א) אב״י ובחיבורי שמש ומגן בארתי המאמר דרבי לוי ב״ח ברכות (דף ס״ד א׳) היוצא מבהכ״נ ונכנס לביהמ״ד ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני שכינה. שנאמר ילכו מחיל אל חיל וכו׳. כי הראו לנו חז״ל. איך האיש הישראלי יכול להתעלה ולהתעופף במעוף אחד בלי הפסק מדריגה למדריגה. כי הביהכ״נ הוא ע״י התפלה מקום של התלהבות הלב והרגשות שבו להיות מקודשות לשמים. וביהמ״ד הוא מקום הלימוד והעיון להשלמת השכל ע״י קנין התורה. נמצא שהיוצא מביהכ״נ לביהמ״ד הוא עולה במעלות סולם המדריגה מן שלימות הלב לשלימות הראש והשכל. ובזה נכלל כל האדם והבינהו:

ב) ונ״ל דזה הכריח לרש״י לפרש דמ״ש הברייתא וישמחו בי חברי. דר״ל בכשלוני. ולא רצה לפרש שהתפלל שישמחו בו חביריו באמת (אב״י וכמ״ש המהרש״א בח״א) דא״כ הו״ל להתפלל תחלה שישמח על חביריו כדי להתפלל על חביריו תחלה. אע״כ שמלת שלא שבתחלת התפלה קאי ג״כ על וישמחו בי חבירי. ור״ל שאל ישמחו בכשלוני. הרי שהתפלל תחלה על חביריו. אמנם נ״ל דדוקא בגופניות ראוי להתפלל תחלה על חבירו. אבל בכל רוחניות. זהו אהבת עצמו קדושה ורשאי אדם להקדים להתפלל על עצמו שלא יכשל בחטא ושיעשה מצות עשה יותר תחלה וקודם שיתפלל על חבירו בב׳ אלו. תדע וכי מצוה שמזדמנת לב׳ בנ״א. וכי ס״ד שמחמת אהבת חבירו שמחוייב. יניחנה שיעשה אותו חבירו ולא הוא. והרי כתיב וכפר בעדו ואח״כ בעד כל קהל ישראל. ותנן שניהן רצין ועולין בכבש (יומא רפ״ב). והרי אפילו בבנו שחיובו על אביו אמרי׳ (קדושין כ״ט ב׳) מצוה דגופיה עדיף. וכ״ש בלאו. דלא אמרינן לאדם חטא. כדי שיזכה חבירך (שבת דף ד׳ א׳). וה״ה נמי לענין התפלה להנצל מחטא רשאי להקדים התפלה שעל עצמו יותר משעל חבירו: (אב״י ועי׳ סוטה דף כ״ב א׳ גבי ההיא בתולה דשמע לה רבי יוחנן דאמר׳ יהר״מ שלא יכשלו בי בנ״א ולא התפללה בהיפוך שלא אכשל בבנ״א ואפשר כמ״ש מהרש״א שם דהיתה יודעת בנפשה לאוקמה). ואמנם נ״ל פי׳ התפלה היקרה זאת שהתפלל על ג׳ מכשולים שאפשר שיקרו בלימודו בביהמ״ד. א) בשיהיו דבריו בלתי ברורים רק כמלתא דמשתמע לתרי אפי. ועי״ז יטעו השומעים בכוונת הרב ויהיו נכשלים. וכעין שקרה לאנטיגנוס שתלמידיו צדוק ובייתוס טעו בשמעם דברי רבם הוו כעבדים המשמשים הרב שלא ע״מ לקבל פרס וחשבו הם שאין שכר ועונש בעה״ב. ואירע עי״ז תקלה גדולה שנתפרדו עי״ז ב׳ משפחות מישראל שיצאו למינות. על זה התפלל הכא שאל יארע לאחרים תקלה על ידי. ר״ל ע״י דבורי. אלא יהיה דעת שפתי ברור מללו. ב) מכשול שני גדול מהראשון אפשר שיקרה בשיטעה הוא עצמו בהדין. והשומעים יטעו גם הם ויסכימו לדבריו. על זה התפלל הכא ולא אכשל בדבר הלכה ח״ו. ג) כשלון השלישי שאפשר שיקרה בלמודו. כשיטעו שומעי דבריו בסברא. כי לא יכוונו הם להאמת ויחלקו עליו. כי לא יהיה סגנון דבריו מקובלים באזניהן ויארע עי״ז מחלוקת ביניהן וכעין שקרה שקרעו ס״ת בחמתן (יבמות צ״ו ב׳) וכעין מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בתנור עכנאי בהזהב. על זה התפלל הכא ואמר. וישמחו בי חבירי. וכר׳ אבא שהתפלל יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל (ביצה ל״ח. א׳). ואחרי כן פי׳ ג׳ המכשולים הנ״ל שלא אומר בכל אחד לא די על טמא טהור. שיהיה מכשולים להקל בדבר החמור. אלא גם לא אכשל להחמיר בדבר הקל בשאומר על טהור טמא (וברי״ף ורא״ש הגירסא להיפך. וצריך לומר שפירושו לא זו אף זו) לא על מותר אסור ולא על אסור מותר (ולא אמר על פטור חייב ולא על חייב פטור דהרי אלו הג׳ הם כללות התורה כולה. משום דפטור וחיוב לא שייך רק בדין שצריך ב״ד ואחרי רבים להטות). ואח״כ התפלל בעד חביריו ולא יכשלו חבירי בדבר הלכה שיאמרו הם ואשמח בהם. שיהיו דברי אמת שיאמרו מקובלים באזני. ולא התפלל בעדם גם בעד המכשול הראשון. שלא אטעה להבין מדבריהם הפך מכוונתם. ואטעה בדין. כי זה כבר התפלל שלא יכשל בדבר הלכה. ודו״ק). (אב״י ובספרי פירשתי דברי תלמידי ר״נ בה״ק בשאלתם ״מה מקום לתפלה זו״. ששאלו ב׳ שאלות. א) דביהמ״ד הוא מקום העיון והשכל והוא דרך הקירור והדרישה (קאלטער וועג דער פארשונג אונד רעפלעקציאן). לא מקום התפלה. שעיקרה בחום הלב והתלהבות הרגשותיו לאבינו שבשמים. וזהו ששאלו על המקום. מה מקום: ב) שאלו על תכונת ותואר תפלה בעצמה. והנה ע״ר זצוק״ל בירר די ביאור עומק כונת התפלה וממילא מתורצת שאלת המקום ודו״ק. אמנם גם התפלה שהתפלל אחר הלימוד לכאורה תמוה. דלמה לא הסתפק עצמו התנא האלהי הזה. להודות על חלקו בלבד. ולמה גינה לכאורה כמה מבני דורו. ולדעתי הקלושה אמר כן. משום דמי שיושב חבוש וגלמוד בביהמ״ד טמון בירכתי בית העיון הקדוש. אשר בתוך זמן זה הכל הוא בחוצות ובשוק העולם מלא מרוצה ותנועה. והבנ״א הסוחרים והפועלים יוצאים דחופים ומבוהלים בדבר העסק החומרי. להשתדל בחריצות אחר רבוי הממון והקנינים. באמת הת״ח כזה המתבודד. כשיוצא מדלתי ביהמ״ד החוצה נראה בעיני עצמו. וכ״ש בעיני ב״ב וקרוביו ושארו זו אשתו. כעצל טמן ידו בצלחת. וכמתרפה במלאכת החיים. וע״כ צריך הת״ח לדבר בעצמו אל לבו דברים יורדים חדרי בטן ונופחים רוח חיים תוך פנימת נפשו. להרגיש גודל יקרותו וכנשר יגביה עוף על כל השואפים על עפר ארץ בהבלי הזמן. וע״כ השליך התנא האלהי הקדוש דברי גנות ובזיון כנגד השוגים והמבלים ימיהם בטרדות העולם העובר. תוך התודה שנתן לה׳ על חלקו. ועי׳ תענית (דף כ׳ ע״א) ותבין).

ג) אב״י לכאורה צריך עיון דברי קדשו של מרן זצוק״ל הכ״מ. ולמה לא נאמר כן באמת כיומא (דף כ״ה ב׳. ודף ל״ג ב׳) להרגיש כל העזרה שנאמר אשר יחדו נמתיק סוד. והרי אפילו בדברים שאינם חיוב כלל כהושטת הדם ע״י כמה וכמה כהנים אע״פ שיש לחוש קצת שיקרש בנתיים (כפסחים פ״ה מ״ה) מהדרינן לעשות ברבוי משום ברוב עם הדרת מלך כזבחים (דף י״ד ב׳) ופסחים (דף ס״ד א׳) ואפילו רק לראות דבר מעשה קדושה. מצוה הוא לקיים ברוב עם כיומא (דף ע׳ ע״א) וכן אמרי׳ בברכות (דף נ״ג א׳) שלא יברך כל אחד על המוגמר אלא אחד מברך לכולם משום ברוב עם אע״פ דאין שם י׳. ואע״פ שיש בו קצת ביטול תורה כברכות (דף נ״ג. א׳) וי״ד (סי׳ חצר סי״ד) ק״ו בתפלה בי׳. ועוד הרי אית בי׳ משום הן אל כביר לא ימאס. דאין הקב״ה מואס בתפלתן של רבים כברכות (ח׳ א׳) ועוד הרי צריך ליכנס לביהכ״נ. דאל״כ נקרא שכן רע. כגמרא שם. ואפשר דלרבינו לענין תפלת מוסף דאין בה תחנונים שאני. תדע דאל״כ למה אמר בעבודת כוכבים (דף ד׳ ב׳) דלהכי לא ליצלי יחיד צלותא דמוסף ר״ה ביומא קמא בתלת שעי קמייתא משום כיון דמפקיד דינא דלמא מעייני בעובדא. וזה הטעם לא שייך אלא בר״ה. תיפוק ליה משום דכל תפלה אפילו ביחיד צריך להתפלל בעידנא דמצלי ציבורא (כברכות דף ז׳ א׳) אע״כ תפלת מוסף באמת שאני. ומ״מ איננו נוח לי ויותר מסתבר דכונת רבינו על הא דהביא הטא״ח (סי׳ רפ״ו) בשם הרא״ש דהתפלל מוסף יוה״כ ביחיד כדי להתפלל בזמנה. מיהא גם דברי ע״ר אאזמ״ו זצוק״ל צריכים ביאור. דלפי מה שהביאם אאמ״ו זצוק״ל דלחכמים דוקא בח״ע היחיד חייב בתפלת המוספין. אבל במקום שאין י׳ היחיד פטור. א״כ קשיא הלכתא אהלכתא. דאנן קי״ל כחכמים ואפ״ה פסקינן דתפלת המוספין אפילו שלא בח״ע כא״ח (סי׳ רפ״ו ס״ב) כלומר אפילו אין י׳ בעיר כלל. ואפשר דהלך לו רבינו הזקן דרכו בקודש לפרש המשנה בפירוש מיוחד כנגד הפוסקים. אמנם עיינתי בספר כנסת ישראל של אאזמ״ו זצוק״ל שממנה העתיק ע״ר אאמ״ו זצוק״ל החידוש הנ״ל בשם אביו. וראיתי וז״ל ״בחב״ע ושלא בחב״ע. בחבר עיר מיותר לומר דגם במקום שיש חב״ע חייב יחיד שלא בחב״ע. דלא כר״י״ עכ״ל. ול״מ הייתי מפרש כוונתו הקדושה באופן זה דלפי מסקנת הגמרא ישנם כאן ג׳ דעות: א) דעת ת״ק אליבא דראב״י דאין תפלת המוספין אלא בחבר העיר. היינו ביו״ד. הא ביחיד דהיינו שלא ביו״ד. אין תפלת המוספין כלל. ולדיעה זו עכ״פ בחבר עיר היחיד פטור (תדע דלא הזכירה הגמ׳ זה הדין לנ״מ בין ת״ק לר״י). ב) דעת ר״י אליבא דראב״י. דאמר כל מקום שיש חבר עיר היחיד פטור מתפלת המוספין. דמשמע הא שלא בחבר היחיד חייב. ואין נ״מ בין ת״ק אליבא דראב״י לר״י אליבא דראב״י. אלא דלת״ק במקום שאין שם חבר העיר. היחיד פטור. ולר״י חייב. אבל שניהם מודים. דלראב״י בחבר עיר היחיד פטור. ג) דעת חכמים החולקים על ראב״י. דסברו דאף בחבר העיר היחיד חייב בתפלת המוספין. וסברו ג״כ דאף במקום שאין חבר היחיד חייב בתפלת המוספין. ודקדק אאזמ״ו זצוק״ל דמדלא אמרה המשנה בקיצור וחכ״א אפילו שלא בחבר העיר. ש״מ דגם במקום שיש חבר עיר חייב יחיד שלא בח״ע דלא כר״י. וכוונתו לדעתי כמ״ש. דלרבנן לעולם היחיד חייב בין במקום שיש חבר העיר בין במקום שאין ח״ע. ולהכי אי הוה נקטה המשנה בקיצור. וחכ״א אפילו שלא בחבר עיר הו״א דלת״ק בהא פליגי ראב״י וחכמים. דלראב״י באין חבר העיר יחיד פטור ולחכמים חייב. ואתא ר״י למימר דאין פלוגתא בזה בין ראב״י לחכמים. דאף ראב״י סבר דבאין חב״ע היחיד חייב מיהא אפילו חכמים מודים דבמקום שיש חב״ע היחיד פטור. להכי אמרה המשנה וחכ״א בחב״ע ושלא בחב״ע לאשמעינן דלת״ק הרבנן בתרתי פליגי על ראב״י חדא דסברי דאפילו בח״ע היחיד חייב. והב׳ דסברי דאפילו שלא בח״ע יש תפלת המוספין. נמצא דשייך לשון אפילו על כל צד בח״ע ושלא בח״ע. ולהכי לא הזכיר לשון אפילו כלל. והזכיר לשון דמשתמע לתרין אפי. א) דגם שלא בחבר איכא תפלת המוספין. ב) נכלל ג״כ בדבריו בחב״ע ושלא בח״ע. הכונה. דהיחיד. דנקרא שלא בחב״ע הוא חייב אפילו במעמד חב״ע. כלומר בצבור. כנ״ל לפרש דברי קדשו של אאזמ״ו זצוק״ל לולא אני מתיירא מקדושת מרן אאמ״ו זצוק״ל שפירשם בענין אחר: