×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) סַנְדָּל עִמְקִי, וְכִיס שֶׁל שְׁנָצוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף כְּפִיפָה מִצְרִית, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף סַנְדָּל לָדִיקִי כַּיּוֹצֵא בָהֶן, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמִטַּהֲרִין שֶׁלֹּא בְאֻמָּן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלֹא כָל הַכֵּלִים מִטַּמְּאִין וּמִטַּהֲרִין שֶׁלֹּא בְאֻמָּן. אֲבָל אֵלּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻתָּרִין, טְמֵאִין, שֶׁהַהֶדְיוֹט יָכוֹל לְהַחֲזִירָם. לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִכְפִיפָה מִצְרִית, שֶׁאַף הָאֻמָּן אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ.
Regarding an Imki sandal [a sandal from the Imki valley, consisting of a piece of leather with attached straps], and a draw-string pouch, Rabbi Yehudah says: also an Egyptian basket, Rabbi Shimon ben Gamaliel says: also a Ladiki sandal [from Ludkia], anything similar to them can thereby be made [susceptible or insusceptible to being rendered] impure or pure without [the aid of] a craftsman. Rabbi Yose said: but are not all vessels able to be rendered [susceptible or insusceptible to being rendered] impure or pure and without a craftsman? Rather, these, even when they are unlaced are [susceptible to being rendered] impure, since a layperson can restore them. They said this [that unlacing something can make it insusceptible to impurity] only regarding an Egyptian basket which even a craftsman cannot [easily] restore.
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזעודהכל
[א] סַנְדָּל עִמְקִי, וְכִיס שֶׁלִּשְׁנָצוֹת, רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף קְפֵיפָה מִצְרִית; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף סַנְדָּל לַדִּיקִי כַיּוֹצֵא בָהֶן, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמִּין וּמִטַּהֲרִין שֶׁלֹּא בָאֻמָּן.⁠א אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: וַהֲלֹא כָל הַכֵּלִים מִטַּמִּין וּמִטַּהֲרִין שֶׁלֹּא בָאֻמָּן? אֲבָל אֵלּוּ, אַף עַל פִּי מֻתָּרִין, טְמֵאִין, שֶׁהַהֶדְיוֹט יָכוֹל לְהַחְזִירָן.
לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִקְפֵיפָה מִצְרִית, שֶׁאַף הָאֻמָּן אֵינוּ יָכוֹל לְהַחְזִירָהּ.
א. בכ״י: מְטַמִּין וּמְטַהֲרִין
כבר הקדמתי לך שכלי עור וכלי עץ אמנם יטמאו מן התורה בשאר טומאות מקבלים לבד ואלו הכלים אשר נמנו בכאן הן יתפשטו ויחזרו ויתקבצו ויחזירו מקבלים לפי שיש להן לולאות וקרסין יכנסו בלולאות ויחברו הכלי: וסנדל עמקי. הוא שילך בו בארץ הלחה [העמוקה] והיתה תמונתו מפורסמת כמו שזכרנו: והלדיקי. מיוחס על הארץ המפורסמת היום בלדיקין: וענין אמרו מטמאים ומטהרים שלא באומן כי כאשר הורכבו קרסים בלולאות ואפילו [בלי אומן כצ״ל] כלי אומן ויחבר הכיס עד שיחזרהו כלי קבול הנה הוא יטמא וכן אם היה מעשה אומן ואחר בא הדיוט ומתח הפתילים העוברים בלולאות והסיר קשורו ופשט אותו הנה הוא כבר נטהר ואמר ר׳ יוסי שהכלים כולם ג״כ לא יצרכו לאומן אבל כל ששם לכלי צורה יקבל בו הטומאה הנה הוא יטמאהו ואע״פ שהוא הדיוט וכן אם הפסיד ממנו זאת הצורה ואפילו הוא הדיוט הנה כבר טהר זה הכלי מטומאתו ואמנם אלו הכלים הנזכרים בכאן לפי שהן ואע״פ שהן חלולים ואין להם צורה תקבל בו הטומאה הנה הוא יקבל טומאה בזה הענין כי אפילו בלתי אומן יכול לתת אליו זאת הצורה בקלות וזה כשיתחבר לבד כאילו הן שלימין לא יעדרו צורה ולא נתלה במעשה אומן בלתי כפיפה מצרית לבד אשר היא טמאה [צ״ל טהורה] מיד שחותך עוביה והפסיד צורתה כי האומן לא יכול להשלימה ואיך ההדיוט והלכה כר״י.
עמקי פי׳ גאון וכן ערוך על שם מקומו כדכתיב (ירמיה מז) שארית עמקם וגרס בתעניות (דף כא.) עיר המוציאה חמש מאות רגלי כגון כפר עמקי.
כיס של שנצות. הכיס אינו קשור אלא יש לו שנצים מלמעלה ומלמטה ומכניסין באותו השנץ חוט של משיחה שקורין הישטירל״ש שסוגרים בהן את הכיס כי ההוא דבריש המצניע (דף צב.) וכיון דאיכא שנצין.
כפיפה מצרית. כמו חבל מצרית דפ״ק דסוטה (דף ז:) וכמו צורי דקל דשילהי רבי עקיבא (דף צ:) מביא נצרים והוצין וקורעין אותן ועושין מהם כמין חוטין ועושין מהם חבלים וכפיפה.
לדיקי. על שם מקומו מלודקיא.
הרי אלו מיטהרין ומיטמאין שלא באומן. כל הני יש להן רצועות ואין צריך לקושרן אלא מותח הרצועות והן נסגרין מאליהן ומתהדקין ונפתחין מאליהן כעין כיסים שלנו ואם הותרו הרצועות טהורין ור׳ יוסי סבר דאע״פ שהן מותרין טמאין כיון דהדיוט יכול להחזירה (ה) [חוץ מכפיפה כצ״ל]) והוא מכפיפה שאף האומן אין יכול להחזירה אא״כ בקי הוא ביותר.
סַנְדָּל עִמְקִי. סַנְדָּלִים הַנַּעֲשׂוֹת בִּכְפַר עִמְקִי:
כִּיס שֶׁל שְׁנָצוֹת. כְּמִין רְצוּעוֹת תְּחוּבוֹת בְּלוּלָאוֹת בִּשְׂפַת הַכִּיס וּמוֹשְׁכִים אוֹתָן אֵילָךְ וָאֵילָךְ וְהַכִּיס נִסְגָּר מֵאֵלָיו:
כְּפִיפָה מִצְרִית. סַל עָשׂוּי מִצּוּרֵי הַדֶּקֶל. מְבִיאִין נְצָרִים וְהוּצִין וְקוֹרְעִין אוֹתָן וְעוֹשִׂים מֵהֶן כְּמִין חוּטִין וְעוֹשִׂין מֵהֶן כְּפִיפָה וַחֲבָלִים:
סַנְדָּל לָדִיקִי. סַנְדָּל שֶׁעוֹשִׂים אַנְשֵׁי לָדִיקְיָא:
הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּהֲרִין וּמִטַּמְּאִין שֶׁלֹּא בְאֻמָּן. מִשּׁוּם דְּכָל הָנֵי יֵשׁ לָהֶן רְצוּעוֹת וְאֵין צָרִיךְ לְקָשְׁרָן, אֶלָּא מוֹתֵחַ בָּרְצוּעוֹת וְהֵן נִסְגָּרִים מֵאֲלֵיהֶן, וְכֵן נִפְתָּחִין מֵאֲלֵיהֶן עַל יְדֵי רְצוּעוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁמּוֹשֵׁךְ בָּהֶן, כְּעֵין שֶׁעוֹשִׂין לְכִיסִין בִּמְקוֹמֵנוּ. וְאִם הֻתְּרוּ אוֹתָן הָרְצוּעוֹת דְּשׁוּב אֵין רְאוּיִין לִסְגֹּר וְלִפְתֹּחַ, טְהוֹרִים. וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר דְּאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻתָּרִים, טְמֵאִין, כֵּיוָן דְּהֶדְיוֹט יָכוֹל לְהַחְזִירָם. חוּץ מִן הַכְּפִיפָה, דְּאַף הָאֻמָּן אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחְזִירָם. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי:
סנדל עמקי (sandals worn in valleys) – Sandals that are made in a valley village.
כיס של שנצות (a bag which is closed by means of laces) – like a species of straps inserted in loops at the rim of the pouch and we pull them this way and that and the pouch/bag is closed from itself.
כפיפה מצרית (an Egyptian basket made of palm twigs) – a basket made from the bands made of palm-bark. They bring willows and palm-leaves and tear them and make from them threads and make from them a basket of osier and rope.
סנדל לדיקי (a Laodicean sandal) – that the people of Laodicea make.
הרי אלו מיטהרין ומיטמאין שלא באומן – because all of thee have straps and there is no need to tie them, but he stretches them and they are closed from on their own, and similarly, they open from on their own through other straps that pull them. Like the kind that they make for purses in our places. But if those straps were left over, then they are further not appropriate to close and open with, they are pure. But Rabbi Yossi holds that even though they are permitted, they are impure, since a non-specialist can restore them. Except for the basket of osier, for even the artisan is not able to restore them. And the Halakha is according to Rabbi Yossi.
סנדל עמקי. הנעשה בכפר עמקי כדכתיב שארית עמקם הר״ש ז״ל בשם גאון וערוך אבל הרמב״ם ז״ל פי׳ סנדל עמקי הוא שהולכין בו בעמקים שהיא ארץ המישור והיתה צורתו ידועה בזמניהם:
כפיפה מצרית. בערוך קפיפה בקו״ף וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז״ל:
כיס של שנצות. הוא בלא תפירות אלא עור עגול וכופלין אותו וסוגרין אותו ברצועות וכשסתרו הרצועות חזר לעור פשוט ונשחת מתורת כלי וכן כולם עשויין בסגנון זה:
מיטמאין ומיטהרין שלא באומן. שאם הכניס הרצועות בלולאות אדם שאינו אומן בענין ונתקבץ הכיס ונעשה כלי קבול מקבל טומאה וכן אם עשאו אומן ובא הדיוט והתיר רצועותיו ופשטו נטהר וקאמר ר׳ יוסי דכל הכלים אין צריכין אומן אלא אפי׳ הדיוט שעשה כלי קבול מקבל טומאה וכן אם פיחת צורתו והשחיתו מהיות כלי טהור ולא הוזכרו אלו הכלים אלא לענין זה דאע״פ שהותרו רצועותיהן ונפשטו ואין להם צורת כלי קבול אפ״ה טמאים הואיל והדיוט יכול להחזירם לא בטל מהם שם כלי. הרא״ש ז״ל:
שאף האומן אינו יכול להחזירה. אם לא שהוא בקי ביותר:
הרי אלו מיטמאין ומיטהרין שלא באומן. כתב הר״ב משום דכל הני יש להן רצועות וא״צ לקשרן כו׳. וכ״כ הר״ש. וכלומר דלפיכך מיטמאין שלא באומן. וז״ל הרמב״ם כי כאשר הורכבו קרסים בלולאות ואפילו בלי אומן. ויחבר הכיס עד שיחזירהו כלי קבול הנה הוא יטמא: אר״י והלא כל הכלים מיטמאין כו׳. לשון הרמב״ם ואר״י שהכלים כולם ג״כ לא יצטרכו לאומן. אבל כל ששם לכלי צורה יקבל בו הטומאה הנה הוא יטמאהו. ואע״פ שהוא הדיוט. וכן אם הפסיד ממנו זאת הצורה ואפילו הוא הדיוט הנה כבר טהר זה הכלי מטומאתו:
{א} הָרַ״שׁ. וּכְלוֹמַר דִּלְפִיכָךְ מִטַּמְּאִין שֶׁלֹּא בְאֻמָּן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
א) סנדל עמקי
שנעשה בכפר עמקי. והוא רק חתיכת עור. ורצועה עוברת בהנקבים שבשפתו סביב. וכשרוצה לנעלו מעמיד רגלו עליו ומותח ברצועה שבשפתו. ועי״ז יתמשך העור ההוא מלמעלה לכף רגלו סביב:
ב) וכיס של שנצות
הוא נמי רק חתיכת עור פשוט. ולולאות בשפתו סביב. וב׳ רצועות עוברות בהלולאות. וכשירצה לעשות לעור זה ב״ק. מותח ברצועה זו מכאן. ובהרצועה האחרת מכאן. ועי״ז נעשה הב״ק מאליו. והרצועות העוברות בהלולאות נקראו שנצות [כך פירש הר״מ והר״ב וגם רש״י פירש כן שבת צב״א. אמנם מהערוך והר״ש משמע שהשנצות הן הלולאות]. וכל הנהו כשהסיר הרצועות א״צ אומן לחזור ולהכניס הרצועות בהלולאות כשהוציאן:
ג) ר׳ יהודה אומר אף כפיפה מצרית
הוא סל העשוי מנצרים דקין שג״כ ב״ק שלו נעשה ע״י מתיחת חבל מנצרים שעובר בנקבים שבשפתו. ולרבנן עכ״פ מדצריך קצת אומנות להחזיר חבל זה. תו אינו כאינך ב״ק שהן מעשה הדיוט לגמרי:
ד) רשב״ג אומר אף סנדל לדיקי
סנדל הנעשה במקום לדיקי. והוא ג״כ פשוטי כלי עור כהנך דלעיל. רק שצריך אומנות טפי להחזיר החבל בנקבים שבשפתו. אבל לכולן א״צ אומן ממש לתקנם כבתחילה:
ה) הרי אלו מיטמאין
דכשהכניס הרצועות מק״ט. מדיש לו השתא ב״ק כשירצה למתחו. אף שלא מתחו עדיין:
ו) ומיטהרין
דכשהיו טמאין והוציא הרצועות מהנקבים או מהלולאות ועי״ז נפשט העור נטהר [ואמק״ט]. ואע״ג דעכ״פ אם גם כשנפשט יש ברחבו השתא כשיעור לק״ט. דהיינו ה׳ על ה׳ טפחים [כפכ״ז מ״ב]. אפ״ה עכ״פ טומאה דמעיקרא פרחה ממנו מדנשתנה לכלי אחר. וככר שעשאו סדין [פכ״ח מ״ה]. אבל ודאי ביש בו ה׳ על ה׳ טפחים מק״ט להבא:
ז) שלא באומן
ר״ל אף שלא היה הקושר או המתיר אומן להחזירו יפה יפה:
ח) אמר רבי יוסי והלא כל הכלים מיטמאין ומיטהרין שלא באומן
שהרי כשיקלקלן או יתקנן אף מי שאינו אומן נטהרו או יק״ט עי״ז:
ט) אבל אלו אף על פי שהן מותרין טמאין
ר״ל דהנך אף לאחר שהוציא הרצועות מהנקבים והלולאות עדיין מק״ט ונשארו ג״כ בטומאתן:
י) לא אמרו
דבסתרן נטהרו:
יא) אלא בכפיפה מצרית שאף האומן אינו יכול להחזירה
רק בטרחה רבה ובקיאות יתירה [ר״ש ורב״א] ובהכי סגי דאף שהאומן יכול לתקנו עדיין מבלי שיוסיף לו גוף אחר אפ״ה *) נשאר בטומאתו. וכ״ש סנדל לדיקי דצריך אומנות טפי מכפיפה [כלעיל סי׳ ד׳]:
א) כך נ״ל. אמנם כל רואה יראה שזאת המשנה קשת הבנה. ורבותינו המפרשים כאן מאד צמצמו בפירושם לנו. וחלצו לשד מפי יונקיהן הערומים. דכולם פירשו דמטמאים ומטהרים שלא באומן דקאמרה מתניתין. ר״ל אפי׳ הוציא הדיוט החבל מהנקבים או הכניסו. מתטהר ומתטמא עי״ז. אלא דא״כ ק׳ טובא. דשפיר קאמר ר׳ יוסי. והרי כל הכלים וכו׳. דוכי ס״ד דס״ל לת״ק דשאר הכלים שקלקלם או תקנם הדיוט לא יתטהרו או יתטמאו עי״ז. הרי ודאי אין חילוק מי היה המקלקל או המתקן. וא״כ מ״ש סנדל עמקי וכיס דנקט ת״ק. ואת״ל דת״ק נקט הנך לרבותא. דאע״ג דבהנך בקל יכול להכניס החבל בהנקבים. אפ״ה לא אמרינן שגם קודם הכנסת החבל יהיה כאילו אינו חסר מעשה אומן. ויק״ט גם בלי הכנסת החבל. להכי קמ״ל מתטמאין שלא באומן. דאע״ג שאין הכנסת החבל מעשה אומן. אפ״ה אמק״ט מקודם רק עד אחר שהכניס החבל. וכ״כ במתטהרין שלא באומן קמ״ל. דאף דכבר נחית להו טומאה. וכבר נטמאו בשעה שהיה החבל בהנקבים. והוציא החבל. לא אמרינן דלא נטהרו עי״ז. מדבקל יכול להחזיר ולהכניסו. להכי קמ״ל מתטהרין ע״י מעשה זה. אף שאינו מעשה אומן. ליתא. דא״כ דת״ק רק לרבותא נקט הכי. א״כ מה קאמר ר״י אף כפיפה. ורשב״ג קאמר אף לדיקי. מה ענין הנך להנך שזכר ת״ק. הרי כפיפה ודאי צריך אומנות יתירה לחזור ולתקנה טפי מסנדל וכיס. וכדקאמר ר׳ יוסי שאף האומן לא יכול לתקנה. וא״כ מה אף דקאמרו ר״י ורשב״ג. והרי כ״ש הן מסנדל וכיס. ותו מה השיב ר׳ יוסי. והלא כל הכלים וכו׳. הרי גם ת״ק מודה בזה ורק לרבותא נקטו סנדל וכיס. ותו דהרי ר׳ יוסי סותר א״ע תוך כדי דיבור. דבתחלה קאמר והרי כל הכלים מתטמאין ומתטהרין וכו׳. והדר קאמר לא אמרו רק בכפיפה מצרית וכו׳. והנלפע״ד ע״פ מ״ש הר״ב לעיל (רפי״ט) במטה שנתפרקה דאף דהאיברים המפורקין נתבטל מהן הטומאה הקדומה עי״ז. וגם אמק״ט כל זמן שהן מפורקין. אפ״ה כשיחזיר ויחבר האברים שנתפרקו חוזרים לטוי״ש. ואע״ג דקיי״ל כחכמים (ספי״ח) דמטה מטמאת אברים. היינו בשנשאר יחד ארוכה וב״כ וכמ״ש בס״ד התם בפירושינו. ואילה״ק על זה מקני מנורה (פי״א מ״ז)⁠דאמרינן דאמק״ט מדאין להם שם בפ״ע משמע הא לאו הכי הוה מק״ט. אף שאינו רק אבר מהמנורה. וי״ל התם בכלי מתכות דוקא. דגם פשוטיהן מק״ט. וגם קמ״ל התם דאפי׳ היה יכול להשתמש בהקנה שנתפרקה. אפ״ה מדאין להקנה שם בפ״ע אמק״ט. א״כ י״ל הכא דת״ק ס״ל דבשאר כלים דוקא כשחסר בהן מעשה אומן לתקונם אמק״ט. ורק מתטמאין ומתטהרין ע״י שיתקן או יקלקל המעשה ההוא. אבל כשחסר מהן מעשה שא״צ אומן. דוגמת סנדל וכיס דנקט. וכגון אברי מטה או שאר כלי שנתפרקו. שאפשר להדיוט בקל להחזירן. בכה״ג אף דכל עוד שהן מפורקין נטהרו מטומאה דמעיקרא וגם אמק״ט אז. עכ״פ אם נטמא הכלי כשהיו מחוברין יחד ואח״כ נתפרק. וחזר וחיבר הפרקים חוזר לטוי״ש וכמש״ל. וכל זה בשאר כלים דדרך לפרק אברי המטה וקני מנורה וכדומה. ולשוב להחזיר שוב פרקי אבריה יחד. להכי לא הו״ל ע״י פירוקה כאילו נתבטל מהמטה ומהמנורה צורת כלי. שכשיחזר ויתקנה נאמר פנים חדשות באו לכאן ולא תחזור לטוי״ש. אלא שבשעה שמפורקת טומאתן נשארה תלויה. שכשיחזיר פרקיה יחד תחזיר לטוי״ש שנטמאה קודם שנתפרקה. אבל כפיפה מצרית ולדיקי ס״ל להת״ק דאף דצריך אומנות להחזיר החבל שבנקביו טפי מבסנדל וכיס. אפ״ה מדעכ״פ גם כשהוסר החבל מהכפיפה ולדיקי עדיין נשאר עליהן צורת כלי קצת מדאין מתפשטין יפה. עד שגם כשיוסר החבל מנקבי השפה שלהן נשאר בהן קצת שקוע עדיין באמצע. להכי לא דמו לסנדל וכיס. רק דינן כמטה ומנורה הנ״ל. דאף דבשעה שמתח והוציא ממנה החבל פרח מינה הטומאה עכ״פ כשיחזור ויכנס החבל בהנקבים. חוזר נטוי״ש. ור״י ס״ל אף בכפיפה כשהוסר החבל שבשפתותיה דינה כסנדל וכיס. ונטהרה לגמרי מטוי״ש. דאף דנשאר עליה קצת צורת כלי גם אחר שהוסר החבל עכ״פ מדצריך טרחא רבא להחזיר החבל לנקביה. להכי לא דמי למטה ומנורה שבקל יחזיר יחד אבריהן שנתפרקו. דמה״ט כששוב נתחברו יחד חוזרין לטוי״ש. אבל כפיפה כשהוסר חבל שלה ממנה. הו״ל כאילו נתנקב שום כלי נקב המטהרה. דאף שעדיין נשאר על הכלי ההוא צורתה גם אחר שניקבה. עכ״פ מדצריך מעשה אומן לתקנה. אם תקנה מקרי פנים חדשות ואינו חוזר לטוי״ש [רק בכ״מ וכדאמרן] והרי ה״נ בכפיפה צריך אומן להחזיר החבל. ולפיכך אף אחר שהחזירה אינה חוזרת לטוי״ש. ורשב״ג אומר אף לדיקי. דאף שא״צ טרחא כ״כ כבכפיפה להחזיר החבל אחר שהוסר. אפ״ה מתטהרת לגמרי ע״י הסרת החבל. אע״ג שגם הוא גם אחר שהוסר החבל עדיין נשאר קצת צורת כלי עליו ע״י השקוע קצת שנשאר באמצע. עכ״פ מדצריך טרחה ואומנות קצת להחזיר החבל. אמרינן שכשחזר והכניס החבל פנים חדשות בא לכאן ואינו חוזר לטוי״ש. וקאמר שפיר עלה ר׳ יוסי. והלא כל הכלים מתטמאין ומתטהרין שלא ע״י אומנות. וכפירוק מטה ומנורה לעיל. ואפ״ה כשהחזיר הפרקים חוזרין לטוי״ש. ומ״ש סנדל וכיס שכשהוסר מהן החבל שיטהר לגמרי מטוי״ש. גם כשיחזיר לו החבל. והיאך מודיתו כולהו לת״ק בסנדל וכיס. אלא כך הוא הדין. דאלו ר״ל סנדל וכיס אע״פ שהן מותרין טמאין ונשארו בטומאתן דגריעי טפי ממטה ומנורה מפורקין. דאף דא״צ להחזרתן אומן. עכ״פ צריך טרחא רבה להחזיר פרקיהן להכי עכ״פ בשעה שהן מפורקין נתבטל טומאתן. אבל החזרת חבל בסנדל וכיס. שהוא קל מאד להדיוט. להכי אף בשעה שהן מפורקין נשארו בטומאתן. ולא אמרו דנטהר לגמרי גם כשיחזור להכניס החבל ואינו חוזר לטוי״ש רק בכפיפה. שאף האומן אינו יכול להחזירה רק בטרחא רב׳. והו״ל תרתי לטיבותא. שצריך אומן וטרחא. להכי עדיף טפי ממטה דליכא גבה חדא לטיבותא דאית בה טרחא להחזירה. אבל עכ״פ מדאין צריך אומן לחזרתה. להכי כשחזר וחיברה חוזרת לטוי״ש. אבל סנדל לדיקי אף שצריך אומן. עכ״פ א״צ בו טרחא להאומן להחזירו אית ביה נמי רק חדא לטיבותא להכי ראוי להיות דינו כמטה הנ״ל שבשעה שמפורק עכ״פ יהיה טהור. אבל מדנשאר קצת צורת כלי עליו גם כשהוסר החבל. ע״י השקיע שנשאר באמצע. להכי גם הוא דינו כסנדל וכיס. דלא פרח טומאה ממנו כלל גם בשעה שהוסר החבל. כלל הדברים לר׳ יוסי דקיי״ל כותיה כל כלי שנתפרק יש בו ד׳ חלוקים. (א) אם נתפרק או נתקלקל שום כלי. ויש בתקונו תרתי לטיבותא. דהיינו שצריך מעשה אומן לתקנו. וגם יש טרחא להאומן עד שיתקנו. וכגון כפיפה שהוסר החבל מנקבי שפתו. או כלי שניקב נקב המטהרו. זה קלקול גמור הוא. ולפיכך אע״ג שחזר ונתקן נשאר בטהרתו ואינו חוזר לטוי״ש. (ב) וביש בתקנתו ב׳ לריעותא. דהיינו שא״צ מעשה אומן לתקנו. וגם א״צ טרחא לההדיוט לתקנו. כגון סנדל עמקי וכיס שהוסר החבל שבנקבי שפתותיהן. שבקל יכול ההדיוט להחזירו. בכה״ג אפי׳ בשעה שהוא מקולקל עדיין הוא בטומאתו. (ג) וביש בתקנתו חדא לריעותא וחדא לטיבותא. שא״צ אומן לתקנו. אבל טרחתו מרובה. כמטה שנתפרקה. או שצריך אומן אבל א״צ לו טרחא בתקנתו. אז בשעה שהוא מקולקל נטהר וכשחזר ונתקן חוזר לטוי״ש. (ד) רק אפי׳ בכה״ג. דהיינו בחדא לריעותא וחדא לטיבותא. אם בשעת קלקולו עדיין נשאר קצת צורת כלי עליו. דהיינו כסנדל לדיקי. דאף לאחר שהוסר החבל שבשפתו. אעפ״כ עדיין נשאר קצת שקוע באמצעיתו. אז דינו כב׳ לריעותא הנ״ל דאף קודם תיקונו נשאר בטוי״ש שבו:
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזהכל
 
(ב) כִּיס שֶׁל שְׁנָצוֹת שֶׁנִּטְּלוּ שְׁנָצָיו, טָמֵא. נִפְשַׁט, טָהוֹר. טָלָה עָלָיו אֶת הַמַּטְלֵת מִלְּמַטָּן, טָמֵא. כִּיס לְתוֹךְ כִּיס, שֶׁנִּטְמָא אַחַד מֵהֶן בְּמַשְׁקֶה, לֹא נִטְמָא חֲבֵרוֹ. צְרוֹר הַמַּרְגָּלִית, טָמֵא. צְרוֹר הַמָּעוֹת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים.
A draw-string pouch whose laces were removed is still [susceptible to being rendered] impure; if it flattened out, it is pure [insusceptible to impurity]. If one hung a flap on it from below [such that it can still hold something, even when flattened out], it is [susceptible to being rendered] impure. Regarding a pouch within a pouch, if one of them was rendered impure by a liquid, the other is not rendered impure. A [leather] bundle for a gem is [susceptible to being rendered] impure. Regarding a bundle for money, Rabbi Eliezer considers it [susceptible to being rendered] impure; and the Sages consider it pure [insusceptible to impurity].
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזעודהכל
[ב] כִּיס שֶׁלִּשְׁנָצוֹת שֶׁנִּטָּלוּ שְׁנָצָיו, טָמֵא; נִפְשַׁט, טָהוֹר.
טָלָה עָלָיו מַטְלֵת מִלְּמַטָּן, טָמֵא.
כִּיס בְּתוֹךְ כִּיס שֶׁנִּטַּמָּא אֶחָד מֵהֶן בְּמַשְׁקֶה, לֹא נִטַּמָּא חֲבֵרוֹ.
צְרוֹר הַמַּרְגָלִית, טָמֵא.
צְרוֹר הַמָּעוֹת, רְבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.
תפלה אימתי מקבלת טומאה משתגמר מלאכתה קיצעה אע״פ שהוא עתיד ליתן בה את הרצועה טמאה ומאימתי טהרתה של יד משיתיר משלש רוחות ושל ראש משיתיר שלש רוחות בין קציעה לחברתה. כיס בתוך כיס שנטמא אחד מהם במשקה הוא טמא וחברו טהור בד״א בזמן שהיו שניהן שוין אבל אם היה חיצון על הפנימי נטמא פנימי נטמא חיצון. נטמא חיצון לא נטמא פנימי בד״א במשקה אבל בשרץ שניהן שוין. אמר רבי נתן לא נחלקו ר׳ אליעזר וחכמים על צרור המעות שהוא טהור על מה נחלקו על צרור המרגליות שר׳ אליעזר מטמא וחכמים מטהרין. צרור המרגליות בזמן שבתוכו טמא פשוטו טהור. מיטמא ומיטהר אפילו עשרה פעמים ביום. עור שעשאו להיות נותנו על לבו בשעת הקציר מפני השרב אם יש בו חמשה על חמשה טמא ואם לאו טהור. לעקבו ולפרסתו אם חופה רוב הרגל טמא ואם לאו טהור.
דע כי שנצות שם הפתיל אשר יכנס בלולאות הכיס ויחברהו וענין נפשט שיתפשט וישוב עור פשוט ויסור ממנו הקשה: וצרור המרגלית. הוא שעצמותו בעור ויהיה מקומו כמו כיס קטן אולם כאשר כיס מעות בעור הנה מקומו א) בית קבול אין עליו אין עליו פירוד המעות כצ״ל. (ואע״פ שאין עליו תמונה לפרוד המעות) והלכה כחכמים.
שניטלו שנציו טמא. דהדיוט יכול להחזירן לר׳ יוסי ולרבנן מיירי בשלא ניטלו אלא שניטלו הרצועות מן הנקבים ועדיין תלויות בכיס.
נפשט. הכיס טהור.
טלה עליו מטלית מלמטה. מטלית לשון חתיכה כמו מטליות מטליות היו גולין דבריש מגילת איכה כלומר חתיכות חתיכות גלו ולא גלו כולם יחד ודרך הכיסין מכניסים עור קטן בין התפירה וכשפשטו נשאר העור ולא בטל קיבולו.
לא נטמא חבירו. דטומאת משקין לטמא כלים דרבנן לא חשיב חיבור.
צרור המרגלית. עושין עור ומניחין בו מרגלית להיות שמורה שם וקושרין וכאשר יוציאו ממנו המרגלית נשאר העור כמו כיס עד שיטרח ויפשיטנו מחמת שעמדה בו המרגלית ימים רבים ונצרר וכן נמי עושין מעור צרור למעות: תניא בתוספ׳ [ב״ב פ״ד] כיס שהוא בתוך כיס שנטמא א׳ מהם במשקה הוא טמא וחבירו טהור במה דברים אמורים בזמן שהיו שניהן שוין אבל אם היה החיצון עודף על הפנימי נטמא הפנימי נטמא חיצון נטמא החיצון לא נטמא הפנימי. במד״א במשקה אבל בשרץ שניהן שוין. אמר ר׳ נתן לא נחלקו ר׳ אליעזר וחכמים על צרור המעות שהוא טהור על מה נחלקו על צרור המרגלית שרבי אליעזר מטמא וחכמים מטהרין צרור המרגלית בזמן שתוכו טמא פשוטו טהור מיטמא ומיטהר אפילו עשרה פעמים ביום. פי׳ השתא אתיא מתני׳ דלא כר׳ נתן ויש ליתן טעם בצרור המרגלית דמטמא טפי משום דדרך הצרור לעמוד יותר משל מעות שרגילים להתירן מחמת שניתנו להוצאה ובסוף ארבע מיתות (דף סח.) ששאלו תלמידיו את ר׳ אליעזר הכדור והאימום והקמיע וצרור המרגלית ומשקולת קטנה מה הן. פירש שם הקונטרס כולהו משום בית קיבול העשוי למלאות. משקולת קטנה כעין משקל אוקיא או חצי אוקיא שעושין מעופרת ומחפין אותה בעור כדי שלא תחסר והעור עצמו מן המשקל וצרור המרגלית תופרין המרגלית ותולין בצואר לרפואה ולפי שנחלקו בהן רבי אליעזר וחכמים בסדר טהרות דרבנן מטהרין בהני משום דעור איתקש לשק ואינו מקבל טומאה אלא אם כן יש לו בית קיבול והני הואיל וקיבולן נעשה למלאות ולהיות מילואו בתוכו עולמית לא שמיה בית קיבול ורבי אליעזר אומר מקבלין טומאה דבית קיבול העשוי למלאות שמיה בית קיבול והיו רוצים לידע אם חזר בו ושאלוהו. וקשיא לפירוש זה דלא מצינן בכל סדר טהרות שנחלקו רבי אליעזר וחכמים בכדור ואימום וקמיע שלימין אלא בנקרעו כדפרישית לעיל בפרק כ״ג ובפ״ק דסוכה (דף יב:) גבי חיצים נקבות מסקא סוגיא דהש״ס דמהו דתימא בית קיבול העשוי למלאות לא שמיה בית קיבול קמ״ל אלמא משמע דשמיה בית קיבול ולא מיסתבר למימר דסתמא דש״ס כר׳ אליעזר אע״פ שיש לדחות דדוקא בית קיבול כי ההוא קאמר לפי שפעמים שנוטלין הברזל מן העץ. ועוד קשיא דסתם מתני׳ לעיל פ׳ י״ח [מ״ח] תפלה ארבעה כלים אלמא מקבל טומאה ואין לך בית קיבול העשוי למלאות יותר מתפילין ומה שנחלקו כאן בתוספתא בצרור המרגלית היינו טעמא כדפרישית ולא משום בית קיבול העשוי למלאות דלאו עשוי למלאות הוא אלא דומיא דצרור המעות ועוד דאפילו רבנן מודו דמקבל טומאה כל זמן שהמרגלית בתוכו כדקתני סיפא צרור המרגלית בזמן שתוכו טמא פשוטו טהור ומיטמא ומיטהר אפילו עשרה פעמים ביום ולא מיטהרי רבנן אלא לאחר שניטלה המרגלית ממנו משום שמעצמו העור מתפשט ואין קיבולו מתקיים.
שֶׁנִּטְּלוּ שְׁנָצָיו. לְרַבָּנָן מַיְרֵי שֶׁלֹּא נִטְּלוּ לְגַמְרֵי אֶלָּא שֶׁנִּתְּקוּ מִן הַלּוּלָאוֹת וַעֲדַיִן תְּלוּיוֹת בַּכִּיס. וּלְרַבִּי יוֹסֵי אֲפִלּוּ נִטְּלוּ לְגַמְרֵי, מִפְּנֵי שֶׁהֶדְיוֹט יָכוֹל לְהַחְזִירָם:
נִפְשַׁט. הַכִּיס וְנַעֲשָׂה כְּמִין עוֹר חָלָק שֶׁאֵין לוֹ בֵית קִבּוּל, טָהוֹר:
טָלָה עָלָיו מַטְלִית. נָתַן בְּשׁוּלָיו טְלַאי, כְּלוֹמַר חֲתִיכָה קְטַנָּה שֶׁל עוֹר חִבֵּר בּוֹ מִלְּמַטָּה, דְּדֶרֶךְ הַכִּיסִים מַכְנִיסִים עוֹר קָטָן בֵּין הַתְּפִירָה וּכְשֶׁפּוֹשְׁטוֹ נִשְׁאָר אוֹתוֹ הָעוֹר וְלֹא בָטַל קִבּוּלוֹ:
לֹא נִטְמָא חֲבֵרוֹ. דְּטֻמְאַת מַשְׁקִין לְטַמֵּא כֵלִים לָאו דְּאוֹרַיְתָא וְלָא חֲשִׁיב חִבּוּר:
צְרוֹר הַמַּרְגָּלִית. מַנִּיחִין מַרְגָּלִית בְּתוֹךְ עוֹר לִהְיוֹת שְׁמוּרָה שָׁם וְקוֹשְׁרִים אוֹתוֹ, וּכְשֶׁמּוֹצִיאִין הַמַּרְגָּלִית נִשְׁאָר הָעוֹר כְּמוֹ כִיס עַד שֶׁיִּטְרַח וִיפַשֵּׁט, מֵחֲמַת אוֹתָהּ מַרְגָּלִית שֶׁעָמְדָה יָמִים רַבִּים וְנִצְרַר:
צְרוֹר הַמָּעוֹת. כְּמוֹ צְרוֹר הַמַּרְגָּלִית. וְטַעֲמָא דִצְרוֹר הַמַּרְגָּלִית מִטַּמֵּא טְפֵי, מִשּׁוּם דְּדֶרֶךְ צְרוֹר הַמַּרְגָּלִית לַעֲמֹד יוֹתֵר מִצְּרוֹר הַמָּעוֹת, שֶׁצְּרוֹר הַמָּעוֹת רְגִילִים לְהַתִּיר תָּמִיד, מִשּׁוּם דִּלְהוֹצָאָה נִתְּנוּ. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים:
שניטלו שנציו (whose laces were removed) – to the Rabbis, we are speaking about that they were not removed completely, but rather that torn loose from the loops, and are still hanging in the bag. But according to Rabbi Yossi, even if they were removed completely, because a non-specialist is able to restore them.
נפשט (when it – the bag – is straightened out – so as to be a plain piece of leather) – the bag and it became like a kind of smooth piece of leather that has no receptacle, it is pure.
טלה עליו את המטלת (if he underlined the bag with a patch on the bottom) – he placed a patch on its rim, that is to say, a small piece of leather that he attached to it from the bottom, for the it is the manner of bags to bring in a small piece of leather between the stitches and when he stretches it out, the the leather remains and it does not annul its receptacle.
לא נטמא חברו – for defilement by liquids to defile vessels is not according to the Torah and is not considered an attachment.
צרור המרגלית (a piece of leather in which jewels are bound up) – they place the pearl within the leather to be protected there and they tie it, and when they remove the pearl, the leather remains like a bag until one goes to the trouble and straightens it out [by stretching it], on account of that pearl that stood for many days and was tied up.
צרור המעות (a piece of leather in which money is bound up) – like the piece of leather in which jewels are bound up. And the reason that the piece of leather in jewels is bound up defiles more, because it is the manner of the piece of leather in which jewels are bound up to stand more than the piece of leather in which money is bound up, for the piece of leather in which money is bound up is loosened all the time, because it was given for spending. And the Halakha is according to the Sages.
כיס בתוך כיס. כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז״ל:
לא נטמא חברו. בתוספתא בד״א כשהיו שניהם שוין אבל אם היה הפנימי עודף על החיצון נטמא פנימי נטמא חיצון נטמא חיצון לא נטמא פנימי. ונראה שיש טעות בתוספתא. אח״כ מצאתי כדברי בפי׳ הר״ש ז״ל וגם ברמב״ם בפכ״ח דהלכות כלים סי׳ ה׳ וז״ל הרמב״ם ז״ל שם בד״א כשהיו שפתותיהן שוין אבל אם היה החיצון עודף ונטמא הפנימי נטמא החיצון נטמא החיצון לא נטמא הפנימי ובשרץ בין כך ובין כך אם נטמא אחד מהם נטמא חברו ע״כ פי׳ מפני שטומאת השרץ מדאורייתא הלכך אפי׳ נטמא החיצון נטמא פנימי:
ר׳ אליעזר מטמא. מתני׳ דלא כר׳ נתן דא״ר נתן בתוספתא לא נחלקו ר׳ אליעזר וחכמים על צרור המעות שהוא טהור על מה נחלקו על צרור המרגליות שר׳ אליעזר מטמא וחכמים מטהרין. ופי׳ בערוך צרור המרגליות צרור המעות פי׳ בגד או עור עשוי לצור בו מרגליות או מעות ע״כ. וברמב״ם ס״פ שני דהלכות כלים ופי׳ הוא ז״ל צרור המעות אין ניכר בית קבולו ואין עליו תמונת כיס מפני פירוד המעות ע״כ:
יב) כיס של שנצות
כיס של שנצות שבמשנה א׳ מיירי בנתפשט עור הכיס והוציאו הרצועות מהלולאות. אבל עדיין נשארו הרצועות תפורות בשפת עור הכיס. ובהא פליגי רבנן ור׳ יוסי. אבל הכא מיירי שהרצועות שהוציא מהלולאות נתנתקו לגמרי מעור הכיס. ובהא לכ״ע יש חילוק. דכשנשאר הב״ק של הכיס. אע״ג שנתנתקו הרצועו׳ לגמרי אפ״ה הכיס מק״ט. אבל אם אחר שנתנתקו הרצועו׳ מהכיס נתפשט ג״כ עור הכיס. בכה״ג גם לר׳ יוסי אמק״ט עוד:
יג) שנטלו שנציו טמא
דאע״ג שנתנתקו הרצועו׳. עכ״פ כיון שנשאר ב״ק שבו מק״ט עדיין וגם נשאר בו טומאתו שנטמא תחלה:
יד) נפשט
שנעשה עי״ז כחתיכת עור פשוט בלי ב״ק:
טו) טהור
מדאית ביה תרתי שנתנתקו רצועותיו וגם נפשט העור מב״ק שהי׳ בו. תו אין בו צורת כלי ואמק״ט וגם נטהר מטומאתו תחלה:
טז) טלה עליו את המטלת מלמטן
שתפר בתחתיתו מבחוץ חתיכה קטנה מעור באמצע ועי״ז אף שיפשיט העור. נשאר עליו צורת כלי. שיהי׳ מקום החתיכה כשולים [ולהר״ב ע״י המטלית שתפר באמצעו נשאר בו ב״ק קטן אף שיפשיט העור וקק״ל א״כ פשיטא]:
יז) טמא
ר״ל אף שנתנתקו הרצועו׳ וגם נתפשט העור. אפ״ה מק״ט וגם נשאר בטומאתו שבתחלה:
יח) כיס לתוך כיס
תפורים יחד בקצה א׳ ויש ב״ק לכ״א:
יט) לא נטמא חברו
וכ״ש ב׳ כיסין מחוברי׳ יחד. דמדטומא׳ משקין לכלי׳ מדרבנן הקילו בה. אבל בטומאה דאוריי׳. בנטמא א׳ נטמא כולו. ודמי ממש לתורמל [פי״ט מ״ח] דאין אחד חיבור לחבירו. וכ״כ במרדע וזומא ליסטרן [פכ״ה מ״ב] דבנטמא א׳ במשקין חבירו טהור [ועי׳ פ״ב מ״ז ולעיל פכ״ה סי׳ כ״ד]. מיהו בהי׳ שפת החיצון עודף על הפנימי. אז בנטמא הפנימי נטמא החיצון. אבל בנטמא החיצון לא נטמא פנימי:
כ) צרור המרגלית
הוא עור שצוררין בו מרגלי׳ כדי שלא יתלכלך ושלא יאבד בקטנותו והוציא ממנו המרגלית ונשאר ב״ק בהעור בהמקום שהיה כרוך. דמדאינו רגיל לפתוח הצרור רק לזמן מרובה להכי צררו בחוזק. ועי״ז גם כשנתרוקן המרגלית משם נשאר הב״ק במקומו:
כא) טמא
וקמ״ל אף שלא התכוון לעשות הב״ק אפ״ה מחשב כשאר ב״ק ומק״ט:
כב) וחכמים מטהרים
דמעות להוצאה ניתנו וצריך לפתחו כל שעה. לפיכך אינו צוררו כ״כ בחוזק. וכשמוציא המעות אף שמתקיים זמן מה. לאחר שעה יתמהר שוב להתפשט ולא מחשב ב״ק [וכפט״ז מ״ה]. ולר״א לא דמי להתם. דהתם כולן אינו ב״ק. משא״כ הכא לפעמים מחששתו שמא יאבד צוררו בחוזק וגזרינן הא אטו הא:
ב) ובזה יובנו דברי הרמב״ם (פ״ז מכלים ה״ט וי׳) דנקט ג׳ בבי. (א) סנדל עמקי וכיס שנצית. אע״ג שכשהן מותרין [ר״ל שהוציאו הרצועות מתוך הלולאות. ונתפשט ג״כ עור הכיס] אין עליהן עוד צורת כלי [ר״ל דהרי הוא אז רק כחתיכת עור פשוט. רק שהרצועות עדיין נשארו תלויות בו] אפ״ה מק״ט. מדיכול ההדיוט להחזירן [והיינו כר׳ יוסי במשנה א׳]. (ב) וכן אם נטמאו [ר״ל הסנדל והכיס] והסיר הרצועות מהן [ר״ל שניתקן לגמרי הרצועות מהסנדל והכיס] ונפסד צורתן [ר״ל ע״י שניתק הרצועות מהן לגמרי וגם נפשט העור. נעשה לגמרי כחתיכת עור בעלמא בלי שום צורת כיס] הרי הן טהורין. אע״ג שאפשר להחזירן שלא באומן [לעיל נקט רבינו מדיכול ההדיוט להחזירן. ר״ל להחזיר הרצועות בלולאות הוא מעשה הדיוט ממש. אבל הכא נקט שיכול להחזירן שלא באומן. ר״ל אף שא״צ מעשה אומן ממש לתקנו. עכ״פ צריך אומנות יתירה מההדיוט לחזור לתפור הרצועות במקום הראוי להם משו״ה] אמק״ט [והיינו בבא ב׳ במשנה ב׳ דאתיא ככ״ע. והא דנקט הרמב״ם מלת וכן. והא לא דמי רישא לסיפא. דהתם טמא והכא טהור. י״ל דהיינו משום דהכא והתם תרווייהו בהוסרו הרצועות ונפשט העור מיירי. רק דהתם נשארו עדיין הרצועות מחוברות בהכלי. אבל הכא מיירי שנתנתקו הרצועות לגמרי מהכיס]. (ג) כיס של שנצין שנטלו שנציו [היינו נמי שנתנתקו ממנו רצועותיו לגמרי. אבל עדיין נשאר הב״ק של הכיס] עדיין הוא מק״ט. שהרי הוא מקבל [גם זאת הבבא הוא אליבא דכו״ע. והוא בבא א׳ דמשנה ב׳]. נפשט. וחזר להיות עור פשוט. טהור [אע״ג דכבר השמיענו כן רבינו לעיל. אפ״ה אצטריך לבבא זו. דהרי לעיל מיירי שנפשט ואח״כ נתקו ממנו גם הרצועות. נמצא שנתיקת הרצועות שביטל מהכיס תורת כלי. וצריך לתיקונו אומנות יתירה. לחזור ולתפור בו הרצועות משו״ה נטהר הכיס מלק״ט. אבל הכא נקט רבינו רבותא טפי. דאע״ג שנתנתקו הרצועות בעוד היה הב״ק. ואח״כ נפשט העור. נמצא שהפשטת העור הוא שביטל תורת כלי מהכיס. והרי זה ודאי יכול להתקן ע״י הדיוט לחזור ולכפוף העור סביב כדי שיהיה לו ב״ק כבתחלה. אפ״ה מדנתקו לגמרי גם הרצועות. להכי אמק״ט]. אולם להר״ש והרא״ש והר״ב שיטה אחרת בזה. דלדידהו בלא נתנתקו הרצועות. לכ״ע מק״ט עדיין. ורק בנתנתקו הרצועות פליגי במשנה א׳. אבל משנה ב׳. אוקמוה דלרבנן מק״ט. היכא שלא נתקו לגמרי. ולר׳ יוסי אפי׳ נתקו לגמרי מק״ט. מדלא נתפשט עור הכיס ג״כ. ובעניי מדנקט במשנה ב׳ לשון נטלו. מה דלא נקט כן במשנה א׳. משמע טפי דמשנה ב׳ רק בנתקו לגמרי מיירי דלא כמשנה א׳ וגם בל״ז לא יכולתי לכוון דברי רבותינו לדברי הרמב״ם בחיבורו. דלפי פי׳ הזה. צ״ל דמה שמחלק הרמב״ם בחיבורו בין נתקו הרצועות ללא נתקו. ע״כ מדפסק כרבנן. והרי בפירושו כאן פסק כר׳ יוסי. וכן פסק הר״ב כאן. וכן בדין. דהרי ר׳ יוסי נימוקו עמו (כגיטין ס״ז א׳) ואפי׳ נגד רבים (כעירובין י״ד ב׳) וכ״כ תוס׳ (תענית כ״ח א׳ ד״ה אי ר״מ). וזה דלא כרתוי״ט (מעש״ש פ״ב מ״ב) שכ׳ דנגד רבים אין הלכה כוותיה וזהו תמוה מהראיות שהבאנו. וגם רבינו חו״י בתשובותיו (ד׳ צ״ה ב׳) תמה על רתוי״ט הנ״ל מסוגיא דגיטין (ד׳ ס״ז א׳). ואילה״ק לזה מדאמרינן בש״ס (בכורות ד׳ ל״ז א׳) אין הלכה כר׳ יוסי. ומקשינן פשיטא. יחיד ורבים הלכה כרבים. ומשני סד״א ר׳ יוסי נימוקו עמו קמ״ל. ע״כ לשון הש״ס. וא״כ הרי מבורר דלפי מסקנא זו כך הוא הלכה. דאין הלכה כמותו נגד רבים. ליתא. דאדרבה מהתם מוכח איפכא. דמדלא קאמר סד״א ר׳ יוסי נימוקו עמו גם נגד רבים קמ״ל. ש״מ דבאמת דכפי המסקנא כך הוא בכל דוכתא דקיי״ל כר׳ יוסי גם נגד רבים. ורק הך דינא דהתם יוצא מן הכלל. והרי כבר כתב הרשב״א בתשובה (סי׳ תרפ״ח) דכל כללי הלכה כפלוני. אינן דוקא. דיש מהן שיוצאין מהכלל. וכן כתב גם הרשב״ם (ב״ב קל״ג ב׳ ד״ה ת״ש) וכבר כתבנו מזה במכילתין לעיל. ולכאורה י״ל דאף אם נימא דלא כרתוי״ט. אלא דגם נגד רבים הלכה כר׳ יוסי. אפ״ה י״ל דלהרמב״ם בחיבורו חזר בו מפירושו כאן דפסק כר׳ יוסי. דאע״ג דשמעינן בש״ס דהלכה כר׳ יוסי גם נגד רבים. הרי כבר כתב מהרי״ק (שורש קס״ה) דכל כללי דכייל הש״ס לומר הלכה כפלוני. היינו רק בדברים הנוהגין בזה״ז. וכן משמע נמי קצת מתוס׳ (שבת ד״ע ע״ב ד״ה נודע) ומשו״ה אף דבכל דוכתא פוסק הרמב״ם כר׳ יוסי. הכא היה נראה לו לומר הלכה כרבנן שהן רבים. אבל באמת א״א לומר כן. דהרי גם כרבנן לא אתו דברי הרמב״ם. דהרי לפי דברי רבותינו הנ״ל. ס״ל לרבנן במשנה ב׳ דאפי׳ לא נתנתקו הרצועות לגמרי אפ״ה בנפשט עור הכיס טהור. והרי הרמב״ם שפתיו ברור מללו דדוקא בנפסד צורתן לגמרי. דהיינו שנתנתקו הרצועות מהכיס. אז דוקא בנתפשט עור הכיס טהור. אע״כ לרבינו הרמב״ם רוח אחרת אתו בפי׳ המשנה. דלא כרבותינו הנ״ל:
ג) כך כ׳ בתוספתא (ב״ב דכלים פ״ד). ונל״פ דכ״ש אם שפת פנימי עודף בנטמא פנימי נטמאחיצון ולא איפכא. אמנם תמוה מלעיל (ספכ״ד) דאמרינן ממש להיפוך. דנהי דלא קשה דהתם אמרינן דבשפתותיהן שוות וטומאה בפנימית גם חיצונה טמא. והכא אמרינן דבכה״ג אינם שייכים זל״ז. י״ל התם בטומאה דאורייתא משא״כ הכא טומאת משקין דרבנן. אבל קשה דהתם אמרינן דחשיבת גובה השפה עדיף מחשיבת פנימי. ומחשב פנימי טפל לחיצון בדאוריי׳. והכא אמרינן דכששפת חיצון גבוה מפנימי. מחשב הפנימי עיקר. דכשנטמא הוא מחשב חיצון כטפל לו ונטמא עמו. ולא איפכא. ואת״ל דלהכי נטמא גם החיצון ששפתו עודף עם הפנימי שהטומאה בתוכו. מדמחוברים יחד. והתוך של זה ושל זה מחשבו כתוך א׳. ליתא. דא״כ כשהמשקה תוך העודף של החיצון הו״ל נמי לטמא הפנימי. ובל״ז תמוה דוכי משום דשפת חיצון גבוה מהפנימי מגרע גרע מאלו היה שוה להפנימי. ואם בטומאה דאורייתא אמרי׳ דחשיבת עודף עדיף מחשיבות פנימי (כספכ״ד) מכ״ש דהול״ל כן הכא בטומאת משקין דרבנן. ואין לדמות הכא כלל ללפסין זו בתוך זו וחיצון עודף דכשטומאה בפנימי גם חיצון טמא (כלעיל ספ״י) שאני ושאני דהתם הרי בכ״ח מיירי דנטמא כשהטומאה באוירו. ולהכי כשהטומאה בפנימי והחיצון עודף. הרי הגיע הטומאה גם לאויר חיצון ונטמא גם החיצון אף שהחיצון אינו מחובר כלל להפנימי. אבל הכא הרי בב׳ כיסי עור מיירי. ואין כאן חשש מטומאה תוך אויר. רק מחשש מגע תוך ורק תוכו של עיקר הכלי מחשב תוך ולא של הטפל. א״כ ודאי מסחבר טפי שנחשוב אותו ששפתו עודף לעיקר הכלי. ולא אותו שבתוכו ושפתו נמוך. ול״מ היה נ״ל דיש ט״ס בתוספ׳ וכצ״ל אם היה שפת פנימי עודף על החיצון. אז בנטמא פנימי וכו׳. ור״ל דאף דלעיל (ספכ״ד) חזינן דסגי בחשיבות גובה השפה לחוד. שיהיה האחר נחשב לו כטפל. היינו רק בטומאה דאוריי׳ מחמרינן אבל הכא מדטומאת משקין דרבנן. להכי דוקא בשיש ב׳ חשיבות בכלי א׳. שהוא פנימי וגם שפתו גבוה טפי מהחיצון אז מחשב החיצון טפל לו. אמנם הר״ש כאן וגם הרמב״ם בחיבורו (פכ״ד ה״ה מכלים) נקטו כלשון התוספתא שלפנינו. ורק שגם לפי גי׳ זו יש ט״ס שם בהרמב״ם. במ״ש אבל בנטמא א׳ מהן בשרץ לא נטמא חבירו. עכל״ר. האי מלת לא. לא הוא. וצריך למחקו. דא״כ תמוה מפ״ב דכלים מ״ז. ועי׳ רכ״מ שם שהיה לו ג״כ גי׳ אחרת בהרמב״ם. וא״כ לפי דעת רבותינו שתפסו גירסת התוספתא שלפנינו לעיקר על כרחינו צריך לנו ליישב דלא תקשי להתוספתא מלעיל (ספכ״ד) דחשיבת גובה השפה עדיף טפי מחשיבות פנימי. דשאני הכא. משום דכיון דכל עיקר מה שנרצה לידע ע״י חשיבות של א׳ מהן. היינו דע״י החשיבות מוכח שהוא התוך והשני אחוריים. א״כ בשלמא כששניהן שפתותיהן שוות. הו״ל שפיר כב׳ כלים בגוף א׳ ושניהן עקריים. וכרובע וחצי רובע לעיל (פכ״ה מ״ד) דאמרינן דבנטמא א׳ לא נטמא חבירו. וכ״כ במרדע (פכ״ה מ״ב). אבל כששפת חיצון גבוה יותר מפנימי. א״כ מוכח וניכר עי״ז שהוא העיקר. וששייכו תרווייהו אהדדי. וע״י נמיכת הפנימי ניכר שהוא התוך. ולפיכך כשנטמא פנימי נטמא חיצון. אבל התם בפכ״ד. הרי לא מאחוריים ותוך מיירי התם רק שע״י החשיבות שבא׳ מחשב הוא כעיקר ואידך כטפל. אמרו לנו חז״ל דחשיבות גובה השפה עדיף מחשיבות הפנימי. אחר כתבי כל זה. ראה זה מצאתי שרבינו הרא״ש בפירושו כאן הביא גירסת התוספתא כפי שהגהנו לעיל. ואומר שישו בני מעי. אם ספיקות שלכם כך וכו׳. וכדמומה שהרא״ש הגיה התוספתא כך מכח קושייתנו הנ״ל. ואעפ״כ כבר ישבנו בס״ד גם הגי׳ שבידינו שהיא כפי דעת הר״ש והרמב״ם:
ד) וק׳ מזה לתוס׳ שבת (ס״ג ב׳). שכתבו שכל עור רך. סגי בשיש בו כדי לצרור בו מרגלית. ואי״ל דהכא בעור קשה מיירי. ליתא. דא״כ איך אפשר לצרור בו מעות. וי״ל דלרבעתוס׳ הא דמטהרי רבנן היינו רק מהטומאה דלשעבר. מדנתבטל הב״ק דמקודם. אבל עכ״פ גם לרבנן מק״ט להבא. מדחזי מהשתא לב״ק חדש לצרור בו מרגלית בשייחדו לכך. והו״ל השתא כפנים חדשות. ואף על פי כן קצת קשה דמ״ש הך משינה לשמו (פכ״ח מ״ה). וי״ל:
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזהכל
 
