Chulin 4 – חולין ד‏ – Mishnayot Gedolot

E/ע

בחרו טקסט במקראות גדולותSelect Text in the Mikraot Gedolot

זרעיםZeraim
מועדMoed
נשיםNashim
נזיקיןNezikin
קדשיםKodashim
טהרותTaharot

זבחיםZevachim
מנחותMenachot
חוליןChulin
בכורותBekhorot
ערכיןArakhin
תמורהTemurah
כריתותKeritot
מעילהMeilah
תמידTamid
מדותMiddot
קניםKinnim

בחרו פרק שלםChoose a full chapter
בחרו משנהChoose a Mishna

הקדמותIntros
א1
ב2
ג3
ד4
ה5
ו6
ז7
ח8
ט9
י10
יא11
יב12

(א) בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִירָהּ, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֱחֱזִירוֹ, הֲרֵי זֶה כְיָלוּד. חוֹתֵךְ מֵעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת, אָסוּר בַּאֲכִילָה. זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ, אָסוּר. שֶׁאֵינוֹ גוּפָהּ, מֻתָּר.

When a pregnant kosher animal is slaughtered, the slaughter also renders the consumption of its fetus permitted. Even if an animal was encountering difficulty giving birth and meanwhile the fetus extended its foreleg outside the mother animal’s womb and then brought it back inside, and then the mother animal was slaughtered, the consumption of the fetus is permitted by virtue of the slaughter of the mother animal. But if the fetus extended its head outside the womb, even if it then brought it back inside, the halakhic status of that fetus is like that of a newborn, and the slaughter of the mother animal does not permit the consumption of the fetus. Rather, it requires its own slaughter.
If, prior to slaughtering an animal, one severs pieces from a fetus that is in the womb and leaves those pieces in the womb, their consumption is permitted by virtue of the slaughter of the mother animal. By contrast, if one severs pieces of the spleen or of the kidneys of an animal and then slaughters it, then even if those pieces are left inside the animal their consumption is prohibited, because an organ severed from a living being is not permitted by the subsequent slaughter of the animal. This is the principle: An item that is part of an animal’s body that was severed prior to its slaughter is prohibited even after slaughter, and an item that is not part of its body, i.e., its fetus, is permitted by virtue of its slaughter.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל

[א] בְּהֵמָה שֶׁהִיא מְקַשָּׁה לֵילֵד, הוֹצִיא הָעֹבֶר אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִירָהּ, מֻתָּר.

הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִירוֹ, הֲרֵי זֶה כְיָלוּד.

חֻתַּךְ מִן הָעֹבֶר בְּמֵעֶיהָ, מֻתָּר בַּאֲכִילָה.

מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת, אָסוּר בַּאֲכִילָה.

זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁהוּא גוּפָהּ, אָסוּר, וְדָבָר שֶׁאֵינוּ גוּפָהּ, מֻתָּר.

תוספתא חולין ד׳:א׳-ב׳

בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה לֵילֵד, הוֹצִיא הָעֹבֶר אֶת רֹאשׁוֹ וְהֶחְזִירוֹ, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ, שְׁחָטָהּ, וְאַחַר כָּךְ הֶחְזִירוֹ, אָסוּר. חֲתָכוֹ וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ, הִיא מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה וְהָעֹבֶר אָסוּר. הוֹצִיא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ וְהֶחְזִירוֹ, הֲרֵי הוּא כְיָלוּד. הוֹצִיא יָדוֹ, וַחֲתָכָהּ וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ, מַה שֶּׁיָּצָא אָסוּר, וְשֶׁבִּפְנִים מֻתָּר.

חֹמֶר בָּאֵבָרִין מַה שֶּׁאֵין בָּעֳבָרִין, וּבָעֳבָרִין מַה שֶּׁאֵין בָּאֵבָרִין, שֶׁהָעֹבֶר, הוֹצִיא רֹאשׁוֹ וְהֶחְזִירוֹ, אָסוּר; הוֹצִיא יָדוֹ וְהֶחְזִירָהּ, מֻתָּר. חֹמֶר בָּאֵבָרִין, שֶׁהַמְּחַתֵּךְ אֶת הָעֹבֶר בִּמְעֵי אִמּוֹ, מֻתָּר בַּאֲכִילָה, מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת, אָסוּר בַּאֲכִילָה.

בבלי חולין ס״ח.

בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו כו׳ – מה שאמר מותר רצה לומר אותו העובר אם נשחטה אמו והוציאוהו מגופו יהא מותר באכילה ואותו האבר שיצא קודם השחיטה אינו מותר לאכלו ואפילו חזר לגוף הבהמה לפי שנאמר ובשר בשדה טרפה רוצה לומר שבשר שיצא חוץ למחיצתו שהוא לו שדה הרי הוא טרפה וכבר ביארנו זה בזבחים וכמו שהטריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא ממחיצתו אין לו היתר ואפי׳ שב למחיצתו ולפיכך אוסרים אותו האבר אפילו החזיר וההפרש מבואר שאם החזיר אותו אבר ואח״כ נשחט הבהמה או לא החזירה רק אם נשחטה הבהמה ואותו האבר יצא ממנה שאם החזיר האבר קודם שחיטה חותכין אותו היוצא בלבד ואוכל שאר העובר ואם לא החזירה ונשחטה הבהמה חותכין אותו האבר שיצא ואינו מותר באכילה ואסור מקום החתוך ג״כ מפני שיצא לאויר ואח״כ חותכין מלמעלה מעט מן הסמוך לגוף ומשליכין אותו וזה ענין מה שאמר לא נצרכה אלא למקום חתך: ומה שאמר הרי זה כילוד רוצה לומר שאם נמצא חי בבטן אמו אחר שחיטה אינו מותר באכילה עד שישחוט אותו ואין אנו אומרים שחיטת אמו מטהרתו: ומה שאמר חתך מן העובר שבמעיה מותר באכילה רוצה לומר שאותו דבר שחותכין ממנו מותר באכילה ולא נאמר עליו אבר מן החי על מנת שהוא בתוך הגוף עד שתשחט הבהמה:

בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה כוּ׳. מֻתָּר בַּאֲכִילָה. הָעֻבָּר כֻּלּוֹ, וַאֲפִלּוּ מְקוֹם חֲתָךְ שֶׁל אֵבָר. דְּאִם הוֹצִיא יָדוֹ וְלֹא הֶחֱזִירָהּ צָרִיךְ לְהַנִּיחַ מִמַּה שֶּׁבִּפְנִים לַצַּד הַחִיצוֹן וּלְחָתְכוֹ, שֶׁמְּקוֹם הַחֲתָךְ הַבְדָּלַת הַחִיצוֹן וְהַפְּנִימִי אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹמֵד עַל שְׂפַת הָרֶחֶם. אֲבָל הֶחֱזִירָהּ אֵין צָרִיךְ לַחְתֹּךְ לְצַד פְּנִים, אֶלָּא מְצַמְצֵם וְחוֹתֵךְ וּמְקוֹם חֲתָךְ מֻתָּר. דְּמַאי טַעֲמָא נֶאֱסַר הָאֵבָר כְּשֶׁיָּצָא לַחוּץ, מִשּׁוּם וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה, בָּשָׂר שֶׁיָּצָא חוּץ לִמְחִצָּתוֹ שֶׁהוּא לוֹ שָׂדֶה, טְרֵפָה. מַה טְּרֵפָה כֵּיוָן שֶׁנִּטְרְפָה שׁוּב אֵין לָהּ הֶתֵּר, אַף בָּשָׂר כֵּיוָן שֶׁיָּצָא חוּץ לִמְחִצָּתוֹ שׁוּב אֵין לוֹ הֶתֵּר. וּמְקוֹם חֲתָךְ לֹא יָצָא חוּץ לִמְחִצָּתוֹ, הִלְכָּךְ מֻתָּר כְּשֶׁהֶחֱזִירָהּ קֹדֶם שְׁחִיטָה, דְּקָרִינַן בֵּיהּ בְּהֵמָה בַּבְּהֵמָה תֹּאכֵלוּ:

הֲרֵי הוּא כְיָלוּד. וְתוּ לֹא מַהֲנֵי לֵיהּ שְׁחִיטַת אִמּוֹ, וְצָרִיךְ שְׁחִיטָה לְעַצְמוֹ אִם נִמְצָא חַי. וְאִם נִמְצָא מֵת הֲרֵי הוּא כִנְבֵלָה:

חוֹתֵךְ מֵעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ. וְהִנִּיחַ הַחֲתִיכָה בְּתוֹכָהּ, מֻתָּר בִּשְׁחִיטַת הַבְּהֵמָה וְלֹא נֶאֱסָר מִשּׁוּם אֵבָר מִן הַחַי:

מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת. שֶׁל בְּהֵמָה עַצְמָהּ:

אָסוּר בַּאֲכִילָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוֹ בַּבְּהֵמָה לֹא הֻתַּר בִּשְׁחִיטָתָהּ. וּלְהָכִי נָקַט טְחוֹל וּכְלָיוֹת, מִשּׁוּם דְּמִידִי דְלֹא מִטַּרְפָא בְּהוּ הוּא:

בהמה המקשה. מותר באכילה – [it is permitted to eat – when the dam is properly slaughtered] the entire fetus and even the place cutting of the limb. For if it put out its hoof–hand and didn’t retracted, one must leave it from what is inside to the outside and to cut it, for the place of the cut you have distinguished the outer part, but the inner part is prohibited, because it stands on the rim of the womb. But if it withdrew it (i.e., its hoof–hand), one does not need to cut to the inner side, but one confines and cuts and the place that one cut is permitted. For what is the reason that the limb is forbidden when it leaves to the outside? Because of (Exodus 22:30): “[You must not eat] flesh torn by beasts in the field.” Meat that left outside of its compartment which for it is a field, is “torn.” Just as something that is “torn,” once it was “torn,” furthermore has no permit, even meat, since it went outside of its compartment. And the place of the cut did not leave outside of its compartment; furthermore, it is permitted when it returns prior to the ritual slaughter, for we call it (Deuteronomy 14:6): “and any other animal [that has true hoofs which are cleft in two and brings up the cud] – such (an animal) you may eat.”

הרי הוא כילוד – and furthermore, he may not benefit from the ritual slaughter of its mother, and he requires a ritual slaughter of its own if he is found living. But if he (i.e., the offspring) is found dead, it is like something that died of itself.

חותך מעובר שבמעיה – and he left the piece within her, it is permitted with the ritual slaughter of the animal and is not forbidden because of “the limb from a living animal” (one of the seven Noahide commandments).

בהמה המקשה. ראיתי שוני משניות שמדקדקים לגרוס המְקשה בנקודת שבא תחת המם:

מותר באכילה. מפרשינן בגמ׳ דהאי מותר לא קאי איד דאבר עצמו שיצא לחוץ שוב אינו ניתר בשחיטת אמו ול״ל תקנתא בחזרה ולא קאי נמי אעובר שהוא בפנים לגמרי שהרי אפי׳ בלא החזירה הוא ניתר בשחיטת אמו ומאי דתני מותר בהחזירה היינו מקום חתך דלדידיה מהני חזרה שאם לא החזיר צריך להניח ממה שבפנים לצד החיצון לחותכו שאותו מקום שדבוקים בו החיצון והפנימי אסור מפני שהוא עומד על שפת הרחם ולא קרינן ביה בהמה בבהמה דילפי׳ מנה בגמרא שהעובר ניתר בשחיטת אמו משום דמקום חתך לאו בתוכה הוא אבל החזירו אין צריך לחתוך לצד פנים אלא מצמצם וחותך ומקום חתך מותר דקרינן ביה בהמה בבהמה ונהי דאבר עצמו אסור כדילפי׳ בגמ׳ ובשר בשדה טרפה כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר מקום חתך מיהו שרי דהא לא יצא חוץ למחיצתו שהרי על שפת הרחם עמד. ואפ״ה כל זמן שלא החזירו אסור דמה שהוא בשפת הרחם לא קרינן ביה בהמה בבהמה הר״ן ז״ל:

הוציא את ראשו וכו׳. ר״פ יש בכור. ועיין במ״ש בפ״ג דנדה סימן ה׳:

חותך מעובר וכו׳. פ׳ אלו טרפות דף נ״ה. ובגמ׳ מפ׳ טעמא דאמר קרא וכל בהמה מפרסת פרסה וגו׳ בבהמה וגו׳ שדי בהמה דרישא אבהמה דסיפא ודרוש הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו ופריך אלא מעתה דעובר איקרי בבהמה ימירו בו אלמא תנן בפ״ק דמסכת תמורה אין ממירין לא אברין בעוברין ולא עוברין באברים וכו׳ וטעמא משום דכתיב ואם המר ימיר בהמה בבהמה ועובר לאו בהמה הוא ומשני אלא אמר קרא וכל בהמה כל לרבות את הולד ומיהו טחול וכליות לא דכתיב בההוא קרא אותה תאכלו ומשמע אותה כשהיא שלמה אכול כל הנמצא בתוכה אבל כשהיא חסרה שהנמצא מגופה הוא שנחסר ממנה לא תאכל את הנמצא רב שימי בר אשי אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא דעובר איקרי בהמה ודקא קשיא לך אין ממירין הא מני ר״ש היא וטעמא לאו משום דעובר לאו בהמה אלא משום דמקיש תמורה למעשר דתנן התם אמר ר״ש והלא מעשר בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו לומר לך מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות צבור מה מעשר קרבן מזבח יצאו קרבנות בדק הבית הלכך דוק מינה נמי מה מעשר אינו בעוברין ואיברין דבעי׳ יעבור תחת השבט אף תמורה אבל למאן דלא מקיש ממירין דעובר איקרי בהמה. ומנא תימרא דההיא דאין ממירין ר״ש היא דתנן בסיפא דידה דפליג ר׳ יוסי עלה ואמר ממירין ומפ׳ טעמיה והלא במוקדשים פירוש בתחלת הקדש האומר רגלה של זו עולה כולה עולה אף וכו׳ ש״מ מדקאמר והלא במוקדשין דלר״ש מהדר והלא במוקדשין אתה מודה דהאומר רגלה של זו וכו׳. שאני ואתה סבירא לן הכי דאילו ר״מ ור׳ יהודה אפילו בתחלת הקדש ס״ל האומר רגלה של זו עולה אין כולה עולה כמו שכתבתי שם סימן ג׳ אלא ודאי דלר״ש קאמר וש״מ דת״ק ר״ש הוא וכיון דשמעת ליה לר׳ שמעון בעלמא דמקיש תמורה למעשר טעמא בהא נמי משום הקישא ודחי לא תימא דת״ק ר״ש הוא דלעולם אימא לך דתנא קמא ר״מ או ר׳ יהודה וטעמייהו בהא משום דאברים ועוברים לאו בהמה מיקרו ודקשיא לך היכי מצי ר׳ יוסי למימר לר׳ מאיר והלא במוקדשין וכו׳ לאו משום דס״ל דנימא והלא במוקדשין אתה מודה לי אלא ה״ק ליה והלא במוקדשין יודע אני דהאומר רגלה של זו עולה כולה עולה דנפקא לי מיהיה קדש אף כשיאמר רגלה של זו או עובר של זו תמורה תהא כולה תמורה ואשתכח דהמיר בהמה כולה וקרינן בהמה בבהמה וטעמא דנפשיה הוא דקאמר:

זה הכלל דבר שגופה אסור ושאינו גופה מותר. בגמ׳ בעי הוציא עובר את ידו וחתכה וחזר והוציא את ידו האחרת וחתכה עד שהשלימו לרובו מהו מי אמרינן הא נפק ליה רובא והוי ילוד ואסור אפילו מיעוט הנשאר בפנים או דילמא רובא בבת אחת בעינן ומשני ת״ש שאין גופה מותר לאתויי מאי לאו לאתויי כה״ג דנשאר מיעוט העובר בפנים ורובו יצא מחותך ודחי לא לאתויי קלוט אפילו הנמצא שלם במעי פרה ואליבא דר״ש דאע״ג דאמר ר״ש קלוט בן פרה אסור דנפקא ליה מגמל גמל ב׳ פעמים כדכתבי׳ בפ״ק דבכורות סימן ב׳ ה״מ היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי דנפקא ליה מקרא דכתיב מפרסת פרסה אפילו שאין לו לעובר הזה אלא פרסה שאין פרסותיו סדוקות אֶכוֹל ופרסות דכתיבי בקראי איצטריך לר״ש למידרש פרסות הֶחְזִיר אֱכוֹל פי׳ שאם הוציא עובר את ידו דהיינו פרסותיו והחזירן ג״כ קודם שחיטה אכול מקום חתך של שניהם וממילא משמע דאם לא החזיר אלא אחת אינו אוכל אלא מקום חתך שלה: ובת״כ פ׳ שמיני פרשה ב׳: וביד פ״ה דהלכות מ״א סימן ט׳ ט״ו: ובטור י״ד סימן י״ד:

בהמה המקשה לילד והוציא כו׳. אורחא דמלתא נקט שע״י לידת קישוי רגיל להוציא כו׳ וכתב הרמב״ם במתני׳ דלקמן ונקרא קישוי לפי שהוא [חולי] קשה ומכאוביו חזקים. [*ותיבת המקשה הוא בינוני מההפעיל והמ״ם פתוחה והשי״ן קמוצה. שהתיבה לנקיבה. ופירושו שהקשית הלידה על עצמה]:

מותר באכילה. כתב הר״ב דאם הוציא ידו ולא החזירה צריך להניח כו׳. מפני שהוא עומד על שפת הרחם. ולא קרינן ביה בהמה בבהמה דלאו בתוכה הוא. רש״י. ומ״ש הר״ב אבל החזירה. א״צ לחתוך לצד פנים דקרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו דכתיב (דברים י״ד) וכל בהמה מפרסת וגו׳ בבהמה תאכלו ופירש״י שדי בהמה דרישא אבהמה דסיפא ודריש הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו:

[*מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. וטעמא מסקינן בסוגיא דכתיב אותה תאכלו. אותה כשהיא שלימה ולא חסירה. ופירש״י כשהיא שלימה אכול כל הנמצא בתוכה אבל כשהיא חסירה שהנמצא בתוכה מגופה הוא שנחסר ממנה. לא תאכל הנמצא. ע״כ. ומ״ש הר״ב ולהכי נקט טחול וכליות. משום דמידי דלא מיטרפא בהו הוא. וכ״כ רש״י ותמיהני דבמשנה ב׳ פרק דלעיל כתב הר״ב דניקב הטחול טריפה ומי גרע נחתך מניקב. והכי איתא התם [דף נ״ה ע״א] דניקב טריפה ומותיב עלה ממתני׳ דהכא דקתני אסור באכילה הא בהמה גופא שריא. ומשני ה״ה דאפי׳ בהמה נמי אסורה איידי דתנא רישא מותר באכילה [בחתיכה עצמה לאשמועינן דלאו אבר מן החי הוא] תנא אסורה דסיפא נמי בחתיכה. הא קמן דליתא להא דכתבו הר״ב ורש״י אלא נ״ל שכן הדרך לחתוך מטחול וכליות. ואורחא דמלתא נקטה מתני׳]:

זה הכלל כו׳. לאתויי קלוט במעי פרה לר״ש דאע״ג דאמר ר״ש קלוט במעי פרה אסור. ה״מ היכא דיצא לאויר העולם. אבל במעי אמו שרי. גמ׳:

{א} הַמַּקְשָׁה כוּ׳. אוֹרְחָא דְמִלְּתָא נָקַט, שֶׁעַל יְדֵי לֵידַת קִשּׁוּי רָגִיל לְהוֹצִיא כוּ׳. וְנִקְרָא קִשּׁוּי לְפִי שֶׁהוּא חֹלִי קָשֶׁה וּמַכְאוֹבָיו חֲזָקִים. הָרַמְבַּ״ם:

{ב} וְלֹא קָרִינַן בֵּיהּ בְּהֵמָה בַּבְּהֵמָה, דְּלָאו בְּתוֹכָהּ הוּא. רַשִׁ״י:

{ג} דְּקָרִינַן בֵּיהּ בְּהֵמָה בַּבְּהֵמָה תֹּאכֵלוּ, דִּכְתִיב וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת וְגוֹ׳ בַּבְּהֵמָה תֹּאכֵלוּ, פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י שָׁדֵי בְּהֵמָה דְרֵישֵׁיהּ אַבְּהֵמָה דְסֵיפֵיהּ וְדָרֵישׁ הָכִי, בְּהֵמָה הַנִּמְצֵאת בַּבְּהֵמָה תֹּאכֵלוּ:

{ד} אָסוּר. דִּכְתִיב אוֹתָהּ תֹּאכֵלוּ, אוֹתָהּ כְּשֶׁהִיא שְׁלֵמָה וְלֹא חֲסֵרָה. גְּמָרָא. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ״י, כְּשֶׁהִיא שְׁלֵמָה אֱכֹל כָּל הַנִּמְצָא בְתוֹכָהּ, אֲבָל כְּשֶׁהִיא חֲסֵרָה, שֶׁהַנִּמְצָא בְתוֹכָהּ מִגּוּפָהּ הוּא שֶׁנֶּחְסַר מִמֶּנָּה, לֹא תֹאכַל הַנִּמְצָא:

{ה} וּתְמֵהַנִי, דִּבְמִשְׁנָה ב׳ פֶּרֶק ג׳ כָּתַב הָרַ״ב דְּנִקַּב הַטְּחוֹל טְרֵפָה, וּמִי גָרַע נֶחְתַּךְ מִנִּקַּב. וּבַגְּמָרָא מְשָׁנֵי, דְּהוּא הַדִּין בְּהֵמָה נַמִּי אֲסוּרָה. וְאַיְדֵי דְתָנָא רֵישָׁא בַּחֲתִיכָה עַצְמָהּ, תָּנָא אִסּוּרָא דְסֵיפָא נַמִּי בַּחֲתִיכָה. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וְהַתּוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים מְיַשֵּׁב, חֲדָא דְנֶחְתַּךְ קִיל לְדַעַת כַּמָּה פּוֹסְקִים. וְעוֹד יֵשׁ לוֹמַר דְּמַיְרֵי בְּנֶחְתַּךְ בְּמָקוֹם הַדַּק:

{ו} הַכְּלָל. לַאֲתוֹיֵי קָלוּט בִּמְעֵי פָרָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּאַף עַל גַּב דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן קָלוּט בִּמְעֵי פָרָה אָסוּר, הָנֵי מִילֵי הֵיכָא דְיָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, אֲבָל בִּמְעֵי אִמּוֹ שָׁרֵי. גְּמָרָא:

א) והוציא העובר את ידו
אורחא דמלתא נקט. דכשמוציא העובר ידו דרך אמו להתקשה לילד. ומדאין יכולה לילד בדרך זה רגילין לשחטה קודם לידתה:

ב) והחזירו
ושחט האם קודם שילדתו:

ג) מותר באכילה
ר״ל כל הנשאר מהעובר בפנים. וגם מקום חתך עצמו כשחתך היוצא לחוץ. מותרים ע״י שחיטת אמו. ומה שיצא מהאבר לחוץ אסור אפילו החזרו. אבל בלא החזר האבר. אז אסור מקום החתך. מיהו דוקא בלא ילדתו קודם ששחטו האם. אבל בילדתו ושחט הולד. גם האבר שיצא מותר [סי׳ י״ד ב׳]:

ד) הוציא את ראשו
רוב פדחתו:

ה) הרי זה כילוד
ואינו ניתר תו בשחיטת אמו. ולפיכך בין שמצאו בהבטן מת אפילו היה בן ט׳. או שהיה בן ח׳ אפילו חי. כולו אסור. רק כשיש ב׳ לטיבותא שמצאו בן ט׳ חי. אז ניתר כולו בשחיטת עצמו אפילו אמו טריפה [שם].

ו) חותך מעובר שבמעיה
ולא הוציא האבר שחתך. ושחט האם [ונקט לשון חותך. דאפילו לכתחילה מותר. דכשיש לו שום צורך בדבר אין כאן משום צער בע״ח והכא הרי עושה כן להקל יציאתו ולהציל האם [כאה״ע סוף סי׳ ה׳]:

ז) מותר באכילה
דהותרו הולד והנחתך ממנו בשחיטת האם:

ח) מן הטחול ומן הכליות
של האם. שהן אברים שלא נטרפו בו כשנחתך ממנו. דבטחול מצי איירי בנחתך במקום הדק. ובכליות מיירי שנא חתך בכח. או שלא הגיע החתך לחריץ. [אמנם תמהני האיך אפשר שיושיט ידו למעי בהמה ויחתוך מטחול וכליות. הרי טחול וכליות הם תוך חלל הגוף. מחוץ לפנימיות המעיים. ואיך אפשר שיושיט ידו לתוך החלחולית ויחתוך דרך שם הטחול וכליות. ולא ינקב הטבחיא שתטרף בו ואפילו חלחולית שנקבה לחלל טריפה [מ״ו ס״ה]. מיהו בהמשנה אפשר לומר שחתך בסכין מבחוץ נגד הטחול והכליות. ולא גרע מתרנגולים מסורסים דשריין בשנעשה ע״י אומן בקי שלא ינקב שאר האיברים [כשפתי דעת מ״ו סק״י]. אבל בש״ע סי׳ י״ד כתוב הושיט ידו למעי בהמה. וזה א״א וכדאמרן א). ונ״ל דמיירי שהושיט ידו להרחם וניקבו. וחתך דרך שם מהטחול וכליות. וכן משמע ממתני׳ דנקט לה במקשה לילד. דבל״ז מי פתי יסור הנה ויחתוך וכו׳ אלא שהיה מקשה לילד והושיט ידו להרחם ורצה לחתוך העובר לאברים. כי כן אורחא (כלקמן מ״ב) וחתך שלא בכוונה מטחול וכליות. ומכאן משמע ראיה דלא כי״א סי׳ מ״ה דס״ל דניקב האם טריפה]:

ט) אסור באכילה
אף שנשארו בתוכה:

י) שאינו גופה מותר
לאתויי ולד שפרסותיו קלוטות שנמצא במעי פרה. דאף דלר״ש קלוט שנולד אסור [ש״ס ס״ח ב׳]. עכ״פ כשנשאר במעי אמו שרי:

לפי כתב-יד קופמן

בהמה שהיא מקשה לילד הוציא העובר את ידו והחזירה מותר – ב-מ, מנ, בדפוסים נוספים וכן במשנה שבבבלי ואף בחלק מכתבי היד לבבלי¹ נוסף ״באכילה״ – אם שוחט את האם מותר לאכול את העובר שבתוכה. העובר נחשב עדיין לחלק מאמו ושחיטתה מתירה אותו. הוציא את ראשו אפ על פי שהחזירו הרי זה כילוד – ואי אפשר לאכלו אלא אם נשחט לחוד. חותך מן העובר במיעיה מותר באכילה – גם אם האם טרם נשחטה והיא עדיין חיה מותר לחתוך מתוכה חלקים של העובר ללא שחיטה. באופן מעשי כנראה נעשה ניתוח ולא הצליחו לחלץ את הוולד שלם, אך ניתן לחתוך ולהציל חלקים ממנו. בשרו אינו זקוק לשחיטה, גם לא לשחיטת האם. מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה – לא נאמר במפורש במשנה האם הטחול והכליות הם של העובר והם נחשבים לגוף האם, או הטחול והכליות שלה. מההמשך עולה שמדובר בטחול ובכליות של העובר. ברור שחז״ל סברו שלטחול ולכליות תפקיד מיוחד, הטחול והכליות של העובר נחשבים חלק מהאם יותר מיתר אברי העובר. ייתכן שהם סברו כך משום שחבל הטבור קרוב לטחול. מן הראוי להעיר שלמעשה הטבור יוצא מהשליה של האם ומחובר ישר לכלי הדם של העובר.

הביטוי הוציא את ״ידו״ שאוב מאוצר הטרמינולוגיה העוסקת בלידת אדם. תינוק מוציא לעתים לראשונה את ידו, ולאדם יש רגליים וידיים. לעומת זאת לבהמה בדרך כלל אין ידיים אלא ארבע רגליים. המשנה משתמשת אפוא במינוח המקובל לגבי אדם ומחילה אותו על הטלה או העגל.

זה הכלל – המסביר את ההלכה הקודמת, דבר שהוא גופה – הטחול והכליות של העובר, אסור ודבר שאינו גופה – אלא הוא גוף העובר, מותר – באכילה ללא שחיטה. בתוספתא ניתן נימוק אחר להלכה²: ״חומר באיברין מה שאין בעוברין, ובעוברין שאין באיברין. שהעובר הוציא ראשו והחזירו אסור, הוציא ידו והחזירה מותר. חומר באיברין שהמחתך את העובר במעי אמו מותר באכילה, מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה״ (פ״ד ה״ב, עמ׳ 506). אם כן ההבדל בין טחול וכליות לבין היד הוא שהיד אינה נחשבת לעניין זה כ״אבר״, כלומר היד עלולה לצאת ואז יש לה דין עצמאי. הטחול והכליות הם אברים פנימיים, וכל האברים הפנימיים אסורים באכילה. מכאן יש להסיק שטחול וכליות אינם דווקא, אלא הם דוגמה לאבר פנימי, וכל האברים הפנימיים אסורים תמיד עד יציאת רוב הוולד החוצה. כן משמע מהבבלי המביא את הברייתא (סח ע״א).

הוצאת הידיים (טלפיים) בבהמה מבשרת לידה לא טבעית וקשה, ובתנאי ההתמחות של ימי קדם, כשטרם נוצר מקצוע הווטרינריה, היה סיכוי רב שהבהמה תמות בלידה, ואולי אף תמות בעת הניסיון לחלץ את הוולד. השארת הוולד הבטיחה שהוולד ימות, אך לא היה בה בהכרח מזור לבהמה. לעומת זאת בבני אדם הוצאת יד אינה מבשרת עדיין על כשל בלידה, ועדיין יש אפשרות ללידת ראש רגילה. על רקע זה נבין את ההתייחסות השונה לבהמה ולאישה במקרה זה (בבלי נידה כח ע״א).

התוספתא חוזרת על ההלכה ומוסיפה: ״הוציא ידו וחתכה ואחר כך שחטה, מה שיצא אסור טמא ושבפנים מותר״ (פ״ד ה״א, עמ׳ 506; להלן מ״ד). מה שיצא כבר נחשב לבעל חיים עצמאי, ומותר באכילה רק בשחיטת הוולד. כך נוצר מצב אבסורדי מבחינה משפטית, שכל גוף העובר הוא חלק מהאם ומותר באכילה (בשחיטת האם), אך היד היא כביכול יצור עצמאי, ולמעשה אין דרך להתירה לאכילה, אלא אם ייוולד העובר ויישחט. המשך התוספתא יידון להלן במשנה ד.

1. בכתב יד וטיקן 120 ללא התוספת.

2. הברייתא ערוכה בסגנון ״חומר ב-x מב-y״, שהוא כפי שאמרנו אחד מסגנונות העריכה של המשנה והתוספתא. ראו פירושנו לנזיר פ״ו מ״ח; פ״ט מ״ט ועוד.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל

(ב) הַמְבַכֶּרֶת הַמַּקְשָׁה לֵילֵד, מְחַתֵּךְ אֵבָר אֵבָר וּמַשְׁלִיךְ לַכְּלָבִים. יָצָא רֻבּוֹ, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה.

Upon its birth, the firstborn male offspring of a domesticated animal is automatically consecrated with firstborn status, and it is prohibited to derive benefit from it. Furthermore, if it dies, it may not be discarded, but must be buried. If an animal that was giving birth to a firstborn male was encountering difficulty giving birth, and in order to alleviate the difficulty one wishes to terminate the birth, he may cut up the fetus limb by limb and cast it to the dogs. Since the fetus was not born, it is non-sacred and does not require burial. If a majority of the fetus had already emerged, it is considered to have been born and is therefore consecrated; consequently, if one cut it up it must be buried, and the mother animal is exempted from having firstborn status conferred on any future offspring.

משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל

[ב] מְבַכֶּרֶת שֶׁהִיא מְקַשָּׁה לֵילֵד, מְחַתֵּךְ אֵבֶר אֵבֶר וּמַשְׁלִיךְ לַכְּלָבִים.

יָצָא רֻבּוֹ, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה.⁠^א

א. בכ״י: בכ״י וניטרפה, לא מנוקד

בבלי חולין ס״ט:

המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך כו׳ – דין בכור שמת שיקבר ואינו מותר להאכילו לכלבים הואיל והיה קדש ועוד יתבאר במסכת בכורות שאם נחתך אבר אבר עד שנחתך רובו אינו מותר להאכילו לכלבים אלא קוברים אותן גם כן ולפיכך אמר חותך אבר אבר ומשליך לכלבים ופירוש מקשה בעת הלידה ונקרא קשוי לפי שהוא קשה ומכאוביו חזקים:

הַמְבַכֶּרֶת הַמַּקְשָׁה לֵילֵד. בְּפֶטֶר רֶחֶם שֶׁלָּהּ. מֻתָּר לַחְתֹּךְ אֵבָר אֵבָר כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן:

וּמַשְׁלִיךְ לַכְּלָבִים. דְּכָל כַּמָּה דְלֹא נָפַק רֻבֵּיהּ לֹא קַדִּישׁ:

יָצָא רֻבּוֹ. כְּאֶחָד, וַחֲתָכוֹ:

הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר. דְּבִיצִיאַת הָרֹב חָלָה קְדֻשָּׁה עָלָיו, דְּקָרִינַן בֵּיהּ אֲשֶׁר יִוָּלֵד:

וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה. שֶׁהַבָּא אַחֲרָיו אֵינוֹ בְכוֹר. בֵּין שֶׁיָּצָא רִאשׁוֹן אֵבָר אֵבָר וּבֵין שֶׁיָּצָא רֹב כְּאֶחָד, דְּהָא שֵׁנִי לָאו פֶּטֶר רֶחֶם הוּא:

מהבכרת המקשה לילד – with the first of her womb. It is permitted to cut it up limb by limb when it comes outfirst.

ומשליך לכלבים – for as long as its majority had not left [the womb], it is not holy.

יצא רובו – as one [complete animal], and [then] he cut it.

הרי זה יקבר – for with the exit of most, the sanctity takes effect upon it and we call it (Deuteronomy 15:19): “[You shall consecrate to the LORD your God all male firstlings] that are born [in your herd and in your flock.”

ונפטרה מן הבכורה – that which comes after him (i.e., the first-born male animal), is not a firstling, hether it first came out limb by limb, or whether the majority of it came out as one, for the second is not the first of the womb.

מחתך אבר אבר. ומשום מטיל מום בקדשים ליכא דאיכא לאוקמי בנפל שאינו ראוי להקרבה א״נ מחתך קודם שיצא לאויר העולם כגון יציאת ראשו או יציאת רובו דרך מרגלותיו. ובגמ׳ גרסי׳ אתמר יצא שליש ומכרו לגוי וחזר ויצא שליש אחר רב הונא אמר קדוש דקסבר למפרע הוא קדוש דאע״ג דבלידה תלה רחמנא וברובא הוא דהויא לידה מיהו כי נפיק רובא משויא ליה לידה מתחלה ואגלאי מילתא למפרע דכי זבין לגוי לאו כלום זבין דאין לו חלק בו ורבה אמר אינו קדוש דקסבר מכאן ולהבא הוא קדוש פי׳ מיציאת רוב ואילך הוא קדוש ובתחלת לידתו חולין הוה ויכול למוכרו כאילו הוא במעי אמו שהרי קדושתו תלויה בלידה וכיון דמכירתו מכירה הויא ליה יד גוי באמצע ותו לא קדוש בשני שלישים האחרונים ומותבי׳ לרב הונא ממתניתין דקתני מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים ומשמע דאפילו מחתך ומניח עד שיצא כולו או רובו מותר להשליך לכלבים ואי אמרת למפרע הוא קדוש הא כיון דרובא קמן איגלאי מילתא ביציאת הרוב דמעיקרא קדוש להו וא״כ אמאי משליך לכלבים יקבר מיבעי ליה ודחי לא מחתך ראשון ראשון ומשליך כיון דליתנהו בשעת גמר יציאת הרוב אמאי תיחול קדושה ואיסורא ליכא דהא כי שדא קמא חולין הוה אבל יצא שליש ומכרו לגוי וחזר ויצא שליש אחר וכולן לפנינו איכא למימר איגלאי מילתא וחיילא קדושה למפרע ומבטלה מכירה. ופרכינן אבל מחתך ומניח מאי יקבר אדתני סיפא יצא רובו יקבר ונפטרה מן הבכורה ליפלוג וליתני בדידיה בד״א במחתך ומשליך אבל מחתך ומניח יקבר ומשנינן הכי נמי קאמר בד״א במחתך ומשליך אבל מחתך ומניח נעשה כמי שיצא רובו בבת אחת ויקבר ופי׳ רש״י וגם הרא״ש ז״ל דאע״ג דשנינן מחתך ומניח נעשה וכו׳ שינוייא בעלמא שני אגב דוחקיה ומתניתין במשמעותה קיימא. ומסקינן בגמ׳ דאם יצא רוב עובר במיעוט אבר כלומר שמיעוט א׳ מן האברים השלים יציאת רוב העובר דקדוש דלא שבקינן רוב עובר וניזל בתר רוב אבר שעדיין הוא בפנים ודייקי׳ לה ממתני׳ דקתני יצא רובו ה״ז יקבר ובבת אחת קמיירי כדכתבינן דההוא שנוייא דחיקא הוא ומאי רובו אילימא רובו ממש אכתי עד השתא לא אשמועי׳ דרובו ככולו אלא לאו כגון שיצא רובו במיעוט אבר והא קמ״ל דלא שבקינן רובא דעובר ואזלינן בתר רוב אבר פי׳ איצטריך לאשמועינן דהוי רובא ולא אמרינן שדי מיעוט אבר שבחוץ אחר רובו שבפנים וליכא לידה אלא שדייה בתר רוב העובר הואיל דבהדיה נפיק:

יצא רובו. תוס׳ פ׳ כל פסולי דף ל״ב:

ה״ז יקבר. משמע שאינו מותר למכרו לגוי לפי שאסור בהנאה וה״נ משמע בזבחים בפ׳ טבול יום דתנן התם א״ר חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה אמר ר׳ עקיבא מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טרפה שיאותו הכהנים בעורו אלמא עורו מותר אבל בשר אסור בהנאה ויקבר ואיכא למידק דהא בבכורות פ׳ כל פסולי המוקדשין משמע דבכור מותר בהנאה ומזמנין עליו אפי׳ גוי דתנן התם בש״א לא ימנה הישראל עם הכהן על הבכור וב״ה מתירין ואפי׳ גוי תרצו בתוס׳ דכל שהוא נאכל לכהן במומו שרי לזמן עליו את הגוי דאתקש לצבי ואיל אלא דלהאכילו לכלבים אסור מואכלת ולא לכלביך אבל היכא שהוא אסור באכילה כגון שנמצאת טרפה לא אתקש לצבי ואיל הלכך אסור בהנאה ויקבר ותדע לך דהא ר״ע הוא דאמר בפ׳ טבול יום דיאותו הכהנים בעורו אלמא בשרו אסור ובפ׳ כל פסולי המוקדשין מוקמי׳ בגמרא דההיא דב״ה שאמרו מזמנין עליו את הגוי כותיה דר׳ עקיבא. הר״ן ז״ל. וביד פ״ד דהלכות בכורות סי׳ י״ד ובטור יו״ד סימן שי״ט:

הרי זה יקבר. שאסור בהנאה כיון שגם לישראל אסור ולהכי לא דמי להא דתנן במשנה ב׳ פ״ה דבכורות דב״ה מתירין למנות עכו״ם על הבכור. וכבר כתבתי זה במשנה ד׳ פי״ב דזבחים ע״ש:

{ז} יִקָּבֵר. שֶׁאָסוּר בַּהֲנָאָה כֵּיוָן שֶׁגַּם לְיִשְׂרָאֵל אָסוּר:

יא) ומשליך לכלבים
ומכ״ש דמותר למכור אז כל העובר לנכרים קודם שנולד. דכל כמה דלא נפיק רובו לא קדיש בבכורה:

יב) יצא רובו
כאחד. וחתכו. ור״ל שלא חתכו אברים אברים מקמי הכי:

יג) הרי זה יקבר
ר״ל כולו יקבר. דדינו כבכור שמת שצריך קבורה. אבל במחתך אברים אברים ומניחן לפניו עד שיצא הרוב. אז א״צ קבורה רק האברים שיצאו אחר שיצא הרוב ולא האברים שיצאו תחלה. דקיי״ל דכשיצא הרוב מכאן ולהבא הוא קדוש [כש״ך*) שי״ט סק״ו]. והיה כשמכר לנכרי המיעוט שיצא קודם שיצא הרוב. לא קדש בבכורה למפרע לכשיצא הרוב אח״כ [שי״ט ב׳]:

יד) ונפטרה מן הבכורה
לרמב״ם אסיפא לחוד קאי. דדוקא כשהראשון יצא רובו. דאז הראשון קדיש בבכורה וצריך קבורה. לפיכך הבא אחריו אינו בכור. ולרש״י ותוספות גם ארישא קאי. דאפילו השליך לכלבים כל אברי הראשון אחת אחת כשיצא. אפ״ה עכ״פ אין הבא אחריו פטר רחם. ואינו בכור [שי״ט ס״ב]:

לפי כתב-יד קופמן

מבכרת שהיא מקשה לילד – הוולד בכור (אם יהיה זכר), ולכאורה אסור לפגוע בבכור. מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים – אמנם אסור לפגוע בבכור, וודאי שלא להאכילו לכלבים, אלא שמותר לפגוע בו כדי להציל את האם. זו הלכה עקרונית חשובה ביותר המשמשת כיום כנקודת מוצא להבהרת העדיפות של חיי האם על חיי הוולד שטרם נולד. הניסוח הבבלי הוא ״עובר ירך אמו״ (יבמות עח ע״א ועוד מקומות רבים). הבבלי מייחס לרבי אליעזר את העמדה שעובר לאו ירך אמו (נח ע״א; תמורה ל ע״ב). ברם אין לטשטש את ההבדל בין משנתנו לגישת הבבלי. משנתנו עוסקת במקרה, והבבלי מסיק שיש בנושא כלל החל בכל המקרים. במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע המדובר בוולד חטאת, ושם השאלה היא האם ולד הוא כאמו, ומה ייעשה בוולד חטאת שנתכפר על בעליה. השאלה הראשונה אינה זהה לזאת שלנו, והנחת הבבלי מרחיבה את הכלל לתחומים שאינם במשנה. המחלוקת בוולד חטאת שנתכפר לבעליה מניחה כמובן מאליו שוולד החטאת הוא קדוש, אבל אי אפשר להביאו לחטאת (כי החטאת על אותו חטא הובאה), ומכאן השאלה. בפירושנו למסכת תמורה (פ״ד מ״א ועוד) נראה שקל יותר להבין את המחלוקות שם, ללא קשר לשאלה שלנו. מכל מקום במשנה השאלה היא רק מעמד העובר לעניין שחיטה לפני הלידה, וברור שלאחר הלידה הוא איננו בבחינת ״ירך אמו״.

מעיון נוסף במשנה ניתן לדקדק שלא רק שמותר לפגוע בו בשביל האם, אלא גם שאין לו קדושה כלל (מותר להאכילו כלבים), כלומר מותר לפגוע בו גם ללא החשש לחיי האם. כלומר, משפט התנאי ״שהיא מקשה לילד״ איננו תנאי משפטי, ומותר לחתכו גם ללא תנאי זה. אלא שזו דרכו של עולם; ודאי שהבעל מעדיף ולד חי על פני הריגתו בטרם עת, והמשנה באה להסביר מדוע היא עוסקת במקרה שהוא לכאורה בלתי מציאותי.

יצא רובו – של הוולד. בבבלי (סט ע״ב) מובאת מסורת חולקת שדי אם יצא שליש, וכבר הצבענו במבוא על כך שבבבלי למסכת מצויות מסורות רבות יחסית החולקות על המשנה. אמנם הבבלי מתרץ את שתי הדעות, אך כפשוטן אלו דעות חולקות. הרי זה יקבר ונפטרה מן הבכורה – העובר נחשב כמי שנולד, הוא קדוש והאם נפטרה מן הבכורה.

מן הראוי להעיר שהמשנה מדברת כמובן על בהמה בלבד. רק כאן העובר אינו נחשב לבעל חיים, אבל עובר אדם נחשב לבעל חיים, ראו להלן משנה ג. התוספתא (פ״ד ה״א-ה״ב, עמ׳ 505) שאת חלקה ציטטנו בפירוש למשנה הקודמת כבר מזכירה את דין החיתוך. התוספתא מוסיפה עוד דוגמאות למשמעות ההלכתית של הקביעה שהעובר אינו נחשב לבהמה (פ״ד ה״ה, עמ׳ 505). בתוספתא מתנהל גם דיון על האפשרות של אכילת בשר העובר (לאחר שחיטת האם), ולא נרחיב בכך (שם ה״ו-ה״ז, עמ׳ 505). עם כל זאת, התוספתא נמנעת מלקבוע כלל שהעובר אינו נחשב לבהמה, שכן הוא מטמא טומאת אוכלין את המקודשים (מטמא את הקודש), וכן שנינו: ״המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים. ובמוקדשין תקבר מפני שגדולה קדש״ (תוספתא חולין פ״ד ה״ט, עמ׳ 507-506). אם כן, הכלל המשפטי נסוג מפני ההחמרות על טהרת הקודש. גישה זו אופיינית למקורות התנאיים שלא קבעו כללים משפטיים, אלא דנו במקרה הבודד ונטו החמיר או להקל במקרים מיוחדים, אף שבכך נפגעת אחידותו של הכלל (שטרם נוצק ועוצב)⁠¹.

1. להחמרה דומה במוקדשין מימי אבוה דשמואל ראו בבלי, עג ע״א; קכג ע״ב.

משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל

(ג) בְּהֵמָה שֶׁמֵּת עֻבָּרָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ וְהוֹשִׁיט הָרוֹעֶה אֶת יָדוֹ וְנָגַע בּוֹ, בֵּין בִּבְהֵמָה טְמֵאָה, בֵּין בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה, טָהוֹר. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, בִּטְמֵאָה, טָמֵא, וּבִטְהוֹרָה, טָהוֹר. הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת וְלָדָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ וּפָשְׁטָה חַיָּה אֶת יָדָהּ וְנָגְעָה בוֹ, הַחַיָּה טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהָאִשָּׁה טְהוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד.

With regard to an animal whose fetus died in its womb and the shepherd reached his hand into the womb and touched the fetus, both in the case of a non-kosher animal and in the case of a kosher animal the fetus does not have the status of an animal carcass that imparts ritual impurity, and the shepherd remains ritually pure. Rabbi Yosei HaGelili says: In the case of a non-kosher animal it is impure, and in the case of a kosher animal it is pure.
With regard to a woman whose fetus died in her womb and the midwife extended her hand into the womb and touched the fetus, the midwife is thereby rendered impure with the seven-day impurity imparted by a corpse, and the woman remains ritually pure until the offspring emerges from the womb.

משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלעודהכל

[ג] בְּהֵמָה שֶׁמֵּת עֳבָרָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ, ^א

הוֹשִׁיט הָרוֹעֶה אֶת יָדוֹ וְנָגַע בּוֹ, בֵּין בִּבְהֵמָה טְמֵאָה, בֵּין בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה, טָהוֹר.

רְבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: בִּטְמֵאָה, טָמֵא; וּבִטְהוֹרָה, טָהוֹר.

[ד] הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת וַלְדָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ, הוֹשִׁיטָה הַחָיָה אֶת יָדָהּ וְנָגְעָה בוֹ, הַחָיָה טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהָאִשָּׁה טְהוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַוֶּלֶד.

א. בכ״י: עוֹבָרָהּ

בבלי חולין ע׳:

בבלי חולין ע״א.

בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה כו׳: האשה שמת ולדה בתוך מעיה ופשטה חיה את כו׳ – אמרו אם הועילה לו אמו להתירו לאכילה לא הועילה לו אמו להתירו מידי נבילה ואע״פ שהיקש זה אינו אלא בבהמה טהורה בלבד שהתיר עוברה בשחיטה הילכך אנו למדים בהמה טמאה מבהמה טהורה בדרך היקש והוא מה שאמרו וכי ימות מן הבהמה וגו׳ ואמר מן הבהמה זו בהמה טמאה אשר היא לכם לאכלה זו בהמה טהורה רבי יוסי למד ממה שאמר רחמנא או בנבלת בהמה טמאה לפי שהכל מודים שנבלת בהמה בין שהיא טמאה או טהורה הרי תטמא טומאת נבלה ולא רצה לומר נבלת בהמה טמאה אלא על עובר בהמה טמאה שמת בתוך מעיה שהיא מטמא על דעת רבי יוסי ואין הלכה כרבי יוסי:

בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה טָהוֹר. מִקַּל וָחֹמֶר, וּמָה אִם הוֹעִילָה לוֹ מְחִצַּת אִמּוֹ לְהַתִּירוֹ בַּאֲכִילָה בִּשְׁחִיטָתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵת, לֹא תוֹעִיל לוֹ כְּשֶׁהִיא חַיָּה לְטַהֲרוֹ מִלְּטַמֵּא. וּבְהֵמָה טְמֵאָה מְנָלָן, דְּאָמַר קְרָא (ויקרא יא) וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה, זוֹ בְהֵמָה טְמֵאָה. אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה, זוֹ בְהֵמָה טְהוֹרָה. אִיתְקַשׁ בְּהֵמָה טְמֵאָה לִבְהֵמָה טְהוֹרָה, מַה בְּהֵמָה טְהוֹרָה עֻבָּרָהּ טָהוֹר, אַף בְּהֵמָה טְמֵאָה עֻבָּרָהּ טָהוֹר:

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר בִּטְמֵאָה טָמֵא. וּמַפִּיק לֵיהּ מִקְּרָא דִּכְתִיב (שם ה) אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה, וְכִי נִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה מְטַמְּאָה וְנִבְלַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה. אֶלָּא אֵיזֶה, זֶה עֻבָּר שֶׁבַּטְּמֵאָה טָמֵא, וּבַטְּהוֹרָה טָהוֹר מִקַּל וָחֹמֶר. וּבַטְּמֵאָה טָמֵא דְּלֵיכָּא קַל וָחֹמֶר וְלֹא דָרְשִׁינַן הֶקֵּשָׁא. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי:

הַחַיָּה טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה. וּמִדְרַבָּנָן, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת רֹאשׁוֹ חוּץ לַפְּרוֹזְדוֹר וַהֲרֵי הוּא כְיָלוּד וּמְטַמֵּא, וְהַחַיָּה סְבוּרָה שֶׁעֲדַיִן הוּא בְּמֵעֶיהָ וְאָתֵי לִטְהוּרֵי. אֲבָל בְּרוֹעֶה שֶׁהוֹשִׁיט יָדוֹ לִמְעֵי בְהֵמָה דְּקָתָנֵי מַתְנִיתִין טָהוֹר, לֵיכָּא לְמִגְזָר הָכִי, מִפְּנֵי שֶׁרֶחֶם שֶׁל בְּהֵמָה גָּלוּי וְכִי מַפִּיק חָזֵי לֵיהּ:

וְהָאִשָּׁה טְהוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד. דְּאִשָּׁה מַרְגֶּשֶׁת בְּעַצְמָהּ כְּשֶׁמּוֹצִיא רֹאשׁוֹ חוּץ לַפְּרוֹזְדוֹר וְלֹא אָתֵי לְטִהוּרֵי:

בבהמה טהורה טהור – from an a fortiori inference (see Tractate Hullin 70b), if [being inside] its mother is effective to permit it for consumption through its slaughter, even though it (i.e., the fetus) is dead, then should being inside its mother not also be effective to render it pure from the impurity of an animal carcass? And from where do we learn that the same applies regarding an unclean animal? For it states in Scripture (Leviticus 11:39): “If an animal that you may eat has died, anyone who touches its carcass shall be impure until evening.” [The phrase:” “If an animal…. has died,” this is an unclean animal; “that you may eat,” this is a clean–pure animal. A comparison of these juxtaposed “unclean animal” and “clean animal” – just as in a clean–pure animal, its fetus is pure, even in an unclean animal, its fetus is pure.

רבי יוסי הגלילי אומר בטמאה טמא – and he derives it from Scripture, as it is written (Leviticus 5:2): “Or when a person touches any impure thing -be it the carcass of an impure beast or the carcass of impure cattle,” Does the carcass of an impure beast defile and the carcass of a pure animal does not defile? But rather, which is it {that in an impure animal it defiles and that in a pure animal it doesn’t defile)? This is a [dead] fetus that is in the womb of an impure animal that is impure, and [a dead fetus] that is in a pure animal that is pure, from an a fortiori. But regarding the impure animal, there is no a fortiori [inference], and we don’t expound an analogy based upon biblical inference. But the Halakha is not according to Rabbi Yosi.

החיה טמאה טומאת שבעה – and it is from the Rabbis, as a decree lest the fetus bring forth its head outside the corridor–the lower end of the vagina or uterus, and he is like he was born and defiles and the midwife thinks that it (i.e., the fetus) is still in her womb and comes to be pure. But the shepherd who inserted his hand into the womb of the animal, as it is taught in our Mishnah is pure. We don’t make this decree, because the womb of the animal is revealed, and when it (i.e., the fetus) comes out, he sees it.

ואשה טהורה עד שיצא הולד – for the woman creates excitement for herself when it (i.e., the fetus) brings forth its head outside of the corridor–the lower end of the vagina or uterus, and he does not come to be purified (see Talmud Hullin 72a).

בהמה שמת עוברה וכו׳ טהור. תוס׳ פ׳ הלוקח בהמה דף כ״ב כתבו דהיינו דוקא כשלא העגיל ראש כפיקה והתם א״ר יוחנן דשיעור כל פיקה הנזכר בבהמה הוי בפיקה של ערב שהיא גדולה משל שתי ואם יצא לחוץ אז טמא מגעו כמגע נבלה ולא חשיב טומאה בלועה: בראש פי׳ רעז״ל צ״ל בין בבהמה טהורה טהור וכו׳:

ר׳ יוסי הגלילי אומר וכו׳. תוס׳ פ׳ שור שנגח ד׳ וה׳ דף מ״א. בפי׳ רעז״ל לשון המתחיל ר׳ יוסי הגלילי צריך להגיה דכתיב או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וכו׳. עוד בפי׳ רעז״ל וכי נבלת בהמה טמאה מטמאה ונבלת בהמה טהורה אין מטמאה. אמר המלקט פי׳ והכתיב אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה וכו׳:

האשה שמת ולדה. נ״א וכן האשה ולא נהירא. אך ה״ר יהוסף ז״ל הגיה וכן גם ופשטה החיה מ״מ והושיטה: בסוף פי׳ רעז״ל ולא אתי לטהורה. אמר המלקט ובגמ׳ פריך ותימא לחיה אל תגעי ומשני טרודה היא ועסוקה בחבליה וציריה ומתני׳ אתיא לר׳ ישמעאל דס״ל עובר מת במעי אשה טהור הוא ואינו מטמא דיליף לה מקרא דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה דמשמע כל דבר שהוא גלוי למעוטי עובר שהוא טמון דמודה הוא דמדרבנן מטמא לחיה משום גזרה שמא יהיה גלוי פי׳ שיוציא ראשו דאז מטמא מדאורייתא והיא סבורה שעדיין הוא במעיה אבל ר״ע פליג עליה וס״ל דמדאורייתא העובר מטמא לחיה דיליף לה מקרא דכתיב הנוגע במת בנפש איזהו מת שבנפשו של אדם אחר הוי אומר זה עובר שבמעי אשה דס״ל לר׳ עקיבא טומאה בלועה מטמאה וטהרה בלועה מיטמאה ודלא כההיא מתני׳ דתנן ס״פ בתרא דמקוואות ומכל מקום האשה טהורה משום דמגע בית הסתרים הוא ור׳ ישמעאל דריש לקרא דהנוגע במת בנפש לרביעית דם הבאה מן המת שמטמאה שנפשו של אדם תלויה ברביעית דם ור׳ עקיבא ס״ל בפ׳ שני דאהלות דאפילו רביעית דם משני מתים מטמאה דיליף לה מקרא דכתיב ועל כל נפשות מת שתי נפשות ושיעור אחד הלכך האי דכתיב ביה חד נפש לאו לרביעית דם אתא ור׳ ישמעאל ס״ל יש אם למסורת ונפשת כתיב חסר ויו. וקרא דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה דריש ליה ר׳ עקיבא לרבות גולל ודופק ור׳ ישמעאל ס״ל דגולל ודופק הלכתא גמירי לה וכי אתא קרא להוציא עובר. וכתבו תוס׳ ז״ל והאשה טהורה עד שיצא הולד כשלא העגיל הראש כפיקא מיירי דאי העגיל הוי טמא עד שלא יצא הולד משנפתח הקבר דתנן באהלות פ״ז ומייתי לה בהלוקח בהמה אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגלו ראש כפיקא א״נ ס״ל כתנא דתוספתא דאהלות דאמר אין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם ע״כ. והתם בפ׳ הלוקח בהמה תרצו תוס׳ חיצוניות ועוד י״ל דהכא מיירי באין יושבת על המשבר והא דאמרי׳ דיש לנפלים פתיחת הקבר ביושבת על המשבר ע״כ. וביד ספכ״ה דהלכות טומאת מת ובפ׳ שני דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ב׳:

והושיט הרועה את ידו כו׳ טהור. [*ופי׳ הר״ב בבהמה טהורה טהור מק״ו] ובסוף מקואות תנן דטומאה בלועה אינה מטמאה. ולכך כתב רש״י וז״ל ואפילו לר״ע דאמר טומאה בלועה כגון עובר במעי אשה טמא ע״כ ועיין מ״ש במשנה דלקמן:

ר״י הגלילי אומר כו׳ ובטהורה טהור. פי׳ הר״ב מק״ו. וכן פירש״י וי״ל [*דלר״י נמי מצינן למימר דסבר דר״ע. ועי״ל] דאיצטריך לק״ו דלא תדרוש הקישא ולטמא בטהור אבל הרמב״ם לא כתב ק״ו בדר״י הגלילי. והכי מסתבר. דהא הקישא לית ליה כלל:

[*החיה טמאה. פי׳ הר״ב מדרבנן גזירה כו׳. ראשו חוץ לפרוזדור. הארכתי בזה בס״ד במשנה ד׳ וה׳ דפרק ז׳ דמסכת אהלות]:

והאשה טהורה עד שיצא הולד. עיין מ״ש בזה במשנה ד׳ [*וה׳] פ״ז דאהלות.

{ח} וּבְסוֹף מִקְוָאוֹת תְּנַן דְּטֻמְאָה בְּלוּעָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה. וּלְכָךְ כָּתַב רַשִׁ״י, וַאֲפִלּוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּסָבַר [טֻמְאָה בְלוּעָה כְגוֹן] עֻבָּר שֶׁבִּמְעֵי אִשָּׁה טָמֵא:

טו) טהור
דולד טהורה טהור מק״ו. דאם הועיל לו מחיצת אמו להתיר באכילה את הולד כשמת במעיה ונשחטה אמו. מכ״ש שתועיל לו חית אמו לטהרו מידי נבילה. ובהמה טמאה איתקש בתורה לטהורה:

טז) ובטהורה טהור
ס״ל טומאה בלועה מטמא. ומדכתיב נפש כי תגע בנבלת בהמה טמאה. והרי גם נבלת בהמה טהורה מטמאה. אע״כ דקרא מיירי בולד שמת במעי אמו דאז רק באמו טמאה טמא ובטהורה טהור:

יז) החיה טמאה טומאת שבעה
מדנגעה במת. מיהו טומאתה רק מדרבנן. דהרי טומאה בלועה אינה מטמאה. ואפ״ה טמאה מדרבנן. משום דירכי אשה מכסים רחמה. להכי חיישינן שמא יוציא העובר ראשו והחיה תהיה סבורה שעדיין הוא במעיה. משא״כ ברועה לעיל. משום דבהמה רחמה בגלוי וא״א שיטעה הרועה:

יח) והאשה טהורה עד שיצא הולד
דאשה אי אפשר שתטעה כחיה. דמרגשת בעצמה כשיצא ראש הולד חוץ לפרוזדור. ואת״ל חיה נמי בשעה שתגע בהולד תשאל לאמו אם כבר יצא ראשו. נ״ל דמדטרודה היא אז. שמא תשכח לשאל לאמו. וגזרינן שאלה אטו לא שאלה:

א) ונ״ל דלת״ק אצטריך מלת טמאה לרבות קרנה ושערה בחיבורין שיטמאו כדאמרי׳ להדיא בת״כ [עי׳ בילקוט ויקרא תע״א). אמנם ק״ל הא תינח לתוס׳ (סוכה ל״א א) דכל המדות אדם דן מעצמו חוץ מג״ש. א״כ מוכיח ריה״ג שפיר מהך קרא דלא נידון ההיקישא דת״ק. אבל לרש״י התם דכל הי״ג מדות הלממ״ס הן. חוץ מק״ו שניתן לדרוש מעצמו. א״כ ק׳ לפי הך דרשא דריה״ג. א״כ מה נעשה להיקישא דת״ק. ואף שי״ל שריה״ג לא קבל הך היקש מרבוי. עכ״פ ק׳ דלקבלו מת״ק. וזה כעין קו׳ תו׳ בג״ש (שבת דצ״ז א׳). ודוחק לומר שגם מניין ההיקשים היה מסור להם. כעין תי׳ התו׳ התם במניין הג״ש. ונ״ל ע״פ מ״ש במגילת סתרים שלי. במאי דאמרינן (נדה כ״ב ב) דג״ש שהיא מופנה מב׳ צדדי׳ למדין ואין משיבין. וכשמופנה מצ״א למדין ומשיבין. וכשאינה מופנה כלל אין למדין אותה כלל. וק׳ הרי ג״ש לכ״ע אין אדם דן אא״כ קבלה מרבו א״כ למאי נ״מ אם מופנה היא או לאו. וע״כ צ״ל שג״ש סתם נתנה מסיני. שכל מקום שנכתב מלה פלונית ילפינן להו מהדדי. אבל לא נמסר מסיני באיזה מקום ולעניין איזה דין נילף להו מהדדי. ויש רמז לזה בתוס׳ (שבת קל״א ב ד״ה סד״א. ומנחות כ״ז א ד״ה לא). ומסתבר לע״ד דה״ה היקש. סתם נמסר מסיני. ולא נמסר באיזה מקום ולאיזה עניין נילף להו מהדדי. ולפי זה אפי׳ במקום שמודים ב׳ מ״ד בג״ש א׳ או בהיקש אחד. אפ״ה י״ל דפליגי אם נילף להו מהדדי לעניין זה. דאע״ג דקיי״ל אין ג״ש למחצה (כזבחים דמ״ח) ואין היקש למחצה (ככריתות דכ״ב ב). היכא דלא מסתבר לא אמרינן הכי (כתוס׳ יבמות דפ״ו א. ותוס׳ נדרים ד״ז א). לפיכך י״ל דחד מ״ד לא מסתבר ליה למילף הך מלתא בהג״ש וההיקש. ולא ס״ל בי׳ אין ג״ש והיקש למחצה. א״כ י״ל במתני׳ נמי. אף שגם ריה״ג ס״ל ההיקש של הת״ק. עכ״פ מדהי׳ ההיקש רק סתם מקובל מסיני. דילפי טהורה וטמאה מהדדי. ס״ל לת״ק דלעניין זה ילפינן להו מהדדי שבשניהן יהי׳ הולד שמת במעיהן טהור. ולריה״ג לא השוו לעניין זה. מדכתיב נפש כי תגע בנבילת בהמה טמאה. על כרחך שההיקש הוא שנילף להו מהדדי לעניין אחר. עוד י״ל מדיש כמה ג״ש והיקישים שאינו רק אסמכתא בעלמא (כתוס׳ קידושין ד״כ ע״ב. ורש״י מ״ק ד״ד א). וכ״כ מגילה (ד״ב ב) ג״ש פרזי פרזי. וכן היקש מצינו כן (תענית כ״ז א). א״כ אף אם נימא דת״ק וריה״ג ס״ל כמ״ד דטומאה בלועה מטמא מדאו׳ (כתוס׳ הכא). אפ״ה י״ל דהיקישא דהכא. וג״ש במסכת שבת הנ״ל. כולן רק אסמכתא בעלמא הן. והדין שהיה מקובל להן מדאורייתא אסמכוהו אקרא. ובהא מתורץ נמי מה דק׳ ארש״י סוכה הנ״ל. מדאמרינן (חולין דע״ח א) דילפינן או״ב מקדשים בהיקש. ומקשינן דנקיש להו נמי לעניין כלאים שלא ינהג בהן חו״ב כבקדשים. וק׳ מה קו׳ דלמא משום דלעניין כלאים לא היה מקובל הלממ״ס. אע״כ דהאי היקישא נמי אסמכתא בעלמא הוא. או כמו שתרצנו בתירוץ קמא. וכ״כ אמרינן (גיטין מ״א ב) מר סבר ג״ש עדיף ומ״ס היקישא עדיף. וק׳ והאיך אפשר לומר כן והרי שניהם הלממ״ס. אע״כ או כתירוצנו קמא. או דמדיש מהן שהן אסמכתא בעלמא פליגי אי מסתבר טפי הך אסמכתא או אידך אסמכתא:

לפי כתב-יד קופמן

בהמה שמת עוברה בתוך מעיה – כשהבהמה חיה, הושיט הרועה את ידו ונגע בו – זו עדות לטיפול ברמה גבוהה יחסית. הרועה מנסה חלץ את העובר ממעי האם, ולא ברור אם הצליח, אך הוא ידע כיצד לגשת לבעיה. יצוין שאין מעורבות של מומחה לבהמות, מעין המיילדת בבני אדם. בין [בבהמה ה]טמאה בין בבהמה טהורה טהור – העובר נחשב לטרפה, וטרפה אינה מטמאת. רבי יוסה הגלילי אומר בטמאה טמא ובטהורה טהור – בבהמת טרפה הוא נחשב לטרפה ובטמאה הרי הוא כנבלה. מבחינה משפטית אפשר שהשאלה היא האם העובר נחשב נבלה או טרפה. לעיל פ״ב מ״ד שנינו שמה שנפסל לאחר שחיטה הוא טרפה, ומה שנפסל קודם שחיטה, או בשעת השחיטה, הוא נבלה. לפי הסבר זה משנתנו חולקת על שתי הדעות במשנה לעיל, והיא עוסקת בנושא חדש. על כן עדיף להסביר שהשאלה היא האם העובר נחשב לבהמה בהיותו בבטן אמו. לדעת חכמים אין הוא בהמה אלא אבר של אמו (אבר מן החי) ואינו מטמא, ולדעת רבי יוסי הוא כאמו, וכשם שאם טהורה לאכילה אין נבלתה מטמאת כך גם בהמה טמאה מטמאת טומאת נבלה.

הבבלי מנמק את ההלכה שהעובר תמיד טהור בדרשת הכתוב שהעיקרון שלה הוא שהעובר אינו נחשב להולך על ארבע, ובלשוננו לא הגיע להיות בעל חיים. עוד אנו שומעים שם שההנחות העיקריות הן כבר מדור יבנה: ״תניא, אמר רבי יונתן: נמתי לו לבן עזאי, למדנו נבלת בהמה טהורה שמטמאה, ונבלת בהמה טמאה שמטמאה. נבלת חיה טמאה שמטמאה; נבלת חיה טהורה לא למדנו מנין!...⁠״ (ע ע״ב). אם כן ההלכה שבהמה טמאה שמתה מטמאת כנבלה, ובהמה טהורה שמתה אינה מטמאת, הייתה כבר ידועה ומקובלת בדור יבנה. אמנם זו מסורת מאוחרת, אבל לשונה והחכמים המשתתפים בה מעידים על קדמותה.

לעומת זאת, הדין באדם (אישה) שונה: האשה שמת ולדה בתוך מעיה הושיטה החייה – המיילדת, ובמקבילה בספרי זוטא (יט יא, עמ׳ 306; יט טז, עמ׳ 311) היא מכונה ״החכמה״. את ידה ונגעה בו החייה טמאה טומאת שבעה – שכן הוולד נחשב כבר לאדם קטן. והאשה טהורה עד שיצא הוולד – ההסבר הפשוט הוא שהטומאה בלועה, וטומאה בלועה אינה מטמאת (בבלי עא ע״ב), שכן שנינו: ״...שכל הבלועין באדם ובבהמה בחיה ובעופות טהורין. 2. הקיאן הבית טמא מת״ (תוספתא אהלות פי״ב ה״ג, עמ׳ 609). הניסוח כמובן משפטי, אבל אפשר שבימי התנאים הקדומים טרם עוצב העיקרון מבחינה משפטית ולכן אנו מוצאים לו חריגים¹, וסתם המשנה שם (אהלות פי״א מ״ז) סבורה שבלוע מטמא, או שלפחות הדבר שנוי במחלוקת. באהלות שם דנו בנושא בהרחבה, ולא נרחיב בכך כאן. נוסיף רק שלמרות ההלכה במשנתנו המדרש פוסק אחרת: ״...פרט לאשה שמת עוברה בתוך מעיה. ומנין אף חכמה שהושיטה² ידה לתוך מעיה של אשה תהא טמאה? [ת״ל (כל) ׳הנוגע׳, יכול כל הימים שהחכמה טמא אף האשה תהא טמאה]? אמרת [׳הוא יתחטא׳, פרט לזה] אשר יגע (פרט לזה)״ (ספרי זוטא, יט טז, עמ׳ 312-311)⁠³. אם כן בספרי זוטא עובר אדם מטמא, וכן במדרש האמוראי: ״תמן תנינן האשה שמת וולדה בתוך מעיה והושיטה החיה את ידה ונגעה בו, החיה, טמאה טומאת שבעה, והאשה טהורה עד שיצא הולד״ (פסיקתא דרב כהנא, ד [פרה אדומה] א, עמ׳ 54 ומקבילות מדרשיות). נראה שלפחות מבחינתם של התנאים המדרש מייצג את המצב. הלימוד מהמילה ״נוגע״ מסביר את ההלכה. העובר במעי אמו בלוע, ומה שאיננו רואים אינו קיים. אבל אם המיילדת נגעה בטומאה – אי אפשר להגדיר את מה שנגעה בו כמה שאינו נמצא. יש כאן הלכה שאין בה היגיון משפטי, ובמדרש האמוראי היא גם אינה מוצגת כנובעת מהכתוב.

בבבלי מצויה גם דרך הסבר שונה המתעלמת מהעולם ההלכתי המבוסס על ״בלוע״: ״אלא אמר רבא: פומבדיתאי ידעי טעמא דהא מילתא, ומנו – רב יוסף; דאמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: טומאה זו אינה מדברי תורה, אלא מדברי סופרים. מאי אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים? דלא תימא אליבא דרבי עקיבא דאמר: עובר במעי אשה – טמא, אלא אפילו לרבי ישמעאל דאמר: עובר במעי אשה – טהור, גזרו בה טומאה מדרבנן. מאי טעמא? אמר רב הושעיא: גזירה שמא יוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור״ (עב ע״א). אם כן יש מחלוקת עקרונית אם עובר במעי אמו טמא מחשש גזרה מיוחדת, או טהור, וממילא נבין שהמשנה נוקטת בעמדת ביניים שהעובר במעי האם טהור, אך בנגיעה טמא.

האם המדרשים הללו יחלקו גם על עובר בהמה? איננו יודעים.

מכל מקום, העובר האנושי נחשב בן אדם כבר בזמן ההיריון. מגיל ארבעים או שמונים יום הוא בכור (פוטר מבכורה ומפדיון הבן – בכורות פ״ח מ״א), הוא מטמא בהיותו בבטן אמו (אם מת לפני הלידה)⁠⁴, והאם טמאה ויושבת בדמי טהרה כאילו הייתה הלידה תקינה (נידה פ״ג מ״ז ועוד). ההגדרה ממתי הוולד נחשב לאדם קטן (אדם בכוח, אם כי עדיין איננו אדם בפועל) שנויה במחלוקת⁵, אך ברור שבאמצע החודש השלישי הוא כבר נחשב לאדם.

1. כלל זה עומד במידת מה בניגוד לכלל שטומאה בוקעת ועולה ובתנאי שיש בין הטומאה לכיסויה טפח על טפח. אם יזכנו החונן לאדם דעת נרחיב בנושא בפירושנו למסכת אהלות פי״א מ״ז.

2. בכתב יד אפשטיין ״ששלחה״, ראו כהנא, מדרשים, עמ׳ 221.

3. בסוגריים מרובעים תוספות בכתב יד אפשטיין/כהנא; בסוגריים עגולים חסר בכתב יד זה.

4. הוא אינו מטמא את האם משום שהוא בלוע, אך מטמא את היולדת.

5. אם יזכנו החונן לאדם דעת נברר את הנושא בפירושנו לנדה פ״ג מ״ב ומ״ז.

משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלהכל

(ד) בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא עֻבָּר אֶת יָדוֹ וַחֲתָכָהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ, הַבָּשָׂר טָהוֹר. שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָהּ, הַבָּשָׂר מַגַּע נְבֵלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַגַּע טְרֵפָה שְׁחוּטָה. מַה מָּצִינוּ בַטְּרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ, אַף שְׁחִיטַת בְּהֵמָה תְּטַהֵר אֶת הָאֵבָר. אָמַר לָהֶם רַבִּי מֵאִיר, לֹא, אִם טִהֲרָה שְׁחִיטַת טְרֵפָה אוֹתָהּ, דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ, תְּטַהֵר אֶת הָאֵבָר, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ גוּפָהּ. מִנַּיִן לַטְּרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ. בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה, אַף טְרֵפָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה. מַה בְּהֵמָה טְמֵאָה אֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ, אַף טְרֵפָה לֹא תְטַהֲרֶנָּה שְׁחִיטָתָהּ. לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר, תֹּאמַר בִּטְרֵפָה שֶׁהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר. טֹל לְךָ מַה שֶּׁהֵבֵאתָ, הֲרֵי שֶׁנּוֹלְדָה טְרֵפָה מִן הַבֶּטֶן מִנַּיִן. לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה שֶׁכֵּן אֵין בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה, תֹּאמַר בִּטְרֵפָה שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה. בֶּן שְׁמֹנָה חַי, אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ, לְפִי שֶׁאֵין בְּמִינוֹ שְׁחִיטָה.

If an animal was encountering difficulty giving birth and as a result the fetus extended its foreleg outside the mother’s womb, and someone severed it and afterward slaughtered the mother animal, the flesh of the fetus is ritually pure. If one first slaughtered the mother animal and afterward severed the foreleg, the flesh of both the mother animal and the fetus are ritually impure due to having been in contact with a carcass. Since the foreleg was not permitted to be consumed through the act of slaughtering, it is regarded as a carcass with the associated ritual impurity. The rest of the flesh, which was permitted to be consumed by the slaughter, was in contact with it and so was rendered ritually impure from it; this is the statement of Rabbi Meir.
And the Rabbis say: The flesh has the ritual impurity of having been in contact with a tereifa that was slaughtered, as the limb is regarded as a tereifa that was slaughtered. By Torah law, although it is prohibited to consume it, it does not impart ritual impurity. Nevertheless, the Sages decreed that a tereifa that was slaughtered, as well as anything that comes in contact with it, is regarded as ritually impure to the extent that it disqualifies sacrificial foods that come in contact with it. The Rabbis explain the rationale behind their opinion: Just as we found in the case of a tereifa that its slaughter renders it ritually pure according to Torah law, i.e., ritual slaughter prevents it from having the ritual impurity of a carcass despite not rendering the animal permitted for consumption, so too, the slaughter of the mother animal should render the limb of its fetus that left the womb ritually pure, despite the fact that its consumption is prohibited.
Rabbi Meir said to them: No, if the slaughter of a tereifa renders the body of the animal ritually pure, it is because the slaughter is performed on something that is part of its body, i.e., its throat. Does it necessarily follow that you should also render the limb that left the womb pure, given that it is something that is not part of the mother’s body? Certainly not.
The mishna asks: From where is it derived with regard to a tereifa that its slaughter renders it ritually pure, i.e., prevents it from having the ritual impurity of a carcass? The mishna notes there is a reason to say the slaughter should not render it pure, as one can compare a tereifa with a non-kosher animal: A non-kosher animal is prohibited for consumption; so too, a tereifa is prohibited for consumption. Therefore, conclude: Just as with regard to a non-kosher animal, its slaughter does not render it ritually pure, so too with regard to a tereifa, its slaughter should not render it ritually pure.
The mishna questions the comparison: No, if you said that slaughtering cannot prevent an animal from having the ritual impurity of a carcass in the case of a non-kosher animal, which is distinct in that it did not have a period of potential fitness when slaughtering it could have rendered its consumption permitted, does it necessarily follow that you should also say this in the case of a tereifa, which did have a period of potential fitness? Perhaps, since the animal had a period of potential fitness its slaughter remains effective in preventing it from having the ritual impurity of a carcass.
The mishna rejects this distinction: Take back to yourself this claim that you brought, as it is insufficient. What about a case where an animal was born as a tereifa from the womb, and so it never had a period of potential fitness? For such a case, from where is it derived that its slaughter renders it ritually pure?
The mishna reformulates the distinction: No, if you say that slaughtering cannot prevent a prohibited animal from having the ritual impurity of a carcass with regard to a non-kosher animal, which is distinct in that there are no animals of its kind that are permitted through slaughtering, as the Torah states the concept of slaughtering only with regard to kosher animals, does it necessarily follow that you should also say this with regard to a tereifa kosher animal, given that there are other animals of its kind that are permitted through slaughtering, i.e., kosher animals that are not tereifa? Perhaps, since the concept of slaughtering is relevant to that kind of animal it can serve to prevent the animal from having the ritual impurity of a carcass even if the slaughter cannot render it permitted for consumption.
The mishna notes: Based on this reasoning, one must conclude that with regard to an eight-month-old fetus that was born alive, slaughter does not render it ritually pure, as there are no animals of its kind that are permitted through slaughtering. The Torah applies the concept of slaughter only with regard to animals that were born full term.

[ה] בְּהֵמָה שֶׁהִיא מְקַשָּׁה לֵילֵד, הוֹצִיא הָעֹבֶר אֶת יָדוֹ וַחֲתָכָהּ, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ, הַבָּשָׂר טָהוֹר.

שָׁחַט אֶת אִמּוֹ, וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָהּ, הַבָּשָׂר מַגַּע נְבֵלָה, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַגַּע טְרֵפָה שְׁחוּטָה.

מַה מָּצִינוּ בִּטְרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה, אַף שְׁחִיטַת בְּהֵמָה תְטַהֵר אֶת הָעֹבֶר.

[ו] אָמַר לָהֶם רְבִּי מֵאִיר: לֹא! אִם טִהֲרָה שְׁחִיטַת טְרֵפָה אוֹתָהּ בְּדָבָר שֶׁהוא גּוּפָהּ, תְּטַהֵר אֶת הָעֹבֶר, דָּבָר שֶׁאֵינוּ גוּפָהּ! וּמְנַיִן לִטְרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה? בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה, וּטְרֵפָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה; מַה בְּהֵמָה טְמֵאָה, אֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה, אַף טְרֵפָה, לֹא תְטַהֲרֶנָּה שְׁחִיטָתָהּ?

[ז] אָמְרוּ לוֹ: לֹא! אִם בִבְהֵמָה טְמֵאָה, שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שָׁעַת כֹּשֶׁר, תֹּאמַר בִּטְרֵפָה, שֶׁהָיְתָה לָהּ שָׁעַת כֹּשֶׁר? טֹל לָךְ מַה שֶּׁהֵבֵאתָ! הֲרֵי שֶׂנּוֹלְדָה טְרֵפָה מִן הַבֶּטֶן מְנַיִן? לֹא! אִם אָמַרְתָּ בִבְהֵמָה טְמֵאָה, שֶׁאֵין לְמִינָהּ שְׁחִיטָה, תֹּאמַר בִּטְרֵפָה, שֶׁיֵּשׁ לְמִינָהּ שְׁחִיטָה? בֶּן שְׁמוֹנָה חַי, אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתּוּ, ^א

שֶׁאֵין לְמִינוֹ שְׁחִיטָה.

א. בכ״י: שְׁחִיטָתָהּ

תוספתא חולין ד׳:ג׳

בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא הָעֹבֶר אֶת יָדוֹ וְהֶחְזִירָהּ, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ, מֻתָּר. שְׁחָטָהּ, וְאַחַר כָּךְ הֶחְזִירָהּ, אָסוּר. חֲתָכָהּ, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ, מַה שֶּׁיָּצָא אָסוּר, וְשֶׁבִּפְנִים מֻתָּר. שְׁחָטָהּ וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָהּ, מַה שֶּׁיָּצָא אָסוּר וְטָמֵא, וְשֶׁבִּפְנִים מֻתָּר. הַבָּשָׂר בְּמַגָּע נְבֵלָה. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַגַּע טְרֵפָה שְׁחוּטָה.

בבלי חולין ע״ב.

בהמה המקשה לילד והוציא עובר את ידו כו׳ – מגע הטריפה שחוטה מטמא בשר קדשים ואע״פ שאינו מטמא חולין וכן אמרו טריפה שנשחטה מטמא במוקדשין ומה שאמר ר״מ בכאן מנין לטריפה ששחיטתה מטהרתה אינה על דרך שיחלוק עליהן בזה אבל מקשה עליהן כדי שישמע תשובתם לפי שאמרו שהיתה לו שעת הכושר ועובר זה לא היתה לו שעת הכושר רק הוא כמו טריפה מן הבטן ולפיכך הוא אצלו נבלה ואינה מועיל שחיטת אמו ואין הלכה כרבי מאיר ודע שבן שמונה חי שנטרף ונשחט אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה:

הַבָּשָׂר טָהוֹר. בְּשַׂר הָעֻבָּר טָהוֹר, שֶׁאֵין בְּהֵמָה מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה מֵחַיִּים:

הַבָּשָׂר מַגַּע נְבֵלָה. בְּשַׂר הָעֻבָּר מַגַּע אֵבָר מִן הַחַי, שֶׁהוּא מְטַמֵּא כִּנְבֵלָה:

מַגַּע טְרֵפָה שְׁחוּטָה. שֶׁהַשְּׁחִיטָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מַתֶּרֶת הָאֵבָר בַּאֲכִילָה, מְטַהֲרַתּוּ מִידֵי נְבֵלָה. וְהַוְיָא כִּטְרֵפָה שְׁחוּטָה שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן בְּמֻקְדָּשִׁין:

הָכִי גָרְסִינַן, אַף שְׁחִיטַת בְּהֵמָה תְּטַהֵר אֶת הָאֵבָר. וְלֹא גָרְסִינַן אֶת הָעֻבָּר:

לֹא אִם טִהֲרָה שְׁחִיטַת טְרֵפָה אוֹתָהּ. מִן הַדִּין הוּא שֶׁהֲרֵי דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ:

וּמִנַּיִן לַטְּרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ. דְּשֶׁמָּא אֵינָהּ מְטַהַרְתָּהּ וּמִן הַדִּין אֵינָהּ מְטַהַרְתָּהּ, שֶׁבְּהֵמָה טְמֵאָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה וּטְרֵפָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה:

וּמַה טְּמֵאָה אֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ. מִלְּטַמֵּא, דְּהָכִי תַּנְיָא בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, לְכָל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְגוֹ׳, כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּהֶם יִטְמָא, לְהָבִיא בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁלֹּא תְטַהֲרֶנָּה שְׁחִיטָתָהּ:

תֹּאמַר בִּטְרֵפָה שֶׁהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר. דְּכֵיוָן דְּחָל עֲלָהּ תּוֹרַת שְׁחִיטָה, תּוּ לֹא פָקְעָה מִנַּהּ וְהַוְיָא בִּכְלַל שְׁאָר צֹאן וּבָקָר:

טֹל לְךָ מַה שֶּׁהֵבֵאתָ. טֹל מִכָּאן רְאָיָה זוֹ שֶׁהֵבֵאתָ:

הֲרֵי שֶׁנּוֹלְדָה טְרֵפָה מִן הַבֶּטֶן מִנַּיִן. שֶׁתְּטַהֲרֶנָּה:

שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה. הִלְכָּךְ לֹא נַפְקָא מִכְּלַל צֹאן וּבָקָר. אֲבָל בֶּן שְׁמֹנָה חַי שֶׁנּוֹלַד מִבְּהֵמָה חַיָּה אֵין לָנוּ בְּמַה לְטַהֵר אֲפִלּוּ נִשְׁחַט, לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִכְלַל בָּקָר וָצֹאן. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים:

בֶּן שְׁמֹנָה חַי. אִם נוֹלַד וּשְׁחָטוֹ:

אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ. מִידֵי נְבֵלָה, שֶׁאֵין שְׁחִיטָה מוֹעֶלֶת בְּבֶן שְׁמֹנָה, אֶלָּא כְּשֶׁהוּא בִּמְעֵי אִמּוֹ נִתָּר בִּשְׁחִיטַת אִמּוֹ:

הבשר טהור – the flesh–meat of the fetus is pure, for the animal does not receive impurity while living.

הבשר מגע נבילה – the flesh–meat of the fetus touched a limb from a living animal, which defiles like carrion.

מגע טריפה שחוטה – for the ritual slaughter, even though it does not permit the limb for consumption, purifies it from being carrion, and it is like something torn that is ritually slaughtered that does not defile from the Torah, but rather from the Rabbis with those things that are sanctified [for the Temple]: This is our reading.

אף שחיטת בהמה תטהר את העבר – and we don’t have the reading “of the fetus.”

לא אם טיהרה שחיטת טריפה אותה – this is according to the law, for it is a thing that is part of its body.

ומנין לטריפה ששחיטתה מטהרתה – for perhaps it does not purify it, and from the law, does not purify it, for an unclean–impure animal is prohibited for consumption and a torn animal is forbidden for consumption.

ומה טמאה אין שחיטתה מטהרתה – from being impure, for this is taught in Torat Kohanim (i.e., the Midrash Halakha on the Book of Leviticus – see Leviticus 11:26,24: “among all the animals...that has true hoofs….whoever touches their carcasses shall be impure until evening” – all who touch them shall be impure, to include an unclean animal that its slaughter will not purify it.

תאמר בטריפה שהיתה לה שעת הכושר – for since it takes effect the law of ritual slaughtering, furthermore, it does not escape from it for it is within the general realm of the rest of sheep and cattle.

טול לך מה שהבאת – take from here this proof that you brought.

הרי שנולדה טריפה מן הבטן מנין – that it would make it pure.

שיש במינה שחיטה – therefore, it does not escape from the generalization of sheep and cattle. But a living animal [fetus] that is eight [months] old that was born from a living animal, we don’t have with what to purify it even it is slaughtered, because it is not included with cattle and sheep. And the Halakha is according to the Sages.

אין שחיטתה מטהרתו – from being carrion, for the ritual slaughter of an eight [month] fetus is of any benefit, but rather, when it is in the womb of its mother, it is permitted through the slaughter of its mother (as we will learn in the next Mishnah).

והוציא העובר את ידו וחתכה ואח״כ שחט את אמו הבשר טהור. וביד בפ״ה דהלכות מ״א סימן י״א ובפ״א דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ב׳ ג׳ ובפ׳ שני סימן ג׳ י׳ ט׳:

הבשר מגע נבלה. העובר מגע אבר מן החי שהוא מטמא כנבלה בהעור והרוטב א״נ אם יצא עובר מת נבלה גמורה הוי האבר מאחר שלא טהרתי שחיטת אמו רש״י ז״ל. ואיתה ברייתא בגמ׳ בריש פירקין. ובדף ע״ד ס״ל לר״ש בן לקיש דהוכשר בשר העובר לקבל טומאת אוכלין מאבר היוצא בדמא דאמיה כשנשחטה הוכשרה היא והוא דשניהם חד גופא נינהו ור׳ יוחנן דאמר לענין טומאה תרי גופי חשיבי ס״ל דהוכשר בשחיטת אמו כיון שהיא מתירתו באכילה מכשירתו נמי לטומאה וכר״ש דאמר לעיל בפ׳ שני שחיטה מכשרת ולא דם. ובגמ׳ פריך אמאי בשר העובר טמא והלא לא נגע האבר בבשר אלא ע״י חבורו ואותו מגע החבור בית הסתרים הוא שאינו נראה וטומאת בית הסתרים לא מטמאה לימא ר״מ לטעמיה דתנן במסכת כלים פכ״ז שלשה על שלשה שנחלק טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס מפני שנגעו זה בזה בעודן מחוברין שהיו מדרס דברי ר״מ א״ר יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה מאחר שנחלק שהרי מגע חבורו אינו מגע לפי שהוא בית הסתרים ומשני האמר עולא עלה דההיא דהתם לא שנו דנחלק ר׳ יוסי על ר״מ אלא שלשה על שלשה שנחלק דליכא למימר בשעת פרישתן זה מזה קבלו טומאת מגע זה מזה שהרי בשעת פרישתן לא יש בזה כדי לטמא בגד ולא בזה כדי לטמא בגד שהרי אין בהם שיעור אב הטומאה אבל שלש אצבעות על שלש אצבעות הבאות מבגד גדול שהיה טמא מדרס וחתכו ממנו שלש אצבעות טהרה החתיכה הקטנה מן המדרס שאין בה כשיעור וטמאה מגע מדרס אפילו לר׳ יוסי דאמר אין מגע החבור מגע דהא בית הסתרים הוא הכא מודה משום דבשעת פרישתו מאביו אי אפשר לצמצם שלא יגע מעט ובשעת פרישה אינו בית הסתרים ומקבל טומאה מאביו שיש בו שיעור אב הטומאה והכי נמי האי בשר בשעת פרישתו מאבר מקבל טומאה מאבר אפילו לר׳ יוסי. רבינא אומר בגד לאו לחתיכה קאי ומש״ה חשוב בית הסתרים לר׳ יוסי אבל הכא אבר לחתיכה קאי מאחר שהיא אסור באכילה וכל העומד ליחתך כחתוך דמי והרי נוגעין זה בזה ואפי׳ לרבנן דאמרי בפ׳ בתרא דמקואות גבי כל ידות הכלים דכל העומד ליקצץ לאו כקצוץ דמי הכא מודו דחבורי אוכלין שהם רכין אינו חשוב חבור וכמאן דמפרתי דמו ונגעי בהדי הדדי בתר חתיכה ונטמא בשר העיבר מן האבר לר״מ כדאית ליה ולרבנן כדאית להו. ופרכינן בשלמא לעולא דאמר טעמא משום פרישה הוא היינו דקתני מתני׳ חתכה דאי לא חתכה אין טמא משום דמגע בית הסתרים הוא אלא לרבינא דאמר טעמא דכל העומד ליחתוך כחתוך דמי אמאי קתני חתכה ומשני איידי דתנא רישא חתכה ואח״כ שחט את אמו הבשר טהור דדוקא חתכה קודם שחיטה דמשעה שנשחטה ונראית לטומאת אוכלין לא נגע הא לא חתכה טמא תנא נמי סיפא חתכה אע״ג דבלא חתכה נמי טמא העובר. ובס״פ העור והרוטב איכא מ״ד דכי אמר ר״מ טומאת בית הסתרים מטמאה דוקא היכא דכבר הוכשר כגון הכא שהוכשר העובר בשחיטת אמו ועדיין האבר הטמא מחובר בו וטמאו אבל אם לא הוכשר אינו מקבל טומאה וכדתנן התם מתה הבהמה הבשר צריך הכשר וכיון דצריך הכשר לא הוכשר קודם חתיכה ואינו מקבל טומאה מאביו דהיינו בשר מן האבר:

וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה. בשחיטה עושה ניפול פליגי כדמפרש בגמ׳ דלר״מ שחיטה עושה ניפול פי׳ שבשעת שחיטה הרי הוא כנופל מאליו ואין שחיטתו מועלת לו והויא הבהמה מגע נבלה ורבנן סברי שחיטה אינה עושה ניפול אלא מיתה היא שעושה ניפול דאמר קרא וכל אשר יפול עליו מהם במותם והאי במותם קרא יתירה הוא למעוטי מאי אי למעוטי בחייהם מנבלתם נפקא אלא ע״כ למעוטי שחיטה וש״מ מיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול. ותמהתי שמצאתי מוגה מלות תטהר את האבר דבמתני׳ ראשון גם שני תטהר את העובר דהיינו דלא כרש״י ז״ל שהעתיק רעז״ל. וגם ה״ר יהוסף ז״ל הגיה עובר:

אמר להם ר״מ. גמ׳ תניא א״ל ר״מ וכי מי טהרו לאבר זה מידי נבלה א״ל שחיטת אמו א״כ תתירנו באכילה א״ל טרפה תוכיח ששחיטתה מטהרתה מידי נבלה ואינה מתרת אותה באכילה א״ל אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שגופה תטהר את העובר דבר שאינו גופה א״ל הרבה מצלת על שאינו גופה יותר מגופה שהרי שנינו חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה ובגמ׳ מוקי ר׳ יוחנן מחלוקת באבר דעובר אבל באבר דבהמה המדולדל דברי הכל אין שחיטה עושה ניפול וטהור מלטמא אע״פ שאסורה באכילה מ״ט דהאי גופה והאי לאו גופה וכדאמר להם ר״מ בהדיא בברייתא שכתבתי אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה מלטמא כנבלה דבר שגופה. וה״נ תנינן לקמן בפ׳ העור והרוטב סימן ז׳ נשחטה הבהמה הוכשר האבר והבשר המדולדלין בה לקבל טומאת אוכלין דברי ר״מ אלמא סבירא ליה דאין בהן טומאת עצמן כאבר מן החי דשחיטה הועילה להם אפילו לר״מ דפליג באבר דעובר. והכי נמי הכל מודים דמיתה עושה ניפול וה״נ תנן התם מתה הבהמה שהיו בה אבר ובשר מדולדלין הבשר צריך הכשר מים שאם יגע בטומאה יקבלנה דמיתה עושה ניפול וה״ל בשר הפורש מן החי שהוא טהור והאבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן הנבלה שיהא בשר הפורש ממנו טמא בכזית משום דמיתה עושה ניפול וה״ל כמי שנגמרה נפילתה קודם שמתה ולא הוי נבלה כשאר כל גוף הבהמה דברי ר״מ וליכא דפליג עליה במיתה עושה ניפול אלא ר״ש מטהר קתני התם ומוקמי׳ ליה אפלוגתא אחריתי אבל רבנן ודאי לא פליגי עליה אע״ג דפליגי עליה בשחיטה ואמרי אין עושה ניפול גבי אבר דעובר דהא ר״מ נמי שחיטה אין עושה ניפול בבהמה ס״ל כרבנן כדכתבינן:

מנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה. פי׳ הרמב״ם ז״ל מה שאמר ר״מ בכאן מנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה אינו על דרך שיחלוק עליהם בזה אבל מקשה עליהם כדי שישמע תשובתם לפי שאמרו שהיתה לו שעת הכושר ועובר זה לא היתה לו שעת הכושר רק הוא כמו טרפה מן הבטן ולפיכך הוא אצלו נבלה ואין מועיל לו שחיטת אמו ע״כ:

ף טרפה אסורה. אית דגרסי הכא וטרפה אסורה והכי ניחא טפי:

טול לך מה שהבאת. רוב מתני׳ שנויה בת״כ פ׳ שמיני ריש פרשה יוד ופירש שם בספר קרבן אהרן טול לך מה שהבאת כלומר טול בידך ראיה זו שהבאת וכפי זה לא תביא ממנה אלא למי שנטרפה אחר היותה כשרה וא״כ טול לך זו לחוד ומנין וכו׳ ע״כ:

הרי שנולדה טרפה מן הבטן. מפ׳ בגמ׳ שנוצרה טרפה מן הבטן דאפילו במעי אמה לא היתה לה שעת הכושר לישחט ולא חל עליה תורת שחיטה כלל ומשכחת לה בבעלת חמש רגלים דהאי טרפות הוה בה ודאי משנוצרה וכגון שיתור זה ברגלים האחרונים דאי בידים מום הוי לענין קדשים ולא טרפה וכדתנן בבכורות פ׳ ששי סימן ז׳. עוד גרסי׳ בגמ׳ אמר רב חסדא מחלוקת באבר דעובר חי דיש במינו שחיטה מהניא שחיטה אף לאבר היוצא לטהרו אבל באבר דעובר מת ד״ה שחיטה עושה ניפול ואין שחיטת אמו מטהרתו ורבה אמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו וכתבו תוס׳ ז״ל מחלוקת באבר דעובר חי ובבן שמנה דאילו בן ט׳ כשאר בהמה הוא לר״מ וטעון שחיטה ע״כ:

בן ח׳ חי וכו׳. פי׳ בן שמנה חדשים ואיירי בבהמה גסה וה״ה בדקה ד׳ ירחים דאין שחיטתו מטהרתו ובפ׳ ר״א דמילה דף קל״ו פליגי תנאי עלה דר׳ יוסי ב״ר יהודה ור״א בר״ש ס״ל דשחיטתו מטהרתו והתם מפ׳ במאי פליגי ע״ש: בסוף פי׳ רעז״ל בן סמנה חי אם נולד ושחטו אין שחיטתו מטהרתו מידי נבלה שאין שחיטה מועלת בבן שמנה אלא כשהוא במעי אמו ניתר בשחיטת אמו ע״כ. אמר המלקט כל זה הלשון איני יודע מה מלמדנו ויתור לשון אני רואה אפי׳ שנאמר שתופס במשנה דבסמוך. ובגמ׳ רמי עלה דמתני׳ דקתני דבן ח׳ אין במינו שחיטה דהא תניא בת״כ בן ח׳ חי יוכיח שאע״פ שיש במינו שחיטה אין שחיטתו מטהרתו אם נולד אף אני אביא טרפה שאע״פ שיש במינה שחיטה לא תטהרנה שחיטתה מכל מקום קתני הכא בברייתא דבן ח׳ יש במינו שחיטה ומשני רב כהנא יש במינו שחיטה דקתני בברייתא אגב אמו קאמר דהא ניתר בשחיטת אמו אבל תנא דידן מינה דאימיה לא חשיב לה פרכא דהואיל ואין בבן שמנה שחיטה אין במינו שחיטה קרינן ביה ופרכינן ולהאי תנא דת״כ דמינא דאמיה חשיב לה פרכא וסבר דיש במינו שחיטה קרינן ביה טרפה דשחיטתה מטהרתה מנא ליה תיפוק ליה מבהמה טמאה דאין שחיטתה מטהרתה ומשני נפקא ליה מהאי קרא דתניא וכי ימות מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה ואיזו זו טרפה ששחטה. והקשו תוס׳ ז״ל וא״ת דתניא בס״פ ר״א דמילה לאכלה להביא בן שמנה שאין שחיטתו מטהרתו ור׳ יוסי ב״ר יהודה ור״א בר״ש אומרים שחיטתו מטהרתו והשתא כולהו לא מיתוקמי כתנא דמתני׳ דאפי׳ ת״ק דהתם משמע דאי לאו לאכלה ה״א דשחיטתו מטהרתו ולתנא דמתני׳ בן ח׳ כיון דאין במינו שחיטה ידעי׳ ליה מבהמה טמאה דאין שחיטתו מטהרתו אבל כתנא דברייתא דהכא מיתוקמא שפיר ת״ק דהתם כיון דיש במינו שחיטה אגב אמו מיקרו שפיר יש במינו שחיטה ולא מצי למילף מבהמה טמאה ולהכי צריך התם לאכלה למימר דאין שחיטתו מטהרתו. ומיהו סוגיא דהתם לא אתיא כתנא דברייתא דהכא דרבא מפ׳ התם דלכ״ע בן שמנה חשוב כמת וטעמא דר׳ יוסי ור׳ אלעזר בר״ש דסברי כטרפה דאע״ג דמתה היא דשחיטתה מטהרתה הכא נמי גבי עובר בן ח׳ אע״ג דחשוב כמת שחיטתו מטהרתו ות״ק דידהו סבר דל״ד לטרפה אפי׳ מן הבטן דיש במינה שחיטה אבל הכא גבי עובר בן ח׳ אין במינו שחיטה ושמא תנא דמתני׳ משום קרא דלאכלה חשוב בן ח׳ אין במינו שחיטה א״נ קרא דלאכלה דדריש ת״ק התם הוי אסמכתא בעלמא דהא לאביי דמוקי התם פלוגתייהו דפליגי בהא דר׳ יוסי ור׳ אלעזר סברי חי הוא ות״ק סבר מת הוא צריך לומר דאסמכתא היא דכיון דחשיב ליה כמת בלאו קרא אין שחיטתו מטהרתו עכ״ל ז״ל:

הבשר טהור. פירש הר״ב בשר העובר טהור שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים. וכן פירש״י. ולשון התוס׳ הבשר טהור דעובר שבפנים אפי׳ מת חשיב כחי דהא קא מהני ליה שחיטת אמו להתירו אף באכילה:

[*הבשר מגע נבלה. עיין בפ׳ כ״ז דכלים [מ״י] במ״ש הר״ב שם בדרבי יוסי. וה״נ דכוותה ולאו משום דרבי מאיר לטעמיה דס״ל טומאת בית הסתרים מטמא. הכי מסקינן בסוגיא דהכא]:

מגע טריפה שחוטה. [*כתב הר״ב] דמטמאה בקדשים. ואע״ג דמגע טומאת בית הסתרים הוא*):

מגע טרפה שחוטה. בשחיטה עושה ניפול [עיין במשנה ז׳ פ״ט] פליגי כדאמר בגמרא. וקודם שחיטה לכ״ע אדם שנוגע באבר שבחוץ טהור דאי בחיים מטמא היכי הוה מהני שחיטה לרבנן להפקיע הטומאה לטהרו. ולעיל דקתני הושיט הרועה את ידו ונגע בו טהור. לאו דוקא לפי שהוא בפנים. דאפילו הוציא עובר ידו לחוץ ונגע בו הרועה טהור. אלא להודיעך כחו דר״י הגלילי דאפילו הכי בטמאה טמא. א״נ מודו רבנן בהוציא ידו לחוץ ונגע בו דבטמאה טמא דלענין מה שבפנים הוא דמקשי׳ טמאה לטהורה ולא לענין מה שבחוץ. תוס׳:

תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכושר. ומסברא נפקא לן דכיון דאית לן סברא לחלק אמרינן דקרא דמרבה לטמאה שלא תטהרנה שחיטה. לא אתי מינה טריפה וא״צ קרא לטריפה להתירה. אבל בריש מס׳ טהרות פי׳ הר״ב דמקרא ילפינן מוכי ימות מן הבהמה. ההוא לתנא דברייתא כדאיתא בגמ׳ דהכא. דתנא ברא פריך מבן שמונה חי דבשחיטת אמו ניתר. ואין שחיטתו מטהרתו:

{ט} לְשׁוֹן הַתּוֹסָפוֹת, הַבָּשָׂר טָהוֹר, דְּעֻבָּר שֶׁבִּפְנִים אֲפִלּוּ מֵת חָשׁוּב כְּחַי, דְּהָא קָא מַהֲנֵי לֵיהּ שְׁחִיטַת אִמּוֹ לְהַתִּירוֹ אַף בַּאֲכִילָה:

{י} דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְלָאו מִטַּעֲמֵיהּ, דִּסְבִירָא לֵיהּ דְּטֻמְאַת בֵּית הַסְּתָרִים מְטַמֵּא. אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ״ב פֶּרֶק כ״ז דְּכֵלִים מִשְׁנָה י׳ בְּדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי, וְהָכָא נַמִּי דִּכְוָתָהּ:

{יא} שְׁחוּטָה. בִּשְׁחִיטָה עוֹשָׂה נִפּוּל פְּלִיגֵי. כִּדְאָמַר בַּגְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

{יב} וְאַף עַל גַּב דְּמַגַּע טֻמְאַת בֵּית הַסְּתָרִים הוּא. פֵּרוּשׁ אַף עַל גַּב דִּתְחִלָּה הוּא מַגַּע בֵּית הַסְּתָרִים, אֲפִלּוּ הָכִי מְטַמֵּא מִשּׁוּם שְׁעַת פְּרִישָׁה. תּוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים:

{יג} תֹּאמַר כוּ׳. וּמִסְּבָרָא נַפְקָא לָן. דְּכֵיוָן דְּאִית לָן סְבָרָא לְחַלֵּק, אָמְרִינַן דִּקְרָא דִמְרַבֶּה לִטְמֵאָה שֶׁלֹּא תְטַהֲרֶנָּה שְׁחִיטָה, לֹא אָתֵי מִנֵּיהּ טְרֵפָה, וְאֵין צָרִיךְ קְרָא לַטְּרֵפָה לְהַתִּירָהּ:

יט) בהמה המקשה לילד והוציא עובר את ידו וחתכה
דירא שמא יחזירו ויקש לדתו. והרי אבר הנחתך מהחי מטמא כנבילה:

כ) ואחר כך שחט את אמו הבשר טהור
בשר העובר שנשאר בבטן אמו טהור. דאף דכשחתך האבר נגע העובר במקום חתך באמה״ח שהוא טמא. בהמה אין מקט״ו מחיים. ואף שהעובר היה אז מתי עכ״פ אמו היתה אז חי. והעובר שבמעיה כגופה חשיב. מדמהני ליה שחיטת אמו לטהרו מטומאת נבילות:

כא) שחט את אמו
אחר שהוציא הולד ידו:

כב) ואחר כך חתכה
חתך היד שהוציא הולד:

כג) הבשר מגע נבלה
ר״ל בשר העובר טמא כאילו נגע בנבילה. מדנגע העובר במקום חתך באבר מן החי. ואע״ג שקודם שחתכו מגע בית הסתרים היה. שאינו מטמא. עכ״פ בשעת פרישה מטמאו. ואי נמי התיז האבר מהעובר בב״א. עכ״פ כיון דעומד היה לחתוך כחתוך דמי. ולא מקרי בית הסתרים:

כד) וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה
ר״ל כאילו נגע בטריפה שחוטה. שאינה מטמאה רק לקדשים מדרבנן:

כה) מנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה
דהרי מסתבר שלא תטהרנה שחיטתה. דהרי בהמה וכו׳.

כו) מה בהמה טמאה אין שחיטתה מטהרתה
הכי מרבינן מקרא:

כז) אם אמרת בבהמה טמאה שלא היתה לה שעת הכושר תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכושר
קודם שנטרפה אז וודאי היה שחיטתה מטהרתה, ולהכי תו לא פקע ממנה דין זה אף כשתטרף אח״כ:

כח) טול לך מה שהבאת
ר״ל טול לך הראיה שהבאת. דאינה כלום:

כט) הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין
מנין שתטהרנה שחיטתה. דהרי לא היה פ״א שעת הכושר. שהיה שחיטת עצמו מטהרתו:

ל) לא אם אמרת בבהמה טמאה שכן אין במינה שחיטה תאמר בטרפה שיש במינה שחיטה
וכיון דאין סברא חיצונה לטמא טריפה. א״צ נמי קרא לטהרה. דבכל דבר רק לחומרא צריך קרא ולא לקולא:

לא) בן שמנה חי
שנולד חי ושחטו:

לב) אין שחיטתו מטהרתו
מטומאת נבילות:

לג) לפי שאין במינו שחיטה
דרק כשהוא במעי אמו שחיטת אמו מטהרתו. מדעובר ירך אמו:

לפי כתב-יד קופמן

בהמה שהיא מקשה לילד הוציא עובר את ידו וחתכה ואחר כך שחט את אמו הבשר – יתר הבשר של העובר, טהור – וכן בתוספתא: ״בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה ואחר כך שחטה, מותר. שחטה ואחר כך החזירה, אסור. חתכה ואחר כך שחטה, מה שיוציא (הוציא) אסור, ושבפנים מותר. שחטה ואחר כך חותכה, מה שיוציא אסור טמא ושבפנים מותר״ (פ״ד ה״ג, עמ׳ 506).

שחט את אמו ואחר כך חתכה – את היד שיצאה החוצה, הבשר – האסור לאכילה טמא, מגע נבילה דברי רבי מאיר – הנוגע בו כנוגע בנבלה וטמא, וחכמים אומרים מגע טריפה שחוטה – שאינה טמאה כאמור בפירושנו למשנה הקודמת, וכן בתוספתא, אלא שמהתוספתא בלבד היה קשה לשחזר את המקרה ובמשנה המקרה ברור: ״בשר¹ במגע נבלה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה״ (תוספתא חולין פ״ד ה״ג, עמ׳ 505).

מה מצינו בטריפה ששחיטתה מטהרתה – גופה טהור אף על פי שנפסלה לאכילה, אף שחיטת בהמה תטהר את העובר – את כל העובר, והחידוש הסמוי הוא שמטהרת גם את היד שהוצאה. אמר להם רבי מאיר לא אם טהרה שחיטת טריפה – את גוף הבהמה, שהיא אינה מטמאת, אותה דבר שגופה – מה שנשחט הוא מה שטהור, תטהר את העובר דבר שאינו גופה – בתמיהה: הרי העובר אינו גופה ולכן השחיטה אינה מטהרת אותו והוא כנבלה! הדיון מוסב לא על כל העובר אלא על היד שיצאה, שנחתכה מהעובר. ברם יש להעיר שניסוח המשנה מלמד שאולי במקורו של דבר המחלוקת הייתה על גוף העובר, האם מותר לאכלו, והעמדת המשנה מצמצמת את הוויכוח המקורי. גם בתוספתא שנביא להלן אפשר לפרש שהדיון הוא כללי על כל העובר, ברם מהפִסקה הבאה ברור שמדובר ביד שיצאה, ורק בה.

ומנין לטריפה – בהמה שנשחטה ונמצאה טרפה באחת מדרכי הטריפות שבפרק ב. טרפה אינה ראויה לאכילה. שאין שחיטתה מטהרתה – שהשוחט בהמה טהורה ונמצאה טרפה הבשר טהור (ואסור לאכילה), וכן בשר העובר. השאלה היא על עצם ההלכה של טהרת הטרפה. בהמה טמאה אסורה באכילה וטריפה אסורה באכילה – שתיהן שוות לעניין זה. מה בהמה טמאה אין שחיטתה מטהרתה אף טריפה לא תטהרנה שחיטתה – אם כן המסקנה היא שבהמה טמאה היא כבהמה טהורה שנמצאה טרפה. אם המשנה מדברת על כל הבהמה אזי המסקנה היא בניגוד גמור להלכה שבהמה טהורה שנמצאת טרפה אסורה לאכילה אבל טהורה. אלא שמדובר על העובר כולו. כשם שבבהמה טמאה השחיטה אינה מטהרת את העובר, כך שחיטת בהמה טהורה ונמצאת טרפה אינה מטהרת את העובר של הבהמה הטהורה. הסברנו שהדיון עבר מיד העובר לעובר עצמו, והפִסקה במשנה חוזרת לעיקר הדין (לדין העובר).

אמרו לו לא אם – ברוב עדי הנוסח נוסף ״אמרת״, בבהמה טמאה שלא היתה לה שעת כושר – גם לפני השחיטה הייתה טמאה, וגם אם היה הוולד נולד כדרכו היה אסור באכילה. ״שעת כושר״ הוא מונח מתחומי קודשים, בשר שבאיזשהו שלב עדיין היה כשר, ונטמא או נפסל בשלב מאוחר יותר. במקרה זה גם לטרפה לא הייתה באמת ״שעת כושר״. היא תמיד הייתה טרפה, אבל הדבר התברר רק לאחר השחיטה ועד אז היא הייתה בחזקת טהורה. תאמר בטריפה שהיתה לה שעת כושר – לכן הטרפה מטריפה רק את הבהמה ולא את העובר. טול לך מה שהבאת – רבי מאיר טוען שניתן להשתמש בטיעון שלהם הפוך: הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין – עובר שנולד ובו סימני טרפה² אסור באכילה, ומכאן שהוא גוף עצמאי ולא רק חלק מאמו, על כן העובדה שהאם טרפה אינה גוררת איסור הוולד באכילה. זאת כשם שטרפה בוולד (עובר) אינה גוררת הכרזה על האם כטרפה. תשובת חכמים היא: לא אם אמרת בבהמה טמאה שאין למינה שחיטה – בהמה טמאה אין לה דין שחיטה, תאמר בטריפה שיש למינה שחיטה – לעומת זאת בטרפה יש דין שחיטה, לכן אין להשוות בהמה טמאה ובהמת טרפה. זו נפסלה מעצם חיותה, וזאת רק לאחר שחיטה.

בן שמנה חי – שמונה חודשים. המשנה מעבירה לדין בהמה את דיני אדם. קדמונינו הסיקו מניסיונם שילד שנולד לשבעה חודשים יש לו סיכוי לחיות ובן שמונה חודשים הוא אבוד ואין לו כל סיכוי. בסוף המשנה נרחיב בכך. אין שחיטתה מטהרתו שאין למינו שחיטה – בן שמונה הוא טרפה ולכן אם נשחט הוא טמא, כי חזקתו שלא היה נשאר בחיים. זמני ההיריון של בהמות שונים ממין למין. זמן ההיריון של פרה הוא קצת יותר מתשעה חדשים (282 יום), וחז״ל עיגלו זאת לתשעה חודשים (ירושלמי נידה פ״א ה״ט, מט ע״ב; בבלי, בכורות ח ע״א; נידה כד ע״ב ועוד)⁠³. עם זאת חכמים ידעו שלעתים אישה מאחרת בהריונה (271 או 272 ימים – ירושלמי יבמות פ״ד הי״א, ו ע״א), וכן מסופר בתלמוד הירושלמי שם: ״בקורת משלמלכות עיברה והרביעי (והרביעָה) שלבית רבי ממנא שוורים ויש מהן שילדו עכשיו, ויש מהן שילדו לאחר זמן״. עדרו של רבי זכה להרבעה מעדר השייך לשלטון הרומי ונולדו שוורים, חלקם בזמן (282 יום) וחלקם באיחור מה. אם כן המשנה משתמשת בהגדרה שבעצם נועדה לתאר לידה של ולד אדם, ומעבירה את המילים לעובר בהמה. המשנה יודעת שזמן ההיריון בכל בהמה שונה, אך ״בן שמנה״ כבר איננו תיאור מצב אלא מונח הלכתי למי שנולד לפני הזמן ואין סיכוי שישרוד.

בתוספתא מובא הדיון בין התנאים בנוסח שונה: ״1. שחטה ואחר כך חותכה, מה שיוציא אסור⁴ טמא ושבפנים מותר. 2. בשר במגע נבלה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה״ (פ״ד ה״ג, עמ׳ 506). התוספת היא במספר 2, ולכאורה יש בה מחלוקת איזו טומאה יש לבשר הוולד, טומאת טרפה או טומאת נבלה, ורבי מאיר מסביר (בסוגריים רבועים השלמות הסבר שלנו): ״אמר להן רבי מאיר מי טיהר את העובר הזה מן המגע [מלטמא בטומאת מגע בדרך כלל] אמרו לו שחיטת אמו מטהרתו. אמר להן אם טיהרתו שחיטתו מן המגע, לא תטהרנו לאכילה? [אם שחיטת אמו אינה מטהרת אותו לאכילה, אין היא מטהרת אותו מלטמא במגע] אמרו לו טרפה תוכיח ששחיטתו טיהרתה מן המגע, ולא תטהרנו לאכילה? [בהמה טהורה שנתגלה שהיא טרפה אסורה באכילה, אך אין היא טמאה טומאת מגע]. אמר להן רבי מאיר [רבי מאיר מעלה טיעון המשך]. לא! אם טהרה שחיטה אותה [את הבהמה הטהורה שהתגלתה כטרפה] דבר שגופה [השחיטה מטהרת את גוף הבהמה] תטהר את העובר שאינו גופה? [אבל אינה מטהרת את העובר]. אמרו לו מצינו שיפה כח להציל מדבר שאינו גופה על דבר שגופה שמחתך את העובר במעי אמו מותר באכילה. מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה״ (תוספתא חולין פ״ד ה״ד, עמ׳ 506). לדעת חכמים שחיטה מטהרת את מה שאיננו גוף הבהמה (הוולד) יותר מאשר את גוף הבהמה (האם).

מערכת הנימוקים חשובה להבנת דרכי ההיגיון התנאי. התנאים מנסים ללמוד מדין טרפה הידוע (שהאם נחשבת טרפה ואיננה נבלה) על דין העובר, וברור לכולם שהעובר מותר באכילה כאמור במשנה, ומה שיצא מרחם האם טרם השחיטה הוא בוודאי אסור באכילה. אבל השאלה היא על מה שאסור באכילה, האם הוא מטמא כנבלה⁵.

מן הראוי להדגיש שמצינו גם את הדעה שטרפה מטמאת במקרים מיוחדים (מטמאת את הקודש – בבלי, קכג ע״ב).

עוד נעיר שהביטויים ״מגע מת״, ״מגע נבלה״ הם מונחים חילופיים לוולד טומאה, כלומר שטמא משום שנגע בטומאה. לפי דרכנו, שינוי במונח מלמד על עריכה וסגנון שונים. מן הראוי ללקט אפוא את המקורות שבהם נעשה שימוש במונח זה, ולבדוק אותם בהנחה שהם יצירה ספרותית מלוכדת של אחד מבתי המדרש שפעלו בארץ.

בן שמונה הוא המונח הקבוע לתינוק שנולד לשמונה חודשים. קדמונינו לא ידעו להבחין בין פג שיש לו סיכוי לשרוד לבין ולד בעל סיכוי בר קיימה, ואף האמינו שלתינוק בן שבעה חודשים סיכוי לשרוד מה שאין כן לבן שמונה חודשים. חכמים הניחו שילד נולד בן תשעה חודשים או לשבעה חודשים, אך לא לשמונה. כך, למשל, קטן שנולד לשמונה אי אפשר להקדיש את ערכו למקדש (תוספתא ערכין פ״א ה״ג, עמ׳ 543), וכן המתכוון להרוג ילד כזה פטור⁶, ואף אינו מקבל טומאה משום שאיננו בן אדם חי, כפי שקובעת הברייתא שלנו. ילד שנולד לשמונה חודשים הוא בחזקת מת, ואין מטפלים בו בשבת אף על פי שהוא עדיין חי, ודינו כמי שכבר מת: ״בן שמונה חי ובן תשעה מת אין מתעסקין עימו לכל דבר״ (שמחות א ח, עמ׳ 99), והוא בחזקת נפל (תוספתא שבת פט״ו ה״ה ועוד). בהמשך שם ה״ז יש גם החולק ואומר שאם חי שלושים יום יצא מחזקת נפל (שם ה״ז). במדרש שנינו: ״ילמדנו רבינו תינוק שנולד לשמונה חדשים מחללין עליו את השבת? כך שנו רבותינו תינוק שנולד לשמונה חדשים אין מחללין עליו את השבת, ואין חותכין את טיבורו, ואין טומנין את שלייתו, ואין מטלטלין אותו ממקום למקום, אבל אמו גוחה עליו ומניקתו. והמטלטלו בשבת כאילו מטלטל את האבן, ספק בן שמונה, ספק בן שבעה, אין מחללין עליו את השבת, ואין חותכין את טבורו, ואין טומנין את שלייתו, ואין מטלטלין אותו ממקום למקום. ואם דבר ברור הוא שהוא בן שבעה, מחללין עליו את השבת, וחותכין את טיבורו, וטומנין את שלייתו, ומטלטלין אותו ממקום למקום. ולמה מחללין את השבת על ילוד שנולד לשבעה? לפי שהוא של חיים, אבל הנולד לשמונה אינו לחדשיו, ואינו של חיים, לכך אין מחללין עליו את השבת. שאלו לרבי אבהו מנין לנולד בן שבעה שהוא חי, אמר להם בלשון יוונית זיטא איפטא איטא אקטו״ (תנחומא בובר, במדבר כא, עמ׳ 18; בראשית רבה, יד ג, עמ׳ 128; כ ו, עמ׳ 189)⁠⁷. ההלכה אף מצוטטת כמשפט עממי ביוונית המבטא את ״העובדה הרפואית״ שבן שבעה לחיים ובן שמונה למוות. אמונה זו, אפוא, אינה עניין לחברה היהודית אלא הייתה בבחינת מוסכמה מוכרת גם בחברה הנכרית. ואכן גם סורנוס, הרופא הרומי שהקדיש ספר שלם לגינקולוגיה, קובע שילד נולד לשבעה או לתשעה חודשים וילדים אחרים לא כדאי להתאמץ להחיותם⁸. בעל קדמוניות המקרא אף מוצא צידוק תאולוגי לכך שקטן בן שבעה חודשים נועד לחיים: ״ואצו אותך (את אברהם) כי ישיבהו לי מהר בחדש השביעי על כן כל אשה אשר תלד בחדש השביעי בנה יחיה כי עליו קראתי את כבודי״ (קדמוניות המקרא, כג ח), וכיוצא באלו מימרות נוספות.

ההנחה המשפטית הובילה למסקנות משפטיות קיצוניות ביותר. יש להניח שאם תינוק כזה שרד, הרי שהסבירו זאת בכך שהוא בן יותר משמונה חודשים או בן שבעה חודשים. ודאי שבעולם הקדום סיכויו של כל נפל כזה לשרוד קטנים, עם זאת המסקנה שלילד כזה סיכוי כה דל לשרוד, עוד יותר דל מאשר לבן שבעה חודשים, עומדת בניגוד לניסיון האנושי, והוויתור על מאבק ההישרדות עומד בניגוד מוזר למדיניות הכללית להיאבק על נפשו של חולה עד הרגע האחרון. בפועל קשה לנו להאמין שוולד שנולד לשמונה חודשים ננטש ולא טופל. בין השאר גם קשה לדעת מתי בדיוק החל ההיריון, והדבר נתון תמיד בספק. אם הוולד מת הרי בדיעבד ידעו שהוא נולד לשמונה חודשים, ואם שרד הרי שכנראה טעו בהערכת זמן ההיריון.

הטיעון על בן השמונה בעייתי: הרי בו אין מותר ואסור כלל ועיקר ולא דין שחיטה אלא כולו עוסק בנושא אחר! ואכן כפי שנראה בפירושנו למשנה הבאה, ייתכן שהטיעון הובא רק כאמצעי לשרשור המשניות. אם אכן אנו צודקים הרי שלפנינו מקרה חריג של העלאת טיעון לא כנימוק משפטי אלא לשרשור ספרותי, ויש לבדוק היטב אם אכן יש לכך דוגמאות נוספות.

1. מטמא.

2. כגון שהגרגרת שלו נקובה, או שיש לו ריאות מצומקות.

3. וכן בפרקי זרעים שאצל מרגליות, הלכות ארץ-ישראל, עמ׳ קעט.

4. באכילה, שכן מה שיצא אין לו הכשר אכילה אלא בשחיטת הוולד, וכבר איננו חלק מהבהמה. עד כאן אין בברייתא חדש.

5. ראו עוד לעיל פ״ב מ״ד ששם מחלוקת בהגדרת טרפה לעומת הגדרת נבלה, ואולי המחלוקת שם מקרינה גם על משנתנו, ועל הגדרת היד שיצאה כנבלה או כטרפה.

6. מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כא יד, עמ׳ 171; מכילתא דרבי ישמעאל, ניזקין, משפטים ד, עמ׳ 543, וראו עוד משנה, מכשירין פ״ו מ״ז.

7. בן שבע לחיים, בן שמונה למוות. לביאור המשפט העממי מיוונית ראו הערותיהם של בובר ושל אלבק על אתר.

8. סורנוס, גינקולוגיה, ספר שני, סעיף 7.

(ה) הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָהּ בֶּן שְׁמֹנָה חַי אוֹ מֵת, אוֹ בֶן תִּשְׁעָה מֵת, קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. מָצָא בֶן תִּשְׁעָה חַי, טָעוּן שְׁחִיטָה, וְחַיָּב בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בֶן שְׁמֹנֶה שָׁנִים וְחוֹרֵשׁ בַּשָּׂדֶה, שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ. קְרָעָהּ וּמָצָא בָהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי, טָעוּן שְׁחִיטָה, לְפִי שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה אִמּוֹ.

In the case of one who slaughtered an animal and found within it an eight-month-old fetus, i.e., one that was not full term, whether it was alive or dead, or a nine-month-old fetus, i.e., one that was full term, that was dead, that fetus is permitted by virtue of the slaughter of its mother, as it is considered part of its mother. Therefore, its blood is considered part of its mother’s blood and is prohibited, so one must tear the fetus and remove its blood before it may be consumed.
If he found within it a live nine-month-old fetus, it requires its own slaughter, as it is considered an independent full-fledged animal, and if one slaughters both the mother and fetus on the same day, one is liable for violating the prohibition against slaughtering an animal itself and its offspring on the same day; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Even when the fetus is nine months old, it is still considered part of its mother, and the slaughter of its mother renders it permitted for consumption. Rabbi Shimon Shezuri says: Even if the fetus emerged alive and is now five years old and plowing in the field, the earlier slaughter of its mother rendered it permitted and it does not require slaughter before it is eaten. But if one tore an animal, i.e., he killed it without slaughtering it, and inside he found a live nine-month-old fetus, everyone agrees that the fetus requires its own slaughter because its mother was not slaughtered.

[ח] הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה, וּמָצָא בָהּ בֶּן שְׁמוֹנָה חַי אוֹ מֵת, אוֹ בֶן תִּשְׁעָה מֵת, קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ.

מָצָא בָהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי, טָעוּן שְׁחִיטָה, וְחַיָּב מִשֵּׁם ׳אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ׳, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהֲרַתּוּ.

רְבִּי שִׁמְעוֹן הַשֵּׁזוּרִי [אוֹמֵר]: אֲפִלּוּ בֶן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהוּא חוֹרֵשׁ בַּשָּׂדֶה, שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהֲרַתּוּ.

קְרָעָהּ וּמָצָא בָהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי, טָעוּן שְׁחִיטָה, לְפִי שֶׁלֹּא נִשְׁחָטָה אִמּוֹ.

תוספתא חולין ד׳:ה׳

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה, וּמָצָא בָהּ בֶּן תֵּשַׁע חַי, טָעוּן שְׁחִיטָה וְחַיָּב בַּמַּתָּנוֹת, וְאָסוּר מִשּׁוּם: ״אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד״ (ויקרא כ״ב:כ״ח). דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ אָסוּר מִשּׁוּם ׳אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ׳, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד״. אֶת שֶׁטָּעוּן שְׁחִיטָה, אָסוּר מִשּׁוּם ׳אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ׳ וְאֶת שֶׁאֵין טָעוּן שְׁחִיטָה, מֻתָּר מִשּׁוּם ׳אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ׳, וּפָטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח״ (דברים י״ח:ג׳). אֶת שֶׁטָּעוּן זְבִיחָה, חַיָּב בַּמַּתָּנוֹת, וְאֶת שֶׁאֵין טָעוּן זְבִיחָה, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת.

בבלי חולין ע״ד.

השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי כו׳ – זה בן תשעה חי שמותר לאוכלו בלא שחיטה אין חלבו ודמו מותר אצל חכמים ודע שאינו צריך בדיקה רוצה לומר שאין טרפות מפסידתו לפי שהוא אצלינו כשחוט אע״פ שהוא חי והלכה כחכמים ע״מ שלא יהלך על הארץ ודברי רבי שמעון שזורי שמתיר ואפי׳ הפריס ע״ג קרקע אינו הלכה:

וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. דְּחֶלְבּוֹ בִּלְבָד הוּא דְשָׁרֵי. כִּדְתַנְיָא בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר חֵלֶב וּשְׁתֵּי כְּלָיוֹת בָּאָשָׁם, שֶׁאֵין צָרִיךְ לוֹמַר דְּמִקַּל וָחֹמֶר הֲוָה יָלְפִינַן לָהּ, וּמַה שְּׁלָמִים שֶׁאֵין כָּל מִינָן טָעוּן אַלְיָה, הֲרֵי הֵן טְעוּנִים חֵלֶב וּשְׁתֵּי כְּלָיוֹת, אָשָׁם שֶׁכָּל מִינוֹ טָעוּן אַלְיָה, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּטְעֲנוֹ חֵלֶב וּשְׁתֵּי כְּלָיוֹת, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, אֶלָּא לוֹמַר לָךְ מַה חֵלֶב וּשְׁתֵּי כְּלָיוֹת הָאָמוּר בָּאָשָׁם מוּצָא מִכְּלַל שְׁלִיל, שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לוֹמַר חֵלֶב שְׁלִיל הַנִּמְצָא בָּאָשָׁם יַקְרִיב, שֶׁהֲרֵי אֵין אָשָׁם בָּא נְקֵבָה, אַף כָּל אֲפִלּוּ בְּקָרְבָּנוֹת הַבָּאִים נְקֵבָה, חֵלֶב הָאָמוּר בָּהֶן מוּצָא מִכְּלַל שְׁלִיל. וְכֵיוָן דְּאֵין חֵלֶב שְׁלִיל קָרֵב בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת, שָׁרֵי בַּאֲכִילָה. אֲבָל דָּמוֹ לֹא גָרַע מִדַּם הָאֵבָרִים דְּקַיְמָא לָן בְּמַסֶּכֶת כְּרֵתוֹת דַּם הָאֵבָרִים עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה:

טָעוּן שְׁחִיטָה. דָּחֳדָשִׁים גָּרְמֵי לְשַׁוְיֵהּ בְּהֵמָה בְּאַנְפֵּי נַפְשָׁהּ וְלֹא אִתְרַבֵּי מִכֹּל בַּבְּהֵמָה תֹּאכֵלוּ:

וְחַיָּב בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ. שֶׁלֹּא יִשְׁחֲטֶנּוּ בְּיוֹם שֶׁשָּׁחַט אֶת אִמּוֹ:

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ. דָּחֳדָשִׁים וְלֵידָה גָּרְמֵי:

רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי כוּ׳. לְדִבְרֵי חֲכָמִים כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ עַל גַּבֵּי קַרְקַע טָעוּן שְׁחִיטָה מִדְּרַבָּנָן, דְּאָתֵי לְאִחְלוֹפֵי לֶאֱכֹל בְּהֵמָה בְּלֹא שְׁחִיטָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי מַתִּיר אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁהִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים:

קְרָעָהּ. לַבְּהֵמָה בְּלֹא שְׁחִיטָה:

ומוציא את דמו – and its fat alone is permitted, as it is taught in Torat Kohanim (i.e., the Midrash Halakha on the Book of Leviticus), when it states, the fat and the two kidneys with a guilt-offering (see Leviticus 7:4: “the two kidneys and the fat that is on them at the loins”), and we don’t need to say that from an a fortiori we would derive it, for just as regarding an offering of well-being–peace offering that anything of their species requires the fat-tail, for they require the fat and two kidneys. The guilt offering, that all of its species requires the tail, is it not the law that it requires the fat and the two kidneys? And what does the inference teach us, but rather to tell us that just as fat and the two kidneys that are stated with the guilt offering is removed from the general category of the embryo, for you are not able to state that the fat of the embryo that is found in a guilt offering should be offered with a female animal, even all, even the sacrifices that come from a female, the fat that is mentioned regarding them one removes from the category of the embryo. But since the fat of the embryo is not offered with all the sacrifices, it is permitted for consumption. But its blood is not worse than the blood of the limbs and we hold that in the Tractate Keritot that the blood of the limbs one violates a negative commandment.

טעון שחיטה – for newborns indirectly to compare an animal by itself, and to nt to be included–to be derived by implication with all the cattle that you may eat.

וחייב באותו את בנו – that you should not slaughter it on the date that you ritually slaughter its mother.

וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו – that the newly born and giving birth is the cause of it.

ר' שמעון שזורי כו' – to the words of the Sages, since that it (i.e., the animal) walked on the ground, it requires ritual slaughter according to the Rabbis. For one might exchange it in order to eat an animal without ritual slaughter. Burt Rabbi Shimon Shezuri permits even after he it had a parted hoof on the

קרעה – [cut into] the animal without ritual slaughter.

השוחט את הבהמה ומצא וכו׳. פ״ה דהלכות מ״א סימן י״ג י״ד ט״ו ובפ׳ ששי סימן ה׳. ובפ״ז סימן ג׳ ד׳ ה׳. ובפי״ב דהלכות שחיטה סימן י׳ ובפ׳ שני דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ו׳ ז׳. ובטור יו״ד סי׳ י״ג:

קורעו. שאינו צריך שחיטה ומודה ר״מ בהני דאיתרבו מכל בבהמה תאכלו דלאו חדשים איכא ולאו אוירא איכא הלכך לאו בהמה היא רש״י ז״ל. וכתב הר״ן ז״ל ומיהו דמו אסור אע״פ שחלבו מותר כדאיתא בגמ׳ ונ״ל דהיינו טעמא דליכא למיגמר שריותא מכל בבהמה תאכלו אלא במידי דבר אוכלא כגון חלב וגיד הנשה תאכלו כתיב אבל דמו כיון דמשקה הוא לא נפיק משריותא דכל בבהמה דאע״ג דאשכחן אכילה גבי דם אפ״ה הכא כיון דאיכא לאוקמי אמידי דבר אכילה לא מוקמי׳ ליה אדם ע״כ. והרא״ש ז״ל פי ומה שדמו אסור לפי שהוא נבלע בכל הגוף וחשיב כדם האיברים שפירש של הבהמה עצמה ע״כ:

מצא בה בן ט׳ חי. תוס׳ פ׳ יוצא דופן דף מ״ד:

וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר״מ. בתוספתא קתני וחכמים אומרים אין אסור משום אותו ואת בנו שנאמר אותו ואת בנו לא תשחטו את שטעון שחיטה אסור משום אותו ואת בנו ואת שאינו טעון שחיטה מותר משום אותו ואת בנו ע״כ:

וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו. אם אינה טרפה אבל אם היא טרפה דלא מישתרי בשחיטת אמו שהרי היא כאחד מאברייה משתרי בשחיטת עצמו שהוא ניתר בשנים מד׳ סימנים או בושט וקנה שלו או בושט וקנה של אמו וחייב בזרוע ולחיים וקיבה דזובחי הזבח קרינן ביה:

ר״ש שזורי אומר. פ׳ הקומץ רבה דף ל׳:

קרעה ומצא בה בן ט׳ חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו. ברב האלפסי ז״ל מסיים בה ואין בו משום אותו ואת בנו:

מצא בן ט׳ חי. עמ״ש במ״ג פרק ה׳ דנדה:

רבי שמעון שזורי אומר כו׳. כתב הר״ב אפי׳ לאחר שהפריס. עמד על פרסותיו. רש״י:

[*קרעה ומצא בה בן ט׳ חי טעון שחיטה. וראיתי למהרו״ך ז״ל בדרישה לטוי״ד ס׳ י״ד [צ״ל י״ג] סעיף י״א דהקשה פשיטא. ודוחק לומר דמשום טומאה נקטה שם עכ״ל. ולי נראה דמשנה צריכא היא מדבבהמה תאכלו לא כתיב אצל זביחה. רק בפרשה המפרסת באיזו בהמה טמאה. ואיזו אסורה. הלכך הא דהתורה [נ״ל צ״ל המפרשת איזו בהמה טומאה ואיזו טהורה הלכך ה״א דהתורה] מתרת מה שבבהמה בלא שחיטה. והרי דגים וחגבים אינם טעונים שחיטה הלכך איצטריך למתני קרעה כו׳. ואין להקשות הא כבר נשנה ברישא וחכ״א שחיטת אמו מטהרתו. די״ל דמההיא ליכא למשמע דאיכא למימר דלדברי ר״מ קא מהדרי. ותדע דהא הכא בסיפא מסיים לפי שלא נשחטה אמו. ולמאי אצטריך. אלא לומר דאף חכמים דלעיל מצריכים שחיטה. ולאו לדברי ר״מ בלחוד הוא דקא אמרי]:

{יד} עָמַד עַל פַּרְסוֹתָיו. רַשִׁ״י:

{טו} טָעוּן שְׁחִיטָה. הִקְשָׁה בַּדְּרִישָׁה, פְּשִׁיטָא. וְלִי נִרְאֶה, דִּצְרִיכָא הִיא, מִדְּבַבְּהֵמָה תֹּאכֵלוּ לֹא כְתִיב אֵצֶל זְבִיחָה רַק בַּפָּרָשָׁה הַמְפָרֶשֶׁת אֵיזוֹ בְהֵמָה טְמֵאָה וְאֵיזוֹ טְהוֹרָה, הִלְכָּךְ הֲוָה אֲמֵינָא דְּהַתּוֹרָה מַתֶּרֶת מַה שֶׁבַּבְּהֵמָה בְּלֹא שְׁחִיטָה כְּמוֹ דָּגִים וַחֲגָבִים, הִלְכָּךְ אִצְטְרִיךְ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

לד) קורעו
ר״ל א״צ שחיטה:

לה) ומוציא את דמו
אבל חלבו וגידו מותרים. מדהן עומדין לעצמן. משא״כ דמו מתערב בדם הבהמה. ולא גרע מדם איברים של אם שכשפירש הוא בלאו. ויש אוסרים גם חלבו וגידו אם מצאו בן ט׳ חי והכי קיי״ל [ס״ד ש״ך ד׳]:

לו) מצא בן תשעה חי טעון שחיטה
דס״ל דהשלמת חדשיו גרמה ליה לשווי׳ בהמה לנפשה. שלא תותר בשחיטת אמו:

לז) וחייב באותו ואת בנו
שלא ישחטנו עם אמו ביום א׳:

לח) וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו
דס״ל חדשיו ולידה גרמו שיהיה בהמה לעצמו. מיהו בהפריס ע״ג קרקע. טעון שחיטה מדרבנן. דאתי לאחלופי בשאר בהמות דעלמא. אבל שאר טריפות אינו פוסל בו [י״ג ב׳]:

לט) קרעה
להאם. או שנתנבלה אמו או נטרפה:

מ) לפי שלא נשחטה אמו
ואם הוא בן ט׳ מת או בן ח׳ חי. אסור. ומטעם זה לדידן כל ולד שימצא אפילו בן ט׳ חי בבהמה. אם נטרפה אמו או נתנבלה. אסור. דשמא לא גמרו חדשיו [י״ג ג׳]:

לפי כתב-יד קופמן

השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה חי או מת – כאמור לעיל במשנה הקודמת גם אם העגל בן שמונת החודשים נראה חי, הרי שימות מידית, ודינו כאילו כבר מת. בפועל אם הוא לא מת, הסבירו זאת בדרך שהסבירו. או בן תשעה ומת – עובר שמת לפני לידתו, או ששחטו את האם והעובר מת מיד לאחר השחיטה, קורעו ומוציא את דמו – אין הוא חי בפני עצמו, אלא אבר מאברי אמו. כך היה הדין גם במשניות הקודמות, וכבר הצבענו, בעיקר במשנה ב, שחכמים לא הקפידו להלך לפי קו זה באופן מלא. מצה בן תשעה חי – לאחר השחיטה, והעובר לא הספיק להיוולד לפני השחיטה. באופן טבעי מצב כזה אפשרי, ובעיקר בבהמה שהקשתה בלידתה, נשחטה מהר לפני שתמות, והתברר שהוולד חי אלא שלא יצא בדרך הרגילה. התוספתא מנסחת את ההלכה: ״בהמה שמתה וקרעה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה, וחייב במתנות, ופסול לגבי מזבח מבני שבן פקועה״ (פ״ד ה״ז, עמ׳ 505). ״מבני״ משמעו מפני, והוא כתיב ארץ-ישראלי שבו פ׳ דגושה הפכה לב׳ דגושה. ברם המשפט כולו חשוד, שכן המונח ״בן פקועה״ מופיע רק בבבלי, ובברייתא זו. בכתב יד וינה במקום הקטע המודגש בקו: ״ואם מת טהור מלטמא במשא מפני ששחיטת אמו טיהרתי (טיהרתו)״. אם כן ״בן פקועה״ הוא מונח בבלי, והעובר חלק מאמו, ואין הוא מטמא במשא כנבלה.

טעון שחיטה – כבהמה עצמאית, וחייב משם אותו ואת בנו דברי רבי מאיר – אסור לשחוט אותו ביום ששחטו את האם לפי האמור בתורה: ״ושור או שה אֹתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד״ (ויקרא כב כח). וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו – ומכשרתו לאכילה. בתוספתא נוסף שגם אין בו משום ״אותו ואת בנו״, ונוסף נימוק לשיטת חכמים: ״את שטעון שחיטה אסור משום אותו ואת בנו, ואת שאין טעון שחיטה מותר משום אותו ואת בנו, ופטור מן המתנות. שנאמר מאת זובחי הזבח את שטעון זביחה חייב במתנות, ואת שאין טעון זביחה פטור מן המתנות״ (פ״ד ה״ה, עמ׳ 506). דין אותו ואת בנו ודין השחיטה הם צמד, ומי שפוטר משחיטה פוטר משום ״אותו ואת בנו״, ורבי מאיר מחייב בשניהם.

רבי שמעון השיזורי אומר אפילו בן חמש – בדפוסים מאוחרים: ״שמנה״. ברור שזה תיקון של מעתיק שסבר שרבי שמעון השזורי עוסק בוולד בן שמונה חודשים. שנים – עגל בן חמש שנים הוא כבר שור לכל דבר. והוא חורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו – זו עמדה מרחיקת לכת מאוד. העובר נולד וגדל והוא עתה שור של ממש, ושחיטת האם פוטרת אותו משחיטה כהלכה. בתוספתא ההלכה מנוסחת בצורה בוטה יותר: ״רבי שמעון שזורי אומר אפילו עומד וחורש על גבי מענה¹, קורעו, ומוציא את דמו, חותך ואוכל בשר. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי יוסי הגלילי טמא טומאת אוכלין, ומטמא טומאת אוכלין, וצריך הכשר. רבי אומר אין מטמא טומאת אוכלין, מפני שהוא חי, וחי אין מטמא טומאת אוכלין״ (פ״ד ה״ו, עמ׳ 506). רבי ורבי יוסי סבורים כרבי שמעון השזורי, והמחלוקת היא האם השור שאמו החיה נשחטה זה עתה נחשב כבר מוכן לאכילה (וטמא טומאת אוכלין) או שהוא בהמה חיה ואין החי מקבל טומאה (חוץ מאדם).

על כל פנים, בשור פטור משחיטה משום שיש איסור לשחוט אותה ואת בנה ביום אחד. זו הלכה מוקשית ביותר. אם אסור לשחוט, הרי ודאי שגם אסור להרוג אותו סתם, ולאכלו ללא שחיטה.

ההלכה מרחיקת לכת ומוזרה. כיצד זה ייתכן ששור חי פטור משחיטה משום שאמו עומדת להישחט?! על דרך השערה יש לצרף הלכה זו להלכה אחרת שוולד שאמו מתה פטור ממעשר בהמה. כן שנינו: ״איזהו יתום [שפטור ממעשר בהמה] כל שמתה אמו או שנשחטה, רבי יהושע אומר אפילו נשחטה אמו והשלח [עור האם] קיים אין זה יתום״ (משנה בכורות פ״ט מ״ד).

המשנה אינה מסבירה מדוע אין היתום מתעשר. במדרש נעשה ניסיון ללימוד ההלכה מקל וחומר, ובסופו של דבר נלמדת ההלכה מהמשפט ״יעבר תחת השבט״, והעברה היא בחיי אמו (מכילתא דרבי ישמעאל בא, מסכתא דפסחא יח, עמ׳ 70; תנחומא בא יב). דרשה זו אינה מסבירה את ההיגיון שבהלכה, וודאי שלא את דברי רבי יהושע. ואכן גם הבבלי אינו מסתפק בדרשה זו (ואף אינו מזכיר אותה) ומספר: ״העיד רבי ישמעאל בן סתריאל מערקת לבינה² לפני רבי: במקומנו מפשיטין את המתה ומלבישין את החי, אמר רבי: נתגלה טעמא של משנתינו״ (בכורות נז ע״ב). דברי רבי מעידים כי תחושת התמיהה על ההלכה אינה נחלתנו בלבד³.

אלא שעדיין המנהג אינו מחוור, והטעם להלכה נעלם. מדרש התנאים שהבאנו עשוי לסייע בפתרון התעלומה. הדרשה היא ״ ׳והעברת כל פטר רחם׳. אין העברה אלא הפרשה. וכן הוא אומר והעברתם את נחלתו לבתו (במדבר כז ח). שמעון בן עזאי אומר ׳והעברת׳ מה תלמוד לומר? לפי שהוא אומר ׳כל אשר יעבור תחת השבט׳ (ויקרא כז לב) שומע אני אף היתום במשמע?...⁠״ (מכילתא דרבי ישמעאל, בא, מסכתא דפסחא יח, עמ׳ 79; תנחומא, בא יב). המילה ״להעביר״ מופיעה גם בהלכה מקראית אחרת: ״לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש״ (דברים יח י), וכן ״ויבנו את במות הבעל אשר בגיא בן הנם להעביר את בניהם ואת בנותיהם למֹלך אשר לא צויתים ולא עלתה על לבי לעשות התועבה הזאת למען החטי את יהודה״ (ירמיהו לב לה). גם מצוות פטר רחם מנוסחת בלשון זו. רבי ישמעאל בן סתריאל העיד שבמקומו, בבקעת הלבנון, עובדי האלילים מביאים את הקרבן לאל המקומי כשהוא לבוש בעור אמו. מנהג זה נהג כנראה גם במקדש שלנו, וחכמים רצו אפוא למנוע מצב שבו הקרבן של מעשר בהמה יובא למקדש ללא עורה של אמו.

ואכן, לוקיאנוס מסמוסטה בספרו על נוהגי האלה מסוריה מספר: ״ואספר לכם מה עושה כל עולה לרגל. כשמישהו מתכוון לנסוע לעיר הקדושה בפעם הראשונה, הוא מגלח את שערות ראשו ואת גבותיו. לאחר מכן הוא מקריב כבשה, שוחט אותה ואוכל את כולה פרט לגיזה, אותה הוא פורש על הרצפה כדי לכרוע עליה. הוא לוקח את רגלי החיה ואת ראשה וחובש על ראשו שלו. כך הוא מתפלל שקרבנו יתקבל ומבטיח קרבן גדול יותר בפעם הבאה. בתום כל זאת, הוא מניח עטרת ירק על ראשו ועל ראשי חבריו שעלו לרגל עמו. לאחר מכן הוא עוזב את ארצו ויוצא למסע ומשתמש במים קרים לרחצה ולשתיה וישן כל הזמן על הארץ, כי אסור לו לשכב על מיטה עד שישלים את מלאכת העלייה לרגל וישוב לארצו. ובעיר הקדושה מקבל אותו מארח שאינו מכיר, כי אנשים מסוימים ממונים כמארחים בכל עיר ועיר, ומשפחות רבות יורשות חובה זו. והסורים קוראים לאנשים אלו מורים, כי הם מלמדים הכל לעולי הרגל. והקרבנות אינם נערכים במקדש, אלא העולה לרגל מציג את החיה לקרבן לפני המזבח ונוסך נסך, ומוביל את הבהמה החיה למגוריו, וכשהוא מגיע שם הוא מקריב אותה ומתפלל לבדו. ויש גם דרך אחרת של קרבן. מקשטים את הבהמות לקרבן בירק ומשליכים אותן בחיים על מדרגות הכניסה והן מתות מן הנפילה״⁴.

כל התיאור מזכיר את תיאורי העלייה לרגל במסכת ביכורים וקרוב להם, ולא נרחיב בכך. אך אנו מבקשים מהקורא לשית את לבו להקרבה של הגדי או העגל, יחד עם הקרבה סמלית של האם. אין זה בדיוק המנהג שאליו רומז רבי ישמעאל, אבל הוא קרוב אליו באופיו החיצוני.

כבר בימי העורך של מדרש המכילתא לא היה הטעם ברור. הוא שמע שהמילה ״העברה״ קשורה לוולד ואמו, אך לא ידע את הסיבה לכך, ולכן קישר את הדרשה לפסוק על העברת נחלה, שאמנם מזכיר את המילה ״בת״ אך אין לו קשר לאם. לעומת זאת העברה למולך קשורה לוולד ואמו, וכשם שנאסרה עבודת המולך נאסרו סממניה החיצוניים.

ייתכן אפוא שהיו מנהגים מקומיים שהשור הובא לזבח (זבח של סעודת חולין, או רק במקדש?) יחד עם אמו או עטוף בעור אמו. כדי להרחיק מנוהג זה, דרשו שעגל יתום לא יובא כלל כמעשר בהמה, כדי שלא יעטפו אותו בעור אמו שנשחטה זה מכבר. כמו כן אסרו על שחיטת הבן שאמו מתה, והתירו לאכלו ללא שחיטה, ובלבד שלא תיווצר אפשרות של מעמד דתי שבו ייעטף השור הצעיר בעור אמו. זו עדות מרחיקת לכת ומיוחדת על השפעת מנהגי עבודה זרה על ההלכה, בנושא מרכזי ביותר. אם אנו צודקים הרי שההשפעה של המנהג האלילי (המאבק נגדו) השפיעה לא רק על הלכות מעשר בהמה אלא גם על חובת שחיטה. אין ספק שחכמים נטלו לעצמם סמכות מרחיקת לכת, ומנעו מקיום דין תורה בגלל חשש חברתי וכדי למנוע התפתחות של עבודה זרה.

קרעה – את האם, ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו – לעיל קבעה המשנה שגם אם האם נשחטה כהלכה צריך הוולד החי שחיטה נפרדת, ועתה היא משלימה את ההלכה. אם האם הומתה ללא שחיטה, ודאי שהבן אינו טרפה באופן אוטומטי, ואם יישחט הוא מותר באכילה. ייתכן שרבי שמעון השזורי יסכים להלכה זו.

הדיון ב״בן שמונה״ מחבר את שתי המשניות, ודומה שהדיון בין חכמים לרבי מאיר במשנה הקודמת כבר ידע על המשנה הבאה, והטיעון המביא את בן השמונה קלוש והובא יותר לשם קישור מאשר כטיעון מכריע בדרך הלימוד.

1. פס החריש.

2. כנראה זו ערקא הנזכרת כגבול ארץ ישראל אצל יוספוס. העיר מצויה בבקעת הלבנון, וכנראה יש לגרוס ״ערקת לבנון״. ״סתריאל״ הוא שם סמלי, משום שהוא מספר שם על סדרת מעשים של גוזמה ומסתורין.

3. ״טעם״ בלשון תנאים הוא הנימוק להלכה, והנימוק יכול להיות הגיוני או דרשה מהפסוק, כגון ההלכה ״מאיזה טעם אינו מביא? משום שנאמר ׳ראשית בכורי אדמתך׳ – עד שיהיו כל הגדולין מאדמתך. האריסין, והחכורות, והסקריקון, והגזלן, אין מביאין מאותו הטעם. משום שנאמר ראשית בכורי אדמתך״ (משנה ביכורים פ״א מ״ב). הנימוק כאן מנוסח כדרשה, אך יש בו גם היגיון עצמאי, וכן במשניות נוספות כגון שבועות פ״ד מ״ג; מנחות פ״ד מ״ג; תמורה פ״ג מ״ה; תוספתא יומא פ״א הט״ז, ועוד.

4. לוקיאנוס, האלה הסורית, תרגום ר׳ מזרחי (מתוך אתר האינטרנט המוקדש לתרגום).

(ו) בְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ רַגְלֶיהָ מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה, כְּשֵׁרָה. מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַעְלָה, פְּסוּלָה. וְכֵן שֶׁנִּטַּל צֹמֶת הַגִּידִין. נִשְׁבַּר הָעֶצֶם, אִם רֹב הַבָּשָׂר קַיָּם, שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ. וְאִם לָאו, אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ.

With regard to an animal whose hind legs were severed, if they were severed from the leg joint and below, the animal is kosher; from the leg joint and above, the animal is thereby rendered a tereifa and is not kosher. And likewise, an animal whose convergence of sinews in the thigh was removed is a tereifa and is not kosher.
If the bone of a limb was broken but the limb was not completely severed, and the animal was then slaughtered, if the majority of the flesh surrounding the bone is intact, the slaughter of the animal renders it permitted; but if not, its slaughter does not render it permitted.

[ט] בְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ רַגְלֶיהָ, מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַטָּן, כְּשֵׁרָה; מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַעְלָן, פְּסוּלָה.

וְכֵן שֶׁנִּטַּל צֹמֶת הַגִּידִים.

נִשְׁבַּר לוֹ הָעֶצֶם, אִם רֹב הַבָּשָׂר קַיָּם, שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתּוּ; אִם אֵין רֹב הַבָּשָׂר קַיָּם, אֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתּוּ.

בבלי חולין ע״ו.

בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כו׳ – רגל הבהמה מחוברת מפרקין נראין לחוש והפרק העליון שהוא סמוך אל הגוף הוא קצר כנגד שלמטה הימנו מן הפרקים ובאפשר שיהיה זה בגמל והקצה השני מהפרק הזה הסמוך לשוק הבהמה הוא הנקראת ארכובה ובפרק הזה שקצהו האחת סמוך אל כל הגוף והקצה השני סמוך לשוק אנו קפדים לשבר ולחתוך ואם נחתך או נשבר ונראה העצם הרי היא טריפה ואם נשבר ועור חופה רוב העצם רוצה לומר רוב עובי העצם השבור כולו ורוב אורך השבור ג״כ הרי היא כשרה ואם היה השבר למטה מן ארכובת הבהמה מותר באיזה צד שיהיה ואותו האבר שנשבר העצם שלו אם נראה רוב העצם אסור אותו האבר ואם היה בשר חופה את רובו הרי הוא מותר ושחיטתו מטהרתו ודין זה ממש הוא בעוף ג״כ שאם נשבר במקומות שלא יאסר כל העוף אם יצא רוב העצם אותו אבר אסור וכבר ביארנו ששם גידין נופל על העורקין והעצבים והיתרים והקשרים לפיכך כשיאמר בכאן גידין רוצה לומר היתרין לפי שכבר נודע מצד חכמת הניתוח שהעצבים מתערבין עם הבשר ואז יתהוה מהן הגיד הנקרא בלשון ערב עצל״ה אח״כ מתפרשין ממנו רוצה לומר מן הבשר ומתחברין אחר שמתרחקין מעיקרן ואז יתהוה מהן יתר מן היתרות: וצומת הגידין הוא קבוץ היתרים והוא בבעלי הארבעה המותרים לנו לאכול ג׳ יתרים אחד עבה וב׳ דקין ומתחברין הג׳ מיתרים למעלה מן הקרסול לפיכך אם נחתך א׳ מהן העב ונשארו הב׳ דקים או אם נחתכו הב׳ הדקים ונשאר היתר העב בבהמה מותר ואם נחתך העב ואחד מן הדקין או רוב כל אחד ואחד הוא הנקרא חתוכת צומת הגידין והיא טרפה וכל זה אם נחתכו המיתרים והם ניכרים בעצל לפי שהם לבנים ובענפיהן שהן ג׳ אבל נחתך הרגל דרך משל למעלה מענפי המיתרים ר״ל בגוף העצל הרי היא כשירה ואל תתמה היאך תחתוך צומת הגידין והיא טרפה ואם נחתך הפרק שבו צומת הגידין הוא מותרת לפי שחתיכת היתרים אינה חתיכת העצל שזו ממיתה וזו אינה ממיתה והוא מה שאמרו אין אימרים בטריפות זו דומה לזו שהרי חותכה ומכאן וחיה וחותכה מכאן ומתה ואותן הגידין המקיפין רגל העוף שהן דומין לאלו היתרים וכבר זכרנו אותן בפרק שלפני זה הן ט״ז ואם נחתך רוב אחד מהן טרפה כמו שזכרנו ונזכר הדין הזה בפרק הזה מחמת מה שאמר שחיטתו מטהרתו לאותו אבר כמו שנאמר בעובר שחיטת אמו מטהרתו:

בְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ רַגְלֶיהָ. הָאַחֲרוֹנִים:

מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה. שָׁלֹשׁ עֲצָמוֹת בַּיָּרֵךְ, הַתַּחְתּוֹן הוּא עֶצֶם הַנֶּחְתָּךְ עִם הַפְּרָסוֹת כְּשֶׁמַּפְשִׁיטִין הַבְּהֵמָה וְאוֹתָהּ רְכוּבָה נִקְרֵאת אַרְכֻּבָּה הַנִּמְכֶּרֶת עִם הָרֹאשׁ, וּבִלְשׁוֹן לַעַ״ז קוֹרִין אוֹתוֹ פֶּרֶק יינוקל״ו, וּבַעֲרָבִי דוקב״א. וּלְמַעְלָה הֵימֶנָּה עֶצֶם הָאֶמְצָעִי וְצֹמֶת הַגִּידִים בְּתַחְתִּיתוֹ סָמוּךְ לְפֶרֶק אַרְכֻּבָּה הַנִּמְכֶּרֶת עִם הָרֹאשׁ. וְהָעֶלְיוֹן הִיא קוּלִית הַתְּחוּבָה בָּאַלְיָה. וְהַפֶּרֶק שֶׁבֵּין סוֹף הַקּוּלִית לְרֹאשׁ הָעֶצֶם הָאֶמְצָעִי נִכָּר וְנִרְאֶה בַּגָּמָל כְּשֶׁהוּא רוֹבֵץ יוֹתֵר מִבִּשְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים. וּמִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה דְּקָתָנֵי בְּמַתְנִיתִין שֶׁהִיא כְשֵׁרָה הַיְנוּ מִתְּחִלַּת הָאַרְכֻּבָּה הַנִּמְכֶּרֶת עִם הָרֹאשׁ וּלְמַטָּה. וּמִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַעְלָה דְּהַיְנוּ מִסּוֹף הָעֶצֶם הָאֶמְצָעִי שֶׁהוּא מְקוֹם צֹמֶת הַגִּידִים, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּחְתַּךְ הָרֶגֶל מִשָּׁם וּלְמַעְלָה טְרֵפָה:

וְכֵן שֶׁנִּטַּל צֹמֶת הַגִּידִין. אֲפִלּוּ לֹא נֶחְתַּךְ הָרֶגֶל שֶׁלֹּא נִשְׁבַּר הָעֶצֶם אֶלָּא שֶׁנִּטַּל צֹמֶת הַגִּידִים, טְרֵפָה. כָּךְ פֵּרְשׁוּ קְצָת אֲמוֹרָאִים מִשְׁנָה זוֹ בַּגְּמָרָא. וְשִׁיטָה זוֹ תָּפְסוּ רַבּוֹתַי עִקָּר וְהוֹרוּ שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁתֵּחָתֵךְ הָרֶגֶל לְמַעְלָה מֵהָאַרְכֻּבָּה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁקּוֹרִין בְּלַעַ״ז ינוקל״ו, בֵּין בִּמְקוֹם צֹמֶת הַגִּידִין בֵּין לְמַעְלָה מִצֹּמֶת הַגִּידִין, טְרֵפָה. אֲבָל רַמְבַּ״ם וְרַב אַלְפַס רַבּוֹ תָּפְסוּ עִקָּר הַפֵּרוּשׁ הָאַחֵר, שֶׁמְּפָרֵשׁ מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה כְּשֵׁרָה מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַעְלָה פְּסוּלָה, דְּהָכִי קָאָמַר, לְמַטָּה מֵאַרְכֻּבָּה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁהוּא הַקּוּלִית הַתְּחוּבָה בָּאַלְיָה, וְלֹא לְמַטָּה מִיָּד הַסָּמוּךְ לוֹ אֶלָּא לְמַטָּה מֵעֶצֶם הָאֶמְצָעִי כֻּלּוֹ דְּהַיְנוּ בָּעֶצֶם הַתַּחְתּוֹן, וַדַּאי כְּשֵׁרָה. לְמַעְלָה מִן הָאַרְכֻּבָּה דְּהַיְנוּ בַּקּוּלִית, וַדַּאי טְרֵפָה כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּחָתֵךְ. וְכֵן שֶׁנִּטַּל צֹמֶת הַגִּידִין, כְּלוֹמַר, וּבָעֶצֶם הָאֶמְצָעִי יֵשׁ מָקוֹם שֶׁהִיא טְרֵפָה כְּגוֹן בְּצֹמֶת הַגִּידִין, וְיֵשׁ מָקוֹם שֶׁהִיא כְשֵׁרָה כְּגוֹן לְמַעְלָה מִן הַצֹּמֶת. וְאַל תִּתְמַהּ הֵיאַךְ אִי פָּסֵיק לָהּ לְמַעְלָה מִן הַצֹּמֶת בַּעֶצֶם הָאֶמְצָעִי כְּשֵׁרָה, וּכְשֶׁתַּשְׁפִּיל לְחָתְכָהּ בַּצֹּמֶת טְרֵפָה, שֶׁאֵין אוֹמְרִים בִּטְרֵפוֹת זוֹ דּוֹמָה לָזוֹ, שֶׁהֲרֵי חוֹתְכָהּ מִכָּאן וּמֵתָה חוֹתְכָהּ מִכָּאן וְחָיְתָה, וְלֹא נֶאֶסְרָה בְּהֵמָה זוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא חֲתוּכַת רֶגֶל מִמָּקוֹם זֶה, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁנֶּחְתְּכוּ הַגִּידִין, שֶׁחֲתִיכָתָן הִיא מִכְּלַל הַטְּרֵפִיּוֹת. וּמְקוֹם צֹמֶת הַגִּידִין הוּא מַתְחִיל מִן הַמָּקוֹם שֶׁהֵן נִרְאִים קָשִׁין וּלְבָנִים עַד הַמָּקוֹם שֶׁיַּתְחִילוּ לְהִתְרַכֵּךְ וּלְהִתְאַדֵּם:

צֹמֶת הַגִּידִים. הֵם שְׁלֹשָׁה חוּטִים לְבָנִים בַּבְּהֵמָה צְמוּתִים וּמְחֻבָּרִים יַחַד, אֶחָד עָבֶה וּשְׁנַיִם דַּקִּים. וְאִם נִטַּל הָאֶחָד הֶעָבֶה לְבַדּוֹ אֵין זֶה נִטַּל צֹמֶת הַגִּידִים, שֶׁהֲרֵי נִשְׁאֲרוּ שְׁנַיִם. וְאִם נִטְּלוּ שְׁנַיִם הַדַּקִּים מִמְּקוֹמָם מֻתֶּרֶת, שֶׁהֲרֵי הָאֶחָד הָעָב גָּדוֹל מִשְּׁנֵיהֶם וַהֲרֵי לֹא נִטַּל כָּל הַצֹּמֶת אֶלָּא מִעוּטָם. וְאִם נֶחְתַּךְ רֻבּוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד מֵהֶן, טְרֵפָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נֶחְתְּכוּ כֻּלָּן אוֹ נִטְּלוּ כֻּלָּן. וּבָעוֹף הֵם שִׁשָּׁה עָשָׂר חוּטִים לְבָנִים. אֲפִלּוּ לֹא נֶחְתַּךְ אֶלָּא רֻבּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן, טְרֵפָה:

נִשְׁבַּר הָעֶצֶם. לְמַטָּה מִן הָאַרְכֻּבָּה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה:

אִם רֹב הַבָּשָׂר קַיָּם. דְּהַיְנוּ שֶׁעוֹר וּבָשָׂר חוֹפִים רֹב עָבְיוֹ וְרֹב הֶקֵּפוֹ שֶׁל שֶׁבֶר. דְּזִמְנִין דְּמַשְׁכַּחַת לֵיהּ זֶה בְּלֹא זֶה כְּגוֹן שֶׁמַּרְחִיב מִצַּד אֶחָד וּמֵצֵר מִצַּד אַחֵר, שֶׁאֵין הָעֶצֶם עָגֹל, הִלְכָּךְ בָּעֵי לְתַרְוַיְהוּ:

שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ. לָאֵבָר הַמְדֻלְדָּל. וּמֻתָּר אֲפִלּוּ בַּאֲכִילָה:

וְאִם לָאו. שֶׁאֵין עוֹר וּבָשָׂר חוֹפִים אֶת רֻבּוֹ, אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ. וְאַף עַל גַּב דִּבְהֵמָה מֻתֶּרֶת הֲוֵי אֵבָר אָסוּר מִשּׁוּם וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה, כִּדְאָמְרִינַן [דף ע״ג] לְהָבִיא אֵבָר וּבָשָׂר הַמְדֻלְדָּלִים. וְאִם נִשְׁבַּר הָעֶצֶם מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַעְלָה בְּמָקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה, אִם רֹב בָּשָׂר קַיָּם, אֵבָר וּבְהֵמָה מֻתָּר. וְאִם לָאו, אֵבָר וּבְהֵמָה אָסוּר. וְדִין הָעוֹף כְּדִין בְּהֵמָה לְדָבָר זֶה:

בהמה שנתחכו – the hind–back [legs].

מן הארכובה ולמטה – there are three bones in the thigh. The lowest is the bone that is cut with the split hoofs when they flay the animal and this joint is called the knee that is sold with the head, and in the foreign tongue, we call that limb–joint YEENOKLAV, and in Arabic DUKBA. And above it there is the middle bone and the bunch of converging sinews in the thigh (see Talmud Hullin 76a) underneath it adjacent to the limb–joint of the knee that is sold with the head. And the uppermost is the thigh-bone which is inserted in the tail. And the joint which is between the end of the thigh-bone to the top of the middle bone is known and seen in a camel when it lies down more than the rest of the living creatures. And from the knee and below as it is taught in our Mishnah that it is kosher, which is from the beginning of the knee that is sold with the head and below. But from the knee and upward, which is from the end of the middle bone, which is the place of bunch of converging sinews in the thigh, in every place where the foot is cut, from there and above is “torn” (not kosher).

וכן שניטל צומת הגידין (if the juncture of the thigh sinews was removed – even if the foot was not cut off that the bone was not broken but the bunch of converging sinews in the thigh were removed, it is invalid–”torn.” So explained some of the Amoraim of the Mishnah in the Gemara (Talmud Hullin 76a-b). But this approach my teachers–Rabbis took hold of as essential and taught that in every place where the leg was cut off above from lower knee which they call Y’NUKLAV in the foreign tongue, whether in the place where the bunch of converging sinews or whether above from the bunch of converging sinews, it is [considered] “torn” (unfit, not kosher). But Maimonides and Rabbi Alfasi his teacher took hold as essential a different commentary–explanation – that from the knee and below is kosher and from the knee and above is unfit, for this is what he said: below from the upper knee which is the thigh-bone that is inserted in the tail, but not below immediately adjacent to it, but rather, below from the middle bone entirely, which is the lower bone, is definitely kosher. Above from the knee, which is the thigh-bone, is definitely “torn” (i.e., unfit, not kosher) in every place that he cut off. And similarly, if he removed the bunch of converging sinews, meaning to say, that in the middle bone, there is a place that is “torn” such as the bunch of converging sinews, and there is a place which is kosher, such as above from the bunch of converging sinew. But don’t be astonished how if he severed it above from the bunch on the middle bone, it is kosher, but when he lowers to cut the bunch, it is “torn,” that we can’t say that this torn part is similar to that one, for if one cuts from here and the animal dies, one cuts from there and the animal lives. And this animal is not forbidden because its leg was severed from this place, but rather because the bunch of sinews were cut, for their severing is within the general [definition] of those things that are torn. And the place of the bunch of the converging sinews begins from the place where they appear hard and white until the place that they begin to soften and redden.

וצומת הגידין – they are three white sinews in the animal that meet and are connected together. One of them is thick and the [other] two are thin. If the thick one alone is removed, this is not the removal of the bunch of converging sinews, for two of them remain. But if the two think wones are removed from their place, it is permitted, for the one that is thick and larger than the other two, for the entire bunch of converging sinews were not removed, only a minority of them. But if most of each of them were severed, it is “torn” (i.e., not kosher). And one does not need to state if all of them were severed or if all of them were removed. And with fowl, they are sixteen white sinews, even if only the majority of one of them was severed, it is “torn” (i.e., not kosher).

נשבר העצם – below from the knee in the place where it doesn’t make it “torn” (i.e., not kosher).

‘אם רוב הבשר קיים – which is the hide and flesh cover most of its thickness and most of its circumference of the break. For sometimes it is found this without that, such as when it widens from one side and is narrow from the other side, for the bone is not round. Therefore, it requires both.

שחיטתו מטהרתו – to the limb hanging down from the body, and it is permitted, even for consumption.

ואם לאו – that the hide and the flesh do not cover the majority, the slaughtering does not render it clean. But even though the animal is permitted, the limb is forbidden because of (Exodus 22:30): “you must not eat flesh torn by beasts in the field; [you shall cast it to the dogs],” as we state (Tractate Hullin 73a), to include the limb and flesh hanging down from the body. But if the bone is broken form the knee and above to the place where it makes it “torn,” if most of the flesh exists, the limb and the animal are permitted. But if not, the limb and the animal are prohibited. And the law of the fowl is like the law of the animals of the field for this matter.

בהמה שנחתכו רגליה וכו׳. כתב הרא״ש ז״ל וז״ל והיכא דנחתך הרגל בארכיבא בין הפרקים ראיתי מפרשים ז״ל שהתירו ולי נראה לאסור משום דאיכא לאקשויי מדיוקא דרישא לדיוקא דסיפא דברישא קתני מן הארכובה ולמטה כשרה הא בארכובא עצמה טריפה ובסיפא קתני מן הארכובא ולמעלה טרפה הא בארכובא עצמה כשרה חדא מינייהו דוקא ואידך לאו דוקא ואזלינן לחומרא וכן פי׳ רש״י ז״ל לעיל פ׳ אלו טרפות גבי צנא דאנקורי שנשתברו רגליהן בארכובא או למעלה מן הארכובא ואין העצם יוצא לחוץ אלמא בתוך הארכובא ולמעלה מן הארכובא דין אחד להם ועוד מדקאמר ובאיזו רכובא אמרו בארכובא הנמכרת עם הראש אלמא עצם התחתון הוא הנקרא ארכובא ולמטה מן הארכובא דקתני היינו מהתחלת הארכובא ולמטה ולמעלה מן הארכובא היינו מסוף הארכובא ולמעלה והשתא לא קשיא דיוקא דמתני׳ אהדדי וכן לעולא עצם האמצעי נקרא ארכובא עכ״ל ז״ל וכפי שיטת רש״י ז״ל כמו שכתב הוא עצמו וכבר הביא רעז״ל דעת זו וגם דעת הרי״ף והרמב״ם ז״ל:

מן הארכובה ולמעלה פסולה. בתוספתא קתני ר״ש בן אלעזר מכשיר מפני שיכולה ליכוות ולחיות. וכתוב בכל בו המוך לסוף סימן ק״ח כתב הראב״ד ז״ל בתשובת שאלה דדוקא יצא לחוץ ששלט בו האויר טרפה אבל נשבר העצם וחלל הגוף לפנים כשרה שאין האויר שולט בו ויש אומרים דיצא לפנים כיצא לחוץ דמי ונותנין סימן לדבר תנא כל עקירת חפץ ממקומו הוצאה קרי ליה שנאמר גבי שבת ע״כ. ואיתא בר״פ אלו טרפות ושם בדף נ״ז ע״א ע״ב:

וכן שניטל צומת הגידין. וכתוב בתשובות להחכם רבינו יצחק בן רבינו מרדכי בן רבינו יצחק ן׳ קמחי ז״ל וז״ל שראו חכמים מוטב שינטלו הגידין לגמרי ולא שישארו שם שלא כברייתן שבהפסדן יפסדו ויחליאו שאר הגוף הא למה זה דומה לטחול שאם ניטל כשר ואם ניקב טרפה דייקא נמי דקתני שניטל צומת הגידין ולא קתני הגידין והיינו דלא מנינן בכלל נקובי ואסרי׳ אלא בכלל נטולי ע״כ בקיצור:

נשבר העצם וכו׳. פ״ה דהלכות מ״א סימן ח׳ וכולה מתני׳ פ״ח דהלכות שחיטה מסימן י״א עד סימן כ״א. ועיין בתשובות הרשב״א ז״ל סימן ק״ס ובטור י״ד סימן נ״ה. ובגמ׳ ת״ר נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופים את רובו מותר ואם לאו אסור. וכתב הר״ן ז״ל דנראה מדברי ר״ש ז״ל דהך ברייתא פירושא דמתני׳ היא דרוב בשר קיים דתנן היינו עור ובשר חופים את רובו דברייתא ומתני׳ נמי בשיצא לחוץ הייא הא לאו הכי לא בעי׳ רוב בשר קיים אבל הרשב״א ז״ל כתב בשם רבו רבינו יונה ז״ל דמתני׳ בשלא יצא העצם לחוץ היא הלכך כל היכא דרוב בשר קיים שלא ניטל אע״ג דאינו חופה רוב עביו של עצם ולא רוב הקפו כשרה אבל ברייתא כשיצא לחוץ ומש״ה בעי׳ עור ובשר חופים את רובו עכ״ל ז״ל:

ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו. הגיה ה״ר יהוסף ז״ל אם אין רוב בשר קיים אין שחיטתו מטהרתו וכתב ס״א ל״ג מלת אם:

בהמה שנחתכו כו׳. נזכר זה הדין בפ׳ הזה מחמת מ״ש שחיטתו מטהרתו לאותו האבר כמו שנאמר בעובר שחיטת אמו מטהרתו. הרמב״ם:

הארכובה. מן הברכים מתורגם רכובין בפ׳ כי תבא [*ובמ״ב פ״ז דסנהדרין כתבתי שהוא הפרק האמצעי שבין הרגל והירך. וכן לשני הפירושים שכתב הר״ב נקרא העצם האמצעי ארכובה. ועיין במס׳ תמיד פ״ד מ״ב. אבל יש לדקדק בפירוש הראשון שכתב מן הארכובה ולמטה היינו מתחלת הארכובה הנמכרת עם הראש ומן הארכובה ולמעלה דהיינו מסוף העצם האמצעי. והרי יש ביניהם עצם קטן המחבר השתי הארכובות ונקרא במדינות האלו טשיא״ך. ובמדינות אשכנז נקראת דעל״י. ולמאן תרמייה לעצם הזה. דמרישא תידוק דתרמייה למעלה. ומסיפא תידוק דתרמייה למטה. וכן הקשה הרא״ש ז״ל וכתב דאזלינן לחומרא. ומסיק עוד דבין רישא ובין סיפא תרווייהו בארכובה הנמכרת עם הראש מיירי והשתא לא קשיין דיוקי אהדדי. דבין מרישא בין מסיפא שמעינן דעצם ההוא דינו כשל מעלה ממנה. ומ״מ אף לפי זה העצם האמצעי נמי שם ארכובה עליה. אלא דלפירוש שיטה זו מתני׳ לא נקטה לאותו העצם האמצעי. כך נראה מפסקיו של הרא״ש ז״ל. אבל בתשובותיו כלל ך׳ סי׳ ט״ז השיב לבנו הר״ר יחיאל ז״ל שאין נקרא רכובה במשנתינו. לא זה שמחובר לפרסות הרגל. ולא האמצעי אלא עצמות קטנות יש (בהן) [בין] עצם התחתון לאמצעי. והוא רכובה התחתונה. ועצמות קטנות שבין האמצעי לשלישי נקראים רכובה העליונה. שכל דבר הנכפף ונברך קרוי ברך וארכובה. כמו ויברך הגמלים (בראשית כ״ד) וארכובתה דא לדא נקשן (דניאל ה׳). וכן נקרא במשנה המבריך הגפן וארכובה שבגפן. ובהדיא שנינו בספ״ק דאהלות כשמונה רמ״ח אברים עשרה שבקורסל [ב׳] בשוק ה׳ בארכובה א׳ בירך ג׳ בקטלית. עכ״ד בתשובה הנזכרת. גם בשאלה של בנו הר״ר יחיאל ז״ל מוזכר שהראבי״ה כתב בספרו וז״ל. בין פרק הקטן לאמצעי יש עצם קטן המחברת ונקרא קפץ התחתון ובלשון המשנה בבכורות [פ״ו מי״א] [ערקוב] והיינו ארכובה ובין אמצעי לשלישי בחבורו גם שם יש עצם קטן והיינו ארכובה עליונה. ועליו אמרו חז״ל כנגדו בגמל ניכר ובולט. ע״כ. ועיין בספ״ק דאהלות. ומ״ש בשם הראבי״ה דמשמע מינה דערקוב שבבכורות הוא התחתון. והר״ב מפרש שם [ספ״ו מי״א] העליון. וכדבריו יש שם בסוגיא [דף מ״א]. ולכן צ״ל שאין הראבי״ה מביא ראייה. אלא על השם של ערקוב. ולא על מקומו איו]:

פסולה. וכן בפ׳ דלעיל מ״א וד׳:

וכן שניטל צומת הגידין. כתב הר״ב בשיטת הרי״ף והרמב״ם כלומר ובעצם האמצעי יש מקום וכו׳ ואל תתמה וכו׳ שהרי חותכה וכו׳. ולא נאסרה כו׳ אלא מפני שנחתכו הגידין. וכתב הכ״מ בפ״ה מה״ש נראה שזו טענה אחרת. לומר דאין טרפות אלו ממין א׳ עד שיקשה לך היאך אפשר שאם תחתך למעלה מותרת. ואם תחתך למטה אסורה שזו לא נאסרה מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה. אלא מפני שנחתכו הגידים עכ״ל. אבל מלשון הרמב״ם בפי׳ המשנה נראה שהכל טענה אחת. שכ׳ ואל תתמה כו׳ לפי שחתיכת היתרים אינה חתיכת העצל שזו ממיתה וזו אינה ממיתה. והוא מה שאמר אין אומרים בטריפות זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן וכו׳. ע״כ:

נשבר העצם אם רוב הבשר קיים. פי׳ הר״ב. רוב עביו ורוב הקפו של שבר דזמנין דמשכחת לה כו׳ שאין העצם עגול. אלא רחב מצד אחד והולך ומיצר בצד אחר [*וכשהוא הולך ומיצר הרבה] רוב הקיפו הוי טפי מרוב עביו ואז בעינן רוב הקיפו. וכשהוא מיצר מעט אז רוב עביו טפי מרוב הקיפו. הרא״ש. [*וכאשר הגהתי כן הוא הלשון בב״י ובספר רבינו ירוחם נט״ו אות י׳. ושם מסיים ולפי זה עוביו נקרא גובה העצם. והקיפו חוט המקיפו. ע״כ. ובספרי ספר מעדני מלך הארכתי יותר בס״ד ע״ש:

{טז} הָאַרְכֻּבָּה. עַל הַבִּרְכַּיִם מְתֻרְגָּם רְכוּבִין. בְּפָרָשַׁת תָּבֹא. וּבְמִשְׁנָה ב׳ פֶּרֶק ז׳ דְּסַנְהֶדְרִין כָּתַבְתִּי שֶׁהוּא בַּפֶּרֶק הָאֶמְצָעִי שֶׁבֵּין הָרֶגֶל וְהַיָּרֵךְ. וְכֵן לִשְׁנֵי הַפֵּרוּשִׁים שֶׁכָּתַב הָרַ״ב נִקְרָא הָעֶצֶם אֶמְצָעִי אַרְכֻּבָּה:

{יז} וְיֵשׁ לְדַקְדֵּק, דַּהֲרֵי יֵשׁ בֵּינֵיהֶם עֶצֶם קָטָן הַמְחַבֵּר הַשְּׁתֵּי אַרְכֻּבּוֹת נִקְרָא בִּמְדִינוֹת הָאֵלּוּ טשיא״ך, וּלְמַאן תִּרְמְיֵהּ לַעֶצֶם הַזֶּה, דְּמֵרֵישָׁא תִּידוֹק דְּתִרְמְיֵהּ לְמַעְלָה, וּמִסֵּיפָא כוּ׳ לְמַטָּה. וְכֵן הִקְשָׁה הָרֹא״שׁ זַ״ל. וְכָתַב דְּאָזְלִינַן לְחֻמְרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. [וְעַיֵּן בְּדִבְרֵי הָאַחֲרוֹנִים בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן נ״ה]:

{יח} כָּתַב הַכֶּסֶף מִשְׁנֶה נִרְאֶה שֶׁזּוֹ טַעֲנָה אַחֶרֶת, לוֹמַר דְּאֵין טְרֵפוֹת אֵלּוּ מִמִּין אֶחָד עַד שֶׁיִּקְשֶׁה לְךָ הֵיאַךְ אֶפְשָׁר שֶׁאִם תֵּחָתֵךְ לְמַעְלָה מֻתֶּרֶת וְאִם תֵּחָתֵךְ לְמַטָּה אֲסוּרָה, שֶׁזּוֹ לֹא נֶאֶסְרָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא חֲתוּכַת רֶגֶל מִמְּקוֹם זֶה אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁנֶּחְתְּכוּ הַגִּידִים. אֲבָל מִלְּשׁוֹן הָרַמְבַּ״ם נִרְאֶה שֶׁהַכֹּל טַעֲנָה אַחַת. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

{יט} וּכְשֶׁהוּא הוֹלֵךְ וּמֵצֵר הַרְבֵּה, רֹב הֶקֵּפוֹ הֲוֵי טְפֵי מֵרֹב עָבְיוֹ, וְאָז בָּעִינַן רֹב הֶקֵּפוֹ. וּכְשֶׁהוּא מֵצֵר מְעַט, אָז רֹב עָבְיוֹ טְפֵי מֵרֹב הֶקֵּפוֹ. הָרֹא״שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

מא) בהמה שנחתכו רגליה
האחרונים. והא דפסיק ורמי הך מתניתין שהוא מענייני טריפות הרגל בין דיני דברים הנמצאים תוך הבהמה אחר שחיטה. וטפי הו״ל למנקטה לעיל רפ״ג. נ״ל דה״ט מדנקט לעיל דיני הוציא הולד ידו וחתכו דמה שבפנים מותר. דסתמא משמע אף שחתך הרגל במקום שעושה אותה טריפה. מדאין דין טריפות בוולד. להכי נקט סמיך ליה. הא בבהמה גופה יש חילוק:

מב) כשרה
ג׳ פרקים יש ברגלים האחרונים. הפרק התחתון היא ארכובה הנמכרת עם הראש. למעלה ממנו פרק ב׳ שנקרא שוק. וצומת הגידין בתחתיתו. למעלה ממנו פרק ג׳. הוא הנקרא קולית. והוא האבר התחוב כמו בוכנא ומכתש בחור עגול שבעצם שבגוף. והחור ההוא נקרא אסיתא. והכא מיירי שנחתך או נשבר העצם התחתון שהוא מן סוף הברכיים ולמטה:

מג) פסולה
ואפילו אם נשארו הצומת הגידין שלמין:

מד) וכן שניטל צומת הגידין
מלת צומת הגידין ר״ל קליעת הגידין. כמו גלי צמתך [ישעיה מ״ז] ר״ל סתרי קליעת שערותיך. כי כך היה דרך אבילות בנשים המזרחיות [כיבמות דקט״ז ב׳. דקאמר סתרי מזיך]. והכא ר״ל שנטלו הגידין במקום שהן קלועין יחד. והוא ברגליים האחרונים. ומתחילין מהעצמות הקטנים שמונחין בין ארכובה התחתונה לשוק ונקראין טשיך. ומשם מאריכין הגידין ועולין בעצם השוק. בבהמה גסה באורך ט״ז גודלין וי״א ד׳ גודלין אחר הבוכנא התחתון של השוק. ובדקה כל עוד שה לבנים ממש וקשים. ובעוף הגס באורך ב׳ גודלין מהבוכנא הנ״ל. ובעוף הדק אגודל א׳. וכולן מלבד הבוכנא. ובין בבהמה או בעוף אין דין צומת הגידין לפסול. מאמצעית עצם השוק ולמעלה. אבל כשחצי אורך העצם פחות משיעורים הנ״ל. אין דין צומת הגידין רק בחצי התחתון של אורך עצם השוק. ומניין הגידין הנ״ל. הן ג׳ בבהמה וט״ז בעוף. ובבהמה ובעוף כולן כלפי הזנב. וי״א כלפי פנים. ויש להחמיר כב׳ הדיעות. וכל שניטל רוב אחד מהן אפילו בבהמה [ש״ך נ״ו סק״ו] ואפילו לא ניטל לגמרי. רק שנעקר ונקפל מן העצם כל ארכו [ב״ח ורט״ז וש״ך ופר״ח בסימן נ״ו ודלא כרב״י ולבוש]. או אפילו בנפסק רוב אחד מהן באמצע. טריפה. ובהפ״מ יש להכשיר בבהמה בנפסק גיד אחד העב. מדנשאר רוב מניין. דהיינו ב׳ גידין הדקין. או בנפסקו ב׳ גידין הדקין. מדנשאר רוב בניין. דהיינו גיד אחד העב.. אבל בעוף. אפילו נפסק רק אחד מהט״ז גידין. טריפה. אפילו בהפ״מ [שם]. וכשיש נפוח ורקבון במקום הגידין. בבהמה בקאינן לבדוק הגידין. וה״ה באווזה ובענגלישען האהן. בקאינן לבדקן כשיש הפסד קצת. אבל בעוף הדק. כל שהרקבון גדול במקום צה״ג עד שכמעט אין הגידין ניכרין מרוב דם ורקביבות. אין לו בדיקה וטריפה [שם]:

מה) נשבר העצם
של בע״ח במקום שאינו ניטרף כשנשבר שם:

מו) אם רוב הבשר קיים
ר״ל שעור ובשר מכסין רוב עובי חללו ורוב הקיפו של שבר. כגון שהעצם רחב מצד אחד ומתקצר מצד אחר. שעיגול העצם מחודד מצד א׳ כזה* שבחלק העליון הוא רוב עובי חללו. אבל לא רוב עובי הקיפו. ובחלק התחתון הוא רוב עובי הקיפו אבל לא רוב עובי חללו. להכי מצרכינן תרתי [תוס׳]:

מז) שחיטתו מטהרתו
להאבר המדולדל שיהיה מותר באכילה:

מח) ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו
ונאסר האבר. וקיי״ל דאין אנו בקיאין בעור ובשר חופין רובו. מיהו כשהעור והבשר שלימין בלי ריעותא. מכשירין [ש״ך נ״ה סקי״ד]. אמנם אפילו בנשמט ולא נשבר צריך שהעור והבשר שלם. וזה הכלל בטריפות הרגל. הדין נחלק לה׳ חלקים (א) ארכובה התחתונה הנמכרת עם הראש. כל מקום שיחתך או ישבר. הבהמה כשרה. מיהו בלא חזר ונקשר. אסור כל הנשבר ומעט למעלה ממנו [או עד הפרק כשאינו דבר חשוב]. וזה משום מצות פרישה מדרבנן. ונוהגין לאסור כל שלא נקשר. אפילו כשעור ובשר שלם סביבו [שפתי דעת נ״ה י״ג]. ונכון אז שלא ליתנו לנכרי. מדהוא רק הפסד מועט. גזרינן משום אמה״ח [שם סקי״א]. ובחזר ונקשר. אף ששוכבים העצמות. דבוקים יחד שלא כתולדתן. אז אם רק העור והבשר שלימין בלי ריעותא. מותר האבר. וה״ה אפילו יש ריעותא בעור ובשר. אבל חזרו השברים ונקשרו כתולדתן. אף שעב במקום השבירה. או שזזו השברים קצת למעלה או למטה. ואפילו יש נמי עוקצין בשבירה. אז גם האבר מותר [רט״ז נ״ה סקי״א. וש״ך נ״ה סקי״ד]. (ב) ערקום הוא למעלה מהארכובה קודם שיתחיל השוק והם עצמות קטנים המונחים בין ארכובה לשוק. הנקראים ערקום. או טשיך בל״א. ודין שבירתו חלוק לג׳ אופנים (א). אם נשבר או נחתך בין הערקום לארכובה. נוהגין להתיר [פרי חדש נ״ה]. (ב). ואם נשבר או נחתך תוך הערקום גופיה לב״י ורמ״א ובן חביב ורט״ז [נ״ה סק״א] כשר. ולש״ך [שם ובסי׳ נ״ו סק״ד] יש בו ב׳ טרפיות. א׳ משום שבירת עצם. ב׳ משום קלקול בצומות הגידין שלמעלה מהן בהשוק. ולכן אם העור והבשר מעל השבירה שלמין. וגם אין שום ריעותא בנידין שלמעלה מהן בשוק. יש להכשיר. כיון דבלא״ה רוב הפוסקין מכשירין בכה״ג אפילו בכל גוונא. מיהו בחזר ונקשר שם. גם לש״ך מהני בדיקת הגידין. דהרי אפילו בנשבר במקום צומת הגידין עצמן בבהמה מהני כשחזר ונקשר [כש״ך נ״ו סקי״ג]. (ג) אבל בנשבר או נחתך בין ערקום לשוק. לכ״ע טריפה. רק דבחזר ונקשר. והעור והבשר שלמין. יש להכשיר ע״י בדיקת הגידין. וכל זה בבהמה. אבל בעוף לא מהני בדיקת הגידין. רק בענגלישען האהן. ובאווזה ג״כ יש להקל בהפסד קצת. אם יבדק הגידין וימצאם שלימין [שפתי דעת נ״ו סקי״ג]. (ג) שוק הוא הפרק הב׳. דין שבירתו נחלק לג׳ אופנים. (א) אם נשבר במקום צומת הגידין. דהיינו בבהמה גסה תוך ט״ז גודלים מהתחלת השוק אחר הבוכנא תחתונה שלה הסמוך לארכובה התחתונה. ובדקה כלעיל. או בעוף הגס תוך ב׳ גודלין אחר הבוכנא. ובעוף הדק תוך אגודל אחר הבוכנא שבין השוק להארכובה [ובתנאי שיהיו כל השיעורים הללו למטה מחצי עצם השוק. דלמעלה מחצי עצם השוק לעולם אין שם צומת הגידין]. בכל הנך כשנשבר שם ולא חזר ונקשר. אפילו בבהמה טריפה ולא מהני בדיקה. ואפילו אם העור ובשר שלימין. דמלבד הטרפיות דשמא נתקלקלו שם הגידין. יש שם ג״כ טריפות משום שבירת עצם שפוסל בכל שלמעלה מהארכובה. אמנם בנקשרו שם השברים יחד יפה כתולדתן כלעיל סימן א׳. וגם אין ריעותא בעור ובשר שלמעלה מהשבירה וסביב לו. אז בבהמה יבדוק הצומת הגידין. וכשהן כתיקונן כשרה. וכמו כן בעוף הגס בהפסד קצת. משא״כ בעוף הדק אפילו בכה״ג טריפה [ש״ך ססי׳ נ״ו]. ובספר שער המים בשם כנסת הגדולה כתב. דבבהמה אפילו נקשרו השברים שלא כתולדתן. יש להכשיר כשאין ריעותא בעור ובשר. והצומת הגידין שלמין. (ב) ובנשבר השוק למעלה משיעור הנ״ל. דהיינו למעלה מצומת הגידין. כך הוא דינו. אם ב׳ לריעותא. שלא נקשר כלל ויש ג״כ ריעותא בעור ובשר. אז אפילו בהפסד מרובה טריפה. ובלא נדבקו כלל אבל אין ריעותא בעור ובשר רק בהפ״מ וצורך גדול כשר. ובנדבקו יחד שלא כתולדתן ויש ריעותא בעור ובשר. ראוי להחמיר. ורק בהפ״מ וצורך גדול המקיל לא הפסיד. אבל בנדבקו יחד כתולדתן. אף שיש ריעותא בעור ובשר. או שנדבקו שלא כתולדתן אבל עור ובשר הם בלי ריעותא. כשר אפילו שלא בהפ״מ [נ״ו שפתי דעת סקי״ג]. (ג) ובנשבר השוק בראשו העליון במקום שמחובר לקולית. או שנשבר שם ראש הקולית במקום שמחובר לשוק. צריך עכ״פ שיהיה העור ובשר סביב השבר שלמין בלי ריעותא. אבל בנשמטו שם ב׳ ראשי השוק והקולית זה מזה ולא נשברו א״צ עור ובשר שלימין סביב [ש״ך נ״ה סק״ז]. אבל השפתי דעת [נ״ה סק״א] הביא בשם כמה פוסקים דס״ל דשמוט דינו כשבור. וצריך עור ובשר שלמין סביב בלי ריעותא. (ד) קולית שנשבר. יש בו ג״כ ג׳ אופנים (א) בנשבר למטה מד׳ גודלין מהבוכנא העליונה סמוך לגוף בגסה. ולמטה ב׳ אגודלין בדקה. וא׳ לעוף הגס. ובעוף הקטן הכל לפי קטנו. בכל אורך העצם הקולית עד מקום חבורו בשוק. בנשבר שם. דינו שוה לשוק שנשבר למעלה מצומת הגידין. וכמבואר לעיל בדיני שוק סי׳ ב׳. (ב) אולם בנשבר תוך שיעור הנ״ל דהיינו תוך ד׳ אגודלין לגסה וב׳ בדקה וכו׳. דינו כשמוט דחיישינן דאיעכל ניביה. וטריפה. [ומבואר לעיל פ״ג סי׳ כ״ט]. ואפילו בדק הניבין ומצאן שלימין. אנן לא בקיאינן בבדיקה. ואפילו נדבקו השברים יפה כתולדתן זה בזה. לא אמרינן הרי טריפה אינה משבחת [חולין נ״ז ב׳]. ואילו היה איעכל ניביה לא היה חוזר ונדבק יפה. דליתא. דרק במידי דמיטרפא בה אינה משבחת. אבל הכא מה שמטריפין שבירת הקולית אינו משום שבירת העצם גופיה. רק מחשש איעכל ניבא [וכ״כ י״ל בשבירת השוק בעוף במקום צוה״ג]. לפיכך אפשר שפיר שיתקשר העצם יפה אחר שאתעכל הניבא. מיהו בהפ״מ. אם נדבקו שם השברים יפה כתולדתן אף שאין עור ובשר סביבן שלמין בלי רועותא. כשר. וכ״כ בנדבקו שלא כתולדתן או שלא נדבקו כלל. רק שהעור ובשר שלימין בלי ריעותא. וגם בדק בניבין ומצאן שלימין. כשר בהפ״ע [ש״ך נ״ה סקי״ד]. (ג) בנשבר ראש הקולית המחובר לגוף. דהיינו בוכנא עצמה שנשברה. כבר כתבנו דינו לעיל פ״ג בדיני קולית. ובכל דוכתא שמכשירין כשלא נקשרו העצמות שנשברו. כשאין ריעותא בעור ובשר. אפ״ה אסור עכ״פ אותו אבר וכלעיל סי׳ א׳. ופשוט. (ה) ידי הבהמה שנשברו דהיינו אחד מב׳ רגליה הראשונים שנשבר או נחתך אם רחוק ממקום חבורן מעצם שבגוף כשיעור הנ״ל [אות ד סי׳ (א)]. דינו כארכובה התחתונה שנשברה. כלעיל סי׳ א. אבל בנשבר או נחתך תוך שיעור הנ״ל סמוך לגוף או בנשמטו שם. אף דאין לחוששם לאיעכל ניביה. עכ״פ אם רואין שנצרר שם הדם בחלל הבהמה מעבר לצלעות. טריפה. דשמא ניקבה הריאה. מיהו א״צ לבדוק בצלעות [נ״ג א׳]. והב״ח מחמיר גם ביד שנשבר או נשמט. מחשש עיכול ניביה. ומה דקאמר בש״ס [דנ״ז א׳] דבנשמטו ידי הבהמה כשר. היינו קצה התחתון במקים שמחובר לארכובה התחתונה. ורש״ל מחמיר רק בנשבר סמוך לגוף. ולא בנשמט. שמבואר בש״ס להיתר [ונ״ל טעם רש״ל. דדוקא בנשבר חיישינן שמא ע״י חוזק השבירה נקרע עור הריאה לפנים. אף שלא ראינו שנצרר הדם. או שמא היה נצרר הדם בדופן הבהמה וחזר ונתרפא]. והפר״ח כתב דבבהמת עכו״ם ראוי להחמיר בנשבר או נשמט. ובבהמת ישראל כשר בשניהן. ונ״ל דאף לב״ח דחייש לעיכול ניבא. עכ״פ מהני בדיקה שלא נתעכל:

ב) וכ״כ נמי בנ״ב ס״כ. ובמהדורא בתרא שלו כ״ג. דבנדבקו כתולדתן א״צ בדיקה בניבין. ונ״ל ראיה מגף שנשבר סמוך לגוף. דג״כ חיישי׳ שם לנקיבת הריאה [ולב״ח ולש״ד חיישי׳ גם לעיכל ניבא שם. ואפ״ה בחזרו השברים ונדבקו כתולדותן מכשרינן בהפ״מ. דמדנדבקו כתולדתן הו״ל כלא נשבר כלל. ומ״ש שם בש״ד בשם כרו״פ דחלילה להקל. במחכ״ת. כוונת הכרו״פ היינו להקל טפי מהש״ך להכשיר אף שלא בהפ״מ [ע״ש]. ועכ״פ שמעינן דבגף שנשבר וחזר. ונדבק כתולדתו א״צ בדיקה בריאה. דאל״כ א״א לבדוק אחר נקב בריאה שלא במקום ידוע. וע״כ דה״ט דבנדבק כתולדתו הו״ל כלא נשבר כלל. א״כ ה״נ בקולית בחזר ונקשר יפה א״צ בדיקה בניבין מה״ט. אבל בנדבקו יחד שלא כתולדתן וכ״ש בלא נדבקו כלל. אף ע״ג שעור ובשר שלימין סביב. דכשר עכ״פ בהפ״מ צריך על כל פנים לבדוק בניבין. וכן משמע משפתי דעת [נ״ה סק״ה] דהרי רמ״א שם כתב דקולית שנשבר סמוך לגוף טריפה שלא בהפ״מ אפילו חזרו ונדבקו השברים. דחיישינן דאיעכל ניבא. וכתב עליו הש״ך דרמ״א מיירי אף בנדבקו כתולדתן. והקשה עליו השפתי דעת. דפשיטא דבהכי מיירי רמ״א. דאי בלא נדבק כתולדתן. ל״ל טעמא דטריפה משום איעכל ניבא. הרי בל״ז טריפה באין הפ״מ משום שבירת העצם שם. ואפי׳ היה רחוק מהגוף. ותירץ דאי משום שבירת העצם הוה סגי בשעור ובשר שלימין. ור״ל שא״צ לבדוק הניבין. משא״כ בדחיישינן משום איעכול. כשמכשירין בהפ״מ בנדבקו שלא כתולדתן צריך עכ״פ לבדוק הניבין. וכ״כ מוכח מדברי השפתי דעת [נ״ה סקי״ד] שכ׳ דבנדבקו שלא כתולדתן צריך בדיקה בניבין לש״ך. דהרי כתב שם דצ״ע להכשיר כן. מדהו״ל ב׳ קולות. א׳ דנימא דבקיאינן בעיכול ניבא וכו׳. עכ״ל. הרי דמצריך בפירוש בדיקה בניבין. אולם מ״ש דצ״ע להתיר מדהו״ל בי׳ קולות תמוה בעיני. דהן אמת דקיי״ל ב׳ קולות לא מקלינן [כי״ד קצ״ט ז׳]. ומזה למד רט״ז [י״ד סס״י צ״א] לומר גם שם כן. ולפע״ד ילפי הך מלתא רבעתו״ס והרא״ש [נדה דס״ז ב]. ממה דקיי״ל דכל תרתי לרעותא לחומרא [בסי׳ ל״ז]. ולפע״ד גם זה מקורו א) בש״ס [תמורה דכ״א ב] דלהכי רק בחטאת שאבדה ונמצאת גם בעלת מום תמות ולא תרעה. מדהו״ל תרתי לרעותא. וכמ״ש רש״י שם [סוף ע״ב]. אמנם ק״ל הרי בכל ב׳ לרעותא צריך שיעידו ב׳ הריעותות עדות מכוונת ושיעמדו ב׳ הריעותות במקום אחד. וכמ״ש המשבצות בעצמו [בי״ד סי׳ ל״ז בדיני תרתי לרעותא]. ומהא שפיר ילפינן [בי״ד סי׳ קצ״ט] דלא מקלינן ב׳ קולות בחד טבילה. וכ״כ בב׳ הקולות באותה הבלוע [כרט״ז ססי׳ צ״א]. אבל הכא הך קולא דנבדק באיעכל ניביה לא תלי כלל באידך קולא להקל בשהעור שלם. ואינן מענין אחד כלל. לכן נ״ל דהמיקל בכה״ג כש״ך. לעת הצורך והפסד קצת. לא הפסיד.

לפי כתב-יד קופמן

בהמה שניתחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשירה מן הארכובה ולמעלה פסולה – המשנה חוזרת לדיני טריפות שנדונו בפרק ו, ותמוה שדיני טריפות נותקו ולא נשנו ברצף. להלן ננסה לענות על השאלה. הבבלי (עו ע״א) מסביר שהכוונה לאחד הטלפיים הקדמיים; במשנה גופה אין ראיה לפרשנות זו. ארכובה היא הברך¹. וכן שניטל צומת הגידים – צומת הגידים הוא הנקודה שבה מתרכזים כל גידי הרגל (הטלף – בבלי, עו ע״א). קרע בנקודה זו גורם לשיתוק הרגל. צומת הגידים נזכר בין פסולי העוף, וכן דין חיתוך הרגליים: ״נתחתכה ירך שלה מן הארכובה למטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה נשבר העצם וניטל צומת הגידים שלה פסולה רבי שמעון בן אליעזר מכשיר מפני שיכולה ליכוות ולחיות חרותה בידי אדם פסולה רבי שמעון בן אליעזר אומר² ביד כל הבריות״ (תוספתא חולין פ״ג ה״ו, עמ׳ 504). על צומת הגידים מצאנו גם דעה אחרת: ״אמר רב: שמוטת ירך בעוף כשרה. אמר ליה רבה בר רב הונא לרב הונא, והא רבנן דאתו מפומבדיתא אמרו: רב יהודה משמיה דרב אמר שמוטת ירך בעוף – טרפה! אמר ליה: ברי, נהרא נהרא ופשטיה³. אזל רבי אבא, אשכחיה לרב ירמיה בר אבא דקא בדיק בצומת הגידין, אמר ליה, למה ליה למר כולי האי? והא רב הונא אמר רב: שמוטת ירך בעוף כשרה! אמר ליה: אנא מתניתין ידענא בהמה שנחתכו רגליה; מן הארכובה ולמטה – כשרה, מן הארכובה ולמעלה – פסולה, וכן שניטל צומת הגידין״ (בבלי נז ע״א). שמוטת ירך היא מי שצומת הגידים שבה נקרע, וכאמור יש מחלוקת האם היא פסולה. קשה שהסוגיה לומדת מדין בהמה על דין עוף, אך שאלה זו כבר נוגעת להתפתחות החשיבה האמוראית או הסבוראית.

נישבר לו העצם – של הרגל או הטלף, אם רוב הבשר קיים שחיטתה מטהרתו – הניסוח חריג; צריך היה לומר שהבהמה מותרת או פסולה, כסגנון של הרישא וכסגנון כלל המשניות בנושא. ודאי שהכוונה שמותרת רק לאחר שחיטה, כרגיל, אבל הביטוי קשה. הביטוי ״שחיטתה מטהרתו״ מלמד כאילו הבהמה הייתה טמאה (פסולה) לפני השחיטה בגלל השבר, ולא היא. הבהמה פסולה עד שתישחט, והשבר פשוט אינו פוסל אותה. ייתכן שהמשנה מהלכת רק לשיטת שמעון השזורי. לשיטתו אין צורך בשחיטת שור או פרה שאמם קיימת, ושחיטת האם מטהרת. אבל אם יש שבר ברגל הבן, שחיטת האם אינה מספיקה ורק שחיטתו מטהרתו. אם כן הוא, מובן גם ניתוק משנתנו מיתר משניות הטריפות (בפרק ג), שכן משנתנו קשורה למשנה הקודמת. בתוספתא שציטטנו ההלכה מופיעה בהקשר לטריפות בכלל (סביב פרק ג). משנתנו היא חלק מדיני טריפות, וממילא אין היא עמדה מיוחדת של חכם מסוים. אפשר שזו פרשנות מקורית המעידה על מחשבת התנאים, אבל גם אפשר שזו פרשנות מאוחרת (עדיין תנאית) שכבר התקשתה במיקום המשנה ובהעמדתה כשיטה שנדחתה ממסורת ההלכה (אף שלדעתו של רבי שמעון השזורי תומכים בולטים – ראו לעיל). אם אין רוב הבשר קיים אין שחיטתה מטהרתו – שבר ללא בשר אינו מותיר סיכוי לרפואה, והבהמה טרפה. בבבלי מסביר רב: ״למעלה מן הארכובה, אם רוב הבשר קיים – זה וזה מותר, ואם לאו – זה וזה אסור; למטה מן הארכובה, אם רוב הבשר קיים – זה וזה מותר, אם לאו – אבר אסור, ובהמה מותרת״ (עו ע״ב).

התוספתא מרחיבה את ההלכה: ״יש מן האיברין שהן פסולין. אבר מדולדל בבהמה אין בו להעלות ארוכה, בשר מדולדל בבהמה אין בו להעלות ארוכה, נשבר העצם ויצא לחוץ, ואין רוב עור ובשר מקיפין אותו. כיצד הוא עושה, נוטלו ומשלים [ומשליכו]⁠⁴ והשאר הרי זה מותר״ (פ״ג ה״ח, עמ׳ 504). עיקרון זה של סיכוי להירפא חוזר גם בהלכות אחרות, כגון בדין גלודה (פ״ג מ״ב; תוספתא פ״ג ה״ז, עמ׳ 504).

אותה הלכה כמו במשנתנו חוזרת בדיני בכורות. שם נחשב מקרה כזה למום המצדיק שחיטת הבהמה (משנה בכורות פ״ו מ״ח). לפי המשתמע שם מכל מרכיבי הרשימה, הבהמה כשרה לאכילה והמום גורם רק לכך שאין להעלותה למזבח, ומותר לשחטה שחיטת חולין. אפשר אפוא שלפנינו מחלוקת בין המשניות בנושא. מכל מקום, אילו היה מצב כזה טרפה ודאי שהוא מום בבכור, ואילו משנת בכורות מציגה את הדברים כחידוש של אילה המומחה בן דור יבנה.

נמצא אפוא שמשנתנו שנויה במחלוקת, ובתלמוד הבבלי גם דעות אחרות. להשערתנו משנתנו היא המשך דברי שמעון השזורי, וממילא החכמים החלוקים עליו חלוקים על ההלכה במשנה.

1. בהלכות טרפות של בני ארץ ישראל מתנהל דיון משנה בשאלה האם כאשר העצם יוצאת עדיין הבהמה כשרה. ראו אפשטיין, מחקרים, עמ׳ 342. ההלכה הארץ-ישראלית מבוססת על התוספתא בפ״ג ה״ח, ובבבלי היא שנויה במחלוקת. כל השאלה אינה מעסיקה את המשנה.

2. בבבלי, נה ע״ב, מתנהל דיון האם רשב״א בא להקל או להחמיר.

3. בני, נהר נהר ודרכו, כלומר בכל מקום הלכה אחרת.

4. כך בכתב יד וינה, והכוונה שהאבר אסור והבהמה מותרת. אבחנה זו מצויה בבבלי, עו ע״ב, אם כי לעניין שונה במקצת. המשפט קשה.

(ז) הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָהּ שִׁלְיָא, נֶפֶשׁ הַיָּפָה תֹּאכְלֶנָּה, וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא טֻמְאַת אֳכָלִין וְלֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. חִשֵּׁב עָלֶיהָ, מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ, אֲסוּרָה בַאֲכִילָה. סִימַן וָלָד בָּאִשָּׁה, וְסִימַן וָלָד בַּבְּהֵמָה. הַמְבַכֶּרֶת שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא, יַשְׁלִיכֶנָּה לִכְלָבִים. וּבַמֻּקְדָּשִׁין, תִּקָּבֵר. וְאֵין קוֹבְרִין אוֹתָהּ בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים, וְאֵין תּוֹלִין אוֹתָהּ בְּאִילָן, מִפְנֵי דַּרְכֵי הָאֱמֹרִי.

In the case of one who slaughters an animal and finds a placenta in its womb, one with a hearty soul [nefesh hayafa], i.e., who is not repulsed by it, may eat it, as its consumption was permitted by virtue of the slaughter of the mother. Nevertheless, since generally speaking, people do not consume such placentas, it is not regarded as food and so it cannot become impure with the ritual impurity of food even were it to come into contact with a source of impurity. And furthermore, it does not impart the ritual impurity of animal carcasses as it was permitted by virtue of the slaughter of the mother. But if one intended to eat it, one thereby elevated it to the status of food, and the placenta becomes impure with the ritual impurity of food if it comes into contact with a source of impurity. But even so, it still does not impart the ritual impurity of animal carcasses.
With regard to a placenta, part of which emerged from the womb before the mother was slaughtered, its consumption is prohibited even after the mother animal is slaughtered because the emergence of the placenta is an indication of a fetus in a woman and an indication of a fetus in an animal. Accordingly, there is a concern that the head of the fetus might have emerged in that part of the placenta, thereby rendering the fetus as having been born, a status that precludes it from being permitted by the slaughter of its mother. Since the offspring is prohibited, its placenta is likewise prohibited.
If an animal that was giving birth to its firstborn expelled a placenta, one may cast it to the dogs, and one does not need to be concerned that the placenta came from a male fetus that has the consecrated status of a firstborn. But in the case of sacrificial animals the placenta must be buried, because it came from a fetus that is assumed to have been sacred. The mishna adds: But one may neither bury it at an intersection, nor may one hang it on a tree, superstitious rites intended to prevent the animal from miscarrying again, due to the prohibition against following the ways of the Amorite, which prohibits Jews from practicing the superstitious rites observed by gentiles.

[י] הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָהּ שִׁלְיָה, נֶפֶשׁ הַיָּפָה תֹאכַל.

אֵינָה מְטַמָּא טֻמְאַת אֳכָלִין, וְלֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת.

חִשֵּׁב עָלֶיהָ, מְטַמָּא טֻמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת.

שִׁלְיָה [שֶׁיָּצְתָה] מִקְצָתָהּ, אֲסוּרָה בַאֲכִילָה.

כְּסִימַן הַוֶּלֶד בָּאִשָּׁה, כָּךְ סִימַן הַוֶּלֶד בַּבְּהֵמָה.

מְבַכֶּרֶת שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָה, יַשְׁלִיכֶנָּה לַכְּלָבִין.

וּבַמֻּקְדָּשִׁין, תִּקָּבֵר.

לֹא הָיוּ קוֹבְרִין אוֹתָהּ בְּפָרָשַׁת הַדְּרָכִים, וְאֵין תּוֹלִין אוֹתָהּ בָּאִילָן, מִשֵּׁם דַרְכֵי הָאֱמֹרִי.

תוספתא חולין ד׳:ט׳

הַמְּבַכֶּרֶת שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא, יַשְׁלִיכֶנָּה לַכְּלָבִים. וּבַמֻּקְדָּשִׁין, תִּקָּבֵר, מִפְּנֵי שֶׁגִּדּוּלָהּ קָדַשׁ. שִׁלְיָא אֵין מְפַגֶּלֶת אֶת הַזֶּבַח, לֹא חוּץ לִזְמַנּוֹ וְלֹא חוּץ לִמְקוֹמוֹ. אֵין מַחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בָּהּ מִשּׁוּם פְּסוּל וְהַמַּעֲלֶה אוֹתוֹ בַחוּץ, פָּטוּר.

בבלי חולין ע״ז.

השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה כו׳ – השליא הזאת והוא הכיס שבתוכו יהיה עובר ההוא חשוב כזבלין וכמותרות ולפיכך אינו מטמא כמו שמטמאת הנבלה אם היתה השליא הזאת שליית נבלה ואין השליא הזאת נטמאת כמו שמתטמאין האוכלין אלא א״כ חישב עליה לאוכלה לפי שכל מה שאינו ראויה לאכילה אצל ההמון אין מטמא כמו שמטמאין האוכלין עד שיחשב לאכילה כמו שיתבאר במסכת טהרות ובמסכת עוקצים. וידוע שאינו מתקדש בבכורה אלא הזכר ולא כל זכר ג״כ לפי שאם היה אותו זכר משונה ממינו בצורתו אינו קדוש כמו שיתבאר במסכת בכורות והשליא הזאת אפשר שהיא שליית זכר או נקבה ואפילו אמרנו שהוא זכר שמא אינו קדוש בבכורה ולפיכך מותר לו שישליכנה לכלבים אבל אם היתה בהמת קדשים והפילה שליא הרי זו תקבר לפי שכל מה שתלד זכר או נקבה הרי קדוש כמו שיתבאר בתמורה:

שִׁלְיָא. כְּמִין כִּיס שֶׁהָעֻבָּר מֻנָּח בְּתוֹכוֹ:

נֶפֶשׁ הַיָּפָה. שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ קָצָה בָהּ מֵחֲמַת מִאוּס:

תֹּאכְלֶנָּה. וְלֹא אָמְרִינַן אֵבָר מִן הַחַי הוּא, אֶלָּא גַם הִיא נִתֶּרֶת בִּשְׁחִיטַת הָאֵם:

וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה. דְּלָא חֲשִׁיבָא אֹכֶל:

וְלֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. אִם מֵתָה הַבְּהֵמָה:

מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין. אִם נָגְעָה בַּטֻּמְאָה, דְּמַחֲשָׁבָה מְשַׁוְיָא לֵיהּ אֹכֶל. אֲבָל טֻמְאַת נְבֵלוֹת לֹא, דְּלָאו בָּשָׂר הוּא אֶלָּא כִּשְׁאָר אֹכֶל בְּעַלְמָא הוּא:

אֲסוּרָה בַאֲכִילָה. וְאַף עַל גַּב דְּלֹא נָפַק אֶלָּא פּוּרְתָּא וּפְשִׁיטָא דְּכָל מִחוּי הַוָּלָד לֹא הָיָה שָׁם, מִכָּל מָקוֹם חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא בְּאוֹתוֹ מִקְצָת יָצָא רֹאשׁ הַוָּלָד וַהֲרֵי הוּא כְיָלוּד: [הָכִי גָרְסִינַן] סִימַן וָלָד בָּאִשָּׁה, וְסִימַן וָלָד בַּבְּהֵמָה: הַמְבַכֶּרֶת. זֶהוּ פֶּטֶר רֶחֶם שֶׁלָּהּ:

יַשְׁלִיכֶנָּה לִכְלָבִים. שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה בָּהּ. דְּאַף עַל גַּב דְּאֵין שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד, הָכָא רֻבָּא לָאו בַּת מְקַדְּשָׁא הִיא, דְּדִלְמָא נְקֵבָה הֲוָת אוֹ נִדְמֶה הֲוָה וְלֹא קַדִּישׁ:

וּבַמֻּקְדָּשִׁין. כְּגוֹן בֶּהֱמַת שְׁלָמִים שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא:

תִּקָּבֵר. דְּכֵיוָן דְּאֵין שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד, קַדְּשָׁה, דְּבֵין זָכָר וּבֵין נְקֵבָה דְּנָפֵיק מִבֶּהֱמַת הֶקְדֵּשׁ, קַדִּישׁ:

בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים. מָקוֹם שֶׁהַדְּרָכִים מִתְפָּרְשִׁים לִשְׁנַיִם, וְדֶרֶךְ הַמְנַחֲשִׁים לְקָבְרָהּ שָׁם כְּדֵי שֶׁלֹּא תַפִּיל עוֹד:

דַּרְכֵי הָאֱמֹרִי. נִחוּשׁ. וּכְתִיב לֹא תַעֲשֶׂה כְמַעֲשֵׂיהֶם:

שליא (placenta–after-birth) – a jind of pocket where the fetus is placed into it.

נפש היפה – for it is not counted on in his mind (and therefore forbidden to handle) on account of its repulsiveness.

תאכלנה – but we don’t say that it is the limb from a living animal (i.e., one of the seven Noahide commandments), but also is a remnant from the ritual slaughtering of the mother [animal].

ואינה מטמאה – as it is not considered food.

ולא טומאת נבילות – if the animal died.

מטמאה טומאת אוכלין (if he gave thought to it – for use as food) – of it came in contact with defilement, that his thought considers it as food. But not the uncleanness of carrion, for it is not meat but rather, merely like the rest of food in general.

אסורה באכילה – and even though only a small part of it (i..e, the placenta–after-birth) came out, and it is obvious that all that all of the cleansing of the fetus was not there, we are concerned perhaps that with that particular piece, the head of the offspring came out and that is considered like it is born.

[הכי גרסינן] סימן ולד באשה. וסימן ולד בבהמה: המבכרת – this is her first issue of her womb.

ישליכנה לכלבים – for there is no sanctity in it. For even though there is no placenta–after-birth without a offspring, here, the majority is not sanctified, for perhaps it was a female, or it was an animal suspected of looking like one (i.e., a lamb looking like a kid and vice-versa – or a hybrid), and it is not holy (see Mishnah 1 of this chapter).

ובמוקדשין – as, for example, the cattle of peace-offering–well-being which expelled the after-birth–placenta.

תקבר – for since there is no after-birth–placenta without offspring, it is sanctified, for whether a male or a female that left from the animal that was sanctified to the Temple is holy.

בפרשת דרכים – a place where the paths separate into two. And the path of diviners to bury her there in order that she will not abort anymore.

דרכי האמורי – sorcery, as it is written (Exodus 23:24}: “[you shall not bow down to the gods in worship] or follow their practices.”

ומצא בה שליא הנפש היפה תאכלנה. הגיה ה״ר יהוסף ז״ל תאבל וכתב כן מצאתי בכל הספרים. וביד שם בהלכות מ״א פ״ה סימן י״ג. ובגמ׳ מנא ה״מ דת״ר כל בבהמה תאכלו כלומר כל אשר בבהמה תאכלו לרבות את השליא יכול אפילו יצאת מקצתה ת״ל אותה אותה ולא שלייתה ופריך מכדי אין שליא בלא ולד למה לו קרא למימר ולא שלייתה פשיטא דאסורה דשמא יצא הולד והרי הוא כילוד ושליא בתריה אזלא ולא שריתה שחיטה ומשני קרא אסמכתא בעלמא ועיקר קרא לחותך מן הטחול ומן הכליות. ועיין בת״כ פ׳ שמיני רפ״ג:

ואינה מטמאה טומאת אוכלין. לפי שאינה בשר. וביד פ״ד דהלכות מ״א סימן ה׳ ובפ״א דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ט״ו. ובטור י״ד סימן שט״ו:

חישב עליה. לאכילה:

שליא שיצאת מקצתה אסורה באכילה. ולא אמרן אלא שאינה קשורה בולד שבפנים דהתם איכא למימר שזה שבפנים היתה שליא אחרת ונימוחה ויצאת ושליא זו של ולד אחר היתה ונימוח הולד ויצא אבל קשורה בו ודאי שליא זו שלו היתה ומותרת באכילה. ואיתא להאי בבא בפ״ק דב״ק דף י״א ובראש פירקין ותוס׳ ר״פ יש בכור ודפ׳ המפלת דף כ״ו:

כסימן ולד. תוס׳ רפ״ג דבכורות:

כך סימן ולד בבהמה. וא״ת מה פשוט בזה יותר מבזה וי״ס דלא גרסי כסימן בכאף אלא גרסי סימן ולד באשה סימן ולד בבהמה ורבי אומר שיש לישב משום דתנן בנדה ובבכורות בפ׳ הלוקח בהמה דבאשה הוי שפיר סימן ולד דכן תנן התם ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא לכך קאמר דאע״ג דבבהמה לא הוי שפיר סימן ולד מ״מ בשליה שוה לאשה תוס׳ ז״ל. ורש״י ז״ל כתב ה״ג סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה פי׳ שליא שיצאת מקצתה אסורה באכילה אפילו מה שהיה בפנים בשעת שחיטה לפי שהשליא סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה וחיישינן דילמא בההוא מקצת דנפיק יצא הראש והוי כילוד הלכך כולה אסורה דשדינן לה בתר רישא ע״כ. ובפי׳ רעז״ל נראה שצריך להגיה הכי גרסי׳ סימן ולד כו׳. והרי״ף והר״ן ז״ל נראה דגרסי כסימן וכו׳ ופי׳ הר״ן ז״ל ל״מ היכא דאית בה ולד אלא אפילו לא נמצא כלום בשליא אלא שנימוח הכל חיישינן שמא ולד היה בו ונימוח ובאותו זמן היה ראשו קיים ויצא לחוץ אלא שנימוח הכל אח״כ דאמרי׳ אין שליא בלא ולד כי היכי דאמרי׳ באשה לענין טומאת לידה שהשליא סימן ולד הוא וטמאה לידה ע״כ:

המבכרת וכו׳. תוס׳ פ׳ פרת חטאת דף קי״ד ודפ״ג דבכורות דף כ״א ודפ׳ המפלת דף כ״ז. ועיין במה שכתבתי בשם תוס׳ ז״ל שם בבכורות רפ״ג:

משום דרכי האמורי. כתוב בשלטי הגבורים ס״פ במה אשה בשם מז״ה ז״ל ואע״פ שלרפואה עושין כך לא התירו דבר שהוא משום רפואה אלא ברפואת גוף אדם ולא ברפואת ממון ע״כ. ובגמ׳ אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שיש בו רפואה כגון משקה או סם או לחש שלוחש על המכה אין בו משום דרכי האמורי. אין בו רפואה כגון שעושין שלא על החולי כגון קבורת שליא בפרשת דרכים וכיוצא בהם שדומין לניחוש יש בו משום דרכי האמורי כך כתב רש״י ז״ל כאן ובס״פ במה אשה פי׳ דבר שיש בו משום רפואה שניכר שיש בו משום רפואה אבל דבר שאינו ניכר שיש בו רפואה אע״פ שיש בו רפואה יש בו משום דרכי האמורי ולא מחוור דהא שרי התם שן של שועל ומסמר הצלוב אע״פ שאין רפואתם נכרת אלא ה״ק כל שיש בו משום רפואה ואע״פ שאינה נכרת שרי שלא אסרה תורה משום דרכי האמורי אלא אותם מעשי תוהו שלהם שאין בהם תועלת הר״ן ז״ל. וביד פ״ד דהלכות בכורות סימן י׳ י״א:

סימן ולד כו׳. לשון הר״ב ה״ג סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה. וכ״כ רש״י וכלומר לאפוקי דגרסי כך סימן ולד בבהמה דקשיא להו דמאי פשיטותא באשה יותר מבבהמה. דברפ״ג דבכורות תנן ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא. ומיהו התוס׳ שם מישבים אותה גירסא דמשום דשפיר אינו סימן ולד בבהמה כמו באשה. נקט כי האי לישנא. דמ״מ שליא הוא סימן ולד בבהמה כמו באשה:

ישליכנה לכלבים. כ׳ הר״ב רובא לאו בת מקדשא היא כו׳ או נדמה הוה. פי׳ רחל שילדה מין העז. או עז שילדה דומה לרחל. דלא קדיש כדתנן במ״ה פ״ב דבכורות ועי׳ עוד ריש פ״ג דבכורות:

[*דרכי האמורי. פי׳ הר״ב ניחוש וכתי׳ לא תעשה כמעשיהם. וכן לשון רש״י ואינו מקרא. אבל כתיב בפ׳ אחרי וכמעשה ארץ כנען וגו׳ לא תעשו. ואחזוהו בקצרה. וצריך להגיה במקום תעשה תעשו. [צ״ל כמעשיהם לא תעשו] ובמסכת שבת ספ״ו. פירשו הר״ב ורש״י. מדכתיב (ויקרא י״ח) ובחקותיהם לא תלכו]:

{כ} כְּלוֹמַר, לַאֲפוֹקֵי דְגָרְסֵי, כָּךְ סִימַן וָלָד בַּבְּהֵמָה. דְּקַשְׁיָא לְהוּ דְּמַאי פְּשִׁיטוּתָא בָּאִשָּׁה יוֹתֵר מִבַּבְּהֵמָה, דִּבְרֵישׁ פֶּרֶק ג׳ דִּבְכוֹרוֹת תְּנַן וּבַגַּסָּה שִׁלְיָא וּבָאִשָּׁה שָׁפִיר וְשִׁלְיָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

{כא} פֵּרוּשׁ רָחֵל שֶׁיָּלְדָה מִין הָעֵז, אוֹ עֵז שֶׁיָּלְדָה דּוֹמֶה לְרָחֵל, דְּלֹא קַדִּישׁ, כְּדִתְנַן בְּמִשְׁנָה ה׳ פֶּרֶק ב׳ דִּבְכוֹרוֹת:

{כב} וְאֵינוֹ מִקְרָא. אֶלָּא כְּתִיב בְּפָרָשַׁת אַחֲרֵי מוֹת וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן וְגוֹ׳ לֹא תַעֲשׂוּ. וְצָרִיךְ לְהַגִּיהַּ בִּמְקוֹם תַעֲשֶׂה תַעֲשׂוּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

מט) השוחט את הבהמה ומצא בה שליא
הוא כעין כיס ברחם הבהמה שהעובר מונח בתוכו:

נ) נפש היפה
ר״ל מי שאינו קץ לאכול השליא מחמת מיאוס:

נא) תאכלנה
דאע״ג דתלוש ועומד הוא. לא הוה כאבר מן החי. וניתר בשחוטת האם:

נב) ואינה מטמאה לא טומאת אוכלין
דבנגעה השליא בטומאה לא נטמאת. דלא חשיב מאכל שיקבל טומאה:

נג) ולא טומאת נבלות
במתה הבהמה. לא חשיב כבשר הבהמה:

נד) חישב עליה
שיאכל השליא:

נה) מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות
דמחשבתו החשיבתו כמאכל. אבל לא שיהיה כבשר:

נו) שליא שיצתה מקצתה
קודם שחיטת האם:

נז) אסורה באכילה
אף החלק שנשאר ממנה בפנים אסור. וגם הולד שבהשליא בפנים. אסור דחיישינן שמא באותה מקצת כבר יצא רוב ראש הולד והו״ל כילוד שאינו ניתר בשחיטת אמו:

נח) סימן ולד באשה
דכל שיצא השליא אף שלא נמצא בו ולד. אמו טמאה לידה. דודאי היה שם ונימוח [קצ״ד ד׳]:

נט) וסימן ולד בבהמה
לכדאמרן סי׳ נ״ז:

ס) המבכרת
בהמה שלא ילדה עדיין:

סא) שהפילה שליא ישליכנה לכלבים
ואע״ג דאין שליא בלא ולד. ובכור אסור לכלבים. י״ל דעכ״פ הוה רוב לפטור. דדלמא נקיבה הוה. או נדמה [פערהזעהעניס בל״א] הוה. שלא היה כמין אמו [ואף שהוא מיעוט שאינו מצוי. אפ״ה אמרינן גבי׳ סמוך]. ובכה״ג לא קדש בבכור:

סב) ובמוקדשין
כגון שלמים שהפילה. וכ״ש חטאת דהרי אפילו ילדה ולד ממש הרי הוא אחד מחטאות המתות:

סג) תקבר
דהרי בין זכר או נקיבה קדש הולד:

סד) ואין קוברין אותה
כל שליא שהפילה בהמה:

סה) בפרשת דרכים
במקום שהדרכים מתפרשים לשנים:

סו) ואין תולין אותה באילן
דבב׳ אופנים אלו חושבין לניחוש שלא תפיל עוד:

סז) מפני דרכי האמורי
שאסרתו תורה:

לפי כתב-יד קופמן

השוחט את הבהמה ומצא בה שיליה – כלומר בהמה ילדה ונותרה בבטנה השליה, או מה שסביר יותר שהוולד נימוק במעי האם או שהיא הפילה, שהרי איננו מכירים את הוולד של אם זו. תופעה של הפלות בעדרי בקר תדירה. השליה מעידה שהיה לאם ולד, אך כנראה הפילה אותו כאשר היה קטן ביותר, ובתוך הדם והסחי נעלם גופו הזעיר של הוולד. שאלה דומה עולה גם בדיני יולדת (משנה נידה פ״ג מ״ד). המשנה בבכורות קובעת: ״אלא אמרו סימן הולד בבהמה דקה טנוף ובגסה שליה״ (פ״ג מ״א) – בבהמה גסה הוולד נולד עטוף שליה, ובזמן ההמלטה חותכים את השליה. רועה המכיר את בהמתו מסוגל להבחין בשיירי השליה, וכך הוא יודע האם הפרה המליטה. שוחחנו בנושא זה עם מגדלי פרות בני ימינו¹. השליה היא אפוא קרום ומתוארת בתוספתא: ״שליה שאמרו תחלתה כחוט הערב, וראשה כתורמס, וחלולה כחצוצרות. אין שליה פחותה מטפח רבן שמעון בן גמליאל אמר דומה לקרקבן של תרנגול ולמה אמרו שליא והלא שליא שאין עמה ולד״ (נידה פ״ד ה״ט, עמ׳ 644). דין השליה כדין הוולד שהיה בתוכה, וכאילו נמצא עובר חי או מת במעי הפרה והוא מותר באכילה, כאמור לעיל מ״ד. נפש היפה תאכל– כך בלשון סגי נהור, כלומר מי שהתנהגותו גסה רשאי, מבחינה הלכתית, לאכול מהשליה ללא שחיטה וללא בישול². ברם אדם מתורבת יימנע מכך. אינה מטמא טומאת אוכלין – אינה נחשבת לאוכל משום שאדם רגיל יימנע מהאכילה משום שהיא נחשבת כמאוסה. היא מאוסה משום שבדרך כלל מדובר באבר רקוב למחצה שהיה קשור לעובר מת. להלן נראה סיבה נוספת לכך שהשליה מאוסה. ולא טומאת נבילות – כי העובר אינו נבלה. חשב עליה – לאכילה, מטמא טומאת אוכלין – כי היא אוכל לכל דבר, אבל לא טומאת נבילות – כמקודם. הלכות מחשבה לאוכל נדונו במשנה בעוקצין (פ״ג מ״א). שילייה מיקצתה אסורה באכילה – ברוב עדי הנוסח ״שיצאת מיקצתה״, כלומר חלקה יצא החוצה והרי היא כעובר שהוציא ידו, ולמרות שחיטת האם החלק שיצא החוצה אסור באכילה.

סימן הוולד באשה [כן] סימן הוולד בבהמה – שליה שחלקה בחוץ היא סימן שהייתה לידה או הפלה גם באישה וגם בבהמה. כאמור, הלכה זו חוזרת בבכורות ובנידה. מבכרת שהיפילה שילייה ישליכנה לכלבין – אם הפרה האם מבכרת, הרי שהשליה היא שליית בכור ואסורה באכילה. השליה נתפסת אפוא כשיריים של העובר. הבבלי מפרש שהמשנה מניחה שרוב הבכורות הם זכרים (עז ע״א). להנחה כזאת אין בסיס סטטיסטי ידוע. אין זאת אלא שהמשנה סבורה שספק בכור הוא כבכור. ובמוקדשין תיקבר – כדין בהמת קודש. ההלכה חוזרת בתוספתא (פ״ד ה״ט, עמ׳ 505).

לא היו קוברין אותה בפרשת הדרכים ואין תולין אותה באילן משם דרכי האמורי – מן הסתם חכמים מדברים על דרכי עבודה זרה, או דרכי התנהגות הציבור הפגאני שהיו קוברים את שליית הקרבנות במקומות ציבוריים.

1. תודתנו לנחום ריין, רפתן ותיק מקבוצת יבנה, שעמו שוחחנו על הנושא.

2. כך גם בירושלמי תרומות פ״י ה״ו, מז ע״ב, וראו פירושנו למנחות פי״א מ״ז.

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:

Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!

שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144

לא להציג שובDon't show again

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון