרי מכור אותה ותן לנו את דמיה ואיהו נמי לא אמר להו המתינו לי עד שאמכור אלא הכי אמרי ליה עד שאתה נותן לנו חבית שוה עשרה דינרים תן לנו עשרה דינרים שהם דמיה הלכך אין כאן רוצה בקיומו כלל ע״כ:

המוכר יינו לעו״ג וכו׳ ירושלמי פ״ק דקדושין דף ס׳ ופירש הרא״ש ז״ל דמיו מותרין דכי משכיה עו״ג אכתי לא הוי יין נסך ובמודד לתוך כליו של ישראל או לתוך כליו של עו״ג שהדיחו דלית ביה עכבת יין ואפילו לא הדיחו בדיעבד שרי כרשב״ג דאמר ימכר כולו לעו״ג חוץ מדמי י״נ שבו ע״כ. ועיין בספר הלבוש סימן קל״ב במה שפלפל שם סעיף ב׳:

אם יש בו פירש הר״ן ז״ל אם יש בשולי המשפך עכבת יין כלומר מקום שמתעכב שם טפת יין אסור לפי שנשאר שם מן היין שמדד לתוך צלוחיתו של עו״ג ובגמרא מפרש דההיא עכבת יין מיתסרא למאן דס״ל נצוק חבור משום נצוק לפי שעכבת יין זו שבשולי המשפך מחוברת ע״י נצוק ליין שבצלוחיתו של עו״ג ולמאן דלית ליה נצוק חבור מוקמינן לה בשפחסתו צלוחיתו כלומר שנתמלאת צלוחית העו״ג עד היין שבשולי המשפך ונתחבר ממש יין שבמשפך ליין נסך שבצלוחית ויש גורסין עקבת יין בקוף ופירש לכלוך יין והכי מוכח בירושלמי דאמרינן כמה דתימר עקובה מדם והאי אסור בהנאה קאמר דאי לאוסרו בשתיה למה לי עקבת יין אפילו אין בו עקבת יין אסור בשתיה שכיון שמשפך זה היה צריך הדחה ולא הדיחו ודאי שאוסר היין בשתיה אלא לענין איסור הנאה קאמרינן ומש״ה דוקא כי אית ביה עקבת יין. ועי׳ בתוי״ט עד נהנה מן האיסור אסור אע״פ שאינו נהנה מן האיסור אסור ואחרים אומרים דהאי אסור בשתיה קאמר דכי לית ביה עכבת יין שרי אפילו בשתיה שאע״פ שהוא מחוסר הדחה כיון שהוא מכניסו לקיום מכיון שיבש י״נ שעליו אם נשתמש בו אינו אוסר את היין אפילו בשתיה וכתב הרמב״ן ז״ל שאין זה נראה אלא במשפך לפי שאין היין מתעכב בו אבל בכסי וכיוצא בהן לא:

המערה מכלי אל כלי למ״ד נצוק חבור מוקמי לה בגמרא דקא מקטף קטופי כלומר שיפסוק ראש העליון של נצוק קודם שיגיע ראש התחתון לכלי האסור ודייקינן מרישא הא דביני ביני אסור משום דנצוק חבור ואע״ג דמסיפא נמי איכא למידק הא דביני ביני שרי לא דייקינן הכי אלא אגב דתנא המערה ממנו מותר תנא נמי ואת שעירה לתוכו אסור וה״ה דביני ביני נמי אסור ולמאן דלית ליה נצוק חבור דייקינן מסיפא ואת שעירה לתוכו אסור הא דביני ביני שרי ומרישא לא דייקינן מידי אלא אגב סיפא נקטה עכ״ל ז״ל. והכי גרסינן בגמרא אמר רב הונא נצוק וקטפרס ומשקה טופח חבור לענין י״נ א״ל רב נחמן לרב הונא מנא לך הא אילימא מדתנן ספ״ח דטהרות הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינם חבור לא לטומאה ולא לטהרה לטומאה ולטהרה הוא דלא הוי חבור הא לענין י״נ הוי חבור אימא סיפא האשבורן חבור לטומאה ולטהרה לטומאה ולטהרה הוא דהוי חבור הא לענין י״נ לא הוי חבור אלא מכאן ליכא למישמע מינה מידי וקיימא לן כותיה דרב הונא וכן פסק הרמב״ם ז״ל בפי״ב מהלכות מ״א. ועיין בב״י במ״ש בשם הרשב״א ביו״ד סימן קל״ד. וביד שם בהלכות מ״א סי׳ י״א י״ב:

וחזר ומדד הגיה הר״ר יהוסף ז״ל ונטלו ומדד לתוך וכו׳. עוד הגיה המערה מכלי לכלי המערה ממנו מותר ואת וכו׳ וכתב כן מצאתי מוגה:

יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא ביד שם פט״ז סימן כ״ח ובירושלמי פ׳ שני דערלה. ובטור י״ד סימן קל״ד. והוכיח הר״ן ז״ל מן התוספתא דכל היכא דתני י״נ אף סתם יינם במשמע אא״כ פירש ודלא כר״ת ז״ל שכתב בספר הישר דכי תנן י״נ אסור ואוסר בכ״ש דוקא בי״נ ממש דומיא דמים במים שאין הדברים אמורים אלא במים שנתנסכו ודאי לע״ז אבל סתם יינם בנ״ט כשאר איסורין שבתורה ואין זה מחוור מן התוספתא וכו׳ עד ומיהו דוקא ביין שנאסר בהנאה אבל יין שאינו נאסר אלא בשתיה אינו אוסר בכ״ש דהא אמרינן בגמרא דהאי דאוסר י״נ בכל שהוא משום חומרא דע״ז הוא הלכך דוקא ביי״נ שנאסר בהנאה שיש בו משום לתא דע״ז אבל ביין שלא נאסר אלא בשתיה דלית ביה משום לתא דע״ז לא ע״כ:

יין במים ומים ביין בנ״ט תוס׳ פ׳ גיד הנשה דף צ״ז וכתב התי״ט. ומ״ש הר״ב ומסקנא דמילתא לפי ההלכה וכו׳ לא בא למעט מן ההלכה כל מה שנתבאר עד עתה אלא שלהורות הלכה בכל איסורין הוא דאתא ע״כ. והאי שפסקו הפוסקים דכל איסורין שבתורה בין במינם בין שלא במינם בנ״ט כר׳ יוחנן ור״ל לגבי רב ושמואל ומיהו איכא דנפקי מהאי כללא בדבר שיש לן מתירין דאפילו באלף לא בטיל אם נתערב במינו כמו שכתבתי בפ׳ ששי דנדרים סימן ז׳ וחמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו דאיסורו בכל שהוא ע״כ בקיצור מהר״ן ז״ל. בפירוש רעז״ל חוץ מטבל וי״נ וזה הכלל לאתויי טבל. ופירש תוס׳ דהה״נ דמים במים במשהו כיי״נ. ובירושלמי מפ׳ טעמא דטבל אוסר בכל שהוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין שהרי אפשר לתקנן ממקום אחר. וכן ביד כט״ו דהמ״א סימן ו׳. ובגמרא דילן דמפרשינן טעמא משום דכהתירו כך איסורו תירץ ר״ת דמיירי כשאין לו טבל ממקום אחר והביא ראיה מפ׳ הזהב. ובגמרא אוקימנא למתניתין אליבא דרב דימי שאמר משום ר״י המערה י״נ מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל דמתני׳ דקתני י״נ אסור ואוסר בכל שהוא דוקא בדנפל התירא לגו איסורא כלומר דבכה״ג אפילו נפלה חבית גדולה של היתר לתוך טפה של י״נ נאסר הכל דבכה״ג מחמרינן בי״נ [יותר] משאר איסורין אבל היכא דנפל איסורא לגו התירא ראשון ראשון בטל אא״כ נופל בבת אחת כדי נתינת טעם וטעמא דמילתא לפי שאותו דבר שעומד במקומו חשוב יותר מן הבא עליו ולפיכך כשהאיסור עומד במקומו ואפילו משהו אוסר את היין שבא עליו ואפילו חבית גדולה בבת א׳ משום חומרא די״נ אבל כשההיתר במקומו והאיסור בא עליו ההיתר מבטל את האיסור אא״כ בא עליו איסור מרובה שיש בו כדי ליתן טעם בהיתר וכן נראה מדברי הרמב״ם ז״ל וזה כענין ששנינו בפ׳ שני דמקואות דרביעית מים שאובים בתחלה פוסלין את המקוה מפני שמי המקוה באין עליהם ואילו על פני המים אין השאיבה פוסלת אלא בשלשה לוגין וכל ה״מ במין במינו אבל במין בשאינו מינו קיל טפי דחמרא דהתירא דנפיל בבת אחת למיא דאיסורא ואין במים של איסור כדי ליתן טעם בו מותר והיינו דתנן יין במים בנ״ט ולפי דרך זה הדבר ברור שיש חילוק בין י״נ לשאר איסורין שביין נסך אם נפל היתר מרובה בבת אחת לתוך איסור מועט נאסר ואילו בשאר איסורין בעינן שיהא באיסור כדי נתינת טעם וכן בזה הדרך בעצמו הוא החילוק שיש בין מין במינו ומין בשאינו מינו בי״נ והא דתנן קמן י״נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה יוקי לה רב דימי דוקא כשנפלה חבית גדולה ונשברה ונפלה בו כאחת. ואותבינן עליה דרב דימי מדתנן במתניתין יין במים בנ״ט מאי לאו דנפל איסורא לגו התירא וקתני דמכי יהיב טעמא מתסר אלמא דלא אמרינן ראשון ראשון בטל ודחינן לא דנפל התירא לגו איסורא הר״ן ז״ל והאריך הוא ז״ל לכתוב דעת הראב״ד ז״ל ודעת תוס׳ והרמב״ן ז״ל בענין שאר איסורין היכא דנפל התירא לגו איסורא מעט מעט אי אמרינן ראשון ראשון בטל ונראה שהוא ז״ל העלה דלא אמרינן ראשון ראשון בטל רק בערלה מטעם שכתבתי בשמו ז״ל שם פ׳ שני דערלה סימן ב׳ וסימן י״א וכתב בסוף הלכך מתניתין דקתני יין במים בנ״ט לדידן דלית לן דרב דימי כפשטה מיתוקמא באיסורא לגו התירא שאע״פ שנפל כדרך הנופלין ראשון ראשון בטל ע״כ בקיצור מופלג ביותר. ועוד כתב ז״ל דלפירוש רבינו יצחק ז״ל דס״ל שאע״פ ששאר האיסורין אינם בטלין בפחות מס׳ יין שאני שבששה חלקי מים נפגם ואינו משביח המים אלא פוגמן וה״ל נט״ל דמותר בכל איסורין שבתורה ולפי פירוש זה הא דתנן יין במים בנ״ט לשבח כלומר בפחות מששה חלקים מים הא בששה חלקים מים מותר שאין טעמו משביח אלא פוגם וקיוהא בעלמא הוא ע״כ בקיצור. ועיין במ״ש בפ׳ שני דערלה סימן ז׳. והגיה הר״ר יהוסף ז״ל זה הכלל מין במינו כל שהוא:

ואלו אסורין ואוסרין בכל שהן כתוב בספר המאור דע כי יש הפרש בין איסור משהו האמור לענין חמץ בפסח ובין אוסרין בכל שהוא האמור כאן כי משהו האמור להלן הוא אמור על עצם האיסור וכל שהוא האמור כאן הוא אמור על ההיתר לומר שאין האיסור בטל אפילו באלף של היתר ע״כ. ואיתה בר״פ התערובות ובר״פ כל האיסורין. ותוס׳ פ׳ כל שעה דף ל׳ ודפ׳ כסוי הדם דף פ״ז:

יין נסך ביד רפי״א דהלכות מ״א:

וע״ז ועורות לבובים ביד בהלכות ע״ז פ״ז סי׳ י״ט ובטור י״ד סימן ק״מ. ונראה דאותה בהמה שממנה הוציאו הלב מחיים כולה אסורה בהנאה אע״פ שלא הקריבו ממנה לפני ע״ז רק לבה והחדוש הוא שאפילו עורה נאסר ולכן כל העורות לבובין שימצאו ביד העו״ג אסורין אפילו בהנאה כדתנן לעיל פ׳ שני סימן ג׳ ואע״פ שאפשר שלא נקדר לע״ז אפילו שיש עליו קורט דם עכ״ז אסור דמסתמא כיון שיש עליו קורט דם או נמלח כדכתיבנא שם לעיל פ׳ שני סימן ג׳ תלינן לחומרא והשתא קתני הכא דאפילו נתערב עור א׳ לבוב ודאי לע״ז בכמה עורות לבובין שלא לע״ז דכולן אסורין אפילו א׳ באלף וה״ה נמי אם נתערבה חתיכה מעור לבוב לע״ז עם חתיכות של עור דהתירא דכולן אסורות כך נלע״ד:

ושעיר המשתלח צריך להעביר עליו הקולמוס וכן בירושלמי ובהרי״ף ובהרמב״ם והרא״ש ליתיה וגם הר״ר יהוסף ז״ל מחקו. וכן מוכרח וכמו שאכתוב בסמוך בס״ד. ופירש רש״י ז״ל וצפורי מצורע וחולין שנשחטו בעזרה איסורי הנאה נינהו ובמסכת קדושין מפ׳ להו ע״כ. נראה שכך היתה גרסתו ז״ל ותימה הוא דאמאי שינה התנא לשונו ממה ששנה בפ׳ שני דקדושין סימן ט׳. ועוד קשה לפירוש רש״י ז״ל במ״ש ובמסכת קדושין מפרש להו על צפרי מצורע וחולין שנשחטו בעזרה דהא כולה נמי מפרש להו התם בגמרא משור הנסקל ואילך. ועוד קשה שרש״י ז״ל פירש בכאן דשער נזיר אסור בהנאה מקרא דכתיב ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ואילו התם נפקא לן מקרא דכתיב קדוש יהיה גדל פרע כמו שנכתב שם סימן ט׳. ורעז״ל העתיק שם משם וכאן מכאן. בפירוש רעז״ל וכל הני דחשיב במתניתין דבר שדרכו לימנות הוא וכו׳. אמר המלקט ובגמרא פריך וליתני נמי אגוזי פרך ורמוני בדאן דדבר שבמנין ואיסורי הנאה נינהו ומשני הא תנא ליה התם בערלה הראוי לערלה ערלה ופריך נמי ליתני ככרות של ב״ה לענין חמץ בפסח דבר שבמנין הוא ואיסור הנאה ומשני מאן שמעת ליה הא ר׳ עקיבא הא תנא ליה נמי התם בפ״ג ר׳ עקיבא מוסיף אף ככרות של בעל הבית ע״כ. עוד בפירוש רעז״ל הרי אלו למעוטי וכו׳. אמר המלקט פירשו תוס׳ וגם הרא״ש ז״ל הכא וגם בפרק גיד הנשה מכח קושיא דהאי דקאמר בגמרא הרי אלו למעוטי וכו׳ היינו למעוטי דלא חשיב להו תנא פירוש שלא ירד לשנות אלא היכא דאיכא תרתי דבר שבמנין ואיסורי הנאה וכה״ג אמרינן ברפ״ק דב״ק דקאמר מניינא דמתניתין למעוטי דר׳ אושעיא ודר׳ אושעיא למעוטי דר׳ חייא ולאו משום דפליגי בהו דכולהו מודו דאבות נינהו לשלם ממיטב. אבל קשה דכי פריך הכא בגמרא וליתני נמי חתיכת נבלה אמאי לא משני דלא תנא לה משום דכבר תנא בפ׳ גיד הנשה וכן חתיכה של נבלה וכו׳ דקתני ואם לאו כולם אסורות כדמשני אהא דאגוזי פרך וי״ל דהכי פריך הכא בגמרא וליתני נמי חתיכת נבלה ואי משום דכבר תנא לה בפ׳ ג״ה א״כ לא ליתני חתיכת בשר בחלב כיון דכבר אשמעינן בפ׳ גיד הנשה דחתיכת איסור לא בטלה משום דהוי דבר שבמנין ולפי זה צריך לפרש דדבר שבמנין ולא איסור הנאה בטל לההוא תנא ולכך לא נקט אלא חתיכת בשר בחלב ופליג אתנא דמתניתין דבפ׳ גיד הנשה עכ״ל ז״ל. ובטור או״ח סימן תמ״ז. והקשו תוס׳ ז״ל בר״פ התערובות וא״ת אמאי לא חשיב בע״ז פרוסה של לחם הפנים וחתיכה של חטאת טמאה וחתיכה של קדשים שמתו וי״ל דבקדשים לא קמיירי ומיהו ה״מ למיתני אברי שעיר המשתלח למאן דאסר ביומא ואתיכה של עיר הנדחת ושער של מת דאסרינן ליה במתניתין דבפ״ק דערכין ע״כ. וראיתי להעתיק הנה פי׳ הר״ן ז״ל וכל לשונו שנמשך הימנו תועלת הרבה להבנת כמה משניות וז״ל ואלו אסורין ואוסרין בכל שהן האי בכל שהן אין פירושו שאפילו משהו מאיסורין הללו יאסור תערובתו בהנאה דהא בגמ׳ מוקמינן לה להא מתניתין דוקא בדבר שבמנין הלכך ודאי האי כל שהן ה״ק שכל אחד מאיסורין הללו אם הוא דבר שבמנין אוסר תערובתו אפילו ריבה עליו אלף כיוצא בו ומיהו דוקא בשאר איסורי הנאה דקתני הכא שאין איסורן משום לתא דע״ז הוא דבעינן שיהא האיסור דבר שבמנין ועלייהו בלחוד הוא דאמרינן בגמרא האי תנא תרתי אית ליה איסורי הנאה ודבר שבמנין וכמו שאפרש בס״ד. אבל באותם שהם אסורים משום לתא דע״ז דהיינו יין נסך וע״ז ועורות לבובין אע״פ שאין דבר שבמנין אוסר תערובתו בהנאה לפי שאסור ליהנות מאיסורי הנאה והכי מוכח בירושלמי דגרסי׳ התם יין נסך וע״ז ועורות לבובין משום שנאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם וה״נ מוכח בבבא אחריתי דמתניתין דקתני י״נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה אלמא אע״פ שאינו בעינו אוסר הכל בהנאה ואפילו משהו ממנו כיון דלא נקטי׳ כרב דימי וזה שלא כדברי רש״י ז״ל שפירש יין נסך חבית באלף חביות וע״ז צורה שעבדוה ונתערבה באלף צורות דמשמע דס״ל ז״ל דכולה מתניתין בדבר שבמנין מיתוקמא ואפילו באיסורי ע״ז ולא מיחוור כדכתיבנא ומיהו הנך כולהו אחריני מיירי בכגון שהן דבר שבמנין דשור הנסקל אם חי הוא דאסור בהנאה לאחר שנגמר דינו חשיב ולא בטיל דהכי אמרינן התם בפ׳ התערובות דב״ח חשיבי ולא בטלו ואם מת הוא מיירי בחתיכה ממנו שנתבשלה וראויה להתכבד לפני האורחין ועגלה ערופה נמי בחתיכה חשובה לאחר שנתבשלה אי נמי בעוד שעגלה חיה וכמ״ד ירידתה לנחל איתן אוסרתה וצפרי מצורע נמי ב״ח נינהו ושער נזיר כגון שארג בו בגד חשוב ופטר חמור מחיים לאחר שנאסר בהנאה כדאיתא בבכורות ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה בחתיכה חשובה שנתבשלה וכיון דבכל הני דמתני׳ דלא מיתסרי משום לתא דע״ז בעינן שיהו דבר שבמנין. מינה שמעינן ה״מ כשהאיסור עומד בעינו אלא שאינו ניכר בהן אבל אם נימוח אינו אוסר אלא בששים שכל נימוח לאו דבר שבמנין אבל באיסורי ע״ז דלא בעינן דבר שבמנין אפילו נימוחו אוסרין במשהו בהנאה. וגרסינן עלה בגמרא מה נפשך אי דבר שבמנין קחשיב כלומר דמשום שדרכו לימנות לא בטיל ואפילו לאו איסורי הנאה ליחשוב נמי חתיכת נבלה ואי איסורי הנאה קחשיב כלומר דמפני חומר איסור הנאה שבהן אינם בטלין ליתני נמי חמץ בפסח א״ר חייא א״ר יוחנן האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסור הנאה פירש רש״י ז״ל דה״ק האי תנא תרתי בעי קודם שיאסור תערובתו משהו שיהא דבר שבמנין (הגהה פירש רש״י ז״ל שיער נזיר דבר הנמכר במנין הוא כמה גזות בסלע ועושין מהם שקין ע״כ) ושיהא דבר מאיסורי הנאה הא דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה כגון חתיכת נבלה בטלה ואיסור הנאה נמי דלאו דבר שבמנין כגון חתיכת חמץ בפסח בטלין הלכך חתיכת נבלה אע״ג דדבר שבמנין הוא כיון דלא אסירא בהנאה בטלה ברובא ושדי חדא לכלביה ואידך שרו באכילה אלו דבריו ז״ל. ומה שאמר דשדי חדא לכלבי׳ נחלקו עליו בתוס׳ שבכל איסורין שבתורה מכיון שנתבטל האיסור אינו צריך להרים אלא באיסורי מתנות כהונה בלבד מפני גזל השבט והכי איתא במסכת ערלה ופרכינן וליתני אגוזי פרך ורמוני בדאן דדבר שבמנין ואיסורי הנאה נינהו כלומר שאם הם של ערלה או של כלאי הכרם ונתערבו באלף כולם ידלקו ומפרקינן הא תנא ליה התם כלומר בסדר זרעים הראוי לערלה ערלה הראוי לכלאי הכרם כלאי הכרם ולתני נמי אף ככרות של בעל הבית לענין חמץ בפסח כלומר דדבר שבמנין ואיסורי הנאה הן מאן שמעת ליה דאמר חמץ בפסח אסור בהנאה ר׳ עקיבא הא תנא ליה התם ר׳ עקיבא מוסיף אף ככרות של בע״ה:

הרי אלו למעוטי מאי למעוטי דבר שבמנין דלאו איסורי הנאה א״נ איסורי הנאה דלאו דבר שבמנין זו היא סוגית הגמרא ולפיכך מה שפירש רש״י ז״ל במאי דאמרינן האי תנא תרתי אית ליה דלדידיה חתיכת נבלה אע״פ שהוא דבר שבמנין בטלה היא כיון שאינה מאיסורי הנאה הך מתנית׳ פליגא אמתני׳ דפ׳ גיד הנשה דתנן התם גיד הנשה שנתבשל עם הגידים בזמן שמכירו בנ״ט ואם לאו כולן אסורין והרוטב בנ״ט וכן חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירן בנ״ט ואם לאו כולן אסורות והוינן בה בגמרא וליבטול ברובא ומפרקינן בריה שאני כלומר דגיד בריה הוא וגבי חתיכה מפרקינן שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה בפני האורחים אלמא משמע מהתם דחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים אינה בטלה לעולם ולפום סוגיא דהכא נבלה אע״פ שראויה להתכבד בה אינה אוסרת תערובתה במה שהוא כיון דלית בה תרתי ולישנא דגמרא הכא הכי דייק דפלוגתא היא מדאמרינן האי תנא תרתי אית ליה מכלל דאיכא תנא אחרינא דלית ליה תרתי ואפשר שזה היה דעתו של הרב אלפסי ז״ל שלא כתב אותה משנה שבפ׳ גיד הנשה וכתב כאן דליתיה להאי כללא דהא איכא חמץ בפסח מכלל דס״ל דבשארא איתיה אבל הרמב״ם ז״ל פסק כאותה משנה דחתיכה הראוייה להתכבד בה אינה בטלה לעולם בפט״ז מהמ״א וכן דעת רבותינו הצרפתים ז״ל. והראב״ד ז״ל מקיים את שתיהן ואומר דמתניתין דהכא ודהתם לא פליגין כלל דהכא ה״ק האי תנא לא איירי במתניתין אלא באסורי הנאה ודבר שבמנין משום דהאי תנא ס״ל דאין איסורי הנאה אוסרין תערובתן בהנאה אא״כ הן דבר שבמנין ומש״ה לא קתני חמץ בפסח דכיון דלא הוי דבר שבמנין נהי שאוסר תערובתו באכילה במשהו כדמוכחא שמעתא דפ׳ כל שעה אפ״ה בהנאה אינו אוסר וחתיכת נבלה נמי לא קתני שאע״פ שכיון שהוא דבר שבמנין אוסרת תערובתה במשהו וכמתניתין דפ׳ גיד הנשה האי תנא באיסורי הנאה קא מיירי באיסורי אכילה לא קמיירי והיינו דקאמרינן הרי אלו למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה כלומר שאינו מן הכלל הזה ואין ראוי לשנותן עם אלו אע״פ שהם אוסרין במה שהם משום דבאיסורי הנאה קא מיירי באיסורי אכילה לא קמיירי ושאר איסורי הנאה נמי שאינם דבר שבמנין ל״ש כאן שאין דינם כיוצא באלו שכל איסורי הנאה שאינם דבר שבמנין אינם עושין תערובתן כיוצא בהן במה שהן ליאסר בהנאה ואפילו חמץ בפסח אבל לעולם דבר שבמנין שבאיסורי אכילה אוסר תערובתו במשהו באכילה והכי מוכח בתמורה פ׳ כל האיסורין דהכא כי קתני איסור הנאה בלחוד לאו משום דלא להוי דינא הכי בדבר שבמנין ובאיסורי אכילה לאסור תערובתו באכילה במה שהן אלא משום דתנא באיסורי הנאה קא עסיק ולא באיסורי אכילה דקא מקשה התם ומ״ש דלענין תערובת קדשים דתני איסורי הנאה ואיסורי אכילה בהדי הדדי דהתם קתני הרובע והנרבע דלאו איסורי הנאה נינהו ואוסרין בכל שהן דאלמא כל איסורין שבמנין עושין תערובתם כיוצא בהם ותערובות דחולין פסיק ותני איסורי הנאה לחוד ואיסור אכילה לחוד כלומר דבמתני׳ דהכא דמתנייא בחולין לא קתני אלא איסורי הנאה ופריך כי קאי בע״ז משום דבעי לפרושי איסור דיין נסך פריש נמי כל איסורי הנאה דדמיא ליה כי קאי הכא משום דבעי לפרושי מוקצה ונעבד אתנן ומחיר מפרש נמי כל האסורין לגבי מזבח דדמו להו אלמא כי קתני הכא איסורי הנאה ה״ה לאיסורי אכילה שדינן כך שעושין את תערובתם כיוצא בהן בדבר שבמנין אלא דכיון דקאי בע״ז לא פירש אלא איסורי הנאה דדמיין להו נמצא עכשיו שהדין כך הוא שכל דבר שבמנין אפילו מאיסורי אכילה עושה תערובתו כיוצא בו ואפילו באלף לא בטיל אבל אין לך דבר מאיסורי הנאה שיאסור תערובתו בהנאה במה שהוא אא״כ הוא דבר שבמנין ולפי זה כי אמרינן בפ׳ כל שעה דחמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אוסר ופירשו הגאונים ז״ל דבמשהו קאמר דוקא לאסור באכילה קאמר אבל בהנאה אינו אוסר במשהו דהא אסיקנא הכא שאין לך איסור הנאה שאינו דבר שבמנין שאוסר תערובתו בהנאה אא״כ הוא מאותן שנאסרו משום לתא דע״ז ומש״ה לא פליגא הך מסקנא דהכא אמסקנא דהתם כלל. אבל נראה שאין כן דעת הרי״ף ז״ל שהרי כתב בהלכות דליתיה להאי כללא דהא קיימא לן חמץ בפסח איסר במשהו ואם היה דעתו כמו שפירשנו למעלה היה לו לקיים את שתיהן וכבר תפס עליו הראב״ד ז״ל דאמר וכי מנין לו לרב ז״ל דחמץ בפסח אוסר תערובתו במשהו בהנאה זה לא נזכר בשום מקום והוא ז״ל קיים את שתיהן על הדרך שכתבנו למעלה דההיא דפסחים מיתוקמא באיסור אכילה ומש״ה חמץ בפסח אסור במשהו והך סוגיא דהכא מיתוקמא באיסורי הנאה לומר שאין לך דבר שאוסר בהנאה במשהו אא״כ הוא דבר שבמנין והרמב״ן ז״ל לימד זכות על הרי״ף ז״ל ואמר שהרב ז״ל ג״כ היה סבור דההיא דפסחים באכילה מיתוקמא ולא פליגא אסוגיין דהכא דלאסור בהנאה בעינן דבר שבמניין אבל לא באיסור אכילה וכשאמר הרב ז״ל דליתיה להאי כללא לא בא לומר שחמץ בפסח יאסור בהנאה במשהו אלא לרבות ככרות של בע״ה אתא לומר שאף הן אוסרין תערובתן בהנאה. ואינו מחוור דא״כ לא היה לו לרב ז״ל לומר דליתיה להאי כללא דהא בעי׳ לה בגמרא וליתני ככרות של בע״ה ואמרינן דאין הכי נמי דמאן דאית ליה חמץ בפסח [אסור בהנאה] דהיינו ר׳ עקיבא הא תני להו לככרות של ב״ה. ועוד שדרכם ז״ל אינו ברור בעיני לומר שאיסור הנאה שאינו דבר שבמנין יאסור תערובתו באכילה ולא בהנאה וכי איסור זה נתבטל או לא נתבטל א״ת לא נתבטל יאסור בהנאה וא״ת נתבטל עד שהותר איסור הנאה שבו היאך נשתייר בו איסור אכילה וכי מי חלקו לאיסור זה שמקצתו נתבטל ומקצתו לא נתבטל. ואולי דעתם לומר דכיון דמדאורייתא חד בתרי בטיל לכל היכא דליכא טעמא נהי דבדאיכא טעמא אסור מדאורייתא דהא קיימא לן דטעמו וממשו אסור ולוקין עליו ה״מ לענין אכילה דשייך בה טעמא אבל לענין הנאה כיון דלא שייך טעמא חד בתרי בטיל אבל עדיין אין זה מספיק דלמה לא נאמר דהנאה וממש לענין הנאה כטעם וממש לענין אכילה. ולפיכך נראין לי דברים כפשטן דהכא הכי מסקינן שאין איסורי הנאה שאין נאסרין משום לתא דע״ז חמירי כלל לאסור תערובתן במה שהן יותר מאיסורי אכילה אלא כשם שאיסורי אכילה שאינם דבר שבמנין בטלים בששים כך איסורי הנאה שאינם דבר שבמנין בטלים בס׳ בין לענין איסור אכילה בין לענין איסור הנאה דמעיקרא הכי מקשינן דאי איסורי הנאה קחשיב כלומר דס״ל שכל איסורי הנאה אינם בטלים אפילו באלף כשם שמקצתן דינן כך דהיינו אותם שנאסרים משום לתא דע״ז ליתני חמץ בפסח ומשנינן דהאי תנא תרתי אית ליה כלומר שאינו מחמיר באיסורי הנאה יותר מאיסורי אכילה אלא כל שאיסורי אכילה בטלין אף איסורי הנאה כיוצא בהן בטלין הן לגמרי ומש״ה לא ה״מ למיתני הכא חמץ בפסח משום איסורי הנאה שבו ואפ״ה לדידן דקיימא לן כר״ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ה״ל חמץ דבר שיש לו מתירין ולא בטיל אפילו באלף דכי היכי דדבר שבמנין אפילו באלף לא בטיל ה״נ דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ונמצא שחמץ אוסר תערובתו אפילו במשהו בין באכילה בין בהנאה ולא מחומרי איסור הנאה שבו אלא מדינו שאף איסורי אכילה כיוצא בו יש להם מתירין אוסרין תערובתן במה שהן אע״פ שאינן דבר שבמנין וזהו מה שכתב הרי״ף ז״ל דליתא להאי כללא דהא קיימא לן דחמץ אוסר בכל שהוא כלומר דהכא כי מקשינן וליתני חמץ בפסח אליבא דכ״ע מקשינן ואפילו למ״ד חמץ לאחר הפסח אסור בהנאה דה״ל דבר שאין לו מתירין דמשום חומרא דאיסורי הנאה דייקינן בי׳ ובמסקנא אסיקנא דלא חמירי איסורי הנאה לאסור תערובתן יותר מאיסורי אכילה הלכך לא מצי תני חמץ בפסח אליבא דכ״ע. ומיהו לדידן דקיימא לן כר״ש אסור בכל שהוא בין באכילה בין בהנאה ודאמרינן הרי אלו למעוטי מאי למעוטי דבר שבמנין ולא איסורי הנאה היינו לומר שאינם מן הכלל הזה שלא כיון התנא בכאן אלא לומר שכל שאינם נאסרין משום לתא דע״ז אינם אוסרין בכל שהן כל שאינם דבר שבמנין ונמצאת אומר לפי דרך זה שכל איסור הנאה שאינו מתבטל לענין אכילה אף לענין איסור הנאה אינו בטל וזהו דעת הרמב״ם ז״ל בפט״ו מהמ״א שהערלה וכלאי הכרם שאינם עולין אלא בא׳ ומאתים שאם נפלו לפחות ממאתים שהכל אסור בהנאה והראב״ד ז״ל השיגו וכתב עליו אינו כן שאין לך דבר שאוסר תערובתו בהנאה אא״כ הוא דבר שבמנין חוץ מאיסורי ע״ז ויין נסך וזה עולה יפה על פי דרכו אבל לא לפי דרכנו. ושמעינן ממתניתין דפלוגתא דר״מ ורבנן דתנן במסכת ערלה ומייתי לה התם בפ״ק דיו״ט מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם הרי אלו ידלקו נתערבו באחרים כולם ידלקו דברי ר״מ וחכמים אומרים יעלו בא׳ ומאתים שהיה ר״מ אומר את שדרכו לימנות מקדש וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ר׳ עקיבא אומר שבעה וכו׳ וקיימא לן כר״מ דסתם מתני׳ הכא כותיה דהא הני דתנן במתניתין אינם מאותן ששה דברים שמנו חכמים ואפ״ה תנן במתניתין דאסורין בכל שהן וכי תימא כל הני דמתניתין חשיבי טובא ודמו לששה דברים ואפילו רבנן מודו בהו ליתא דבריש פ׳ התערובות משמע דאפילו חטאות מתות ושור הנסקל לדברי חכמים בטלין הן דמקשינן התם עלייהו וניבטלו ברובא וכי תימא חשיבי ולא בטלי הניחא למ״ד דכל שדרכו לימנות שנינו אלא למ״ד את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר דתנן מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם וכו׳ ואמר רב פפא האי תנא תנא דליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל וכ״ש בדאורייתא וכו׳ רב אשי אמר אפילו תימא רבנן בעלי חיים חשיבי ולא בטלי אלמא לרבנן כל היכא דלא הוו ב״ח בטילים הם ואילו במתניתין אמרינן דחולין שנשחטו בעזרה שאינם בעלי חיים אוסרין בכל שהן אלא ודאי התם מתניתין ר״מ וכיון דסתם לן תנא הכי נקיטי כותיה וסתם מתניתין נמי בפ׳ גיד הנשה כר״מ שייכא דתנן גיד הנשה שנתבשל עם הגידים וכו׳ וכן חתיכה של דג טמא וכו׳ בזמן שמכירן בנ״ט ואש לאו כולן אסורות ומוקמינן לה התם בגמרא בחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין הלכך נקטינן כר״מ ואליבא דר׳ יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו אבל הרמב״ם ז״ל פסק בפט״ו מהמ״א כרבנן עכ״ל הר״ן ז״ל:

יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה אפילו בכל שהוא ואיתה בבכורות ס״פ כל פסולי. וביד פט״ז דהמ״א סימן כ״ט. ואיתה בירושלמי פ״ג דערלה:

רשבג״א ימכר וכו׳ בפירקין דף ע״א וס״פ כל פסולי. ותוס׳ פ׳ ר׳ ישמעאל דמכלתין דף כ״ו ודף נ״ח ודר״פ התערובות. ובירושלמי פ׳ אין מעמידין ס״ל לבן בתירה כותיה דרשב״ג. וכתבו תוס׳ ז״ל דמשום חומר ע״ז לא ימכרנו ביחד לעו״ג שמא יחזור וימכרנו לישראל לצורך פועליו. וכתב הר״ן ז״ל ס״פ כל הצלמים דקרוב היה הדבר לומר דלא התיר רשב״ג ע״י האי תקנתא אלא כשנתבטל כדינו מן התורה כדתני רישא יין נסך שנפל לבור שאז נתבטל לדעת רשב״ג ושרי ע״י הא תקנתא אבל כל שלא נתבטל לא אבל מכיון שהקשו בירושל׳ פ״ג דערלה עלה דמתניתין דתנן בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק דאמאי לא אמרינן ימכר כולו חוץ מדמי איסור שבו משמע דרשב״ג אפילו בשלא נתבטל הוא אומר כן ואנן נמי סמכינן עלה דהאי תקנתא בסתם יינם ובשאר איסורין שבתורה כי היכי דמהניא גבי ע״ז דליכא לאיפלוגי בינייהו ומאחר שהעלינו בגמרא דלא סמכינן בדרשב״ג בי״נ ודאי אלא כשנתערבה חבית בחביות אבל לא כשנתערבה יין ביין אע״ג דבסתם יינם סמכינן עליה אפילו יין ביין ובשאר איסורין נמי שרינן אפילו דומיא דיין ביין ואמרינן דימכר חוץ מדמי איסור שבו ע״כ בקיצור מופלג. וכתב הר״ן עוד בכאן שכתב הראב״ד ז״ל דה״ה לשאר האיסורין בכל שהן שאע״פ שהן אוסרין בהנאה מפני חשיבותם ימכרו כולם לעו״ג חוץ מדמי איסור שבהן ודבריו עיקר אלא מיהו צריך ליזהר בדברים הניקחין מן העו״ג שלא למכרן להם שמא יחזור וימכרם לישראל ע״כ. ובגמרא אמר רב נחמן הלכה למעשה יין ביין אסור חבית בחבית מותר סתם יינם אפילו יין ביין מותר בהנאה כרשב״ג דאמר ימכר כולו לעו״ג חוץ מדמי יין נסך שבו. ופירש הר״ן ז״ל חבית בחבית מותר שימכרו כולם חוץ מדמי אותה חבית ואע״ג דחשיבא והויא דבר שבמנין וראויה לאסור בכל שהוא אפשר דכיון דמוכר חוץ מדמיה חשבינן לה כאילו הוכרה וניטלה א״נ חבית לאו דוקא גדולה אלא קיתון קטן דלא חשיב ולא הוי דבר שבמנין ע״כ. עוד כתב ז״ל ומסתברא דחבית של י״נ שנתערבה בחביות הרבה של היתר שאם נפלה א׳ מהם לים הגדול הותרו כולן בין ביין נסך בין בכל איסורין שבתורה דקיימא לן כרב דאמר בפ׳ התערובות טבעת של ע״ז שנתערבה בק׳ טבעות ונפלה א׳ מהן לים הגדול שהותרו כולן דאמרינן דהך דאיסורא נפל וגבי חבית נמי אמרינן התם אמר ר״ל חבית של תרומה שנפלה לק׳ ונפלה א׳ מהם לים הגדול שהותרו כולן דאמרינן דהך דאיסורא נפלה ולפום פשטא משמע שאפילו לאכילה תלינן להיתר ושרו אלא דאיכא נוסחי דגרסי התם דאמר רבא לא הכשיר ר״ל אלא בטבעת אבל תאנה לא ולפי זה לא שרינן בהכי אלא לענין איסורי הנאה אבל לאכילה לא וכן דעת הרמב״ם ז״ל בפט״ז מהמ״א אבל בירושלמי דמסכת תרומות משמע דאפילו לאכילה שרי ומיהו כי שרינן בכה״ג ע״י נפילה היתר הנאה או היתר אכילה דוקא בחבית שנתערבה בששים חביות דכיון דמדינא בטל ה״ל כתרומה למאה וכע״ז לרבוא וכן דעת הרמב״ן ז״ל שאינו בטל היבש בפחות מששים כבלול אבל לדעת הרשב״א ז״ל שסובר דיבש ביבש אפילו חד בתרי בטל כל שנתערבה חבית אחת בשתי חביות של היתר ונפלה א׳ מהן לים הגדול הותרו כולן ע״כ בקיצור. עוד כתב הר״ן בשם הראב״ד ז״ל דיין שנתערב במים אם נתערב בו שיעור שיכשיר המים עד שיהו ראויין לשתיה על ידו בתורת יין אפילו ע״י הדחק אסורין בהנאה ולא אמרינן בהו ימכרו כולן חוץ מדמי האיסור שבהן דכיון שמים אלו הוכשרו לשתייה ע״י היין לא שרי למכרם חוץ מדמי האיסור שבהן והביא סעד לדבריו הרשב״א ז״ל מן הירושלמי דגרסי׳ התם ומודה רשב״ג ביין לתבשיל שהוא אסור אלמא בכל מכשירי אוכל מודה רשב״ג מפני שהוא כגופו של י״נ אבל לענין מה שהוסיף עוד הראב״ד ז״ל לומר דאפילו יין ביין סתם יינם אם נפל בו הרבה כדי שכנגדו במים יהו ראוין לשתיה על ידו אסר הכל אינו מחוור דמתניתין י״נ שנפל לבור סתמא קתני בין מרובה בין מועט ופליג רשב״ג ואמר ימכר כולו לעו״ג וקיימא לן כותיה ועוד שכיון שאמרו בירושלמי דמודה רשב״ג ביין לתבשיל ודאי ביין המכשיר את התבשיל קאמר כגון יין שנפל לכבשין כההיא דחזקיה דבגמרא פ׳ אין מעמידין ומינה דדוקא יין לתבשיל הא יין ביין אפילו בכענין זה כלומר שיש בו כדי להכשיר כנגדו במקום אחר מתיר רשב״ג למכרו לעו״ג וכן דעת הרשב״א ז״ל ע״כ בקיצור. ובטור י״ד סי׳ ק״ד. ועיין שם בב״י:

גת של אבן שזפתה עו״ג וכו׳ ובגמרא מוקי לה בשלא דרך בה אבל אם דרך בה והיא זפיתה קתני בברייתא דאפילו בשל אבן בעי קלוף ואח״כ נגוב:

וחכמים אומרים יקלוף את הזפת וז״ל הרא״ש ז״ל וחכמים אומרים יקלוף את הזפת ואח״כ ינגב אבל אם ירצה לעשות ערוי שלשה ימים אין צריך לקלוף את הזפת שע״י ערוי פולט את הבולעת כדאמרינן לעיל בקנקנים זפותים אע״ג דמכניסן לקיום ושל חרס אע״פ שקלף את הזפת ה״ז אסורה ואינה נתרת בנגוב אלא בערוי דנגוב אינו מפליט בכלי חרס וכיון דצריך ערוי אין צריך קליפה דערוי מפליט אף בלא קליפה כל זמן שלא דרך בה דלא גרע מקנקנים שמכניסו לקיום אבל אם דרך בה אין ערוי מועיל בעוד הזפת עליו משום דע״י דריכה בלע טפי אלא יקלוף ואח״כ יעשה ערוי ע״כ:

ושל חרס אע״פ שקלף את הזפת ה״ז אסורה אלא בעיא מלוי וערוי שלשה ימים כדאמרינן בפ׳ אין מעמידין דף ל״ג. ובגמרא מסיק רבא דהאי סיפא דמתניתין אתיא לרבנן אבל לרבי כל אבן ושל עץ ינגב ושל חרס יקלוף. ואיתה בתוס׳ לעיל פ׳ ר׳ ישמעאל דף נ״ה. בסוף פירוש רעז״ל צ״ל בלע ליה לחמרא. וביד שם פי״א סימן כ׳ כ״א כ״ג. ובטור י״ד סימן קל״ח. והילך פירוש הר״ן ז״ל ושל חרס אע״פ שקלף את הזפת ה״ז אסורה משום דחרס בלע טובא ומש״ה לא סגי ליה אלא בהכשר גדול דהיינו מלוי וערוי והך מתניתין אקימנא בגמרא דלא דרך בה דאילו דרך בה לא סגי לה אפילו לגת של אבן בנגוב אלא קלוף בעיא והה״נ בשל אבן בשאינה מזופפת ודרך בה ינגב דהא ברייתא דתניא בגמרא הגת והמחץ והמשפך וכו׳ ותני בה של עץ ושל אבן ינגב ומיירי בשאינם מזופתים אוקימנא דדרך בה אלמא כל שדרך בה אע״פ שאינה מזופפת צריכה נגוב וכי תימא ולמה צריכה נגוב דהא גת דבר שאין מכניסו לקיום הוא וכדתניא בברייתא ומודה רבי בקנקנים של עו״ג שהן אסורין ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום וכיון שהגת דבר שאין מכניסו לקיום הוא ליסגי ליה בהדחה בעלמא וכדאמרינן בפ׳ אין מעמידין גבי חצבי שחימי ופתוותא דבי מכסי דכיון דאין מכניסו לקיום משכשכה במים ומותרין ותניא נמי לקמן דברים שנשתמש בהן ע״י צונן כגון כוסית וצלוחיות מדיחן. כבר כתבתי תירוץ קושיא זו בפ׳ אז מעמידין שהגת שזפתה כיון שמשהין בה היין קצת למתק בו את הזפת וכן הגת שדרך בה כיון שנשתמשו בה יין בשפע ולא נשתמשו בה זמן מרובה אינו ככלי שמכניסו לקיום לגמרי להצריכו הכשר גדול דהיינו ערוי ולא כשאין מכניסו לגמרי להתירו בהכשר כל דהו דהיינו הדחה אלא בינוני הוא בין דבר שמכניסו לקיום ובין דבר שאין מכניסו לקיום לפיכך נתנו עליו הכשר בינוני דהיינו ניגוב אבל כל הכלים שאינם של חרס שאין מכניסן לקיום כלל בהדחה בעלמא סגי להו וזה שלא כדעת הראב״ד ז״ל שהצריך נגוב בכוסות של עץ. ודאמרינן בשל חרס אע״פ שקלף את הזפת ה״ז אסורה כלזמר וצריכה ערוי מדפסיק ותני סתמא אסורה משמע דבין שתחלת תשמישו ע״י עו״ג בין שתחלת תשמישי ע״י ישראל ערוי בעיא כיון שהיא של חרס לפי שכיון שהחרס בולע ביותר החמירו עליו במכניסו לקיום ואין מכניסו דהיינו גת וכדכתיבנא כאילו היה מכניסו לקיום לגמרי וא״ת א״כ דאפילו תחלת תשמישו ע״י ישראל של חרס צריכה הכשר גדול דהיינו ערוי כי תני בברייתא פליגתא דרבי ורבנן בגת ומחץ ומשפך של חרס למה לי למיתני של עו״ג דמשמע דוקא בשתחלת תשמישו ביד עו״ג והא אמרינן דאפילו תחלת תשמישו בהיתר צריך ערוי לדברי חכמים י״ל לרבנן הכי נמי אלא לאשמועינן כחא דהתירא דרבי נקט הכי דאפי׳ בשתחלת תשמישו ביד עו״ג סגי בנגוב ואין כן דעת הראב״ד ז״ל שהוא כתב דהא דמצרכינן ערוי לגת של חרס דוקא בשתחלת תשמישו באיסור אבל תחלת תשמישו בהיתר בנגוב סגי ליה עכ״ל הר״ן ז״ל:

הלוקח כלי תשמיש וכו׳ ביד שם פי״ז סי ג׳ ד׳ ז׳. ובטור י״ד סי׳ קכ״א:

את שדרכו להטביל כלי הראוי בטבילה ליטהר ואינו צריך יתרון הכשר אחר כגון כלי שתשמישו ע״י צונן יטביל אותו ותו לא צריך ומאי יטביל [ידיח וכו׳ לשון הר״ן]. ובגמ׳ תניא שכולן צריכין טבילה אחר הדחה או אחר הגעלה או אחר לבון וכוסות וצלוחיות וקיתוניות הישנות צריכין הדחה בשפשוף יפה בתחלה ואח״כ מטבילן אבל החדשים אינם צריכין רק טבילה כך נראה מפירוש הר״ן ז״ל דלכל המפרשים ז״ל מתניתין לא איירי כלל בדיני טבילה ואפילו מלות עד שלא הטביל דקתני בגמרא כתב בסוף פירקין בשם אחרים שהם מפרשים שגם שם רוצה לומר שלא הדיח ע״ש:

את שדרכו להגעיל יגעיל ברותחין שמכניסן לתוך יורה מלאה מים רותחין וההיא יורה גדולה עושה לה שפה של בצק או זולתו סביבות פיה כדי שתקבל מים הרבה ויעברו הרותחין על שפתה ובהכי מתכשרא היורה גופה דכבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות שניתזו רתיחות האיסור שם ולא הוכנסה לתוך יורה אחרת בשעת בליעת האיסור כך בשעת פליטת האיסור ע״י ניצוצות ומיהו גדנפא בעינן משום דאי לאו הכי דילמא לא הוה מסקא ניצוצות על השפה בהאי זימנא אבל איסור נתבשל בה פעמים הרבה ואם לא העלה ניצוצות כל שעה העלה פעם אחת. ובטור א״ח סימן תנ״ב. ובגמרא אמרינן תנא אף הנגעלים והמלובנים צריכין טבילה במ׳ סאה אחר הגעלה או אחר ליבון מה״מ אמר רבא דכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר והאי וטהר קרא יתירה הוא שהוסיף לך הכתוב טהרה אחרת דהיינו טבילה. תני בר קפרא מתוך שנאמר במי נדה שומע אני שצריך הזאה שלישי ושביעי ת״ל אך חילק א״כ מה ת״ל במי נדה מים שנדה טובלת בהן הוי אומר מ׳ סאה ואיצטריך למיכתב וטהר ואיצטריך למיכתב במי נדה דאי כתב וטהר ה״א וטהר כל דהוא כתב רחמנא במי נדה ואי כתב רחמנא במי נדה ה״א הערב שמש כנדה כתב רחמנא וטהר לאלתר אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפילו כלים חדשים במשמע דהא ישנים ולבנן כחדשים דמו ואפ״ה בעו טבילה מתקיף לה רב ששת אי הכי אפילו זוזא דסרבלא דהיינו זוג מספרים שגוזזים בהן בגדי צמר הואיל וגזרת הכתוב היא ולא משום פלוט איסור דהא חדשים דלא בלעו מידו מצרכת להו טבילה אמר ליה כלי סעודה אמורים בפרשה דהכתיב כל דבר אשר יבא באש ואין דרך להשתמש ע״י האור אלא כלים של צרכי סעודה ובהנהו כתיב וטהר דבעי טבילה אבל זוזא דסרבלא לא. ודוקא כלי מתכות אמורין בפרשה דכתיב אך את הזהב. וכן נמי כלי זכוכית הואיל וכי נשתברו יש להם תקנה ככלי מתכות דמו:

השפוד והאסכלה מלבנן באור בגמ׳ רמי ליה רב עמרם לרב ששת הכא תנן מלבנן באור והתם גבי קדשים ספי״א דמסכת זבחים תנן השפוד והאסכלה מגעילן בחמין א״ל עמרם ברי מה ענין קדשים אצל גיעולי עו״ג גבי קדשים כי בלע האי שפוד התירא בלע הלכך סגי ליה בהגעלה ואע״ג דבעידנא דקא פליט איסור נותר קא פליט מיהו ליתיה לאיסורא בעיניה שבתוך דופני הכלי הוא בלוע ומעולם לא הוכר איסורו אבל הכא איסורא דהוה בעין בלע ואיכא בגמ׳ תו שנויי אחריני ע״ש:

והסכין שפה והיא טהורה תוס׳ פ״ק דחולין דף ח׳. וכתב הר״ן ז״ל ודעת רש״י ז״ל דלהתירא לחתוך בה צונן הוא ששנינו שפה והיא טהורה ומוסיף עלה בברייתא בגמרא ונועצה עשרה פעמים בקרקע קשה שאע״פ ששפה צריך לנועצה ומאי דשייר במתניתין מפרש בברייתא בגמרא אבל להכשירה לחתוך בה רותח צריכה הגעלה או ליבון ואין פירוש זה מחוור שהיאך שנה התנא מקצת הכשרו של סכין ושייר מקצתו מאי שייר בקצת כלים דבהאי שייר ועוד דפשטי׳ דעובדא דשבור מלכא המוזכר בגמרא לא משמע הכי שלא הזכירו בו שיפה כלל אלא נעיצה לפיכך פירשו ששיפה ונעיצה שני הכשרין הן לחתוך בה צונן וכל חד מינייהו סגי ותנא דמתניתין תנא שיפה ובברייתא אמרו שאם אינו שפה נועצה ובין לפירוש רש״י ז״ל בין לפירוש זה יש לדקדק מה ראה תנא דמתניתין ששנה בשפוד ואסכלה הכשרו לרותח ובסכין הכשרו לצונן וי״ל שהכשרו של רותח לא היה צריך לשנותו בשפוד ואסכלה כו׳ [עיין בתוי״ט ד״ה שפה] ואחרים אומרים דשיפה דמתניתין במקום הכשר גדול עומדת ואפילו לחתוך בו רותח ובגמרא מפרשינן הכשרו לחתוך בו צונן דהיינו נעיצה וכן דעת הרמב״ם ז״ל בפי״ז מהמ״א ויש לפירוש זה הוכחה בירושלמי עיין שם גם בשבלי הלקט סימן נ״ח כתוב שכאן פירש רש״י ז״ל שפה לוטשה באבן של נפחים לימא בלעז ונועצה בקרקע אע״פ ששופה ויש אומרי שפה משפשפה בצמר שאינו חלק ומעביר שמנוניתה ואוכל בה צונן אבל דבר רותח אסור לחתוך בה עד שיגעילנה ברותחין ובכלי ראשון ואינו נראה לי מה שפירש המורה ז״ל שפשט המשנה אינו מוכיח כן דתנן השפוד והאסכלה מלבנן באור והסכין שפה והיא טהורה משמע שכמו שההגעלה והלבון מטהרין את הכלים כך השיפה מטהרת הסבין אפילו לאכול בו רותח וגם מה שפירש ונועצה אחר ששפה אינו נראה לי דהא מעשה דשבור מלכא דאייתי ראיה מיניה אין שם לא נעיצה ולא שיפה עד כאן:

סליק פרקא. וסליקא לה מסכת עבודה זרה.