גם בהאי פירקא בגמרא בדף ע״ב הוכיחו בעלי התוספות ז״ל דפ׳ מי שאחזו סדורו אחר פרק התקבל אבל רש״י ז״ל נראה דגריס מי שאחזו קודם התקבל עיין במה שאכתוב בשמו ז״ל במתני׳ דבסמוך.

מי שאחזו וכו׳. ביד פ׳ שני דהלכות גירושין סי׳ י״ד י״ו ובטור א״ה סי׳ קכ״א:

קורדייקוס. כך שמו של אותו השד השולט על השותה יין חדש:

לא אמר כלום. שאין דעתו מיושבת ואפילו אמר כתבו ותנו תוס׳ ז״ל. ומדקתני לא אמר כלום משמע דאף לכשיבריא אין כותבין וכן הוא שם בטור. וכתוב בחדושי הרישב״א ז״ל לא אמר כלום כלומר ואפילו נכתב באותה שעה ולאחר שנתרפא נתנוהו לו ונתנו לה פסול לפי שלא נכתב במצות הבעל שאין בדבריו כלום:

אמר כתבו גט לאשתו. כלומר בבוריו ואח״כ אחזו קורדייקוס ואמר אל תכתבו אין דבריו אחרונים כלום אמר ריש לקיש וכותבין ונותנין לאלתר מלישנא יתירא דקתני אין דבריו אחרונים כלום ולא קתני לא אמר כלום וקיימא לן כר׳ יוחנן דאין כותבין אלא לכשישתפה בין בשוטה בין שאחזו קורדייקוס אבל צלוב אי מגוייד או ששחט בו שנים או רוב שנים כותבין ונותנים כל זמן שיש בהן נשמה ואין צריכין בדיקה אח״כ דדעתא צילותא נינהו אלא דכחישותא הוא דנקיטא בהו ע״כ בקיצור:

נשתתק לאו אמי שאחזו קורדייקוס קאי דהא לא מהניא ביה בדיקה דהא אמרינן דחזרואמר אל תכתבו אין בדבריו האחרונים כלום אלמא כשוטה דיינינן ליה ולא מספקינן ביה כלל אלא נשתתק היינו אדם שאחזו חולי רש״י והר״ן ז״ל:

והרכין בראשו. בגמרא פריך וניחוש דילמא חולי של שגעון נקטיה המלמדו תמיד להרכין ראשו בהרכנת לאו או הן ואינו משיב על דברי שאלתם ומשני ששואלין אותו בפירות אם רוצה שילקטו מן האילן לרפואתו פירות של ימות החמה שואלין אותו בימי הגשמים ועל פירות ימות הגשמים בודקין אותו אם מבקש אותו בימות החמה. ואיכא תו שנוייא אחרינא דאמרינן ליה חד לאו ותרי הן תרי לאי וחד הן דכי האי שתייה לא נקטיה:

בודקים אותו שלשה פעמים. פי׳ שלשה פעמים על לאו ושלשה פעמים על הן דהיינו ששה פעמים בין הכל ובדיקה זו מפרש בירושלמי אומרים לי נכתוב גט לאשתך אומר הן לאמך אומר לאו לאשתך אומר הן לאחותך אומר לאו לאשתך אומר הן לבתך אומר לאו וכו׳ תוס׳ והר״ן ז״ל אבל בית יוסף שם סי׳ קכ״א דקדק מדברי הרמב״ם ז״ל שאינו מצריך בדיקה ששה פעמים רק שלש וגם ממה שלא פירש במשנה שיבדקוהו ששה פעמים נלמוד שדעתו דבתלתא זימנין סגי כפשטא דמתני׳ ע״כ בקיצור. עוד גרסינן בירושלמי בד״א בנשתתק מתוך בוריו אבל אם נשתתק מתוך חוליו דיו פעם אחת אבל בתוספתא קתני דאפילו נשתתק מתוך חוליו בעינן שלשה פעמים ועין במ״ש בר״פ חרש. ובטור ח״מ סוף סי׳ רל״ה:

אמרו לו נכתוב גט לאשתך אמר להם כתובו וכו׳. ביד פ׳ שני דהל׳ גירושין סי׳ ה׳. ובגמרא דייק טעמא דלא אמר תנו הא אמר תנו נותנין מני ר״מ היא דאמר מילי מימסרן לשליח אימא סיפא עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו אתאן לר׳ יסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח רישא ר״מ וסיפא ר׳ יוסי פי׳ רש״י ז״ל טעמא דלא אמר תנו בלא כתבו דכיון דאמר להם כתובו מקפיד היה בדבר שלא יאמרו לאחר ויכתוב שבושת היא לגלות שאינו יודע לכתוב גט ובהא אפילו ר״מ מודה לקמן בפ׳ התקבל שאם אמר כתבו גט לאשתי אפילו אמר לב״ד לא עשאן ב״ד להרשות את אחרים על כך הא אמר תנו גט לאשתי ולא אמר כתבו אומרים לאחרים ויכתבו ויתנו דעשאם ב״ד ועל כרחך כגון שהיה שלשה דאילו לשנים אפילו ר״מ מודה שאפילו לא אמר כתבו אלא תנו צריכין הן עצמן לכתוב דהכי תנן לקמן אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו גט ותנו לאשתי יכתבו הן עצמן ויתנו אבל אמר לשלשה תנו יאמרו לאחרים ויכתבו ויתנו מפני שעשאם ב״ד דברי ר״מ ופליג ר׳ יוסי עליה דאפילו לשלשה נמי אע״ג דלא אמר כתבו צריכין הן עצמן לכתוב ומתני׳ דהכא דנקט כתבו משמע דאי לא אמר כתבו לא הוה פסול האי גיטא וכגון שהיו שלשה ור״מ היא דאמר מילי מימסרן לשליח פי׳ דרך ארץ הוא לעשות שליח דברים והוי נמי בדברים שלוחו של אדם כמותו ויכולין הים ג״כ לחזור ולצות לאחר שיכתוב כדין שליח הגט שיכול למנות שליח אחר תחתיו הילכך היכא דהוו שלשה דאיכא למימר עשאן ב״ד לומר לאחרים אומרים לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו אימא סיפא עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו דמשמע דאין לך צד היתר לומר לאחרים לכתוב אלא השומע מפיו הוא יכתוב ואפילו שלשה ואפילו לא אמר כתבו אתאן לר׳ יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח ומסיק רב אשי כולה ר׳ יוסי היא ורישא דאמר כתבו לאו דוקא דאפילו תנו נמי פסול כדקתני סיפא עד שיאמר לסופר ויכתוב ואורחא דתנא למיתני ולאוסופי ונקיט למילתיה בלשון לא מיבעיא הך אלא אפילו הך נמי פסיל וה״ק ל״מ היכא דלא אמר תנו רק כתבו אלא אפילו אמר תנו ולא מיבעיא היכא דלא אמר לבי תלתא אלא אפילו אמר לבי תלתא לא ול״מ היכא דלא אמר אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ולפלוני ויחתמו אלא אפילו אמר אמרו נמי לא ותניא כותיה ואפילו באומר אמרו נמי פסיל ר׳ יוסי הלכך ליכא למיחש לחורבא דאילו לר״מ איכא למיחש דילמא זימנין דאמר לשנים אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמי ואזלי הני שלוחין וחיישי לכסופא דסופר שלא יתבייש לומר שאין מקבלין אותו בעד ומחתמי ליה בלא דעת הבעל ונמצא הגט בטל אבל לר׳ יוסי ליכא למיחב להכי שהרי לא יכתוב סופר גט אא״כ ישמע מפי הבעל עצמו ע״כ. ומדכתב רש״י ז״ל לקמן בפ׳ התקבל וגם דהכי תנן לקמן אמר לשנים וכו׳ משמע שהוא ז״ל היה גורס פרק התקבל אחר פרק מי שאחזו. [הגה״ה כתבו התוס׳ לא מיבעיא קמא אתי אפי׳ לר״מ דקאמר לא מיבעיא כתבו אלא אפילו תנו כיון דמיירי בתרי מדקאמר בתר הכי לא מיבעיא היכא דלא אמר לבי תלתא אע״ג דקאי לר׳ יוסי אין לחוש דמדקדק כל לא מיבעיא שיכול לומר וי״ס דגרסי לא מיבעיא היכא דלא אמר לבי תלתא תנו אלא אפילו אמר לבי תלתא תנו ע״כ]:

זה גיטיך אם מתי. פ׳ י״נ דקל״ז. שמעינן מהאי מתני׳ דלאח״מ קמגרש לה דאם עם גמר מיתה א״כ הוי גט ואמאי קתני לא אמר כלום:

זה גיטיך אם מתי זה גיטך אם מתי מחולי זה. ברי שאמר אם מתי או חולה שאמר אם מתי מחולי זה הרמב״ם ז״ל. ביד פ״ט דהלכות גירושין סי׳ י״ב י״ג י״ד י״ח. ובטור א״ה סי׳ קמ״ה וסי׳ קמ״ז. וכתוב שם בסי׳ קמ״ה בספר הלבוש סעי׳ ה׳ וז״ל כתב מירי מה״ר מאיר ז״ל צריך שיאמר כן בזה הלשון אם מתי אם לא מתי כמו שהוא לשון חכמים ולא יאמר אם אמות אם לא אמות ע״כ. וראיתי שהגיה הר״ר יהוסף ז״ל זה גיטך אם מתי זה גיטך מחולי זה זה גיטך לאחר מיתתי לא אמר כלום מהיום אם מתי ממעכשיו אם מַתִּי ה״ז גט מהיום לאחר מיתתי אינו גט ע״כ וכתב כ״מ בכל הספרים. ובגמרא מתרץ אביי דאם מתי שתי לשונות במשמע משמע כמעכשיו ומשמע כלאחר מיתה אמר לה מהיום כמאן דאמר לה מעכשיו דמי לא אמר לה מהיום כמ״ד לה לאחר מיתה דמי והיינו דקתני רישא זה גיטיך אם מתי לא אמר כלום. ומתני׳ דבעי מהיום דלא כר׳ יוסי דתנן בפ׳ יש נוחלין הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דברי ר׳ יהודה ר׳ יוסי אומר אינו צריך וטעמא דר׳ יוסי דזמנו של שטר מוכיח עליו ומספקא ליה לרב הונא אי הלכה כר׳ יוסי בהא נמי דהא הגט כתוב כהלכתו אלא כשמסרו לה על פה אמר לה זה גיטיך אם מתי הלכך לא דמי לשטר דהתם כיון דכתב התנאי אצל הזמן איכא למימר דזמן מוכיח דמהיום קאמר אבל הכא דעל פה דילמא כי מסריה ניהליה הדר ביה מזמן דשטרא ומסריה ניהלה ע״מ לאחר מיתה הואיל ולא אמר מהיום ולפיכך אמר רב הונא ולר׳ יוסי אם אמר לה אם מתי אע״ג דקתני מתני׳ לא אמר כלום לר׳ יוסי חולצת דהאי לא אמר כלום דקתני לא אמר כלום דאסורא לעלמא ומ״מ ליבם נמי אסירא דמספקא לן אי הוי גט. ופרכינן והא מדסיפא חולצת מכלל דרישא יבומי נמי מייבמה ומשני מתני׳ כרבנן דפליגי עליה דר׳ יוסי התם ביש נוחלין דהיינו ר׳ יהודה ורב הונא ס״ל כר׳ יוסי. ואיכא דמתני׳ להא דרב הונא אסיפא דקתני סיפא דרישא זה גיטיך לאחר מיתה לא אמר כלום אמר רב הונא ולר׳ יוסי דאמר כי לא אמר מהיום כמ״ד מהיום דמי חולצת ופרכינן פשיטא מדסיפא כי אמר מהיום ולאחר מיתה תנא במתני חולצת לרבנן מכלל דלר׳ יוסי דלא מחלק בין אמר מהיום ללא אמר ודאי דכי אמר לאחר מיתה אפילו בלא מהיום חולצת לר׳ יוסי דהא לר׳ יוסי כמהיום ולאחר מיתה דמי ור׳ יוסי ורבנן לא איפלוג אלא בהא לחודה דלר׳ יוסי בלאו מהיום כמהיום ולרבנן יש חילוק ומשנינן מהו דתימ׳ ר׳ יוסי בהא ס״ל כרבי דס״ל דהוי תנאה והואיל ואשכחן לרבי דס״ל דהוי גט כמו שנכתוב בסמוך בס״ד ה״א דגם ר׳ יוסי פליג דהא שמעינן ליה דפליג ומקל בתנאי קמ״ל דלא רבי ס״ל כר׳ יוסי ולא ר׳ יוסי ס״ל כרבי רבי לא ס״ל כר׳ יוסי דתניא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דברי חכמים רבי אומר כזה גט ואמרו כזה גט למעוטי דר׳ יוסי דאמר בסוף פירקין כזה גט ור׳ יוסי נמי אמר כזה גט למעוטי הא דרבי וסתם לן במתני׳ דלא כותיה דרבי וז״ל הר״ן ז״ל חולצת שמא אינו גט ולא מתייבמת שמא גט הוא והויא לה גרושת אחיו וקיימא עליה בכרת הואיל ולא החזירה ואמרינן בגמרא דלר׳ יוסי דזמנו של שטר מוכיח כלומר דמהני כאילו אמר מהיום שאל״כ למה נכתב הזמן בשטר יהא הדין כך דאם מתי הוי כמהיום אם מתי שהוא גט גמור ולאחר מיתה הוי כמהיום ולאחר מיתה שהוא גט ואינו גט עכ״ל ז״ל. זה גיטיך אם מתי זה גיטיך מחולי זה זה גיטיך לאחר מיתה לאחר מיתה הוי טעמא דכולהו כמו ברייתא דאתם ולא אפטרופוסים אתם ולא שותפים אתם ולא אריסין אתם ולא כל התורם שאינו שלו דכולהו הוי משום תורם שאינו שלו וא״ת משנה זו גופה אמאי איצטריך הא תנן בהדיא לעיל ספ״ק דאין גט לאחר מיתה דתנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה התם איצטריך לאשמועינן בגט שחרור שגם אחר שכתבוהו לא זכה בו העבד ואפילו בגט אשה נמי אשמועינן דאע״ג שמינה המגרש בחייו השליח לא חשיב להיות כמותו אחר מותו כאילו הוא עצמו קיים אלא חשיב גט לאחר מיתה והכא אשמועינן דאע״ג שבא הגט ליד האשה מחיים הוי גט אחר מיתה ואשמועינן נמי לישני דתני הכא הי משמע מחיים והי משמע לאחר מיתה תוס׳ ברפ״ק דכתובות ובפ״ק דמכלתין דף י״ג:

לא אמר כלום. בבלי בריש פ״ק דכתובות וגם הכא בגמרא וגם בירושלמי גרסי׳ ורבותינו אמרו ה״ז גט והתם בבבלי מפרש טעמייהו דרבותינו דסברי לה כר׳ יוסי דאמר בפ׳ יש נוחלין דהכותב נכסיו לבנו לאחר מותו אינו צריך לכתוב מהיום ולאחר מיתה דזמנו של שטר מוכיח עליו וה״נ לא לחנם נכתב זמנו של גט לתוכו אם לא להודיע שמיום הכתיבה והמסירה הוא מגרשה הלכך אע״ג דלא כתיב ביה זה גיטיך מהיום אם לא באתי כמאן דכתיב ביה מהיום דמי ע״כ. אלא שנראה שהבבלי סובר שאינו חולק רק על המשנה דאם לא באתי דלקמן סי׳ ח׳ וכמו שכתבתי והירושלמי סובר שחולק על זו ובמה שכתבתי מובן דהכל אחד דהכי נמי איתיה הכא בגמרא וגם בסוף פירקין במקומו שכולן מטעם אחד ומני רבותינו ר׳ יהודה הנשיא ובית דינו ובשלשה מקומות נקרא ר׳ יהודה הנשיא רבותינו בגיטין ובשמן ובסנדל דבפרק המפלת. ומסיק התם בירושלמי דלא קרו ליה בי דינא שריא משום דבית דינו חלוק עליו. ואיתה נמי להאי סוגיא התם בירושלמי דפ׳ המפלת ודפ״ק דשבת ובבבלי פ׳ אין מעמידין דף ל״ז ועיין במ״ש שם סימן ו׳ אי ר׳ יהודה הנשיא הוי האי דהכא דהיינו רבינו הקדוש או בר בריה דהיינו ר״י נשיאה. ובמשנה דסוף סוטה נמי נקרא רבותינו כמו שכתבתי שם ועיין במ״ש לקמן בסוף פירקין בסימן ח׳. וכתוב בסדר הגט של רבינו תם ז״ל דשפיר עדיף טפי מעכשיו ממהיום דאי מיית בההוא יומא לא ידענו מאי אדון בה ע״כ. אבל דעת הר״ן ז״ל ששניהם שוין כמו שהכריח הוא ז״ל ע״ש בסוף פירקין:

מהיום ולאחר מיתה. פ׳ האומר דקדושין ד׳ ס׳:

זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך. והילך גרסינן רש״י ז״לי ונלע״ד שאם כיון רש״י ז״ל להפרש גרסת והלך בלא יו״ד או והילך ביו״ד דטעמא הוי משום דוהילך ביו״ד מבנין פעל הדגוש שמהלך בכובד על כרחו דומה למה שפירשו המדקדקים ז״ל במלת קודר הלכתי דבספר תלים סימן ל״ח ובספר איוב סי׳ ל׳ שהוא פועל עומד אע״פ שהוא מן הדגוש וכן אליבא דרב הונא מפרש בגמרא והילך פי׳ על משענתו ולעולם חולה הוא ע״כ. אבל והלך משמע כדרך כל ההולכים על בוריו לגמרי וכן הוא בירושלמי והילך ביוד א״נ אפשר שר״ל אפכא מדרך זה קצת שבא רש״י ז״ל לומר לנו דוהלך גרסינן בלי יו״ד אלא שיש טעות בדפוס וה״פ והלך גרסינן בלתי יו״ד דאי גרסינן לה ביוד ע״כ הא משמע ודאי שהוא מן הכבד ודקארי לה מאי קארי לה במאי דפריך והא הלך בשוק קתני הא ודאי הילך ליו״ד משמע על משענתו או אפשר שרש״י ז״ל כיון לומר דוהילך גרסינן ודנקט תנא הכא לישנא דקראי קודר הלכתי וכן ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות וכן לאור חציך יהלכו וכן אם יהלך איש על הגחלים וכן בחוקותי יהלך שכלן פעלים עומדים אע״פ שהן דגושין או אפשר שר״ל והלך גרסינן בחירק כמו קודר הלכתי ולא הלכתי שהן בחירק אלא שכדי להודיע שלא יבוא לטעות נכתובה היו״ד ועל דרך שכתבו התוס׳ ז״ל לקמן בפ׳ המגרש דף פ״ה בד״ה ולא לכתוב אגרת והטעם שכיון שכאן הוא הילך על משענתו כדמפרש בגמרא במאי דכתיבנא שייך לגרוס אותו דגוש הלמד ובחירק הה״א כאילו כתוב אחר ההא יו״ד כנלע״ד. ואיתיה להאי בבא בתוס׳ פ׳ מי שמת דף קנ״ג. וכתוב בהר״ן ז״ל ומתני׳ נמי מוכחא דמחולי זה מחמת חולי זה משמע דקתני גבי מהיום אם מתי מחולי זה דאומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת אלמא מחולי זה מחמת אותו חולי משמע דאילו לפי׳ רש״י ז״ל דאברייתא דבגמרא הכי ה״ל למיתני רואין אם מתוך חולי הראשון מת כלומר שלא פסק חולי הראשון מעליו אע״פ שלא מת ממנו ע״כ. ועוד כתב הר״ן ז״ל ודברי הרי״ף והרמב״ם ז״ל מתמיהין דמתני׳ מוכחא דכי בעי אומדנא היינו דוקא באומר מחולי זה אבל באומר אם מתי וכן במתנה אפילו סתם גיטו גט ומתנתו מתנה ולא בעי אומדנא דהא קתני ברישא תלתא באבי ה״ז גיטיך אם מתי ה״ז גיטיך מחולי זה ה״ז גיטיך לאחר מיתה וקתני דלא אמר כלום והדר מפרש תרתי מינייהו במהיום אם מתי ה״ז גט ובמהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט והדר מפרש מחולי זה במהיום דאומדין אותו דאלמא ליכא אומד אלא במחולי זה אבל במהיום אם מתי לא בעי אומדנא. ומ״מ משמע דהאי אם מתי שאתרפא מחולי זה קאמר ולא תנאה דלעולם היא. אבל בריא שהתנה ואמר אם מתי תנאה דלעולם הוא עכ״ל ז״ל בקיצור:

לא תתיחד וכו׳. פ׳ שני דכתובות דף כ״ז. ופי׳ רש״י ז״ל לא תתייחד עמו דחיישינן שמא בעל לשם קדושין ולמאן דלא חייש נמי מ״מ פנויה היא ואסור להתייחד עם הפנויה ע״כ ופי׳ עוד הר״ן ז״ל וז״ל אבל לאו משום גט ישן אתינן עלה דכיון דלרבנן דקיימא לן כותייהו אם מת הרי היא מגורשת מעכשיו וכדאיתא בברייתא בגמרא תו ליכא משום גט ישן דלא חיישינן להכי אלא כשילעיזו עליה דגיטה קודם לבנה ואינו כן אבל הכא שהיא מגורשת גמורה לרבנן אם ילעיזו עליה כדין ילעיזו עליה ומיהו לר׳ יהודה דסבר דבנתיים הרי היא כאשת איש לכל דבריה ודאי ליכא למיחש משום קדושין ולדידיה היינו טעמא דחיישינן משום גט ישן עכ״ל ז״ל וראיתי להעתיק הנה בארך כל דברי הרשב״א ז״ל שבחדושיו וז״ל לא תתייחד עמו וכו׳ ירושלמי תני אף המסוכן א״ר יעקב בר אחא מעשה היה כיון שבעל מת:

אלא ע״פ עדים ואפי׳ ע״פ עבד אפי׳ על פי שפחה. כלומר מפני שהוא בוש מלשמש בפניהם חוץ משפחתה מפני שלבו גס בה ואינה בושה ממנה ודוקא בשיש שם עדים שראוה שנתייחדה וטעמא דאמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם נתייחדה עמי בפני שנים צריכה ממנו גט שני באחד אינה צריכה ממנו גט שני באחד בשחרית ובאחד בין הערבים זה היה מעשה ושאל ר׳ אלעזר בן תרידא את חכמים ואמרו אין זה יחוד ולפיכך אם אין שם עדים עמהם או אפילו עבד ושפחה דאחרים הוה אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה אבל עכשיו מימר אמרינן כיון שידענו שיש שם עבד ושפחה לא נתעסקו בדבר אחר אבל שפחה דידה גיסא בה וחוששין שמא נתעסקו בפניה אא״כ אמרה דלא נתעסקו דהתם ודאי מהימנא דתרתי לא עבדא כדאיתא בפ׳ האשה שנתאלמנה ולפי מה שפסק רבינו אלפסי ז״ל כרב פפא דאמר התם כאן בשפחה דידה כאן בשפחה דידיה כלומר דשפחה דידה אפי׳ העידה בפירוש לא מהימנא דעבידא דמשקרא דשפחתה כגופה וכברייתא דקתני הכי התם הכא נמי לא מהימנא אלא במסיחה לפי תומה וכן נמי פסק הנגיד ז״ל אבל עבד ושפחה אין נאמנין לומר שלא נתייחדה כלומר שהם היו עמהם והכי איתא בירושלמי ועבד ושפחה נאמנין פי׳ בתמיה יודעין הן העדים שבשעה שנתייחדה עמו שהיה שם עבד ושפחה וטעמא דמתני׳ דקתני לא תתייחד עמו פרש״י ז״ל משום שמא יבא עליה דאיכא למ״ד חיישינן שמא בעל לשם קדושין וצריכה גט שני ולמאן דלא חייש מ״מ פניה היא ואסור להתייחד עם הפנויה ואין טעם משום גט ישן שכבר מסרו לה קודם לכן כלומר שאין חוששין לגט ישן בשאמר לה מהיום אם מתי או מהיום ולכשתעשי כך משום דכיון שאם מת או תקיים תנאו נתגרשה למפרע אין חוששין לו כמו שאין חוששין במי שגירש את אשתו בגט גמור מהיום ואח״כ נתייחדה עמו ובפי׳ למ״ד לא תנשא בו לכתחלה וכ״ש למ״ד אם נתגרשה בו תנשא לכתחלה והא דאמרינן ה״ז גיטיך כל זמן שאעבור מנגד פניך שלשים יום והיה הולך ובא הולך ובא הואיל ולא נתייחד עמה ה״ז גט וכו׳ ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה דאלמא אם נתייחד הוי גט ישן י״ל דהתם בדלא אמר לה מהיום ולסוף שלשים יום הוא דנתגרשה והלכך כשנתייחד בנתיים ה״ל כאילו נתייחד בין כתיבה לנתינה והר״א אב ב״ד ז״ל פירשה בשלא מסרו לה אלא ביד שליש ואין הלשון מתחוור לפירושו דהרי זה גיטיך שנתנו לה משמע ולספרים דגרסי בה ע״מ שאעבור מנגד פניך אין לך לומר כלשון הראשון דהאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי אלא על כרחין בשנתנו ביד שליש ומיהו לפירוש ר״ח ור״ת ז״ל שפירשו הא דתנן הכא מה היא באותן הימים דקאי אמהיום אם מתי מעכשיו אם מתי כמו שאני עתיד לכתוב בסמוך אי אפשר לפרש טעמא דמתני׳ משום חשש קדושין שהרי לר׳ יהודה אינה מגורשת כלל מעכשיו אפילו לכי מאית אלא הוי טעמא משום גט ישן דכיון דלא הוי גט אי לא מאית חיישינן ביה נמי לגט ישן וכן פירשה רש״י ז״ל בפ׳ האשה שנתאלמנה והקשו בתוס׳ לפירוש זה מדמייתינן עלה בגמרא ברייתא דראוה שנתייחדה עמו באפלה וכו׳ כדמפרש בה טעמא משום חשש קדושין דלכאורה משמע דמתני׳ נמי מההיא חששא הוא ותרצו דלר׳ יוסי יש לפרש דהוי טעמא נמי משום חשש קדושין ולדידיה איכא משום תרי חששות דכיון דקאמר דהוי מגורשת ואינה מגורשת מספק אם היא מגורשת איכא משום חשש קדושין ואם אינה מגורשת איכא משום גט ישן ולכי מאית הוי גיטא כלומר גט גמור מדקתני רישא מת ה״ז גט והא קיימא לן דאין גט לאחר מיתה ולתרווייהו קא פריך דכיון דלר׳ יהודה הויא כאשת איש גמורה מחיים דבעל אלמא לדידיה כל שאמר מהיום אם מתי כמו שאמר מהיום ולאחר מיתה דמי וקסבר דחזרה הוי ולר׳ יוסי מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי והלכך מחיים מגורשת ואינה מגורשת א״כ לדידהו אף לאחר מיתה לא הוי גיטא. ופריק רבא מעת שאני בעולם ופי׳ רש״י ז״ל דר׳ יהודה ור׳ יוסי לאו אמהיום אם מתי דמתני׳ קיימי דהתם ודאי לכי מאית איגלאי מילתא דמשעת נתינה הוי גט והבא עליה פטור לגמרי אלא ר׳ יהודה ור׳ יוסי באומר ה״ז גיטיך מעת שאני בעולם קמיפלגי כלומר מעת אחרון שהוא בעולם יחול הגט הלכך לר׳ יהודה עד שעה הסמוכה למיתתו לא הוי גט ומעיקרא אשת איש גמורה היתה והבא עליה במזיד נהרג בשוגג מביא חטאת דר׳ יהודה סבר יש ברירה וכדדייקינן מיהא מתני׳ בר״פ כל הגט ור׳ יוסי סבר משעת נתינה מספקא מילתא דילמא שעה זו היא סמוכה למיתתו ואע״ג דחיי טפי אין ברירה והלכך כל שעה הוי ספק גט והבא עליה באשם תלוי קאי ומפרש ג״כ תנא ובלבד שימות דאף לר׳ יוסי דאמר מגורשת ואינה מגורשת דוקא בשמת אבל אי לא מיית איגלי מילתא למפרע דלא הוה גט וחייב חטאת. ואין פי׳ זה מחוור דהיאך באה השאלה במשנתנו מה היא באותן הימים במה שלא הוזכר במשנה ונצטרך לומר דמשנתנו חסורי מחסרא והכי קתני ואם הדברים כן ה״ל לרבא לפרושי בהדיא מתני׳ חסורי מחסרא וה״ק ועוד דברייתא דאיתיה בסמוך ימים שבנתיים בעלה זכאי במציאתה וכו׳ כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר דברי ר׳ יהודה ר׳ יוסי אומר בעילתה ספק מגורשת היא בתוספתא דאמהיום אם מתי היא שנויה דתניא התם זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה ימים שבנתיים זכאי במציאתה ובמעשי ידיה וכו׳ אלמא לאו באומר מעת שאני בעולם היא. ועוד קשה לפירושו דאי ר׳ יוסי לית ליה ברירה אף כשנתרפא הוה לן למימר דלא מיחייב חטאת כי היכי דאמרינן לדידיה דאפילו חיי טפי לא מיחייב חטאת משום דבההיא שעתא דבא עלה מיהא הוה ספיקא אי שעה סמוכה למיתתו היא ומאי בלבד שימות דתני עלה ועוד כיון דלית ליה לר׳ יוסי ברירה אפילו כשמת לא להוי גט כלל כיון שאי אפשר לברר שעה שהוא חל וכדאיתא בפ׳ בכל מערבין. גמרא מתנה אדם על עירובו דלמאן דלית ליה ברירה לא חייל העירוב כלל כל היכא דשייך ביה דין ברירה ונראה מדברי ר״ח ז״ל שהוא גורס נעשה כאומר לו מעת שאני בעולם ואמתני׳ דמהיום אם מתי קאי כמשמעה דפשטא דמתניתין עכ״ל ז״ל:

מה היא באותן הימים. תוס׳ שבת פ׳ במה בהמה ד׳ נ״ו ורש״י פ״ק דיבמות דף י״ד פי׳ בלשון שני שזהו ספק אשת איש דאיתא התם בברייתא דפליגי בה ב״ש וב״ה ואע״פ שלא שנינו בה מחלוקת ב״ש וב״ה בלא תתייחד עמו אלא ע״פ עדים על כרחך נחלקו בה אותו מחלוקת שנחלקו במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי וכו׳ דלקמן ספ״ח. ותוס׳ ז״ל דחו שם אותו לשון דהא קחשיב התם בברייתא בהדיא פלוגתא דהמגרש ולנה עמו בפונדק. ואיתה בתוס׳ פ׳ בתולה נשאת דף ט׳ ודפ׳ הזהב דף נ״ט ובגמרא פ׳ כל הגט ד׳ כ״ה וביד פ״ח דהלכות גירושין סי׳ ב׳ ובטור א״ה סי׳ קמ״ה וסי׳ קמ״ח וכתוב שם ויכול להתייחד עמה אפילו על פי עד אחד אפילו הוא עבד ושפחה חוץ וכו׳ וכתב שם בית יוסף ועל כרחין בפני עדים דקתני במתני׳ לאו דוקא דבעד אחד סגי וכדקתני סיפא ואפילו עבד ואפילו שפחה ומאי עדים עדים דעלמא וכן כתב הרמב״ם ז״ל בפ״ח ה׳ ז׳ לא יתייחד וכו׳ אלא בפני עד ואפילו עבד ואפילו שפחה וכו׳ ע״כ. בפי׳ ר״ב ז״ל מה היא באותן הימים לאו ארישא קאי אלא מילתא באפי נפשיה היא באומר לה במסירת הגט ה״ז וכו׳. אמר המלקט ר״ח וכן ר״ת ז״ל הכריחו דקאי ארישא כפשט הלשון וגם דקתני בהדיא בתוספתא מהיום אם מתי הימים שבנתיים ר׳ יהודה אומר הרי היא כאשת איש וה״פ דמאי דמשני רבה בגמרא באומר מעת שאני בעולם פי׳ נעשה כאומר בכא״ף מעת שאני בעולם כלומר מהיום דקאמר היינו מחיים שדעתו לאחר הגט כל מה שיוכל רק שיחול מחיים שעה אחת סמוך למיתתו ולדידיה ברישא דלא תתייחד וכו׳ [עי׳ בתוי״ט] ועיין עוד בתוס׳ שם בפ׳ כל הגט דף כ״ה ובברייתא ר׳ יהודה אומר כאשת איש לכל דבריה ובעלה זכאי במציאתה ובמעשי ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומיטמא לה אם הוא כהן כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שאינה צריכה הימנו גט שרי אם מת דסמוך למיתה הוי גט ר׳ מאיר אומר בעילתו תלויה ואם מת איגלאי מילתא דגרושה משעת המסירה והבא עליה פטור ואם לא מת הבא עליה בחטאת ר׳ יוסי אומר בעילתו ספק והבא עליה באשם תלוי וחכמים אומרים מגורשת ואינה מגורשת ובלבד שימות ולר׳ יוסי דלא קרי לה מגורשת ואינה מגורשת לית לה מזוני דקיימא לן דכל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה ואע״ג דר׳ יוסי דמתני׳ תנא מגורשת ואינה מגורשת תרי תנאי אליבא דר׳ יוסי והיינו חכמים דברייתא כן פי׳ רש״י ז״ל. אבל הרי״ף ז״ל גורס בברייתא במילתייהו דחכמים וחכמים אומרים מגורשת לכל דבר וכמו שכתב עליו הרא״ש ז״ל וא״כ נראה שג״כ היה גורס בגמרא חכמים היינו ר״מ וז״ל הר״ן ז״ל שבדפוס שאלוניקי וחכמים אומרים מגורשת לכל דבר ובלבד שימות דמהיום משמע להו מיום המסירה ופרכינן בגמרא חכמים היינו ר״מ ומשנינן דאיכא בינייהו הא דר׳ זירא דא״ר זירא כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה דלר״מ כיון דאגידא גביה בחייו הרי היא כספק מגורשת דעלמא ולרבנן כיון שהדבר עומד להתברר אין הבעל חייב במזונותיה ע״כ. אח״כ מצאתי בספר המאור בדף תקצ״א שכן הגרסא בספרי ספרד ובספרים הבאין מן הישיבה ע״ש ובירושלמי רמי דר׳ יהודה אדר׳ יהודה ומשני לה וכמו שכתבתי רפ״ק דיומא:

הרי זה גיטיך ע״מ וכו׳. פ׳ האומר דקדושין דף ס׳ וירושלמי שם ראש הפרק. ביד כולה מתני׳ עד סוף סי׳ ו׳ פ״ח דהלכות גירושין מסי׳ י״ט עד סוף סי׳ כ״ג. ובטור א״ה כי׳ קמ״ג:

אמר רבן שמעון בן גמליאל מעשה בצידן. בגמרא פרכינן מאי תנא דקתני מעשה כלומר שאין דרך התנא לשנות מעשה אלא לראיה ומפרקינן דחסורי מחסרא וכו׳ כדפי׳ ר״ב ז״ל וכתבו תוס׳ והר״ן ז״ל וכי תימא ולמה הוצרך לחסר דפליגי רבנן עליה דרשב״ג תירץ ר״ח י״ל קבלה היתה בידם דפליגי ושהלכה כמותם כדאמרינן בגמרא. עוד י״ל דאי לא הוו פליגי רבנן עליה דרשב״ג לא הוה שייך למיתני אמר רשב״ג מעשה בצידן אלא הכי הוה תני תתן את דמיה דברי רשב״ג ומעשה בצידן וכו׳ ומדתנן במתני׳ אמר רשב״ג משמע להו דפליג אדרבנן ע״כ וז״ל הרשב״א ז״ל בחדושיו חסורי מחסרא והכי קתני וכו׳ קשיא לן ומאי דוחקיה דמחסר לה למתני׳ ומוקי לה בפלוגתא לימא חסורי מחסרא וכולה רשב״ג היא וי״ל משום דלא מסתבר טעמא דרשב״ג כדאמרינן בסמוך כל מקום ששנה רשב״ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה ולא בעי לאוקמה לכולה מתני׳ בטעמיה עכ״ל ז״ל. ובפ׳ זה בורר ד׳ ל״א פסיק רבה בר רב הונא הלכה כרשב״ג בכל מקום במשנתנו אפילו בערב וצידן חוץ מראיה אחרונה ודלא כר׳ יוחנן:

הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי איצטליתי. תוס׳ פ׳ בתרא דערכין דף ל״ב וי״ס ע״מ שתתני איצטליתיך ואבדה איצטליתה וכן נלע״ד עיקר. והכריח הר״ן ז״ל בראש דף תקצ״א דרבנן לאו באיצטלית דוקא שהוא דבר חשוב פליגי אלא ה״ה בדבר שאינו חשוב בנייר וכיוצא בו הלכך אמר לה ה״ז גיטיך ע״מ שתחזירי לי את הנייר ונשרף או נאבד לדידן דקיימא לן כרבנן אינה מגורשת וזה שלא כדברי הרב בעל העיטור ז״ל:

כמה היא מניקתו שתי שנים. היא דעת ב״ש בפ׳ אע״פ דף ס׳ ור׳ מאיר ס״ל נמי הכי התם אבל ר׳ יהודה ס״ל כב״ה דאמרי התם די״ח חדש סגי לתינוק ליינק ופסקינן התם הלכתא כרב ושמואל דאמרי המניקה צריכה להמתין כ״ד חדש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו ודלא כב״ה:

על מנת שתשמשי שתניקי וכו׳. פי׳ ר״ב ז״ל בתלמודא מוכח דכל סתם כמפרש יום אחד דמי. אמר המלקט באוקמתיה דרב אשי דאוקי ההיא ברייתא דרמיא למתני׳ דקתני בההיא ברייתא שמשתי יום אחד הניקתו יום אחד ה״ז גט בסתם דכל סתם כמפרש יום אחד דמי וגם הרמב״ם ז״ל פי׳ כן בפי׳ המשנה ובגמרא מוקי רב חסדא לברייתא דקתני שמשתו יום אחד הניקתו יום אחד ה״ז גט כרשב״ג דמקל בתנאי דאמר במתני׳ דלעיל גבי אצטלית תתן לו דמיה וקאמר נמי כל עכבה שאינה הימנה ה״ז גט והכא נמי מקל דביום אחד סגי ורבא מפרש דברייתא במפרש יום אחד ומתני׳ דקתני שתי שנים בסתם וה״נ רישא דמתני׳ דקתני מת הבן בתוך שתי שנים ה״ז גט דסתם דלא פירש שתי שנים והרי הניקתו כל צרכו וסיפא דקתני מת הבן וכו׳ אינו גט דפריש דעל כרחך דוקא קאמר דהא לא איצטריך לפרושי ופירש ולרב אשי מסיק בגמרא דמתני׳ קשיא ליה. וכתב הרא״ש ז״ל אע״ג דלא אסיק בתיובתא קושיא חזקה היא לרב אשי וכרבא פסקינן לחומרא אע״ג דרב אשי בתרא לגבי רבא ושכן פסק הרמב״ם ז״ל ודלא כרב אלפס ז״ל עכ״ל ז״ל. וז״ל הר״ן ז״ל מת הבן או שמת האב ה״ז גט דכיון דלא פירש מידי לא איכוון אלא להרווחא כל ימים שהוא צריך ומכאן ואילך אינו צריך כך כתב רש״י ז״ל ובגמרא ג״כ בהא דאמרינן בשלמא לרבא רישא דלא פריש וסיפא דפריש כתב דבסיפא דמתני׳ דפריש שתי שנים כיון דלא איצטריך לפרושי ופריש דוקא קאמר ואין כל זה מחוור אצלי דכיון דרישא דמתני׳ כרבנן מוקמינן לה כדאיתא בגמרא היכי נימי דלהרווחא קמכוון אדרבא רבנן סברי דלצעורה קמכוין לפיכך נ״ל דטעמא דמתני׳ משום דאמרינן דלצעורה קמכוין ואין לנו בפירוש תנאי אלא אחד משני דברים או שנאמר שהוא מכוין לצורך הנקה ותצטרך להניקו שתי שנים ואם מת ה״ז גט או שנאמר שאינו מכוין אלא להנקה ולא תצטרך אלא יום אחד ואם מת אינו גט ומשום דמתני׳ רבנן דס״ל דלצעורה קמכוין אנו תופסין המשמעות שהוא מצער אותה יותר והיינו שתניקהו כל הזמן שיצטרך להנקה ואע״פ שיש בו צד קולא שאם מת ה״ז גט אי אפשר לתפוס מדבריו תרי חומרי דסתרן אהדדי ולפיכך אנו תופסין הצד שהוא יותר חמור אבל בסיפא דפריש שתי שנים משום דמתני׳ כרבנן דסברי לצעורה קמכוין אמרינן דאם מת אינו גט ולא נצטרך להקל עליה בשביל זה שהזמן כבר הוא קצוב בדבריו ועל כרחך אתה צריך לומר כן שאם אתה מפרש דטעמא דסיפא מפני שלא הוצרך לפרש ופירש כמו שכתב רש״י ז״ל תינח תניקי את בני לרבנן אבל תשמשי את אבא ותניקי את בני לר׳ יהודה מאי איכא למימר אלא ודאי כדכתיבנא. ומדברי רש״י ז״ל נראה דכי אמרינן מת הבן או מת האב ה״ז גט היינו דוקא בשהתחילה להניק או לשמש אבל בשלא התחילה כלל אינו גט וכן נראה מפירושו בגמרא גבי בשלמא לרבא וכו׳ אלא לרב אשי וכו׳ ולרב אשי הוא דהוי גט אע״פ שלא הניקה ושמשה כלל אבל לרבא לא. ובתוס׳ הקשו עליו דבשלמא גבי בן הוצרך התנא להשמיענו דהוי גט אע״פ שלא הניקתו כ״ד חדש אבל גבי אב אם איתא ששמשתו כלל מאי קמ״ל פשיטא דהוי גט כיון ששמשתו כל ימי חייו דמאי איבעי לה למעבד טפי וליכא למימר דאשמעינן דאע״ג דאיהו מיית ברישא (פי׳ הבעל מת קודם אביו) הוי גט ואשמועינן דהוי גט דלא בעינן שתשמרנו כל ימי חייה דאם איתא דבעינן הכי לא הוי גט כדאמרינן בפ׳ בתרא כל ימי חיי וחייכי ואין זה כריתות ובמתני׳ לא אתא לאשמועינן דהוי כריתות אלא דבשמוש כי האי סגי לפיכך פי׳ ר״י ז״ל דאפילו לרבא אם מת קודם שהתחילה להניק או לשמש ה״ז גט והכא בגמרא ה״פ בשלמא לרבא סיפא כדפריש דהואיל ופירש שתי שנים ודאי לצעורה קמכוין ואפילו מת אינו גט אלא לרב אשי כיון דרישא במפרש יום אחד הרי נתכוון לצעורה כיון דכמפרש דמי ואפילו מת לא להוי גיטא כדאמרינן בסיפא ונמצא לפי שיטה זו דבין לרבא בין לרב אשי אם מת קודם שהתחילה להניק ה״ז גט אבל דעת הרמב״ם ז״ל בפ״ח מהלכות גירושין כדברי רש״י ז״ל דמת הבן או האב קודם שתניק או תשמש אינו גט עכ״ל ז״ל והאריך ליישב פי׳ הסוגיא אליבא דהרמב״ם ז״ל וקצור דבריו ז״ל דלרב אשי כי תנן ברישא דמתני׳ ומת הבן או שמת האב ה״ז גט אתא לאשמועינן דסתם כמפרש יום אחד דמי וה״ק כל שהתחילה להניקו ומת ה״ז גט והה״נ לא מת אלא דתנא הכי אגב סיפא ולפי זה צ״ל דמת האב לא אשמועינן מידי דכיון שהתחילה לשמשו ומת מאי אית לה למעבד טפי והא ליכא למימר דאיהו איכוון לטפי מהכי אלא מוכרח לומר דאגב סיפא נקטיה או שמא אתא לאשמועינן דשמוש יום אחד שמוש מיקרי ואיקיים תנאי דסתם כמפרש יום אחד דמי ע״כ. וכתב עוד דמ״מ לדברי הכל לאו דוקא יום אחד אלא אפילי שעה אחת וכמו שמוכרח לפ׳ כן לפי׳ רש״י ז״ל. וז״ל הרשב״א ז״ל בחידושיו בקיצור ואפי׳ לא הניקתו כלל א״נ י״ל כשהניקתו שעה אחת דוקא כדי שיתקיים תנאו ומת האיש דנקט משום מת הבן נקט ליה וכדי נקטיה א״נ משים סיפא דקתני או שאומר האב אינו רוצה שתשמשני שלא בהקפדה דאפליגו עלה ת״ק ורשב״ג קתני נמי הכא מת האב ואע״פ שאינו צריך לשנותו שהרי נתקיים כל תנאו ושמשתו כל שעתו ורש״י ז״ל פי׳ כן בגמ׳ דלרבא בשהניקתו שעה אחת ונתקיים תנאו ולרב אשי בשלא הניקתו כלל והיינו דאקשינן עליה דרב אשי בגמרא בשלמא לרבא רישא בדלא פריש ואיכא לאוקמה בשהניקתו שעה אחת והלכך בשמת הבן אחר שהניקתו שעה אחת הרי זה גט אלא לרב אשי מ״ש רישא ומ״ש סיפא דברישא נמי הרי לא נתקיים תנאו דהא לדידיה רישא ע״כ בשלא הניקתו כלל ולא נתקיים תנאי ואמאי מגורשת ומסתברא דברישא אם אמר האב איני רוצה שתשמשני שלא בהקפדה מגורשת דמשום הרווחא הוא והא לא איצטריך מדלא התנה עליה זמן ידוע. ויש לבעל הדין לחלוק ובתוספתא שנאה הריני כותבה לקמן וצ״ע ואפי׳ לרבנן דאמרי גבי איצטלית איצטלית דוקא דלצעורה קמכוון התם הוא דכל שעה צריך לאיצטלית אבל הכא הא מית ליה תינוק ולא צריך להנקה והיינו נמי דלא אתני בהדה זמן ידוע ע״מ שתניקי את בני שתי שנים או שתשמשי את אבא שתי שנים מת הבן או שאמר האב אי אפשי שתשמשני שלא בהקפדה כלומר אפילו שלא בהקפדה שאין עכבה ממנה כלל שאינו רוצה בשמושה אינו גט דמ״מ לא נתקיים התנאי ול״ד לעל מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר מחולין ליך דאיבעיא לן אי הויא מגורשת לרבנן דשאני התם דכיון שבעל עצמו שהתנה מחל אפשר לומר שכל כך לא נתכוון לצערה אבל הכא שפי׳ שתי שנים איכא למימר דמעיקרא מיקפד קא קפיד בקיום התנאי וכיון שלא נתקיים אינו גט ולרשב״ג קאמר דכל שאין עכבה ממנה ה״ז גט א״נ יש לחלק בין תנאי זה לתנאי דע״מ שתתני ר׳ זוז ואמר לה מחולין ליך דאיכא למימר דהתם כיון שהתנה עליהן מתחילה ובידו לקיים עכשיו כמו בשעת התנאי ודאי בעיא קיום התנאי אבל הכא מעיקרא לא נתכוון אלא שאם יצטרך לכך תניק את הבן ותשמש את האב ועכשיו שמת הבן ואינו רוצה בשמושה הרי זו מגורשת שע״ד כן התנה עליה מתחילה. וא״ת ולרשב״ג דאמר כל עכבה שאינה הימנה ה״ז גט הא דאמרינן לעיל נתינה בעל כרחו לאו שמה נתינה כי לאו הויא נתינה מאי הוי מ״מ תהא מגורשת דכא רוצה לקיים תנאה ואין העכבה ממנה ויכולה היא שתאמר הילך מאתים זוז אם תרצה ליקח קח וכדקתני בברייתא רשב״ג אומר יכולה היא שתאמר תן לי בנך ואניקט תן לי אביך ואשמשנו גם בזו י״ל כמו שתרצנו למעלה דשאני הכא דאין הדבר תלוי בידך [בידו] הלכך י״ל דלא נתכוון אלא אם יצטרך לכך והא לא איצטריך אע״פ שהתנה עליה זמן ידוע אין כוונתו אלא אם יצטרך לכך אבל בע״מ שתתני לי ר׳ זוז מתחלה הי׳ דעתו לקבלם ועדיין יכול הוא לקבלן וכיון שכן לא נתקיים התנאי ואינה מגורשת ולרבנן דהכא דאמרי אינה מגורשת ס״ל דהכא נמי מיקפד קפיד בתנאי כיון שפירש לה זמן קצוב ולרבנן לא תיקשי לן אידך לישנא דאמרינן התם דנהינה בע״כ שמה נתינה דהתם כיון דהויא נתינה והיא נתנה הרי קיימה תנאה אבל הכא הרי לא נתקיים התנאי כך תרצו בתוס׳ ע״כ. ואח״כ הביא תוספתא שנחלקו ת״ק ורשב״ג אפילו במתנה עליה סתם דלת״ק אם אמר האב אי אפשי שתשמשני הואיל ולא נתקיים התנאי אינו גט ולרשב״ג אם ברצון אמר ה״ז גט אם בהקפדה אמר אינו גט וכתב עוד אם שמשה את האב יום אחד או שהניקה את הבן יום אחד ואפילו שעה אחת ועדיין הן קיימין לרבא דאוקי מתני׳ בסתם אינה מגורשת דסתם כמפרש כל זמן שצריך לו הוא עד שיפרש לה זמן ידוע ולרב אשי סתם כמפרש יום אחד הוא עד שיפרש לה זמן ידוע אלא שצריכה להניק את הבן תוך שתי שנים ללדתו שהוא זמן הנקתו של בן ע״כ בקיצור [ומ״ש] התוי״ט [בד״ה או שאמר ובד״ה אינו גט] דומה שלא ראה דברי הרשב״א ז״ל:

על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים ע״מ שתניקי וכו׳ אי לא כפליה לתנאיה אע״פ שלא נתקיים התנאי ה״ז גט לר״מ כדמוכח בברייתא בגמ׳ וה״ה לכל ההנאים שבעולם דלר״מ צריכין כפל כמו ששניני בהדיא בפ׳ האומר דקדושין:

מת הבן או שמת האב או שאמר האב אי אפשי שתשמשני שלא בהקפדה כך הלשון ברב אלפס ובהרא״ש ז״ל וכן משמע ג״כ דגריס הר״ן ז״ל גם בסיפא מת הבן או שמת האב מתוך מש״כ לעיל בסמוך ביארו דסוגיא וישובה לדעת הרמב״ם ז״ל והדין ודאי אמת ומוכרח מעצמו וגם שכן הוא ג״כ שם ביד ביב״ח דהל׳ גירושין:

רשב״ג אומר כזה גט. תימא מלת כזה למעוטי מאי כמו שדקדקו בגמ׳ מלת כזה דקאמר ר׳ יוסי בסוף פרקין למעוטי מאי כדכתיבנא וגם הכלל דקאמר רשב״ג צריך לדקדק לאתויי מאי ובפ׳ המגרש דפ״ד תניא ע״מ שתעלי לרקיע וכו׳ אינו גט ר׳ יהודה בן תימא אומר כזה גט כלל אר״י בן תימא וכו׳ ומפרש התם בגמ׳ כזה למעוטי מאי וכלל לאתויי מאי ותימא שלא דקדקו כאן:

ה״ז גיטיך אם לא באתי וכו׳. עד סו׳ הפ׳ בטור א״ה סי׳ קמ״ד:

והיה הולך למד״ה והגיע לעכו. שהיא סוף א״י אף על גב דלענין המביא גט ממדינת הים עכו כח״ל לת״ק דפ״ק במתני׳ ב׳ ואיתה בתוס׳ רפ״ק דמכלתין. וכולהו תלתא באבי קמייתא דמתני׳ מיירי בשהתנה עמה שני ותנאים וכדפי׳ ר״ב ז״ל וכתב הר״ן ז״ל והכי משמע מתני׳ ה״ז גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום מיום שאצא מכאן והיה הולך מיהודה לגליל ותלה הגט גם בביאתו לגליל:

בטל תנאו ואין כאן עוד לקיימו ואפי׳ קיימו לאחר זמן הרי לא התנה אלא על מהלך ראשון ע״כ:

כל זמן שאעבור מכנגד פניך. תוס׳ פ׳ המביא תניין דף י״ח ובגמרא פריך והא לא עבר שלשים יום רצופים ואמאי הוי גט ורב הונא תירץ דמאי פניך תשמיש ולשנא מעלייא נקט והרי עבר שלשים יום רצופים בלא תשמיש כדקתני הואיל ולא נתייחד עמה ור׳ יוחנן אמר לעולם פניך ממש ודקשיא לך ואמאי הוי גט הא לא עבר שלשים יום רצופים מי קתני ה״ז מגורשת הרי זה גט קתני דלא הוי גט ישן כדפי׳ ר״ב ז״ל דלכי מקיים תנאיה להוי גיטא. וביד שם פ״ט סי׳ ט׳. ושם במגיד משנה כתוב בשם הרמב״ן ז״ל שיש גורסין ע״מ. שאעבור מנגד פניך שלשים יום וכו׳ ע״ש וכן כתב ג״כ הר״ן ז״ל בתשובה בשם הגאונים ז״ל הביאה בית יוסף באבן העזר סי׳ קל״ד וסי׳ קמ״ג. גם בר״פ השולח פי׳ הר״ן ז״ל וז״ל לגרסת הגאון ז״ל שגורס על מנת כיון דקא מתני ע״מ שאעבור ושהיא נאמנת עלי הרי היא מתגרשת מעכשיו ע״מ שתאמר שעבר מכנגד פניה שלשים יום ושתהא היא נאמנת לומר לא פייס ולא בא ואפילו אתו סהדי דמסהדי דפייס או בא וידעי דמשקרא אפ״ה כיון שהיא אומרת שלא בא ולא פייס גיטיה גיטא דהא הכי אתני איהו דבדידה קאי למישרי האי תנאי דבעי בגיטא עכ״ל ז״ל. ועיין עוד שם. ומ״מ נראה מפי׳ הר״י ז״ל כאן שזו הגרסא היא על הברייתא דמייתי בגמרא לסיועי מינה לר׳ יוחנן שכן כתב כאן ויש נוסחאות שגורסין בהך ברייתא ע״מ שאעבור וכו׳. ועיין ג״כ במ״ש לעיל בסי׳ ד׳ בשם הרשב״א ז״ל וז״ל כאן תניא כותיה דר׳ יוחנן ה״ז גיטיך כל זמן שאעבור מנגד פניך שלשים יום כך היא גרסת הספרים וק״ק דכיון דלא אמר מעכשיו ולא ע״מ אמאי איצטריך למיתני בסיפא ולאחר לא תנשא עד שלשים יום דהא ודאי פשיטא דהא לא הוי גיטא עד בתר תלתין יומין ונראה דע״מ שאעבור גרסינן וכן היא במקצת הנוסחאות והיינו דאיצטריך למימר ולאחר לא תנשא עד שלשים יום אע״פ שאם נתקיים התנאי נמצאת מגורשת מעכשיו אבל הרמב״ן נ״ר כתב דגרסת הספרים יש ליישבה ולומר דברייתא לפרושי הרי זה גט דמתני׳ אתא ולהכי קתני ה״ז גט ולא תנשא עד שיתקיים התנאי דשלשים יום כלומר דלכי מלו תלתין יומין הוא דהוי גיטא עכ״ל ז״ל. ותימה שלא הגיה ר״ש לוריא ז״ל וגם להרב בצלאל אשכנזי ז״ל בברייתא הנזכרת מלות ולאחר לא תנשא עד שיעברו שלשים ולגט ישן אין חוששין וכו׳ שהרי לא נתייחד עמה וכדאיתיה ג״כ ברב אלפס ובהרא״ש ז״ל. בסוף פי׳ ר״ב ז״ל כל זמן שתאמר שלא באתי ונתייחדתי ופייסתי וכו׳ אמר המלקט הוא פי׳ רש״י ז״ל וכן בטור סוף סי׳ קמ״ד אבל רוב המפרשים ז״ל סוברים שר״ל ליחוש שמא פייס בדברים ומחלה התנאי וכן ג״כ בהרמב״ם ז״ל שם פ״ט סי׳ י׳:

הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד י״ב חודש ומת וכו׳. ר״פ בתולה נשאת וד׳ ג׳ ובפירקין דף ע״ב ב׳ ובפ׳ אין מעמידין ד׳ ל״ז כולה מתני׳:

הרי זה גיטיך מעכשיו כו׳. וכתב הר״ן ותמיהני הך מתניתין יתירתא כו׳ [עי׳ בתוי״ט] ובהכי מיתרצא לי לישנא דנקט אביי בגמרא גבי פלוגתא דר׳ יהודה נשיאה ורבנן דמתני׳ הכל מודים כל היכא דאמר לה לכשתצא חמה מנרתקה וכו׳ עד לא נחלקו אלא באם תצא וכו׳ דאמאי לא נקטה בגוונא דמתני׳ ולימא הכל מודים היכא דאמר לה לאחר שלא אבוא דלאחר י״ב חודש אמר לה ואי מאית בתוך י״ב חדש הוי גט לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה על מנת שלא אבוא לאחר י״ב חדש מעכשיו קאמר לה וה״ל גט מחיים דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי לא נחלקו אלא באם לא באתי ר׳ יהודה נשיאה ס״ל כר׳ יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ואפילו בתנאי על פה כגון האי שאינו כתוב בשטר וה״ל כמהיום אם מתי או כמו מעכשיו אם מתי ורבנן לא ס״ל כר׳ יוסי וה״ל כאם מתי גרידא אלא מש״ה נקט בההוא גוונא לאשמועינן רבותא דמתני׳ דלא מיבעיא דבתולה גיטא בתנאי שאפשר שלא יתקיים כגון הכא דבמתני׳ דלרבנן אומר אם לאו כאומר מעכשיו דמי אלא אפי׳ תלה בתנאי המתקיים ודאי כגון אם תצא חמה מנרתקה דסד״א דמודו רבנן דמעכשיו גמר ומגרש קמ״ל דאפ״ה לרבנן אומר אם לאו כאומר מעכשיו דמי עכ״ל ז״ל: עוד כתב לעיל בפירקין סוף ד׳ תק״ץ דאע״ג דלר״מ יליף מתנאי בני גד ובני ראובן חמשה דקדוקי תנאים כדכתיבנא בפ׳ האומר דקדושין אנן לא קיי״ל כותיה אלא בשנים שיהא אפשר למעשה להתקיים על ידי שליח ושיהא התנאי קודם למעשה. [הגה״ה וכי תימא מ״ש הני י״ל מאי דמשמע לן מסברא מסמכינן ביה ואידך לא ילפינן מיניה ותדע וכו׳ כמו שכתב הוא ז״ל בפ׳ האומר דקדושין ע״ש או בתוס׳ פ׳ המדיר דף ע״ד]: וא״ת הא תנן בפירקין כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד י״ב חדש והא הכא דמעשה קודם לתנאי ואפ״ה תנאי קיים איכא למימר דמתני בהדי שליח שאני דכל תנאי מהני ביה לפי שאינו נעשה שלוחו אלא במה שנראה מתוך גלוי דבריו ומ״מ צ״ל דהא דתנן בפירקין ה״ז גיטיך אם לא באתי ופרכינן עלה וליחוש שמא בא דאלמא התנאי קיים שהמשנה שנוייה שלא בדקדוק וכן הרבה כיוצא בה דאי לא ה״ל מעשה בתחלתו ותנאו בטל ע״כ. אבל מתוך דברי הרמב״ם ז״ל בהלכות אישות פרק ששי נראה דלא מקרי מעשה קודם לתנאי אא״כ נעשה המעשה תחלה אבל בדבור המעשה תחלה אין חשש ולדבריו המשניות שנויות בדקדוק וכבר השיגו עליו הראב״ד והר״מ הכהן ז״ל בהגהותיהם גם אלה דברי הר״ן ז״ל בפ׳ האומר דקדושין וכן כתב שם המגיד משנה ובגמרא אמרינן דר׳ יהודה נשיאה בן ר״ג בנו של רבינו הקדוש דהוא הוה בי דינא דשרו משחא התירוה להנשא דאע״ג דלא אמר מעכשיו כמ״ד מעכשיו דמי וסבר לה כר׳ יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו גבי הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דברי ר׳ יהודה ר׳ יוסי אומר אינו צריך וכדכתיבנא לעיל בפירקין סי׳ ג׳ וכיון דזמנו של שטר מוכיח עליו ה״ל כשאומר אם לא באתי כאומר מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי דאמרינן לעיל ריש סי׳ ג׳ גבי אם מתי דשתי לשונות במשמע משמע מעכשיו וגם משמע לכשיגיע ומ״ס פי׳ דרבנן דמתני׳ סברי דלא אמרינן כר׳ יוסי וה״ל כאם מתי גרידא דאמרן לעיל דלאחר מיתה הוא לכשאמות והכא נמי משמע לכשלא אבוא לאחר י״ב חדש:

מעכשיו וכו׳. פ״ד דנדרים ד׳ כ״ז ובפ׳ כל הגט ד׳ כ״ט ובפירקין סמוך לה באותו עלה קודם מקומה. ובגמרא איבעיא לן אימת שרינן לה להאי איתתא דאמר לה מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י״ב חדש ומת בתוך י״ב חדש לאלתר שרינן לה ואפילו קודם י״ב חדש דהא ודאי לא אתי עוד ויש כאן קיום התנאי או דילמא לאחר י״ב חדש שרינן לה לכי מיקיים תנאה ולא אפשיטא וכתב הרי״ף ז״ל ולחומרא עבדינן ולא פטרינן לה בלא חליצה ולא שרינן לה לעלמא אלא לאחר י״ב חדש לכי מיקיים תנאה ע״כ. ותו איכא בגמרא מאן דמתני הכא נמי דבעינן שיאמיננה אם תאמר שלא בא:

אם לא באתי וכו׳ כתבו וכו׳. אע״פ שנתנו לה לאחר י״ב חדש אינו גט דלא תימא שלא הקפיד אלא על הנתינה אלא אף על הכתיבה הקפיד הר״ן ז״ל. ומצאתי שהגיה ה״ר יהוסף ז״ל אם לא באתי מיכן ועד י״ב חדש כתבו גט ותנו לאשתי כתבו בתוך י״ב חדש ונתנו בתוך י״ב חדש אינו גט כתבו גט ותנו לאשתי אם לא באתי וכו׳ וכתב כן מצאתי בכל הספרים ע״כ. עוד כתב ר׳ יוסי אומר בזה גט בבי״ת גרסינן ברוב הספרים הכא וגם לעיל במילתיה דרשב״ג והפי׳ רוצה לומר בזה הענין דוקא היה ר״י חולק ואומר שהוא גט ע״כ:

כתבו גט ותנו גט וכו׳. בפירקין ד׳ ע״ב:

ר׳ יוסי אומר כזה גט טעמיה דר׳ יוסי מדהוה ליה למימר אם לא באתי כתבו ותנו ואמר כתבו ותנו אם לא באתי ש״מ ה״ק כתבו מעכשיו ותנו אם לא באתי ורבנן סברי לא שנא הכי ול״ש הכי ולעיל בפירקין סי׳ ג׳ כתיבנא כזה למעוטי מאי:

כתבו לאחר י״ב חדש ונתנו לאחד י״ב חדש. תימה לע״ד למה הוצרך לשנות הכא בסיפא ונתנו לאחר י״ב חדש דהא ודאי כיון שהכתיבה לאחר י״ב חדש הנתינה ג״כ מוכרח להיות אחר י״ב חדש וברב אלפס ז״ל אינה שנויה הכא בסיפא:

ואם מיתה קדמה לגט אינה גט אפי׳ אם מת אחר י״ב חדש אחר שנכתב הגט קודם שיתננו לה הרמב״ם ז״ל:

זהו שאמרו מגורשת ואינה מגורשת ביד פ״ט מהל׳ גירושין סי׳ כ״ב. וכתוב בחידושי הרשב״א ז״ל פ׳ גט פשוט דקס״ח והוי יודע שלא הוזכרה אסמכתא בתלמוד אלא בדיני ממונות אבל לא בגיטין וקדושין שכמה פעמים שנינו אם לא באתי מכאן עד י״ב חדש אם אעבור מכנגד פניך שלשים יום וכיוצא בהן ולא בטלו דבריו משום אסמכתא ואע״פ שהזכירו אסמכתא בנזירות במס׳ סנהדרין ההיא ר׳ יהודה היא משום ר״ט דדריש כי יפליא לא ניתנה נזירות אלא להפלאה וכל דברי רבינו הגאון ז״ל בדיני אסמכתא מוצאין מכלל מה שכתבנו בין מה שכתב בתשובתו בין מה שכתב בספר המקח והאמת יורה דרכו ע״כ בקיצור: