על משנה זו דילג המעתיק והיא הושלמה בשוליים. המשנה עוסקת במפגעי אור (החשכת הבית) וחסימת הנוף. הבבלי מגדיר זאת כהיזק ראייה; זה כמובן מונח בבלי משפטי למה שבמשנה חסר הגדרה. כפתיחה נצטט מדברי יוליאנוס מאשקלון בסעיף 52: ״חוש הראיה, אשר מכל החושים, הוא החוש החריף ביותר, וגם הוא זה שניתן להשתמש בו מהמקום הרחוק ביותר (לעומת החושים האחרים, שכדי להשתמש בהם, יש להיות יותר סמוכים לאוביקט. י״ח), וזוהי הסיבה לכך שאין לקבל החלטות בהקשר זה, בלי לחשוב או לחוות את נשוא ההחלטה, אלא יש לצפות ממקום כלשהו ואז לקבל החלטות. אומרים כי קיימים שלושה חוקים המתיחסים לנוף: מראה על הים, על גנים ופרדסים, ועל אנדרטאות של אמנות. כינוי בשמות את הנופים הללו, בלי להגדיר אותם, מוליד ספקות במוחו של מי שיש לו כוונה לבנות מבנים: אנו רואים את הים ממרחק בן ארבעים מילים ואפי׳ רחוק יותר, אנו רואים גן, צמחיה, מטע, ממרחק עשרים מילים, אנו רואים ציור שנחשף במקום ציבורי ממרחק מאתיים רגל לפחות. ואם אנו מעריכים את המראות הללו, לא בית, לא כפר ולא עיר, לא יוכלו להיבנות. יש גם חלק נוסף של נופים, אשר אינם נראים בהתבוננות ישירה, אלא במבט מוגבל ומהצד, ושמעבר לכך, אין נראים נופים״1.
עפ״י כתב יד קופמן
מי שהיה כתלו סמוך לכותל חבירו לא יסמוך לו כותל אחר – שכן איננו רשאי לבנות קיר מקביל לקיר של חברו ו״לחסום לו את הנוף״. למעשה הפתיחה ״מי שהיה כותלו״ מיותרת: גם אם אין לו כותל אחר אין הוא רשאי לבנות קיר מקביל לזה של חברו. אלא המשנה באה להדגיש שאפילו אם היה לשכן ב קיר ניצב לקיר של שכן א, ויש לשכן ב עניין רב לבנות קיר מקביל לשכנו (על השטח של שכן ב), אין שכן ב רשאי לעשות כן. כפי שנראה להלן פרשנות זו היא תוצאה של בירור מפורט ומורכב, ונרחיב בו להלן.
אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות – המרחק נדרש כנראה מאחת משתי סיבות (או משתיהן): ראשית כדי למנוע ערעור יסודות הכותל הקיים (״דוושא״ בלשון הבבלי, כב ע״ב), ושנית כדי למנוע את חסימת הראייה והאור, ״שלא יאפיל״
(תוספתא בבא בתרא פ״א ה״ה). משנתנו אינה עוסקת בהרחקה מטעמי ערעור אלא רק בהרחקות ראייה, וכן יוצא בבירור מההמשך, לפיכך יש להעדיף את הפירוש השני. מכל מקום המשך המשנה עוסק בוודאות רק בהיזק ראייה.
ובחלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות – מעבר לחשש מערעור הקיר, יש חובת צניעות לא לפתוח חלון מול חלון, כדברי התוספתא: ״מרחיקין את הכותל מן החלונות ארבע אמות למעלה, מן הצדדין כדי שלא יהא רואה, מלמטה כדי שלא יציץ, מכנגדן כדי שלא יאפילו״ (פ״א ה״ה, וכעינו ירושלמי יג ע״ב; בבלי, כב ע״ב). ברם להלן פ״ג מ״ז נשנה משנה חולקת המסירה את מגבלת ארבע האמות. מגבלה דומה מופיעה בחוקי יוליאנוס (22.1-2).
הבנייה הים-תיכונית המסורתית הצטיינה במידות צניעות אלו, או בניסוח אחר: שמירת הפרטיות למרות הצפיפות. חלונות לא נבנו זה מול זה, פתחים לא נבנו זה מול זה, ובכלל כלפי חוץ הבית היה סגור, הכניסה והחלונות היו מן החצר בלבד. כך גם מתואר מחנה ישראל במדרש (הבבלי) שבלעם הנוכרי משבח: ״וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו, מה ראה? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, אמר: ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה״ (בבלי ס ע״א). בערים הגדולות, ערי הפוליס, כל המרחב נראה שונה, אך אותם עקרונות נשמרו. החדרים נפתחו לחצר, וכמעט לא היו חלונות שצפו החוצה. הפתח של החצר היה לרחוב, ובפועל הקפידו שלא לפתוח פתח מול פתח. סעיף זה אצל יוליאנוס משקף יותר את מסורת הבנייה הים-תיכונית. יוליאנוס מדגיש את הזכות לנוף ולא את היבט הצניעות או הפרטיות, אבל הבנייה העירונית בפועל הושפעה מן הסתם מהזכות לפרטיות יותר מכפי שהושפעה מנושא הצניעות.
הבבלי גם שואל כמה צריך להרחיק בחלון (כב ע״ב), וזה מצב ״קלאסי״ של התפתחות הלכה כאשר בשלב א נקבע העיקרון, ובשלב ב מכמתים וקובעים את השיעור המדויק. גם אצל יוליאנוס מאשקלון מופיעות מידות מדויקות של הרחקה, וכן בחוקים ביזנטיים מאוחרים יותר.
ברובד המשפטי המשנה קובעת שהנוף הנשקף מהחלון או מהבית הוא נכס כלכלי. נוף הוא מה שרואים, וכן האור בכלל, אור שכותל חדש יחסום, והשכן החדש אסור לו לגוזלו. בחוקי יוליאנוס מאשקלון נקבע שהאור (סעיפים 27-25) והנוף (סעיפים 28 ואילך) הם משאבים שונים. שניהם חשובים ואסור לפגוע בהם, ולכן הבונה נדרש להרחיק את המבנה החדש מרחק גדול למדי (עשר אמות ואילך). מצד אחד, נקבע שהנוף (הים או ההרים) איננו נכס כלכלי של איש, אך הזכות ליהנות ממנו שמורה למי שמחזיק בה.
אין צריך לומר שהשטח שייך לשכן הבונה, ולמעשה ההלכה מרחיקת לכת ומונעת מאדם להשתמש בשטח שלו. מבחינה משפטית ההלכה קשה, שכן שכן ב רשאי לטעון: כשם שאתה עשית בשלך אני עושה בשלי, ובמה גדולה זכותו של שכן א.
להערכתנו אנו מצויים עדיין במסגרת דיני שותפות. השכנות היא סוג מסוים של שותפות, ומי שפועל לשימור המצב הקיים ידו על העליונה. אבל בירושלמי ההסבר אחר: ״בבאין ליישב עיר בתחילה – היא מתניתא״ (יג ע״ב), אם כן לשני השכנים כוח טיעון שווה, ושניהם חייבים להרחיק זה מזה. הבבלי משלב את שני ההסברים ומציע שהכותל עמד ונפל, ועתה שניהם באים לבנותו מחדש (כב ע״ב). הסבר זה מאולץ, שכן הוא איננו בגוף המשנה ובא כנראה מתוך מגמת הבבלי, כמו מגמת הירושלמי, להקטין בחשיבות המשפטית של שמירת המצב הקיים, ולהיענות יותר לזכויות הפרט.
הירושלמי גם מצמצם את המשנה בדרכים פרשניות נוספות (יג ע״ב), וניכרת אי הנוחות של האמוראים ממצב שבו קיימת פגיעה בקניין הפרטי בגלל חשש הנזק; הרי זה טיבה של השכנות שאחד פוגע מעט בחברו, ״אגב הילוכו״.
לאחר ההסבר הקצר עלינו להרחיב. נפתח בתוספתא, שבה מצויה לכאורה רק הפִסקה השלישית: ״מרחיקין את הכותל מן החלונות ארבע אמות, למעלה, מן הצדדין, כדי שלא יהא רואה. מלמטה, כדי שלא יציץ, מכנגדן, כדי שלא יאפילו״ (פ״א ה״ה). המשפט הראשון קשה מתוכו: אם הכותל סמוך בארבע אמות הרי ברור מדוע יש חשש האפלה, מניעת נוף וכו׳, אבל אין חשש של הצצה לחלון, אלא אם כן בכותל השני נקבע חלון. אלא יש להבין שבתוספתא למעשה שני דינים, גם הרחקת הכותל וגם הרחקה מהחלונות. בשניהם נדרש מרחק של ארבע אמות. וקשה, שהרי אין חלונות ללא כותל, ואם הכותל יורחק יורחקו ממילא גם החלונות. בנוסף לכך לכאורה קשה מי צריך להרחיק ממי. מן הסתם אם שניהם בונים יחדיו, או אילו היה תכנון עירוני, היו צריכים שניהם להרחיק זה מזה. אלא שמדובר במצב קיים שבו כותל אחד כבר עומד על עומדו, ולא רק כותל אלא בית שלם2. אזי השכן השני חייב בהרחקה אף על פי שמבחינה משפטית זכותו של השכן הבונה אינה נופלת מזכותו של הראשון שבנה.
אם כן גם התוספתא עוסקת בהרחקת הכותל ובהרחקת החלונות, ועל כורחך גם התוספתא מדברת על מצב של מי שהיה כותלו סמוך לנחלת חברו. כלומר מדובר כבר בחצר שותפים קיימת שיש בה הסדרי עבר, אך אין כתלים בנויים (לשני הצדדים), והבא לבנות חלק חדש חייב בהרחקה מהקיים. לעומת זאת המשנה מדברת על מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו, וכבר קיימת קרבת יתר בין הכתלים.
למה צריך לדבר על הרחקת חלונות, הרי אם הכותל רחוק יותר מארבע אמות כבר אין חשש ממשי של האפלה (לפי המשנה), וממילא אין צורך בהרחקה מיוחדת של חלונות. התשובה ברורה: שני הכתלים כבר עומדים סמוכים, ועתה השני בא לפתוח חלונות נוספים, ואסור לו לפותחם אלא במרחק ארבע אמות (שלא יציץ). יתר על כן, הרחקת הכותל היא עניין ממוני, ואילו הרחקת החלונות היא תביעה רחבה יותר. מניעת הצצה היא ערך דתי (מוחלט) ואיננה תלויה בהסכמת השכנים. היא חלה לא רק בחצר קיימת אלא גם מלכתחילה, שכן חז״ל רואים בפרטיות ערך דתי (גם מדיני צניעות, אך לא רק מהם).
אם כן, למעשה אלו כל סעיפי המשנה בקיצור. המשנה והתוספתא מדברות למעשה על אותם מצבים, ובסעיפים ב-ג של המשנה –
ב. לכתחילה מתחייבת הרחקת כתלים,
ג. בכותל קיים נדרשת הרחקת חלונות.
המשנה והתוספתא הן אפוא מקורות התלויים זה בזה, ונצטרך לברר להלן את הזיקה הספרותית ביניהן (מי השתמש במי).
בכך כבר ענינו על השאלה למה צריך לדבר על הרחקת חלונות, הרי כבר הכותל עצמו צריך להיות רחוק יותר מארבע אמות; אלא מדובר בכותל קיים, ובסוג הלכה שונה.
עתה נחזור למשנה.
במשנה שלוש פסקאות שאינן מתיישבות זו עם זו:
א. תיאור המקרה (מי שהיה כותלו סמוך),
ב. הדין העקרוני – הרחקת כותל של ארבע אמות,
ג. הרחקת חלונות, ולא ברור האם יש להרחיק כותל מהחלונות או את החלונות של הכותל האחר מהחלונות של הכותל הקודם.
הסעיף הראשון תמוה ממה נפשך: אם היה כותלו סמוך – הרי זו עבירה, ועוד יותר קשה שכן הדין הוא עקרוני, ואיננו תלוי במצב שכותלו סמוך. אנו נציג להלן סדרת תירוצים. ריבוי התירוצים האפשריים מלמד עד כמה המשנה תמוהה, שכן היא כתובה בצורה שאיננה מאפשרת את קריאתה הרצופה.
נפתח בירושלמי (יג ע״ב-ע״ג):
1. דבי רבי ינאי אמרי, בבאין ליישב עיר בתחילה היא מתניתא.
2. אמר רבי לא, בכותל אטום היא מתניתא.
3. אמר רבי יוסי, בכותל סודמין (סדומית) היא מתניתא.
4. אמר רבי יוסי בירבי בון, מתניתא אמרה כן, ובחלונות בין מלמעלן בין מלמטן בין מכנגדן ארבע אמות, מלמעלן ארבע אמות שלא יהא עומד ורואה. מלמטן ארבע אמות, שלא יהא עומד ורואה. מכנגדן שלא יאפיל את הצדדין.
5. ותני כן, מרחיקין הכותל מן החלון כמלוא חלון.
במשפט הראשון התלמוד עונה על השאלה מה היחס בין המשפט הראשון שבמשנה למשפט השני. לדבריו מלכתחילה צריך להרחיק כותל מכותל ארבע אמות, והמשפט הראשון עוסק במצב שנוצר בדיעבד. יש כתלים קרובים מארבע אמות, והדין במשנה מתייחס לחלונות.
ההסבר השני הוא שאין מדובר במצב ראשוני (מלכתחילה בבנייה משותפת, או בתכנון עירוני) ויש כותל סמוך, אך הוא בלי חלונות (אטום). ההסבר השלישי בא להסביר כנראה כיצד נוצר כותל סמוך מדי, וזאת על ידי מעשה עוולה3. בניית הכותל עצמו הייתה באיסור אך העיר לא השכילה לחסום את העבריין, ועתה הוא בא לפתוח חלונות לביתו, והדבר אסור בגלל הקִרבה. המשפט הרביעי והחמישי מחזקים את המשפטים הקודמים.
אם כן הירושלמי מסביר שמדובר בכותל קיים ובהרחקת החלונות, ועדיין קשה מעט למה המקרה הראשון במשנה (״מי שהיה כותלו סמוך...״) איננו מופיע לפני דין החלונות אלא לפני האיסור העקרוני. אם המשנה תלויה בתוספתא הכול אתי שפיר. התוספתא דיברה על חלונות, והמשנה הוסיפה את המקרה ״מי שהיה כתלו סמוך...״ ואת הדין הרמוז בתוספתא שיש להרחיק כתלים זה מזה. נדגיש שבעצם התוספתא מדברת על מצב של דיעבד, שיש כותל אחר, אבל המשנה מציעה הסבר אחר והוא שקיים כותל ניצב לכותל קיים, ובא בעל הכותל הניצב לסמוֹך לו כותל אחר שיהיה מקביל לכותל של השכן, ואף על פי שהשני נהנה מאוד, והראשון ניזוק רק מעט, הדבר אסור לו. המשנה חולקת בכך מעט על התוספתא אבל תלויה בניסוח של התוספתא ובעריכתה, על סדר המקרים שבה. המקרה השני במשנה בא להוסיף על המקרה שבתוספתא.
בתלמוד הבבלי (כב ע״ב – כג ע״א) ובראשונים מתנהל דיון ארוך וסבוך שאותו סיכם ויס4, ונסכם אותו בקצרה:
1. תשובת רב יהודה, ״הבא לסמוך, לא יסמוך אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות״. כנראה הכוונה למה שהצענו בפירוש הקצר למשנה בשם הירושלמי, ובשלושה כתלים הכתוב מדבר: כותל שכן א, ובניצב לו כותל שני של שכן ב. הכותל השני נבנה בהיתר, שכן הוא ניצב לכותל הראשון. עתה בא השכן השני להוסיף לעצמו כותל נוסף (כותל שלישי) שיהא מקביל לכותל הראשון, ועליו להרחיק את הכותל ארבע אמות5.
2. התקפת רבא, ״והא מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו קתני!״. רבא טוען שהכותל שעליו מדובר שיש להרחיקו הוא הכותל הסמוך, וממילא עולה השאלה כיצד נבנה.
3. תשובת רבה – לתשובה זו שתי נוסחאות עיקריות, ופירושי ראשונים שונים לכל אחת מהנוסחאות:
3א. נוסח חכמי ספרד – שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו בקירוב ארבע אמות; -
3ב. נוסח חכמי צרפת (נוסח הדפוס) – שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ברחוק ארבע אמות ונפל.
בכך רבא עונה באופן חלקי לשאלה. לפי חכמי ספרד מדובר במצב של דיעבד, ולפי חכמי צרפת בדיעבד ועתה נפל הכותל והשאלה היא האם יש לבעל הכותל חזקה ורשות להקימו למרות האיסור. לא נעסוק כאן בשאלה הטכנית כיצד נוצר השיבוש ומהו הנוסח המקורי, נוסיף רק שלפי חכמי צרפת מדובר בשאלה שנשאלה לעיל
(פ״א מ״ב), ואין היא עניין לפרקנו.
לא נברר כאן גם את פירושי הראשונים בעניין6.
הבבלי מוסיף עוד נימוק להלכה: ״מאי טעמא? דדוושא דהכא מעלי להתם״ (כב ע״ב), כלומר קיים נזק של צעידה ליד הכותל הקיים. נימוק זה עומד בניגוד לתוספתא שציטטנו. יתר על כן, גם הירושלמי איננו מזכיר אותו. בירושלמי נזכר סיפור על נפילה של חומת העיר חצץ (אמסה, היא חומס של ימינו) מצעדי אנשים (הלוחמים הפרסים), או מקשתות הפרסים, אך מדובר בהמון גדול מאוד. הנימוק ״דוושא״ נראה בלתי ריאלי בתנאי ארץ ישראל. בארץ ישראל הכתלים ניצבים על קרקע סלעית ובנויים באבן כבדה, ואין חשש סביר שיינזקו מצעידה. אפשר שהנימוק של ״דוושא״ מתאים לבבל, שבה האדמה היא אדמת טין פחות יציבה, והבנייה מלבנים.
המקרה הרמוז התרחש כנראה בשנת 270-260, בעת המלחמה הפרסית-רומית שבתוכה השתלבה מרידתה של זינוביה מלכת תדמור. הפרסים, בסיוע מלכת תדמור, כבשו את אמסה (חמץ הנזכרת בירושלמי), והקיסר אורליוס ניצח במערכה הנחשבת כאחד הקרבות המוצלחים בתולדות המלחמות במזרח. האירוע הספציפי (התמוטטות החומה) איננו נזכר במקבילות מחוץ לספרות חז״ל.
נדגיש בשנית – כל הבעיה במשנה נובעת מהדיון המשפטי כיצד זה קיים כותל ״סמוך״ (פחות מארבע אמות), הרי הדבר אסור. ברם המדובר בתנאי בנייה מתגלגלים. שכנים מתירים זה לזה לבנות שלא כדין, בין מרצון ובין מתוך לחץ וכפייה. ביישוב הכפרי הצפוף נוצרו רווחים קטנים ולעיתים כותל נסמך לחבירו, כך הלכה למעשה לפי השרידים שבידינו. אין כאן אי שמירה של החוק, אלא מציאות מתהווה והמשפט הפורמלי הוא רק מרכיב אחד בדיני שכנים. חז״ל, בהביאם את הקביעות העקרוניות לניסוח משפטי, התחבטו מן הסתם בניסוח. התוספתא לא עסקה בשאלה המעשית אלא קבעה קביעה עקרונית, והמשנה הרחיבה את נוסח התוספתא ופירשה אותו, אולי קצת אחרת מהתוספתא עצמה, או שדנה במקרה נוסף שאיננו בתוספתא (בא לסמוך כותל נוסף מקביל).
אין זה הנושא במשנתנו, אבל ברור שתנאים ואמוראים אינם מעלים על הדעת אפשרות של תכנון עירוני מקדים לבנייה, או אכיפתו. מצב של לכתחילה יש רק בעת הקמת העיר, ולאחר מכן החוק מתייחס רק למצב הקיים ויש בו הכשרה של המצב הקיים, גם אם הוא ״סדומי״.