(ג) כַּף לוֹקְטֵי קוֹצִים, טְהוֹרָה. הַזּוֹן וְהַבִּרְכְּיָר, טְמֵאִין. וְהַשַּׁרְווּלִים, טְמֵאִין. וְהַפְּרַקְלִימִין, טְהוֹרִין. וְכָל בֵּית אֶצְבָּעוֹת, טְהוֹרוֹת, חוּץ מִשֶּׁל קַיָּצִין, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְקַבֶּלֶת אֶת הָאוֹג. נִקְרְעָה, אִם אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת אֶת רֹב הָאוֹג, טְהוֹרָה.
A glove of thorn-pickers is pure [i.e. insusceptible to impurity]. A [leather] belt or knee-guard is [susceptible to being rendered] impure. And [leather] sleeves are [susceptible to being rendered] impure. And hand-coverings are pure [i.e. insusceptible to impurity]. And all finger-coverings are pure, except one of thorn-pickers [alternatively: pickers of Summer fruit], since it can [be used as vessels to] hold the sumac berry. If it was torn, if it cannot hold the majority of a sumac berry, it is pure [i.e. insusceptible to impurity].
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזעודהכל
[ג] כַּף לוֹקְטֵי קוֹצִים, טְהוֹרָה.
הַזּוֹן וְהַבַּרְכְּיָר, טְמֵאִין, א ב וְהַשַּׁרְוָלִין, טְמֵאִין.
וְהַפְּרַקְנֵימִין, טְהוֹרִין.
וְכָל בֵּית אֶצְבָּעוֹת, טְהוֹרוֹת, חוּץ מִשֶּׁלַּקַּיָּצִים, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְקַבֶּלֶת הָאוֹג.
נִקְרָעָה, אִם אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת אֶת רֹב הָאוֹג, טְהוֹרָה.
א. בכ״י: z?n?: חגורה, סינר
ב. בכ״י: brakhi?lion: כיסוי לזרוע
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ב]

יעשו כף מעור ישאו אותו אשר ילקטו הקוצים בידיהם שלא יזיקו אותו: הזון. אזור מעור מפורסם הצורה יקשרו אותו כמו חגורה ומזה הענין והזונות רחצו (מ״א כב): והבור כייר. דמיון שני לוחות מעור ישימו על הארכובות כדי שלא יזוקו בארץ העושין בעבודת האדמה כאשר יכרעו על ברכיהן: והשרולים. כמין בית יד של עור חזק יכניסהו האומן בזרועותיו כדי שיחזקו בגדי זרועותיו ולא יבטלו אותו ממלאכתו ונאמר שענין זאת המלה בלשון רומי הכנסת היד: וכבר קדם שפרקלימין הקאנש וירמוז בכאן אשר היא של קייצים כמו שהתבאר בכ״ד: ובית אצבעות. אזני׳ יכניסו בו האצבעות הקייצין אשר ישירו הפירות: ואוג. אלסימא״ק וכבר קדם שכלי עור אמנם יטמא מהן מקבליהן מן התורה ואלו הנזכרים לא גזרו עליהן.
כפלוקטי קוצים. כף לוקטי קוצים ובמשנה דוקנית גרסינן בהדיא כף לוקטי וכן בערוך וכן גאון ופי׳ לשם יש להם כמין כף יד מעור שלא יחבלו ידיו וראיה לדבר ובליעל כקוץ מונד כולהם כי לא ביד יקחו (שמואל ב כג).
טהורה. דאינה עשויה לקבלה.
חזון. פי׳ גאון כמין חגור ובלשון יוני קורין לו זוני והיינו הזונות רחצו דקרא (מלכים א כב). ויש מפרש והזונות כלי זיין אי נמי פי׳ זון אבנט ובלשון ארמית קמרא (א) [חגורות (בראשית ג ז) ת״י קמרין]) והיינו כפירוש הגאון.
ברכייר. פירש גאון וכן ערוך אלו שעושין מלאכה וצריכין לעמוד כורעין על ברכיהן ועושין כמו פיסת יד מעור ומשימין על ברכיהן טמאין דעשוין לקבלה.
שרוולין. פי׳ גאון וכן ערוך אלו בעלי מלאכה כשהן עושין מלאכתן ומעכבן בית יד שלהן עושים כמין בית יד של עור דחוק וצר שמשים האומן על זרועותיו שלא יפלו בגדיו הרחבים על ידיו כדי שיהו מהירין במלאכתן ולא יעכבו ידיהם. ויש מפרשים דהוא עור שמשים במלאכתו על לבו בשעת הקציר מפני השרב.
פרקלימין. בערוך גרס פרקלימין ופי׳ דבר שמחתל בו פדחתו ור״ל דלכך טהורין ופרקלינין דתנן לעיל פכ״ד [מט״ו] שלשה פרקלינין הם אין זה לא פרקלימין דהכא ולא בית אצבעות דהכא.
בית אצבעות. פירש בערוך דבר שעשוי מן העור בתים ומשים בהם אצבעותיו.
שהיא מקבלת את האוג. לפי שבשעת שמקבצים הקוצין מקבצים עמו האוג ומשים אותו לתוכה.
אוג. הוא פרי אדום כדתנן פ״ק (ב) צ״ל דמעשרות) דדמאי [מ״ב] האוג והתותים משיאדימו אילן העולה מאיליו ביער הוא ופריו דומה לשני תולעת ומבשלים אותו ומאדים התבשיל והוא כמין זרע קנבוס: תניא בתוספ׳ [שם] עור שעשאו להיות נותנו על לבו בשעת הקציר מפני השרב אם יש בו מחמשה על חמשה טמא ואם לאו טהור. לעקבו ולפרסתו אם חופה רוב הרגל טמא ואם לאו טהור.
כַּף לוֹקְטֵי קוֹצִים. כְּמִין כַּף יָד שֶׁל עוֹר תּוֹפְשִׂים מְלַקְּטֵי קוֹצִים בִּידֵיהֶן, שֶׁלֹּא יְנֻקְּבוּ יְדֵיהֶן בַּקּוֹצִים:
טְהוֹרָה. דְּאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְקַבָּלָה:
הַזּוֹן. אֵזוֹר כְּמִין אַבְנֵט. וּבִלְשׁוֹן יְוָנִי קוֹרִין לַחֲגוֹר זונ״י:
בִּרְכְּיָר. דְּפוּס שֶׁל עוֹר נָתוּן עַל הַבִּרְכַּיִם, כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לַעֲמֹד עַל בִּרְכֵּיהֶן:
טְמֵאִים. דַּעֲשׂוּיִים לְקַבָּלָה:
שַׁרְווּלִים. כְּמִין בֵּית יָד שֶׁל עוֹר דָּחוּק וָצַר שֶׁנּוֹתְנִים בַּעֲלֵי אֻמָּנוּת בִּזְרוֹעוֹתֵיהֶן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְּלוּ בִגְדֵיהֶן הָרְחָבִים עַל יָדָן וִיבַטְּלוּ אוֹתָן מִמְּלַאכְתָּן:
פְּרַקְמִינִין. גָּרְסִינַן. וְהוּא דָּבָר שֶׁמְּחַתֵּל וְקוֹשֵׁר בּוֹ פַדַּחְתּוֹ:
בֵּית אֶצְבָּעוֹת. כְּמִין יָד שֶׁל עוֹר עָשׂוּי לְהַכְנִיס אֶצְבְּעוֹתָיו לְתוֹכוֹ:
קַיָּצִין. מְלַקְּטֵי קוֹצִים. פֵּרוּשׁ אַחֵר, מְלַקְּטֵי פֵרוֹת הַקַּיִץ:
הָאוֹג. פְּרִי אָדוֹם הַמָּצוּי בָּאִילָן שֶׁגָּדֵל בַּיַּעַר מֵאֵלָיו. וּפְעָמִים שֶׁהַמְלַקְּטִים קוֹצִים בַּיְעָרִים מְלַקְּטִים הָאוֹג וְנוֹתְנִים אוֹתוֹ בְּבֵית אֶצְבָּעוֹת, נִמְצָא שֶׁהוּא עָשׂוּי לְקַבָּלָה:
כף לוקטי קוצים (glove of thorn pickers) – like a kind of leather hand-glove that thorn pickers catch in their hands, so that they don’t puncture their hands with thorns.
טהורה – that it is not made for receiving.
הזון (girdle, laborer’s apron) – a girdle/belt like a kind of belt. And in the Greek language, we call this belt ZONI.
ברכייר (brick-layer’s cushion – on which he kneels at work; stone-setter’s knee-band) – a leather frame that is placed on the knees, in order that they would be able to stand on their knees.
טמאין – for they are made for reception.
שרוולים (workingman’s leather sleeve/chest protector in hot weather) – like a kind of pressed leather narrow handle that artisans place on their arms, in order that their wide clothing will not fall on their hands and annul them from their work.
פרקמינין (greaves, leggings) – we have the reading [פרקמינין] and it is a thing that wraps up/bandages and ties up his forehead.
בית אצבעות (finger holes) – like a kind of leather hand made to put in his fingers into it.
קייצין – those who pick thorns. Another explanation, those who pick the summer fruit.
האוג (red berry of the Venus’ summachtree) – a red fruit that is found on a tee that grows in the forest on its own. And sometimes when they pick the thorns in the forests, they pick the red berry of the Venus’ summachtree and they place it in the finger-holes, as it is found that it is made for reception.
כף לוקטי קוצים. כמין כף יד של עור תופשין מלקטי קוצים בידיהן שלא ינקבו ידיהן בקוצים וראיה לדבר ובליעל כקוץ מונד כולהם כי לא ביד יקחו. וכתב הר״ש ז״ל כפלוקטי קוצים כף לוקטי קוצים ובמשנה דווקנית גרסי׳ בהדיא כף לוקטי וכן בערוך וכן גאון ע״כ:
בורכייר. דפוס של עור נתון על הברכים כדי שיוכלו לעמוד על ברכיהם עכ״ל ר״ע ז״ל. אמר המלקט הר״ש ז״ל פי׳ כשעושים מלאכתן וז״ל בשם הערוך עושי המלאכה שצריכין לעמוד כרועים על ברכיהם אבל הרמב״ם ז״ל פי׳ שהן למי שהוא נכה רגלים ע״כ ותימה שמצאתי מוגה והבוכרייר גם ע״י הרב בצלאל אשכנזי ז״ל:
שרוולים. י״מ שהוא שמשים על לבו בעת הקציר מפני השרב. וגם פה תמהתי שהגיה הרב בצלאל הנזכר ז״ל השדווליס בדלי״ת וסמ״ך ומ״מ פשוט הוא שניקוד הוי״ו בקמץ לכל הגרסאות. ומ״מ השרבנים טמאים בבי״ת ונו״ן:
הפרקלימין טהורה. ס״א טהורים:
בפי׳ ר״ע ז״ל. נר׳ שצ״ל פרקנימין גרסי׳ וכן היא גירסת הר״ש ז״ל וז״ל פרקנימין בערוך גריס פרקלימין והוא דבר שמחתל בו פדחתו ויש שגורסין פרלימנין ופרקלינין דתנן לעיל בפכ״ד שלשה פרקלינין הן אין זה לא פרקלימין דהכא ולא בית אצבעות דהכא. אבל הרמב״ם ז״ל משמע שסובר שהן אותם השנויות בפכ״ד וכן הרא״ש ז״ל וכן בערוך פרלימנין ופרקלנין נראה שענין אחד יש להם ע״כ אלא שבפירוש הר״ש ז״ל כתיבת יד ישן נושן אין זה הפירוש שכתבתי בשמו שם:
וכל בית הצביעות. כך הגיה הרב בצלאל הנז׳ ז״ל במשנה ובפירוש והן בית אצבעות:
[*כף לוקטי כו׳. פירש הר״ב כמין כף יד כו׳. ואין לו בית אצבעות אלא עור פשוט. וז״ל הרמב״ם בחבורו פ״ז מהל׳ כלים עור שאין עליו צורת כלי אינו מקבל טומאה לפיכך כף של עור שקושרים לוקטי קוצים על כפותיהן כו׳. מפני שהוא עור פשוט ואין עליו צורת כלי. ע״כ. עיין ר״פ ט״ז:
הזון. פי׳ הר״ב אזור כו׳. מסיים בו הר״ש והיינו הזונות רחצו דקרא סוף מלכים א. וכ״כ הרמב״ם]:
ברכייר. פי׳ הר״ב דפוס של עור כו׳. וז״ל הר״ש בשם הערוך אלו שעושים מלאכה וצריכים לעמוד כורעים על ברכיהן. ועושין כמו פיסת יד מעור ומשימין על ברכיהן:
[*טמאים. פי׳ הר״ב דעשוים לקבלה. וכן לשון הר״ש. והרמב״ם כתב בפי׳ כפי נא״י שהם דמיון ב׳ קערות ע״כ. ובחבורו שם כתב שיש עליהם צורת כלי]:
[*והשרוולים. פי׳ הר״ב כמין בית יד של עור דחוק כו׳. כ״כ הר״ש בשם הערוך. ומסיים בערוך. בל׳ רומי הי״ד שיר״א. וכ״כ ג״כ הרמב״ם בפירושו. שענין זאת המלה בל׳ רומי הכנסת היד. ולא ידעתי למה לא פירשו טעם טומאתן. והרמב״ם בחבורו שם כתב שעשוי כמין טבעת שמכניסין אותן האומנים בזרועותיהן וכו׳. מתטמאין כשאר כלי עור הפשוטין. ע״כ. כלומר שהם בצורת כלי]:
וכל בית אצבעות. עיין מ״ש במשנה טו פכ״ד:
[*האוג. פי׳ הר״ב פרי אדום כו׳. ועיין בפ״ק דפאה מ״ה. ומ״ש במסכת פרה פ״ג מ״י]:
{ב} וְאֵין לוֹ בֵית אֶצְבָּעוֹת, אֶלָּא עוֹר פָּשׁוּט. הָרַמְבַּ״ם:
{ג} וּלְשׁוֹן הָרַמְבַּ״ם, שֶׁיֶּשׁ עֲלֵיהֶם צוּרַת כְּלִי:
{ד} טְמֵאִין. כִּשְׁאָר כְּלֵי עוֹר הַפְּשׁוּטִין. הָרַמְבַּ״ם. כְּלוֹמַר שֶׁהֵם בְּצוּרַת כְּלִי:
כג) כף לוקטי קוצים
הוא עור פשוט כמדת פנימית כף היד. שקושרין אותו על פנימיות הכף כשלוקטין קוצים. שלא יעקצוהו כשילקטם:
כד) טהורה
דכל שאין לו ב״ק טהור מדאורייתא [כרפט״ו והתוי״ט שם] ואפ״ה כשיש בו צורת כלי גזרו בה רבנן טומאה והכא מיירי שאין בו צורת כלי [ועי׳ פכ״ד סי׳ נ״ו וסי׳ ע״א ובפרקן מ״ט]:
כה) הזון
אבנט מעור:
כו) והברכייר
ב׳ חתיכות עור שהן קערוריות. והקטע מכניס בהן ברכיו שלא ילקו כשסומך עליהן בהלוכו:
כז) טמאין
מדיש להן עכ״פ ב״ק [ועיין פ״ח מ״ג ודו״ק]:
כח) והשרוולים
הוא כעין טבעת מעור. שהאומן דוחקו על בתי ידיו הרחבות שבמלבושיו שלא יעכבוהו במלאכתו:
כט) טמאין
אף שאין להם ב״ק. וגם אין בהם ה״ט כשיעור הראוי לק״ט [כלקמן פכ״ז מ״ב]. עכ״פ הו״ל פשוטי כלי עור שיש בהן צורת כלי. ומק״ט עכ״פ מד״ס. ולהכי לא ערבינהו תנא עם זון וברכייר שהן טמאין מדאורייתא מדיש להן ב״ק וכמש״ל:
ל) והפרקליימין
שטערען בינדע מעור שלובשו על המצח להגן:
לא) טהורין
מדלא נחשב תמונתה צורת כלי כאבנט לעיל [ועיין פ״כ מ״ד ודו״ק]:
לב) וכל בית אצבעות
הוא כעין האנד שוה קטנה של עור. ויש בה כמה כיסין קטנים להכניס אצבע בכל כיס. אבל אין הכיסין ארוכין. רק כדי להכניס בהן ראשי אצבעות:
לג) טהורות
מדאין בהכיסין ב״ק דפתוחין הן בראשן נגד ראשי האצבעות:
לד) חוץ משל קייצין
היינו אותן שלובשין על האצבעות כשלוקטין פירות שגדלים בעצי קוצים. כגון אוגים וכדומה וכדמסיק:
לה) מפני שהיא מקבלת את האוג
האהן ביטטען בל״א שגדולם בעצי קוצים וכן שושנה בין החוחים וכדומה. ואמק״ט מדאינה עשויה רק שינצל המלקט מעקיצת הקוצים. ורק מדיש בה ג״כ ב״ק להכניס בתוכה האוג שלקט ועושין כן מדחושש המלקט שיסרט בשרו כשיוציא ויחזיר ידו בין הקוצים על כל אוג ואוג שילקט כשירצה להניחו לתיך הכיס שבבגדו:
ה) וכן אמרינן נמי לעיל (פכ״ד סי׳ ע״ב). וק׳ הרי במעילה (י״ח א׳) אמרינן דבקיצע עור פשוט בכוונה. מק״ט בכ״ש. מדחזי לאחיזה. ומפרש התם שקוצצי תאנים כורכין מטלית כזה על ידיהן שלא יתלכלכו. וקשה מ״ש קוצצי תאנים מקוצצי קוצים. הרי בין כך וכך קצצו בכוונה לתשמישו. ואמאי טהור. ובשלמא להרמב״ם (פכ״ג מכלים) דמצריך עכ״פ שיהיה בהעור גע״ג אצבעות. י״ל דהכא מיירי שאין בו כזה השיעור. אלא להראב״ד שם. דהתם בכ״ש ממש סגי ק׳ שפיר מהכא. ויש לדחוק דהתם מיירי בשיש בו עכ״פ צורת כלי. א״נ דהתם מיירי בעור רך. אלא דא״כ למה צריך כדי אחיזה. תוס׳ הנ״ל:
ו) כך כתבו הר״ש והר״ב. וא״ת ל״ל ב״ק הרי בל״ז מסתמא קצען בכוונה והרי צורת כלי עליהן. וי״ל אי משום צורת כלי. אמק״ט רק מדרבנן. אבל מדיש בו ב״ק מק״ט מדאורייתא. ומה״ט נמי פליג להו תנא משרוולין דסיפא דמק״ט רק מדיש בהן צורת כלי. דהו״ל רק טומאה דרבנן. וא״ת עכ״פ כיון דהכא מק״ט מדיש להן ב״ק. א״כ מה קמ״ל. הרי כבר תנינן (פי״ז מט״ו) כל שיש לו ב״ק מ״מ טמא. י״ל דקמ״ל דאף דהב״ק שבאבנט ובברכייר אינו עשוי לקבלה. אפ״ה מק״ט (ועמ״ש בס״ד לעיל פט״ו סי׳ ע״ו). ולהר״ש והר״ב דס״ל דהכא מה״ט מק״ט מדיש להן ב״ק. צ״ל אף שהב״ק קטן מאד. וכלעיל (ספי״א). אולם להרמב״ם בחיבורו (פ״ז ה״ד מכלים) זון וברכייר מק״ט. מדיש בהן צורת כלי. ולפ״ז צ״ל דאפ״ה לא כללן תנא בהדי שרוולין. משום דהנך לפעמים יש בהן טומאה דאורייתא דהיינו ביש בהן ב״ק:
ז) אולם גם מזה ק׳ כלעיל (סי׳ כ״ז). דעכ״פ אף שאין לו ב״ק. ויהיה כפשוטי כלי עור שקצצו בכוונה לתשמישו והרי יש בהכיסין צורת כלי. ולמה לא יק״ט. דבשלמא להרמב״ם הנ״ל. דמצריך לכל פשוטי כלי עור אף שקצצו בכוונה. אפ״ה צריך שיהיה בו גע״ג אצבעות. י״ל דהכא מיירי שאין כיסין אלו ארוכים רק כדי להכניס בהן קצת מראשי אצבעות. אלא להראב״ד הנ״ל דבכ״ש ממש סגי ק׳ וצ״ע:
ח) והא דתנן לעיל (פכ״ד מט״ו) דשל קייצים טהור. היינו באינו עשוי לקבלה רק ללקט קוצים גופייהו. א״נ התם מיירי בשל קייצים. דהיינו מיבשי פירות. ולובשן כדי שלא יתלכלכו ידיו בהפכו בהן התאנים שפלטו דבשן על פניהן. ורב״א הכא גריס של קוצים. והתם גריס של קייצים:
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזהכל
 
(ד) סַנְדָּל שֶׁנִּפְסְקָה אַחַת מֵאָזְנָיו וְתִקְּנָהּ, טָמֵא מִדְרָס. נִפְסְקָה שְׁנִיָּה וְתִקְּנָהּ, טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס. לֹא הִסְפִּיק לְתַקֵּן אֶת הָרִאשׁוֹנָה עַד שֶׁנִּפְסְקָה שְׁנִיָּה, טְהוֹרָה. נִפְסַק עֲקֵבוֹ, נִטַּל חוֹטְמוֹ, אוֹ שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁנַיִם, טָהוֹר. סוֹלְיָם שֶׁנִּפְסַק מִכָּל מָקוֹם, טָהוֹר. מִנְעָל שֶׁנִּפְחַת, אִם אֵינוֹ מְקַבֵּל אֶת רֹב הָרֶגֶל, טָהוֹר. מִנְעָל שֶׁעַל הָאֵמוּם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים. כָּל חֲמָתוֹת צְרוּרוֹת, טְהוֹרוֹת, חוּץ מִשֶּׁל עַרְבִיִּין. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, צְרוֹר שָׁעָה, טְהוֹרוֹת. צְרוֹר עוֹלָם, טְמֵאוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל חֲמָתוֹת צְרוּרוֹת, טְהוֹרוֹת.
Regarding a sandal with a hole [for a strap] that was broken, if one fixed it, it [retains prior impurities and thus] is impure with midras impurity [a type of impurity due to being sat on by certain types of impure individuals, rendering something an Origin of impurity]. If the second hole was broken and one fixed it, it is pure from [and can no longer retain] midras impurity, but is [still susceptible to be being rendered] impure from contact with midras impurity. If one was unable to fix the first [hole] before the second was broken, it is pure. If its heel broke off, or if its toe-piece was removed, or if it was split in two, it is pure. A heel-less slipper that was torn anywhere is pure. A shoe that was diminished [by damage], if it cannot hold the majority of the foot, it is pure. Regarding a shoe [still] on the last, Rabbi Eliezer considers it pure [i.e. insusceptible to impurity], and the Sages consider it impure. All [punctured] water skins which are tied up in a bundle are pure [insusceptible to impurity, due to being punctured], except for Arabian ones [since their ties are stronger]. Rabbi Meir says: if [they are tied in] a temporary bundle, they are pure; if [in] a permanent bundle, they are impure. Rabbi Yose says: all water skins tied up in bundles are pure.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזעודהכל
[ד] סַנְדָּל שֶׁנִּפְסְקָה אַחַת מֵאָזְנָיו, וְתִקְּנָהּ, טְמֵאָה מִדְרָס; א
נִפְסְקָה שְׁנִיָּה, וְתִקְּנָהּ, טָהֲרָה מִן הַמִּדְרָס, ב
אֲבָל טְמֵאָה מַגָּע.⁠ג לֹא הִסְפִּיק לְתַקֵּן אֶת הָרִאשׁוֹנָה עַד שֶׁנִּפְסְקָה שְׁנִיָּה, נִפְסַק עֲקֵבוֹ, נִטַּל חָטְמוֹ, אוֹ שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁנַיִם, טָהוֹר.
סֶלְיָם שֶׁנִּפְסַק מִכָּל מָקוֹם, ד
טָהוֹר.
מַנְעָל שֶׁנִּפְחַת, וְאֵינוּ מְקַבֵּל אֶת רֹב הָרֶגֶל, טָהוֹר.
מַנְעָל שֶׁעַל הָאָמוּם, רְבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמִּין.
[ה] כָּל חֲמָתוֹת צְרוּרוֹת, טְהוֹרוֹת, חוּץ מִשֶּׁלָּעַרְבִיִּים.
רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: צְרוֹר שָׁעָה, טְהוֹרוֹת.
צְרוֹר עוֹלָם, טְמֵאוֹת.
רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: כָּל חֲמָתוֹת צְרוּרוֹת, טְהוֹרוֹת.
א. בכ״י: טמא
ב. בכ״י: מחוק: טהור
ג. בכ״י: טמא
ד. בכ״י: סוליים
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ב]

סנדל של קש רבי עקיבה מטמא והאשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת ולא הודו לו סנדל שנתפסקו אזניו ונתפסקו תרסיותיו או שפירש ממנו רוב של כף אחת טהור. נפסקה אחת מאזנו או אחת מתרסיותיו או שפירשה ממנו מלא כף טמא רבי יהודה אומר הפנימית טמא החיצונה טהור. סנדל שנפחת ומקבל את רוב הרגל מנעל שנפרם וחופה את רוב הרגל ונתפסקו רצועותיו או שניטלו האצטלות שלו טמא נפחת ואינו מקבל את רוב הרגל נפרם ואינו חופה את רוב הרגל ונתפסקו אזניו טהור מנעל שעל האימום ר׳ אליעזר מטהר וחכמים מטמאין אר״ש שהרי לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים על מנעל שהוא טהור על מה נחלקו על שנטל מן האימום שר׳ אליעזר מטהר וחכמים מטמאין מפני שהאשה ננעלת בו ומחזירתו לאימום.
אמר כי כאשר נקב החמת והיה טהור מפני הנקב כמו שהתבאר בפ׳ כ׳ עוד קשר זה הנקב וסתם אותו הנה הוא טהור ולא יקבל טומאה מפני הנקב וזה הקשר אינו כלום ולא יתקיים עליו אא״כ הוא חמת הערביים שמדרכן לקשור החמת שלהן בקיום ובגמ׳ מנחות (דף לז:) אמרו האי מאן דצרייה לגלימיה לא עבד ולא כלום כמאן דשרי דמי דתנן כל חמתות צרורות טהורות חוץ משל ערביים ואמר ר׳ מאיר אם היה קשורו קשור מקרי כפי העת ואחר התיר אותו יחשב כאילו הוא מותר ויהיה טהור ואולם אם קשרהו והתקיים עליו שיהיה צרור עולם הנה הנקב כבר נסתם ומקבל טומאה ואמר ר׳ יוסי שכל החמתות ואפילו של ערביים צרורות טהורות בין צרור שעה בין צרור עולם והלכה כתנא קמא.
שנפסקה אחת מאזניו. פרק אלו קשרים (דף קיב:) מייתי לה וכעין משנה זו תנן לעיל פי״ח [מ״ו] גבי מטה שנשברה ארוכה ותיקנה ושם פירשתי.
נפסק עקיבו. כלומר נפסקו שתי אזניו אע״פ שחזר ותיקנו טהור ומקבל טומאה מכאן ולהבא. וכן אם נפרק עקיבו או ניטל חוטמו או נחלק לשנים טהור דבטל לה מתורת סנדל ולא חזי לתשמיש.
סוליים. כדאמר פ׳ מצות חליצה (דף קג:) נעלו הראוי לו פרט לסוליים שאין לו עקב.
שעל גבי האימום. י״מ לבוש האימום מעור שלא יפגום האימום ומטמאים רבנן לפי שנועלים אותו לקוצים ומחזירין אותו לאימום ולא יתכן פי׳ זה כלל דבשילהי ר״א אומר תולין (דף קמא:) מוכח בהדיא דבסתם מנעל חדש איירי שעשוי לנעילה ופליגי בהכי דרבנן סברי נגמרה מלאכתו ור״א לא חשיב ליה גמר מלאכה עד ששומטו מעל גבי האימום.
תניא בתוספתא [ב״ב פ״ד] סנדל שנתפסקו אזניו ונתפסקו תרוסיותיו או שנפרשה ממנו כף אחת טהור נפסקה אחת מאזניו או אחת מתרוסיותיו או שפירשה ממנו רוב כף אחת טמא. ר׳ יהודה אומר הפנימית טמא החיצונה טהור. סנדל שנפחת ומקבל את רוב הרגל מנעל שנפרץ וחופה את רוב הרגל ונתפסקו רצועותיו או שניטלו האונטלים שבו טמא נפחת ואינו מקבל את רוב הרגל נפרץ ואינו חופה את רוב הרגל ונתפסקו אזניו טהור מנעל האימום ר״א מטהר וחכמים מטמאין אמר ר״ש שזורי לא נחלקו ר״א וחכמים על מנעל האימום שהוא טהור על מה נחלקו על שניטל מן האימום שר״א מטהר וחכמים מטמאין מפני שהאשה נועלת בו ומחזירתו לאימום.
כל חמתות הצרורות טהורות. בשילהי הקומץ רבה (דף לז:) מפרש טעמא משום דכמאן דשרי דמי ושל ערביים אינו נוח להתיר.
צרור שעה. בערוך משמע שרוצה לפרש צרור העשוי לידע השעות דפי׳ לפני המלכים עושין חכמי האומות צלמים ונותנין בידיהן כ״ד אבנים ותחתיו ספל גדול של נחושת ובסוף כל שעה משליך הצלם מידו אבן אחת לתוך אותו הספל ונשמע קול הספל בכל המדינה ויודעין השעות. ונראה לפרש דצרור שעה היינו דאינו עשוי לקיימא וצרור עולם קשר של קיימא. ובירושלמי דכלאים משמע דאיכא דתני איפכא צרור שעה טמאות צרור עולם טהורות דתנן התם פ״ו המדלה את הגפן על מקצת אילן מאכל מותר להביא זרע תחת המותר וקתני רישא המדלה את הגפן על מקצת אילן סרק לא יביא זרע תחת המותר ואמרינן בגמרא מה בין אילן סרק לאילן מאכל אילן סרק אדם מבטלו על גבי גפנו ואילן מאכל אינו מבטלו תמן תנינן כל חמתות צרורות טהורות אית תניי תני מחליף. פי׳ בדברי ר׳ מאיר כדפרישית. ר׳ יעקב בר אחא בשם רבי ייסא כמתני׳ כלומר כמשנתינו היה שונה ולא היה מחליף אמר ר׳ יודן סימן דכלים כלאים. דלכן מה בין צרור עולם מה בין צרור שעה. פי׳ דלכן כמו דאם לא כן כלומר משנה של כלאים הוא סימן משנה של כלים היכי תנינן דכשם שכלאים אילן סרק אדם מבטלו ואסור ואילן מאכל אין אדם מבטלו ומותר כך צרור עולם דאדם מבטלו (ומותר) החבל טמא דאין עשוי להתיר וצרור שעה דאין מבטלו ועשוי להתיר טהור.
וְתִקְּנָהּ טָמֵא מִדְרָס. עֲדַיִן עוֹמֵד בְּטֻמְאָתוֹ, כֵּיוָן דְּאֹזֶן שְׁנִיָּה קַיְמָא:
טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס. אַף עַל פִּי דְּנִתַּקְּנָה רִאשׁוֹנָה קֹדֶם שֶׁנִּשְׁבְּרָה שְׁנִיָּה, מִכָּל מָקוֹם טָהוֹר, דְּפָנִים חֲדָשׁוֹת בָּאוּ לְכָאן, שֶׁלְּאַחַר שֶׁיָּרְדָה לָהּ טֻמְאַת מִדְרָס נִתְחַדְּשׁוּ לָהּ פָּנִים הַלָּלוּ, וְאֵין זוֹ הָרִאשׁוֹנָה מֵאַחַר שֶׁכְּבָר נִתְקַלְקֵל בָּהּ כְּדֵי בִּטּוּלָהּ:
אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס. מִשּׁוּם דְּאֹזֶן רִאשׁוֹנָה כְּשֶׁנִּשְׁבְּרָה וְתִקְּנָהּ שֶׁהֵבִיא אֹזֶן אַחֶרֶת תַּחַת הַשְּׁבוּרָה וְחִבְּרָהּ לַסַּנְדָּל, נִטְמֵאת מַגַּע מִדְרָס, שֶׁהֲרֵי נָגְעָה בַּסַּנְדָּל הַטָּמֵא מִדְרָס, וְכִי נִשְׁבְּרָה אֹזֶן שְׁנִיָּה דְּפָרַח מִנַּהּ טֻמְאַת מִדְרָס אִשְׁתַּיַּר בֵּיהּ טֻמְאַת מַגָּע, דְּכָל הַסַּנְדָּל מְחֻבָּר לָאֹזֶן רִאשׁוֹנָה שֶׁנִּתַּקְּנָה:
עַד שֶׁנִּפְסְקָה. אֹזֶן שְׁנִיָּה, טְהוֹרָה. דְּכֵיוָן דְּנִשְׁבְּרוּ שְׁתֵּי אָזְנַיִם תּוּ לֹא חֲזִי לְמִידִי:
עֲקֵבוֹ. עוֹר שֶׁל סַנְדַּל הַמְכַסֶּה אֶת גֹּבַהּ הָרֶגֶל שֶׁכְּנֶגֶד שׁוֹקוֹ מֵאֲחוֹרָיו:
חוֹטְמוֹ. שֶׁעוֹלֶה כְּנֶגֶד אֶצְבְּעוֹת הָרֶגֶל מִלְּפָנָיו:
טָהוֹר. מִטֻּמְאָה דִלְמַפְרֵעַ, אֲבָל מְקַבֵּל טֻמְאָה מִכָּאן וּלְהַבָּא:
סוֹלְיָם. עוֹר שֶׁתַּחַת פַּרְסַת הָרֶגֶל בִּלְבַד, שֶׁאֵין לוֹ עָקֵב. וּבְלַעַ״ז סול״א:
הָאֵמוּם. דְּפוּס שֶׁל מִנְעָל עָשׂוּי מֵעוֹר מָלֵא שֵׂעָר:
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר. דְּסָבַר לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ שֶׁל מִנְעָל עַד שֶׁיִּשְׁמְטֶנָּה מֵעַל גַּבֵּי הָאֵמוּם:
וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין. דְּחָשְׁבֵי לֵיהּ נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים:
כָּל חֲמָתוֹת צְרוּרוֹת. נֹאדוֹת שֶׁנִּקְּבוּ נֶקֶב הַמּוֹצִיאָן מִידֵי טֻמְאָתָן וְקָשַׁר הַנֶּקֶב:
טְהוֹרִין. כְּמוֹ שֶׁהָיוּ, מִפְּנֵי שֶׁעָתִיד לְהַתִּיר הַקֶּשֶׁר:
חוּץ מִקֶּשֶׁר שֶׁל עַרְבִיִּים. שֶׁאֵינוֹ נוֹחַ לְהַתִּיר:
צְרוֹר שָׁעָה. קֶשֶׁר הֶעָשׂוּי לְפִי שָׁעָה וְעוֹמֵד לְהַתִּיר:
צְרוֹר עוֹלָם. קֶשֶׁר הֶעָשׂוּי לִהְיוֹת קַיָּם לְעוֹלָם:
כָּל חֲמָתוֹת צְרוּרוֹת טְהוֹרוֹת. בֵּין צְרוֹר עוֹלָם בֵּין צְרוֹר שָׁעָה, וַאֲפִלּוּ שֶׁל עַרְבִיִּים. וַהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא:
ותקנה טמאה מדרס – it still stands in its defilement, because the second strap/handle exists.
טהור מן המדרס – even though the first one was repaired prior to the second one breaking, nevertheless, it is pure, for new faces came to here, for after it went down into defilement by treading, these faces were renewed, and this is not the first after it already had ben ruined in order to annul it.
אבל טמא מגע מדרס – because the first strap/handle, when it was broken/snapped, and it was repaired, that he brought another strap in place of the broken one and attached it to the sandal, it became defiled through contact with treading, for it touched the sandal that was impure through treading, but when the second strap snapped and their flowered from it the defilement of Midras/treading, there remained in it the defilement of contact, for the entire sandal was attached to the first strap that had been repaired.
עד שנפסקה – the second strap.
טהורה – for since the two straps were broken, it further was not appropriate for anything.
מפסק עקבו (if its heel was torn) – the leather of the sandal that covers the height of the foot that is corresponding to the foreleg from its backside.
חוטמו (toe piece, knotted strapplngs of a shoe) – that goes up corresponding to the toes of the foot from in front of him.
טהור – [pure] from retroactive defilement, but it is susceptible to receive ritual defilement from here and onwards.
סוליים (sole, slipper) – the leather that is underneath the toes of the foot along. That it lacks a heel, and in the foreign language, SOLA.
האמום (shoe-makers last) – the frame of the shoe that is made from leather filled with hair.
ר' אליעזר מטהר – that he holds that the work of the shoe/foot-covering is not completed until it is detached from the shoe maker’s last.
וחכמים מטמאין – for they consider that the work was completed. And the Halakha is according to the Sages.
כל חמתות צרורות (all tied up goatskin) – leather skins that were perforated with an incision that removes them from their defilement and ties up the incision.
טהורין – as they were, because he will eventually loosen the knot.
חוץ מקשר של ערביים – which is not easy to untie.
צרור שעה (tied up for a time) – a knot that is made according to the hour and stands to be loosened.
צרור עולם – a knot that is made to exist forever.
כל המתות צרורות טהורות (all tied up goatskins are pure) – whether an eternal knot or a temporary knot, and even of that of the Arabs. But the Halakha is according to the first Tanna/teacher (see also Tractate Eduyot, Chapter 5, Mishnah 1).
סנדל שנפסקה וכו׳. ותקנה טמא מדרס. כך הגיה ה״ר יהוסף ז״ל וכתב ס״א טמאה אך נ״ל דטעות הוא דהא סנדל הוי לשון זכר כדתנן נפסקה אחת מאזניו נפסק עקבו וכו׳. ותנן במסכת יבמות פ׳ י״ב סנדל שיש לו עקב וכו׳ ע״כ:
ותקנה טמאה מדרס. ואפי׳ לא חזר ותקנה והאי דקאמר וחזר ותקנה משום סיפא דאם לא חזר ותקנה היה טהור אף ממגע מדרס כשנפסקה השניה דבלא אזנים לא חזי למידי ואין שם כלי עליו הרא״ש ז״ל ויש לרש״י ז״ל בזה שני פירושים ועיין עליהם בתוס׳ ז״ל שם בפ׳ אלו קשרים שהם ז״ל כתבו שם דנקט ברישא דוקא ותקנה דאי לא תקנה כי נפסקה שניה אינו טמא אפילו מגע מדרס כדקתני סיפא בהדיא לא הספיק וכו׳ ואגב דנקט ברישא ותקנה נקטה נמי בסיפא עכ״ל ז״ל גם שם בפ׳ עושי׳ פסין האריכו למישקל ולמיטרא בשני הפירושים שפירש רש״י ז״ל שבתחלה פירש אבל טמא מגע מדרס משום דעדיין כלי הוא לאישתמושי ביה תשמישא אחרינא וחזר בו והגיה אבל טמא מגע מדרס משום דעדיין כלי הוא וחזי למילתיה קמייתא דהא איתקנא ראשונה ע״כ בקיצור ועיין עוד שם. ומצאתי שהגיה הרב בצלאל הנז׳ ז״ל לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה שניה טהור נפסק עקבו ניטל חוטמו וכו׳:
חוטמו. הרמב״ם ז״ל פי׳ חוטמו הוא המקום שנכנס בו בהן הרגל וכן ג״כ פי׳ הרא״ש ז״ל:
טהור. אע״פ שחזר ותקנו אבל מקבל טומאה מכאן ולהבא. הר״ש ז״ל:
סולייס. גרסי׳ בשני סמכי״ן וכן בערוך וכן הגיה הרב בצלאל הנז׳ ז״ל:
מנעל שעל האימום. י״מ שהוא לבוש האימום מעור שלא יפגם האימום ומטמאים רבנן לפי שנועלין אותו לקוצים ומחזירין אותו לאימום ולא יתכן פי׳ זה כלל דשם פ׳ תולין מוכח בהדיא דבסתם מנעל חדש מיירי שעשוי לנעילה וכדפי׳ כבר ר״ע ז״ל. ובתוספתא תניא מנעל האימום ר׳ אליעזר מטהר וחכמים מטמאין אר״ש שזורי לא נחלקו ר׳ אליעזר וחכמים על מנעל האימום שהוא טהור ועל מה נחלקו על שניטל מעל האימום שר׳ אליעזר מטהר וחכמים מטמאים מפני שהאשה נועלתו ומחזירתו לאימום:
חוץ משל ערביין. מפני שכך הוא דרכן תמיד לצוררן. הרמב״ם ז״ל שם בחבורו. ובירושלמי פ״ו דכלאים משמע דאיכא מאן דתני אפכא ר״מ אומר צרור שעה טמאות צרור עולם טהורות דקאמר התם אית תנאי תני מחליף בדברי ר״מ אבל ר׳ יעקב בר אחא בשם ר׳ איסא היה שונה כמתני׳ א״ר יודן סימן דכלים כלאים פי׳ משנה של כלאים היא סימן למשנה של כלים היכי תנינן דכי היכי דגבי כלאים אילן סרק אדם מבטלו ע״ג גפנו ואסור ואילן מאכל אין אדם מבטלו ע״ג גפנו ומותר כך צרור עולם דאדם מבטל החבל טמא דאין עשוי להתיר וצרור שעה דאין אדם מבטלו ועשוי להתיר טהור ה״ר שמשון ז״ל ופי׳ בערוך בלשון ראשון בערך צר צרור שעה פי׳ לפני המלכים עושין חכמי האומות צורות ונותנים בידיהן כ״ד אבנים ותחתיו ספל גדול של נחשת ובסוף כל שעה ושעה משליך הצלם מידו אבן אתת לתוך אותו הספל ונשמע קול הספל בכל העיר וידעין השעות ע״כ פי׳ ומש״ה טהור:
סנדל שנפסקה כו׳. כעין משנה זו תנן לעיל פי״ח [מ״ה] גבי מטה שנשברה כו׳ וע״ש:
לא הספיק כו׳ עד שנפסקה שניה. ל׳ הר״ב טהורה. דכיון שנשברו שתי אזנים תו לא חזי למידי. ונראה דגרס בהדיא טהורה. דאין לפ׳ דטהור דלקמן בסמוך קאי נמי אדהכא. דהא לקמן מפרש טהור מטומאה דלמפרע אבל מקבל טומאה מכאן ולהבא. והכא שכתב דלא חזי למידי א״כ אף מכאן ולהבא אינו מקבל טומאה. ובדברי הר״ש נראה דגרס טהור. אבל מפרש בהפך דהכא טהור למפרע ומקבל טומאה מכאן ולהבא. ובנפסק עקבו כו׳ מפרש טהור. דבטל מתורת כלי ולא חזי לתשמיש [*וכן נ״ל עיקר. שאין טעם לומר בנפסק וכו׳ שיקבל טומאה מכאן ולהבא וכ״ש בנחלק לשנים דתנן גבייהו] אבל הרמב״ם בפ״ז מה״כ [הלכה י״ב] העתיק לא הספיק כו׳ עד שנפסקה השניה או שנפסק עקבו כו׳. טהור:
[*ניטל חוטמו וכו׳ טהור. פי׳ הר״ב מטומאה דלמפרע כו׳. עמ״ש בדבור דלעיל]:
האמום. פי׳ הר״ב דפוס כו׳. ועי׳ רפכ״ג:
וחכמים מטמאין. פי׳ הר״ב דחשבי ליה נגמרה מלאכתו. משום דאינו מחוסר מלאכה הצריכה אומן. שהדיוט יכול לשמטו מהאימום. כ״מ פכ״ד מה״כ:
כל חמתות צרורות כו׳. כתב הר״ב והלכה כת״ק. ועיין מ״ש בסוף מ״א פ״ה דעדיות:
{ה} וְהָרַ״שׁ גָּרַס, טָהוֹר, וּמְפָרֵשׁ דִּמְקַבֵּל טֻמְאָה מִכָּאן וּלְהַבָּא, וּבְנִפְסַק עֲקֵבוֹ כוּ׳ מְפָרֵשׁ דְּטָהוֹר לְגַמְרֵי. וְכֵן נִרְאֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ו} שֶׁאֵין צָרִיךְ אֻמָּן לָזֶה, שֶׁהֶדְיוֹט יָכוֹל לְשָׁמְטוֹ מֵהָאֵמוּם. כֶּסֶף מִשְׁנֶה:
לו) סנדל
סנדל עשוי מעור קשה בשוליים ובעקב וקצת מזה ומזה בצד העקב. אבל אין עור על גביו. רק קצת עור קשה בראשו לכסות אצבעות [רש״י שבת דף ס״ו א׳]. ולכן יש לו בב׳ צדדיו בכל צד אוזן שמכניס בהן חוט. כדי לקשרו ולהדקו על הרגל שלא ישמט מעליו. מדאין עור על גביו [רש״י שבת קי״ב א׳]:
לז) טמא מדרס
ר״ל להשאר בטומאה דמעיקרא וכ״ש לק״ט להבא ועי׳ דוגמת זה לעיל [פי״ח מ״ו ופי״ט מ״ה]. וה״ה לענין טומאת מת. רק נקט טומאת מדרס מדמצוי בבית. מהנשים שבתוכו. טפי משאר טומאות. מיהו באמת אפי׳ לא תקנה נמי טמא מדרס משום דאכתי מנא היא דחזיא לנעלו בשיקשור חוט ארוך באוזן הנשאר ויכרכנו סביב פס רגלו ויהדקו רק נקט תיקנו משום סיפא דבנפסק גם שנייה אילו לא תיקן הראשונה בינתיים. אפי׳ במגע מדרס. אינו מטמא. דבלי אזנים אינו כלי כלל [שבת קי״ב ב׳ ותוס׳ שם]:
לח) טהור מן המדרס
רק מטומאה דמעיקרא [ולא מטומאה דלהבא] אף שנתקן הא׳ קודם שנפסק הב׳:
לט) אבל טמא מגע מדרס
דהאוזן הראשון כשתקנו. הרי נגע האוזן ההוא בהסנדל שטמא מדרס וכשנפסק אוזן הב׳ ונטהר הסנדל מטומאה דמעיקרא. עכ״פ הרי כולו חיבור הוא לאוזן הראשון שהוא כבר טמא מגע מדרס. ובאמת אפי׳ לא תיקן להשניה עכ״פ מדכבר תיקן הראשונה טמא השתא כולו מגע מדרס. רק נקט הכא ותקנה איידי ראשונה. מיהו ודאי כולו מק״ט מדרס להבא:
מ) לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה שניה טהורה
לרמב״ם אפי׳ להבא אמק״ט מדלא חזי למידי ולר״ש רק טומאה ראשונה פרח מינה אבל מק״ט להבא:
מא) נפסק עקבו
ר״ל העור שנגד העקב מאחוריו. נפסק מהעור שעומד זקוף מזה ומזה בצדדי הסנדל. נמצא שעי״ז אף שעור העקב עדיין מחובר בתחתיתו בהשוליים. אפ״ה אינו מועיל כלום להדק הסנדל ע״ג הרגל. וכ״ש בנחלק העקב באמצע גבהו או בניטל עור העקב לגמרי מהסנדל:
מב) ניטל חוטמו
שניטל לגמרי מעט העור שבראש הסנדל שמכסה האצבעות ולא מצי למינקט גביה ונפסק דהעור הקטן הזה אינו מחובר להעור הזקוף שבצדדי הסנדל:
מג) או שנחלק לשנים
ר״ל או שעדיין הכל מחובר בהסנדל רק שעור החוטם נחלק לארכו לשנים ועי״ז לא חזי למידי דגנאי הוא לאדם לצאת בסנדל מרופט כזה:
מד) טהור
להר״ב מק״ט עכ״פ להבא. ולהר״ש אף להבא אמק״ט:
מה) סוליים
הוא חתיכת עור פשוט כמדת תחת פסת הרגל ואין לו עקב וחוטם אלא קושרין אותו ברצועות שבו ע״ג הרגל:
מו) שנפסק מכל מקום
בין תחת העקב או תחת האצבעות או בא׳ מצדדי הרגל תחת הפס:
מז) מנעל שנפחת
מנעל הוא נעשה מעור רך ואין לו עקב אבל יש בו אזנים מזה ומזה כבסנדל ובהן רצועות כדי לקשרו ע״ג הפרסה וגם חוטמו הרך מתפשט יותר ע״ג הפרסה טפי מבסנדל. ולפיכך כשקושרין יחד הרצועות שבו קושרין אותן ממעל לעור החוטם ממש. משא״כ סנדל שחוטמו קצר כשקושרין יחד הרצועות שבו קושרין אותן על בשר שבגב הפרסה ממש. והכא מיירי שנפחת ונקרע קצת משפת החוטם:
מח) טהור
נתבטל טומאה שבו גם אמק״ט עוד:
מט) מנעל שעל האמום
היינו דפוס שהמנעל נעשה ע״ג ומה״ט נקט מנעל משום דסנדל שנעשה מעור קשה. אין העור שלו נוח לכופו ע״ג האמום. ולכן יעשוהו בלי אמום. אף שעי״ז לא יהיה מכוון ממש כשטח הרגל:
נ) ר״א מטהר
שאמק״ט מדהו״ל כאילו לא נגמר עדיין [שבת קמ״א ב]:
נא) וחכמים מטמאים
מדאין חסר לתשמישו מעשה אומן. דהרי גם הדיוט יכול לשמטו מהאמום. להכי מחשב כנגמר ועוד דהרי לא גרע מגולמי כלי עור דמק״ט כגולמי כלי עץ [רמב״ם פ״א מכלים ה״י]:
נב) כל חמתות צרורות
נודות עור שניקבו נקב המטהרן [כפי״ז] וחזר וקשר העור שבשפתות הנקב סביב יחד ועי״ז נסתם הנקב:
נג) טהורות
דע״י סתימה שע״י הקשר לא נחשב ככלי שלם ואע״ג דלענין צמ״פ ס״ל דקשר הו״ל כסתום [כפ״י]. נהי דכסתום מחשב ככלי שלם לא הוה:
נד) חוץ משל ערביין
שיודעין אומנות לקשור באופן שאינו נוח להתירו:
נה) רמ״א צרור שעה
ר״ל כל קשר שעשאו כדי שיהיה קשור רק לפי שעה:
נו) טהורות
אפי׳ של ערביין:
נז) צרור עולם טמאות
אפי׳ של הדיוט:
נח) ר׳ יוסי אומר כל חמתות צרורות טהורות
אפי׳ של ערביין וצרור עולם. לא מחשב ע״י הקשר ככלי שלם:
ט) ותמוה הרי לא חזי למידי. ורמ״ל (פ״ז מכלים ה״ב) מוקי לה בשחזר ותקנה. ובהא אף הרמב״ם מודה. אבל גם זה תמוה. דא״כ מה קמ״ל פשיטא. ותו דא״כ גם בנפסק עקיבו בסיפא מיירי בשחזר ותיקנו ואמאי כתב שם הר״ש דבטל מתורת כלי וטהור אפי׳ להבא. ונ״ל דכוונת רמ״ל דמיירי שתיקן רק אזן א׳ אחר שנפסק גם הב׳. דאז חזי קצת וכמש״ל סי׳ ל״ט:
י) ונ״ל דלא סתרי אהדדי מהך דלעיל. דלר״ב דוקא לעיל שנפסקו האזנים ס״ל דאמק״ט. מדא״א שינעול סנדל בלי אזנים ורצועות. דמיד כשינעלו ישמט ויפול מרגלו (כרש״י שבת קי״ב א׳ ד״ה אפסיק). אבל הנך דהכא אפשר שפיר לנעלו גם בלעדן כשיהדקו ברצועות שבאזניו. להכי כשיחדו לנעלו כך מק״ט עכ״פ להבא. ולר״ש דוקא בנפסק אזן א׳ (וכרמל״מ הנ״ל) מק״ט להבא. מדאפשר להשתמש בו כך וכלעיל סי׳ ל״ט. אבל בשניתק העקב או החוטם. או נפסקו. אפי׳ יחדו לתשמישו לא מהני. דבטלה דעתו אצל כל אדם. מדיש גנאי לצאת בו. ולהכי אמק״ט כלל:
יא) ובזה תבין היטב סוגיא דיבמות (דק״ב ב׳) דרק במנעל מחשבו קשור הרצועות מעל דמעל. אמנם רש״י שם (ד״ה וארקתא) כ׳ דבסנדל רצועותיו הם בגובה העקב סמוך לפיו וע״ש:
יב) ולכאורה היה נ״ל דדוקא במנעל שעורו רך. וכשנקרע רוב שפת החוטם לא חזי ללובשו דמה שנשאר עדיין שלם מהחוטם מדהוא רך הוא מתקפל ונשמט מראשי אצבעות הרגל. אבל בסנדל שעורו קשה. תנינן לעיל דדוקא בנתחלק כל עור החוטם לשנים נתבטל ממנו שם סנדל מדגנאי הוא לצאת משא״כ כשנפחת רק רוב שפת החוטם שלו. אף שלא נשאר רוב גבהו שלם. אפ״ה מדעורו קשה. עדיין נאחז הוא בהרגל והולמו בהקצת שנשאר מהחוטם שלם. ומה״ט דוקא במנעל אמרינן ביבמות (ד׳ ק״ב א׳) שלא תחלוץ בו. גזירה משום דמנעל מרופט. ר״ל דלהכי לא תחלוץ בו שמא תחלוץ במנעל משנקרע הרוב משפת חוטמו. והרי אז לא מיקרי תו נעל. משא״כ בסנדל לא גזרינן כה״ג. דאפי׳ יקרע רוב שפת חוטמו. אפ״ה אכתי חזי ללובשו. ושפיר מקרי נעל. אולם א״א לומר כן. דבתוספתא (פ״ד דב״ב דכלים) נראה להדיא דאין חילוק בין מנעל לסנדל לענין נפסק רוב החוטם. דבשניהן נתבטל מתורת כלי. וא״כ צ״ל דלהכי נקט רק במנעל רוב החוטם. דסנדל מדהוא קשה. לאו אורחא שיפחת ויקרע רובו רק קצתו. רק אפשר שישתבר העור ההוא. וכשישתבר נשבר כל ארכו לשנים. וכך צ״ל נמי לרש״י (יבמות ק״ב א׳) שמפירושו נראה שם. דדוקא במנעל גזרינן אטו מרופט. דמדהוא רך. עדיין יכול הוא לקשור הרצועות ממעל להעור הנקרע ההוא. ומיתב אכרעיה שפיר. אבל סנדל שעורו קשה. אם נפחת העור. לא מצי ליישבו יפה על רגלו דמלבד שחוטמו קצר. ועי״ז הרצועות שהן מזה ומזה באמצע אורך הסנדל. לא יחזיקו הקרעים שבחוטם יחד כשיקשרם. ועוד דמדעור החוטם הקרוע קשה. אפי׳ יקשור הרצועות ממעל להעור הקרוע. אפ״ה העור הקשה של הקרעים ידחקו הרגל. זה תוכן דברי רבינו רש״י שם. א״כ מבואר הדבר דסנדל שנקרע רוב חוטמו גרוע טפי ממנעל שנקרע רוב חוטמו ודו״ק:
יג) והא דמשמע בירושלמי (פ״ו דכלאים) דאית תנא דתני איפכא צרור שעה טמא צרור עולם טהור הוא תמוה. והר״ש כאן הביא ירושלמי זה ולא פי׳ בו כלום. וגם בעל קרבן עדה כף ישים לפיו והניחו בלי פירוש. ונ״ל דס״ל להך תנא דמתניתין מיירי בנוד שלם שנפחו וצרר פיו. כדי לישב עליו רך. וכן עושין בימינו נוסעי ארחות שאינן רוצין לטלטל עמם כרים וכסתות. מביאים עמם נוד כזה שנופחים אותו חציו בלילה וישנים עליו רך וענוג ובבוקר פותחים פיו הצרור. וכשיצא הרוח יכרוך ויקפל הנוד וישימהו באמתחתו (וכ״כ בספר הברית ח״א דמה״ב) ולהכי קאמר הכא שפיר צרור שעה טמא. מדלא ביטל ב״ק שלו. אבל צרור עולם אמק״ט. מדכבר ביטל ב״ק שלו (כרפכ״ג). ואפ״ה אמק״ט מדרס עד שיעשה בו מעשה רבה. שיהיה מוכיח שהוא לישיבה ולשכיבה כלעיל בכופת (פכ״ב מ״ט) שצריך שיחוק בו מקום לישיבה. וה״נ כיון דנוד זה לא נעשה לישיבה רק לתת לתוכו משקין רק הוא רוצה ליחדו לישיבה. צריך שיעשה בו מעשה לבטל תשמישו דמעיקרא. א״נ י״ל דס״ל להך תנא דמתני׳ מיירי בנוד נפוח. אם הוא צרור לעולם אמק״ט. מדאין לו ב״ק וכדאמרן. אבל צרור שעה דהיינו שמורה השעות. והיינו כמ״ש הערוך (בערך צר הראשון) שיש חמת כדמות פסל. ונותנין בידו כ״ד אבנים. ונותנין תחת הפסל ספל נחושת. וע״י מאשינערי שבתוך הפסל. כל שעה ושעה מכ״ד שעות היום. נפתח הנוד הזה. והוא זורק אבן א׳ לתוך הספל שתחתיו. וקולו נשמע בכל העיר:
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזהכל
 
(ה) אֵלּוּ עוֹרוֹת טְמֵאִין מִדְרָס, עוֹר שֶׁחִשַּׁב עָלָיו לְשָׁטִיחַ, עוֹר סְקֹרְטְיָא, עוֹר קָטָבֹלְיָא, עוֹר הַחַמָּר, עוֹר הַכַּתָּן, עוֹר הַכַּתָּף, עוֹר הָרוֹפֵא, עוֹר הָעֲרִיסָה, עוֹר הַלֵּב שֶׁל קָטָן, עוֹר הַכַּר, עוֹר הַכֶּסֶת, מִדְרָס. עוֹר הַסָּרוֹק, עוֹר הַסּוֹרֵק, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִדְרָס. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, טְמֵא מֵת.
The following hides are susceptible to midras impurity: a hide which one intended to use as a rug, a hide used as an apron, a hide used as a bed-covering, a hide used by a donkey-driver, a hide used by a flax-worker, a hide used by a porter [who carries burdens on his shoulders], a hide used by a physician, a hide used for a cradle, a hide [used as a bib] for a child's chest, a hide for a cushion, a hide for a blanket; [all these are susceptible to] midras impurity. Regarding a hide used for [wrapping] combed wool, and a hide used by a wool-comber [to place upon his knees], Rabbi Eliezer says: [it is susceptible to] midras impurity; and the Sages say: [it is susceptible only to] corpse impurity.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןעודהכל
[ו] אֵלּוּ עוֹרוֹת טְמֵאִים מִדְרָס: עוֹר שֶׁחָשַׁב עָלָיו לַשָּׁטִיחַ, עוֹר סְקֻרְטְיָה, עוֹר קַטְבֻלְיָה, עוֹר הַחַמָּר, א
עוֹר הַכַּתָּן, עוֹר הַכַּתָּף, ב
עוֹר הָרוֹפֵא, עוֹר הָעֲרֵיסָה, עוֹר הַלֵּב שֶׁלְּקָטָן, עוֹר הַכַּר, וְעוֹר הַכֶּסֶת, מִדְרָס.
עוֹר הַסָּרוֹק, וְעוֹר הַסּוֹרֵק, רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִדְרָס.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: טְמֵא מֵת.
א. בכ״י: הגהה מעל: עוֹר הַחֲמוֹר
ב. בכ״י: הַקֶּתֶף
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ב]

עור החמור ועור החמר ועור הכתן ועור הרופא ועור הלב של קטן ועור שהבנות טוות עליה אם יש בו חמשה על חמשה טמא ואם לאו טהור עור השטיח ועור המקבלים ועור הכר ועור הכסת אע״פ שאין בו חמשה על חמשה טמא רשב״ג אומר אם יש בו חמשה טמא ואם לאו טהור שאין העור פחות מחמשה על חמשה. עור שעשאו לתכריך אפילו כל שהוא טמא אמר רבי אלעזר ברבי יוסי לא נחלקו ב״ש וב״ה על עובי ארגמן ותכריך ארגמן שהן טמאים על מה נחלקו על עובי כסות ותכריך כסות שבית שמאי מטמאין ובית הלל מטהרין. תכריך ארגמן בזמן שתוכו טמא פשוטו טהור מיטמא ומיטהר אפילו עשרה פעמים ביום. עובי הצמר ואוירטין הבאין ממדינת הים אע״פ שהן באין במדה טמאין.
לשטיח. לשטח: סקורטיא וקטבוליא. הוא עשוי לשכב עליך: עור החמור. העור אשר יקשרו באמצעיתו הדבר אשר יעתקו על החמור: עור הכתן. העור אשר יחגור אותו הפשתני בעת נפצו הפשתן תרגום פשתן כיתנא: עור הכתף. העור שמשים הכתף על כתפו: ועור הרופא. העור שמשים הרופא תחת המכה על ארכובותיו כאשר ירפא המכה: עור העריסה. עור ישימו תחת הקטן קודם שמשימים אותו בעריסה כדי שלא ילכלך מה שתחתיו מהבגדים ויתלו גם כן בצוארי הילדים עור כאשר יתחיל לישב יכסה גופו כדי שלא יטנף בגדיו בקיץ מפני השרב והוא הנקרא עור הלב של קטן: עור הסרוק. ישימו בו מוכרי הצמר הצמר הסרוק: עור הסורק. העור אשר יקשור סורק הצמר על ארכובותיו ויסרוק עליו ואלו כולן ידוע מתחלת עשייתן שהוא כבר ישב עליהן ולזה טמאים מדרס והלכה כחכמי׳.
לשטיח כדתנן לעיל פכ״ד [מי״ב] שלש עורות הן.
סקורטיא. בפרק הנודר מן הירק (דף נה:) אמרינן מאי סקורטיא אמר רבה בר בר חנה כיתונא דצלא עור שלובשין העבדנין בשעת מלאכתן.
קטבוליא. עור שמציעין ע״ג המטה ושוכבין עליו.
עור החמור. (עור החמר) בערוך משמע דל״ג אלא עור (ג) [צ״ל החמר ועיין תוי״ט]) החמור דפי׳ עור (ג) [צ״ל החמר ועיין תוי״ט]) החמור שמשים החמר על בגדיו.
עור הכתן. עור שמשימים אומני פשתן בפניהם וקושרין אותו במתניהם שלא יסתבך עליו הניפוץ. והפשתה תרגום וכיתנא.
כתף. שמשים הכתף בכתפו תחת משאו שלא יזיקו המשאוי.
עור הרופא. רופא החבורות משים על בגדיו מפני הלכלוך.
עור העריסה. שמשים על העריסה של קטן.
עור הלב. של קטן היה מנהגם לחגור על מתני הקטנים שמא יכהו החתול על לבו וימות.
עור הכר ועור כסת. של מטה.
עור הסדוק. פליגי בהן ר״א ורבנן בעור הסרוק ועור הסורק.
מדרס. לאו לאפוקי טומאת מת דהא תנן פרק בא סימן (דף מט.) כל המיטמא מדרס מיטמא טמא מת.
לְשָׁטִיחַ. לִשְׁטֹחַ עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְלֵישֵׁב עָלָיו:
סְקֹרְטְיָא. עוֹר שֶׁלּוֹבְשִׁים הָעַבְּדָנִים בִּשְׁעַת מְלַאכְתָּן:
קָטָבֹלְיָא. עוֹר שֶׁמַּצִּיעִין עַל גַּבֵּי הַמִּטָּה וְשׁוֹכְבִים עָלָיו:
עוֹר הַחַמָּר. גָּרְסִינַן. וְלֹא גָרְסִינַן עוֹר הַחֲמוֹר. כְּלוֹמַר עוֹר שֶׁמֵּשִׂים הַחַמָּר עַל בְּגָדָיו כְּשֶׁמְּחַמֵּר אַחַר בְּהֶמְתּוֹ:
עוֹר הַכַּתָּן. עוֹר שֶׁנּוֹתְנִים לִפְנֵיהֶם אֻמָּנֵי פִשְׁתָּן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִדְבַּק הַנְּעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן בְּבִגְדֵיהֶם:
עוֹר הַכַּתָּף. שֶׁמֵּשִׂים הַכַּתָּף בִּכְתֵפוֹ שֶׁלֹּא יַזִּיק לוֹ הַמַּשְּׂאוֹי שֶׁעַל כְּתֵפוֹ:
עוֹר הָרוֹפֵא. רוֹפֵא הַחַבּוּרוֹת נוֹתֵן לְפָנָיו עוֹר שֶׁלֹּא יִטַּנְּפוּ בְגָדָיו בְּדַם הַפְּצָעִים:
עוֹר הָעֲרִיסָה. שֶׁמְּשִׂימִים עַל עֲרִיסָה שֶׁל קָטָן:
עוֹר הַלֵּב שֶׁל קָטָן. רְגִילִים הָיוּ לַחְגֹּר עוֹר עַל מָתְנֵי הַקָּטָן כְּנֶגֶד לִבּוֹ, שֶׁלֹּא יַכֶּנּוּ הֶחָתוּל עַל לִבּוֹ וְיָמוּת:
עוֹר הַכַּר וְהַכֶּסֶת. שֶׁל מִטָּה:
עוֹר הַסָּרוֹק. עוֹר שֶׁחוֹגְרִים אֻמָּנֵי הַמַּסְרְקוֹת עַל מָתְנֵיהֶן:
עוֹר הַסּוֹרֵק. אֻמָּנִים הַסּוֹרְקִים פִּשְׁתָּן:
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מִדְרָס. וְכָל שֶׁכֵּן טְמֵא מֵת. דְּהָא תְנַן בְּפֶרֶק בָּא סִימָן [נִדָּה דַּף מט] כָּל הַטָּמֵא מִדְרָס מִטַּמֵּא טְמֵא מֵת:
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים טְמֵא מֵת. וְלֹא מִדְרָס, שֶׁאֵין עֲשׂוּיִין לֵישֵׁב עֲלֵיהֶן. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים:
לשטיח (for a rug) – to stretch/spread on the ground and to sit upon it.
סקורטיא (leather coat, leather apron, table cover) – leather that the tanners wear at the time of their work.
קטבליא (hide spread over the bed-frame – see Tractate Kelim, Chapter 16, Mishnah 4) – leather that they spread over the bed and lie upon it.
עור החמר (hide of an ass driver) – this is our reading But we don’t have the reading of עור החמור/the hide of the ass. That is to say, the leather that the ass-driver places on his clothes when he loads up his ass.
עור הכתן (leather of the flax beater) – the leather that the flax artisans place before them in order that the hatchelled flax doesn’t stick to their clothing.
עור הכתף (the leather of the porter/carrier) – the porter places on his shoulder in order that the load/burden that is on his shoulder not damage him.
עור הרופא – the doctor of the societies places before him leather so that his clothing will not be soiled with the blood of the wounds.
עור העריסה (hide of the crib) – that the place on the crib of a small baby.
עור הלב של קטן – it was customary to gird leather on the loins of a young child opposite his heart, so that the cat will not strike him on his heart and he will die.
עור הכר והכסת – of a bed.
עור הסרוק (leather of the dealer in hatchelled wool) – the leather that the artisans of combers gird on their loins.
עור הסורק – artisans who comb flax.
ר' אליעזר אומר מדרס – and all the more so, someone who came in contact with someone defiled by a corpse. For it taught in the Mishnah in chapter בא סימן/The Sign comes [Tractate] Niddah, (Chapter 6), Folio 49a (Mishnah 3): “Whatever is susceptible to Midras/treading uncleanness is susceptible to corpse uncleanness.”
וחכמים אומרים טמא מת – but not corpse uncleanness, or they are not made to be sat upon. And the Halakha is according to the Sages.
עור החמר. גרידא היא גירסת הערוך הר״ש ז״ל אבל הרמב״ם ז״ל גריס עור החמור ועור החמר ופי׳ עור החמור עור שנותנין ע״ג החמור ופעמים שוכבין עליו וגם שם בחבורו גורס שניהם ולזו הגירסא הסכים הרא״ש ז״ל וכן נראה ג״כ מה״ר שמשון ז״ל. ואני הדיוט בינותי בערוך וראיתי שגם הוא גורס שתיהן עור החמור ועור החמר בערך ער האחרון וגם הרב בצלאל אשכנזי ז״ל כן הגיה וגם ה״ר יהוסף ז״ל:
עור העריסה. שמשימין על עריסה של קטן להציל על הבגדים שלא יפסדו מפני השתן והרעי:
עוד הלב של קטן. פי׳ הרמב״ם ז״ל שתולין עורות על לבו של קטן שלא יתלכלכו בגדיו בריר:
עור הסרוק. פי׳ הרמב״ם ז״ל שמוכרין בו הצמר הסרוק:
עור הסורק. אומנים הסורקים צמר או פשתן:
ר׳ אליעזר אומר מדרס וכו׳. בעור הסרוק ועור הסורק פליגי ר׳ אליעזר ורבנן:
[*עור שחשב עליו כו׳. עיין מ״ש בס״ד בס״פ דלעיל]:
עור החמר. כ׳ הר״ב ול״ג עור החמור. כ״כ הר״ש בשם הערוך. אבל הרמב״ם גורס עור החמור. ומפרש אשר יקשרו באמצעיתו הדבר אשר יעתיקו על החמור ובנא״י גורס עוד ג״כ עור החמר ומפרש שהחמר משים עליו כשמעמיס על החמור. ובחבורו [ריש] פכ״ד מה״כ העתיק ג״כ עור שמניחין על החמור תחת המשאוי. ועור שחוגר החמר עליו:
{ז} וְהָרַמְבַּ״ם כָּתַב, כְּשֶׁמַּעֲמִיס עַל חֲמוֹרוֹ. וְגָרַס נַמִּי עוֹר הַחֲמוֹר. וּמְפָרֵשׁ, אֲשֶׁר יִקְשְׁרוּ בְאֶמְצָעִיתוֹ הַדָּבָר אֲשֶׁר יַעְתִּיקוּ עַל הַחֲמוֹר:
{ח} פִּשְׁתָּן מְתֻרְגָּם כִּתָּנָא. תּוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים:
נט) אלו עורות
פשוטות:
ס) עור שחשב עליו לשטיח
לישב עליו. כי כך היה דרכן [עי׳ פכ״ד מי״ב]:
סא) עור סקורטיא
הוא כעין סינור שירצע בל״א שחוגר בו הבעל מלאכה סביב לו בשעת מלאכתו והוא מעור עב [כפט״ז מ״ד]:
סב) עור קטבוליא
הוא עור שמכסין המצע שבמטה כעין לאקען שלנו כדי לישן עליו:
סג) עור החמר
שחוגר בה המחמר בהמות:
סד) עור הכתן
לשון כיתנא דהיינו פשתן. ור״ל שהסורק פשתן קושר כמין שירצע לפניו סביב שלא יתלכלכו בגדיו מקסמי הנעורת בסרקו אותן [עפט״ז מ״ו]:
סה) עור הכתף
שהנושא משא על כתיפו מניח חתיכת עור פשוט על כתפו תחת המשא שלא תדחקנו:
סו) עור הרופא
המקיז דם ופותח מכות. חוגר בהעור שלא יתטנף מהדם והליחות:
סז) עור העריסה
שכורכין בו הילד כשישכיבהו בעריסה. כדי שלא יטנף הכר שתחתיו ברעי ושתן. אולם עי׳ [פרה פי״ב מ״ח] נראה שהוא השולים של העריסה. שקשור בכפתורים שהן סביב שפת התחתון של דפנות העריסה. ואעפ״כ לא דמי לקטבליא לעיל. דהתם העור רך. והכא העור עב קצת. כדי שלא יתקלקל כ״כ מהר מהרעי ושתן של תינוק:
סח) עור הלב של קטן
שמלבישין לקטן על לבו שלא יתלכלכו בגדיו מרירי פיו וממאכלים:
סט) עור הכסת
שמניחו על הכר או הכסת שלא יתלכלך בשישב עליהן. א״נ עור שכורכו ומקפלו ככר וכסת כדי לישן עליהן:
ע) מדרס
ר״ל כל עורות הנ״ל מק״ט מדרס. דיש מהן מיוחדין לישיבה או שכיבה. ויש מהן שמיוחדין שלא בשעת מלאכתן לישיבה או לשכיבה ע״ג:
עא) עור הסרוק
שכורכין בו צמר סרוק:
עב) עור הסורק
שהסורק צמר נותנו עלירכיו בשעה שסורק:
עג) וחכ״א טמא מת
אבל אמק״ט מדרס דדוקא הנך דלעיל. אפי׳ משתמש בהן לדבר המלכלך. אפ״ה ביני ביני לכשיצטרך לו לישב עליו הופכו על צד השני ויושב עליו אבל הנך מדמשתמש בהן לצמר. עי״ז נימי הצמר שהן דקין וקלין נדבקין בכל צדדי העור. ואינו רגיל לישב עליו. כדי שלא ידבקנו הנימין על בגדיו. ואפ״ה מק״ט מת. מדעכ״פ בגד הוא ויש בו צורת כלי:
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןהכל
 
(ו) עַב כְּסוּת, וְתַכְרִיךְ כְּסוּת, מִדְרָס. עַב אַרְגָּמָן, וְתַכְרִיךְ אַרְגָּמָן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִדְרָס. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, טְמֵא מֵת. עוֹר שֶׁעֲשָׂאוֹ חִפּוּי לִכְלִי, טָהוֹר. לְמִשְׁקָלוֹת, טָמֵא. רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר מִשּׁוּם אָבִיו.
A cover or wrapper for garments is susceptible to midras impurity. Regarding a bag or wrapper for purple [garments], Beit Shammai say: [it is susceptible to] midras impurity; and Beit Hillel say: [it is susceptible only to] corpse impurity. A hide which one made to be a covering for a vessel is pure; [if one made it to be a covering] for weights, it is [susceptible to being rendered] impure. Rabbi Yose considers it pure, in the name of his father.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזעודהכל
[ז] עַב כְּסוּת, וְתַכְרִיךְ כְּסוּת, מִדְרָס.
עַב אַרְגָּמָן, וְתַכְרִיךְ אַרְגָּמָן, בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: מִדְרָס.
וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: טְמֵא מֵת.
עוֹר שֶׁעֲשָׂאוֹ חֲפוּי לַכֵּלִים, טָהוֹר, וְלַמִּשְׁקָלוֹת, טָמֵא.
רְבִּי יוֹסֵה מְטַהֵר מִשֵּׁם אָבִיו.
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ה]

עב כסות. מכסה עור יעשה כמו תיבה שמניחין בו הבגדים ושמו מפורסם ציבה. וכן תכריך כסות הוא העור אשר יחברו בו הבגדי׳ ואמר שהוא ג״כ טמא מדרס. וכן תכריך ארגמן העור אשר יחברו לו הארגמן הוא טמא מדרס לפי דעת בית שמאי. עוד אמר שהעור שעשוי חפוי לכלים טהור מכל טומאה לפי שחפויי הכלים טהורים כמו שביארתי לך ואמנם חפוי המשקלות טמא לפי שהוא כלי קבול עשוי לקבלה והמשקלות עצמם אינם כלי ואין הלכה כרבי יוסי.
עב כסות. לבד שעושין ממנו כסות זהו עב כסות
תכריך. כסות ארגמן תכריך ארגמן כדפרשינן תכריך כסות אלא שזה צבוע ארגמן ומתוך התוספתא משמע דתכריך ארגמן מיירי בעור שכורכין בו ארגמן.
חיפוי לכלים טהור. ולמשקלות תרגום מכסה חופא.
רבי יוסי מטהר. לעיל פ׳ ששה עשר [מ״ח] תנן זה הכלל העשוי לתיק טמא העשוי לחפוי טהור גבי חיפוי האלה והקשת והרומח ומסתברא דאתיא כר׳ יוסי משום אביו אם לא נחלק בין שאר כלים להני. תניא בתוספ׳ [שם] עור החמור ועור החמר ועור הכתן ועור הרופא ועור הלוף של קטן ועור שהבנות טוות עליו טהור אם יש בו חמשה על חמשה טמא ואם לאו טהור עור השטיח ועור העריסה ועור הקטבליא ועור הכר ועור הכסת אע״פ שאין בו ה׳ על ה׳ טמא רשב״ג אומר אם יש בו חמשה על ה׳ טמא ואם לאו טהור שאין עור פחות מחמשה על חמשה. עור שעשאו לתכריך אפילו כל שהוא טמא אמר ר״א ברבי יוסי לא נחלקו בית שמאי וב״ה על עובי ארגמן ועל תכריך הארגמן שהן טמאין על מה נחלקו על עובי כסות ועל תכריך כסות שב״ש מטמאין ובית הלל מטהרין תכריך ארגמן בזמן שתוכו טמא פשוטו טהור מיטמא ומיטהר אפילו עשרה פעמים ביום. עובי הצמר ואוירטין הבאין ממדינת הים אע״פ שהן באין במדה טמאין. השידה והתיבה והמגדל של עצם ושל עור רבי מטמא ור׳ יוסי בר׳ יהודה מטהר. פי׳ שאין עור פחות מחמשה על חמשה כדתנן לקמן פכ״ז [מ״ב] העור חמשה על חמשה.
עוד תניא בתוספתא [שם] חיפוי בית הלגינין ובית הכוסות אע״פ שיש בו חמשה על חמשה טהור שאינו אלא חיפוי ומשום חיבורי כלים טמא. עור שבפני החמור אע״פ שיש בו חמשה על חמשה טהור שאינו אלא חיפוי. הכסת שלו טהורה היתה תפורה לאוכף טמאה ומקבלת כל שהוא טמאה. העושה פסיקיא לשפיר וללב ולצייד בהמה טהורה. לתחת כריסו של חמור טמאה שירי פסיקיא ארבעה טפחים כדי ליתן תחת כריסו של חמור העושה פסיקיא כל שהוא טהורה לחוק בה שקין ומרצופין להלך בה ממקום למקום טמאה. כל הגדילות בבהמה טהורות ובאדם טהורין חוץ משל שק ומשל בגד. הקלע שבית קיבול שלה של משיחות ר׳ דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים אומרים שלש טמאה וב׳ טהורה. נפסקה אמצעית טמאה והחיצונה טהורה נפסק בית הפקיע שלה ונשתייר בה טפח טמאה כל החוצלות בין של שעם בין של שק בין של צפירה ר׳ דוסא בן הרכינס אומר טמא מת וחכמים אומרים טמא מדרס פי׳ שאינו אלא חפוי וכל חפוי טהור. כסת שלו הכסת של עור שלא יזיק לה המשאוי. תפרה לאוכף שרוכב עליו נעשית אוכף. לשפיר של בהמה אי נמי ללב של בהמה א״נ לצייד הבהמה. לקשור ולהכניס החבל בלולאות. גדילות לשון גדיל. בית הפקיע הטבעות שמכניסין בראש השרביט וכאשר זורקין את האבן יוצאין. כל החוצלות הך סיפא משנה בעדיות (פ״ג) ובסוף פ׳ קמא דסוכה (דף כ.) פליגי מאי חוצלות רבי אבא אמר מזבלי בזולוי״ש בלע״ז ועשוי הרועה להניחן תחת ראשו ולשכב ריש לקיש אמר מאי מחצלות מחצלות ממש ובדאית ליה גדנפא: של שק מנוצה של עזים. צפירה גרסינן בסמוך ממה שמסתפר מזנבי הסוסים ומצוארן ואמרינן בסוכה (שם) למאן דאמר מחצלות ממש בשלמא של שק ושל צפירה חזיין לפרסי ונפייתא למסך לפני הפתח ולנפץ בהם את הקמח אלא של שעם ושל גמי למאי חזיין חזיין לנזייתא ופירש שם בקונטרס לכסות בהן גיגית שעושין בה שכר ולא יתכן כדמוכח כוליה פירקין דלעיל דלחיפוי כלים טהור וכן לעיל פ׳ י״ז אלא צריך לומר דעשויין לקבל (טומאת) שום דבר.
עַב כְּסוּת. כְּגוֹן לְבָדִין שֶׁעָשָׂה מֵהֶן כְּסוּת, זֶהוּ עַב כְּסוּת. וְכֵן עַב אַרְגָּמָן, לֶבֶד צָבוּעַ אַרְגָּמָן. כָּךְ פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתַי. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, עַב כְּסוּת, עוֹר שֶׁמְּכַסִּים בּוֹ הַבְּגָדִים. עַב אַרְגָּמָן. עוֹר שֶׁמְּכַסִּים בּוֹ אַרְגָּמָן:
תַּכְרִיךְ כְּסוּת. עוֹר שֶׁכּוֹרְכִים בּוֹ הַבְּגָדִים:
תַּכְרִיךְ אַרְגָּמָן. עוֹר שֶׁכּוֹרְכִים בּוֹ אַרְגָּמָן:
חִפּוּי. מִכְסֶה. תַּרְגּוּם מִכְסֶה, חוֹפָאָה:
טָהוֹר. דְּהָכִי תַנְיָא, יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה חִפּוּיֵי כֵלִים לְטֻמְאָה, תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא יא) אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָהֶם, פְּרָט לְחִפּוּיֵי כֵלִים:
וְלַמִּשְׁקָלוֹת טָמֵא. וְהָא דִתְנַן לְעֵיל סוֹף פֶּרֶק כָּל כְּלִי עֵץ שֶׁנֶּחְלַק, זֶה הַכְּלָל וְכוּ׳ הֶעָשׂוּי לְחִפּוּי טָהוֹר, חִפּוּי דְּמִשְׁקָלוֹת שָׁאנֵי, לְפִי שֶׁהוּא עָשׂוּי לְקַבָּלָה, וְהַמִּשְׁקָלוֹת עַצְמָהּ אֵינָהּ כְלִי. וַהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא:
עב כסות (thick clothing) – felt-cloaks (i.e., thick, fulled or felted stuff made of wool and hair) that one made from them clothing. This is the thick clothing. And similarly, the thick purple, to cloth that is colored purple. This is what my teachers/Rabbis explained. But I heard, “thick clothing” hide that they cover up the clothing. Thick purple – is the hide that they cover up with purple.
תכריך כסות (wrapper for garments) – hide that they wrap up the clothing.
תכריך ארגמן (wrapper for purple) – hide that they wrap up the purple
חפוי – cover. The Aramaic translation of cover is חופאה/cover.
טהור – and such is taught in a Baraita, it is possible that I increase covering for vessels for defilement, as the inference teaches us (Leviticus 11:32): “any such article that can be put to use [shall be dipped in water, and it shall remain unclean until evening],” excluding the covering of vessels.
למשקלות – but it is taught in the Mishnah above at the conclusion of the Chapter [16], “Every wooden vessel that has been divided into two is clean” (Mishnah 8): “This is the general rule: [That which is made for a case is unclean.] And that which is made for a cover is clean.” But the cover of weights is different, because it is made for receiving, and the weights itself are not a vessel. But the Halakah is according to the first Tanna/teacher.
בפי׳ ר״ע ז״ל. ואני שמעתי וכו׳ אמר המלקט הוא קרוב לפירוש הרמב״ם ז״ל וז״ל הרמב״ם המוגה. עב כסות כמין כיס מעור יעשה שנשמרין בו הבגדים ושמו מפורסם עיבה ע״כ ולפי פי׳ זה הגיה הרב בצלאל ז״ל עב בצירי ובלתי יו״ד וכן עב ארגמן. גם ה״ר יהוסף ז״ל נקד בצירי: תניא בתוספתא א״ר אלעזר ב״ר יוסי לא נחלקו ב״ש וב״ה על עב ארגמן ועל תכריך ארגמן שהן טמאים על מה נחלקו על עב כסות ועל תכריך כסות שבית שמאי מטמאין ובית הלל מטהרין:
עב כסות וכו׳. כתב הר״ב מפי השמועה עור שמכסים בו הבגדים כו׳. והוא פי׳ הרמב״ם. וכתב בנא״י ששמו המפורסם בערב עיבה:
למשקולת טמא. פי׳ הר״ב לפי שהוא עשוי לקבלה. ומקבל שאר הטומאות ואינו מתטמא במדרס. הרמב״ם פכ״ד מה״כ:
{ט} וּמְקַבֵּל שְׁאָר הַטֻּמְאוֹת וְאֵינוֹ מִתְטַמֵּא בְמִדְרָס. הָרַמְבַּ״ם:
עד) עב כסות
עור שמכסין בה הבגדים:
עה) ותכריך כסות
עור שכורכין בו הבגדים:
עו) עב ארגמן
שמכסין בה הצמר שצבוע ארגמן. מדהוא יקר וחושש שיתלכלך מאבק:
עז) ותכריך ארגמן
שכורכין אותה בו:
עח) ובה״א טמא מת
ולא מדרס. דמדקפיד מאד על נקיותן. אינו יושב עליו רק בשעת הדחק מאד. ונ״ל דמיירי שכרכו בו סביב [כפכ״ד מי״ב] דאל״כ הרי כל העשוי לחיפוי אמק״ט כלל [כלעיל ספט״ז] וה״נ הרי אמרינן בסיפא דהעשוי לחפוי כלים טהור:
עט) עור שעשאו חפוי לכלי טהור
אמק״ט כלל:
פ) למשקלות
לחפוי למשקלות שלא ישחקו ויגרע משקלן:
פא) טמא
מק״ט מת מדיש להן ב״ק:
פב) רבי יוסי מטהר
נ״ל טעמו משום דב״ק זה הוא רק לצורך המשקולות שגם הוא אמק״ט מדאינו כלי דלא מקרי כלי תשמיש רק כשעשוי להניח עליו או בתוכו שום דבר או כשהוא עשוי כדי לעשות עמו שום מלאכה או פעולה ומה״ט גם קנה מאזנים מחשב כלי [כפי״ב מ״ב] מדעשוי להשתמש בגופו דהיינו לתלות בו דבר הנשקל. אבל משקלות שהוא רק כדי לשקול כנגדו שום דבר שיכול לעשות כזה עם חתיכת עץ ואבן בעלמא. אם הוא כמשקל הראוי. להכי אפי׳ בכלל פשוטי כלים אינו ואמק״ט כלל. וכיון דהמשקולת גופה אמק״ט. איך יהיה העור שהוא טפל לו חמור מהעיקר [זבחים ס״ג א׳]:
יד) כך הוכרחתי לפרש ע״ד הר״ש והר״ב דהכא מיירי ביש להעור ב״ק. אמנם ק״ל דמ״ש ב״ק של משקלות לב״ק של מרגליות (לעיל מ״ב) הרי גם מרגליות אמק״ט אפי׳ בחרוזים על מתכות (כפי״א מ״ח) ואפ״ה העור שצררוהו בו כשיש לו ב״ק מק״ט. ולא אמרינן שלא יהא הטפל חמור מהעיקר. ואי״ל דשאני התם מדמוציא המרגליות לפעמים מהצרור לפיכך שפיר מחשב ב״ק ואינו טפל כלל להמרגליות משא״כ הכא מיירי בשצורר המשקולת לעולם בהעור. והו״ל ב״ק העשוי למלאות לעולם דל״ש ב״ק. ואפי׳ תימא דמחשב ב״ק (ערמל״מ פ״ב ה״ג מכלים) עכ״פ הכא מדצורר בו המשקולת לעולם מחשב שפיר כטפל למשקולת ואמק״ט. ליתא. דא״כ מ״ט דת״ק דמטמא. ותו דהרי בפירוש תנינא לעיל (פי״ב מ״ח) דמשקולת מק״ט. ודוחק לומר דהתם במשקולת של מתכת. והכא במשקולת אבן. אולם ל״מ היה נ״ל דהכא מיירי שאין להעור ב״ק. ואפ״ה חשיב ליה תנא קמא כיש לו ב״ק מדבכל שעה חוזר וכורך המשקולת בתוכו אחר ששקל בו ומתקיים ב״ק שלו. והו״ל כצרור מרגלית לעיל (מ״ב). ולר׳ יוסי לא דמי דבמרגלית נשאר בהעור זמן מרובה. להכי מחשב שפיר ב״ק. משא״כ משקולת מוציאו כל שעה ששוקל להכי לא מחשב ב״ק. ומהרא״ש נמי משמע שאין להעור ב״ק. שכ׳ דלהכי חפוי של משקולת טמא. מדמניחין העור תמיד על המשקולת. והעור בטל לגבי מתכות עכל״ר. ור״ל דס״ל להרא״ש דמשקלות הו״ל פשוטי כלי מתכות. ועור הפשוט שכורכין בו המשקלות הנ״ל כעץ המחובר למתכות דמק״ט (כפי״ג מ״ו). ור׳ יוסי ס״ל דדוקא התם בטל עץ לגבי מתכות מדמחובר בו משא״כ הכא דרק כרוך הוא בו. אמק״ט וטהור:
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזהכל
 
(ז) כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין חֶסְרוֹן מְלָאכָה, מַחֲשָׁבָה מְטַמֵּאתָן. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ חֶסְרוֹן מְלָאכָה, אֵין מַחֲשָׁבָה מְטַמֵּאתָן, אֶלָּא הָעֻצְבָּה.
Whenever no act is lacking [in order to make vessels fit for use], intentional thought [to use them as they are] renders them [susceptible to becoming] impure. But whenever an act is lacking [in order to make vessels fit for use], intentional thought does not render them impure, except with regard to a [leather] seat-covering [for a wagon or a saddle, which is sometimes used as such even before being fully trimmed or finished].
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןעודהכל
[ח] כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין חֶסְרוֹן מְלָאכָה, הַמַּחֲשָׁבָה מְטַמְּאַתָּן.
וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֶסְרוֹן מְלָאכָה, אֵין הַמַּחֲשָׁבָה מְטַמְּאַתָּן, אֶלָּא הָעַצְבָּה.⁠א
א. בכ״י: העוצבה
השידה והתיבה והמגדל של עצם ושל גמי רבי מטמא ור׳ יוסי בר׳ יהודה מטהר. ר״ש בן מנסיא אומר אצבע שהוא עתיד לקצעה וליטול זנבה טהורה וכולן שהן מחוסרין לשלוח למתח ולנגב טהורין. מחוסרין סבכה טמאין. מחצלת בין בית הגנב ובין בית הגזלן מחשבה טמאה מפני שהבעלים מתיאשין ממנה. חיפוי בית הלגינין ובית הכוסות אע״פ שיש בו חמשה על חמשה טהור שאינו אלא חפוי ומשום חבורי כלים טמא. עור שבפני החמור אע״פ שיש בו ה׳ על ה׳ טהור שאינו אלא חפוי. הכסת שלו טהורה היתה תפורה לאוכף טמאה. ומקבלת כל שהוא טמאה. העושה פסיקה לשפיר ללבב ולצייר בהמה טהורה לתחת כריסו של חמור טמאה שירי פסיקיא ארבעה טפחים כדי ליתן תחת כריסו של חמור. העושה פסיקיא כל שהוא טהורה לחזק בה ומרצופין להלך בה ממקום למקום טמאה. כל הגדילות בבהמה טהורים ובאדם כולן טהורין חוץ משל שק ושל בגד הקלע שבית קבול שלה של משוחות רבי דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים אומרים שלש טמאה ושתים טהורה. נפסקה אמצעית טמאה והחיצונה טהורה. נשתייר בה טפח טמאה. נפסק בית הפקוע שלה טמאה. כל החוצלות בין של שעם ובין של שק ובין של צפור רבי דוסא אומר טמא טמא מת וחכמים אומרים מדרס.
כאשר היה הכלי שלם הצורה איננו חסר דבר הנה כאשר יחשב עליו שישים זה העור לשטיח או לכר או לכסת או לתכריך כסות ומה שדומה לזה הנה הוא ישוב מקבל טומאה כמו שקדם אולם אם היה חסר דבר מהמלאכות ואז יהיה ראוי לזה הדבר אשר חשב עליו הנה זאת המחשבה בלתי מועילה ולא יטמא בזאת המחשבה זולת חפוי העור אשר יהיה על המרכב והוא אשר יקרא עוצבא והוא כאשר חישב עליו לשום אותו חפוי ולרכב עליו יטמא עם היותו בלתי שלם מלאכה.
שיש חסרון מלאכה. שעדיין חסרה מעשה ואחר כן תתקיים (א) צ״ל המחשבה) המלאכה.
אלא העוצבה. שאע״פ שחסרה מלאכה מחשבה מטמאתה לפי שאין מקפידין על חסרון מלאכה שלה כדאמרינן בב״ק פ׳ מרובה (דף סו:) והלא עוצבה שנו כאן ועוצבה אינה צריכה קיצוע והוא עור המכסה המרכב שהוא לשון משנה (לעיל פכ״ג) [מ״ב] טפיטון של סוס ועור נותנין אותה על המטה ונותנין עליה כסתות ואינה צריכה קיצוע דכיון דעשוי למכסה אינו חושש לקיצוע. תניא בתוספתא [ב״ב פ״ד] ר׳ שמעון בן מנסיא אומר עוצבה שהוא עתיד לקצעה וליטול זנבה טהורה וכולן שהן מחוסרין לשלות למתח ולנגב טהורין מחוסרין סיכה טמאין.
שֶׁיֶּשׁ חֶסְרוֹן מְלָאכָה. שֶׁעֲדַיִן חֲסֵרָה מַעֲשֶׂה וְאַחַר כָּךְ תִּתְקַיֵּם [הַמְּלָאכָה]:
אֶלָּא הָעֻצְבָּה. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁחֲסֵרָה מְלָאכָה, מַחֲשָׁבָה מְטַמְּאָתָהּ, לְפִי שֶׁאֵין מַקְפִּידִין עַל חֶסְרוֹן מְלָאכָה שֶׁלָּהּ. וְעֻצְבָּה הוּא עוֹר הַמְכַסֶּה אֶת הַמֶּרְכָּב, וְאֵינָהּ צְרִיכָה קִצּוּעַ, דְּכֵיוָן דַּעֲשׂוּיָה לְכִסּוּי אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְקִצּוּעַ:
שיש חסרון מלאכה – that there still is lacking action, but afterwards [the thought] is actualized.
העוצבה (fur trimmed of its ends, robe, cover) – even though it is missing work, the though defiles it, because they are not strict on its missing work. And עוצבה/fur trimmed of its ends, robe, cover is the hide that covers the riding seat/saddle, which doesn’t require trimming the ends of a skin, for since it is made for a cover, we don’t worry about trimming the ends of a skin.
עוצבה. הוא עור המכסה את המרכב שהוא בלשון משנה טפיטן של סוס ובתוספתא ר״ש בן מנסיא אומר עוצבא שהוא עתיד לקצעה וליטול זנבה טהורה. וכתב ה״ר יהוסף ז״ל ס״א העצבה בלא וי״ו:
[*מחשבה. עיין מ״ש בס״פ דלעיל]:
שיש חסרון מלאכה. ל׳ הר״ב שעדיין חסרה מעשה ואח״כ תתקיים המלאכה. וכן לשון הר״ש. והיה נראה שצ״ל תתקיים המחשבה:
אלא העוצבה. כתב הר״ב ואינה צריכה קיצוע. ועבוד נמי אינה צריכה כדפי׳ הר״ב במשנה ג פי״א דזבחים:
{י} נִרְאֶה שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר הַמַּחֲשָׁבָה:
{יא} וְעִבּוּד נַמִּי אֵינָהּ צְרִיכָה, כִּדְפֵרֵשׁ הָרַ״ב מִשְׁנָה ג׳ פֶּרֶק י״א דִּזְבָחִים:
פג) כל מקום שאין חסרון מלאכה
שאין חסר בו מעשה כדי שיהיה ראוי לתשמיש שיחדוהו לו. וכגון עור שיחדו לשטיח. וכדומה:
פד) מחשבה מטמאתן
דכל הכלים יורדים לטומאה במחשבה [כפכ״ה סי׳ נ״ו] ואף שחסר עדיין קצת מלאכה לקישוט וכדומה [כלעיל ספי״ב] רק הכא בפשוטי כלי עור מיירי:
פה) וכל מקום שיש חסרון מלאכה אין מחשבה מטמאתן
דהא דאמרינן לעיל [פכ״ה מ״ז] דכל הכלים יורדין לטומאה במחשבה היינו באין שם חסרון מלאכה:
פו) אלא העוצבה
הוא עור שהוא מכסה המרכבה. דבה אף שחסר בה מעשה רבה עד שיהיה ראוי לכך. דהיינו שלא עיבדה וקצעה עדיין. אפ״ה אינו מקפיד מלהשתמש בו גם מבלעדי כך. וא״ת הרי העוצבה הו״ל תשמיש מרכבה. והו״ל תשמישי כלים בשעת מלאכתן. והוא פשוטי כלי עור שאמק״ט [כפט״ז מ״ז]. י״ל התם היינו במשמש להכלי שמשמש לאדם אבל הכא העוצבה גופה משמש להאדם כדי לישב עליו או תחת העור הפרוס. כה״ג לא מקרי משמש משמשי אדם. דהרי י״ל איפכא דהמרכב משמש להעוצבה אלא שניהן משמשין להאדם:
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןהכל
 
(ח) עוֹרוֹת בַּעַל הַבַּיִת, מַחֲשָׁבָה מְטַמֵּאתָן. וְשֶׁל עַבְּדָן, אֵין מַחֲשָׁבָה מְטַמֵּאתָן. וְשֶׁל גַּנָּב, מַחֲשָׁבָה מְטַמֵּאתָן. וְשֶׁל גַּזְלָן, אֵין מַחֲשָׁבָה מְטַמֵּאתָן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים, שֶׁל גַּזְלָן, מַחֲשָׁבָה מְטַמֵּאתָן. וְשֶׁל גַּנָּב, אֵין מַחֲשָׁבָה מְטַמֵּאתָן, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים.
The hides of a householder are rendered [susceptible to becoming] impure by intentional thought, but those of a tanner are not rendered [susceptible to becoming] impure by intentional thought. Those of a thief are rendered impure by intentional thought; but those of a robber are not rendered impure by intentional thought. Rabbi Shimon says: the matter should be reversed: those of a robber are rendered impure by intentional thought; but those of a thief are not rendered impure by intentional thought, since [in the latter case] the owners have not abandoned hope [for recovery].
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןעודהכל
[ט] עוֹרוֹת בַּעַל הַבַּיִת, הַמַּחֲשָׁבָה מְטַמְּאַתָּן.
וְשֶׁלָּעָבְּדָן, אֵין הַמַּחֲשָׁבָה מְטַמְּאַתָּן, וְשֶׁלַּגַּנָּב, הַמַּחֲשָׁבָה מְטַמְּאַתָּן.
וְשֶׁלַּגָּזְלָן, אֵין הַמַּחֲשָׁבָה מְטַמְּאַתָּן.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חִלּוּף הַדְּבָרִים: שֶׁל גַּזְלָן, הַמַּחֲשָׁבָה מְטַמְּאַתָּן.
וְשֶׁל גַּנָּב, אֵין הַמַּחֲשָׁבָה מְטַמְּאַתָּן, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים.
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ז]

המחשבה מטמאתן. הוא כאשר חשב עליה לישיבה יהיו ראוין ליטמא מדרס. אולם עורות העבדן כאשר ישאר בו בכונה וזה [בס״י איתא שאין] שהן מוכנים למכור הנה לא ישובו לטומאה במחשבה עד שיעשה בו מעשה ויכין אותו למדרס: ושל גנב. הוא כאשר גנב עור וחשב עליו למשכב הנה כבר קנהו שהוא יורד לטומאה במחשבתו: ושל גזלן אין המחשבה מטמאתן. ר״ל מחשבת הגוזל לפי שבעליו ישתדלו לבקשת הגזלה ולהוציאה מתחת ידו ולזה לא יקנהו קנין להוריד אותה לטמאה במחשבתו כאשר חשב עליו לשכיבה ורבי שמעון יהפך הענין ואמר כי כאשר יהיה גזל הנגזל יתיאש מזאת הגזילה ולזה יקנהו הגוזל ואשר יגנוב לא יתיאש בעליו ממנו לפי שלא ידע לו ענין ויאמר אולי יחזירהו וגם לא ידע אם הוא במקום מהבית עדיין ולא יתיאשו ממנו ולזה לא יתיאש הגנב ואין הלכה כר׳ שמעון אבל כאשר נתיאשו הבעלים הנה הגנב או הגזלן יקנה ביאוש ויוריד לו טומאה זה במחשבתו.
בעל הבית. אינו עשוי למוכרן ועושה מהן מטות ודלובקאות וטבלאות ומחשב עליהן לדבר שראוין לו בלא חסרון מלאכה מקבלין טומאה מיד.
ושל עבדן. העשוי למכור אין מחשבה מטמאתן דעביד דממליך ומזבין והלוקח יעשה מהן מנעלין ועדיין לא נגמרה מלאכתן לכך.
של גנב מחשבה מטמאתן. דקננהו ביאוש דקסבר סתם גניבה יאוש בעלים הוא דלא ידעי למאן ליתבעו.
ושל גזלן אין מחשבה מטמאה. ואע״פ שחישב עליהן לדבר שאין בו חסרון מלאכה כגון לכיסוי חבילות סוסים ופרדים כמו שעושים השרים דסתם גזילה ליכא יאוש דכיון דידע מאן שקליה ואזיל תבע ליה בדינא.
חילוף הדברים. סתם גזילה איכא יאוש דכיון דלעיניה שקל מיניה מיחזא חזא דגברא אלמא הוא אבל סתם גניבה ליכא יאוש דסבר משכחנא ליה לגנבא. ותניא לעיל בתוספתא [ב״ב פ״ב] ובפרק כ״ב [מ״ט] הבאתיה חישב עליהן חרש שוטה וקטן או אדם שאינו שלו טהור. תניא בתוספתא [שם פ״ד] מחצלת בין בית הגנב ובין בית הגזלן מחשבה מטמאה מפני שהבעלים מתיאשין ממנה.
שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. דְּאֵינוֹ עָשׂוּי לְמָכְרָן, וְעוֹשֶׂה מֵהֶן מִטּוֹת וְדוּלְפְּקָאוֹת וְטַבְלָאוֹת. חָשַׁב עֲלֵיהֶן לְדָבָר שֶׁרְאוּיִין לוֹ בְלֹא חֶסְרוֹן מְלָאכָה, מְקַבְּלִים טֻמְאָה מִיָּד:
וְשֶׁל עַבְּדָן. דְּעָשׂוּי לִמָּכֵר, אֵין הַמַּחֲשָׁבָה מְטַמֵּאתָן. דַּעֲבִיד דְּמִמְּלִיךְ וּמוֹכְרָן וְהַלּוֹקֵחַ יַעֲשֶׂה מֵהֶן מִנְעָלִים, וַעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן לְכָךְ:
שֶׁל גַּנָּב מַחֲשָׁבָה מְטַמֵּאתָן. דִּקְנַנְהוּ בְיֵאוּשׁ. דְּקָסָבַר סְתָם גְּנֵבָה יֵאוּשׁ בְּעָלִים הוּא, דְּלֹא יָדְעֵי מִמַּאן לְתָבְעוֹ:
וְשֶׁל גַּזְלָן אֵין מַחֲשָׁבָה מְטַמֵּאתָן. וְאַף עַל פִּי שֶׁחָשַׁב עֲלֵיהֶן לְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ חֶסְרוֹן מְלָאכָה. דִּסְתָם גְּזֵלָה אֵין בּוֹ יֵאוּשׁ בְּעָלִים, דְּכֵיוָן דְּיָדַע מַאן גָּזְלֵיהּ אָזֵיל וְתָבַע לֵיהּ בְּדִינָא:
חִלּוּף הַדְּבָרִים. סְתָם גְּזֵלָה אִיכָּא יֵאוּשׁ, דִּלְעֵינֵיהּ שָׁקַל מִנֵּיהּ וּמִחְזָא חֲזָא דְאֱינַשׁ אַלְמָא הוּא וּמִיַּאַשׁ, אֲבָל סְתָם גְּנֵבָה, סָבַר מַשְׁכַּחְנָא לֵיהּ לַגַּנָּב וְתָבַעְנָא לֵיהּ לְדִינָא וְלֹא מִיַּאַשׁ. וַהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא:
של בעל הבית – that are not made to sell them (i.e., the hides), and he makes from them beds and delphicas and tablets [for writing]. He intended for them for something that are appropriate for him without the loss of work, they are susceptible to receive ritual impurity immediately.
ושל עבדן (that belonging to a tanner) – that is made to sell, intention does not defile them, for he makes and in tends to sell them and the purchaser will make shoes from them, but their work had not yet been completed for this.
של גנב מחשבה מטמאתן – that he acquired them through despair. For he (i.e., the first Tanna) holds that mere theft is despair of the honors, for they do not know from whom to make a claim.
ושל גזלן מחשבה מטמאתן (but of a robber, intention does not make them susceptible to uncleanness) – for even though he thought of them (i.e., the hides) for something where there is no loss of work, for a mere robbery there is no despair of the owners, for since he knew who stole from him, he goes and makes a claim against him in court.
חילוף הדברים – (see also Talmud Bava Kamma 114a) – there is despair for a mere robbery. For according to his viewpoint, he (i.e., the robber) took from and it is fit and proper for he (i.e., the robber) is a strong/violent man and he despairs, but a mere theft, he (i.e., the owner) holds that the item I is found with the thief and he will make a claim against him in court and will not despair. But the Halakha is according to the first Tanna/teacher.
רש״א כו׳. בפ׳ הגוזל בתרא מסיק דרבי ס״ל גנב כגזלן דר״ש דקני ביאוש ולא כגזלן דרבנן דלא קני. ועיין בספר קרבן אהרן פרשה ב׳ דפרשת זבין:
ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן: פי׳ הר״ב דסתם גזילה אין בו יאוש בעלים. בגזלן דעובד כוכבים [מיירי]. כדפי׳ הר״ב במ״ב פרק בתרא דב״ק:
{יב} בְּגַזְלָן נָכְרִי מַיְרֵי. עַיֵּן פֶּרֶק י׳ דְּבָבָא קַמָּא מִשְׁנָה ב׳:
פז) מחשבה מטמאתן
דכשחישב עליהן לדבר שראוי לו בלי חסרון מלאכה מק״ט מיד:
פח) ושל עבדן אין מחשבה מטמאתן
דאף שחישב עליהן לשטיחה וכדומה שא״צ עוד מלאכה לתשמיש זה אפ״ה אמק״ט. מדרגיל להמלך למכרן לנעלים. וא״כ חסר כאן מעשה ואמק״ט משא״כ בעה״ב אינו רגיל למכור כלי תשמישו [כח״מ סי׳ צ׳ סי״א]:
פט) של גנב מחשבה מטמאתן
דכשלו דמי. דסתם גנבה יאוש בעלים הוא. דלא ידע ממי יתבענה ואע״ג דכל יאוש כדי לא קנה עכ״פ משום שע״י מחשבתו זו איכא נמי שינוי שם. דמתחלה היה נקרא עור סתם והשתא עוצבא. לפיכך מדאיכא תרתי שינוי שם בהדי יאוש מהני שיקנה לו [ב״ק סו ב׳ ותוס׳ שם]:
צ) ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן
דמדידע מי גזלו. מצי תבע לו בדינא ואינו מיאש. ומיירי בגזלן עובד כוכבים דערכאות מפקי באומדנא. להכי לא מיאש נגזל. ולפיכך מדאינו של גזלן. לא מהני מחשבתו שיחשב עי״ז כלי לק״ט. אבל בגזלן ישראל דב״ד ישראל לא היה מוציא ממון בלי עדים. מסתמא הגזלן נשמר בעצמו שלא לגזלו קמי סהדי. ויאושי מיאש נגזל מיניה מדקשה עליו להביא עדים שגזלו:
צא) רש״א חלוף הדברים של גזלן מחשבה מטמאתן
דמדאינש אלמא הוא. סומך על תקיפתו. ומיאש נגזל מדלא מצי מפיק מיניה:
צב) ושל גנב אין מחשבה מטמאתן
מדבידו לחקור אחר הגנב שגנבו:
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןהכל
 
(ט) עוֹר שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס, וְחִשַּׁב עָלָיו לִרְצוּעוֹת וּלְסַנְדָּלִין, כֵּיוָן שֶׁנָּתַן בּוֹ אֶת הָאִזְמֵל, טָהוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיְּמַעֲטֶנּוּ פָחוֹת מֵחֲמִשָּׁה טְפָחִים. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אַף הָעוֹשֶׂה מִטְפַּחַת מִן הָעוֹר, טְמֵאָה. וּמִן הַכֶּסֶת, טְהוֹרָה.
Regarding a hide that has contracted midras impurity, if one then thought to use it for straps or sandals, as soon as he put the knife to it, it is pure, according to Rabbi Yehuda. And the Sages say: [it is not pure] until he has reduced it to less than five handbreadths. Rabbi Elazar bar Tzadok says: even if one made a napkin from a hide it is [still susceptible to being rendered] impure; if [one made one] from a blanket, it is pure [and insusceptible to impurity].
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןעודהכל
[י] עוֹר שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס, וְחָשַׁב עָלָיו לִרְצוּעוֹת הַסַּנְדַּלִּים, כֵּיוָן שֶׁנָּתַן בּוֹ אֶת הָאַזְמֵל, טָהַר, דִּבְרֵי רְבִּי יְהוּדָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיַּמְעִיטֶנּוּ פָחוּת מֵחֲמִשָּׁה טְפָחִים.
רְבִּי אֶלְעָזָר בִּרְבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: אַף הָעוֹשֶׂה מִטְפַּחַת מִן הָעוֹר, טְמֵאָה, מִן הַכְּסָתוֹת, טְהוֹרָה.
אזמל. שם הברזל אשר יבדילו בו את העורות והנני עתיד לבאר בפרק שאחר זה ששיעור העור לטומאה חמשה טפחים ולזה אמרו חכמי׳ שלא ירד מטומאתו עד שישאר ממנו פחות מחמשה טפחים ואמר רבי אליעזר להקשות על מי שאמר שמעת שנבדל העור נטהר עורות הטמאות שיעשה בהן מטפחת הנה הוא טהור כי כבר נבדלו את אלה הכסתות והלכה כחכמים.
עור שהוא טמא מדרס. כגון שטיח וכיוצא בו.
העושה מטפחת מן העור. שהוא טמא המטפחת טמאה שהמטפחת דומה לשטיח שפעמים שוכב עליה אבל אם קיצץ הכסתות של עור הטמאות מדרס ועשה מהן מטפחות טהורה מידי דהוה אכלים שנקרעו או נשברו ומיהו (אם) מקבלת טומאה מכאן ולהבא כדתנן לעיל פרק כ״ד [משנה י״ד] של ידים טמאה מדרס דלא מסתבר לאוקומיה מתני׳ במטפחת של ספרים או של תכריך נבלי בני לוי דאם כן אפילו (השאר) דשאר עור נמי טהורה.
עוֹר שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס. כְּגוֹן שָׁטִיחַ וְכַיּוֹצֵא בוֹ:
אַף הָעוֹשֶׂה מִטְפַּחַת מִן הָעוֹר. שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס:
טְמֵאָה. הַמִּטְפַּחַת, שֶׁהַמִּטְפַּחַת דּוֹמָה לְשָׁטִיחַ, דִּפְעָמִים שֶׁהוּא יוֹשֵׁב עָלֶיהָ. אֲבָל אִם קָצַץ הַכְּסָתוֹת שֶׁל עוֹר הַטְּמֵאוֹת וְעָשָׂה מֵהֶן מִטְפָּחוֹת, טְהוֹרוֹת, מִידִי דַהֲוֵי אַכֵּלִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ. וּמִיהוּ מְקַבְּלוֹת טֻמְאָה מִכָּאן וּלְהַבָּא, כְּדִתְנַן לְעֵיל בְּפֶרֶק כ״ד:
עור שהוא טמא מדרס – as for example a rug and things similar to it.
אף העושה מטפחת מן העור – which is impure through treading.
טמאה – the towel/kerchief, for the towel/kerchief is similar to the rug, for sometimes he sits upon it. But if he cut the ritually impure chairs of hide and made of them towels/kerchiefs, since) (it is something from vessels that were broken. But however, they are susceptible to receive ritual impurity from here onwards, as is taught in the Mishnah about in Chapter 24 [Mishnah 12].
כיון שנתן בו את האזמל טהר. כך הגיה הרב בצלאל ז״ל טהר בלתי וי״ו:
עד שימעטנו פחות מחמשה טפחים. ופי׳ רש״י ז״ל בפ׳ העור והרוטב עד שימעטנו וכו׳ דל״ד לטלית שהתחיל לקורעה דתנן לקמן בפכ״ח דכיון שנקרע רובה טהורה דהתם קודם קריעה היה שמה טלית ועומדת להתכסות ובקריעתה בטל שמה הלכך אע״ג דשירים בני קבולי טומאה טהרו מטומאה ראשונה אבל הכא כל שעה שם עור עליו הלכך עד שיבטלנו מכשיעור ע״כ וברמב״ם שם לשונו עד שימעטנו פחות פחות מה׳ טפחים:
ר׳ אלעזר ב״ר צדוק אומר אף העושה מטפחת וכו׳ ומן הכסתות טהורה. והיינו כר׳ יהודה דאמר כיון שנתן בו את האזמל טהורה:
האזמל. שם ברזל אשר [יחתכו] בו את העורות. הרמב״ם:
פחות מחמשה טפחים. כדתנן בפרק שאחר זה [משנה ב] ששיעור העור לטומאה ה׳ טפחים. ולזה אמרו חכמים שלא [יצא] מטומאתו. עד שישאר ממנה פחות מחמשה טפחים. הרמב״ם:
ומן הכסת טהורה. כתב הר״ב ומיהו מקבלות טומאה מכאן ולהבא. כדתנן לעיל בפכ״ד [משנה יד] של ידים טמאה מדרס. דלא מסתבר לאוקמא מתני׳ במטפחת של ספרים ושל תכריך בני לוי. דא״כ אפילו דשאר עור נמי טהור. הר״ש:
צג) עור שהוא טמא מדרס
ר״ל עור שראוי לק״ט מדרס מדעשוי לשטיח וכדומה. או שנטמא העור באמת במדרס:
צד) וחשב עליו לרצועות ולסנדלין
שאח״כ חישב עליו לעשות ממנו רצועות או סנדלין:
צה) כיון שנתן בו את האזמל
שתחב האיזמל בהעור לחתכו לרצועות:
צו) טהור
ר״ל נטהר אז מטומאה דמעיקרא וגם אמק״ט להבא עדיין. ואע״ג דגם רצועות מק״ט עכ״פ משאר טומאות [כפכ״ד סי׳ ל״ה] היינו כשכבר הם רצועות. אבל הכא הרי לא חתך עדיין הרצועות מהעור ואכתי חסר מעשה אומן לכך:
צז) וחכ״א עד שימעטנו פחות מה׳ טפחים
ס״ל דלא נתבטל ממנו טומאה דמעיקרא עד שיעשה בו מעשה רבה עד שלא יהיה ראוי עוד למלאכה דמעיקרא. ולפיכך הכא דוקא כשמיעטו לפחות מן ה״ט לא חזי למדרס שטיח. דכך הוא שיעור עור בין לק״ט מדרס או שאר טומאות [כפכ״ז מ״ב]. ואע״ג דהכא דחתכו בכונה. אז גם בפחות מה׳ טפחים מק״ט [כפכ״ז סי׳ כ״ז]. היינו להבא. אבל עכ״פ טומאה דמעיקרא נתבטל ממנו. ואת״ל עכ״פ הרי רצועות ומנעלים מק״ט [נגעים פי״א]. וא״כ הול״ל שיהיה טמא מגע מדרס. כסדין שעשאו ווילון [פכ״ז מ״ט] וכפה שנתנו על הספר [פכ״ח מ״ה]. י״ל התם כבר עשאו ווילון וכבר נתנו על הספר משא״כ הכא רק נתן בו האיזמל אבל עדיין לא חתכו לרצועות לפיכך טומאה ראשונה נתבטלה. ולכלל קבלת טומאה שניה לא בא: [ובהא יתורץ נמי מה דק׳ מהכא דקאמר ר׳ יהודה דע״י תחיבת הסכין בהשטיח נתבטל ממנו טומאה דמעיקרא והרי בשבת [דנב״ב] קאמר ר״י בפירוש דרק בעשה בו מעשה לקלקל מבטל טומאתו. ולא בעשה מעשה לתקן כגון טבעת אדם שהקיש עליו כדי לתקנו לבהמה מעשה תיקון כזה לא מבטל טומאתו. והרי ה״נ נתינת האיזמל בהשטיח. הוא כדי לתקנו לרצועות. ואיך יבטל טומאתו. ולפי דברינו הנ״ל י״ל דהא דמעשה תיקון לא מהני לבטל טומאה שבכלי. היינו בשכבר תקנו לתשמיש השני. ולהכי באמת סדין שעשאו ווילון ס״ל לר״י דנשאר בטומאתו מדרס כמעיקרא. אבל הכא שלא חתך עדיין העור לרצועות. רק תחב בו האיזמל לחתכו הרי המחשבה עם מעשה זו ביטל מהשטיח טומאה דמעיקרא. אבל עדיין לא היה במעשה זה כפי הראוי לתשמיש דלהבא. להכי לר״י נסתלק ממנו טומאה לגמרי. ובמגינת שלמה תירץ דדוקא להעלות טומאה דמעיקרא מהכלי קאמר ר״י התם דלא נטהר רק בשהיה המעשה לקלקל אבל הכא הא דר״י מטהר היינו רק שלא יק״ט להבא ובכה״ג אפי׳ בעשה מעשה לתיקון אמק״ט עוד]:
צח) ר״א בר ר״צ אומר אף העושה מטפחת
נ״ל דהאי אף דקאמר ראב״צ. ה״ק לת״ק. דמדקאמרת דכשלא נפחת מה״ט עדיין נשאר בטומאתו משמע דוקא בכה״ג שלא נתבטל עדיין מהעור תורת שטיח שהיה עליו מעיקרא וגם עדיין לא נגמר הכלי החדש שרוצה לעשות ממנו לפיכך עדיין נשאר בטומאתו שבתחלה. הא בשטיח שכבר עשאו מטפחת. שכבר נגמר הכלי החדש שרוצה לעשות ממנו. באמת נתבטל מהכלי טומאה ישנה שבו ואהא קאמר ראב״צ מלת אף. ור״ל אף שכבר עשה מהשטיח מטפחת והוא מטלית מרובע לקנח בו ידיו אף שכבר נגמר המטפחת. אפ״ה עדיין נשאר טומאה דמעיקרא עליו דאע״ג דהשתא ודאי כלי חדש הוא עכ״פ מדמטפחת דומה בתמונתו לשטיח. אין כאן התחדשות בתמונת הכלי והו״ל רק ככלי גדול שעשאו קטן:
צט) ומן הכסת
ר״ל אבל אם עשה מטפחת מעור כסת. והוא כעין כיס מלא מוכין והוציא המוכין וחלק הכיס לשנים ועשאו מטפחת:
ק) טהורה
דהרי נשתנה צורתו דמעיקרא [ועי׳ פכ״ח מ״ה]. מיהו פשוט דמק״ט להבא. [כלעיל פכ״ד מי״ד]:
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כלים כו – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), משנה כתב יד קאופמן כלים כו – מהדורת הרב דן בארי על פי כ"י קאופמן A50 (הערת המהדיר: הניקוד תוקן על פי כללי הדקדוק בנוגע למלא וחסר, ולפי הצליל לגבי קמץ ופתח, צרי וסגול, המתחלפים בכתב יד קאופמן מתוך הגיה ספרדית), מקבילות בתוספתא כלים כו – באדיבות ד"ר רונן אחיטוב, רמב"ם כלים כו, ר"ש משאנץ כלים כו, ר׳ עובדיה מברטנורא כלים כו – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מלאכת שלמה כלים כו, תוספות יום טוב כלים כו, עיקר תוספות יום טוב כלים כו, תפארת ישראל יכין כלים כו, תפארת ישראל בועז כלים כו

Keilim 26 – English translation of Seder Taharot from Sefaria community translation, Mishna MS Kaufmann Keilim 26, Tosefta Parallels Keilim 26, Rambam Commentary on the Mishna Keilim 26, R. Shimshon of Sens Keilim 26, R. Ovadyah MiBartenura Keilim 26 – Translated by Rabbi Robert Alpert (2020) (CC BY 3.0), Melekhet Shelomo Keilim 26, Tosefot Yom Tov Keilim 26, Ikkar Tosefot Yom Tov Keilim 26, Tiferet Yisrael Yakhin Keilim 26, Tiferet Yisrael Boaz Keilim 26

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×