א) כ״כ הר״ב. וכ״כ רש״י מתחילין להסק אף שלא זימנה להיסק דלית ליה מוקצה. וכ׳ עלה הגאון הגדול מהו׳ עקיבא שליט״א, וז״ל וק׳ ממ״נ אי אינו אוצר מה מוקצה יש בזה, אף דאינו עומד להסקה, מ״מ יכול ליטל להאכיל לבהמה, ויכול לעשות בה כ״צ אפילו לר״י. ואי באוצר, א״כ לדאית ליה מוקצה אסור להאכיל ממנה לבהמה. וא״כ למה נקט רש״י מתחילין להסק, ולא כפשוטו מתחילין להאכיל לבהמה, ומה רבותא איכא בהסקה טפי מלהאכיל לבהמה, וצ״ע. עכ״ל. ותעל שכבת הדל, והנה קול אומר קרא. דדלו דיילא ליפל בכון סתר פתר. גברא רבה קאחזינן, אבל קושיא לא חזינן, דמה ספק יש בדבר זה אי מתניתין מיירי באוצר או לא. ומה צ״ע יש בדברי רבינו רש״י זצוק״ל. ובמחכ״ת הגאון הגדול נ״י אשתמיטתיה הגמרא ערוכה במקומה, דבב׳ הלשונות דנקט הש״ס בתרווייהו אמרינן דמתניתין באוצר מיירי ולר״ש דלית ליה מוקצה קמ״ל רישא בערמת תבן אע״ג שסתמא אצרוהו לבהמה אפ״ה לא נאסר להסקה מטעם מוקצה. ועצים שבמוקצה דסיפא דאסירין להסקה. מיירי נמי באוצר, והיו עצים חשובין שמוקצין מחמת חסרון כיס להסקה, ובכה״ג גם ר״ש מודה. ולר״י דאית ליה מוקצה, להכי עצים שבמוקצה שלא זימנן להסקה שפיר אסירין, ורישא בתבן דשרי אף שהיה באוצר, מיירי בלא חזי לבהמה ולא לבנין, ואז מסתמא אצרו להסקה. כל זה ברור בש״ס וברש״י בגמ׳ יע״ש:

ב) [ואף דבכל דרבנן קיי״ל יש ברירה [כביצה ל״ח א׳], א״כ ה״נ נימא למחר, הוברר הדבר שמה שלוקח הוא שהוכן מאתמול. נ״ל ע״פ מ״ד [ביצה ד״י ע״א] דלמא משתכחין כחושים שמנים וכו׳ ה״נ איכא למיחש דלמא מתחזין לי׳ למחר אותן שלא נתיבשו כ״צ כאילו כבר נתיבשו, ומטלטל ושדי להו, נמצא שמטלטל שלא לצורך אותן שלא הזמין. ואע״ג דקיי״ל בריש מכילתן דמוקצה שרי ביו״ט לב״ה. היינו במוקצה דממילא, דלא דחיא בידים [ועי׳ רש״י ותוס׳ הכא]. ובבאר אברהם תי׳, דאף דבכל דוכתא בדרבנן יש ברירה, הכא כיון דלענין דאו׳ שבו אין ברירה, דהרי אף כשאמר מכאן אני אוכל למחר, לא קבע למעשר ומותר לאכל ממנו ארעי, ע״כ דמדאין ברירה לא מחשב דבורו קביעת מקום למעשר. וכיון דלענין דאורייתא שבו אין ברירה ה״נ לענין דרבנן שבו, עכ״ל. ותמהני, דהרי הכא בשביעית מיירי, שא״צ לעשרו ותו דה״ת ליש״ש [פ״ה דב״ק] דבדאו׳ אין ברירה אפי׳ לקולא, שפיר אכיל מהן ארעי. אבל לרכ״מ [פ״ג מגירושין ה״א], דהא דבדאו׳ אין ברירה, היינו משום ספק דאו׳ לחומרא, א״כ הכא ודאי אי שרי לאכל ארעי אף שאמר מכאן אני אוכל, אין הטעם משום אין ברירה, דהרי לקולא לא אמרי׳ ברירה בדאו׳ רק משום דאין בדבורו דהשתא כלום. ולא הוקבע עדיין עי״ז למעשר, ודוקא באמר ב׳ לוגין שאני עתיד להפריש, דפירש מידי, מהני [עי׳ מ״ש דמאי פ״ז]. ואי״ל נמי כיון דדבורו דהשתא לאו כלום, להכי בכה״ג שלא פי׳ מעיקרא כלום, גם בדרבנן אין ברירה [עי׳ תוס׳ גיטין כ״ה ב׳ ד״ה דר״מ] ולהכי אסור כאן. ליתא דא״כ למה צריך הש״ס [לעיל ד״י] לטעמא דמטלטל ושביק, הול״ל משום שלא בירר מעיקרא. אע״כ דדוקא בדאו׳ צריך לברר מעיקרא כב׳ לוגין התם, אבל הכא במוקצה דרבנן לא. אמנם בל״ז דברי רכ״מ צ״ע ממ״ד בקדושין [די״ז ב׳] ירושת גר לעכו״ם מדרבנן, דתנן גר ועכו״ם שירשו אביהם עכו״ם, יכול גר לומר לעכו״ם, טול אתה ע״ז ואני מעות וכו׳. ואם באו לידו, אסור. ואי אמרת ירושת גר לעכו״ם דאו׳ כי לא בא לידו נמי חלופי ע״ז קא שקיל. עכלה״ג. וקשה ומה מקשה, דלמא לעולם דאו׳ ואפ״ה ברישא שרי, משום דברישא האיסור הוא משום דאין ברירה. והו״ל מה שלקח הגר כחליפי ע״ז, והרי הכ״מ כ׳ לעיל דכל אין ברירה היינו משום ספיקא מחמרינן, והרי הרמב״ם כ׳ [בפ״ט מטומאת מת] דכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן. א״כ הא דבדאורייתא אין ברירה, נמי מדרבנן הוא, ולהכי מחשש שלא יחזיר לסורו הם אמרו והם אמרו. משא״כ בסיפא דכבר אתא לידי׳, חלופי ע״ז ודאי קא שקיל. הן אמת דתוס׳ [שם ד״ה חליפי], הקשו מנ״ל לרבא, דלמא לעולם דאורייתא, ואפ״ה כשלא בא לרשותו מותר דיש ברירה ולא הוה חליפי ע״ז. ותרצו דא״כ אפי׳ בא לידו כבסיפא, נמי יהא מותר מה״ט. עכ״ל. ודבריהם תמוהים מאד, דהרי קיי״ל בדאור׳ אין ברירה [כביצה ל״ח א׳] ודוחק לומר דקו׳ התוס׳ דהו״ל לאוקמא הך ברייתא כמ״ד דאף בדאור׳ יש ברירה, דל״ל לאוקמא דלא כהלכתא. ואי״ל דעכ״פ תוס׳ ס״ל דהא דע״ז תופס דמיו, רק מדרבני הוא, ודלא כרמב״ם [רפ״ח מע״ז] שכ׳ בפירוש דע״ז תופס דמיו מדאור׳. ותוס׳ ס״ל דהך קרא דמייתי הש״ס והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה ממנו יהיה כמוהו [כע״ז נ״ד ב׳], היינו רק אסמכתא בעלמא. וכן צ״ל נמי להג״ה אשרי בע״ז פ״ד [דנ״ב ב׳] שכ׳ בפירוש דחליפי ע״ז אסור רק מדרבנן. וכיון שכן מצינו שפיר למימר דבדרבנן יש ברירה. ליתא דהרי בל״ז ק׳ אהא דקאמר הש״ס [ביצה שם] דלהכי המת בבית כל הפתחים טמאין. מדהו״ל דאוריי׳, אמרי׳ גביה אין ברירה. וק׳ הרי רש״י כ׳ [ביצה ד״י ע״א] דסוף טומאה לצאת טמא רק מדרבנן, אפי׳ בפתח שבוודאי יוציאוהו דרך שם. ע״כ צ״ל כיון דעיקרו דאוריי׳, כדאוריי׳ דמי לענין ברירה. א״כ חליפי ע״ז נמי, אף דנימא שהוא מדרבנן, עכ״פ כיון דעיקר ע״ז דאוריי׳, כדאוריי׳ דמי. ואת״ל דתוס׳ מחולקין בזה ארש״י, וס״ל דסוף טומאה לצאת, טמא מדאוריי׳, וכפי הנראה גם רש״י בעצמו מסתפק בזה דבעירובין [דס״ח א׳] כ׳ רש״י בעצמו דהוה הלממ״ס. וא״כ כל הלממ״ס כדאור׳ דמי לכל מילי [ועי׳ תורת השלמים מחודשין ט״ו]. עכ״פ הרי בהא ודאי מודו תוס׳ דכל עיקרו דאור׳ כדאור׳ דמי לענין ברירה, וכמ״ש תוס׳ בעצמן [עירובין ל״ז ב׳ ד״ה מאן], וכן מוכח לע״ד מב׳ לוגין שאני עתיד להפריש, דפסק הרמב״ם [בפ״ז דמעשר] דאין ברירה, וק׳ הרי מדאור׳ נתבטלו ב׳ הלוגין ברוב. אע״כ דעיקרו דאור׳ כדאור׳ דמי [ויש לדחות]. ואילה״ק מדאמרי׳ [ע״ז דס״ה א׳] בעכו״ם שא״ל לישראל העבור לי ק׳ חביות בעד ק׳ פרוטות והי׳ חבית א׳ יי״נ ביניהן שכרו שרי חוץ מפרוטה אחת, ואמאי הרי אף שסתם יינם דרבנן, עיקר יי״נ דאור׳ והו״ל כדאור׳. התם לאו משום גררא דיי״נ ממש גזרו בסתם יינם. רק משום בנותיהן כפ״ק בשבת, ושכרו באמת מצד הדין שרי לגמרי, ורק משום קנסא אסרוהו [כע״ז ס״ב א׳]. ועכ״פ לתוס׳ הנ״ל שפיר י״ל דחליפי ע״ז אף דנימא דאסירין רק מדרבנן. עכ״פ מדעיקרן דאורייתא, הול״ל גבייהו אין ברירה. אע״כ דקושית תוס׳ בקדושין הנ״ל הוא ממש כקושייתנו לרכ״מ, דאינהו נמי ס״ל דהא דאין ברירה בדאור׳ הוא מטעם ספק, וכנ״ל, וכיון דספק דאוריי רק מדרבנן אסור, ע״כ הא דאין ברירה בדאורי׳, היינו דאסור רק מדרבנן, ושמא משו״ה מותר בגר ונכרי, דרבנן לא גזרי גבייהו, דשמא יחזור לסורו, ולהכי גם בדאור׳ אמרי מה״ט יש ברירה, ולעולם ירושת גר לנכרי מדאור׳. ועכ״פ לא זכיתי להבין תירוצם של רבותינו בעתו״ס, שכתבו דאי משום יש ברירה מקילין ברישא, א״כ אפי׳ בא לרשותו נמי יהא מותר מה״ט דיש ברירה, ותמוה מה ברירה שייך בשכבר בא הע״ז לרשותו, והוה חליפי ע״ז ממש כשיחליפנו עם העכו״ם. תדע דאל״כ גם לרבא גופי׳ תקשי, דמה מתרץ דלהכי מקלינן ברישא שמא יחזור לסורו. וק׳ א״כ בסיפא נמי ניקל מה״ט. אע״כ כיון דבסיפא כבר בא לרשותו הו״ל חליפי ע״ז ודאי. א״כ לתוס׳ נמי נימא הכי. ומה״ט אי אפשר לומר דלתוס׳ מיירי סיפא שבא הע״ז ליד הגר בטעות דסבר שאינה ע״ז, או דטעה וחשב דע״ז מותר בהנאה, דאל״כ אטו בשופטני עסקינן שיקח ע״ז שאסורה בהנאה. וא״כ כשנודע לו אח״כ שע״ז הוא, ושע״ז אסור בהנאה, זכיי׳ בטעות הוה, דאיסורא לא ניחא ליה דלקני [כב״מ דצ״ו ב׳] ולא היה ע״ז שלו, ושפיר שייך גבה ברירה אפי׳ כבר אתא לידי׳. ליתא דא״כ גם לרבא ק׳ כיון דקנין בטעות הוא בסיפא, למה לא יהא הגר מותר ליקח א״כ המעות כמו ברישא. ואף דגם מקח טעות אסור בע״ז עכ״פ מדרבנן [כע״ו ע״א ב׳]. עכ״פ כיון דרק מדרבנן הוא, הו״ל למשתרי גבי גר, שמא יחזור לסורו. אמנם נ״ל דתוס׳ שם [ד״ה קלא] הקשו מה יועיל שיחזור לסורו, הרי אז דינו כמומר שאינו יורש את העכו״ם. ובמח״כ רבותינו תירצו בדוחק [יע״ש, ועי׳ בפירושי ספ״ו דדמאי]. ולפע״ד הא דאמרי׳ שיחזור לסורו אינו ר״ל שאז נדינוהו אנחנו שיירש רק ע״י שיפסיד ע״י דיני התורה, ימאס בדת יהדות. א״כ ה״ת ברישא שלא גרם הוא לעצמו כלום משא״כ בסיפא שגרם הוא לעצמו שזכה בע״ז, לא ימאס עי״ז בדת יהדות, דאיהו דאפסיד אנפשי׳. מיהו כל זה לרבא שהטעם הוא משום חשש שיחזור לסורו א״כ בסיפא אין לחוש. אבל לתוס׳ כיון דסיפא מיירי בזכיי׳ בטעות. דאינו אסור רק מדרבנן הול״ל גבי׳ יש ברירה כמו ברישא. וצ״ע. אמנם דברי רכ״מ הנ״ל שכ׳ דהא דאין ברירה בדאור׳ הוא רק מטעם ספק דאור׳ לחומרא ולפיכך לחומרא אמרי׳ נמי יש ברירה בדאור׳, תמוה לפע״ד ממ״ד גיטין [דמ״ח א] דלר׳ יוחנן דס״ל אין ברירה בדאור׳, היכי משכח״ל דמייתי אדם בכורים דלמא לא הגיעו לו חלקו מירושת אביו, והרי כתוב מארצך. ומאי קו׳, הרי לחומרא אמרי׳ יש ברירה בדאור׳. ואת״ל התם שאני, כיון דלענין שצריך להחזיר חלקו לאחיו אמרי׳ אין ברירה, לענין בכורים נמי הול״ל אין ברירה, או דהבאת בכורים שאינו חייב, נמי קולא הוה דמייתי חולין לעזרה [כב״ב פ״א ותוס׳ חולין דק״ל ע״ב]. עכ״פ ק׳ ממ״ד [גיטין דכ״ה א׳] בפירוש דאפי׳ לקולא ס״ל לר׳ יוחנן דאי ברירה בדאור׳. ואת״ל כבני הרב המאה״ג מהו׳ ברוך יצחק שליט״א דהתם לר׳ יוחנן. אבל רכ״מ כ׳ אליבא דר׳ אושעי׳ דקיי״ל כוותי׳. עכ״פ הרי קיי״ל נמי אין ברירה לקולא, בחלקו י׳ כנגד י׳ דפטורים ממעשר [כרמב״ם פ״ו מבכורות]. ואי״ל דהתם מדכתיב צאנך בברור לך [כתוס׳ גיטין שם]. דעכ״פ ק׳ נילף מנה בעלמא דאף לקולא לא נימא ברירה. אולם עכ״פ בהא מיושב ק׳ רלח״מ לרמב״ם [פ״ו מבכורות ה״י] דהרמב״ם דפסק בהא דאין ברירה מזכי שטרא לבי תרי. וע״ש. ולפי דברינו מיושב דהכא שאני מדכתיב צאנך הברור לך. ועכ״פ דברי רכ״מ צ״ע: