עפ״י כתב יד קופמן

הגוזל ומאכיל את בניו – הגזלן נתן את הגזלה לילדיו, ובפשטות יש להניח שהחפץ עצמו כבר אינו קיים (נאכל). הגזלן חייב כמובן בתשלום, ומכיוון שהמאכל נאכל אי אפשר להחזירו, אלא יש לשלם את ערכו, ומניח לפניהם – או נותן לבניו, והחפץ טרם נאכל¹.⁠״להניח לפני״ משמעו לאפשר לשני לשים את החפץ בכל מקום שירצה (בבא מציעא פ״ו מ״ו). במשנת תרומות מונח זה משמש לוויתור חלקי, מבלי שתהא זו נתינה מושלמת (פ״ח מי״א), בניגוד מסוים ל״אל יתן לו אחת מהן״.

פטורים מלשלם – הגזלן חייב לשלם, ועל הבנים אין כל חוב. אם פירשנו נכון את המילים ״מניח לפניהם״ הרי שהחפץ קיים ואף על פי כן הם קנו אותו ביושר, ואין עליהם חובת תשלום לבעלים המקורי. מכיוון שכך פורש המשפט ניתן להחיל הסבר זה גם על הרישא. ״מאכיל״ משמעו נותן, כלומר ייתכן שהחפץ קיים, אך הגזלן גזלן והבנים הם ללא עוון, והמתנה שנתן להם אביהם שייכת להם בדין, ואין עליהם חובה להחזיר את החפצים לנגזל.

אפשר להסביר את המשנה על בסיס אחת משתי הבחנות משפטיות קרובות. ההבחנה הראשונה הפשוטה היא האם הגזלן קנה את החפץ או לא. לכאורה, אם לא קנה את החפץ (כלומר הגזלה אינה יוצרת קניין) הרי מה שנתן לבניו או לאדם אחר אינו תקף, ועל הקונה להחזיר את החפץ לבעלים המקורי, ואם הגזלן קנה את החפץ הרי שהקונה מהגזלן קנייתו תקפה לכל דבר. ההבחנה האפשרית השנייה היא שהמשנה משקיפה על אשר התרחש דרך המשקפיים של הקונה (האדם השלישי). אם החפץ בידי הגזלן, הגזלן צריך להשיבו לבעליו (ולא קנה אותו, שכן הבעלים לא מכר אותו). אבל אם אדם שלישי קנה או קיבל את החפץ מהגזלן, האדם השלישי פעל ביושר ולכן הקניין תקף. הפרשנות השנייה נושאת אופי מוסרי ומשפטי כאחד.

בספרות האמוראית הבבלית הכרעה זו מכונה ״תקנת השוק״ (בבלי קיד ע״ב – קטו ע״א), ונדון בכך בסוף משנה ג.

כך או כך, המשנה מחדשת שכך הדין לא רק בקונה אלא גם בבנים שקיבלו מתנה. גם במשפט הרומי נקבע שאין כל קשר של חובה בין הקונה לנגזל, הקונה איננו חייב לנגזל מאומה. כל טענותיו של הנגזל הן כלפי הגזלן בלבד. כך כנראה הבינה גם התוספתא: ״גזל והחליף, גזל והקדיש, גזל ונתן במתנה, גזל ונתן בהקפה, גזל ופרע את חובו, גזל ושלח סבלונות לבית חמיו – הרי זה חייב, המקבל הימנו – הרי זה פטור״ (פ״י ה״כ). הגזלן חייב, המקבל ממנו אין עליו כל חטא. התוספתא מתבטאת ברמה המוסרית (קרוב יותר לפרשנות השנייה), והמשנה ברמה הטכנית. ״פטור״ הוא ברמה המוסרית, ״פטור מלשלם״ הוא ברובד הטכני, המקבל איננו חייב להחזיר את החפץ ואיננו חייב לנגזל כלום.

אבל בהלכה הבאה בתוספתא: ״הגוזל ומאכיל לבנו ובתו הקטנים, לעבדו ושפחתו הכנעניים – פטורין מלשלם. הניח להן אביהן דבר שיש בו אחריות – חייבין לשלם. לבנו ובתו הגדולים, לעבדו ושפחתו העבריים – חייבין לשלם. ואם אמרו גדולים, ׳אין אנו יודעין מה חשבון עשה עמכם אבא׳ – פטורין מלשלם״ (פ״י הכ״א; בבלי, קיב ע״א). אם כן המקבל פטור רק אם מדובר בילדים קטנים או בעבד נוכרי, אבל על בנים גדולים חלה האחריות למלא את מקום אביהם ולהחזיר את החפץ. הסיפא משנה את המגמה שבמשנה בקובעה שגם הבנים הגדולים יכולים להתגונן בטענה שאינם מכירים את עסקיו של אביהם, ולכן לא חלה עליהם כל אחריות לגזלה. בהמשך התוספתא חל אותו דין על הגנב: ״גנב שנטל מזה ונתן לזה – מה שנטל נטל ומה שנתן נתן״ (פ״י הכ״ג). הגנב שמכר חייב בכפל, אבל הקונה פטור, גם אם החפץ בעינו. ההלכה במשנה מציבה חומה המפרידה בין הגזלה ללקוחות או בין הבעל המקורי של חפץ לבין האדם השלישי. התוספתא חולקת לפחות ברובד המוסרי העקרוני, גם אם המחלוקת חלקית. המחלוקת על המשנה כתובה בנימה ״פרשנית״, אך מבחינה עקרונית בין התוספתא למשנה יש פער משמעותי.

מכל מקום, המשנה עוסקת בבניו של אדם ולא בסתם קונה, משום שבניו הם כזרועו הארוכה, וקל וחומר הקונה שאין בינו לגזלן כל קשר חוץ מהקשר המסחרי. הבבלי (קיג ע״א) מסביר שזו מחלוקת האם בן כלוקח (קונה), אבל בסוגיות מקבילות בירושלמי ברור שהם במעמד ביניים, לא כזה ולא כזה אלא אי שם באמצע בין הקונה והאדם עצמו (ירושלמי תרומות פ״ז ה״ב, מד ע״ב; כאן ז ע״ב).

הסברנו את המשנה כפשוטה. מן הראוי להעיר שהתלמוד הילך בדרך שונה ולשיטתו במשנה מדובר לאחר שהבעלים התייאשו². הייאוש של הבעלים מהווה הקנאה (פעולת קניין). זאת כמובן לפי שיטת הבבלי (קיא ע״ב) בדבר הצורך בייאוש (מודע או בלתי מודע). הירושלמי איננו נכנס לדיון משפטי זה, אך מדבריו עולה שגם לשיטתו בני הגזלן לא זכו בחפץ הגזול, ואם הוא קיים בעין הבנים צריכים להשיבו לבעלים. ניכר שאין דעתם של התלמודים נוחה מפשט המשנה. הם סבורים כנראה שההיבט המוסרי גובר, ובני הגזלן צריכים להשיב את החפץ (אם ביכולתם), וכן משמע מהתוספתא, אם כי היא חולקת רק על אחד המקרים שבמשנה.

אם היה דבר שיש לו אחריות – דבר שיש לו אחריות הוא מה שמשמש כערבות לחוב, והכוונה בעיקר לקרקע. לפי הנוסחה שלפנינו זו דעת המשנה, אבל בפסיקתא זוטרתי המשנה מצוטטת בצורה שונה במקצת: ״תנן התם הגוזל ומאכיל את בניו ומניח לפניהם פטורין מלשלם. רבי שמעון אומר אם היה דבר שיש לו אחריות חייבין לשלם. אשר עשק. ולא שעשק אביו״ (פסיקתא זוטרתי לויקרא, ה כא, טז ע״א). אם כן לפי חכמים אין זה משנה מה טיב החפץ, ורק רבי שמעון חולק על כך. להלן נראה שאכן לרבי שמעון עמדה שונה, אך לא בעניין זה. מבחינה משפטית לכאורה אין הבדל בין נכסים שיש להם אחריות לאלה שאין להם אחריות; אם הגזלן קנה או הלקוח קנה אין חשיבות לטיב החפץ עצמו. לפי הנוסחה שלפנינו כבר חכמים חשים בעוול הנגרם כתוצאה מהלכתם, ומצמצמים אותה למקרה של נכס נזיל ולא למקרה של נכס יקר ערך. לפי נוסחת הפסיקתא האחידות המשפטית אכן נשמרת, ולפנינו מחלוקת.

חייבים לשלם – לשלם את ערך הקרקע, או להחזירה. המשפט עמום: לכאורה אם מדובר בקרקע הרי שקרקע איננה נגזלת והיא חוזרת לבעליה. לבנים תהיה אז התחשבנות כלשהי עם אביהם (אם היו לקוחות רגילים היו תובעים מהגזלן את ערך הקרקע), אך הקרקע חוזרת לבעליה. כנראה אין מדובר בקרקע, אלא בחפץ אחר בעל חשיבות. הבבלי (קיג ע״א) מרחיב את המונח ״נכסים שיש בהם אחריות״ גם לפרה חורשת או לחפצי בית חשובים. הסבר זה מתבקש, אבל התלמוד איננו מסביר כיצד הסבר כזה עולה בקנה אחד עם הופעת המונח ״נכסים שיש בהם אחריות״ במקומות אחרים בתלמוד, שם תמיד מדובר בקרקע. לשם הבנת המשנה וחשיבותה בהתפתחות ההלכה בנושא אנו חייבים לברר את דין הנכסים שיש להם אחריות.

נכסים שיש להם אחריות

נכסים שאין להם אחריות הוא מונח משפטי מובהק, וכוונתו לקרקעות שרק הן עשויות להיות עירבון להלוואה. הוא נקבע משום שקרקע מהווה אחריות לשטר, ובא בניגוד למטלטלין שהם נכסים שאינם מהווים אחריות לשטר. כלומר אם החייב איננו יכול לשלם את חובו ניתן לגבות אותו מהקרקע שברשותו, אך מטלטלין אינם משמשים כעירבון. הלווה רשאי למוכרם ולשלם בהם את חובו, אך הפעילות הזאת היא התחום הפרטי שלו, ובתי הדין או המלווה אינם יכולים להפקיע את המטלטלין. כאמור, זהו ניסוח משפטי שבא לאחר שנקבעו הכללים המשפטיים העיקריים של ״אחריות נכסים״. הבחנה זו בין קרקעות, המהוות אחריות להלוואה, ובין מטלטלין, שאינם ערבים להלוואה, חוזרת בהלכות תנאיות רבות והיא מוסכמה כללית שלא מצאנו חולקים גלויים עליה³.

מאוחר יותר לא היססה ההלכה היהודית לגבות חובות גם ממטלטלין, אם כי במגבלות רבות, כפי שנראה להלן. הלכה זו נשנית במקורות מספר ובראש ובראשונה במסכת כתובות פ״י מ״ג. שם מדובר במי שחייב שתי כתובות: ״היו שם נכסים בראוי אינן כבמוחזק. רבי שמעון אומר אפילו יש שם נכסים שאין להם אחריות, אינו כלום עד שיהיו שם נכסים שיש להן אחריות, יותר על שתי הכתובות דינר״. במקורות מקבילים משמע שבפועל נתפסו כל הנכסים כאחראים לשטר. בשטרות מדבר יהודה הדבר כתוב במפורש⁴, ואילו המשנה קובעת כעיקרון שכך הדין אפילו אם לא נכתב במפורש (כתובות פ״ד מ״ז).

נראה שלפנינו התפתחות הלכתית. בשלב ראשון נתפסו רק הקרקעות כאחראיות. מאוחר יותר התפתחה תפיסה מרחיבה שלפיה גם מטלטלין מהווים נכסים שיש בהם אחריות לגביית כתובה. תפיסה זו נועדה, בין השאר, להגן על האישה (ואולי גם על כל תובע אחר). השלב הראשון לא היה בהכרח מתוקף חוק, אלא הנוהג המציאותי שרק בקרקע היה מספיק כדי לכסות את הכתובה. נוהג זה משתמע מסתם הדיון בהלכות אחרות, כגון המחלוקת במשנת גיטין איזו קרקע האישה מפקיעה לטובת כתובתה (גיטין פ״ה מ״א). אנו מציעים מערכת של התפתחות כרונולוגית, אבל מבחינת הנתונים אפשר שאלו שני נוהגים מקבילים, או אולי גם תקנה פורמלית מול נוהג הלכה למעשה.

גאוני בבל חידשו שגובים כתובה גם ממטלטלין, ומאז הלכה זו מופיעה כדרך המלך של גביית כתובה⁵. בעל הלכות גדולות מצטט את סוגיית הגמרא (כתובות פז ע״א; ק ע״ב) האומרת: ״אמרי נהרדעי לכרגא, למזוני דאשת איש, לקבורה, מזבנינן בלא אכרזתא בין ממקרקעי ובין ממטלטלי״ (למס, למזונות אשת איש, לקבורה מוכרים ללא הכרזה בין מקרקעות בין ממטלטלין – הלכות גדולות, הלכות כתובות, עמ׳ שסד, ומקבילות), אלא שבגמרא חסרות המילים המודגשות. עם זאת, הדעה שלמזונות ו/או לכתובה גובים מקרקעות נזכרת בתלמוד ומיוחסת לרבי מאיר או לרבי מני⁶. אומנם ההלכה הרווחת היא שכתובה גובים רק מקרקעות (כגון בבלי, כתובות נא ע״א וע״ב), אך כאמור הדעה שגובים אותה גם ממטלטלין נזכרת (שם; יבמות צט ע״ב). כן נזכרת אפשרות שלמזונות גובים ממטלטלין, אך לא לכתובה (סח ע״ב).

הדברים מפורשים יותר בסוגיות אחרות. בירושלמי מסופר: ״ציפור בת אבשלום – רבי סימון ורבי יעקב בר אידי בשם רבי שמעון בר בא, אנא ורבותינו גבינו לה מן המטלטלין כמנהג מקומה״ (גיטין פ״ה ה״ג, מו ע״ד). אם כן, יש מנהג מקומי לגבות כתובה (או מזונות) ממטלטלין. כמו כן: ״רב שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן, נהגו העם בערבייא להיות גובה מן הבושם ומן הגמלים ודכוותה בלבד מן הבושם שבאותו הלילה. ארמלתא דרבי חונה גבי לה מן המטלטלין כמנהג מקומה״ (ירושלמי כתובות פ״י ה״ג, לג ע״ד). אם כן היה מנהג מקומי לגבות ממטלטלין, ובערביה, שבה עסקו בסחר בבשמים, גבו מבשמים. המקבילה הבבלית שונה בפרטים, אך נשמר העיקרון ההלכתי: ״אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: גמלים של ערביא, אשה גובה פרנא (כתובה) מהם״ (בבלי כתובות סז ע״א), ובהמשך עוד דוגמאות לגבייה ממטלטלין, והבבלי מסביר שמדובר בסחר איתן שעליו מסתמכים בעת ההלוואה. עד כאן זו גבייה ממטלטלין מיוחדים, והלכת הבבלי מפליגה עוד יותר.

אם כן, בשלב התנאי גבו כתובה רק מקרקע. רק הקרקע נחשבה לערובה בטוחה. זו עדות למיעוט מסחר בטובין ולמקומה המרכזי של הקרקע בכלכלה. בתקופת האמוראים התפתחו מנהגים מקומיים של גבייה ממטלטלין, במקומות שבהם היה סחר נפוץ במצרכים מוגדרים. מנהג זה הפך להלכה הרווחת כאשר העם היהודי התרחק מעבודת הקרקע, וממילא לא הייתה עוד הקרקע הבטוחה הרגילה, והמטלטלין תפסו את מקומן של הקרקעות בשטרות השונים.

לאור רקע זה עלינו לחזור לפרשנות המשנה בכתובות בירושלמי. בתלמוד מועלות שתי הצעות, האחת שמחלוקת רבי שמעון וחכמים במשנה שם היא בגביית כתובה ממטלטלין. חכמים אומרים שגובים (אך רק ממטלטלין הנמצאים בעין), ורבי שמעון סבור שאין גובים כתובה ממטלטלין. לעומת זאת: ״רבי יוסי בירבי בון אמר: כל עמא מודיי בעיקר שתי כתובות שהן קרקע, מה פליגין, באותו הדינר. רבי שמעון אומר קרקע ורבנין אמרין מטלטלין. רבי בא בר זבדא בשם רב: ברם נהגו בסוריא להיות גובין מן הנחושת ומן הצועות. רבי אבהו בשם רבי יוחנן: ובלבד מן הצועות שבאותו הלילה. רב שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: נהגו העם בערבייא להיות גובה מן הבושם ומן הגמלים ודכוותה בלבד מן הבושם שבאותו הלילה. ארמלתא דרבי חונה גבי לה מן המטלטלין כמנהג מקומה״ (ירושלמי כתובות פ״י ה״ג, לג ע״ד).

אם כן, רבי יוסי מסביר את המחלוקת במשנת כתובות על בסיס ההנחה שגובים כתובה רק מקרקע, אבל המחלוקת היא האם בחישוב גודל הירושה הכוללת מתחשבים במטלטלין. התלמוד מוסיף דוגמאות לגביית כתובה ממטלטלין מיוחדים שהם אמצעי מסחר מקובל. בסוריה גבו מנחושת, כלומר ממטבעות נחושת שהיו ההילך הרגיל, ובערביה מהבשמים, שהעברתם הייתה ענף מסחרי חשוב בערביה. ה״צועות״ הן כנראה מצעות והן נחשבו כנספחי קרקע, וכן אומרת הגמרא בשבת (קכז ע״ב) המציעה את הכרים והכסתות כדרך לפירעון חוב, אם כי שם הפירעון הוא גם ממטלטלין. פריט זה חסר במקבילה באליהו זוטא (פט״ז, עמ׳ 6). נראה, אפוא, שמרכיב זה היה מקובל ומודגש יותר מחוץ לארץ ישראל.

חידושם של גאוני בבל החל, אפוא, בארץ ישראל בצורה חלקית כבר בתקופת התלמוד. אפשר גם שהמהפך החל בתקופה התנאית, אבל המינוח התנאי הרגיל הוא שמטלטלין מכונים ״נכסים שאין להם אחריות״ (קידושין פ״א מ״ה ועוד).

משנתנו מוכיחה שכבר בתקופה התנאית הפכו מטלטלין מסוימים לנכסים שיש להם אחריות. מה שמופיע במקורות האמוראיים מופיע במשנה שלנו (בבא קמא) במפורש, שהרי את משנתנו אי אפשר לפרש בקרקע. כפי שאמרנו, גם בשטרות מדבר יהודה שימשו מטלטלין כאחריות. התהליך היה, מן הסתם, הדרגתי. בפועל לווה סיכם עם המלווה על אחריות מטלטלין, ואט אט זה הפך לנוהג ולמרכיב קבוע. משנתנו משקפת אפוא שלב תנאי מאוחר בהתפתחות ההלכה.

כבר הבבלי מצטט ברייתא שלפיה דבר של אחריות כולל פרה וחורש בה, לפיכך הציע אפשטיין שבמקרה שלנו אחריות היא כל מצב שהחפץ הנגזל קיים⁷. לדעתנו אין מונח יוצא מידי הקשרו, ולפנינו עדות ש״אחריות״ היא כל חפץ משמעותי וגדול העשוי לשמש כערבות.

הבבלי לשיטתו מסביר את הרישא במצב שבו הבעל מתייאש, ובחפץ מתכלה. הבבלי לשיטתו שהשאלה המרכזית היא מי הבעלים החוקי, הנגזל או הגזלן, ומתוך כך נגזרות כל הלכות ההמשך. לשיטתו השאלה תלויה בתנאי בסיסי: אם הבעל התייאש הגזלן נחשב לבעל החפץ; אומנם הוא חייב ממון לנגזל, ואומנם עבר עבירה דתית וממונית, אך הוא בעל החפץ, ואילו אם הבעל לא התייאש הרי שהגזלן אומנם מחזיק בחפץ אך החפץ איננו שלו, ואם הדבר ניתן עליו להחזירו (בבלי קיג ע״ב; בבא בתרא מד ע״א).

שאלת משנה לשיטת הבבלי היא האם היורש נחשב כקונה. חילו של הבבלי מאמצע משנה ב, שם נאמר במפורש תנאי זה של ייאוש. בהמשך פירוש המשנה נציג הסבר אפשרי אחר המסתדר עם כל החלקים של המשנה. יתר על כן, גם אם באמצע משנה ב נזכר הייאוש אין להסיק מכך שזה ההסבר לכל חלקי המשנה, אלא זה אחד הגורמים המרכיבים את ההלכה, ואנו מדגישים שעד עתה לא נזכר במפורש תנאי זה של ייאוש; הוא מופיע בהמשך במקרה אחד ומיוחד, ואין בכך הצדקה להשתמש בו כהסבר כולל למשנה.

עוד נציין שבבבלי מוצגת גם עמדה שהמשנה מדברת על מצב שבו האב הוריש לבניו גזלה ויש לו קרקע שממנה ניתן לגבות את הגזלה, ויורש חייב בהשבת חובו של האב. לדעתנו כל המשנה מבוססת כפשוטה על ההנחה שהיורשים פטורים מלשלם.

אין פורטין לא מיתבת המוכסים – תיבת המוכס היא התיבה שבה הוא אוסף כסף מאנשים. כל פריטה או צירוף נתפסת כפעולה מסחרית. בניגוד לימינו שבהם הפריטה היא החלפה שוות ערך, בעולם הקדום כלל מטבע גדול יותר מסך כל הפרוטרוט שבו. מכיוון שההלכה איננה מכירה בשלטון הרומי הרי שבתיבה מצוי כסף שנגזל מבעליו באלימות, אף על פי שמבחינה רומית כמובן המס חוקי לחלוטין. אסור לעשות עסקים עם המוכס, שכן הוא גזלן. ולא מכיס שלגביים – גבאי הוא כמוכס, גובה מס מטעם השלטונות, אלא שלמוכס תיבה ולגבאי כיס. בתיבה שמים חפצים. אחוז מסוים מהחפצים הובלו על חמור או על כלי תחבורה אחר, והגבאי גובה מס גולגולת במטבעות, ובכיס יש מטבעות. ואין נוטלין מהן צדקה – משום שהם גזלנים, אבל נוטל הוא מתוך ביתו – של המוכס או הגבאי, או מן השוק – ממה ששייך אישית למוכס. המוכס והגבאי אינם מוחרמים באופן אישי, מותר לעשות איתם עסקים פרטיים, אך לא עם הרכוש הממשלתי. ההלכה חוזרת בתוספתא (פ״י הכ״ב).

ההלכה קשורה למשנתנו משום שהיסוד המשפטי משותף. המוכס הוא גזלן, והפורט בעזרתו הוא כמו מי שקונה מהגזלן. במשפט הקודם קבעה המשנה שהגזלן נחשב לבעל החפץ הגזול. לפי התלמוד הבבלי הגזלן ממש קונה את החפץ. לפי הפירוש שהצענו כאפשרות לפשט המשנה הגזלן אומנם איננו הבעלים, אבל גורם שלישי (יורשי הגזלן, הקונים ממנו או המקבלים ממנו) כבר נחשב לבעלים חוקיים. אם כן אין סיבה משפטית שלא להיעזר בגבאי המס לפריטת כסף. כסף הוא בוודאי נכסים שאין להם אחריות, אם כן לכל הדעות מותר לפרוט כסף בעזרת הגבאי.

אין להלכה זו שבמשנה הסבר הלכתי, אלא שההלכה איננה רק משפטית. הגבאי גרוע מגזלן אף על פי שמבחינה משפטית רומית אין הוא גזלן כלל ומבחינה הלכתית החלת דין גזלן עליו היא בעיקר הצהרה פוליטית ולא משפטית. אבל הוא גרוע מגזלן מבחינה לאומית. הסלידה החברתית ממנו עזה הרבה יותר מאשר מגזלן ומגנב. הוא מתועב מבחינה חברתית-לאומית, ולכן אין לעודד עסקים איתו.

זו דוגמה מובהקת, לדעתנו, להשפעה של התנאים החברתיים על מערכת ההלכות התנאית. ברישא ההסבר המשפטי איננו אחיד, ובסיפא ההסבר להלכה אינו משפטי כלל.

התוספתא מקילה מעט את ההלכה: ״אין פורטין לא מתיבת המוכסין, ולא מכיס של גביין. ואין נוטלין מהן צדקה, אבל פורט לו דינר ומחזיר לו את השאר״ (פ״י הכ״ב; בבלי, קיג ע״א). לכאורה ההלכה שבתוספתא חוזרת על ההלכה שבמשנה, אבל למעשה היא נסוגה ממנה. אם הגבאי ״פורט לו דינר״ הרי למעשה הוא פורטו מתיבה של מוכסין. זו הרי מטרת כל ה״פריטה״, לקבל דינר אחד כפרוטות, או להפך, לצרף פרוטות לדינר אחד. ה״אבל״ למעשה הופך את ההלכה⁸.

במקרה כזה גולדברג יפרש, לשיטתו, שהתוספתא מגיבה למשנה וחולקת עליה⁹. אבל ניתן גם לפרש שהמשנה והתוספתא ליקטו שתיהן את ההלכה ממשנה קדומה, המשנה ציטטה אותה כלשונה, והתוספתא שינתה אותה למעשה מבלי לחלוק במפורש על ההלכה הקדומה.

המוכס והגבאי – גביית המיסים באימפריה הרומית

המשנה בנדרים מתירה לנדור לגובי המס, או אולי אף להישבע להם לשקר, אם כי עדיין יש מחלוקת על פרטי ההיתר: ״נודרין להרגין¹⁰ ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה, אף על פי שאינה תרומה. שהן של בית המלך...⁠״ (פ״ג מ״ד) – כאן מדובר במס מעובר אורח הטוען שהיבול שלו בא מאחוזה ממלכתית השייכת לקיסר¹¹. קשה להניח שהמוכס לא ידע אילו אדמות הן אדמות המלך, אלא מדובר בסחורה שאין לה תו שיוך ברור. בהמשך יש דיון בפרטים שונים, ובהם עסקנו בפירושנו לנדרים. במשנת נדרים נדונים, כנראה, שני נדרים, להרגים ולחרמים: להרגים האוספים מסי קרקע וגולגולת, שהפּרות הן תרומה, ולמוכסים (חרמים) הגובים מס על סחורה, שהפּרות הן מאחוזה ממלכתית. בתוספתא מבואר: ״תולין לחרגין לחרמין למוכסין לתרומה ולגוי ולבית המלך״ (נדרים פ״ב ה״ב). שלושה גבאי מס ושלושה נדרים, אחד לכל אחד. ״גוי״ הוא גוי תקיף, ורכושו מוגן מגובי המכס. דומה שהתוספתא מנסה ליצור איזון (שלושה נגד שלושה) בצורה מלאכותית, שהרי ״של גוי״ הוא כמו ״של המלך״.

בשלטון הרומי נהגה מערכת מיסים ענפה שכללה מאות מיסים שונים ומשונים על כל פעילות כלכלית ולא כלכלית ברחבי האימפריה¹². באופן כללי התחלקו המיסים לשלושה: מס גולגולת המוטל על כל אדם, מס קרקע המוטל על רכוש קרקעי בהיקף שהשלטון קבע (חלק מהיבול) ומיסים שונים שהוטלו על מכירה וקנייה (מעין מס ערך מוסף הנוהג היום), על העברת סחורות, על שימוש בכבישים וגשרים ועל פעילויות אחרות. בנוסף לכך היו מעין מיסים שהוטלו בצורה לא אחידה, מכסות עבודה, הפקעת בהמות לתחבורה של הצבא ופעילויות מזדמנות נוספות. בערבית חרג׳ הוא מס הגולגולת, ויש להניח שהרגים או חרגים הם גובי מס זה. ה״מוכס״ גבה את מכסי המעבר והקנייה בתחנות המכס. מקור המילה הוא ה״מכס״, והמוכס הוא העוסק במכס. ייתכן ש״חרמים״ היא מילה מקבילה ל״חרגים״, או שמא אלו גובי מס הקרקע. מונח אחר הנזכר במשנה שלנו (בבא קמא) הוא ה״גבאים״, ומן הסתם זהו מינוח אחר, כללי יותר, לגובי מס הגולגולת והקרקע.

גבאי הוא גם שמו של גובה המיסים של הקהילה היהודית. ה״גבאי״ הממלכתי היה טיפוס שנוא, מפוקפק, משתף פעולה עם השלטונות ובחזקת גנב, כפי שנראה להלן, ואילו ״גבאי״ המס הפנימי הוא יהודי כשר לכל דבר, ואפילו ראוי לשבח על מסירותו ותרומתו לקהילה. קרוב לגבאי הצדקה הוא ה״גבאי״ של בית המקדש הפועל מטעם אוצר המקדש. שני סוגים אלו של ״גבאים״ אינם קשורים למיסי השלטון, ולא נעסוק בהם במסגרת זו. בלשון העם התערבבו, מן הסתם, המונחים השונים (הרג, חרם, גבאי, מוכס וכיוצא באלו), אך עדיין ניתן לעמוד על ההבדל בין המונחים השונים. להדגמת המינוח נביא מקורות מספר שאין בהם בירור מלא של המונחים השונים.

ולא ילבש כלאים אפילו על גבי עשרה אפילו לגנוב את המכס (משנה כלאים פ״ט מ״ב). המכס מוטל, אפוא, על בגדים, והמשנה מתייחסת בחיוב לגנבת המכס, אך אינה מתירה לעבור לשם כך על הלכות כלאיים. מהמשנה ברור שאין משלמים מכס על בגדים שאדם לובש, אלא רק על מסחר. כמו כן: ״ומכלי¹³ גדול שעשאו לגבות בו את המכס, רבי מאיר מטמא וחכמים מטהרין״ (תוספתא כלים בבא מציעא פ״א ה״א, עמ׳ 578). אין ספק שיש לגרוס כאן ״לגנוב״ את המכס¹⁴, כלומר מדובר בהתקנת מיכל סתר (דופן כפול) להברחה, והמכס נגבה מסחורות העוברות ממקום למקום.

בתפקיד דומה המכס מופיע במדרש ידוע: ״דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו – לא תקנו אלא לצורך עצמן; תקנו שווקין – להושיב בהן זונות, מרחצאות – לעדן בהן עצמן, גשרים – ליטול מהן מכס״ (בבלי שבת לג ע״ב). גם כאן את המכס גובים מהעוברים על הגשרים¹⁵. כך גם מופיע המכס בהקשר של היריד, שחובות התשלום לשלטונות מכונים בו ״מכס״ (ירושלמי עבודה זרה פ״א ה״ד, לט ע״ג).

כמו כן: ״נטלו מוכסים חמורו ונתנו לו חמור אחר...⁠״ (להלן מ״ב). גם כאן המוכסים עוסקים בגביית מיסי סחורה, ובמקרה זה מחרימים חמור טוב ונותנים חמור אחר, זול יותר.

המוכס הוא הגובה את המכס, וכאמור במשנתנו ובתוספתא (פ״י הכ״ב) מבחינת ההלכה היהודית הוא גזלן; כאמור למוכס יש ״תיבה״ משום שהוא אוסף מס בעין מסחורות עוברות בעין, ואילו לגבאי יש ״כיס״ שבו הוא אוסף כסף מזומן. שניהם נחשבים גזלנים והממון שבידם גזלה, כפי שנברר להלן. גם בירושלמי למשנת נדרים שציטטנו לעיל (פ״ג ה״ד, לח ע״א) מודגש שכל ההיתר לנדור נדר שקרי הוא ״להרגים בהרגה לחרמים בשעת החרם״. להרג ולחרם יש עונה של איסוף המס, אבל למוכס אין עונה והוא גובה בכל מקום שיש לו תחנה ובכל מועד שנערכות בו עסקאות.

המשנה במסכת שבת (פ״ח מ״ב) מדברת על ״קשר מוכסין״, והוא קבלה על תשלום המכס, קבלה שעובר האורח נותן בתחנות הגבייה השונות. גם כאן המכס הוא תחנת איסוף לעוברים ושבים. פפירוס ידין 43, שהוא שטר משפטי ארוך, הוא למעשה קבלה על מכירה ואישור לה. השטר עצמו מכונה שם קתרא – ״קשר״. במדרש נזכר קשר בהוראת מכתב אישור שפלוני הוא נציג המלך (דברים רבתי, ואתחנן, עמ׳ 70). נמצא שקשר המוכסים הוא קבלה או שטר, ונקרא כן על שום שנהגו לקושרו בקשר הדוק¹⁶ (איור 44). בהקשר של גביית המכס נזכר גם בית המכס, הוא תחנת האיסוף בצמתים, על גשרים, בנמלים ועל צירי תנועה: ״משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא! אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים, ולא יבריחו עצמן מן המכס״ (בבלי סוכה ל ע״א). בתוספתא מדובר על אדם העומד ״בין המוכסין״: ״היה עומד בין המוכסין ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא, נאמן. עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא, אין נאמן״ (בבא בתרא פ״ז ה״ג). במקום זה גובים מכס על עבדים העוברים בדרך, ולכן אם בעל הבית מכריז שפלוני הוא בנו ייתכן שהצהיר כן כדי לגנוב את המכס, אבל אם הצהיר שהוא עבדו, ושילם את המכס, אינו יכול לחזור בו ולהצהיר שהוא בנו. במקבילה בתלמוד הבבלי (בבא בתרא קכז ע״ב) במקום ״בין המוכסין״ הנוסח הוא ״בית המכס״. דוגמה לשטר חכירה הוא השטר המוצג להלן.

שטר קבלה על חכירה של אדמות הממלכה של מנהל בר כוכבא¹⁷

ממשל בר כוכבא חיקה והמשיך את הממשל הרומי. שטר זה הוא קבלה על 39 דינרים ששולמו כדמי חכירה על ידי החוכר אלעזר בר שמואל לפקיד החכירה חורון בר ישמעאל. זו עדות למנהל תקין, כולל קבלות מסודרות. המילה לקבלה היא ״קתרא״, קשר, ואלו הם קשרי המוכסין הנזכרים במשנת שבת (פ״ח מ״ב).

המוכסים בתחנות האיסוף נזכרים במקורות רבים נוספים, ונסתפק כאן בתיאור המלבב כיצד אברהם אבינו מגיע לבית המכס ועימו תיבה שבה מוחבאת שרה אימנו. המוכסים גובים ממנו מכס בהתאם לסחורה שבידו. ״כיון שהגיעו לפולי¹⁸ מצרים, אמרו לו המוכסין: מה אתה טוען בתבה? אמר להם פולין, אמרו לו אינו אלא פלפלין [שמחירם גבוה בהרבה], תן לנו מכס של פלפלין. אמר להן אני אתן. אמרו לו אינו כן, אלא התיבה הזו מלאה זהובים. אמר להן אני אתן לכם מכס של זהובים. כיון שראו שכל מה שאומרים הוא מקבל עליו, אמרו אילולי שיש בידו דבר מעולה, לא היינו עולים לו לכך והוא מקבל. באותה שעה אמרו לו, אין אתה זז מכאן עד שתפתח את התבה״ (תנחומא בובר, לך לך ח, עמ׳ 66-65; תנחומא, לך לך ה, ומקבילות). זו משמעות המוכסים והמכס במקורות רבים נוספים (תנחומא בובר, תרומה א, עמ׳ מה).

לעיתים המוכס והחרג נזכרים כאחד. כך, למשל, אין לתת מטבע פסול: ״לא ימכרנה לא לתגר, ולא לחרג¹⁹, ולא לחרס (חרם), מפני שמרמא בה את אחרים. אבל נוקבה ותולה בצואר בנו״ (תוספתא בבא מציעא פ״ג הי״ט). דומה שכאן המשלם מתחייב לתת לחרג ולחרם מטבע, אולי כמס גולגולת, ואין זה מקרה שלא נזכר המוכס, שכן לו משלמים בחפץ.

הגבאי, לעומת כל זאת, אוסף מיסים רגילים. כך, למשל, מופיע המונח ״גבאי טמיון״, הגבאי של אוצר המלך הגובה מס סדיר מהכפרים (מיסי גולגולת וקרקע): ״למדינה שהיתה חייבת ליפס של מלך, ושלח המלך גבאי טמיון לגבותה. מה עשו בני המדינה תלו אותו, והכו אותו, וגבו אותה...⁠״²⁰.

אבל בהלכה אחרת החרמים נזכרים עם המוכסים: ״השוכר את החמור וטענו דברים האסורין, נטלום ממנו חרמין או מוכסין, חייב״ (תוספתא בבא מציעא פ״ז הי״ב). בעדות זו גם החרם, כמו המוכס, גובה מכס מסוחר עובר אורח, ובמקרה זה הוא גובה יותר מכיוון שזו סחורה יקרה. המדובר במקרה שהמוכס החרים את החמור עצמו לצורך התשלום. כמו כן במדרש תהילים: ״לאדם שהיה מהלך בדרך וסחורתו בידו, הגיע להורגים נתן להם מה שנתן, הגיע לחרמים נתן להם מה שנתן, כיון שהגיע לשערי מדינה אמרו לו הזהר שאפרכוס במדינה אם אינך מוכס לו כל סחורתך אינך יוצא בידך כלום״ (קיח יח, עמ׳ 243). כאן גם החרג וגם החרם גובים סחורה מעובר אורח, ולפחות החרג ודאי שגבה רק מס קרקע, כפי שמעיד עליו שמו. נמצאנו למדים שאין במקורות הקפדה על הניסוח, ובעיני העם כל גובי המס חד הם.

חכמים לא הכירו בשלטון הרומי, וממילא כל גביית מס היא גזל. מעבר לכך, חכמים התנגדו התנגדות פוליטית-דתית לשלטון, על כן הם הטיפו בגלוי לעקיפת חוקי המס. לא כן באשר לתשלומים המוטלים על הציבור. כאן עריקה של בודדים עלולה הייתה לגרום להטלת תוספת מס על השאר. סיפור מאלף המשקף את המתח שבין הרצון שלא לשתף פעולה עם גביית המיסים לבין החשש שמא התחמקותו של היחיד מתשלום המס תיפול על כתפי הציבור יש בסיפור הבא: ״חנוותא דכיתנאי הוה לון צומות, והוה תמן חד מיתקרי בר חובץ, ולא סלק. אמרי מה אנן אכלין יומא דין? אמר חד חובצין, אמר ייתי בר חביץ. אמר רבי יוחנן זה אמר לשון הרע בהצנע״ (ירושלמי פאה פ״א ה״א, טז ע״א) – על אגודת הפשתנים הוטלו מיסים²¹, והיה שם אחד שנקרא ״בר חובץ״ (בן החבצן), ולא בא (לאספה). אמרו (זה לזה) מה אנו אוכלים היום, אמר אחד ״חביצין״, אמר (הגובה הנוכרי) יעלה בר חביץ (כלומר הרגיש בהעדרו). בעלי המלאכה נמנעים מלהלשין בגלוי על חברם, אך עושים זאת בעקיפין כדי שלא יפסידו מהעדרו.

משנתנו מניחה בפשטות שגביית המס היא גזל, וגנבת המס היא בבחינת אזרחות טובה. משנת כלאים שציטטנו לעיל אוסרת ללבוש כלאיים כדי לגנוב מהמכס. גם היא אינה רואה פסול בגנבת המכס, אבל בניגוד למשנתנו אין היא מתירה לסטות לשם כך מההלכה הצרופה. בכמה מהמקורות שציטטנו עולה ההתנגדות לגביית המכס, ו״ההיתר״, או אפילו ההמלצה, לגנוב ממנו. התוספתא הזכירה כלי שנעשה לגנוב את המכס ללא הסתייגות מעצם הכנת כלי כזה, וכל הדיון הוא האם הוא נחשב כלי לעניין טהרה. כך גם מסופר על האדם המרמה את הגובים ומצהיר שעבדו הוא בעצם בנו, וההלכה מבינה את הצורך בשקר זה (תוספתא בבא בתרא פ״ז ה״ג). בהלכה אחרת הותר להעביר ספרי תורה בצורה לא מכובדת כדי לגנוב את המכס (שמחות פי״ג ה״ב, עמ׳ 201). במקרה זה אומנם ייתכן שה״מכס״ אינו מס המעבר אלא הגבלות על החזקת ספרי קודש (בימי גזרות הדת), ואם כן אין לצרף מקור זה לענייננו. כן מופיעים סיפורי רמאות דומים ללא הסתייגות מהמעשה²². זאת בצד המקורות הרבים המציגים את הגבאי והמוכס כאדם פסול ועבריין. נסכם מגמה זו בדרשה שבירושלמי: ״לא תשבעו בשמי לשקר, נשבע את להרגין ולחרמין ולמוכסין״ (נדרים פ״ג ה״ה, לח ע״א). הדרשה, שהיא בשיטת בית הלל, בולטת בנימה הבוטה שאין בה כל הסתייגות ופקפוק. היא גם בולטת בכך שהדרשן אינו מנסה להיאחז בפסוק או להיתלות בו. באותה מידה ובאותה ״טכניקה דרשנית״ ניתן היה לדרוש ״אבל נשבע את לשקר לאשתך ולבעל חובך״. הפשטות שבהיתר מדגימה עד כמה עזה הייתה התנגדותם של חז״ל למכס.

כן קובעת התוספתא בפשטות: ״הנשבע בפני גוים, ובפני ליסטין, ובפני מוכסין, פטור, שנאמר ׳תחטא׳ אם לא יגיד, יהא חוטא אם לא יגיד ואל יהא חוטא כשיגיד״ (שבועות פ״ב הי״ד, עמ׳ 448). הברייתא היא בשיטת בית הלל שמותר להישבע, אבל הברייתא מרחיקת לכת מעבר למשנה. המשנה מתירה שבועה למוכס, ואילו הברייתא מונה גם ליסטים, ואפילו סתם גויים. הדרשה מפולפלת. שבועת שקר היא רק במקרה שהשתיקה היא חטא, ובמקרה כזה הנתינה לגוי נתפסת כחטא; זו החרפה של העמדה האנטי-ממלכתית. כל שיתוף פעולה עם השלטונות נחשב חטא, ולכן מותר גם לחמוק ממנו במחיר שבועת שווא.

אבל יש במקורות גם נימה אחרת. כן נאמר במסכת שמחות: ״הרוגי מלכות אין מונעין מהם כל דבר. מאימתי מתחילין להן למנות משעה שנתיאשו מלשאול אבל לא מלגנוב. כל הגונב הרי זה שופך דמים, ולא כשופך דמים בלבד, אלא כעובד עבודה זרה ומגלה עריות ומחלל שבתות. כיוצא בו הגונב את המכס הרי זה שופך דמים, ולא כשופך דמים בלבד, אלא כעובד עבודה זרה ומגלה עריות ומחלל שבתות. כיוצא בו הגונב את החרם הרי זה שופך דמים, ולא כשופך דמים בלבד, אלא כעובד עבודה זרה ומגלה עריות ומחלל שבתות״ (שמחות פ״ב ה״ט, עמ׳ 107-106). אם כן, גנבת מכס וחרם היא כגנבה. ברם, אין מדובר שם על גנבה רגילה אלא על גנבה של גופה של צלוב (הרוג מלכות), מעשה שיש בו עבריינות והתגרות בשלטון. גונב המכס הוא כשופך דמים, לא מבחינה מוסרית אלא מבחינה פוליטית, שכן המעשה מסוכן ואינו מצדיק סכנת נפשות.

התלמוד הבבלי מביא ברייתא המוסבת על משנת כלאים שכבר ציטטנו המתירה להבריח מכס על בגדים: ״לא ילבש אדם כלאים אפילו על גבי עשרה בגדים להבריח בו את המכס, מתניתין דלא כרבי עקיבא; דתניא: אסור להבריח את המכס, רבי שמעון אומר משום רבי עקיבא: מותר להבריח את המכס״ (קיג ע״א). אין ספק שמימרה זו, המיוחסת לתנא קמא, היא מהעדויות החריגות המסתייגות מהברחת המכס, אם כי לא נאמר שם מה סיבת ההסתייגות. כפי שנראה להלן יש לראות במימרה זו מדיניות בבלית בלבד. רבי שמעון בן יוחאי היה מתנגד תקיף של שלטון רומי, והעמדה המיוחסת לו מופיעה כבר אצל רבו, שהיה גם הוא מתומכי המרד ברומאים.

שני התלמודים נתנו דעתם על ההיתר הנראה כה קיצוני להישבע לשקר. הירושלמי מצמצם מעט את ההיתר ומסביר שהוא חל רק על נוכרים ולא על ״בעלי זרוע״ יהודים. אלו סופם ליפול, והעושק שלהם אינו מצדיק שבועת שקר. כך גם הם קובעים שמותר לשקר רק ל״דבר של סכנה״ ולא ל״דבר של יישוב״ (ירושלמי נדרים פ״ג ה״ד, לח ע״א). שתי ההגדרות אינן ברורות. בכל מצב מדובר על הפקעת ממון בלבד, ו״הסכנה״ אינה אפוא סכנת נפשות אלא הפקעת ממון קשה.

דינא דמלכותא דינא

הבבלי מהלך בדרך שונה ביחסו אל גובה המכס. הבבלי מקשה ממימרתו של שמואל ״דינא דמלכותא דינא״ (קיג ע״א; נדרים כח ע״א; גיטין י ע״ב), ואם כן המוכס פועל כנדרש, ומדוע מותר לשקר לו? לכאורה הקושיה היא על אמורא החולק על המשנה, אבל הבבלי מעמיד זאת כאילו הקושיה היא על המשנה, ואכן זו השאלה המרכזית, מדוע המשנה מתירה לשקר. הבבלי מתרץ שמדובר במוכס הגובה מעבר לנדרש, או במוכס אחר הגובה לעצמו. ההבדל בין התלמודים אינו מקרי. בארץ ישראל התמודדו חכמים עם השלטון הרומי. השלטון הרומי נתפס כשלטון של עוולה שאין לו בסיס חוקי, ממילא נציגי השלטון הם גזלנים בלבד. יתר על כן, יש כמעט מצווה דתית להתנגד לשלטון, והיחס לחוק, לשלטון ולנציגיו עוין במופגן. לעומת זאת מחוץ לארץ ישראל הייתה המערכת שונה. השלטון היה טוב או מרושע, אבל לציבור היהודי אין תביעה לשלטון על הממלכה. השלטונות בחוץ לארץ נתבעים לנהוג ביושר, אך השלטון בארץ ישראל מותקף לא בגין מעשיו אלא בגין עצם היותו בלתי חוקי. על כן בבבל נקבע הכלל שדין המלכות תקף ויש חובה (אולי אפילו חובה דתית) להישמע לו, אבל בארץ ההתנגדות לשלטון היא הנורמה ההלכתית.

כאמור, הבבלי הוא זה המביא מימרות האוסרות לרמות את המוכס ולהבריח ממנו נכסים; תלייתן של מימרות אלו בתנאים כרבי שמעון בן יוחאי אינה הופכת את המימרות לארץ-ישראליות. אדרבה, עושה רושם שזהו ניסיון לתלות את המימרות הללו, המשקפות את המצב בבבל, באוטוריטה ארץ-ישראלית, ובחכם הידוע בהתנגדותו לשלטון ובעוינותו לגויים בכלל. ברוח זו יש להבין מימרות רבות נוספות בגנות השלטון הרומי ומעשיו.

הסברנו את הדברים בפשטות, על רִקעם ההיסטורי. בספרות הראשונים יש התחבטות קשה בנושא. הראשונים ניצבו בין מימרה אמוראית ובין משניות מפורשות המדברות בגנות השלטון. מעבר לכך, הבעיה לא הייתה רק פרשנית. הם נדרשו לענות על שאלה אקטואלית ולבחור בין שיתוף פעולה עם שלטונות זמנם ובין התנגדות להם. השלטון הנוכרי ציפה לתשובה ברורה המביעה לפחות כפיפות, שיתוף פעולה וצייתנות. היהודים נחשדו, בתוקף היותם גורם זר, בחוסר נאמנות, וצריכים היו לנקות עצמם מאשמה זו. על רקע זה מובן הצורך להתמודד עם ביטויי העוינות שבספרות חז״ל לשלטון הרומי. מעט ראשונים נקטו בדרך ההבחנה ההיסטורית המוצעת כאן, רובם בחרו בדרכי תירוץ אחרות, ולא נרחיב בכך כאן²³.

כאילוסטרציה למערכת המיסים הרומית הבאנו שטר יווני מתורגם לאנגלית:

פפירוס מס ממצרים, שנת 25 לספירה (בתרגום)⁠²⁴

זהו אישור מכס שהמטען על חמורו של דידימוס היה בנפח שתי מודיות. האישור ניתן לתחנת מכס אחרת כדי שאותו דידימוס יזדכה על המס ולא ישלם פעמיים.

תעריפי מס על יציאה מתחומי האימפריה הרומית. תרגום פפירוס שנתגלה במצרים²⁵

עפ״י כתב יד קופמן

נטלו מוכסים חמורו ונתנו לו חמור אחר – המוכסים רשאים היו להפקיע רכוש כדי להוביל את צורכיהם. במקרה זה הם נטלו את חמורו, מן הסתם חמור טוב, וסיפקו במקומו חמור אחר, מן הסתם פחות טוב או עייף. החמור האחר הוא גזול. ברוב עדי הנוסח נוסף נטלו או גזלו. המילה חסרה גם ב-מפ. מבחינה לשונית בלשון חכמים אין בה צורך. המילה ״נטלו״ חלה על כל המשפט, וכאילו כתוב במשנה: 1. נטלו מוכסים... 2. נטלו ליסטים. לשון המשנה משקפת התייחסות עוינת למוכסים. הם כמו הליסטים, אף שבחינת החוק הרומי מעמדם כמובן שונה. הליסטים כסותו ונתנו לו כסות אחרת – הליסטים הם כאמור גזלנים, אלא שלמילה זו מתלווה גוון נוסף של המורדים בשלטונות. כך מכניס חכמים את הקנאים, וכך מכנה אותם גם יוספוס. הגזלן והליסטיס מופיעים לעיתים בלשון יחיד ולעיתים בלשון רבים. לא ברור האם תמיד הם עבריינים פוליטיים, וראו על כך במבוא. הרי אילו שלו מפני שהבעלים מיתיאשים מהן – העובדה שהבעלים התייאשו היא תנאי לכך שמה שהתקבל מהליסטים או מהגזלן אכן שייך למקבל, ואין לבעלים עליו תביעה. מבחינה משפטית יש בכך אישור שהליסטים הופך להיות הבעלים של החפץ והקניין מבוסס על כך שהבעלים התייאשו. עיקרון זה נזכר כבר במסגרת הסברנו לפ״ז מ״א, פ״ט מ״ב ועוד, אך רק כאן הוא נזכר במפורש. עלינו לשאול את עצמנו האם משנתנו חריגה בכך שעיקרון זה עולה בה במפורש, או שמא גם המשניות הקודמות השתמשו בו מבלי להזכירו.

עסקנו בכך במבוא בהרחבה. נראה שהמקרה שלפנינו הוא כמו במשנה הקודמת. השאלה איננה הבעלות של הגזלן (המוכס), אלא מעמדה של נתינה (מכירה) לגורם שלישי. הבבלי מכנה ומגדיר את הנימוק ״תקנת השוק״, ורואה בכך תקנה מיוחדת: אף על פי שהחפץ אינו שייך לגזלן מותר לקנות ממנו, ואי אפשר לדרוש מהקונה להחזיר את החפץ עצמו. במקרה של המוכסים מדובר במצב מיוחד. הרי מבחינה חוקית רומית נטילתו של המוכס חוקית לחלוטין. הוא איננו חייב לתת כסות אחרת או חמור אחר, וכל מה שהוא עושה הוא מרצונו הטוב. ההגדרות של חכמים שהחפץ גזול אינן משנות את מעמדו המעשי של החפץ.

דוגמה לכך הוא דין סיקריקון (גיטין פ״ה מ״ו). כפי שהסברנו, סיקריקון הם אלו שנחלו את הקרקע שהופקעה מיהודים בעקבות המרידות. חכמים לא הכירו בהפקעה, ולפיכך דרשו שהקונה את החפץ יקנה אותו פעם אחת מהשלטון ועוד פעם מבעליו האמיתיים (המקוריים). בתחילה התעלמו חכמים כליל ממעשה ההחרמה, וראו את הבעלים המקורי כבעל היחיד של הקרקע. בהדרגה ויתרו חכמים למציאות והכירו, ברמה המעשית (דה פקטו), בהחרמה, גם אם ברמה המשפטית והמוסרית הם ראו בהחרמה גזל לכל דבר. לאט לאט ובשלבים נמוגה התקנה בדבר התשלום הכפול משום שהייתה קשה מדי לביצוע. בפועל לא היו הקונים מוכנים לשלם מחיר כפול, וכך הכירו חכמים בקניין שבעצם היה ״בלתי חוקי״ מבחינתם. הדיון במוכס דומה. המוכס הפקיע את הרכוש וחכמים עוסקים בהפגנות (משפטיות) נגד פעילותו, אבל בפועל מאמציהם היו לשווא. על כן הכירו במקרה זה בהפקעה. הוא הדין לגזלן. הסברנו שלפחות בחלק מהמקרים הגזלן הוא השלטון עצמו, ולכן חכמים מאשרים בדיעבד את ההפקעה.

היחס למוכס איננו רק משפטי. במשנה הקודמת החמירו מאוד ביחס למוכס; חז״ל הרי הבינו שבעצם המוכס איננו גזלן רגיל. הוא פועל מכוח צו שלטוני, ואם אדם יסרב לקבל מהם חמור אחר קרוב לוודאי שהתוצאה תהיה שהשלטון ירוויח יותר. את בעליו המקוריים של החמור אי אפשר לאתר, וסירוב ליהנות מהשלטונות איננו יעיל. בדרך דומה התגלגלו הדברים, כאמור, גם לגבי החרמת קרקעות על ידי השלטונות.

מבחינה סגנונית אפשר שהמשפט במשנה ״מפני שהבעלין מתיאשים״ חל גם על המשנה הקודמת בפרק¹. כך בעצם מפרש רב חסדא את המשנה הקודמת (קיב ע״א), וכאמור במשנה הקודמת רבא מציע הסבר שונה.

כמו כן לא ברור האם שינוי הלשון מגזלן לליסטים הוא משמעותי. ייתכן שאלו מילים נרדפות, והמשנה מדגימה את ההלכה העקרונית על ליסטים, וזו רק עדות לעריכה ספרותית אחרת. אבל ייתכן ששינוי הלשון נובע מסיבה היסטורית או הלכתית. בקשר בין שני טיפוסים אלו עסקנו במבוא.

אם כן חכמים משתמשים, רק במקרה זה, בעיקרון המלאכותי של ייאוש בעלים כדי לתת הנמקה או עילה משפטית להחלטה החריגה. בדרך כלל הייאוש איננו מקנה לגזלן זכויות בחפץ, או משום שהבעלים אינם מתייאשים, או משום שאין שזה ייאוש ואין כאן הקניה של החפץ, או משום סיבה אחרת².

המציל מיד הנהר – בכמה מעדי הנוסח הטובים (ל, מנ, מ ועוד) נוסף לפני מן (מיד) הנהר מן הגייס אוהנהר. נחל שעולה על גדותיו ומציף הוא תופעה³ שאיננה תדירה בארץ, אך מתרחשת מפעם לפעם. הגיס הוא כנופיית שודדים, ובעיקר בני שבטים ערביים שפעלו בדרום הארץ ובגולן.

מיד הליסטים – בכל המקרים הללו מדובר במי שפעל מיוזמתו, וכאשר ראה שהצרה מתקרבת הציל חלק מרכושם של אחרים. עתה השאלה היא למי שייך הרכוש שהציל. אם ניתיאשו הבעלים הרי אלו שלו – לכאורה מכאן עולה שייאוש הבעלים מהווה קניין, אלא שכאן מדובר בייאוש לפני שבאו ליסטים. זו פעולה רצונית של אדם מבחירתו, וברור שייאוש כזה תקף כמו כל הפקרה של רכוש. השאלה שהעלינו לעיל היא האם ייאוש תקף גם כאשר איננו נובע מבחירה אלא מכך שהגזלנים יצרו מצב בעוולה, והבעלים אינם יכולים להגיב. כאן אם אותו אדם הסתכן והציל גם הבעלים יכולים היו להציל, אלא בחרו שלא להסתכן⁴. זהו מצב שונה של ייאוש ״מרצון״ (מבחירה). בייאוש מסוג זה מדובר גם בתוספתא: ״שטף נהר עצים ואבנים וקורות מזה ונתן לזה, אם נתיאשו הבעלים הרי אילו שלהן. אם היו בעלים מרדפין, או שהיו במקום אחר⁵, הרי אילו של בעלים״ (פ״י הכ״ד). בפעילות הנהר אין היבט לא מוסרי, בניגוד לגזלן, ומצד שני הייאוש ניכר על ידי היעדר פעילות. אם הבעל מחפש את החפצים צריך להשיבם לו, ואם הוא מוותר מרצונו על המאמץ הייאוש מהווה הפקרה של ממש.

יתר על כן, משנתנו עוסקת, במשפט זה, במצב של ייאוש בפועל. הליסטים הגיעו והבעל לא נלחם על חפציו. הנהר הציף את הכלים, והבעל לא נאבק בשיטפון. במצב כזה יש התייאשות פעילה ומוכחת. אבל במקרים האחרים מדובר בהנחה היפוטתית שאדם רגיל יתייאש במצב כזה.

וכן נחיל שלידבורים – של דבורים. הדבורים מקננות בכוורת, אך לעיתים יוצאת קבוצה מהדבורים ומחפשת מקום חלופי. בדרך כלל הדבר קורה כאשר נולדת מלכה נוספת בכוורת והיא ו״נאמניה״ ממריאים מהכוורת. הדבורים שייכות למגדל, אבל כאן קצרה ידו מלתפוס את הדבורים. אם ניתיאשו הבעלים הרי אלו שלו – והמציל רשאי לנכס לעצמו את החפצים. במקרה של נחיל דבורים רשאי אדם לפתותן להתנחל בכוורת ריקה שלו. אמר רבי יוחנן בן ברוקה נאמנת אשה או קטן – שבדרך כלל פסולים לעדות, לומר מיכן יצא נחיל זה – כלומר שהוא שייך לפלוני. אומנם אם התייאשו הבעלים הנחיל כבר אינו שייך לבעל הקודם שלו, אבל רק אם התייאשו הבעלים. יתר על כן, לא כל מצב נדון רק במערכת המשפטית. אם בעל הכוורת ירצה הוא רשאי להשאיר את הנחיל ברשותו, אבל גם הוא מעוניין לשמור על יחסי שכנות טובים, והמשנה שייכת לתחום שמצוי בחלקו מחוץ לתחום הפורמלי, ולכן גם האישה או הקטן נאמנים, כפי שנראה להלן.

מקומו של ׳הייאוש׳ בתהליך המשפטי

לדעתנו את כל המשניות יש להסביר כפשוטן, ולא להזדקק לעניין הייאוש (בכפייה) שמופיע רק במשנתנו. בעצם עקרון הייאוש איננו נדרש בחשיבה התנאית המקורית. בגזלן לא הכירו כבעלים, לעומת זאת מעשה הקניין של גורם שלישי (הקונה מהגזלן) נחשב קניין, חוץ ממוכס שאותו תיעבו. לליסטים התייחסו בצורה שונה. כדי להסביר את היחס לליסטים חידשו תנאים (מאוחרים) את גורם הייאוש כעילה משפטית. התלמודים (ובעיקר התלמוד הבבלי) אימצו את החידוש המשפטי כהווייתו המשפטית, ופירשו מחדש את כל המשניות לפי עקרון הייאוש והקניין. אם הקניין תקף הרי שמדובר במקרה של ייאוש, ואם איננו תקף מדובר במקרה של היעדר ייאוש.

חולשתה של הצעתנו היא שאין בידינו להוכיח את השינוי הכרונולוגי. אפשר שלפנינו בפשטות גישות שונות לייאוש כמעשה קניין.

במשנתנו שתי הלכות חריגות שנקשרות במפורש לייאוש: העובדה שרק כאן נזכר מרכיב הייאוש, וגם העובדה שהקטן והאישה כשרים לעדות. לפי הבבלי השאלה הראשונה פשוטה. הכלל של ייאוש חל על כל המשניות, ונותרה רק השאלה השנייה, מדוע במשנה עדות האישה והקטן קבילות, והאם הדבר קשור לשאלת הייאוש והקניין.

אשר לשאלת נאמנות הקטן והאישה. בתוספתא שהובאה גם בבבלי (קיד ע״א) נאמר: ״1. נאמן אדם לומר שאמר לי אבא משפחה זו טמאה ומשפחה זו טהורה, שאכלנו בקציצה של פלנית, ושאמר לו רבו לפלוני צא וטבול לתרומתך, ושהיינו מוליכין תרומות ומעשרות לפלני. נאמנין ליתן לו, אבל לא להחזיקו לכהונה. או שהיו אחרים מוליכין לו, אין נאמנין. אבל אם היה גוי ונתגייר, עבד ונשתחרר, הרי אילו אין נאמנין. 2. אין נאמנין לומר זכור הייתי בפלני שחייב לפלנית מנה, ודרך פלני עוברת בשדה פלני, מפני שהוא כממון. 3. רבי יוחנן בן ברוקה אומר נאמנין. 4. אמר רבי יוחנן בן ברוקה נאמנת אשה או קטן לומר מיכן יצא נחיל זה. במי דברים אמורים 5. בזמן שהעידו על מעמדן, אבל אם יצאו וחזרו אין נאמנין. שלא אמרו אלא מתוך הפיתוי ומתוך היראה״ (תוספתא כתובות פ״ג ה״ג).

הבבלי והירושלמי מצטטים רק חלק מהברייתא (ירושלמי למשנתנו ז ע״ב; כתובות פ״ב ה״י, כז ע״א), אבל המקור בכתובות שם ויש בו רצף של מקרים. בסעיף 1 מדובר בדינים של מעמד אישי, וכאן הקטן והאישה נאמנים. בסעיף 2 מדובר בעדות לדיני ממונות, להוציא מאדם ממון, ולכך אין נאמנים, ורבי יוחנן בן ברוקא חולק, אף על פי שיש לעדות השלכות ממוניות. סעיף 4 הוא המשך דברי רבי יוחנן החולק על המשנה, וברור שתנא קמא חולק עליו. סעיף 5 חוזר למקרים שבהם הקטן והאישה נאמנים, כל זאת בזמן שהם מעידים באופן ספונטני (על מעמדם), אבל אם היה זמן להפעיל עליהם לחצים אין הם נאמנים כיוון שהם מתפתים ומפחדים מלחצים (״פיתוי ויראה״).

נושא זה של עדות פגומה (אישה, קטן, עד אחד, אישה אחת וכו׳) שנוי במחלוקת בית הלל ובית שמאי, ועסקנו בכך בהרחבה בפירושנו לכתובות פ״א מ״ו-מ״ז; תולדות המחלוקת והשינויים בה בהמשך הדורות סוכמו במשנת יבמות פט״ו מ״א ופט״ז מ״ז, ובפירושנו להן הרחבנו בדבר. בכל המשניות הללו מדובר שלא בדיני ממונות. בדיני ממון עדים כאלה פסולים. המסקנה שהם אינם נאמנים בממון איננה מדויקת, כפי שטוענים בית שמאי ביבמות פט״ו מ״א (לפי פירושנו). כמו כן ראינו שעדות פגומה כזאת מתקבלת בדיני מעמד אישי וגם בדיני קורבנות (כריתות פ״ג מ״א). שם מדובר על הלכה בעלת משמעות ממונית. בעקבות העדות הוא חייב קורבן, אבל אין זו עדות בבית דין, ובית הדין איננו מפקיע את ממונו. אם יסרב הנדון איש לא יאלץ אותו להקריב, אלא שמוטל עליו חוב מוסרי ומצפוני כלפי שמיים. הסברנו שאין כאן רק היעדר משמעות ממונית, אלא שבכל הדינים הללו שבהם מסתפקים בעדות פגומה מדובר בנושא שבין אדם לקונו, ובעצם בית הדין איננו אמור להתערב בנושא. אבל בית הדין מתערב בהפקעת ממון, ושם האישה והקטן אינם ראויים לעדות בגלל כמה סיבות אפשריות:

1. הם (אישה וקטן) אינם מתמצאים בענייני כספים.

2. מפני הפיתוי, ההשפעה של אחרים עליהם (כאמור כאן).

3. מפני היראה, פחד מלחצים (כאמור כאן).

לרבי יוחנן בן ברוקא דעה שונה. הוא סבור שעדות אישה קבילה. כנראה גם הוא איננו סבור שנאמנת תמיד, אלא שנאמנת לתאר מציאות אובייקטיבית, מעין ״מסיח לפי תומו״⁶ המספר מה היה ללא קשר לשאלה של בעלות ספציפית. היא איננה מעידה של מי הנחיל, אלא מאיזה כיוון הגיע. אומנם לעדות תוצאות כלכליות, אך היא עצמה סתמית. כפי שנראה להלן המשך דברי רבי יוחנן לא נאמרו מתוך תפיסה הלכתית רגילה אלא כתנאי מיוחד, ואנו נוטים לפרש גם את הרישא של דבריו על אותו בסיס, כפי שנציע להלן.

אם כן, המשנה שלנו איננה חורגת מכלל ההתייחסות לעדות אישה או קטן. רבי יוחנן בן ברוקא חולק על פסילתם לעדות בכל המקרים, או ליתר דיוק בסדרת מקרים מיוחדים (כשאין עדות ישירה על ממון אלא עדות עקיפה בלבד).

ומהלך בתוך שדיהו – של חברו, ונוטיל את נחילו – ב-מנ נוסף של חבירו להציל את נחילו. הלכה זו גם היא עוסקת בנחיל, אך איננה המשך להלכה הקודמת אלא עומדת בפני עצמה. מותר לאדם שראה שנחיל שלו השתכן בשדה חברו להיכנס לשטח של השני כדי לקחת את הכוורת, ואם היזיק – כשנכנס לשדה חברו, משלם מה שהיזיק – תוך כדי הכניסה לשדה של חברו. אבל לא יקוץ את הסוכה על מנת ליתן דמים – הדבורים נמצאות על עץ או בתוך שיח; אסור לקצוץ אותו גם אם בכוונתו לשלם את הנזק. מותר לו להיכנס לשדה חברו ולגרום לנזק קל, אך לא לנזק לטווח ארוך. כפי שראינו במבוא ההלכה מתקשה להתמודד ולכמת נזקים עתידיים, לכן אסור לו לקצוץ ענף כדי להציל את נחיל הדבורים שלו. ייתכן שהאיסור נובע גם מההסתייגות הכללית לפגוע בעץ מניב.

ההלכה כמובן איננה לכידה. לכאורה אסור לו בכל מצב להיכנס לשדה חברו בלי רשות, גם אם ישלם מה שהזיק. הרי לא ייתכן שנתיר לאדם להזיק ולשלם. המזיק חייב לשלם, אך מעל הכול אסור לו להזיק. גם אין במשנה קביעה כמותית כמה מותר לבעל הנחיל להזיק. מצד שני, מדוע לא קנה בעל השדה את הנחיל שהשתכן בשדהו? הרי ברגע שהנחיל פרח מהכוורת הוא הפך להפקר.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר קוצץ ונותן דמים – כדי להציל את נחילו. הלכתו של רבי ישמעאל קשה: וכי מה ההצדקה להתיר לבעל הנחיל להזיק כדי שירוויח?

תנאי בית דין

בתוספתא הדבר מוסבר ברמה עקרונית. רצף ההלכות בתוספתא מסביר את התפיסה המוסרית, שהיא בלתי משפטית. עוד בטרם נצטט את התוספתא נעיר שמבחינת התוכן ההלכות הללו מקבילות למשנה ד, אלא שבמשנה ד הן מוצגות בפני עצמן ואילו בתוספתא הן מובאות ברצף של דברים המיוחסים לרבי יוחנן בן ברוקה. בסוגריים השלמות שלנו. ״שפך זה יינו והציל דבשו של חבירו, נותן לו שכרו דמי השב אבידה [ולא את דמי היין]. ואם אמר לו על מנת שאטול דמי שלי מתוך שלך, חייב ליתן לו [את דמי היין מתוך דמי הדבש]״ (תוספתא בבא קמא פ״י הכ״ה). היין יקר פחות מהדבש, ובעל היין שפך את יינו כדי להכיל בחביות את הדבש של חברו. זו פעילות נכונה מבחינה כלכלית, אך היא גורמת לבעל הדבש לשלם עבור היין שנשפך מבלי שהסכים לכך, לכן בעל הדבש פטור מלשלם עבור היין. אם כן מדובר במעין הסכם הדדי ״טבעי״, אבל גם במקרה כזה נדרש הסכם בעל פה שפלוני מפסיד ואלמוני ישיב לו. ללא הסכם כלשהו (אפילו בעל פה ובחופזה) אי אפשר להתבסס על ״ההסכמה הטבעית״. ההלכה הבאה חוזרת על אותו עיקרון בעצים זולים ופשתן יקר: ״פורק זה את עציו והציל פשתנו, נותן לו שכרו דמי השב אבידה [ולא את דמי העצים]. ואם אמר לו [בעל העצים] על מנת שאטול דמי שלי מתוך שלך, חייב [בעל הפשתן] ליתן לו. רבי יוחנן בן ברוקה אומר תניי בית דין הוא שיהא זה שופך את יינו ומציל דבשו של חבירו, ונוטל דמי יינו מתוך דבשו של חבירו, ושיהא זה מפרק עצו ומציל פשתנו של חבירו, ונוטל דמי עצו מתוך פשתנו של חבירו״ (פ״י הכ״ו; ירושלמי ז ע״ב-ע״ג). תנאי בית דין מסביר את ההלכה האחרונה, אך כנראה הוא נמשך גם לעיל ומשמש נימוק לכל התוספתא. תנאי בית דין מממש את ״ההסכמה הטבעית״.

כך הבין גם התלמוד הבבלי את ההלכה כ״תנאי בית דין״ (פא ע״ב), אלא שהוא משתמש בכלל במפורש לכל הפסקאות בתוספתא: ״דתניא, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר, תנאי בית דין הוא שיהא זה יורד לתוך שדה חבירו וקוצץ שוכו של חבירו להציל נחיל שלו ונותן לו דמי שוכו של חבירו, ותנאי בית דין הוא שיהא זה שופך יינו ומציל דובשנו של חבירו ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו, ותנאי בית דין הוא שיהא זה מפרק את עציו וטוען פשתנו של חבירו ונוטל דמי עציו מתוך פשתנו של חבירו, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ״.

אם כן, כל ההלכות החריגות הן אכן חריגות, והנמקתן היא ״תנאי יהושע״ או ״תנאי בית דין״. בשפתנו ההלכה חריגה מבחינה משפטית, המוסברת ביחסי שכנות. עסקנו בכך בפירושנו לעיל פ״ג מ״א.

לדעת רבי ישמעאל יש כאן ״תנאי בית דין״ הבא להשיג צדק מוסרי וחוכמה של יחסי שכנות. כדאי לשני הצדדים שבעל העצים יפקיר את רכושו, ולכן נוהגים כן גם מבלי לקבל על כך הסכמה. הבסיס המשפטי הוא ״תנאי בית דין״, ובלשוננו – החוכמה המעשית עוקפת את המבנה המשפטי התקין. למעשה גם חכמים נשענים כנראה על אותו עיקרון של חריגה משפטית, אבל הם מצמצמים אותה לנזק קטן.

בהמשך התוספתא (פ״י הכ״ז): ״מאימתי זוכה אדם בנחיל של דבורים? משתכנס לקפיפו. הרי שירד נחילו לתוך גינתו של חבירו, ואין בעל הגינה מניחו להכנס שלא לשבר את ירקו, הרי זה יורד על כרחו ומציל נחילו, ואם הזיק משלם מה שהזיק. רבי ישמעאל ברבי יוחנן בן ברוקה אומר תניי בית דין הוא שיהא זה קוצץ את הסוכה, ומציל נחילו, ונוטל דמים שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ״. דברי רבי ישמעאל הם המשך דברי אביו, רבי יוחנן. מותר להיכנס לגינת חברו להציל את נחילו, וכמובן לשלם לו דמי היזק, מתוך אותו תנאי בית דין. רבי ישמעאל בנו מרחיק לכת וקובע שמותר אפילו להרוס סוכה בשביל להעביר אותה עם הנחיל, וטעמו ״שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ״. אם כן אין זה מן הדין, אלא תקנה יישובית מיוחדת הנובעת מתוך תפיסה של טובת הכלל הגוברת על קדושת הרכוש הפרטי.

לפי עיקרון זה יש להסביר לדעתנו גם את נאמנות האישה. בדרך כלל היא איננה נאמנת לעדות, אך בנושאים מסוימים שאין בהם הפקעת ממון היא נאמנת (תלוי במחלוקת בית שמאי ובית הלל). רבי יוחנן מרחיב את אמינותה גם לנושאים של צדק חברתי, שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ, אחרת אין קיום ליחסי שכנות וללכידות חברתית.

לפנינו קובץ הלכות העוסק בנחיל דבורים, וההלכות אינן קשורות זו לזו בקשר תוכני (חוץ מהעובדה שכולן עוסקות בנחיל דבורים). הן גם אינן קשורות לנושא שלפנינו במשנה, אלא הובאו בגלל ההלכה הראשונה העוסקת בייאוש ובקנייה באמצעות הייאוש של הבעלים.

עפ״י כתב יד קופמן

המכיר את כליו או ספריו ביד אחר – מאדם נגנבו ספרים, ועתה הם נמצאו ברשות אדם אחר. השאלה היא עד כמה תקפה הקנייה של החפץ. כפי שהצענו השאלה עולה כבר בשתי המשניות הקודמות. ראינו שאם הגנבה נמכרה לאדם שלישי המכירה תקפה, ואין לבעלים המקורי זכות תביעה על החפץ עצמו, ואם החפץ מצוי בידי הגנב עליו להחזירו. אם יצא לו – לאדם שבידו הגנבה, שם גניבה בעיר – בעל הספרים מקובל כגנב, או אולי גם נודע בעיר שהספרים הללו נגנבו, יישבע – הבעל הנוכחי של החפץ, כמה הוציא¹ ויטול – את החפץ עצמו מחזירים לבעליו המקוריים, שכן חושדים במחזיק שהוא עצמו הגנב. אבל מכיוון שאי אפשר להפקיע רכוש על סמך רכילות (יצא לו שם גנבה) הרי שהוא זכאי להחזר הסכום ששילם עבור הספרים. הסכום נקבע לפי שבועתו.

ואם לאו לא הכל ממנו – זהו ביטוי האומר שאין הכול תלוי בו (בשמו הטוב או המפוקפק). שני – זה כתיב מקוצר (ארץ-ישראלי) ל״שאני״, אומר מכרן לאחר – הגנב מכר את הספרים לאדם שלישי, ולקחן זה [מזה] – נמחק, ממנו – מי שמחזיק בספרים הוא האדם השלישי, והוא קנה אותם מהגנב, על כן הספרים יישארו אצל האדם השלישי. ההלכה מדגימה היטב את שהצענו במשניות הקודמות. המשנה איננה מתלבטת בשאלה האם הגנב או הגזלן הם בעלי הרכוש. ברור שלא בכך תלוי הדין, אלא בשאלה האם המחזיק הוא השני (הגנב עצמו) או לקוח שלישי תמים.

תפקיד השבועה, לפי המשנה, לברר כמה הוציא הקונה, אבל הירושלמי הבין שתפקידה להגן על הלקוח, שלא יותקף על ידי בעל החפץ: ״ולמה אמרו ישבע? שלא יהו בעלי בתים נטפלין לגנבים״ (ז ע״ג). אם כן השבועה היא כלי להגנת הלקוח, שיישבע שאכן קנה את החפץ. בשני התלמודים מובאים סיפורים על ביצוע הדין במקרה של גנבה כזאת (ירושלמי ז ע״ג; בבלי, קטו ע״א), ודנו בכך במבוא.

משנתנו משקפת הימצאותם של ספרים בידי אנשים פרטיים. כיום הדבר מובן מאליו, אבל בתקופות הקדומות היה הספר יקר ערך ונדיר, ובחברה הלא-יהודית היה נדיר למצוא ספר בידי אנשים פרטיים. בחברה היהודית תופעה זאת הייתה נפוצה יותר מאשר בחברה הכללית.

המשנה עוסקת באותו מצב כמו המשניות הקודמות, אלא שבהן או שזהות הנגזל עלומה או שעתה מדובר במצב שונה. החפץ מצוי בעין, והבעלים תובעים אותו. ברור מהמשנה שהקונה חייב להשיב את החפץ לבעלים, והמשנה מתמקדת רק בשאלה האם יש לבעלים המקורי הוכחה לטענתו. לפי המשנה הקניין של הקונה איננו תופס, וממילא נשאלת השאלה מה בין משנתנו למקרים הקודמים במשניות הקודמות שבהם נקבע שהקונים (היורשים) פטורים מלשלם.

לכאורה ניתן לתרץ את השאלה בכיוונים מספר, האחד שלגנב שבו מדובר במשנתנו יצא ״שם של גנבה״, ולכן כבר הקנייה ממנו לא הייתה בתום לב. אפשר שמשנתנו היא דוגמה לכלל של משנה א שעל דברים שיש להם אחריות הבנים חייבים לשלם. כלים וספרים הם דברים כאלה.

הבבלי (קיד ע״א) מבליע הסבר נוסף, שמשנתנו היא לפני ייאוש הבעלים, ברם כפשוטה משנתנו מדגישה שייאוש הבעלים איננו מרכיב, והא ראיה שבמשנה הקודמת הוא נזכר (בהקשר להצלת אבדה) אך במשנתנו אין הוא נזכר.

עוד ראוי לציין שלא נאמר במשנה ממי ייטול הקונה את המחיר ששילם. אפשר שהוא ייטול את הכסף ממי שמכר לו (שאנו מניחים שהוא גנב או גזלן), אבל אפשר גם שהלוקח התמים נוטל את הכסף מהבעל המקורי, ובעצם החפץ שייך לקונה שקנה אותו בתמימות, אבל מתוך רצון טוב הוא מחזיר את החפץ לבעלים המקורי תמורת תשלום של מה ששילם.

בירושלמי (ז ע״ג) מובאת סוגיה קצרה, אך משמעותית ביותר מבחינה חברתית: ״1. אמר רבי בא בר ממל, בדין הוא שלא ישבע. ולמה אמרו ישבע? שלא יהו בעלי בתים נטפלין לגנבים. 2. רבי יהושע בן לוי אמר, והוא שיצא לו שם שנגנבו ספריו. 3א. רב אמר, צריך להביא ראייה שלן עמו באותו הלילה. 3ב. אסי אמר, אם טען לומר מפלוני לקחתים נאמן. 4. אתא עובדא קומי רבי נסא ולא קביל. מה, פליג? אמר בר נש דעקין הוה, בגין כן לא קביל״. במשפט הראשון טוען רבי אבא בר ממל שבעצם הלוקח אינו צריך להישבע, והשבועה נועדה למנוע מבעלי בתים להיטפל לגנבים, כלומר להיטפל לכל מי שיצא לו שם גנבה ולטעון שכל מה שמכר הוא בחזקת גנבה. נשאלת השאלה כיצד השבועה המוטלת על הקונה מונעת את הטענה של הנגזל, וכן כיצד הטלת השבועה על הקונה מאיימת על הקונה. אולי גרס כאן הירושלמי רק ״ישבע לו״, וסבר שיישבע הנגזל שהחפץ שלו, וכן בהמשך רב ורב אסי דורשים שהנגזל צריך להראות שייתכן שהחפצים נגנבו ממנו. המעשה הרביעי מספר על מקרה שבו לא מוצע דין המשנה, והוא מוסבר בכך שה״נגזל״ היה ״עקן״, כלומר עושה צרות מקצועי, ואין מאמינים לו.

גם הבבלי (קיד ע״א) מדגיש שצריכות להיות נסיבות מסייעות לגנבה; כלומר שני התלמודים מצמצמים את זכותו של הנגזל להתלונן. שני התלמודים משקפים שאלה אחת, טבעית בחברה כפרית: טענת גזלה אינה יכולה להיטען סתם. אם אירעה גנבה יוצא עליה שם, והציבור מודע לה, ובמקביל (לפי הבבלי) גם דבר המכירה מפורסם, ובעל בית ש״אינו עשוי למכור כליו״ אי אפשר שיטען שמכר כלים.

תקנת השוק?

במשניות א-ב ובמשנה ג מדובר על קניינו של הגנב. במשנה א הצענו שני כיווני הסבר, האחד משפטי, שהגנב קנה את החפץ בהגבהה ומשיכה, והבעל הקנה לו את החפץ בעל כורחו, או מייאוש, או אולי אף שלא מדעתו. לעומת זאת הבבלי הציג את ההחלטה כ״תקנת השוק״ (קיד ע״א). כלומר אין כאן הכרעה מנימוק משפטי אלא מסיבה חברתית, כדי שלא יצטרך אדם לבדוק שבע בדיקות האם החפץ שעומד למכירה מקורו כשר. הרי אם החפץ נשאר של הבעלים, אפשר שיימכר פעמים רבות וכל הקונים עושים כן בתמימות, ולבסוף יוציאו הבעלים את החפץ מידי הקונים וכל הקונים יפסידו. במקרה כזה עלול להיות שהמסחר כולו ייעצר.

מעניין שהחוק הסורי-רומי הפוך. הקונה חפץ גנוב חייב להחזירו לבעליו; לאחר מכן הקונה יתמקח עם המוכר, אך החפץ עצמו שייך לבעלים².

בספרות הראשונים עניין ״תקנת השוק״ תופס מקום מרכזי. הביטוי ״תקנת השוק״ מלמד שאין כאן העברת בעלות משפטית, אלא תקנה מיוחדת לא-משפטית כדי לאפשר לשוק להתנהל ללא חשש פן תימצא סחורה, הנראית כשרה, כסחורה גזולה³. בראשונים יש מחלוקת עקרונית האם תקנת השוק נועדה לטובת הקונה (רש״י) או לטובת המסחר, והדיונים בנושא רבים ומעמיקים.

הבבלי חידש כאן תפיסה של משפט מסחרי, אבל במשנה היא איננה. את המשנה שלנו ואת המשניות הבאות (ב-ג) ניתן להבין כהכרעה משפטית שלפיה הגנב קנה את החפץ. הוא נותר חייב את ערך הגנבה למי שנגנב ממנו, אך הגנבה עצמה היא של הגנב, שכן הבעלים מתייאשים ויש כאן קניין בעל כורחו של אחד הצדדים, אבל מדעתו (הם יודע על הגנבה ומתייאש) ואולי גם מחוץ לדעתו.

הירושלמי איננו מזכיר כאן תקנה מיוחדת, ולדידו אין כאן כנראה ״תקנת השוק״ אלא קניין של הגנב לכל דבר.

מן הראוי להדגיש שהיו ראשונים שהציגו את הדין כתקנה מיוחדת, אבל היו גם שהציגו את הדין מתוך קבלה אך גם בתחושה שהדין סותר את דברי התלמוד והמשנה, כגון ״...וכך כתב רבינו האיי גאון ז״ל והגאונים הראשונים, ורובי האחרונים, ויש מהם שהביאו ראיה ממה ששנינו המכיר את כליו וספריו ביד אחר, ישבע כמה הוציא ויטול⁴, אף על פי שהיה נאמן לומר אתה מכרתם לי. ורבינו יצחק אלפסי ז״ל כתב בתשובות שאלה בעסק חד גברא דתפיס מקרא ואמר שהיא ממושכנת בידו כלשון הזה, ואם אין דרך המקום לשאול אותה וכיוצא בה יהיה ראובן נאמן עד כדי דמיה לא יותר, לאחר שישבע שבועת התורה שאין לו בה פחות משוויה. והדבר מפורסם וידוע לדברי הגאונים ז״ל. ולא שהדין מחוור אצלנו שלא מצינו לו עיקר ולא ראינו להם עליו ראיה של כלום. ועוד יש לנו תשובות על הדין הזה שלהם, גם זו השמועה תשובה עליו. אבל אפשר...⁠״ (מלחמת ה׳ למסכת שבועות כז ע״א).

עפ״י כתב יד קופמן

זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש – הלכה זו נדונה לעיל בפירושנו למשנה ב. ניסדקה חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכה – היין זול מהדבש. בעל היין פינה את כלי הקיבול שלו והציל את הדבש, אין לו אלא שכרו – כמי שהשיב אבדה, או כמי שעבד באיסוף הדבש, אך אין הוא מקבל את דמי היין ששפך. אם אמר לו – בעל היין לבעל הדבש, אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי – תשיב לי את דמי היין שאני שופך, חייב ליתן לו – בעל הדבש צריך לשלם את דמי היין, שכן הדבש שווה הרבה יותר. להלכה זו מקבילה בתוספתא, פ״י הכ״ה. לא נאמר שבעל הדבש צריך להסכים לתנאי, אך מסתבר שלא התנגד לו.

גם הלכה זו מוסברת על רקע תנאי השכנות והעזרה ההדדית, ברוח ״תנאי יהושע״ שנדונו במשנה הקודמת.

(בכתב היד – משנה ה)

שטף הנהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושלחבירו מאתים – החמור של השני יקר יותר והוא יכול להציל רק חמור אחד, היניח את שלו והיציל את שלחבירו אין לו אלא שכרו – כמקודם, הוא רשאי לקבל פיצוי על זמנו ועל ההשקעה בהצלת החמור אך לא את דמי החמור הזול. אם אמר לו אני אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו – בעל החמור הניצול חייב לשלם עבור החמור שלא ניצל. במקבילה בתוספתא שכבר ציטטנו לעיל: ״פורק זה את עציו והציל פשתנו נותן לו שכרו דמי השב אבידה, ואם אמר לו על מנת שאטול דמי שלי מתוך שלך חייב ליתן לו. רבי יוחנן בן ברוקה אומר תניי בית דין הוא שיהא זה שופך את יינו ומציל דבשו של חבירו ונוטל דמי יינו מתוך דבשו של חבירו, ושיהא זה מפרק עצו ומציל פשתנו של חבירו ונוטל דמי עצו מתוך פשתנו של חבירו״ (פ״י הכ״ו). רבי יוחנן בן ברוקא מציג הלכה שונה שמתעלמת מההיבט המשפטי, ומעדיפה על פניו את יחסי השכנות. אם במשנה ג כונה הסדר זה אחד מ״תנאי יהושע״, הרי שעתה הוא מכונה ״תנאי בית דין״. בהמשך התוספתא מובאים עוד מקרים: ״שנים שהיו באין במדבר, ביד זה חבית של מים וביד זה חבית של דבש, נסדקה חבית של מים, תניי בית דין הוא שיהא זה שופך את דבשו ומציל מימיו של חבירו, וכשיגיע ליישוב נותן לו דמי דבשו, שהמים מחיה במדבר ואין הדבש מחיה במדבר. פועל ועני שעלו באילן ושברו את הסוכה, אם עלו במקום שדרך בני אדם רגילין לעלות בו פטורין, ואם לאו חייבין״ (פ״י הכ״ח-הכ״ט; ירושלמי ז ע״ד). קבוצת הלכות זו בתוספתא נערכה ביד אחת. היא מתחילה בקיצוץ הסוכה כדי להציל נחיל דבורים, ממשיכה בדבש ויין, דבש ומים, ומסיימת בקיצוץ הסוכה (הכ״ח). מתוך סידור משוכלל זה צוטטו במשנה רק חלק מההלכות, ועמדת רבי יוחנן בן ברוקה הובאה למקוטעין בלבד. סידור המשנה תלוי כאן כנראה בעריכת התוספתא.

עפ״י כתב יד קופמן (בכתב היד – משנה ו)

הגוזל שדה ונטלוה המסיקים – מסיקים או מציקים¹ הם נציגי השלטון הזר שהפקיעו קרקעות. השלטון הרומי היה שלטון מסודר, ובדרך כלל נשמרה זכות הבעלות על הקרקע, אבל בפרובינציה מורדת ניתן היה להפקיע קרקעות כעונש למורדים. כמו כן הופקעו אדמות של עבריינים, חייבים שלא שילמו חובותיהם וכיוצא באלו מקרים שבהם אִפשר החוק הרומי הפקעת קרקעות. בארץ ישראל היו כמה מרידות, ואלו היו עילה להפקעת קרקעות נרחבת. לא ברור מה היה היקף הפקעות הקרקע, ועסקנו בכך בנספח למסכת גיטין². את הקרקעות שהופקעו מסרו הרומאים לאריסים גדולים באריסות, או העניקו כמתנה למשתפי פעולה. משתפי הפעולה הם ה״מסיקים״; הם שנטלו את הקרקע למעשה, ובכך גזלו אותה. מבחינת ההלכה היהודית זה מעשה גזל לכל דבר, אבל מבחינה משפטית רומית זו הייתה העברת בעלות חוקית לכל דבר³. במשנת גיטין (פ״ה מ״ו) בעלי הקרקעות מטעם הרומאים נקראים ״סיקריקון״, ושם גם נדון דינם. אם מכת מדינה הוא – זו הפקעת קרקע כללית, שאיננה תלויה בשליט המקומי, שפעל בלא סמכות, אומר לו – הגזלן לנגזל, הרי שלך לפניך – הרי הקרקע הייתה נגזלת בין כך ובין כך, ואני (הגזלן) משיב לך את הבעלות על הקרקע, ואם מחמת הגוזלן – כפי שהצענו במבוא, לעיתים קרובות הגזלן הוא מורד בשלטון. במקרה זה המורד נתפס ואותר, והשלטונות הפקיעו את אדמותיו כעונש. אגב משנה זו אנו שומעים שקרקע נגזלת. אומנם ההלכה מתנגדת לכך וקובעת ש״קרקע אינה נגזלת״, אבל בפועל מתרחשים מקרים כאלה. חייב להעמיד לו שדה – הגזלן חייב שדה לנגזל, בערך שווה, שהרי ההפקעה באה מחמת הגזלן.

שטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך – הקרקע במקומה עומדת אך נפגעה בשיטפון, שאיננו תלוי בגזלן. הלכה זו עומדת בניגוד-מה למשנה לעיל פ״ט מ״א. שם נקבע שמשלם כשעת הגזלה, אבל אין שם מקרה ההולם בדיוק את משנתנו. הבבלי מביא מחלוקת תנאית בנושא ולדעת רבי אליעזר חייב להעמיד לו שדה אחר, כלומר משלם לו כשעת הגזלה, בניגוד למשנה בפ״ט מ״א. הירושלמי הכיר כנראה ברייתא דומה המדברת על גזלן, וכך בירושלמי לפי נוסחתנו: ״חייליה דרב מן הדא ׳הגוזל שדה ונטלוה מציקין׳. ולא שמע מה דאמר רבי יוחנן קנס קנסו בגוזלן״ (כתובות פי״ג ה״ב, לה ע״ד; נדרים פ״ד ה״ב, לח ע״ג). רב אומר שמי שנתפס בגלל חברו, כלומר שחויב לשלם מיסים בעטיו, הגורם למיסוי חייב לפצות את המשלם. להוכחת משפט זה מובאת המשנה שלנו, וכנראה הירושלמי גרס בה כבמשנתנו שאם ההפקעה אירעה מחמת הגזלן חייב להעמיד לו קרקע אחרת. עד כאן אין בדבר חידוש. החידוש הוא בהסברו של רבי יוחנן שזו החלטה מיוחדת, שונה מהרגיל, המהווה קנס לגזלן. בעצם הגזלן רשאי לומר לנגזל ״הרי שלך לפניך״. ההפקעה אומנם נגרמה בגלל הגזלן, אך איננה תוצאה ישירה של מעשיו אלא מעשה של השלטון. אבל במקרה רגיל לא חשוב מה מקור הנזק, הקרקע מוחזרת כמות שהיא, גם אם ערכה אבד לחלוטין. אבל בגזלן ״גזרו״, כלומר יש כאן החלטה מיוחדת שאיננה עולה בקנה אחד עם ההבחנה המשפטית.

שתי הסוגיות שציטטנו מקצרות את הסוגיה על משנתנו (ז ע״ג), ללמדך שעריכת הסוגיה כאן עמדה לפני עורכי הירושלמי בכתובות ובנדרים⁴.

המקבילה בתוספתא פחות מדויקת בלשונה: ״הגוזל את השדה ונטלה אנס יאמר לו הרי שלך לפניך״ (פ״י ה״ל). המסיק הוא סוג של אנס, אבל אין להלכה משמעות וחידוש ללא התוכן והמינוח של המשנה.

מכת מדינה משמשת אפוא סיבה מוצדקת להפרת הסכם. נזכיר זאת שנית בפירושנו לבבא בתרא פ״ט מ״ו⁵.

עפ״י כתב יד קופמן (בכתב היד – משנה ז)

הגוזל את חבירו – ונתפס, ואמור להחזיר את הגזלה, או שלווה המינו – חפץ, וצריך להחזיר את החפץ, או שלווה כסף וצריך להחזיר לו כסף, או שהפקיד לו ביושב – כך בעדי הנוסח הטובים. ב-מנ תוקן לביישוב, והתיקון מיותר. העסקה המקורית נעשתה ביישוב, בצורה מסודרת, לא יחזיר לו במדבר – שכן במדבר החפץ הוא נטל, ואין זה זמן מתאים להשבתו. על מנת לצאת למדבר יחזיר לו במדבר – אם ההלוואה נעשתה לקראת יציאה של הלווה למדבר, הלווה רשאי להחזיר את החוב למלווה במדבר. המשפט איננו מתאים לגזלה או לאבדה אלא רק להלוואה או פיקדון, וגם המשמעות המילולית איננה ברורה. בתוספתא (פ״י ה״ל): ״הגוזל את חבירו או שלוה הימנו או שהפקיד לו ביישוב, לא יחזיר לו במדבר, אבל מחזיר לו בשיירה, והאבידה חוזרת לבעלים בכל מקום״. התוספתא מוסיפה ביאורים, וגם מצמצמת את המשנה. שיירה המהלכת במדבר היא כמקום יישוב. את המדבר הגדול חצו בשיירות גדולות ומאובטחות, על גבי גמלים, ומותר להחזיר שם הלוואה או חפץ, שכן תנאי השיירה נוחים¹.

עפ״י כתב יד קופמן (בכתב היד – משנה ח)

האומר לחבירו גזלתיך – ואיני זוכר האם החזרתי לך את הגזלה, והילויתני – או הלווית לי ואיני זוכר אם החזרתי. יש כאן הודאה בעצם יצירת זיקה כספית בין השניים. הפקדתה אצלי – ובכל המקרים הללו: ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא [ה]חזרתי – הגזלן (לווה או שומר) מודה בעצם העניין, אך טוען שאולי השיב את חובו, חייב לשלם – לפי נוסח זה, המצוי בכל עדי הנוסח, לא נאמר מה הטענה של השני, האם הוא מאשר את ההלוואה (או הגזל) ומכחיש את החזרתו, או שמא גם הוא איננו זוכר אם החפץ הושב.

אבל איני יודיע אם גזלתיך ואם הלויתני – הגזלן (הלווה) איננו זוכר אם בכלל הייתה הלוואה או גזלה. ביתר עדי הנוסח נוסף אם אמר לו איני יודע כו׳. אם היפקדתה אצלי ואם לא היפקדתה פטור מלשלם – וכן אינני זוכר אם מינית אותי לשומר, פטור משום שיש ספק בעצם הזיקה הכספית בין השניים. שוב לא נאמר מה טוען בעל הרכוש, האם גם הוא איננו זוכר או שהוא טוען שאיננו חייב לו את הכסף. ההלכה היא אפוא שעצם ההודאה בדבר זיקה כספית בין השניים, אם אינה מלווה בטענה ברורה ״השבתי לך את החוב״ – יוצרת חובה לשלם. בתוספתא (הל״ג ואילך) מובא המקרה המשלים: מה קורה כאשר הנגזל איננו יודע כלל שהייתה גזלה, ואחר כך נטרף כל ממונו או נשרף כל העדר. גם במקרה זה נראה שהמשנה והתוספתא ליקטו את ההלכות מקובץ אחד גדול, המשנה ליקטה כמה שאלות (נושאים) הקשורים אליה והתוספתא ליקטה הלכות אחרות. כפי שהערנו במבוא זו תופעה המאפיינת מקרים מספר במסכת.

ההלכה במשנה קשה משתי סיבות:

1. לא נאמר מה אומר בעל החפץ.

2. לא ברור כיצד זיקה כספית יוצרת חיוב, הרי עדיין אין כאן ראיה שיהיה בה כדי להוציא ממון.

הירושלמי משלים את החסר ואומר שבעל החפץ אומר ״איני יודע״, ומציג מחלוקת אמוראית האם החובה לשלם היא כדי לצאת ידי חובת שמיים או דין מדיני ממונות. כאמור גם את משנה ד הצענו להבין כדין מדיני שמיים, או כתקנה יישובית מיוחדת, ולפיכך ייתכן שבפרק מרוכזות עוד הלכות שהן מדיני שמיים, אבל פשט המשנה הוא שמדובר בדיני אדם כרגיל. לכן אין לנו אלא להציע שהשני טוען שטרם הוחזר לו חובו (טענת ״ודאי״ או תביעה רגילה). גם הבבלי מסביר שלפנינו טענת ברי (לא החזרת לי את הגזלה או את החוב) מול טענת שמא. במצב כזה (של שמא מול ברי) קיימת מחלוקת אמוראים (בבלי קיח ע״א; כתובות יב ע״ב), ומשנתנו כדברי האומר ״ברי״ או שמשנתנו באה לצאת ידי שמיים. מכל מקום עולה מהמשנה שעצם קיום זיקה כספית הוא בבחינת טענה משמעותית המטה את הכף (בדיני בית דין או בדיני שמיים). כך גם קובעת התוספתא בשבועות (פ״ה ה״ה עמ׳ 451): ״מנה לי בידך, אין לך בידי, היה לך בידי ונתתיו לך, או שיש לי בידך במנה כסות במנה פירות, או שאמר לו אין לך בידי אלא חמשים זוז, ויש לי בידך בחמשים זוז כלים, ובחמשים זוז פירות – פטור. אבל אם אמר לו נתתי מהן חמשים זוז, חייב, שכן הוא נשבע על טענת עצמו״. אם כן הזיקה הכספית עדיין איננה יוצרת חיוב, אלא אם כן הלווה מודה באופן חלקי.

דין ״ברי ושמא״ יידון בפירושנו לבבא מציעא פ״ח מ״ב.

עפ״י כתב יד קופמן (בכתב היד – משנה ט)

הגונב טלה מן העדר והחזירו מת – הטלה מת אצל הגנב, אף על פי שהלה לא המיתו, או ניגנב – בהיותו אצל הגנב, חייב באחריותו – הגנב חייב באחריותו. כפי שראינו במשנה ה דובר בקרקעות ושם הגנב לא היה חייב באחריותו, אלא אם כן הפקעת הקרקע נגרמה בעטיו. במשנה ה הבאנו בשם רבי אליעזר דעה חולקת שהגנב (גזלן) אחראי לנזק גם אם היה שיטפון כללי (מקרה כזה מביא למצב שהטלה מת שלא באשמת הגנב). לכאורה משנתנו כרבי אליעזר. אלא שלדעתנו זו הבחנת יתר. בקרקע ברור מה גרם לנזק (השיטפון) וברור שהגזלן איננו אשם בשיטפון (כמו שאיננו אשם בהפקעת קרקע כללית), אבל סיבתו של מות הטלה איננה ברורה. הגנב לא המיתו בכוונה, אבל מי יודע למה נפטר? אולי הגנב אשם בכך לפחות באופן חלקי. כפי שנראה בהמשך המשנה גם לא ברור מתי הטלה מת. מכל מקום המשנה איננה מעלה את השאלה של ייאוש, והאם הבעלים התייאש. כפי שהצענו לעיל בסוף משנה ב, מבחינתה של המשנה שאלה זו בלתי חשובה.

ואם לא ידעו הבעלים בגניבתו ובחזירתו ומנו מן הצאן והוא שלימה פטור מלשלם – הטלה שנגנב אומנם מת, אבל מתברר שהבעל כבר ידע שהטלה הוחזר (שכן מנה את העדר ומצאו שלם). בכך הכריז הבעל שוויתר על הטלה, או שהוא הוחזר, ואפילו אם המניין היה מוטעה הגנב נחשב כמי שהחזיר את הגנבה.

הרקע המעשי למשנה הוא דווקא בטלה, שכן העדר רועה ללא השגחה קבועה, ותדיר הוא שבני צאן עוזבים את העדר ולאחר מכן חוזרים בכוחות עצמם. אם אינם חוזרים הבעלים יוצאים לחפשם וימצאום, קרוב לוודאי, ליד שטח ירוק או שיח טעים. על כן השאלות של התלמודים מתי הבעל יודע שהחפץ נגנב הן במישור המשפטי-עקרוני ולא ברמה המעשית שבה עוסקת המשנה. מגמה משפטית זו של הרחבת המשנה על כל מקרה גנבה עולה כבר בתוספתא. בפ״י הל״ד מדובר בגנבה של שומר מחבית יין שקיבל לשמור, והרי זה מקרה נוסף שבו הבעלים איננו יכול להיות מודע לגנבה¹, אבל בפ״י הל״ה התוספתא מרחיבה את דין המשנה גם על הגונב מטבע, זאת בניגוד לפרשנות הריאליה שהצענו לעיל. אבל הלכה ל״ו חוזרת למקרה מיוחד שבו הבעלים איננו מודע לגנבת המטבע; אפשר אפוא שהלכה ל״ה נגררה אגב ההלכה הבאה. מכל מקום עדיין הברייתות מדברות על מקרה מיוחד שבו הבעלים איננו מודע לגנבה. בתלמודים ההלכה מורחבת והיא נתפסת ככלל משפטי רגיל, ללא תלות במה שאנו מציעים שהוא רקע ריאלי מיוחד.

בתלמוד הבבלי² מובאת ברייתא שבה מצויה מחלוקת על הנאמר במשנה: ״הגונב טלה מן העדר, וסלע מן הכיס, למקום שגנב יחזיר, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר: צריך דעת בעלים״. כפשוטה המשנה כרבי ישמעאל. הבבלי כדרכו מציע שניתן לפרש את הברייתא גם כמשנה. זו דרכו הרגילה של הבבלי. עם זאת לא נאמר בו שצריך לפרש את המשנה כרבי עקיבא, והברייתא איננה יוצאת מידי פשוטה. בירושלמי (ז ע״ג) מובאת דעה שונה מהמשנה, וזו מיוחסת לרבי יוחנן. בבבלי יש מחלוקת האם עניין המניין חל רק על הסיפא או גם על הרישא: ״אמר רב: לדעת – צריך דעת, שלא לדעת – מנין פוטר, וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלימה – אסיפא; ושמואל אמר: בין לדעת בין שלא לדעת – מנין פוטר״ (קיח ע״א).

גנב והחזיר לפי הבבלי

בירושלמי הסגנון פחות מלוטש (ז ע״ג) והאמוראים נחלקים, רבי יוחנן כמשנתנו וריש לקיש כדעת רבי עקיבא בברייתא הבבלית (שאותה הירושלמי איננו מזכיר):

הגונב טלה מן העדר כו׳ [אמר רבי יוחנן אם יד]⁠עו³ הבעלים בגניבה צריכין לידע בחזירה. לא ידעו בגניבה, אין צריכין לידע בחזירה. ריש לקיש אמר אף על פי שלא ידעו בגניבה, צריכין לידע בחזירה. אמר רבי לעזר אין הוה כגון ההין ברחא, אין צריכין לידע בחזירה. מהו כגון אהן ׳ברחא׳? אית דמרין חוטרא, אית דמרין פנדורה, אית דמרין תיישא רבא״. אם כן לדעת ריש לקיש הבעלים צריכים לדעת על ההחזרה (כשיטת רבי עקיבא בתלמוד הבבלי), ולרבי יוחנן התלמוד מייחס עמדת פשרה: אם ידעו על הגנבה הבעלים צריכים להיות מודעים להחזרתה, ואם לא ידעו עליה אין הם צריכים להיות מודעים להחזרתה. התלמוד מביא את ״ברחא״ כדוגמה לטלה שאבד והבעלים מודעים לכך. לברחא עצמה שלוש פרשנויות: התיש הגדול (מוביל העדר), המקל (חוטרא) או פנדורה⁴.

גנב והחזיר לפי הירושלמי

אין זה מקרה חריג שאמוראי ארץ ישראל חולקים על המשנה, או שמחלוקתם כמחלוקת המשנה. בתלמוד הבבלי מצב כזה הוא עילה לסוגיה ארוכה המסבירה מדוע המקרה שהאמוראים דנים בו איננו כמשנה.

עניין זה של דעת בעלים מופיע גם בסוגיית הבבלי לבבא מציעא פ״ג מ״ט (מ ע״ב – מא ע״א), וכפשוטם של דברים ברובד התנאי של המשנה אין הוכחה שהייתה בכך מחלוקת. כל הנושא של דעת בעלים אינו עולה לא במשנתנו ולא במשנת בבא מציעא. התלמוד הבבלי, שהכיר את ההבחנה המשפטית של דעת בעלים, התחבט רבות בשתי המשניות. זו דרכו של הבבלי לנסות לדלות מהמשנה התייחסות לבעיות משפטיות שהתבררו והתגלו בית המדרש לאחר כתיבת המשנה ובמהלך הלימוד של הדורות.

עפ״י כתב יד קופמן (בכתב היד – משנה י)

אין לוקחין מן הרועים – הנחת היסוד של המשנה היא שמדובר ברועה שכיר¹. בעל הצאן מוסר את הבהמה למרעה במשך היום וחולב אותה בבוקר לפני יציאתה עם העדר, ובערב עם חזרתה הביתה למכלאה. הרועה השכיר נמצא עם הצאן כל היום, אך הוא איננו חולב ואיננו גוזז את הצאן. כך גם משנת ביצה (פ״ה מ״ג) מדברת על ״המוסר בהמתו לבנו או לרועה״, ואילו המשנה שם פ״ה מ״ז קובעת שמותר להשקות במועד ״את הבייתות״ ומותר גם לשוחטן, ומוסבר במשנה: ״אלו הן בייתות הלנות בעיר, מדבריות הלנות באפר״. הגדרת הבייתיות הוסברה לעיל. אפשטיין הוכיח שההסבר אינו מגוף המשנה², ואכן לא רגיל הוא שהמשנה תסביר את עצמה. מעבר לכך, ההסבר חוזר בתלמודים בצורה שונה במקצת, וברור שלו היה ההסבר חלק מהמשנה לא היו חוזרים לדון בכך בתלמודים (ירושלמי ביצה פ״ה ה״ח, סב ע״ד; בבלי, שם מ ע״א). מכל מקום גם שתי המשניות בביצה וגם משנתנו מדברות על סוג המרעה שרווח בגליל, הסוג השלישי שהצגנו בסקירה על ענף הצאן בפ״ז מ״ז. בתוספתא גרסו במקום ״לנות״ ״גדילות״, והנוסח נראה מקורי³.

צמר וחלב וגדים – הרועה איננו אמור להיות בעל הכבשה, לא לחלוב, לא לגזוז וודאי שהגדי הנולד איננו שלו. אם הוא רוצה למכור מוצרים אלו חזקה שהם גנובים ואינם שלו. ולא משומרי פרות עצים – קרשים, ופרות – השומר הוא רק שומר ולא בעל השדה. הבבלי מעורר את שאלת מעמדו של האריס, אבל המשנה עוסקת בשומר בלבד, וסתם פרי הנמצא בידיו גנוב. אבל לוקחין מן הנשים – בדפוסים מאוחרים ובכתב יד מ נוסף כלי צמר ביהודה ו כלי פשתן בגליל – התוספת הגיונית ושאובה מהתוספתא, או נכון יותר מהבבלי שציטט את התוספתא: ״לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה, ואין לוקחין פירות, יינות, שמנים וסלתות לא מן הנשים, ולא מן העבדים, ולא מן הקטנים. אבא שאול אומר לוקחין מן האשה בחמשה דינרין כדי שתקח בהן כפה לראשה״ (פי״א ה״ה). עם זאת, המשפט הנוסף איננו מגוף המשנה. בגליל גידלו בעיקר פשתן, וביהודה כבשי צמר. במסגרת חלוקת העבודה בין האישה לבעל, בגליל טיפלה האישה בעיבוד הפשתן, וביהודה בעיבוד הצמר⁴. עבודת הטווייה והאריגה הייתה מהעבודות המובהקות של האישה: היא ״ועושה בצמר״ (משנה כתובות פ״ה מ״ה).

המשנה אינה מגדירה מהי עבודת הצמר, אבל מהמשנה בכתובות פ״ה מ״ט ברור שעשיית הצמר היא הטווייה, והמשנה קובעת מכסות מינימום לטווייה זו. מסקנה זו עולה מהתוספתא המקבילה למשנה והדנה בטוויית פשתן: ״רבי יהודה אומר אף אין כופה לעשות פשתן, מפני שמסריח את הפה ומשרביט את השפתים״ (כתובות פ״ה ה״ד; ירושלמי שם פ״ה ה״ט, ל ע״א; בבלי, שם סא ע״ב). ואכן, הטווייה נחשבה לתחום עבודה מובהק של הנשים. עשרות עדויות משיחות לפי תומן ומלמדות על הנוהל המקובל שלפיו אין האישה נפרדת מהפלך, והספקיה בתחום זה הם לא רק חובה אלא תפקיד חברתי ומקור יוקרה לה, ובעיקר לבעלה. אריגה וטווייה נזכרות במקורות רבים כעבודה מובהקת של האישה, והדברים ידועים וברורים⁵. משנת כתובות, כמו גם משנתנו, הן מהדוגמאות להנחה הפשוטה שאישה אמורה לטוות את הצמר שהניבו הכבשים של המשק המשפחתי. עם זאת, מן הסתם עסקה האישה גם בעבודות נוספות בתחום הצמר (מלאכת שלמה), וכמובן גם במלאכות אחרות.

כאמור, רבי יהודה קובע שאין לחייב אישה לעבוד בטוויית חוטי הפשתן מפני שהוא ״מסריח את הפה ומשרביט את השפתים״ (תוספתא שם). גישתו ה״הומנית״⁶ של רבי יהודה מרשימה, אך בפועל נראה שבכל זאת הייתה טוויית חוטי הפשתן עבודת נשים, כפי שמשתמע ממשנתנו, ומדובר כמובן באישה העובדת לבד במשק ביתה והבעל מתיר לה למכור את תוצרת המשק ומפקיד בידיה גִזרת פעילות זו. כן ״מסביר״ אליהו הנביא לרבי יוסי את ״תפקידי״ האישה: לטחון ולעבד פשתן⁷. אין זה מקרה שהמשנה עוסקת בהלכה כפי שרווחה ביהודה, שם היה הצמר חומר הגלם העיקרי, ואילו התוספתא משקפת את הריאליה של הגליל שבו היה הפשתן גידול התעשייה העיקרי. תמונה זו שבה המשנה משקפת את תנאי יהודה והתוספתא את תנאי הגליל חוזרת במקרים נוספים⁸, ואכן לעיתים רבי יהודה הוא המייצג הנאמן של מסורת הגליל ורבי מאיר משקף את דברי רבותיו, את מסורת יהודה⁹. אך אין בכך כללים קבועים¹⁰.

האישה ומשק הטקסטיל

ענף הטקסטיל היה מענפי המפתח במשק היהודי בתקופת המשנה והתלמוד¹¹.ארץ ישראל הפכה ליצרנית חשובה ביותר. חומרי הגלם העיקריים היו הפשתן בגליל וצמר הכבשים ביהודה (להלן). חומרי גלם משניים היו הצבעים ארגמן, חילזון וצמחי צבע אחרים. מכל המקורות אנו לומדים שהטקסטיל עובד בבית המגדל, או בניהולו בכפר עצמו. למעורבותן של נשים בענף הטקסטיל שורשים עמוקים בתרבויות מסורתיות בארץ ישראל ובכל אגן המזרח התיכון¹². גם בספרות חז״ל יש עדויות רבות לכך. בדרך כלל הייתה האישה זו שעסקה בפועל בטיפול בתוצרת. בסוף תוספתא קידושין מופיעה רשימה של מי שעסקו עם נשים (פ״ה הי״ד). הרשימה כוללת: סדרין (או סרידין)⁠¹³, סרוקות, גרדיים, חייטים וכובסין. מתוך שמונה בעלי המקצוע שברשימה חמישה הם מתחום הטקסטיל, האחד קשור לטחינה (״נקורות״ – מנקרי הרחיים), האחד לשירותים אישיים (ספר) והשמיני הוא הרוכל. כל בעלי מלאכה אלו עסקו בעיקר עם נשים. ה״סרוקות״ – מסרקי הבגד – החייטים והכובסים נחשבו אפוא לבעלי מקצוע אשר ״עִסקו עם הנשים״ (תוס’, קידושין פ״ה הי״ד ומקבילות). כן מסופר מעשה ב״תינוקת (נערה) שנכנסה ליטול פשתן מן הפשתני״ (ירושלמי יבמות פי״ג ה״א, יג ע״ג), וכן מייחס המדרש לאליהו הנביא את ההסבר הניתן לרבי יוסי בדבר חשיבותה של האישה שמקבלת את הפשתן מהבעל והופכת אותו לבגד הראוי ללבישה (בבלי יבמות סג ע״א). לדעת הרשברג עבודת הפשתן הייתה עבודתו של הגבר. עדות לכך יש, לדעתו, בעשרות עדויות אשר מתארות את שלבי העיבוד בלשון זכר¹⁴. ברם לשון זכר היא הלשון הרגילה בספרות התלמודית, וספק אם השימוש בה מלמד על מינו של העוסק בעבודה. יתר על כן, אין ספק שגם הגברים עסקו בעבודות השונות, ברם חלקן של הנשים היה רב. עבודת הטווייה, למשל, הייתה עבודה מובהקת של נשים, ו״אין חכמתה שלאשה אלא בפילכה״ (ירושלמי סוטה פ״ג ה״ד, יט ע״א; בבלי, יומא סו ע״ב ועוד).

אשר לטוויית הפשתן – האישה מופיעה תדיר כמייצגת משק הבית במערכת יחסיו עם הפועלים השכירים. כך גם מופיע הסיפור, שכבר הוזכר לעיל, על ״תינוקת״ (נערה) שהלכה לפשתני (ירושלמי יבמות פי״ג ה״א, יג ע״ג), ואף הוא מצטרף למקורות המעידים על עיסוקה של האישה בטוויית הפשתן גם ברמה הגבוהה יותר של משא ומתן עם קבלני חוץ. רשימה חלקית של עבודות אישה יש גם במשנת נגעים: ״כיצד ראיית הנגע? האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים, האשה כעורכת וכמניקה את בנה, כאורגת בעומדין לשחי ליד הימנית. רבי יהודה אומר אף כטווה בפשתן״ (פ״ב מ״ד). גם כאן רבי יהודה הגלילי מוסיף את הפשתן, אך המשנה עצמה משקפת את הגליל ויהודה כאחד.

עוד בתוספתא: ״אין לוקחין מן הבדדין לא שמן במועט, ולא זתים במועט, אבל לוקחין מהן שמן במדה, זתים במדה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, לוקחין מן הנשים זתים בגליל העליון, שפעמים שאדם בוש להיות יושב על פתח חנותו, ונותן לאשתו ומוכרת. הבן שמוכר בשוק, וכן העבד שמוכר בשוק, מותר ליקח מהן, וכל שאמרו להטמין אסור״ (פי״א ה״ז). הבדדים הם עובדי בית הבד; אם יש להם מעט שמן הוא גנוב, אבל לעיתים הם מקבלים בשכרם כמות שמן גדולה, ולכן מותר לקנות מהם כמות במידה (כלי מדידה), אך לא מעט שמן. נשים מוכרות גם זיתים בגליל העליון; הבעל רואה פחיתות כבוד במכירה, ולכן מוטל התפקיד הבזוי על האישה. הבן או העבד מופיעים כממלאי מקום האב, אך לא האישה, ולכך עדות נוספת שתובא להלן.

ועגלים בשרון – באזור השרון רווחו כנראה שטחי מרעה לבקר, ושם נהגו שהאישה טיפלה גם בעגלים. וכולם שאמרו הטמן – בדפוסים מאוחרים להטמין– האישה מבקשת שהקונה לא יספר לבעלה על העִסקה, זו כמובן עדות לכך שהעִסקה איננה כשרה והאישה ״גונבת״ מרכוש בעלה. אסור – לקונה לקנות. גם זו, מן הסתם, איננה הלכה אלא נוהג ראוי, מעין לצאת ידי שמיים, כפי שהצענו גם במשנה הקודמת בעקבות הבבלי. לוקחים ביצים ותרנגלים – מן הנשים, מכל מקום – בכל אזורי הארץ. ואכן בדרך כלל גידול התרנגולות מופיע בהקשר של נשים (ראו פירושנו לשבת פכ״ד מ״ג).

בתוספתא מובאות עוד הלכות ברוח זו: ״אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים, ולא מן העבדים, ולא מן הקטנים. קבל מן האשה יחזיר לאשה, מתה יחזיר לבעלה...⁠״ (פי״א ה״א). אם אישה מוסרת פיקדון חזקה עליה שהיא רוצה להסתיר מבעלה. אומנם אסור לקבלו, אך התוספתא מתייחסת לכך כנראה גם בהבנה, ואם קיבל את הפיקדון לא יחזיר לבעל, כדי לא להסגיר את האישה. כל המימרה איננה הלכתית. אם אסור לקבל, כיצד התוספתא דנה במצב של עבריינות, ״אם קיבל״, ואף מתייחסת לכך בהבנה? יש כאן אפוא נוהג ראוי, ותו לא.

לעומת זאת לגבי בן הדברים ברורים יותר: אומנם אין מקבלים מקטנים פיקדונות, אבל ״הבן שנושא ונותן משל אביו, וכן העבד שנושא ונותן משל רבו, הרי הן של אב, הרי הן של רב. ואם אמרו בשעת מיתה ינתנו לפלני שהן שלו, יעשה מפורש כפירושו״ (תוספתא בבא קמא פי״א ה״ב). אפשר אפוא שהבן ייצג את משק הבית, אך האפשרות שהאישה תהיה נציגת המשק המשפחתי איננה עולה במקור זה.

משנתנו משקפת אפוא מצב שבו האישה פעילה במשק הבית בצורה חלקית. היא אומנם האחראית על עיבוד הפשתן ומייצגת את משק הבית, אך תחום זה יוצא דופן ותלוי במקובל באזור (פשתן בגליל, צמר ביהודה וכו׳). בדרך כלל האישה איננה מוכרת או קונה אלא בגידול האופייני לאותו אזור. בפירושנו לכתובות פ״ה מ״ה עמדנו גם על תופעות חריגות שבהן האישה עצמאית יותר, ובעלת רכוש משלה. כפי שהסברנו לעיל תעשיית הטקסטיל הייתה ענף מרכזי, ואם בענף זה ייצגה האישה את המשק המשפחתי הקנה לה הדבר תפקיד כלכלי, אחריות וסמכות בפועל.

עפ״י כתב יד קופמן (בכתב היד – משנה יא)

מוכים שהכובס – המוך הוא הצמר העדין הנפרד מחוטי הבגד בעת שפשוף. מדובר בכמות קטנה, ותוך כדי כביסה מופרש מעט מוך. מוציא הרי אלו שלו – אומנם הכובס הוא שכיר והאריג של בעל הבית, אבל במסגרת הסדרי הכביסה מקובל שהפסולת שייכת לכובס. בלשון המשנה ״לכבס״ משמעו לצבוע או לנקות. מכל מקום ראוי לציין שעבודה זו נמסרה לשכיר, בעל מקצוע. כפי שנראה להלן מדובר כנראה במנקה הבגד. שהסרוק מוציא – סרוֹק, כמו סורק, הוא משקל ״בעלי מקצוע״, כמו כרוז, לקוח וכו׳. הסריקה היא עבודת עיבוד הצמר הגולמי, סורקים אותו במסרקות מתכת כדי להוציא ממנו את הלכלוך. תוך כדי העבודה נתפס מעט מהצמר במסרק. הרי הן שלבעל הבית – ולא של העובד השכיר. אין היגיון הלכתי בחלוקה המוצעת במשנה, אלא שזה היה הנוהג המקובל. הכובס נוטל שלשה חוטין והן שלו – לכאורה דין כובס נשנה ברישא, ולדעתנו ברישא מדובר במנקה הבגד וכאן בצובע ממש, ותוך כדי הצביעה והשריית הבגד בחומרי הצבע נשרו מהאריג חוטים¹. יתר מיכן שלבעל הבית – זה היה כנראה מנהג המדינה, ואם היה שחור על גבי לבן נוטל את הכל והן שלו – אם באריג שני צבעים הכובש נוטל שלושה חוטים מכל אחד מהם, והם שלו.

(בכתב היד – משנה יב)

החייט ששייר מן החוט – החייט תופר בגדים; הוא מקבל אריג מבעל הבית (במקרה זה) ותופר ממנו בגד. כנראה גם החוט הוא של בעל הבית, ונשאר עודף של חוט, כדי לתפור בו מטלת שהיא שלוש על שלוש – מטלית² שלוש על שלוש היא האריג המינימלי שיש לו משמעות כלכלית, הוא מטמא בנגעים ומקבל טומאה (משנה כלים פכ״ז מ״א, מ״ב מ״ז ועוד), חייב ל[ה]חזיר – בעדי נוסח מאוחרים הרי אלו של בעל הבית. רבי יהוסף אשכנזי גרס ״חייב להחזיר לבעל הבית״, לבעלים – חוט כזה הוא משמעותי מבחינה כלכלית. החוט משמש לתפירת שולי האריג כך שלא ייפרם בהמשך הטיפולים בו. מה שחרש מוציא במעצד – חרש הוא אומן העץ או המתכת. המעצד הוא מעין קרדום, ויישרו בו את העץ או העניקו לו את הצורה שבה חפצו. הרי אלו שלו – שכן אלו נסרים או גזרי עץ שאין להם ערך כספי. ובכשיל הרי אלו שלבעל הבית – הכשיל משמש להסדרת גזרי עץ גדולים יותר ובעלי ערך, ועודפי קרשים אלו שייכים לבעל הבית.

המעצד והכשיל הם כלים קרובים לקרדום³. המעצד מופיע בתור כלי מלאכה של הנגר (משנתנו) או של הסתת (ראו פירושנו לשבת פי״ב מ״א), או באופן כללי יותר של החרש (נגר או נפח⁴), והוא כעין גרזן קטן אשר בצידו הרחב ניתן להשתמש כבפטיש. במשנה (כלים פכ״ט מ״ו) שנינו: ״יד המעצד של לגיונות טפחים״. בבבלי פירש רבא: ״לרבתי קרי לה כשיל ולזוטרתי קרי לה מעצד״ (כאן קיט ע״ב). אם כן כשיל ומעצד הם אותו כלי, וההבדל הוא בגודל. המונח ״מעצד של לגיונות״ מסגיר את צורתו של הכלי. חייל רומי נשא עימו, בציודו הקבוע, קרדום קטן לצורך עבודות בנייה. הקרדום מופיע בעשרות איורים המתארים את חיי החייל הרומי, וצורתו ברורה כמופיע באיור (איור 45).

אם היה עושה אצל בעל הבית אף הנסורת שלבעל הבית – אם בעל הבית נותן את מרחב העבודה ואת העצים והכלים, הרי שכל מה שנותר כעודף שייך לו.

בתוספתא מובאת עוד סדרה ארוכה של דוגמאות ושל כללי משנֶה, רובם מופיעים גם בתלמודים:

״ולוקחין מן הכובס מוכין מפני שהן שלו, ולא יסרק את הבגד לשתיו אלא לערבו, ולא יהא נותן בבגד יותר משלש כופין, ושני חוטין העליונין הרי אילו שלו. אם היה שחור על גבי לבן נוטל את הכל והן שלו״ (פי״א הי״ג); ״ישעיה איש טיריאה היה נוהג בחסידות ונוטל את הכל, אם עתיד להשוותו אפילו טפח מותר, משויהו לארכו ואין משויהו לרחבו״ (שם הי״ד). ישעיהו איש טיריא היה כובס, ״קצרא״ בלשון הבבלי (קיט ע״ב), והוא נהג בחסידות יתרה ונתן את כל החוטים לבעל הבית; ״מה שחרש מוציא במעצד והנפסק במגרה הרי אילו של בעל הבית, מתחת המקדח ומתחת הרהיטני והמגרר במגרה הרי אילו שלו״ (תוספתא שם הט״ו). בסופה של שורת הדוגמאות התוספתא מסכמת: ״מקום שנהגו להיות שלו הרי אילו שלו, ושל בעל הבית הרי אילו של בעל הבית, ואין משנין ממנהג המדינה״ (פי״א הי״ח). המשפט האחרון הוא הכלל ההלכתי.

(סיום)

ביבליוגרפיה

ביבליוגרפיה וקיצורים

אבי יונה וספראי, אטלס כרטא – אבי יונה, מ׳ וספראי, ש׳, 1966, אטלס כרטא לתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים.

אביעם, יודפת – אביעם, מ׳, 2005, יודפת: מקרה מבחן להתפתחות היישוב היהודי בגליל בתקופת הבית השני, עבודת דוקטור בשכפול, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.

אבן שמואל, מדרשי גאולה – אבן שמואל, י׳, תשי״ד, מדרשי גאולה, תלאביב.

אגדת בראשית, מהדורת ווארשא, תרל״ו.

אגרת רב שרירא גאון, מהדורת לוין, ב״מ, חיפה, תרפ״א.

אדיקט המחירים של דיוקלטינוס – Lauffer, S., 1971, Diokletians Preisedikt, Berlin.

אדן-ביוביץ, כלי חרס – Adan-Bayewitz, D., 1993, Common Pottery in Roman Galilee, A Study of Local Trade, Jerusalem.

אדן-ביוביץ, כלים – אדן-ביוביץ, ד׳, תש״ן, ״ארכיאולוגיה תלמודית: גישה ארכיאולוגית-ארכיאומטרית״, דברי הקונגרס העולמי העשירי למדעי היהדות, חטיבה ב, 1, תולדות עם ישראל, עמ׳ 43-37.

אדן-ביוביץ ואחרים, כלים – Adan-Bayewitz, D. et al., 1995, "The Evidence from Neutron Activation Analysis", in: Strange, J.F., Groh, D.E. and Longstaff, T.R.W. (eds.)‎, Excavations at Sepphoris, Leiden, pp. 180-187.

אדן-ביוביץ ואחרים, שיחין – Adan-Bayewitz, D. et al., 1995, "Excavations at Sepphoris: The Location and Identification of Shikhnin", II, IEJ 45, pp. 171-187.

אדן-ביוביץ ווידר, כלים – Adan-Bayewitz, D. and Wieder, M., 1992, "Ceramics from Roman Galilee: A Comparison of Several Techniques for Fabric Characterization״, Journal of Field Archaeology 19, pp. 189-205.

אדן-ביוביץ ופרלמן, שיחין – Adan-Bayewitz, D. and Perlman, I., 1990, "The Local Trade of Sepphoris in the Roman Period״, Israel Exploration Journal 40, pp. 153-172.

אדרעי, אחריות – אדרעי, א׳, תשס״ו-תשס״ז, ״ ׳ונפש כי תחטא בשגגה׳ – אחריות בלא אשמה? על אחריותו של החוטא בשגגה במקרא ובספרות חז״ל״, שנתון למשפט עברי כד, עמ׳ 62-1.

אווסביוס, היסטוריה כנסייתית – Eusebius, 1949, Ecclesiastical History,Lake, K. (ed. and tr.), London (Loeb)‎.

אווסביוס, מהדורת מלמד – מלמד, ע״צ, תרצ״ג, האונומסטיקון של אבסביוס, ירושלים.

אווסביוס, מהדורת נוטלי וספראי – Notley, R.S. and Safrai, Z., 2005, Eusebius, Onomasticon, Boston-Leiden .

אווסביוס, מהדורת קלוסטרמן – Klostermann,E., 1966, Eusebius, das Onomastikon der Biblischen Orstnamen, Hildesheim.

אונא, וו שין – אונא, א׳, תשכ״ה, ״ו׳ ו-ש׳ המתחלפות במשנה״, סיני נו, עמ׳ ח-יב; תש״ם, סיני פז, עמ׳ קה-קיח.

אונא, כף – אונא, א׳, תשל״ד, ״כ״ף האימות בפסוק ובמשנה״, תרביץ מד, עמ׳ 223-220.

אונומסטיקון לאווסביוס – ראו אווסביוס, מהדורת מלמד; אווסביוס, מהדורת נוטלי וספראי; אווסביוס, מהדורת קלוסטרמן.

אופנהיימר, אכיפה – אופנהיימר, א׳, תשס״ה, ״אכיפה בארץ-ישראל ובבבל בשלהי תקופת התנאים״, בתוך: גרא, ד׳ ובן זאב, מ׳ (עורכים), אוהב שלום, מחקרים לכבודו של ישראל פרידמן בן שלום, באר שבע, עמ׳ 371-361.

אופנהיימר, הפרשת מעשרות – אופנהיימר, א׳, תשל״ח, ״הפרשת מעשר ראשון במציאות שלאחר חורבן בית שני״, סיני פג, עמ׳ רסז-רפז.

אופנהיימר, מעשרות – אופנהיימר, א׳, תשכ״ט, ״הפרשת מעשר ראשון הלכה למעשה בתקופת בית שני״, בתוך: מלמד, ע״צ (עורך), ספר זכרון לדה-פריס, ירושלים, עמ׳ 83-70.

אוצר הגאונים, מהדורת לוין, ב״מ, חיפה וירושלים, תרפ״ח-תש״ג; מהדורת צילום, ירושלים, תשמ״ד.

אוצר המדרשים – ראו אייזנשטיין, אוצר המדרשים.

אור זרוע, ר׳ יצחק בר׳ משה נ״ע מווינה, זיטאמיר, תרכ״ב.

אור שמח, רבי מאיר שמחה הכהן, ירושלים, תשמ״ב.

אורבך, אסקטיזם – אורבך, א״א, תשכ״א, אסקזיס ויסורים, ספר היובל ליצחק בער, ירושלים.

אורבך, ההלכה – אורבך, א״א, 1984, ההלכה, מקורותיה והתפתחותה, גבעתיים.

אורבך, הפקר – אורבך, א״א, תשל״ט-תש״ם, ״הפקר: משהו על המוסד ומקומו במציאות ההיסטורית״, שנתון המשפט העברי ו-ז, עמ׳ 28-17.

אורבך, חז״ל – אורבך, א״א, תשל״א, חז״ל אמונות ודעות, ירושלים.

אורבך, מעולמם של חכמים – אורבך, א״א, תשמ״ח, מעולמם של חכמים, ירושלים.

אורבך, נפש אחת – אורבך, א״א, תשל״א, ״ ׳כל המקיים נפש אחת...׳ [סנהדרין ד, ה]: גלגוליו של נוסח, תהפוכות צנזורה ועסקי מדפיסים״, תרביץ מ, עמ׳ 284-168. ‬

אורבך, סופרים – אורבך, א״א, תשי״ח, ״הדרשה כיסוד ההלכה ובעית הסופרים״, בתוך הנ״ל (עורך), ספר היובל לג׳ שלום, ירושלים, עמ׳ מ-נו (= אורבך, מעולמם של חכמים, עמ׳ 66-50).

אורבך, סיגופים – אורבך, א״א, תשכ״א, ״אסקזיס ויסורים״, בתוך הנ״ל (עורך), ספר היובל ליצחק בער, ירושלים, עמ׳ 68-48.

אטינגר, אישה כעד – אטינגר, ש׳, תש״ס-תשס״א, ״אשה כעד בדיני ממונות במשפט העברי״, דיני ישראל כ-כא, עמ׳ 267-241.

אטינגר, ערכים – אטינגר, ש׳, ״בין פורמליזם לערכים בהלכה ובמשפט העברי״, בתוך: אדרעי, א׳ ואחרים (עורכים), הלכה ומשפט: ספר הזיכרון למנחם אלון, ירושלים, עמ׳ 176-149.

אטינגר, שליחות – אטינגר, ש׳, 1999, פרקי שליחות במשפט העברי: בהשוואה לחוק השליחות תשכ״ה-1965, ירושלים.

איזגר וסקידגרד, חקלאות יוון – Isager, S. and Skydgaard, J.E., 1992, Ancient Greek Agriculture, London.

איזק, אונומסטיקון – Isaac, B., 1998, Eusebius and the Geography of Roman provinces, The Near East under Roman Rule, pp. 284-309.

איזק, ביטחון – Isaac, B., 1984, "Bandits in Judaea and Arabia״, Harvard Studies in Classical Philology 88, pp. 171-203.

אייזנשטיין, אוצר המדרשים – אייזנשטיין, י״ד, (ללא שנת דפוס), אוצר המדרשים, ירושלים.

איכה רבה, מהדורת באבער, ש׳, וילנא, תרנ״ט.

אילן ודמתי, מרות – אילן, צ׳ ודמתי, ע׳, תשמ״ח, מרות: הכפר היהודי הקדום, תל אביב, עמ׳ 52-44.

איש שלום, מאיר עין – איש שלום, מ׳, תרס״א, מאיר עין על סדר והגדה של ליל פסח, וינה.

אלבק, אונס – אלבק, ש׳, תשל״ט, ״אדם המזיק באונס בדיני התלמוד״, בר-אילן טז/יז, עמ׳ 99-86.

אלבק, בתי דין – אלבק, ש׳, תשמ״ז, בתי הדין בימי התלמוד, רמת גן.

אלבק, דיני ממונות – אלבק, ש׳, 1983, דיני הממונות בתלמוד, תל אביב.

אלבק, דיני נזיקין – אלבק, ש׳, 1990, פשר דיני הנזיקין בתלמוד, תל אביב.

אלבק, דרשות – אלבק, ח׳, תש״י, ״ההלכות והדרשות״, בתוך: פרענקיל (פרנקל),ד׳ (עורך), בית המדרש לרבנים באמריקה, ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס, ב, ניו יורק, עמ׳ א-ח.

אלבק, השלמות – אלבק, ח׳, תשי״ב, השלמות לפירוש המשנה, מצוי בסוף אלבק, פירוש.

אלבק, ירושה – אלבק, ש׳, תשמ״ט, ״יסודות בדיני הירושה והצוואה בתלמוד״, מחקרי משפט ז, עמ׳ 50-7.

אלבק, כתובות – אלבק, ש׳, תשס״ה, ״לפירוש המשנה הראשונה בפרק התשיעי בכתובות״, בתוך: הורביץ,ר׳ ואחרים (עורכים), ספר זיכרון לפרופסור זאב פלק, ירושלים, עמ׳ 13-3.

אלבק, לחקר התלמוד – אלבק, ח׳, תרצ״ב, ״לחקר התלמוד״, תרביץ ג, עמ׳ 14-1; ט, עמ׳178-163.

אלבק, מבוא – אלבק, ח׳, תשי״ט, מבוא למשנה, ירושלים ותל אביב.

אלבק, מבוא לתלמודים – אלבק, ח׳, תשכ״ט, מבוא לתלמודים, תל אביב.

אלבק, משפט ומנהג – אלבק, ש׳, תש״מ, ״משפט ומנהג במסורת ישראל״, מחקרי משפט א, עמ׳ 57-40.

אלבק, נזקי שכנים – אלבק, ש׳, תשכ״ז, ״נזקי שכנים״, סיני ס, עמ׳ 123-97.

אלבק, פירוש – אלבק, ח׳, תשי״ב, פירוש לשישה סדרי משנה, ירושלים ותל אביב.

אלבק, קניין – אלבק, ש׳, תשל״ב, ״תולדות דרכי הקניין, בתלמוד״, בר-אילן ט, עמ׳ 278-246.

אלבק, שליחות – אלבק, ש׳, תשנ״ג, ״השליחות בדיני התלמוד״, מחקרי משפט ט, עמ׳ 60-7.

אלון, איליין דמתמנין – אלון, ג׳, תשי״ז, ״איליין דמתמנין בכסף״, בתוך הנ״ל, מחקרים, ב, עמ׳ 75-15.

אלון, אסטרטגים – בתוך הנ״ל, מחקרים, ב, עמ׳ 87-74.

אלון, בניהם של חכמים – בתוך הנ״ל, מחקרים, ב, עמ׳ 73-58.

אֵלון, דין – אלון, מ׳, תשנ״ח, ״הדין האמת והשלום והפשרה, על שלושה וארבעה עמודי המשפט והחברה״, מחקרי משפט יד, עמ׳ 342-269.

אֵלון, המשפט העברי – אלון, מ׳, תשל״ג, המשפט העברי, ירושלים.

אֵלון, מבוא – אלון, מ׳, תשמ״ח, מבוא למשפט עברי,ירושלים.

אלון, מחקרים – אלון, ג׳, תשי״ז-תשי״ח, מחקרים בתולדות ישראל בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד, א-ב, ירושלים.

אלון, תולדות – אלון, ג׳, תשט״ו, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, תל אביב.

אלוני, משנה – אלוני, נ׳, תשכ״ג, ״קטע משנה עם ניקוד ארץ-ישראלי״, בתוך: (ללא שם עורך), ספר היובל לרבי חנוך אלבק, ירושלים, עמ׳ 30-4.

אליאס – בר לבב, עריכה – אליאס-בר לבב, ל׳, 2013, (עורך מ׳ כהנא), מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרשת נזיקין, ירושלים.

אליאש, גורן – אליאש, ב׳, תשמ״ב, ״ ׳כל שיש לו גורן קוצץ עמו כשער הגורן, וכל שאין לו גורן קוצץ עמו כל זמן שירצה׳ (תוספות ב״מ ו, ה)״, תרביץ נא, עמ׳ 191-185‬.‬‬‬‬

אליאש, ציבור – אליאש, ב׳, תשל״ב, ״לשאלת זהותו המשפטית של הצבור בהלכה התלמודית״, דיני ישראל ג, עמ׳ 29-15.

אליאש, ריבית – אליאש, ב״צ, תשל״ח, ״שורשיה הרעיוניים של ההלכה – פרק בהלכות ריבית במשנה ובתלמוד״, שנתון המשפט העברי ה, עמ׳78-7.

אלכסנדר,כישוף – Alexander, P.S., 2005, "The Talmudic Concept of Conjuring ('Ahizat 'Einayim') and the Problem of the Definition of Magic ('Kishuf')", in: Elior, R. and Schäfer, P. (eds.)‎, Creation and Re-Creation in Jewish Thought, Tübingen, pp. 7-26.

אלמן, סמכות ומסורת – Elman, J., 1993, Authority and Tradition: Toseftan Baraitot in Talmudic Babylonia, New York.

אלמן, תוספתא פיסחה – Elman, J., 1999, "Orality and the Transmission of Tosefta Pisha in Talmudic Literature", in: Fox, H. and Meacham, T. (eds.)‎, Introducing Tosefta, New York, pp. 123-180.

אלמרשד אלכאפי – שי, ה׳, תשס״ה, מילונו של תנחום הירושלמי למשנה תורה לרמב״ם, ירושלים.

אלשיך, כניסה לבית – Alshech, E., 2004, " 'Do Not Enter Houses Other Than Your Own', The Evolution of the Notion of a Private Domestic Sphere in Early Sunni Islamic Thought״,Islamic Law and Society 11/3, pp. 291-332 .

אסתר רבה, קושטא, רע״ד או ר״פ.

אפטוביצר, מחקרים – אפטוביצר, א׳, תש״א, מחקרים בספרות הגאונים, ירושלים.

אפטוביצר, מלקות – אפטוביצר, א׳, תרצ״ו, ״מלקות ומכת מרדות בתשובות הגאונים״, המשפט העברי ה, עמ׳ 104-33.

אפטוביצר, נוסח התורה – Aptowitzer, A., 1906, Das Schriftwort in der rabbinischen Literatur, Wien (reprint N.Y. 1970)‎.

אפיפניוס, על המידות והמשקלות – Dean, J.E. (tr.)‎, 1937, Epiphanius Treatise on Weights and Measures, Chicago.

אפלבאום, יהודה – Applebaum, S., 1989, Judea in Hellenistic and Roman Times, Leiden.

אפרתי, לשון רבו – אפרתי, י״א, תשל״ב, ״ ׳אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו׳, גלגולה של הלכה או סגנון ושיטה״, בר-אילן ט, עמ׳ 238-221.

אפרתי, פרץ – אפרתי, י״א, תשמ״ג, ״משנה כפשוטה״, בר-אילן כ/כא, עמ׳ 24-19.

אפשטיין, אהבת אדם – אפשטיין, י׳, תשכ״ב, ״אהבת אדם בהלכות נזיקין״, סיני נ, עמ׳ קה-קיא.

אפשטיין, מבוא – אפשטיין, י״נ, תש״ח, מבוא לנוסח המשנה, ירושלים.

אפשטיין, מבואות – אפשטיין, י״נ, תשי״ז, מבואות לספרות התנאים, ירושלים ותל אביב.

אפשטיין, מחקרים – אפשטיין, י״נ, תשמ״ד-תשנ״א, מחקרים בספרות התלמוד ובלשנות שמית, א-ד, ירושלים.

אפשטיין, פירוש הגאונים – אפשטיין, י״נ, תשמ״ג, פירוש הגאונים לסדר טהרות, ירושלים (תרפ״א-תרפ״ד, ברלין).

ארבעה טורים, רבי יעקב ברבי אשר, מהדורת וארשה, תרמ״ב.

אשבורנר, חוק האיכרים – Ashburner, W., 1910-1912, "Τhe Farmer's Law", The Journal of Hellenic Studies 30, pp. 85-110; 32, pp. 68-95.

אשבורנר, חוק ימי – Ashburner, W., 1976, Lex Rhodiorum Nautica, Nomos Rhodion Nautikos = The Rhodian Sea-Law, Aalen.

אתינאיוס, חכמי הסעודה – Athenaeus, 1927-1941, Deipnosophistae, Gulick, C.B. (ed. and tr.), London-Cambridge, Ma..

בגנל, מצרים – Bagnal, R.S., 1993, Egypt in Late Antiquity, New Jersey.

בוארדמן, וזות – Boardman, J., 1975, Athenian Red Figures the Archaic Period, New York.

בוהק, מאגיה – Bohak, G., 2007, Ancient Jewish Magia, Cambridge.

בויארין, גוף ורוח – בויארין, ד׳, 2002, הבשר שברוח: שיח המיניות בתלמוד, תל אביב.

בוכניק ואחרים, עצמות בירושלים – בוכניק, ר׳ ואחרים, תשס״ו, ״עוד עצמות בעלי חיים מאשפת העיר ירושלים של סוף ימי הבית השני: מדגם העצמות משפכי האשפה ליד הגיחון״, חידושים בחקר ירושלים יא, עמ׳ 185-175.

בוקסר, חסידים – Boxer, B.M., 1985, "World Working and the Rabbinic Tradition: The Case of Janina Ben Dosa״, Journal for the Study of Judaism in the Persian, Hellenistic and Roman Period 16, pp. 42-92.

בורשטיין, כלבים – בורשטיין, מ׳, 2004, האם מותר לגדל כלב:מקורות, הלכות והליכות, ירושלים.

ביכלר, בית שמאי – ביכלר, א׳, 1905, ״הלכות למעשה כבית שמאי בזמן הבית ואחר החורבן״, בתוך:Krausz, S. and Weisz, M. (eds.)‎, Emlékkönyv Bloch Mózes tiszteletére életének kilencvenedik, évfordulója alkalmából kiadják tanitványai, Sefer ha Yovel Mosheh Aryeh Bloch, Budapest, pp. 21-30.

ביכלר, הוצאה להורג – Büchler, A., 1996, "Die Todenstrefen der Bible und der Jüdisch-Nachbiblischen Zeit״, Mgwl 50, pp. 542-546; 664-706.

ביכלר, העונשין – Buechler, A., 1903, "L'Entterrement des Criminels d'apres le Talmud et le Midrash״, REJ 46, pp. 74-88.

ביכלר, ירושה – ביכלר, א׳, 1956, ״סקירה תלמודית היסטורית על העברת נחלה מן הבן על ידי האב״, בתוך: Büchler, A., Studies in Jewish History, Oxford, pp. 15-44 (hebrew section)‎.

בכר, ערכי מדרש – בכר, ב״ז, תרפ״ג, ערכי מדרש תנאים, תל אביב.

בלאיצה, עבודה זרה – Belayche, N., 2001, Iudaea-Palaestina: The Pagan Cults in Roman Palestine ‎(Second to Fourth Century), Tübingen.

בלומנר, קדמוניות – Blümner, H., 1911, Die Römischen Privataltetumer, München.

בלנק, שבועה וקללה – Blank, S.H., 1950-1951, "The Curse, Blasphemy, the Spell, and the Oath״, HUCA 23, pp. 73-95.

בן דוד, גולן – בן דוד, ח׳, תשס״ו, הישוב היהודי בגולן, קצרין.

בן חמו, ברירה – בן חמו, ש׳, תשמ״ה, ״בביאור המחלוקת אי יש ברירה או אין ברירה״, מגבעות אשורנו ב, עמ׳ יח-כז.

בן ציון, פולמוס – Ben Zion, S., 2006, The Quest for Social Identity through Group Interaction: Negotiating Social Position Through Imitation, Confrontation and Cooperation: A Focus on the Tannaitic Sages, Trondheim.

בן שלום, בית שמאי – בן שלום, י׳, תשנ״ד, בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי, ירושלים.

בן שלום, יבנה – בן שלום, י׳, תשמ״ז, ״מרגלא בפומיהו דרבנן דיבנה״, מלאת ב, עמ׳ 175-151.

בנוביץ, איצטבא – Banovitz, M., 2011, "Booths on the Roof of the 'Parwar' and Branches on the Roof of 'Stoa': Echoes of an Early Halakhah in the Temple Scroll and Mishnah Sukkah", in: Baumgarten, A.I. et al. (eds.)‎, Halakhah in Light of Epigraphy, pp. 17-26.

בנוביץ, שבועות – בנוביץ, מ׳, 2013, פרק שבועות שתים בתרא:בבלי שבועות פרק שלישי – מהדורה ביקורתית עם ביאור מקיף, ירושלים.

בנוביץ, שעת חירום – בנוביץ, מ׳, תשס״ד, ״ ׳בשעת חירום שנו׳: המעשה הראשון של הקיסר פרטינקס (193 לספירה) ועקבותיו בהלכה התנאית״, סידרא יט, עמ׳ 23-7.

בנקס, ישו – Banks, R., 1975, Jesus and the Law in the Synoptic Tradition, Cambridge.

בעל המאור על הרי״ף, נדפס בתלמוד ש״ס וילנא.

בר, אמוראי בבל – בר, מ׳, תשל״ה, אמוראי בבל, רמת גן.

בר לבב-אליאס, עריכה – בר לבב-אליאס, ל׳, תשס״ב, ״עריכה, מסירה ופרשנות בתלמודים: המחלוקת על אש קודחת ונכפפת״, תרביץ עא, עמ׳389-371.

בראנד, כלי חרס – בראנד, י׳, תשי״ג, כלי החרס בספרות התלמוד, ירושלים.

בראשית רבה, מהדורת טהעאדאר-אלבק, הוצאת צילום, ירושלים, 1965.

ברודי, מחוקקים – ברודי, י׳, תשמ״ד-תשמ״ו, ״כלום היו הגאונים מחוקקים״, שנתון המשפט העברי יא-יב, עמ׳ 315-297.

ברודי, רב נטרונאי – ראו תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון.

ברונס וזכאו, חוק סורי רומי -Bruns, G. and Sachau, G. (eds.)‎, 1880, Syrisch-Roemisches Rechtbuch, Leipzig.

ברית דמשק – Broshi, M., 1992, The Damascus Document Reconsidered, Jerusalem.

ברנד, אבות נזיקין – ברנד, י׳, תשס״ט, ״אבות נזיקין: שיטות משפט במדרשם של תנאים״, מדעי היהדות 46, עמ׳ 40-17.

ברנד, דברים – ברנד, י׳, תשס״ח, ״ ׳הנושא ונותן בדברים׳: בין התחייבות חוזית להסתמכות נזיקית״, מחקרי משפט כד, עמ׳ 58-5.

ברנד, עכנאי – ברנד, י׳, תשס״ו, ״תנורו של עכנאי: אגדה בלב פולמוס״, תרביץ סה, עמ׳ 466-437.

ברנד, עִסקה – ברנד, י׳, תש״ס, ״עיסקה בדבר שאין בו ממש – מפילוסופיה למשפט״, שנתון המשפט העברי כא, עמ׳ 122-71.

ברקוביץ, צרורות – ברקוביץ, א׳, תשכ״ב, ״כוח כוחו ודין צרורות״, סיני נ, עמ׳ קכו-קלב.

גבע, רובע יהודי – Geva, H., 2000, Jewish Quarter Excavations In The Old City of Jerusalem: Conducted by Nahman Avigad, 1969-1982, I-IV, Jerusalem.

גודבלאט, הקשר – גודבלאט, ד׳, תשמ״ד, ״על סיפור ה׳קשר׳ נגד רבן שמעון בן גמליאל השני [בבלי הוריות]״, ציון מט, עמ׳ 374-349.

גודבלאט, חינוך – גודבלאט, ד׳, תש״ם, ״המקורות על ראשיתו של החינוך היהודי המאורגן בארץ-ישראל״, מחקרים בתולדות עם ישראל וארץ ישראל ה, עמ׳ 103-83.

גודבלאט, מדינת הים – גודבלאט, ד׳, תשנ״ה, ״מדינת הים – מישור החוף״, תרביץ סד, עמ׳37-13.

גודמן, המעמד השליט – Goodman, M., 1987, The Ruling Class of Judaea, Cambridge.

גולאק, דיני קרקעות – גולאק, א׳, תרפ״ט, לחקר תולדות המשפט העברי בתקופת התלמוד, א, דיני קרקעות, ירושלים.

גולאק, פאה – גולאק, א׳, תרצ״ג, ״פאה פרק ג׳ משנה ז׳: בהשוואה אל Edictum de alterutro״, תרביץ ד, עמ׳ 26-1.

גולאק, רועים – גולאק, א׳, תשמ״א, ״על הרועים ומגדלי בהמה דקה״, תרביץ יב, עמ׳ 189-181.

גולאק, שולחני – גולאק, א׳, תרצ״א, ״עסקי השולחני לפי דיני התלמוד״, תרביץ ב ב, עמ׳ 171-154.

גולדברג, אהלות – גולדברג, א׳, תשט״ו, מסכת אהלות מהדורה מדעית, ירושלים.

גולדברג, בבא קמא – גולדברג, א׳, תשס״א, פירוש מבני ואנליטי לתוספתא, מסכת בבא קמא, ירושלים.

גולדברג, דרכים – גולדברג, א׳, תש״ן, ״דרכים של צמצום מחלוקות אצל אמוראי בבל״, מחקרי תלמוד א, עמ׳153-135.

גולדברג, ליווי למשנה – Goldberg, A., 1987, "The Tosefta – Companion to the Mishna", in: Safrai, S. (ed.)‎, The Literature of the Sages, Assen, pp. 283-302.

גולדברג, מבוא – גולדברג, א׳, תשכ״ב-ג, מבוא למשנה ולתוספתא, ירושלים.

גולדנברג, נצרות – Goldenberg, R., 1994, "Did the Amoraim See Christianity as Something New?⁠", in: Reeves, J.C. and Kampen, J. (eds.)‎, Pursuing the Text; Studies in Honor of Ben Zion Wacholder, Sheffield, pp. 293-302.

גולדנברג, שבת – Goldenberg, R., 1979, "The Jewish Sabbath in the Roman World up to the Time of Constantine the Great״, Aufstieg und Niedergang der Römischen Welt II 19/2, pp. 414-447.

גורדון, אדמת מקדש – Gordon, B.D., 2016, Land and Temple ‎(Sacred Real Estate and the Second Temple Priesthood), Basel.

גושן-גוטשטיין, צוואה – Goshan-Gottstein, A., 1994, "Testament in Rabbinic Literature Transformation of Genre״, Journal for the Study of Judaism in the Persian, Hellenistic and Roman Period 23, pp. 222-251.

גושן-גוטשטיין, צלם – Goshan-Gottstein, A., 1994, "The Body as Image of God in Rabbinic Literature״, Harvard Theological Review 87, pp. 171-195.

גיאוניקה – Ginzberg, L., 1968, Geonika, New york (Second edition)‎.

גיחון, אתרי הלימס – גיחון, מ׳, תשל״ה, ״אתרי הלימס בנגב״, ארץ ישראל יב, עמ׳ 166-149.

גיחון, הלימס – גיחון, מ׳, תשכ״ב, הלימס בנגב מכנונו ועד לדיוקליטינוס, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

גיחון, הלימס 1 – Gichon, M., 1991, "When and Why Did the Romans Commence the Defense of Southern Palestine?⁠", in: Maxfield, V.A. and Dobson, M.J. (eds.), Roman Frontier Studies 1989, Exeter, pp. 318-325.

גיל, אוויר – גיל, מ׳, תשל״ז, ״המוכר את החצר לא מכר אלא אוירה שלחצר״, תרביץ מו, עמ׳ 28-17.

גיל, והרומאי אז בארץ – גיל, מ׳, 2008, והרומאי אז בארץ:אחד עשר פרקים בהיסטוריה של ארץ ישראל, תל אביב.

גילת, בן שלוש עשרה – גילת, י״ד, תש״ן, ״בן שלוש עשרה למצוות״, מחקרי תלמוד א, עמ׳ 54-39.

גילת, ברירה – גילת, א׳, תשס״א, תוקפו של המושג ברירה במשנת התנאים, עבודה לתואר שני, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.

גילת, המושגים – גילת, י״ד, תשכ״ט, ״מדאורייתא לדרבנן״, בתוך: מלמד, ע״צ (עורך), ספר זכרון לבנימין דה פריס, ירושלים, עמ׳ 93-84.

גילת, התראה – גילת, י״צ, תשמ״ח, ״לתוקפה של חובת התראה במשפט העונשין העברי״, מחקרי משפט ו, עמ׳ 259-217.

גילת, כוונה – גילת, י״ד, תשנ״ו, ״כוונה ומעשה במשנת תנאים״, בר-אילן ד-ה, עמ׳ 116-104.

גילת, ערב שבת – גילת, י״ד, תשנ״ב, בתוך הנ״ל, פרקים, עמ׳ 349-300.

גילת, פרקים – גילת, י״ד, תשנ״ב, פרקים בהשתלשלות ההלכה, רמת גן.

גילת, קטן – גילת, י״ד, תשנ״ב, בתוך הנ״ל, פרקים, עמ׳ 31-19.

גילת, רבי אליעזר – גילת, י״ד, תשכ״ב, משנתו של ר׳ אליעזר בן הורקנוס ומקומה בתולדות ההלכה, תל אביב.

גילת, שיעורין – גילת, י׳, תשכ״ח, ״לא כל השיעורים חכמים הם שנתנו״, תרביץ לז, עמ׳ 239-230.

גינצבורג, פירושים – גינצבורג, י״ל, תשכ״א, פירושים וחדושים בירושלמי, א-ד, ניוארק.

גינצבורג, שרידי ירושלמי – גינצבורג, א׳, תרס״ט, שרידי הירושלמי, נויארק.

גיפמן, אניקוניזם – Gaifman, W., 2012, Aniconism in Greek Antiquity, Oxford.

ג׳ירוס, היסטוריה אגררית – Jairus, B., 1999, "Agrarian History and the Labor Organization of Byzantine Large Estates", in: Bowman, A.K. and Rugan, E. (eds.)‎, Agriculture in Egypt from Pharaonic to Modern Times, Oxford, pp. 193-216.

ג׳ירוס, מטמונים – Jairus, B., 1992, Rural Communities in the Late Empire A.D. 300-700, Monetary and Economy Aspects, Oxford.

גמורן, ריבית – Gamoran, H., 1976, "Talmudic Usury Laws and Buisnes Loans״, Journal for the Study of Judaism in the Persian, Hellenistic and Roman Period 7, pp. 129-142.

גסטר, טקסט – Gaster, M., 1971, Studies and Texts in Folklore, Magic, Mediaeval Romance, Hebrew Apocrypha, and Samaritan Archaeology, London.

גפני, בבל – גפני, י׳, תשנ״א, יהודי בבל בתקופת התלמוד, ירושלים.

גפני, הארץ – Gafni, I., 1997, Land, Center and Diaspora,Sheffield.

גפני, חקר שנות דור – גפני, י׳, תש״ס, ״ארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד: חקר שנות דור, הישגים ותהיות״, קתדרה 100, עמ׳ 226-199.

ג׳קסון, חוק או חוקים – Jackson, B.S., 1989, "Jewish Law or Jewish Laws״, Jewish Law Annual 8, 15-34.

גרבה, סנהדרין – Grabbe, L., 2008, "Sanhedrin and Sanhedriyyot or Mere Invension״, Journal for the Study of Judaism in the Persian, Hellenistic and Roman Period, 39, pp. 1-19.

גרטנר, מלקות – גרטנר, י׳, תשס״ח, ״האם מנהג אשכנז קדום השפיע על נוסח המשנה, עיון במסכת מכות פרק ג משנה יד״, בתוך: בקון, ג׳ ואחרים (עורכים), מחקרים בתולדות יהודי אשכנז, ספר היובל לכבוד יצחק (אריק) זימר, רמת גן, עמ׳ 82-73.

גרינגוס, השלמות – Greengus, S.H., 1991, "Filling Gaps: Laws Found in Babylonia and in the Mishna but Absent in the Hebrew Bible״, Maarav 7, pp. 149-173.

גרינגוס, חוק – Greengus, S.H., 2003, "Biblical and Mesopotamian Law: An Amorite Connection", in: Averbeck, R.E. et al. (eds.)‎, Life and Culture in the Ancient Near East, Bethesda, pp. 63-81.

דאובה, המשפט – Daube, D., 1981, Ancient Jewish Law: Three Inaugural Lectures, Leiden.

דאובה, משנה – Daube, D., 1943-44, "The Civil Law of the Mishnah; The Arrangement of the Three Gates״, Tulane Law Review 18, pp. 351-407.

דה לנגה, טקסטים מיוונית – Lange, de N., 1996, Greek Jewish Texts from the Genizah, Tübingen.

דה פריס, בבא מציעא – דה פריס, ב׳, תש״י, ״משנה ותוספתא בבא מציעא״, תרביץ כ, עמ׳83-79.

דה פריס, הודאה – דה פריס, ב׳, תשכ״ז, ״הודאה במקצת״, תרביץ לו, עמ׳ 238-229.

דה פריס, הלכות אחדות – דה פריס, ב׳, תשי״א, ״לצורתן הקדומה של הלכות אחדות״, תרביץ כב, עמ׳ 156-153.

דה פריס, המושגים – דה פריס, ב׳, תשכ״ב, ״המושגים דאורייתא ודרבנן בהתפתחותם״, בתוך הנ״ל,תולדות ההלכה, עמ׳ 95-69.

דה פריס, המעשה – דה פריס,ב׳, תשכ״ב, ״ה׳עובדא׳ כגורם לחידוש הלכה״, בתוך הנ״ל, תולדות ההלכה, עמ׳ 178-169.

דה פריס, העדת עדים – דה פריס, ב׳, תשכ״ה, ״העדאת עדים והילך״, תרביץ לד, עמ׳ 350-346.

דה פריס, יצירת מושגים – דה פריס, ב׳, תשכ״ב, ״יצירת מושגים והשפעתם״, בתוך הנ״ל, תולדות ההלכה, עמ׳ 156-142.

דה פריס, לצורתן – דה פריס, ב׳, תרצ״ד, ״לצורתן הקדומה של אי-אלו הלכות״, תרביץ ה, עמ׳ 256-247.‬‬‬‬

דה פריס, מכות – דה פריס, ב׳, תשי״ז, ״משנה ותוספתא מכות״, תרביץ כו, עמ׳261-255.

דה פריס, צורתן – דה פריס, ב׳, תשט״ז, ״לצורתן המקורית של הלכות אחדות״, תרביץ כו, עמ׳ 384-369.‬‬‬

דה פריס, תולדות ההלכה – דה פריס, ב׳, תשכ״ב, תולדות ההלכה התלמודית, תל אביב.

דונבבין, טרקלין – Dunbabin, K.M.D., 1991, "Triklinium and Stibadium", in: Slater, W.J. (ed.)‎, Dinning in a Classical Context,Michigen, pp. 121-148.

דונבבין, ציורים – Dunbabin, K.M.D., 1999, Mosaics of the Greek and Roman World, Cambridge.

דונקן-ג׳ונס, כלכלה – Duncan-Jones, R., 1982, The Economy of the Roman Empire, Cambridge.

דור, מלקות – דור, צ׳, תשכ״ג, ״עונשי ממון ועונשי מלקות בספרות התלמוד״, סיני נב, עמ׳ קכ-קלט.

דינור, מיסים – דינור, י׳, 1990, ״המיסים על סחר חוץ וסחר פנים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד״, בתוך: קדר, ב״ז ואחרים (עורכים), פרקים בתולדות המסחר בארץ ישראל, ירושלים, עמ׳ 158-140.

דינור, מערכת המיסים – דינור, י׳, תשמ״ב, מערכת המיסים בארץ ישראל בתקופה הרומיתעלפי ספרות התלמוד, 63 לפסה״נ – 395 לסה״נ, עבודת דוקטור בהקלדה, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

דקדוקי סופרים – ראו רבינוביץ׳.

דר, יישובי הכרמל – דר, ש׳, תשע״ב, ישובים כפריים על הכרמל בעת העתיקה, ירושלים.

דר, סומקה – דר, ש׳, 1998, סומקה:עיירה יהודית בכרמל, תל אביב.

דר, תפרוסת – דר, ש׳, תשמ״ב, התפרוסת היישובית של מערב השומרון בימי הבית השני, המשנה והתלמוד והתקופה הביזנטית, תל אביב.

דר ואחרים, אום ריחן – דר, ש׳ ואחרים, תשמ״ו, אום ריחן, תל אביב.

דר ובן אפרים, שלאלה – דר, ש׳ ובן אפרים, י׳, 2018, עיר כרמל הקדומה, ירושלים.

דריבר, חוקי בבל – Driver, C.R. and Miles, J.C., 1952, The Babylonian Laws Edited with Translation, Oxford.

האופטמן, פסחים – האופטמן, י׳, תש״ס, ״נשים במסכת פסחים״, בתוך: בויארין, ד׳ ואחרים (עורכים), עטרה לחיים, מחקרים בספרות התלמודית והרבנית לכבוד פרופסור חיים זלמן דמיטרובסקי, ירושלים, עמ׳ 78-63.

הוכשטיין-קמבל וספראי, הדרה והכללה – הוכשטיין-קמבל, א׳ וספראי, ח׳, תשס״ח, נשים בחוץ – נשים בפנים:מקומן של נשים במדרש, תל אביב.

הון עשיר, רבי עמנואל חי ריקי, אמשטרדם, תצ״א.

הופ, ביגוד – Hope, T., 1962, Costumes of the Greeks and Romans, New York.

הופקינס, חברה – Hopkins, K., 1980, Conquerors and Slaves, Cambridge.

הורביץ, ברייתא דנידה – הורוויץ, ח״מ, תרמ״ט, תוספתא עתיקתא, פרנקפורט ע״מ.

היגר, דרך ארץ – היגר, מ׳, תש״ל, מסכתות דרך ארץ, ירושלים.

היגר, דרך ארץ רבה – היגר, מ׳, תש״ל, מסכתות דרך ארץ, ירושלים.

היגר, מסכת שמחות – היגר, מ׳, תש״ל, מסכת שמחות, ירושלים.

הייכלהיים, כלכלה – Hiechelheim, F.M., 1938, "Roman Syria", in: Frank, T. (ed.)‎, An Economic Survey of Ancient Rome, 4, Baltimore.

היינמן, הלכה קדומה – היינמן, י׳, תשכ״ט, ״תרגום שמות כד ד וההלכה הקדומה״, תרביץ לח, עמ׳ 296-294.

היכלות רבתי – ראו ורטהימר, בתי מדרשות.

הינגלי, כפרים – Hingley, R., 1989, Rural Settlement in Roman Britain, London.

הירשמן, חביבים – הירשמן, מ׳, תש״ס, ״ ׳חביבים ישראל׳: תפיסות חלוקות בבתי המדרש של ר’ ישמעאל ור’ עקיבא״, בתוך: בויארין, ד׳ ואחרים (עורכים), עטרה לחיים, ספר היובל לחיים דימיטרובסקי, ירושלים, עמ׳ 86-79.

הירשמן, תורה – הירשמן, מ׳, 1999, תורה לכל באי עולם: זרם אוניברסאלי בספרות התנאים ויחסו לחכמת העמים, תל אביב.

הירשפלד, כפרים –Hirschfeld, Y., 1997,⁠"Farms and Villages in Byzantine Palestine״,Dumbarton Oaks Papers 51, pp. 33-72.

הירשפלד, עין גדי – Hirschfeld, Y., 2007, En-Gedi Excavations II: Final Report (1996-2002), Jerusalem.

הכהן, באמת אמרו – הכהן, מ׳, תשכ״ג, ״אמרו ובאמת אמרו״, בתוך: (ללא שם עורך), ספר היובל לרבי חנוך אלבק, ירושלים, עמ׳ 187-177.

הלבני, בבא קמא – הלבני, ד׳, 1993, מקורות ומסורות:ביאורים בתלמוד, מסכת בבא קמא, ירושלים.

הלבני, בכורים – הלבני, ד׳, תש״ל, ״יש מביאין בכורים״, בר-אילן ז-ח, עמ׳ 79-73.

הלבני, הצדקת החוק – Weiss-Halivni, D., 1986, Midrash, Mishnah, and Gemara – The Jewish Predilection for Justified Law, Cambridge, Ma..

הלבני, חזקת הבתים – הלבני, ד׳, תשס״א, ״לפירושה של המשנה הראשונה בפרק חזקת הבתים״, ספר בר-אילן ל-לא, עמ׳ 119-113.

הלבני, מקורות – הלבני, ד׳, תשמ״ב, ביאורים בתלמוד: מסכתות עירובין ופסחים, ירושלים.

הלבני, משנות שזזו – הלבני, ד׳, תש״ן, ״משנות שזזו ממקומן״, סידרא ה, עמ׳ 88-63.

הלברטל, חיים בצוותא –Halbertal, M., 1988, "Coexisting with the Enemy: Jews and Pagans in the Mishna", in: Stanton, G. and Stroumsa, G. (eds.)‎, Tolerance and Intolerance in Early Judaism and Christianity, Cambridge, pp. 158-172.

הלחמי, ברירה – הלחמי, י׳, תשס״ב, ״ביאור החילוק בין תנאי לברירה״, בתוך: (ללא שם עורך), משנת אהרן, ירושלים, עמ׳ רכו-רלד.

הלכות ארץ-ישראל – מרגליות, מ׳, תשל״ד, הלכות ארץ-ישראל מן הגניזה, ירושלים.

הלכות גדולות, מהדורת הילדסהיימר, ע׳, ירושלים, תשל״ב.

הלכות פסוקות מן הגאונים, מהדורת מילר, י׳, קראקא, תרנ״ג.

הלכות קצובות, מהדורת מרגליות, מ׳, ירושלים, תש״ך.

הלפרין, יורדי מרכבה – Halperin, D.J., 1980, The Merkaba in Rabbinic Literature, New Haven.

הלפרין, מעשה וגרמא – הלפרין, ל״י, תשל״ז, מעשה וגרמא בהלכה, ירושלים.

הנשקה, משנה ראשונה – הנשקה, ד׳, תשנ״ז, משנה ראשונה בתלמודם של תנאים אחרונים:סוגיות בדיני שומרים, רמת גן.

הנשקה, פרוזבול – הנשקה, ד׳, תשס״א-תשס״ג, ״כיצד מועיל הפרוזבול? לתולדות ביאורה של תקנת הלל״, שנתון המשפט העברי כב, עמ׳ 106-71.

הצ׳ר, כרמלית – Hezser, C., 2015, "Between Public and Private: The Significance of the Neutral Domain (Carmelit) in Late Antique", in: Rüpke, C.A. and Rüpke, J. (eds.)‎, Public and Private in Ancient Mediterranean Law and Religion, Berlin and Boston, pp. 217-236.

הצ׳ר, עבדים – Hezser, C., 2003, "The Impact of Household Slaves on the Jewish Family in Roman Palestine״, Journal for the Study of Judaism in the Persian, Hellenistic and Roman Period 34, pp. 375-424.

הצ׳ר, שמיר – Hezser, C., 1981, "The Enigmatic 'shamir' – stone or worm?״, Gratz College Annual of Jewish Studies 7, pp. 3-12.

הר, מסירה – הר, מ״ד, 1979, ״הרצף שבשלשלת מסירת התורה: לבירור ההיסטוריוגראפיה המקראית בהגותם של חז״ל״, ציון מד, עמ׳ 56-43.

הר, נוכרים – הר, מ׳, תש״ל, השלטון הרומי בספרות התנאים, דמותו והערכתו, עבודת דוקטור בשכפול, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

הרן, מזבחונים – הרן, מ׳, 1992, ״ ׳מזבחות הקטורת׳ בממצא הארכיאולוגי והפולחן של צבא השמים במלכות יהודה״, תרביץ סא, עמ׳ 332-321.

הרשברג, יופייה – הרשברג, ח׳, תרע״ב, ״יפיה והתיפותה של האשה בזמן התלמוד״, העתיד ג, עמ׳ 52-1.

הרשברג, תרבות – הרשברג, ח״ז, תרפ״ט, חיי התרבות בישראל, וינה.

ובר, בנייה – Webber, A., 1998, "A Consideration of the Dimmension of Walls Contained in Mishna Bava Batra 1:1״, Journal for the Study of Judaism in the Persian, Hellenistic and Roman 29, pp. 92-100.

ובר, חוקי בנייה – Webber, A., 1998, "Building Regulation in the Land of Israel in the Talmudic Period״, Journal for the Study of Judaism in the Persian, Hellenistic and Roman Period 29, pp. 92-100.

וובוס, בלתי ידוע – Voeoebus, A., 1977, An Unknown Recension of the Syro-Roman Lawbook, Stockholm.

וובוס, חוק סורי – Vööbus, A., 1960, Syriac and Arabic Documents Regarding Legislation Relative to Syrian Asceticism, Stockholm.

וובוס, ספר חוקים – Voeoebus, A., 1982, The Syro-Roman Lawbook, Stockholm.

וולס, מיסוי – Wallace, S.L., 1969, Taxation in Egypt from Agustus to Diocletian,New York.

וולף, מחלוקת – וולף, א׳, תשכ״ד, ״מחלוקת הרמב״ם והרמב״ן בענין הדרשות וההלכות״, בתוך: אויערבך, מ׳ (עורך), ספר זכרון לרבי יצחק אייזיק הלוי, בני ברק, עמ׳ רלג-רמו.

וולפיש, מרבדים – וולפיש, א׳, 2018, רבדי משנה:פרקי ברכות: עיון ספרותי ורעיוני במשנה מסכת ברכות, אלון שבות.

וולפיש, משנה – וולפיש, א׳, תשס״א, ״המשנה באספקלריה אינטרטקסטואלית: עיון בשלוש משניות לאור סוגיות אגדיות בספרות התנאים והאמוראים״, בתוך: בזק, א׳ ואחרים (עורכים), על דרך האבות, גוש עציון.

וולפיש, עריכת המשנה – וולפיש, א׳, תשס״א, שיטת העריכה הספרותית במשנה על-פי מסכת ראש השנה, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

וולפיש, תופעות – וולפיש, א׳, תשנ״ד, תופעות ספרותיות ומשמעותן העריכתית והרעיונית, עבודה לתואר שני, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

ויט, כלי חוה – White, K.D., 1977, Agricultural Implements and Farm Equipment in the Roman World,Oxford.

ויטקר, מרעה – Whittaker, C.B., 1988, Pastoral Economics in Classucal Antiquity, Cambridge.

וילנד-ברבר, עבודת נשים – Wayland-Barber, E., 1994, Women's Work the First 20,000 Years, New York.

וילסון, יהודה – Wilson, C.W., 1975, The Land of Judea and The Jerusalem Environs, Including the Mountains of Ephraim and the Dead Sea Region,int. by Zeev Vilnay, Jerusalem.

וינר, תרבות המוסיקה – וינר, מ׳, תשס״ז, תרבות המוסיקה בארץ ישראל בתקופות ההלניסטית הרומית והביזנטית – ייחודיות מול סינקרטיזם דתי/אתני, עבודת דוקטור בשכפול, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.

וינר וספראי, מטמונים – Waner, M. and Safrai, Z., 2001, "Shelf Life of Coins in Palestine Hoards during the Roman and Byzantine Periods״, Liber Annuus 51, pp. 305-336.

וינר וספראי, מטמונים ומרידות–וינר, מ׳ וספראי, ז׳,תשס״ב, ״מטמונים ומרידות: התפלגות מועדי ההטמנהשל מטמוני המטבעות בארץ-ישראל בתקופה הרומית-הביזנטית״, קתדרה 101, עמ׳ 90-71.

ויס, אותנטיות – ויס, מ׳, תשמ״ב, ״האותנטיות של השקלא וטריא במחלוקות בית שמאי ובית הלל״, סידרא ד, עמ׳ 66-53.

ויס, חזקת הבתים – ויס, מ׳, תשכ״ח, ״למשנת חזקת הבתים״, בר-אילן ו, עמ׳ 116-101.

ויס, יצירה – ויס, א׳, תשכ״ב, על היצירה הספרותית של האמוראים, ניו יורק וירושלים.

ויס, משנה – ויס, מ׳, תשל״ב, ״למשנת בבא בתרא פ״ב מ״ד״, בר-אילן ט, עמ׳ 248-239.

ויס, משניות ספורות – ויס, מ׳, תשמ״ה, ״משניות ׳ספורות׳ בראש מסכת״, סידרא א, עמ׳ 44-33.

ויס, משניות שהן תוספתא – ויס, מ׳, תשנ״ד, ״פרקי משנה בעלי אופי תוספתאי״, קעמ״י 11, עמ׳ 62-55.

ויס, על המשנה – ויס, א׳, 1963, על המשנה, תלאביב.

ויס, קינים – ויס, מ׳, תשנ״ז, ״סדר המשנה במסכת קינים: לשאלת פרקי משנה תוספתאיים״, סידרא יג, עמ׳ 91-61.

ויס, רבי יוסי – ויס, מ׳, תשל״ד, ״לשיטת רבי יוסי ב׳הרחקת שכנים׳ ״, בר-אילן יב, עמ׳ 107-64.

ויס, שקלא וטריא – ויס, מ׳, תשנ״ב, ״שרידי שקלא וטריא מן התקופה שקדמה לבית שמאי ובית הלל״, סידרא ח, עמ׳ 51-39.

ולר, בית שער – ולר, ש׳, תש״ע, ״הדיון התלמודי בבניית ׳בית שער׳ לחצר כמקרה מבחן לתפיסה חברתית (תלמוד בבלי, בבא בתרא ז ע״ב – ח ע״א)״, מועד כ, עמ׳ 116-103.

וסטרייך, חצי נזק – וסטרייך, א׳, תש״ס, התפתחות ומגמות פרשניות בדיני הנזיקין התלמודיים לאור מקרי פטור חריגים, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.

וסטרייך, נזיקין – וסטרייך, א׳, תשס״ט-תשע״א, ״דיני נזיקין – בין דת לדין: תהליכים פרשניים ומשפטיים בדיני הנזיקין בתלמוד״, שנתון המשפט העברי כו, עמ׳ 235-203.

וסרמן, חנוכה – Wasserman, G., 2016, Liturgical Poems of Ḥanukka from Europe: Critical Edition and Investigations, Dissertation, Yeshiva University, New York.

ורהפטיג, דיבור – ורהפטיג, א׳, תש״ם, ״התוקף המשפטי של ההסתמכות על דיבור במשפט העברי״, מחקרי משפט א, עמ׳ 81-45.

ורהפטיג, חוזה אסור – ורהפטיג, ש׳, תשל״ב, ״חוזה אסור במשפט העברי״, דיני ישראל ג, עמ׳ 190-159.

ורהפטיג, ריבוי עונשין – ורהפטיג, א׳, תשמ״ד, ״ריבוי עבירות ועונשין באירוע כללי אחד״, מחקרי משפט ג, עמ׳ 283-247.

ורטהימר, בתי מדרשות – ורטהימר, א׳, תשל״ב, בתי מדרשות, א-ב, ירושלים.

זבולון ואולניק, כלים – זבולון, ע׳ ואולניק, י׳, 1979, כלים מתקופת המשנה והתלמוד: ממצאים ארכיאולוגיים לאור המקורות (התערוכה והקטלוג), תל אביב.

זולאי, ארץ ישראל – זולאי, מ׳, 1996, ארץ ישראל ופיוטיה:מחקרים בפיוטי הגניזה, ירושלים.

זולאי, מפי פייטנים – זולאי, מ׳, תשמ״ה, מפי פייטנים ושופכי שיח, ירושלים.

זוסמן,ירושלמי – זוסמן, י׳, תש״ן, ״ושוב לירושלמי נזיקין״, מחקרי תלמוד ג, עמ׳ 134-55.

זוסמן, כתובת רחוב – זוסמן, י׳, תשל״ד, ״כתובת הלכתית מעמק בית-שאן: סקירה מוקדמת״, תרביץ מג, עמ׳ 158-88.

זוסמן, סוגיות – זוסמן, י׳, תשכ״ט, סוגיות בבליות לסדרים זרעים וטהרות, עבודת דוקטור בשכפול, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

זידמן, תוספתא ומשנה – Zeidman, R., 1999, "An Introduction to the Genesis Nature of Tosefta, the Chameleon of Rabbinic Literature", in: Fox, H. and Meacham, T. (eds.)‎, Introducing Tosefta, New York, pp. 40-73.

זינגר, טכנולוגיה – Singer, A. (ed.)‎, 1954, History of Technology, Oxford.

זיסו וגנור, חורבת עתרי – זיסו, ב׳ וגנור, א׳, תשס״ד, ״המבנה הציבורי בחורבת עתרי – בית כנסת (?) מן התקופה שבין מרד החורבן למרד בר-כוכבא״, בתוך: אשל, י׳ ואחרים (עורכים), ועשו לי מקדש, אריאל, עמ׳ 42-31.

זליגמן ואחרים, מרעה – זליגמן, נ׳ ואחרים, 1960, המרעה הטבעי בישראל, תל אביב.

זק״ש, זרעים – זק״ש, נ׳, תשל״ב, משנה זרעים, ירושלים.

חבקוק,מרעה – חבקוק, י׳, 1985, חיים במערות הר חברון (מהד׳ ב), תל אביב.

חדושי הר״ן על מסכתות מגילה ומועד קטן, ירושלים, תשכ״ו.

חוק דימוטי – ראו מטה, חוק דימוטי.

חוקי תיאודוסיוס – Theodosius, 1952, The Theodosian Code, Pharr, C. (tr.), Princeton.

חילופי מנהגים – מהדורת לוין,ב״מ, אוצר חילוף מנהגים בין בני ארץ ישראל ובני בבל, בני ברק, תשמ״ז; מהדורת מרגליות, מ׳, החילוקים שבין אנשי ארץ-ישראל ואנשי בבל, ירושלים, תרצ״ח.

חמדה גנוזה, מהדורת שניאורזאהן, ש״ז, ירושלים, תרכ״ג.

חסדי דוד, ר׳ דוד פארדו, ליוורנו, 1776.

חפץ, עדות – חפץ, ח״ב, תשל״ח,⁠״מקומה של העדות במשפט העברי״, דיני ישראל ט, עמ׳ נא-סז.

טאובנשלג, החוק בפפירוסים – Taubenschlag, R., 1944, The Law of Greco-Rom an Egypt of the Papyri, New York.

טוויג, מבעה – טוויג, א׳, תש״ל, ״סוגיית מבעה, הנוסח בראי העדויות הקדומות״, תרביץ לט, עמ׳ 231-223; 249.

טור סיני, שושבין – טור סיני, נ״ה, תש״י, ״שושבין״, בתוך: קאסוטו, מ״ד, קלוזנר, י׳וגוטמן, י׳ (עורכים), ספר אסף, ירושלים, עמ׳ 322-316.

טל, התקופה ההלניסטית – טל, א׳, תשס״ז,הארכיאולוגיה של ארץ ישראל בתקופה הלניסטית: בין מסורת לחידוש, ירושלים.

טלס, בגנבתו – אטלס, ש׳, תשל״ו, ״בגנבתו ולא בזממו״, תרביץ מה, עמ׳ 53-46.

טפר וטפר, דרכי השיירות – טפר, י׳ וטפר, י׳, תש״ע, ״דרכי השיירות״, בתוך: ספראי, ש׳ וספראי, ז׳ (עורכים), משנת ארץ ישראל, נספח למסכת שקלים, ירושלים, עמ׳ 376-360.

טפר וטפר, דרכים – טפר, י׳ וטפר, י׳, 2013, דרכים נושאות עם:דרכי עולי הרגל אל ירושלים בימי הבית השני, תל אביב.

טפר ושחר, שם טוב – טפר, י׳ ושחר, י׳, ״המסתור בשם טוב״, בתוך: קלונר, ע׳ וטפר, י׳ (עורכים), מערכות המסתור, ירושלים, עמ׳ 236-226.

טרופר, בית דין – Tropper, D., 1972-1973, "Bet Din Shel Kohanim״, JQR 68, pp. 204-221.

טרופר, מזונות – טרופר, ע׳, תשס״ז,⁠״השתלשלות חובת האב לזון את ילדיו בעת העתיקה״, ציון עב (ג), עמ׳299-265.

ידין, מערת האיגרות – ידין, י׳, 1963, הממצאים מימי בר-כוכבא במערת האיגרות, ירושלים.

ידין ואחרים, תעודות – Yadin, Y., 2002, The Documents from the Bar Kokhba Period in the Cave of Letters, Jerusalem.

יהלום, חנוכה – יהלום, י׳, תשע״ז, ״פפירוס פייטני למועדי החורף ומשמעותו לתולדות היישוב בארץ-ישראל בשלהי התקופה הביזנטית״, קתדרה 162, עמ׳ 34-7.

יוסף בן אפרים קרו – בתוך ארבעה טורים.

יוספוס, מהדורת מסון – Masson, S. (ed.)‎, 2000, Flavius Josephus, Translation and Commentary, Leiden.

יוספוס, מהדורת תקרי – Thackery, H.St.J and Marcus, R., 1934, Josephus, London.

יוספוס, מלחמות – יוספוס פלביוס, תשכ״ז, מלחמות היהודים, מהדורת שליט, א׳, ירושלים ותל אביב.

יוספוס, נגד אפיון – כשר, א׳, תשנ״ד, יוספוס פלאוויוס (יוסף בן מתתיהו), נגד אפיון, ירושלים.

יוספוס, קדמוניות – יוסף בן מתתיהו, 1973-1967, שליט, א׳ (מתרגם), קדמוניות היהודים, ירושלים ותל אביב.

ילקוט המכירי, ישעיהו משלי, מהדורת כהנא שפירא, י״ז, ירושלים, תשכ״ד.

ילקוט המכירי, תהילים, מהדורת בובר, ש׳, ירושלים, תשכ״ד.

ילקוט המכירי, תרי עשר, מהדורת גראינוף, א׳, לונדון,1909.

ילקוט שמעוני, מהדורת שילוני, י׳, ירושלים, תשל״ג ואילך.

יסטרוב, מילון – Jastrov, M., 1950, A Dictionary of the Targumim, The Talmud Babli, and Yerushalmi, and the Midrashim Literature, New York.

ירדני, תעודות – ירדני, ע׳, 2000, אוסף תעודות ארמיות עבריות ונבטיות ממדבר יהודה וחומר קרוב, ירושלים.

כהן, מעשים – Cohen, S.J., 1992, "The Place of the Rabbi in Jewish Society of the Second Century", in: Levine, L.I. (ed.)‎, The Galilee in Late Antiquity, New York and Jerusalem, pp. 157-174.

כהן, עור – כהן, נ׳, תשנ״ו, העור ומוצריו בתקופת המשנה והתלמוד, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.

כהנא, מדרשי תנאים – Kahana, M.Y., 2006, "The Halakhic Midrashim", in:Safrai, S. et al. (eds.)‎, Literature of the Sages (Compendai Rerum Judaicarum d novum Testaentum), II.2, Assen.

כהנא, ספרי זוטא – כהנא, מ״י, תשס״ג, ספרי זוטא דברים, ירושלים.

כהנא, קטעי מדרשים – כהנא, מ״י, תשס״ה, קטעי מדרשי הלכה מן הגניזה, ירושלים.

כץ, גוי של שבת – כץ, י׳, תשמ״ד, גוי של שבת, ירושלים.

כץ, מגמות פסיקה – כץ, י׳, תשנ״א, ״הרהורים על היחס בין דת לכלכלה״, תרביץ ס, עמ׳ 111-99.

כץ, שיט – כץ, י׳, תשנ״א, ״פלוגתא בדבר ההפלגה בים ובנהרות״, תרביץ ס, עמ׳ 672-669.

כשר, הגדה – כשר, מ״מ, תשכ״ז, הגדה שלמה – סדר ההגדה של פסח עם חילופי נוסחאות, הערות וציונים ובירור עניינים שונים הנוגעים לליל הסדר, ירושלים.

כשר, מגילת אנטיוכוס – כשר, א׳, תש״ח, ״הרקע ההיסטורי לחיבורה של מגילת אנטיוכוס״, בתוך: בר כוכבא, ב׳ (עורך), התקופה הסלווקית בארץ ישראל, תל אביב, עמ׳ 107-85.

כשר, נגד אפיון – כשר, א׳, תשנ״ז, נגד אפיון, ירושלים.

כשר, תורה שלמה – כשר, מ״מ, תש״ט-תשנ״ב, חומש תורה שלמה, א-מג, ירושלים וניו יורק.

לאבל, מלקות – לאבל, מ׳, תשנ״ד, ״מכת מרדות״, שמעתין 118-117, עמ׳82-77.

לאו, צמחים – Loev, I., 1294-1934, Die Flora der Juden, 1-4, Berlin-Vienna.

לוז, סימני שוטה – Luz, M., 1989, "A Description of the Greek Cynic in the Jerusalem Talmud״, Journal for the Study of Judaism in the Persian, Hellenistic and Roman Period 20, pp. 49-60.

לוי, מילון – Levy, J., 1924, Wörterbuch über die Talmudim und Midrashim, Vienna.

לוין, אוצר הגאונים – לוין, ב״מ, תשמ״ד, אוצר הגאונים, ירושלים (מהדורה מצולמת).

לוין, אשו – לוין, ח׳, תשל״ג, ״השתלשלות המושג ׳אשו משום חציו׳ ״, ספר בר-אילן יא, עמ׳ 48-26.

לוין, בית הכנסת – Levine, L.I., 1999, The Ancient Synogogue, New Haven.

לוין, דרשות – לוין, י״מ, תשמ״ג, ״על יחס ההלכות והדרשות״, בתוך הנ״ל, מחקרים, עמ׳ 60-27.

לוין, מחוורא – לוין, י״מ, תשמ״ג, ״שיטת רבי יוחנן על הדרשות וסמכותן״, בתוך הנ״ל, מחקרים, עמ׳ 26-13.

לוין, מחקרים – לוין, י״מ, תשמ״ג, מחקרים במדרשי הלכה ובספרות התלמודית, רמת גן.

לוין, מכילתא – לוין, י״מ, תשמ״ג, ״המושג ׳שליחות יד׳ לאור המכילתא דרשב״י ושני התלמודים״, בתוך הנ״ל, מחקרים, עמ׳ 192-173.

לוין, מעשים – לוין, ב״מ, תר״ץ, ״מעשים לבני ארץ ישראל״, תרביץ א, א, עמ׳ 101-79.

לוין, ספר המעשים – לוין, ב״מ, תרצ״ב, ״משרידי הגניזה״, תרביץ ב, עמ׳ 410-383.

לוין, ראיה – ליון, ח״י, תשל״ו, ״לביאור משנת ראיה אחרונה״, בר-אילן יג, עמ׳ 83-73.

לונדון, עצי פרי – לונדון, ע׳, תש״ע, עבודת המטע בתקופת המשנה והתלמוד, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.

לופרדה, כפר נחום 7 – Loffreda, S., 2008, "La ceramic", in: Corbo, V. et al. (eds.), Cafarnao 7:La ceramica, Jerusalem.

לורברבוים, אדם – לורברבוים, י׳, תשנ״ט-תש״ס, ״על מידת ההרג בספרות התנאית״, מחקרי משפט טו, עמ׳ 456-429.

לורברבוים, טועה במצווה – לורברבוים, מ׳, 1997, ״טועה במצווה לשמוע דברי חכמים״, בתוך: ספראי, ז׳ ושגיא, א׳ (עורכים),סמכות ואוטונומיה, תל אביב, עמ׳ 363-352.

לורברבוים, ריאליזם – לורברבוים, י׳, תשע״ב-תשע״ג, ״ריאליזם הלכתי״, שנתון המשפט העברי כז, עמ׳ 130-61.

ליאוילין, חזקה – Liewelyn, S.R., 1996, "The Introduction to the Hazaqa into Jewish Law״, Journal for the Study of Judaism in the Persian, Hellenistic and Roman Period 27, pp. 155-167.

ליבוביץ, ברכת שמואל – ליבוביץ, ב״ב, תשכ״ה, ברכת שמואל, ניויורק.

ליבנר, חמאם – Leibner, U., 2018, Khirbet Wadi Hamam: A Roman-period Village and Synagogue in the Lower Galilee, Jerusalem.

ליבנר וביובסקי, חורבת חמאם – Leibner, U. and Bijovsky, G., 2013, "Two Hoards from Khirbat Wadi Ḥamam and the Scope of the Bar Kokhba Revolt״, Israel Numismatic Research 8, pp. 109-134.

ליברמן, ההון – ליברמן, י׳, תשל״ג, ״שוק ההון: פרק במחשבה הכלכלית של חז״ל״, דיני ישראל ד, עמ׳ 123-109.

ליברמן, הלכות ירושלמי – ליברמן, ש׳, תש״ח, הלכות ירושלמי לרמב״ם, ניוארק.

ליברמן, המעשים – ליברמן, ש׳, תרצ״ד, ״על המעשים לבני ארץ ישראל״, גנזי קדם ה, עמ׳ 185-177.

ליברמן, זוטות – ליברמן, ש׳, תשנ״א, בתוך הנ״ל, מחקרים, עמ׳ 481-471.

ליברמן, יוונים ויוונות – ליברמן, ש׳, תשכ״ג (תשמ״ד), יוונים ויוונות בארץ ישראל, ירושלים.

ליברמן, יוליאנוס מאשקלון – ליברמן, ש׳, תשנ״א, בתוך הנ״ל, מחקרים,עמ׳ 347-339.

ליברמן, ירושלמי – ליברמן, ש׳, תשנ״ה, ירושלמי כפשוטו, ניו יורק וירושלים.

ליברמן, מחקרים – ליברמן, ש׳, תשנ״א, מחקרים בתורת ארץ-ישראל,ירושלים.

ליברמן, משנת בבא מציעא – ליברמן, ש׳, תשל״ה, ״משנת בבא מציעא ריש איזהו נשך ופירושה״, בתוך: (ללא שם עורך) יד רא״ם – קובץ לזכר אליעזר מאיר ליפשיץ, ירושלים, עמ׳ 223-217.

ליברמן, ספרי זוטא, נויארק תשכ״ח.

ליברמן, עיר-פרקון – ליברמן, ש׳, תשנ״א, ״עיר-פרקון״, בתוך הנ״ל, מחקרים, עמ׳ 418-417.

ליברמן, רחיים – ליברמן, ש׳, תשנ״א, ״רחים והמכודנין להן״, בתוך הנ״ל, מחקרים, עמ׳ 390-383.

ליברמן, רשות – ליברמן, ש׳, תשנ״א, ״רשות״, בתוך הנ״ל, מחקרים, עמ׳ 202-200.

ליברמן, תוספת ראשונים – ליברמן, ש׳, תשנ״ט, תוספת ראשונים, ירושלים וניו יורק.

ליברמן, תוספתא כפשוטה – ליברמן, ש׳, תשט״ו-תשמ״ח, תוספתא כפשוטה, ניוארק.

ליברמן, תלמודה של קיסרין – ליברמן, ש׳, תשכ״ח, ״I. ספרי זוטא (מדרשה של לוד); II. תלמודה של קיסרי״, מוסף תרביץ, ירושלים.

ליברמן, תנא היכא קאי – ליברמן, ש׳, תשנ״א, ״תנא היכא קאי״, בתוך הנ״ל, מחקרים, עמ׳ 115-110.

ליברמן, תשלום תוספתא – ליברמן, ש׳, תרצ״ח, ״תשלום תוספתא״, בתוך: תוספתא מהדורת צוקרמאנדל, מ״ש, ירושלים, עמ׳ 66-5.

לידל-סקוט, מילון – Liddle, H.G. and Scott, R., 1968, Greek-English Lexicon,Oxford.

ליכטנשטיין, מגילת תענית – Lichtenstein, H., 1931-2, "Die Fastanrolle Eine Untersuchung zur Judisch-Hellenistechen Gesschichte״, HUCA VIII-IX, pp. 257-351.

ליס, יבמות – ליס, א׳ (עורך), תשמ״ג-תשמ״ט, מסכת יבמות, מהדורת מכון הש״ס השלם, ירושלים.

ליס, סוטה – ליס, א׳ (עורך), תשל״ט, מסכת סוטה, מהדורת מכון הש״ס השלם, ירושלים.

ליפשיץ, הבטחה – ליפשיץ, ב׳, תשנ״ה, ״מדוע אין המשפט העברי אוכף קיומה שלהבטחה?⁠״, משפטים כה, עמ׳ 179-161.

ליפשיץ, מיתה א – ליפשיץ, ב׳, תשל״ט-תש״ם, ״מיתה לזה ותשלומים לזה״, שנתון המשפט העברי ו-ז, עמ׳ 243-203.

ליפשיץ, מיתה ב – ליפשיץ, ב׳, תשמ״א, ״האין אדם מת ומשלם? (לשאלת מקורה של הלכת ׳קם ליה בדרבה מיניה׳)״, שנתון המשפט העברי ח, עמ׳ 243-153.

ליפשיץ, מנהג – ליפשיץ, ב׳, 1980, ״מנהג מבטל הלכה״, סיני פו, עמ׳ 13-8.

ליפשיץ, מתנה – ליפשיץ, ב׳, תשמ״ד, ״ ׳מתנה לחוד׳ – בין קנין לבין התחייבות״, דיני ישראל יב, עמ׳ קכה-קנה.

ליפשיץ, ערב – ליפשיץ, ב׳, תשמ״ז, ״על הערב ועל כמה מונחים אחרים של התחייבות״, שנתון המשפט העברי יג, עמ׳ 213-185.

ליפשיץ, ערבות – ליפשיץ, ב׳, תש״ן-תשנ״א, ״גבייה מן הערב כשאי-אפשר לגבות מן החייב״, שנתון המשפט העברי טז-יז, עמ׳ 288-243.

ליפשיץ, ערבות למעשה – ליפשיץ, ב׳, תשנ״ו, ״ערבות – הלכה למעשה״, משפטים כו, עמ׳ 266-219.

ליפשיץ, ריבית – ליפשיץ, ב׳, תשס״ה, ״מחזי כממון״, מחקרי תלמוד ג, עמ׳ 460-438.

ליפשיץ, שבועת האלה – ליפשיץ, ב׳, תשמ״ד-תשמ״ו, ״גלגולה של שבועת בית-דין באלה״, שנתון המשפט העברי יא-יב, עמ׳ 407-393.

ליפשיץ, שליחות – ליפשיץ, ב׳, תשמ״ט, ״שליחות והרשאה״, תרביץ נח, עמ׳ 9-1.

ליפשיץ, תנאי – ליפשיץ, ב׳, 1973, ״היסוד העיוני של התנאי במשפט העברי״, משפטים ד, עמ׳ 652-636.

ליפשיץ וסנג׳רו, חרטה – ליפשיץ, ב׳ וקיטא-סנג׳רו, ר׳, תשע״ג, ״חרטה״, מחקרי משפטי כח, עמ׳ 112-69.

למר, תרבות – Lamer, H., 1915, Kultur im Bilde, Leipzig.

לפין, בבא מציעא – Lapin, H., 1995, "Early Rabbinic Law and the Social History of Roman Galiliee: A Study of Mishna Tractate Baba Masi'a״, Brown Judaic Studies 307, Atlanta.

לפין, חקלאות – Lapin, H., 2001, Economy, Geography and Provincial History in Later Roman Palestine, Tuebingen.

לפר ופררה, עמוד טריאנוס – Lepper, F. and Frere, S., 1988, Trajan’s Column: A New Edition of the Cichorius Plates – Introduction and Commentary, Gloucester.

לרנר, רות רבה – לרנר, ב׳, תשל״א, רות רבה, ירושלים.

לשס, קריאות – Lachs, S.T., 1999, "Rereading some Talmudic and Midrashic Passages״, Journal for the Study of Judaism in the Persian, Hellenistic and Roman Period 30, pp. 80-88.

מאירי, חידושים לתלמוד, מסכת פסחים, מהדורת תל אביב, תשי״ד.

מאירי,פירושי המשנה, מהדורת משי זהב, מ׳, ירושלים, תשל״א.

מאירס ואחרים, מירון – Meyers, E.M., Strange, J.F. and Meyers, C.L., 1981a, Excavations at Ancient Meiron, Upper Galilee, Israel 1971-72, 1974-75, 1977, Cambridge, Ma..

מאן, המקרא – Mann, J., 1971, The Bible as Read and Preached in the Old Synagogue, New York.

מאן, מעשים – מאן, י׳, ״ספר המעשים לבני ארץ ישראל״, תרביץ א, ג, עמ׳ 14-1.

מאן, קטעי גניזה – Mann, J., 1925, "Genizah Fragments of the Palestinian Order of Service״, HUCA 2, pp. 269-338.

מגילות מדבר יהודה – Balliet, M. et al. (eds.)‎, 1953-1995, DJD – Discoveries in the Judean Desert, Oxford.

מגילת המקדש – ידין, י׳, תשל״ז, מגילת המקדש, ירושלים.

מגילת תענית – ראו ליכטנשטיין, מגילת תענית; נעם, מגילת תענית.

מגן ואחרים, קרית ספר – Magen, Y. et al. (eds.), 2004, "The Land of Benjamin", pp. 179-300.

מדרש כונן, אוצר המדרשים – ראו אייזענשטיין, אוצר המדרשים,עמ׳ 260-253.

מדרש משלי, בתוך: מדרש שוחר טוב, מהדורת כהן, י׳, ירושלים, תשכ״ח.

מדרש פתרון תורה – ספר פתרון תורה, (המחבר אינו ידוע), מהדורת אורבך, א״א, ירושלים, תשל״ח.

מדרש רבי יעקב ברבי חננאל הסיקילי, מהדורת מאן – Mann, J., 1971, The Bible as Read and Preached in the Synagogue, New York.

מדרש שמואל, בתוך: מדרש שוחר טוב, מהדורת כהן, י׳, ירושלים, תשכ״ח.

מדרש תהילים (שוחר טוב),מהדורת בובר, ש׳, וילנא, תרנ״א.

מדרש תנאים לדברים, הופמן, ד״צ, ברלין, 1909-1908.

מדרש תנחומא, קושטא, רפ״ב ומנטובה, שכ״ג.

מדרש תנחומא-בובר, מהדורת בובר, ש׳, וילנא, תרמ״ה.

מוסקוביץ, עשואותו – מוסקוביץ, ל׳, תשס״ח, ״עשואותו״, בתוך: גולינקין, ד׳ ואחרים (עורכים), תורה לשמה; מחקרים במדעי היהדות לכבוד פרופסור שמא יהודה פרידמן, ירושלים ורמתגן, עמ׳ 222-205.

מוסקוביץ, פיקציות – Moscovitz, L., 2003, "Legal Fictions in Rabbinic Law and Roman Law: Some Comparative Observations״, Rabbinic Law in Its Roman and Near Eastern Context, pp. 105-132.

מור, שבויה – מור, ש׳, תשס״ה, ״הלכות שבויה״, שנתון המשפט העברי כג, עמ׳ 225-193.

מזר, דבש – מזר, ע׳, תשס״ט, ״המכוורת מתקופת הברזל בתל רחוב: התגלית ומשמעותה״, קדמוניות 136, עמ׳ 90-83.

מטה, חוק דימוטי – Mattha, G., 1975, The Demotic Legal Code of Hermopolis West, Hughes, G.R. (ed.), Cairo.

מיטשם, נידה – מיטשם, ת״ז, תשמ״ט, מסכת נדה עם מבוא, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

מילוא, אנטיליה – מילוא, א׳, תשס״א, מתקן האנטיליה והשמוש בו בארץ ישראל בתקופה הרומית והביזנטית לאור המקורות והממצאהארכיאולוגי, עבודה לתואר שני, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.

מילון בן יהודה – בן יהודה, א׳, 1959, מילון הלשון העברית, ירושלים ותל אביב.

מיליק ואחרים – ראו מגילות מדבר יהודה, ב.

מיליקובסקי, סדר עולם – מיליקובסקי, ח׳, תשע״ג, סדר עולם, מהדורה מדעית עם פירוש ומבוא, ירושלים.

מירסקי, מחצבת הפיוט – מירסקי, א׳, תשכ״ט, מחצבתן של צורות הפיוט, ירושלים ותל אביב.

מכילתא דרבי ישמעאל, מהדורת האראוויטץ, ח״ש ורבין, י״א,ד״צ, ירושלים, תש״ל.

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, מהדורת אפשטיין, י״נ ומלמד, ע״צ, ירושלים, תשט״ו.

מכלוביץ, סופיות הדיון – מכלוביץ, א׳, תש״ל, ״סופיות הדיון במשפט העברי״, דיני ישראל א, עמ׳ 52-7.

מלאכת שלמה, פירוש למשנה לר׳ שלמה עדני, הודפס בתוך משניות יכין ובועז, ירושלים, תשט״ז.

מלחמות היהודים, יוספוס פלביוס, מהדורת שליט, א׳, ירושלים ותל אביב, תשכ״ז.

מלמד, אונומסטיקון – מלמד, ע״צ, תשכ״ו, ספר האונומסטיקון לאבסביוס, ירושלים.

מלמד, הלכות ארץ ישראל – מלמד, ע״צ, תשמ״ו, ״הלכות ארץ ישראל באור התנאים בבבל״, בתוך הנ״ל, עיונים בספרות התלמוד, ירושלים, עמ׳ 305-292.

מלמד, וכן – מלמד, ע״צ, תשכ״ב, ״השלמות במשניות וסימנין״, תרביץ לו, עמ׳ 355-286.

מלמד, מחלוקת – מלמד, ע״צ, תשמ״ו, מחלוקת התנאים בפירוש משנה קדומה, עיונים בספרות התלמוד, ירושלים, עמ׳ 94-84.

מסכת דרך ארץ, מהדורת היגער, מ׳, ירושלים, תרצ״ח.

מסכת כלה, מהדורת היגער, מ׳, ירושלים, תש״ל.

מסכת סופרים, מהדורת היגער, מ׳, ניו יורק, תרצ״ד.

מסכתות זעירות, מהדורת היגער, מ׳, ירושלים, תש״ל.

מסמכי מדבר יהודה – ראו מגילות מדבר יהודה.

מעייני יהושע – העליר, י׳, מעייני יהושע, נדפס בנספח בסוף מהדורת וילנא של המשנה.

מעשה גאונים קדמונים, מיוחס לרב האי גאון, ברלין, תרט״ז.

מעשה רוקח, אלעזר בן שמואל רוקח, סאניק, תרע״ב.

מרגליות, החילוקים – מרגליות, מ׳, תרצ״ח, החילוקים שבין אנשי ארץ-ישראל ואנשי בבל, ירושלים.

מרגליות, הלכות ארץ ישראל – מרגליות, מ׳, תשל״ד, הלכות ארץ ישראל מן הגניזה, ירושלים.

מריאנברג, ברייתא דנידה – Marienberg, E., 2003, Niddah: Lorsque les juifs conceptualisent la menstruation, Paris.

מרמושטיין, קידוש ירחים – מרמושטיין, א׳, תרפ״א, ״קידוש ירחים דרבי פנחס״, הצופה מארץ הגר ה, עמ׳ 255-225.

משורר, מטבעות – משורר, י׳, תשנ״ח, אוצר מטבעות היהודים, ירושלים.

נאה, אם למסורת – נאה, ש׳, תשנ״ב, ״אין אם למסורת, או: האם דרשו התנאים את כתיב התורה שלא כקריאתו המקובלת?⁠״,תרביץ סא, עמ׳ 448-401.

נאה, בחזקת שלא נתן – נאה, ש׳, תש״ס, ״שלש סוגיות בתפילה״, בתוך: בויארין, ד׳ ואחרים (עורכים), עטרה לחיים, ספר היובל לחיים דימיטרובסקי, ירושלים, עמ׳ 162-146.

נאש, מילון – Nash, E., 1961, Pictorial Dictionary of Ancient Rome, London.

נוטלי וספראי,אונומסטיקון – Notley, R.S. and Safrai, Z., 2005, Eusebius Onomastikon, Leiden.

נחמן, הלכה – נחמן, ד׳, תשס״ד, ההלכה בכתבי יוסף בן מתתיהו, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.

ניומן, מעשים – ניומן, ה׳, 2011, המעשים לבני ארץ-ישראל ורקעם ההיסטורי, ירושלים.

נמוי, מגילת אנטיוכוס – L. Nemoy, 1952, The Scroll of Antiochus,New Heaven.

נעם, טהרה – נעם, ו׳, תשס״ט, ״האמנם לא המת מטמא, לדיוקנה של הטומאה בספרות התנאים״, תרביץ עח, עמ׳ 188-157.

נעם, מגילת תענית – נעם, ו׳, תשס״ד, מגילת תענית – הנוסחים, פשרם ותולדותיהם, ירושלים.

נעם, מהפכה – נעם, ו׳, תש״ע, מקומראן למהפכה התנאית – היבטים בתפישת הטומאה, ירושלים.

נעם, צלם – נעם, ז׳, 2013, ״שור וקונהו: השתקפות ׳צלם אלהים׳ בדיני נזיקין במשנת התנאים״, בתוך: רוזנסון, י׳ ושפנייר, י׳ (עורכים), מנחת ספיר – אסופת מאמרים, אלקנה, עמ׳ 67-65.

סדר עולם מהדורת מיליקובסקי – ראו מיליקובסקי, סדר עולם.

סדר עולם רבה, מהדורת רטנר, ב׳, ניו יורק, תשכ״ו.

סוקולוף, ארמית – Sokoloff, M., 1990, A Dictionary of Jewish Palestinian Aramaic of the Byzantine Period,Ramat Gan.

סוקולוף, ארמית ארץ-ישראלית – Sokoloff, M., 2002, A Dictionary of Jewish Palestinian Aramaic, Ramat Gan.

סוקולוף, מילון ארמית בבלית – Sokoloff, M., 2002, A Dictionary of Jewish Babylonian Aramaic, Ramat Gan.

סוקולוף, מילון סורית – Sokoloff, M., 2009, A Syriac Lexicon, Winona Lake.

סטטמן, מוסר והלכה – סטטמן, ד׳, תש״ע, ״מוסר והלכה – כמה הערות מתודולוגיות״, מחקרי משפט כו, עמ׳ 28-9.

סיני, חזקה – סיני, י׳, תשנ״ד, ״הגדרת מוחזקותם של ׳שניים אוחזין בטלית׳ ״, מעליות יד, עמ׳ 40-23.

סליאו, יוליאנוס – Saliou, C., 1996, Le Traite̒ Durbanism de Julien d'Ascalon (VIe siècle): Droit et Architecture en Palestine, an VIe Siecle,Paris.

סמית, מילון – Smith, W., 1890-1891, ADictionary of Greek and Roman Antiquities, London.

ספר הרוקח, רבי אליעזר מגרמייזא, קרימונה, שי״ז.

ספר השטרות, רבינו יהודה בר׳ ברזילי הברצלוני, מהדורת האלברשטם, שז״ח, ברלין, 1898.

ספר יראים השלם,רבי אליעזר ממיץ, מהדורת גולדבלום-שיף, וילנא, תרנ״ב-תרס״ב; ד״צ, ירושלים, תשנ״ה.

ספר כל בו, מהדורת דוד, א׳, ירושלים, תש״ן.

ספר ערוגת הבושם, רבי אברהם ב״ר עזריאל, מהדורת אורבך, א״א, ירושלים, תרצ״ח ואילך.

ספר ערוך השלם, רבי נתן ברבי יחיאל מרומי, מהדורת קאהוט, ח״י, תל אביב, תש״ל.

ספר פתרון תורה, (המחבר אינו ידוע), מהדורת אורבך, א״א, ירושלים, תשל״ח.

ספר ראבי״ה, רבי אליעזר ברבי יואל הלוי, מהדורת אפטוביצר, א׳, ירושלים, תשכ״ד.

ספרא דבי רב והוא ספר תורת כהנים, מהדורת פינקלשטיין, א״א, על פי כתב יד רומי (אסמני מס׳ 66), ניו יורק, תשמ״ט-תש״ן.

ספראי, איש ואישה–ספראי, ח׳ וספראי, ש׳, תשנ״ט, ״אף הן היו באותו הנס״, בתוך: ששר, מ׳ (עורך), ספר ישרון, ירושלים, עמ׳ 211-197.

ספראי, אנשי מעשה – ספראי, ש׳, תשמ״ה, ״חסידים ואנשי מעשה״, ציון נ, עמ׳ 154-133 (= ספראי, בימי הבית, ב, עמ׳ 539-518).

ספראי, בימי הבית – ספראי, ש׳, תשנ״ד, בימי הבית ובימי המשנה, א-ב, ירושלים.

ספראי, ביצה – ספראי, ש׳ וספראי, ז׳, תשע״א, משנת ארץ ישראל, מסכת ביצה, ירושלים.

ספראי, גבוה – ספראי, ז׳, תש״ס, ״ ׳גבוה מעל גבוה – וגבוהים מעליהם׳, חכמים ומערכות המשפט בתקופת התלמוד״, בתוך: שגיא, א׳ ואחרים (עורכים), יהדות פנים וחוץ – דיאלוג בין עולמות, ירושלים, עמ׳ 234-219.

ספראי, דכא ליה – ספראי, ז׳, תשע״ז, ״דכא ליה״, חידושים בחקר ירושלים 22, עמ׳ 279-261.

ספראי, דרך ארץ – ספראי, ש׳, תשנ״א, ״מובנו של המונח ׳דרך ארץ׳ ״, תרביץ ס, עמ׳ 162-147.

ספראי, החסידים – Safrai, S., 1977, "The Pharisees and the Hasidim״, Sidic – Service International de Documentations Judéo-Chrétienne X2, pp. 12-16.

ספראי, הכלכלה – Safrai, Z., 1994, The Economy of Roman Palestine, London.

ספראי, הכרעה כבית הלל – ספראי, ש׳, תשנ״ד, ״הכרעה כבית הלל״, בתוך: ספראי, בימי הבית, א, עמ׳ 405-382.

ספראי, הלכה למשה מסיני – ספראי, ש׳, תש״ן, ״הלכה למשה מסיני, היסטוריה או תיאולוגיה?⁠״, בתוך: זוסמן, י׳ ורוזנטל, ד׳ (עורכים), מחקרי תלמוד, ירושלים, עמ׳ 38-11 (= ספראי, בימי הבית, ב, עמ׳ 578-548).

ספראי, המאה החמישית – Safrai, Z., The Missing Century,Leuven.

ספראי, העיר – ספראי, ש׳,תשנ״ד,⁠״העיר היהודית ומוסדותיה בתקופת המשנה״, בתוך: ספראי, בימי הבית, ב, עמ׳ 479-478.

ספראי, הקהילה – ספראי, ז׳, תש״ן, הקהילה היהודית בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים.

ספראי, חסידות – Safrai, S., 1977, "The Pharisees and the Hasidim״, Sidic 10, pp. 12-16.

ספראי, חסידים – ספראי, ש׳, תשמ״ה, ״חסידים ואנשי מעשה״, ציון נ, עמ׳ 154-133.

ספראי, חקלאות – Safrai, Z., 2010, "Agriculture and Farming", in: Hezser, C. (ed.)‎, The Oxford Handbook of Jewish Daily Life in Roman Palestine, Oxford, pp. 246-263.

ספראי, כפרים – ספראי, ז׳, תשנ״ז, ״הכפר ביהודה״, בתוך: דר, ש׳ וספראי, ז׳ (עורכים), הכפר הקדום בארץ ישראל, תל אביב, עמ׳ 74-11.

ספראי, משלים – ספראי, ז׳, 2017, ״המשלים בספרות חז״ל כמקור היסטורי״, בתוך: בן שחר, מ׳ ואחרים (עורכים), בין בבל לארץ ישראל; שי לישעיהו גפני, ירושלים, עמ׳ 317-287.

ספראי, משנת בבא מציעא – ספראי, ז׳, תשנ״ז, ״בקורת על ספרו של חיים לפין״, ציון סב, עמ׳ 298-189.

ספראי, משנת חסידים – ספראי, ש׳, תשל״ג, ״משנת חסידים בספרות התנאים״, בתוך: (ללא שם עורך), והנה אין יוסף, קובץ לזכרו של יוסף אמוראי, תל אביב, עמ׳ 152-136 (= ספראי, בימי הבית, ב, עמ׳ 517-501).

ספראי, סיקריקון – ספראי, ש׳, תשנ״ד, ״סיקריקון״,בתוך:ספראי, בימי הבית, א, עמ׳ 267-259.

ספראי, ענב א-כביר – ספראי, ז׳, תשמ״ה-תשמ״ו, ״ענב א-כביר – חקלאות ומרעה בסביבות הכפר בתקופה הרומית ביזאנטית״, ישראל עם וארץ ב-ג, עמ׳ 128-119.

ספראי, פסולי עדות – ספראי, ש׳, תשנ״ד, ״פסולי עדות״, בתוך:ספראי, בימי הבית, ב, עמ׳ 547-540.

ספראי, פרקי גליל – ספראי, ז׳, תשמ״ה, פרקי גליל, ירושלים.

ספראי, צביעה – ספראי, ח׳ וספראי, י׳, (ללא תאריך), הצאן הצמר והצביעה (חוברת פנימית), שדה אליהו.

ספראי, צדק – ספראי, ז׳, תש״ע, ״הרהורים על צדק אלוהי, צדק חברתי, ומשפט (הלכה) בתקופת המשנה והתלמוד״, בתוך: שטרן, י״צ (עורך), צדק שלי, צדק שלך – צדק בין תרבויות, ירושלים, עמ׳ 40-13.

ספראי, קרקעות – Safari, Z., 2003, "The Agrarian Structure in the Time of the Second Temple, Mishnah, and Talmud", in: Meir, E., Dar, S. and Safrai, Z. (eds.)‎, The Rural Landscape of Ancient Israel, Oxford, pp. 105-126.

ספראי, תחומים – ספראי, ז׳, תשמ״ד, ״לשאלת תחומי ארץ ישראל החייבים במצוות התלויות בארץ״, בתוך: ישראלי, ש׳, לאם, נ׳ ורפאל, י׳ (עורכים), ספר יובל לרב י״ד סולובייצ׳יק, ירושלים, עמ׳ תתרצז-תתשיט.

ספראי, תשתית – ספראי, ז׳, תשנ״ח, ״התלמוד הבבלי כתשתית רעיונית לעלייה לארץ״, בתוך: הכהן, ד׳(עורכת), קיבוץ גליות, ירושלים, עמ׳ 50-27.

ספראי וספראי, גיוס – Safrai, S. and Safrai, Z., 1994, "Rabbinic Recruitment in the Mishnaic and Talmudic Period: A Sociological Inquiry in Rabbinic Society" (with Ch. Safrai)‎, Proceeding of the Eleven World Congress of Jewish Studies, Jerusalem, pp. 25-32.

ספראי וספראי, האם היו חכמים שכבת עילית – ספראי, ז׳ וספראי, ח׳, תשס״ה, ״האם היו חז״ל שכבת עילית״, בתוך: גרא, ד׳ ובן זאב, מ׳ (עורכים), אוהב שלום, מחקרים לכבודו של ישראל פרידמן בן שלום, באר שבע, עמ׳ 440-373.

ספראי וספראי, הגדה של פסח – ספראי, ש׳ וספראי, ז׳, תשנ״ח, הגדת חז״ל, ירושלים (מהדורה אנגלית: Safrai, S. and Safrai, Z., 2009, The Haggada of the Sages, Jerusalem).

ספראי וספראי, חכמים בקהילה – ספראי, ז׳ וספראי, ח׳, תשנ״ח, ״חכמים במאבק על הנהגת הקהל״, בתוך: ספראי, ז׳ ושגיא, א׳ (עורכים), בין סמכות לאוטונומיה, תלאביב, עמ׳ 280-261.

ספראי וספראי, חכמים ותפקידי ציבור – ספראי, ח׳ וספראי, ז׳, תשע״ב, ״תהליך השתלטותם של חכמים על מעמדות ציבוריים בתקופת המשנה והתלמוד״, בתוך: שחר, י׳ ואחרים (עורכים), בארץ ובתפוצות בימי בית שני ובתקופת המשנה, ספר הזכרון לאריה כשר, תעודה כה, תל אביב, עמ׳ 274-223.

ספראי וספראי, חסידים וחכמים – Safrai, Ch. And Safrai, Z., 2004, "Holy Men and Rabbis in Talmudic Antiquity", in: Poorthuis, M. and Schwartz, J. (eds.)‎, Saints and Role Models in Judaism and Christianity, Leiden, pp. 45-58.

ספראי וספראי, משאב כוח – ספראי, ז׳ וספראי, ח׳, 2001, ״לימוד תורה כמשאב כח״, בתוך: שגיא, א׳ ואחרים (עורכים), ספר היובל לדוד הרטמן, ירושלים, עמ׳ 922-877.

ספראי וספראי, תרבות המחלוקת – ספראי, ז׳ וספראי, ח׳, תשס״ב, ״תרבות המחלוקת״, בתוך: שגיא, א׳ (עורך), תרבות יהודית בעין הסערה – ספר היובל לי׳ אחיטוב, עין צורים, עמ׳ 346-326.

ספראי ורגב, ארץ ישראל – ספראי, ז׳ ורגב, א׳, 2011, ארץ ישראל בתקופת הבית השני, המשנה והתלמוד, ירושלים.

ספרי במדבר, מהדורת האראוויטץ, ח״ש, לייפציג, תרע״ז.

ספרי דברים, מהדורת פינקלשטין, א״א, ברלין, ת״ש.

ספרי זוטא דברים – ראו כהנא, ספרי זוטא.

ספרי זוטא, מהדורת האראוויטץ, ח״ש, לייפציג, תרע״ז.

ספרים חיצוניים, מהדורת כהנא, א׳, ירושלים, תש״ל.

סקופינסקה, מחתות–Skupinska-Lovset, I., 2008, "Further Examples of Bronze Incense Shovels from Palestine״,Etudes et Travaux 22, pp. 215-223.

עמינח, מומחים – עמינח, נ׳, תשל״ז, ״מומחים במסורת ההלכה התלמודית״, דיני ישראל ח, עמ׳ 170-141.

עמינח, שליחות – עמינח, נ׳, תשל״ד, ״להתהוותן של הלכות שליחות בגיטין״, דיני ישראל ה, עמ׳ 204-189.

עמינח, תנאי יהושע – עמינח, נ׳, תשמ״ג, ״תקנות יהושע בן נון״,‬שנתון המשפט העברי ט-י, עמ׳ 327-301.

עמית,מקוואות – עמית, ד׳, תשנ״ז, מקוואות טהרה מימי בית שני בהר חברון, עבודהלתואר שני, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

עמר, שמונה שרצים – עמר, ז׳, תשע״ו, שמונת השרצים, קריית אונו.

עסיס, משנה אחת – עסיס, מ׳, 2005, ״לפירושה של משנת בבא בתרא פ״ב מ״ד״, בתוך:Klein, B.E. und Müller, Ch.E. (eds.)‎, Memoria – Wege Jüdischen Erinners – Festschrift für Michael Brocke zum 65 Geburtstag, Berlin, pp. 643-656.

עסיס, נזיקין – עסיס, מ׳, תשמ״ז, ״לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי״, תרביץ נו, עמ׳ 170-147.

עסיס, קטע – עסיס, מ׳, תשל״ז, ״קטע של ירושלמי סנהדרין״, תרביץ מו, עמ׳ 90-29; הוספות ותיקונים, שם, עמ׳ 329-326.

פאוסט וספראי, הצלה – פאוסט, א׳ וספראי, ז׳, 2015, חפירות הצלה כמקור לתולדות ארץ ישראל, רמת גן.

פאלוך, השותפין – פאלוך, מ׳, תשע״א, חצר השותפין – יחיד, קהילה והקניין האישי, עיון בספרות התנאים, עבודה לתואר שני, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.

פאלוך, רגישות – פאלוך, מ׳, תשס״ו, ״צדק א-לוהי ורגישות אנושית – עיון הלכתי בשאלת גבולות האחריות של אדם החובל והמזיק״, פתיחתא י, עמ׳ 51-5.

פגן, רחצה – Fagan, G.G., 2002, Bathing in Public in the Roman World, Michigan.

פוקס, סוכה – פוקס, מ״צ, תשל״ט, מהדורה ביקורתית של משניות מסכת סוכה עם מבוא, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

פורטן וירדני, אוסטרקונים–Porten, B. and Yardeni, A., 2007, "Why the Unprovenanced Idumean Ostraca Should be Published", in: Lubetski M. (ed.)‎, New Seals and Inscriptions,Hebrew, Idumean, and Cuneiform, Sheffield, pp. 73-98.

פורת, צדק – פורת, ב׳, תשל״ג, הצדק החוזי בדין התלמודי העברי, עבודה לתואר שני, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

פילון, היפותטיקה – בתוך פילון, כתבים א, עמ׳ 168-153.

פילון, כתבים – דניאל-נטף, ס׳ ועמיר, י׳ (עורכים ומתרגמים), תשמ״ו-תשנ״ז, כתבי פילון האלכסנדרוני, א-ה, ירושלים.

פילון, על החוקים ג – בתוך פילון, כתבים ג, עמ׳ 126-77.

פיצ׳ירילו, ירדן – Piccirilo, M., 1993, The Mosaics of Jordan, Amman.

פירוש הגאונים לסדר טהרות, מהדורת אפשטיין, י״נ, ברלין, תרפ״א-תרפ״ד.

פירוש המשנה לרמב״ם, מהדורת קאפח, ר״י, ירושלים, תשכ״ג-תשכ״ט.

פירוש הריב״ןלמסכתות פסחים וסוכה,מהדורתקופפר, א׳, ירושלים, תשמ״ד.

פיש, בית הלל – ראו שפירא ופיש, דיונים.

פיש ושפירא, מחלוקות – פיש, מ׳ ושפירא, ח׳, תשנ״ט, ״פולמוסי הבתים: המחלוקת המטא-הלכתית בין בית שמאי לבית הלל״, עיוני משפט כב, עמ׳ 497-461.

פלוסר, פתרון ישעיהו – פלוסר, ד׳, תשכ״ז, ״פשר ישעיהו ורעיון שנים עשר השליחים בראשית הנצרות״, ארץ ישראל ח, עמ׳ 62-52.

פלורסהיים, חצי נזק – פלורסהיים, י׳, תשס״ב, ״חצי נזק – קנס או ממון? סקירה היסטורית״, קובץ הציונות הדתית ד, עמ׳ 477-471.

פלורסהיים, ירושלמי נזיקין – פלורסהיים, י׳, תשנ״ז, ״סוגיות בבליות בירושלמי נזיקין״, סיני קכ, עמ׳ נג-פה; קסא-קפב.

פליישר, סידור קדום – פליישר, ע׳, תשע״ב, ״על סידור קדום כמנהג ארץ-ישראל״, בתוך: פליישר, תפילות, עמ׳ 556-517.

פליישר, קטעים – פליישר, ע׳, תשע״ב, ״קטעים מקובצי תפילה ארץ-ישראליים מן הגניזה״, בתוך: פליישר, תפילות, עמ׳ 702-603.

פליישר, תפילות – פליישר, ע׳, תשע״ב, תפילות הקבע בישראל בהתהוותן ובהתגבשותן, ירושלים.

פליקס, דגנים – פליקס, י׳, תש״ן, החקלאות בארץ-ישראל בימי המקרא, המשנה והתלמוד, ירושלים.

פליקס, החי והצומח – פליקס, י׳, תשמ״ג, החי והצומח במשנה, ירושלים.

פליקס, זרעים – פליקס, י׳, תשל״ד, ״זרעים״,בתוך: מרגליות, מ׳ (עורך), הלכות ארץ ישראל, ירושלים, עמ׳ קצא-קצח.

פליקס, כלאים – פליקס, י׳, תשכ״ז, כלאי זרעים והרכבה, מסכת כלאים, ירושלים.

פליקס, מעשרות – פליקס, י׳, 2005, תלמוד ירושלמי מסכת מעשרות, רמת גן.

פליקס, עצי בשמים – פליקס, י׳, תשנ״ז, עצי בשמים יער ונוי – צמחי התנ״ך וחז״ל, ירושלים.

פליקס, עצי פרי – פליקס, י׳, תשנ״ד, עצי פרי למיניהם, ירושלים.

פלק, מסחר – פלק, ז׳, תש״ל, ״כעין דיני מסחר בהלכה״, דיני ישראל א, עמ׳ 60-53.

פסיקתא דרב כהנא,מהדורת מנדלבוים, ד׳, ניו יורק, תשכ״ב.

פסיקתא זוטרתי (לקח טוב),מהדורת בובר, ש׳, וילנא, תרמ״ד.

פסיקתא רבתי,מהדורת איש שלום, מ׳, וינה, תר״מ.

פרדה, סיגופים – Fraade, S.D., 1986, "Ascetical Aspects of Ancient Judaism״, Jewish Spirituality I, pp. 253-288.

פריאר, החוק הרומי – Frier, B.W., 1980, Landlord and Tenants in Imperial Rome, Princeton.

פריד, על מגילת אנטיוכוס – פריד, נ׳,תשנ״ג,⁠״נוסח עברי חדש של מגילת אנטיוכוס״, צפונות ה, עמ׳ סה-עד.

פרידמן, ברייתות – פרידמן, ש׳, תש״ס, ״הברייתות שבתלמוד הבבלי ויחסן לתוספתא״, בתוך: בויארין, ד׳ ואחרים (עורכים), עטרה לחיים, מחקרים בספרות התלמודית והרבנית לכבוד פרופסור חיים זלמן דמיטרובסקי, ירושלים, עמ׳ 201-163.

פרידמן, הלכות אישות – פרידמן, מ״ע, תשמ״א, ״הלכות אישות בעקבות מעשים לבני ארץ-ישראל״, תרביץ נ, עמ׳ 242-209.

פרידמן, הפקר – פרידמן, ש׳, תשנ״ו,⁠״המילון המחקרי ללשון העברית של התנאים: ערך הבקר/הפקר; ביקורת״, סידרא יב (תשנ״ו), עמ׳ 127-113; תוספת למאמר, סידרא יג (תשנ״ז), עמ׳ 158.

פרידמן, לוקה ומשלם – פרידמן, ש״י, תשע״ח, ״ ׳אין לוקה ומשלם׳: לידתו וגלגוליו של כלל בדיני עונשין״, בתוך: א׳ אדרעי ואחרים (עורכים), הלכה ומשפט:ספר הזיכרון למנחם אלון, עמ׳ 510-443.

פרידמן, מעשה – פרידמן, מ״ע, תשמ״ב, ״ ׳מעשה גדול׳: קטע חדש מן המעשים לבני ארץ-ישראל״, תרביץ נא, עמ׳ 205-193.

פרידמן, מעשים – פרידמן, מ״ע, תשל״ד, ״שני קטעים מספר המעשים לבני ארץ-ישראל״, סיני עד, עמ׳ יד-לו.

פרידמן, מציאות – פרידמן, ש״י,תשל״ה,⁠״מציאות ברשות הרבים״, דיני ישראל ו, עמ׳ 175-169.

פרידמן, משנה ותוספתא – Friedman, S., 1999, "The Primacy of Tosefta to Mishna in Synoptic Parallels", in: Fox, H. and Meacham, T. (eds.)‎, Introdusing Tosefta, New York, pp. 99-122.

פרידמן, פירוש – פרידמן, ש״י, תשל״ח, תלמוד ערוך, פרק השוכר אל האומנין, בבלי בבא מציעא פרק ששי, מהדורה על דרך המחקר עם פירוש הסוגיות על ידי שמא יהודה פרידמן, בית המדרש לרבנים באמריקה, ניו יורק.

פרידמן, תוספתא – פרידמן, ש״י, תשנ״ג, ״תוספתא עתיקתא: ליחס מקבילות המשנה והתוספתא [א] – כל כתבי הקדש (שבת טז א)״, תרביץ סב, עמ׳ 338-313.

פרידמן, תוספתא עתיקתא – פרידמן, ש״י, תשנ״ה, ״תוספתא עתיקתא: ליחס מקבילות המשנה והתוספתא [ב] – מעשה רבן גמליאל וזקנים״, בר-אילן כה-כו (ספר גילת), עמ׳ 288-277.

פרידמן, תוספתא פסחים – פרידמן, ש״י, תשס״ג, תוספתא עתיקתא:מסכת פסח ראשון: מקבילות המשנה והתוספתא ופירושן בצירוף מבוא כללי, רמת גן.

פריידנברג, היתר עסקא – פרידנברג, ד׳, תרצ״ט, ״היתר עסקא בא״י במאה החמישית״, ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה ו, עמ׳ 126-123.

פרין, חקלאות קיום – Frayn, J.M., 1979, Subsistence Farming in Roman Italy, London.

פרנצוס, חזקת הבתים – פרנצוס, י׳, תשל״ה, ״חזקת הבתים במשפט העברי״, דיני ישראל ו, עמ׳ 168-159.

פרנצוס, מהיום – פרנצוס, י׳, תשל״ז, ״ ׳מהיום ולאחר מיתה׳ במשפט העברי״, דיני ישראל ח, עמ׳ קלג-קמ.

פרנצוס, פירוש הגאונים – פרנצוס, י׳, תש״ס,⁠״פירוש הגאונים לשתי משניות״, בתוך: בויארין, ד׳ ואחרים (עורכים),עטרה לחיים, מחקרים בספרות התלמודית והרבנית לכבוד פרופסור חיים זלמן דמיטרובסקי, ירושלים, עמ׳ 490-475.

פרקר, ציבענים – פרקר, ר׳, תשנ״ג, ציבענים מהצומח ומתקני תעשיה לצביעת אריגים באגן של הים התיכון, בתקופה ההלניסטית הרומית והביזנטית, עבודה לתואר שני, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.

פרשפילד, חוק – Freshfield, E.H., 1931, A Provincial Manual of Later Roman Law, Cambridge.

צוקר, רס״ג – צוקר, ש׳, תשי״ט, על תרגום רס״ג לתורה, פרשנות הלכה ופולמיקה בתרגום התורה של ר׳ סעדיה גאון: תעודות ומחקרים, ניו יורק, עמ׳ 219-205.

צורי, המשפט העברי – צורי, י״ש, 1931, תולדות המשפט הצבורי העברי, א-ג, פאריס.

צורי, נזיקין – צורי, י״ש, 1937, משפט הנזיקין, לונדון.

צמבליסטה, מזבחונים – צמבליסטה, ג׳, 1997, מזבחות דמויי קובייה בארץ ישראל מסוף תקופת הברזל ועד לסוף התקופה ההלניסטית,עבודה לתואר שני, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב.

צ׳פי, נזירות – Chepey, S., 2005, Nazirities in Late Second Temple Judaism, Leiden.

צ׳צ׳י, כלי ברונזה – Ceci, De C., 1854, Piccoli Bronzi del Real Museo Borbonico distinti per categorie in dieci tavole descritte e disegnate, Museo Nazionale di Napoli, Napoli.

קדמוניות היהודים, יוספוס פלביוס, מהדורת שליט, א׳, ירושלים ותל אביב, תשכ״ז.

קדמוניות המקרא, הספרים החיצוניים, מהדורת הרטום, א״ש, תל אביב, תשכ״ט.

קדרי, מגילת אנטיוכוס – קדרי, מ׳, תשכ״ג, ״מגילת אנטיוכוס הארמית״, בר-אילן א, עמ׳ 105-81.

קהת, המוציא מחברו – קהת, ב׳, 2006, ״המוציא מחברו עליו הראיה״ במקורות התנאיים ובפרשנותם בתלמודים, עבודה לתואר שני, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.

קהתי, משנה – קהתי, פ׳, תשל״ח, משניות מבוארות, ירושלים.

קודקס יוסטינינוס – Codex Iustinianus, 1929, Kruger, P. (ed.), Berlin (being the second part of the Corpus Iuris Civilis)‎.

קוטלר, משנת אהרן – קוטלר, א׳, תשנ״ז, משנת רבי אהרן, א, ליקווד וירושלים.

קול הרמ״ז, פירוש הרמ״ז על המשניות (ר׳ משה זכותא), ירושלים, תשנ״ט.

קולומלה, חקלאות – Harrison, B.A., 1926, Columella: On Agriculture ‎(De Re Rustica, Loeb Classical Library), London.

קטו, חקלאות – Hooper, W.D., 1967, Cato and Varro: On Agriculture ‎(De Re Rustica, Loeb Classical Library), London.

קידר, תערוכה א – Qedar, S., 1978, "Gewichte aus Drei Jahrtausenden I״, Muenz Zentrum-Acktion 32, Köln.

קידר, תערוכה ב – Qedar, S., 1979, "Gewichte aus Drei Jahrtausenden II״, Ibid 37, Köln.

קימלמן, כוהנים – קימלמן, ר׳, תשמ״ג, ״האולגארכיה הכהנית ותלמיד החכמים בתקופת התלמוד״, ציון מח, עמ׳ 148-135.

קינדלר, טביעה – קינדלר, א׳, תשמ״א, ״הערות נומיסמאטיות על הטביעה היהודית בסוף ימי הבית השני״, בתוך: אופנהיימר, א׳ ואחרים (עורכים), פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני; ספר זיכרון לאברהם שליט, עמ׳ 282-271.

קיסטר, אבות דרבי נתן – קיסטר, מ׳, תשנ״ד, אבות דרבי נתן – עיונים בבעיות נוסח, עריכה ופרשנות, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

קירשנבאום, ריהוט הבית – קירשנבאום, ק״ח, 2013, ריהוט הבית במשנה, רמת גן.

קצוף, חמישה מועדים – קצוף, ב׳, תשע״ב-תשע״ג, ״רשימת חמשת הנזקים המועדים״, שנתון המשפט העברי כז, עמ׳ 200-175.

קראוס, ארכאולוגיה תלמודית – Krauss, S., 1966, Talmudische Archaeologie, Hildesheim.

קראוס, מילון – Krauss, S., 1899, Griechische und Latiniusche Lehnwörter Talmud, Midrash und Targum, Budapest.

קראלינג, דורה אירופוס – Kraeling, C.H., 1956, The Synagogue,New Haven.

קרויס, קדמוניות התלמוד – קרויס, ש׳, תרע״ב-תרע״ט, קדמוניות התלמוד, א-ב, וינה וירושלים.

קרום, תלבושת – Croom, A.T., 2002, Roman Clothing and Fashion, Port Stroud.

קרן-אולמר, אלי מצרים – Kern-Ulmer, R.B., 2007, "Methodological Considerations in Respect to Egyptian Cultural Icons in Rabbinic Literature: Cleopatra, Isis and Serapis״, Henoch 29, pp. 327-353.

קרקסלגר, שמן נוכרים – Kerkeslager, A., 1997, "Maintaining Jewish Identity in the Greek Gymnasium: A 'Jewish load' in 'CPJ' 3.519 (=P. Schub. 37 = P. Berol. 13406)‎״, Journal for the Study of Judaism in the Persian, Hellenistic and Roman Period 28, pp. 34-47.

ראבילו, מתנה ועושק – ראבילו, מ״א, תשנ״ג, ״על מתנה ועושק״, מחקרי משפט י, עמ׳ 194-183.

ראבילו, שלטון האב – ראבילו, מ״א, תשל״ד, ״על שלטון האב במשפט הרומי ובמשפט העברי״, דיני ישראל ה, עמ׳ 153-85.

רבי בצלאל אשכנזי, שיטה מקובצת, מהדורת מצגר, ז׳, ירושלים, תשנ״ז.

רבי יצחק ממרשיליא, ספר העיטור, ורשה-וילנה תרל״ד-תרמ״ה.

רבי ישעיה דיטראני, תוספות רי״ד על מסכת בבא בתרא, מהדורת זק״ש, נ׳, ירושלים, תשנ״ה.

רבי מאיר הלוי אבולעפיה, יד רמה, מסכת בבא-בתרא, מהדורת פלד, ע״צ, ירושלים, תשנ״ב.

רבי מנחם המאירי, בית הבחירה, מהדירים שונים, ירושלים, תשל״ז.

רבי משה בן מיימון, משנה תורה, מהדורת פרנקל, ש׳, בניברק, תשל״ה.

רבי משה בן נחמן, חידושי הרמב״ן, מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם (מהדירים שונים), ירושלים, תש״ל.

רבי שלמה בן אברהם, חידושי הרשב״א, מהדורת מוסד הרב קוק (מהדירים שונים), ירושלים, תשמ״א.

רבינוביץ׳, דקדוקי סופרים – רבינוביץ׳, רנ״נ, תש״כ, דקדוקי סופרים, ירושלים.

רבינוביץ, שערי תורת ארץ ישראל – רבינוביץ, ז״ו, ת״ש, שערי תורת ארץ ישראל, ירושלים.

רבינוביץ, שערי תורת בבל – רבינוביץ, ז״ו, תשכ״א, שערי תורת בבל, ירושלים.

רדזינר, קנסות – רדזינר, ע׳, 2014, דיני קנסות:מחקר במשפט התלמוד, רמת גן.

רוזובסקי, שיעורים – רוזובסקי, ש׳, תשנ״ג, שיעורי ר׳ שמואל רוזובסקי על מסכת בבא בתרא, בני ברק.

רוזן, חזירים – רוזן, ב׳, תשנ״ו, ״גידול חזיר בארץ-ישראל לאחר התקופה הרומית״, קתדרה 78, עמ׳ 42-25.

רוזנבלום, כרכי הים –

Rosenblum, J.B., 2010, "Cities of the Sea: In Search of כרכי הים״, Hebrew Studies 51, pp. 211-221.

רוזנברג, תחרות – רוזנברג, י׳, תשמ״ד-תשמ״ח, ״עמדת ההלכה כלפי תחרות שוק״, דיני ישראל יב, עמ׳ כה-לב.

רוזנטל, ירושלמי – רוזנטל, א״ש, 1983, ירושלמי נזיקין:יוצא לאור על-פי כתב-יד אסקוריאלבצירוף מבוא, על-ידי אליעזר שמשון רוזנטל; הוסיף מבוא ופירוש שאול ליברמן, ירושלים.

רוזנטל, ירושלמי 2 – רוזנטל, א״ש, תשס״ח, ירושלמי נזיקין:יוצא לאור על-פי כתב-יד אסקוריאלבצירוף מבוא, על-ידי אליעזר שמשון רוזנטל; הוסיף מבוא ופירוש שאול ליברמן, ירושלים; עתה נוספו קטעים מן הגניזה האיטלקית בצירוף מבואות, מאת דוד רוזנטל, ירושלים.

רוזן-צבי, זכר לדבר – רוזן-צבי, י׳, תשס״ט, ״אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר״, תרביץ עח, עמ׳ 344-323.

רוזן-צבי, מומים – רוזן-צבי, י׳, שס״ה-תשס״ו, ״הגוף והמקדש: רשימת מומי הכהנים במשנת בכורות ומקומו של המקדש בבית המדרש התנאי״, מדעי היהדות 43, עמ׳ 87-49.

רוטגרס, מחתות – Rutgers, V.L., 1999, "Incense Shovels at Sepphoris?⁠", in: Meyers, E.M. (ed.)‎, Galilee through the Centuries: Confluence of Cultures, Duke, pp. 177-198.

רול, הכבישים – רול, י׳, תשל״ו, ״מערך הדרכים הרומיות בארץ-ישראל״, קדמוניות ט, עמ׳ 50-35.

רות רבה,מהדורת לרנר, מ״ב, תשל״א, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

ריבלין, ירושה – Rivlin, J., "Gift and Inheritance Law in the Judaean Desert Documents", in: Baumgarten, A.I. (ed.)‎, Law in the Documents of the Judaean Desert, Leiden, pp.165-183 .

ריבלין, ירושה באישה – ריבלין, י׳, תשנ״ח, ״האישה בדיני הירושה על-פי תעודות מן הגניזה״, תעודה יג, עמ׳ 154-135.

ריבלין, צוואה – ריבלין, י׳, תשמ״ח, ״על החובה לשייר ליורשים״, דיני ישראל יג-יד, עמ׳ קסז-קצב.

ריבלין, שבועת אלמנה – ריבלין, י׳, תשס״ה, ״שבועת האלמנה בין ספרד לאשכנז״, מחקרי משפט כא, עמ׳ 719-705.

ריינך, ציורים – Reinach, S., 1897-1904, Répertoi͗re de Reliefs Grecs et Romains, I-III, Paris.

ריכטר ומרי, אומנות יוונית – Richter, G.M.A. and Marie, A.A., 1987, Handbook of Greek Art, a Survey of the Visual Arts of Ancient Greece, London .

רמב״ן, דינא דגרמי, מהדורת הרשלר, מ׳, ירושלים, תש״ל.

ר״ן בפירושו לרי״ף, הודפס בתלמוד ש״ס וילנא.

רקובר, אחריות הרב – רקובר, נ׳, תשל״ד, אחריות הרב (Vicarius Liability) במשפט העברי, דיני ישראל ה, עמ׳ 153-85.

רשב״א, חדושים למסכת מגילה, מהדורת דימיטרובסקי, ח״ז, נו יארק, תשט״ז.

שאילתות דרב אחאי גאון, מהדורת מירסקי, א׳, ירושלים, תשכ״א-תשל״ז.

שגיא, הרהורים – שגיא, א׳, 2008, ״הרהורים על המכשלות ועל האתגרים בפילוסופיה של ההלכה״, בתוך: רביצקי, א׳ ורוזנק, א׳ (עורכים), עיונים חדשים בפילוסופיה של ההלכה, ירושלים, עמ׳ 41-27.

שוויקה, ארבעה קבין – שוויקה, י׳, תשע״ד,⁠״ ׳בית ארבעה קבין׳: לבירור חשבונה של משנה אחת במסכת בבא בתרא בידי מפרשיה״, סידרא כט, עמ׳ 147-127.

שוורץ, גידול כלבים – שוורץ, י׳, תשס״ג, ״על כלבים בחברה היהודית בתקופת הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד״, על אתר יב, עמ׳82-47.

שוורץ, גמליאל–Schwartz, D., 1998, "Gamliel in Aphrodite’s Bath", in: Schaefer, P. (ed.)‎, The Talmud Yerushalmi and Graeco-Roman Culture, Tuebingen, pp. 203-217.

שוורץ, הכלבים – Schwartz, J.J., 2000, "Dogs and Cats in Jewish Society in the Second Temple, Mishnah and Talmud Periods״, World Congress of Jewish Studies 12, b, pp. 25-34.

שוורץ, מקדש חוניו – שוורץ, ד׳, 2004, ״יהודי מצרים בין מקדש חוניו למקדש ירושלים ולשמים״, ציון סב, עמ׳ 22-5.

שוחטמן, אחריות – שוחטמן, א׳, תשל״ג, ״אחריות הנזיקין של הממלא חובה חוקית במשפט העברי״, סיני עג, עמ׳ קלז-קנד.

שו״ת הרשב״א, מהדורת מכון תפארת התורה, ירושלים, תשמ״ט-תש״ן.

שחר, אלמנה – שחר, נ׳, תשמ״ו, ״מדור האלמנה בבית בעלה״, מחקרי משפט ד, עמ׳ 253-204.

שטינפלד, מודה במקצת – שטינפלד, צ״א, תשל״ט, מודה במקצת, רמת גן.

שטינפלד, משנה – שטינפלד, צ״מ, תשל״ו, ״לבירורה של משנה במסכת הוריות״, בר-אילן יג, עמ׳ 106-84.

שטינפלד, שריא – שטינפלד, צ״מ, תשמ״א-תשמ״ג, ״בית דין שריא״, דיני ישראל ט, עמ׳ רצט-שיח.

שטרוזמן, תקנת השוק – שטרוזמן, א׳, תשל״ח, ״תקנת השוק במשפט העברי״, דיני ישראל ט, עמ׳ ז-נ.

שטרן, אנציקלופדיה – שטרן, א׳ (עורך), 1992, האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ-ישראל, ירושלים.

שטרן, סופרים – Stern, M., 1974-1980, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem.

שטרן, תקופה פרסית – Stern, E., 1982, Material Culture of the Land of the Bible in the Persian Period 538-332 B.C., Jerusalem.

שיאה, מזבחונים – Shea, M.O.D., 1983, "The Small Cuboid Incense Burners of the Ancient Near East״, Levant 15, pp. 76-109.

שילה, דינא דמלכותא – שילה, ש׳, תשנ״ו, דינא דמלכותא דינא, ירושלים.

שילה, הערמה – שילה, ש׳, תשמ״א, ״ההערמה בתלמוד״, שנתון המשפט העברי ח, עמ׳ 355-309.

שילה, רטושים – שילה, ש׳, תשמ״ד, ״נכסי נעדרים: נכסי שבויים נטושים ורטושים״, מלאת ב, עמ׳ 121-111.

שימוף, סעודה – Shimoff, S.R., 1996, "Banquets, the Limits of Hellenization״, Journal for the Study of Judaism in the Persian, Hellenistic and Roman Period 27, pp. 440-452.

שמש, הלכה – Shemesh, A., 2009, Halakha in the Making, The Development of Jewish Law from Qunran to the Rabbis, Berekly.

שמש, עונשים – שמש, א׳, תשס״ג, עונשים וחטאים מן המקרא לספרות חז״ל, ירושלים.

שנקס, מסירה – Shanks-Alexander, E., 2006, Transmitting Mishnah The Shaping Influence of the Oral Tradition, Cambridge.

שערי צדק, מהדורתמודעי, נ׳, שאלוניקי, תקנ״ב.

שערי תורת ארץ ישראל – ראו רבינוביץ.

שפיגל, דרך קצרה – שפיגל, י׳, תש״ן, ״דרך קצרה בלשון תנאים על פשט ודרש במשנה״, אסופות ד, עמ׳ ט-כו.

שפיגל, קנאת הבעל – שפיגל, ב׳, תשס״ה, ״קנאת הבעל״, שנתון המשפט העברי כג, עמ׳ 382-351.

שפירא, ציבור – שפירא, א׳, תש״ל, ״המושג ׳ציבור׳ במשפט העברי״, דיני ישראל א, עמ׳ 95-75.

שפירא ופיש, דיונים – שפירא, ח״מ ופיש, מ׳, תשנ״ט, ״פולמוסי הבתים: המחלוקת המטא-הלכתית בין בית שמאילבית הלל״, עיוני משפט כב,2, עמ׳497-461.

שפר, ספרות היכלות – שפר, פ׳, 1981, ספרות היכלות, טיבינגן.

שפר, ספרות מרכבה – שפר, פ׳, 1981, סינופסיס לספרות מרכבה, טיבינגן.

שפרבר, בעלי זרוע – Sperber, D., 1978, "The Groth of the Patronage״, בתוך: שפרבר, הקרקע, עמ׳ 125-119.

שפרבר, הקרקע – Sperber, D., 1978, Roman Palestine 200-400: The Land Crisis and Change in Agrarian Society as Reflected in Rabbinic Sources, Ramat Gan.

שפרבר, כספים – Sperber, D., 1974, Roman Palestine 200-400 I: Money and Prices, Ramat Gan.

שרמר, מאגיה – שרמר, ע׳, תשס״ט, ״ ׳הן האדם היה כאחד ממנו׳: פולמוס, השתקה וריסון עצמי״, תרביץ עח, עמ׳369-345.

תורתן של ראשונים,מהדורת הורוויץ, ח״מ, פראנקפורט ע״מ, תרמ״ב.

תיאודוסיוס – ראו חוקי תיאודוסיוס.

תיאור ערי העולם – ״Totius Orbis Descriptio", 1861, Muller,K. (ed.)‎, Geographi Graecis Minores 2, Paris, pp. 513-528.

תנחום הירושלמי – ראו אלמרשד אלכאפי.

תניא רבתי, מהדורת הורביץ, ש׳, וארשה, 1879.

תרגום השבעים – Rahlfs, H. (ed.)‎, 1935, Septuaginta, Stuttgart.

תרגום יונתן לנביאים,מהדורת רידר, מ׳, ירושלים, תשמ״ד;מהדורת גינזבורגר, מ׳, ברלין, תרס״ב.

תרגום יונתן לנביאים, מהדורת שפרבר,א׳, ליידן, 1959 ואילך; לנביאים וכתובים: כתבי הקדש בארמית, ליידן.

תרגום ניאופיטי – Dies-Macho, A., 1968-1979, Targum Palestinese, I-IV, Madrid.

תשובות אנשי ארץ-ישראל, בתוך: ב״מ, לוין, עורך, גנזי קדם, מאסף מדעי לתקופת הגאונים וספרותם, ד, חיפה, תר״צ.

תשובות גאונים מזרח ומערב, מילר, י׳, ברלין, תרמ״ח.

תשובות גאונים קדמונים, קאסעל, ד׳, ברלין, תר״ח.

תשובות הגאונים אסף – אסף, ש׳, תרפ״ט, תשובות הגאונים, ירושלים.

תשובות הגאונים החדשות – עמנואל,ש׳, תשנ״ה, תשובות הגאונים החדשות, ירושלים.

תשובות הגאונים הקצרות – רבינוביץ, מ״א, תש״כ, שאלות ותשובות הגאונים, ירושלים.

תשובות הגאונים הרכבי – הרכבי, א״א, תרמ״ז, זכרון לראשונים וגם לאחרונים, ברלין.

תשובות הגאונים מוסאפיה – מוסאפיה, י׳, תרכ״ד, תשובות הגאונים, ליק.

תשובות הגאונים קורונל – קורונל, נ״נ, תרל״א, תשובות הגאונים, וויען.

תשובות הגאונים שערי צדק – ראו שערי צדק.

תשובות הרמב״ם, מהדורת בלאו, י׳, א-ד, ירושלים, תשי״ח-תשמ״ו.

תשובות מהרי״ץ גיאת, הוצאת באמבערגער, י״ד, פירטה, תרכ״א-תרכ״ה.

תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון, מהדורת ברודי, י׳, ירושלים, תשנ״ד.

תשובות רב שר שלום, מהדורת וינברג, ר״ש, ירושלים, תשל״ו.

תשובת חכם צבי – אשכנזי, ר׳ צבי בן יהודה (חכם צבי), תר״ס, שאלות ותשובות וחדושים ובאורים מחבוריו, הלברשטם.