×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) לֹא יַחְפֹּר אָדָם בּוֹר סָמוּךְ לְבוֹרוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, וְלֹא שִׁיחַ, וְלֹא מְעָרָה, וְלֹא אַמַּת הַמַּיִם, וְלֹא נִבְרֶכֶת כּוֹבְסִין, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִכֹּתֶל חֲבֵרוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְסָד בְּסִיד. מַרְחִיקִין אֶת הַגֶּפֶת וְאֶת הַזֶּבֶל וְאֶת הַמֶּלַח וְאֶת הַסִּיד וְאֶת הַסְּלָעִים מִכָּתְלוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְסָד בְּסִיד. מַרְחִיקִין אֶת הַזְּרָעִים, וְאֶת הַמַּחֲרֵשָׁה, וְאֶת מֵי רַגְלַיִם מִן הַכֹּתֶל שְׁלשָׁה טְפָחִים. וּמַרְחִיקִין אֶת הָרֵחַיִם שְׁלשָׁה מִן הַשֶּׁכֶב, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הָרָכֶב. וְאֶת הַתַּנוּר, שְׁלשָׁה מִן הַכִּלְיָא, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הַשָּׂפָה.
A person may not dig a pit close to the pit of another, in order to avoid damaging the latter’s pit. And similarly, one may not dig a ditch, nor a cave, i.e., a covered pit, nor a water channel, nor a launderer’s pond, which is a pit used for washing clothes, unless he distanced all of these three handbreadths from the wall of another and he plasters lime on the place where there is water.
And one must distance the solid residue of produce that has been pressed free of its oil, e.g., the refuse of olives from which oil has been squeezed, and animal manure, and salt, and lime, and rocks three handbreadths from the wall of another, as all these items produce heat and can damage the wall. Or, alternatively, he may plaster the wall with lime to prevent damage. One must likewise distance seeds, i.e., one may not plant seeds, and one may not operate the plow, and one must eliminate urine, three handbreadths from the wall of another.
The mishna continues: And one must distance a mill from a neighbor’s wall by three handbreadths from the lower stone of the mill, which is four handbreadths from the smaller upper stone of the mill. And there must be a distance of three handbreadths from the protruding base [hakalya] of an oven until the wall, which is four handbreadths from the narrow upper rim [hassafa] of the oven.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[א] לֹא יַחְפֹּר אָדָן בּוֹר סָמוּךְ לְבוֹרוֹ שֶׁלַּחֲבֵרוֹ, וְלֹא שִׁיחַ, וְלֹא מְעָרָה, וְלֹא אַמַּת הַמַּיִם, וְלֹא נִבְרֶכֶת שֶׁלַּכּוֹבְסִים, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִכֹּתְלוֹ שֶׁלַּחֲבֵרוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְסָד בַּסִּיד.
מַרְחִיקִין אֶת הַגֶּפֶת וְאֶת הַזֶּבֶל, וְאֶת הַמֶּלַח וְאֶת הַסִּיד וְאֶת הַסְּלָעִים, מִכָּתְלוֹ שֶׁלַּחֲבֵרוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִין, וְסָד בַּסִּיד.
מַרְחִיקִין אֶת הַזְּרָעִים, וְאֶת הַמַּחֲרֵשָׁה, וְאֶת מֵי רַגְלַיִם, מִן הַכֹּתֶל שְׁלֹשָׁה טְפָחִין.
מַרְחִיקִין אֶת הָרֵחַיִם שְׁלֹשָׁה מִן הַשָּׁכָב, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הָרָכָב, וְאֶת הַתַּנּוּר שְׁלֹשָׁה מִן הַכִּלְיָא, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הַשָּׂפָה.
לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו אא״כ הרחיק מכותלו של חבירו ג״ט וסד בסיד רבי יהודה אומר בסלע הבא בידו זה חופר בארו מכאן וזה חופר בארו מכאן זה מרחיק ג׳ טפחים וסד בסיד וזה מרחיק ג״ט וסד בסיד. מרחיקין את הנברכת ואת הבקיע ואת ירקות מכותלו של חבירו ג״ט וסד בסיד מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים ואת החול מכותלו של חבירו ג״ט וסד בסיד.
לא יחפור אדם בור סמוך לבורו שלחברו ולא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת שלכובסים אלא אם הרחיק מכתלו שלחברו שלשה טפחים וסד בסיד. מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכתלו שלחברו שלשה טפחים או סד בסיד. מרחיקין את הזרעים ואת המחרשה ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים. מרחיקין את הרחים שלשה מן השַכָּבא שהן ארבעה מן הרַכַּב, ואת התנור שלשה מן הכִלְיָה שהן ארבעה מן השפה.
נברכת הכובסין, הבריכה אשר שורים בה הכובסים את הבגדים עם דברים המלבנים אותם. ואומרו מכותלו של חבירו שיעורו מכותל בורו של חבירו, וכותל הבור לא פחות משלשה טפחים, הרי כבר התבאר לך שמחלל בור זה עד חלל בור זה ששה טפחים, וירחיק כל אחד מהם מן הגבול אשר מבדיל ביניהם שלשה טפחים ואז יחפור בורו. וזה לפי העיקר שאצלנו אין סומכין בצד המצר, וזה, שאין מותר לאדם לסמוך אחד מאלה הנזקים הנזכרים לסוף גבולו בשוה, עד שירחיק השיעורים הקבועים, ואף על פי שאין בסמוך לו כותל חבירו, כי בעתיד אולי יבנה חבירו כותל בסוף גבולו ויימצא סמוך לאלו הנזקים. ואם היתה שדה חבירו אינה עשויה לבורות אזי מותר לו לחפור בורו בצד המצר ללא הרחקהב. ואמר נברכת ואמת המים, לפי ששתיהן נצרכות, כדי שלא נאמר באמת המים דוקא נצריך הרחקת שלשה טפחים, מפני שהמים בה תמיד, אבל נברכת כובסין לא, ואילו השמיענו נברכת כובסין, גם כן היינו אומרים בנברכת דוקא נצריך הרחקה, מפני שהמים נקוים עומדים, והם נספגים בכתלים, אבל אמת המים, היות שהמים זורמים לא יצטרך הרחקה שלשה טפחים, והודיענו שהדין בשתיהן שוה. וגפת, פסולת הזיתים. ודברים אלה ירופפו את הכותל כאשר יתחברו בו, ולפיכך די לו לסוד בסיד. ואומרו מחרשה, אפילו חרש לאילנות, אבל לזרעים הרי זה מבואר, לפי שהוא כבר אמר שמרחיקין זרעים. ואומרו גם כן מרחיקין זרעים - אפילו היו שותים מי המטר, אבל אילו היו מושקים בתעלת מים הרי זה מבואר, לפי שהוא כבר הקדים שמרחיקין אמת המים. ואומרו מי רגלים, אפילו היו של אדם אחד, לפי שאין מותר לאדם להשתין מים בצד כותלו של חבירו עד שירחיק שלשה טפחים אם היה הכותל מלבנים, אבל כותל אבן מרחיק ממנו טפח בלבד, ואם היה מאבן קשה לא ירחיק ממנו, לפי שאין הרטיבות מזיקתו. ויורחקו הריחים מן הכותל לפי שהרעש מזיק לבנין. ושכב אבן הריחים התחתונה, והיא יותר רחבה מן האבן העליונה. וכן התנור, כל מה שהוא עולה הוא יותר צר.
א. כך מנוקד בכה״י. וכן במילים המנוקדות הבאות.
ב. מ׳ואם׳ נוסף על ידי רבנו בגיליון.
לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו כו׳ – נברכת של כובסין הבריכה ששורין בה הכובסין הבגדים עם הדברים המלבנים אותם: ומה שאמר מכותלו רוצה לומר מכותל בורו של חבירו וכותל הבור אין פחות משלשה טפחים הנה נתבאר לך שצריך להיות מחלל בורו של זה לחלל בורו של חבירו ששה טפחים ושיסלק כל אחד משניהם מן המיצר המפסיק ביניהם שלשה טפחים ואז יחפור בורו וזה על העיקר שיש לנו אין סומכין בצד המיצר וזה כי אסור לו לאדם שיסמוך א׳ מאלו הנזקים הנזכרים בסוף מצרו בשוה אא״כ ירחיק השיעור הנזכר ואע״פ שאין סמוך לו כותל לחבירו לפי שאפשר שלאחר זמן שיבנה חבירו כותל בסוף מצרו ויהיה סמוך לאלו הנזקים ואם שדה חבירו אינה עשויה לבורות מותר לו שיחפור בורו בצד המיצר מבלי הרחקה. ומה שאמר נברכת ואמת המים הוצרכו שניהם כדי שלא נאמר באמת המים בלבד צריך להרחיק שלשה טפחים לפי שהמים נגרים לשם תמיד אבל נברכת כובסין לא ואם אמר נברכת כובסין ולא אמר אמת המים היינו אומרין בנברכת בלבד צריך הרחקה לפי שהמים מכונסים ושקטים ונבלעים בכותלים אבל אמת המים שהמים נגרים אין צריך הרחקה שלשה טפחים קמ״ל שהדין בשניהם שוה. וגפת הוא פסולת הזיתים אחר שמוציאין השמן ודברים אלו מרפין את הכותל כשנוגעין בו ולפיכך צריך לסוד בסיד ומה שאמר מחרישה ואפילו חרש לאילנות אבל לזרעים זה מבואר הוא לפי שכבר אמר מרחיקין זרעים. ומה שאמר גם כן מרחיקין זרעים ואפילו היו שותים מן המטר אבל אם משקין אותם מאמת המים זה מבואר לפי שכבר קדם לנו שמרחיקין אמת המים. ומה שאמר מי רגלים ואפי׳ של איש אחד לפי שאסור לאדם שישתין מים בצד כותלו של חבירו עד שירחיק שלשה טפחים אם הכותל מלבנים שרופים אבל כותל אבנים מרחיק ממנו טפח בלבד ואם הוא אבן חזקה אין מרחיק ממנו לפי שלא יזיק לו השריה ומרחיקין הריחים מן הכותל לפי שהקול מזיק הבנין. ושכב הוא האבן התחתונה והיא רחבה מן האבן העליונה וכמו כן התנור כל מה שהוא עולה הוא צר.
לֹא יַחְפֹּר. בּוֹר. עָגֹל:
שִׁיחַ. אָרֹךְ וְקָצָר:
מְעָרָה. מְקֹרָה בְּקֵרוּי:
נִבְרֶכֶת הַכּוֹבְסִין. חֲפִירָה מְרֻבַּעַת וּמֵי גְּשָׁמִים מִתְקַבְּצִים בָּהּ. עֲשׂוּיָה לְכַבֵּס בְּגָדִים:
אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִכָּתְלוֹ. מִכֹּתֶל בּוֹרוֹ קָאָמַר. וְכֹתֶל הַבּוֹר אֵין עָבְיוֹ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים. נִמְצָא מֵחֲלַל בּוֹרוֹ לַחֲלַל בּוֹר שֶׁל חֲבֵרוֹ שִׁשָּׁה טְפָחִים. וְאָסוּר לָאָדָם לִסְמֹךְ אֶחָד מִן הַנְּזָקִים לְסוֹף הַמֵּצַר שֶׁלּוֹ בְּשָׁוֶה אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק הַשִּׁעוּר הָרָאוּי, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לַחֲבֵרוֹ שָׁם כֹּתֶל, שֶׁמָּא יִמָּלֵךְ חֲבֵרוֹ וְיִבְנֶה בְּצַד הַמֵּצַר שֶׁלּוֹ וְנִמְצָא זֶה מַזִּיקוֹ:
וְסָד בְּסִיד. אֶת כָּתְלֵי חֲפִירָתוֹ:
הַגֶּפֶת. פְּסֹלֶת הַזֵּיתִים לְאַחַר שֶׁנֶּעֶצְרוּ בְּבֵית הַבַּד:
הַסְּלָעִים. אֲבָנִים שֶׁהָאוּר יוֹצֵא מֵהֶן. שֶׁכָּל אֵלּוּ קָשִׁים לַחוֹמָה וּמְרַפִּין אֶת הַכֹּתֶל. וְלֹא בְּכֹתֶל דְּבוֹר קָאֵי הַשְׁתָּא:
זְרָעִים. קָשִׁים לַכֹּתֶל, שֶׁמַּחְלִידִים אֶת הַקַּרְקַע וּמַעֲלִין עָפָר תִּחוֹחַ:
וְאֶת הַמַּחֲרֵשָׁה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין זְרָעִים, כְּגוֹן שֶׁחוֹרֵשׁ לָאִילָנוֹת, קָשֶׁה לַכֹּתֶל:
מֵי רַגְלַיִם. מְמַסְמְסִים אֶת הַלְּבֵנִים שֶׁהֵם שֶׁל טִיט יָבֵשׁ. לְכָךְ הַמַּטִּיל מַיִם סָמוּךְ לְכֹתֶל עָשׂוּי מִלְּבֵנִים צָרִיךְ לְהַרְחִיק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. וּבְכֹתֶל שֶׁל אֲבָנִים מַרְחִיק טֶפַח. וְשֶׁל אֶבֶן קָשָׁה כְּגוֹן צוּנְמָא, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַרְחִיק כְּלָל:
הָרֵחַיִם. קָשִׁים לַכֹּתֶל, שֶׁמְּנִידִים אֶת הַקַּרְקַע בְּגִלְגּוּל חֲבִיטָתָן:
מִן הַשֶּׁכֶב. הִיא הָרֵחַיִם הַתַּחְתּוֹנָה:
הָרָכֶב. הִיא הָעֶלְיוֹנָה הָרוֹכֶבֶת עַל זוֹ. וְהִיא קְצָרָה טֶפַח מִן הַתַּחְתּוֹנָה:
שְׁלֹשָׁה מִן הַכִּלְיָא. בָּסִיס שֶׁבּוֹנִים מִטִּיט וַאֲבָנִים שֶׁמּוֹשִׁיבִים הַתַּנּוּר עָלָיו, וְהוּא רָחָב מִלְּמַטָּה וְצַר מִלְּמַעְלָה, וְשָׂפָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל כִּלְיָא שֶׁעָלֶיהָ הַתַּנּוּר יוֹשֵׁב הִיא כְּמִדַּת הַתַּנּוּר. וְצָרִיךְ שֶׁיַּרְחִיק בָּסִיס זֶה מִן הַכֹּתֶל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים מִתַּחְתִּיתוֹ, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִשְּׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה, לְפִי שֶׁהֶבֶל הַתַּנּוּר מַזִּיק לַכֹּתֶל:
לא יחפור. בור – round.
שיח – long or short
מערה – it is covered with an arched ceiling.
נברכת הכובסין – a square pit. And rain waters gather in it as it is made to launder clothing.
אלא אם כן הרחיק מכותלו – it is saying from the wall of his cistern. And the thickness of the wall of his cistern is not less than three handbreadths, it is found that from the cavity/space of his cistern to the cavity/space of his fellow’s cistern is six handbreadths. But it is prohibited for a person to rely upon one of the damages to the end of his boundary equally, other than if he distanced it the appropriate measurement, even though his fellow lacks a wall there, lest his fellow decide that he will build on the side of his boundary, and it is found that this causes damage.
וסד בסיד – the walls of his pit.
הגפת – the refuse of the olives after they were gathered together in the olive press.
הסלעים – stones where the light comes out from them, for all of these are hard for the fortification and weaken the wall, and we are not referring to the wall of the cistern now.
זרעים – they are hard for the wall for they undermine the grounds (through their roots – see Talmud Bava Batra 19b) and bring up crushed, loose earth.
ואת המחרישה – even though there are no seeds, as, for example, when they plow for trees, it is hard for the wall.
מי רגלים – they make loathsome the bricks which are of dry plaster. Therefore, someone who urinates close by the wall that is made of bricks needs to distance himself three handbreadths. But with a wall of stones, he distances himself a handbreadth, and of a hard stone such as granite, he does not have to distance himself at all.
הריחים – they are hard on the wall because they shake the ground with the force of its rolling.
מן השכב – from the lower millstone.
הרכב – this is the upper one that rides on this. But it is shorter by a handbreadth of the lower one.
שלשה מן הכליא – the base upon which they build from plaster/clay and stones that they place the oven upon it, and It is wide from the bottom and narrow from the top, and upper rim of the belly of the stove is where the stove sits. It is like the measurement of the oven and one must distance the base from the wall three handbreadths from its underbelly, which are four [handbreadths] from the its upper rim, because the vapor of the oven damages the wall.
לא יחפור וכו׳. עד סוף סימן ה׳ פ״ט דהלכות שכנים. ובטור ח״מ בסי׳ קנ״ה רוב פירקין ושם הביא תשובת הרא״ש ז״ל שכתוב בתוכה תשובה לרבינו מתיתיה גאון ז״ל ראובן דאית ליה בירא בצד מיצר שמעון וקם שמעון וחפר בית הכסא והרחיק שלשה טפחים ואכתי מפסיד לבירא דראובן מיבעי ליה להרחיק טפי או לא ואמר הא דתנן לא יחפור וכו׳ תנא בארץ ישראל קאי ותנא בור סמוך לבור ולא בור סמוך לבאר דבור מים מכונסין ודיין בשלשה טפחים דבהכי מחזיקין מימיו דמחצבי בהרים ואין נופל כותל שביניהם ואין מזיקות זו את זו אבל בארות אחרות דרפו ארעייהו ועביד דמתלחלחין ושואבות מזו לזו צריך להרחיק בית הכסא מבאר מים חיים של חברו עד חמשים אמה ועל המזיק להרחיק את עצמו ואין יכול לומר החזקתי שאין חזקה לניזקין וכן כתב רב עמרם מדלא יהבי רבנן שיעורא לכל נזיקין שלשה טפחים אלא לכל היזק שיעור בפני עצמו הלכך ירחיק בית הכסא עד דאמרי אינשי דלא נגרי שורייני מן טעמא דבית הכסא דלרווחא דמילתא להוי חמשים אמה כבורסקי ע״כ:
בור סמוך לבורו של חברו ולא שיח ולא מערה. הני תלת בין איכא מים בהם בין לית בהו מים צריך להרחיק מכותלי חפירות אלו שלש טפחים וסתם כותל שהוא שלש וכדאמרי׳ בגמרא הרי ששה שצריך בין חלל זה לחלל זה:
ולא אמת המים אע״ג דלא קוו בהו מיא מ״מ כיון שהיא קבועה מזיקה וצריך להרחיקה נמקי יוסף. וכתבו תוס׳ ז״ל ולא שיח ולא מערה וה״ה חריצין ונעיצין והני נקט אגב בור:
[הגה״ה וז״ל הרשב״א ז״ל בחדושיו דף י״ז וקשיא לן בור ושיח ומערה למה לי למיתנינהו וי״ל בור ושיח ומערה אורחיה דתנא הוא למיתנינהו ואגב דתנא להו בכל דוכתא בהדי הדדי תננהו הכא ואע״ג דלא איצטרי׳ למחשבינהו לכולהו ע״כ]. דבכל מקום רגיל לשנותן שיח ומערה בהדי בור. ואמת המים ונברכת של כובסין דאין רגיל לשנותן גבי בור מפ׳ בגמרא דצריכי תרוייהו דאי תנא אמת המים משום דקביעא אבל נברכת של כובסין דלא קביעא אימא לא ואי תנא נברכת של כובסין משום דקוו וקיימי ולחלוחן קשה יותר משל מים חיים אבל אמת המים ה״א לא צריכא ומיהו הא לא מפ׳ אמאי לא הוה שמעי׳ להו מבור דמצי למימר דבור ושיח דעמיקי טפי בעי הרחקה יותר משלש ובפ׳ הפרה דתנן אחד החופר בור שיח ומערה ומצריך לכולהו בגמרא התם ניחא דלא ה״ל למתנינהו אגב בור כיון דכתיב בור בקרא אלא ה״ל למיתני בור לחודיה עכ״ל ז״ל:
ולא נברכת חופר חפירה מרובעת בעומק אמה או יותר ומי גשמים מתכנסין שם לכבס בגדיהם והיו להן שתים אחת ששורין את הבגדים יום או יומים בצואת כלבים עד שמחמיצין ומסריחין והיא קרויה מחמצן ובההיא מיירי תנא דידן אבל האחרת שמשפשפין בה הבגדים והיא קרויה הנדיין מתוך שהמים ניתזין למרחוק מצריך בברייתא להרחיק ד׳ אמות ורב חייא בר אויא מתני לה בהדיא אא״כ הרחיק משפת מחמצן ולכותל שלשה טפחים:
אא״כ הרחיק מכותלו מכותל בורו קאמר והא דלא תני בהדיא מבורו של חברו לאשמועי׳ רוחב כותל הבור של ראשון שהוא צריך שיהיה ג׳ טפחים ונ״מ למקח וממכר:
הסלעים. עיין בתוספת יום טוב וכבר כתבתי אני בקצור דברים הללו רפ״ד דשבת:
וסד בסיד בגמרא בעי וסד בסיד תנן או דילמא או סד בסיד תנן ומשני פשיטא דוסד בסיד תנן דאי ס״ד דאו סד בסיד תנן א״כ לערבינהו לבבא דרישא ולבבא דמרחיקי׳ את הגפת וליתנינהו בהדי הדדי אלא מדלא ערבינהו ש״מ דוקא התם גבי בבא דגפת סגי בהרחקה או בסידה אבל הכא ברישא בעינן תרתי הרחקה וסידה ודחי דילמא האי דלא ערבינהו משום דלא דמי האי היזקא להאי היזקא רישא היזקא דמתונתא וסיפא היזקא דהבלא. וכתב הרא״ש ז״ל הלכך אם עשה א׳ מהנה אין כופין אותו לעשות יותר. וכתבו תוס׳ ז״ל נראה לר״י דבסיפא נמי גרסי׳ וסד בסיד ולא גרסי׳ או דאי גרסי׳ בסיפא או סד בסיד א״כ תיפשוט דברישא וסד בסיד תנן מדלא קתני או סד ברישא כמו בסיפא אלא ודאי בסיפא נמי גרסי׳ וסד והא דפשיטא ליה דבסיפא הוי או סד בסיד היינו משום דאין ההיזק כ״כ מרובה שלא יועיל לו סיד לחודיה ע״כ. וכתוב בהגהה שברב אלפס ז״ל על רישא דמתני׳ דלדעת הרמ״ה ז״ל צריך הרחקה ג׳ טפחים וגם טיחת סיד ולדעת מימון וסמ״ג וטור סגי בחד מינייהו ע״כ. אמנם אני רואה שכתב הרב המגיד שם רפ״ט בשם המפרשים ז״ל דכיון דכך אמרו בגמרא דפשיטא דתרתי בעינן אע״ג שנדחה הכי קיימ׳ לן וזה דעת הרב המחבר ז״ל שכתב ויסיד בסיד ע״כ בשנוי לשונו קצת. וגם הרמב״ם ז״ל לא כתב שם אא״כ הרחיק מכותל בורו כדאיתא בגמרא אלא כתב סתם מן הכותל וכתב עליו הטור שם סימן קנ״ה דמסתברא כותיה דאפילו מכותל דלאו בור צריך להרחיק דהא טפי מזקי הני ממי רגלים שצריך להרחיקן אפילו מכותל דלאו בורו שלש טפחים וכ״ש הני ע״כ עם לשון בית יוסף. ובירושלמי כיני מתני׳ וסד בסיד אם סד בסיד כל שהוא אם לא סד בסיד ג׳ טפחים מהדא מרחיקי׳ הגפת והזבל והמלח והסיד והסלעים מכותל חברו ג׳ טפחים או סד בסיד ע״כ:
ואת הסיד ואת הסלעים. בשבת פ׳ במה טומנין כתבנו טעם אמאי לא קתני הכא חול. ובגמרא אמרי׳ דר׳ אישיעא תני חול בתוספתא שלא גבי הרחקות דקתני במתני׳ ומפרשי׳ דגבי אצל היזק לחלוח שנאה דבחול לא מיירי ולא אצל היזק הבל:
וסד בסיד הכא בהאי בבא אי גרסי׳ או סד בסיד אין כאן טעות וכן כתבנו בסמוך ג״כ בשם הירושלמי. וגם הר״ר יהיסף ז״ל כתב שכן מצא בכל הספרים דהאי בבא או סד. וזה סוף לשון הרשב״א ז״ל בחדושיו אלא ודאי ש״מ דתרויהו וסד גרסי׳ ומשום דלא ערבינהו ידעי׳ דחד מיניהו או בעי למימר ומסתמא סיפא הוא דקתני או שאינו היזק גדול כי ההוא דרישא ומסברא הוא דנפקא לן והכי איתא בנוסחי עתיקי ובתוספתא נמי קתני בכולהו וסד בסיד אלא שרבינו הגדול ז״ל כתב בהלכות בסיפא או ע״כ. וכן הרמב״ם ז״ל ברישא נקט ויסיד בסיד ובסיפא נקט אי סד בסיד וכמו שכתבתי כבר:
מרחיקין את הזרעים מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח ומתמוטט קרקע יסוד הכותל לצדדין ובגמרא פריך ותיפוק לי׳ משום מחרישה שהרי חרשו מתחלה ואפילו לא זרע ליה תנא לי׳ מרחיקין משום מחרישה ומוקי לה כגון שזרעו בלא מחרישה אלא חופר במרא ואינו מעמיק כעומק המחרישה. וכתוב בנמקי יוסף דהא דתנן ואת מי רגלים מן הכותל ג׳ טפחים אפילו בכותל אבנים מיירי ולא קשיא דמתני׳ בשופכין מי רגלים אבל במשתין סגי בטפח והכי אמרי׳ בגמרא ע״כ. וכתב עוד בשם הר״ר יונה ז״ל דדוקא בשופכין דמי רגלים אבל שופכין מים אין מרחיקין אותן מן הכותל ג׳ טפחים ולא דמו לנברכת של כובסין דקוו וקיימי:
שהן ד׳ מן הקלת ומפ׳ טעמא בגמרא דריחים משום קלא והוא הנדנוד שמתנדנד הקרקע לפי פי׳ נמקי יוסף ולפי פי׳ רש״י ז״ל נראה שהנדנוד לא שייך אלא בריחיים שלמים דמיירי ביה מתני׳ אבל בריחים של חמור הטעם משום קלא פירוש קול הנהגת החמור או קול הריחים עיין עליו שם ועיין בתוס׳ שפירשו דחמור הוא מלשון חמור של נפחים והוא בנין העצים הנושאים את הריחים. וכן פי׳ ג״כ בנמקי יוסף:
ואת התנור שלשה מן הכליא. מפ׳ בירושלמי שמודד משפה הפנימית שעובי כותלי התנור בכלל הג׳ טפחים. כליא פי׳ בערוך בטן לשון יוני כליא ע״כ. ושמעי׳ ממתני׳ דשכב דריחים טפח וכליא דתנור טפח ונפקא מינה למקח וממכר:
לא שיח ולא מערה. וה״ה חריצין ונעיצין [דתנן במ״ה (פ״ב) [פ״ה] דב״ק] והני נקט אגב בור. דבכל מקום רגיל לשנות שיח ומערה בהדי בור ומש״ה לא מצריך הכא לבור ושיח ומערה כדמצריך להו בפ״ה דב״ק דהתם לא הוה ליה לתנא למנקטינהו אגב בור. כיון דכתיב בור בקרא אלא הוה ליה למתני בור לחודיה. תוספות [ד״ה ולא שיח]:
ולא אמת המים ולא נברכת הכובסין. צריכא. דאי תנא אמת המים משום דקביעא. אבל נברכת הכובסין דלא קביעא [שהכובס פעמים שמשתנה לאומנות אחרת] אימא לא. ואי תנא נברכת הכובסין. משום דקוו וקיימי [*ולחלוחן קשה יותר משל מים חיים. רש״י] אבל אמת המים לא. צריכא. גמרא. ומבור לא שמעינן להו. דמצי למימר דבור ושיח דעמוקין טפי בעי הרחקה ג׳ אבל הנך לא עמיקי כולי האי הוה אמינא דלא בעי הרחקה ג׳. ואי תנא הני הוה אמינא דבור ושיח דעמיקי טפי בעי הרחקה יותר מג׳. תוס׳ דריש פרקין:
אמת המים. מפורש בריש מועד קטן:
נברכת. בריכה. רמב״ם:
מכותל חבירו. כתב הר״ב מכותל בורו קאמר וכו׳ נמצא מחלל וכו׳ ו׳ טפחים. והא דלא קאמר בפירוש אא״כ הרחיק מבורו ששה טפחים. לאשמועינן דכותל בור סתם שלשה טפחים. ונפקא מינה למקח וממכר. גמרא. ולפיכך פוסק הרמב״ם [פ״ט מה״ש הלכה ב׳] אף בכותל בנין דעלמא. אלא דמתניתין לא איירי אלא בכותל בורו. והטור סימן קנ״ה סובר דסד בסיד ליתא אלא בכותל בורו. ומ״ש הר״ב אסור לאדם לסמוך אחד מן הנזקין וכו׳ שמא ימלך חבירו ויבנה מצד מיצר שלו פירוש שמא יבנה בור. דהא במ״ד לא חיישינן שמא יבנה וכן מבואר בפירש הרמב״ם. וכן הסכמת הפוסקים דלא אסרו לסמוך אלא בבור ובשדה העשויה לבורות שהיא שדה בית השלחין שצריכין להשקותה תמיד. ובגמרא. ואפילו לרבי יוסי דמתניתין י״א דהלכה כמותו. ואומר שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו. ה״מ התם דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשיו דמזקי ליה לבור. אבל הכא אמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לה לארעא. ועיין בסמוך:
וסד בסיד. משמע משום מיא דמלחלח הקרקע הוא דאסירי. ותימה לר״י מהא דאמרינן כל מרא ומרא וכו׳ [כמ״ש לעיל] ואומר ר״י דלא קאמר אלא שמאותה שעה מתחלת ההיזק וכיון דבתחלת ההיזק הוי גירי דיליה מודה ר״י. ומיהו אי לאו משום מיא. לא היה צריך הרחקה ג׳ טפחים. תוספות [ר״פ]:
מרחיקין את הגפת וכו׳. כתב הר״ב שכל אלו קשים לחומה. שמוציאין הבל. רש״י:
הסלעים. פירש הר״ב אבנים שהאור יוצא מהן. וכן פירש״י. ורמינן בגמרא אריש פ״ד דשבת דתנן אין טומנין לא בגפת וכו׳. ולא תני להו לסלעים בהדייהו. ומסיק דהתם לא קתני לסלעים משום דמשתכי לה לקדירה פירש״י שמשברין את הקדירה [אי נמי שמעלה חלודה]. ור״ת פירש דהבל שלהן מקלקל המאכל. וע״פ הירושלמי פירשו התוספות דהכי קאמר דהתם לא קתני סלעים. דהכא לאו טעמא דמרחיקין משום הבל דאין הסלעים מרתיחין. אלא מפני שעושין עפר תיחוח ומלקין ארעית הכותל. ותו רמינן דהתם תנן נמי ולא בחול. והכא לא קתני. ומשני דחול אין בו הבל אלא כשנותנין בו דבר חם:
וסד בסיד. לשון הרמב״ם ודברים אלו מרפין את הכותל כשנוגעים בו. ולפיכך צריך לסוד בסיד. עד כאן. דקדק לפרש כשנוגעים בו. כלומר דלא אמרו וסד בסיד כשהרחיק ג׳ טפחים אלא כשנוגעים בו. דאו סד בסיד קתני. וכן כתב בהדיא בחבורו פ״ט מהלכות שכנים. או סד בסיד. וכן בגמרא דפשיטא ליה לגמרא דסיפא או סד בסיד קתני. וברישא איבעיא להו וכתבו התוספות דאין נראה דגרסינן בסיפא או סד בסד דא״כ לא תבעי ליה ברישא. דודאי מדלא תנן נמי או סד. דוסד דוקא קתני. והא דפשיטא ליה בגמרא דסיפא הוה או סד. היינו משום דאין ההיזק כל כך מרובה שלא יועיל לו סיד לחודיה. ע״כ. ולפ״ז טעו המדפיסים שהדפיסו במקצת משניות או סד. אבל בנוסח משנה דירושלמי ראיתי ג״כ שנדפס או סד. ובב״י סימן קנ״ה ראיתי מבוכה שכתב בסעיף (י״ב) [צ״ל ח׳] דאבעיא היא בסיפא ולא ברישא וליתא. וגם הוא בעצמו בסעיף (ח׳) [צ״ל י״ב] לא העתיק כן:
הזרעים. גמרא ותיפוק ליה משום מיא. שצריך להשקותן תמיד. וכיון דאי אפשר לזרעים בלא מים למה לי למתנינהו הא תנא ליה הך דלחלוח אצל כותל. ומשני תנא בא״י קאי דכתיב (דברים יא) למטר השמים תשתה מים:
המחרישה. מרפה את יסודו וטפל. רש״י:
מי רגלים. כתב הר״ב ממסמסים את הלבנים וכו׳ לכך המטיל וכו׳ ולדבריו מתניתין בכותל לבינים מיירי. ועיין מ״ש בשם רש״י בר״פ בתרא דב״מ. בדבור הראויות להשתבר. ומ״ש המטיל מים צריך להרחיק. לא קשיא מקרא דכתיב (מלכים א׳ כ״א) והכרתי לאחאב משתין בקיר. אלמא דדרך להשתין בקיר [וסתם קיר לאו דצונמא היא. וראיה מקירות בתים דפרשת נגעים. נ״ל] דהכי קאמר קרא אפילו מידי דדרכיה לאשתוני בקיר לא שביקנא ליה. ומאי ניהו כלבא. גמרא. ופירוש צונמא צחיח סלע הרמב״ם פ״ט מהלכות שכנים. ול׳ נ״י כותל של אבנים בנוי ע״ג סלע. ומיהו בכותל לבינים לא מהני צונמא. שהרי האבנים עצמן נימוקין והולכין:
שהן ד׳ מן הרכב. פירש הר״ב היא העליונה וכו׳ והיא קצרה טפח מן התחתונה. וכן ל׳ רש״י. ור״ל שכשהיא רוכבת ומונחת על התחתונה הרי היא קצרה מכל צד טפח א׳. אבל כל הרוחב שהתחתונה רחבה יותר מהעליונה הוא שני טפחים:
ואת התנור ג׳ מן הכליא. תנור כלי חרס הוא צרוף בכבשן כשאר קדרות ופיו למעלה והבא לקבעו בארץ עושה בנין טיט אבנים שיהיה לו לבסיס ומושיבין אותו עליו שלא יצטננו שוליו מחמת קרקע. רש״י. ועיין רפ״ה ורפ״ז דכלים ובפ״ב דעדיות מ״ח שלא פירש הר״ב שעושין בסיס:
שלשה מן הכליא. ומפרש בירושלמי שמודד משפה הפנימית שעובי כותלי התנור בכלל השלשה טפחים. טור סימן קנ״ה. וכ״כ נ״י:
{א} בּוֹר. וְהוּא הַדִּין חֲרִיצִין וּנְעִיצִין. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ב} אַמַּת כוּ׳ נִבְרֶכֶת כוּ׳. צְרִיכָא, דְּאִי תָּנָא אַמַּת הַמַּיִם מִשּׁוּם דִּקְבִיעָא, אֲבָל נִבְרֶכֶת כוּ׳ דְּלֹא קְבִיעָא אֵימָא לֹא. וְאִי תָּנָא נִבְרֶכֶת מִשּׁוּם דְּקָווּ וְקַיְּמִי (וְלִחְלוּחָן קָשֶׁה יוֹתֵר מִשֶּׁל מַיִם חַיִּים. רַשִׁ״י), אֲבָל אַמַּת הַמַּיִם לֹא, צְרִיכָא, גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ג} וְהָא דְּלֹא קָאָמַר אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִבּוֹרוֹ שִׁשָּׁה טְפָחִים, לְאַשְׁמוֹעִינַן דִּסְתָם כֹּתֶל בּוֹר שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. וְנָפְקָא מִנַּהּ לְמִקָּח וּמִמְכָּר. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ד} פֵּרוּשׁ בּוֹר. דְּהָא בְּמִשְׁנָה ד׳ לֹא חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא יִבְנֶה כוּ׳. וּבַגְּמָרָא, וַאֲפִלּוּ לְרַבִּי יוֹסֵי דְּמִשְׁנָה י״א, הָתָם בְּעִדָּנָא דְּקָא נָטַע לֵיתְנְהוּ לַשָּׁרָשִׁים דְּמַזְקֵי לַבּוֹר, אֲבָל הָכָא כָּל מָרָא וּמָרָא קָא מַרְפִּית לְאַרְעָא. וּרְצוֹנוֹ לוֹמַר דְּאָז מַתְחֶלֶת הַהֶזֵּק וַהֲוָה גִּירֵי דִּילֵיהּ שֶׁיַּזִּיקוּ הַמַּיִם אַחַר כָּךְ, וּלְהָכִי נָקַט סָד בַּסִּיד. וּמִיהוּ אִי לֹא מַיָּא לֹא הָיָה צָרִיךְ הַרְחָקָה שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. תּוֹסָפוֹת:
{ה} שֶׁמּוֹצִיאִין הֶבֶל. רַשִׁ״י:
{ו} וְסָד כוּ׳. דִּדְבָרִים אֵלּוּ מְרַפִּין אֶת הַכֹּתֶל כְּשֶׁנּוֹגְעִים בּוֹ. הָרַמְבַּ״ם. כְּלוֹמַר דְּלֹא אָמְרוּ וְסָד בְּסִיד כְּשֶׁהִרְחִיק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, דְּאוֹ סָד בְּסִיד קָתָנֵי כוּ׳. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ז} הַזְּרָעִים. גְּמָרָא, וְתֵיפּוּק לֵיהּ מִשּׁוּם מַיָּא, שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׁקוֹתָן תָּמִיד כוּ׳. וּמְשָׁנֵי תַּנָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָאֵי דִּכְתִיב לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מַיִם:
{ח} הַמַּחֲרֵשָׁה. מְרַפֶּה אֶת יְסוֹדוֹ וְנוֹפֵל. רַשִׁ״י:
{ט} וְלִדְבָרָיו מַתְנִיתִין בְּכֹתֶל לְבֵנִים מַיְרֵי:
{י} פֵּרוּשׁ צָחִיחַ סֶלַע. הָרַמְבַּ״ם. וּלְשׁוֹן נִמּוּקֵי יוֹסֵף, כֹּתֶל שֶׁל אֲבָנִים בָּנוּי עַל גַּבֵּי סֶלַע. וּמִיהוּ בְּכֹתֶל לְבֵנִים לֹא מַהֲנֵי צוּנְמָא, שֶׁהֲרֵי הָאֲבָנִים עַצְמָן נִמּוֹקִין וְהוֹלְכִין:
{יא} רַשִׁ״י. וּרְצוֹנוֹ לוֹמַר מִכָּל צַד. אֲבָל כָּל הָרֹחַב שֶׁהַתַּחְתּוֹנָה רְחָבָה יוֹתֵר מֵהָעֶלְיוֹנָה הִיא שְׁנֵי טְפָחִים:
{יב} הַתַּנּוּר. תַּנּוּר כְּלִי חֶרֶס הוּא צָרוּף בַּכִּבְשָׁן כִּשְׁאָר קְדֵרוֹת וּפִיו לְמַעְלָה, וְהַבָּא לְקוֹבְעוֹ בָּאָרֶץ עוֹשֶׂה בִּנְיַן טִיט וַאֲבָנִים שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לְבָסִיס וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ עָלָיו שֶׁלֹּא יִצְטַנְּנוּ שׁוּלָיו מֵחֲמַת קַרְקַע. רַשִׁ״י. וּבַיְרוּשַׁלְמִי, שֶׁמּוֹדֵד מִשָּׂפָה הַפְּנִימִית, שֶׁעֳבִי כָּתְלֵי הַתַּנּוּר בִּכְלָל הַשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים. טוּר:
א) לא יחפור אדם בור
עגול:
ב) ולא שיח
חפירה בעומק, וארוך וקצר:
ג) ולא מערה
מקורה. וה״ה חריצין ונעיצין [עי׳ ב״ק פ״ה]:
ד) ולא אמת המים
[פלוס [בראבען], אף דעדיף מנברכת, דהרי מים חיים בתוכה, אפ״ה צריך הרחקה:
ה) ולא נברכת כובסין
חפירה מרובעת לשרות שם בגדים לכביסה. וקמ״ל דאף דאין מצויין בה תמיד מים כבאמת המים, אפ״ה צריך להרחיק [ואף דאמה ונברכת כ״ש הן משיח ובור וכו׳. י״ל דקמ״ל בור ושיח וכו׳ אף דעמוקי׳ טפי. סגי בהרחקת ג״ט, וקמ״ל הנהו דאף דאינן עמוקים כ״כ, אפ״ה צריך ג״ט להרחיק] :
ו) אלא אם כן הרחיק מכותל חבירו שלשה טפחים
ר״ל מכותל בורו, וכותל הבור ג״כ ג׳ טפחים, נמצא מחלל בור לחלל בור מרחק ו׳ טפחים. ואפילו אין לחבירו בור, צריך להרחיק מקצה גבולו ג׳ טפחים, דשמא יעשה גם חבירו בור ונ״ל דנקט מכותל חבירו דאפילו יש שם כותל מצי למימר שמא יסתור כותלו ויחפור שם גם הוא בור ולהכי צריך להרחיק:
ז) וסד בסיד
את כותל הבור, שלא יתלחלח קרקע חבירו ממימיו:
ח) מרחיקין את הגפת
פסולת הזיתים שנעצרו [עהלדריזען] בל״א:
ט) ואת הסלעים
אבנים, משום שמרפים ומרטיבין הכותל בזיעתן:
י) וסד בסיד
להכי לא כלל הך בבא ברישא, דהכא סד כותל חבירו ורק בסיד מועט, מדיש רק זיעה מועטת, ועוד דבהני בסד לחוד סגי:
יא) מרהיקין את הזרעים
ר״ל לזרוע שם, מדמרטיבין הכותל אף שלא ישקום:
יב) ואת המחרישה
אף שחורש רק סביב האילנות, החרישה מרפה יסוד הכותל:
יג) ואת מי רגלים
שכשמשתין ממסמס לבינים שאינן שרופים שבכותל. מיהו בשרופים דינן ככותל אבנים, שמרחיק ממנה רק טפח:
יד) ומרחיקין את הרחים
קטנה של יד, שמניד הכותל, וברחיים גדולה צריך טפי, וכן כל מלאכה שיש בה הקשה. ואפילו נבנה כותל החצר אחר שבנה המזיק כל הנהו, אפ״ה צריך המזיק להרחיק [קנ״ה ז׳ וט״ו]:
טו) שלשה מן השכב
הוא אבן התחתון של הרחיים:
טז) שהן ארבעה מן הרכב
הוא אבן העליון, שהתחתון רחב ממנו טפח לכל צד סביב, ונקט שכב שממנו יכול למדוד מכוון. ואע״ג שהוא בעצמו אינו מזיק, דמינח נייח, ונקט רכב, מדהוא המזיק בנדנודו:
יז) ואת התנור
ירחיק מהכותל:
יח) שלשה מן הכליא
הוא בסיס התנור:
יט) שהן ארבעה מן השפה
שפת התנור, והבסיס בולט טפח סביב לתנור. מיהו כותל התנור בכלל הד׳ טפחים [שם ח׳]. ונקט כליא שממנו יכול למוד מכוון בצמצום, ונקט תו שפה מדשם האש, ומשם יש לחוש לנזק:
משנתנו חוזרת לשטחיד השותפים, אך לא לדיני שותפות אלא להפך, לשטח הפרטי. בשטח הפרטי נעשות פעולות העלולות להזיק לשכן או לשכנים.
עפ״י כתב יד קופמן
לא יחפור אדן – ״אדן״ הוא כתיב ארץ-ישראלי ל״אדם״, אבל בכתב יד קופמן לא תמיד הוקפד הכתיב הארץ-ישראלי, ולכן לעיתים קרובות במקום ״אדן״ נכתב ״אדם״, כמו להלן במשנה ב, ועוד הרבה. בור סמוך לבורו שלחבירו – קרבת הבורות עלולה לגרום להתמוטטות בעתיד, גם אם בזמן הבנייה לא נגרם נזק והבורות לא פגעו זה בזה. התמוטטות חלקית של קיר הביניים אינה גורמת בהכרח פגיעה בבור, אלא ששני הבורות הסמוכים הופכים למעשה לבור אחד ונוצרת שותפות. ולא שיח – ליד שיח של חברו, או ליד בור של חברו.היסוד המשפטי של ההלכה מחייב בירור, ונעסוק בו להלן.
ולא מערה – בור, שיח ומערה הם מתקני המים הרגילים, ולא אמת המים – ליד אמת מים או ליד בור קיים, ולא ניברכת שלכובסים אלא אם כן הירחיק מכותלו שלחבירו שלושה טפחים – לא ברור מתי רשימת האיסורים מתחילה להתקרב לבור; האם היא חלה על כל הסעיפים מהבור הראשון, או רק על נברכת הכובסין. קרוב לוודאי שהיא חלה על כל הרשימה שבמשנה.
נברכת נזכרת גם בהקשר של קבורה (משנה מועד קטן פ״א מ״ו), ומותר לחצוב נברכת בחול המועד שכן הקבורה דחופה. בחול המועד חופרים או חוצבים את קבר הארעי שבו שמים את המת עד שייאכל הבשר וילקטו את העצמות. בתוספתא נאמר: ״זו היא נברכה וזו היא בקיע״ (מועד קטן פ״א ה״ט), ובירושלמי: ״ועושין נברכת במועד, זה הבקיע״ (מועד קטן פ״א ה״ו, פ ע״ד), ומעין דברים אלו אף בבבלי (שם). שניהם הם לקבורת המת, כאותה ששנינו בתוספתא אהלות: ״התלולות הקרובות בין עיר לעיר... טמאין מפני שהנשים קוברות שם את נפליהן... ואיזו הוא תלולות זו תלולות של עפר שעל גבי בקוע... המוציא כוך בקיע ומערה״ (פט״ז ה״א-ה״ב, עמ׳ 613).
הפירוש המיוחס לרש״י, רש״י1, רמב״ם וראשונים אחרים פירשו: ״בריכות של כובסין״, כפי שהיא נזכרת במשנתנו. משום כך צירף רמב״ם הלכה זו לענייני ההלכות הדנות בהשקאה ובחפירת בורות, שיחין ומערות במועד2. ראב״ד משיג על פירוש זה: ״לא נמלט מן הטעות שטועין בו רבים שהם סוברים נברכת כמו עוגיאות וטעו טעיות גדולות ידועות לכל מבין וכי אינה אלא מענין חפירת הקבר וכן אמרו בירושלמי נברכת זו הבקיע וכן כל שהוא תושב נקרא בקיע והוא החפירה שאנו עושין עכשיו למת והם היו עושין אותם לקבר שעה״ וכו׳. הרמב״ן בתורת האדם3 והרא״ש בפסקיו (סימן יג) ובתוספותיו (עמ׳ קפו) הסכימו עם פירושו של הראב״ד4.
אכן ראב״ד צדק: נברכת היא לקבר, וזו המשמעות במשנת מועד קטן, אך קיימת נברכת נוספת והיא המופיעה בקבוצה יחד עם הבור והמערה. היא מכונה גם ״נברכת הכובסין״. נברכת הכובסין היא מתקן חצוב, דומה לנברכת הקבר, אלא שלא נועד להכיל את גוף המת אלא לשריית כביסה. לירושלמי ברור היה מהי נברכת הכובסין, והוא אינו שואל על כך. זו שוקת מלבנית שעומקה כ76-70 ס״מ5. הכביסה נעשתה בעיקר במים ובחומרי הלבנה טבעיים, ולא נדרשת הרחקה מיוחדת של הנברכת מהבור. אדרבה, הנברכת משתמשת במי הבור או הבריכה (איור 18). לעומת זאת הבבלי (יז ע״א) מכיר גם מתקן אחר שגם הוא ״נברכת״, ומצטט ברייתא המדברת על הרחקה של ארבע אמות, ונזכרים שני מונחים, ״מחמצן״ ו״נדיין״. מחמצן היא נברכת רגילה ונדיין היא נברכת מסוג אחר שהיזקה מרובה.
רש״י מסביר: ״והיו להם שתים אחת ששורים את הבגדים יום או יומים בצואת כלבים והיא קרויה מחמצן, בגמרא, ואחת שמשפשפים בה והיא קרויה נדיין״ (יז ע״א ד״ה נברכת הכובסים). בתוספות למועד קטן ח ע״ב (ד״ה גיהא) מוסבר ששתי הנברכות הללו הן ״גיהא ובר
גיהא״ הנזכרים בגמרא שם במועד קטן (כתרגום ל״נברכת ובקיע״): ״גיהא ובר גיהא – פירש ר״ח מחמצן ונדיין דפרק לא יחפור (ב״ב דף יט ע״א) וליתא דהתם תנן מרחיקין את הנברכת שלשה טפחים וקאמרינן בגמרא לא שנו אלא מן החמצן, אבל מן הנדיין ארבע אמות. ובתוספתא תני מרחיקין את הנברכת ואת הבקיעה שלשה טפחים״. הסבר אחר, שגם הוא מיוחס לרש״י (הגהות מיימוניות הלכות שכנים ט ה) הוא שבנדין משפשפים ובמחמצן רק שורים.
איננו יודעים להסביר את המציאות הבבלית המדוברת. בארץ ישראל לא היו שתי נברכות אלא כל נברכת כביסה מצויה לחוד, בודדת בשטח, ואין שתי נברכות סמוכות. הדעת נותנת שההבחנה הייתה בין נברכת המשמשת לניקוי, שבה השתמשו במים רגילים, ובין נברכת המשמשת לצביעה, שבה השתמשו במייצבים ובחומרים מתכתיים נוספים. מנברכת צביעה (שגם היא מכונה, מן הסתם, נברכת הכובסין6) נדרשה הרחקה גדולה יותר. מכל מקום איננו יודעים לומר האם הבחנה זו מתאימה גם למציאות של המשנה, או שזו הבחנה על רקע בבלי בלבד, וצריך עיון.
בתוספתא (פ״א ה״א) נוסף ״וסד בסיד״, וכן בירושלמי (יג ע״ד), ובהמשך התוספתא מציעה מרחק כפול7, כל אחד מרחיק שלושה טפחים מקו האמצע. עדיין הלכה זו איננה מעשית, גם לפי התוספתא, שכן פי הבור קטן בהרבה מפנים הבור, ואם הרחיק שלושה טפחים בלבד ברור שהבור החדש יפגע בהכרח בבור הקודם. לא רק שאין כאן שמירה על חוזק הקירות של הבור הקודם, אלא שיש כאן חדירה ברורה לתוכו. זאת ועוד, בין השאר מותר לכרות בור ליד הכותל, אבל במרחק ביטחון. על שפת הבור הותקנה חוליה, וסביבה ניתן לבעל הבור שטח של ארבע אמות לשימוש בבור (הבאת בהמה, שאיבה וכו׳): ״חולית הבאר יש לה ארבע אמות״ (תוספתא בבא מציעא פי״א הט״ו); כלומר אם מותר לכרות בור מותר ליצור עליו חוליה, ואולי אף חובה להתקין חוליה. החוליה היא אינטרס משותף: היא מונעת נפילה לבור מצד אחד, ומצד שני היא מאפשרת שאיבה מהבור. החובה להרחיק את הבור רק שלושה טפחים סותרת למעשה את הקביעה שזכות כרייה כוללת זכות (חובה) להצבת חוליה; הרי החוליה כבר רחבה שלושה טפחים. חובת ההרחקה המינימלית בוודאי סותרת את הזכות המוקנית לחוליה לשטח סביבה של ארבע אמות לשימוש בעל החוליה. אין זו סתירה הלכתית, אלא מצבים שונים.
כאמור, ייתכן שההרחקה של שלושה טפחים איננה חלה על חפירת בור אלא רק על אמת מים ונברכת. אפשר לחלק את המשנה ולומר שאת הבור יש להרחיק ״כנדרש״ (ולא נקבעה מידה), או ששלושה טפחים הם מהקו של פנים הבור. אך אין זו הקריאה הפשוטה במשנה. לדעתנו המשנה מתמקדת בהיבט הנזיקין בלבד. בפועל יש גורמים נוספים ששניים מהם מנינו (ההבדל בין פי הבור לחלל הפנימי והצורך בחוליה); כל אלה מרכיבים שיש להקפיד עליהם, אך מבחינת מניעת ההרס די בשלושה טפחים, והמשנה מתמקדת רק בהיבט זה. מכל מקום אם ההסבר שהצענו מתקבל הרי שהניסוח שבמשנה הוא ניסוח ״בית מדרשי – תאורטי״ המתחשב רק בחלק ממרכיבי המציאות.
וסד בסיד – צריך גם להרחיק מהכותל וגם לטייח את המתקן החפור. כך גם מסביר הירושלמי בהתחלה, ואחר כך מציע ברייתא שאם סד בסיד די בהרחקה כלשהי, כלומר או סד בסיד או מרחיק. הצעה זו נראית בעינינו הצעה תאורטית. גם הבבלי מתחבט בעניין, ושוב נראה שהנושא נבדק מבחינה משפטית-תאורטית ולא מעשית. אגב, זו דוגמה נוספת לקרבה שבין שני התלמודים לנזיקין, הבבלי והירושלמי, זה לזה. מרחיקין את הגפת – גפת היא פסולת בית הבד. לגפת ריח חריף, והיא תוססת וחמה מבפנים. ואת הזבל – ערימת הזבל מכילה חומרים אורגניים ובשמש היא נרקבת ומדיפה ריח רע ועשויה להתלקח, ואף לזהם את הקרקע. ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו שלחבירו – המלח איננו יוצר חום אך מזהם את הקרקע. הסלעים הם רק מפגע, ואולי עלולים להכביד על היסודות במשקלם. הבאת הסלעים חורגת מתחום הנזק הישיר, ואולי מרמזת לכך שהאיסור הוא בעצם הנחת חפץ קרוב מדי לקיר. הירושלמי והבבלי מתלבטים אם הסלעים גורמים נזק משום שהם ״מרתיחין״ את הקרקע. הירושלמי מסכם שהסלעים אינם ״מרתיחין״ את הקרקע, אלא רק גורמים לערעור הכותל בשל משקלם. כל ההתלבטות בעניין משפטית, ואיננה ריאלית8. אין כלל משמעות למונח ״הרתחת קרקע״ בסלעים. מונח כזה אפשרי רק בזבל וסיד. שלשה טפחין וסד בסיד – זו ההרחקה ממתקן תת-קרקעי. ערימת גפת וזבל אין טעם לסוד בסיד, ואולי הכוונה שהמזיק צריך לסייד את הקיר של החבר כדי למנוע נזק. כאמור בתוספתא ובירושלמי משפט זה חל על כל הסעיפים במשנה; דומה שזו גם כוונת המשנה, והמילים הללו חלות על כל מה שנאמר לעיל, כלומר על כל מתקן קבוע. בפועל לא הבחנו בביצוע של הלכה זו במציאות. כך למשל בבית 17 בחורבת בירה, או בבית F במירון9, התנור קרוב לכותל ולא ראינו שהכותל טויח במיוחד לשם כך, וצריך עיון. הבבלי (כ ע״ב) מדגיש שכך הדין בתנור ביתי, אבל בתנור של נחתום נדרשת הרחקה מסיבית יותר.
מרחיקין את הזרעים – הנזרעים, ואת המחרישה – את החריש עצמו. בזרעים החשש שהם ייפלו מתחת לכותל ויערערו אותו, וכן חריש עמוק (בארץ ישראל עד 60-40 ס״מ) יערער את הקיר10.החריש איננו מזיק ולכן כנראה החובה היא עצם ההרחקה, לא להתקרב יתר על המידה לקיר קיים. יש לזכור שאם נעשית פעילות שלושה טפחים מהקיר החומרים הזרים יגלשו לעבר הקיר, והעובד עצמו יישען עליו, יפגע בו במעדר, וחששות דומים. כן הוא בתוספתא (פ״א ה״ב). ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחין –הרחקת מי הרגליים והזרעים איננה בחצר המשותפת, אלא באופן כללי. עוד בתוספתא: ״לא יטיל אדם מימי רגלים בתוך כותל של חבירו, אלא אם כן הרחיק מלבנים שלשה טפחים ומאבנים טפח״ (פ״א ה״ד). אם כן משנתנו עוסקת בלבנים, ובפרק הקודם הצבענו על כך שזו בנייה חריגה. ברור שהמשנה נקטה מידה של שלושה טפחים כי בכל הפריטים עוסקים במרחק כזה, אף על פי שזו הדוגמה החריגה, אבל האחידות הספרותית הייתה חשובה יותר מהריאליה.
מרחיקין את הריחים שלשה מן השכב שהן ארבעה מן הרכב – הרחיים משמשים לטחינת הקמח. אנו מכירים שלושה טיפוסי מתקנים לשם טחינת דגנים. האחד הוא רכב ושכב של בהמה, הדומים למתקן המשמש לטחינת גרעיני זיתים. הכלי התחתון (שכב) עגול וקוטרו כמטר, והשכב נע בתוכו במקביל או במאונך. במתקן כזה הרכב גדול ביותר מטפח מהחלק העליון (איור 19). המתקן השני הוא רחיים חרוטיים שבהם החלק התחתון הוא מכל חרוטי, והחלק העליון חרוט הפוך הנכנס לתוך המכל התחתון. הגרעינים מצויים בין שני החלקים ונכתשים על ידי סיבוב החלק העליון בתחתון. ברחיים כאלה החלק התחתון (השכב) גדול מהעליון בערך בטפח. המתקן השלישי הוא משטח אבן מלבני שעליו מסובבים ביד גליל אבן (איור 19ג-ד). במתקן זה, הפרימיטיבי יותר, אין משמעות להרחקה מהרכב. נראה שמשנתנו מדברת על מתקן מהטיפוס השני.
בתוספתא מבואר: ״מרחיקין את הריחים של יד שלשה מן השכב שהן ארבע מן הרכב. של חמור שלשה מן האצטרוביל שהן ארבעה מן הקלת... ובכירה טפח״ (פ״א ה״ג; בבלי, כ ע״ב). אם כן המרחק של שלושה טפחים קבוע, כפי שהסברנו ברישא של המשנה. משנתנו עוסקת ברחיים של יד, וברחיים של חמור המונחים שונים: איצטרוביל לחלק העליון (הרכב) וקלת לחלק התחתון.
בירושלמי רחיים של יד הם רחיים של ״תמן״ ורחיים של חמור הם רחיים ״דידן״ (יג ע״ב). ״תמן״ הוא כנראה הגליל במקרה זה, לעומת ״דידן״ שהוא ארץ יהודה, שם נערך התלמוד הירושלמי למסכתות נזיקין (שלוש ה״בבות״). ליברמן טוען שהחמור הוא בסיס להצבת הרחיים, ולא שהחמור ביצע את הטחינה. לדעתו כלל לא טחנו בחמור. זו טענה בלתי נכונה, שכן ציורים רומיים מראים את הרחיים המסובבים על ידי חמור. עם זאת בהחלט ייתכן שבמקרה זה של המשנה מדובר בחמור שהוא מעמד בלבד (לעיל איור 19א), שכן אין די בנתיב שרוחבו שלושה טפחים למעבר החמור. מאידך גיסא ייתכן שהתוספתא נקטה מידה של שלושה טפחים רק משום שזה מספר ספרותי; הרחיים הוצבו אומנם צמוד לכותל (ראו האיור הקודם), אך במרחק קצת גדול משלושה טפחים. אבל המשנה איננה שואלת באיזה מרחק כדאי לבעל הרחיים להציב את המתקן, אלא כמה עליו להרחיק מהיבט הנזק בלבד. יתר השיקולים אינם חובה המוטלת עליו. כלומר גם כאן ההלכה משפטית-תאורטית, מההיבט של דיני נזיקין בלבד, ולא מההיבט הכללי-טכני. בשילוב היבטים אלו עסקנו במבוא לסדר נזיקין.
ואת התנור שלשה מן הכיליא שהן ארבעה מן הספא – ספא=שפה, וכך בכמה עדי נוסח. גם בתנורים אנו מכירים טיפוסים מספר. באחד הבסיס רחב מגוף התנור (איור 20א), בטיפוס אחר מהבסיס מתפתח תנור בטנוני, באמצע הוא רחב מעט מהבסיס, ואחר כך היקפו מצטמצם והולך. בתנור כזה מדובר במשנה שבה הכילייא היקפה גדול מהבסיס. הכתיב בעדי הנוסח שונה (כלייא, כליה וכו׳), ובתוספתא כולייא, והוא מיוונית (κουλία – kpulia) שמשמעה בטן, ובהמשך יוחדה לאחד מאברי הבטן, היא הכִליה שלנו. בתוספתא שציטטנו מוזכרת גם חובת ההרחקה של כירה (טפח בלבד) (איור 21).
העיקרון במשנה ברור. מותר לכל אחד מהשותפים להציב בחצר המשותפת את המתקנים הרשומים ובעיקר בור, נברכת, רחיים ותנור, אך לא סמוך מדי לקיר, שלא יזיקו.
ההלכות האחרונות עוסקות בחצר המשותפת, וברור למה אסור להציב בה חפץ שיזיק לכותל. פחות ברורה החובה להרחיק בור או זרעים מבור של שכן, או מכותל שלו. לכאורה מותר לאדם לעשות באדמתו כרצונו. יתר על כן, הגיוני אולי לקבוע שאם הבור גרם להתמוטטות הבור של השכן בעל הבור ה״מזיק״ חייב לשלם, אבל מה ההצדקה למנוע מאדם שימוש בשטחו בטענה ״שמא״ יזיק? זאת ועוד, במה עדיפה זכותו של האחד לכרות בור יותר מזכותו של חברו?
בעינינו נראה שזכות השימוש של אדם בחצרו ובשדהו בלתי מוגבלת, ולכל היותר אם השורש חדר לשדה חברו הוא חייב בנזיקין. אבל המשנה איננה עוסקת רק במשפט, ובכלל ״זכויות הפרט״ פחות משמעותיות. חשוב יותר, בעיני המשנה, לשמור על המארג החברתי. במארג זה אסור להזיק לשימוש קיים בשטח. אומנם אדם זכאי לעשות בשדהו כרצונו, ובעצם אין לבעל הבור הראשון עדיפות על בעל הבור השני, אבל מבחינה חברתית חשוב היה לשמור על המצב הקיים ולא לזעזעו, ולכן השכן חייב להרחיק את מתקניו מחברו. זכות הפרט נדחית מפני השימוש הקיים ברכוש.
ההסבר החברתי המוצע מחליף את ההסברים המשפטיים המפותלים שהוצעו בספרות.
זאת ועוד; בכל דיני הרחקה עולה השאלה: אם הכותל התערער, האם ניתן לקבוע מה הייתה הסיבה לערעור? האם יש כאן היזק כספי שניתן לתובעו? קשה לכמת את הנזק, וקשה לוודא שאי ההרחקה גרמה לנזק. המקרה המקביל, אם הרחיק כנדרש והכותל נפגע, יידון במשנה הבאה. אך השאלה מה הדין אם לא הרחיק, האם חייב בדיני נזיקין, וכיצד ניתן להוכיח מה גרם לנפילת הקיר, אינה עולה כלל, שכן אין המשנה עוסקת בדיני נזקים.
1. פלורסהיים, רש״י; שרמר, פירושים.
2. משנה תורה, הלכות יום טוב פ״ח ה״ד.
3. תורת האדם לרמב״ן, לט ע״ד.
4. ראו בדברי אלבק בפירושו ובהערות, עמ׳ 506, וליברמן בפירושו, עמ׳ 1235-1234.
5. המידות מניסיוננו האישי בשיטוט ברחבי הארץ ומבדיקת עשרות נברכות כאלה.
6. ״כביסה״ בלשון חכמים היא שטיפה לניקוי, אך גם שטיפה לצביעה.
7. ראו סוגיית הבבלי יז ע״ב ששילבה את התוספת שבתוספתא במהלך הסוגיה.
8. כך לדעתנו גם השוואת הבבלי את רשימתנו לרשימת המקומות שבהם מטמינים אוכלים לשבת. שתי הרשימות אינן דומות, וההשוואה ביניהן ספרותית בלבד (יט ע״א).
9. דר וספראי, חורבת בירה; מאירס ואחרים, מירון.
10. הבבלי (יט ע״ב) קושר זאת לירידת הגשמים בארץ ישראל, ומבחינה ריאלית ההסבר אינו נהיר.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ב) לֹא יַעֲמִיד אָדָם תַּנּוּר בְּתוֹךְ הַבַּיִת, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עַל גַּבָּיו גֹּבַהּ אַרְבַּע אַמּוֹת. הָיָה מַעֲמִידוֹ בָעֲלִיָּה, צָרִיך שֶׁיְּהֵא תַחְתָּיו מַעֲזִיבָה שְׁלשָׁה טְפָחִים. וּבַכִּירָה, טֶפַח. וְאִם הִזִּיק, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ כָל הַשִּׁעוּרִין הָאֵלּוּ, אֶלָּא שֶׁאִם הִזִּיק, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.
A person may not set up an oven inside a house unless there is a space four cubits high above it, i.e., between the top of the oven and the ceiling, to avoid burning the ceiling, which serves as the floor of the residence above. If one was setting up an oven in the upper story, there must be a plaster floor beneath it, which serves as the ceiling of the lower story, at least three handbreadths thick, so that the ceiling below does not burn. And in the case of a stove the plaster floor must be at least one handbreadth thick.
And if he causes damage in any case, he pays compensation for that which he damaged. Rabbi Shimon says: They said all of these measurements to teach only that if he causes damage he is exempt from paying, as he took all reasonable precautions.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ב] לֹא יַעֲמִיד אָדָם תַּנּוּר בְּתוֹךְ הַבַּיִת, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ עַל גַּבָּיו גֹּבַהּ אַרְבַּע אַמּוֹת.
הָיָה מַעֲמִידוֹ בָעֲלִיָּה, עַד שֶׁיְּהֵא תַחְתָּיו מַעֲזֵיבָה שְׁלֹשָׁה טְפָחִין, וּבַכִּירָה, טֶפַח.
וְאִם הִזִּיק, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא נֶאֶמְרוּ כָל הַשֵּׁעוּרִין הָאֵלּוּ, אֶלָּא שֶׁאִם הִזִּיק, יְהֵא פָטוּר מִלְּשַׁלֵּם.
לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן יש לו על גביו גובה ארבע אמות. היה מעמידו בעליה, עד שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים, ובכירה טפח. ואם הזיק משלם מה שהזיק, ר׳ שמעון אומר לא נאמרו כל השעורין האלו אלא שאם הזיק יהא פטור מלשלם.
כבר ביארנו שכירה מבעירין בה מקום שתי קדירות. ואין הלכה כר׳ שמעון.
לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אא״כ יש כו׳ – כבר בארנו שהכירה בנין עשוי לבשל ששופתין בו שתי קדירות. ואין הלכה כרבי שמעון.
גֹּבַהּ אַרְבַּע אַמּוֹת. חָלָל מִפִּי הַתַּנּוּר עַד הַתִּקְרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאחַז הָאוּר בַּתִּקְרָה:
עַד שֶׁיְּהֵא תַחְתָּיו מַעֲזִיבָה. טִיחַ שֶׁל טִיט שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, שֶׁלֹּא תִּבְעַר תִּקְרָה תַּחְתּוֹנָה שֶׁל עֲלִיָּה. וְעַל גַּבָּיו גֹּבַהּ אַרְבַּע אַמּוֹת:
וּבַכִּירָה. שֶׁשּׁוֹפְתִין קְדֵרָה עַל חֲלָלָהּ וְאֵין עוֹשִׂין בְּתוֹכָהּ הֶסֵּק גָּדוֹל כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂין לַתַּנּוּר:
וְאִם הִזִּיק. אַחַר שֶׁהָיוּ שָׁם כָּל הַשִּׁעוּרִים הַלָּלוּ:
מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. וְאַף עַל פִּי כֵן מְעַכְּבִין עָלָיו בְּכָל הַשִּׁעוּרִים הַלָּלוּ, שֶׁמָּא יַדְלִיק בָּתֵּיהֶם וְאֵין לוֹ מַה לְשַׁלֵּם. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן:
גובה דא אמות – the space from the lip of the oven until the ceiling, in order that the fire not ignite the ceiling.
עד שיהא תחתיו מעזיבה – [plaster of] clay three handbreadths, so that the lower ceiling of the attic not burn, and above it a space of four cubits.
ובכירה – they place the pot on its cavity/space and they don’t make it in a large fire as they do for an oven.
ואם הזיק – after there were there all of these measurements,
he pays for the damage that he caused, and nevertheless, they prevent him with all of these measurements lest he kindle their homes, and he doesn’t have what with to pay. But the Halakha is not according to Rabbi Shimon.
לא יעמיד וכו׳. פ׳ הכונס דף ס״א. ועיין במה שכתבתי שם סימן ד׳: וגם הרמב״ם והטור ז״ל נקטו לפ׳ כפי׳ תוס׳ ז״ל עיין בתוספת יום טוב. אלא דמסיים בה הטור דמסתברא דאפי׳ כל א׳ בביתו צריך להרחיק שיעורים הללו מפני השכנים שמעכבין עליו ע״כ. ופי׳ נמקי יוסף ז״ל לא יעמיד אדם תנור תנורים שלהם שפתחם למעלה צריך להרחיק פיו מן התקרה ד׳ אמות שלא תבערנו השלהבת וה״ה בעליה אלא שבאנו לתת שיעור למטה מפני התקרה שלשה טפחים אבל בתנורים שלנו שפתחם מן הצד מוכח בירושלמי ששיעור מעלה כלמטה ג׳ טפחים דגרסי׳ התם היה עשוי כמין שובך מהו נשמעינה מן הדא ר׳ יהודה אומר עד שיהא תחתיו מעזיבה ג׳ טפחים ובכירה טפח וכירה לאו כמין שובך היא עשויה ותימר בין מלמעלה בין מלמטה טפח וכאן נמי בין מלמעלה בין מלמטה ג׳ טפחים הנה למדנו שבתנורנו שהן כמין שובך שפתחן מן הצד די בשלשה טפחים למעלה כלמטה:
היה מעמידו בעליה עד שיהא תחתיו מעזיבה וכו׳ כך הגיה הר״ר יהוסף ז״ל:
ואם הזיק משלם מה שהזיק. כתב הרב בעל העיטור ז״ל דה״ה לכל הנך דבעי הרחקה אם הזיק אפילו אחר שהרחיק חייב לשלם ומשום דהזיקא דנורא מנכרא לכ״ע הוא דנקטיה בהא וכן כתב הרא״ש ז״ל שבכולן חייב לשלם חוץ מן היזק הנמיה ע״י סמיכת כותל והיזק דמנפצי כיתנא שלא הי׳ ההיזק ראוי לבוא מכח מעשה אלא ע״י הרוח והנמיה לפיכך לא חשיב אלא גרמא בניזקין ופטור ומיהו דעת הראב״ד ז״ל אינו כן. ודעת הרמב״ם ז״ל דבכל אלו לא בעינן חזקת שלש אלא מכיון שראה מעשה בלא הרחקה ושתק מחל. והרא״ש ז״ל כתב דבעינן חזקת שלש עכ״ל ז״ל. ובגמרא רמי עלה דמתני׳ והתניא ד׳ מעזיבה מתחתיו ובכירים שלשה ומשני אביי כי תניא ההיא בדנחתומין דתנור דידן כי כירה דנחתומין דמי ופי׳ נמקי יוסף בתנור דנחתומין בעינן שיעירא טפי דמתוך שמשיקין אותו תמיד עובר חומו למטה ושורף אבל למעלה משמע דלא מחמרינן טפי כיון דלא אשכחן בהו חילוק מידי ע״כ. ועיין בקולון שרש קצ״ב דף רכ״ח ע״ב וכתוב שם דדייק רש״י ז״ל מדקתני ברישא גבי תנור לא יעמיד אדם תנור תחת המת אא״כ הרחיק ג׳ טפחים ואילו בסיפא קתני לא יפתח אדם חנות של צבעים ושל נחתומים תחת אוצרו של חברו ומדקתני בסיפא תחת אוצרו של חברו וברישא לא קתני תחת עלייתו של חברו אלא קתני סתם תחת הבית משמע דרישא מיירי דאיכא משום חשש תבערה אפילו כשהכל ברשותו וכדפי׳ אבל בסיפא דליכא אלא משום הבל ועשן ולא שייך ההיזק אלא לבעל האוצר שעליו דוקא משום כך קתני תחת אוצרו של חברו שהרי אין השכנים מקפידין בכך וזה נכון וישר. ואע״ג שרבינו משה מיימון לא חשיב לה לראיה גדולה שהרי מפרש המשנה דתנור בבית דחד ועליה דחד מ״מ פשיטא שרש״י ז״ל חשיב לה לראיה גדולה ומשום כך פי׳ מה שפי׳ וכן רבינו אשר פי׳ כן כרש״י וז״ל האשרי לא יעמיד אדם תנור בתוך שלו אא״כ יש לו על גביו גובה ד׳ אמות עכ״ל הרי לך שכתב בהדיא שאפילו בתוך שלו צריך שיהיה על גביו גובה ד׳ אמות והיינו משום היזק השכנים וכדפי׳ רש״י ז״ל וכן כתב גם רבינו ישעיה מטראני האחרון ז״ל בהדיא כרש״י ז״ל וז״ל לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אא״כ יש ע״ג גובה ד׳ אמות אע״פ שיהיה הכל ברשותו מעכבין עליו השכנים שמא תעלה הדליקה וישרוף כל בתי השכנים עכ״ל ז״ל והרי לך בהדיא דאפילי הכל ברשותו צריך להרחיק משום חשש הפסד מרובה וכמו שפי׳ דברי רש״י ז״ל ע״כ וע״ש עוד:
ר״ש אומר לא נאמרו. וכו׳ כתבנו בפ׳ עשירי דב״מ סימן ה׳ דאוקמיה אביי בשיטה. ועיין ג״כ במ״ש בפ׳ הכונס סוף סימן ד׳:
לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית וכו׳. הרמב״ם בפרק כו׳ מהלכות שכנים. וכן הטור סימן קנ״ה כתבו הבית ועליה של שנים לא יעשו וכו׳. ומכל מקום כתב הטור דמסתברא דאפילו כל א׳ בביתו צריך להרחיק שיעורים הללו מפני השכנים שמעכבים עליו. ע״כ. וא״כ מתניתין כשאין שכנים שמעכבין. ולא ידעתי מי הכריחם לכך. וז״ל התוספות פ״ו דב״ק דף ס״א. לא יעמיד אדם וכו׳. שיכול לעכב עליו בעל העליה אם הבית של אחד. והעליה של אחר. היה מעמידו בעליה. בעל הבית מעכב. ובקונטרס פירש לענין בני העיר שמעכבין עליו וכמו שפירש ניחא דהויא דומיא דאינך דמתניא בפרק לא יחפור. ע״כ:
מעזיבה. עיין בפירוש הר״ב משנה ז׳ פ״ק דסוכה:
ובכירה. לשון הר״ב ששופתין קדרה על חללה. ואין עושין בתוכה היסק גדול וכו׳. אין כוונתו לומר דמשום דשופתין קדרה על חללה אין עושין בתוכה היסק וכו׳. דהא בתנור נמי שופתין קדרה על חללה. אלא מילי מילי קאמר. כירה היא ששופתים וכו׳. והדר קאמר שאין עושין וכו׳. וז״ל רש״י כירה אף היא כלי חרס ששופתים וכו׳ ואין עושין וכו׳. ע״כ. ומ״מ תמיהני דברפ״ג דשבת פירש הר״ב ורש״י דתנור נקלט חומו תוכו טפי מבכירה. מפני שהוא צר מלמעלה ורחב מלמטה. ואי איתא כדפירש הכא. תיפוק ליה דתנור היסקו גדול. וממילא חומו נקלט יותר מבכירה. וי״ל דלענין קליטת החום לא איכפת לן בין היסק גדול להיסק קטן. אלא כל היסק נקלט בתוכו לפי היסקו. אבל כשרחב מלמטה כמו מלמעלה בזה י״ל שאין החום נקלט אלא יצא ממנו בין שיהיה היסק מועט או מרובה. ושוב ראיתי בנ״י שהביא ירושלמי דכירה כמין שובך היא עשויה. כלומר שפתחה מן הצד. וכ״כ הטור סימן קנ״ה בשם הרשב״ם. וז״ל כיון שבכירה אין פתחה על גבה אלא מן הצד. ואין שלהבת עולה ממנו ואין צריך להרחיק אלא בשביל החום שיעורו ג׳ טפחים ע״כ. אך ז״ש ג׳ טפחים נראה שהוא טעות סופר שהרי מלמטה תנן בהדיא טפח. וכ״כ בנ״י ובכירה טפח בין למעלה בין למטה:
רבי שמעון אומר לא אמרו כל השיעורים וכו׳. כתב הר״ב ואין הלכה כר״ש. וכ״כ הרמב״ם. וז״ל הרי״ף וליתא לדר״ש דהא אוקמה בשטה בפרק הבית והעליה. ע״כ. רוצה לומר במ״ה אדר״ש ב״ג דהתם וכתב עליו הרא״ש שלא הוצרך לראיה זו דבלאו הכי הלכתא כרבים. ע״כ. ואני אומר כי הרי״ף ז״ל הוצרך לראיה זו. ובלעדה לא ירים איש את ידו לפסוק דלא כר״ש משום דבפ״ו דב״ק מ״ד ר״ש אומר הכל לפי גובה הדליקה ושיעורה. ואם הלכה יותר משיעורה פטור פסקינן בהדיא בגמרא כוותיה. והשתא אי לאו דאוקמא בשטה ודאי דהכא נמי יש לפסוק כמותו. דהא היינו כההיא דב״ק דכשעברה יותר משיעורין הללו שיהא פטור. וא״ת השתא דאוקמא בשטה תקשה לך גמרא גופה דבב״ק [דף ס״א ע״ב] פסקה כוותיה והכא מוקי ליה בשטה. קושיא זו כבר הוקשה להרי״ף עצמו ופרקה שפיר התם בב״ק. וז״ל ואי קשיא לך מ״ש התם גבי תנור דקא יהבי רבנן שיעורא ואפ״ה אם הזיק משלם מה שהזיק. ומ״ש הכא דפטור. לא תקשה לך. הכא דלפי צורך השעה קא מדליק. וקא מרחיק כשיעורא. וקא עברה הדליקה יתיר משיעורא. וקא מזקה. אנוס הוא דמאי הוה ליה למעבד. הלכך מכה בידי שמים היא. ולפיכך פטור. דלא יכול לאהדורה. והתם גבי תנור כיון דתדיר הוא מדליק איבעי ליה לעיוני אי איכא הזיקא לחבירו לסלק הזיקא וכיון דלא עביד הכי פושע הוא ולפיכך חייב. תדע דהא רבנן פליגי עליה דר״ש בתנור דקא יהיב שיעור לפטור. והכא אינהו גופייהו קא יהבי שיעורא לפטור. ע״כ. ומשום קושיא דרבנן אדרבנן בלחוד לא היינו מחלקים בדברי ר״ש. אלא היינו אומרים שהלכה כמותו. הכא כמו התם. הלכך הוצרך הרי״ף להביא ראיה מהא דאוקמיה בשטה:
{יג} טֶפַח. בֵּין מִלְּמַעְלָה בֵּין מִלְּמַטָּה. נִמּוּקֵי יוֹסֵף:
{יד} וְלֹא דָּמֵי לְפֶרֶק ו׳ דְּבָבָא קַמָּא מִשְׁנָה ד׳, דְּהָתָם מַדְלִיק לְפִי צֹרֶךְ הַשָּׁעָה, וְכֵיוָן שֶׁהִרְחִיק כְּשִׁעוּר אָנוּס הוּא כוּ׳. אֲבָל הָכָא דְּתָדִיר אִבָּעֵי לֵיהּ לְעִיּוּנִי אִי אִיכָּא הֶזֵּקָא לְסַלְּקוֹ וַהֲוֵי פּוֹשֵׁעַ. הָרִי״ף. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
כ) אלא אם כן יש על גביו גובה ארבע אמות
רווח מפי התנור עד התקרה, שלא ידליק לתקרה ויוזקו השכנים:
כא) צריך שיהא תחתיו מעזיבה
טיח טיט ואבנים:
כב) שלשה טפחים
שלא ידליק לתקרת העליי׳ וע״ג צריך ד׳ אמות:
כג) ובכירה טפח
למעזיבה, מדאין היסיק׳ גדול כבתנור:
כד) ואם הזיק משלם מה שהזיק
אף שהרחיק כדינו:
כה) אלא שאם הזיק פטור מלשלם
וקיי״ל כת״ק [שם]:
עפ״י כתב יד קופמן
כל הכתוב בסוגריים נשמט ותוקן בידי המעתיק הראשון.
לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן [יש לו על גביו גובה ארבע אמות – מקומו של התנור בדרך כלל בחצר. תנור בתוך הבית הוא תופעה חריגה משום שהוא גורם לעשן בבית ולחוסר אוורור. תנור בתוך הבית נועד בעיקר לאזורים הקרים. הדרישה לארבע אמות על גביו מלמדת שהיה חשש שחום התנור יפגע בתקרה, ואולי אף יגרום לשרפה של תקרת העץ. תופעת התנור בתוך הבית מסבירה את הארובה, היא החור בתקרה (ולעיתים גם צינור מתכתי) להוצאת העשן כלפי מעלה. הבית הוא כמובן בקומה התחתונה, וההמשך מדבר על הקומה העליונה. אבל הרישא איננה מדברת רק על מקרה שיש עלייה, אלא על כל מקרה. המשנה נעה בין כלל בטיחותי לשיקול דעתו של בעל הבית, לבין הלכה במקרה שהדייר בקומה השנייה איננו בעל הקומה הראשונה. אז התקרה המשמשת בסיס לקומה שנייה עשויה להינזק, והדבר יפגע בזכויות הדייר בקומה השנייה.
היה מעמידו בעלייה – בקומה השנייה, עד שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחין – כדי שחום התנור לא יעשה ברצפת העלייה (תקרת הבית) חור, יגרום לריכוך העץ ואולי גם לשרפה. המעזיבה היא טיוח המונע הבערת האש. ובכירה טפח – חלוקה זו, בתנור שלושה ובכירה טפח, מופיעה במשנה הקודמת לעניין אחר, ודומה שהמידות הן יותר ספרותיות מריאליות. ואם הזיק משלם מה שהזיק – בעל התנור נדרש להרחיק, כדי למנוע נזק, וכמובן לשלם אם הזיק. מן הסתם הלכה זו חוזרת לכל הפרטים במשנה זו ובמשנה הקודמת. מבחינה רעיונית רוב מערכות דיני הממון היו מסתפקות בהגדרה השנייה. המזיק חייב לשלם אם הזיק, ואת כללי הזהירות והבטיחות שיסיק בעצמו.
הצד השני (הניזוק) רשאי להתלונן רק אם קרה נזק, אבל התפיסה היהודית היא שעל המזיק שתי חובות נפרדות, האחת לשמור שלא יזיק והאחרת לפצות על הנזק שגרם. במקרים מסוימים יש אפילו הפרדה בין השניים. כך למשל מותר להניח מטרד (כגון כד) ברשות הרבים, אך ההיתר אינו מונע תשלום נזק. אלו שני חיובים עצמאיים, האחד יותר מוסרי-חברתי והאחר בעל נפקות ממונית ישירה.
רבי שמעון אומר לא נאמרו כל השיעורין האלו אלא שאם הזיק יהא פטור מלשלם – אם נקט את ההרחקה הנאותה פטור מתשלום נזק. חכמים מבינים כנראה שבכל מקרה אם הזיק חייב לשלם, והוא נדרש להרחקה האמורה בלבד. את הנזק שגרם הוא צריך תמיד לשלם, ככל מזיק, והשיעורים הנזכרים רק מגדירים את הפן המוסרי. כפי שאמרנו, חכמים מבחינים בין ההיבט המוסרי להיבט הנזקים.
המחלוקת בין חכמים לרבי שמעון היא בפרט מסוים, אבל בין במודע ובין שלא במודע הם חולקים בנושא עקרוני-משפטי. לדעת רבי שמעון חובת התשלום כרוכה בפשיעה, בהפרת הסדר הראוי. מי שפשע חייב לשלם. במבוא למסכת בבא קמא עמדנו על כך. שם הצענו גם עמדה מרחיבה יותר, שאדם צריך לשלם על נזק שנגרם גם אם לא פשע. זו דוגמה מצוינת לכך. עליו להרחיק רק את המרחק הנקוב. לכאורה אם המפגע שיצר הזיק, הרי שבמבחן המעשה ברור שהוא פשע. ברם מתברר שיש מקרים של היזק גם כשאין פשיעה כלל – השני נהג כראוי, הרחיק כנדרש, אך אירע היוצא מהכלל. לדעת חכמים הוא חייב אף שנהג כראוי. במבוא למסכת בבא קמא עמדנו על גישה דומה גם ביחס להנחת מפגעים ברשות הרבים. מותר לאדם לנהוג כן, אך הוא חייב אם נגרמו נזקים.
לדעת רבי שמעון המשנה קובעת ״תקן״; מי ששומר עליו פטור מנזיקין, ואם לא שמר עליו יש לכך תוצאה כספית. לדעת חכמים ה״תקן״ מחייב, ללא קשר לנזק. כפי שהצגנו במבוא למסכת לדעתנו המשנה בכללותה עוסקת רק ב״תקנים״. עניין הנזק שנגרם הוא שאלה משנית. במקרים רבים הוא בלתי ניתן להוכחה. אם שורשי אילן פגעו בבור יש נזק ברור. בעל הבור רשאי לקצוץ את השורשים, ובעל האילן צריך לשלם על הנזק. אבל אם נוצר מפגע רעש (המשנה הבאה) – האם ניתן לכמתו לתשלום נזק? ואם נפל קיר (מ״ב) – האם ניתן לקבוע שהקיר נפל בגלל הפרת התקן או בגלל רשלנות בבניין הקיר?
לדעתנו באופן עקרוני אין ה״תקן״ קשור לנזיקין ולתשלום פיצוי. רק במקרה ספציפי וייחודי זה של תנור בתוך הבית רבי שמעון קובע שסטייה מהתקן מזכה בפיצוי, זאת מכיוון שברור שהאש פגעה ברצפה שמעליה, שכן נוצר חור מעל התנור. אבל בכל יתר המקרים אפילו רבי שמעון מודה לחכמים. אם כן הצירוף ״כל השיעורין האלו״ מתייחס רק למקרים בודדים שבהם הקשר בין המעשה של השכן לבין הנזק ברור.
שאלה זו של חפץ שהזיק אף שנשמר ״כראוי״ עולה גם במשניות קודמות. בדרך כלל אם בעל הבית נזהר כראוי הוא פטור מתשלום נזק, כגון מי ששמר על פרתו כראוי (בבא קמא פ״ה מ״ו, פ״ו מ״א ועוד). מסתבר שחכמים כאן חולקים על מגמה זו.
כפי שאמרנו בפרק הקודם, בהלכות חצר יש משקל רב למצב הקיים. המצב הקיים נתפס כשימור של חוזה קדמון שנערך בזמנו בין השותפים וכלל ויתורים הדדיים והסכמים כמעט מקודשים. על רקע זה מודגש בירושלמי (יג ע״ב): ״אמר רבי יונתן המזיק אין לו חזקה״. כלומר במצב של היזק אין לקבל טענה של הסכם קדמון. מן הסתם אם יש עדות שרירה על הסכם כזה הוא תקף, אבל המזיק אינו יכול להסתתר מאחורי הטענה שכך הוסכם בעבר אלא אם כן בידו להוכיח את הטיעון.
התוספתא למשנה מקבילה, והצענו שלפנינו מודל שאליו לא שמו לב במחקר, של משנה ותוספתא המשתמשות שתיהן, באופן עצמאי, באותו מקור קדום. כך נוצרות כפילויות בין המשנה לתוספתא.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ג) לֹא יִפְתַּח אָדָם חֲנוּת שֶׁל נַחְתּוֹמִין וְשֶׁל צַבָּעִין תַּחַת אוֹצָרוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְלֹא רֶפֶת בָּקָר. בֶּאֱמֶת, בְּיַיִן הִתִּירוּ, אֲבָל לֹא רֶפֶת בָּקָר. חֲנוּת שֶׁבֶּחָצֵר, יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ, אֵינִי יָכוֹל לִישֹׁן מִקּוֹל הַנִּכְנָסִין וּמִקּוֹל הַיּוֹצְאִין. אֲבָל עוֹשֶׂה כֵלִים, יוֹצֵא וּמוֹכֵר בְּתוֹךְ הַשּׁוּק, אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ, אֵינִי יָכוֹל לִישֹׁן, לֹא מִקּוֹל הַפַּטִּישׁ, וְלֹא מִקּוֹל הָרֵחַיִם, וְלֹא מִקּוֹל הַתִּינוֹקוֹת.
The mishna continues: A person may not open a bakery or a dye shop beneath the storeroom of another, and he may not establish a cattle barn there, as these produce heat, smoke, and odors, which rise and damage the items in the storeroom. The mishna comments: In truth, the halakha is that in the case of a storeroom of wine the Sages rendered it permitted to set up a bakery and a dye shop beneath, as the heat that rises does not damage the wine. But they did not render it permitted to establish a cattle barn, because its odor damages the wine.
If a resident wants to open a store in his courtyard, his neighbor can protest to prevent him from doing so and say to him: I am unable to sleep due to the sound of people entering the store and the sound of people exiting. But one may fashion utensils in his house and go out and sell them in the market, despite the fact that he is not allowed to set up a store in the courtyard, and the neighbor cannot protest against him doing so and say to him: I am unable to sleep due to the sound of the hammer you use to fashion utensils, nor can he say: I cannot sleep due to the sound of the mill that you use to grind, nor can he say: I cannot sleep due to the sound of the children. It is permitted for one to make reasonable use of his own home.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ג] לֹא יִפְתַּח אָדָם חֲנוּת שֶׁלַּנַּחְתּוֹמִין וְשֶׁלַּצַּבָּעִין תַּחַת אוֹצָרוֹ שֶׁלַּחֲבֵרוֹ, וְלֹא רֶפֶת בָּקָר.
בֶּאֱמֶת, בַּיַּיִן הִתִּירוּ, אֲבָל לֹא רֶפֶת בָּקָר.
חֲנוּת שֶׁבֶּחָצֵר, יָכוֹל לְמַחוֹת בְּיָדוֹ לוֹמַר לוֹ: ״אֵינִי יָכוֹל לִישַׁן לֹא מִקּוֹל הַנִּכְנָסִין וְלֹא מִקּוֹל הַיּוֹצְאִין!⁠״ וְעוֹשֶׂה כֵלִין, וְיוֹצֵא וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק; אֲבָל אֵינוּ יָכוֹל לְמַחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ: ״אֵינִי יָכוֹל לִישַׁן, לֹא מִקּוֹל הַפַּטִּישׁ, וְלֹא מִקּוֹל הָרֵחַיִן, וְלֹא מִקּוֹל הַתִּינוֹקוֹת.
באמת ביין התירו אבל לא ברפת בקר ואע״פ שממעיטו אינו אלא משביחו ואם קדמו חנות ורפת את האוצר אין יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הרחיים ולא מפני ריח רע ולא מקול תינוקות.
לא יפתח אדם חנות שלנחתומין ושלצבעין תחת אוצרו שלחברו, ולא רפת בקר. באמת ביין התירו, אבל לא רפת בקר. חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין, ועושה כלים ויוצא ומוכר בשוק. אבל אינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הרחים ולא מקול התינוקות.
באמת ביין התירו ולא רפת בקר, רוצה לומר שאם היה אוצר של יין לחבירו יש לו לעשות תחתיו חנות של נחתומין ושל צבעים, אבל רפת בקר לא, לפי שהוא מפסיד את ריח היין. וזה היה בזמן זה התנא ובמקומו, שלא היה מזיק החום ליינם, וכל מקום שמזיק בו החום ליין אין מותר לו לעשות תחת אוצר חבירו מה שמחמם אותו. וכן כל מה שמזיקו החום תדון בו בדין אוצר יין. וענין למחות, לעכב בידו. ומה שחייב שלא ימחה בידו כניסת התינוקות, ואף על פי שהן נכנסין ויוצאין, כדי להרבות התורה בישראל, ולפיכך אין זה הדין נכון אלא במלמד תינוקות תורה, אבל אם היה מלמד חשבון או הנדסה יש לו למחות בו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין.
לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין כו׳. חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו כו׳ – ר״ל כי כשיהיה אוצר יין לחבירו יכול לעשות תחתיו חנות של נחתומין ושל צבעין אבל לא רפת בקר לפי שהוא מבאיש ריח היין וזה היה בימי זה התנא ובמדינתו שלא היה החום מזיק ליין שלהן וכל מקום שיזיק החום הדין הוא כדין אוצר יין. וטעם למחות כלומר שימנעו מזה ולמה אינו מוחה עליו בהכנס התינוקות ואע״פ שהם נכנסים ויוצאים. להרבות התורה בישראל ולפיכך אין הדין הזה נוהג אלא במלמד התינוקות תורה אבל אם היה מלמד חשבון או תשבורת יש לו רשות למנעו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין.
בְּיַיִן הִתִּירוּ. שֶׁהֶעָשָׁן הַיּוֹצֵא מִן הַחֲנוּת שֶׁל נַחְתּוֹמִין וְשֶׁל צַבָּעִין אֵינוֹ קָשֶׁה לַיַּיִן, שֶׁהַחֹם מַשְׁבִּיחַ לַיַּיִן שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּבְמָקוֹם שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהַחֹם מַזִּיק לַיַּיִן, אַף תַּחַת אוֹצָר שֶׁל יַיִן לֹא יִפְתַּח חֲנוּת שֶׁל צַבָּעִים וְשֶׁל נַחְתּוֹמִין:
חֲנוּת שֶׁבֶּחָצֵר. אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר שֶׁבָּא לִפְתֹּחַ חֲנוּת בֶּחָצֵר, בְּנֵי הֶחָצֵר מְעַכְּבִין עָלָיו:
וְלֹא מִקּוֹל הַתִּינוֹקוֹת. שֶׁל בֵּית רַבָּן. וְאַף עַל גַּב דְּקוֹל הַבָּא מֵחֲמַת אֲחֵרִים הוּא, לֹא מָצֵי מָחִי, מִשּׁוּם יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר. וְאִם אֵינוֹ מְלַמֵּד הַתִּינוֹקוֹת תּוֹרָה, אֶלָּא אֻמָּנוּת אוֹ חֶשְׁבּוֹן אוֹ תִּשְׁבֹּרֶת, מָצֵי מָחִי וְלוֹמַר לוֹ אֵינִי יָכוֹל לִישַׁן מִפְּנֵי הַתִּינוֹקוֹת שֶׁנִּכְנָסִים וְיוֹצְאִים:
ביין התירו – The smoke that goes up from the baker’s oven and from the dyer’s shop is not difficult for the wine, for the heat actually improves the wine that is in the Land of Israel. And in a place where it is known that the heat damages the wine, even under the wine storehouse, one should not not open a dyer’s shop or of a baker.
חנות שבחצר – one of the members of the courtyard that comes to open a store in the courtyard and the members of the courtyard prevent him.
לא מקול התינוקות – school children. And even though that the sound comes on account of others, they cannot protest, because of making the Torah great and glorious. But, if he is not teaching children Torah, but rather trades or accounting or תשבורת he can protest and say to him that he is not able to sleep because of the young children coming in and leaving.
לא יפתח אדם וכו׳. בפירקין דף י״ח:
ולא רפת בקר. ובגמרא תנא אם היתה רפת קודמת לאוצר מותר אע״ג דהוו גירי דיליה משום דדירה שאני פי׳ דחנות ורפת בקר דירתו של אדם הן ואין לזה לאסור דירתו עליו אא״כ ההיזק מוכן מיד אבל בכה״ג שרי ועל הניזק להרחיק עצמו. ומהאי טעמא בכל שאר הרחקות דמתני׳ לא תנא בברייתא הכי אלא הכא משום דדירה שאני אבל אינך אף הראשון הקודם צריך להרחיק. וכתוב בחדושי הרשב״א ז״ל דף י״ח הא דתנן לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעים פי׳ רש״י ז״ל מפני שהעשן קשה לאוצר וביין התירו שאין העשן קשה ליין ומשמע דהני עשנן תדיר יותר משאר בני אדם ולפיכך יכול למחות באלו. ואיכא למידק והא קיימא לן דיין מעושן פסול לנסכים משמע משום דאשתני לריעותא איכא למימר דילמא כי קיימא לן הכי בכגון חמרא דרב יוסף דאמר אפילו שרגא נמי קשה לי׳ ולא מחוור אי נמי יין מעושן שפסול לנסכים לא מפני שנפגם אלא מפני שנשתנה והכי נמי משמע בבכורות תדע נמי שהרי אף יין מבושל פסול לנסכים כדאיתא במסכת מנחות ויש ראיות שאינו אלא משביח וכן משמע גמרא ירושלמית דקאמר ביין התירו מפני שמשביחו אע״פ שהוא ממעיטו וכן אמרו ביין מבושל במסכת תרומות. ויש לפרש דהאי עשן דהכא לאו עשן תדיר וגדול הוא שיהא היין מתעשן בכך אבל עשן שהוא גדול ותדיר שהיין נעשה מעושן לא התירו שהוא פוגם היין ולא משביחו ורבינו תם ז״ל פירש לא מפני עשן אלא מחמת הבלא וסרחון וביין התירו שההבלא משביחתו עכ״ל ז״ל:
חנות שבחצר. וכו׳ דקדק הרשב״א ז״ל מדתנן חנות שבחצר יכולין למחות בידו ולא קתני ולא יעשה אדם חנות בחצר ש״מ שאפילו חנות שבחצר שנעשה ברשות אפ״ה יכולין למחות בידו ולומר סבורין היינו שיכולין אנו לקבל ועכשיו אין אנן יכולין לקבל ע״כ. ואיתה בתשובותיו סי׳ תתקי״ג:
איני יכול לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין ועושה כלים ויוצא ומוכר בשוק כך צ״ל. ופי׳ נמקי יוסף לא מקול הנכנסין לאו דוקא משום הקול דלישנא בעלמא הוא דנקט אלא מפני שמרבה עליהם את הדרך והכי מוכח בירושלמי דקאמר דיכול מימר לי׳ אינון אזלין ואתו הכא בעו לך ולא משכחין יתך והן מרבין עלינו את הדרך ע״כ. וקול התינוקות דבסיפא דשרי אע״ג דנכנסין מוקי לה תנא בקול תינוקות של בית רבן וכדפי׳ רעז״ל ואביי תירץ אפילו תימא בתינוקות הבאים לקנות יין ושמן וכל דבר הנמכר בחנות שרי דסיפא מיירי בחצר אחרת דלית בה טענות רבוי הדרך. וכתב נמקי יוסף דאע״ג דפרכיה רבא לאביי דאי הכי ליתני לחצר אחרת לעיקר דינא לא פרכיה ע״כ. וביד פ׳ ששי דהלכות שכנים סימן י״ב וז״ל חנות שבחצר יכולין השכנים למחות בידו וכו׳ עד אבל אינם יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין ליישן מקול הפטיש או מקול הריחים שהרי החזיק לעשות כן ע״כ. וכתב שם מגיד משנה ומתוך מה שכתב רבינו שהרי החזיק לעשות כן נ״ל שהוא סובר דדוקא החזיק אבל אם בהתחלה בא לעכב עליו יכול לעכב וסבר זה המחבר לפי שהוקשה לו מה טעם אין טענתו טענה בקול הפטיש והלא יותר מונע השינה מקול הנכנסים והיוצאין ועוד למה אמרו חנות שבחצר שנראה שכבר הוא בחצר יאמרו מי שבקש לעשות חנוני או לא יעשה אדם חנות בחצר השותפין אלא כונת המשנה בשהחזיק לעשות במלאכתו והודיענו שאפילו החזיק אין חזקתו חזקה אצל הנכנסין והיוצאין שהן אחרים וכן כתב פי״א בשם הגאונים ז״ל אבל חזקתו חזקה במלאכת עצמו. אבל אם לא החזיק יכולין לעכב זה נ״ל מדבריו. והרשב״א ז״ל חלוק בזה וכתב לאו מקול הנכנסים והיוצאים ממש קאמר דהא אינו יכול לעכב מחמת הפטיש והריחים אלא מפני רבוי הדרך כלומר אינו יכול לעמוד וליישן מפני רגל הרבים שמרבין עליו הדרך ומ״מ כתב ז״ל שאצל הנכנסין והיוצאין אפילו עשה ברשות יכולין לומר לו סבורין היינו לקבלו ועכשיו אינם יכולין לקבל וזהו שאמרו חנות ולא אמרו יפתח חנות וכמ״ש למעלה עכ״ל ז״ל. ובטור יו״ד סוף סי׳ רמ״ה ובחו״מ סי׳ קנ״ו. וכתוב שם בספר מפה על השלחן ובספר הלבוש וז״ל וי״א דכל שעושה בביתו או בחנותו עושה אפילו לכתחלה ואינם יכולין למחות בו ודוקא בני אדם בריאים אבל אם הם חולים והקול מזיק להם יכולין למחות ע״כ:
ועושה כלים ויוצא ומוכר בשוק חמשת מלות הללו לא נמצא בס״א הר״ר יהוסף ז״ל:
אוצרו של חבירו. מפני שהחום מפסיד פירות האוצר. רמב״ם פ״ט מהלכות שכנים:
באמת. עיין מה שכתבתי במשנה י״א פ״ד דב״מ:
אבל לא רפת בקר. שהריח קשה ליין. רש״י:
חנות שבחצר. כתב הר״ב אחד מבני החצר שבא לפתוח וכו׳. וקשיא דלתני לא יפתח אדם חנות בחצר וכו׳ כדתנן ברישא. וכבר כתבו הטור והמגיד [פ״ו מה״ש] ונ״י בשם הרשב״א דדקדק דמדלא תנן הכי. שמע מיניה אפילו חנות שבחצר שנעשה ברשות. אפ״ה יכולין למחות בידו ולומר סבורין היינו שיכולין אנו לקבל ועכשיו אין אנו יכולין לקבל:
יכול למחות וכו׳ מקול הנכנסים וכו׳. אבל אינו יכול למחות כו׳ לא מקול הפטיש וכו׳. כתב המגיד פרק ו׳ מהלכות שכנים שהוקשה להרמב״ם מה טעם אין טענתו טענה בקול הפטיש. והלא יותר מונע השינה מקול הנכנסים והיוצאים. וניחא ליה דמתניתין כשהחזיק [כדאמרן לעיל בשם הרשב״א] ולפיכך אצל הנכנסים והיוצאין שהן אחרים. אין חזקתו חזקה. אבל חזקתו חזקה במלאכת עצמו. ע״כ. ונ״ל שזוהי דעת הר״ב ורש״י שפירשו בקול התינוקות דאע״ג דבא מחמת אחרים וכו׳. שמע מיניה דסברתם להחמיר בבא מאחרים. אבל באוקמתות דמתניתין הוא בהחזיק ודאי דלא פירש כן הר״ב. וא״כ אפילו בלא החזיקו אין יכול למחות בקול הפטיש. וכן כתב המגיד בשם הרשב״א דבזה הוא חולק על הרמב״ם. אע״פ שמפרש לרישא בהחזיק היינו לרבותא דאפ״ה יכולין למחות בקול הנכנסים. אבל בסיפא דקול הפטיש אפילו בלא החזיק אין יכול למחות. אלא שכתב טעם אחר לחלק בין קול הנכנסים וקול הפטיש. דקול הנכנסים לאו קול ממש קאמר. אלא מפני רבוי הדרך. כלומר אינו יכול לעמוד ולישן מפני רגל הרבים שמרבים עליו הדרך:
ולא מקול התינוקות. פירש הר״ב של בית רבן. שאע״פ שהיה יכול ללמדם בבתי כנסיות ובתי מדרשות המיוחדים לכך. אפ״ה לא מטרחינן ליה. כדי שיהיו המלמדים מצוים. נ״י:
{טו} אוֹצָרוֹ. מִפְּנֵי שֶׁהַחֹם מַפְסִיד פֵּרוֹת הָאוֹצָר. הָרַמְבַּ״ם:
{טז} אֲבָל כוּ׳. שֶׁהָרֵיחַ קָשֶׁה לַיַּיִן. רַשִׁ״י:
{יז} חֲנוּת כוּ׳. מִדְּלֹא קָתָנֵי לֹא יִפְתַּח אָדָם חֲנוּת בֶּחָצֵר כוּ׳ כְּדִתְנַן בָּרֵישָׁא, שְׁמַע מִנַּהּ אֲפִלּוּ חֲנוּת שֶׁבֶּחָצֵר שֶׁנַּעֲשָׂה בִּרְשׁוּת, אֲפִלּוּ הָכִי יְכוֹלִין לִמְחוֹת וְלוֹמַר סְבוּרִין הָיִינוּ שֶׁיְּכוֹלִין אָנוּ לְקַבֵּל וְעַכְשָׁיו אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לְקַבֵּל. הָרַשְׁבָּ״א וְנִמּוּקֵי יוֹסֵף:
{יח} אֲבָל כוּ׳. וְהִקְשָׁה הָרַמְבַּ״ם דְּמַה טַּעַם כוּ׳ וַהֲלֹא יוֹתֵר מוֹנֵעַ הַשֵּׁנָה קוֹל הַפַּטִּישׁ מִקּוֹל הַנִּכְנָסִים כוּ׳. וְנִרְאֶה לִי דְּמַתְנִיתִין כְּשֶׁהֶחְזִיק, וּלְפִיכָךְ אֵצֶל הַנִּכְנָסִים שֶׁהֵם אֲחֵרִים אֵין חֶזְקָתָן חֲזָקָה, אֲבָל חֶזְקָתוֹ חֲזָקָה בִּמְלֶאכֶת עַצְמוֹ. אֲבָל דַּעַת הָרַ״ב נִרְאֶה דְּקוֹל הַפַּטִּישׁ אֲפִלּוּ בְּלֹא הֶחְזִיק אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת. וְכֵן כָּתַב הַמַּגִּיד. אֶלָּא שֶׁפֵּרֵשׁ קוֹל הַנִּכְנָסִים לָאו קוֹל מַמָּשׁ אֶלָּא מִפְּנֵי רִבּוּי הַדֶּרֶךְ, כְּלוֹמַר אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד וְלִישֹׁן מִפְּנֵי רֶגֶל הָרַבִּים שֶׁמַּרְבִּים עָלָיו הַדֶּרֶךְ:
{יט} שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה יָכוֹל לְלַמְּדָם בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת הַמְּיֻחָדִין לְכָךְ, לֹא מַטְרְחִינַן לֵיהּ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַמְּלַמְּדִים מְצוּיִים. נִמּוּקֵי יוֹסֵף:
כו) תחת אוצרו של חבירו
שחמימותן מזיק לפירות שבאוצר:
כז) ולא רפת בקר
להכי לא כלליה תנא בהדי חנות. דהתם טעמא משום חום, והכא משום ריח:
כח) באמת
ר״ל הלכה פסוקה בלי גימגום הוא:
כט) ביין התירו
בכל הנך דלעיל מותר לעשותן תחת אוצר יין של חבירו שהחום משביח ליין שבא״י:
ל) אבל לא רפת בקר
דהריח קשה ליין:
לא) חנות שבחצר
ר״ל הבא לעשות חנות בחצר:
לב) ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין
רק עושה וכו׳:
לג) ולא מקול הרחים
מדכבר החזיק. ודוקא בקול קטן, אבל בקול שיש בו נדנוד קרקע, אפילו החזיק כמה שנים לא מהני [קנ״ה ל״ו], וי״א דבקול קטן אפילו לא החזיק שרי [קנ״ו]:
לד) ולא מקול התינוקות
שלומדי תורה אפילו לא החזיק, וה״ה כל קול מילי דמצוה [שם]:
עפ״י כתב יד קופמן
לא יפתח אדם חנות שלנחתומין ושלצבעין תחת אוצרו שלחבירו – גם משנה זו עוסקת בדיני היזק במסגרת יחסי שכנים (לאו דווקא שותפים). אסור לפתוח מטחנה או מאפייה, וכן חנות של צבעים, מתחת למחסן של דייר אחר, משום שיש בה היזק לשכן. הנזק נובע מהתנור החם, שהוא מרכיב קבוע במאפייה, וכן בחנות שבה מכינים צבעים וצובעים בגדים. האוצר הוא שם כללי למחסן, וחום רב עלול להזיק לסחורה, ואף להרבות במזיקים הנהנים מתנאי החום. במשנה הקודמת הצבענו על המערך הדו-רבדי שבו יש היזק בעין שניתן למדוד אותו ולתבוע שיפוי בגללו, והרובד המוסרי שבו האדם נדרש שלא לגרום נזק כאיסור עצמאי (גם אם יפצה עליו). במקרה זה אי אפשר למדוד את הנזק, שכן אין מדובר במקרה שבאוצר הסמוך פרצה שרפה והסחורה שבחנות או באוצר ניזוקה, אלא נזקי חום ומזיקים שאי אפשר לכמת אותם.
ולא רפת בקר – הרפת גורמת לנזקי ריח ולנזקי לכלוך. זו עדות לקיומה של רפת בקר ביישוב עצמו. מצד שני, כפריים אינם רגישים לריחות הבהמות והצואה שהן מייצרות. המשורר בן זמננו רואה את המפגעים הללו בערגה: ״ריח הזבל ניחוח חציר״; בכפר הקדום אולי לא זכו ריחות הכפרים לאידיאליזציה מודרנית, אבל קשה להאמין שהם נחשבו למפגע. לעומת כל זאת, בחוק יוליאנוס מאשקלון, המשקף את הפוליס הרומית1, הרפת נזכרת כמפגע אך לא נאמר שיש להרחיקה. להפך, אם השני (״בעל האוצר״ של המשנה) בנה מבנה ליד הרפת הרי שגרם בכך הנאה לבעל הרפת. אם כן יש מודעות למפגע, אך לא חובת נזיקין.
במקרה זה שבמשנה הרפת איננה נחשבת למפגע לסתם בני אדם (מפגע ריח) אלא רק לבעלי מלאכה ולחומרים מסוימים. הגישה נראית ריאלית; אין כאן עדינות של בני עיר, אלא תחושת היזק. במקרה זה אין זה משנה אם באמת ריח הרפת מזיק לסחורה שבאוצר (כדי יין); די אם הקונים טענו שחשו ביין שמץ מריח הרפת.
באמת – בדפוסים באמת אמרו – הביטוי ״באמת״ או ב״אמת אמרו״ מופיע שבע פעמים במשניות, ומעט במקורות אחרים2. בנוסחאות ארץ ישראל כמעט תמיד הנוסח הוא באמת בלבד. בנוסחאות בבל ובדפוסים (החל מדפוס נפולי) בדרך כלל ״באמת אמרו״, אך גם רק ״באמת״, כמו במשנתנו. ההבדל הטקסטואלי ברור למדי, אך חשוב יותר לברר אם יש הבדל במשמעותו של המונח. כך המצב גם במשנתנו. התוספת ״אמרו״ מצויה בכתבי היד הבבליים ובדפוסים3. בירושלמי: ״כל מקום ששנינו באמת הלכה למשה מסיני״4. ברור אפוא שהירושלמי גרס רק באמת בלי התוספת אמרו. הביטוי ״הלכה למשה מסיני״ אינו בא ללמד כי אכן זו הלכה קדומה, אלא הוא ביטוי להלכה שהיא בבחינת אמת לאמיתה, מסקנה שאין עליה עוררין5. ואכן הביטוי ״הלכה למשה מסיני״ מופיע במשמעות ספרותית זו פעמים רבות בספרות התנאית. רק בתלמוד הבבלי הוא מתפרש, לעיתים, במשמעות היסטורית, כי הביא משה עימו הלכה זו מהר סיני6.
אשר למשמעות המונח, לפי הירושלמי ״באמת״ הוא ביטוי להבאת עיקרון הלכתי מקובל על הכול. משפט זה, שאותו הציע האמורא רבי אלעזר, משובץ בכמה סוגיות בירושלמי, והיה כנראה ידוע ביותר7, או שהועבר מסוגיה לסוגיה. המשפט מופיע בקיצור בתלמוד הבבלי: ״כל באמת – הלכה היא״ (שבת צב ע״ב; בבא מציעא ס ע״א), ברם הוא חסר בכתבי היד לתלמוד, ואולי הועבר מהירושלמי8.
ההלכות המצוטטות במינוח ״באמת...⁠״ אינן הלכות עקרוניות. בכל המקרים מדובר בפרט טכני שאינו בעל חשיבות מהותית, כמו במקרה שלפנינו. מסתבר כי מדובר בפריט הלכתי קדום המוכר לחכמים ומוסכם על כולם. עם זאת אי אפשר להוכיח כי אכן זו משמעות המונח; לפרשנות זו משמעות חשובה בהבנת המשפט הבא.
ביין התירו – לפתוח חנות של צבעים מתחת לאוצר יין, שלא כאמור בראש המשנה. בתוספתא נוסף משפט המסביר את האיסור: ״באמת ביין התירו, ולא רפת בקר, ואף על פי שממעיטו אינו אלא כמשביחו״ (פ״א ה״ד). החום גורם להתאדות היין, אבל אין זה נזק, שכן איכות היין טובה יותר שכן האידוי רק ממעיט את כמות הנוזלים ומתמצת את האלכוהול והטעם. אין במשנה הכרה בכך שעצם החום פוגע באיכות. התייעצנו עם יצרני יין וכולם הסבירו לנו שיין צריך להישמר בקרירות, וחום מזיק לאיכות היין. האם יצרני היין הקדומים הכירו במרכיב הצינון? אין לכך עדויות מפורשות אך הם ממליצים להכין יקבים תת-קרקעיים, ובאירופה, ומעט גם בארץ, יקבים היו תת-קרקעיים (איור 22). המשנה איננה מכירה בנזקי חום ליין, ודומה שלפנינו שיקול ספרותי ולא הבנה ריאלית. אבל לא רפת בקר – כי נזקה ברור ומיידי (מפגע הריח מוחשי יותר). למעשה במשנה יש מחלוקת בנושא הרחקה מסתם מאפייה או מצבעה.
חנות שבחצר יכול למחות בידו לומר לו איני יכול לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין – גם בהלכה זו הנושא הוא הנזק. דיירי החצר אינם יכולים למחות על מפגעים הנגרמים בחצר מרעש עוברים ושבים. אין כאן בהכרח מפגע רעש אלא איבוד הפרטיות שבחצר, והרעש הוא רק ניסוח של ההתנגדות. ברור שההלכה קובעת איסור לפתוח חנות חדשה הפונה לקהל לקוחות בתוך החצר. החנות מובאת כדוגמה התדירה ל״בית״ הפתוח לרחוב (מבוי מפולש או שאיננו מפולש9). אם כן הדיירים אינם יכולים למחות על מפגע הרעש שנגרם מהפעלת החנות (בית המלאכה), אך רשאים למחות על מפגעי רעש ופרטיות. אם החנות פתוחה לשוק או למבוי אי אפשר למנוע מבעל בית בחצר המשותפת להסב את ביתו לשימוש חרושתי או מסחרי, אבל הם רשאים למחות אם שינוי הייעוד גורם לעודף תנועה ופעילות בחצר עצמה. פחות ברור מהמשנה מה הדין בחנות קיימת, האם העובדה שהיא פועלת ״מזמן״ מעידה שהיה כאן הסכם קדום, או ויתור בשתיקה, או שמא אין לתקלה חזקה (״המזיק אין לו חזקה״ – ירושלמי יג ע״ב; בבלי, כג ע״א). על כך אין המשנה נותנת את דעתה כאן. אפשר אפוא להציע שתי אפשרויות:
אפשרויות מפגע
נוצרו אפוא בעצם שלוש פרשנויות למשנה. העדר ההבחנה בפרטים הללו הוא סימן לעיסוק מופשט ומשפטי, ואיננו הולם פסיקה הנובעת מצורכי השוק ומהמציאות, ואכן במקבילות מתנהל דיון בפרט חסר זה.
עוד נוסיף שאפשרות א משמעה שימור המצב הקיים, וכפי שהדגשנו בפרק הקודם (בעיקר במשנה א) חז״ל נוטים חסד לגורמים המשמרים את מצב השותפות. ידו של המשנה מתנאי השותפות על התחתונה. כפי שנראה בהמשך, בתלמודים חלק מהחכמים מערערים על קביעה זו.
בתוספתא מובהר ההבדל בין מפגע ישן למפגע חדש: ״1. אם קדמו חנות ורפת את האוצר, אין יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש, ולא מקול הרחים, ולא מפני ריח רע, ולא מקול התינוקות10. 2. לשכנו אין יכולין לכופו [רבן שמעון בן גמליאל אומר לשכנו יכולין לכופו]. 3. יש לו חנות ברשות הרבים ומבקש לפתחה לחצר השותפין, יכולין לעכב על ידיו, מפני שמרבה עליהן את הדרך. 4. יש לו בית בחצר השותפין ומבקש לחלקו ולהקרות בו את התינוקות, יכולין לעכב על ידיו, מפני שמרבה עליהן את הדרך. 5. [יש לו גג ברשות הרבים ומבקש לבנות על גביו עלייה לפותחה לחצר השותפין, יכולין לעכב על ידיו, מפני שמרבה עליהן את הדרך]. 6. כיצד הוא עושה, [עושה לו] לול ופותחה לתוך ביתו״ (פ״א ה״ד).סעיף 6 קובע שלדיירי החצר שמורה הזכות למחות (לעכב) גם הקמת מפגע רעש חדש, כלומר כאפשרות הראשונה או השנייה. ההבדל העיקרי בין התוספתא והמשנה הוא שהמשנה מדברת על מפגעי רעש, ריח ופרטיות, ואילו התוספתא מעמידה את כל המפגעים סביב ״מרבה עליהן את הדרך״. מהדוגמאות שבתוספתא ברור שהנימוק ״מרבה עליהן את הדרך״ חל בעצם בקושי על המקרה החמישי, ואולי גם על המקרה השלישי. התוספתא משתמשת אפוא בנימוק סכמתי ליתר המפגעים ואינה מגדירה מה הפגע שבהם. יש להניח שהמפגע הוא עצם השינוי בלי הגדרה משפטית מדוקדקת. מכל מקום לפי התוספתא מפגע חדש ניתן למנוע, מפגע ישן אי אפשר להפסיק. שימור השותפות מוצג כאן בצורה מדויקת וברורה.
בין פרשני המשנה היו שהסבירו כאפשרות השלישית, והרי זה בניגוד לתוספתא. גם הירושלמי מכריע כאפשרות הראשונה ומסביר שבמפגע ישן אף פעם איננו יכול למחות (יב ע״ג)⁠11, וכן מובא שם הנימוק שהמפגע קדם לרכישת הדירה בחצר ולכן למפגע זכות להמשיך במעשיו (יג ע״ב; בבלי, כ ע״ב), אבל מדברי רבי יהושע בן לוי משמע שרשאי למחות גם בתקלה ישנה. כן משמע מהמשפט ״המזיק אין לו חזקה״ (שם שם, וכעינו גם בבבלי, כג ע״א).
אם כן, מה שבתוספתא פשוט – בירושלמי שנוי במחלוקת. בירושלמי (יג ע״ב) מובא גם סיפור מוחשי על מפגע ותיק שאי אפשר היה לעוקרו: ״רבי אבה מרי אחוי דרבי יוסה הוה חד חליטר שרי תחותי, עבר רבי אחא ולא מחי. אמר, רבנן עברין ולא ממחיין? כעס עלוי רבי אחא. איבאש רבי אבה מרי אחוי דרבי יוסה. על רבי יוסה מבקרתיה. אמר איזיל ובעי מיניה. אזל לגבי12, אמר ליה בית דינא ירחם עלך. בית דינא יעתר לך תכריכין״ – רבי אבה מרי, אחיו של רבי יוסי, היה אופה אחד שרוי מתחתיו. עבר רבי אחא ולא מחה. אמר [רבי אבה מרי] חכמים עוברים ואינם מוחים? כעס עליו רבי אחא. חלה רבי אבה מרי, אחיו של רבי יוסי. בא רבי יוסי לבקרו, אמר [רבי יוסי] אלך ואבקש ממנו [אבקש מרבי אחה סליחה על אחי)⁠13. הלך אליו [רבי יוסי לרבי אחה], אמר לו [רבי אחה] בית דין ירחם עליך, בית דין יעטוף אותך בתכריכין. בשכונה הייתה תקלה, והדיירים שרבי אבה מרי מייצג אותם אינם מצליחים לעוקרה. עבר רבי אחה, ולא מחה. רבי אבה מתלונן על החכם שאיננו מפעיל את השפעתו (איננו מוחה), והחכם זועם על הביקורת. רבי אבה מרי חולה, ורבי אחה מסרב לסלוח לו14.
התלמוד (הירושלמי) מציג מעשה בתקלה מעין זו שהמשנה מדברת עליה, ומספר על חכמים העוברים במקום ואינם מוחים על התקלה. אם כן חובת ההרחקה, וזכותם (הכלכלית-משפטית) של השכנים למחות ולאסור על קיום המפגע מאבדת את משמעותה המשפטית. השכנים אינם רשאים לפנות לבית דין ולבטל את המפגע, וכל חובת ההרחקה הופכת להיות חובה מוסרית-דתית שהחכם צריך להתריע עליה, אך איננו יכול להפסיקה בצורה משפטית. בני החצר מוצגים כנעדרי זכות כפייה, ואי שמירת חוקי ההרחקה הופכת לעבירה במישור הדתי בלבד.
משמע מהסיפור שבעצם בני החצר לא יכלו לעקור את התקלה, ובית הדין לא עמד לעזרתם. הדין במשנה היה אפוא במישור העקרוני, ובמישור המציאותי תלויים היו הדברים בהשפעה, בלחץ וברצון טוב. אנו נחזור לראייה זו של דיני הרחקה במשנה ט.
בתוספתא נדון גם שינוי ייעוד מבנה במבוי משותף: ״כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט, ולא בורסי, ולא אחד מכל בעלי אומניות. לשכנו אין יכולין לכופו, רבן שמעון בן גמליאל אומר אף לשכנו יכולין לכופו״ (בבא מציעא פי״א הט״ז). אם כן לבני המבוי (לא לבני החצר כמו במשנה) זכות למנוע הושבת בעל מלאכה. ברור שכאן מדובר בכל בני המבוי (או אולי ברוב מהם?) הכופים על היחיד שיש לו בית במבוי, אך בית מגורים, שהוא רוצה לשנותו לבית מלאכה/חנות.
הבורסי מעבד עורות ויוצר מפגעי ריח קשים. גם המשנה וגם יוליאנוס מאשקלון תובעים להרחיק מפגע כזה מהעיר (להלן משנה ט). אבל החייט איננו יוצר מפגע רעש, וודאי שלא מפגע ריח; הזכות למנוע מאדם להפוך את ביתו לבית מלאכה לתפירה נובעת אפוא מ״רעש״ הנכנסים, וכמו שהסברנו אין כאן מפגע רעש אלא מפגע פרטיות.
המשפט השני בתוספתא, ״לשכנו אין יכולין לכופו״, משמעו שאין אדם פרטי רשאי למנוע משכנו להפוך את ביתו הסמוך אליו לבית מלאכה. הזכות היא רק להחלטה של בני המבוי. כאמור שאלת כפיית השכן שנויה במשנה במחלוקת, וגם לבני המבוי כציבור זכות לכך, אך לא לשכן.
ועושה כלין ויוצא ומוכר בשוק – מותר לבעל הבית לייצר בביתו, אך מוכר בחוץ בשוק. אבל אינו יכול למחות בידו לומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחין – אי אפשר למחות על מפגעי הייצור. המשנה יוצרת סולם עדיפויות ברור. מפגעי ייצור אינם נחשבים למפגעים אלא רק מפגעי פרטיות. ברור שהפרטיות היא המרכיב המרכזי (כניסת זרים לחצר), ולא הרעש שהם עושים, שכן רעש הייצור והחום כבדים ופוגעים יותר מרעש הנכנסים. על כן הדגשנו את מרכיב הפרטיות העומד נגד המולת הציבור במקום הציבורי. מעניין שגן בספרו של יוליאנוס מאשקלון, העוסק בתכנון ערים במאה השישית (ביוונית), נדרשת הרחקה ממפגעי תעשייה, כולל מפגעי רעש וריח, אך מרכיב הפרטיות אינו מופיע15. ולא מקול התינוקות – המשפט על התינוקות איננו ברור: וכי למה הוזכרו? הרי חנות או בית מלאכה אינם קשורים לתינוקות דווקא! אומנם רגיל שהתינוק מגיע אל החנות, אך דווקא לקוחות המגיעים לחנות הם עילה למחאה. אבל בתוספתא המקבילה שציטטנו לעיל יש תוספת המתייחסת לשורה זו במשנה: ״יש לו בית בחצר השותפין ומבקש לחלקו ולהקרות בו את התינוקות, יכולין לעכב על ידיו, מפני שמרבה עליהן את הדרך״ (פ״א ה״ד). על כך כנראה אומרת המשנה שאיננו יכול למחות בגלל קול התינוקות, אבל זכאי למחות בשל הארכת הדרך. עוד לפני עיון צריך לומר שהסבר כזה הופך את המשנה לתלויה בנוסח התוספתא; המשפט מצוי בתוספתא באופן ״טבעי״ והוא חלק ממנה, ובמשנה המשפט תלוי ומעיד על שימוש המשנה בעריכת התוספתא, או במקור קדום וערוך אחר שגם המשנה והגם התוספתא ליקטו ממנו, אבל עורך המשנה ליקט ממנו בצורה העשויה להטעות. אם העורך של המשנה עשה מלאכתו כהלכה, הרי שראה לפניו את עריכת התוספתא וסבר שגם קוראיו מכירים את ההלכה שבתוספתא.
בית הספר
בעולם הקדום לא היו בתי ספר למלאכה, אלא רק ללימוד תורה. למען הדיוק יש לומר שבעולם הרומי לא היו גם בתי ספר ללימוד תרבות, אך בחברה היהודית היו כמובן בתי הספר תופעה רווחת. ברור שכאן מדובר בבית הספר היהודי, שכן נאמר ״להקרות בו את התינוקות״, כלומר ללמדם מקרא. בתלמוד הבבלי מתנהל דיון ארוך האם ההתעלמות מרעש התינוקות היא זכות הנובעת מהרצון לעודד לימוד תורה או שמדובר בלימוד מלאכה. התוספתא, שלא עמדה לפני הבבלי, מאשרת שהכוונה לבית הספר היהודי, ואין להבין את המשנה ללא התלות בתוספתא. גם הבבלי הבין כך את כוונת המשנה, והא ראיה שעבורו זו הזדמנות לעסוק בהלכות חינוך (כא ע״א ואילך).
יש להדגיש שהמשנה עוסקת בדיני נזיקין פרטיים, ואילו הקמת בית ספר הייתה פעילות עירונית. הבחנה אפשרית זו איננה מוצאת הד במשנה. מכל מקום השכן אינו יכול להתלונן על המפגע החדש של הקמת בית ספר בחצר, למרות מפגע הרעש, וזו ״סובסידיה״ הלכתית ללימוד תורה. אין צריך לומר שבית ספר משמעו המולה רבה, רעש ילדים, ביקורי הורים, אימהות מפטפטות וילדים משתוללים. טבע האדם לא השתנה מאז ועד ימינו...
בתוספתא מובאת עוד הלכה באותו עניין: ״יש לו באר בחצרו של חברו, והרי בעל חצר מבקש לחפור לו באר אחרת, יכול לעכב על ידיו. ולא יעשנו בית גילגל לרבים, בית טבילה לרבים, ולא יהא ממלא ומשקה, ממלא ומוכר, אלא ממלא ומשקה בשוק, ממלא ומוכר בשוק״ (פ״ב הט״ז). אם כן אסור לבנות בור מים שישמש בור לרבים, שוב, בגלל ההמולה הכרוכה בדבר. האיסור לחפור בור נוסף (באר בלשון המקורות) אינו נובע מתחרות אפשרית, אלא מכך שמי החצר מתנקזים לבור, ואם יחפור בור אחר יתחלקו המים בין השניים. המאבק איננו נובע אפוא מתחרות מסחרית על לקוחות (כמו בחנות שנייה באותו רחוב), אלא מבעלות של בעל הבור על מי הניקוז. אומנם המים הם הפקר, ובעצם שייכים לבעלי הגגות, אך בחצר זו מקדמת דנא קיבל אחד את זכות הניקוז, והשכן איננו רשאי לגוזלה ממנו.
תחרות כלכלית
עד כאן המשנה עוסקת רק במפגע רעש והיזק, ואין בה כל עניין בתחרות של בעל חנות חדשה בבעל חנות ותיקה. נושא זה של תחרות והגבלתה הוזכר בפירושנו לבבא מציעא פ״ד הי״ב. גם שם הוא נדון במשנה במידה מצומצמת, אבל בתלמוד הבבלי למשנתנו (כא ע״ב) נדון מעט גם עניין התחרות, והוא נדון בצורה אינטנסיבית הרבה יותר בספרות הפרשנית ובפוסקים. אין ספק שהנושא חשוב, אך הוא איננו חלק מפירוש המשנה. לא מן הנמנע שהבבלי הביא את עניין התחרות כדי ״לרתום״ לאיסור התחרות גם מהאווירה של הלכות נזיקין, ואולי אגב כך גם להפוך את ההגבלות על תחרות למשפטיות יותר, אבל עדיין אין מרכיב התחרות מצוי במשנה עצמה; אולי גם כדי לציין שמלמדי תינוקות אינם רשאים להתלונן על תחרות, שכן אנו (הממסד והציבור) מעוניינים בריבוי מלמדים. בלשון אחרת, סתם תחרות היא שלילית, ואילו תחרות בין מלמדים גורמת להאדרת התורה.
לסיכום המשנה – בתוספתא, וכנראה גם במשנה המבוססת על עריכת התוספתא, שינוי ייעוד אסור מנימוקים קלים למדי, זאת מתוך העדיפות הניתנת במחשבת התנאים לשימור השותפות בחצר המשותפת. למעשה רק בכל הנוגע ללימוד תורה ניתנת הקלה להקים בית ספר בחצר המשותפת. אבל בתלמודים השאלה הפרשנית שנויה במחלוקת, ויש המפרשים שהאיסור חל גם על תקלה ישנה, ויש נכונות לפתיחה מחודשת של הסכם השותפות. בירושלמי מובעת אפילו דעה שאפילו אם היה הסכם ויתור הצד הנפגע רשאי לחזור בו, ואין הוא נדרש להוכיח נזק בפועל. די בטענה הסובייקטיבית והאישית ״אינני יכול״ (״אינני רוצה״). במקביל, מה שבמשנה מנוסח כהלכה הנתונה למרות ההחלטה המשותפת של בני החצר והמבוי הופך לשאיפה ערכית שבפועל אי אפשר לאוכפה, והיא תלויה מצד אחד ברצון טוב, ומצד שני מצפים מחכמים שיאכפו אותה בכוח השפעתם המוסרית-ציבורית.
1. חדד, יוליאנוס 18.1: ״אם למישהו יש כבר דירה, והיו לו תמיד רפת, קברט (חנות מזון – המחברים) וכיו״ב בבנין, והדבר לא מנע ממישהו לבנות בתנאים אלה מבנה חדש בסמוך, הרי שבכך נוצרה זיקת הנאה עבור האיש הראשון״ (זה שיש לו דירה, רפת וכו׳).
2. משנה, כלאים פ״ב מ״ב; תרומות פ״ב מ״א; שבת פ״י מ״ד; נזיר פ״ז מ״ג; בבא מציעא פ״ד מי״א; משנתנו; תוספתא ברכות פ״ה הי״ז; כלאים פ״א הט״ו; בבלי, ברכות כ ע״ב.
3. ראו לנדמן, באמת אמרו; הכהן, באמת אמרו.
4. ירושלמי שבת פ״א ה״ג, ג ע״ב. בנוסף לכך הוא משובץ בברייתות כגון בבלי, ברכות כ ע״ב. לאיסוף המקורות ראו הכהן, באמת אמרו.
5. ראו פירוש הרע״ב לתרומות פ״ב מ״א. הוא מפרש ״כאילו הלכה למשה מסיני״ ולא ממש הלכה למשה מסיני, שהרי חובת הלימוד של תינוקות וסדרי בית הספר הם בוודאי מדרבנן. ״כאילו״ הוא ביטוי מעודן לכך שאין להבין את הייחוס כהיסטורי, וכפי שטען ספראי להלן.
6. ספראי, הלכה למשה מסיני. ראו על כך גם בפירושנו לפ״י מ״ד, ובמבוא הכללי.
7. כגון ירושלמי פ״י ה״ד, יב ע״ג; כלאים פ״ב ה״א, כז ע״ד; תרומות פ״ב ה״א, מא ע״ב; נזיר פ״ז ה״ג, נו ע״ג.
8. ראו דקדוקי סופרים לשבת שם; ספר הישר לרבנו תם, סימן ריג. לחנות ראו פירושנו לבבא קמא פ״ו מ״ו והרחבה בפירושנו לבבא מציעא פ״ב מ״ד.
9. ראו לעיל בבא קמא סוף משנה ו.
10. בירושלמי (יג ע״ב) מדגישים שיכול למחות גם אם מלכתחילה קיבל עליו השכן (השכנים) את המפגע.
11. הירושלמי מוסיף לרשימה במשנה את הנפח והקיני. הקיני הוא כנראה יצרן הנשק.
12. צריך להיות ״לגביו״, לרבי אחה.
13. ניתן להבין שרבי אבה מרי ביקש מרבי יוסי, ברם הביטוי ״אלך״ מתאים לאדם בריא ולא למי ששוכב על ערש דווי.
14. ליברמן תרגם ופירש אחרת: רבי אבה מרי חלה מעשן החליטר, ורבי אחה הבטיח שבית הדין יפנה את החליטר. ישפוט הקורא איזה פירוש מתאים יותר.
15. יוליאנוס מאשקלון, פרק 3 ואילך, וראו במבוא למסכת זו; חדד, יוליאנוס; ליברמן, יוליאנוס מאשקלון.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ד) מִי שֶׁהָיָה כָתְלוֹ סָמוּךְ לְכֹתֶל חֲבֵרוֹ, לֹא יִסְמֹךְ לוֹ כֹתֶל אַחֵר, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת. וְהַחַלּוֹנוֹת, מִלְּמַעְלָן וּמִלְּמַטָּן, וּמִכְּנֶגְדָּן, אַרְבַּע אַמּוֹת.
One whose wall was close to the wall of another may not build another wall close to the neighbor’s wall unless he distances it four cubits from the wall of the neighbor. And one who desires to build a wall opposite the windows of a neighbor’s house must distance the wall four cubits from the windows, whether above, below, or opposite.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ד] מִי שֶׁהָיָה כָתְלוֹ סָמוּךְ לְכֹתֶל חֲבֵרוֹ, לֹא יִסְמֹךְ לוֹ כֹתֶל אַחֵר, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת.
וּבַחַלּוֹנוֹת, מִלְמַעְלָן וּמִלְּמַטָּן וּמִכְּנֶגְדָּן, אַרְבַּע אַמּוֹת.
מרחיקין את הכותל מן החלונות ארבע אמות למעלה. מן הצדדין כדי שלא יהא רואה. מלמטה כדי שלא יציף. מכנגדן כדי שלא יאפיל. מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שיהא זוקף את הסולם ואת הכותל מן המזחילה ארבע אמות כדי שיהא לו מקום לסוד.
מי שהיה כתלו סמוך לכותל חברו לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק הימנו ארבע אמותא, ובחלונות בין מלמעלן ובין מלמטן ומכנגדן ארבע אמות.
פירוש זאת המשנה כבר הוקשה לרבים מן הגאונים, לפי שדברי התלמוד אודותיו סובלים משמעויות רבות, ופירושם כפי שאומר לך, וזה, שאם היה לראובן כותל, ובנה שמעון כותל אחר סמוך לו, בצורה זאת
, ואחר כך רצה שמעון לבנות כותל אחר סמוך לְכותל עצמו כנגד כותל ראובן, הרי יש לראובן למנוע אותו מזה אלא אם כן הרחיק כנגדו ארבע אמות, ככה
. וזה אמנם יחויב אם היה בכותל ראובן ארבע אמות או יותר, כמו שביארנו בשתי הצורות, אבל אם היה קצה הכותל אשר סמך לו שמעון פחות מארבע אמות, יש לו לבנות כנגדו בלי להרחיק, כי תכלית מה שימנעהו הוא אם השבית ממנו דושא דיתר מארבע אמות, אבל אם השבית ממנו דושא דפחות מארבע אמות לא ימנעהו מזה. ודושא הוא דריסת הרגלים, וכך אומרים ׳דשו בה רבים׳, והענין הוא שהליכת בני אדם בין שני הכתלים דוחסת את גוף הקרקע ומקשה אותה, ומועילה לכותל, והוא אומרם דושא דהתם מעלי להכא. ואלה הדינים בכותל גינה, או כותל חצר בעיר חדשה, אבל כותל חצר שבעיר ישנה סומך בלא הרחקה, לפי שכבר נדחסה הקרקע. ודיני החלונות כמו שאתאר, אם היה בכותל חבירו חלון, הרי הוא חייב למנוע ממנו הזק הראייה, כי מעיקרינו הזק ראייה שמיה הזק, ולפיכך ירחיק בינו ובין החלון ארבע אמות, כדי שלא יחשיך עליו וימנע ממנו את האור, ואם היה החלון למטה בכותל, יאמר לזה אשר בנה כנגדו הגבה כותלך ארבע אמות, כדי שאם תעמוד לא תראה את החלון, וכן אם היה החלון למעלה בכותל, יאמר לזה שבנה את הכותל כנגד כותלו הגבה כותלך ארבע אמות,שמא תעלה על ראש הכותל ותראני, וזה הוא ענין מלמעלן ארבע אמות. ואם בנה בצד החלון כותל מרוח אחת, ירחיקה מן החלון טפח בלבד, ובתנאי שיגביהו מעל החלון ארבע אמות, כדי שאם ישב עליו לא יראה מן החלון, או שיחדד ראש הכותל עד שאי אפשר יהיה לעמוד עליו. ואם בנה שני כתלים משני צידי החלון, יעשה ביניהם ארבע אמות והחלון באמצע, כצורה זאת ((צורה)).
א. המילים ׳ארבע אמות׳ כתובות בכה״י על המחק, וקשה לדעת מה היה כתוב בתחילה.
מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו לא כו׳ – פירוש משנה זו היא קשה כמו שאומר לך וזה כשהיה לראובן כותל ובנה שמעון כותל אחר סמוך לו כמו צורה זו ואח״כ רצה שמעון לבנות כותל אחר סמוך לכותל של עצמו שיהיה כנגד כותל ראובן יכול ראובן למנעו מזה אא״כ הרחיק מנכחו ארבע אמות כגון זה וזהו כשיהיה בכותל ראובן ד״א או יותר כמו שבארנו בשתי הצורות אבל אם יהיה קצת הכותל שסמך לו שמעון פחות מד׳ אמות מותר לו לבנות נכחו מבלי הרחקה לפי שסוף הטעם שהוא מונעו כשמבטל ממנו דושא דיותר מארבע אמות אבל כשמבטל ממנו דושא דפחות מארבע אמות לא ימנענו מזה ודושא הוא דריסת הרגל וכן אמרו דשו בה רבים וענין זה שדריסת בני אדם בין שני הכתלים מעבה גוף הקרקע ומקשה אותו ויועיל לכותל וזה שאמרו דושא דהתם מעלי הבלא ואלו הדינים בכותל גינה או כותל חצר בעיר חדשה אבל כותל חצר שבעיר ישנה סומך בלי הרחקה לפי שכבר נתקשה ונתחזק הקרקע. ודיני החלונות על דרך זה שאומר והוא שיהיה בכותל חבירו חלון חייב להרחיק ממנו היזק הראיה שעיקר הוא אצלינו היזק ראיה שמיה היזק לפיכך יש לו להרחיק בינו ובין החלון ד׳ אמות כדי שלא יאפיל עליו וימנע האור ואם היה החלון למטה בכותל יאמר לאותו שבנה כנגדו הגבה כותלך ארבע אמות כדי שכשתעמוד לא תביט בחלון וכמו כן כשיהיה החלון למעלה בכותל יאמר למי שבנה הכותל כנגד כותלו הגבה כותלך ארבע אמות שמא תעלה על ראש הכותל ותשקיף בביתי וזהו טעם מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות וכשיבנה בצד החלון כותל מצד אחד ירחיק אותו מן החלון ארבע אמות כדי שאם ישב עליו לא ישקיף עליו מן החלון או ישפע כותלו כלומר שיהיה ראש הכותל משופע ודק שלא יוכל לישב עליו ולהציץ ואם בנה שני כתלים משני צדי החלון ישים ביניהם ארבע אמות והחלון יהיה באמצע כגון זאת הצורה:
מִי שֶׁהָיָה כָתְלוֹ סָמוּךְ לְכֹתֶל חֲבֵרוֹ. כְּמִין גַּא״ם. וּבָא לַעֲשׂוֹת כֹּתֶל שֵׁנִי כְּנֶגֶד כֹּתֶל חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה הַשְּׁלֹשָׁה כְּתָלִים כְּמִין בֵּי״ת, הֲרֵי חֲבֵרוֹ מְעַכֵּב עָלָיו עַד שֶׁיַּרְחִיק מִכְּנֶגְדּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַמָּקוֹם בֵּין שְׁנֵי הַכְּתָלִים רָחָב וְיוּכְלוּ לָדוּשׁ בּוֹ רַבִּים, שֶׁדְּרִיסַת הָרֶגֶל בַּקַּרְקַע הַסָּמוּךְ לַכֹּתֶל מְחַזֶּקֶת יְסוֹדוֹת הַכְּתָלִים וּמַעֲמִידָה אוֹתָם. וְדַוְקָא בְּכֹתֶל גִּנָּה אוֹ בְּכֹתֶל חָצֵר שֶׁבְּעִיר חֲדָשָׁה דְּלֹא דָּשׁוּ בָּהּ רַבִּים וְלֹא נִתְחַזֵּק הַקַּרְקַע כָּל צָרְכּוֹ עַל יְדֵי דְּרִיסַת הָרֶגֶל. אֲבָל בְּכֹתֶל חָצֵר שֶׁבְּעִיר יְשָׁנָה סוֹמֵךְ וְאֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק. וְכֵן אִם לֹא הָיָה בְּכֹתֶל חֲבֵרוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ יוֹתֵר אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַרְחִיק, שֶׁכֹּתֶל שֶׁהוּא פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת אֵינוֹ צָרִיךְ חִזּוּק:
וּבַחַלּוֹנוֹת מִלְמַעְלָן וּמִלְּמַטָּן וּמִכְּנֶגְדָּן אַרְבַּע אַמּוֹת. הָיְתָה לוֹ חַלּוֹן לְמַעְלָה בְּכָתְלוֹ וּבָנָה חֲבֵרוֹ כֹּתֶל כְּנֶגֶד הַחַלּוֹן מִלְּמַטָּה, אִם נִשְׁאַר מֵרֹאשׁ הַכֹּתֶל שֶׁבָּנָה עַד הַחַלּוֹן פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת בַּגֹּבַהּ, הֲרֵי זֶה כּוֹפֵהוּ לְמַעֵט הַכֹּתֶל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲמֹד עַל רֹאשׁ הַכֹּתֶל וְיַשְׁקִיף בְּעַד הַחַלּוֹן:
מִלְּמַטָּן. הָיְתָה הַחַלּוֹן לְמַטָּה בַּכֹּתֶל, כּוֹפֶה אֶת חֲבֵרוֹ לְהַגְבִּיהַּ הַכֹּתֶל שֶׁבָּנָה כְּנֶגְדּוֹ בְּגֹבַהּ אַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַחַלּוֹן כְּדֵי שֶׁלֹּא יַבִּיט בּוֹ:
וּמִכְּנֶגֶד. דְּצָרִיךְ לְהַרְחִיק הַכֹּתֶל מִן הַחַלּוֹן אַרְבַּע אַמּוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יַאֲפִיל אוֹרוֹ:
מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו – in the form of a גא"ם/Gamma – an angle, and he comes to make a second wall opposite the wall of his fellow until he makes the three walls like the form of the [Hebrew letter] "בי"ת"/Bet, his fellow will prevent him, until he distances it from opposite him four cubits, in order that the place between the two walls will be wide and many will be able to tread there. For the walking of feet on the ground nearest the wall strengthens the foundations of the wall and preserves them. And especially the wall of a garden or he wall of a courtyard that is in a new city where many have not [yet] tread, and the ground was not strengthened as much as needed through treading of the feet [of people]. But, in the wall of a courtyard that is in an old city is supported and there is no need to distance it. And similarly, if the wall of his fellow was not four cubits or more, he doesn’t have to distance it, for a wall that is less than four cubits does not need strengthening.
ובחלונות מלמעלן מלמטן ומכנגדן ד' אמות – he had a wall above his wall and his fellow built a wall opposite the window from below. If there remained from the top of the wall that he built up until the window less than four cubits in height, he forces him to lower the wall in order that he not stand on the top of the wall and look out through the window.
מלמטן – the window was lower than the wall, he forces his fellow to raise the wall that he built opposite him at the height of four cubits from the window in order that he should not see him.
ומכנגד – he must distance the wall from the window four cubits in order that he will not obscure his light.
מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו כמין גאם וכו׳ לשון רעז״ל. אמר המלקט כן משמע פי׳ הרמב״ם ז״ל שכתב בפ״ט מהלכות שכנים וז״ל שראובן שהיה כותלו סמוך לכותל שמעון כמין גאם וכו׳ והראב״ד ז״ל השיגו ושם כתב הרב המגיד ותרצו שלא היה אלא כמין גאם ע״כ. ולא נמצא תירוץ זה בגמרות שלפנינו וכן כתב ג״כ מהרי״ק ז״ל בשם המגיה אלא הכי מפ׳ לה רבא בגמרא מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו וברחוק ד׳ אמות אם נפל הכותל לא יסמוך כותל אחר אא״כ הרחיק ממנו ד׳ אמות כאשר היה מרוחק הראשון שנפל מ״ט ההילוך שדשין הקרקע ברגליהם אצל הכותל הנסמך עד ד׳ אמות מהני להתם פירוש לכותל האחר ורבותא קמ״ל אע״פ שזה ימים רבים היה מקום צר בין אלו השני כותלים ונתקרבו העוברים אצל הכותלים ונידוש הרבה אפ״ה צריך להרחיק כשנפל ובא לסמוך אחר וזו היא שיטת הרא״ש ז״ל וקרוב לפי׳ זה שיטת רש״י ז״ל. וז״ל נמוקי יוסף אמר רבא דהאי כותל שני הוא סומך לראשון שלא נפל הראשון אלא שרוצה לבנותו סמוך לכותל של עצמו שסמך וקמ״ל מתני׳ שצריך להרחיק כותל זה מהכותל האחר של עצמו ד׳ אמות משום שיהיה בו מקום לדריסת הרבים משום שדישה הכא שבין שני כותלי׳ אלו מעלה לכותל של חברו שמחזקו כשמקשה הקרקע דמש״ה מחל לו לסמוך משום דישה זו ומיהו בלא רשות ודאי לא יכול לסמוך דדישה קרובה מעלי לה מן הרחוקה ודוקא בכותל בצד גנה או אפילו בכותל חצר של עיר חדשה משום שהעפר שלו לא נתחזק בדישה ויכול לסמוך בצד מצר שלו. זה הדרך המחוור לאחרונים ז״ל בגרסא זו שהיא גרסת הגאונים ז״ל המחוורת והסכימו האחרונים ז״ל דגם הרחקה זו לא הוי טעמא אלא משום שכבר נשתעבד אותו קרקע לחברו כגון שקנאו מן המלך ומסתמא החזיק בד׳ אמות שהן צריכין לו לדישה הלכך חברו הבא לקנות גם הוא מן המלך אינו יכול להחזיק בהן שכבר נשתעבדו לו לחברו והיינו ההרחקה דאמרינן אבל אי לאו הכי ודאי אין לו להרחיק ולשעבד קרקע שלו לחזק כותל חברו דהא תנינן בבקעה אם רצה כונס לתוך שלו וכונס אלמא דאין צריך להכניס בתוך שלו אלא כדי רוחב כותל נמצא שאין דין היוצא מרישא דמתני׳ מצוי תדיר בינינו כיון דלא איירי אלא או בקרקע של הפקר כמחזיק בד׳ אמות סמוך לבנינו או בקנה מן המלך וכדאמרינן:
אא״כ הרחיק ממנו ד׳ אמות וזהו כשיהי׳ בכותל ראובן ד׳ אמות או יותר הרמב״ם ז״ל. בפי׳ רעז״ל ודוקא בכותל גנה וכו׳ פי׳ רש״י ז״ל שמתוך שאין דשין בה מבפנים צריכה דישה מבחוץ ע״כ. ויפה דקדק הרב בעל תוספת יו״ט דמלות או יותר שבפירוש רעז״ל הן מיותרות. בפי׳ רעז״ל או בכותל חצר שבעיר חדשה. כתב המרדכי שיש ללמוד דעיר חדשה [הגה״ה נר׳ דצ״ל ישנה או צ״ל דעיר חדשה חמשים שנה כמו שהוא כתוב בש״ע דאיסרלן ובספר הלבוש אלא ששם יש לתמוה מנא להו שהחדשה היא חמשים שנה והרי המשנה שם פט״ז דאהלות לא נזכר בה רק וישנה ששים שנה דברי ר״מ וא״כ כיון שהוא פחות מס׳ שנה אפי׳ שנה אחת משמע שנקראת חדשה וצ״ע לע״ד]. מקרי ששים שנה מתלוליות דפ׳ שני דכתובות ע״כ והיא סברת ר״מ בפט״ז דמסכת אהלות אבל ר׳ יהודה ס״ל התם ישנה היינו שאין אדם זוכרה. ועיין עוד על זה בתוספת יו״ט:
מלמעלן אם בא לבנות ברחוק ד׳ אמות מחלונותיו של חברו ולעלות בניינו צריך שיהי׳ ממקום שיעמדו בו רגליו ולמעלה ד׳ אמות כדי שלא יוכל לעמוד על הכותל ויראה ואף כשיעשה כזה במעלה ובמטה צריך בהכרח להרחיק הכותל מן החלונות כדי שלא יאפיל ובגמרא בתוספתא תנא מלמעלן שלא יציץ ויראה מלמטן שלא יעמוד ויראה מכנגדן שלא יאפיל ומדלא יהיב תנא דברייתא שיעורא כמה בעי הרחקה משום הכי בעי בגמרא כמה הוא שיעורו ופי׳ בגמרא דבברייתא מיירי בבונה מן הצד כגון שכותל חלונות חברו הולך לארכו ממזרח למערב וזה בונה מצפון לדרום כיון שאינו ממש מאפיל אלא שעושה לו צל בכותל זה די בהרחקה טפח מן החלונות שהן בקרן זוית מן הכותל ומתני׳ דתני ד׳ אמות מיירי בבא לבנות משני צדי החלונות דאז היה מאפיל לו אם לא היה מרחיק ד׳ אמות ומשום שבנה מן הצד והיה יכול להטות ולהציץ אפי׳ הגביה ד׳ אמות כדאמרן מ״מ בעינן שישפע הכותל כמו מדרון וירדדנו הרבה כדי שלא יוכל לעמוד עליו ולא להשען בו כדאמר רב זביד והשתא סיפא דמתני׳ נמי איירי במן הצד דלא חייש לדוושא כדרישא אלא משום חלונות והשתא לא ידעינן שיעורא כמה צריך להרחיק מכנגדו ממש ומיהו הסכימו האחרונים ז״ל דמסתברא דבד׳ אמות סגי וכו׳ ע״כ בקיצור ובשנוי לשון קצת. וז״ל הרא״ש ז״ל ואע״ג דאוקימנא למתני׳ מן הצד ולא איירי בכנגדן מ״מ נראה דה״ה דמכנגדן צריך להרחיק ד׳ אמות דפשטא דמתני׳ הכי משמע אלא משום קושיא דדוושא צריך לאוקומה בבא מן הצד ע״כ. ובמה שפירש נמוקי יוסף בראש דבריו דרבא מפרש מתני׳ שבא לסמוך כותל שני לראשון שלא נפל איני יודע להולמו שהגמרא שלפנינו במילתיה דרבא ונפל וכן משמע שהיא הגירסא מכל המקומות אשר חפשתי גם בכסף משנה בשם המגיה עיין. ובמה שפירש דמתני׳ מיירי בלוקח מן המלך כן כתבו כמה פוסקים עיין עליהם. דאי לא תימא הכי במה נשתעבד ראובן לשמעון בהחזקה זו:
ובחלונות מלמעלה ומלמטה ומכנגדן ד׳ אמות רפ״ק דמכלתין. וביד רפ״ז דהלכות שכנים. ובטור ח״מ סימן קנ״ד:
מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו. פירש הר״ב כמין גא״ם ובא לעשות כותל שני וכו׳. וכן פירש הרמב״ם. ויש לתמוה דלמאי נפקא מינה קאמר מי שהיה לו כותל כמין גא״ם. לתני לא יסמוך כותלו לכותל חבירו אא״כ הרחיק ד׳ אמות. ותירץ מהר״ר ואלקכ״ץ בש״ע סימן קנ״ה דהא קמ״ל דאע״פ שהיה שם לראובן כותל תחלה עשויה כמין גא״ם והיא מונעת רוב העולם העוברים שם מלילך סמוך לכותל שמעון. דאטו בשופטני עסקינן דילכו סמוך לה ויצטרכו אח״כ לסבב כל אורך כותל ראובן הסמוכה ולחזור אח״כ פניהן ולילך דרך העברתו. אפ״ה צריך ראובן להרחיק ד׳ אמות כשבא לבנות כותל השני נגד כותל שמעון. וגם בזה אין לבי מתיישב דמשום דאין רוב עוברים ושבים שם. מגרע גרע למנוע גם אותן המועטים העוברים שם שלא יוכלו עכשיו לעבור כלל. שאם אין כאן כותל שלישי. לפעמים ימצאו בני אדם שמטיילין שם. מה שאין כן כשכותל שלישי נבנית שאז המקום צר מלטייל בו. ודברי מהרר״מ יפה דכתב דלהרמב״ם אין מחייבין להרחיק אלא כשהוא כעין בי״ת. פשיטא דליתנהו לסוגיות הגמרא כמ״ש בסמוך בדבור ומכנגדן וכו׳. וגם לשון כמין גא״ם שכתבו הר״ב והרמב״ם ליתא בגמרא דידן אבל המגיד [פ״ט מה״ש הלכה ט׳] העתיק כן. ובגמרא שלנו איתא הכי מי שהיה כותלו וכו׳ וקמא היכי סמיך ומסיק הכי קתני מי שהיה כותלו סמוך וכו׳ ברחוק ד׳ אמות ונפל. וכתב הטור סימן קנ״ה דקמ״ל שאפילו היה לו כבר שם כותל זה ימים רבים ונידוש הקרקע קודם שנפל לא אמרינן כבר נידוש המקום ההוא וא״צ עוד דוושא ויכול לסמוך אלא אפילו הכי לא יסמוך. ע״כ. וגם בזה יש לפקפק דמאי רבותא דהוה ליה כותל כבר. דאטו אי לא היה כאן כותל כלל מי לא נידוש ג״כ אדרבה כ״ש שהיה שם מהלך לרבים. כשאין כאן כותל כלל העושה מקום צר. וגם התוספות הניחו בקושיא על גרסת הגמרא דלמאי נפקא מיניה איצטריך למתני שהיה לו כותל. ובנ״י מפרש מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו שהרשהו לסמוך. לא יסמוך לו כותל אחר סמוך לכותל עצמו שסמך. אלא א״כ הרחיק כו׳. משום שדישה הכא שבין שני כותלים אלו. מעלה לכותל של חבירו שמחזקו כשמקשה הקרקע דמשום הכי מחל לו לסמוך משום דישה זו. ואתי שפיר לישנא דקאמר הכא והתם. ע״כ. [ר״ל דבגמ׳ אמרינן טעמא דצריך להרחיק משום דדוושא דהכא מעלי להתם] וכתב שפירוש זה הוא על פי גרסת הגאונים וגם המגיד הזכיר זה הפירוש בקצרה:
לא יסמוך וכו׳. כתב הר״ב ודוקא בכותל גנה או בכותל חצר שבעיר חדשה. גמרא. וכתב המרדכי שיש ללמוד דעיר חדשה מקרי [ששים] שנה מתלוליות דפ״ב דכתובות [דף כ׳ ע״ב] ע״כ. והיא משנה שנויה בפ׳ ט״ז דאהלות התלוליות וכו׳ אחד חדשות. ואחד ישנות וכו׳ ישנות ששים שנה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר שאין אדם זוכרה. ולפירושו אני תמה דאי מהתם הוה ליה לפרש שאין אדם זוכרה כדעת רבי יהודה דכל ר״מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. וכן פסקו שם הר״ב והרמב״ם גם בחבורו פ״ה הלכה ג׳ מהלכות טומאת מת. וא״ת שיש לחלק דזכירה לענין טומאה שייכא ולא לענין דוושא. אף אני אענה דגבול ששים שנה לענין טומאה נאמרה ולא לענין דוושא. ויותר מסתברא לומר דאף כאן ישנה אדם זוכרה. מדלא פירשו בגמ׳ איזו היא ישנה אלא כמשמעה שהיא ישנה. ואין אדם זוכר בתחלת בנינה. ואי בשנים תליא הוי ליה לגמרא לפרש. וכל שכן דהשתא לדידי אפשר דסמיך אפלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה דאהלות וממילא הלכה כרבי יהודה. ומה שכתב הר״ב וכן אם לא היה בכותל חברו ארבע אמות. [*כן כתב הרמב״ם בפירושו. ור״ל באורך. וכן הוא בהדיא בחבורו פ״ט [הלכה ט׳] מהלכות שכנים. ומה שכתב הר״ב] או יותר. לישנא דאו יותר מיותר. ובפי׳ הרמב״ם כתב או יותר בחלוקה השניה שאם הכותל ארבע אמות או יותר:
אלא א״כ הרחיק ממנו. לשון המגיד ויש מקשים במה נשתעבד ראובן לשמעון בהרחקה זו. ופירשו שהמשנה היא דוקא בהלוקח מן המלך דבסתמא נשתעבד לו ארבע אמות קרקע חוץ לכותל לדוושא וחבירו הלוקח [אח״כ] מן המלך צריך להרחיק ארבע אמות שכבר נשתעבדו לו. ע״כ. וכתב נ״י שכן בזוכה מן ההפקר זוכה ג״כ בארבע אמות סמוך לבנינו. כדין קונה מן המלך. ע״כ. וכתב עוד במתני׳ דלקמן דמשום הכי אף לרבי יוסי דמתני׳ י״א [דפרקין] דהלכה כמותו. הכא שאני דטעמא משום דנשתעבד ד׳ אמות. ע״כ. והתוס׳ כתבו דהכא גיריה דיליה הוא דמיד כשסמך הכותל מונע הדוושא משום הכי מודה רבי יוסי:
מלמעלן. פירש הר״ב דקאי אחלון שהוא למעלה. וכן פירש הרמב״ם. ויותר נראה כפירש״י דלמעלן מוסב על הכותל. שצריך שיגביהנה מלמעלן של החלונות וכו׳ דהשתא אתי שפיר מ״ס דמלמעלה וכן באינך. וגם כנגדן דייק טפי:
מלמטן. פי׳ הר״ב היתה החלון למטה בכותל כופה וכו׳. להגביה וכו׳. ד׳ אמות וכו׳. ויש מי שכתב דדוקא כשלא הרחיק את הכותל אלא כדינו [ויותר מכאן מעט] אבל אם הרחיק ריחוק גדול אם הגביה כותלו ד׳ אמות מחלונו של זה כ״ש שיראה שם להדיא. ולפיכך פירש תנא דברייתא שצריך להגביה כדי שלא יציץ ויראה. המגיד פ״ז מהלכות שכנים:
ומכגדן ארבע אמות. פירש הר״ב כדי שלא יאפיל אורו. הכי תני עלה דמתני׳. ובגמ׳ פריך דתיפוק ליה משום דוושא [דמסתמא איירי בעיר חדשה דומיא דרישא. אי נמי בית לית ביה דוושא דרבים כמו בגנה. תוס׳] ומסקינן דהכא לאו כנגדן ממש אלא שבונה בשתי רוחות החלון. שני כתלים זה כנגד זה כגון שהכותל שהחלון בו. היא ממזרח למערב והוא בונה משני צדי החלון שני כותלים ההולכים מצפון לדרום. ופריך והלא מציץ ומשני (במדיר) *) [גי׳ רש״ל במרדד] עושה ראש כותלו מודרון ומשפיע לצדי החלונות עד שאינו ראוי לו לעמוד עליו. ולא להשען עליו. וכתבו התוס׳ דלא מצי לשנויי במגביה כותלו ד׳ אמות דכיון דקאי מן הצד ואורך הכותל לרחבה של חלון. יכול לעמוד בסוף הכותל ולשחות ולהציץ. ע״כ. ודעת הרמב״ם דבהגבהה נמי סגי. ובשיעור אלו ד׳ אמות שבין שני הכותלים הללו יש מחלוקת. דהטור כתב בשם הרא״ש מלבד רוחב החלון. והרמב״ם (בפ״י) [צ״ל בפירושו] ובפ״ז מהלכות שכנים כתב והחלון באמצע הד׳. ויש לתמוה על הב״י שלא העיר בזה. שהרא״ש והרמב״ם מחולקים הם. ואפשר דעתו לפרש גם דברי הרמב״ם כדברי הרא״ש. אבל מצאתי בתשובת הריב״ש סימן רכ״ה שהבין דברי הרמב״ם ג״כ שעם החלון הן הארבע אמות. וכתב שכדבריו כן עיקר. ומ״מ כתבתי במקומו סעד לדברי הרא״ש. ואין להאריך בכאן:
{כ} וְיֵשׁ לִתְמֹהַּ דִּלְמַאי נָפְקָא מִנַּהּ קָאָמַר כְּמִין גַּא״ם, לִתְנֵי לֹא יִסְמֹךְ כָּתְלוֹ לְכֹתֶל חֲבֵרוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת כוּ׳. וְהַמְּחֻוָּר פֵּרוּשׁ הַנִּמּוּקֵי יוֹסֵף. מִי שֶׁהָיָה כָּתְלוֹ סָמוּךְ כוּ׳, שֶׁהִרְשָׁהוּ לִסְמֹךְ, לֹא יִסְמֹךְ לוֹ כֹּתֶל אַחֵר סָמוּךְ לַכֹּתֶל עַצְמוֹ שֶׁסָּמַךְ אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק כוּ׳. מִשּׁוּם שֶׁדִּישָׁה הָכָא שֶׁבֵּין שְׁנֵי כְּתָלִים אֵלּוּ מַעֲלֵי לַכֹּתֶל שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁמְּחַזְּקוֹ כְּשֶׁמַּקְשֶׁה הַקַּרְקַע, דְּמִשּׁוּם הָכִי מָחַל לוֹ לִסְמֹךְ מִשּׁוּם דִּישָׁה זוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{כא} וְלֹא פֵּרְשׁוּ בַּגְּמָרָא אֵיזֶהוּ יְשָׁנָה. נִרְאֶה לִי דְּסָמַךְ אַמִּשְׁנָה ב׳ פֶּרֶק ט״ז דְּאֳהָלוֹת, עַיֵּן שָׁם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{כב} הָרַמְבַּ״ם. וְרָצָה לוֹמַר בָּאֹרֶךְ:
{כג} לָשׁוֹן יָתֵר הוּא. וְהָרַמְבַּ״ם כְּתָבוֹ בַּחֲלֻקָּה שְׁנִיָּה, שֶׁאִם הָיָה אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ יוֹתֵר:
{כד} אֶלָּא אִם כֵּן כוּ׳. וְדַוְקָא בְּלוֹקֵחַ מִן הַמֶּלֶךְ אוֹ בְּזוֹכֶה מִן הַהֶפְקֵר, דְּאָז נִשְׁתַּעְבֵּד לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת קַרְקַע חוּץ לְכָתְלוֹ, וְהַבָּא אַחֲרֵי כֵן צָרִיךְ לְהַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת. וְאַף רַבִּי יוֹסֵי דְּמִשְׁנָה י״א מוֹדֶה הָכָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{כה} הָרַמְבַּ״ם. וְיוֹתֵר נִרְאֶה כְּפֵרוּשׁ רַשִׁ״י דִּלְמַעֲלָן מוּסָב עַל הַכֹּתֶל שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהֶנָּה מִלְמַעְלָן שֶׁל הַחַלּוֹנוֹת כוּ׳, וְאָתֵי שַׁפִּיר מֵ״ם דְּמִלְּמַעְלָה כוּ׳, וְכֵן מִכְּנֶגְדָּן דַיֵּק טְפֵי:
{כו} וּבַגְּמָרָא, וְתֵיפּוּק לֵיהּ מִשּׁוּם דַּוְשָׁא, וּמַסִּיק דְּהָכָא בְּבוֹנֶה בִּשְׁתֵּי רוּחוֹת הַחַלּוֹן שְׁתֵּי כְּתָלִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה, וְעוֹשֶׂה רֹאשׁ כָּתְלוֹ מִדְרוֹן לְצַד הַחַלּוֹנוֹת, שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַעֲמֹד עָלָיו וּלְהָצִיץ לְהַחַלּוֹן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
לה) מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו
כעין ד:
לו) לא יסמוך לו כותל אחד
שיהיו ג׳ הכותלים כעין ת :
לז) אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות
שיהי׳ המקום שבין ב׳ הכותלים רחב לדריסת בני ר״ה, דדריסתן מועלת לחזק יסוד הכותל. ודוקא בעיר חדשה שאינה עומדת עדיין ס׳ שנה [ולהתוי״ט, שאדם זוכר מתי נבנת] אבל ישנה, כבר נדושו היסודות היטב. וכ״כ כותל שאין ארכה ד׳ אמות א״צ לחזקה:
לח) והחלונות
ר״ל בבא לבנות כותל נגד חלונות חבירו. צריך להרחיק מהן בהמשך, מלמעלן וכו׳:
לט) מלמעלן
אם ראש הכותל גבוה מהחלונות, צריך שיהיה גבוה מהחלונות ד׳ אמות:
מ) ומלמטן
דאם הכותל נמוך מהחלונות, צריך שיהיה ראש הכותל נמוך מהחלונות ד׳ אמות. וזה, משום היזק ראייה, שלא יעמיד עליה ויציץ לתוך חלון חבירו:
מא) ומכנגדן
אם הכותל עובר כנגד החלון, צריך להרחיקה מהחלון ד׳ אמות שלא יאפיל אורו:
מב) ארבע אמות
וכל זה, משום דהחזיק זה בחלונו כדינו, וכלקמן, ולהכי כל הרוצה לפתוח חלון למקום שאינו מזיק עדיין לחבירו, יכול חבירו למחות בו, דשמא יבנה הוא אח״כ סמוך להחלון, ויטעון שקנה החזקה זאת ממנו לפתוח חלון לחצירו, מיהו אף שיכול למחות, אם לא מיחה, אין שתיקתו מחילה, מדאין מזיקו עדיין [קנ״ד ט״ז]. אבל בפתח חלון לחצר חבירו, הוה שתיקתו מחילה לגבי היזק ראייה [שם ז׳], ודוקא בעשה מעשה שפתח חלון, אבל חצר השותפין, אף שהיה כמה שנים בלי מחיצה ביניהן, יכול לכופו לעשותה השתא [שם ח׳]:
על משנה זו דילג המעתיק והיא הושלמה בשוליים. המשנה עוסקת במפגעי אור (החשכת הבית) וחסימת הנוף. הבבלי מגדיר זאת כהיזק ראייה; זה כמובן מונח בבלי משפטי למה שבמשנה חסר הגדרה. כפתיחה נצטט מדברי יוליאנוס מאשקלון בסעיף 52: ״חוש הראיה, אשר מכל החושים, הוא החוש החריף ביותר, וגם הוא זה שניתן להשתמש בו מהמקום הרחוק ביותר (לעומת החושים האחרים, שכדי להשתמש בהם, יש להיות יותר סמוכים לאוביקט. י״ח), וזוהי הסיבה לכך שאין לקבל החלטות בהקשר זה, בלי לחשוב או לחוות את נשוא ההחלטה, אלא יש לצפות ממקום כלשהו ואז לקבל החלטות. אומרים כי קיימים שלושה חוקים המתיחסים לנוף: מראה על הים, על גנים ופרדסים, ועל אנדרטאות של אמנות. כינוי בשמות את הנופים הללו, בלי להגדיר אותם, מוליד ספקות במוחו של מי שיש לו כוונה לבנות מבנים: אנו רואים את הים ממרחק בן ארבעים מילים ואפי׳ רחוק יותר, אנו רואים גן, צמחיה, מטע, ממרחק עשרים מילים, אנו רואים ציור שנחשף במקום ציבורי ממרחק מאתיים רגל לפחות. ואם אנו מעריכים את המראות הללו, לא בית, לא כפר ולא עיר, לא יוכלו להיבנות. יש גם חלק נוסף של נופים, אשר אינם נראים בהתבוננות ישירה, אלא במבט מוגבל ומהצד, ושמעבר לכך, אין נראים נופים״1.
עפ״י כתב יד קופמן
מי שהיה כתלו סמוך לכותל חבירו לא יסמוך לו כותל אחר – שכן איננו רשאי לבנות קיר מקביל לקיר של חברו ו״לחסום לו את הנוף״. למעשה הפתיחה ״מי שהיה כותלו״ מיותרת: גם אם אין לו כותל אחר אין הוא רשאי לבנות קיר מקביל לזה של חברו. אלא המשנה באה להדגיש שאפילו אם היה לשכן ב קיר ניצב לקיר של שכן א, ויש לשכן ב עניין רב לבנות קיר מקביל לשכנו (על השטח של שכן ב), אין שכן ב רשאי לעשות כן. כפי שנראה להלן פרשנות זו היא תוצאה של בירור מפורט ומורכב, ונרחיב בו להלן.
אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות – המרחק נדרש כנראה מאחת משתי סיבות (או משתיהן): ראשית כדי למנוע ערעור יסודות הכותל הקיים (״דוושא״ בלשון הבבלי, כב ע״ב), ושנית כדי למנוע את חסימת הראייה והאור, ״שלא יאפיל״ (תוספתא בבא בתרא פ״א ה״ה). משנתנו אינה עוסקת בהרחקה מטעמי ערעור אלא רק בהרחקות ראייה, וכן יוצא בבירור מההמשך, לפיכך יש להעדיף את הפירוש השני. מכל מקום המשך המשנה עוסק בוודאות רק בהיזק ראייה.
ובחלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות – מעבר לחשש מערעור הקיר, יש חובת צניעות לא לפתוח חלון מול חלון, כדברי התוספתא: ״מרחיקין את הכותל מן החלונות ארבע אמות למעלה, מן הצדדין כדי שלא יהא רואה, מלמטה כדי שלא יציץ, מכנגדן כדי שלא יאפילו״ (פ״א ה״ה, וכעינו ירושלמי יג ע״ב; בבלי, כב ע״ב). ברם להלן פ״ג מ״ז נשנה משנה חולקת המסירה את מגבלת ארבע האמות. מגבלה דומה מופיעה בחוקי יוליאנוס (22.1-2).
הבנייה הים-תיכונית המסורתית הצטיינה במידות צניעות אלו, או בניסוח אחר: שמירת הפרטיות למרות הצפיפות. חלונות לא נבנו זה מול זה, פתחים לא נבנו זה מול זה, ובכלל כלפי חוץ הבית היה סגור, הכניסה והחלונות היו מן החצר בלבד. כך גם מתואר מחנה ישראל במדרש (הבבלי) שבלעם הנוכרי משבח: ״וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו, מה ראה? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, אמר: ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה״ (בבלי ס ע״א). בערים הגדולות, ערי הפוליס, כל המרחב נראה שונה, אך אותם עקרונות נשמרו. החדרים נפתחו לחצר, וכמעט לא היו חלונות שצפו החוצה. הפתח של החצר היה לרחוב, ובפועל הקפידו שלא לפתוח פתח מול פתח. סעיף זה אצל יוליאנוס משקף יותר את מסורת הבנייה הים-תיכונית. יוליאנוס מדגיש את הזכות לנוף ולא את היבט הצניעות או הפרטיות, אבל הבנייה העירונית בפועל הושפעה מן הסתם מהזכות לפרטיות יותר מכפי שהושפעה מנושא הצניעות.
הבבלי גם שואל כמה צריך להרחיק בחלון (כב ע״ב), וזה מצב ״קלאסי״ של התפתחות הלכה כאשר בשלב א נקבע העיקרון, ובשלב ב מכמתים וקובעים את השיעור המדויק. גם אצל יוליאנוס מאשקלון מופיעות מידות מדויקות של הרחקה, וכן בחוקים ביזנטיים מאוחרים יותר.
ברובד המשפטי המשנה קובעת שהנוף הנשקף מהחלון או מהבית הוא נכס כלכלי. נוף הוא מה שרואים, וכן האור בכלל, אור שכותל חדש יחסום, והשכן החדש אסור לו לגוזלו. בחוקי יוליאנוס מאשקלון נקבע שהאור (סעיפים 27-25) והנוף (סעיפים 28 ואילך) הם משאבים שונים. שניהם חשובים ואסור לפגוע בהם, ולכן הבונה נדרש להרחיק את המבנה החדש מרחק גדול למדי (עשר אמות ואילך). מצד אחד, נקבע שהנוף (הים או ההרים) איננו נכס כלכלי של איש, אך הזכות ליהנות ממנו שמורה למי שמחזיק בה.
אין צריך לומר שהשטח שייך לשכן הבונה, ולמעשה ההלכה מרחיקת לכת ומונעת מאדם להשתמש בשטח שלו. מבחינה משפטית ההלכה קשה, שכן שכן ב רשאי לטעון: כשם שאתה עשית בשלך אני עושה בשלי, ובמה גדולה זכותו של שכן א.
להערכתנו אנו מצויים עדיין במסגרת דיני שותפות. השכנות היא סוג מסוים של שותפות, ומי שפועל לשימור המצב הקיים ידו על העליונה. אבל בירושלמי ההסבר אחר: ״בבאין ליישב עיר בתחילה – היא מתניתא״ (יג ע״ב), אם כן לשני השכנים כוח טיעון שווה, ושניהם חייבים להרחיק זה מזה. הבבלי משלב את שני ההסברים ומציע שהכותל עמד ונפל, ועתה שניהם באים לבנותו מחדש (כב ע״ב). הסבר זה מאולץ, שכן הוא איננו בגוף המשנה ובא כנראה מתוך מגמת הבבלי, כמו מגמת הירושלמי, להקטין בחשיבות המשפטית של שמירת המצב הקיים, ולהיענות יותר לזכויות הפרט.
הירושלמי גם מצמצם את המשנה בדרכים פרשניות נוספות (יג ע״ב), וניכרת אי הנוחות של האמוראים ממצב שבו קיימת פגיעה בקניין הפרטי בגלל חשש הנזק; הרי זה טיבה של השכנות שאחד פוגע מעט בחברו, ״אגב הילוכו״.
לאחר ההסבר הקצר עלינו להרחיב. נפתח בתוספתא, שבה מצויה לכאורה רק הפִסקה השלישית: ״מרחיקין את הכותל מן החלונות ארבע אמות, למעלה, מן הצדדין, כדי שלא יהא רואה. מלמטה, כדי שלא יציץ, מכנגדן, כדי שלא יאפילו״ (פ״א ה״ה). המשפט הראשון קשה מתוכו: אם הכותל סמוך בארבע אמות הרי ברור מדוע יש חשש האפלה, מניעת נוף וכו׳, אבל אין חשש של הצצה לחלון, אלא אם כן בכותל השני נקבע חלון. אלא יש להבין שבתוספתא למעשה שני דינים, גם הרחקת הכותל וגם הרחקה מהחלונות. בשניהם נדרש מרחק של ארבע אמות. וקשה, שהרי אין חלונות ללא כותל, ואם הכותל יורחק יורחקו ממילא גם החלונות. בנוסף לכך לכאורה קשה מי צריך להרחיק ממי. מן הסתם אם שניהם בונים יחדיו, או אילו היה תכנון עירוני, היו צריכים שניהם להרחיק זה מזה. אלא שמדובר במצב קיים שבו כותל אחד כבר עומד על עומדו, ולא רק כותל אלא בית שלם2. אזי השכן השני חייב בהרחקה אף על פי שמבחינה משפטית זכותו של השכן הבונה אינה נופלת מזכותו של הראשון שבנה.
אם כן גם התוספתא עוסקת בהרחקת הכותל ובהרחקת החלונות, ועל כורחך גם התוספתא מדברת על מצב של מי שהיה כותלו סמוך לנחלת חברו. כלומר מדובר כבר בחצר שותפים קיימת שיש בה הסדרי עבר, אך אין כתלים בנויים (לשני הצדדים), והבא לבנות חלק חדש חייב בהרחקה מהקיים. לעומת זאת המשנה מדברת על מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו, וכבר קיימת קרבת יתר בין הכתלים.
למה צריך לדבר על הרחקת חלונות, הרי אם הכותל רחוק יותר מארבע אמות כבר אין חשש ממשי של האפלה (לפי המשנה), וממילא אין צורך בהרחקה מיוחדת של חלונות. התשובה ברורה: שני הכתלים כבר עומדים סמוכים, ועתה השני בא לפתוח חלונות נוספים, ואסור לו לפותחם אלא במרחק ארבע אמות (שלא יציץ). יתר על כן, הרחקת הכותל היא עניין ממוני, ואילו הרחקת החלונות היא תביעה רחבה יותר. מניעת הצצה היא ערך דתי (מוחלט) ואיננה תלויה בהסכמת השכנים. היא חלה לא רק בחצר קיימת אלא גם מלכתחילה, שכן חז״ל רואים בפרטיות ערך דתי (גם מדיני צניעות, אך לא רק מהם).
אם כן, למעשה אלו כל סעיפי המשנה בקיצור. המשנה והתוספתא מדברות למעשה על אותם מצבים, ובסעיפים ב-ג של המשנה –
ב. לכתחילה מתחייבת הרחקת כתלים,
ג. בכותל קיים נדרשת הרחקת חלונות.
המשנה והתוספתא הן אפוא מקורות התלויים זה בזה, ונצטרך לברר להלן את הזיקה הספרותית ביניהן (מי השתמש במי).
בכך כבר ענינו על השאלה למה צריך לדבר על הרחקת חלונות, הרי כבר הכותל עצמו צריך להיות רחוק יותר מארבע אמות; אלא מדובר בכותל קיים, ובסוג הלכה שונה.
עתה נחזור למשנה.
במשנה שלוש פסקאות שאינן מתיישבות זו עם זו:
א. תיאור המקרה (מי שהיה כותלו סמוך),
ב. הדין העקרוני – הרחקת כותל של ארבע אמות,
ג. הרחקת חלונות, ולא ברור האם יש להרחיק כותל מהחלונות או את החלונות של הכותל האחר מהחלונות של הכותל הקודם.
הסעיף הראשון תמוה ממה נפשך: אם היה כותלו סמוך – הרי זו עבירה, ועוד יותר קשה שכן הדין הוא עקרוני, ואיננו תלוי במצב שכותלו סמוך. אנו נציג להלן סדרת תירוצים. ריבוי התירוצים האפשריים מלמד עד כמה המשנה תמוהה, שכן היא כתובה בצורה שאיננה מאפשרת את קריאתה הרצופה.
נפתח בירושלמי (יג ע״ב-ע״ג):
1. דבי רבי ינאי אמרי, בבאין ליישב עיר בתחילה היא מתניתא.
2. אמר רבי לא, בכותל אטום היא מתניתא.
3. אמר רבי יוסי, בכותל סודמין (סדומית) היא מתניתא.
4. אמר רבי יוסי בירבי בון, מתניתא אמרה כן, ובחלונות בין מלמעלן בין מלמטן בין מכנגדן ארבע אמות, מלמעלן ארבע אמות שלא יהא עומד ורואה. מלמטן ארבע אמות, שלא יהא עומד ורואה. מכנגדן שלא יאפיל את הצדדין.
5. ותני כן, מרחיקין הכותל מן החלון כמלוא חלון.
במשפט הראשון התלמוד עונה על השאלה מה היחס בין המשפט הראשון שבמשנה למשפט השני. לדבריו מלכתחילה צריך להרחיק כותל מכותל ארבע אמות, והמשפט הראשון עוסק במצב שנוצר בדיעבד. יש כתלים קרובים מארבע אמות, והדין במשנה מתייחס לחלונות.
ההסבר השני הוא שאין מדובר במצב ראשוני (מלכתחילה בבנייה משותפת, או בתכנון עירוני) ויש כותל סמוך, אך הוא בלי חלונות (אטום). ההסבר השלישי בא להסביר כנראה כיצד נוצר כותל סמוך מדי, וזאת על ידי מעשה עוולה3. בניית הכותל עצמו הייתה באיסור אך העיר לא השכילה לחסום את העבריין, ועתה הוא בא לפתוח חלונות לביתו, והדבר אסור בגלל הקִרבה. המשפט הרביעי והחמישי מחזקים את המשפטים הקודמים.
אם כן הירושלמי מסביר שמדובר בכותל קיים ובהרחקת החלונות, ועדיין קשה מעט למה המקרה הראשון במשנה (״מי שהיה כותלו סמוך...⁠״) איננו מופיע לפני דין החלונות אלא לפני האיסור העקרוני. אם המשנה תלויה בתוספתא הכול אתי שפיר. התוספתא דיברה על חלונות, והמשנה הוסיפה את המקרה ״מי שהיה כתלו סמוך...⁠״ ואת הדין הרמוז בתוספתא שיש להרחיק כתלים זה מזה. נדגיש שבעצם התוספתא מדברת על מצב של דיעבד, שיש כותל אחר, אבל המשנה מציעה הסבר אחר והוא שקיים כותל ניצב לכותל קיים, ובא בעל הכותל הניצב לסמוֹך לו כותל אחר שיהיה מקביל לכותל של השכן, ואף על פי שהשני נהנה מאוד, והראשון ניזוק רק מעט, הדבר אסור לו. המשנה חולקת בכך מעט על התוספתא אבל תלויה בניסוח של התוספתא ובעריכתה, על סדר המקרים שבה. המקרה השני במשנה בא להוסיף על המקרה שבתוספתא.
בתלמוד הבבלי (כב ע״ב – כג ע״א) ובראשונים מתנהל דיון ארוך וסבוך שאותו סיכם ויס4, ונסכם אותו בקצרה:
1. תשובת רב יהודה, ״הבא לסמוך, לא יסמוך אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות״. כנראה הכוונה למה שהצענו בפירוש הקצר למשנה בשם הירושלמי, ובשלושה כתלים הכתוב מדבר: כותל שכן א, ובניצב לו כותל שני של שכן ב. הכותל השני נבנה בהיתר, שכן הוא ניצב לכותל הראשון. עתה בא השכן השני להוסיף לעצמו כותל נוסף (כותל שלישי) שיהא מקביל לכותל הראשון, ועליו להרחיק את הכותל ארבע אמות5.
2. התקפת רבא, ״והא מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו קתני!⁠״. רבא טוען שהכותל שעליו מדובר שיש להרחיקו הוא הכותל הסמוך, וממילא עולה השאלה כיצד נבנה.
3. תשובת רבה – לתשובה זו שתי נוסחאות עיקריות, ופירושי ראשונים שונים לכל אחת מהנוסחאות:
3א. נוסח חכמי ספרד – שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו בקירוב ארבע אמות; -
3ב. נוסח חכמי צרפת (נוסח הדפוס) – שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ברחוק ארבע אמות ונפל.
בכך רבא עונה באופן חלקי לשאלה. לפי חכמי ספרד מדובר במצב של דיעבד, ולפי חכמי צרפת בדיעבד ועתה נפל הכותל והשאלה היא האם יש לבעל הכותל חזקה ורשות להקימו למרות האיסור. לא נעסוק כאן בשאלה הטכנית כיצד נוצר השיבוש ומהו הנוסח המקורי, נוסיף רק שלפי חכמי צרפת מדובר בשאלה שנשאלה לעיל (פ״א מ״ב), ואין היא עניין לפרקנו.
לא נברר כאן גם את פירושי הראשונים בעניין6.
הבבלי מוסיף עוד נימוק להלכה: ״מאי טעמא? דדוושא דהכא מעלי להתם״ (כב ע״ב), כלומר קיים נזק של צעידה ליד הכותל הקיים. נימוק זה עומד בניגוד לתוספתא שציטטנו. יתר על כן, גם הירושלמי איננו מזכיר אותו. בירושלמי נזכר סיפור על נפילה של חומת העיר חצץ (אמסה, היא חומס של ימינו) מצעדי אנשים (הלוחמים הפרסים), או מקשתות הפרסים, אך מדובר בהמון גדול מאוד. הנימוק ״דוושא״ נראה בלתי ריאלי בתנאי ארץ ישראל. בארץ ישראל הכתלים ניצבים על קרקע סלעית ובנויים באבן כבדה, ואין חשש סביר שיינזקו מצעידה. אפשר שהנימוק של ״דוושא״ מתאים לבבל, שבה האדמה היא אדמת טין פחות יציבה, והבנייה מלבנים.
המקרה הרמוז התרחש כנראה בשנת 270-260, בעת המלחמה הפרסית-רומית שבתוכה השתלבה מרידתה של זינוביה מלכת תדמור. הפרסים, בסיוע מלכת תדמור, כבשו את אמסה (חמץ הנזכרת בירושלמי), והקיסר אורליוס ניצח במערכה הנחשבת כאחד הקרבות המוצלחים בתולדות המלחמות במזרח. האירוע הספציפי (התמוטטות החומה) איננו נזכר במקבילות מחוץ לספרות חז״ל.
נדגיש בשנית – כל הבעיה במשנה נובעת מהדיון המשפטי כיצד זה קיים כותל ״סמוך״ (פחות מארבע אמות), הרי הדבר אסור. ברם המדובר בתנאי בנייה מתגלגלים. שכנים מתירים זה לזה לבנות שלא כדין, בין מרצון ובין מתוך לחץ וכפייה. ביישוב הכפרי הצפוף נוצרו רווחים קטנים ולעיתים כותל נסמך לחבירו, כך הלכה למעשה לפי השרידים שבידינו. אין כאן אי שמירה של החוק, אלא מציאות מתהווה והמשפט הפורמלי הוא רק מרכיב אחד בדיני שכנים. חז״ל, בהביאם את הקביעות העקרוניות לניסוח משפטי, התחבטו מן הסתם בניסוח. התוספתא לא עסקה בשאלה המעשית אלא קבעה קביעה עקרונית, והמשנה הרחיבה את נוסח התוספתא ופירשה אותו, אולי קצת אחרת מהתוספתא עצמה, או שדנה במקרה נוסף שאיננו בתוספתא (בא לסמוך כותל נוסף מקביל).
אין זה הנושא במשנתנו, אבל ברור שתנאים ואמוראים אינם מעלים על הדעת אפשרות של תכנון עירוני מקדים לבנייה, או אכיפתו. מצב של לכתחילה יש רק בעת הקמת העיר, ולאחר מכן החוק מתייחס רק למצב הקיים ויש בו הכשרה של המצב הקיים, גם אם הוא ״סדומי״.
1. חדד, יוליאנוס, וראו במבוא למסכת זו.
2. בדיוננו אנו משתמשים רבות בדבריו של ויס, משנה; בנקודה זו אנו חלוקים עליו מהפן הריאלי, שכן הוא מחדש שהמשנה עוסקת בכותל סתם (להלן). לדעתנו אין סתם כותל אלא אם הוא חלק מבית, ובוודאי לא כותל עם חלונות.
3. ליברמן, ירושלמי נזיקין, עמ׳ 182; תוספתא שבת פ״ז הכ״ג; סוטה פ״ג הי״ב; תוספתא כפשוטה, שם, עמ׳ 105. ליברמן מציע גם אפשרות שמדובר בכותל מלא חלונות שאיננו מאפיל, וההסבר המוצע איננו ריאלי, שהרי גם קיר כזה מאפיל, במיוחד כשמאחוריו ניצב בית.
4. ויס, משנה.
5. ויס צודק שתשובת רב יהודה איננה על הניסוח של הגמרא ״וקמא היכא סמיך״, אלא להפך. רב יהודה גם איננו עונה על השאלה שהצגנו למה יש לדבר במיוחד על החלונות, הרי עצם הבנייה אסורה.
6. רה״ג גאון טוען שמדובר בשלושה כתלים מקבילים והחשש הוא מפני נזק הנגרם על ידי הצועדים בין הכתלים, והר״י מיגאש הציע שהכותל ה״סמוך״ ניצב לראשון, והצעות נוספות.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ה) מַרְחִיקִין אֶת הַסֻּלָּם מִן הַשּׁוֹבָךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִקְפֹּץ הַנְּמִיָּה, וְאֶת הַכֹּתֶל מִן הַמַּזְחִילָה אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא זוֹקֵף אֶת הַסֻּלָּם. מַרְחִיקִין אֶת הַשּׁוֹבָךְ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה. וְלֹא יַעֲשֶׂה אָדָם שׁוֹבָךְ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן יֶשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָל רוּחַ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בֵּית אַרְבַּעַת כּוֹרִין, מְלֹא שֶׁגֶר הַיּוֹנָה. וְאִם לְקָחוֹ, אֲפִלּוּ בֵית רֹבַע, הֲרֵי הוּא בְחֶזְקָתוֹ.
One must distance his ladder four cubits from a neighbor’s dovecote so that a mongoose will not be able to jump from the ladder to the dovecote and devour the birds. And one must distance his wall four cubits from a roof gutter, so that the neighbor can lean a ladder in the empty space to clean and repair the gutter.
One must distance a dovecote fifty cubits from the city to prevent doves from eating seeds in the town. And a person should not establish a dovecote within his own property unless he has fifty cubits in each direction between the dovecote and the edge of his property. Rabbi Yehuda says that one must have surrounding the dovecote the area required for sowing four kor of seed on each side, which generally extends as far as a dove flies in a single flight. And if one bought the dovecote with the land, he has the acquired privilege of its use even if it has surrounding it only the area required for sowing a quarter-kav of seed [beit rova] around it, and he need not remove it from there.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ה] מַרְחִיקִין אֶת הַסֻּלָּם מִן הַשּׁוֹבָךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִקְפֹּץ נְמִיָּה.
וְאֶת הַכֹּתֶל מִן הַמַּזְחֵלָה אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא זוֹקֵף אֶת הַסֻּלָּם.
מַרְחִיקִין אֶת הַשּׁוֹבָךְ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה.
לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם שׁוֹבָךְ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּהּ לְכָל רוּחַ.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֵּית אַרְבַּעַת כּוֹרִים, מְלֹא שֶׁגֶר הַיּוֹנָה.
וְאִם לְקָחוֹ, אֲפִלּוּ בֵית רֹבַע, הֲרֵי הוּא כְחֶזְקָתוֹ.
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ד]

מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה. הלוקח שובך מחבירו ונפל אפילו הוא בית רובע הרי זה בונה את מקומו ניפול הנמצא מן שתי שובכות רחוק מחמשים אמה לכאן ומחמשים אמה לכאן הרי הוא של מוצאו רבי עקיבה אומר לכל רוח הוא עושה ומרחיק חמשים אמה חוץ ממערבה מפני שאינה תדירה.
מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנִמְיָהא, ואת הכותל מן המזחילה ארבע אמות כדי שיהא זוקף את הסולם. מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה. לא יעשה אדם שובך בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח, ר׳ יהודה אומר בית ארבעת כורין מלא שגר היונה, ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו.
שובך, בית היונים. נמיה, ׳אלנמס׳, לפי שהיא טורפת אפרוחי היונים. ושגר היונה היא קבוצת יונים הפורחות ביחד, וכמוהו ״שגר אלפיך״, שהם עדרי הצאן. ואומרו ואם לקחו אפילו בית רובע, אפילו לא היה בינו ובין העיר אלא בית רובע, רוצה לומר צלע של ריבוע בית רובע, וזה עשר אמות וחומש בקירוב, אינו צריך להרחיקו, אלא יישאר כמו שהוא, והוא אומרו בחזקתו. וכבר ידעת שהכור שלשים סאה, והיה ר׳ יהודה אומר בית כור לכל רוח, וזה מאתים ושבעים ושלש אמה וארבעה חומשים לכל רוח בקירוב. ואין הלכה כר׳ יהודה. ומזחילה, צינור שיורדים ממנו מי הגשם.
א. כך מנוקד בכה״י, אבל לקמן בפירוש מנוקד: נְמַיָה.
מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כו׳. מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה כו׳ – שובך מגדל היונים. ושגר היונה הם צבור היורם שמפריחין ביחד כמו שגר אלפיך שפירושו עדרי הצאן. ואמרו ואם לקחו אפילו בית רובע וזהו שיעור עשר אמות וחומש אמה בקרוב [על עשר אמות וחומש אמה] אינו חייב להרחיק אבל ישאר כמו שהוא וזהו שאמר הרי הוא בחזקתו וכבר ידעת שהכור שלשים סאה ורבי יהודה אומר בית כור לכל רוח [צ״ל והוא שעור רע״ג אמה ושש שביעיות על רע״ג אמה ושש שביעיות בקירוב וכן הגיה התוי״ט] בקירוב ואין הלכה כרבי יהודה ומזחילה צנור גדול שיורדין בה מימי גשמים.
מַרְחִיקִין אֶת הַסֻּלָּם. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שׁוֹבָךְ שֶׁל יוֹנִים בַּחֲצֵרוֹ סָמוּךְ לְכֹתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, וּבָא חֲבֵרוֹ לְהַעֲמִיד סֻלָּם אֵצֶל הַכֹּתֶל, צָרִיךְ לְהַרְחִיק הַסֻּלָּם מִן הַשּׁוֹבָךְ אַרְבַּע אַמּוֹת:
כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּקְפֹּץ הַנְּמִיָּה. הִיא חַיָּה קְטַנָּה, מִן הַסֻּלָּם לַשּׁוֹבָךְ, וְתַהֲרֹג אֶת הַיּוֹנִים:
מַזְחִילָה. הוּא צִנּוֹר גָּדוֹל הַמֻּנָּח עַל אֹרֶךְ הַכֹּתֶל וּמֵימֵי הַגַּג זָבִים לְתוֹכוֹ. וְאִם כָּתְלוֹ מְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי חֲצַר חֲבֵרוֹ וּמַזְחִילָה עָלָיו, צָרִיךְ לְהַרְחִיק מִמֶּנָּה אִם בָּא לִבְנוֹת כֹּתֶל בְּצִדָּהּ:
אַרְבַּע אַמּוֹת כְּדֵי שֶׁיְּהֵא זוֹקֵף שָׁם סֻלָּם. לַעֲלוֹת וּלְתַקֵּן מַזְחִילָתוֹ לְנַקּוֹתָהּ מֵעָפָר וּמִצְּרוֹרוֹת הַנּוֹפְלִים בָּהּ וּמְעַכְּבִים אֶת קִלּוּחַ הַמַּיִם:
מַרְחִיקִים אֶת הַשּׁוֹבָךְ מִן הָעִיר. שֶׁהַיּוֹנִים מַפְסִידִים זֵרְעוֹנֵי הַגַּגּוֹת:
אֶלָּא אִם כֵּן יֶשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה. שֶׁלֹּא יַפְסִידוּ הַיּוֹנִים בִּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ:
בֵּית אַרְבַּעַת כּוֹרִין. בֵּית כּוֹר לְכָל רוּחַ, וְהַכּוֹר שְׁלֹשִׁים סְאִין. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה:
מְלֹא שֶׁגֶר הַיּוֹנִים. מְרוּצַת פְּרִיחָתָן בְּפַעַם אַחַת:
וְאִם לְקָחוֹ. כְּמוֹת שֶׁהוּא עִם הַקַּרְקַע, אֲפִלּוּ אֵין לוֹ כָּל סְבִיבָיו אֶלָּא בֵּית רֹבַע הַקַּב:
הֲרֵי הוּא בְחֶזְקָתוֹ. שֶׁהֲרֵי הֻחְזַק בּוֹ הָרִאשׁוֹן כָּךְ:
מרחיקין את הסולם – whomever has a dovecote of doves in his courtyard near to the wall that is between the two courtyards and his fellow comes to put up a ladder near the wall, he must distance the latter four cubits from the dovecote, in order that a marten will not jump, and it is small creature, into the dovecote and kill the doves.
מזחילה – it is a large spout that is placed on the length of the wall, and the waters of the roof flow into it, and if his wall would go along the face of the courtyard of his fellow and with the spout on top of it, he would have to distance it from it if he comes to build a wall on its side four cubits in order that a ladder can stand upright to go up and to repair his spout, to clean it from dust and from rocks that fall in it and prevent the continuous flow of water.
מרחיקים את השובך מן העיר – for the doves cause the loss of the seeds of the gardens.
אא"כ יש לו חמשים אמה – so that the doves do not cause the loss in the field of his fellow.
בית ארבעה כורין – an area requiring a Kor of seed in every direction, and the Kor is thirty Se’ah, but the Halakha is not according to Rabbi Yehuda.
מלא שגר היונים – race of their flying at one time [for food].
ואם לקחו – [if he bought it] (a field with a dovecote already in it) in its natural condition with the ground, even if he lacks all around him other than an area of a quarter-Kab (104 1/6 square cubits).
הרי הוא בחזקתו – since he was the first to have legal presumption of possession.
מרחיקין את הסולם מן השובך וכו׳. מה שפי׳ רעז״ל כלומר כותל המפסיק בין שתי חצרות וכו׳ הוא פירוש רש״י ז״ל וכן בנמוקי יוסף ולא ידענא אמאי איצטריכו לפרושי הכי אבל הרמב״ם ז״ל לא פירש בו דבר גם ביד. ובגמ׳ לימא מתני׳ דלא כר׳ יוסי דאי ר׳ יוסי האמר לקמן בפירקין זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו פי׳ רש״י ז״ל מילי טובא איכא במתני׳ דלא כר׳ יוסי אלא מי נימא דאף בזו בשובך וסולם דלא כר׳ יוסי אבל ר״ח ורב אלפס ז״ל פירשו דבכל הרחקות דמתני׳ פשיטא ליה לתלמודא דר׳ יוסי מודי בהו דהוו גירי דיליה לפי שאותו דבר שהוא סומך מזיק לחברו אבל בסולם אין מזיק אם לא שתבא הנמיה וכן אילן לא יזיק עד שיגדלו והיה קרוב הדבר לדמותו לאלו שאין צריך להרחיק לר׳ יוסי ולעיל בסמיכת כותל נמי חשיב גיריה דיליה דמיד כשסומך מונע דוושא ומשני אפילו תימא ר׳ יוסי הכא נמי חשיב גיריה דיליה דזימנין בהדי דמנח ליה קפצה הנמיה והוי גרמא ואשמעי׳ תנא דגרמא בניזקין אסור ואע״ג דאם הזיק פטור מ״מ לכתחלה יכול למונעו שלא יגרום לו שום היזק. ועיין תו בנמוקי יוסף שהוא ז״ל האריך ליישב ולתת טעם בכל הרחקות דתנינן בפירקין אמאי לא נסתפק בהן התלמוד אי אתיין כר׳ יוסי אי לא דודאי דכולהו אתיי כר׳ יוסי כמו שנתן הוא ז״ל טעם בכל אחד ואחד וכמו שכתב התוס׳ יו״ט כל דבר במקומו. ובסוף דבריו דנ״י כתב נמצא שהניזקין חלוקים לשלשה דינים לר׳ יוסי דהלכתא כותיה בהנהו דהוו גיריה ממש חייב להרחיק ואם הזיק חייב לשלם דלא פטרינן אלא בגרמא דומיא דסולם או גרן. השני שבאלו שהן גרמא חייב להרחיק אע״פ שאם הזיק פטור מלשלם השלישי שמותר לקרב כמו אילן לבור ול״מ למימר שפטור מלשלם כשמזיקו בשרשיו ע״כ:
נמיה ציים את איים ת״י תמוון עם חתולין מרטיינא בלע״ז:
ואת הכותל מן המזחילה וכו׳ פי׳ אם קנה ממנו להעמיד סולם בחצרו כדי לעלות למזחילה שלו שיערו חכמים דשיעור זקיפת סולם ד׳ אמות הרא״ש ז״ל וכן פי׳ ר״י ז״ל. אבל הרמב״ם ז״ל פי׳ שם בפ״ט משכנים כגון שהחזיק במזחילה שמה שצריך להניח לו מקום ד׳ אמות לתקנה. וכתבו עליו דלא נהירא שלא נקנית לו חצר חברו ליכנס בה לתקן מזחילתו בשביל שהחזיק שמה במזחילה ע״כ. וז״ל הרשב״א ז״ל בחדושיו הא דתנן ואת הכותל מן המזחילה ד״א כדי שיהא זוקף את הסולם יש לדקדק היאך יזקוף סולם בחצרו של זה ואפילו באחין שחלקו ונטל זה בית ועיל בדמים משום מזחילה אינו יכול לבנות שם כותל שנמצא כמוחה על המזחילה שאם מתכנסין שם צרורות נמצא צריך למזחילה אחרת שע״מ כן חלקו כדאמרי׳ יש לו לבעל הכרם ד׳ אמות בשדה הלבן שע״מ כן חלקו. והרמב״ם ז״ל אמר הואיל והחזיק במזחילה יש לו לתקנה ואינו מחוור בדינו אלא אם נהג עד שהוחזק בה במזחילה עכ״ל ז״ל. וכתוב במגיד משנה שם פ״ט שהרשב״א ז״ל כתב בסוף ימיו שהדין כדבריו דהרמב״ם ז״ל דמזחילה חזקה לעצמה לכל תקנה דאי לא מתקן לה גם היא אינה מקלחת וחזקת מים אין כאן הא למה״ד לחלון העשוי לאורה שהיא ראויה להרחקת כותל ד׳ אמות בחצר חברו ומזחילה ג״כ להרחקת ד״א ע״כ. (וכתב בספר מפה על השלחן ובספר הלבוש בח״מ סי׳ קנ״ה וז״ל וי״א לענין שאם קנה ממנו סתם מקום כדי לעלות למזחילתו אז צריך להניח לו מקום שיעור זקיפת סולם והוא ד׳ אמות אבל בלא קניית מקום במה ישתעבד זה לו שיתן לו ד׳ אמות בחצרו לצורך תקון מזחילתו עכ״ל ז״ל. והוא מה שכתבתי בשם ר״י ז״ל ואיתי׳ ג״כ בטור ובנ״י בשמו ז״ל). ואיתה בפירקין דף כ״ב סמוך למקומה ודייקינן התם טעמא דמשום כדי זוקף את הסולם אבל משום דריסת הרגלים לא חיישי׳ אף על פי שעתה אם אינו מתרחק מתמעט דריסת הרגל וקשיא לרבא דלעיל בסימן ד׳ ומוקי לה במזחילה משופעת פירוש שתקרת הגג משופעת ויוצאת להלן מן הכותל לתוך החצר והמזחילה בסוף התקרה משוכה להלן מן הכותל לתוך החצר הלכך אי לאו משום זקיפת סולם לא היה צריך להתרחק מראשי התקרה דאי משום דוושא הא אזיל ואתי תחת השפוע:
מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה מאי דרמי בבבלי ובירו׳ אמתני׳ ממתני׳ דאין פורסין נשבים ליונים דבס״פ קרובה כתבנוהו שם. ועיין כאן בנמוקי יוסף:
ולא יעשה אדם שובך בתוך שלו ברחוק מן העיר בין השדות ואיצטריך למיתני תרוייהו דאי תנא רישא להרחיק מן העיר ה״א התם דוקא מרחיק מפני שתבואות העיר מגולות הן בחצר הן בגג אבל תבואה הנזרעת בשדה ומכוסה אין צריך להרחיק ואי תנא סיפא משום דבשדות שכיחא תבואה אבל בעיר דלא שכיח כולי׳ האי אימא לא תוס׳ ז״ל:
ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו גמ׳ אמר רב פפא ואיתימא רב זביד זאת אומרת טוענין ללוקח וטוענין ליורש פי׳ אע״ג דתנן לקמן פ׳ חזקת כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כיצד וכו׳ הכא גבי יורש או לוקח אם כשאמר לו המערער מה לך בתוך שלי וזה אומר ירשתיו מאבא או לקחתיו מפלוני שהחזיק בו ימים רבים והביא עדים שהחזיק בו אביו או המוכרה לו שלש שנים אע״פ שלא טען והם לקחו ממך מאבותיך ב״ד טוענין לו ופותחין לו פה. ופרכינן יורש תנינא בפירקין דלקמן הבא משום ירושה אינו צריך טענה ומשני לוקח איצטריכא ליה והדר פריך עלה לוקח נמי תנינא בסוף פירקי׳ דלקמן לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה ומשני צריכא דאי אשמעי׳ התם גבי ר״ה דאימור כונס לתוך שלו ה״א התם הוא שאלמלא כן היו הרבים מעכבין עליו ולא היה יכול לעשות בזרוע אבל כנגד היחיד אימא בזרוע עשה שהיה חזק ממנו א״נ אחולי אחיל בני ר״ה גביה אבל הכא לא ע״כ. ופירשו תוס׳ ז״ל בני ר״ה ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר שהרשות בידם כדאמרי׳ בפ׳ בתרא דמגלה וכיון דליכא לכל חד וחד מבני ר״ה אלא פורתא מחיל טפי מיחיד ע״כ. ואי אשמעי׳ הכא דכיון דיחיד הוא אימא פיוסי פייסיה א״נ אחילי אחיל גביה אבל רבים מאן פייס ומאן שביק פי׳ מי רשאי לקבל מעות ומי הוא שבידו למחול ולסלוח אימא לא צריכא. וכתבו תוס׳ ז״ל דאשמועי׳ תרתי בלוקח וה״ה ביורש וממתני׳ דהכא לא שמעי׳ יותר אלא רב זביד אמתני׳ דלקמן סמיך ומפורש בפוסקים הרי הוא בחזקתו ואף אם יפול יכול לחזור ולבנותו שטוענין ללוקח לומר ראשון עשאו ברשות ל״ש נגד רבים ל״ש נגד יחיד ע״כ:
הרי הוא בחזקתו והא דאמרי׳ אין חזקה לניזקין מוקמי׳ לה בגמ׳ דוקא בקוטרא ובית הכסא. וביד פי ששי דהלכות גזלה ואבידה סימן ט׳. ובטור ח״מ סימן שנ״ג:
מרחיקין את הסולם מן השובך. ואפי׳ לרבי יוסי דמתני׳ י״א [דפירקין]. דמודה רבי יוסי בגיריה דיליה. וזמנין בהדי דמנח ליה יתבה בחור וקפצה והוה גרמא דגירי׳ ואסור. ואע״ג דגרמא בנזקין פטור מלשלם. [ועיין בפירוש הר״ב משנה ד׳ פ״ד דבכורות. ומ״ש שם בס״ד] ולשון הר״ב מי שיש לו שובך כו׳ סמוך לכותל כו׳ ובא חבירו וכו׳. צריך להרחיק הסולם מן השובך ארבע אמות. וכן לשון רש״י. וזה לשון הטור סימן קנ״ה היה לחבירו שובך סמוך לכותל וכו׳ ובא וכו׳ צריך להרחיק מן הכותל אויר ד׳ אמות. ע״כ. והכי מסתברא דאי כדמשמע מפירש״י והר״ב הוה משמע דאפילו סומך הסולם לכותל ממש וגם השובך הוא סמוך לכותל ממש דשרי. כל שיש ד׳ אמות בין הסולם והשובך. וזה קשה דהא נמיה תלך מהסולם על הכותל אל השובך. ומהר״ר ואלק כהן כתב ליישב זה. דכל שלא יוכל לקפוץ בקפיצה אחת. לא מחשב גיריה דיליה. ע״כ:
המזחילה. פי׳ הר״ב הוא צנור גדול וכו׳ ומימי הגג זבים לתוכו. ונזחלים ממנו על הארץ ועל שם זה נקרא מזחילה:
ארבע אמות. כדי שיהא זוקף את הסולם. כשמכר ונתן לו זקיפות הסולם בחצרו איירי וקמ״ל דבעי ד׳ אמות. תוספות. והרמב״ם מסיים בפ״ט [הלכה ח׳] מהלכות שכנים בדין משנתינו הואיל והחזיק בה דמשמע שכשהוחזק במזחילה החזיק גם בהרחקת אויר ד׳ אמות להעמדת הסולם. וכתב המגיד שהרשב״א כתב בסוף ימיו שהדין כדבריו דמזחילה חזקה לעצמה. לכל תקונה. דאי לא מתקן לה גם היא אינה מקלחת. וחזקת מים אין כאן. הא למה הדבר דומה לחלון העשוי לאורה שהיא ראויה להרחקת כותל ד׳ אמות בחצר חבירו. ומזחילה ג״כ להרחקת ד׳ אמות. ע״כ. ומשום שנשתעבדו ארבע אמות משום הכי אין זה ענין למחלוקת רבי יוסי ורבנן דמתניתין י״א. נ״י:
כדי שיהא זוקף את הסולם. גמ׳ אמתניתין דלעיל פריך דתיפוק ליה משום דוושא. ומשני הכא במאי עסקינן במזחילה משופעת שתקרת הגג משופעת ויוצאת להלן מן הכותל לתוך. החצר והמזחילה בסוף התקרה. דאי משום דוושא הא קא אזיל ואתי תותה:
מרחיקין את השובך מן העיר נ׳ אמה. ומקשינן עלה בגמ׳ [דף ס״ג] מההיא דתנן בסוף פ״ז דב״ק דאין פורסין וכו׳ אא״כ היה רחוק ל׳ ריס. דמשמע דאזלי טפי. ופרקינן מישט שייטי טובא. כרסייהו בחמשין אמתא מליין. וכתב נ״י דהכא נמי מודה רבי יוסי דמתניתין י״א. דהכא משום שן דיונים דדמיא לשן דשורו להתחייב על נזקיהן. וחשבינן להו כאילו הוו שלו לגמרי. אע״פ שאינן שלו לגמרי לחייב בהן משום גזל [כדתנן במשנה ב׳ פרק בתרא דב״ק] מיהו מפני דרכי שלום איכא:
חמשים אמה. פי׳ הר״ב שלא יפסידו זרעוני הגגות. ובפי׳ רש״י הגנות. אבל אין להגיה כן בפירוש הר״ב. שאפשר שהיה כתוב כן בפירוש רש״י שלפני הר״ב והכונה כמו שפירשו התוס׳. וז״ל מפני התבואה הנשטחת בגגות העיר כדי לייבש אבל בתבואה שבשדות ליכא למיחש בקרוב לעיר לפי שהשדות רחוקות מן העיר אלף אמה כדתנן [בסוף ערכין] אין עושין מגרש שדה. ולא שדה מגרש. ע״כ. ואלף אמה מפורש במ״ג פ״ה דסוטה. ואל תשים אל לבך לשון זרעים שכן הוא בגמרא שאכתוב במשנה ז׳ דקרי למה שבשדה זרעא:
ולא יעשה אדם שובך בתוך שלו וכו׳. אע״פ שיש לו סביב השובך גנות הרבה שיוכלו לאכול משם. נ״י. והתוס׳ [ד״ה ולא יעשה] פירשו דהוה אמינא דבתבואה הנזרעת בארץ ומכוסה בה אין צריך להרחיק ואי אשמועינן סיפא משום דבשדות שכיחא תבואה. אבל בעיר דלא שכיחא כולי האי אימא לא:
רבי יהודה אומר בית ארבעת כורין. פי׳ הר״ב בית כור לכל רוח. וכן פי׳ הרמב״ם ומסיים בקרוב ונ״ל שחסר בלשונו. וכן ראוי להגיה והוא שעור רע״ג אמה ושש שביעיות על רע״ג אמה ושש שביעיות בקירוב כלשונו ספ״ב דכלאים ואם נפשך לעמוד על מנין. צא וחשוב על פי המסורת שמסרתי לך בפ״ב דערובין [מ״ה]. והעד הנאמן על דברי שכן בית רובע דמשנתינו כתב עליו ג״כ והוא שיעור עשר אמות וחומש אמה בקירוב. אבל גם שם קיצור לשון הוא. שחסר על עשר אמות וחומש אמה. כן נראה לי:
מלא שגר היונה: פי׳ הר״ב מרוצת פריחתן בפעם אחת. וכפירוש רש״י. וכתבו התוס׳ דלא פליגי ר׳ יהודה ורבנן בשגר היונה כמה הוי. אלא סברי רבנן כיון דבחמשים אמה מליא כרסייהו תו לא מזקי טפי. ורבי יהודה סבר דכמלא שגר מזקי ע״כ. ואין פריחה אחת כמישט שייטי דהיינו בפריחות הרבה זה אחר זה שהוא עד ל׳ ריס. ואחר ינוחו או ישובו לאחוריהם בשובכיהם:
שגר. פי׳ הר״ב ורש״י מרוצת וכו׳. בערוך פי׳ שלוח מל׳ שגר בהמה (שמות יג) וכתיב (איוב כא) ישלחו כצאן עויליהם ולדברי רש״י והר״ב נראה כדברי יש אומרים שכתב הערוך לעיל מהא. על שגורה תפלתי בפי שהוא ענין סחיבה וריצה כמו תרגום נבלתך למאכל [נבלתך] משגרא למיכל. ע״כ. והרמב״ם פי׳ שגר היונה הם צבור היונים שמפריחים ביחד כמו שגר אלפיך (דברים ז):
הרי הוא בחזקתו. דטענינן ללוקח ונימא אותה שלקחה ממנו נתפייס עם סביביו במעות עד שנאותו. [רש״י]. אי נמי אחולי אחיל גביה. גמרא. ועיין סוף פרק דלקמן:
{כז} מַרְחִיקִין כוּ׳. וַאֲפִלּוּ לְרַבִּי יוֹסֵי דְּמִשְׁנָה י״א דְּפִרְקִין, דְּמוֹדֶה בְּגִירֵי דִּילֵיהּ. וְזִמְנִין בַּהֲדֵי דְּמַנַּח לֵיהּ יָתְבָא בַּחוֹר וְקָפְצָה וַהֲוָה גְרָמָא דְּגִירֵיהּ וְאָסוּר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{כח} וְנִזְחָלִים מִמֶּנּוּ עַל הָאָרֶץ. וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרָא מַזְחִילָה:
{כט} כְּדֵי כוּ׳. כְּשֶׁמָּכַר וְנָתַן לוֹ זְקִיפַת הַסֻּלָּם בַּחֲצֵרוֹ אַיְרֵי. וְקָא מַשְׁמַע לָן דְּבָעֵי אַרְבַּע אַמּוֹת. תּוֹסָפוֹת, וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ל} וּבְפֵרוּשׁ רַשִׁ״י, הַגִּנּוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{לא} חֲמִשִּׁים אַמָּה. וּמַקְשֶׁה בַּגְּמָרָא מֵהַהִיא דִּתְנַן בְּסוֹף פֶּרֶק ז׳ דְּבָבָא קַמָּא דְּאֵין פּוֹרְסִים כוּ׳ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה רָחוֹק שְׁלֹשִׁים רִיס, דְּמַשְׁמַע דְּאָזְלֵי טְפֵי. וּמְשָׁנֵי מֵישַׁט שַׁיְטֵי טוּבָא, כְּרֵסַיְהוּ בַּחֲמִשִּׁין אַמְתָא מַלְיָן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{לב} וְלֹא כוּ׳. אַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ לוֹ סְבִיב הַשּׁוֹבָךְ גִּנּוֹת הַרְבֵּה שֶׁיּוּכְלוּ לֶאֱכֹל מִשָּׁם. נִמּוּקֵי יוֹסֵף. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{לג} וְלֹא פְּלִיגֵי בְּשֶׁגֶר הַיּוֹנָה כַּמָּה הוּא. אֶלָּא רַבָּנָן סָבְרֵי כֵּיוָן דְּבַחֲמִשִּׁים אַמָּה מַלְיָא כְּרֵסַיְהוּ תוּ לֹא מַזְקֵי טְפֵי. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר דְּכִמְלֹא שֶׁגֶר מַזְקֵי. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{לד} בְּחֶזְקָתוֹ. דְּטַעֲנִינַן לַלּוֹקֵחַ וְנֵימָא אוֹתוֹ שֶׁלְּקָחָהּ מִמֶּנּוּ נִתְפַּיֵּס עִם סְבִיבָיו בְּמָעוֹת עַד שֶׁנֵּאוֹתוּ. אִי נַמִּי אֲחוּלֵי אָחֵיל גַּבֵּיהּ. גְּמָרָא וְרַשִׁ״י:
מג) מרחיקין את הסולם מן השובך
של חבירו.
מד) כדי שלא תקפוץ הנמיה
[מארדער] שטורף היונים אע״ג שיש ביניהן כותל צריך להרחיק מהכותל ד׳ אמות, ואפילו לר׳ יוסי במשנה י׳ דס״ל על הניזק להרחיק א״ע, הכא שאני דזימנן כמעט שהעמיד הסולם תקפוץ הנמיי׳ ולהכי חשבינן ליה כמזיקו בידים:
מה) ואת הכותל מן המזחילה
שרוצה לבנות כותל נגד אורך המזחילה [דאכרעננע בל״א]:
מו) כדי שיהא זוקף את הסולם
לעלות לתקן מזחילתו שהחזיק בה [קנ״ה]:
מז) מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה
דאוכלין זרעונים הנשטחות בחצרות להתיבש מיהו ביש נ׳ אמה שרי אפילו אינן שלו דשאני הכא מסיפא דאינו מצוי חוץ לעיר זרעונים שטוחים:
מח) ולא יעשה אדם שובך בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח
שלא יפסידו שדות אחרים:
מט) רבי יהודה אומר בית ארבעת כורין
ר״ל כור לכל רוח סביב בעיגול. והיא 6/7 273 אמות מרובע בקירוב:
נ) מלא שגר היונה
ר״ל כך מרוצת פריחתן בפעם א׳. ולת״ק כיון דבחמשים אמות מלו כרסייהו, לא אכלי טפי:
נא) ואם לקחו
כשכבר בנוי כך:
נב) אפילו בית רובע
ר״ל אפילו אינו מרוחק משדה חבירו רק י׳ אמות וחומש:
נג) הרי הוא בחזקתו
דטענינן ללוקח לומר דהמוכר עשאו ברשות, ואפילו נפל חוזר ובונהו מה״ט [שם]:
עפ״י כתב יד קופמן
גם משנה זו נשמטה מכתב היד ומצויה רק בשוליים, כמו המשנה הקודמת.
מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות – תמונת המצב היא זו: בחצר או במרחב החקלאי מצוי קיר, ובמרחק ממנו שובך. בעל הבית משעין על הקיר סולם נייד, ומהסולם מתאפשר לנמייה לקפוץ אל השובך. השובך הוא כנראה שובך בנוי. בכפר המסורתי היה השובך בנוי על עמוד עץ כדי למנוע כניסה של חיות משוטטות1. כדי שלא תקפוץ נמייה – בעל הקיר נדרש במשנה להגביל את השימוש בקניינו הפרטי, אף על פי שאין הוא אחראי לנזק, אם נוצר. הנמייה איננה שייכת לבעל הקיר, ואם טיפסה לשובך אין לבעל השובך על מי להלין. המשנה איננה דנה בשאלה אם השובך קדם לכותל. היא מניחה בפשטות שאסור שייווצר היזק, גם אם הכותל קיים. במשנה הקודמת התלבטנו האם הכותל האחד קדם לשני, או ששניהם כתלים חדשים; כאן המצב שונה. הסולם נייד, ודי בטרחה מועטת של בעל הסולם בכדי למנוע את הנזק לשובך. אין כאן הגבלה מהותית על זכות הקניין והשימוש של בעל הכותל, אלא במעט מאמץ של התחשבות. בהתחשב באופיין של הלכות הפרק לא ברור האם לפנינו חובה משפטית, או הוראה של מידה טובה ורצון טוב. מסתבר שאם בעל הכותל שכח את הסולם במרחק קטן מהשובך לא יתחייב בנזקים שגרמה הנמייה, אך במשנה ההנחיה איננה מוגדרת, האם היא בבחינת רצון טוב או דרישה משפטית.
ואת הכותל מן המזחילה ארבע אמות – מזחילה היא צינור ניקוז היורד מהגג אל הרצפה, משם המים זורמים הלאה בזרימה בלתי מסודרת. לעיתים מהמזחילה היה צינור או תעלה לניקוז המים לבור, אבל במקרה כזה המים מהמזחילה אינם גורמים להיזק. כדי שיהא זוקף את הסולם – יש להשאיר מרווח להצבת סולם לתיקון המזחילה. הסולם יהיה אלכסוני; רגליו תוצבנה במרחק ארבע אמות מהקיר. כמובן השיעור של ארבע אמות בשני המקרים איננו נובע מתנאי המציאות (האלכסון הנדרש לסולם), אלא שיעור ספרותי. בתוספתא מובא נימוק אחר: ״מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שיהא זוקף את הסולם, ואת הכותל מן המזחילה ארבע אמות כדי שיהא לו מקום לסיד״ (פ״א ה״ו). אם כן, הרחקת הכותל נועדה לאפשר להכין עוקה למים הנוטפים מהמזחילה.
לכאורה כבר המשנה לעיל קבעה שיש להרחיק כותל מכותל אחר ארבע אמות, ומה רבותא בהרחקה של הכותל האחר דווקא מהמזחילה? הרי המזחילה היא על הכותל2! אפשר לתרץ שהרחקת הכותל של משנה א היא רק כשאחד מהם ישן, אבל אם שני הכתלים חדשים אין הם צריכים להתרחק זה מזה אלא כל אחד בונה בשלו, אבל מהמזחילה צריך להרחיק. זה תירוץ משפטי, קשה, במיוחד לאור הסברנו למשנה הקודמת (שאין מדובר רק בבנייה חדשה).
אם אנו מבינים שכל ההנחיות במשנה הן על הגבול בין המשפט לבין העולם הערכי של יחסי שכנים ניתן להבין שככלל אין לבנות כתלים סמוכים, וגם אם אין ברירה ומוכרחים לעשות כן – מהמזחילה צריך להתרחק. הבנה גמישה זו מתאימה לכל הלכות הפרק, ומהווה הסבר פשוט ורהוט.
המזחילה נזכרת בסדרת מקורות, ובכולם היא נועדה לניקוז מים מהגג לרצפה. במשנת עירובין שנינו: ״קולט אדם מן המזחילה למטה מעשרה טפחים״ (פ״י מ״ו). המים באים מהגג, אך המשנה דנה בהם כאילו הם בפי המזחילה. הם למטה מעשרה טפחים, ברשות היחיד או ברשות הרבים, ואין בעיה הלכתית לשתות מהם. אומנם ראשיתם של המים אי שם למעלה, או ברשות אחרת, אך הם נדונים על שם מקומם הנוכחי. הלכות דומות שנינו בעירובין בפרק ח (ראו פירושנו לעירובין פ״ח מ״ט-מ״י). זהו פירוש המשנה ונוסחה לפי רוב כתבי היד3
(א) אפילו למעלה מעשרה טפחים, שהרי אז המקרה דומה למי שעומד ברשות היחיד ושותה מהחלל, וזאת בהנחה שהעומד נמצא ברשות היחיד, או שהוא סמוך מאוד לכותלי הבית (בתוך שלושה טפחים) ודינו כאילו עמד ברשות היחיד.
(ב) רק למעלה מעשרה טפחים מותר. המים באים ממקום הפטור וכל החלל שמעל עשרה טפחים מהקרקע נחשב רשות אחת, על כן מותר לו לשתות את המים בגובה, אך הם אסורים בשתייה אם הגיעו לרשות היחיד, מתחת לעשרה טפחים, וראו פירושנו לעירובין על אתר. .
כמו כן: ״רבי שמעון בן אלעזר אומר בשם רבי מאיר המזחילה שהיתה שותה ויורדת משקין, ובא טמא והפסיקן, העליונים טמאין מפני שהן גרורין על גבי ידיו, התחתונים טמאין״ (תוספתא טהרות פ״ט הט״ו, עמ׳ 670). עושה רושם שהמזחילה היא צינור פתוח, או נכון יותר חצי צינור, שאדם יכול לשתות ממנו או להפסיק את זרימת המים בו. להלן (מ״ו) המשנה קובעת שלמזחילה יש חזקה, כלומר היא מתקן קבוע, והבבלי (נט ע״א) מתדיין האם זו מזחילה של בניין (טיח) או מזחילה מחומר אחר (חרס, מתכת). אגב כך אנו שומעים שיש חשש שמי המזחילה המקלחים מערערים את יסודות הבניין. מצב זה מעורר את השאלה האם ההרחקה הנדרשת במשנה היא רק לטובת בעל הכותל של המזחילה; אולי ההלכה (או העצה הטובה) היא שגם בעל הכותל השני כדאי לו להתרחק מפי המזחילה? פירוש זה מעצים את הצעתנו שהמשנה כוללת יותר ערכי שכנות טובה מהלכות משפטיות.
מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה – בכך המשנה פותחת בסדרת הלכות בעלות אופי ״אקולוגי״ של הרחקת מפגעים מהיישוב. את השובך צריך לבנות במרחק חמישים אמה לפחות, למניעת מפגעים. מן הסתם הכוונה ללשלשת היונים, ולמזיקים הנמשכים לזבל היונים. את טיפוסי משק היונים ניתן לחלק לשלושה:
א. קבוצה אחת היא יוני ההרדוסאות או הרודסיות (עם ה׳ הידיעה). המינוח המדויק שנוי במחלוקת, כבר הבבלי הכיר שתי נוסחאות, יונים הרדוסאיות ויונים רודסיות: הרדוסאיות על שם הורדוס ורודסיות על שם האי רודוס, וכבר בימי התלמוד הבבלי לא ידעו להכריע בדבר השם האמיתי4. בכתבי היד לבבלי שובשו המונחים עד שאין זה ברור למה התכוונה הגמרא עצמה. על כל פנים בימי האמוראים כבר לא ידעו כיצד כינו את היונים הללו. יוני ההרדיסאות הללו ״מזונותן עליך״ (על האדם – בבלי, שבת קנה ע״ב ומקבילות), כלומר הן יוני תרבות המואבסות בידי מגדל יונים. עליהן המשנה אומרת: ״ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך, אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולים ולפני יוני הרדיסיות״ (שבת פכ״ד מ״ג). מותר בשבת להאכילן, ודעת לנבון נקל שהן שוכנות בתוך החצר ואין כאן בעיית טלטול. כמו כן התוספתא מפרטת את השימוש ביונים ואת שיטות ההאכלה, וזה לשונה: ״מהלקטין אווזין ותרנגלין ויונים דורסיות, ונותנין לפניהם מים, ואין צריך לומר שמלקיטין. אין מלקיטין ליוני שובך, וליוני עלייה, ולצפרין שקיננו בטפיחין ובבירה. אין נותנין לפניהם מים, ואין צריך לומר שאין מהלקטין״ (שבת פי״ז הכ״ג). יוני ההרדוסאות הן יונים מיוחדות שמזונן על האדם. רוב החוקרים סבורים שהכוונה ליונים שגידלו במערות הקולומבריום (איור 23) הפזורות בשפלת יהודה, ומעט גם באזורים אחרים (איור 17 לעיל)⁠5. כאמור נאמר עליהן שמזונן על האדם, ואפילו שמלעיטין אותן במכוון6. משנת שבת מזכירה את היונים כחלק ממשק החי בימי קדם, אך אין ספק שבעל החיים הנפוץ ביותר בו היו התרנגולות, שגדלו בגינות ובחצרות ומזונן היה על בעליהן7.
כמו כן: ״אמר רבי שמעון בן לעזר, מודים בית שמיי ובית הלל שאם זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן שהן אסורין. במי דברים אמורים? ביוני שובך ויוני עליה, וצפרין שקיננו בטפיחים ובבירה. אבל אווזין ותרנגלין ויונים חדסיות אין צריכין זימון, מפני שהן ברשות אדם״ (תוספתא ביצה פ״א ה״י).
הקולומבריום היה בתוך החצר, ויעידו על כך מאות המתקנים מסוג זה שנמצאו בשפלת יהודה. מתקנים אלו רובם מהתקופה ההלניסטית אך הם מצויים גם ברחבי הארץ, ובאזורים אלו הם בעיקר מהתקופה הרומית והביזאנטית.
ב. ״יונים״ סתם או יוני שובך הנזכרות במשנת שבת ובתוספתא ביצה שציטטנו.
ג. יוני עלייה וציפורים בטפיחים, כלומר בעליית הגג ובכלי חרס שהוצבו בעלייה לשם כך. אלה הן יוני בר אבל הן גדלות ליד מגורי אדם, ניזונות מהמצוי בשדה ומתוספת מזון הניתנת להן.
השובך הוא בית הגידול של היונים מסוגים א-ב. הווה אומר, המונח ״שובך״ מתייחס לעיתים לקולומבריום ולעיתים לשובך עץ המצוי ליד הבית. הקולומבריום נרמז במקורותינו8, אך במקביל אליו גם סתם ״שובך״.
בכפר הערבי המסורתי רווח גידול היונים רק מסוג ב, והשובך היה בדרך כלל בחצר או בקרבת הבית, ואין שום טעם להרחיקו ממבנה המגורים. יוני העלייה בוודאי קיננו בבית, וכן הציפורים (יונים) שבטפיחים ובבירה, כלומר בבית עצמו. הלכת ההרחקה נראית אפוא דרישה בלתי מעשית, משפטית-ספרותית ולא ריאלית.
בציורי נוף מפסיפסים בתקופה הרומית נראים שובכים במרחב הכפרי, בשטח שסביב בית האחוזה, וגם הם שובכים מהסוג השני שמנינו – שובך עץ הבנוי כתא קטן, על עמוד, כדי למנוע מנמייה לטפס אליו. בסביבות השובך מצויר גם סולם שבו השתמשו לעלות לשובך. הסולם אינו נשען על השובך, כדי שהנמייה הנזכרת לא תנצל את ההזדמנות ותטפס לשובך.
משנתנו מדברת כנראה על שובך מהסוג השני. ההרחקה של חמישים אמה נראית מוזרה, שכן בכפר המסורתי השובך היה בחצר, בתחום הבעלות הפרטי. לא חשו בצורך להרחיקו, וודאי שלא לבנותו בשטח שבעלותו איננה פרטית מובהקת.
לא יעשה אדם שובך בתוך שלו – בחצרו או בשדותיו, אלא אם כן9] יש לו חמשים אמה לכל רוח – מן הסתם כדי שהיונה שלו לא תאכל זרעונים בשדות אחרים, משום חשש גזל. כאמור זו דרישה צדקנית הנראית, על רקע הכפר המסורתי, מופרזת ביותר, ובלתי מעשית. על מגמה ספרותית- מוסרית זו עמדנו במבוא. באופן מעשי היא גם איננה מעשית. ברור שיונה עפה למרחק גדול יותר ללקט מזון. השיעור של חמישים אמה מועבר מהמשנה הבאה, ובמשנה זו הוא להערכתנו דרישה ערכית אוטופית בלבד. רבי יהודה אומר בית ארבעת כורים מלא שגר היונה – היונה מעופפת מרחק של בית כור10, כלומר כ-1,500 מ׳. איננו יכולים לאשר או לבטל הערכה זו, אבל המרחק של חמישים אמה הוא בוודאי מצומצם ביותר. יונה עפה לחפש אוכל למרחק רב הרבה יותר11. מובן שאי אפשר לדרוש הרחקה אין-סופית, אבל השיעור של חמישים אמה הוא ספרותי טהור, ואיננו ריאלי. החישוב של ארבעה בתי כור גם הוא ספרותי, אבל אולי יש לו גם בסיס ריאלי.
ואם לקחו – אם אדם קנה את השובך הקיים, אפילו בית רובע – אפילו שסביבו שטח מצומצם של בית רובע, כלומר אחד חלקי עשרים וארבעה של בית סאה, הרי הוא בחזקתו – כנראה מותר להמשיך לקיים שובך קיים ולשמר את המצב הקיים, כאמור בפירושנו בראש משנה ג, אבל אסור לבנות שובך חדש אלא אם כן הוא מבודד בשדה. ההרחקה של חמישים אמה מהעיר איננה אפוא רק בגלל הנזק שהיונים גורמות, אלא גם בגלל חשש גזל של גרגרי זרעים המתבצע על ידי היונים. כאמור, בעינינו דרישה זו נראית כדרישה ערכית בלתי מציאותית.
כל ההגבלות במשנה הן פגיעה בזכות הקניינית של הפרט, ולדעתנו המשנה דורשת זאת ומצדיקה את הגבלת זכויות הפרט. בבבלי (כב ע״ב) מוצגת שאלה זו כמחלוקת תנאים. התנא החולק הוא רבי יוסי: ״דאי רבי יוסי הא אמר: זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו״. הבבלי מתלבט האם רבי יוסי אמר את דבריו במקרה מצומצם (להלן מי״א), או בכל המקרים. אין ספק שלרבי יוסי גישה אחרת, שכן גם במשנה י הוא מתנגד לפגיעה ברשות הפרט, אך עדיין לא ברור האם הוא חולק על כל המשניות הקודמות והבאות.
מה מקור עמדתו של רבי יוסי? הדבר מובהר במקבילות: ״מרחיקין את המשרה מן הירק, ואת הכרשין מן הבצלים, ואת החרדל מן הדבורים. רבי יוסי מתיר בחרדל, שאומר לו כדרך שעשית בתוך שלך, אף אני עושה בתוך שלי. וכן היה רבי יוסי אומר, מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה, כדי שלא ינשכו את בני אדם״ (תוספתא בבא בתרא פ״א ה״ט), ובהמשך: ״מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה ובחרוב ובשקמה חמשים אמה, בין מלמעלן ובין מלמטן מן הצדדין, רבי שמעון אומר כשם שמרחיקין מלמעלה כך מרחיקין מלמטה. רבי יוסי מתיר, שלא ניתנו שדות אלא לנטיעה״ (הי״ב).
כמו כן בירושלמי (יג ע״ב): ״ ׳לא יטע אדם׳ כו׳. רבי יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי, טעמון דרבנין מפני שיישוב העולם בבורות. שמעון בר ווה אמר בשם רבי יוחנן, כך משיב רבי יוסי לחכמים, כמה דאית לכון יישוב העולם בבורות, אוף אנא אית לי יישוב העולם באילנות״. לכאורה בתוספתא רבי יוסי מדגיש את זכות הקניין של היחיד לעשות כרצונו, אבל גם הוא מודה שאסור לו להזיק, ובעינינו נראה שכל הטעמים חד הם. הגנת הקניין של היחיד איננה מטרה, אלא אמצעי. גם חכמים וגם רבי יוסי מעמידים את ״יישובו של עולם״ כאינטרס-על, אבל השאלה היא מהו יישוב העולם – שימוש חופשי לנטיעה או חשש ההיזק. המחלוקת היא ״כמותית״ ולא מהותית.
כמו כן: ״רבי יוסי אומר היה שם אחד מעכב, הופך את החזית אצלו. לפיכך אם נפל הכותל העצים והאבנים שלו״ (תוספתא בבא מציעא פי״א הכ״ב). אם כן בחלוקת חצר אין הרוב יכול לכפות על המיעוט, וזכות המיעוט (היחיד) להתנגד, ורבי יוסי מציע פתרון טכני שיאפשר את האינטרס הקיבוצי מבלי לפגוע בזכות היחיד.
לכאורה עמדתו של רבי יוסי אבסורדית: הרי העץ מזיק לבור; שורשיו ייטו לכיוון הבור ויבקעו את הטיח של הבור12. הבבלי (ב״מ קיז ע״א) אף מדגיש: ״רבי יוסי אומר: אף על פי שהבור קודמת לאילן – לא יקוץ, שזה חופר בתוך שלו, וזה נוטע בתוך שלו״13. ההסבר של הבבלי שהניזוק צריך להרחיק עצמו בלתי מספק בעליל.
הבבלי בדרכו מסביר את המשנה בעניין נזק. כלומר המשנה קובעת תקנים, ואם עמד בתקן והזיק פטור מלשלם.
הירושלמי שצוטט לעיל מהלך כאן בדרך שונה. לפי הירושלמי יש שימוש ״ראוי״ ונכון לשדה (״יישוב העולם״), ומי שמשתמש בשדה בצורה מיטבית זוכה להגנה. הסבר זה נקודתי, שכן אי אפשר להסביר בעזרתו אלא חלק מההלכות. יש בכך הסבר להרחקת אילן מהעיר (מ״ו), אך לא את הרחקת המשרה מהירק.
אנו מציגים הסבר אחר. כפי שהדגשנו במבוא, אם היה נזק מוכח המזיק צריך לפצות את הניזק. כל שהמשנה באה הוא לקבוע תקנים. לדעת רבי יוסי אין לקבוע תקני הרחקה; אם ייווצר נזק צריך יהא לשלמו, אך אין על המזיק חובה להימנע מלהזיק, קדושת הרכוש הפרטי גוברת. במשנה י נשוב לרעיון פרשני זה.
1. בחוקי יוליאנוס השובך איננו מופיע, שכן הוא שייך למרחב הכפרי ורוב החיבור עוסק במרחב העירוני.
2. ייתכן שהמזחילה היא גם צינור ניקוז שאינו אנכי על הכותל, וראו הלן בפירוש המונח.
3. ל1, ל3, ל7, ל14, ת4, מרג, מדלק למסכת עירובין. אבל בכתב יד פרמא ובסדרת כתבי יד אחרים ״למעלה מעשרה טפחים״, וניתן להבין את המשפט בשתי צורות:
4. לשאלת הנוסח, הרדוסאיות או הרודסיות, ראו בהרחבה אפשטיין, מבוא, עמ׳ 29-27. בבבלי נחלקים בנוסח המדויק רבי חייא ורבי שמעון ברבי (חולין קלט ע״ב). ספראי טוען כי הוויכוח על הנוסח הנכון מעיד כי כבר תנאים מאוחרים (אמוראים קדומים) לא הכירו את גידול היונים כענף חקלאי ריאלי. גידול יונים בכוכי קולומבריום פסק עוד לפני סוף ימי בית שני. מהתקופה שלאחר ימי הבית נמצאו אומנם כמה מערות קולומבריה, ברם אלו מעטות, ואף ספק אם גידלו בהן אותו זן של יונים (ספראי, הכלכלה, עמ׳ 179-174).
5. טפר, יונים; ספראי, שם, שם.
6. ראו עוד בעיקר משנה, ביצה פ״ג מ״א, ופירושנו שם; משנה, חולין פי״ב מ״א.
7. ספראי, שם, עמ׳ 182-179.
8. ראו פירושנו למעילה פ״ג מ״ו; שבת פכ״ד מ״ג.
9. עד כאן ההשמטה; מכאן ואילך המשנה מופיעה בגוף הטקסט כרגיל.
10. אם האמה 60 ס״מ, הרי שבית סאה הוא שטח שמידותיו 30x30 מ׳, כ-900 מ״ר, ובית כור הוא שטח שמידותיו 30 בתי סאה (1,500 מ׳), כלומר 2.25 דונם. החישוב הוא שיונה עפה כמהלך יומי רגיל למרחק 1,500 מטר.
11. כך גם טוען הבבלי, כג ע״א. הטיעון שהיונים אוכלות רק משטח קרוב סותר את התצפיות שערכנו בפועל, ואכן ראינו יונים הבאות ממרחק ואוכלות היכן שהן מוצאות מזון.
12. כדברי הירושלמי בשביעית פ״א ה״ב, לג ע״ב.
13. ראו עוד בבלי, יז ע״א.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ו) נִפּוּל הַנִּמְצָא בְתוֹךְ חֲמִשִּׁים אַמָּה, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַשּׁוֹבָךְ. חוּץ מֵחֲמִשִּׁים אַמָּה, הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ. נִמְצָא בֵין שְׁנֵי שׁוֹבָכוֹת, קָרוֹב לָזֶה, שֶׁלּוֹ. קָרוֹב לָזֶה, שֶׁלּוֹ. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, שְׁנֵיהֶם יַחֲלֹקוּ.
With regard to a dove chick [nippul] that was found within fifty cubits of a dovecote, it belongs to the owner of the dovecote. If it was found beyond fifty cubits from a dovecote, it belongs to its finder. In a case where it was found between two dovecotes, if it was close to this one, it belongs to the owner of this dovecote; if it was close to that one, it belongs to the owner of that dovecote. If it was half and half, i.e., equidistant from the two dovecotes, the two owners divide the value of the chick.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ו] נִיפוּל שֶׁנִּמְצָא בְתוֹךְ חֲמִשִּׁים אַמָּה, הֲרֵי הוּא שֶׁלְּבַעַל הַשּׁוֹבָךְ.
חוּץ מֵחֲמִשִּׁים אַמָּה, הֲרֵי הוּא שֶׁלְּמוֹצְאוֹ.
נִימְצָא בֵין שְׁנֵי שׁוֹבַכּוֹת, קָרוֹב לָזֶה, שֶׁלּוֹ, וְלָזֶה, שֶׁלּוֹ מַחְצָה לְמַחְצָה, שְׁנֵיהֶם יַחֲלֹקוּ.
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ה]

נפול שנמצא בתוך חמשים אמה הרי הוא שלבעל השובך, חוץ מחמשים אמה הרי הוא של מוצאו. נמצא בין שני שובכות, קרוב לזה שלו, ולזה שלו, מחצה למחצה שניהם יחלוקו.
ניפולא, אפרוח היונים אשר נפל. ושאר הדברים מובנים.
א. כ״ה בכה״י, כאן מלא יו״ד ובמש׳ חסר.
ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה הרי הוא של בעל כו׳ – ניפול אפרוח היונים כשיפול ושאר הדברים מובן.
נִפּוּל. גּוֹזָל:
הַנִּמְצָא בְתוֹךְ חֲמִשִּׁים אַמָּה. שֶׁל שׁוֹבָךְ:
בֵּין שְׁנֵי שׁוֹבָכוֹת. בְּתוֹךְ חֲמִשִּׁים לִשְׁנֵיהֶם:
ניפול – a pigeon.
הנמצא בתוך חמשים אמה – of the dovecote.
בין שני שובכות – within fifty of both of them.
ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה נלע״ד דלהכי קרי לגוזל הקטן ניפול מפני שהוא נופל כשהוא מתחיל לדדות. והר״ר יהוסף ז״ל הגיה נָפּוּל בלא יו״ד ובקמץ הנו״ן:
הרי הוא של בעל השובך דליכא למימר ניזיל בתר רובא דעלמא דמתני׳ מיירי בשביל של כרמים שאין דרך עוברי דרכים לשם:
מחצה על מחצה שניהם יחלוקו כיון דליכא קורבא דמוכח דשניהם בתוך חמשים אמה פי׳ שלזה חמשים אמה ולזה נ׳ אמה וגם ליכא למיזל בתר רובא דשני השובכים שוין היונים במניינם וה״נ ליכא למיחש לרובא דעלמא דבשביל של כרמים היא מתני׳ עכ״ל נמוקי יוסף ז״ל בהרחבה באור קצת. ובגמרא בעי ר׳ ירמים רגלו אחת בתוך נ׳ אמה ורגלו אחת חוץ מחמשים אמה מהו ועל דא אפקוה לר׳ ירמיה מבי מדרשא פי׳ רש״י ז״ל שהיה מטריח עליהם ור״ת פי׳ דמש״ה אפקוה משום דמדדה אינו מדדה כלל יותר מנ׳ אמה אפילו רגלו אחת דכל מדות חכמים כן הוא. ובפ׳ גט פשוט דף קס״ה שלחו לשאול ממנו שאלה או שאלות כדאיתא התם ושלח לומר להם אני איני כדאי ששלחתם לי אלא כך דעת תלמידכם נוטה ועל דא עיילוה לבית מדרשא. וביד ספט״ו דהלכות גזלה ואבידה. ואיתא בתוס׳ פ׳ אלו מציאות דף כ״ג. ובטור ח״מ סי׳ ר״ס:
ניפול. פירש הר״ב גוזל. כלומר גוזל קטן שמדדה ברגליו ואינו יכול לפרוח דכל המדדה אין מדדה יותר מחמשים אמה [דאי יכול לפרוח דלמא מעלמא פרח] הלכך הוי של בעל השובך דליכא למימר נלך בתר רובא דעלמא. ונימא מעוברי דרכים נפל. ויהא של מוצאו. דמתני׳ מיירי בשביל של כרמים שאין דרך עוברי דרכים לשם. נ״י:
חוץ מחמשים אמה הרי הוא של מוצאו. משום דודאי לא מהנהו שובכין. כיון שמדדה אינה מדדה יותר מחמשים הלכך על כרחיך מעוברי דרכים נפל. ואייאש. שאין בזה סימן שיהיה צריך להכריז. והוי של מוצאו. כ״כ נ״י. ותמהני על מהר״ר ואלק כהן שכתב בש״ע סי׳ ר״ס דטעמא משום דעוברי דרכים רובם עכו״ם הן. ב) דהא במשנה ג׳ פרק ב׳ דבבא מציעא מוכח דאין בגוזלות סימן. וא״כ אפילו רוב עוברי דרכים ישראל שרי:
בין שני שובכים קרוב לזה שלו. מתני׳ בשוין מיירי שקיני השובכין שוין זה כזה כדאמרי׳ בגמרא דאי לאו הכי רוב וקרוב הולכין אחר הרוב כדכתב הר״ב בריש פ״ז דשקלים וה״נ ליכא למיחש לרובא דעלמא דבשביל של כרמים היא מתניתין. נ״י:
{לה} כְּלוֹמַר גּוֹזָל קָטָן שֶׁמְּדַדֶּה בְּרַגְלָיו וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפְרֹחַ. דְּכָל הַמְּדַדֶּה אֵין מְדַדֶּה יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים אַמָּה, הִלְכָּךְ הֲוֵי שֶׁל בַּעַל הַשּׁוֹבָךְ, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר נֵיזִיל בָּתַר רֻבָּא דְּעָלְמָא וְנֵימָא מֵעוֹבְרֵי דְּרָכִים נָפַל וִיהֵא שֶׁל מוֹצְאוֹ, דְּמַתְנִיתִין מַיְרֵי בִּשְׁבִיל שֶׁל כְּרָמִים, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ עוֹבְרֵי דְּרָכִים לְשָׁם. נִמּוּקֵי יוֹסֵף:
{לו} שֶׁל מוֹצְאוֹ. מִשּׁוּם דְּוַדַּאי לֹא מֵהַנְּהוּ שׁוֹבָכִין כֵּיוָן שֶׁמְּדַדֶּה אֵינוֹ מְדַדֶּה יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים אַמָּה, וְעַל כָּרְחֲךָ מֵעוֹבְרֵי דְּרָכִים נָפַל וְאִיָּאֵשׁ, שֶׁאֵין בָּזֶה סִימָן שֶׁיִּהְיֶה צָרִיךְ לְהַכְרִיז, וַהֲוֵי שֶׁל מוֹצְאוֹ. נִמּוּקֵי יוֹסֵף. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{לז} קָרוֹב כוּ׳. מַתְנִיתִין בְּשָׁוִין מַיְרֵי, שֶׁקִּנֵּי הַשּׁוֹבָכִין שָׁוִין זֶה כָּזֶה. דְּאִי לָאו הָכִי רֹב וְקָרוֹב הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב:
נד) ניפול
ר״ל גוזל קטן ורך:
נה) הנמצא בתוך חמשים אמה
משובך:
נו) הרי הוא של מוצאו
דמעוברי דרכים נפל ואין בו סימן:
נז) נמצא בין שני שובכות
תוך נ׳ לשניהן:
נח) קרוב לזה שלו
וכולה מתני׳ לא שייכא הכא רק באלו מציאות [ב״מ], רק נקט׳ הכא מדדמי לדלעיל בשיעור נ׳ אמה. מיהו אם יוני שובך א׳ מרובין מבחבירו, רוב וקרוב רוב עדיף [ר״ס ח׳]. ואי״ל בל״ז ניחש לרובא דעלמא, דהרי היכא דליכא חזקת ממון וודאי, הולכין גם בממון אחר הרוב. י״ל דמיירי בנמצא בשביל של כרמים, או בכל מקום מוגבל. כעיר שרובא ישראל, וא״כ כל מקום שיש רובא דאית׳ קמן ורובא דליתא קמן*), דאיתא קמן עדיף [כך נ״ל]:
עפ״י כתב יד קופמן
נפיל – גוזל שנפל, שנמצא בתוך חמשים אמה – משובך, ואולי גם מבית שיש בו יוני עלייה? הרי הוא שלבעל השובך – יש להניח שהגוזל ניסה לרחף מהקן ונפל. חוץ מחמשים אמה הרי הוא שלמוצאו – לגוזל אין סימן, והמקום שבו נפל איננו מעיד על זיקתו לשובך. אין כאן שאלה של סימן (מקום הוי סימן) אלא האם הגוזל הוא אבדה, או שהוא כמו פרה ברפת. נימצא בין שני שובכות קרוב לזה שלו ולזה שלו מחצה למחצה שניהם יחלוקו – כדין ממון המוטל בספק, כפי שכתבנו בפירושנו לבבא קמא סוף פרק ג. במקורות יש מחלוקת ״חזיתית״ ברורה האם ממון המוטל בספק יחלוקו (בית שמאי) או שיעמדו נכסים בחזקתם (בית הלל). העמדה השנייה (דעת בית הלל) היא העמדה של ״המוציא מחברו עליו הראיה״; יש משניות וברייתות שנסתמו כדעת בית הלל (גיטין פ״ח מ״ג; בבא מציעא פ״א מ״א ועוד), ויש שנסתמו כבית שמאי (משנתנו ומשניות נוספות; ספרי דברים, קסה, עמ׳ 214; רפג, עמ׳ 299). אפשר שבמקרה זה גם בית הלל יודו?
הבבלי (כד ע״א) מעיר שאין מתחשבים בגודל השובכים הסמוכים, והירושלמי מעיר שכך ההלכה כשאין שום דרך או סיבה אחרת להניח שהגוזל איננו מהקן (יג ע״ג). מצידנו נעיר שכל אחד מכללי ההלכה – יחלוקו, רוב, אחר הקרוב וכו׳ – הם כללים חלקיים. אף אחד מהם איננו מוחלט, וכאשר מקרה אחד נופל תחת שני כללים (או יותר) או כאשר יש נסיבות מקומיות הדיין צריך להפעיל את שיקול דעתו.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ז) מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הָעִיר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה, וּבְחָרוּב וּבְשִׁקְמָה חֲמִשִּׁים אַמָּה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, כָּל אִילַן סְרָק, חֲמִשִּׁים אַמָּה. אִם הָעִיר קָדְמָה, קוֹצֵץ וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים. וְאִם הָאִילָן קָדַם, קוֹצֵץ וְנוֹתֵן דָּמִים. סָפֵק זֶה קָדַם, סָפֵק זֶה קָדַם, קוֹצֵץ וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים.
One must distance a tree twenty-five cubits from the city, and in the cases of a carob tree and of a sycamore tree, which have a great many branches, they must be distanced fifty cubits. Abba Shaul says: Every barren tree must be distanced fifty cubits. And if the city preceded the tree, as one later planted the tree alongside the city, he cuts down the tree, and the city does not give money to the tree’s owner in compensation. And if the tree preceded the city, which expanded after one planted the tree until it reached the tree, he cuts down the tree and the city gives money to its owner. If it is uncertain whether this one was first or that one was first, he cuts down the tree and the city does not give money.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ז] מַרְחִיקִים אֶת הָאִילָן מִן הָעִיר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה, הֶחָרוּב וְהַשִּׁקְמָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: כָּל אִילַן סְרָק, חֲמִשִּׁים אַמָּה.
אִם הָעִיר קָדְמָה, קוֹצֵץ וְאֵינוּ נוֹתֵן דָּמִים, וְאִם הָאִילָן קָדַם, קוֹצֵץ וְנוֹתֵן דָּמִים.
סָפֵק זֶה קָדַם, וְזֶה קָדַם, קוֹצֵץ וְאֵינוּ נוֹתֵן דָּמִים.
מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה, החרוב והשקמה חמשים אמה, אבא שאול אומר כל אילן סרק חמשים אמה, ואם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים, ואם האילן קדם קוצץ ונותן דמים, ספק זה קדם וספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים.
טעם הרחקת אלה מן העיר כדי שיהיה מראה העיר יפה, והוא אומרם משום נויי העיר. ואין הלכה כאבא שאול. ואומרו אם האילן קדם קוצץ ונותן דמים, כלומר שיקצוץ אותו כל מי שיקצוץ מאנשי העיר, ואחר כך יקבץ את דמיו מאנשי העיר וישלם לבעל האילן. ואומרו ספק זה וכו׳ לפי שזה האילן ייקצץ על כל פנים, בין קדם האילן בין קדמה העיר, ואם קצץ ייאמר לו הבא ראיה שהוא קדם וטול דמים, ולפיכך אמרנו קוצץ ואינו נותן דמים.
מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה כו׳ – הטעם להרחיק אלה מן העיר כדי שיהיה מראה העיר יפה וזהו שאמרו משום נויי העיר והלכה כאבא שאול. ומה שאמר אם אילן קודם קוצץ ונותן דמים כלומר יקוץ אותו מי שקוצץ מבני המדינה ויתן לבעל האילן הדמים. ואמרו ספק זה וכו׳ לפי שאילן זה יקוץ על כל אחד משני הפנים בין קדם האילן בין קדמה העיר וכשיקוץ יאמרו לו הבא ראיה שהוא קדם וטול דמים ולפיכך אמרנו קוצץ ואינו נותן דמים.
מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הָעִיר. לְפִי שֶׁנּוֹי הוּא לָעִיר כְּשֶׁיֵּשׁ מֶרְחָב פָּנוּי לְפָנֶיהָ:
חָרוּב וְשִׁקְמָה. עַנְפֵיהֶן מְרֻבִּים:
אִילַן סְרָק. גְּנַאי הוּא לָעִיר:
וְנוֹתֵן דָּמִים. מִי שֶׁהָעִיר שֶׁלּוֹ:
סָפֵק וְכוּ׳ קוֹצֵץ וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים. דְּכֵיוָן דְּדִינָא הָוֵי דְּבֵין זֶה קָדַם וּבֵין זֶה קָדַם קוֹצֵץ, לְאַחַר שֶׁקָּצַץ אָמְרִינַן לֵיהּ לְבַעַל הָאִילָן אַיְתֵי רְאָיָה שֶׁהָאִילָן קָדַם וּשְׁקֹל:
מרחיקין את האילן מן העיר – because it is beauty to the city (see Talmud Bava Batra 24b) when there is a wide expanse before it.
חרוב ושקמה – their branches are numerous.
אילן סרק – (see Mishnah Kilayim, Chapter 6, Mishnah 5 for a detailed definition) – it is a disgrace to the city.
ונותן דמים – to the person who owns the city.
ספק – cuts it down and he doesn’t make payment, because there was a judgment as to whether this one came first (i.e., the city) or that one came first (i.e., the tree), he cuts it down. After he cut it down, we say to the owner of the tree: “Bring proof that the tree came first and take [the money].”
מרחיקין את האילן מן העיר כ״ה אמה וזרעים צריך להרחיק מן העיר אלף אמה דאין עושין מגרש שדה תוס׳ ז״ל. וז״ל הגמרא מ״ט אמר עולא משום נוי העיר ותיפוק דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה לא צריכא לר׳ אלעזר דאמר עושין שדה מגרש ומגרש שדה הכא משום נויי העיר לא עבדינן ולרבנן נמי דאמרי אין עושי׳ שדה מגרש ולא מגרש שדה ה״מ זרעים אבל באילנות עבדינן והכא משום נוי העיר לא ומנא תימרא דשאני בין זרעים לאילנות דתניא קרפף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה נזרע רובו הרי הוא כגנה ואסור לטלטל בתוכו חבל ניטע רובו באילנות אין האילנות מבטלות תורת דירתו ממנו והרי הוא כחצר שלפני הבתים שהקיפוה לדירה ומותר: וכתוב בנמוקי יוסף הא הלכתא למשיחא דמתניתין בארץ ישראל מיירי ומשום נוי העיר כדאיתא בגמרא עד שיהא לה מקום פנוי בלא שום אילן:
ובחרוב ובשקמה שענפיהם מרובין צריך חמשים אמה אבא שאול אומר אפילו בכל אילן שאינו עושה פירות צריך חמשים מפני שגנאי הוא לעיר כיון שאינם מוציאין פירות. וכתב הר״ר יהוסף ז״ל בס״א גרסי׳ גבי אילן נ׳ אמה גבי חרוב ושקמה כ״ה אמה וצ״ע ע״כ:
ואינו נותן דמים כיון שנטעו שלא כדין ומזיק את הרבים דין הוא שלא יתנו לו דמים אע״ג דלקמן בפירקין גבי אילן לבור נוטל דמים אפילו לרבנן שאני התם דאינו אלא היזק דיחיד וכיון שבאילנות איכא ישוב העולם תקינו שיטול דמים:
ואם אילן קדם קוצץ ונותן דמים אע״פ שנטעו כדין קוצץ תחלה והדר יתנו דמיו כמות שהוא שוה עכשיו דאי מצי אמר הבו לי דמי והדר איקוץ לא יקוץ אותו לעולם דמי נותן לו דמים קדרה דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא פי׳ שאם באת להמתין עד מתן מעות יעמוד זה לארך ימים שבני העיר סומכין זה על זה ובעל האילן רוצה בכך לפיכך יקוץ ואחרי כן יגבה מעותיו מהם בב״ד:
ספק זה קדם וכו׳ פ׳ המקבל דף ק״י. בפי׳ רעז״ל ספק קוצץ ואינו נותן דמים דכיון דדינא הוי וכו׳. אמר המלקט אבל בבור דודאי לאו למיקץ קאי כדקתני אם אילן קדם לא יקוץ ספיקו נמי לא אמרי׳ ליה קוץ שעל הניזק להביא ראיה וכתב הר״ר יהוסף ז״ל ספק וכו׳ ס״א קוצץ ונותן דמים וביד כולה מתני׳ עד סוף סימן י״ג פ׳ עשירי דהלכות שכנים ושם לא הביא דברי אבא שאול אמנם הכא בפי׳ המשנה פסק הלכה כמותו ובתשובות הרשב״א ז״ל סימן תתקל״ט:
מרחיקין את האילן מן העיר. כתב הר״ב לפי שנוי הוא לעיר וכו׳ גמ׳. וסיים הטור סימן קנ״ה לפיכך אין דין זה נוהג בחוצה לארץ ע״כ. ונראה דאף בארץ ישראל אינו נוהג אלא בזמן שהיא ביד ישראל. וכ״כ נ״י שהוא הלכתא למשיחא ע״כ. ומפני כן הוא שהשמיט הש״ע להעתיק המשנה לא כמ״ש מהר״ר ואלק משום שאינו נוהג בחוצה לארץ שהרי המחבר הש״ע בארץ ישראל היה:
עשרים וחמש אמה. בגמרא פריך ותיפוק לי דתנן בסוף ערכין דאין עושין שדה מגרש. ולא מגרש שדה. והמגרש אלף אמה. וכמ״ש במשנה ה׳. ומשני הני מילי זרעים אבל אילנות עבדינן. והכא משום נוי העיר לא:
אבא שאול אומר וכו׳. כתב הרמב״ם בפירושו דהלכה כמותו. ולא ידענא טעמא. ובחבורו ריש פ״י מהלכות שכנים לא העתיק דברי אבא שאול כלל:
קוצץ ונותן דמים. דאי נותן דמים והדר יקוץ לעולם לא יקוץ דמי יהיב דמי דקדירא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא. גמרא. [*והא דכתב הר״ב ונותן דמים מי שהעיר שלו וכן לשון רש״י לא שהעיר היא של יחיד. אלא כלומר כל מי שיש לו זכות בעיר ולישנא דנותן שהיא לשון יחיד דייקי]:
{לח} וּלְפִיכָךְ אֵין דִּין זֶה נוֹהֵג בְּחוּץ לָאָרֶץ. טוּר. וְנִרְאֶה דְּגַם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהִיא בְּיַד יִשְׂרָאֵל. נִמּוּקֵי יוֹסֵף. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{לט} קוֹצֵץ כוּ׳. דְּאִי נוֹתֵן דָּמִים וְהָדָר יָקֹץ, לְעוֹלָם לֹא יָקֹץ, דְּמִי יָהֵיב דְּמֵי, דִּקְדֵרָא דְּבֵי שֻׁתְּפֵי לֹא חֲמִימָא וְלֹא קְרִירָא. גְּמָרָא:
{מ} רַשִׁ״י. וְלֹא שֶׁהָעִיר הִיא שֶׁל יָחִיד, אֶלָּא כְּלוֹמַר כָּל מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ זְכוּת בָּעִיר. וְלִישְׁנָא דְּנוֹתֵן שֶׁהוּא לְשׁוֹן יָחִיד דַּיֵּק:
נט) עשרים וחמש אמה
מפני נוי העיר, ובארץ ישראל מיירי:
ס) ובחרוב
[באקסהארנבום] שפריו דומה לקרן עז, והאוכל מפריו נתרפא מחולי הנקרא זאדברעננען בל״א, ולכן נקרא גם כן זאדשאטענבוים בל״א:
סא) ובשקמה
עץ תאנה יערי ובל״א נקרא [זיקעמארעס]:
סב) חמשים אמה
דענפיהן מרובין:
סג) אבא שאול אומר כל אילן סרק חמשים אמה
דמגנה יופי העיר.
סד) ואינו נותן דמים
כל יושב העיר פטור מלשלם דמי האילן:
סה) קוצץ ונותן דמים
כל יושב העיר משלם להיזיקו של זה:
סו) קוצץ ואינו נותן דמים
דבני העיר נקראים מוחזקים, מדעכ״פ צריך לקצוץ, אח״כ אמרי׳ המוציא מחבירו עליו הראיה:
עפ״י כתב יד קופמן
מרחיקים את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה – בניגוד לחברה המודרנית שבה חותרים מלכתחילה לשילוב מרכיבי צמחייה בנוף העירוני, בחברה הקדומה שילוב אילנות במרחב העירוני נתפס כשלילי. העצים אוכלסו בעופות המרעישים ומקננים (יונים ובעיקר אנפות בר), השורשים עלולים לערער מבנים, העלווה מסתירה את הנוף וכן הלאה. הדרישה היא לא לנטוע עצים במרחק עשרים וחמש אמה מהבתים. לא נאמר מה מבין כל התופעות שציינו היא התופעה הקשה והמשפיעה ביותר כתופעה שלילית. מלשון המשנה משמע שהעיר קיימת, ועתה בא אדם לנטוע בה עץ בחלקתו. בתוך העיירה הבנויה המרחק בין הבתים היה קטן בהרבה מעשרים וחמש אמה. משמעות ההלכה היא שבעצם אין לצפות לעצים במרחב הבנוי. החרוב והשקמה חמשים אמה – לשני אלו עלווה מסועפת ורחבת היקף, ובמקביל גם מערכת שורשים ענפה ביותר. שניהם גם אינם רווחיים כזית או תאנה. השקמה היא עץ סרק שבפירותיו (גמזיות) ניתן לעשות שימוש מועט1. החרוב הוא עץ פרי בהגדרתו, אך הפירות קשים לניצול ושימשו כמאכל עניים ומאכל בהמה בלבד. הדרישה להרחיק עצים אלו מהעיר למרחק רב יותר מעידה שלטיב העץ (התועלת ממנו) לא הייתה השפעה על ההלכה, והחשש העיקרי היה כנראה מהשורשים והעלווה, כלומר היזק השורשים לקרקע המבנה, ואולי גם ראו בציפורים מפגע בריאותי ואסטטי.
החרוב
כאמור, החרוב הוא עץ פרי נחות מטבעו. במשנה (מעשרות פ״ג מ״ד), בספרי ובספרא חוזרת הרשימה של פירות שפטורים ממעשר בגלל טיבם, והחרוב נכלל בפירות החייבים במעשר. במדרשים נוספים שלושה סוגי חרובים חריגים: חרובי שיטה, צלמונה וגידורה ש״אין נאכלים״2. כלומר, הם מטיב ירוד. כלל דומה, אך שונה, שנינו לגבי תרומות: ״רבי ישמעאל שיזורי ורבי שמעון אומרים: כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עליה, כגון תרומת הכליסין והחרובין, ניטלת אחד מששים״ (תוספתא תרומות פ״ה ה״ו). מה שערכו נמוך מותר להפריש ממנו תרומה מינימלית, אך עדיין הוא חייב בתרומה (ובמעשרות), ומה שאינו נאכל כלל אינו חייב אף במעשרות. מה שאינו אוכל פטור כמובן גם מתרומה.
כן קובעת המשנה בשבת (פכ״ד מ״ב) שבשבת אין מרסקים את החרובים: ״ולא את החרובין לפני בהמה״. החרובים נזכרים הרבה במקורותינו, בדרך כלל כמאכל לבהמות. בני אדם אכלו חרובים רק בשעת הדחק, והמדרש אומר: ״צריכין ישראל לחרובא – עבדין תתובה״ (ויקרא רבה, לה ו, עמ׳ תתכד), כלומר: בשעה שישראל עניים עד שהם נזקקים לאכול חרובים, הם עושים תשובה. הצדיקים שגזרו על עצמם תענית ממושכת, כגון רבי שמעון בר יוחאי כשהסתתר במערה ורבי חנינה בן דוסא, נהגו לאכול רק חרובים, מפני שהם מאכל עניים3. החרובים נזכרים כמאכל בהמה או עניים גם במקורות אחרים, כגון ״חרובין – מאכל בהמה הן״4. מהמשנה עולה שנהגו לרסק את החרובים כדי להקל על אכילתם, ויש שני טעמים לאיסור לרסק חרובים בשבת: ניתן להכין את הרסק מערב שבת והבהמה יכולה לאכול גם חרובים שלמים, ונמצא שהריסוק הוא בגדר מותרות בלבד. בהמשך המשנה שם: ״רבי יהודה מתיר בחרובין לדקה״, כלומררבי יהודה מתיר לרסק בשבת חרובים למאכל הצאן, מפני שאם אין הם מרוסקים הצאן מתקשה לאוכלם.
מן הראוי להעיר שבמכלולים של גרעינים מהתקופה הקדומה החרוב אינו מופיע כלל, וכנראה לא היה עץ נפוץ. הוא מופיע רק בתקופה הרומית ואילך, וגם אז היה יחסית נדיר, ובוודאי לא נאכל במשק הבית בכמויות גדולות.
אבא שאול אומר כל אילן סרק חמשים אמה – ואילן פרי פחות. אבא שאול מתחשב אפוא בשיקול משוקלל יותר של נזק מול תועלת אפשרית מהעץ. מעניין האם הוא חולק רק על הרישא (מרחיקים אילן עשרים וחמש אמה) או גם על הסיפא, כלומר שלדעתו חרוב הוא עץ פרי. על סמך מבנה המשנה הרגיל הרי שהוא חולק רק על הסיפא, ובמקום הדוגמאות שבמשנה מציע כלל: ״כל אילן סרק״, וחרוב ושקמה שהם בתפר שבין עצי פרי ועצי סרק מורחקים חמישים אמה לדעת הכול. אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים – זכות שימור המצב היא של בני העיר, ובעל האילן נקנס. מלשון המשנה עולה שבדיעבד אכן היו שנטעו עצים בשטח האסור, למרות ההלכה ולמרות כוחם של בני העיר. אך כשגבר כוחם של בני העיר – בסמכותם לצוות על עקירת העץ, ואולי אף לעוקרו בכוח. אין זה סביר שאם אדם יכריז שרצונו לנטוע עץ במקום אסור יהא צורך לומר שאיננו זכאי לפיצוי. אין זאת אלא שהמשנה מדברת על מצב שנעשתה עבירה. כל מי שמכיר את הקשיים שבאכיפת חוקים מעין אלו על אוכלוסייה מקומית, מאז ומעולם, לא יתפלא על מצב תיאור העניינים שאנו מציעים. כך בחברה הנשלטת על ידי מערכת חוקים ברורה (כמו בימינו), ועל אחת כמה וכמה באוכלוסייה שציותה לחוק הוא בסופו של דבר התנדבותי (וולונטרי) בלבד. כפי שהערנו במבוא למסכת נזיקין בתנאי חברה כפרית שבה מוקדי כוח מקומיים אכיפת החוק סבוכה ובעייתית ביותר, והרחבנו בכך במבוא. המשנה לעיל (בבא מציעא פ״י מ״ד) מדגימה קביעה זו, שכן שם מתברר שהיה אילן בשטח העירוני והזיק. הרשות העירונית שם קצבה זמן לכריתת האילן, והצבענו על העדויות לקשיים במימוש הלכה זו.
לעיר כוח רב יותר מליחיד. הבבלי מתרץ שלעיר עדיפות משום ״הזיקא דרבים״ (כד ע״ב). זה ניסוח של הסבר משפטי5; כאמור במשניות הקודמות אנו מעדיפים את ההסבר החברתי של יישוב העולם, ולעיר יתרון על היחיד. כך כבר הסביר הרמב״ן בחידושיו לדף יח, זאת למרות הסבר הבבלי. הבבלי בדרכו מסביר את כל המשניות בגרימת נזק, וכאילו יש במשניות אלו נזק מיוחד. לדעתנו אין צורך בהסברים אלו; המשנה קובעת תקנים, ולעיר יש עדיפות.
ואם האילן קדם – העיר התרחבה או נוסדה מחדש, קוצץ – לא נאמר האם בעל האילן צריך לבצע את העבודה, או שמא עושה זאת נציג העירייה (שליח בית דין), ונותן דמים – בעל האילן זכאי לפיצוי. המערכת העירונית מתוארת כגוף בעל כוח רב. היא כופה עקירה, ויש ביכולתה לבצע שומה של הנזק ולשלם פיצויים לנפגע. אין כאן דין פלילי בין מזיק לניזק. בעל הכותל איננו מופיע כמתדיין, ולא חשוב האם הבית הפרטי שלו קדם לאילן, אלא האם העיר קדמה, והדין כולו הוא במסגרת דיני ציבור. זכות הזעקה והיוזמה היא כמובן של הנפגעים, אבל סמכות התביעה היא של העירייה. בכך הדינים בפרק זה שונים מהלכות נזיקין. בהלכות מזיק וניזק, ובדין פלילי, הניזק הוא בעל הדין. הוא תובע, ואולי גם מבצע את פסק הדין, ואילו בדיני שכנים לעיתים הגוף הציבורי הוא התובע, כפי שהדגשנו במבוא. עד עתה כל ההלכות היו במסגרת הדין האישי, דהיינו יחסים בין מזיק לניזק, או בין מזיק בפוטנציה לניזק עתידי שחושש מנזק. כאן לראשונה בדיני נזיקין מופיע הדין הציבורי. כפי שהדגשנו במבוא, כיום כל סמכות הנזיקין היא בתחום הפלילי-ציבורי, בניגוד למשפט העברי שבמשנה. רק לגבי הריסת בתים רעועים הזכרנו את האפשרות שהנושא מצוי בידי רשות עירונית (בבא מציעא פ״י מ״ד).
ספק זה קדם וזה קדם קוצץ ואינו נותן דמים – קוצץ, כי בכל מקרה זכות האילן נדחית מול צורכי העיר, אבל אינו נותן דמים מדין המוציא מחברו עליו הראיה. זאת אף שבעצם בעל האילן הוא המחזיק, הרי הוא מחזיק באילן. אלא שהמשנה איננה כורכת את הפיצוי בעקירה. על בעל האילן לעקור את העץ (או על העץ להיעקר), ללא קשר לפיצוי. קודם כול ״קוצץ״; אחר כך תהיה התדיינות בינו לבין העירייה, ויוחלט על פיצוי או יוחלט על אי-פיצוי. בימינו, למשל, למרות כוח האכיפה הרב של הרשויות הסדר הפוך, והתדיינות על הפיצוי מאפשרת לפרט להתמקח לא רק על גובה הפיצוי אלא גם על עצם ההריסה.
אם כן, במשנה זו עדיפות ברורה לצורכי ציבור על זכות הפרט.
1. גליל, שקמה.
2. כך ברוב הנוסחאות בירושלמי, בספרי דברים (קה, עמ׳ 165) ובספרא (בחוקותי פרק יב ה״ט, קטו ע״א), אבל בדפוס של הירושלמי: ״חרובי שיטה״. בירור סוגי חרובים אלו אינו מתחום דיוננו; ראו פליקס, מעשרות, על אתר. חרובי שקמה הם חרובים הגדלים בשקמונה שעל חוף הכרמל. צלמונה הוא אתר ידוע בעמק עכו (תל אבו הוואם), וגידורה כנראה באזור קיסריה.
3. ספרא, בחוקותי, פרק יב ה״ט, קטו ע״א ומקבילות; בבלי, ברכות יז ע״ב; תענית כד ע״ב ועוד.
4. ירושלמי מעשרות פ״ג ה״א, נ ע״ב, והשוו יומא פ״ח ה״ט, מב ע״ג, ועדויות רבות נוספות. ראו ספראי, הכלכלה, עמ׳ 143-141.
5. לטיב ההסבר של הבבלי ראו ויס, רבי יוסי. לדעתו הבבלי מדגיש שהסכמת בני העיר לאילן, או אדישותם לקיומו (ואי היכולת לסכל את הנטיעה), נובעת מכך שרכוש ציבורי פחות מושגח והוא בבחינת ״קידרא דבי שותפי״ (ראו ויס, רבי יוסי, עמ׳ 70-68).
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ח) מַרְחִיקִין גֹּרֶן קָבוּעַ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה. לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם גֹּרֶן קָבוּעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן יֶשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָל רוּחַ, וּמַרְחִיק מִנְּטִיעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ וּמִנִּירוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק.
One must distance a permanent threshing floor fifty cubits from the city, so that the chaff will not harm the city’s residents. Furthermore, a person should not establish a permanent threshing floor even on his own property unless he has fifty cubits of open space in every direction. And one must distance a threshing floor from the plantings of another and from another’s plowed field far enough that it does not cause damage.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ח] מַרְחִיקִין גֹּרֶן קְבוּעָה מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה.
לֹא יַעֲשֶׂה אָדָן גֹּרֶן קְבוּעָה בְתוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָל רוּחַ.
מַרְחִיק מִנְּטִיעוֹתָיו שֶׁלַּחֲבֵרוֹ וּמִנִּירוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק.
מרחיקין גורן קבועה מן העיר חמשים אמה. לא יעשה אדם גורן קבועה בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח, מרחיק מנטיעותיו שלחברו ומנירו שלא יזיקו.
טעם הרחקת הגורן מן העיר כדי שלא יעוף התבן בעיר. ואומרו כדי שלא יזיק הוא טעם ההרחקה מנטיעותיו ומנירו, כאילו אמר שטעם הרחקתו מנטיעותיו ומנירו ההרחקה הידועה אשר היא חמשים אמה, כדי שלא יזיק, לפי שמפסיד לו את הנטיעות, וכן מפסיד לו את האדמה החרושה והופך לו את הניר לזבל.
מרחיקין את גורן קבוע מן העיר חמשים אמה כו׳ – הסבה להרחיק הגורן מן העיר כדי שלא יגיע הקש והמוץ אל העיר ומה שאמר כדי שלא יזיק הוא טעם ההרחקה מנטיעותיו ומנירו הרחקה הידועה שהוא חמשים אמה כדי שלא יזיק לפי שמפסיד עליו הנטיעות וכמו כן מפסיד עליו החרישה ויעשה הניר זבל.
גֹּרֶן קָבוּעַ. גֹּרֶן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּרִי גָּדוֹל שֶׁזּוֹרִים אוֹתוֹ בְּרַחַת, קָרוּי גֹּרֶן קָבוּעַ. וְשֶׁאֵין הַכְּרִי גָּדוֹל וְאֵין בּוֹ לִזְרוֹת הַמֹּץ בְּרַחַת אֶלָּא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בַּכְּרִי וְהַמֹּץ נִדָּף מֵאֵלָיו, קָרוּי גֹּרֶן שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ:
חֲמִשִּׁים אַמָּה. מִפְּנֵי הַמֹּץ שֶׁמַּזִּיק אֶת בְּנֵי הָעִיר. כְּשֶׁהוּא זוֹרֶה:
וּמִנִּירוֹ. שֶׁל חֲבֵרוֹ. נִיר, הִיא חֲרִישָׁה שֶׁחוֹרְשִׁים בִּימוֹת הַקַּיִץ כְּדֵי שֶׁיָּמוּתוּ שָׁרְשֵׁי הַקּוֹצִים וְהָעֲשָׂבִים:
כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק. מַה טַּעַם קָאָמַר, מַה טַּעַם מַרְחִיק מִנְּטִיעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ וּמִנִּירוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק הַמֹּץ לִנְטִיעוֹתָיו וּלְנִירוֹ, שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה זֶבֶל וּמְקַלְקֵל הַנִּיר וּמְיַבֵּשׁ הַנְּטִיעוֹת:
גורן קבע – a threshing floor that has a large pile that they winnow it with a winnowing shovel is called a permanent threshing floor. But if the pile is not large, and he doesn’t have to winnow the chaff with a winnowing shovel, but rather, the wind blows it into a pile, and the chaff is driven off on its own, is called a threshing floor that is not permanent.
חמשים אמה – because the chaff that damages the members of the city when it is winnowed.
ומנירו – [newly plowed field] of his fellow. A ניר/newly broken or plowed field. This is a plowing done during summertime in order that the roots of the thorns and grasses will die.
כדי שלא יזיק – What is the reason that this is said? What is the reason that we distance this from the crops of his fellow and from his newly broken/plowed field fifty cubits? In order that the chaff not damage his plants and his newly broken/plowed field, which is made of manure and ruins the newly broken field and dries out the plants/trees.
ומנירו בכדי שלא יזיק האי שיעורא משמע בציר מחמשים אמה ובגמרא פריך מ״ש מרישא דאמרת אא״כ יש לו חמשים אמה לכל רוח ומשני רב אשי דמה טעם קאמר וכו׳ ושיעורא דסיפא כדרישא והא דפירש במתני׳ דהכא טעם ההרחקה טפי מבכל באבי דמתני׳ דתנינן מרחיקין כתב הרשב״א ז״ל דמשום דמתני׳ דלעיל משום נוי העיר ודוקא בא״י קמ״ל דהך מתניתין דהכא משום היזקא הוא ואפילו בח״ל ונפקא נמי דאי משום נויי העיר אין יכולין בני העיר למחול כדתנן אין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה ואי משום היזק יכולין למחול. בסוף פי׳ רעז״ל שהוא נעשה זבל ומקלקל הניר פירשו תוס׳ ז״ל אע״ג שהזבל משביח הקרקע כשהיא כולה גלל מזיק ע״כ. וכתוב בספר מפה על השלחן ובספר הלבוש בח״מ סימן קנ״ה ואם הגרן קודם לעיר מסלקו ובני העיר נותנין לו דמיו ואם ספק איזה קדם מסלקו בלא דמים דעל בעל הגרן להביא ראיה שהגרן קדם וכיון שהוא ספק המע״ה ע״כ:
גורן קבוע. פירש הר״ב שיש בו כרי גדול שזורים אותו ברחת. ושאין הכרי גדול וכו׳. מסיים כ״י לא קביע הזיקו שלפי שעה נסתלק. ועוד שאינו הולך למרחוק. ומשום היזק מועט זה. לא חשו לחייבו להרחיק כלל. ואע״ג דאפשר דאתי לידי גרמא דגיריה לא חיישינן ליה. וכתב עוד לעיל במשנה מרחיקין את הסולם וכו׳. דאף ר׳ יוסי דמתניתין י״א מודה הכא דהוה גרמא דגיריה. ולפיכך אסור דתנועתו מקרב המוץ והאבק לפרוח [על] הזרעים:
לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו וכו׳. ואף על פי שאינו במקום שיזיק בני אדם ומכל מקום כדי שלא יזיק הנטיעות והניר לא יעשה אלא כשיש לו קרקע חמשים אמות לכל רוח. כ״כ נ״י. ולדבריו ומרחיק מנטיעותיו וכו׳ טעמא דלא יעשה הוא וכן לשון הרמב״ם בפ״י מהלכות שכנים לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו וכו׳ כדי שלא יזיק לנטיעות חבירו או לנירו. ע״כ. והטור סימן קנ״ה העתיקם לשתי בבות. ולדבריו לא יעשה אדם וכו׳ נמי בתוך העיר היא וקשיא דהא תו למה לי. והרי במשנה ה׳ גבי שובך מצריכין לה התוספות ונ״י כמ״ש שם. ואי משום וי״ו דומרחיק דוחקתו. נ״ל דלא קשיא דכי היכי דאשכחן שי״ן במקום וי״ו במשנה ו׳ פרק קמא דביצה שאפר כירה מוכן הוא כמו שכתב שם הר״ב. ועוד אחרים שכתבתי סוף פ״ז דעירובין [מי״א ד״ה שאין מערבין] שנמצינו למדים שהשי״ן כמו וי״ו היא אף אתה אל תתמה על שוי״ו כמו שי״ן היא:
ומנידו. כתב הר״ב היא חרישה וכו׳ כדי שימותו שרשי הקוצים וכו׳. כדכתיב (ירמיה ד) נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים. רש״י. ופירש הר״ב שהוא *) נעשה זבל ומקלקל הניר. גמרא. וכתבו התוספות. אף על גב [שהגלל] משביח הקרקע. כשהיא כולה גלל מזיק:
כדי שלא יזיק. והא דפירש במתניתין דהכא טעם הרחקה טפי מבכל בבי דמתניתין דתנינן מרחיקין. כתב הרשב״א ז״ל דמשום דמתניתין דלעיל משום נוי העיר ודוקא בארץ ישראל. קמל״ן [דהיאך] מתניתין דהכא משום הזיקא אפילו בחוץ לארץ. ונ״מ נמי דאי משום נוי העיר אין יכולים בני העיר למחול [כדתנן בסוף ערכין] אין עושין שדה מגרש וכו׳ ואי משום היזק יכולין למחול. נ״י:
{מא} לֹא קְבִיעֵי הֶזֵּקוֹ, שֶׁלְּפִי שָׁעָה נִסְתַּלֵּק. וְעוֹד שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ לְמֵרָחוֹק. וּמִשּׁוּם הֶזֵּק מֻעָט זֶה לֹא חָשׁוּ לְחַיְּבוֹ לְהַרְחִיק כְּלָל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{מב} כְּדֵי כוּ׳. וְהָא דְּפֵרֵשׁ טַעֲמָא הָכָא טְפֵי מִבְּאִינָךְ, מִשּׁוּם דִּלְעֵיל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָאֵי, קָא מַשְׁמַע לָן דְּהָכָא אֲפִלּוּ בְּחוּץ לָאָרֶץ כוּ׳. הָרַשְׁבָּ״א. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{מג} אַף עַל גַּב שֶׁהַגָּלָל מַשְׁבִּיחַ הַקַּרְקַע, כְּשֶׁהִיא כֻּלָּהּ גָּלָל מַזִּיק. תּוֹסָפוֹת:
סז) מרחיקין גודן קבוע
שזורין שם תבואה הרבה:
סח) חמשים אמה
שלא יזיק המוץ לבני העיר:
סט) לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח
שלא יזיק המוץ לנטיעות וניר של חבירו, והיינו דמסיים ומרחיק וכו׳:
ע) כדי שלא יזיק
ר״ל במתני׳ דלעיל, הוא משום נוי העיר ואין בידן למחול לנוול עיר ארץ ישראל, מה שאין כן הכא ה״ט משום היזקו ובידו למחול:
עפ״י כתב יד קופמן
מרחיקין גורן קבועה מן העיר חמשים אמה – בגורן דשים את התבואה, בפעולה זו עולה אבק רב והוא יוצר קשיי נשימה. באבק שלובים חלקי תאית מהשיבולים, ואף מזיקים (איור 24). בדרך כלל הגורן מצויה בשדה, או במרכז שדות אחדים, במקום גבוה, שכן תהליך הברירה דורש רוח נושבת. הרחקת הגורן מהעיר היא אפוא דרישה קלה שבדרך כלל מתבצעת מאליה. עם זאת בחורבת לבד, למשל, הגורן מצויה מצפון ליישוב במרחק קטן מהמרחק הנקוב במשנה. אתר זה איננו יהודי וכנראה הוא כפר פרטי השייך לאדון הכפר, ולא כאן המקום לעסוק בו1. גם בחוקי יוליאנוס (7) נאמר שיש להרחיק את הגורן ובהתאם לכיווני הרוחות, ללא פירוט כיווני הרוחות ושיעור ההרחקה.
לא יעשה אדן גורן קבועה בתוך שלו – בנחלתו, אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח – כדי שלא יפגע ויזיק לשכניו במפגעי נשימה. זו דרישה מחמירה למדי, שכן מקום הגורן הוא במידה מסוימת אילוץ של תנאי השטח. מרחיק מנטיעותיו שלחבירו ומינירו כדי שלא יזיק – זה המשך אותו משפט המנמק את הרישא (בבלי כד ע״א): מרחיק מנטיעותיו ומנירו כדי שלא יזיק. זה סגנון המשנה להוסיף בסופה הסבר או תנאי החל על כל המשנה2.
בבבלי יש הרחבה שכשם שמרחיקים מהעיר כך מרחיקים מדלועים וקישואים (כד ע״א). הדרישה להרחיק את הגורן מנטיעות, מדלועים ומשדה ניר נראית בעינינו מופרזת ואוטופית. הרי הפעילות בגורן היא במשך שבוע-שבועיים בשנה לכל היותר, הנזק בר הקיימא לשדה השכן אפסי, וכל הבעיה היא שמא יעבוד השכן בשדהו בדיוק בשעות שבהן בעל הגורן עובד, והרוח נושבת בכיוון שדה השכן. אולי היה מי שחשב שעצם אבקת הדיש מזיקה, אבל גם אם כן הרי שדרישת ההרחקה נראית מבחינה ריאלית מחמירה ביותר, ובעינינו היא מצטרפת לדרישות האוטופיות הבאות לא להנחות מציאות באופן משפטי אלא לשדר מסר רעיוני, בבחינת: ״הרחק עצמך מכל נזק שעלול להיגרם על ידך״.
בתוספתא יש החמרה החלה על משנתנו, ומן הסתם גם על מפגעי ריח אחרים: ״רבי עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה מרחק חמשים אמה, חוץ ממערבה מפני שהיא תדירה״ (פ״א ה״ח). הרוח בארץ ישראל מנשבת בדרך כלל ממערב למזרח, לכן ההרחקה של חמישים אמה היא לכיוון מערב; לכיוון מזרח צריך להרחיק עוד יותר. החמרה זו מעצימה את הממד האוטופי של הדרישה. אפשר שהדרישה חלה רק על המשנה הבאה, כפי שנפרשה.
1. שיאון ואחרים, אנושה; ספראי, שפלת שומרון.
2. ראו לעיל משנה ג; בבא מציעא פ״ז מ״ט ועוד.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ט) מַרְחִיקִין אֶת הַנְּבֵלוֹת וְאֶת הַקְּבָרוֹת וְאֶת הַבֻּרְסְקִי מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה. אֵין עוֹשִׂין בֻּרְסְקִי אֶלָּא לְמִזְרַח הָעִיר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לְכָל רוּחַ הוּא עוֹשֶׂה, חוּץ מִמַּעֲרָבָהּ, וּמַרְחִיק חֲמִשִּׁים אַמָּה.
One must distance animal carcasses, and graves, and a tannery [haburseki], a place where hides are processed, fifty cubits from the city. One may establish a tannery only on the east side of the city, because winds usually blow from the west and the foul smells would therefore be blown away from the residential area. Rabbi Akiva says: One may establish a tannery on any side of a city except for the west, as the winds blowing from that direction will bring the odors into the city, and one must distance it fifty cubits from the city.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ט] מַרְחִיקִים אֶת הַנְּבֵלוֹת וְאֶת הַקְּבָרוֹת, וְאֶת הַבֻּרְסְקִי מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה.
וְאֵין עוֹשִׂין בֻּרְסְקִי אֶלָּא לְמִזְרַח הָעִיר.
רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: לְכָל רוּחַ הוּא עוֹשֶׂה, חוּץ מִן מַעֲרָבָהּ, וּמַרְחִיק חֲמִשִּׁים אַמָּה.
מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה. אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר, ר׳ עקיבה אומר לכל רוח הוא עושה חוץ מן מערבהּא ומרחיק חמשים אמה.
בורסקי, מקום עיבוד העורות. ומה שיחד המזרח יש בו לדעתי שתי סיבות, האחת מהן שהרוח המזרחית נשיבתה קלה באלה הארצות, רצוני לומר במערב העולם, שהן ארץ ישראל ומה שאחריה לצד מערב, וכן בגדאד ומה שקרוב אליה מצד מזרח במרחק חודש בערך. והסיבה השניה שהרוח המזרחית אפשר שהיא מתקנת הפסד ריח העיבוד שלהם, ולא יגיע לאנשים נזק. ור׳ עקיבה אינו חושש אלא לצד מערב, לפי שהוא כיוון תפילתנו, כי ההיכל במערב, והוא ענין מאמר ר׳ עקיבה שכינה במערב, ולפיכך אין מותר לדעתו לעשות בורסקי במערב אפילו הרחיק בתכלית מה שאפשר. ואין הלכה כר׳ עקיבה.
א. כ״ה בכה״י מפיק ה״א.
מרחיקין את הנבילות ואת הקברות כו׳ – בורסקי בית העבדנין ומה שייחד רוח מזרחי יש בו שני טעמים לפי דעתי האחד כי הרוח המזרחית נושבת על המיעוט באלה הארצות רוצה לומר במערבי של הישוב שהם ארץ ישראל ומה שאחריהם לצד מערב וכמו כן בבבל והקרוב אליה מרוח המזרח כמהלך חדש או קרוב לזה. והשני כי רוח מזרחית יתכן שתתקן ביאוש ריח הבורסקי ולא יגיע מזה נזק לבני אדם ורבי עקיבא לא היה חושש משאר הרוחות אלא רוח מערבית לפי שהוא הרוח שאנו מתפללין לעומתו לפי שההיכל במערב והוא ענין מה שאמר רבי עקיבא שכינה במערב ולפיכך אסור לעשות בורסקי במערב ואפילו בתכלית מה שאפשר מן ההרחקה ואין הלכה כרבי עקיבא.
אֶת הַנְּבֵלוֹת וְאֶת הַקְּבָרוֹת. מִשּׁוּם רֵיחַ רַע:
הַבֻּרְסְקִי. מְקוֹם עִבּוּד הָעוֹרוֹת:
אֶלָּא לְמִזְרַח הָעִיר. שֶׁאֵין רוּחַ מִזְרָחִית קָשָׁה אֶלָּא אִם כֵּן בָּאָה לְפֻרְעָנוּת. אֲבָל כְּשֶׁהִיא בָּאָה כְּדַרְכָּהּ הִיא חַמָּה וּמְנַשֶּׁבֶת בְּנַחַת, לְפִיכָךְ אֵינָהּ מְבִיאָה הָרֵיחַ לָעִיר:
חוּץ מִמַּעֲרָבָהּ. לְכָל רוּחַ הוּא עוֹשֶׂה וּמַרְחִיק חֲמִשִּׁים אַמָּה, חוּץ מֵרוּחַ מַעֲרָבִית שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כָּל עִקָּר, מִפְּנֵי שֶׁמִּתְפַּלְּלִים לְאוֹתָהּ הָרוּחַ, שֶׁשְּׁכִינָה בַּמַּעֲרָב. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא:
את הנבילות ואת הקברות – because of the bad smell.
הבורסקי – a place where they work the hides.
אלא למזרח העיר – for the east wind is not hard, other than if it comes for retribution. But when it comes in is normal manner, it is warm and blows gently, therefore, it does not bring the smell to the city.
חוץ מן מערבה – he can make it in any direction and distance it fifty cubits from the western wind, which doesn’t do anything because they pray to that direction where God’s presence is in the west. But the Halakha is not according to Rabbi Akiva.
ואת הקברות בטור י״ד סי׳ שס״ה:
אלא למזרח העיר בפי׳ רעז״ל שאין רוח מזרחית קשה אא״כ באה לפורענות כדכתיב ברוח קדים עזה. וגרסי׳ נמי בגמרא כשעירים עלי׳ דשא זו רוח מזרחית שמסערת את כל העולם. עוד בפי׳ רעז״ל אבל כשהיא באה כדרכה היא חמה ומנשבת בנחת. אמר המלקט דכתי׳ רוח קדים חרישית לפיכך אינה מביאה הריח לעיר רש״י ז״ל. והרמב״ם ז״ל פי׳ ומה שייחד רוח מזרחי יש בו שני טעמים לפי דעתי האחד כי רוח מזרחית נושבת על המיעוט באלו הארצות ר״ל במערבו של היישוב שהן א״י ומה שאחריהם לצד מערב וכמו כן בבל והקרוב אליה מרוח מזרח כמהלך חדש או קרוב לזה. והשני כי רוח מזרחית יתכן שתתקן ביאוש ריח הבורסקי ולא יגיע מזה נזק לבני אדם ע״כ. אבל תוס׳ ז״ל פירשו אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר משום דרוח מערבי שהוא קשה ירחיק ויוליך הריח מן העיר כדאמרי׳ הישן למזרח גרנו דמו בראשו מפני שרוח מערבית מביא הקש בחוטמו ע״כ:
ר׳ עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה חוץ ממערבה ומרחיק חמשים אמה כך צ״ל וכדמוכח בגמרא וכן פי׳ רש״י ז״ל בגמרא ומרחיק נ׳ אמה דקאמר ר׳ עקיבא אשאר רוחות דרישא קאי ע״כ אבל לצד מערב אינו עושה כל עיקר אפילו ע״י הרחקה מפני שהשכינה במעריב ומפיק לה ר״ע בברייתא בגמרא מקרא דכתיב וצבא השמים לך משתחוים עיין בתוספת יו״ט:
אלא למזרח העיר. פירש הר״ב שאין רוח מזרחית קשה וכו׳. וכ״כ רש״י משום דהוקשה לו דהא כתיב רוח קדים עזה בפרשת בשלח. ועוד דבגמרא כשעירים עלי דשא זו רוח מזרחית שמסערת את כל העולם. ומ״ש אבל כשהיא באה כדרכה היא חמה וכו׳ מסיים רש״י דכתיב רוח קדים חרישית בספר יונה. והרמב״ם בחבורו פרק יו״ד מה״ש כתב ג״כ זה הטעם שרוח מזרחית חמה וכו׳. ובפירושו הוסיף תת טוב טעם אחר. וזהו כי הרוח המזרחית נושבת על המעוט באלה הארצות. ר״ל במערבו של היישוב שהם א״י. ומה שאחריה לצד מערב. וכמו כן בבבל. והקרוב אליה מרוח המזרח כמהלך חדש או קרוב לזה ע״כ. ובזה מתיישב יותר דרוח קדים עזה לפי שעה היא שבאה. ועל פי הדבור. אבל על הרוב. אינה נושבת כלל באלו הארצות שבני ישראל נתפזרו בהן:
חוץ ממערבה. כתב הר״ב ששכינה במערב. גמרא. ומפיק ליה מקרא שנאמר (נחמיה ט) וצבא השמים לך משתחוים. ופירש רש״י צבא השמים. השמש והירח העומדים במזרח. לך משתחוים למערב. ע״כ. וכתבו התוספות וא״ת בלילה נמי למזרח משתחוים. וי״ל דאין לנו ללמוד אלא ממה שאנו רואין. ע״כ. ורבנן נראה דלא סבירא להו הכי כדמתקיף לה רב אחא בר יעקב דלמא כעבד שטטל פרס מרבו כלומר במזרח היא השכינה ושם משתחוים ומתרחקים כעבד וכו׳ הלכך מהאי קרא ליכא למשמע. וסברי כהנהו תנאי דסבירא להו שכינה בכל מקום. וכתבו עוד התוספות דמבית המקדש שהיתה שם שכינה במערב אין ללמוד. דאע״ג דשכינה בכל מקום. אי אפשר להשים ארון וכפרת אלא בצד אחד. וריצב״א אומר דמשם אין ללמוד דשכינה במערב. דנהי דבית קדשי קדשים היה במערב המקדש. מכל מקום. הארון שהשכינה שם כדכתיב (שמות כה) ונועדתי לך שם. היה במזרח בית קדשי הקדשים. עכ״ד. ולא פירש זו מנין לו. וראיתי דבריהם בפרק י״א דמנחות דף צ״ח [ע״ב] אדתניא ויאריכו הבדים וכו׳ הא כיצד דוחקין ובולטין בפרוכת ודומין כעין שני דדי אשה. וכתבו התוספות מעשה נס היה בארון באמצע קדשי קדשים היה ולכל צד היה עשר אמות דמקום ארון אינו מן המדה כדאיתא בפ״ק דמגילה [דף יו״ד ע״ב]. וא״כ אפילו למאן דאמר שהבדים נשמטים לצד אחד היאך מגיעים עד הפרכת הא לא היה ארכן עשר. אלא על ידי נס האריכו הבדים עד שהיו דוחקים ובולטין ונראין כשני דדי אשה לחבתן של ישראל. עכ״ל. וע״פ זה י״ל דהריצב״א מתרץ קושית התוספות על ויאריכו הבדים שהיה זה מפני שהארון היה משוך כלפי מזרח קדשי קדשים. וכן פירש הרד״ק לפשטיה דקרא. ואכתי קשיא לי מאי דוחקיה לומר שהיה במזרח אפילו כי נימא שהיה באמצע אין להוכיח דשכינה במערב כיון שלא היה למערבו ועוד דקשיא עליו גמרא דמגילה דסברא בהדיא דבאמצע היה. וכמו שהקשיתי לשאול על דעת הרמב״ם [בפ״ד מהלכות בית הבחירה] שכתב שהיה במערבו. עיין מ״ש על זה במ״ב פ״ה דיומא:
{מד} וּמַפֵּיק לֵיהּ מִקְּרָא בַּגְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
עא) ואת הבורסקי
בית לעיבוד עורות:
עב) מן העיד חמשים אמה
משום ריח רע:
עג) אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר
דרוח מזרחית חמה ואינה מזקת כל כך. ומדלא קאמר נמי כן בנבילות וקברות ש״מ בנבילות ובקברות שרי. דנבילות מדלא קביע שלבסוף יסחבוה כלבים וחיות, ובקברות מדאתקבר וגם בשניהן אינו מסריח רק עד שיכלה הבשר. אבל לכאורה תמוה דכשיש כאן ב׳ עיירות א׳ במזרח וא׳ במערב יהיה הרווח שביניהן מותר לעיר המערבי ואסור למזרחי ואיך תחשב הרווח זה חמה לזו וצוננת לזו. וי״ל דעיר המערבי מה״ט שרי לעשות בורסקי בהרווח שבין ב׳ העיירות מדאין לה לחוש לריח רע שיובא לעירה ע״י שום רוח דאי רוח מזרח, הרי אינו נושבת בחוזק, ואי משום רוח מערבית הרי אינו נושא הריח לעירם, אלא אדרבה ישאוהו להלן דחוק מעירם, ואם באמת יש עיר אחרת במזרח בסמוך שם שאפשר שיגיע לשם הריח, באמת אסור לעיר המערבי לעשות שם בורסקי, אבל במערב העיר אסור לעשות בורסקי, אפילו אין עיר אחרת סמוך לשם, דנהי דאין להן לתוש לרוח מזרחי אפילו אם היה חזק, דהרי הוא נושב ממזרח למערב, וירחיק הריח מהעיר, עכ״פ כשישיב רוח מערבי החזק יביא הריח להעיר:
עד) רבי עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה חוץ ממערבה
דמתפללין לאותה צד, דשכינה במערב. [ואף דמלא כל ארץ כבודו. אפ״ה כמו שיש חילוק בין כח הנשמה שבלב לכחה שבשאר אברים. כ״כ מבשרי אחזה אלהי, דאין קדושת אלהותו ית׳ והשגחתו בכל מקום בשוה, תדע וכי ס״ד שתהיה השראת שכינתו ית׳ ח״ו במקום הטינופת והטומאה שוה כבמקום הטהרה והקדושה. וגם מתנ״ך מוכח שאין השגחה מהקב״ה שוה בכל אדם, ובכל זמן, ובכל מקום, דהחילוק שבין אדם לאדם מבואר, דכתיב עיני ה׳ אל צדיקים וברשעים כ׳ והסתרתי פני מהם, והחילוק שבזמן נזכר ג״כ בכתוב, בעת רצון עניתיך, והחילוק שבמקום ג״כ מבואר בכתוב, דכתיב והיה עיני ולבי שם כל הימים. ואמרי׳ בספרי, כתוב א׳ אומר הנה עיני ה׳ משוטטות בכל הארץ, וכתוב א׳ אומר והיה עיני ולבי שם כל הימים. כביכול אין עיני ולבי אלא שם. והארכתי בזה הרבה בדרשותי. ואין כאן המקום להאריך, אבל עכ״פ שמעינן מהנ״ל שיש לומר שרוח א׳ מסוגל להשראת שכינתו ית׳ יותר ממקומות אחריה. וחז״ל גלו לנו שהוא צד מערב, כדאמרי׳ בש״ס הכא. אמנם תמיהני מאוד האיך אפשר לומר שיהיה מערב אסור ומזרח מותר. הגע בעצמך כשיהיו ב׳ עיירות זה אחורי זה, הראשון במזרח והשני במערב יהיה א״כ הרווח שביניהן אסור לבני עיר שבמזרח משום דהרווח להם במערב. ולהעיר שבמערב יהיה אותו רווח בעצמו מותר לבורסקי, משום דהרווח ההוא להם במזרח עירם, וא״כ יש לתמוה ג״כ, אם שכינה במערב לעיר שבמזרח, איך יהיו בני עיר שבמערב מותרים להעמיד שם בורסקי. וראיתי לרבעתו״ס כאן [ד״ה וצבא] שהקשו וז״ל וא״ת בלילה נמי למזרח משתחוים. וי״ל דאין לנו ללמוד רק ממה שאנו רואין עכ״ל. א״כ יש לישב קצת קושיתינו, דאף דהרווח שבין ב׳ העיירות, הוא מערב לזאת ומזרח לזאת, עכ״פ דנינן לכל עיר כפי מה שנראה להן. ואותן שנראה להן אותו הרווח כמזרח מותר, וכמערב אסור. ועדיין לא נחה דעתי דהרי כל כדור הארץ עגול הוא, ואין שם נקודה שנכנהו מזרח ולא יהיה גם כן מערב, דבעלות לשם השמש הוא מזרח, ובהתעלמה משם נקרא מערב. ואיך א״כ נוכל לומר שכינה במערב. ולכן נלפע״ד דשכינה במערב דבר נעלם ונשגב משכל אנושי, ואנן רק ניחש לשמא הכא ובברכות [דס״א ב׳], כדחיישי לשמא באף מי רגלים יפין לה [כרט״ז בא״ח קל״ב סק״ב ע״ש]. ולא קיי״ל כר״ע:
עפ״י כתב יד קופמן
מרחיקים את הנבלות – של בהמות, והסיבה היא מניעת מפגעי ריח וזוהמה כללית.מעבר למפגע המיידי הנחת נבלות היא חלק מחזות העיר, ונבלות סמוכות לעיר יוצרות אווירה של זוהמה והזנחה. ואת הקברות – מבחינה טכנית חפירת קברות בתוך העיר או סמוך אליה יוצרת מפגע של טהרה. אך מעבר לבעיה ההלכתית, שאותה ניתן למקד ולצמצם, קבורה בתוך העיר יוצרת גם מפגע ריח ואווירה לא נעימה. את הריח והטהרה אפשר לפתור על ידי הנחת המתים בארונות סגורים, אבל קברות פתוחים בתוך העיר או בקרבתה יוצרים תחושה לא נוחה בשל הרגשות המתלווים לקבר בכלל, ולקבר פתוח בפרט. בחברה הלא-יהודית קברו מתים בכל מקום, כולל בתחום המגורים עצמו. בחברה היהודית לא נמצאו קברים בשטח הבנוי, והם מקיפים את היישוב מכל צדדיו במרחק מה ממבני היישוב. אפשר לומר שההלכה במשנתנו נשמרה, ואולי אף מעבר לדרישה של חמישים אמה. הקברות בדרך כלל רחוקים ממבני היישוב מעט יותר. בנספח למסכת נרחיב בכך.
ואת הבורסקי – מתקן הבורסקאות מפיץ ריח רע בשל השימוש בהפרשות של בהמות וחיות המשמשים בתהליך. הפרשות בעלי חיים מכילות אמוניה, ולזו תפקיד בריכוך העור. על כן הבורסקי (האדם והמִתקן) מפיצים ריח רע. גם בחוקי יוליאנוס נדרשת הרחקת מתקנים ממבני שכנים. המתקנים הנזכרים הם בתי מרחץ, כבשן הקדר, תנור זכוכית ותעשיית גארום (ציר דגים), והבורסקאי אינו נזכר. מן העיר חמשים אמה – בניגוד להלכה הקודמת כאן הדרישה ברורה ובת הצדקה במונחים בני זמננו. יוליאנוס מאשקלון דורש הרחקות בשיעור קטן יותר, עשרים אמה לכל היותר. הוא אף מוסיף שבכפרים נדרשת הרחקה קטנה מזו שבפוליס.
בתוספתא שנינו: ״1. רבי נתן אומר מרחיקין את הכבשונות מן העיר חמשים אמה, 2. ואת האילן מן העיר עשרים וחמש אמה. 3. וכשם שמרחיקין מן העיר, כך מרחיקין מבורות, משיחין וממערות. 4. וכשם שמרחיקין מכולן, כך מרחיקין מן הקברות״ (פ״א ה״י). ההלכה הראשונה מרחיבה את דין הבורסקי גם על כבשן. מבחינה מילולית ״כבשן״ עשוי להתייחס לכבשן היוצר (של עושה החרס, או של הזגג). החום שכבשנים כאלה יוצרים איננו רב, ואין הצדקה להרחקתו כמפגע. בפועל כבשנים כאלה נמצאו בשטחי היישוב. ״כבשן״ אחר הוא כבשן הסיד. את כבשני הסיד אנו מוצאים ברחבי השטח החקלאי, הם יוצרים עשן רב ומובן מדוע נדרשת הרחקתם משטחי המבנה.
ההלכה השנייה היא משנתנו, ומשמע שאלו דברי רבי נתן. רבי נתן היה מחכמי דור אושא, וממנהיגי הדור, אף על פי כן אין הוא נזכר במשנה מלבד במשנת שקלים פ״ב מ״ה1, ואכן גם במשנה זו בתלמוד (ירושלמי שקלים מז ע״א) דברי רבי נתן מובאים בצורה ״תני רבי נתן״, כאילו אינם במשנה2. המשפט גם חסר בשלושה עדי נוסח (א, מ, מגק), ונראה שדבריו חדרו מברייתא בתלמוד הירושלמי. חדירת ברייתא מהתלמוד הבבלי למשנה היא תופעה רגילה, אבל אם אכן כך הוא גם כאן (בשקלים) הרי שזו דוגמה חריגה לחדירת ברייתא מהתלמוד הירושלמי למשנה.
לעומת זאת בתוספתא הוא מופיע יותר משישים פעם. ברור אפוא שעורך המשנה בחר שלא לצטט את רבי נתן, או להביא מתורתו שלא בשמו, או להתעלם מתורתו. בתלמוד הבבלי מובא סיפור מפורט כיצד רצו רבי מאיר ורבי נתן להדיח את הנשיא, ונכשלו (הוריות יג ע״ב – יד ע״א). כתוצאה מכך הורחקו מבית המדרש לזמן מה, ותורתם נמסרה שלא בשמם. רבי מאיר נותר חכם מרכזי המופיע במשנה, והוא מופיע במשנה עוד יותר מאשר בתוספתא (פי שניים בהשוואה לכלל המימרות המיוחסות לחכמים), ואילו רבי נתן ״צונזר״ מהמשנה. הסוגיה שם מסבירה שדווקא רבי מאיר עמד במריו ורבי נתן ביקש להתפייס, והיינו מצפים שדווקא החרם על רבי מאיר יהיה יעיל יותר. הסוגיה שם גם אומרת שכל מקום שהביאו את דברי רבי מאיר כינו אותו ״אחרים״; אולי הסבר זה היה נכון במקומו ובשעתו, אבל בוודאי איננו מייצג ומשקף את המשנה שלפנינו שרבי מאיר הוא מהחכמים הנזכרים בה ביותר.
גודבלאט טען כי כל המעשה דמיוני, והוא משקף את המבנה המוסדי ומערכת היחסים בבית המדרש הבבלי3. אפשר כי לפנינו מסורת מאוחרת שבה שמות אמוראים כונו ב״קוד״ על שם תנאים מפורסמים, ואפשר שהמעשה עצמו היסטורי, אבל הוא מתואר על רקע בבלי. מכל מקום משהו אירע לרבי נתן, ודבריו אכן אינם באים לביטוי בשמו. לפנינו אפוא שריד מתורתו ששוקע במשנה4.
הופעות רבי מאיר במשנה לעומת התוספתא
ואין עושין בורסקי אלא למזרח העיר – בארץ ישראל הרוחות נושבות בדרך כלל ממערב למזרח (מכיוון הים פנימה), ומפגע ריח ממזרח מזיק פחות מאותו מפגע באותו מרחק ממערב. רבי עקיבה אומר לכל רוח הוא עושה חוץ מן מערבה – כי משם הרוח תישא את המפגע אל העיר, ומרחיק חמשים אמה – המשפט עמום וניתן להבינו בשני פנים (בבלי כה ע״א)⁠5:
1. בצד מערב נדרש מרחק 50 אמה, וביתר הצדדים מרחק פחוּת.
2. בצד מערב אין עושים כלל, וביתר הצדדים צריך מרחק של 50 אמה.
בתוספתא שנינו: ״רבי עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה מרחק חמשים אמה חוץ ממערבה, מפני שהיא תדירה״ (פ״א ה״ח). העמימות נשמרת אך נוסף הסבר, ״מפני שהיא תדירה״, שכן בארץ ישראל בדרך כלל הרוח נושבת ממערב למזרח. גם יוליאנוס מאשקלון מזכיר בסדרת חוקים את כיוון הרוחות, אך מדבריו משמע שהרוח נושבת בדרך כלל לכיוון צפון ומזרח, כלומר לא רוח מערבית אלא רוח מערבית-דרומית6.
הבבלי (כה ע״א) מתחבט בשאלה ומכריע על סמך ברייתא ברורה יותר: ״דתניא, רבי עקיבא אומר: לכל רוח הוא עושה ומרחיק חמשים אמה, חוץ ממערבה דאינו עושה כל עיקר, מפני שהיא תדירא״, כלומר כהסבר השני. הברייתא מצוטטת גם בירושלמי (יג ע״א), וזו דוגמה נוספת לקִרבה שבין שני התלמודים למסכת.
המשנה מתארת מצב סטטי. שטח העיר קבוע ותחומה ברור, והאילן או הקבר מצוי קרוב או רחוק. אין בה ביטוי לתופעה של ״זחילת היישוב״, כאשר השטח הבנוי גדל והעיר מתקרב לקבר. אין במשנה גם שאלה האם הקבר קדם לעיר או העיר לקבר. לגבי הרחקת אילן מהעיר שאלה זו הייתה מרכזית, ואילו במשנה הזאת היא נעדרת. בתוספתא מובא דיון במצב זה של זחילת העיר, ובניגוד למקובל בחברה הדתית כיום ברור שהקבר מתפנה כאשר העיר מקיפה אותו: ״קבר שהקיפתו העיר, בין מארבע רוחות בין משלש רוחות, בין משתי רוחות זו כנגד זו, יתר מחמשים אמה לכן ומחמשים אמה לכאן, אין מפנין אותו. פחות מיכן, מפנין אותו. כל הקברות מתפנין חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא. רבי עקיבא אומר אף קבר המלך וקבר הנביא מתפנין. אמרו לו והלא קברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה היו בירושלם, ולא נגע בהן אדם מעולם? אמר להן משם ראיה, מחילה היתה שם והיתה מוציאה טומאה לנחל קדרון״ (תוספתא בבא בתרא פ״א הי״א). למסורת זו על פינוי קברי המלכים בירושלים עדות ארכאולוגית, ונעסוק בה להלן.
בתוספתא פינוי הקבר עצמו איננו מעורר שאלה הלכתית, ברור שחייבים לפנותו בגלל צורכי העיר, אך לא נאמר אם זו חובה או אולי הדבר תלוי בהסכמתו של בעל הקבר.
המשנה באהלות (פט״ז מ״ה) מדברת גם היא על המפנה את קברו. המשנה שם, כמו משנתנו, אינה מטילה ספק שאפשר לפנות קברים, היא אינה רואה בכך כל בעיה. אדרבה, ברור למשנה שמותר לאדם לפנות את ״קברו״ ואת הקבר שהתקין הבעל. השאלה היא רק האם הקלו עליו חכמים וויתרו על הוצאת התבוסה (העפר הספוג בדם). מכל מקום, בדרך כלל נדרשת הוצאת התבוסה ובמקרים מסוימים הקלו, וטרם הבהרנו מדוע עשו כן. לפי המשנה אין להלכה שבה כל קשר להלכה שמת מצווה קונה את מקומו7, כלומר שאם נמצא מת בשדה יש לקוברו במקום שבו הוא נמצא. הלכת מת מצווה נועדה לפתור שאלה פשוטה. מכיוון שיש מצווה לקבור את המת, הרי שעדיין יש למצוא לו מקום קבורה. ההלכה קובעת רק שבעל השדה חייב לאפשר את קבורת המת בשדהו, אבל אינה שוללת את האפשרות שהמת יועבר לקבר אחר של מי שידבנו ליבו. מכל מקום, במשנתנו פינוי הקבר הוא תופעה פשוטה שאינה מעוררת שאלות. השאלה היא רק עד כמה צריך המפנה להתאמץ בפינוי הטומאה. שאלה נוספת שאינה מתעוררת במשנה היא האם מקום המת מותר בהנאה. המשנה אינה עוסקת בשאלה וכפשוטם של דברים אין בכך בעיה, אחרת לשם מה לפנות את המת8?
התוספתא באהלות, לעומת זאת, מעוררת את שתי השאלות הללו: ״1. נמצאת אומר שלש קברות הן, קבר הנמצא מפנין אותו, פנוהו ממקומו טהור/טמא9 ואסור בהנאה, 2. קבר המזיק את הרבים מפנין אותו, פנוהו מקומו טמא ואסר בהנאה, 3. קבר הידוע אין מפנין, פנוהו מקומו טהור ומותר בהנאה״ (פט״ז ה״ט, עמ׳ 614; בבלי, סנהדרין מז ע״ב). התוספתא מבחינה בין שלושה סוגי קברות. הראשון הוא ״קבר הנמצא״, שהוא קבר שהתגלה ולא ידוע ממתי הוא. פירוש זה יוצא מברייתא אחרת: ״קבר הנמצא מטמא למפרע, בא אחר ואמר בריא לי שלא היה קודם לעשרים שנה אין טמא אלא משעת מציאה ואילך״ (תוספתא טהרות פ״ד ה״ט, עמ׳ 664). אם כן קבר הנמצא התגלה לאחרונה אבל הוא היה בשדה מזמן, אם כי היה בלתי ידוע. בירושלמי (נזיר פ״ט ה״ג, נז ע״ד) ובבבלי (סנהדרין מז ע״ב) הברייתא מצוטטת בשינויי הלכה, המוצגים בטבלה. הסוג השני הוא ״קבר המזיק״, שכנראה ידוע מי קבור בו והוא מוכר לכול, אבל הוא ״מזיק״, כלומר מפריע לציבור (להלן). לא נאמר במה הוא מזיק. הסוג השלישי הוא קבר ידוע שהכול יודעים על קיומו, ואולי גם יודעים מי קבור בו10.
דיני פינוי קבר
חילופי ההלכות מצויים אפוא כמעט בכל הפרטים, וקשה לעקוב אחר היגיון הלכתי מוסכם כלשהו. נפתח בפינוי הקבר. לפי כל המקורות אין לפנות קבר ״ידוע״, כלומר קבר שחצב אדם מדעתו, אלא אם כן הוא מזיק את הרבים. המונח ״מזיק את הרבים״ אינו מוגדר דיו. רש״י לסנהדרין מפרש שהוא גורם טומאה לרבים ומפריע לבנייה, וכפשוטו הוא מפריע לבנייה או לעיבוד של בעל השדה. הסברו של רש״י עולה בקנה אחד עם תוספתא בבא בתרא שציטטנו המתירה לפנות קברים רק כאשר העיר מקיפה אותם; אם כן, ההיזק הוא חשש הטומאה. לפי התוספתא אין מפנים קברים אלא אם כן העיר (השטח הבנוי) מתקרבת לקבר. כל זאת בניגוד למשנתנו התובעת הרחקת הקברים מהעיר, אך אינה דנה במקרה שהעיר זחלה לכיוון הקבר, ואף לא בשאלה של פינוי קברים.
בשפכי ״עיר דוד״ בירושלים נמצאה כתובת המעידה על העברת קברות עוזיה מלך יהודה, ללמדך שפינו קברי מלכים, אבל אין לדעת האם ראו בפינוי דין מיוחד של מלך או שכך התנהגו עם כל קבר שהוא (איור 25). בפועל התברר שרחבת המדרגות הגדולה בכניסה לכותל נבנתה מעל קברים קדומים, וכן הבית השרוף בעיר העליונה, בית שהיה שייך למשפחת כוהנים שהקפידו על דיני טהרה (כעדות המקווה בבניין). ספק אם הבונים ידעו על הקברים, וכיצד נהגו.
ההלכה האמוראית בנושא אחידה: אין לפנות קבר אלא במקרה מיוחד, וכן שנינו בבבלי: ״מיתיבי: החוצב קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא יקבר בו עולמית״ (סנהדרין מז ע״ב)11. לפי הלכה זו אין להשתמש בקבר שימוש חוזר, אפילו אם לא נעשה בו שימוש, וקל וחומר אם נעשה בו שימוש. אומנם הבבלי מצמצם את ההלכה לקבר בנוי, אבל פירוש זה הוצע רק כדי ליצור הרמוניזציה בין המקורות. יתר על כן, לכל הדעות שם אם נעשה שימוש בקבר הוא אסור בהנאה.
בירושלמי הגמרא מסיקה ש״אמר רב חסדא הדא אמרה מת מצוה מותר לפנותו״ (נזיר פ״ט ה״ג, נז ע״ד). אומנם רבי זעירא מפרש שהדברים אמורים רק כשנקבר ללא רשות. גם הירושלמי מפנה כמובן למשנתנו ומצטט את הסיפור בתוספתא שכבר ציטטנו לעיל. לא הבאנו את חילופי המסורות על המרחק שבו העיר צריכה להיות מהקברים.
התוספתא למשנת אהלות פותחת במילים ״נמצאת אומר״ (פט״ז ה״ט, עמ׳ 614), ואלו מצויות בכל המקבילות. הביטוי מעיד על מסקנה הנלמדת מהלכה קודמת. ההלכה הקודמת איננה משנת אהלות, שהרי בה אין רמז לבעיה של פינוי קברים. אולי היא המשך למשנת בבא בתרא ולתוספתא שעליה המדברות על פינוי קבר רק כשהעיר התקרבה אליו (מזיק את הרבים). אבל משנת אהלות, ומשנת בבא בתרא, אינן רואות כל בעיה בפינוי הקברים, והוא הדין למימרה בירושלמי ש״מת מצוה מותר לפנותו״. אם כן לפנינו שתי גישות לפינוי קברים, ושתיהן מסכימות שקבר המזיק את הרבים מותר לפנותו.
אשר לשאלת טהרתו של הקבר – בכך עסקנו בפירושנו לאהלות, ולא נחזור על הדברים. השאלה השלישית היא האם הקבר מותר בהנאה. גם בכך נחלקו המקורות, כפי שברור מהטבלה לעיל, וגם בכך עסקנו בפירוש לאהלות ולא נרחיב כאן.
אשר לעיקרון של ״גזל המת״. מונח זה מופיע בבבלי (מועד קטן כו ע״ב) כביטוי מושאל, ובמסכת שמחות כאיסור חמור וריאלי, איסור חמור יותר מגזל החי (פ״ט הכ״א, עמ׳ 177). במסכת שמחות הלכות רבות קדומות, אך גם הלכות מאוחרות ועדויות להשפעת התלמוד הבבלי. במקרה זה מסכת שמחות מצטטת את הבבלי, ומפתחת את הקביעה שם. אם כן העדויות לתפיסה זו הן מהבבלי בלבד, אבל מסכת שמחות מאפשרת לפרש שהמונח הוכר גם בארץ ישראל. אפשר לפרש את ההלכות התנאיות והאמוראיות שהבאנו גם ללא מרכיב זה של גזל המת. באהלות (פט״ו מ״ח) דנו באמת המים העוברת בבית הקברות (בין הקברות), וציטטנו מקורות מאוחרים יחסית (מסכת שמחות ובבלי הוריות) שמהם יוצא שאין לשתות מים אלו מפני כבוד המתים או גזל המתים. מקורות אלו משלימים, בצורה קיצונית, את ההלכה שקברו של המת אסור בהנאה גם אם פינוהו. גישת ביניים אחרת מצויה אף היא במסכת שמחות: ״1. קבר שפינהו מותר בהנאה, אבל לא יעשנו בית התבן, בית הבקר, בית העצים ובית האוצרות. 2. כוך שפינהו אסור בהנאה. 3. קבר שעשאו לשם חי ימכר, לשם מת לא ימכר״ (שמחות פי״ג ה״ט, עמ׳ 203). ההלכה הראשונה מאפשרת לפנות קברים (לא נאמר באילו מקרים) והקבר מותר בהנאה, אך לא למטרות מבזות. לא כן הכוך עצמו, וכמובן אין לקבור באותו קבר מת אחר ואין לקבור שני מתים בכוך אחד (שם ה״ח, עמ׳ 203). עוד נוסיף שבקברי כוכים נתגלו לעיתים קרובות גוויות מספר באותו כוך, או כמה חלקי גוויות באותו ארון, כלומר לא היססו להשתמש בקבר שימוש נוסף, בניגוד להלכה המאוחרת.
עוד שנינו בתוספתא אהלות: ״1. המפנה קברו לרשות הרבים, והלך לשם אדם, מפנה עצם עצם והכל טהור. מי שנפחת קברו בתוך שדהו אומרים לו מלקט עצם עצם והכל טהור״ (פט״ז הי״א, עמ׳ 614). ההלכה הראשונה פשוטה, גם היא כמו המשנה אינה רואה בעיה בפינוי הקבר, ואף על פי שהקבר החדש הוא תקני אין כל בעיה בפינוי הקבר השני. ההלכה השנייה מורכבת יותר. כפשוטה אין היא עוסקת כלל בפינוי הקבר, אלא שוב בכך שאין צורך בפינוי התבוסה, אף שבמשנה יש מי שקובע שבפינוי קבר מסודר יש צורך בפינוי הקרקע ספוגת הדם (התבוסה).
חלק מהמפרשים (ר״ש, רא״ש, אלבק ועוד) חשו בניגוד שבין המשנה שלנו לבין ההלכות שבמשנת אהלות. הניגוד הטריד משום שמשנתנו והתוספתא ייצגו נוסח מקל מאוד של הנוהג בן זמנם של המפרשים (להגן על כבוד קברי אבות, כמעט בכל מחיר), על כן פירשו את המשנה באהלות במקרה של התוספתא ״שנפחת קברו״. אין לפירוש זה בסיס, והוא קריאה של המשנה לאור מציאות פרשנית ותפיסה אידאית שאיננה במשנה. עם זאת, אפשר שכבר התוספתא באהלות רצתה לרכך את הדין שבמשנה, שכן התפיסות המסתייגות מפינוי קברים מצויות כאמור בתוספתא. אפשר גם שאין בתוספתא אלא ניסוח הלכתי של הסיפור הבא בתוספתא שם, וכן שנינו: ״מעשה ביהודה והלל אחין, בניו של רבן גמליאל, שהיו מהלכין בתחום עוני. מצאו אדם אחד שנפחת קברו בתוך שדהו, אמרו לו מלקט עצם עצם והכל טהור״ (אהלות פט״ז הי״ב, עמ׳ 614). יהודה והלל היו שני בניו של רבן גמליאל דיבנה, והם כנראה נהרגו במרד בר כוכבא ולא הגיעו לדור יבנה ולסמיכה. סדרת מעשים מספרת על מסעם בגליל, בכבול ובתחום בית ענת12. ״תחום עוני״ הוא תחום בית ענת, והוצע לזהותו עם בעינה שבבקעת בית נטופה. הזיהוי אינו מובטח, אבל מכל מקום היה זה יישוב חשוב ומרכז אזורי. סיפור המעשה וההלכה משקפים את אותו אירוע. ואכן, לעיתים מתואר במקורות מעשה המנוסח במקבילות כהלכות לכל דבר13, כלומר המסקנה ההלכתית נשמרה ונמסרה אבל נשכח זכרו של הסיפור שממנו נלמדה ההלכה. המעשה היה מרכיב מרכזי במסורת ההלכה. לא כל ההלכות נמסרו כחוק מופשט – חלקן נמסרו כמעשים. התלמידים רגילים היו ללון בבית רבותיהם ולשמשם, והדוגמה האישית שקיבלו מהם הייתה מרכיב מרכזי בתהליך הלימוד בחבורה. התלמיד שזכה לראות את התנהגות רבו סיפר לחבריו, ויחדיו דנו בנושא והסיקו ממנו את הראוי ללימוד. מעבר לכך, בית הנשיא אירח רבים מהחכמים, ובאופן טבעי זכו מעשיו של רבן גמליאל שהיה ראש לחכמים (גם אם לא נשא את התואר ״נשיא״) לתשומת לב, וכך עברו פרטי המעשים מפה לפה עד שהפכו לחלק משושלת המסירה של תורה שבעל פה14.
הירושלמי מוסיף שאת הנקבר שלא ברשות מותר לפנות (נזיר פ״ט ה״ג, נז ע״ד). הירושלמי פותח בהכרזה שמותר לפנות מת מצווה, ומסביר שהכוונה לנקבר שלא ברשות. אפשר שיש כאן שני רובדי הלכה, האחד כמשנתנו, שעצם הפינוי מותר, והאחר ברוח התוספתא ומשנת בבא בתרא, שמותר לפנות רק אם הקבר מזיק (העיר גדלה) או שנקבר שלא ברשות.
במסכת שמחות ההלכה שהנקבר שלא ברשות מותר לפנותו מיוחסת לרבן שמעון בן גמליאל. הניסוח הוא ״אין לו חזקה״: ״קבר גולין אין להם חזקה, בשעת הדבר ובשעת המלחמה אין להם חזקה, רבן שמעון בן גמליאל אומר הנפלים אין קונין את הקבר, הנקבר שלא ברשות אין לו חזקה״ (שמחות פי״ד ה״ד, עמ׳ 205). בהלכה הקודמת נקבע שלנקבר שלא ברשות אין חזקה, והלכה זו נמסרת בסתם. עוד למדנו ממסכת שמחות זו שהרוגי מלחמה ודבר, שהם מן הסתם מתי מצווה, אין להם חזקה, הם נחשבים כקבורים שלא ברשות, אף שלא נאמר שלא ניתנה רשות, ואף על פי שמת מצווה אינו זקוק לרשות כדי להיקבר במקום שבו מת. כלומר, מת מצווה מותר לפנותו.
נמצאנו למדים ששני דינים אלו (תבוסה ושכונת קברות) אינם רק תוצאה של מצב ריאלי (חשש שהדם זרם, חשש שיש שם עוד מת) אלא הוא תוצאה של מדיניות חברתית: או שתמיד סברו שאין תבוסה ואין שכונת קברות והחמירו במקרים מסוימים (כדי לדרבן אנשים לקבור במערות קבורה וכדי שלא לפנות קברים), או שמא ההפך – תמיד חששו לשני אלו, והקלו במקרים מסוימים.
1. ראו פירושנו לברכות פ״ט מ״ה, שם נוכיח כי דברי רבי נתן אינם מגוף המשנה. ראו הסיכום במבוא למסכת.
2. אפשטיין, מבוא, עמ׳ 952.
3. גודבלאט, הקשר.
4. ראו עוד אפשטיין, מבואות, עמ׳ 171-168.
5. דיון הבבלי בדף כה ע״א הוא דוגמה מאלפת כיצד עובדה אקלימית פשוטה, שרקעה ארץ-ישראלי גאוגרפי, עוברת בתלמוד הבבלי מנתון אקלימי לבעלת משמעות ערכית תלוית פסוקים.
6. חדד, יוליאנוס, 3.2.
7. ניסוח זה מופיע בבבלי, עירובין יז ע״א; בבא קמא פא ע״א, וראו מסכת שמחות פ״ד הט״ז, עמ׳ 123; הי״ח, עמ׳ 125-124 והי״ט, עמ׳ 125, שם למעשה יש מחלוקת סביב הנושא והגדרה שונה של מת מצווה.
8. שאלה זו של פינוי קברים היא מוקד לחיכוכים בני זמננו. אנו איננו עוסקים אלא בפרשנות המשנה והמקורות התנאיים. השפעתה האפשרית של הפרשנות על פסיקת ההלכה איננה בתחום דיוננו, והמשכיל ישכיל.
9. כך בירושלמי להלן.
10. ראו עוד הסוגיה בירושלמי להלן פ״ה ה״א, טו ע״א.
11. המימרה מופיעה גם כחלק מאבל רבתי, אבל איננה במסכת שמחות שבידינו. ראו היגר, שמחות, עמ׳ 250.
12. ראו ספראי וספראי, בית ענת.
13. ראו פירושנו לביצה פ״ב מ״ו-מ״ז, וראו תוספתא פט״ז הי״א והי״ב, עמ׳ 614.
14. ראו דה פריס, מעשה.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(י) מַרְחִיקִין אֶת הַמִּשְׁרָה מִן הַיָּרָק, וְאֶת הַכְּרֵשִׁין מִן הַבְּצָלִים, וְאֶת הַחַרְדָּל מִן הַדְּבוֹרִים. רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בַּחַרְדָּל.
One must distance from vegetables water in which flax is steeped, because this water ruins them; and likewise one must distance leeks from onions, and mustard from bees. And Rabbi Yosei permits one not to do so in the case of mustard.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[י] מַרְחִיקִין אֶת הַמִּשְׁרָה מִן הַיָּרָק, וּמִן הַכְּרֵשִׁים וּמִן הַבְּצָלִים, וְאֶת הַחַרְדָּל מִן הַדְּבוֹרִים.
רְבִּי יוֹסֵה מַתִּיר בַּחַרְדָּל.
מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרשין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים רבי יוסי מתיר בחרדל שאומר לו כדרך שעשית בתוך שלך אף אני עושה בתוך שלי וכן היה רבי יוסי אומר מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה כדי שלא ינטשו את בני אדם רבי נתן אומר מגדל דבורים כמגדל כלבים רבי נתן אומר מרחיקין את הכבשונות מן העיר חמשים אמה ואת האילן מן העיר עשרים וחמש אמה וכשם שמרחיקין מן העיר כך מרחיקין מבורות ושיחין ומערות וכשם שמרחיקין מכולן כך מרחיקין מן הקברות. קבר שהקיפתו העיר בין מארבע רוחות בין משלש רוחות בין משתי רוחות זו כנגד זו רחוק יתר מחמשים אמה לכאן ומחמשים אמה לכאן אין מפנין אותו פחות מכן מפנין אותו כל הקברות מתפנין חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא רבי עקיבה אומר אף קבר המלך וקבר הנביא מתפנין אמרו לו והלא קבר בית דוד וקבר חולדה הנביאה היו בירושלים ולא נגע בהן אדם מעולם אמר להם משם ראיה מחילה היתה להן והיתה מוציאה טומאה לנחל קדרון.
מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרשין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים, ר׳ יוסי מתיר בחרדל.
אומרו ר׳ יוסי מתיר בחרדל אינו שהוא מודה לחכמים שמרחיקין משרה וכרשין, אלא ר׳ יוסי סובר על הניזק להרחיק את עצמו, ולא ירחיק לא בעל המשרה ולא בעל הכרשין ולא בעל החרדל, לפי שלדעת ר׳ יוסי מי שמגיע אליו הנזק יחצוץ בינו ובינו אם אפשר לו. וכן הלכה, כר׳ יוסי, אלא אם כן הנזק מגיע מן המזיק בלי אמצעי, שר׳ יוסי מודה שאז המזיק חייב לסלק נזקוא. וחכמים אומרים על המזיק לסלק את עצמו, ולפיכך הם אומרים מרחיקין את המשרה וכו׳, ואמר להם ר׳ יוסי, באשר לחרדל ודבורים הרי כל אחד משניהם מזיק לחבירו, לפי שכמו שמזיק החרדל לדבורים ומפסיד את דבשם ומקנה לו חריפות וחדות, כך מפסידים הדבורים את החרדל ואוכלים אותו, ואפילו לדבריכם אין מרחיקין חרדל מן הדבורים. ומשרה, משרת פשתן, היא מפסידה את הירקות בגלל קלקול מימיה. וכְרֵשִיןב, ׳אלכראת׳, והוא מפחית את חריפות הבצלים אם היה קרוב להם.
א. מ׳אלא׳ הוסיף רבנו בגיליון.
ב. כך מנוקד בכה״י.
מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין כו׳ – מה שאמר רבי יוסי מתיר בחרדל אין דעתו שיודה לחכמים שמרחיקין משרה וכרישין אבל רבי יוסי סבר שעל הניזק להרחיק את עצמו ולא ירחיק לא בעל המשרה ולא בעל הכרישין ולא בעל החרדל אלא מי שיגיע לו הנזק לדעת רבי יוסי עליו לעשות מחיצה בינו ובין המזיק אם הוא יכול ובזה הלכה כרבי יוסי ואם הנזק מגיע מן המזיק לניזק בלא אמצעי שר׳ יוסי מודה שהמזיק בכגון זה חייב להרחיק היזיקו וחכמים אומרים על המזיק לסלק את עצמו ולפיכך אומרים מרחיקין את המשרה וכו׳ ואמר להם רבי יוסי אמנם חרדל ודבורים כל אחד משניהם מזיק לחבירו כי כמו שמזיק החרדל דבורים ומפסיד דבשו ועושה אותו חריף וחד כמו כן מפסידין הדבורים החרדל ואוכלין אותו ואפילו לדבריכם אין מרחיקין החרדל מן הדבורים ומשרה הוא מקום ששורין בו הפשתים ומפסיד הירקות בהפסד מימיה וכרישין הוא החציר בלשון המשנה ובלשון הגמרא כרתי וכן הוא בלשון ערבי והוא גורע מחום הבצלים כשהוא קרוב מהם.
הַמִּשְׁרָה. מָקוֹם שֶׁשּׁוֹרִים בּוֹ פִּשְׁתָּן. וּמַפְסִיד אֶת הַיְרָקוֹת הַסְּמוּכוֹת לוֹ:
וְאֶת הַכְּרֵשִׁין. כַּרְתִּי בִּלְשׁוֹן תַּלְמוּד. וְהֵם מַזִּיקִין לַבְּצָלִים הַסְּמוּכִים לָהֶם:
וְאֶת הַחַרְדָּל מִן הַדְּבוֹרִים. שֶׁהוּא מַפְסִיד הַדְּבַשׁ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ חָרִיף וָחַד:
רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בַּחַרְדָּל. שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ עַד שֶׁאַתָּה אוֹמֵר לִי הַרְחֵק חַרְדָּלְךָ מִן דְּבוֹרַי, הַרְחֵק דְּבוֹרֶיךָ מֵחַרְדָּלִי, מִפְּנֵי שֶׁבָּאוֹת וְאוֹכְלוֹת פִּרְחֵי חַרְדָּלִי. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי:
המשרה – a place where the steep the flax and cause loss to the vegetables that are near them.
הכרישין – leeks in the language of the Talmud, and they destroy the onions that are near them.
ואת החרדל מן הדבורים – which destroys the honey and makes it pungent and sharp.
רבי יוסי מתיר בחרדל – because he can say to him (i.e., his fellow): “Until you tell me: Distance your mustard plant from my bees; distance your bees from my mustard plant because they come and eat the buds of my mustard plants.” And the Halakha is according to Rabbi Yosi.
מרחיקין את המשרה וכו׳ ואיתה בפירקין דף י״ח. ופי׳ שם רש״י ז״ל ואת החרדל מן הדבורים שאוכלין את החרדל ומחדד את פיהם ואוכלות את דבש שלהן ע״כ. והתם מוקי לה רב פפא בלוקח פי׳ שאחר שעשה משרה בתוך שדהו או זרע שם חרדל מכר חצי שדהו לאחר והלוקח זרע שם ירק או העמיד דבורים דאי לאו הכי אסור לסמוך איניש היזק למצר חברו אפילו בשאין שם דבר הניזוק ודחי לה התם. וגם מה שאכתוב בסמוך גבי אילן ובור נראה שנדחה לפי׳ תוס׳ ז״ל דהתם עיין עליו בדבור המתחיל וסבר ר׳ יוסי אבל בהרי״ף ז״ל מוכח דבלוקח דאיתוקמא מתני׳ הכי קיימא ע״ש הכא גבי מתניתין וגם בספר המלחמות. ובחדושי הרשב״א ז״ל בדף י״ח מצאתי כתוב אסוגיא דגמרא הכי וז״ל ויש גרסא אחרת אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו וטעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך. וראיתי לרב רבינו יוסף הלוי ז״ל בה פירוש נכון כלומר קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו כשיזיק ואע״פ שסמך בשעה שאין שם נזק וכיון שכן יכול הוא לסמוך מתחלה עד שיבא הלה ויסמוך וההיא שעתא זה שהוא מזיק מרחיק את עצמו ולא מיתוקמא השתא בלוקח ע״כ בקיצור:
ר׳ יוסי מתיר בחרדל אין כונתו שמודה לחכמים שמרחיקין משרה וכרישין אבל ר׳ יוסי סבר שעל הניזק להרחיק עצמו והא דקתני ר׳ יוסי מתיר בחרדל לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי על הניזק להרחיק את עצמו וכולהו לא בעו רחוקי אלא לדידכו דאמריתו על המזיק להרחיק את עצמו תינח משרה וירק דהני מזקי הני והני לא מזקי הני אלא חרדל ודבורים תרוייהו מזקי אהדדי ורבנן דבורים לחרדל לא מזקי אי בגרעין הדבורה לא משכחא ליה לפי שהוא בשרביטו או עדיין מכוסה בעפר ואם יאכל העלה חוזר וצומח ופסק הרי״ף ז״ל הלכה כר׳ יוסי בכולה מתני׳ בין במשרה וירק כרישין ובצלים בין בחרדל ודבורים אלא מיהו צריך ודאי לארחוקי משרה מירק כי היכי דלא להוי גיריה כי היכי דמרחיק בור ושיח ומערה ואמת המים וכו׳ שלשה טפחים לכל הפחות דלא להוו גיריה. דכוליה פירקין מודי ביה ר׳ יוסי כי הוו גיריה ואי לא מרחיק לכל הפחות כי האי שיעורא גיריה נינהו או גרמא דגיריה נינהו עכ״ל ז״ל בקיצור וזהו ג״כ לשון הרמב״ם ז״ל בפ׳ עשירי דהלכות שכנים. וכתוב בחדושי הרשב״א ז״ל בדף כ״ה הא דתנן מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים תמהני בה למה לא פירש כמה מרחיקין אותן ולא שנו בכולה מתני׳ הרחקה סתם חוץ מזאת ולא מצאתי בתוספתא ולא בירושלמי כמה היא אלא שאני רואה מן התוספתא דהרחקת חרדל מן הדבורים חמשים אמה והרחקת משרה יש ללמדה מנברכת שהיא ד׳ אמות וכרישין מן הבצלים אינה כ״כ אלא יש ללמדה מדין כלאים ביניקתן וגם זה תימה שערבן במשנתנו ולא פירשו ולא חלק ביניהם. ושמא נאמר שהיה תנא דידן סובר כר׳ יוסי ולא חשש אלא להזכיר מחלוקתן כדי לשנות טעמו של ר׳ יוסי ואע״פ שפי׳ גבי בור לפי ששם נשנה מחלקותו בפירוש לדעת עצמו ויש לפרש שהרחקת משרה וכרישין ודבורים חמשים היא וארישא קאי והכי קתני ומרחיקין חמשים אמה את המשרה מן הירק וכו׳ דהני כולהו סני ריחא דידהו דומיא דנבלות ובורסקי ובעו חמשים אמה ואין זה מחוור עכ״ל ז״ל:
מרחיקין את המשרה מן הירק. חמשים אמה דומיא דנבלות. כדאיתא בתוספתא בחרדל. נ״י. [*ועיין בדבור המתחיל ר׳ יוסי וכו׳. דעת הרא״ש ודעת הרמב״ם:
ואת החרדל מן הדבורים. הוה מצי למיתני ואת החרדל מן התבואה דהא מזקי לה כדפירש הר״ב במ״ח פ״ב דכלאים ותבואה הוה דומיא דירק ובצלים. טפי מהיזק הדבש. אלא נראה דמשום דלר׳ יוסי אף הדבורים מזיקים לחרדל. קמשמע לן דאפילו הכי לא יסמוך. ואע״ג דלת״ק אין הדבורים מזיקים לחרדל כמ״ש לקמן ואשכחן טובא כהאי גוונא כמו שכתבתי במ״ו פ״ד דביצה:
רבי יוסי מתיר בחרדל. כתב הר״ב שיכול לומר עד שאתה אומר לי הרחק וכו׳ הכי תנא בגמרא אמתניתין. אבל בריש פרקין רמינן עליה מדרבי יוסי דמתניתין דלקמן דאי טעמא משום דעד שאתה אומר לי וכו׳ נמצא קסבר רבי יוסי דעל המזיק להרחיק את עצמו. ואילו במתניתין דלקמן סבירא ליה זה חופר בתוך שלו. וזה נוטע בתוך שלו. ומשנינן לעולם רבי יוסי על הניזק להרחיק סבירא ליה. ולדבריהם דרבנן קאמר לה. לדידי על הניזק להרחיק את עצמו אפילו משרה וירקא לא בעי רחוקי. אלא לדידכו דאמריתו על המזיק תינח משרה וירקא. דהני מזקי הני. והני לא מזקי הני. אלא חרדל ודבורים תרוייהו מזקי אהדדי. ורבנן. דבורים לחרדל לא מזקי ליה. דאי בגרעין הזרע לא משכחת ליה. שהוא טמון בשרביטו. ואי בעלה הרי חוזר וצומח. ע״כ בגמרא. וכבר כתבתי דמודה רבי יוסי בגירי דיליה. ומשום הכי מסיים הרא״ש וז״ל והני לאו גירי דיליה נינהו. דבשעה שזורע הכרשין אכתי לא מזקי לבצלים עד שיגדלו וכן כשזורע את החרדל ומכסה בעפר לא משכחו ליה דבורים עד אשר יצמח ויגדל וכן כשסומך את המשרה ומרחיק כדין הרחקת בור שיח ומערה. אין מזיק לירק עד שישהו זמן מרובה ויסריחו. וכולהו דמו לבור ואילן דלקמן. ע״כ. ודעת הרמב״ם [פ״י מה״ש] דאף בכרשין לבצלים וחרדל לדבורים. צריך הרחקה ג׳ טפחים או יותר מעט ואם לא כן הוי גירי דיליה [*ועיין דעת נ״י לעיל בדבור המתחיל מרחיקין כו׳] ובפירוש גירי דיליה. זה לשונו למה זה דומה למי שעומד ברשותו ויורה חצים לחצר חבירו. ואומר ברשותי אני עושה שמונעים אותו וכן כל הרחקים אם לא הרחיק הרי זה כמי שהזיק בחציו. ע״כ:
{מה} מַרְחִיקִין כוּ׳. חֲמִשִּׁים אַמָּה דּוּמְיָא דִּנְבֵלוֹת כִּדְאִיתָא בַּתּוֹסֶפְתָּא בְּחַרְדָּל. נִמּוּקֵי יוֹסֵף. וְעַיֵּן אוֹת מ״ז:
{מו} הַדְּבוֹרִים. הֲוָה מָצֵי לְמִתְנֵי מִן הַתְּבוּאָה, דְּקָא מַזְקֵי לָהּ נַמִּי, וַהֲוָה דּוּמְיָא דְּיָרָק כוּ׳, אֶלָּא מִשּׁוּם דִּלְרַבִּי יוֹסֵי אַף הַדְּבוֹרִים מַזִּיקִים לַחַרְדָּל, קָא מַשְׁמַע לָן דַּאֲפִלּוּ הָכִי לֹא יִסְמֹךְ:
{מז} בַּגְּמָרָא מַסִּיק דְּרַבִּי יוֹסֵי סְבִירָא לֵיהּ עַל הַנִּזָּק לְהַרְחִיק אֶת עַצְמוֹ. וּלְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנָן קָאָמַר, לְדִידִי אֲפִלּוּ מִשְׁרָה וְיַרְקָא לֹא בָּעֵי רִחוּקֵי, אֶלָּא לְדִידְכוּ אוֹדוּ לִי מִיהַת בְּחַרְדָּל כוּ׳. וְרַבָּנָן, דְּבוֹרִים לַחַרְדָּל לֹא מַזְקֵי לֵיהּ. וְכָתַב הָרֹא״שׁ, וְהָנֵי לֹא הֲווּ גִּירֵי דִּילֵיהּ, דִּבְהָכִי מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי כוּ׳. וְדַעַת הָרַמְבַּ״ם דְּאַף בִּכְרֵשִׁין וְחַרְדָּל צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, דְּאִם לֹא כֵן הֲוֵי גִּירֵי דִילֵיהּ. וּפֵרֵשׁ הָרַמְבַּ״ם גִּירֵי דִילֵיהּ, כְּמִי שֶׁיּוֹרֶה בְּחֵץ מֵרְשׁוּתוֹ לַחֲצַר חֲבֵרוֹ כוּ׳. (וְעַיֵּן דַּעַת הַנִּמּוּקֵי יוֹסֵף לְעֵיל אוֹת מ״ה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב):
עה) מרחיקין את המשרה
ר״ל לשרות פשתן:
עו) ואת הכרישין
לזרוע [קרעססע]:
עז) ואת החרדל
ר״ל לזרוע [זענף]:
עח) מן הדבורים
בכוורתם, בכולן ירחיק נ׳ אמה, מדמזיקין זל״ז:
עט) רבי יוסי מתיר בחרדל
דמצי א״ל הרי גם אני ניזק, שדבוריך אוכלין ומפסידין חרדלי. וקיי״ל דבכולן די בשירחיק ג׳ טפחים כדי שלא יהיה ההיזק רק ע״י גירי דיליה [קנ״ה ל״א]:
עפ״י כתב יד קופמן
מרחיקין את המישרה – סתם מִשׁרָה היא מקום משרת הפשתן, אבל מבחינה מילולית אפשר שהכוונה לכל מקום שמשרים בו תוצרת כלשהי. את גבעולי הפשתן משרים ב״בית המשרה״ (איור 26). ההשריה נועדה לפרק את החומרים המדביקים את גבעול הפשתן לסיב. אם ההשריה ארוכה מדי הגבעול נרקב, על כן העלאת הפשתן היא עבודה דחופה. מקורות רבים מעידים על הקשר בין המשרה לפשתן. כך למשל במשנת מועד קטן (פ״ב מ״ג) נקבע: ״ושולה פשתנו מן המשרה״ – מותר להעלות בחול המועד את הפשתן ששרוי במים, שכן זו מלאכה דחופה שיש לעשותה בזמן המתאים ואין היא סובלת דיחוי. כן מובאת העלאת הפשתן מן המשרה לעיל (בבא מציעא פ״ו מ״א) כדוגמה לעבודה דחופה, שאם הפועלים שנשכרו עבורה הטעו את בעל הבית הוא רשאי להטעותם כדי שיסיימו את העבודה.
משרת הפשתן היא מקום מסריח ומפיץ ריח רע הנובע מהחיידקים ומפירוק תאית הגבעול. לו היה נאמר שמרחיקים את המשרה מהעיר היה הדבר מובן וברור. על כן ההלכה קובעת שאין לעמוד בתפילה או להתעטר בתפילין ליד בית המשרה: ״ ׳כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחניך׳, מיכן אמרו לא יקרא אדם את שמע בצד משרה של כובסים ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי וספרים ותפילין בידו״ (ספרי דברים, רנח, עמ׳ 282). להלכה זו סדרת מקבילות אמוראיות הדומות בתוכנן, אם כי בניסוח מעט שונה1. המשרה שלנו היא, קרוב לוודאי, משרת הפשתן, אבל אפשר גם שהכוונה בעיקר למשרה של כובסין. משרה של כובסין היא ״נברכת הכובסים״, שגם אותה יש להרחיק מהכותל (לעיל מ״א).
אם משנתנו מדברת על משרת הכביסה הרי שהיא סותרת את משנה א. שם דובר בהרחקה זעירה של אמה מהקיר, ולא דובר על הרחקה מהיישוב. במשנתנו לא נאמר כמה מרחיקים, אבל מן הסתם הכוונה למרחק בסביבות חמישים האמה הנזכרות בהלכה הקודמת. לפיכך קרוב לפרש את משנתנו במשרת הכובסין. צירוף זה של הרחקה ממתקן צביעה ומבית מרחץ מופיעה אצל יוליאנוס מאשקלון, אלא שבמקורות חז״ל לא נדרשת הרחקה של בית המרחץ. אדרבה, בית המרחץ הוא מתקן עירוני מובהק. הצירוף של בית משרה ובית מרחץ מופיע לעניין קריאת שמע, ונובע מכך שבבית המרחץ אנשים מסתובבים ללא בגדים. עם כל זאת, הדמיון הספרותי ראוי לציון.
מן הירק – ההרחקה מהירק ברורה פחות מאשר הרחקת המשרה מהעיר. מן הסתם האמינו שהריח הרע מפריע לירק בדרך כלשהי. ומן הכרשים [ו]מן הבצלים – הקריאה הפשוטה היא שיש להרחיק את הכרישים מהבצלים, ולא נאמר על מי מוטלת החובה אלא ששניהם צריכים לדאוג לכך. נעסוק בכך להלן. ואת החרדל מן הדבורים – החרדל מזיק לדבורים שכן לחרדל טעם חריף, וטעמו עלול לפגוע בטעם הדבש. רבי יוסה מתיר בחרדל – ההיבט הריאלי של המשנה מעורר תמיהה. התמיהה היא מה הטעם להרחקות אלו; כיצד הפשתן מזיק לירק, כיצד כרישים מזיקים לבצלים (מעבר להלכות כלאיים כמובן), האם באמת החרדל מזיק לדבש הדבורים? לשאלות אלו עשויות להיות תשובה חקלאית, שונה מהמקובל על בני זמננו, אך גם ייתכן שאלו אמונות עממיות שאין להן ביסוס מדעי במדע בן זמננו. כך למשל החשש שטעם החרדל ישפיע על דבש הדבורים הוא ״חשש״ טבעי, אף על פי שייתכן שבעת המעבר בתהליך העיכול החומר הבא מהחרדל מאבד את תכונות טעמו המקורי. אך השאלה איננה מה האמת ה״מדעית״, אלא כיצד סברו חכמי המשנה ומה תגובתם הדתית והמשפטית כפי שהוא מבוססת על הנחות אלו. איננו יכולים לבדוק את הצד המדעי הטהור, ואיננו יודעים על בדיקה כזאת שנעשתה, אך סביר שכך סברו חכמים. מעתה עלינו לשאול מי חייב להתרחק, ומי חייב בנזקים שאולי נגרמו עקב אי ההרחקה.
ברור שלדעת תנא קמא ה״מזיק״ חייב להתרחק. לעיתים נקבע לאיזה מרחק עליו להתרחק, ולעיתים נקבע רק באופן כללי ״מרחיקין״. במקרה של החרדל ההלכה סבוכה עוד יותר, שכן החרדל גדל לעיתים כצמח תרבות המשמש להפקת שמן (מכונה היום ״שמן קנולה״2), אבל בדרך כלל החרדל הוא גידול בר. ברור שבעל שדה מעדיף שהחרדל לא יגדל, אך מה לעשות אם התפרץ חרדל לשדה?
טעמו של רבי יוסי מוברר בזכות התוספתא: ״מרחיקין את המשרה מן הירק, ואת הכרשין מן הבצלים, ואת החרדל מן הדבורים. רבי יוסי מתיר בחרדל, שאומר לו כדרך שעשית בתוך שלך אף אני עושה בתוך שלי. וכן היה רבי יוסי אומר, מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה, כדי שלא ינשכו את בני אדם. רבי אליעזר אומר מגדל דבורים כמגדל כלבים״ (פ״א ה״ט). אם כן אסור לשכן להזיק לחברו, אך מותר לו לגדל בשטחו כחפצו. אם כן היכן האיזון בין שני הנימוקים הללו? הרי הם סותרים זה את זה! יש להניח שקו ההפרדה, לשיטת רבי יוסי, הוא שאין להתיר נזק ישיר, כעקיצת דבורים, ובעל הדבורים צריך לשמור על רכושו שלא יזיק, אבל אם אין היזק ישיר אלא היזק עקיף – זכות הפרט גוברת על האיסור להזיק3.
גם בירושלמי ביטוי דומה: ״ ׳מרחיקין את המשרה׳ כו׳. תני מרחיקין את הבצלת מן הכרישין, ורבי לעזר ברבי שמעון מתיר. אמר רבי יעקב בן דוסאי מגו אילין מתניתא4 כשם שזה מרחיק זה מזה כך זה מרחיק זה מזה. רבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינה מפני שפי הדבורים חד ומחריבות הדבש״ (יג ע״ג, וכעינו בבבלי, כח ע״ב). אם כן רבי אלעזר בן רבי שמעון קרוב לשיטת רבי יוסי, והוא דורש הרחקה זה מזה. כלומר חובת ההרחקה מוטלת על שניהם, שכן שניהם מפריעים זה לזה, או שאחד מפריע לשכנו, אבל בכלל ההערכה הרבה לזכויות הפרט שניהם נדרשים להתרחק זה מזה, כמו שראינו לעיל לגבי הרחקת הכתלים זה מזה. אבל רבי אבהו מדגיש שהחרדל מזיק לדבורים, ומשמע שעליו (על בעל החרדל) להרחיק, אף על פי שהחרדל פסיבי והדבורים הן שבאות לאכול מהחרדל.
אם כן במקורות שהעלינו מצויות כל הגישות:
המזיק חייב להרחיק את עצמו;
שניהם חייבים להרחיק זה מזה;
שניהם רשאים להזיק זה לזה (שמירת זכות הפרט).
בתלמוד הבבלי מתנהל דיון האם הנזק של דבורים וחרדל הוא הדדי (יח ע״א-ע״ב). לא ברור האם טיעון זה מועלה ברמה הדיאלקטית בלבד או שהיה לו בסיס ריאלי. על כל פנים, כיום אנו יודעים שהדבורים אינן מזיקות לצמחים אלא להפך, הם לעיתים זקוקים לדבורים לצורך הפריה ופיזור זרעים. על כל פנים, גם הבבלי מתחבט בשאלה למה אחד מהצדדים צריך להרחיק, והאם אין במשנה דרישה להרחקה הדדית. דומה שכל הלימודים האמוראיים הללו מעידים על שינוי תפיסה. אם המשנה רואה כעיקרון מרכזי את חובתו הדתית-ערכית של המזיק שלא יואשם בנזק, ואפילו בנזק קל, הרי שרבי יוסי מוביל קו מעשי יותר, והאמוראים נטו יותר לעבר תפיסתו של רבי יוסי.
בספרות הפרשנית התפתח דיון חשוב ביותר על הצד המשפטי של הרחקה במקרה של נזק הדדי. השאלה המשפטית חשובה, אך כאמור לא בכך המשנה עוסקת. עיקר משנתנו עוסק בהסדרת יחסי שכנות, וההבחנות המשפטיות החשובות של הבבלי ומפרשיו, וגם של הירושלמי, הן העברה של הדיון המקורי מניסוח של המצב הקיים לניסוח משפטי, ״אובייקטיבי״. מדיון בסדרי שכנים, לדיון של מזיק וניזק.
סוגיה זו של הרחקת חרדל זכתה לפיתוח משפטי מסועף. הפרשנים הבינו, ובצדק, מהבבלי שהמשנה עוסקת בדיני נזיקין, והתפלפלו להצדקת שתי העמדות במשנה. חלק מהם הגיעו לבסוף לניסוח הלא-משפטי שלפיו אין כאן דין מדיני נזיקין כלל5.
1. כגון ירושלמי ברכות פ״ג ה״א, ה ע״ד; שם ה״ה, ו ע״ד; בבלי, ברכות כב ע״א; מסכת תפילין פ״א הי״ח.
2. טפר וטפר, חרדל.
3. בספרות הפרשנית מתנהל דיון ארוך סביב השאלה איזו כמות נזק מחייבת הרחקה. כאמור לשיטתנו הבסיס להלכה איננו מדידה משפטית של הנזק אלא דרכי יישוב עולם, ונוהגי שכנים. לניתוח סוגיית החרדל המפורסמת ראו ויס, רבי יוסי, עמ׳ 104-87.
4. מתוך אלו המשניות (נסיק).
5. זו מסקנתו של פאלוך, חצר השותפין, וראו המבוא למסכת בבא קמא.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(יא) מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הַבּוֹר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה, וּבְחָרוּב וּבְשִׁקְמָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה, בֵּין מִלְמַעְלָה בֵּין מִן הַצָּד. אִם הַבּוֹר קָדַם, קוֹצֵץ וְנוֹתֵן דָּמִים. וְאִם אִילָן קָדַם, לֹא יָקֹץ. סָפֵק זֶה קָדַם, וְסָפֵק זֶה קָדַם, לֹא יָקֹץ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהַבּוֹר קוֹדֶמֶת לָאִילָן, לֹא יָקֹץ, שֶׁזֶּה חוֹפֵר בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְזֶה נוֹטֵעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ.
One must distance a tree twenty-five cubits from a cistern, and in the case of a carob and of a sycamore tree, whose roots extend farther, one must distance the tree fifty cubits. This is the halakha whether the cistern or tree is located above or to the side of the other. If the digging of the cistern preceded the tree, the owner of the tree cuts down the tree and the owner of the cistern pays him money. And if the tree preceded the cistern the owner of the tree need not cut down the tree. If it is uncertain whether this came first or that came first, the owner of the tree need not cut down the tree. Rabbi Yosei says: Even if the cistern preceded the tree, the owner of the tree need not cut down the tree. This is due to the fact that this one digs in his own property, and that one plants in his own property.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[יא] מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הַבּוֹר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה, וְהֶחָרוּב וְהַשִּׁקְמָה חֲמִשִּׁים אַמָּה, בֵּין מִלְמַעְלָה וּבֵין מִן הַצַּד.
אִם הַבּוֹר קָדַם, קוֹצֵץ וְנוֹתֵן דָּמִים, וְאִם הָאִילָן קָדַם, לֹא יָקֹץ.
סָפֵק זֶה קָדַם, וְזֶה קָדַם, לֹא יָקֹץ.
רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁהַבּוֹר קָדַם אֶת הָאִילָן, לֹא יָקֹץ, זֶה חוֹפֵר בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְזֶה נוֹטֵעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ.
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה י]

מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה, החרוב והשקמה חמשים אמה, בין מלמעלן ובין מן הצד. אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים, אם האילן קדם לא יקוץ, ספק זה קדם וזה קדם לא יקוץ, ר׳ יוסי אומר אף על פי שהבור קדם את האילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו.
חרוב ושקמה מתפשטים שרשיהם בארץ הרבה, וכבר פירשנו כמה פעמים שחרוב ׳אלכ׳רוב׳ ושקמה ׳אלג׳מיז׳. ואומרו בין מלמעלן בין מן הצד רוצה לומר בו בין הבור למעלה והאילן למטה בין האילן למעלה מן הבור, לפי ששרשיו מגיעים לתחתית הבור ומרופפים את קרקעיתו. ואומרו לא יקוץ לפי שספק ממון חומרא לתובע וקולא לנתבע. והלכה כר׳ יוסי.
מרחיקין את האילן מן הבור כ״ה אמה כו׳ – אומר חרוב ושקמה מתפשטין יונקותיהם בקרקע הרבה וחרוב ידוע נקרא בלשון ערב כרוב ושקמה הוא עצי תאנה מדברית נקרא בערבי גמיז ומה שאמר בין מלמעלה בין מן הצד רצה לומר בין שהבור למעלה והאילן למטה בין האילן למעלה מן הבור לפי ששרשיו מגיעין לקרקע הבור ומרפה עפרו ומה שאמר לא יקוץ לפי שספק ממון חומרא לתובע וקולא לנתבע והלכה כר׳ יוסי.
וּבְחָרוּב וּבְשִׁקְמָה. שָׁרְשֵׁיהֶן מְרֻבִּין:
בֵּין מִלְמַעְלָה. שֶׁהָאֶחָד מֵהֶן מִלְּמַעְלָה בְּגֹבַהּ שִׁפּוּעַ הַר וְהַשֵּׁנִי בְּשִׁפּוּלוֹ:
בֵּין מִן הַצָּד. בְּקַרְקַע שָׁוָה:
וְנוֹתֵן דָּמִים. דְּכֵיוָן דְּבִרְשׁוּת נָטַע, שֶׁאֵינוֹ מַזִּיק עַד זְמַן גָּדוֹל, לֹא חִיְּבוּהוּ חֲכָמִים לָקֹץ בְּלֹא דָּמִים בִּשְׁבִיל הֶזֵּקָא דְּיָחִיד:
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר וְכוּ׳. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי:
ובחרוב ובשקמה – their roots are numerous.
בין מלמעלה – because one of them is above in height of the slope of the mountain.
בין מן הצד – on level ground.
ונותן דמים – for since he planted with permission, that he doesn’t damage until a great time [passes], the Sages did not require him to cut it down without payment because of the wind/blast of an individual [tree].
רבי יוסי אומר – And the Halakha is according to Rabbi Yosi.
מרחיקין את האילן מן הבור ר״פ הבית והעליה ובפירקין דף י״ז ודף י״ח ובסוף פירקין:
בין מלמעלה בין מן הצד ראיתי הגרסא בהרי״ף והרא״ש ז״ל בין מלמעלה בין מלמטה בין מן הצד ובגמרא תנא בין שהבור למטה ואילן למעלה בין שהבור למעלה ואילן למטה בשלמא בור למטה ואילן למעלה קאזלי שרשים מזקי לבור אלא בור למעלה ואילן למטה אמאי א״ר חגאי בשם ר׳ יוסי מפני שמחלידין את הקרקע ומלקי׳ קרקעיתה של בור פי׳ רש״י ז״ל מחלידין לשון חלדה דהלכות שחיטה שמהלכת מתחת לקרקעית הבור ע״כ. וכתבו תוס׳ ז״ל ותנא בין שהבור וכו׳ איצטריך לאתויי הך אע״ג דבמתני׳ נמי תנן בין מלמעלן בין מלמטן מ״מ אי ממתני׳ ה״א דאחרוב ושקמה קאי דעלה קאי קמ״ל ברייתא בכל אילן. [הגהה ולספרים דלא גרסי׳ במתני׳ בין מלמטן אתי שפיר דאי ממתני׳ ה״א בין מלמעלה אאילן קאי ולא אבור משום דלא תיקשי אלא בור מלמעלה ואילן מלמטה אמאי כדפריך אברייתא ע״כ בתוספות. וז״ל הרשב״א ז״ל בחדושיו ה״ג במתני׳ בין מלמעלה בין מן הצד וכן כתוב בהלכות רבינו הגדול ז״ל ובברייתא פירוש הוא שפירשו למשנתנו לומר מאי מלמעלה דקתני איזה מהם שיהא מלמעלה או בור או אילן והיינו דמקשי׳ בגמרא אברייתא בשלמא בור למטה וכו׳ דאילו מתני׳ איכא לפרושה בין שהאילן למעלה בין שהוא שוה לו מן הצד אלא ברייתא דקתני בור למעלה קשיא. ואיכא נוסחי דכתיב בהו במתני׳ בין מלמעלה בין מלמטה בין מן הצד ומפרשינן לה דאי ממתני׳ ה״א מאי למעלה ששפת הבור למעלה מן האילן אבל שרשי האילן למעלה הן מקרקעיתו של בור והן מלקין קרקעיתו אלא ברייתא דקתני בור למעלה משמע כל הבור למעלה ועוד דתנא ברא תוספאה הוא ולאוסופי אתא ושבושא דנוסחי הוא עכ״ל ז״ל ואם כוונתו באמרו רבינו הגדול על רב אלפס ז״ל כדרכו במקומות אחרות נמצא שאנו יש לנו טעות בלשונו שכתבתי בריש מתניתין]:
אם הבור קדם כך נראה דגרסי׳ דבור לשון זכר כדכתיב כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו:
ונותן דמים דכיון דברשות נטע שאינו מזיק עד זמן גדול כך צ״ל בפי׳ רעז״ל. פי׳ זמן גדול לכשיגדל האילן:
אם אילן קדם לא יקוץ מפ׳ בגמרא שם בדף י״ח כגון שנטע אילן בתוך שדהו ואח״כ מכר חצי שדהו לאיש אחר ובא הלוקח וחפר בור אין זה צריך לקוץ האילן שנטעו ברשות אבל אם מתחלה הי׳ השדה של חברו אסור לסמוך וליטע בצד המצר של חברו אע״פ שאין שם בור עדיין:
ספק זה קדם ספק זה קדם לא יקוץ ס״א ל״ג זה הר״ר יהוסף ז״ל:
ר׳ יוסי אומר אע״פ וכו׳ שם בפירקי׳ דף י״ח ע״ב וטעמא דר׳ יוסי ס״ל דעל הניזק להרחיק עצמו וכדכתבי׳ לעיל בסמוך והלכה כר׳ יוסי ומודה ר׳ יוסי בגירי דיליה פי׳ היכא דמטי ליה היזק מתוך ידיו של מזיק כההיא דאמרי׳ בהבית והעליה הנהו בי תרי חד דייר עלאי וחד דייר תתאי אפחית מעזיבה וכל אימת דמשי ידיה נפלי עליה דתתאי דכשנופלים מידו ממש על התחתון קרי להו גירי דיליה וכי פסקי והדרי נפלי לא קרי להו גירי דילי׳ ועיין בנמקי יוסף בפירקי׳ שפירש בפירקין בסוף דף ק״ע דמסקי׳ התם בפ׳ הבית והעליה דאליבא דר׳ יוסי דקיימא לן כותיה על הניזק להרחיק עצמו דהא אמרי׳ התם דמיא מיתם תיימי והדר נפלי שההיזק אינו בא מחמת הלחות כדי דנימא שמזיק ממקומו אלא מיתם תיימי והולכים עד שמוצאין איזו פתח והדר נפלי ומזיקין המים לתחתון ע״כ. פי׳ ולא הוו גירי דיליה. עוד הכריח בנמקי יוסף דלר׳ יוסי היכא דלא הוו גיריה אפילו בהיזקא דרבים פטור ע״כ. וביד פ׳ ששי דהלכות מלכים ומלחמותיהם סי׳ ח׳:
בין מלמעלה. לשון הר״ב שאחד מהן מלמעלה וכו׳. וכן לשון רש״י. וכלומר איזה מהן בין שהאילן למעלה. בין שהבור למעלה. וכדתניא בגמרא. ומפרש טעמא דכשאילן למעלה קאזלין שרשין ומזקי ליה לבור. וכשהבור למעלה מחלידין השרשים את הקרקע ומלקין קרקעיתה של בור:
רבי יוסי אומר וכו׳. שזה חופר וכו׳ וזה נוטע וכו׳. לשון הטור סימן קנ״ה שאין זה הנזק בא לו מיד אלא לאחר זמן כשיגדל. אבל שאר כל הרחקות חשבינן להו כאילו הנזק בא לו מיד. לפיכך חייב מזיק להרחיק. ע״כ. וכבר פירשתי כל אחד במקומו בס״ד. [*ודכתב הר״ב דהלכה כר׳ יוסי. גמרא]:
{מח} וּכְלוֹמַר אֵיזֶה מֵהֶן בֵּין שֶׁהָאִילָן לְמַעְלָה בֵּין שֶׁהַבּוֹר לְמַעְלָה. וּמְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דִּכְשֶׁהָאִילָן לְמַעְלָה קָאָזְלֵי שָׁרָשִׁין וּמַזְקֵי לֵיהּ לַבּוֹר, וּכְשֶׁהַבּוֹר לְמַעְלָה מַחְלִידִין הַשָּׁרָשִׁים אֶת הַקַּרְקַע וּמַלְקִין קַרְקָעִיתָה שֶׁל בּוֹר:
{מט} שֶׁזֶּה כוּ׳. שֶׁאֵין זֶה הַנֶּזֶק בָּא לוֹ מִיָּד אֶלָּא לְאַחַר זְמַן כְּשֶׁיִּגְדַּל. אֲבָל שְׁאָר כָּל הַרְחָקוֹת חָשְׁבִינַן לְהוּ כְּאִלּוּ הַנֶּזֶק בָּא לוֹ מִיָּד, לְפִיכָךְ חַיָּב מַזִּיק לְהַרְחִיק. טוּר:
פ) עשרים וחמש אמה
מפני השרשים אבל בור מאילן א״צ להרחיק אלא קוצץ ויורד כסוף מי״ב, והטעם דאין האילן נפסד עי״ז, משא״כ בור נפסד משרשי אילן שבאין לתוכו שהשרשים מתפשטים ממנו לצד מטה ולמן הצד:
פא) ובחרוב ובשקמה
ששרשיהן מרובין:
פב) בין מלמעלה בין מן הצד
ר״ל בין שאחד מהן למעלה בהר, ובין ששניהן על קרקע שוה:
פג) אם הבור קדמה
ונטע הלה ולא הרחיק:
פד) קוצץ ונותן דמים
בעל הבור לבעל האילן:
פה) לא יקיץ
דהמוציא מחבירו עליו הראיה:
פו) וזה נוטע בתוך שלו
דמדלא בא ההיזק מיד כשנטע, רק אחר זה בא הנזק ממילא, רשאי. והכי קיי״ל [שם ל״ב]:
עפ״י כתב יד קופמן
מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה – כדי ששורשי האילן לא יפגעו בקיר הבור. השורשים חשים במים ומתפתחים לכיוון השטח הרטוב, ובאופן טבעי הם ייטו לכיוון הבור. עוקצה של ההלכה הוא בכך שבעצם הבור גורם למשיכת השורשים, ובעל הבור יכול למנוע את הנזק על ידי גדיעת השורש וטיוח עיתי של הבור. כאן יש חשש הדדי: השורשים יפרצו את קיר הבור ויסדקוהו. אך במקרה מיוחד זה גם בעל האילן ניזוק, שכן הטיית השורשים לכיוון אחד תיצור עץ בלתי יציב. בדרך כלל העלווה מתפתחת במקביל לשורש, ושורשים שאינם פרוסים כהלכה ייצרו עלווה בלתי ״מאוזנת״. בתוספתא מצויות עוד הלכות המעלות פן אחר מזה של משנתנו: ״לא יטע אדן אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, ואם רוצה עושה מחיצה גבוהה או גדר״ (פ״א הי״ג). אם כן החשש אינו משורשי האילן (כמו בפ״ב מ״ז) אלא מלכלוך והפרעה בתנועה. לבעל הכותל זכות תנועה ליד כותלו, ולבעל האילן סביב עצו, והיעדר מחיצה (בגבול החלקות) יגרום לאחד להיכנס לחלקתו של שכנו.
והחרוב והשיקמה חמשים אמה – עלוותם גדולה ושורשיהם ארוכים יותר. בהלכה זו מדובר על הרחקה הדדית, ולא על הרחקת הבור המזיק. בין מלמעלה – במדרון ההר כלפי מעלה (בטרסה גבוהה יותר), ובין מן הצד – ההרחקה הנדרשת היא הדדית, וכלליה הם המנויים במשפט שבמשנה. משפט זה חל על כל ההלכות הקודמות, ואולי גם על המשניות הקודמות (חרוב, שקמה, בור, אילן וכו׳), אם כי בשטח הבנוי הפרשי הגבהים מתונים יחסית להבדלי הגובה בשטח החקלאי. אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים – בעל האילן יקצוץ את עצו ובעל הבור יפצה אותו, ואולי הכוונה גם שבעל הבור יקצוץ את האילן, כלומר שהוא למעשה כופה על חברו וקודם קוצץ. כמובן אם האילן נקצץ ועתה נפתח משא ומתן על הפיצוי, הפיצוי יהיה קטן (שכן לבעל האילן אין כוח טיעון). אבל אם בעל האילן צריך לקצוץ בעצמו את העץ, הוא ידרוש קודם כול הסכם על גובה הפיצוי (ואולי גם תשלום), וכוח המיקוח של בעל האילן גדול יותר. הניסוח ״קוצץ ונותן״ אינו מאפשר להבין איזו אפשרות המשנה בוחרת. תמוה שהמשנה אינה מבהירה את כוונתה בשאלה מרכזית זו.
ואם האילן קדם לא יקוץ – אלא בעל הבור לא יכרה את הבור מלכתחילה, או יסתום את בורו. ספק זה קדם וזה קדם – האילן והבור הם מקדמת דנא, ועתה שניהם (או אחד מהם) חשים בנזק. לא יקוץ – בעל העץ, רבי יוסה אומר אפ על פי שהבור קדם את האילן לא יקוץ – שכן זה חופר בתוך שלו וזה נוטיע בתוך שלו – רבי יוסי מגן יותר על זכויות הפרט לעשות בחלקתו כרצונו, גם אם ייגרם נזק עקיף. כפי שראינו במשנה הקודמת רבי יוסי איננו מתיר נזק ישיר אלא רק נזק עקיף, ואיננו יודעים היכן בדיוק עובר הקו הדמיוני המפריד בין זכות הפרט לעשות בחלקתו כרצונו ובין חובתו שלא לגרום נזק לשכנו. כאמור רבי יוסי איננו מקדש את זכות הקניין של היחיד, אלא פועל למען יישוב העולם, כהסבר הירושלמי שכבר ציטטנו: ״רבי יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי, טעמון דרבנין מפני שיישוב העולם בבורות. שמעון בר ווה אמר בשם רבי יוחנן, כך משיב רבי יוסי לחכמים, כמה דאית לכון יישוב העולם בבורות, אוף אנא אית לי יישוב העולם באילנות״ (יג ע״ב).
ברישא מדובר בהרחקה הדדית, וזה הדין לכתחילה, אבל בסיפא ברור שהאילן מזיק לבור ואין הבור מזיק לאילן. זו סתירה מסוימת, אבל אין כאן סתירה ממשית אלא הבדל בין דיעבד לבין לכתחילה. אם האילן קדם אנו מצפים מבעל הבור שלא יחצוב בור סמוך לאילן, אבל אם נוצר מצב כזה אזי ״קוצץ (בעל האילן את עצו), (ובעל הבור) ונותן דמים״. חזקה על בעל האילן שלא יקצוץ את העץ לפני שבעל הבור יתריע על הפגיעה, וחזקה על בעל הבור שלא יהיה מוכן לשלם אלא כאשר חשש הפגיעה בבור יתממש.
הסברנו שבעל האילן קוצץ ולא בעל הבור קוצץ את האילן, וזאת מתוך שיקול הדעת שלנו שפעולה חד-צדדית של בעל הבור תוביל לסכסוך שכנים.
בתוספתא סדרת הלכות ארוכה באותה רוח כמו במשנה, אבל לרבי יוסי מובא נימוק שונה: ״רבי יוסי מתיר, שלא ניתנו שדות אלא לנטיעה״ (פ״א הי״ב). השדה נועד לנטיעה ולכן זכותו של בעל השדה לנטוע, גם אם ייגרם נזק עקיף. נראה שאין זה אלא ניסוח שונה לאותו נימוק. במשנה מיוחס לרבי יוסי הנימוק של הגנה על זכות הפרט לעשות בחלקתו כרצונו, והניסוח של התוספתא משלים ומיישם את זכות הפרט לנטוע בשדהו. בעל חלקה רשאי להשתמש בחלקתו בשימוש הרגיל, ונטיעת אילן היא השימוש הרגיל. בניסוח זה של הנימוק ניתנת גם תשובת-מה לשאלה האם בעל השדה רשאי לגרום נזק לשכנו. תשובת רבי יוסי היא שכל זמן שבעל השדה משתמש בשדהו שימוש רגיל הרי שאין לצמצם את זכותו, ובלבד שבעל השדה ישתמש בשדהו שימוש רגיל.
מבחינת התפיסה, גישתו של רבי יוסי דומה לצד אחד במחלוקת התנאים על זכויות השימוש ברשות הרבים. חכמים במשנה טוענים שאסור ליחיד להזיק, ואילו בתוספתא המקבילה הועלתה הטענה ״שלא נתנו ערי ישראל אלא לכך״ (בבא קמא פ״ב ה״ו), ובדומה לכך ״על מנת כן הנחיל יהושע את הארץ״ (תוספתא בבא קמא פ״י הכ״ז; כאן פ״ב הכ״ח ועוד, וראו פירושנו לבבא קמא פ״ג מ״א). רבי יוסי מאמץ טיעון זה לגבי רשות היחיד ומרחיב אותו על מצב של גרימת נזק עקיף או ישיר1.
גם הירושלמי מהלך כאמור בדרך הסבר דומה. אם כן, כל הצדדים מסכימים לעקרונות שקודם חשבנו שהם חלוקים בהם2:
1. מותר לאדם לגרום היזק עקיף אגב השימוש הרגיל בשדהו.
2. זכות הקניין הפרטית היא גורם מכריע.
3. קיים מעין תנאי הדדי שמותר להזיק לצורך יישוב הארץ.
המחלוקת היא רק מנקודת מבט של הכלל, והוא נימוק מחודש:
4. מהי טובת ״יישוב הארץ״, כלומר התועלת הכלכלית הכללית. לדעת רבי יוסי עדיפה נטיעת אילנות, ולדעת חכמים חפירת בורות מים. אפשר לצרף טיעון זה לטיעון מס׳ 3, אך הטיעון הרביעי עומד בפני עצמו. כפי שהצענו לעיל, העמדה זאת של רשימת נימוקים מופרזת מעט. מדובר במקרה ביניים שבו הנזק בלתי מוגדר, ורק במקרה כזה יעמוד רבי יוסי על זכות הפרט. נראה שהירושלמי רצה לצמצם את המחלוקת לשאלה המציאותית, מה חשוב יותר, בור או עץ, ואילו את המשנה יש לפרש כמחלוקת עקרונית האם שכן אחד רשאי לגרום להגבלת השימוש של שכנו.
אם כן לרבי יוסי ארבעה נימוקים, חלקם כבר בספרות התנאית, אך כולם הם השערה של חכמים להסבר שיטת רבי יוסי. הנימוקים מבטאים את השקפת העולם הכללית של חכמים.
1. ראו ויס, רבי יוסי. ויס ניסה להבחין בין ההנמקות השונות, ולדעתנו ההנמקה החברתית עיקר, וכל היתר הם ניסוחים משפטיים של אותו עיקרון.
2. פאלוך, חצר, עמ׳ 31 ואילך; ויס, רבי יוסי. לדעת פאלוך הנימוקים השונים תלויים בהקשר שבו מדובר, ולדעתנו ברור שאלו הסברים שונים.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(יב) לֹא יִטַּע אָדָם אִילָן סָמוּךְ לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת, אֶחָד גְּפָנִים וְאֶחָד כָּל אִילָן. הָיָה גָדֵר בֵּינְתַיִם, זֶה סוֹמֵךְ לַגָּדֵר מִכָּאן, וְזֶה סוֹמֵךְ לַגָּדֵר מִכָּאן. הָיוּ שָׁרָשִׁים יוֹצְאִין לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, מַעֲמִיק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעַכֵּב אֶת הַמַּחֲרֵשָׁה. הָיָה חוֹפֵר בּוֹר, שִׁיחַ וּמְעָרָה, קוֹצֵץ וְיוֹרֵד, וְהָעֵצִים שֶׁלּוֹ.
A person may not plant a tree near the field of another unless he distances it four cubits from the field. This is the case whether he is planting grapevines or any kind of tree. If there was a fence between them, this one may place, i.e., plant, his grapevines or trees close to the fence from here, and that one may place, i.e., plant, his produce close to the fence from there.
If the roots were spreading into the field of another, the owner of the field may dig to a depth of three handbreadths even if he severs those roots, so that they do not impede his plow. If he was digging a cistern in that spot, or a ditch, or a cave, and he came upon the roots of his neighbor’s tree, he may cut downward normally, and the wood from the roots is his.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[יב] לֹא יִטַּע אָדָם אִילָן סָמוּךְ לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת, אֶחָד גְּפָנִים וְאֶחָד כָּל הָאִילָן.
הָיָה גָדֵר בִּנְתַּיִם, זֶה סוֹמֵךְ לַגָּדֵר [מִכָּן, וְזֶה סוֹמֵךְ לַגָּדֵר מִכָּן.] הָיוּ שָׁרָשִׁין יצְאִין לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ, מַעֲמִיק שְׁלֹשָׁה טְפָחִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעַכֵּב אֶת הַמַּחֲרֵשָׁה.
הָיָה חוֹפֵר בּוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה, קוֹצֵץ וְיוֹרֵד, וְהָעֵצִים שֶׁלּוֹ.
לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, אחד גפנים ואחד כל האילן. היה גדר בנתים, זה סומך לגדר וזה סומך לגדר. היו שרשיו יוצאין לתוך שדה חבירו, מעמיק שלשה טפחים כדי שלא לעכב את המחרשה. היה חופר בור ושיח ומערה, קוצץ ויורד והעצים שלו.
אומר שאם היה בשדה חבירו אילן, לא יטע אילן סמוך לו אלא אם כן הרחיק ארבע אמות, וכן אם היה בשדה חבירו גפנים לא יטע גפנים סמוך לו אלא אם כן הרחיק ארבע אמות. וזה בארץ ישראל, אבל בשאר הארצות לא ירחיק הגפנים מן הגפנים אלא שתי אמות, כי בגלל מיעוט שומן הקרקעות לא יתפשטו שרשיהן בקרקע. ואם היה שדה חבירו גפנים ובא לסמוך לו שאר האילן, ירחיק ארבע אמות בכל מקום. ואומרו מעמיק שלשה הוא בעל השדה שיצאו שרשין לתוך שדהו, יעמיק שלשה ויקצוץ מה שימצא ולא יחשוש. ואם רצה בעל השדה לחפור בקרקעו בור ושיח ומערה, יקצוץ כל מה שימצא משורשי אילנות חבירו ויקחם לעצמו, ובתנאי שיהיה מרחק הבור אשר חפר מאילן חבירו שש עשרה אמה. ואם היה בינו ובין אילן חבירו פחות מזה, העצים לבעל האילן.
לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו כו׳ – אומר כי כשהיה בשדה חבירו אילן לא יטע אילן סמוך לו אא״כ הרחיק ד׳ אמות וכן אם היה בשדה חבירו גפנים לא יטע גפנים סמוך לו אלא א״כ הרחיק ארבע אמות וזה בארץ ישראל אבל בשאר ארצות אין מרחיקין הגפנים מן הגפנים אלא שתי אמות לפי שבארצות השמנים יפשטו שרשיהם בקרקע ואם היה שדה חבירו גפנים ובא לסמוך לו שדה האילן מרחיק ד׳ אמות בכל מקום ומה שאמר מעמיק שלשה הוא בעל השדה שיצאו שרשין לתוך שדהו יעמיק שלשה ויקוץ מה שימצא ואינו חושש וכשירצה בעל השדה לחפור בשדהו בור ושיח ומערה יקוץ כל מה שימצא משרשי אילני חבירו והעצים שלו ובלבד שיהיה הבור שחפר רחוק משדה חבירו שש עשרה אמה ואם היה בינו ובין אילן חבירו פחות מזה העצים לבעל האילן.
סָמוּךְ לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ. בֵּין שְׂדֵה לָבָן בֵּין שְׂדֵה אִילָן:
אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת. כְּדֵי עֲבוֹדַת הַכֶּרֶם. שֶׁכְּשֶׁיַּחֲרֹשׁ אֶת אִילָנוֹתָיו לֹא יְהֵא צָרִיךְ לְהַכְנִיס מַחֲרֵשָׁתוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְהָנֵי מִלֵּי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכַיּוֹצֵא בָּהּ שֶׁמַּחֲרֵשָׁתָן אֲרֻכָּה. אֲבָל בְּבָבֶל וּבִשְׁאָר אֲרָצוֹת שֶׁמַּחֲרֵשָׁתָן קְצָרָה, בְּהַרְחָקַת שְׁתֵּי אַמּוֹת סַגִּי. וְדַוְקָא בִּגְפָנִים לִגְפָנִים וְאִילָנוֹת לְאִילָנוֹת הוּא דְּסַגִּי בִּשְׁתֵּי אַמּוֹת, אֲבָל הַבָּא לִטַּע שְׂדֵה אִילָן סָמוּךְ לַגְּפָנִים, אֲפִלּוּ בְּבָבֶל וְכַיּוֹצֵא בָּהּ צָרִיךְ לְהַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת:
מַעֲמִיק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. בַּעַל הַשָּׂדֶה שֶׁיָּצְאוּ שָׁרְשֵׁי אִילָנוֹת חֲבֵרוֹ לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, קוֹצְצָן בְּעֹמֶק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ:
וְהָעֵצִים שֶׁלּוֹ. שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַמָּקוֹם שֶׁחוֹפֵר רָחוֹק מֵאִילַן חֲבֵרוֹ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה אוֹ יוֹתֵר. אֲבָל פָּחוֹת מִכֵּן, הָעֵצִים לְבַעַל הָאִילָן. דְּעַד שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִנַּק יָנְקֵי, טְפֵי לֹא יָנְקֵי:
סמוך לשדה חבירו – whether it is a bright field lacking shade or it is a cultivated field in which trees grow.
אלא אם כן החיק ממנו ארבע אמות – in order for the word of the vineyard, for when he plows his trees, there should not be a need to bring his plow into that (i.e., the field) of his fellow. And these words refer to the Land of Israel, and places like it where their plows are long. But in Babylonia and in other countries where their plows are short, a distance of two cubits is sufficient, and especially with vines to [other] vines, and trees to trees, where two cubits are sufficient. But, one who comes to plant in an orchard near the vines, even in Babylonia, and places similar to it, one has to make a distance of four cubits.
מעמיק שלשה טפחים – the owner of the field whose fellow’s tree roots went out into his field, he cuts them at a depth of three handbreadths and does not worry.
והעצים שלו – of the owner of the field, and this will be the place where he plows sixteen cubits or more from the tree of his fellow, but less than this, the wood belongs to the owner of the trees, for up to sixteen cubits, they absorb sap, more than this, they don’t suck the sap.
לא יטע אדם וכו׳ תוס׳ פ׳ הגוזל קמא דף ק׳. ובגמ׳ בפירקי׳ דף י״ח ובפ׳ הספינה דף פ״ג:
אחד גפנים וכו׳ כלומר אע״ג דמצינו שיעור זה בגפנים גבי כלאים במקום אחר גם הדין כן בשאר אילנות כדאיתא בגמרא והא דקאמר הכא היה גדר בנתים אע״ג דמילתא דפשיטא היא כיון דלא איירינן הכא בכלאים הוא לאשמועינן טעמא דמפ׳ בגמרא נמקי יוסף ז״ל. ועיין על דבריו ז״ל בתוס׳ וגם בגמ׳ לעיל בפירקין דף י״ח. בסוף פי׳ רעז״ל טפי לא ינקי. אמר המלקט ומיהו מיזל אזלי כדתנן לעיל מרחיקי׳ את האילן מן הבור כ״ה אמה. ובגמרא אמר רב יוסף דמאילנות לגפנים בעי טפי ולא משום עבודת הכרם אלא משום דהוו אילנות גרמא דגירי לגפנים דכד סליק למיגדריה לדקליה מפריח העופות על הגפנים וה״ל גירי שכן נוח להן לפרוח מן האילנות שהן גבוהין לגפנים שהן נמוכין יותר מאילנות לאילנות או מגפנים לגפנים ולא אתפרש בגמרא כמה צריך להרחיק. וכתוב בנמקי יוסף שהעיד רבינו יהוסף הלוי ז״ל על רבו הריא״ף ז״ל שהיה אומר שאין להרחיק אלא ד׳ אמות יותר וכן היה דן משום דטפי מהאי שיעורא לא הוו גירי ע״כ והובאו דברים אלו בחדושי הרשב״א ז״ל וכתב נמקי יוסף שמלת יותר אינו מלשון הרב ויש להסתפק א״כ אם רוצה לומר שצריך להרחיק בבבל ד׳ אמות יותר על השתים דהיו בין הכל ששה או אפשר שר״ל דסגי בהרחקת ד׳ אמות בין הכל דלהאי סברא שיש חילוק בין גפנים לאילנות מה לי בבל מה לי ארץ ישראל ע״כ בקיצור מופלג. וז״ל הטור שם סימן קנ״ה והר״ר יהוסף הלוי כתב ע״ש רב אלפס שגם אילנות לגפנים אין צריך להרחיק אלא ד׳ אמות ועיין במגיד משנה:
היה חופר בור וכו׳ ירושלמי רפ״ק דבכורים:
אלא אם כן הרחיק ד׳ אמות. כתב הר״ב כשיחרוש וכו׳ לא יהא צריך להכניס מחרשתו לתוך של חבירו. ונמצא משתמש בקרקע של חבירו וידרוס עליו. ולפי זה אתיא שפיר מתניתין אפילו כרבי יוסי שאין לו רשות לדרוס קרקע חבירו. נ״י:
אחד גפנים ואחד כל האילן. קמשמע לן דלא תיסק אדעתא למימר דשיעור ד׳ אמות דמתניתין דוקא בגפנים שמצינו בהם שיעור זה במקום אחר לענין כלאים. תוספות. ומ״ש הר״ב דוקא בגפנים לגפנים וכו׳. אבל הבא ליטע שדה אילן סמוך לגפנים וכו׳ צריך להרחיק ד׳ אמות. ולא משום עבודת הכרם אלא משום דהוו אילנות גרמא דגירי לגפנים [דכשעולה] למגדרי׳ לדקל מפריח העופות על הגפנים והוה ליה גירי. שכן נוח להן לפרוח מן האילנות שהן גבוהים לגפנים שהם נמוכים יותר מאילנות לאילנות. (ולא) [או] מגפנים לגפנים. ובד׳ אמות סגי. משום דטפי מהאי שיעורא לא הוי גירי. נימוקי יוסף. ומה״ט כתבו התוספות דנוטע דהכא דהיינו כשנוטע דקלים כשהם גבוהים. אבל אם נטע גרעין לא. דממילא גדל ולא גירי דיליה הוא. ע״כ. ומ״ש הר״ב סמוך לגפנים. הכי איתא בגמרא. ולפי מה שפירש הר״ב בתחלת המשנה דסמוך לשדה חבירו היינו נמי שדה לבן. הוא הדין נמי בשדה לבן דינו כגפנים. שהזרעים ודאי נמוכין מהאילנות. וכן כתבו התוספות והטור:
היה גדר וכו׳. לשון נ״י אע״ג דפשיטא כיון דלא איירי הכא בכלאים הוא לאשמועינן טעמא [דמפרש בגמרא]. ע״כ. כלומר לאשמועינן מאי טעמא דאיצטריך לאשמועינן אחד שאר אילנות. ובמשנתינו לא שמענו הא דנוטע אילן סמוך לגפנים לכך אין לפרש בה מאי דכ׳ מהר״ר ואלק כהן בש״ע בפירוש היה גדר כו׳:
מעמיק ג׳ טפחים. פירש הר״ב קוצצן וכו׳ ואינו חושש שמא ייבש האילן של חבירו. שזה בתוך שלו הוא חופר. רמב״ם פ״י מהלכות שכנים:
והעצים שלו. קאי אשני הבבות. בחופר וכן בחורש. וכ״כ מהר״ר ו א ל ק כ ה ן. ומ״ש הר״ב והוא שיהיה המקום שחופר רחוק מאילן חבירו שש עשרה אמות וכו׳ דעד ט״ז אמות מינק ינקי טפי לא ינקי כלומר דמהאי טעמא דשעור יניקתן היא עד ט״ז אמה משום הכי אמרינן שהחזיק בשדה חברו שיינקו ממנו עד ט״ז אמה ולפיכך כל שהוא מוצא בתוך ט״ז אמה העצים לבעל האילן כיון שהחזיק בשיעור זה שיינקו ממנו:
{נ} וְנִמְצָא מִשְׁתַּמֵּשׁ בַּקַּרְקַע שֶׁל חֲבֵרוֹ וְיִדְרֹס עָלָיו. וּלְפִי זֶה אַתְיָא שַׁפִּיר מַתְנִיתִין אֲפִלּוּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, שֶׁאֵין לוֹ רְשׁוּת לִדְרֹס קַרְקַע חֲבֵרוֹ. נִמּוּקֵי יוֹסֵף:
{נא} הוּא הַדִּין לִשְׂדֵה לָבָן וּמִטַּעַם דִּבְסָמוּךְ:
{נב} וְלֹא מִשּׁוּם עֲבוֹדַת הַכֶּרֶם אֶלָּא מִשּׁוּם דַּהֲווּ אִילָנוֹת גְּרָמָא דְּגִירֵי לַגְּפָנִים, דִּכְשֶׁעוֹלֶה לְמִגְדְרֵיהּ לַדֶּקֶל מַפְרִיחַ הָעוֹפוֹת עַל הַגְּפָנִים וַהֲוָה לֵיהּ גִּירֵי, שֶׁכֵּן נוֹחַ לָהֶן לִפְרֹחַ מִן הָאִילָנוֹת שֶׁהֵן גְּבוֹהִים לַגְּפָנִים שֶׁהֵם נְמוּכִים, יוֹתֵר מֵאִילָנוֹת לָאִילָנוֹת אוֹ מִגְּפָנִים לַגְּפָנִים. וּבְאַרְבַּע אַמּוֹת סַגִּי, מִשּׁוּם דִּטְפֵי מֵהַאי שִׁעוּרָא לֹא הֲוֵי גִּירֵיהּ. נִמּוּקֵי יוֹסֵף. וּמֵהַאי טַעֲמָא כָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּהָכָא בְּנוֹטֵעַ דְּקָלִים, אֲבָל בְּנוֹטֵעַ גַּרְעִין לֹא, דְּלֹא הֲוֵי גִּירֵי דִילֵיהּ:
{נג} וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יִיבַשׁ הָאִילָן שֶׁל חֲבֵרוֹ, שֶׁזֶּה בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ הוּא חוֹפֵר. הָרַמְבַּ״ם:
{נד} שֶׁלּוֹ. קָאֵי אַשְּׁנֵי בָּבוֹת, בְּחוֹפֵר וְכֵן בְּחוֹרֵשׁ. סְמַ״ע:
{נה} כְּלוֹמַר דְּמֵהַאי טַעֲמָא דְּשִׁעוּר יְנִיקָתָן הִיא עַד שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִשּׁוּם הָכִי אָמְרִינַן שֶׁהֶחְזִיק בִּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁיִּינְקוּ מִמֶּנּוּ עַד שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, וּלְפִיכָךְ כָּל שֶׁהוּא מוֹצִיא בְּתוֹךְ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה הָעֵצִים לְבַעַל הָאִילָן כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק בְּשִׁעוּר זֶה שֶׁיִּינְקוּ מִמֶּנּוּ:
פז) לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו
בין לשדה אילן או תבואה:
פח) אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות
דהיינו כפי צורך רווח לחרישה, ובאין חורשין לאילנות, אינו מרחיק כלל [שם כ״ה]:
פט) ואחד כל אילן
אף שאין הפסדן מרובה כגפנים, מרחיק כלעיל.
צ) וזה סומך לגדר מכאן
קמ״ל דלא חיישינן שמא ברוב הימים יפול הגדר ויוכרח עי״ז לעשות גדר חדש שלא כדין [פ״א מ״ב]:
צא) מעמיק שלשה טפחים
בעל השדה מותר לקצץ השרשים בעומק ג׳ טפחים:
צב) היה חופר
בעל השדה, אם היה חופר בשדהו בור וכו׳:
צג) והעצים שלו
של בעל השדה, וארישא נמי קאי. מיהו תוך ט״ז אמה מהאילן, דהיינו כדי יניקת האילן, השרשים הנקצצים הן לבעל האילן [שם]. ואילה״ק*) מלעיל שלהי ב״מ, ומה התם שגוף הירק עומד באויר התחתון אפ״ה אמרינן רואין מהיכן ירק זה חי, מכ״ש הכי שכולו טמון בשדה חבירו נאמר רואין מהיכן שורש זה חי. י״ל הכא שאני מדהשתרשו השרשים לצדדים וכל בעלי שדות. הסמוכי׳ זל״ז מחלו להדדי יניקת השרשים בקרקעיתם, כל עוד שלא יצטרכו הם בעצמן להקרקע. תדע, דאל״כ גם מפירות גוף האילן יהיה יכול לטעון השכן חלק, מדינקו השרשים מקרקעיתו. אלא כדאמרן. ומה״ט לא דמי נמי לשטף נהר זיתיו [ב״מ פ״ח מ״ה] ודו״ק:
עפ״י כתב יד קופמן
לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הירחיק ממנו ארבע אמות – מכיוון ששנינו במשנה הקודמת שיש לתת לאילן ארבע אמות לעיבוד, הרי שהשכן איננו רשאי לנטוע במרחק קטן יותר גם אם גבול נחלתו קרוב יותר. כל שכן חייב למחול על חזקתו הפרטית ולאפשר לשכנו להיכנס לשטחו באופן זמני לצורך עיבוד האילן, האסיף והחריש סביב העץ. אין כאן היזק הדדי כמו בפרשנות המאוחרת למשנת חרדל ודבורים, אלא להפך, שיתוף פעולה בין שני שכנים. אחד גפנים ואחד כל האילן – תמיד נדרשות לפחות ארבע אמות מסביב לגזע. היה גדר בנתיים זה סומך לגדר – מכיוון שממילא אי אפשר לעבד את האילן מסביבו מותר לסמוך עד הגדר, ואז גם לשני זכות דומה. הגדר מונעת מהאחד להיכנס לנחלת שכנו, זאת אף על פי שייווצר כאן מצב שבו ענפי העץ יתערבו והשורשים ישתרגו זה בזה. היו שרשיי יוצאין לתוך שדה חבירו מעמיק – בעל העץ את שורשי העץ שלו, שלשה טפחין – בעל האילן קוצץ את השורשים העליונים כדי שלא יפריעו לשכן, זאת למרות זכות העיבוד השמורה לו, כדי שלא יעכב את המחרשה – מכאן שחריש רגיל הוא עד שלושה טפחים בלבד.
היה – השכן, חופר בור ושיח ומערה – כאמור אלו שלושת המתקנים הרגילים שהם חפירה-חציבה, קוצץ – בעל הבור את השורשים, ויורד – מעמיק בחפירה (חציבה), והעצים שלו – של החופר. כמו כן בתוספתא (פ״א הי״ד): ״אחד גפנים ואחד כל האילן, מרחיק ארבע אמות ונוטע, כדי שיהא בקר עובר בכליו. היו שרשין יוצאין לתוך של חבירו, מעמיק שלשה טפחים כדי שלא תעכב המחרישה״. אם כן המרחיק הוא בעל האילן, כדי שתהיה לו זכות ואפשרות לעבד את האילן, ובעל הכותל לא יתקרב כדי לא לפגוע בזכויות בעל האילן. התוספתא כדרכה מקבילה למשנה, אך מוסיפה את הנימוק ההלכתי. חלק מהנימוקים מופיעים כבר במשנה בהקשרים אחרים. כך למשל הטיעון ״בקר עובר בכליו״ מופיע במשנת שביעית פ״א מ״ה. שם הוא מופיע לעניין שונה, אך משקף אותה מציאות חקלאית ואותה תפיסה הלכתית הנובעת ממנה. עיכוב המחרשה מופיע כאמור במשנה עצמה1.
לפי תפיסה זו זכות הקניין הפרטית נדחית מפני צורך השכן, וזו תפיסה מרחיקת לכת באיזון שבין זכות הפרט לזכות העיבוד. אין כאן חשש היזק, אלא התחשבות בצרכים של השכן על חשבון בעל הכותל. תמוה אפוא שכל ההתחשבות שמתגלה כאן בצורכי השכן נעלמת אם יש גדר ביניהם; הרי לבעל האילן יש עדיין זכות עיבוד! אלא יש לומר שאם אין גדר ביניהם הם שותפים, והשותפים ויתרו זה לזה, וכפי שאמרנו זה מעין תנאי משפטי שכל אחד יוכל להפיק את המֵרב מנחלתו, והאחד יאפשר לשותפו את הדבר. אבל אם יש גדר ביניהם הרי שהראו שאין כאן שותפות אלא חלוקה, ואם כך מידת הדין היא שהאחד לא יזיק את חברו. עושה רושם שמשנתנו כדעת הכול: אם יש גדר – מתקבלת עמדת רבי יוסי, ואם אין גדר – מתקבלת העמדה ה״נדיבה״ המאפשרת שכנות של תמיכה הדדית, קִרבה והרחקה הדדית.
כאמור במבוא, לדעתנו המשנה איננה עוסקת בנזקים אלא בהסדרת דיני שכנים. אין כאן דיון עקרוני על זכויות הקניין הפרטי, אלא עצה טובה כיצד לסדר את יחסי השכנים. לא המשפט קובע, אלא הדרך שבה ניתן לחיות יחדיו בחיכוך מזערי. אין כאן שאלה של צדק משפטי, אלא של הסדרת יחסי שכנים.
בירושלמי על משנתנו (יג ע״ב) מודגש שההרחקה הזאת היא מעבר להרחקה הנדרשת מדיני כלאיים. אין מדובר על זריעה מתחת לעץ, אלא על חריש במסגרת חריש כל העץ. משנתנו איננה מדברת כלל על היבט הכלאיים. אין לחפש הַעֲמדה שבה היבט זה בלתי משמעותי, וודאי שאין להסיק מהמשנה שעניין הכלאיים לא היה משמעותי, אלא שהמשנה עוסקת בשלה, ואת דיני כלאיים שמרה למסכת כלאים.
בספרות הפרשנות שלאחר המשנה העדיפו את הגישה המשפטית (מבית רבי יוסי). שמואל צמצם את המרחק הנחוץ לשתי אמות בנימוק שבארץ ישראל נדרש מרחק גדול יותר; בספרות הגאונים הציגו את ההלכה האחרונה כאילו רק היא במשנה. במשנה ההלכה האחרונה חלה רק אם יש שם גדר, ואילו בתשובת הגאונים תמיד זכות הפרט עדיפה וכל אחד עושה בתוך שלו כרצונו (תשובות גאונים קדמונים קו). זו דוגמה יפה לפעילותם של פרשנים כבר בתלמוד, ועוד יותר מאוחר יותר. הפרשנים ראו עצמם מחויבים לדברי המשנה, מחד גיסא, אבל בררו מתוכם והדגישו את שנראה בעיניהם כנכון יותר. את תהליך הברירה והבחירה הציגו לעיתים קרובות כפרשנות.
1. בירושלמי לעניין אחר מסופר: ״חסידים הראשונים היו מצניעין אותן לתוך שדה עצמן ומעמיקין להן שלשה טפחים כדי שלא תעלם המחרישה״ (בבא קמא פ״ג ה״ג, ג ע״ג). זו אותה מציאות שהמחרשה מהפכת את הקרקע עד עומק שלושה טפחים.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(יג) אִילָן שֶׁהוּא נוֹטֶה לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ, קוֹצֵץ מְלֹא הַמַּרְדֵּעַ עַל גַּבֵּי הַמַּחֲרֵשָׁה. וּבְחָרוּב וּבְשִׁקְמָה, כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקֹלֶת. בֵּית הַשְּׁלָחִין, כָּל הָאִילָן כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקֹלֶת. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, כָּל אִילַן סְרָק, כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקֹלֶת.
With regard to a tree that leans into the field of another, the neighbor may cut the branches to the height of an ox goad raised over the plow, in places where the land is to be plowed, so that the branches do not impede the use of the plow. And in the case of a carob tree and the case of a sycamore tree, whose abundance of branches cast shade that is harmful to plants, all the branches overhanging one’s property may be removed along the plumb line, i.e., along a line perpendicular to the boundary separating the fields. And if the neighbor’s field is an irrigated field, all branches of the tree are removed along the plumb line. Abba Shaul says: All barren trees are cut along the plumb line.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[יג] אִילָן שֶׁהוּא נוֹטֶה לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ, קוֹצֵץ מְלֹא מַרְדֵּעַ עַל גַּבֵּי הַמַּחֲרֵשָׁה, וְהֶחָרוּב וְהַשִּׁקְמָה, כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקֹלֶת.
בֵּית הַשְּׁלָחִים וּבֵית הָאִילָן, כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקֹלֶת.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: כָּל אִילַן סְרָק, כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקֹלֶת.
מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה ובחרוב ובשקמה חמשים אמה בין מלמעלה בין מן הצד רש״א כשם שמרחיקין מלמעלה כך מרחיקין מלמטה רבי יוסי מתיר שלא ניתנו שדות אלא לנטיעה. לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אא״כ הרחיק הימנו ד׳ אמות ואם רוצה עושה מחיצה גבוהה או גדר. אחד גפנים ואחד כל האילן מרחיק ארבע אמות ונוטע כדי שיהא בקר עובר בכליו. היו שרשיו יוצאים לתוך של חבירו מעמיק שלשה טפחים כדי שלא תעכב המחרישה. אילן העולה בין מן הגזע ובין מן השרשין הרי אלו של בעל הבית בית השלחין ובית האילן כנגד המשקולת אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת מפני שהצל רע לבית השלחין.
אילן שהוא נוטה לתוך שדה חברו קוצץ מלא המרדע על גבי המחרשה, החרוב והשקמה כנגד המשקולת, בית השלהים ובית האילן כנגד המשקולת, אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת.
מרדע הוא עץ שבקצותיו שתי חתיכות ברזל, ומנהיגים בו הבקר בעת החריש. ומחרשה, ׳אלמחראת׳⁠ ⁠׳, שיש בקצֶהָ יתד ברזל, וכאילו אמר, גובה המרדע אם הועמד על המחרשה אשר בקצֶהָ הברזלא. ובית השלהין, האדמה הצמאה, והיא הבעל, וצל האילנות מזיק לה, לפי שהוא מונע את הטל ממנה, ולפיכך כל האילן כנגד המשקולת. וענין כנגד המשקולת, בהקבלה, כלומר שייקצצו הענפים במקביל לגבול שבין שני השדות. ואבא שאול חולק על אומרו בחרוב ובשקמה כנגד המשקולת, ואמר שאילן סרק בלבד הוא אשר ייקצצו ענפיו כנגד המשקולת, למיעוט תועלתו, כי אילן סרק הוא כל שאינו עושה פירות, כגון הארז והתאשור ומה שדומה להם. ואין הלכה כאבא שאול.
א. מ׳שבקצותיו׳ יש בכה״י הוספות ותיקונים, ולא ניכר מה היה כתוב בתחילה.
אילן שהוא נוטה לשדה חבירו קוצץ כו׳ – מרדע הוא עץ המלמד שיש בשתי קצותיו שיני ברזל ומנהיגים בו הבקר בעת החרישה ומחרישה הוא שיש בקצתו שיני הברזל וכאילו אמר גובה המרדע כשהוא עומד על המחרישה בראשי הברזל ובית השלחין היא ארץ עיפה וצמאה והיא שאין לה נהר וצל האילנות מזיק לה לפי שמונע הטל ממנה ולפיכך אמר כל האילן כנגד המשקולת וטעם כנגד המשקולת ההשואה כלומר שיקוצו הענפים כנגד המצר שבין שני השדות ואבא שאול חולק על מה שאמר בחרוב ובשקמה כנגד המשקולת למיעוט תועלתו לפי שאילן סרק הוא כל שאינו עושה פירות כמו הארז והברוש והדומה להם ואין הלכה כאבא שאול.
קוֹצֵץ. הָעֲנָפִים עַד גֹבַהּ מְלֹא מַרְדֵּעַ, שֶׁלֹּא יְעַכְּבוּהוּ מִלְּהוֹלִיךְ מַחֲרֵשָׁתוֹ שָׁם:
מַרְדֵּעַ. מַלְמַד הַבָּקָר:
הֶחָרוּב וְהַשִּׁקְמָה. שֶׁצִּלָּן מְרֻבֶּה וְקָשֶׁה לַשָּׂדֶה:
כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקֹלֶת. קוֹצֵץ כָּל מַה שֶּׁנּוֹטֶה לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ. מִשְׁקֹלֶת, חוּט שֶׁבּוֹנֵי הַחוֹמָה תּוֹלִים בָּהּ מִשְׁקֹלֶת שֶׁל אֲבָר:
וְאִם בֵּית הַשְּׁלָחִין הִיא. אֶרֶץ צְמֵאָה לְמַיִם:
כָּל הָאִילָן כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקֹלֶת. אֲפִלּוּ אֵינוֹ חָרוּב וְשִׁקְמָה, קוֹצֵץ כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקֹלֶת. שֶׁהַצֵּל רַע לְבֵית הַשְּׁלָחִין:
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר כוּ׳. אַרֵישָׁא קָאֵי, דְּאָמַר תַּנָּא קַמָּא קוֹצֵץ מְלֹא מַרְדֵּעַ וַאֲפִלּוּ הִיא אִילַן סְרָק, חוּץ מֵחָרוּב וְשִׁקְמָה, וְאָמַר לֵיהּ אַבָּא שָׁאוּל כָּל אִילַן סְרָק שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵּרוֹת קוֹצֵץ כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקֹלֶת. וְאֵין הֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל:
קוצץ – [he cuts] the branches until the height of the handle protruding over the plow (i.e., the ox-goad), to not prevent him from bringing his plow there (see Talmud Bava Batra 27b).
מרדע – which teaches the cattle [sense].
החרוב והשקמה – that their shade is great and difficult for the field.
כנגד המשקולת – cuts everything that hangs over into his field. משקולת/plummet is a threat that those who build walls suspend from it the weight of lead.
ואם בית השלחין היא – a land thirsting for water.
כל האילן כנגד המשקולת – even if it is not a carob or sycamore tree, he cuts as measured by the plummet, for the shade is bad for a field requiring irrigation.
אבא שאול אומר וכו' – he is referring to the first part [of the Mishnah], as the first Tanna/teacher stated, “he cuts them off as far as the ox-goad protrudes [over the plow] and even if it is a tree that bears no fruit, except for a carob [tree] and sycamore [tree] and Abba Shaul said to him: Any non-fruit bearing tree may be cut by measuring with the plummet. But the Halakha is not according to Abba Shaul.
אילן שהוא נוטה לשדה חברו פ׳ הספינה דף פ״ב:
מלא המרדע פי׳ בערוך כשיבא לחרוש ומרים המרדע להכות הבהמה שחורש בה לא יהיו ענפי האילן מעכבין אותו ע״כ:
בית השלחין וכל האילן היא גרסת הרמב״ם ז״ל בס״פ עשירי דהלכות שכנים וז״ל וכן אם היה נוטה על בית השלחין של חברו או על בית האילן קוצץ את כל הנוטה עד שיהיה שקול כנגד המצר ע״כ. וכן הוא בירושלמי וכן גריס בטור בסימן קנ״ה. ופירש כל האילן כל האילנות:
כנגד המשקולת פירש הר״ב כל מה שנוטה וכו׳ כלומר שיקוצו הענפים כנגד המצר שבין שתי השדות. הרמב״ם:
בית השלחין. כתב הר״ב ארץ צמאה למים. ועיין בריש מ״ק:
כל האילן כנגד המשקולת. פירש הר״ב שהצל רע לבית השלחין לפי שמונע הטל ממנה. הרמב״ם. ונ״י כתב שהשמש טוב לליחות של ההשקאה:
{נו} כְּלוֹמַר שֶׁיָּקוּצוּ הָעֲנָפִים כְּנֶגֶד הַמֵּצַר שֶׁבֵּין שְׁנֵי הַשָּׂדוֹת. הָרַמְבַּ״ם:
{נז} לְפִי שֶׁמּוֹנֵעַ הַטַּל מִמֶּנָּה. הָרַמְבַּ״ם. וְנִמּוּקֵי יוֹסֵף כָּתַב שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ טוֹב לַלֵּחוּת שֶׁל הַשְׁקָאָה:
צד) קוצץ
הענפים:
צה) מלא המרדע
בגובה בכדי שהמוליך השוורים לחרוש, יהיה יכול לנשא המרדע [פייטשע בל״א], כשמוליך השוורים:
צו) על גבי המחרישה
שלא יעכבוהו כשיחרוש. ונ״ל דכשהתרצה סתם להניח הענף, אפ״ה*) חולקין בפירות [כשלהי ב״מ]:
צז) ובחרוב ובשקמה
שצלן עב:
צח) כנגד המשקולת
[זענקבלייא], והוא חוט שיש לבוני החומה, כדי לראות בה אם הרום שוה בהחומה, ור״ל קוצץ כל הנוטה מעבר למצר שלו:
צט) בית השלחין
ר״ל ואם השדה שנוטה האילן לתוכו הוא בית השלחין, דהיינו שדה יבישה:
ק) כל האילן
אפילו אינו חרוב ושקמה:
קא) כנגד המשקולת
כל גובה בענפים שכנגד השדה. שמונע הטל והגשם מלהרטיב
קב) אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת
מדאין קציצתו היזק כל כך וקיי״ל כת״ק [שם]:
עפ״י כתב יד קופמן
אילן שהוא נוטה לתוך שדה חבירו – ענפי האילן נוטים לשטח השכן. יש בכך נזק, שכן מתחת לצל קשה לגדל גידולים. מעבר לכך, גם השורשים מתפשטים, מן הסתם, מתחת לשדה השכן. הכלל הרווח בין חקלאי דורנו הוא שהשתרעות השורשים זהה להתרחבות הנוף מעל פני הקרקע. קוצץ מלא מרדע על גבי המחרישה – נותנים לאילן שטח המספיק לחריש סביבו, כדי שבעל האילן יוכל לחרוש את שדהו. בעל האילן נדרש לשטח שבו יסתובבו צמד הפרות והמחרשה (״בקר וכליו״ – בבלי, פג ע״א) בקצה המחרשה ניצב החורש ובידו המרדע שבו הוא מדרבן את הפרה מאחוריה. אורך המחרשה הוא אורך המרדע. אבל קשה להביא את המחרשה ולמדוד, קל יותר להביא רק את המרדע ולבצע את המדידה (איור 27). במשנה הקודמת דובר על ארבע אמות. להערכתנו אלו שתי מידות קרובות. חז״ל נקטו שלוש דרכים כדי לקבוע מידות: 1. מידות מוגדרות (ארבע אמות, טפח, שלושה טפחים וכו׳); 2. כדי ביצוע מעשה (כדי אמירת שלום, כדי הליכה מפה לשם) וכו׳; 3. כמידת חפץ מסוים (עובי המרדע, נר, רימון וכו׳)⁠1. ארבע אמות הן בשיטה הראשונה, מלוא המרדע כשיטה השלישית, ובתוספתא לעניין אחר: ״כדי שיהא איכר אומן חורש ושונה״ (בבא מציעא פי״א מ״ט; ראו פירושנו לפ״א מ״ו) – כשיטה השנייה.
והחרוב והשקמה – שעלוָותם מרובה, כנגד משקלת – כלומר כל הענפים הנוטים לשדה השכן נקצצים. מבחינה טכנית, תולה עליהם משקולת מאונכת ובכל מקום שהיא מגיעה לשדה החבר קוצץ. בית השלחים ובית האילן כנגד משקלת – עץ שנוטה מעל בית שלחין, או מעל מטע (מי שיש לו מטע שלם ולא עץ בודד, או בית שלחין [שטח מושקה] ולא ירק בודד), קוצץ כנגד המשקולת, שכן נזק הענפים מרובה יותר מהנזק לשדה בעל. יתר על כן, אם השטח מושקה ונוף האילן מרובה שורשי האילן יתפשטו לכיוון השטח המושקה ויגזלו מהמים שמקבל שדה השלחין. אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד [ה]משקלת – את אילן הסרק אין חורשים, לכן מידה זו איננה משמעותית והוא מקבל כמידת העלווה. הגמרא מציעה שתי אפשרויות: א. אבא שאול מדבר על הרישא, אילן (פרי) קוצץ מלוא המרדע אבל אילן סרק כמלוא המשקולת בלבד. זאת משום שהרווח מהענפים מועט, ואין סיבה שבעל השדה יתחשב ברווח המועט ויסכן בשבילו את הרווחים משדהו. אבל הבבלי (כז ע״ב) מציע גם אפשרות שאילן סרק הנוטה מעל בית שלחין גוזם כנגד המשקולת, ואילו אילן סרק הנוטה מעל שדה רגיל מקבל את מלוא שטח החריש. הבבלי הביא ברייתא המחזקת את הפירוש הראשון, ברייתא זו מצויה בתוספתא ובה הניסוח ברור עוד יותר כפירוש הראשון (פ״א הט״ו).
1. ראו פירושנו לכלים פי״ז מ״ה.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(יד) אִילָן שֶׁהוּא נוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, קוֹצֵץ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא גָמָל עוֹבֵר וְרוֹכְבוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, גָּמָל טָעוּן פִּשְׁתָּן אוֹ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל הָאִילָן כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקֹלֶת, מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה.
With regard to a tree that extends into the public domain, one cuts its branches so that a camel can pass beneath the tree with its rider sitting on it. Rabbi Yehuda says: One cuts enough branches that a camel loaded with flax or bundles of branches can pass beneath it. Rabbi Shimon says: One cuts all branches of the tree that extend into the public domain along the plumb line, so that they do not hang over the public area at all, due to ritual impurity.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[יד] אִילָן שֶׁהוּא נוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, קוֹצֵץ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַגָּמָל עוֹבֵר בְּרוֹכְבוֹ.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: טָעוּן פִּשְׁתָּן אוֹ זְמוֹרוֹת.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל הָאִילָן, כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקלֶת, מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה.
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה יג]

אילן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו, ר׳ יהודה אומר טעון פשתן או זמורות, ר׳ שמעון אומר כל אילן כנגד המשקולת מפני הטומאה.
אמר ר׳ יהודה טעון פשתן ללא רוכב, והוא פחות משיעור רבנן. ומאמר ר׳ שמעון מפני הטומאה רומז לטומאת אוהל, שמא יאהיל על כזית מן המת וכיוצא בו מן הדברים המטמאים באוהל, ויטמא האדם אשר יעבור תחת אותם הענפים, כמו שיתבאר במקומו ממסכת אהלות. והלכה כתנא קמא לבדו.
אילן שהוא נוטה לרה״ר קוצץ כדי שיהא גמל כו׳ – רבי יהודה אומר טעון פשתן בלי רוכב והוא פחות משיעור רבנן ומאמר ר׳ שמעון מפני הטומאה ר״ל טומאת אהל שמא יאהל על כזית מן המת וכיוצא בו מן הדברים המטמאים באהל ויטמא האדם העובר תחת אותם ענפים כמו שיתבאר במקומו במסכת אהלות והלכה כתנא קמא בלבד.
אִילָן הַנּוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים. קוֹצֵץ אֶת הָעֲנָפִים כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַגָּמָל עוֹבֵר וְרוֹכְבוֹ:
גָּמָל טָעוּן פִּשְׁתָּן. וְאֵין צָרִיךְ לָקֹץ כְּדֵי גָּמָל וְרוֹכְבוֹ, דְּרוֹכֵב גָּחֵין וְחָלֵיף תּוּתֵיהּ:
מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה. שֶׁמָּא יַאֲהִילוּ הָעֲנָפִים עַל כַּזַּיִת מִן הַמֵּת וְכַיּוֹצֵא בָּהּ וְיִטַּמָּא הָאָדָם הָעוֹבֵר שָׁם. וַהֲלָכָה כַּתַּנָּא קַמָּא בִּלְבַד:
אילן הנוטה לרה"ר – cut the lowest branches in order that the camel and its rider can pass by.
גמל טעון פשתן – and there is no need to cut in order that the camel and its rider, for the rider bends and passes by underneath him.
מפני הטומאה – lest the branches form a roof/tent on an olive’s bulk from a dead person, and similar matters, and the person who passes there will become ritually defiled. But the Halakha is according to the first Tanna/teacher alone.
ר׳ יהודה אומר טעון פשתן או זמורות כך הגיה הר״ר יהוסף ז״ל:
מפני הטומאה תנא מפני אהל הטומאה פשיטא מפני הטומאה תנן אי ממתני׳ ה״א דילמא מייתי עורב ושדי התם על האילן דמתוך שענפיו מרובין הטומאה עומדת שם ואינה נופלת לארץ ומאהלת על בני אדם העוברים תחתיה ואי לא חיישי׳ אלא להכי בקציצת ענף אחד מבנתים כדי להרחיק אויר שביניהם הוי סגי כדי שלא תעמוד שם טומאה קמ״ל ברייתא דאפילו לא נותר בו אלא ענף אחד מזיק הוא את הרבים. וביד פי״ג דהלכות נזקי ממון סי׳ כ״ו. ובטור חשן המשפט סימן תי״ו:
כדי שיהא גמל עובר וכו׳. ואפילו תימא רבנן דסוף פרק דלקמן דסבירא להו דאין עושין חלל תחת רשות הרבים אפילו כדי שתהא עגלה טעונה מהלכת משום דסופה שתתליע ותפחת. והכא נמי הרי הענפים חוזרים וגדלים לאחר זמן ולא תסגי ליה בקציצת הענפים אלא הוה ליה למיקץ כל האילן. דהכא שאני דקמא קמא קייץ ליה כל ענף וענף שיקדים ויצמיח יקצצנו. גמרא:
מפני הטומאה. פירש הר״ב שמא אהילו הענפים וכו׳. כדתנן במשנה ב׳ פרק ח׳ דאהלות:
{נח} כְּדֵי כוּ׳. וַאֲפִלּוּ רַבָּנָן דְּסוֹף פֶּרֶק ג׳ דִּסְבִירָא לְהוּ דְּאֵין עוֹשִׂין חָלָל תַּחַת רְשׁוּת הָרַבִּים אֲפִלּוּ כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עֲגָלָה טְעוּנָה מְהַלֶּכֶת מִשּׁוּם דְּסוֹפָהּ שֶׁתַּתְלִיעַ וְתִפְחַת, וְהָכָא נַמִּי הָעֲנָפִים חוֹזְרִים וּגְדֵלִים לְאַחַר זְמַן וַהֲוָה לֵיהּ לְמֵיקַץ כָּל הָאִילָן, דְּהָכָא שָׁאנֵי, דְּקַמָּא קַמָּא קוֹצֵץ לֵיהּ, כָּל עָנָף וְעָנָף שֶׁיַּקְדִּים וְיַצְמִיחַ יְקַצְּצֶנּוּ. גְּמָרָא:
קג) או חבילי זמורות
וא״צ כדי רווח הרוכב, מדגחין ועובר תחתיו:
קד) כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה
שמא יאהיל על טומאת מת, ויטמא לכל העובר תחתיו אז, דרק בחצר לא שכיח מת משא״כ בר״ה. והלכה כת״ק מדאינו מזיק בידים רק ע״י גירא דליה, ותו דגם בר״ה לא שכיח מת, דניחש שיאהיל אז:
עפ״י כתב יד קופמן
אילן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו – אין כל מניעה שהאילן יצל או ששורשיו יתפרסו מתחת רשות הרבים. יש כאן מצב הדומה לכלל הידוע ש״זה״ (בעל האילן) נהנה ו״זה״ (רשות הרבים) לא חסר1, שהרי רשות הרבים הרגילה היא דרך או שטח פתוח ולא שדה מזרע. המידה של גמל ורוכבו הוא מידה מְרבית של דרך פתוחה, שאין הענפים מחייבים את הרוכב להתכופף. דימוי זה מופיע גם בהקשרים אחרים. בבבא קמא פ״ו מ״ו זו הייתה הדוגמה לבהמה גדולה העוברת בדרך וניזוקה מנר הניצב בפתח החנות. גם שם היה ברור שיש להשאיר את הדרך שברשות הרבים פנויה למעבר גמל עם משא. רבי יודה אומר טעון פישתן או זמורות – הפשתן משקלו הסגולי נמוך והגמל נושא מטען רב נפח; יש להשאיר ברשות הרבים מעבר פתוח כדי רוחבו של גמל כזה, וכדי גובהו. גם במשנת בבא קמא שציינו דובר בגמל טעון פשתן. בבבא קמא פ״ג מ״ג נקבע שאסור להזיק ברשות הרבים, אך הכוונה שם לנזק ניכר וברור, והנזק במקרה זה (של גמל עמוס לגובה רב מדי) בלתי ניכר. תנא קמא מדבר על הגובה של העץ ורבי יהודה מדבר על רוחב הדרך, ואין הם חולקים.
רבי שמעון אומר כל האילן כנגד המשקלת מפני הטומאה – רבי שמעון דואג שמא מתחת לאילן מצויה טומאה והאילן מאהיל על ההולך בדרך וגורם לטומאתו. זו דרישה אוטופיסטית. בימי רבי שמעון רובם לא שמרו על דיני טומאה, וגם אין כאן טומאה מוכחת, שהרי מי אומר שמונח שם מת כלל ועיקר. בפועל עוברי אורח שמחים על האילן הנותן צל ומאפשר להם לנוח קמעה, והיו גם שנטעו מלכתחילה אילן לרבים כתרומה לציבור (תוספתא בבא מציעא פי״א הכ״ח). שם לא נזכר כלל חשש ההיזק לדרך, ודומה שגם כאן רבי שמעון מציב ״רף״ גבוה מהמציאות מתוך הדגשה אוטופית שאסור לבעל האילן לגרום לכל טרדה רחוקה.
דברי רבי שמעון הם דוגמה לעירוב מלאכותי ואוטופי של הלכות דתיות בתוך דיני הממונות, כמו גם ההיתר להעמיד נר חנוכה ברשות הרבים (בבא קמא פ״ו מ״ו). בשני המקרים עיקר המשנה עוסק בדיני ממונות (או הלכות שכנים), וחכם בודד מנצל את ההזדמנות להחדיר לקורפוס של דיני ממונות (שכנים) עמדה לגבי הלכה דתית2 זו או אחרת.
ממשנתנו אנו רואים שסתם רשות הרבים היא דרך, אף על פי שגם שטח בית הכנסת הוא כזה וכן מתקני ציבור אחרים. למקרים כאלה דינים אחרים (הרחקה מכותל וכו׳), אך סתם המשנה מדבר על דרך.
בירושלמי מובאת גם עמדה ״חסידית״ שיש לקצוץ כל בליטה לרשות הרבים, וגם שהלכה כרבי שמעון המחמיר (יג ע״ג). נראה שבתחום זה חלה ״החמרה״, או נכון יותר לומר פיקוח יתר על זכויות רשות הרבים, אולי בגלל גידול בעוצמתן של הרשויות העירוניות ועוצמתה הגדלה והולכת של הקהילה.
הוצאת זיז לרשות הרבים, בשטח עירוני, תידון בסוף פ״ד. משנתנו מדברת על שטח חקלאי, וההבדל בין שני המקרים איננו בתחום המשפטי אלא בתחום החברתי. הזיז במבוי מהווה מפגע מסוג אחר, ואין שני המקרים דומים.
מבחינה הלכתית ברור שניצול תת-קרקעי של רשות הרבים, כמו גם ניצול חלל רשות הרבים (הוצאת הנוף לרשות הרבים), הוא גזלת רשות הרבים. עם זאת אין המשנה עומדת על חיסול הגזלה, אלא רק על חיסול המפגע. עמדה כזאת ראינו גם במשנת בבא קמא פ״ג מ״א ומ״ב. מותר להשתמש ברשות היחיד, מותר לחפור בור מתחת לרשות הרבים (בבא קמא פ״ה מ״ה); בכל המקרים הללו עצם החדירה לרשות הרבים מותרת, ובלבד שלא ייגרם מפגע. ליתר דיוק, גם אם נגרם מפגע לעיתים הדבר מותר (עד גבול מסוים של פגיעה), אבל המפגע או המזיק חייבים בנזק. מכל מקום, אין הגנה על עצם הבעלות של הרבים. ראינו שבמידת ההיקף של היתר זה יש מחלוקת, ויש משניות המניחות שזו דרך שימוש ציבורית שהשכנים מוחלים זה לזה. על כן אילן שנופו מעל רשות אחרת (לא של בעל הגזע) מותר להביא ממנו ביכורים, אך אינו מביא וקורא. גם כאן הבבלי מעיר: ״אחד אילן הנוטה לתוך שדה חבירו, ואחד אילן הסמוך למצר – מביא וקורא, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ״ (בבא קמא פב ע״א).
הייתה אפוא נטייה שלא למצות את הזכויות המשפטיות של ״רשות הרבים״ לאפשר ליחיד להשתמש בה, לשימושים מוסכמים, ובלבד שלא יזיק בפועל, וחסידים הקפידו שלא ליהנות במאומה מרשות הרבים. להלן בעבודה זרה פ״ג מ״ח נחזור לפרשה זו.
אבל בתלמוד הבבלי (ס ע״א-ע״ב) מובאים שני סיפורים, האחד בשטח בנוי והאחר בשטח חקלאי. בזה שבשטח החקלאי נצטווה בעל האילן לקצוץ את אילנו, ובזה שבשטח הבנוי טען החכם שבני העיר מחלו לו. ברור שהלכת הבבלי היא משפטית-תאורטית; מבחינה משפטית בעל האילן חודר לרשות אחרת, והדבר אסור. לעומת זאת במשנה החריגה מותרת, בני הסביבה מוחלים זה לזה. ואכן בכפר המסורתי עד ימינו רווח מצב זה של ענפים היוצאים מתחום השדה, ואפילו מתחום שדה גדור. בעלי הקרקע מוחלים זה לזה, ובמקביל לעיתים בני הסביבה העוברים רשאים לקטוף מעט מהפרי הנוטה.
כל מה שהמשנה דורשת הוא שבעל האילן לא יזיק, לא יפריע לעיבוד של בעל השדה השני, ולא לתנועת עוברי אורח. הלכת הבבלי היא אפוא משפטית, ובתחום החיים המעשיים המשנה מציגה גישה מעשית בלתי משפטית.
בכך מסתיימת מסכת שותפות שהחלה בבבא מציעא פרק י.
1. ניסוח זה בבלי בלבד ולא נאמר על ענייננו.
2. המונח ״הלכה דתית״ הוא כמובן לתפארת המליצה ולשם הבנת הקורא. כל הלכה, גם הלכה בדיני ממונות, היא דתית. המונח בא להחליף מונח גרוע עוד יותר, ״הלכה פולחנית״. אולי עדיף להשתמש במינוח ההלכתי: הלכה בדינים ״שבין אדם לבוראו״ המוחדרת לקורפוס הלכות שעוסק בדינים ״שבין אדם לחברו״.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

בבא בתרא ב – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), משנה כתב יד קאופמן בבא בתרא ב – מהדורת הרב דן בארי על פי כ"י קאופמן A50 (הערת המהדיר: הניקוד תוקן על פי כללי הדקדוק בנוגע למלא וחסר, ולפי הצליל לגבי קמץ ופתח, צרי וסגול, המתחלפים בכתב יד קאופמן מתוך הגיה ספרדית), מקבילות בתוספתא בבא בתרא ב – באדיבות ד"ר רונן אחיטוב, קישורים לתלמודים בבא בתרא ב, רמב"ם בבא בתרא ב – מהדורת הרב יצחק שילת (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד קודשו של רמב"ם, רמב"ם דפוסים בבא בתרא ב, ר׳ עובדיה מברטנורא בבא בתרא ב – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מלאכת שלמה בבא בתרא ב, תוספות יום טוב בבא בתרא ב, עיקר תוספות יום טוב בבא בתרא ב, תפארת ישראל יכין בבא בתרא ב, משנת ארץ ישראל בבא בתרא ב – משנת ארץ ישראל, מאת שמואל ספראי, זאב ספראי, חנה ספראי (ירושלים, תשס"ח-תש"פ) (CC BY 3.0)

Bava Batra 2 – Adapted by ALHATORAH.ORG from the William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Mishna MS Kaufmann Bava Batra 2, Tosefta Parallels Bava Batra 2, Kishurim LaTalmudim Bava Batra 2, Rambam Commentary on the Mishna Bava Batra 2, Rambam Commentary on the Mishna Printed Editions Bava Batra 2, R. Ovadyah MiBartenura Bava Batra 2 – Translated by Rabbi Robert Alpert (2020) (CC BY 3.0), Melekhet Shelomo Bava Batra 2, Tosefot Yom Tov Bava Batra 2, Ikkar Tosefot Yom Tov Bava Batra 2, Tiferet Yisrael Yakhin Bava Batra 2, Mishnat Eretz Yisrael Bava Batra 2

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×