Bekhorot 5 – בכורות ה‏ – Mishnayot Gedolot

(א) כָּל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין (הֲנָאָתָן לַהֶקְדֵּשׁ), נִמְכָּרִין בָּאִטְלִיז (וְנִשְׁחָטִין בָּאִטְלִיז) וְנִשְׁקָלִין בְּלִטְרָא, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר, שֶׁהֲנָיָתָן לַבְּעָלִים. פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין הֲנָיָתָן לַהֶקְדֵּשׁ. וְשׁוֹקְלִין מָנֶה כְנֶגֶד מָנֶה בַּבְּכוֹר.

With regard to all disqualified consecrated animals that were disqualified for sacrifice due to blemishes and were redeemed, all benefit accrued from their sale belongs to the Temple treasury. In order to ensure that the Temple treasury will not suffer a loss, these animals are sold in the butchers’ market [ba’itliz] and slaughtered in the butchers’ market, where the demand is great and the price is consequently higher. And their meat is weighed and sold by the litra, in the manner that non-sacred meat is sold.
This is the halakha with regard to all consecrated animals except for the firstborn offering and an animal tithe offering. When these become blemished and their slaughter is permitted, they are sold and slaughtered only in the owner’s house and are not weighed; rather, they are sold by estimate. The reason is that all benefit accrued from their sale belongs to the owner, i.e., the priest in the case of the firstborn and the owner in the case of the animal tithe offering. It is not permitted to treat disqualified consecrated animals as one treats non-sacred animals merely to guarantee that the owner will receive the optimal price. This is in contrast to disqualified consecrated animals, where all benefit accrued from their sale belongs to the Temple treasury, and therefore the animal is sold in the market to ensure that the optimal price is received.
And although the meat of the firstborn is not weighed and sold by the litra, nevertheless, if one has non-sacred meat weighing one hundred dinars, one may weigh one portion of non-sacred meat against one portion of the meat of the firstborn, because that is unlike the manner in which non-sacred meat is weighed.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל

[א] כָּל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין נִמְכָּרִין בְּאַטְלֵס, נִשְׁחָטִין בְּאַטְלֵס, נִשְׁקָלִין בְּלִטְרָה, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר, שֶׁהֲנָיָתָן לַבְּעָלִים.

פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין, הֲנָיָתָן לַהֶקְדֵּשׁ.

וְשׁוֹקְלִין מָנֶה כְנֶגֶד מָנֶה בַּבְּכוֹר.

תוספתא בכורות ג׳:י״ג

כָּל פְּסוּלֵי מֻקְדָּשִׁין נִמְכָּרִין בְּאַטְלֵיז וְנִשְׁחָטִין בְּאַטְלֵיז וְנִמְכָּרִים בְּלִיטְרָה, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׁר, שֶׁהֲנָאָתָן לַבְּעָלִין.

בבלי בכורות ל״א.

כל פסולי המוקדשין נמכרים באיטליז כו׳ – איטליז שם מקום מיועד למכור בו הבשר וכשאנו מתירים מכירת פסולי המוקדשים בשווקים כבשר חולין מוסיפין בדמיהן כשלוקחין אותן מן ההקדש ולפיכך יש בדבר שמוסיפים הדמים הנאה להקדש הואיל ודמיהם קדש אבל הבכור הנאכל במומיו כמו שנתבאר אינו נמכר אלא בבתים לא בשווקים. ושוקלים מנה כנגד מנה חלק בחלק כגון שיחלקו אותן ו׳ או ז׳ ונותנים חלק בכף זה וחלק בכף זה ר״ל כפות המאזנים וזה מותר בבכור בלבד אבל מעשר לא לפי שנראה כאילו הוא מוכר וכאילו הוא מחליף חלק זה בחלק זה ואתה ידעת שאין מותר למכור המעשר כל עיקר ואע״פ שנפל בו מום ונשחט במומו לא באיטליז ולא בבית כמו שאמר עליו לא יגאל ולא נאמר בו לא יפדה כמו שנאמר כבכור. כתוב בספרי בבכור שנאמר בו לא יפדה הוא נמכר ובמעשר שנאמר לא יגאל אינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא תמים ולא בעל מום וכבר זכרנו פי׳ זה בתחלת מסכת מעשר שני:

כָּל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. קָדָשִׁים שֶׁנָּפַל בָּהֶם מוּם, אִם מוֹכְרִין אוֹתָן בְּיֹקֶר, טוֹבַת הֲנָאָה לַהֶקְדֵּשׁ הוּא. הִלְכָּךְ נִמְכָּרִים בָּאִטְלִיז, דְּהַיְנוּ שׁוּק שֶׁמּוֹכְרִים בּוֹ שְׁאָר בְּשַׂר חֻלִּין וְשָׁם נִמְכָּר בְּיֹקֶר:

וְנִשְׁקָלִין בְּלִטְרָא. לְהִמָּכֵר כְּדֶרֶךְ שֶׁהַקַּצָּבִים מוֹכְרִים בְּשַׂר חֻלִּין. דְּמִתּוֹךְ שֶׁיְּכוֹלִים לִמְכֹּר בְּיֹקֶר מוֹסִיפִים בַּדָּמִים כְּשֶׁפּוֹדִים אוֹתָם מִן הַהֶקְדֵּשׁ:

חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. שֶׁאִם נִמְכָּרִים בְּיֹקֶר הֲנָאָתָן לַבְּעָלִים. בְּכוֹר הֲנָאָתוֹ לַכֹּהֵן, דִּבְשַׂר בְּכוֹר נֶאֱכָל לְכָל אָדָם וְהַכֹּהֵן מוֹכְרוֹ וְנוֹטֵל דָּמָיו, וְלַכֹּהֵן קָרֵי בְּעָלִים שֶׁל בְּכוֹר. וּמִשּׁוּם הֲנָאַת הֶדְיוֹט לֹא מְזַלְזְלִינַן בַּקָּדָשִׁים לִנְהֹג בָּהֶן מִנְהַג חֻלִּין לְמָכְרָן בָּאִטְלִיז, אֶלָּא בְּבֵיתוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִקְפְּצוּ עֲלֵיהֶם בְּנֵי אָדָם כָּל כָּךְ. וְאֵין נִשְׁקָלִים בְּלִטְרָא אֶלָּא בְאֹמֶד, וְאִם יַפְסִיד לֵית לָן בָּהּ:

וְשׁוֹקְלִין מָנָה כְנֶגֶד מָנָה בַּבְּכוֹר. שֶׁאִם יֵשׁ לוֹ חֲתִיכַת בְּשַׂר חֻלִּין שֶׁנִּשְׁקְלָה בְּלִטְרָא יָכוֹל לִשְׁקֹל בְּשַׂר בְּכוֹר כְּנֶגְדָּהּ. אֲבָל מַעֲשֵׂר אֵין שׁוֹקְלִים מָנָה כְּנֶגֶד מָנָה, דְּמֵחֲזֵי כְאִלּוּ מוֹכְרוֹ, וּבֶהֱמַת מַעֲשֵׂר אָסוּר לְמָכְרָהּ כְּלָל מִשּׁוּם דְּלֹא כְתִיב בָּהּ לֹא יִפָּדֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁכָּתוּב בַּבְּכוֹר אֶלָּא לֹא יִגָּאֵל, וְשָׁנִינוּ בְּסִפְרִי בְּכוֹר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ לֹא יִפָּדֶה, הוּא נִמְכָּר, מַעֲשֵׂר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ לֹא יִגָּאֵל אֵינוֹ נִמְכָּר לֹא חַי וְלֹא שָׁחוּט וְלֹא תָמִים וְלֹא בַעַל מוּם:

כל פסולי המוקדשין (all consecrated animals that are disqualified) – Holy Things that had a blemish befall them, if we sell them at a high price, it is a benefit of discretion to Temple property. Therefore, they are sold in the bazaar/shop, that is the marketplace where they sell in the rest of the unconsecrated meat and there it is sold at a high price.

ונשקלין בליטרא – to be sold in the manner that the butchers sell unconsecrated meat, for since they are able to sell it at a high price, they add to its worth when they redeem them from Temple property.

חוץ מן הבכור ומן המעשר – that if they are sold at a high price their benefit is to owners. The firstling, its benefit is to the Kohen, for the meat of a firstling is consumed by everyone, but the Kohen sells it and takes its monetary worth, for the Kohen is called the owners of the firstling. But because of the benefit of the regular individual/commoner, we do not treat lightly Holy Things to treat them with the custom of unconsecrated things to sell them in a bazaar/shop, but rather in his house, and even though people will not cut the meat so much. But they are not measured with a litra but rather by estimation, and if he loses [a bit], it does not matter.

ושוקלין מנה כנגד מנה – that if he has a piece of unconsecrated meat that is weighted in the litra, he can weigh the meat of a firstling against it. But tithes we don’t weigh a Maneh against a Maneh, for at it appears as if he sells it, and the tithe of cattle it is prohibited to sell it at all because it is not written regarding it (see Numbers 18:17): “[But the firstlings of cattle, sheep, or goats] may not be redeemed,” in the manner that it is written regarding a firstling but rather (Leviticus 27:33): “[If he does make substitution for it, then it and its substitute shall both be holy:] it cannot be redeemed/לא יגאל,” and we taught in Sifrei [B’midbar] that regarding a firstling where it states “it cannot be ransomed,” tithes, where it states concerning it, “it shall not be redeemed”, is no sold, neither living nor slaughtered, and not pure and not with a blemish.

כל פסולי המוקדשין. פ׳ הזרוע ד׳ קל״ג ובפ״ק דתמורה דף ח׳ ושם ס״פ ולד חטאת. בפי׳ רעז״ל כל פסולי המוקדשין שנפל בהן מום אם מוכרין אותן ביוקר טובת הנאה להקדש הוא ע״כ. אמר המלקט רש״י ז״ל גריס ברישא דמתני׳ כל פסולי המוקדשין הנאתם להקדש וכתב הרב ר׳ בצלאל אשכנזי בכל הספרי יד לא גרסי׳ הכא הנאתם להקדש משום דבסיפא קתני לה וכן נוסחת הרמב״ם ז״ל בפי׳ המשנה אבל רש״י ז״ל גריס לה הכא וצ״ע דהא בסיפא קתני לה פסולי המוקדשין הנאתן להקדש וכו׳ ושמא רש״י ז״ל לא גריס לה בסיפא ומיהו בכל הספרים איתיה עכ״ל ז״ל ורעז״ל נראה שתפס פי׳ רש״י ז״ל ברישא. עוד בפי׳ ר״ע ז״ל ונשקלין בליטרא להמכר וכו׳ עד דמתוך שיכולין למכרו ביוקר. אמר המלקט כלומר כיון דשרינן להו לבעלים לזבוני להו באיטליז ולהשקל בליטרא לאחר פדיונם ג״כ כשהבעלים פודין אותם מתחלה מיד ההקדש הם פודין אותם בתוספת דמים אבל קודם פדיון אין יכולים לשוחטן דבעינן העמדה והערכה:

חוץ מן הבכור ומן המעשר. בגמרא פריך בשלמא בכור באיטליז הוא דלא מיזדבן הא בביתיה מיזדבן אלא מעשר בביתיה מי מיזדבן והתניא וכו׳ ומוקי לה רב ששת במעשר בהמה של יתומים עסיקינן שהוא בעל מום ואין יכולין לאכלו כולו ויסריח ומשום השב אבידה דיתומים נגעו בה ואוקמוה אדאורייתא דהא דכתיב לא יגאל דילפינן מיניה דלא ימכר הכי כתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש אימתי עושה תמורה מחיים הא לאחר שחיטה נגאל ורבנן הוא דגזרו ע״כ. ועיין במ״ש בפ״ק דמעשר שני סי׳ ב׳. ואיתה להאי בבא בתוס׳ דפ׳ התערובות ד׳ ע״ה. בפי׳ רעז״ל חוץ מן הבכור ומן המעשר וכו׳ עד דבשר בכור נאכל. אמר המלקט פי׳ דבשר בכור בעל מום נאכל וכו׳:

שהנאתם לבעלים. אע״פ שמפרש טעם משום דהנאתם לבעלים על כרחין מדאורייתא כדמוכח בפ״ק דתמורה ובסוף חלק גבי עיר הנדחת דדריש בהמתה מי שנאכלים בתורת בהמתה יצאו בכור ומעשר שאין נאכלין בתורת בהמתה דתנן כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז וכו׳ חוץ מן הבכור והמעשר וכו׳ ושמא משום קרא נפקא לן דאין נוהג בהן מנהג בזיון בדבר שאין הנאתם להקדש. תוס׳ ז״ל:

פסולי המוקדשים הנאתן וכו׳ פי׳ אין צדין ד׳ כ״ח וביד ספ״א דהלכות איסורי מזבח ובפ״א דהלכות בכורות סי׳ י״ח ובפ׳ ששי סי׳ ו׳ ובטור יו״ד סי׳ ש״ו. וכתב הרא״ש בשם הרמב״ן ז״ל דלא עבוד רבנן מעלה אלא בבשר וגם בשומנו של גיד מאחר שהוא מותר מן התורה אבל בחלבו וגידו וקרניו ודמו לא עבוד מעלה ונמכרין במקולין ונשקלין בליטרא. בפי׳ רעז״ל מעשר שנאמר בו לא יגאל אינו נמכר לא חי וכו׳ פי׳ דגמרי׳ גאולה גאולה מחרמים ומפורש הוא בפי׳ רעז״ל פ׳ ראשון דמעשר שני סי׳ ב׳:

נמכרין באטליז כו׳. פסולי המוקדשין הנייתן להקדש [*פי׳ הר״ב דמתוך שיכולים למכרו ביוקר וכו׳] בגמ׳ אימת אילימא לאחר פדיונו הנאתן להקדש הנאתן לבעלים הוא. אלא לפני פדיונו נשחטים הא בעי העמדה והערכה [כדתנן במ״ג פ׳ בתרא דתמורה] לעולם לאחר פדיון ומאי הנאתן להקדש אדמעיקרא דכיון דשרי להו מר נמכרין באטליז ונשחטין באטליז ונשקלים בליטרא טפי ופריק מעיקרא:

חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנייתן לבעלים. פי׳ הר״ב לכהנים קרי בעלים של בכור. מסיים רש״י. ומעשר הניית מכירתו ביוקר לבעלים ישראל היא. ומשום הנאת הדיוטות כו׳:

ומן המעשר. ופרכינן בגמ׳ דמעשר בביתיה מי מזדבן והתניא אינו נמכר לא חי ולא שחוט כו׳. כמ״ש הר״ב לקמן. ומשנינן במעשר בהמה של יתומים עסקינן ומשום השב אבדה [שאין יכולים לאכלו כולו ויסריח] נגעו בה ואוקמוה אדאורייתא דהא דכתיב לא יגאל דילפינן מיניה דלא ימכר. הכי כתיב (ויקרא כ״ז) והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים. הא לאחר שחיטה נגאל ורבנן הוא דגזרו:

ושוקלין מנה כנגד מנה. לשון הרמב״ם ספ״א מהל׳ בכורות. וכהנים שנמנו על הבכור מותרין לשקול מנה כנגד מנה. ע״כ. וכתב הכ״מ. ומפשטא משמע דארישא קאי דקתני דבכור בעל מום אינו נשקל בליטרא:

בבכור. כתב הר״ב אבל מעשר כו׳. אסור למכרה כלל משום דלא כתיב כו׳. אלא לא יגאל. וגמרינן גאולה גאולה מחרמים כמ״ש הר״ב במ״ב פ״א ממעשר שני. ומ״ש הר״ב ושנינו בספרי בכור שנאמ׳ בו כו׳. אינו נמכר לא חי ולא שחוט. אסמכתא בעלמא דמדאורייתא לא מיתסרא מכירתו אלא תמים חי דומיא דתמורה. הכ״מ פ״ו מה״ב:

{א} בַּגְּמָרָא, אֵימַת, אִילֵימָא לְאַחַר פִּדְיוֹנוֹ, הֲנָאָתָן לְהֶקְדֵּשׁ, הֲנָאָתָן לַבְּעָלִים הוּא, אֶלָּא לִפְנֵי פִדְיוֹנוֹ, נִשְׁחָטִים, הָא בָעֵי הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה. לְעוֹלָם לְאַחַר פִּדְיוֹן, וּמַאי הֲנָאָתָן לְהֶקְדֵּשׁ, אַדְּמֵעִקָּרָא, דְּכֵיוָן דְּשָׁרֵי לְהוּ מַר דְּנִמְכָּרִין בָּאִטְלִיז וְנִשְׁחָטִין בָּאִטְלִיז וְנִשְׁקָלִים בְּלִטְרָא, טָפֵי וּפָרֵיק מֵעִקָּרָא:

{ב} הַמַּעֲשֵׂר. וּפָרְכִינַן בַּגְּמָרָא, דְּמַעֲשֵׂר בְּבֵיתֵיהּ מִי מִזְדְּבַן, וְהַתַּנְיָא אֵינוֹ נִמְכָּר לֹא חַי וְלֹא שָׁחוּט כוּ׳. וּמְשָׁנִינַן, בְּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה שֶׁל יְתוֹמִים עָסְקִינַן וּמִשּׁוּם הֶשֵּׁב אֲבֵדָה נָגְעוּ בְהוּ וְאוֹקְמוּהָ אַדְּאוֹרַיְתָא כוּ׳. דְּשָׁחוּט רַבָּנָן הוּא דְּגָזְרוּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

{ג} מְסַיֵּם רַשִׁ״י, וּמַעֲשֵׂר, הֲנִיַּת מְכִירָתוֹ בְּיֹקֶר לַבְּעָלִים יִשְׂרָאֵל הוּא, וּמִשּׁוּם הֲנָאַת הֶדְיוֹט כוּ׳:

{ד} וְשׁוֹקְלִין כוּ׳. לְשׁוֹן הָרַמְבַּ״ם, וְכֹהֲנִים שֶׁנִּמְנוּ עַל הַבְּכוֹר מֻתָּרִין לִשְׁקֹל כוּ׳. וְכָתַב הַכֶּסֶף מִשְׁנֶה, וּמִפְּשָׁטָא מַשְׁמַע דְּאָרֵישָׁא קָאֵי דְּקָתָנֵי דִּבְכוֹר בַּעַל מוּם אֵינוֹ נִשְׁקָל בְּלִטְרָא:

{ה} וְגָמְרִינַן גְּאֻלָּה גְּאֻלָּה מֵחֲרָמִים:

{ו} אַסְמַכְתָּא בְעָלְמָא הוּא. דְּמִדְּאוֹרַיְתָא לֹא מִתְּסַר מְכִירָתוֹ אֶלָּא תָמִים חַי, דּוּמְיָא דִתְמוּרָה. כֶּסֶף מִשְׁנֶה:

א) כל פסולי המוקדשים
קדשים שהוממו ונפדו:

ב) נמכרין באיטליז
ר״ל שהפודן מהגזבר רשאי למכרן כשאר חולין בהשוק שמוכרין שם. בהמות חולין:

ג) ונשחטין באטליז ונשקלין בליטרא
הוא מין משקל [כמו מנורה בת י׳ לטרין יש לי בידך (שבועות מ״ג א׳). אמנם יש ג״כ ליטרא שהוא מין מדה. דהיינו חצי לוג (כירושל׳ תרומות פ״י מ״ח). וכמדומה שיש ט״ס ברש״י (עירובין דכ״ט א׳) שכתב דליטרא [הוא לוג]. ור״ל שמותר למכרו במשקל כדרך שהקצבים מוכרין בשר חולין. ולא חיישינן בו לבזוי קדשים:

ד) חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנייתן לבעלים
דבכור ומעשר שהומם. כשנמכרין ביוקר יהיה הרווח של בעלים. להכי אין מבזין אותן כחולין. אלא נמכרין רק בביתו ובלי משקל. אבל פסולי וכו׳:

ה) פסולי המוקדשין הנייתן להקדש
דאם ימכרו באיטליז ובליטרא. עי״ז נמכרין יותר ביוקר. ועי״ז יוסיפו על דמי פדיונן בתחלה. וירוויח ההקדש:

ו) ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור
דאם יש לו בשר חולין במשקל ליטרא או במשקל מנה. מותר לשקול כנגדו בשר בכור. דמדמשנה במשקלו. אין בזוי לבכור כל כך. אבל בהמת מעשר כשהוא תמים אסור למכרו מדאורייתא [משא״כ בכור אין אסור למכרו מדאורייתא כשהוא תם. רק מדעומד להקרבה אינו שלו שימכרנו] [כרמב״ם פ״א מבכורות הי״ז]. וכשהמעשר בעל מום. ואפילו נשחט. אסור עכ״פ למכרו מדרבנן. והא דאמרינן לעיל דמעשר אינו נמכר במשקל. משמע דבלא משקל מותר למכרה. התם מיירי בבהמת מעשר של יתומים קטנים. שאינן יכולין לאכלו כולו. להכי משום פסידא דיתמי אקמוה אדאורייתא דמותר למכרו כשהומם ונשחט. ולרמב״ם [ספ״א מבכורות] משנתינו בבכורות תם מיירי שנקרב במקדש ומתחלק לכהנים ומנה דקאמר תנא אין משמעותה משקל מנה. אלא לשון חלק הוא כמו על המנות [כשבת פכ״ג מ״ב]. כ״כ הכא נמי מותרים הכהנים המחלקים בשרו במקדש. לשקול חלק נגד חלק:

לפי כתב-יד קופמן

כל פסולי המוקדשין – כגון בכור שנפסל, אך גם כל בהמה אחרת שהוקדשה ונפסלה לקרבן, נימכרין באטלס – מילה זו זכתה לכמה כתיבים: ״איטליס״ (מנ), או ״איטליז״ במקבילות, ״אטליס״, וכן בהמשך. כפי שנראה להלן האיטליס הוא שוק גדול שבו המצרכים זולים יותר, והשפע רב. אפשר שכוונת המשנה היא שמותר למכור פסולי מקדש אפילו באיטליס אף על פי שכך המחיר שיקבל המוכר יהיה נמוך יותר וההקדש יימצא מפסיד, שהרי הכסף תמורת המכירה אמור לשמש לקניית קרבן חלופי. סביר יותר שכוונת המשנה הפוכה, שיש להמתין לשוק הגדול שבו המסחר רב; בכפר קשה למכור בהמה לשחיטה, וממילא מחירה עלול לרדת (או לעלות באופן פתאומי עקב צריכה מקרית של כמות גדולה), אבל השוק הגדול הוא ההזדמנות הטבעית למכירה רגילה, והמוכר נדרש להמתין להזדמנות זו שבה יבוא לידי ביטוי הערך ה״אמִתי״ של הבהמה. משנת ערכין שנצטט להלן מקבילה למשנתנו. שם נקבע שאין חייבים להמתין לאטליס (שבו יעלו המחירים), ״וכן פרה אם ממתינים אותה לאטליס משבחת היא, וכן מרגלית אם מעלין אותה לכרך משבחת היא, אין להקדש אלא מקומו ושעתו״ (פ״ו מ״ה)⁠¹. אם כן באיטליס המחיר עולה, אבל אין חייבים להמתין לעליית המחיר וניתן לפדות את ההקדש במחיר הנוכחי. סביר ששתי המשניות חלוקות בשאלה זו. משנתנו סבורה שהבהמה נמכרת דווקא באיטליס ויש להמתין לעליית המחיר, ומשנת ערכין חלוקה על כך. נישחטין באטלס – באיטליס מתקיימות גם סעודות חגיגיות, ונשחט שם בשר רב יחסית. ההלכה חוזרת במסכת תמורה (פ״ג מ״ה).

ירידים ושווקים

בנוסף לשוק הקבוע בפוליס פעלו שווקים עתיים בערים ובעיירות הכפריות. בימי הבית היו נהוגים שני ימים של שוק שבועי, בימים שני וחמישי. ימי שוק אלו התנהלו בעיירות מרכזיות, ולכאן התכנסו כל תושבי הכפרים. הזדמנות זו נוצלה לכינוס בית הדין, לקריאה בתורה ולמעמדות ציבוריים, כתענית וקריאת מגילה בפורים. מוסד זה עבר ובטל כנראה, לפחות בחלק מהאזורים. במאה השנייה בוטלו חלק מההלכות אשר נקשרו למועד זה, ונראה שהמוסד איבד את מקומו הציבורי כבר לפני כן (ראו פירושנו לכתובות פ״א מ״א). את מקומם של ימי השוק הללו תפסו כנראה יום השוק שהתקיים עם בואה של החמרת ליישוב והפעילות בחנויות הקבועות שבכל יישוב כפרי. השינוי הכלכלי נובע מהשינוי היישובי, צמצום מספר בתי החווה הבודדים ותהליך התכנסות היישובים הקטנים לעיירות מפותחות יותר. מלאחר מרד בר כוכבא המקורות מזכירים את ה״יריד״. בעולם הרומי התקיימו שני סוגים של שווקים מיוחדים, האחד הוא היריד והאחר האיטליז או האטליס. ה״יריד״ הוא המינוח העברי ל-nundinae בלטינית, πανήγυρις ביוונית. הכוונה ליום שוק עתי שנקבע לפי מועד מסוים: כל שבוע, פעם בחודש, השבוע השני של חודש פלוני בכל שנה, או לפי קביעת זמן אחרת.

היריד היה שילוב של יום שוק, פסטיבל ומועד פולחן לאל שנקבע מלכתחילה. בזמן היריד היו הנחות מכס שהוקדשו כמעין מתנות של האל. ביריד השתתפו הסוחרים הגדולים מכל הארץ אשר נמשכו למקום בזכות גודלו של השוק, ססגוניותו והורדה של המכסים או ביטולם. ביטול זה הוקדש לאל המקומי שאת יומו חגגו ביריד. ביריד נערכו בעיקר עסקות מיוחדות בקנה מידה גדול. עם זאת נזכרות גם עסקות מקומיות, כממכר בהמות וקרקעות. הגידול במספר הירידים ובעצמתם קשור גם להתחזקות הפגאניות בארץ, ולירידה במעמדו של הציבור היהודי².

המשנה במסכת עבודה זרה (פרק א) דנה בירידים אלו, ובאופן כללי אסרה על השתתפותם של יהודים בירידים. הנימוק הפורמלי היה שהיריד מוקדש לעבודה זרה ומי שנהנה מהנחות המס נהנה מעבודה זרה. מעבר לצד הפורמלי היה היריד שילוב של מסחר, חג דתי ופסטיבל. ההשתתפות בו הייתה השתתפות, לפחות פסיבית, באירוע של עבודה זרה. אנו נדון בהרחבה ביריד בפירושנו לעבודה זרה³. מסתבר שבמרוצת תקופת התנאים ואחריה השתנה היחס ליריד. מהתנגדות מוחלטת עברו חכמים להתנגדות חלקית, ועד להיתר מלא של השתתפות כמעט בכל הירידים. הכרסום בהתנגדות לירידים לא נבע מטשטוש אופיים הפגאני, אלא מכוחם הכלכלי של הירידים, כך שהחרמתם הפכה לבלתי אפשרית (איורים 7-8). היריד באלוני ממרא (בוטנה) נבנה על ידי הדרינוס, על חורבותיו של מקום קודש יהודי חשוב ביותר. ביריד נמכרו עבדים יהודיים מפליטי מרד בר כוכבא, ולאחר מכן הפך ליריד קבוע שהשתתפו בו יהודים, עובדי אלילים, נוצרים וערבים. ההשתתפות בו הייתה כמובן למורת רוחם של חכמים. במאה הרביעית הפקיע הקיסר הנוצרי את היריד והפך אותו לכנסייה קדושה במיוחד וליריד נוצרי, והשתתפות יהודים ביריד נאסרה. במקביל נזכר בספרות חז״ל אותו יריד כיריד המובהק ביותר המוקדש לעבודה זרה, וההשתתפות בו נאסרה במיוחד. במקרה זה חברו האינטרס הדתי הנוצרי והיהודי יחדיו להפרדה בין-דתית במקום.

יום השוק העתי השני הוא האטליז⁴. המילה ״איטליז״ באה, לדעת ליברמן, מהמילה היוונית ̉ατελής (Ateles)‎ שמשמעה חופשי (חופשי ממס), ולא מ-קטלזון, κοτυλίζων (Katulizon)‎, שמשמעה לרדת לקנות, כלומר שוק. כך גם בספרותנו: ״דבר אחר, ׳פי החירות׳ אין חירות אלא מקום חירותן של מצריים, מקום איטלין, מקום עבודה זרה שלהם״ (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח מסכתא דויהי, א, עמ׳ 83). האטלס מופיע כאיטליז, אבל גם כקטלוזה: ״הנמכר בקטלוזא אסור מפני שמערבין בו יין״ (בבלי עבודה זרה מ ע״ב). האיטליז מופיע בספרות הרומית (ateleia) ועל כתובות כמונח מקביל ליריד (פנגוריס), או לעתים כמונח המתאר את היריד, Πανήγυρις ̉aτελής (Ateles, Panegurin) – יריד חופשי⁵.

בניגוד ליריד המופיע רק החל מימי מרד בר כוכבא, האיטליז נזכר במקורות קדומים יותר. כך, למשל, משנתנו עוסקת בימי הבית, אם כי עדיין יש מקום לטוען לטעון שהיא משתמשת בניסוח ״אנכרוניסטי״, כלומר היא מתנסחת בלשון תנאים מאוחרים, אף שתוכנה קדום. כמו כן: ״אף על פי שאמרו עבדים נמכרים בכסותן לשבח, שאם תלקח לו כסות בשלשים דינר, משביח הוא מנה. וכן פרה אם ממתינים אותה לאטליס – משבחת היא, וכן מרגלית אם מעלין אותה לכרך – משבחת היא. אין להקדש אלא מקומו ושעתו״ (משנה ערכין פ״ו מ״ה). גם כאן מדובר בימי הבית, אבל עדיין ניתן לטעון שהניסוח הוא מאוחר ומשתמש במונחים מהמאה השנייה בלבד. ברור יותר הוא המעשה הבא: ״אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באטלס של אמאום, שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל...⁠״ (משנה כריתות פ״ג מ״ז ומקבילות). שני החכמים הוותיקים, בני דור יבנה, הולכים עם תלמידם לקנות פרה לאירוע חגיגי, ואינם מסתייגים מקנייה באטלס.

יתר על כן, בניגוד ליריד שלהשתתפות בו התנגדו חכמים, אין ביטוי להתנגדות להשתתפות באטליס. אדרבה, לא רק גדולי החכמים של דור יבנה הלכו לקנות שם, אלא המשנה מתלבטת האם יש להמתין עם הקדש עד לאטליס שבו המחירים יהיו גבוהים יותר, אבל אין בעיה בעצם ההשתתפות ביריד. כן מסופר שיעקב בנה אטליס לאנשי שכם: ״...׳ויחן את פני העיר׳ – שהיו עושין איטליסן ומוכרין בשוק״ (ירושלמי שביעית פ״ט ה״א, לח ע״ד; בראשית רבה, עט ו, עמ׳ 940 ומקבילות).

בספרות הרומית אין הבדל בין האטיליאה והפנגוריס, אבל נראה שבארץ ישראל נודעה לאטיליאה (אטליס) משמעות פחות אלילית. כבר חז״ל הבחינו בין יריד רשמי, שהוא אלילי מובהק, ליריד מקומי שאופיו פחות אלילי: ״יריד שנתנה מלכות ושנתנה מדינה ושנתנו גדולי מדינה מותר, אין אסור אלא יריד של עבודה זרה בלבד״ (תוספתא עבודה זרה פ״א ה״ז, עמ׳ 461-460). אם כן היו ירידים פחות אליליים, ולקבוצה זו שייך גם האיטליז. עם זאת, מהמכילתא שציטטנו משמע שגם האטיליאה היא מקום עבודה זרה. באזכור אחר במסכת עבדים שנינו: ״הנמכר בגניבתו לא ימכר לא בשוק ולא באיטליס, שנאמר כי לי בני ישראל עבדים וגומר״ (פ״ב ה״ז). אם כן המכירה באיטליס נחשבת כמכירה לנכרי, ולכך החכם מתנגד, ומכאן שסתם סוחרים באיטליז הם נכרים.

ייתכן שהאטליז היה גם הוא מוקדש לעבודה זרה, אבל היה זה מוסד ותיק שפעל כבר בימי הבית והוא לא נקשר בתודעה עם פעילות אלילית בוטה. לאחר מרד בר כוכבא נבנו עוד ירידים, והם נתפסו כחלק מהמאמץ לפגאניזציה של ארץ ישראל. בבוטנה, למשל, שאותה הזכרנו לעיל, הופקע מקום קודש יהודי חשוב ונבנה בו יריד אלילי שבו נמכרו לעבדים שבויים מארץ יהודה. על כן בתודעת החברה היהודית (בהנהגת חכמיה) נוצרה הסתייגות מהירידים, אבל לא התנגדו לאטלסים הוותיקים שכבר קנו את מקומם בחיי הכלכלה.

נסיים בכך שבאטליס מכרו כל סחורה שהיא, כגון מרגלית, פרה או שפחה (פסיקתא דרב כהנא, עשר תעשר ז, עמ׳ 168). בעברית החדשה יוחד המונח ״אטליז״ לחנות של בשר, וזו פרשנות שגויה.

נישקלין בליטרה – שלוש שיטות המכירה הרגילות היו: 1. במניין (מספר פרות), 2. מידה (נפח), 3. משקל. מכירה במשקל נועדה למכירה בהיקף גדול יותר, ומעידה על סחורה יקרה יותר שרצו למכרה במדויק ולא באומדנה (משנה שביעית פ״ח מ״ג). מעבר לכך, שיטת המכירה הותאמה לטיב הסחורה. בשר מכרו כמובן לפי משקל או לפי גודל לא מדויק. כוונת המשנה אפוא שהקדש שנפדה הוא כחול, ומותר למכרו כדרך שמוכר בחול. זאת לעומת קודשים אחרים שחכמים הסתייגו ממדידתם המדויקת, כגון ״אין מוכרין פירות שביעית לא במדה, ולא במשקל, ולא במנין, ולא תאנים במנין, ולא ירק במשקל...⁠״ (משנה שביעית פ״ח מ״ג), וכן ״אין תורמין לא במדה, ולא במשקל, ולא במנין. אבל תורם הוא את המדוד, ואת השקול, ואת המנוי״ (משנה תרומות פ״א מ״ז).

חוץ מן הבכור ומן המעשר – שנפל בהם מום ונשחטו, שהם קודש. לא נאמר מה דינם, האם מותר למכרם בדרכי מסחר פחות ״מסחריות״ (בבית, באומדנה) או שאסור למכור אותם כלל ועיקר. הבבלי מעדיף את הפירוש הראשון (לב ע״א), אך לפחות לגבי מעשר ברור לו שאין מוכרים אותו כלל. את הבכור והמעשר חכמים רוצים שיאכלו באופן מידי, בסעודת חברים, ולמרות המום נותרת בהם קדושה מסוימת (משנה תמורה פ״ג מ״א, ראו פירושנו לה). שהנייתן לבעלים – לבעל הכוהן. הבכור שייך לו, אבל הוא עדיין קודש, ואין מוכרים קודש בדרכי המסחר הרגילות. המילית ש׳ אינה מהווה כאן נימוק, לא זו הסיבה שהם נמכרים רק בצורה בלתי מסחרית, אלא זה פשוט פרט נוסף. השי״ן היא אפוא מעין וי״ו החיבור⁶.

פסולי המוקדשין הנייתן להקדש – הרווחים להקדש, ושוקלין מנא כנגד מנא בבכור – אסור לשקול את בשר הבכור, אבל מותר לקחת בשר שחוט שמשקלו ידוע ולשקול האם הוא שווה לכמות בשר הבכור. שקילה כזאת אינה מדויקת, שכן רק לעתים רחוקות בשר הבכור הוא בדיוק בכמות בשר החולין, אבל השקילה היא בסיס להשוואה. ההלכה חוזרת בתוספתא (פ״ג הי״ג, עמ׳ 537).

בירושלמי משתמע ההסבר לרוח ההלכות האחרונות: ״אמר רבי בא בר ממל, אילו היה לי מי שיימנה עמי היתרתי בשר בכור להישקל בליטרא, והיתרתי שיהו עושין מלאכה בחולו שלמועד. כלום אסרו בשר בכור להישקל בליטרא לא כדי שיהו מוכרין אותו בזול? והן מערימין עליו ומוכרין אותו ביוקר. כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו שלמועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה? ואינון אכלין ושתין ופחזין״ (מועד קטן פ״ב ה״ג, פא ע״ב). האמורא מתלונן שבשתי המצוות הביצוע מחמיץ את רעיון המצווה. האיסור על מכירה נועד לכך שהבשר יימכר בזול וישמש לסעודה בביתם של יהודים רבים ולכן אין מעכבים את המכירה עד למועד שיהא נוח (כדאִי יותר) לבעל הבהמה, אבל הבעלים מצאו דרך להערים ולמכור את הבשר ביוקר, ולאיסור המכירה בדרך הרגילה לא הייתה השפעה. אגב כך אנו שומעים הסבר נוסף לכך שאין לעכב את מכירת הבכור והמעשר.

1. אבל ראו בבלי, לא ע״ב.

2. ספראי, היריד.

3. ראו ספראי, היריד; ספראי, הכלכלה, עמ׳ 247-243; דה לייט, ירידים.

4. ליברמן, אטלס. לסקירת המחקר במקורות היהודיים ראו ליברמן, שם וספראי, היריד.

5. דה לייט, ירידים, עמ׳ 48-45.

6. ראו אונא, וו שין.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל

(ב) בֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִמָּנָה יִשְׂרָאֵל עִם הַכֹּהֵן עַל הַבְּכוֹר. בֵּית הִלֵּל מַתִּירִין, וַאֲפִלּוּ נָכְרִי. בְּכוֹר שֶׁאֲחָזוֹ דָם, אֲפִלּוּ הוּא מֵת, אֵין מַקִּיזִין לוֹ דָם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יַקִּיז, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בוֹ מוּם. וְאִם עָשָׂה בוֹ מוּם, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁחֵט עָלָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר יַקִּיז, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בוֹ מוּם.

Beit Shammai say: An Israelite cannot be counted with the priest to partake of a blemished firstborn. And Beit Hillel deem it permitted for him to partake of it, and they deem it permitted even for a gentile to partake of a blemished firstborn.
With regard to a firstborn animal that was congested with excess blood, even if the animal will die if one does not let the excess blood, one may not let its blood, as this might cause a blemish, and it is prohibited to cause a blemish on consecrated animals. This is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say: One may let the blood provided that he will not cause a blemish while doing so, and if he caused a blemish, the animal may not be slaughtered on account of that blemish. Since he was the cause of the blemish, he may not slaughter the animal until it develops a different, unrelated blemish. Rabbi Shimon says: One may let the blood even if he thereby causes a blemish in the animal.

[ב] בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: לֹא יִמָּנֶה יִשְׂרָאֵל עִם כֹּהֵן עַל הַבְּכוֹר.

בֵּית הֶלֵּל מַתִּירִין אֲפִלּוּ גוֹי.

בְּכוֹר שֶׁאֲחָזוֹ דָם, אֲפִלּוּ מֵת, אֵין מַקִּיזִין לוֹ אֶת הַדָּם, דִּבְרֵי רְבִּי יְהוּדָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַקִּיז, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בוֹ מוּם.

אִם עָשָׂה בוֹ מוּם, הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁחֹט עָלָיו.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יַקִּיז, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בוֹ מוּם.

תוספתא בכורות ג׳:ט״ו

בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: אֵין נִמְנִים עַל הַבְּכוֹרוֹת אֶלָּא הַכֹּהֲנִים בִּלְבַד. וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: אַף יִשְׂרָאֵל. רַבִּי עֲקִיבָה מַתִּיר אֲפִלּוּ גּוֹי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כַּצְּבִי וְכָאַיָּל״ (דברים י״ב:ט״ו).

בבלי בכורות ל״ב:

בבלי בכורות ל״ג:

ב״ש אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן כו׳: בכור שאחזו דם אפי׳ הוא מת אין מקיזין כו׳ – ב״ש אומרים שאפי׳ בכור בעל מום לא יאכל אלא בחבורות הכהנים מצד הכתוב שנא׳ בו ובשרם יהיה לך וגו׳ והואיל והוא ממתנות כהן לא יאכל אותו אלא כהן וב״ה אומרים לא נאמר זה אלא בתמים בלבד אבל בעל מום יכול הכהן למוכרו ולהאכילו למי שירצה ואפי׳ לעובד כוכבים לפי שנאמר בבעל מום כצבי וכאיל: וכבר ידעת דעת ר׳ שמעון שדבר שאין מתכוון מותר וביארו בגמרא שהלכה כמותו ואין כוונתו במה שנאמר כאן אע״פ שהוא עושה בו מום שאירע המום בשעת הקזה בהכרח לפי שמודה ר״ש בפסיק רישיה ולא ימות וכבר פירשנו זה ובארנו אותו פעמים אבל ענין מחלוקתו בכאן שר׳ יהודה אומר לא יקיז כל עיקר שמא יארע בו מום אע״פ שלא נתכוון לכך דדבר שאין מתכוין אסור וחכמים אומרים שיקיז ע״מ שידע שההקזה אינו עושה מום בשום פנים ור״ש אומר יקיז ואין חוששים [למה שיארע אחר הקזה שאם אירע מום באותה הקזה אין אנו חוששין] לפי שהוא דבר שאין מתכוון ולא נפל המום מחמת ההקזה בהכרח כדי שנדמה אותו לפסיק רישיה ולא ימות ור״ש אומר ששוחטים אותו במומו שיארע בו מחמת אותה הקזה אם אירע והלכה כר״ש שיהא נשחט (עמו) *[עליו] ג״כ:

לֹא יִמָּנֶה יִשְׂרָאֵל עִם הַכֹּהֵן. לֶאֱכֹל עִמּוֹ בַּחֲבוּרָה מִבְּשַׂר בְּכוֹר בַּעַל מוּם. שֶׁאֵין נִמְנִין עַל הַבְּכוֹר אֶלָּא חֲבוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ כֹּהֲנִים, דִּכְתִיב (במדבר יח) וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךָ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין, מָה חָזֶה וְשׁוֹק כֹּהֲנִים אִין יִשְׂרָאֵל לֹא, אַף בְּכוֹר בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם כֹּהֲנִים אִין יִשְׂרָאֵל לֹא:

וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין וַאֲפִלּוּ נָכְרִי. דִּכְתִיב (דברים יב) כַּצְּבִי וְכָאַיָּל, מַה צְּבִי וְאַיָּל אֲפִלּוּ נָכְרִי, אַף בְּכוֹר נַמִּי. וּקְרָא דִּכְתִיב (במדבר יח) וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךָ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין, בִּבְכוֹר תָּמִים דַּוְקָא מִשְׁתַּעֵי:

שֶׁאֲחָזוֹ דָם. חֹלִי שֶׁהוּא מִסְתַּכֵּן בּוֹ מֵרִבּוּי הַדָּם:

אֵין מַקִּיזִין לוֹ דָם. וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה בּוֹ מוּם. דְּמִתּוֹךְ שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מָמוֹנוֹ, אִי שָׁרֵית לֵיהּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשֶׂה בוֹ מוּם אָתֵי לְמֶעֱבַד בְּמָקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה בּוֹ מוּם:

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בוֹ מוּם. שֶׁלֹּא יִסְדֹּק רֹאשׁ אָזְנוֹ אוֹ נִיב שְׂפָתָיו בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא יוּכַל לַחֲזֹר וּלְהֵרָפֵא. דְּסָבְרֵי רַבָּנָן כָּל שֶׁכֵּן דְּאִי לֹא שָׁרֵית לֵיהּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ מוּם אָתֵי לְמֶעֱבַד אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּם:

לֹא יִשָּׁחֵט עָלָיו. הוֹאִיל וְהוּא הִטִּילוֹ. עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם אַחֵר:

יַקִּיז. אַף בְּמָקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה בּוֹ מוּם, אִם הוּא צָרִיךְ לְהַקִּיז מֵאוֹתוֹ אֵבָר. וְלֹא יַנִּיחֶנּוּ שֶׁיָּמוּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא הִטִּיל הַמּוּם בְּיָדָיו יִשָּׁחֵט עָלָיו. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן:

לא ימנה ישראל עם הכהן – to eat with him in an association from the meat of a firstling with a blemish, for they not numbered regarding the firstling other than in an association that is entirely Kohanim [alone], as it is written (Numbers 18:18): “But their meat shall be yours: it shall be yours like the breast of elevation offering and like the right thigh,” for just as the breast and the thigh are for the Kohanim [only], and not for the Israelite, even the firstling, whether pure or with a blemish, are for the Kohanim [only] and not for the Israelite.

ובית הלל מתירין ואפילו נכרי – as it is written (Deuteronomy 12:15): “[The impure and the pure alike may partake of it,] as of the gazelle and the deer,” just as the gazelle and the deer, even a heathen [may partake of it], even to the firstling also. And Scripture [teaches] as it is written (Numbers 18:18): “But their meat shall be yours:…like the breast of elevation offering and like the right thigh,” and it is speaking specifically about the pure firstling.

שאחזו דם – a sick [animal] who is danger from excess blood [letting].

אין מקיזין לו דם – and even in a place where he does not make in it a blemish. For since a person is pressed (see Tractate Pesahim 11a) when his money is at stake, if you permitted him in a place where he does not make a blemish, he would come to make it in a place where one makes in it a blemish.

ובלבד שלא יעשה בו מום – that he will not tear apart the top of his ear or the top of its lips in the place where it is not able to return and be healed, the Rabbis hold all the more so that if you did not permit him in a place where there is no blemish, he will come to make it even in a place where it has a blemish.

לא ישחוט עליו – for since and he placed in it [a blemish] until another blemish befalls it.

יקיז – [he should draw blood] even in the place where he makes a blemish in it, even he needs to let blood from the same limb and not leave it until it dies. But even though he made a blemish with his hands, he should slaughter it. And the Halakha is according to Rabbi Shimon.

וב״ה מתירין וכו׳. תוס׳ פ׳ בהמה המקשה ד׳ ס״ט ובגמרא מוקמינן למתני׳ ר׳ עקיבא היא דאמר דב״ה מתירין ות״ק דברייתא קאמר דלא התירו ב״ה אלא זרים ישראלים בלבד ופסקו התוס׳ כב״ה דמתני׳. וביד פ״א דהלכות בכורות סי׳ ג׳:

בכור שאחזו דם וכו׳. פ״ק דפסחים ד׳ י״א ובפ׳ כל המנחות ד׳ נ״ו בברייתא ושנויה בת״כ פרשה ז׳ דפרשת אמור ותוס׳ שם דמתני׳ גופה וגם בירושלמי פ״ח דתרומות ודספ״ק דפסחים וביד כולה מתני׳ עד סוף סי׳ ה׳ שם פ׳ שני סי׳ ז׳ ח׳ ט׳ י״א י״ב י״ג ט״ז י״ז י״ח ובפ״ג סי׳ ב׳ ובפ׳ ששי סי׳ ט׳ ובטור יו״ד סי׳ שי״ג:

דברי ר׳ יהודה. ר״מ אית ליה בברייתא דבמקום שאין עושה בו מום מקיזין לו את הדם ואין מקיזין לו מקום שעושה בו מום:

וחכמים אומרים יקיז וכו׳. בברייתא קתני וחכמים אומרים יקיז אע״פ שעושה בו מום וז״ל הברייתא בכור שאחזו דם מקיזין לו את הדם במקום שאין עושה בו מום ואין מקיזין לו את הדם במקום שעושה בו מום דברי ר״מ וחכ״א יקיז אף במקום שעושה בו מום ובלבד שלא ישחוט על אותו מום רש״א אף נשחט על אותו המום ר׳ יהודה אומר אפילו הוא מת אין מקיזין לו את הדם ואסיקנא בגמרא דהלכה כר״ש דברייתא דאמר דישחט עליו ובגמרא מתני ליה ר׳ אלעזר לבריה ואמרי לה ר׳ חייא לבריה כמחלוקת כאן כך מחלוקת בחבית של תרומה בתרומות פ׳ האשה דתנן התם חבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה ר׳ אליעזר אומר אם היתה מונחת במקום התורפה יניחנה במקום המוצנע אם היתה מגולה יכסנה ר׳ יהושע אומר אם היתה מונחת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה וכו׳ דעכשיו שהיא ספק טמאה אינה ראויה לאכילה דשמא טמאה היא ולא לזלוף דשמא טהורה היא ואסור לאבדה הלכך יגלנה ותטמא ותהא ראויה לזלוף ר״ג אומר אל יחדש בה כל דבר דר״מ דאסר לקלקלו ולהטיל בו מום ומתיר לתקנו אם יכול לעשותו בלא מום דקאמר דיקיז כדי שלא ימות ס״ל כר׳ אליעזר דאסר לגרום לה טומאה אלא מצניעה שלא תטמא ורבנן דשרו הכא להטיל בו מום קודם שימות כדי שיראה לאכילה ס״ל כר׳ יהושע דאמר יגרום לה טומאה כדי שתראה לזלוף ור׳ יהודה דאמר אע״ג דמית ואזיל לאיבוד לא יקיזנו ולא יקלקלנו ולא יתקונו ס״ל כרבן גמליאל דאמר לא יקלקלנה ולא יתקננה. ודחי ממאי דילמא ע״כ לא קאמר ר״מ הכא אלא משום דקעביד בידים שמטיל בו מום הלכך ימות מעצמו ולא יטיל בו מום אבל התם דגרמא בעלמא שמניחה במקום התורפה וגורם לה טומאה כר׳ יהושע ס״ל דמוטב שיגרום לה טומאה שיניחנה במקום התורפה ותהא ראויה לזלוף משיניחנה ולא תהא ראויה לכלום ולית ליה סברא למימר שמא יבא אליהו ויאמר שלא נגעה בה טומאה וע״כ לא קאמר ר׳ אליעזר התם אלא שמא יבא אליהו ויטהרנה אבל הכא דאי שביק ליה מיית כרבנן ס״ל ועד כאן לא קאמרי רבנן הכא אלא משום דאי שביק ליה מיית אבל התם שמא יבא אליהו ויטהרנה כר׳ אליעזר ס״ל וע״כ לא קאמר ר׳ יהושע התם דגרמא בעלמא אבל הכא דקעביד בידים כר״מ ס״ל וע״כ לא קאמר ר׳ יהודה הכא אלא דקעביד בידים אבל התם דגרמא כר׳ יהושע ס״ל וע״כ לא קאמר ר״ג התם אלא דשמא יבא אליהו ויטהרנה אבל הכא דאי שביק ליה מיית כרבנן ס״ל ועוד הכא בקראי פליגי כל מום לא יהיה בו קרי ביה לא יְהַיֶה ר״מ סבר כל לרבות אפילו בעל מום כגון הכא שאחזו דם לא יטיל בו מום אחר ורבנן סברי תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו כתיב הראוי לרצון שהוא תמים אמרתי לך דכל מום לא תטיל בו אבל בעל מום לא ור׳ יהודה סבר כר״מ ומיהו גזר מקום שאין עושין בו מום אטו מקום שעושין בו מום והתם בקראי פליגי ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי ר׳ יהושע סבר הראוי לך שמור ושאינה ראויה לך לא תשמור ור׳ אליעזר הא נמי ראויה היא שמא יבא אליהו ויטהרנה. וכתבו תוס׳ ז״ל במנחות דף נ״ו היינו טעמא דחכמים דברייתא משום דברייתא מיירי כשאין לו רפואה אא״כ יקיז במקום שיעשה בו מום כמו באזן או בניב שפתים הלכך חשיב הך אחיזת הדם כמום וה״ל כמטיל מום בבעל מום אבל במתני׳ בשיש לו רפואה בהקזת הגוף שאין עושה מום וכן העלו ג״כ הכא דבתרתי פליגי בברייתא פליגי במטיל מום בבעל מום שאחזו דם ביותר וכו׳ ובמתני׳ פליגי באין מתכוין דאין כאן מטיל מום בבעל מום דמיירי שאחזו דם שלא ימות בו אם לא יקיזוהו דר׳ יהודה אמר אין מקיזין בשום ענין אפי׳ הוא מת וחכמים אומרים יקיז פי׳ בין מת בין לא מת ובלבד שלא יעשה בו מום כלומר שיזהר בהקזתו שלא יוכל לבוא לידי מום כשיקיז סמוך לאזן או לניב שפתים או לחוטם דקסברי דבר שאין מתכוין מותר ולשון המשנה משמע כן מדלא נקט מקום שעושה בו מום ומקום שאין עושה בו מום כדנקט בברייתא וא״ת וכיון דאחיזת הדם חשיב כמום כשאין יכול להתרפאות בלא עשיית מום א״כ לישחטיה וי״ל דמדרבנן אסור דאתי לאיחלופי בתם א״נ חשיב כמום עובר כיון דזימנין יש לו רפואה עכ״ל ז״ל והכי מוכח בגמרא דר״ש דאמר במתני׳ יקיז אע״פ שהוא עושה בו מום משום דסבר בעלמא דבר שאין מתכוין מותר וכן פי׳ רש״י ז״ל. ובירושלמי דתרומות שם בדף מ״ו ודפסחים שם ד׳ כ״ח משמע נמי דמפרש דר״ש לאו באותו מום קאמר דמתכוין להתירו מדמייתי עלה ברייתא דקתני בשם ר״ש יקיז ואע״פ שהוא מתכוין לעשות בו מום ולהתירו דס״ל דנשחט באותו מום כיון דלא היה דעתו להטיל בו מום כדי להתירו אלא עכשיו מכוין כדי שלא ימות לא קנסינן ליה ומוקי ר׳ בון בר חייא לההיא ברייתא בקדשים שהוא חייב באחריותם כגון שאמר הרי עלי שלמים והפריש אחד ואחזו דם בהאי מותר להטיל בו מום ואוכלו בפדיון על מום זה דס״ל במרובה דקדשים שחייב באחריותם דהדיוט מיקרו ולית בהו אזהרה דכל מום לא יהיה בו ולא פליג ר״ש דברייתא אדר״ש דמתני׳. ועיין במ״ש בפ״ח דמסכת תרומות סי׳ ח׳:

ואפילו נכרי. עמ״ש במ״ד פי״ב דזבחים ומ״ב פ״ד דחולין. [*ומ״ש הר״ב וקרא דכתיב ובשרם וכו׳. בבכור תמים דוקא משתעי. ואע״ג דבסוף משנה א׳ דפרק דלעיל כתב דמדכתב ובשרם לשון רבים אף בעל מום במשמע. הא אמרינן בסיגיא דהכא. דבבעל מום כתיב (דברים י״ב) הטמא והטהור יחדיו יאכלנו. ומה טמא שאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בבכור. זר שאוכל בקדשים קלים אינו דין שיאכל בבכור. וליכא למפרך מעבודה דבאכילה קאמרינן. וכתבו התוס׳ דאתי ק״ו ומפיק מהקישא ונאכל לזרים. מאחר דמתוקמא היקשא דכחזה התנופה בתם. ועיין בריש פ״ט]:

אין מקיזין לו דם. פי׳ הר״ב דמתוך שאדם בהול על ממונו כו׳. ומי אמרי׳ לר״י אדם בהול על ממונו והתנן [משנה ח׳ פרק ב׳ דביצה] ר״י אומר אין מקרדין את הבהמה בי״ט אבל מקרצפים. אלמא לא גזר מתוך שאדם בהול אי שרית ליה קרצוף עביד קירוד. בבכור דאי שביק ליה מיית אמרינן אדם בהול על ממונו. הכא אי שביק ליה צערא בעלמא הוא לא אמרינן אדם בהול על ממונו. גמרא פ״ק דפסחים דף י״א [*ומ״ש הר״ב אתי למעבד במקום שעושה בו מום דעבר אדאורייתא כמ״ש במשנה דלקמן]:

רבי שמעון אומר יקיז אע״פ שהוא עושה בו מום. אין כוונתו במה שנאמר כאן אע״פ שהוא עושה בו מום שאירע מום בשעת הקזה בהכרח לפי שמודה ר״ש בפסיק רישיה ולא ימות. אבל הוא אומר שאין חוששים אם יארע בו מום אחר ההקזה. לפי שהוא דבר שאין מתכוין ולא נפל המום מחמת ההקזה בהכרח כדי שנדמה אותו לפסיק רישיה. ולפיכך ביארו בגמרא שהלכה כמותו. דהא קי״ל כוותיה בדבר שאין מתכוין דמותר. מפירוש הרמב״ם:

{ז} וְאַף עַל גַּב דִּבְמִשְׁנָה א׳ פֶּרֶק ד׳ כָּתַב דְּמִדִּכְתִיב וּבְשָׂרָם לְשׁוֹן רַבִּים אַף בַּעַל מוּם בְּמַשְׁמַע, הָא אָמְרִינַן בַּסֻּגְיָא דְהָכָא דִּבְבַעַל מוּם כְּתִיב הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ, וּמַה טָּמֵא שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים קַלִּים אוֹכֵל בַּבְּכוֹר, זָר שֶׁאוֹכֵל בְּקָדָשִׁים קַלִּים אֵינוֹ דִּין שֶׁיֹּאכַל בַּבְּכוֹר. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּאָתֵי קַל וָחֹמֶר וּמַפִּיק מֵהֶקֵּשָׁא וְנֶאֱכָל לְזָרִים, מֵאַחַר דְּמִתּוֹקְמָא הֶקֵּשָׁא דַחֲזֵה הַתְּנוּפָה בְּתָם:

{ח} אַף עַל פִּי כוּ׳. אֵין כַּוָּנָתוֹ שֶׁיֶּאֱרַע בּוֹ מוּם בִּשְׁעַת הַקָּזָה בְּהֶכְרֵחַ, לְפִי שֶׁמּוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּפְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלֹא יָמוּת, אֲבָל הוּא אוֹמֵר שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁים אִם יֶאֱרַע בּוֹ מוּם אַחַר הַהַקָּזָה לְפִי שֶׁהוּא דָבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּן וְלֹא נָפַל בּוֹ הַמּוּם מֵחֲמַת הַהַקָּזָה בְּהֶכְרֵחַ כְּדֵי שֶׁנְּדַמֶּה אוֹתוֹ לִפְסִיק רֵישֵׁיהּ. וּלְפִיכָךְ בֵּאֲרוּ בַּגְּמָרָא שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְהָא, דְּהָא קַיְמָא לָן כְּוָתֵיהּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן דְּמֻתָּר. הָרַמְבַּ״ם:

ז) בית שמאי אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור
בכור שהומם ושחטו בעליו הכהן. לא יזמן את ישראל לאכול עמו:

ח) בכור שאחזו דם
שהוחלה ע״י רבוי דם:

ט) אין מקיזין לו דם
אפילו במקום שלא יעשה בו מום. דמתוך שבהול אממונו. גזרינן שיקיזנו במקום שעושה בו מום:

י) ובלבד שלא יעשה בו מום
שלא יסדק ראש אזנו או ניב שפתיו דאי לא שרית ליה. אתי להקיזו במקום שיומם:

יא) ואם עשה בו מום
ע״י הקזה:

יב) הרי זה לא ישחט עליו
עד שיפול בו מום אחר:

יג) אף על פי שהוא עושה בו מום
דכיון שהקזתו מצילו מהמיתה. הו״ל חליו כמום עובר [ע״י הקזה]. דאז אינו אסור להטיל בו מום קבוע רק מדרבנן. ומשום פסידא לא גזרו ביה רבנן. וכיון דמותר להטיל בו מום. מותר אח״כ לשחטו על אותו מום דלא נאסר לשחטו כשהומם רק בדעביד איסור ומטעם קנסא. אבל אין לומר דטעמא דר״ש דשרי להקיזו מדהו״ל דבר שאין מתכוון. דהרי לאו להתירו באותו מום מתכוון רק לרפאותו. ליתא. דהרי מודה ר״ש בפסיק רישא [כשבת ק״ג א׳]. ועי׳ תוס׳ הכא [דל״ד א׳ ד״ה אילימא]. וער״ן חולין [רצ״א א׳]. ורבנן ס״ל חולי לא הוה כמום עובר ע״י הקזה. דלפעמים תתרפא בלי הקזה. ולא הו״ל כבעל מום כלל. ולהכי אסור להקיזה במקום שאפשר שתומם. וקיי״ל כר״ש [שי״ג. ולתוס׳ ורא״ש הכא. קיי״ל כרבנן]:

לפי כתב-יד קופמן

בית שמי אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור – אחת המשמעויות של המונח ״להימנות״ היא להצטרף לחבורה המקריבה יחדיו קרבן או מתארגנת לסעודה משותפת. המינוח מופיע הרבה בקרבן פסח שעליו נמנים אנשים שונים (משנה פסחים פ״ה מ״ג; פ״ו מ״ו ועוד), וכן נמנים לסעודה. המשנה בביצה אומרת: ״אין נמנין על הבהמה לכתחלה ביום טוב, אבל נמנין עליה מערב יום טוב, ושוחטין ומחלקין ביניהן״ (פ״ג מ״ו). על עניין זה מדברת גם משנת שבת הקובעת ש״מטילין חלשים על הקדשים ביום טוב, אבל לא על המנות״ (פכ״ג מ״ב) – החֲלָשִׁים הם ״גורלות״. כידוע הטילו גורל בעבודת המקדש לחלוקת העבודות שבמקדש בין הכוהנים¹. במשנתנו אין מדובר בפיס זה אלא בגורל שהוטל בערב, כשחילקו את בשר הקרבנות של אותו יום בין הכוהנים. המשנה מתירה להטיל גורל כדי לאפשר את חלוקתם התקינה של הקרבנות, או משום שביום טוב מותר לבצע כמעט את כל העבודות שהן בבחינת אוכל נפש, כלומר לצורך התקנת האוכל עצמו. ייתכן שמקור ההיתר הוא היחס למקדש, אף שאכילת הבשר אינה צורך המקדש אלא צורך של הכוהנים. ההיגד השני, ״לא על המנות״, עורר קשיים. הבבלי מפרשו: ״אבל לא על המנות של חול ביום טוב״ (שבת קמט ע״ב), ורוב מפרשי התלמוד הבינו שהכוונה לבשר קודשים שנשחטו בחול, אך עדיין הם מותרים באכילה לכוהנים, ואותם אסור לחלק ביום טוב בגורל משום שניתן היה לעשות זאת בערב החג, וכל מלאכה שניתן לעשותה מערב יום טוב, אפילו לצורכי אוכל נפש, אסור לעשותה ביום טוב. ברם ההסבר קשה, שהרי לא שמענו שהקודשים של היום הקודם נקראים ״מנות״.

לדעתנו בשני המקרים מדובר על התארגנות חבורה לאכילה משותפת של קרבן, ומותר לארגן את החבורה ביום חול אך לא בשבת. שכן מלבד הבשר המשותף הביאו המתארגנים גם מוצרים שאינם קודש כמלח, ירקות וכיוצא באלו, וחלוקתם של אלו אסורה ביום טוב, וקל וחומר בשבת.

הבכור שייך לכוהן, אך הוא אינו רשאי להביאו לסעודה משותפת עם מי שאינו כוהן. אמנם יש בכך מעין חלוקה מסחרית כשרה (בשר הבכור תמורת מוצרים אחרים), אבל אין למכור את הבכור בכל דרך, כולל מסירתו לבני החבורה המשותפת. הסבר זה מתיישב היטב עם הפירוש שלפיו המשנה הקודמת אוסרת כל מכירה של בכור, אבל אם היא מתירה מכירה באומדנה אזי החידוש גדול עוד יותר. הסעודה המשותפת נתפסת כמכירה לכל דבר, אפילו יותר ממכירה באומדנה.

גם התוספתא עוסקת בסעודה המשותפת שהייתה כולה מלאה התחשבנות הדדית מבוקרת: ״רבן שמעון בן גמליאל אומר מפייס אדם את עצמו בליטרא בבכור, לידע מה הגיעו. רבי יהודה אומר מצא אדם את חברו בירושלם אמר לו אכלת היום? אמר לו ׳מן׳, יודע שמהמעשר אכל. מה המן אין לו דמים, אף מעשר אין לו דמים. אמר לו ׳קיץ׳, יודע שהבכור אכל. מה הקיץ נמכר בזול, אף הבכור נמכר בזול״ (תוספתא בכורות פ״ג הי״ד, עמ׳ 537). הרישא מדברת על הטלת הגורל על חלקי הבשר או הסעודה (משנה שבת פכ״ג מ״ב). עוד אנו שומעים על הקוד הפנימי של אנשי ירושלים. פלוני שואל את חברו הכוהן ״מה אכלת היום״ וחברו עונה לו ב״שפה המקצועית״. ״מן״ משמעו שאכל פרות מעשר שני, שמותר למכרו, אך מחירו היה זול בגלל השפע הרב של פרות מעשר שני בירושלים. אם החבר אמר ״קיץ״ משמעו שאכל בכור, כבית הלל שמותר להימנות על הבכור. גם המעשר וגם בשר הבכור חולקו בחינם במסגרת הסעודות המשותפות (סעודות קודש) שערכו עולי הרגל בירושלים. בירושלים נהגו אפוא כבית הלל, או שמא מדובר בכוהן הרשאי, לכל הדעות, להימנות על הבכור.

בית הלל מתירין – להימנות על הבכור, שכן אין זו ״דרך מכירה״. אפילו גוי – גם הגוי רשאי לאכול בבכור (הבשר עצמו אינו קודש), ובתנאי שהכוהן ייתן לו את הבשר שלא בדרך מכירה. התוספתא מנסחת אחרת את המחלוקת: ״בית שמאי אומרים אין נמנים על הבכורות אלא הכהנים בלבד, ובית הלל אומרים אף ישראל, רבי עקיבא מתיר אפילו גוי, שנאמר כצבי וכאיל״ (תוספתא בכורות פ״ג הט״ו, עמ׳ 538). אם כן משנתנו היא כרבי עקיבא הקרוב לבית הלל, וכך נהגו הציבור בימי בית שני (כבית הלל)⁠². אגב כך מוזכרת בתוספתא מחלוקת נוספת: ״בשר בכור בית שמאי אומרים אין מאכילין אותו לנדות, ובית הלל אומר מאכילין אותו לנדות״ (שם הט״ז). את בשר הבכור שהוקרב צריך לאכול בטהרה, והוא אסור באכילה לזר (ספרי דברים, עב, עמ׳ 138). התוספתא מדברת אפוא על האוכל בכור בזמן הזה, לאחר שנפל בו מום ונשחט. אין צורך לאכלו בטהרה. אף על פי כן בית שמאי אוסרים על הנידה לאכול ממה שהיה קדוש (לא במובן ההלכתי של ״קודשים״), אבל היה קדוש לפחות במובן התחושתי של המילה. בית הלל שומרים על המסגרת ההלכתית, ואם לא נדרשת טהרה אזי גם הנידה רשאית לאכול בשר בכור. המחלוקת היא מאלפת. בית הלל שומרים על המסגרת המשפטית, ובית שמאי פוסקים לפי תחושת הנפש הדתית מבלי לברר את המעמד הטכני-הלכתי של הבשר. לדעתנו זה קו המבדיל בין בית שמאי לבית הלל במחלוקות רבות³.

בכור שאחזו דם אפילו מת – אפילו עומד למות. אין מקיזין לו את הדם דברי רבי יהודה – הקזה הייתה רפואה מקובלת בעולם הקדום. השתמשו בה בכל מקרה של רפיון גוף, והיא גרמה לזירוז המערכות ולרענון. לסוגים רבים של מחלות הייתה ההקזה כמובן מכה לגוף וגרמה לנזק, ברם כל העולם הקדום לא הכיר מספיק את המערכות בגוף. דם הקיזו מבהמה חולה ומאדם חולה כאחד (תוספתא מועד קטן פ״ב הי״א ועוד). החשש הוא שאגב ההקזה ייגרם לבהמה מום, ואין לגרום בכוונה למום בקודשים, גם לא בזמן הזה כשאי אפשר להקריב קרבנות כלל.

וחכמים אומרים יקיז – כדי לרפא את הבהמה, ובלבד שלא יעשה בו מום – בכוונה. אם עשה בו מום – תוך כדי שחיטה, הרי זה לא ישחוט עליו – אין המום נחשב למכשיר לשחיטה. רבי שמעון אומר יקיז אף על פי שהוא עושה בו מום – משמע שחולק על חכמים ומתיר להקיז דם, ואם נעשה מום בבהמה הרי זה ישחט על סמך מום זה.

בתוספתא יש חזרה על העמדות שבמשנה, תוך חילופים בשמות המוסרים השונים. אך לרבי מאיר עמדה נוספת: ״בכור שאחזו דם אין מקיזין לו את הדם במקום שעושה בו מום אבל מקיזין לו את הדם במקום שאין עושה בו מום, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אף מקיזין לו את הדם במקום שעושה בו מום. אין נשחט על אותו המום אלא על מום אחר, רבי יהודה אומר אף נשחט על אותו המום. רבי שמעון אומר אפילו מת אין מקיזין לו את הדם״ (תוספתא בכורות פ״ג הי״ז, עמ׳ 538; בבלי, לג ע״ב). המשנה מתחילה באיסור ומסיימת בהיתר והתוספתא ההפך, אבל ההבדל המהותי יותר הוא עמדת רבי מאיר. כל יתר העמדות מתייחסות לבהמה באופן כללי, ואילו רבי מאיר מפגין התחשבות במיקום המום. גישתו של רבי מאיר היא פשוטה וברורה ומעידה על ניסיון הבא מהכרת חיי הבהמה. אכן יש מקומות רבים שניתן להקיז מהם דם והבהמה לא תיפגע לטווח ארוך. כל יתר העמדות מעידות על ריחוק מחיי המציאות. על תופעה זו של התרחקות מחיי המציאות, או ליתר דיוק התעלמות מההיבטים הרֵאליים של חיי היום-יום, עמדנו כבר לעיל.

1. ראו פירושנו ליומא פ״ב מ״ב-מ״ד, ובדיונים שם גם במקבילות.

2. זאת אף שלימדנו ביכלר שבימי בית שני שלטו בית שמאי (כלומר ההלכה נהגה כמותם), והם שהובילו את תהליך קבלת ההחלטות הציבוריות; ראו ביכלר, בית שמאי. בבבלי, לב ע״ב, מובאת ברייתא נוספת הקרובה בדיניה למשנה.

3. ראו הסברנו לתרומות פ״א מ״א; פ״ב מ״א.

(ג) הַצּוֹרֵם בְּאֹזֶן הַבְּכוֹר, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁחֵט עוֹלָמִית, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כְּשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ מוּם אַחֵר, יִשָּׁחֵט עָלָיו. מַעֲשֶׂה בְזָכָר שֶׁל רְחֵלִים זָקֵן וּשְׂעָרוֹ מְדֻלְדָּל, רָאָהוּ קַסְדּוֹר אֶחָד, אָמַר, מַה טִּיבוֹ שֶׁל זֶה. אָמְרוּ לוֹ, בְּכוֹר הוּא וְאֵינוֹ נִשְׁחָט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ מוּם. נָטַל פִּגְיוֹן וְצָרַם בְּאָזְנוֹ, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהוּ. רָאָה שֶׁהִתִּירוּ, וְהָלַךְ וְצָרַם בְּאָזְנֵי בְכוֹרוֹת אֲחֵרִים, וְאָסָרוּ. פַּעַם אַחַת הָיוּ תִינוֹקוֹת מְשַׂחֲקִין בַּשָּׂדֶה וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת טְלָאִים זֶה לָזֶה, וְנִפְסְקָה זְנָבוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם וַהֲרֵי הוּא בְכוֹר, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהוּ. רָאוּ שֶׁהִתִּירוּ, וְהָלְכוּ וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים, וְאָסָרוּ. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא לְדַעְתּוֹ, אָסוּר. וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, מֻתָּר.

In the case of one who slits [hatzorem] the ear of a firstborn offering, that person may never slaughter that animal. This is the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: If another blemish later develops in the firstborn, he may slaughter the animal on account of that second blemish.
There was an incident involving an old ram whose hair was long and dangling, because it was a firstborn offering. And one Roman quaestor [kastor] saw it and said to its owner: What is the status [tivo] of this animal that you allowed it to grow old and you did not slaughter it? They said to him: It is a firstborn offering, and therefore it may be slaughtered only if it has a blemish. The quaestor took a dagger [pigom] and slit its ear. And the incident came before the Sages for a ruling, and they deemed its slaughter permitted. And after the Sages deemed its slaughter permitted, the quaestor went and slit the ears of other firstborn offerings, but in these cases the Sages deemed their slaughter prohibited, despite the fact that they were now blemished.
One time children were playing in the field and they tied the tails of lambs to each other, and the tail of one of them was severed, and it was a firstborn offering. And the incident came before the Sages for a ruling and they deemed its slaughter permitted. The people who saw that they deemed its slaughter permitted went and tied the tails of other firstborn offerings, and the Sages deemed their slaughter prohibited. This is the principle: With regard to any blemish that is caused intentionally, the animal’s slaughter is prohibited; if the blemish is caused unintentionally, the animal’s slaughter is permitted.

[ג] הַצּוֹרֵם אֹזֶן הַבְּכוֹר, הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁחֹט עוֹלָמִית, דִּבְרֵי רְבִּי אֱלִיעֶזֶר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לִכְשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ מוּם אַחֵר, יִשְׁחֹט עָלָיו.

מַעֲשֶׂה בְזָכָר שֶׁלָּרְחֵלִים זָקֵן, וּשְׂעָרוֹ מְדֻלְדָּל, רָאָהוּ קַסְטוֹר אֶחָד, אָמַר: ״מַה טִּיבוֹ שֶׁלָּזֶה?⁠״ אָמְרוּ לוֹ: ״בְּכוֹר הוּא, וְאֵינוּ נִשְׁחָט, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בוֹ מוּם.⁠״ נָטַל פִּגְיוֹם וְצָרַם בְּאָזְנוֹ.

וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְהִתִּירוּ.

וְרָאָה שֶׁהִתִּירוּ, וְהָלַךְ וְצָרַם בְּאֹזֶן בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים, וְאָסְרוּ.

פַּעַם אַחַת הָיוּ תִינוֹקוֹת מְשַׂחֲקִין בַּשָּׂדֶה, וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת טְלָאִים זֶה עַל זֶה, וְנִפְסְקָה זְנָבוֹ שֶׁלְּאֶחָד מֵהֶן, וַהֲרֵי הוּא בְּכוֹר.

וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְהִתִּירוּ.

וְרָאוּ שֶׁהִתִּירוּ, וְהָלְכוּ וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים, ^א

וְאָסָרוּ.

זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא לְדַעְתּוֹ, אָסוּר, וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, מֻתָּר.

א. בכ״י: אֲחֵרִים בְּכוֹרוֹת

(ג-ד) תוספתא בכורות ג׳:י״ח

הָיָה בְּכוֹר, בְּעָטוֹ וְעָשָׂה בוֹ מוּם, אִם נִתְכַּוַּן לְכָךְ, אָסוּר, וְאִם לָאו, מֻתָּר.

בבלי בכורות ל״ד.

בבלי בכורות ל״ה.

הצורם באוזן הבכור ה״ז לא ישחט עולמית כו׳: מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל ראהו כו׳ – צרם נקב קסדור ממונה על ממוני המלך וכבר בארנו אותו בנשים. מה טיבו מה סבתו ועניינו ושם הסבה אצלם טוב: ופיגיון שם הכלי שבו מנקבים מקום הנזם: והשמיענו דין העובד כוכבים ודין קטני ישראל לפי שמשניהם יחד יתאמת הענין שאילו השמיענו דין העובד כוכבים לבדו אמרנו זה הוא כדי שלא ירגיל לעשותו פעם שניה אבל הקטן אי אפשר שירגיל לעשות כן ולא יהא מותר לאכול מה שעשה בו מום אפי׳ שלא במתכוין ואילו השמיענו דין קטנים אמרנו כדי שלא יתערב לנו קטן בגדול ולפיכך הוא מותר המום שעשאוהו שלא במתכוון אבל העובד כוכבים שהוא גדול שמא יתערב בישראל גדול ויהיה הבכור ההוא אסור ואע״פ שלא נתכוון בעליו עליו לכך הודיענו שאין הפרש ביניהן ודבר ברור שזה הקסדור לא נתכוון בנוקבו אזן הבכור הזה אלא כדי שיעשה בו מום אבל הואיל ועשה זה ממילא שלא צוינו אותו לפיכך מותר לנו לשחוט אותו וכשמתכוון לזה תמיד היינו כאילו אנו צוינו אותו להטיל המום ומה שאמר כל שהוא לדעתו אסור ואפי׳ ע״י סיבה כגון שהוליכו במקום שיש בו ברזל עומד כדי שיכשל בו ויעשה בו מום וכיוצא בו ושלא לדעתו מותר ואפי׳ אמר בתוך סיפור דבריו אילו נפל בבכור זה מום הייתי אוכלו ולא נתכוין לעשות בו מום ושמע העובד כוכבים ועשה בו מום והוא לא ידע הרי זה מותר: וראוי שתדע שמטיל מום בקדשים לוקה ובתוספתא דבכורות אמרו העושה מום בבעל מום והמסרס את המסורס והמחמץ את המחומץ לוקה את הארבעים ודע זה. ודע שאם עבר ישראל והטיל מום בבכור ומת הרי בנו שוחט את הבכור ההוא באותו המום וזהו מה שאמרו לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן ואין הלכה כר׳ אליעזר:

הַצּוֹרֵם. הַפּוֹגֵם. וּבְכֹהֵן אַיְרֵי, שֶׁפּוֹגֵם אֹזֶן הַבְּכוֹר כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה חֻלִּין בְּיָדוֹ:

הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁחֵט עוֹלָמִית. וַאֲפִלּוּ נָפַל בּוֹ מוּם אַחֵר. מִשּׁוּם קְנָס, לְפִי שֶׁעָבַר וְהִטִּיל מוּם בַּקָּדָשִׁים. שֶׁהַמַּטִּיל מוּם בַּקָּדָשִׁים סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וַאֲפִלּוּ עָשָׂה מוּם בְּבַעַל מוּם. דִּכְתִיב (ויקרא כב) כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ, קָרֵי בֵּיהּ לֹא יְהַיֶּה בּוֹ, שֶׁלֹּא יַטִּיל בּוֹ מוּם. וּמִדַּהֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב מוּם וְכָתַב כָּל מוּם, לְרַבּוֹת אֲפִלּוּ בַּעַל מוּם שֶׁלֹּא יַטִּיל בּוֹ מוּם:

כְּשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ מוּם אַחֵר יִשְׁחֹט עָלָיו. וַאֲפִלּוּ בְאוֹתוֹ מוּם עַצְמוֹ, אִם מֵת הַמַּטִּיל אֶת הַמּוּם, בְּנוֹ שׁוֹחֵט אַחֲרָיו עַל אוֹתוֹ הַמּוּם. דִּלְדִידֵיהּ קָנְסוּ רַבָּנָן, לִבְרֵיהּ לֹא קָנְסוּ רַבָּנָן. וְכֵן הֲלָכָה:

וּשְׂעָרוֹ מְדֻלְדָּל. לְפִי שֶׁלֹּא נִגְזַז מֵעוֹלָם:

קַסְדּוֹר. מְמֻנֶּה מֵהַמֶּלֶךְ:

מַה טִּיבוֹ שֶׁל זֶה. שֶׁהִנִּיחוּהוּ לְהַזְקִין כָּל כָּךְ:

פִּגְיוֹן. סַכִּין שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי פִּיּוֹת קָרוּי פִּגְיוֹן:

וְהִתִּירוּהוּ. אַף עַל פִּי שֶׁהַנָּכְרִי נִתְכַּוֵּן לְהַטִּיל בּוֹ מוּם, כֵּיוָן דְּשֶׁלֹּא מִדַּעַת יִשְׂרָאֵל עָשָׂה, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיִשְׂרָאֵל:

רָאָה שֶׁהִתִּירוּ וְהָלַךְ וְצָרַם בְּאָזְנֵי בְכוֹרוֹת אֲחֵרִים. כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיִשְׂרָאֵל. נַעֲשָׂה כְאִלּוּ אָמַר לוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲשֵׂהוּ וְאָסוּר:

הָיוּ תִינוֹקוֹת מְשַׂחֲקִים. וּצְרִיכָא לְאַשְׁמְעִינַן קַסְדּוֹר נָכְרִי וְתִינוֹקוֹת. דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן קַסְדּוֹר, הֲוָה אֲמֵינָא בְנָכְרִי הוּא דְשָׁרֵי דְּלֵיכָּא לְמִגְזַר דִּלְמָא אָתֵי לְמִסְרַךְ וְלִלְמֹד לְהַטִּיל מוּם בַּקָּדָשִׁים, דְּסִרְכֵיהּ דְּנָכְרִי לֹא אִכְפַּת לָן שֶׁהֲרֵי נָהוּג הוּא בְאִסּוּרִין, אֲבָל קָטָן דְּאִי שָׁרֵית לֵיהּ אָתֵי לְמִסְרַךְ אֵימָא לֹא. וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן תִּינוֹקוֹת הֲוָה אֲמֵינָא תִינוֹק הוּא דְּשָׁרוּ רַבָּנָן, דְּמַאן דְּחָזֵי לֹא אָתֵי לְמֵימַר נַמִּי אִי הֲוָה שָׁדֵי בֵיהּ גָּדוֹל מוּמָא הֲוָה מִשְׁתְּרֵי, דְּקָטָן בְּגָדוֹל לֹא מִחַלַּף, אֲבָל נָכְרִי גָדוֹל דְּאָתֵי לְאִחַלּוֹפֵי בְגָדוֹל יִשְׂרָאֵל אֵימָא לֹא, צְרִיכֵי:

כֹּל שֶׁהוּא לְדַעְתּוֹ אָסוּר. לַאֲתוֹיֵי גְרָמָא. כְּגוֹן שֶׁיּוֹלִיךְ הַבְּהֵמָה בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בַּרְזֶל כְּדֵי שֶׁתִּכָּשֵׁל בּוֹ וְיִפֹּל בָּהּ מוּם:

וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ מֻתָּר. לַאֲתוֹיֵי אִם הָיָה יִשְׂרָאֵל מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְאוֹמֵר בִּפְנֵי הַנָּכְרִי בְּכוֹר זֶה אִם נָפַל בּוֹ מוּם הָיִינוּ אוֹכְלִים אוֹתוֹ, וְשָׁמַע הַנָּכְרִי וְהִטִּיל בּוֹ מוּם, מֻתָּר:

הצורם (he who makes a slit) – he mutilates/disqualifies. And we are speaking of a Kohen, who slits the ear of the firstling in order that it will be unconsecrated in his hand.

הרי זה לא ישחט עולמית – and even if another blemish befell it, because of a fine, because he transgressed and placed a blemish on Holy Things. For a person who places a blemish on Holy Things is flogged forty times (i.e., minus one), and even if he made a blemish upon a blemish. As it is written (Leviticus 22:21): “there must be no defect in it,” it reads, “will not be in it,” that he will not place in it a defect. For it could have been written, “a defect,” but it is written, "כל מום"/”there must be no defect,” to include even a defect that he did not place upon it.

כשיולד לו מום אחר ישחט עליו – and even on the same defect itself. If it person who placed the defect on it died, his son slaughters it after him on that defect, but the Rabbis fined him (i.e., the original person who placed he defect on the animal) but the Rabbis did not fine his son. And such is the Halakha.

ושערו מדולדל – that it was never sheared.

קסדור (quaestor) – appointed by the king.

מה טיבו של זה- that he left it to be wounded/damaged so much.

פגיון – a knife that has two mouths is called a dagger.

והתירוהו – even though that the heathen intended to place upon it a blemish. Since that it was without the knowledge of an Israelite/Jew that he did it, he didn’t intend to do something beneficial to a Jew.

ראה שהתירוהו והלך וצרם באזני בכורות אחרים – in order to do something beneficial to a Jew, it was done as if the Jew had said to him that he should do it and it is prohibited.

היו תינוקות משחקות – and it is necessary to inform us about a heathen quaestor and young children. For if it had taught [only] the quaestor, I might think that it was a heathen that was permitted for one cannot make a decree for perhaps he comes to hand it over to you and to learn how to make a blemish in Holy Things, for we do not care that it is the habit of heathens for it is their custom in forbidden thigs, but a minor, if he permitted him, he would come to hand it over to you, I would say no. But if we taught only regarding young children, I would think that it was a young child that the Rabbis permitted, for one that is appropriate would not come to state also that an adult who cast upon it a blemish would be permitted, for a minor and an adult are not confused/interchangeable, but an adult heathen who comes to switch with an adult Israelite, I would say no. Both are necessary.

כל שהוא לדעתו אסור – to include an indirect effect. As for example, that he would cause the animal to walk in a place where there is iron in order that it would trip upon it and a blemish would befall it.

ושלא לדעתו מותר – to include that if the Israelite/Jew was making a statement incidentally (i.e., in ignorance of its legal bearing), and states in the presence of the heathen that this firstling if a blemish befell it, that is that we consume it. And the heathen heard and placed upon it a blemish, it is permitted.

הרי זה לא ישחוט עולמית דברי ר׳ אליעזר. בגמרא פריך ומי קניס ר׳ אליעזר לעולם פי׳ שלעולם לא יהיה מותר ורמינהי דתנן בספ״ז דמסכת נגעים מי שהיתה בו בהרת ונקצצה טהורה קצצה מתכוין ר׳ אליעזר אומר לכשיולד לו נגע אחר יטהר ממנו וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו או עד שתתמעט בהרתו מכגריס ומשני כי קניס ר׳ אליעזר בממונו אבל בגופו לא קא קניס ממונו דאיכא למימר דאתי למיעבד ממה נפשך דסבר אטיל בו מום ואם יתירוהו לי בכך הרי נשכרתי ואם לאו מה הפסדתי אם אמתין עד מום אחר בלאו הכי נמי הייתי ממתין עד שיפול בו מום הלכך קנסינן ליה לעולם אפילו יפול בו מום אחר כי היכי דלא ליתי וליעבד אבל בגופו ליכא למימר דמנחית לספיקא ולקוץ אי לא קנסינן ליה לעולם דהא ודאי לא עביד איניש כיון דקנסינן ליה עד שיולד לו נגע אחר דחייש שמא נגע אחר לא יולד לו לעולם ולא נטהר לעולם ואפילו אם יולד מה נהנה בקציצה הרי הוא נגוע כבתחלה מוטב לו להניח את זה שמא יתרפא ורבנן אדרבנן לא קשו אהדדי אע״ג דבמתני׳ מקילין מלקנוס יותר מר׳ אליעזר והתם מחמירין יותר מר׳ אליעזר דהכא במאי דעביד קנסוהו רבנן במאי איכוון למישרייה בהאי מומא בהאי מומא קנסוהו רבנן דבהאי מומא לא לישתרי ליה והתם במאי דעבד קנסוהו רבנן במא איכוון לטהורי נפשיה בהאי קציצה בהאי קציצה קנסוהו רבנן. ואם מת הצורם לא קנסו בנו אחריו מההיא דשדה שנטייבה בשביעית כמו שכתבתי בפ״ד דשביעית ובפ׳ השולח גט גבי מוכר עבדו לעו״ג או לח״ל ובפ׳ שני דמועד קטן:

מעשה בזכר וכו׳ תוס׳ פ׳ הלוקח בהמה ד׳ כ״ד:

זקן ושערו מדולדל. בח״ל ובזמן הזה עסיקינן דאי לא תימא הכי לקרביה הרגמ״ה ז״ל:

ראהו קסדור. מצאתי מוגה ראוהו קסטור בטי״ת. ובטור י״ד סימן שי״ג:

וצרם באזנו. נראה לר״י דאפי׳ בצרימה קטנה שהצפורן חוגרת בה יש לנו לחושבו למום מובהק דלשון צרימה משמע אפילו קטנה שהצפורן חוגרת בה. תוס׳ חיצוניות. וז״ל ספר הלבוש שם סי׳ שי״ג אם עו״ג או תנוק מטיל בו מעצמו אם לא כיון להתירו מותר שאם כיון העו״ג להתירו גזרו בו משום דידיה אבל אם לא כיון להתירו לא גזרו בו ואפילו אם שואל למה אין שוחטין אותו והשיבו לו לפי תומם שאסור לנו לשוחטו עד שיפול בו מום לא גזרו בו דהא לא אמרו לו שיטיל בו מום אלא לפי תומם הגידו לו הענין והוא מעצמו עשה ויכול להיות כדי לנסות עשה כי לא האמין ולא שהיתה כונתו שיתירוהו אבל אם כיון להתירו כגון לאחר שרואה שיתירוהו עכשיו על ידו עושה ג״כ כן לאחרים כדי שיתירוהו אסור ואם ספק אם כיון להתירו או לא אזלינן לקולא דספיקא דרבנן הוא ואם עו״ג מסיח לפי תומו שהישראל צוהו מהמנינן ליה להחמיר ואין מתירין אותו ע״כ:

זה הכלל כל שהוא לדעתו. לאתויי גרמא פי׳ רש״י ז״ל כגון אם הניח בצק ודבילה ע״ג אזן הבכור כדי שיבא הכלב ויטלנה או כגון מה שפי׳ רעז״ל מועתק מהרמב״ם ז״ל. עוד גרסינן בגמרא אמר רב חסדא אמר רב קטינא לא שנו דמותר הבכור ע״י עו״ג אלא דאמר לו לעו״ג אא״כ היה בו מום דמשמע שיפול בו מום ממילא אבל אם אמר לו אא״כ נעשה בו מום דמשמע ע״י אדם כמאן דאמר ליה זיל עביד ביה מומא דמי ורבא אמר נעשה נמי ממילא משמע ולא שנא ופי׳ הרגמ״ה ז״ל שלא לדעתו לאתויי מסיח לפי תומו דאפילו דאמר אא״כ נעשה בו מום קרי מסיח לפי תומו הואיל ולא שאל אותו העו״ג מה טיבו כההוא קסדור אלא הוא מעצמו היה מסיח לפי תומו ע״כ בתוס׳ לשון קצת:

הרי זה לא ישחט עולמית. כתב הר״ב משום קנס כו׳ [ועי׳ מ״ש במשנה ה׳ פ״ז דנגעים] ואפילו עשה מום בבעל מום כו׳. משמע דלהלכה כתב כן. דהא לטעמא דר״א לא איצטריך. דדלמא ר״א לא אמר אלא במטיל מום בתם. ועוד שלא פי׳ דרבנן פליגי עליה בהא. ודברי תימה הן דהא בסיפא דתנן כל שהוא לדעתו מפרש דלאתויי גרמא. ומפורש בגמרא דנפקא לן מכל מום כמ״ש שם. והיינו לרבנן דפליגי בברייתא עם ר״מ. דר״מ סבר אף בעל מום אסרה תורה להטיל בו מום ודריש כל. כמ״ש הר״ב. ורבנן דרשי לכולא קרא תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו. דמשמע תמים הראוי לרצון אמרתי לך דכל מום לא תטיל בו. אבל בעל מום לא. ומפקי כל לגרמא. וכן פסק הרמב״ם כחכמים בפ״א מהלכות אסורי מזבח והתוס׳ והרא״ש דקדקו. דאפילו בעל מום עובר לא אסרה התורה. אבל מדרבנן מיהא אסור. ומ״ש הר״ב קרי ביה לא יהיה כלומר היו״ד בשבא. והה״א בפתח. והוא לשון צווי ואזהרה:

טיבו. מפורש במשנה ח׳ פ״ק דכתובות:

והתירוהו. פי׳ הר״ב שלא נתכוין לעשות נ״ר לישראל. שהרי אינו יודע שע״י מום שיעשה בו ישחט אא״כ נפל מאליו. רש״י:

[*היו התינוקות כו׳. וכ׳ הר״ב דצריכא כו׳. דסרכיה דנכרי לא אכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורין וכן לשון רש״י. ואני תמה דמכדי הטלת מום בבכור איסור הוא לגביה ובסוגיא לא קאמר אלא דלא אתי למסרך ויכולני לפרש דסרכי׳ לא מידי הוא שאינו איסור לגביה. כן נראה שמפרש הרמב״ם]:

כל שהוא לדעתו אסור. כתב הר״ב לאתויי גרמא כו׳. דתניא מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום. מנין שלא יביא דבלה ובצק ויניחנה על האוזן כדי שיבא כלב ויאכלנה. ת״ל כל מום אחד מום ואחד כל מום. גמרא סוף דף ל״ג. והא דאסברה לה הר״ב כגון שיוליך הבהמה במקום שיש שם ברזל כו׳. מפי׳ הרמב״ם העתיק כן ואף בחבורו פ״ב מהלכות בכורות כתב כן. אלא שהעתיק ג״כ הברייתא דנתן דבילה כו׳. וכתב הכ״מ מעובדא דר׳ צדוק איכא למילף הכי. ע״כ. וגם על זה יש לפקפק דלא נקט כההוא עובדא ממש. דהכי הוה דרמא ליה שערי בסלא בהדי דקא אכיל איבזע שיפתיה. גמ׳ דף ל״ו:

ושלא לדעתו מותר. כתב הר״ב לאתויי אם היה ישראל מסיח לפי תומו וכו׳. לשון רש״י שלא שאל קסדור מה טיבו אלא הם עצמם מסיחים לפי תומם כו׳:

{ט} מַשְׁמַע דְּלַהֲלָכָה כָתַב כֵּן, דִּלְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לֹא אִצְטְרִיךְ, דְּדִלְמָא לֹא אָמַר אֶלָּא בְתָם, וְעוֹד שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ דְּרַבָּנָן פְּלִיגֵי. וְדִבְרֵי תֵימַהּ הֵן כוּ׳, דְּכָל זֶה אַלִּיבָּא דְרַבִּי מֵאִיר בַּגְּמָרָא, אֲבָל רַבָּנָן דְּזֶה הַכְּלָל דְּסֵיפָא פְלִיגֵי דְדַוְקָא בְתָם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

{י} כְּלוֹמַר, הַיּוּ״ד בִּשְׁבָ״א וְהַהֵ״א בְּפַתָּח. וְהוּא לְשׁוֹן צִוּוּי וְאַזְהָרָה:

{יא} שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁעַל יְדֵי מוּם שֶׁיַּעֲשֶׂה בוֹ יִשָּׁחֵט, אֶלָּא אִם כֵּן נָפַל מֵאֵלָיו. רַשִׁ״י:

{יב} רַשִׁ״י. וַאֲנִי תָמֵהַּ דְּמִכְּדִי הַטָּלַת מוּם בִּבְכוֹר אִסּוּר הוּא לְגַבֵּיהּ. וּבַסֻּגְיָא לֹא קָאָמַר אֶלָּא דְּלֹא אָתֵי לְמִסְרַךְ. וִיכוֹלַנִי לְפָרֵשׁ דְּסִרְכֵיהּ לֹא מִידִי הוּא, שֶׁאֵינוֹ אִסּוּר לְגַבֵּיהּ. כֵּן נִרְאֶה מִפֵּרוּשׁ הָרַמְבַּ״ם:

{יג} כִּדְיָלֵיף לֵיהּ בַּגְּמָרָא מִקְּרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

{יד} שֶׁלֹּא שְׁאָלָם הַקַּסְדּוֹר מַה טִּיבוֹ אֶלָּא הֵם עַצְמָם מְסִיחִים לְפִי תֻמָּם כוּ׳. רַשִׁ״י:

יד) הצורם
הפוגם:

טו) הרי זה לא ישחט עולמית
אפילו הומם אח״כ מום קבוע. ובבעליו כהן מיירי. ומשום קנסא:

טז) ישחוט עליו
ואם מת המטיל בו המום. מותר לבנו וא״צ מום אחר. וה״ה בשחטו המטיל בו המום. מותר לאחרים. רק לכתחילה לא ישחוט ויאכיל לאחרים. דלמא יחזיקו לו טובה בעבור זה [ש״ך שי״ג סק״ב]. [אבל אי״ל למה הכא אסור לשחטו כדי להאכיל לאחרים. ומ״ש ממבשל בשבת אפילו במזיד דמותר מיד לאחרים במוצאי שבת [כא״ח שי״ח]. י״ל התם ליכא תקנה אחרת. דאף אם נאמר שימתין בכדי שיעשה. עכ״פ אי אפשר להמתין בה על פעולה אחרת שעי״ז יחשב פעולה זאת כאלו לא נעשית. או נ״ל דהכא כיון שאין לו שום תקנה בבהמה זו. חשדינן טפי שיהווה בה מום כדי שיהנו ממנה אחרים עכ״פ]:

יז) ושערו מדולדל
תלוי סביבו מדאסור לגזזו כל ימיו. ונקט הכי לאשמעינן שעי״ז תמה עליו הקסטור:

יח) ראהו קסדור אחד
בלשון רומי קוועסטאר. והוא קרימינאל ריכטער בל״א. ממונה ממלך:

יט) אמר מה טיבו של זה
שהניחוהו להזקין כל כך ושערו להתדלדל:

כ) נטל פגיון
בלשון רומי פוגיאנע. והוא לאנצע בל״א סכין פיפיות:

כא) ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו
דמה שהטיל בו מום. לא לעשות נחת רוח לישראל נתכוון. דהרי מדבריהם משמע שיצטרך שיפול בו מום מעצמו. ותו הרי לדידהו לא הו״ל מום רק בחסר אבר כולו [כגיטין נ״ו א׳]. רק דרך שחוק והיתול עשה האי קסדור כן:

כב) ואסרו
קמ״ל תנא בקסדור נכרי. דלא אמרינן אתא לאחלופי בגדול ישראל. וקמ״ל תינוקת. דלא אמרינן אי שרית בהו. אתו למסרך כשיגדילו:

כג) כל שהוא לדעתו אסור
זה הכלל. לאתויי גרמא. כגון שהניח לחם על אזנו. כדי שישכנו שם הכלב. וכדומה:

כד) ושלא לדעתו מותר
וזה הכלל דשלא לדעתו. לאתויי בלא היה הקסדור שואל תחלה מה טיבו. רק שהתחיל הישראל. וסיפר לנכרי דבכור זה כשיומם אנו אוכלים אותו ולא כוונו שיטיל בו השר מום. ואעפ״כ הטיל בו השר מום. אם רגלים לדבר (שנתכוון) [שלא נתכוון] הנכרי להתירו. מותר [שי״ג ודלא כמשמע לכאורה מר״ב]:

לפי כתב-יד קופמן

הצורם אוזן הבכור – כדי לגרום לו מום בכוונה, הרי זה לא ישחוט עולמית דברי רבי אליעזר –מום שנגרם בכוונה אינו מהווה עילה לשחיטת הכבש, אבל רבי אליעזר קונס אותו בכך שגם אם ייפול מום אחר לא יוכל לשחוט את הבהמה. עם זאת ברור שסתם צרימה באוזן, אף שאינה מסכנת את הכבש או העז, מהווה מום, כלומר עילה לפסילת הכבש לקרבן. המשנה בחרה במום צדדי זה כדי להדגים את ההלכה משום שהוא מתאים למעשה הבא. וחכמים אומרים כשיולד לו מום אחר ישחוט עליו – מום זה אינו נחשב לעילה, אך מום אחר ייחשב כעילה, ואין כאן מרכיב קנס. הבבלי (לד ע״ב) משווה הלכה זו למי שקוצץ את סימני הנגע שהיו בו (משנה נגעים פ״ז מ״ד). הבבלי מנסה להעמיד את המשניות השונות סביב עיקרון אחד, של הטלת קנס או אי הטלתו, ואגב כך מביא עוד עדויות למדיניות של שימוש שיטתי במרכיב הקנס כסייג. ניתן כמובן להציע חלוקה בין המקרים, ולכל נושא מאפיינים הלכתיים שונים במקצת, לפיכך יש לצפות לאי אחידות בשאלת הטלת הקנס. יתר על כן, הטלת קנס נובעת מתנאים חברתיים (הצורך לסייג ולגדור). באופן טבעי ניכרים הבדלים בין הנושאים השונים גם בתחום זה. מתוך הסיפור שבהמשך המשנה עולה שהבכורים הרועים בשטח היו מטרד לא קטן, אך נמנעו מלגעת בקודשים בכוונה.

מעשה בזכר שלרחלים זקן ושערו מדולדל – זכר עלוב, אך לא בעל מום, ראהו ק⁠[ו]⁠סטור אחד – ״קווסטור״ הוא מונח לפקיד בכיר ברומא שהיה אחראי על המשפט. במהלך הימים הפך לתואר גם לסתם קצין רומי, κυαίτωρ (קוויטור). מקור המילה בלטינית (קווסטור). אמר מה טיבו שלזה – הקצין הרומי נתקל בתופעה המוזרה, ומתוך עניין שואל עליה. אמרו לו בכור הוא ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום – מן הסתם היה קשה להסביר את ההלכה לקצין הרומי, נטל פגיום – פגיון הוא סכין קצר שכל חייל רומי נושא עמו (איור 9), וצרם באזנו – והטיל בו מום, ובא מעשה לפני חכמים והתירו – משום שהמום לא הוטל בידי יהודי בכוונה, וראה – הקצין הרומי, שהתירו והלך וצרם באוזן בכורות

אחרים – הקצין רוצה להיטיב עם הציבור היהודי ופוגע בבכורות נוספים, ואסרו – חכמים את הבכור. כיוון שראו שנפתח כאן פתח כללי להיתר קל מדי של הבכור מיהרו לגדור את הפרצה, זאת לפי העיקרון בהלכה הקודמת שמום שהוטל בכוונה אינו נחשב למום.

פעם אחת היו תינוקות משחקין בשדה וקשרו זנבות טלאים זה לזה – חלק מהטלאים היו בכורות, ונפסקה זנבו של אחד מהן והרי הוא בכור – בדיעבד התברר שזנבו של הבכור נתלש והרי זה מום (להלן פ״ו מ״ה), ובא מעשה לפני חכמים והתירו – שכן המום לא הוטל בכוונה. ראו – התינוקות, או ההורים שלהם, שהיתירו – חכמים את הבכור, והלכו וקשרו זנבות אחרים בכורות – מתוך תקווה שעוד בכור ייפסל בדרך זו, ואסרו – חכמים את הבכור שנתלש זנבו. זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור ושלא לדעתו מותר – הכלל מסכם את ההלכה ומנמק אותה: כל מום שנעשה מתוך כוונה או הסכמה אינו נחשב למום. בשני המקרים מדובר בפעם הראשונה באירוע תמים ולכן המום נחשב לעילה להיתר, ובפעם השנייה הוא הופך למנהג קבוע, ולכן אינו נחשב לעילה. עם זאת, אין מדובר כאן על קנס כפי שתבע רבי אליעזר. ברם ייתכן שהמקרים שבמשנה הם לדעת הכול, וגם רבי אליעזר יודה במקרים שאין הם ממש הטלת מום בכוונת זדון.

שני המקרים הדומים מלמדים על היחס למעשה לבכור. הציבור, ובעיקר הכוהנים, משתוקקים שייפול בבכור מום. הם אינם משגיחים עליו במיוחד והוא גדל כמעט פרא, עם זאת נמנעו מלפגוע בו בכוונה. ה״קנס״ של רבי אליעזר, כמו גם העדות במשנה קודמת (פ״ד מ״ו), מצביעים על מקרים שבהם לא נשמרו הלכות בכור. במקרה שלנו ברור שהדין העקרוני נשמר ואנשים מחפשים דרך לעקוף את ההלכה, אבל אינם מעזים להפר אותה בגלוי (להטיל מום בכוונה), וודאי שאינם מתעלמים כליל ממצוות בכור.

עוד מלמדת המשנה שבתחום חיי היום-יום היו היחסים עם חיילי הצבא הרומי תקינים. אמנם היה מתח פוליטי, וכמובן עוינות דתית, אבל ביום-יום התנהלו החיים כתקנם, או לפחות היו מקומות וזמנים שבהם כך היה הדבר, והקצין הרומי מבין ללבם של היהודים ומכבד את חוקיהם המוזרים בעיניו.

(ד) הָיָה בְכוֹר רוֹדְפוֹ, וּבְעָטוֹ וְעָשָׂה בוֹ מוּם, הֲרֵי זֶה יִשְׁחוֹט עָלָיו. כָּל הַמּוּמִין הָרְאוּיִין לָבוֹא בִידֵי אָדָם, רוֹעִים יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים, וְרוֹעִים כֹּהֲנִים אֵינָן נֶאֱמָנִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נֶאֱמָן הוּא עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל שֶׁל עַצְמוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר, לֹא דָנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ.

If one’s firstborn offering was pursuing him, and he kicked the animal and caused a blemish in it, he may slaughter the animal on account of that blemish.
With regard to all the blemishes that are capable of being brought about by a person, Israelite shepherds are deemed credible to testify that the blemishes were not caused intentionally. But priest-shepherds are not deemed credible, as they are the beneficiaries if the firstborn is blemished. Rabban Shimon ben Gamliel says: A priest is deemed credible to testify about the firstborn of another, but is not deemed credible to testify about the firstborn belonging to him. Rabbi Meir says: A priest who is suspect about the matter of causing a blemish may neither adjudicate nor testify in cases involving that matter, even on behalf of another.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלעודהכל

[ד] הָיָה בְכוֹר רוֹדְפוֹ, וּבְעָטוֹ וְעָשָׂה בוֹ מוּם, הֲרֵי זֶה יִשְׁחַט עָלָיו.

כָּל הַמּוּמִין הָרְאוּיִין לָבֹא בִידֵי אָדָם, רוֹעִין יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִין, רוֹעִין הַכֹּהֲנִים אֵינָן נֶאֱמָנִין.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: נֶאֱמָן הוּא עַל שֶׁלַּחֲבֵרוֹ, וְאֵינוּ נֶאֱמָן עַל שֶׁלְּעַצְמוֹ.

רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר, לֹא דָנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ.

[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ג]

בבלי בכורות ל״ה.

היה בכור רודפו ובעטו ועשה בו מום הרי כו׳: כל המומין הראוין לבא בידי אדם רועים כו׳ – כבר זכרנו שהכהנים חייבין בבכור בהמה טהורה כמו שאמר לא נפטרו מבכורות בהמה טהורה ואם יפול בו מום יאכלנו בעליו הכהן בטומאה כמו שיאכל בכור ישראל שנפל בו מום ואמר שאם היה זה הרועה ישראל ורועה בהמות כהן ואמר שהמום הזה אירע בלי כוונה הרי הוא נאמן לפי שלא יגיע לו תועלת שיעשה הוא המום וא״ת שאנו חוששין שמא יעשה זה כדי שיאכיל אותו ממנו הכהן כשישחט אותו מפני שמותר לישראל לאכול מבכור בעל מום כמו שזכרנו אין חוששין לזה לפי שהוא שיעור מועט ועל שיעור מועט כזה לא יעשה עון והוא ענין מה שאמר ללגימה לא חיישינן אבל אם היה הענין בהפך כמו שהיה הרועה כהן והבהמה של ישראל אינו נאמן הרועה לפי שבכור בעל מום מתנה לכהן כמו שזכרנו באורו והרועה חושב בדעתו שלא יניח אותו ויתנהו לזולתו מן הכהנים ולפיכך אנו חוששין שמא הוא עשה בו המום בכוונה ר״ל הרועה כדי שיאכלנו במומו וכן אינו מותר להעיד כהן אחר אם נפל מום בבכור דחיישינן לגומלין זה את זה ואמר רשב״ג נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו וחלק עליו ר״מ ואמר הואיל והוא חשוד אינו נאמן לא על של חבירו ולא על של עצמו וענין מחלוקת ר״מ ות״ק שר״מ אומר בכור כהן צריך ב׳ מן השוק להעיד עליו ות״ק אומר אינו מעיד כהן על בכור כהן הא שלא כהן מעיד ואפי׳ א׳ ורשב״ג אומר אפי׳ בני ביתו של כהן ובניו נאמנים אבל אשתו לא לפי שהיא כגופו והלכה כרשב״ג:

הָיָה בְכוֹר רוֹדְפוֹ כוּ׳ הֲרֵי זֶה יִשְׁחֹט עָלָיו. וְלֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁבְּעָטוֹ בִּשְׁעַת רְדִיפָה, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת רְדִיפָה לֹא:

הָרְאוּיִין לָבֹא בִידֵי אָדָם. שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר אָדָם הִטִּילָם בּוֹ. כְּגוֹן נִסְמֵית עֵינוֹ, נִקְטְעָה יָדוֹ, נִסְדְּקָה אָזְנוֹ:

רוֹעִים יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים. יִשְׂרָאֵל הָרוֹעֶה בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל כֹּהֵן נֶאֱמָן לוֹמַר עַל הַמּוּמִין שֶׁנָּפְלוּ בִּבְהֶמְתּוֹ שֶׁל כֹּהֵן שֶׁמֵאֲלֵיהֶם אֵרְעוּ וְיֹאכְלֶנּוּ בְּעָלָיו הַכֹּהֵן בְּמוּמוֹ. וְלֹא חָשְׁדִינַן לֵיהּ שֶׁמָּא עַל יְדֵי אָדָם בָּא זֶה הַמּוּם בְּכַוָּנָה וְרוֹעֶה זֶה מְשַׁקֵּר וּבָא לְהַתִּירוֹ כְּדֵי שֶׁיִּשְׁחָטֶנּוּ רַבּוֹ כֹּהֵן וְיַאֲכִילֶנּוּ מִמֶּנּוּ, שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל מֻתָּר לֶאֱכֹל מִן הַבְּכוֹר בַּעַל מוּם כְּשֶׁהַכֹּהֵן נוֹתֵן לוֹ מִמֶּנּוּ, בְּהָכִי לֹא חָשְׁדִינַן לֵיהּ, דְּלִלְגִימָה מֻעֶטֶת כָּזוֹ לֹא חָיְשִׁינַן שֶׁיְּשַׁקֵּר הָרוֹעֶה וְיַעֲבֹר עֲבֵרָה בַּעֲבוּר הֲנָאַת לְגִימָה בִּלְבַד:

רוֹעִים כֹּהֲנִים. רוֹעִים שֶׁהֵם כֹּהֲנִים:

אֵין נֶאֱמָנִים. כְּשֶׁרוֹעִים בְּהֶמְתָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. דְּנֶחֱשָׁד הַאי כֹּהֵן רוֹעֶה שֶׁהוּא עַצְמוֹ הִטִּיל בּוֹ מוּם, דְּמֵימַר אָמַר הַאי רוֹעֶה, לֹא שָׁבֵיק רַבִּי לְדִידִי וְיַהֲבֵיהּ לְכֹהֵן אַחֲרִינָא. וְהוּא הַדִּין דְּכֹהֵן רוֹעֶה אֵין נֶאֱמָן לְהָעִיד עַל הַבְּכוֹר שֶׁל כֹּהֵן אַחֵר, דְּחָיְשִׁינַן לְגוֹמְלִים, דְּסָבַר אֲעִידֶנּוּ עַכְשָׁיו וִיהֵא גוֹמֵל לִי כְּשֶׁיִּתֵּן לִי יִשְׂרָאֵל בְּכוֹר תָּם וְאַטִּיל בּוֹ מוּם וְיָבֹא כֹהֵן זֶה וִיעִידֵנִי שֶׁמֵּאֵלָיו נָפַל בּוֹ מוּם: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר נֶאֱמָן הוּא עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל שֶׁל עַצְמוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל פָּלֵיג אַתַּנָּא קַמָּא, וְסָבַר דְּלֹא נֶחְשְׁדוּ כֹהֲנִים אֶלָּא עַל בְּכוֹר עַצְמוֹ שֶׁכְּבָר נְתָנוֹ לוֹ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ בֵּין רַבּוֹ בֵּין אַחֵר לֹא נֶחְשְׁדוּ עָלָיו:

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר לֹא דָנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ. וְאִיכָּא בֵּין רַבִּי מֵאִיר לְתַנָּא קַמָּא, דִּלְרַבִּי מֵאִיר בְּכוֹר כֹּהֵן שֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם צָרִיךְ שְׁנַיִם מִן הַשּׁוּק לְהָעִיד עָלָיו, וְעֵד אֶחָד אֲפִלּוּ שֶׁאֵינוֹ כֹהֵן אֵין מוֹעִיל בּוֹ. וּלְתַנָּא קַמָּא דַּוְקָא כֹהֵן אֵינוֹ נֶאֱמָן לְהָעִיד עַל בְּכוֹרוֹ שֶׁל כֹּהֵן, דְּחָיְשִׁינַן לְגוֹמְלִים, אֲבָל שֶׁאֵינוֹ כֹהֵן אֲפִלּוּ אֶחָד מֵעִיד נֶאֱמָן לְהַתִּירוֹ. וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אֲפִלּוּ בָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ שֶׁל כֹּהֵן נֶאֱמָנִים, דְּדַוְקָא אִיהוּ גוּפֵיהּ עַל שֶׁל עַצְמוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְאִשְׁתּוֹ נַמִּי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְגוּפוֹ. וַהֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:

היה בכור רודפו כו' הרי זה ישחט עליו – but the law only applies when he kicked it (i.e., the animal) at the time that of the chase [by the animal of the person], but not when it was not at the time of the chase.

הראויין לבוא בידי אדם – that one can say that a person make them (i.e., the blemishes) in it (i.e., the animal), such blinding its eye, cutting off his hand, or slitting its ear.

רועים ישראל נאמנים – a Jew who is shepherd of the cattle belonging to a Kohen is believed to state o the blemishes that befell the Kohen’s cattle that they happened on its own, and the Kohen, its owner can consume it with its blemish. But we do not suspect him that perhaps through a person this blemish came intentionally and that this shepherd is lying and he comes to permit it in order that his master the Kohen will slaughter it and feed him from it, for an Israelite/Jew is permitted to eat from the firstling with a blemish when the Kohen gives him [food] from it, for in this we do not suspect him, for a small amount of quaffing like this, we do not suspect that the shepherd would lie and transgress the sin in order for this small quaffing alone (see Talmud Bekhorot 35a – that they are so dependent upon their employers for their bread and butter).

רועים כהנים – shepherds who are Kohanim, are not believed when they shepherd the cattle of Israelites/Jews. For this Kohen is suspected that he himself placed a blemish in it, that this shepherd would say, My master did not leave it to me and I will give it to an other Kohen. And the same law applies that the Kohen shepherd is not believed to testify on a firstling of another Kohen, for we are suspicious of doing good to each other, for he held that I will testify for him now and he will do do me a favor when an Israelite gives me a pure firstling, and I will place a blemish in it and this Kohen will testify on my behalf that the blemish befell it on its own.

רבן גמליאל אומר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן של עצמו – Rabban Shimon ben Gamliel disagrees with the first Tanna/teacher, for he holds that the Kohanim were not suspected other than on the firstling itself for was already given to him by an Israelite, but on that of his fried, whether, his Master/teacher or another, they were not suspected concerning them.

רבי מאיר אומר כל החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו – and there is a [difference] between the first Tanna/teacher and Rabbi Meir, for according to Rabbi Meir, a firstling belonging to a Kohen that blemish befell it, two from the marketplace have to testify upon it, but one witness, even one who is not a Kohen, does not help. But according to the first Tanna/teacher, especially a Kohen is not believed to testify on the firstling of a Kohen, for we are concerned for doing good to one another, but one who is not a Kohen, even one who testifies is believed to permit it. But Rabban Shimon ben Gamliel states that even the children and the members of the household of a Kohen are believed, for specifically, only on what is his he is not believed. And his wife is also not believed because she is like is body. And the Halakha is according to Rabban Shimon ben Gamliel.

הרי זה ישחט עליו כצ״ל. ופי׳ רש״י ז״ל ואפילו כהן לפי שלהצלתו מכוין. בפי׳ רעז״ל אבל שלא בשעת רדיפה לא ובגמ׳ פריך פשיטא ומשני מהו דתימא צעריה שהיה רודפו קא מדכר קמ״ל. אכן בלישנא בתרא דבגמרא אמר רב פפא לא תימא בשעת רדיפה אין לאחר רדיפה לא אלא אפילו לאחר רדיפה נמי מ״ט צעריה הוא דקמדכר וכן פסק הרמב״ם ז״ל וגם הרמב״ן ז״ל והרא״ש ז״ל וכן בטור סי׳ שי״ג דיו״ד ובש״ע שם גם בספר הלבוש שם:

הראויין לבא בידי אדם. ביד פי״ב דהלכות מעשר סי׳ י״ז ובס״פ עשירי דהלכות מטמא משכב ומושב. ורוב הפוסקים הכשירו רועה כהן להעיד על הבכור בעוד שהוא ברשות ישראל והרמב״ם ז״ל פסל רועה כהן להעיד עליו בעוד שהוא בבית ישראל ולא הכשיר אלא רועה ישראל על בכור שביד כהן עיין טעמו שם בכסף משנה ובבית יוסף ביורה דעה סי׳ שי״ד:

ר״מ אומר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. מאי דאיכא בין ת״ק לר״מ רעז״ל תפס בו פי׳ הרמב״ם ז״ל אבל רש״י ז״ל פי׳ איכא בינייהו דר׳ יהושע בן קפוסאי דתניא ר׳ יהושע בן קפוסאי אומר בכור ביד כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו פי׳ שנים כל שהן ואפילו כהנים [כו׳ עי׳ בתוי״ט]. ותוס׳ חיצוניות כתבו דת״ק מודה דשנים כהנים בעלמא מהימני דדוקא בחד חיישינן לגומלין אבל בתרי לא חיישינן לגומלין כיון שכשרין לכל עדות שבתורה ומהימני אפילו לכהנים ולר״מ אפילו לישראל לא מהימני ע״כ ורבי פליג בסיפא דברייתא ארשב״ג וגם אר׳ יהושע בן קפוסאי ואמר אפילו עשרה והן בני ביתו אין נאמנים להעיד אבל מן השוק עד אחד מהימן ולר׳ יהושע בן קפוסאי צריך שנים מן השוק כדאמרינן. ובטור יו״ד סי׳ שי״ג שי״ד ועיין בתשובות הרשב״א ז״ל סי׳ ס״ד וקצרתי לשונו בס״פ דלעיל:

היה בכור. איל מנגח. רודפו לאדם לנגחו. ובעטו אדם לבכור ועשה בו מום ישחט עליו ואפי׳ כהן לפי שלהצלתו נתכוין. רש״י:

הרי זה ישחט עליו. כתב הר״ב ל״ש כו׳ אבל שלא בשעת רדיפה לא. גמ׳. פשיטא מהו דתימא צעריה [מה שרדפו] הוא דקא מדכר. קמ״ל:

הראויין לבא בידי אדם. פי׳ הר״ב שי״ל אדם הטיל בו. כגון נסמית עינו כו׳ שיש מומין שאין ראויין לבא בידי אדם כגון בעל חמש רגלים. או עינו אחת גדול כשל עגל. או קטנה כשל אווז דהוי מום שאין אדם נחשד עליו. רש״י:

רועים כהנים אינן נאמנים. פי׳ הר״ב רועים שהם כהנים. אינם נאמנים כשרועים בהמתן של ישראל וכו׳. והוא הדין דכהן רועה אין נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר דחיישינן לגומלין וכו׳. וכן לשון רש״י. וצ״ע דמידי הוא טעמא אלא משום דחיישינן לגומלין וא״כ מאי איריא כהן רועה אפילו שאינו רועה נמי לא. וה״נ קאמרי להעיד על הבכור של כהן אחר. וא״כ אפי׳ שאינו רבו וכיון דאף על שאינו רבו לא יעיד אפילו שאינו רועה נמי. דהא לא שייך מימר אמר לא שביק רבי לדידי כו׳. וה״נ כתב הר״ב לקמן בדבור ר׳ מאיר אומר כו׳ דלת״ק דוקא כהן אינו נאמן כו׳. ולא אתני כהן רועה. ש״מ דס״ל דאפילו שאינו רועה נמי לא. ולישנא דגמ׳ וה״ה כהן לכהן דחיישינן לגומלין. ומיהו רש״י מפרש לקמן בהא דאיכא בין ר״מ לת״ק דלת״ק ב׳ כהנים שאינם רועים נאמנים. ושנים שהם רועים אינם נאמנים על של רבם. דלא חיישינן לגומלים אלא ברועים דקאי גביה וסבר אעיד את רבי והוא יעידני כשיתן לי ישראל בעלמא בכור. גם דברי הר״ב דלקמן בדעת הת״ק יש לפרש כך. ולפיכך יש לומר דדייק לכתוב כהן רועה לומר דאיכא בין רועה לאחר. דרועה אפילו שנים אינם נאמנים. ושאינם רועים כשהם שנים נאמנים. ודייק נמי לכתוב להעיד על הבכור של אחר לומר שכשאינו אלא אחד המעיד אפילו על אחר שאינו רבו נמי לא וממילא דאפילו אינו רועה נמי. דחשש דרועה ליתא אלא ברבו. כך נראה לי ליישב דבריו שבחכמת לשונו משמיענו. דהא דכהן לכהן איכא בתרי גווני. אי בדוקא רועה. וא״נ כשאינו רועה דאפילו לאחר לא. וסמך על המסקנא דרועה אפילו שנים לא וכשאינו רועה כשהוא אחד לא מהימן:

רבן שמעון בן גמליאל אומר נאמן הוא כו׳. כתב הר״ב בין רבו בין אחר לא נחשדו עליו. ופסק נמי הלכה כרשב״ג. ולא קשי׳ אהלכתא דספ״ד דדמאי החמרים שנכנסים לעיר אמר אחד שלי חדש ושל חברי ישן כו׳ דחיישינן לגומלין. התם ששניהם לפנינו ובידיהם למכור איכא חששא דגומלין משא״כ הכא דלמיחש דמעיד עכשיו כדי שיגמול לו לאחר זמן כשיבא לידו בכור ויטיל בו מום ולחשש גומלין כי הא לא חיישינן. וכ״ש לפירש״י שכתבתי במ״ח פ״ב דכתובות דההיא דדמאי בשכלי אומנותו בידו דמוכח דבא למכור. ולא להצניע. ולכך חייש לגומלים. והיינו כדפרישית דמשום שעכשיו גם הוא בא למכור הוא דאיכא חששא. הא לאו הכי לא. ולפי מה שאכתוב לקמן דלא פסק הר״ב הלכה כרשב״ג אלא הכא בבכור דוקא. מעיקרא לא קשיא הלכתא אהלכתא כלל:

רבי מאיר אומר החשוד על הדבר. דהיינו כהנים שנחשדו על הבכורות רש״י בגמ׳ [דף ל״ה]. ומסיים הטור ר״ס שי״ד מפני שיש להם בו טורח גדול לטפל בו עד שימות:

לא דנו ולא מעידו. כתב הר״ב ואיכא בין ר״מ לת״ק דלר״מ בכור כהן שנפל בו מום צריך שנים מן השוק להעיד עליו ועד אחד אפי׳ שאין כהן אין מועיל בו. ותמיהני דהא לא אמר ר״מ אלא החשוד. ובגמ׳ איכא בינייהו דר׳ יהושע בן קפוסאי דתניא ריב״ק אומר בכור ביד כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו. ופירש״י צריך שנים מן השוק שנים כל שהן ואפי׳ כהנים. אבל כהנים שבביתו לא. ת״ק אית לי׳ דריב״ק דאמר ת״ק (רועי)[כהנים] דעלמא נאמנים. ואפי׳ אבכורות דכהנים ולא חיישינן לגומלים אלא ברועה דקאי גביה וסבר אעיד את רבי. והוא יעידני כשיתן לי ישראל בעלמא בכור. ור״מ לית לי׳ לר״י [ב״ק] לגמרי דכיון שנחשדו כהנים על הבכור לא דן ולא מעיד אפי׳ כהן דשוק ואפי׳ בכור ביד ישראל. ע״כ. וכ״כ התוס׳ דת״ק סבר כר״י [ב״ק] ושנים מן השוק דקאמר ר״י [ב״ק] בכהנים איירי דישראל אפי׳ חד מהימן ולר״מ כל היכא (דאסור) [דחשיד] אפילו שנים אין נאמנים. ע״כ. ומ״ש הר״ב ולת״ק דוקא כהן אין נאמן וכו׳ ולעיל כתב כהן רועה. ושם הארכתי. ומ״ש הר״ב והלכה כרשב״ג. גמרא. וא״כ בס״פ דלעיל דסתם לן כל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו אינה הלכה. וכן מצאתי שם בנא״י בפי׳ הרמב״ם שכתב עליו דהוא דעת ר״מ. והוא דחוי כי העיקר הוא אין אדם חוטא ולא לו. ולפיכך החשוד על דבר דנו ומעידו. ע״כ. וכן בחבורו פסק דבכל דבר החשוד מעיד. כמ״ש בפי״ב מהלכות מעשר ובפ״ח משמטה וספ״י מה׳ משכב ומושב ובפי״א מהלכות עדות. אבל יראה לי שהר״ב שלא דחאה מהלכה לא מפני שנמשך אחר הנוסח שבידינו מפירוש הרמב״ם שלא נזכר בה כלום ונמשך הוא אחריו והניח הדבר סתום וסמך אדהכא. אלא נ״ל שסובר שהיא הלכה פסוקה. ולא פסק בכאן כרשב״ג. שיהא כן ההלכה בכל מקום. אלא דוקא הכא בבכור. וכדעת הראב״ד בהשגותיו ספי״ב מהלכות מעשר שכתב ואם קבעו הלכה כרשב״ג לענין מטיל מום בבכור שהוא קנס [כלומר מה שאינו נאכל עליו כדלעיל מ״ג] אבל לשאר איסורין חשוד אין מעיד וסתם לן תנא בבכורות [ספ״ד] כר״מ. וה״נ במשנה ו׳ פ״ד דדמאי לא האמינו לאומר איש פלוני נאמן אלא משום קל שהקילו באכסניא. ע״כ. וכ״כ הר״ב שם קל הוא כו׳ שמעינן מינה דאל״ה אין החשוד מעיד על אחר. וה״נ מוכח שם בראש הפרק דבשבת אוכל על פיו וחשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. והב״י בטי״ד סימן קי״ט מקשה אמתני׳ זו דחשכה מ״ש לא יאכל. והא החשוד נאמן על של אחרים [כלומר להרמב״ם שפוסק כרשב״ג בכל דבר] ואין לומר דההיא מתני׳ אתיא כר״מ ולא קי״ל כותיה. שהרי הרמב״ם עצמו פסקה בריש פי״ב מהלכות מעשר. עכ״ד. אבל מההיא מ״ו דאמרו טעמא דלא האמינו לאומר איש פלוני נאמן. אלא משום קל הוא כו׳ לא קשיא שכבר תי׳ זה בכ״מ משום דבעינן לאוקמי למתני׳ אפי׳ כר״מ. דהא סתמא מתניא ע״כ. וז״ל הרמב״ם [שם] בפירושה העיקר אצלינו אין אדם חוטא ולא לו. ולפיכך [ודאי] לא ישלחו לאיש שאינו נאמן. מפני שאין לו הנאה בזה הנאה קרובה מיד. וכל זה כדי להקל עליו. מפני שהוא גר ואינו מכיר אנשי המדינה. עכ״ל. הנה סמכה על העיקר הזה שאין אדם חוטא ולא לו. שהוא דלא כר״מ כמ״ש בשמו ומש״ה דחוק הל׳ דמסיים בו וכל זה כדי להקל כו׳. ואינו סובל לומר בה מה שמיישב הכ״מ בגמ׳ שאמרו הטעם כדי לאוקמה אף לר״מ:

{טו} בְּכוֹר. אַיִל מְנַגֵּחַ, רוֹדְפוֹ לְאָדָם לְנַגְּחוֹ, וּבְעָטוֹ אָדָם לַבְּכוֹר וְעָשָׂה בוֹ מוּם, יִשָּׁחֵט עָלָיו וַאֲפִלּוּ הָיָה כֹהֵן, לְפִי שֶׁלְּהַצָּלָתוֹ נִתְכַּוֵּן. רַשִׁ״י:

{טז} גְּמָרָא, פְּשִׁיטָא, מַהוּ דְתֵימָא צַעֲרֵיהּ [מַה שֶּׁרְדָפוֹ] הוּא דְקָא מִדְכַּר. קָא מַשְׁמַע לָן:

{יז} שֶׁיֵּשׁ מוּמִין שֶׁאֵין רְאוּיִין לָבֹא בִידֵי אָדָם, כְּגוֹן בַּעַל חָמֵשׁ רַגְלַיִם אוֹ עֵינוֹ אַחַת גְּדוֹלָה כְשֶׁל עֵגֶל אוֹ קְטַנָּה כְשֶׁל אַוָּז, דַּהֲוֵי מוּם שֶׁאֵין אָדָם נֶחֱשָׁד עָלָיו. רַשִׁ״י:

{יח} צָרִיךְ עִיּוּן, דְּמִידִי הוּא טַעֲמָא אֶלָּא מִשּׁוּם דְּחָיְשִׁינַן לְגוֹמְלִין, וְאִם כֵּן מַאי אִירְיָא כֹהֵן רוֹעֶה, אֲפִלּוּ שֶׁאֵין רוֹעֶה נַמִּי לֹא כוּ׳. וּמִיהוּ רַשִׁ״י מְפָרֵשׁ לְקַמָּן בְּהָא, דְּאִיכָּא בֵּין תַּנָּא קַמָּא לְרַבִּי מֵאִיר דִּלְתַנָּא קַמָּא שְׁנֵי כֹהֲנִים שֶׁאֵינָם רוֹעִים נֶאֱמָנִים וּשְׁנַיִם שֶׁהֵם רוֹעִים אֵינָם נֶאֱמָנִים עַל שֶׁל רַבָּם, דְּלֹא חָיְשִׁינַן לְגוֹמְלִים אֶלָּא בְרוֹעִים דְּקָאֵי גַּבֵּיהּ וְסָבַר אָעִיד אֶת רַבִּי וְהוּא יְעִידֵנִי כְּשֶׁיִּתֵּן לִי יִשְׂרָאֵל בְּעָלְמָא בְּכוֹר. גַּם דִּבְרֵי הָרַ״ב דִּלְקַמָּן יֵשׁ לְפָרֵשׁ כָּךְ. וּלְפִיכָךְ יֵשׁ לוֹמַר דְּדִיֵּק לִכְתֹּב כֹּהֵן רוֹעֶה, לוֹמַר דְּאִיכָּא בֵּין רוֹעֶה לְאַחֵר, דְּרוֹעֶה אֲפִלּוּ שְׁנַיִם אֵינָם נֶאֱמָנִים, וְשֶׁאֵינָם רוֹעִים כְּשֶׁהֵם שְׁנַיִם נֶאֱמָנִים. וְדִיֵּק נַמִּי לִכְתֹּב לְהָעִיד עַל הַבְּכוֹר שֶׁל אַחֵר, לוֹמַר שֶׁכְּשֶׁאֵין אֶלָּא אֶחָד הַמֵּעִיד אֲפִלּוּ עַל אַחֵר שֶׁאֵינוֹ רַבּוֹ נַמִּי לֹא. וּמִמֵּילָא דַאֲפִלּוּ אֵינוֹ רוֹעֶה נַמִּי, דַּחֲשָׁשׁ דְּרוֹעֶה לֵיתָא אֶלָּא בְרַבּוֹ. כָּךְ נִרְאֶה לִי לְיַשֵּׁב דְּבָרָיו שֶׁבְּחָכְמַת לְשׁוֹנוֹ מַשְׁמִיעֵנוּ זֹאת. וּבְעִקַּר סָמַךְ עַל הַמַּסְקָנָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

{יט} תְּמֵהַנִי, דְּהָא לֹא אָמַר רַבִּי מֵאִיר אֶלָּא הֶחָשׁוּד. וּבַגְּמָרָא וְרַשִׁ״י וְתוֹסָפוֹת נַמִּי לֵיתָא אֶלָּא בְכֹהֲנִים. אֲבָל שֶׁאֵינוֹ כֹהֵן אֲפִלּוּ חַד מְהֵימָן:

{כ} הֶחָשׁוּד כוּ׳. דְּהַיְנוּ כֹהֲנִים שֶׁנֶּחְשְׁדוּ עַל הַבְּכוֹרוֹת. רַשִׁ״י. וְכָתַב הַטּוּר, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן טֹרַח גָּדוֹל לְטַפֵּל בּוֹ עַד שֶׁיָּמוּת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב שֶׁהֶאֱרִיךְ:

{כא} וְלֹא קַשְׁיָא אַהִלְכָתָא דְּסוֹף פֶּרֶק ד׳ דִּדְמַאי הַחַמָּרִים שֶׁנִּכְנָסִים לָעִיר כוּ׳ דְּחָיְשִׁינַן לְגוֹמְלִין, הָתָם שֶׁשְּׁנֵיהֶם לְפָנֵינוּ וּבִידֵיהֶם לִמְכֹּר אִיכָּא חֲשָׁשָׁא דְגוֹמְלִין, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הָכָא דִלְמֵיחַשׁ דְּמֵעִיד עַכְשָׁיו כְּדֵי שֶׁיִּגְמֹל לוֹ לְאַחַר זְמַן כְּשֶׁיָּבֹא לְיָדוֹ בְּכוֹר וְיַטִּיל בּוֹ מוּם, לַחֲשַׁשׁ גּוֹמְלִין כִּי הַאי לֹא חָיְשִׁינַן. וְכָל שֶׁכֵּן לְפֵרוּשׁ רַשִׁ״י דְּהַהִיא דִדְמַאי בְּשֶׁכְּלֵי אֻמָּנוּת בְּיָדוֹ דְּמוּכָח דְּבָא לִמְכֹּר וְלֹא לְהַצְנִיעַ וּלְכָךְ חָיֵישׁ לְגוֹמְלִין. אַךְ בְּלֹא זֶה לֹא קָשֶׁה מִידִי, דְּלֹא פָּסַק כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אֶלָּא בִּבְכוֹר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

כה) היה בכור רודפו
שנגחו. ואפילו היה רק איל מנגח שאין סכנה כל כך בנגיחתו:

כו) הרי זה ישחוט עליו
ואפילו בעטו אחר שניצל [שם. ודלא כר״ב]:

כז) כל המומין הראויין לבא בידי אדם
דיש מומין שאינן בידי אדם. כגון יתור אבר. או שעין או רגל א׳ גדול מחבירו:

כח) רועים ישראל נאמנים
ר״ל אם ישראל רועה אצל כהן. לא חשדינן שהרועה הטיל בו מים. כדי שיאכילנו רבו ממנו. דמשום לגימא מועטת לא עביד הרועה איסורא:

כט) ורועים כהנים אינן נאמנים
דאם כהן רועה בהמת ישראל. ובתוכם בכור זה. חשדינן ליה להרועה שעשה בו מום זה במתכוון. דמימר אמר לא שבק רבי לדידי ויהביה לכהן אחר. מיהו אם הרועה ע״ה. יש להקל. דמימר אמר. שלת״ח יתננו [כחולין דק״ל ע״ב. שם]:

ל) רבן שמעון בן גמליאל אומר נאמן הוא על של חברו
דאפילו כהן מעיד לכהן אחר. ולא חיישינן לגומלין היכא דאין רגלים לדבר [ככתובות פ״ב מ״ח]. ואפילו בניו ובני ביתו של כהן מעידין לאביהן על מום בכור. שהומם מאליו. חוץ מאשתו דכגופו דמיא. והכי קיי״ל [שי״ד]:

לא) רבי מאיר אומר החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו
דלת״ק דוקא הרועה הכהן אינו נאמן. אבל ב׳ כהנים מהשוק נאמנים. ולר״מ אפילו ק׳ כהנים מדחשודים אינן נאמנין. וקיי״ל כרשב״ג דכהן נאמן על של אחרים [שם]. דכל חשוד נאמן על של אחרים באין לו הנאה מעדותו. מיהו דוקא בחשוד שנו. שלא עבר רק פעם א׳. אבל בהוחזק בעבירה זאת. מקרי מומר לאותו דבר. ואינו נאמן אף בשל אחרים [י״ד ש״ך ב׳ סק״כ וקי״ט סקי״ח]. וכל זה להקל. אבל להחמיר בשל אחרים. אפילו אינו מומר רק חשוד. אפ״ה אינו נאמן. דמדלא מהני עדותו רק מכח שתיקת הבעלים לדבריו דעי״ז נראה שסומך על דבריו. והרי בחשוד ודאי אינו סומך על דבריו [ש״ך קכ״ז סק״כ]. מיהו כל זה לענין להאמין החשוד בעדותו באיסורים. אבל לענין עדות ממון. כל החשוד לעבירה שחייבין עליה מלקות וכ״ש מיתה. פסול לעדות ממון מדאורייתא. ובאין בו מלקות או שעבר על איסור דרבנן. פסול מדרבנן. וי״א דבעבר עבירה מדרבנן צריך שיהיה בהחטא חימוד ממון [ח״מ ל״ד א׳ ב׳ ג׳. ועי׳ מ״ש בפירושינו סנהדרין פ״ג סי׳ כ״א]:

א) ותמהני א״כ בתולה מפותה שלא נזהרה באיסור נדה איך תהיה כשרה להנשא. והאיך נאמינה על איסור נדה שחשודה עליה. והרי הכא הוה כדבר של עצמה. דקיי״ל דהחשוד בדבר חשוד נמי בשלו להכשיל אחרים. וכ״ש דק׳ שהיה לנו עכ״פ למנוע שלא תנשא להמפתה בעצמו מדחשודים שניהם. והרי אדרבה טרחינן עמו שיעשה מצוה לכונסה [כאה״ע קע״ז]. ואת״ל אע״ג דבאמת אין חילוק באיסור נדה בין פנוייה לנשואה. דבכולם הבועל נדה חייב כרת [כי״ד קפ״ג וריב״ש תכ״ה. ועיין מנחת יעקב בי״ד שם]. על כל פנים לא משמע להו לאינשי שיהיה חמור כל כך. ולפיכך לא מקרי חשוד לאותו דבר. ליתא. דהרי אפילו בכה״ג בחשוד בדבר דלא משמע לאינשי שהוא עבירה. אינו נאמן עליו בשל עצמו רק בשבועה [כש״ך י״ד קי״ט סקי״ט]. וא״כ ה״נ עכ״פ הו״ל להשביעה שלא תכשיל בעלה באיסור נדות. ואת״ל דמשו״ה אינה חשודה לאותו דבר. דדוקא קודם נשואין עברה. מדאין מורגלין הבתולות לטבול פן תזנה [כתשו׳ ריב״ש תכ״ה] ולפיכך מדלא היה היתר לאסורה. היתה להוטה לעבור. משא״כ אחר נישואין מדמותרת לבעלה לאחר זמן. לא שבקה היתירא [כי״ד סי׳ ב׳ ס״ד]. והרי מה״ט שרינן נמי לבעל להתיחד עם אשתו בנדתה. מדמותרת לו לאחר זמן [כאה״ע כ״ב א׳]. ליתא דא״כ הא דקיי״ל כל החשוד על הדבר אינו נאמן להעיד על של עצמו. אפילו להאכיל משלו לאחרים כי״ד קי״ט]. והיכא משכח״ל. הרי להוט יותר לאכול בעצמו איסור. מלהאכילו לאחרים. אע״כ דדוקא בשאינו חשוד אמרי׳ מדיש לו היתר לאחר זמן לא אלים יצריה. וגם הא דאמרינן גם בחשוד לא שביק היתירא ואכל איסורא היינו דוקא בשמוכן לפניו ההיתר. כחשוד לאכול נבילה. ויש לפניו ב׳ סכינים א׳ פגום וא׳ אינו פגום. אמרי׳ דבאינו פגום שחיט [כי״ד ב׳ ס״ד]. אבל באינו מוכן לפניו. אינו ממתין על ההיתר. ואת״ל עכ״פ הכא דאיכא תרתי לטיבותא. דחשודה רק על דבר דלא משמע לאינשי שהיא עבירה. וגם יש היתר לפניה לאחר זמן. מהימנא. עכ״פ ק״ל באשת איש שזינתה. תיאסר גם על בעל אחר. מדוודאי חשודה על איסור א״א. ואת״ל זנות לא שכיח (כגיטין די״ז ב׳). ומלתא דל״ש לא גזרו בה רבנן (כעירובין ס״ג ב׳). ליתא דהרי חוספת גיטין (שם) כתבו דדוקא בעדים והתראה לא שכיח. ואת״ל עכ״פ אם היא נחשדה. כל ישראל מי נחשדו (כמכות ד״ה ב׳). ליתא. דהרי בכתובות (דל״ו ב׳) מחלקינן בהדיא בין זנות לשאר מילי. ואמרינן דפריצי שכיחי. ומכ״ש כשהנואף דר באותו מקום. אין אפוטרופוס לעריות (כחולין די״א ב׳). ולכאורה היה נראה. דלא מבעי׳ בשלא ראו עדים שנבעלה. רק שהלך בעלה ממנה ונשתהה יותר מי״ב חודש. ונמצאת מעוברת. שפיר מצינן למימר אימר נאנסה ומותרת לעלמא. אלא אפילו במצאוה עדים עם הנואף באמצע ביאה שהיה ברצון. נמי י״ל אימר תחלתה באונס וסופה ברצון היה (ככתובות דנ״א ב׳). ואע״ג דלגבי בעלה כל שהיא מעוברת מאחר ולא טענה נאנסתי. לא תלינן דנאנסה. וכדמשמע פשטא דהלכתא (באה״ע סי׳ ד׳ סי״ד). ואפשר דגם בטוענת נאנסתי כל שלא ראינו האונס אסורה מדהו״ל ספק סוטה כירושלמי פ״ק דכתובות. עוד י״ל דלכל אונס יש קול. רק י״א דבטענת נאנסתי מותר לקיימא. [ועי׳ מ״מ פי״ח מא״ב ה״י ועי׳ באה״ע סי׳ ו׳ סי״ב וקע״ח ס״ג ודו״ק ועי׳ ברא״ש בסוגיא דפתח פתוח מ״ש בשם רבינו יונה דבאמרה נאנסתי נאמנת דברי ושמא ברי עדיף ופליג רא״ש על זה וע״ש]. ותדע. דאל״כ ק׳ אהא דאמרי׳ (ביבמות ד״פ ע״ב) בהיה נפרד בעלה ממנה יב״ח ונמצאת מעוברת. אימא אשתהויי אשתהי. נימא שמא נאנסה. ותו אי נימא דאף בלא אמרה נאנסתי טענינן לה אנן. א״כ הדרי כל קושיות התוס׳ לדוכתא (כקדושין דע״ג א״ ד״ה מאי, וע״ש). אלא וודאי דלגבי שתאסר לבעלה לא טענינן לה אנן שנאנסה אי לא טענה איהי הכי. וכ״כ במצאוה עדים עם הנואף באמצע ביאה ברצון. והיא טוענת שהיה תחלתה באונס. וודאי כל שלא ראו מתחלה שהיה תחלתה באונס. לא תלינן בכך. ואינה נאמנת לומר שהיה תחלתה באונס. דאין ספק אונס מוציא מידי וודאי רצון (כנדה דט״ו ב׳). י״ל דכל זה היינו דוקא שתהיה מותרת לבעלה. מדוודאי נבעלה ביאה האסורה. וע״י ספק אתה בא להתירה שמא באונס היה. אין ספק מוציא מידי וודאי, דהו״ל כחיוב וודאי ופטור ספק (כנדה דט״ו ב׳). משא״כ להרע חזקת כשרות שלה לומר שתהיה חשודה. ולאסרה לעלמא. אמרינן מדנתגרשה בחזקת היתר לשוק עומדת. וע״י ספק אתה בא לאוסרה. דלמא ברצון. אל תאסרנה מספק (כיבמות ד״ל ע״ב). אמנם כל זה ליתא. דאדרבה כל שיש שייכות איסור מאותה ביאה לעלמא. וודאי גריעא עלמא מבעלה. כדאמרינן (סוטה ד״ו א׳) למותר לה נאסרה. לאסור לה עאכ״ו. ותו דאפילו לגבי בעלה בנמצאת מעוברת מאחר ואמרה בפירוש נאנסתי. נ״ל דתליה באשלי רברבי. די״א דהא דקיי״ל כר״ג דנאמנת (כאה״ע סי׳ ס״ח). היינו רק לענין ממון כתובתה. אבל לבעלה נשארת באיסורה [כמ״מ פט״ו מא״ב ה״י]. ויש סמוכין לזה מירושלמי [וכמ״ש רמל״מ שם]. ותו דהרי אפילו ידענו שהיה כל הביאה מתחלתה ועד סוף ברצון. לא מצינו בשום פוסק שאוסרה להנשא לעלמא. אולם חתני הרב מהור״ר יוסף קארא שליט״א. תי׳ דכיון דאדם בעלה משמרה [כיבמות קי״ג ב׳ וקדושין דפ״א א׳] א״כ י״ל דבעל ראשון פשע שלא שמרה כראוי. משא״כ בעל זה. אע״ג דאין אפטרופוס לעריות [כחולין די״א ב׳]. עכ״פ מדידע שכבר נכשלה. כ״ש שיוסיף שמירה על שמירתו:

לפי כתב-יד קופמן

היה בכור רודפו – לעתים קורה שעגל רודף אחר בן אדם במטרה לנגוח בו, ובעטו ועשה בו מום – האדם בעט בעגל להרחיקו ועשה בו מום, הרי זה ישחט עליו – אין זה נחשב למטיל מום בכוונה. כן מובא בתוספתא (פ״ג הי״ז, עמ׳ 538).

כל המומין הראויין לבא בידי אדם – מומים רגילים, רועים ישראל נאמנין רועים הכהנים אינן נאמנים – הרועה של יהודי רגיל נאמן, שהרי בעליו אינם מרוויחים מהמום, אבל הרועים המשרתים כוהנים חשודים להשביע את רצון בעליהם. רבן שמעון בן גמליאל אומר נאמן הוא על שלחברו ואינו נאמן על של עצמו – שתי אפשרויות יש לפירוש המשפט. האחת שרבן שמעון בן גמליאל חולק ואומר שהרועה נאמן על של חברו, כלומר על הבהמה של אדון הכבשה, אבל אינו נאמן על כבשה שלו, והאחרת היא שהרועה אינו נאמן על של אדונו, אבל נאמן על כבשה של חבר של בעליו. לפי הסבר זה רבן שמעון בן גמליאל אינו חלוק על חכמים, אבל מוסיף מעט על דבריהם. רבי מאיר אומר החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו – את הכלל שנינו לעיל פ״ד מ״י. שם הוא שנוי בסתם (דברי ״חכמים״), ואינו קשור לגוף ההלכה שם. במשנה שלנו הוא מיוחס לרבי מאיר ומתייחס גם למשנתנו. עם זאת המשפט לא נוסח בדיוק בהקשר של משנתנו, שכן המשפט כללי יותר מאשר הרישא. הוא מדבר גם על דיין כוהן, או מומחה כוהן, שפסולים להוראה.

דברי רבי מאיר הם ניסוח אחר של דברי חכמים ורבן שמעון בן גמליאל. כפשוטם אין ביניהם מחלוקת, אלא שהניסוח השונה כולל גם נושאים אחרים שאין אצל האחר. הרישא היא ניסוח פרטני, באמצע ניסוח כללי יותר, ובדברי רבי מאיר ניסוח משפטי כוללני ומקיף. הבבלי בפירושו (לה ע״ב) מדגים הבדלים אלו.

במשנתנו הדברים מוצגים כך שלא ברור האם המשנה משקפת מחלוקת, אבל בתוספתא שנינו: ״1. כל המומין הראויין לבוא ביד אדם רועי ישראל נאמנין רועי כהנים אין נאמנין. 2. חזרו לומר נאמן הוא על של חברו ואין נאמן על של עצמו. רבי יהשע בן קפוסאי אומר אין שוחטין את הבכור אלא על פי שנים, רבן שמעון בן גמליאל אומר אפילו בנו ואפילו בתו. רבי אומר אפילו עשרה בתוך הבית אין נאמנין, שהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו״ (פ״ג הי״ט, עמ׳ 538). אם כן התוספתא מעידה ששתי דעות לפנינו, אבל אין זו מחלוקת אלא התפתחות בהלכה. ההלכה של רבי מאיר מיוחסת לרבי, והיא נאמרת בבירור על עניין אחר, על עדות על המום. מן הראוי להעיר שלעתים מצינו במקור אחד מחלוקת ובמקור אחר הדברים מוצגים כשני שלבים כרונולוגיים; הבבלי (לה ע״א-ע״ב) מצטט את התוספתא, וברור שהוא סבור שלפנינו מחלוקת ולא התפתחות בהלכה.

המינוח ״נאמנים״ אף הוא תמוה. הרי המום נבדק על ידי מומחה, ואין כאן מקום לנאמנות של הרועה; לכל היותר הוא יכול להעיד אם המום נעשה בכוונה. ברם אם אין כל סיבה לחשוד שהמום נעשה בכוונה, מדוע יש צורך בנאמנות מיוחדת? אדרבה, בסתם יש להניח שהמום הוא טבעי. יתר על כן; לא שמענו, עד עתה, שאדם צריך להעיד על נסיבות היווצרות המום. ייתכן שיש ללמוד ממשנתנו שבפועל לא נשמרה בקפדנות התביעה שהמום יבוקר על ידי מומחה. לעיל בפ״ד מ״ג ראינו כי יש חכמים שהיו סבורים שהבכור כשר גם אם המומחה לא ראה את המום אלא בדיעבד. גם ראינו לעיל (פ״ד מ״ב) משניות המצניעות את תפקידו של המומחה ורואות בו לא חלק מהמעמד אלא דרך בירור בלבד. משנתנו מצטרפת לרמזים שהתביעה למומחה לא הייתה מקובלת על הכול, או לפחות לא נשמרה בקפדנות. גם הבבלי מצטט ברייתא המדברת בבירור על נאמנות להעיד על הבכור (לה ע״ב). המשנה להלן מדברת על סוג אחר של נאמנות, נאמנות שמומחה ראה את הבכור (בזמן). נבדוק אפשרות זו בפירושנו להלן.

הבבלי מפרש את המשנה סביב השאלה האם הכוהן נאמן להעיד שהמום נגרם מעצמו, או שמא יש לחשוד בו שגרם ברשלנות, או אפילו בכוונה, להיווצרות המום. פירוש זה מתאים למשנה הבאה, אך לא ברור האם אכן פרשנות זו מקורית או שהיא באה לטשטש את העובדה שהמשנה משקפת ״דילוג״ על תפקיד המומחה. זאת ועוד. כפי שנדגיש להלן, גם הסיפור המקביל שנביא להלן אינו פירוש למשנה אלא הרחבה שלה; סיפור העומד בפני עצמו והעורך צירפו בגלל חשיבותו, אך אין הוא בא לפרש את המשנה.

המעשה שהבבלי מביא מאלף כשלעצמו, ואמנם איננו עוסקים בפירוש הבבלי אך בתלמוד מובא סיפור תנאי, ומן הדין שנבררו. כן שנינו: ״רבי צדוק הוה ליה בוכרא, רמא ליה שערי בסלי [נסריה כיילי ערובה ערבה קלופה], בהדי דקאכיל איבזע שיפתיה¹. אתא לקמיה דרבי יהושע, אמר ליה: כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ? אמר לו רבי יהושע: הן. אתא לקמיה דרבן גמליאל, אמר ליה: חילקנו בין חבר לעם הארץ? אמר ליה רבן גמליאל: לא. אמר ליה: והא רבי יהושע אמר לי הן! אמר לו: המתן עד שיעלו בעלי תריסין לבית המדרש. כיון שנכנסו לבית המדרש, עמד השואל ושאל: כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ? אמר ליה רבי יהושע: לאו, אמר ליה רבן גמליאל: והלא משמך אמרו לי הן, יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: היאך אעשה, אילמלי אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת, עכשיו שאני חי והוא חי, היאך חי יכול להכחיש את החי? והיה רבן גמליאל עומד ודורש ורבי יהושע עומד על רגליו, עד שריננו כל העם ואמרו לחוצפית המתורגמן: עמוד, ועמד״ (בבלי לו ע״א). כפשוטה השאלה היא האם רבי צדוק, שהיה כוהן בעצמו, נחשד שהאכיל את הבהמה בכוונה בסל בלתי בטיחותי, או שמא יש לראות בפציעת הבכור תאונה. הבבלי מיסב את הדיון לשאלה משפטית יותר. ברור לו שאדם רגיל נחשד, כמו ששנינו בראשית המשנה שרועי כוהנים (וכוהנים עמם) בלתי נאמנים, והשאלה היא האם רבי צדוק שהיה כוהן ותלמיד חכם נאמן או לא. רבי יהושע מתיר לו לאכול את הבכור, אבל רבי צדוק אינו מסתפק בכך ופונה לרבן גמליאל, ורבן גמליאל אוסר. רבי צדוק סיפר לרבן גמליאל שרבי יהושע התיר (״הלשין״ על רבי יהושע), ורבן גמליאל מנצל את ההזדמנות לנזוף ברבי יהושע בן חנניה בפומבי. רבי יהושע אינו עומד על דעתו, מתחמק מהעימות ומודה לרבן גמליאל, אבל רבן גמליאל אינו מסתפק בהתחמקות אלא חותר לעימות חזיתי, ומאשים את רבי יהושע שהוא מתיר בכור במקרה זה. כעונש עומד רבי יהושע על רגליו, עד שהעם (תלמידי החכמים שהיו נוכחים) דורשים מהמתורגמן להפסיק את הדרשה או השיעור.

הסיפור בבבלי קשור לסדרת התנגשויות בין רבן גמליאל לחכמים בכלל, ולרבי יהושע בפרט. הסיפור המפורסם יותר מופיע כפירוש בבלי למשנת ברכות פ״ד מ״א, ברם בפירושנו שם ראינו שאין הוא פירוש למשנה שם אלא הרחבה בלבד; סיפור חשוב לדורות שהוצמד למשנה בגלל קרבה מקרית ולא כפירוש. לעיל הסברנו כך גם את הסיפור בתלמוד למשנתנו. הסיפור של מסכת ברכות השתמר רק בתלמודים, וכמובן יש גם הבדלים בין מסורת הבבלי והירושלמי², וממילא נתן הדבר לחוקרים סיבה להטיל ספק בפרטיו ואולי אף בעיקרו³. לא נוכל במסגרת זו להתעמק בסיפור ונסתפק בסיכום קצר, ובדיון בנושא החשוב לנו. בבית המדרש התגלעה מחלוקת האם תפילת ערבית היא רשות או חובה. רבן גמליאל אמר חובה, ורבי יהושע רשות. תלמיד אחד שאל את רבי יהושע את השאלה ונענה שהתפילה היא רשות; פסיקה זו עוררה את זעמו של רבן גמליאל והוא העליב ופגע ברבי יהושע. מכאן הפך המעשה לאישי: חכמים תמכו ברבי יהושע, ללא קשר לשאלה ההלכתית שעליה איננו שומעים עוד, רבן גמליאל הודח מתפקידו ורבי אלעזר בן עזריה מונה במקומו. לבסוף נערכה התפייסות כללית ונוצרה (מחדש) מערכת מאוזנת של שני בעלי תפקידים, אם כי החלוקה ביניהם לוטה בערפל. הוויכוח ההלכתי התפתח לעימות אישי, אך גם למבחן כוח של הנשיאות מול עצמתם של חכמים והאוטונומיה שביקשו לעצמם. העימות המבני הזה מלווה את תולדות התקופה, על כן אין לתמוה על כך שבעריכות מאוחרות טושטשו הפרטים המקריים שעליהם התעורר הוויכוח לטובת תיאור רוח העימות כפי שנתפסה במהלך הדורות. בנוסף לכל זה ניתנה למעשה צורה ספרותית משוכללת, שאף היא באה על חשבון הפרטים. דעת לנבון נקל שהרקע האישי, שחשוב להבנת המעשה כפי שהתחולל, חשוב היה למספרים ולעורכים פחות מהצד העקרוני שהמשיך להטרידם עשרות שנים לאחר שכל הדמויות המרכזיות הפכו לגיבורים מהעבר. גם הצד ההלכתי, שבדרך כלל חשוב לחכמים, איבד כאן מתפקידו לטובת שאלות ציבוריות אחרות.

הסיפור בבבלי ברכות מזכיר את המעשה בבכורות: ״אמרי: עד כמה נצעריה וניזיל? בראש השנה אשתקד צעריה, בבכורות במעשה דרבי צדוק צעריה, הכא נמי צעריה, תא ונעבריה״ (כז ע״ב – עד כמה נצער אותו ונמשיך? בראש השנה אשתקד ציערו, בבכורות של מעשה רבי צדוק ציערו, בואו ונעבירו [את רבן גמליאל] ממשרתו). עם זאת לא הכיר הבבלי בברכות את סיפור המעשה כמות שהוא מופיע אצלנו. לפני הנוסח שלנו, ה״מרד״ נגד רבן גמליאל התחולל כבר במעשה הבכורות, אבל לפי הגמרא בברכות רק אז, בהתנגשות השלישית, התחולל המרי. המשך הסיפור שלנו הכולל את תגובת הציבור והדיבור עם חוצפית המתורגמן מופיע כלשונו בברכות, וסביר שהוא מועבר מברכות אלינו. הווה אומר שהסיפור המקורי אצלנו כלל רק את תיאור ההתנגשות בלבד, וההמשך מועבר מברכות.

עם זאת המעשים מעוררים סדרת שאלות, החל מהשאלה למה התכחש רבי יהושע לעמדתו, למה העלה התלמיד את הסכסוך אל פני השטח, ובעיקר מדוע ראה רבן גמליאל בפסיקתו של רבי יהושע הכרזת מרד. כפי שאמרנו בנספח למסכת ראש השנה, רבן גמליאל ניסה להשליט אחדות דעות בבית המדרש ותקף כל ניסיון לפסיקה עצמאית שלא כדעתו. לפיכך אין לחפש הסבר מיוחד מדוע נתבעה אחידות דעות דווקא כאן.

אם כן, המעשה מלמד שגידול הבכורות והשמירה על המצווה היו נפוצים, ושהחשד שבגללו אין אדם נאמן על בכורו נובע בין השאר מתופעת עמי הארץ שלא הקפידו על כל הכללים, והיו חשודים שתיגרם לבכור תקלה מתוך ״רשלנות תורמת״. עם זאת הם שמרו על עיקרי המצווה; הרי בפועל לא היה מי שכפה עליהם לא להשתמש בבכור כבבהמה רגילה. איננו מתכוונים לומר ששמירת המצווה הייתה רק לשם שמים. מן הסתם היה הלחץ החברתי בתוך הכפר האינטימי בעל משקל גדול, אבל אם החברה ברובה רוצה לחמוק מהמצווה אין מי שיפקח על קיומה. בתנאים אלו על עיקר המצווה שמרו, אך לא על כל הקפדותיה. זה כמובן אופי התנהגותי מוכר בחברות דתיות. במבוא למסכת חגיגה טענו כי כך הדבר גם לגבי מצוות טהרה. על עיקר המצווה שמרו, אך לא על כל הקפדותיה והרחקותיה.

1. לרבי צדוק היה בכור, נתן לו שעורים בסל נסרים של ערבה קלופה, ובזמן שאכל נחתך בשפתו. בא לפני רבי יהושע (בן חנניה)...

2. בבלי, ברכות כז ע״ב – כח ע״א; ירושלמי שם פ״ד ה״א, ז ע״ג-ע״ד; תענית פ״ד ה״א, סז ע״ד.

3. ראו אלון, תולדות, עמ׳ 201-200; שפירא, הדחת רבן גמליאל; תא-שמע, ערבית. אמנם גם הסיפור במסכת ברכות הוא אמוראי, אבל הד לו במסורת התנאית. כך למשל בידינו סדרת משניות שנשנו ״בו ביום״, ולפי המסורת התלמודית הן נשנו ביום ההדחה של רבן גמליאל (בבלי ברכות כב ע״ב). מסורת זו אמנם אמוראית, אבל יש בה יסוד תנאי. כך למשל במשנה, ידים פ״ד מ״ד מופיעה מחלוקת שנשנתה ״בו ביום״, ואכן זו מחלוקת מדור יבנה שנזכרים בה כל חכמי הדור העיקריים, להוציא את רבן גמליאל ואת רבי אליעזר בן הורקנוס. במשנת סוטה פ״ה מ״ב ואילך יש סדרת הלכות שנשנו באותו ״בו ביום״, ובתוספתא סוטה פ״ז ה״ט-הי״ב סדרת דרשות שדרש רבי אלעזר בן עזריה. תוספתא זו היא ההרחבה של משניות ״בו ביום״ שבמשנת סוטה. העורך לפחות קישר בין ״בו ביום״ לבין מינויו של רבי אלעזר לתפקיד. זו סיבה נוספת לדחות את פקפוקיו של שפירא בכל המעשה. אמנם החיבור הוא מעשה ידיו של העורך ואינו מגוף הסיפור, אבל גם העורך היה תנא, והוא משקף את שסברו והכירו בני דורו. לולא היה הסיפור זיכרון קיים (כבר בתקופת התנאים) לא היה מציג כך את הדברים. אין זו העברה טכנית או ספרותית, אלא קישור הנובע רק מהמסורת ההיסטורית. הטענה שסיפור ההדחה הוא אמוראי מוטעית, אפוא. קשה לנו לקבל ברצינות טענה שהבבלי ״המציא״ סיפור כדי שיתאים למסורות התנאיות העצמאיות המצויות במקומות שונים בש״ס.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלהכל

(ה) נֶאֱמָן הַכֹּהֵן לוֹמַר הֶרְאֵיתִי בְּכוֹר זֶה וּבַעַל מוּם הוּא. הַכּל נֶאֱמָנִים עַל מוּמֵי הַמַּעֲשֵׂר. בְּכוֹר שֶׁנִּסְמֵית עֵינוֹ, שֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ, שֶׁנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ, הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלשָׁה בְנֵי הַכְּנֶסֶת, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ יֵשׁ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה, לֹא יִשָּׁחֵט אֶלָּא עַל פִּי מֻמְחֶה.

A priest is deemed credible to say: I showed this firstborn animal to an expert and he ruled that it is blemished.
Everyone is deemed credible to testify about the blemishes of an animal tithe offering, even the owner who is the beneficiary of a ruling that it is blemished.
With regard to a firstborn animal whose eye was blinded or whose foreleg was severed or whose hind leg was broken, all of which obviously render the animal permanently blemished, that animal may be slaughtered on the basis of the ruling of three regular Jews who attend the synagogue, and it does not require a ruling by one of the Sages. Rabbi Yosei disagrees and says: Even if there is a court of twenty-three Sages there, it may be slaughtered only on the basis of the ruling of an expert in judging blemishes.

[ה] נֶאֱמָן הַכֹּהֵן לוֹמַר: ״רָאִיתִי בְכוֹר זֶה, וּבַעַל מוּם הוּא״.

הַכֹּל נֶאֱמָנִין עַל מוּמֵי הַמַּעֲשֵׂר.

בְּכוֹר שֶׁנִּסְמַת עֵינוֹ, שֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ וְשֶׁנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ, הֲרֵי זֶה יִשְׁחַט עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי כְנֶסֶת.

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אֲפִלּוּ יֶשׁ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, לֹא יִשְׁחַט אֶלָּא עַל פִּי מֻמְחֶה.

תוספתא בכורות ג׳:כ״ג-כ״ה

כָּל הַבְּכוֹרוֹת, אָדָם מַתִּיר, חוּץ מִבְּכוֹר עַצְמוֹ. רוֹאֶה הוּא קָדָשָׁיו וּמַעְשְׂרוֹתָיו שֶׁלְּעַצְמוֹ, וְנִשְׁאַל הוּא עַל הַטְּמָאוֹת וְעַל הַטְּהָרוֹת שֶׁלְּעַצְמוֹ.

הָעוֹשֶׂה מוּם בְּבַעַל מוּם, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים. הַמְּחַמֵּץ אֶת הַמְּחֻמָּץ, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים. הַמְּסָרֵס אֶת הַמְּסֹרָס, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים.

מוּם שֶׁבְּגָלוּי, הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְנֵי הַכְּנֶסֶת. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִלּוּ רַגְלוֹ קְטוּעָה וְעֵינוֹ סְמוּיָה, לֹא יִשָּׁחֵט אֶלָּא עַל פִּי מֻמְחֶה.

בבלי בכורות ל״ו.

בבלי בכורות ל״ו:

נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה ובעל כו׳: הכל הנאמנים על מומי המעשר בכור שנסמת כו׳ – אין הכהן חשוד אלא שמא יעשה מום בכוונה בבכור כדי שיהא מותר לו לאוכלו ולמוכרו כמו החולין אבל לאכול קדשים בחוץ אינו חשוד לפיכך אם אמר אני דנתי שזה מום ששחטו עליו הבכור הרי הוא נאמן ונאמן ג״כ לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו לפי שהוא מילתא דעבידא לאגלויי מפני ששואלין למי שנתנו לו אם נתנו במום או בלא מום והמום הזה אירע ברשות הכהן שאין נאמן עליו כפי שזכרנו ודע שעד מפי עד כשר לעדות בכור וכן אשה מעידה שהמום הזה אירע בפניה ולא נעשית בכוונה ודע שהכהנים ג״כ מפרישין מעשר בהמה והטעם שמחמתו הכל נאמנים על מומי מעשר לומר שלא באו בכוונה ואפי׳ הבעלים לפי שאילו רצה אדם היה מטיל מום בכל צאנו ואח״כ מעשרם ומפריש המעשר בעל מום ואח״כ אמר שהמומין האלו הידועים שאין בהן ספק שהן מומין מעמיד עליהן ג׳ הדיוטות וישחט על פיהן כל זה כשאין באותה מדינה מומחה אבל אם היה שם מומחה לא ישחט אלא על פיו וכן הפרת נדרים אינו מועיל ג׳ הדיוטות אלא במקום שאין שם מומחה ור׳ יוסי אומר ואפי׳ היו מצוין סנהדרין ולא היה במדינה מומחה למומי בהמה לא ישחוט עד שיהא מצוי מומחה ואין הלכה כר׳ יוסי:

הֶרְאֵיתִי בְכוֹר זֶה. לְחָכָם, וְאָמַר לִי שֶׁמּוּם קָבוּעַ הוּא, וְשׁוֹחֲטוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ עֵדִים שֶׁלֹּא הִטִּילוֹ בוֹ. שֶׁהַכֹּהֲנִים חֲשׁוּדִים לְהַטִּיל מוּם בַּבְּכוֹר כְּדֵי לְמָכְרוֹ וּלְהַאֲכִילוֹ כְּחֻלִּין, אֲבָל אֵין חֲשׁוּדִין לֶאֱכֹל קָדָשִׁים תְּמִימִים בַּחוּץ וְלוֹמַר עַל מוּם עוֹבֵר שֶׁהוּא קָבוּעַ. וְכֹהֵן שֶׁהוּא מֻמְחֶה נֶאֱמָן לָדוּן עַל מוּם הַבְּכוֹר שֶׁהוּא קָבוּעַ וּלְהַתִּירוֹ. וְכֵן נֶאֱמָן הַכֹּהֵן לוֹמַר בְּכוֹר זֶה נָתַן לִי יִשְׂרָאֵל בְּמוּמוֹ, שֶׁהוּא עָשׂוּי לְהִגָּלוֹת אִם נְתָנוֹ לוֹ יִשְׂרָאֵל בְּמוּמוֹ אִם לָאו, וּמִלְּתָא דַעֲבִידָא לְאִגַּלּוֹיֵי לֹא מְשַׁקְּרֵי בָהּ אֱינָשֵׁי:

הַכֹּל נֶאֱמָנִים עַל מוּמֵי הַמַּעֲשֵׂר. הַכֹּהֲנִים חַיָּבִים לְהַפְרִישׁ מַעֲשַׂר בְּהֵמָה כְּיִשְׂרָאֵל. וְהַכֹּל נֶאֱמָנִים לוֹמַר עַל מוּם שֶׁנַּעֲשָׂה בְּבֶהֱמַת מַעֲשֵׂר דְּשֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה הָיָה, וַאֲפִלּוּ הַבְּעָלִים. מִגּוֹ דְאִי בָעֵי שָׁדֵי בֵיהּ מוּמָא בְכֻלֵּיהּ עֶדְרֵיהּ קֹדֶם שֶׁיְּעַשֵּׂר, וְנִמְצָא הַמַּעֲשֵׂר בַּעַל מוּם:

שֶׁנִּסְמֵית עֵינוֹ שֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ. דְּהַיְנוּ מוּם מֻבְהָק:

בְּנֵי הַכְּנֶסֶת. כְּלוֹמַר שֶׁאֵינָן חֲכָמִים. וְהָנֵי מִלֵּי בְּמָקוֹם שֶׁאֵין יָחִיד מֻמְחֶה, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ יָחִיד מֻמְחֶה אֵינוֹ נִשְׁחָט אֶלָּא עַל פִּי מֻמְחֶה, וַאֲפִלּוּ בְּמוּם מֻבְהָק. דּוּמְיָא דַהֲפָרַת נְדָרִים שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ יָחִיד מֻמְחֶה אֵין שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת מוֹעִילִים:

אֲפִלּוּ הָיוּ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. אֲפִלּוּ הָיְתָה סַנְהֶדְרִין בַּמָּקוֹם וְאֵין שָׁם אֶחָד שֶׁנָּטַל רְשׁוּת לְהַתִּיר מוּמֵי הַבְּכוֹר, אֵינוֹ נִשְׁחָט עַל פִּיהֶם וַאֲפִלּוּ בְּמוּם מֻבְהָק, עַד שֶׁיִּהְיֶה שָׁם מֻמְחֶה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי:

הראיתי בכור זה – to a Sage. And he said to me that this is a permanent blemish and he slaughters it, as long as he has witnesses that he [himself] did not make the blemish. For the Kohanim are suspected of placing a blemish in a firstling in order to sell it or to consume it as unconsecrated meat, but they are not suspected of consuming pure Holy Things outside [of the Temple courtyard] or to state about a temporary blemish that it is permanent. And a Kohen who is a specialist/expert is believed to adjudicate about the blemish of a firstling that it is permanent and/or to permit it. And similarly, a Kohen is believed to state that an Israelite/Jew gave me this firstling with a blemish and he is supposed to reveal if the Israelite/Jew gave it to him with a blemish or not, and it is a matter of business to reveal that people are not lying.

הכל נאמנים על מומי המעשר – Kohanim are obligated to separate the tithe for cattle like an Israelite/Jew. And everyone is believed to stated regarding a blemish that was made on the cattle that was tithed that it was not intentional, and even its owners. For since that if he needs to, he would place of blemish in his entire flock prior to to tithing, and it would be found that the tithe has a blemish.

שנסמית עינו שנקטעה ידו – that is a prominent blemish.

בני הכנסת – that is to say, that they are not Sages. And these words [apply] when there is no individual specialist/expert, but in a place where there is an individual expert/specialist, it is not slaughtered other than by the word of the expert, and even with a prominent blemish. This is similar to the renunciation of vows that in a place where there is an individual expert/specialist, three commoners [on a Jewish court] do not help.

אפילו היו שם עשרים ושלשה – even if there was a Sanhedrin in the place, if there isn’t one individual that received permission to permit the blemishes of a firstling, it is not slaughtered by their word, even with a prominent blemish, until there will be a specialist/expert there. But the Halakha is not according to Rabbi Yossi.

נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא וכו׳. בטור יו״ד סי׳ ש״ט שי״ד. והגיה הר״ר יהוסף ז״ל ראיתי בכור זה וכתב כן מצאתי וצ״ע ע״כ. בפי׳ רעז״ל ובלבד שיהיו לו עדים שלא הטילו בו השוחטו. אמר המלקט כן פי׳ רש״י ז״ל וכתבו תוס׳ חיצוניות נראה לר״י דר״ל בשביל חכם שהתירו על ידו הוא שצריך להביא עדים לפניו שהוא לא הטילו ואז יתירנו לו דודאי אין צריך שיבואו עדים לפנינו כדמוכח בגמרא ע״כ. עוד בפי׳ רעז״ל שכהנים חשודים להטיל מום וכו׳. אמר המלקט פי׳ מפני שהוא לאו בעלמא אבל אין חשודין לאכול קדשים תמימים בחוץ מפני שהן בכרת:

שנסמית עינו וכו׳. דהוי מומין מובהקים ולא תימא דהאי דנקט מומין מובהקין להדיעך כחו דר׳ יוסי דאפ״ה אסר אלא דוקא נקט. והגיה הרי״א ז״ל אפילו יש שם כ״ג אינו נשחט אלא על פי מומחה:

נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה כו׳. כתב הר״ב ובלבד שיהיו לו עדים כו׳ שהכהנים חשודים להטיל מום כו׳. אבל אין חשודים לאכול קדשים תמימים בחוץ. מסיים הרמב״ם ספ״ב מה״ב מפני שהוא עון כרת. ע״כ. כלומר והחשוד לדבר קל אינו חשוד לדבר חמור ממנו. כדתנן ספ״ד. ומ״ש הר״ב וכן נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו וכו׳ ואע״פ שלא פרטו בשם לומר ישראל פלוני ואע״ג דבמ״ה פ״ד דדמאי תנן קח לי ממי שהוא נאמן כו׳ אינו נאמן מאיש פלוני הרי זה נאמן. התם אי אמר סתמא מצי לאשתמוטי ולומר בעיני היה נאמן וכמ״ש הר״ב שם. והכי איתא הכא בגמ׳ והלכך אין להאמינו אלא כשפורט ואומר קח לי מאיש פלוני מה שאין כן הכא דלא שייך אשתמוטי. וא״צ למ״ש הב״י סי׳ שי״ד דהתם איסורא דאורייתא והכא אכילת בכור אחר הטלת מום בכוונה אינו אלא קנס דרבנן. גם בגמ׳ פרכינן מרישא קח לי ממי שהוא נאמן אינו נאמן. ודחינן התם אית ליה לאשתמוטי ולא דחינן לה התם איסורא דאורייתא הכא איסורא דרבנן. הלכך נ״ל מה שכתבתי:

בני הכנסת. כתב הר״ב וה״מ במקום שאין יחיד מומחה כו׳. דומיא דהפרת נדרים. והכי לישנא דגמ׳. וכתבו התוס׳ לישנא דקרא נקט. אבל גבי חכם שייך לשון התרה [כמ״ש הר״ב ספ״י דנדרים] וכן בהמוכר את הספינה [דף ע״ד] גבי בת קול. דקאמר ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי. ע״כ. ולי משנה שלימה בפ״ח דנדרים דתנן בה. יכול להפר נדרו שלא ע״פ חכם. אבל כבר כתבתי שם דבדוכתא אחריתי בגמרא פ״ג מייתי לה וגרס להתיר. ושכן העתיקה הרמב״ם והטור [*ועוד ראה מצאתי דבספ״ב דיבמות תני הפרת נדרים בג׳. ולענין התרה שנויה. ותו בפרק שום היתומים במסכת ערכין דף כ״ג בנדר שהודר ברבים קא מיפלגי מ״ס יש לו הפרה ומ״ס אין לו הפרה וכו׳ ועוד שנית שם]:

אלא ע״פ מומחה. למומי בהמה. הרמב״ם. ועיין בפירוש הר״ב פרק דלעיל משנה ד׳:

{כב} מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֲוֹן כָּרֵת. הָרַמְבַּ״ם. וְעַיֵּן סוֹף פֶּרֶק ד׳:

{כג} וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרְטוֹ בְשֵׁם לוֹמַר יִשְׂרָאֵל פְּלוֹנִי. וְאַף עַל גַּב דִּבְמִשְׁנָה ה׳ פֶּרֶק ד׳ דִּדְמַאי תְּנַן, קַח לִי מִמִּי שֶׁהוּא נֶאֱמָן כוּ׳ אֵינוֹ נֶאֱמָן, מֵאִישׁ פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן, הָתָם אִי אָמַר סְתָמָא מָצֵי לְאִשְׁתַּמּוֹטֵי לוֹמַר בְּעֵינַי הָיָה נֶאֱמָן כוּ׳. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

{כד} וְהָכִי לִישְׁנָא דִגְמָרָא. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת, לִישְׁנָא דִקְרָא נָקַט. אֲבָל גַּבֵּי חָכָם שַׁיָּךְ לְשׁוֹן הַתָּרָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

לב) נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה
לחכם. ואמר לי וכו׳:

לג) ובעל מום הוא
ובלבד שיהיה כאן עדים שלא הטיל בו הוא המום. אז נאמן. דלא חשידי כהנים רק להטיל מום בבכור. שהוא חיוב מלקות. אבל לא חשיד להאכיל קדשים תמימים בחוץ שהוא בכרת. ונ״ל לכאורה דצריך שנדע ג״כ שלא יטיל בו מום אחר קודם שחיטה מיהו י״ל דרק לעבר חשדינן ליה ולא להבא [ועי׳ קופת הרוכלין דף ז׳] שהוכחנו איפכא. ומה״ט כהן שהוא מומחה. נאמן ג״כ לראות מום בכור של אחר [י״ד שי״ד]. ואפ״ה על של עצמו אינו נאמן. דמדאתחזיק איסורא. חשדינן ליה בשלו [ש״ט]. וכמו כן נאמן כהן לומר בכור זה נתן לי ישראל פלוני עם מומו. דמלתא דעבידא לגלויי לא משקרי בה אינשי [שי״ד]:

לד) הכל נאמנים על מומי המעשר
דאין לחשדו שהטיל בו מום. דהרי מגו דהוה בעי הוה שדי מומא בכולא עדריה קודם שיעשר כדי לפטרו מלהקריב אימוריו דאין עושה בזה שום חטא:

לה) שנשברה רגלו
וה״ה שאר מומין מובהקין שנזכרו בטור [ש״ט]:

לו) הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת
ר״ל אף שהן רק קצת בני תורה. כאותן י׳ בטלנין שבכל עיר מיהו דוקא בזה״ז שאין לנו מומחה:

לז) אפילו יש שם עשרים ושלשה
ר״ל סנהדרין קטנה. [ואגב ש״מ דאין סנהדרין צריכין להיות סמוכין לכל דבר]:

לח) לא ישחט אלא על פי מומחה
שנטל רשות להתיר בכור. מהנשיא או מב״ד סמוכין בא״י וקיי״ל כת״ק [ש״ט]:

לפי כתב-יד קופמן

נאמן הכהן לומר בכור הראיתי בכור זה ובעל מום הוא – הכוהן מוכר את בשר הבכור ומעיד שהבכור עבר תהליך בדיקה כמקובל. ההלכה משקפת יישוב גדול שבו הכוהן אנונימי והמומחה אנונימי. בדיקת המומחה לא הותירה הד בציבור. אפשר להעמיד את ההלכה בעיר גדולה, ועדיין קשה. מעולם לא שמענו שאדם אינו יכול להעיד על בשר שלו שהוא נשחט כהלכה, לעומת זאת אכן עם הארץ אינו נאמן להעיד שפרותיו מעושרים. הווה אומר שהכוהנים נחשדו על אכילת בכורות לפני שנפל בהם מום. הכל נאמנין על מומי המעשר – גם כוהנים וגם ישראלים. מעשר בהמה ירעה עד שיסתאב, ואם נפסל לקרבן הוא ברשות ישראל. ישראל לגבי מעשר בהמה הוא אפוא ככוהן לגבי בכור. הדין במשנה הוא במידה רבה תאורטי. המשנה אינה מציעה לבדוק מי היה המומחה, או לברר אתו את השאלה (אם הדבר ניתן), וכמו משניות אחרות במסכת אינה פונה לנתיב הרֵאלי והיום-יומי, אלא מתמקדת בעיקרון בלבד.

מהמשנה משמע שהעדות אינה מחליפה את המומחה, אלא היא עדות על מה שהמומחה אמר. אפשר לפרש כך גם את המשנה הקודמת. עם זאת, קשה לצמצם את כל המסורות המדברות על עדות בכור לעדות על דברי המומחה בלבד, על כן יש עדיין מקום להערתנו שדברי התנאים בנושא משקפים תופעה של ״דילוג״ על בדיקת המומחה. הבבלי (לה ע״ב) הבין כך גם את המשנה הקודמת והסביר שהעדות אינה על המום, אלא האם הבהמה היא בכור. מסקנה נוספת העולה ממשנתנו היא שאין מאמינים לכוהן. בתוספתא שנינו: ״כל הבכורות אדם מתיר חוץ מבכור עצמו. רואה הוא קדשיו ומעשרותיו של עצמו ונשאל הוא על הטמאות ועל הטהרות של עצמו״ (פ״ג הכ״ג, עמ׳ 538¹). גם כאן בעל הבכורות הוא הכוהן, והוא נאמן על מעשרות אך לא על בכורות. גם בברייתא זו המתיר אינו מומחה אלא הבעלים, או ליתר דיוק כוהן. ממילא עולה ההשערה שבשלב הקדום היה המומחה הכוהן או נציג הכוהנים, וחז״ל פקפקו באמינותו של הכוהן הנוגע בדבר, בשלב שני פקפקו באמינותם של כלל הכוהנים שנחשדו להיות מעין ״גילדה מקצועית״ והעבירו את התפקיד למומחה אחר או לכלל הציבור, וכאמור בשלב שלישי נטלו את התפקיד לעצמם.

בכור שניסמת עינו שניקטעה ידו ושנישברה רגלו הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת – המשנה עוסקת במומים גלויים, ומומים כאלה אין צורך להראות למומחה ודי בבית דין שבו חברים שלושה אנשים מהקהילה (הכנסת). רבי יוסה אומר אפילו יש שם עשרים ושלשה – כדי בית דין גדול ומכובד יותר, לא ישחט אלא על פי מומחה – רבי יוסי סבור שבכל מקרה נדרש המומחה לחוות את דעתו. הסברנו את המשנה שמדובר במום גלוי בלבד, כך שלא תסתור משניות קודמות התובעות את שיפוטו של המומחה. הפירוש מצוי כבר בתוספתא: ״מום שבגלוי הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת, דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר אפילו רגלו קטועה ועינו סמוייה לא ישחט אלא על פי מומחה״ (פ״ג הכ״ה, עמ׳ 538; סנהדרין פ״א ה״ב; ספרא, אמור פרשה ז הי״א-הי״ב, צח ע״ג). ברם את המשנה עצמה אפשר להבין גם כקריאת תיגר נגד המונופול של המומחה. בכל המומים די בשלושה מבני הכנסת, והדוגמאות במשנה ננקטו כדוגמאות בלבד. פירוש התוספתא נועד אפוא לעגן את מעמדו של המומחה, והוא משקף את התקופה שבה כבר הפך המומחה למרכיב בלתי נפרד ממעמד התרת הבכור. עם זאת, עדיין יש מקום להשערה שלפנינו שלב קדום שבו טרם נקבעה סמכותו של המומחה. בפירוש זה נקטנו לעיל והצענו שבית דין כזה (מבני הכנסת ולאו דווקא כוהנים או חכמים) היה הדרך הקדומה להתרת בכור. העדפנו את הפתרון ההיסטורי מסיבה רֵאלית. כל המומים הנדונים בהמשך הם מומים גלויים. מומים פנימיים בדרך כלל אינם מומים כלל, כגון חוטם שניקב מבפנים, או שיניים פנימיות (כגון תוספתא פ״ד ה״ד וה״ה, עמ׳ 538), וכן: ״ ׳או נשברה רגלו׳, מנין לרבות שבר זנב? תלמוד לומר ׳או שבור׳. או יכול שאני מרבה שבר צלע? תלמוד לומר ׳שבר יד, או שבר רגל׳, מה אילו מיוחדים שמומן בגלוי ואין חוזרים, יצא שבר צלע שאין מומו בגלוי״ (ספרא, אמור פרשה ז הי״א-הי״ב, צח ע״ג), ובהמשך שם: ״חיטיו החיצונות שנפגמו ושנגממו ופנימיות שנעקרו², רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר אין בודקים מן המתאימות ולפנים אף לא המתאימות״. כמו כן: ״איזהו פסול? כל שהכסלים יוצאין. נשתברו רוב צלעותיו, או שהיה בו מום מבפנים אינו מום, שנאמר ׳עור ופסח׳, מה עור ופסח המיוחדין מום שבגלוי ואין חוזר״ (תוספתא בכורות פ״ד ה״י, עמ׳ 539³). אמנם מסתבר שלכלל שמום שבסתר אינו מום יש יוצאים מן הכלל⁴, כך למשל במשנה להלן (פ״ו מ״ה) יש מחלוקת על שיניים פנימיות שנעקרו, אך גם מום זה שאינו גלוי נקל לראותו, ואין צורך בתבונה מיוחדת לכך אלא רק בידיעה מה הם כללי המומים, ידיעה הנדרשת בכל תחום הלכתי אחר. מום הנגרם ממחלה פנימית שאינה בולטת כלפי חוץ אינו ניתן לגילוי גם על ידי מומחי הימים ההם, ממילא נותרו רק מעט מומים שאינם בגלוי. על כן הצמצום של ההלכה (בדבר שלושת בני הכנסת) למום גלוי בלבד נראה כתירוץ הרמוניסטי ובלתי רֵאלי. הפן הבלתי רֵאלי נובע מכך שהעיקרון של בדיקה על ידי מומחה חשוב היה לחכמים יותר מהגדרה רֵאלית של המומים הנידונים, זאת גם אם הכירו הכר היטב את המומים השונים.

סיפור נוסף על מומים שבסתר מופיע בתלמודים: ״מהו למנות זקינים לדברים יחידים? נישמעינה מן הדא, רב מניתיה רבי להתיר נדרים ולראות כתמים. מן דדמך בעא גבי בריה מומי בכורות, אמר לו איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא. אמר רבי יוסי בירבי בון, כולא יהב ליה: לדין יחידי, ולהתיר נדרים, ולראות כתמים, ולראות מומין שבגלוי, מן דדמך בעא גבי בריה מומין שבסתר״ (ירושלמי חגיגה פ״א ה״ח, עו ע״ג; נדרים פ״ט ה״ד, מא ע״ב). לעיל דנו בסיפור זה, ובהקשר הנוכחי יש לומר שהמימרה בתלמוד משקפת תפיסה שמום שבגלוי מותר רק על ידי חכם הממלא את תפקיד המומחה.

עוד נדגיש בהקשר זה שבמימרות שציטטנו כמה פרטים בלתי רֵאליים. כל עניין המומים שבסתר ובגלוי אינו רֵאלי. גם המינוח ״שבר זנב״ אינו רֵאלי. הזנב אינו נשבר, שכן הוא סחוס גמיש. אפשר שייחתך, אך לא שיישבר, אלא אם כן מדובר בעצם הזנב, אך היא מום שבסתר.

הבבלי מהלך בדרך שונה במקצת. לדעתו הדין במשנה עדיין שורר, אבל רק בחוץ לארץ, כנראה משום שלדעת התלמוד מצוות בכורות בחוץ לארץ חמורה פחות: ״משום רבי יהודה נשיאה אמרי: התרת בכור בחוצה לארץ על פי שלשה בני הכנסת. אמר רבא: ובמומין מובהקין״ (בבלי לו ע״ב). הפירוש של מומים מובהקים, לדעת הבבלי, אינו מפורש במשנה, והוא פרשנות אמוראית בלבד. אבל בהמשך מובעת גם דעה שונה: ״אמר רב חייא בר עמרם: שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה, שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם״ (שם). אם כן במקום שאין מומחה, בית דין של פשוטי העם מספיק.

המונח ״בני הכנסת״ אינו רגיל. ממשנת זבים עולה שהכוונה לשלושה מבני העדה שאינם כוהנים, שכן שנינו: ״...וכולן טהורין לבני הכנסת וטמאין לתרומה״ (פ״ג מ״ב). אם כן, בני הכנסת הם בניגוד לאוכלי תרומה. כמו כן: ״נשיא שמת – בתי מדרשות כולן בטילין, ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת״ (בבלי מועד קטן כב ע״ב). כאן בני הכנסת הם בני עדה בסתם (כוהנים ושאר חברי הקהילה).

1. בבבלי: ״ואמר רב יהודה: אין רואין בכור ישראל אלא אם כן כהן עמו״ (לו ע״ב). זו מסורת שונה במקצת מהתוספתא, ובתלמוד שם מובאים עוד סיפורים על אי המהימנות של הכוהן (בבבל האמוראית).

2. ראו להלן פ״ו מ״ה.

3. וראו עוד בבלי, לט ע״א, הדורש שמום שאינו גלוי אינו מום.

4. ראו אור זרוע, הלכות תמורה פ״ד ה״ח.

(ו) הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר (וּמְכָרוֹ) וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הֶּרְאָהוּ, מַה שֶּׁאָכְלוּ אָכְלוּ וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. וּמַה שֶׁלֹּא אָכְלוּ, הַבָּשָׂר יִקָּבֵר וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וּמְכָרָהּ וְנוֹדַע שֶׁהִיא טְרֵפָה, מַה שֶׁאָכְלוּ אָכְלוּ וְיַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. וּמַה שֶּׁלֹּא אָכְלוּ, הֵן יַחֲזִירוּ לוֹ אֶת הַבָּשָׂר וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. מְכָרוּהוּ לַנָּכְרִים אוֹ הִטִּילוּהוּ לַכְּלָבִים, יְשַׁלְּמוּ לוֹ דְמֵי הַטְּרֵפָה.

In the case of one who slaughters a firstborn animal and sells its meat, and it was discovered that he did not initially show it to one of the Sages, the halakha is that it was actually prohibited to derive any benefit from the meat. In that case, what the buyers ate, they ate, and the Sages penalized the seller in that he must return the money to them, which they paid for the meat that they ate. And with regard to that which they did not eat, that meat must be buried, and he must return the money that they paid for the meat that they did not eat.
And likewise, in the case of one who slaughters a cow and sells it, and it was discovered that it is a tereifa, what the buyers ate, they ate, and what they did not eat, they must return the meat to the seller, who may sell it to a gentile or feed it to the dogs, and he must return the money to the buyers. If the buyers sold it to gentiles or cast it to the dogs, they pay the seller the value of a tereifa, which is less than the value of kosher meat, and the seller refunds the balance to the buyers.

משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל

[ו] הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וּמְכָרוֹ, וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הֶרְאָהוּ, מַה שֶּׁאָכְלוּ, אָכְלוּ, וְיַחְזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים, מַה שֶּׁלֹּא אָכְלוּ, וְהַבָּשָׂר יִקָּבֵר, וְהוּא יַחְזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים.

[ז] וְכֵן הַשּׁוֹחֵט הַפָּרָה וּמְכָרָהּ, וְנוֹדַע שֶׁהִיא טְרֵפָה, מַה שֶּׁאָכְלוּ, אָכְלוּ, וְיַחְזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים.

מַה שֶּׁלֹּא אָכְלוּ, הֵם יַחְזִירוּ לוֹ אֶת הַבָּשָׂר, וְהוּא יַחְזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים.

מְכָרוּהוּ לַגּוֹיִם, אוֹ הֵטִילוּהוּ לַכְּלָבִים, יְשַׁלְּמוּ לוֹ דְמֵי טְרֵפָה.

בבלי בכורות ל״ז.

השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו כו׳ – ענין מה שאמר ישלמו לו את הדמים שמחשבים עמו בדמי טרפה ומנכין אותו מן הדמים שנתנו ומחזיר להן המותר:

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר. וּמָכַר מִבְּשָׂרוֹ וְנוֹדַע לָנוּ שֶׁלֹּא הֶרְאָהוּ לְחָכָם:

מַה שֶּׁאָכְלוּ. הַלּוֹקְחִים אָכְלוּ:

וְיַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. מִשּׁוּם קְנָס. שֶׁהֶאֱכִילָם בְּשַׂר אִסּוּר:

מְכָרוּהוּ. הַלּוֹקְחִים לְנָכְרִי, הוֹאִיל וְלֹא גָרַם לָהֶם אִסּוּרָא, יְשַׁלְּמוּ לוֹ דְמֵי טְרֵפָה כְּמוֹ שֶׁהִיא נִמְכֶּרֶת בְּזוֹל, וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַמּוֹתָר. וְגַבֵּי בְכוֹר לֹא תָנֵי מְכָרוּהוּ לְנָכְרִי, דִּבְכוֹר תָּמִים אָסוּר בַּהֲנָאָה:

השוחט את הבכור – and sold from its flesh and it became known to us that he had not shown it to a Sage.

מה שאכלו – those who purchase its food.

ויחזיר להם את הדמים – because of a fine. That he fed them forbidden flesh/meat.

מכרוהו – those who purchase it for a heathen, since he did not cause them the prohibition, they will pay him the cost of the torn animal, like it is sold cheaply, and he will return to them the remainder. But regarding a firstling, it is not taught, “they sold it to heathens,” for from a pure firstling is prohibited to derive benefit.

השוחט את הבכור ומכרו וכו׳. הרי״ף והרא״ש ז״ל ר״פ המוכר פירות ותוס׳ דפירקין ד׳ ל״ב וביד פ״ח דהלכות מ״א סי׳ ט׳ ובפ״ג דהלכות בכורות סי׳ ט׳ ובפי״ו דהלכות מכירה סי׳ י״ב י״ג ובטור יו״ד סי׳ קי״ז וסי׳ ש״י ובח״מ סי׳ רל״ד:

מכרוהו לעו״ג או הטילוהו לכלבים. נראה שעונה אבשר שהוא לשון זכר:

ישלמו לו דמי הטרפה. פי׳ אע״פ שהם מכרוהו ביוקר לפי שהוא מכר טרפה מדעתו הרגמ״ה ז״ל:

ויחזיר להם את הדמים. בגמרא בברייתא חולק ר״ש בן אלעזר דאם מכר לו טרפה או נבלה ושקצים ורמשים שהנפש קצה בהן יחזיר להם כל הדמים דכל מה שאכלו אינו נהנה להם משעה שנודע להם ואם מכר להם דברים שאין הנפש קצה בהן כגון בכורות טבלים ויין נסך ינכה להם מן הדמים והוא יטול קצת ופרכינן גבי בכור אמאי יטול קצת לימא ליה ישראל לכהן שמכר מאי אפסידתך הלא אם היה הבשר בידך היה טעון קבורה שהרי תם שחטתו ומשני כגון דזבין ליה כהן השוחט מקום המום לישראל דאמר ליה כהן לישראל אם היה בידי הוה מחזינא ליה כמו שהוא ושרי לי כר׳ יהודה דאמר במתני׳ בפ׳ עד כמה דהשוחט את הבכור ואח״כ הראה את מומו ר׳ יהודה מתיר וטבלים נמי הווה מתקנינא להו ואכילנא להו ויין נסך נמי יטול קצת משום דלא מכר לו יין נסך גופיה אלא עירבו עם יין כשר ומכרו דא״ל אי אהדרתיה ניהלי הוה מזבננא ליה לעו״ג חוץ מדמי יין נסך שבו כותיה דרשב״ג בפרק בתרא דמסכת עבודה זרה:

ונודע שהיא טרפה. פי׳ שנטרפה בודאי דאילו מספק כל בהמה בחזקת שאינה טרפה וא״צ בדיקה. דבדיקת [סירכות דבריאה] אינן אלא מדרבנן. אבל בבכור תנן ונודע שלא הראהו שאע״פ שאפשר שיש בו מום. סתמא בחזקת שאין בו מום. ועוד אפילו נמצא בו מום כיון שנשחט שלא ע״פ מומחה אסור כדאפסק הלכתא כר״מ משנה ג׳ פ״ד מהר״ר פאלק כהן בפי׳ הש״ע ח״מ סי׳ רל״ד:

מכרוהו לנכרים כו׳. כתב הר״ב וגבי בכור לא תני מכרוהו לנכרים דבכור תמים אסור בהנאה. ואני תמה שאע״פ שאסור בהנאה. אינו תופס את דמיו. שאין לך דבר שתופס את דמיו להיות כמוהו. אלא ע״ז ושביעית כמ״ש הר״ב סמ״ט פ״ב דקדושין. אבל נ״ל דהיינו טעמא דלא תני גבי בכור משום דאע״ג דבמומו שרי אפילו לנכרים. כדתנן במ״ב דפרקין. מ״מ לא שכיחא למיעבד הכי לפי שישראל קדושים הן ומחבבין דבר שהיה עליו קדושה שלא להאכילו לעכומ״ז ולכלב. והואיל ולא שכח. אע״ג דשרי לא בעי למתני. ותני לה גבי טרפה וה״ה בבכור אי אתרמי הכי [ול׳ מכרוהו דייק דקאי אבכור]:

ישלם לו דמי הטרפה. פי׳ הר״ב כמו שהיא נמכרת בזול. כלומר שכן דרך טרפה שנמכרת בזול. והא ודאי שאם מכרה ביוקר שמחשב כפי הדמים שקבל וזהו שכתב הרמב״ם בפי״ו מהלכות מכירה יחשוב עם הטבח על דמי הטרפה וכו׳:

{כה} טְרֵפָה. פֵּרוּשׁ שֶׁנִּטְרְפָה בְּוַדַּאי. דְּאִלּוּ מִסָּפֵק כָּל בְּהֵמָה בְּחֶזְקַת שֶׁאֵינָהּ טְרֵפָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה, דִּבְדִיקַת סִרְכוֹת דְּבָרֵאָה אֵינָן אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן. אֲבָל בַּבְּכוֹר תְּנַן וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הֶרְאָהוּ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּם, סְתָמָא בְחֶזְקַת שֶׁאֵין בּוֹ מוּם. וְעוֹד, אֲפִלּוּ נִמְצָא בוֹ מוּם כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁחַט שֶׁלֹּא עַל פִּי מֻמְחֶה אָסוּר, כִּדְאִפְסַק הִלְכָתָא כְּרַבִּי מֵאִיר, בְּמִשְׁנָה ג׳ פֶּרֶק ד׳. סְמַ״ע:

{כו} כְּלוֹמַר, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ טְרֵפָה שֶׁנִּמְכֶּרֶת בְּזוֹל. וְהָא וַדַּאי שֶׁאִם מְכָרָהּ בְּיֹקֶר שֶׁמְּחַשֵּׁב כְּפִי הַדָּמִים שֶׁקִּבֵּל:

{כז} וַאֲנִי תָמֵהַּ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר בַּהֲנָאָה, אֵינוֹ תוֹפֵס אֶת דָּמָיו, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁתּוֹפֵס אֶת דָּמָיו לִהְיוֹת כָּמוֹהוּ אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה וּשְׁבִיעִית. אֲבָל נִרְאֶה לִי דְּהַיְנוּ טַעֲמָא דְלָא תָנֵי גַבֵּי בְכוֹר, דְּאַף עַל גַּב דִּבְמוּמוֹ שָׁרֵי אֲפִלּוּ לְנָכְרִי כְּדִתְנַן בְּמִשְׁנָה ב׳, מִכָּל מָקוֹם לֹא שְׁכִיחָא לְמֶעֱבַד הָכִי, לְפִי שֶׁיִּשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים הֵן וּמְחַבְּבִים דָּבָר שֶׁהָיָה עָלָיו קְדֻשָּׁה שֶׁלֹּא לְהַאֲכִילוֹ לָכֶלֶב וּלְנָכְרִי. וְאִין הָכִי נַמִּי אִי אִתְרְמֵי דִמְכָרוּהוּ דְדִינוֹ שָׁוֶה:

לט) השוחט את הבכור ומכרו
ר״ל שמכר בשרו:

מ) ונודע שלא הראהו
שלא הראה מומו לחכם:

מא) מה שאכלו
הלוקחים:

מב) והוא יחזיר להם את הדמים
משום קנסא:

מג) הבשר יקבר
נ״ל דקמ״ל דלא בדקינן השתא להמום. דאפילו ימצא בו השתא מום מובהק כלעיל סי׳ ל״ה. אפ״ה מטעם קנסא אסור [כלעיל פ״ד סי׳ ט׳. וכרט״ז ש״י סק״ב]:

מד) מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים
מיהו בהאכילן איסור דרבנן. אם אכלו א״צ להחזיר להקונים הדמים. חוץ מאיסורי הנאה. אפילו אסור רק מדרבנן. מחזיר להן הדמים. דלא הפסידו להמוכר כלל באכילתן [ח״מ רל״ד]:

מה) מכרוהו
הלוקחין:

מו) ישלמו לו דמי הטרפה
שנמכרת בזול. והמוכר יחזיר להקונים את המותר. [והא דלא נקט לעיל גבי בכור מכרוהו לעכו״ם או לכלבים. י״ל דאף שמותר להאכיל בכור במומו לעכומ״ז [כמ״ש סי׳ ש״ו ה׳]. עכ״פ ישראל קדושים ומחבבים כל דבר שנתהווה בי דררא דמצוה. לבלי להאכילו לעכו״ם ולבהמה. והרי אפילו פרוסת המוציא אין להאכילה לעכו״ם ולבהמה (כמג״א ססי׳ קס״ז). וכ״ש בכור שהיה עליו קדושה כעס א׳ ולא גרע מתשמישי קדושה שאין לנהוג בהן מנהג בזיון (כא״ח סי׳ כ״א). ותו דלא שכיח שיחזרו הקונים וימכרו בשר הבכור מדאסור לעשות בו סחורה [כסי׳ ש״ז ג׳]:

לפי כתב-יד קופמן

השוחט את הבכור – הכוהן שחט את הבכור באמתלה שהוא נבדק כראוי, ומכרו ונודע שלא הראהו – למומחה, מה שאכלו אכלו – מה שכבר נאכל אי אפשר להחזיר, ויחזיר להם את הדמים – הכוהן מכר כנראה את הבשר לאחרים, לכוהנים או לישראל סתם, שכן הבכור הוא רכוש הכוהן ומרגע שהותר רשאי לעשות בו כחפצו, אבל עליו להחזיר לקונים את הכסף. אפשר לנמק הלכה זו בשתי צורות. האחת שלא יימצא חוטא מרוויח, ולכן יחזיר להם את הכסף. בפועל הם ירוויחו, שכן אכלו בחינם, אבל הנאתם היא בשוגג ולא במזיד. האפשרות השנייה היא שלאחר שהקונים, יראי השמים, ישמעו שאכלו בכור בטרם הותר, תהפוך הנאתם לטעם רע וירגישו את טעם החטא, אף שבפועל אין עליהם חטא, אך ודאי לא יחושו הנאה מכך שאכלו בשר אסור. הבבלי מעדיף את ההסבר השני. ״רבי שמעון בן אלעזר אומר: דברים שהנפש קצה בהן – יחזיר להן את הדמים, ושאין הנפש קצה בהם – ינכה להם את הדמים. ואלו הן דברים שהנפש קצה בהן: נבילות, וטריפות, שקצים ורמשים, ואלו הן דברים שאין הנפש קצה בהן: בכורות, טבלים ויין נסך״ (בבלי לז ע״א). אם כן, הנימוק הוא שלא נהנו מהבשר משום שבדיעבד שמעו על מקורו ״והנפש קצה בהן״. אגב כך אנו שומעים שרבי שמעון בן אלעזר חולק על המשנה וסובר שאכילת בכור שאינו בעל מום אין הנפש קצה ממנה, ולכן אין הוא צריך להחזיר את דמי מה שאכלו.

ההגדרה ״נפש קצה״ אינה משפטית, אלא תלויה בתחושה של האוכל ושל החברה. עד היום אנו מכירים אנשים שאם ישמעו שאכלו טרפה יקיאו מתוך גועל נפש, ויש כאלה שיחייכו בהנאה שאכלו בהיתר בשר שאסור באכילה. דומה שהחלוקה שמציע רבי שמעון בן אלעזר מבוססת על הכרת המציאות ומשקפת ״תורת חיים״ שנהגה ורווחה בחברה היהודית. לו היו אלו הגדרות תאורטיות של באי בית המדרש היה יין נסך נחשב למה ש״הנפש קצה ממנו״, אך במציאות פני הדברים אחרים. עוד נוסיף שמן הסתם חכמים היו רוצים שהנפש תקוץ מכל בדל איסור. ההכרה שבמציאות אין זה כך משקפת, מן הסתם, רגשות אמִתיים, או לפחות נסתפק בהגדרה שאין זו הגדרה של בית המדרש אלא של הרחוב, שלא ברצון חכמים.

ומה שלא אכלו והבשר יקבר – שכן הוא אסור בהנאה, והוא יחזיר להם את הדמים – הוא, הכוהן בעל הבכור, אשם במכירת שווא ובהטעיה. וכן השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טריפה – את הטרפה צריך היה לגלות בזמן השחיטה, ברם ייתכן שהבשר לא נבדק כהלכה או שחלה טעות בבדיקה. מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים – הסיבות לכך נדונו לעיל, ומה שלא אכלו הם יחזירו לו את הבשר – הבשר אסור באכילה אך מותר בהנאה, ולכן הבעל יכול למכרו לגוי או להטילו לכלבים, והוא יחזיר להם את הדמים – שהם שילמו תמורת הבשר שנלקח מהם. במקרה שנודע שהוא בכור ללא מום, הכוהן פושע שלא מסר את הבכור לבדיקה. במקרה השני ייתכן שהבעל חטא בשוגג. את הבשר עליו לבדוק בעצמו, ואם טעה ייתכן שהוא שוגג וייתכן שהעלים עין במזיד.

מכרוהו – הקונים, לגוים או הטילוהו לכלבים – הם נמנעו מאכילת בשר הטרפה אך נהנו מהבשר, ישלמו לו דמי טריפה – הם אינם צריכים לשלם את דמי כל הבשר אך צריכים לשלם את דמי בשר הטרפה, שכן ממנו נהנו בהיתר.

משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

בכורות ה – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), משנה כתב יד קאופמן בכורות ה – מהדורת הרב דן בארי על פי כ"י קאופמן A50 (הערת המהדיר: הניקוד תוקן על פי כללי הדקדוק בנוגע למלא וחסר, ולפי הצליל לגבי קמץ ופתח, צרי וסגול, המתחלפים בכתב יד קאופמן מתוך הגיה ספרדית), מקבילות בתוספתא בכורות ה – באדיבות ד"ר רונן אחיטוב, קישורים לתלמודים בכורות ה, רמב"ם בכורות ה, ר׳ עובדיה מברטנורא בכורות ה – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מלאכת שלמה בכורות ה, תוספות יום טוב בכורות ה, עיקר תוספות יום טוב בכורות ה, תפארת ישראל יכין בכורות ה, תפארת ישראל בועז בכורות ה, משנת ארץ ישראל בכורות ה – משנת ארץ ישראל, מאת שמואל ספראי, זאב ספראי, חנה ספראי (ירושלים, תשס"ח-תש"פ) (CC BY 3.0)

Bekhorot 5 – Adapted by ALHATORAH.ORG from the William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Mishna MS Kaufmann Bekhorot 5, Tosefta Parallels Bekhorot 5, Kishurim LaTalmudim Bekhorot 5, Rambam Commentary on the Mishna Bekhorot 5, R. Ovadyah MiBartenura Bekhorot 5 – Translated by Rabbi Robert Alpert (2020) (CC BY 3.0), Melekhet Shelomo Bekhorot 5, Tosefot Yom Tov Bekhorot 5, Ikkar Tosefot Yom Tov Bekhorot 5, Tiferet Yisrael Yakhin Bekhorot 5, Tiferet Yisrael Boaz Bekhorot 5, Mishnat Eretz Yisrael Bekhorot 5

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון