×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת, הַשֶּׁרֶץ, וְשִׁכְבַת זֶרַע, וּטְמֵא מֵת, וְהַמְּצֹרָע בִּימֵי סָפְרוֹ, וּמֵי חַטָּאת שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה, הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְּאִין אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע, וּכְלֵי חֶרֶשׂ בַּאֲוִיר, וְאֵינָם מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא.
The Origins of impurity: the sheretz [one of eight creeping creatures, whose identities are debated, and whose carcasses transmit ritual impurity upon contact], semen, that which is rendered impure by a dead body, the metzora [victim of a Divinely inflicted skin disease] while he is in his days of counting, a small amount of purifying water that is not enough to perform the sprinkling ceremony - can render persons and vessels impure through touch, and pottery vessels through the air, but they do not render impure when they are carried.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןעודהכל
[א] אֲבוֹת הַטְּמָאוֹת: הַשֶּׁרֶץ, וְשִׁכְבַת זֶרַע, וּטְמֵא מֵת, וּמְצֹרָע בִּימֵי סְפָרוֹ, וּמֵי חַטָּאת שֶׁאֵין בָּהֶן כְּדֵי הַזָּיָה, הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמִּין אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע, וּכְלֵי חֶרֶשׂ בְּאָוֵיר, וְאֵינָן מְטַמִּין בְּמַשָּׂא.
חומר בשרץ שאין בשכבת זרע ובשכבת זרע שאין בשרץ חומר בשרץ שהשרץ לא חלקת טומאתו וש״ז חלוקה טומאתה. חומר בשכבת זרע ששכבת זרע מטמא בכל שהוא והשרץ אינו מטמא אלא בכעדשה.
השיעור אשר יטמא מהשרץ הוא כעדשה. וטומאת שכבת זרע בכעדשה גם כן למי שנגע בה בין אדם בין כלים. אולם האיש אשר תצא ממנו שכבת זרע הנה הוא יטמא בכל שהוא ואין חילוק בין הטומאה אשר תצא ממנו או אשר יגע בה כולן ראשון. וכבר קדם לנו בפתיחה זו שבטומאת מת הבדלים רבים ואני עתיד לבאר ראיות כל מה שקדם באהלות והשלמת זה הדין שכל מה שיטמא מפני טומאת ערב יקרא ראשון וממנו ימנה שני ושלישי וזה אשר טימאהו הוא טמא מת הרמוז אליו בכאן. ודין המצורע כאשר נרפא מן הצרעת שיטהר בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושני צפרים (לפי מה שבאה ל׳ התורה (ויקרא יד)) אחר יכנס לעיר ויעמוד ז׳ ימים חוץ לאהלו והוא אמרו (שם) וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ובאלו שבעה ימים יקרא מצורע בימי ספירו להיותו מונה אלו הז׳ ימים. וכן הזייה מן מי חטאת כמו שבאר התוספתא וכמה יהי׳ במים ויהא בהן כדי הזייה כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה חוץ מזה והיות אלו כולן יטמאו מי שיגע בהן הוא לשון התורה אמר בשרץ (שם יא) כל הנוגע בהם יטמא עד הערב ואמר בשכבת זרע (שם טו) ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים. ואומר כאשר יגע בטמא מת (במדבר יט) והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ואמר במצורע אצל השלמת ימי ספירו (ויקרא יד) וכבס [את] בגדיו ורחץ את בשרו וזה ראיה על היותו מטמא בגדים במגע בימי ספירו. אולם היותו מטמא אדם הנה תלמדהו בג״ש וזה שהוא אמר במצורע אצל שלמות ימי חלוטו קודם שיתחיל במספר השבעה ימים (שם) וכבס המטהר את בגדיו ואמר בגמ׳ [בבא] בתרא (דף ע:) נאמר כבוס בגדים בימי חלוטו ונאמר כבוס בגדים בימי ספירו מה כבוס בגדים האמור בימי חלוטו מטמא אדם במגע ר״ל שהוא קודם זה הכבוס והוא ימי צרעתו היה מטמא אדם כמו שבא הלשון וטמא טמא יקרא אף כבוס בגדים האמור בימי ספירו מטמא אדם ר״ל שהוא גם כן קודם הכבוס השני והוא ימי ספירו יטמא אדם. ואמר במי חטאת (במדבר יט) והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב והראיה על היות אין בהם כדי הזאה לפי שאם היה בהם כדי הזייה הדין בהם טומאת משא כמו שנבאר בהלכה אשר אחר זה. ודע שטומאת מגע הוא שיתחבר הדבר בדבר אשר יטמא אותו בלא אמצעי וכל מה שיאמר בו שהוא מטמא אדם במגע הוא שכאשר נגע בשטח גשם [צ״ל השרץ] האדם טמאהו ואין הבדל בין שנגע בזה הדבר הטמא בידו או ברגלו או באיזה חלק מעור גופו וכן אילו נגע בלשונו טמאהו אולם אם לקח כעדשה מן השרץ והשליך בגרון האדם ובלע אותו הנה לא יטמא לפי שלא יקרא מגע אם לא שיגע באבריו הנגלים ודע זה. ואמרו וכלי חרס באויר לפי שכלי חרס לבד לא יטמאו במגע לבד אבל בהגעת הטומאה בתוך הכלי בין נגעה הטומאה או לא נגעה. המשל בזה אם לקח אדם שרץ ויכניסהו על פי הקדרה ולא נגע בקדרה אחר הוציאוהו ממנה הנה זאת הקדרה טמאה ואע״פ שלא נגע בה הטומאה ואם לקח השרץ ושמהו ע״ג הקדרה לא תהיה טמאה. אמר יתברך (ויקרא יא) וכל כלי חרס אשר יפול מהן אל תוכו יטמא ובא הקבלה מתוכו הוא מטמא ואינו מטמא מאחוריו. ואמרו אין מטמאים במשא לפי שבאלו המנויין אמנם בא בהן הנוגע ולא אמר והנושא.
אבות הטומאות. בשמעתא קמייתא דבב״ק אמרינן אבות מכלל דאיכא תולדות ותולדותיהן לאו כיוצא בהן דאילו אב מטמא אדם וכלים ואילו תולדה אוכלין ומשקין מטמא אדם וכלים לא מטמא והיינו ראשון ושני דלא מטמא אדם וכלים דאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה.
השרץ. הם שמונה שרצים הכתובים בפרשת ויהי ביום השמיני החולד והעכבר והצב למינהו והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת. ולמינהו דצב מרבינן מיניה בפרק העור והרוטב (דף קכז.) (א)[לפנינו ערוד והיא היא עי׳ בערוך]) חברבר וכן הנפלים וסלמנדרא ומרבינן מיניה נמי התם (דף קכו:) ביצת השרץ המרוקמת שניקבה ועכבר שחציו בשר וחציו אדמה אבל עכבר של ים לא מטמא דעל הארץ כתיב כדדרשינן התם ויש מהם שעורותיהן כבשרן כדתנן התם (דף קכב.) שיעורן בכעדשה ובנזיר פרק כ״ג (דף נב.) הואיל וחומט תחלת ברייתו בכעדשה. אבל האברים אין להם שיעור אפילו פחות מכעדשה מן השרץ כדתנן בפרק א׳ דאהלות. ודם השרץ כבשרו ושיעורו כעדשה כדתנן במעילה פ׳ קדשי המזבח (דף יז.) ודוקא שרץ לח מטמא ואינו מטמא יבש כדתנן בפ׳ דם הנדה (דף נד:) דכתיב במותם כעין מותם (שם דף נו.) והאי דשרץ מטמא אדם וכלים. אדם נפקא מדכתי׳ בפרשת אמור או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו. וכלים מדכתיב בפרשת שמיני מכל כלי עץ או בגד או עור או שק.
והשכבת זרע. דישראל דוקא ולא דעובד כוכבים ואפילו מדרבנן לא גזור כדאמרי׳ בפ׳ בנות כותים (לד.) (וכן שכבת זרע של) (ב) צ״ל קריו) קטן טהור אפי׳ לבית הלל ודוקא שכבת זרע דגדול אבל דקטן לא מטמאה כדאיתא בפ׳ בנות כותים (דף לב:) ומדכתיב איש נפקא. ובאין כל גופו מרגיש בה איכא פלוגתא בפ׳ יוצא דופן (מג.) איכא למ״ד אפילו בכעין החרדל ובפחות מכן ואיכא למ״ד בפרק אלו דברים (פסחים סז:) דצריך כחתימת פי האמה כר׳ נתן דאמר זב צריך כחתימת פי האמה ואתקש בעל קרי לזב ובנוגע נמי איכא פלוגתא פרק יוצא דופן (שם:) דאיכא מ״ד בכל שהוא ואיכא מ״ד בכעדשה ודוקא שכבת זרע לחה מטמאה ולא יבשה כדאיתא בפרק דם הנדה (דף נו.) משום דכתיב שכבת זרע בראויה להזריע. ומהאי טעמא נמי פולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה דמסרחה ושוב אינה ראויה להזריע. והא דמטמאה אדם וכלים נפקא לן. אדם בפ׳ יוצא דופן (דף מג:) מדכתיב או איש לרבות את הנוגע וכלים כתיב בהדיא בפרשת זאת תהיה וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע ושאר כלים ילפינן מגזירה שוה דבגד ועור מדאתקש למת ולשרץ כדאיתא בפ׳ במה אשה (דף סד.) ומדלא חשיב כאן בעל קרי בהדי אבות הטומאות היה נראה דאינו אלא ראשון בעלמא וכן משמע מדתנן בסוף מס׳ זבים בעל קרי כמגע שרץ. ומיהו על כרחין לאו לכל דבר קאמר דאינם שוין למחנותם כדאמרי׳ בפרק אלו דברים (פסחים סז:) דלטמא באונס איירי ולא קאמר לענין דלא הוי אלא ראשון וכי פריך בריש המפלת (דף כב.) למימרא דנוגע הוי אלא מעתה אל יסתור בזיבה. תיקשי ליה מתני׳ דהכא דמדלא חשיב ליה אלמא נוגע הוי.
וטמא מת. בין אדם בין כלים שנגעו במת נעשים אב הטומאה חוץ מכלי מתכות הנוגעים במת דנעשים אבי אבות כמת עצמו דחרב הרי הוא כחלל. ולפי מה שמפרש הר״ר יצחק מסימפונט דסדר השנוי בריש אהלות דארבעה טמאין במת נוהג בכל הכלים דכלים אדם וכלים טמאין טומאת שבעה צריך לפרש דהכא דוקא באדם הנוגע במת איירי ולא בכלים דכלים הנוגעים באדם שנגע בכלים שנגעו במת דינם כטמא מת ובמשנת אהלות (פ״א מ״א) נפרשנה בעזרת האל. והאי טמא מת ישראל דוקא ולא עובד כוכבים ודוקא בר קיימא ולא נפל כדתניא בפרק לא יחפור (דף כ.) דעובד כוכבים שישב בחלון ממעט בחלון אלמא לאו בני קבולי טומאה נינהו.
ומצורע בימי ספירו. כשהוחלט באחד מן הנגעים ואח״כ נתרפא וראה הכהן והנה נרפא מכשירו בצפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת ותגלחת ויושב מחוץ לאהלו שבעה ימים ובשמיני מביא קרבנותיו ואותם ימים הם ימי ספירו והאי דמטמא אדם נפקא לן בפ״ק דב״ב (דף ט:) בגזרה שוה דנאמר כבוס בגדים בימי ספירו ונאמר כבוס בגדים בימי חלוטו מה להלן מטמא אדם אף כאן מטמא אדם.
ומי חטאת שאין בהן כדי הזייה. שיעור הזאה תנן במס׳ פרה (פי״ב) ומייתי לה בפ״ק דנדה (דף ט:) כמה יהא במים ויהיה בהם שיעור הזאה כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה. ואמרי׳ התם אפי׳ למ״ד אין הזאה צריכה שיעור הני מילי אגבא דגברא אבל במנא צריכה שיעור. ועד שיעור הזאה לא מטמא במשא כדדריש התם אבל במגע אפי׳ בפחות מכשיעור מטמא אדם בלא בגדים כדדריש בספרי בפרשת זאת חקת ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה (ג) צ״ל יטמא עדהערב) (יכבס בגדיו. בין מים למים) הכתוב חילק בין מים שיש בהן כדי הזייה ובין מים שאין בהן כדי הזייה שהמים שיש בהן כדי הזייה מטמאים אדם לטמא בגדים. ומים שאין בהם כדי הזייה מטמאין אדם לטמא אוכלים ומשקים אתה אומר לכן בא או לא אלא לחלק בין נוגע למזה כו׳.
וכלי חרס באויר. טומאת כלי חרס גבי שרצים כתיב ומהתם ילפינן לכל הטומאות.
אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת. הַשֶּׁרֶץ. שְׁמֹנָה שְׁרָצִים הַכְּתוּבִים בְּפָרָשַׁת וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְכוּ׳, הֵן אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת לְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים הַנּוֹגְעִים בָּהֶם בְּמוֹתָם, וְשִׁעוּרָן לְטַמֵּא בְּכָעֲדָשָׁה, שֶׁכֵּן הַחֹמֶט תְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ בְכָעֲדָשָׁה. אֲבָל הָאֵבָרִים אֵין לָהֶם שִׁעוּר, אֲפִלּוּ פָחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ מְטַמְּאִין. וְדַוְקָא כְשֶׁהוּא לַח הַשֶּׁרֶץ מְטַמֵּא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא יָבֵשׁ, דִּכְתִיב (ויקרא יא) וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמוֹתָם, כְּעֵין מוֹתָם:
וְשִׁכְבַת זֶרַע. דַּוְקָא שִׁכְבַת זֶרַע דְּיִשְׂרָאֵל וְגָדוֹל, אֲבָל דְּנָכְרִי אֵינָהּ מְטַמְּאָה אֲפִלּוּ מִדְּרַבָּנָן, דְּקֶרְיוֹ שֶׁל נָכְרִי טָהוֹר גָּמוּר. וְכֵן שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁל קָטָן נַמִּי לֹא מְטַמְּאָה, דִּכְתִיב (שם טו) וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע, אִישׁ וְלֹא קָטָן פָּחוֹת מִבֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, דְּאֵין בִּיאָתוֹ בִיאָה. וְשִׁעוּרָהּ לָרוֹאֶה, בְּמַשֶּׁהוּ, אֲפִלּוּ כְּעֵין חַרְדָּל. וְלַנּוֹגֵעַ, בְּכָעֲדָשָׁה. וְדַוְקָא שִׁכְבַת זֶרַע לַחָה מְטַמְּאָה, דִּכְתִיב שִׁכְבַת זֶרַע, בִּרְאוּיָה לְהַזְרִיעַ. וּמִדְּלֹא קָחֲשִׁיב תַּנָּא דִידָן בַּעַל קֶרִי בַּהֲדֵי אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת, שְׁמַע מִנַּהּ דְּאֵינוֹ אֶלָּא רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה, וְהָכִי תְנַן בְּסוֹף מַסֶּכֶת זָבִים, בַּעַל קֶרִי כְּמַגַּע שֶׁרֶץ, דְּלֹא הָוֵי אֶלָּא רִאשׁוֹן:
וּטְמֵא מֵת. אָדָם שֶׁנִּטְמָא בְמֵת. אֲבָל כֵּלִים שֶׁנָּגְעוּ בְמֵת הֵן כַּמֵּת עַצְמוֹ, וְהַנּוֹגֵעַ בָּהֶן נַעֲשֶׂה אַב הַטֻּמְאָה. וְכֵלִים שֶׁנָּגְעוּ בְאָדָם שֶׁנִּטְמָא בְמֵת אוֹ בְאָדָם שֶׁנָּגַע בְּכֵלִים שֶׁנָּגְעוּ בְמֵת, הֲווּ אַב הַטֻּמְאָה וּטְמֵאִים טֻמְאַת שִׁבְעָה כָאָדָם, כְּדִתְנַן פֶּרֶק קַמָּא דְאֳהָלוֹת. אֲבָל כְּלֵי חֶרֶס וָאֳכָלִים וּמַשְׁקִים שֶׁנָּגְעוּ בְמֵת אֵין נַעֲשִׂים אַב הַטֻּמְאָה. וְדַוְקָא יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה אַב הַטֻּמְאָה כְּשֶׁנָּגַע בְּמֵת, אֲבָל לֹא נָכְרִי, וְכֵן נֵפֶל שֶׁנּוֹלַד בֶּן שְׁמֹנָה אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה אִם נָגַע בְּמֵת:
וּמְצֹרָע בִּימֵי סָפְרוֹ. מְצֹרָע שֶׁהֻחְלַט בְּאֶחָד מִן הַנְּגָעִים וְנִתְרַפֵּא, וְהֻכְשַׁר בְּצִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְתִגְלַחַת, וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים וּבַשְּׁמִינִי מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו, וְאוֹתָם שִׁבְעַת יָמִים קְרוּיִין יְמֵי סָפְרוֹ, וּמְטַמֵּא אָדָם, דְּנֶאֱמַר כִּבּוּס בְּגָדִים בִּימֵי חִלּוּטוֹ וְנֶאֱמַר כִּבּוּס בְּגָדִים בִּימֵי סָפְרוֹ, מַה לְּהַלָּן מְטַמֵּא אָדָם אַף כָּאן מְטַמֵּא אָדָם:
וּמֵי חַטָּאת שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה. מְטַמְּאוּ בְמַגָּע. וְאִם יֵשׁ בָּהֶן כְּדֵי הַזָּיָה, מְטַמְּאוּ אַף בְּמַשָּׂא, לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים. דִּכְתִיב (במדבר יט) וּמַזֶּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנּוֹגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב, וְרַבּוֹתֵינוּ לָמְדוּ שֶׁהַמַּזֶּה טָהוֹר, וְלֹא בָא הַכָּתוּב אֶלָּא לִתֵּן שִׁעוּר לַנּוֹשֵׂא שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בוֹ כְדֵי הַזָּאָה. וְחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין מַיִם לְמַיִם, לוֹמַר לְךָ מַיִם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כְּדֵי הַזָּיָה מְטַמְּאִים אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים, וְשֶׁאֵין בָּהֶן כְּדֵי הַזָּיָה מְטַמְּאִים אָדָם לְטַמֵּא אֳכָלִים וּמַשְׁקִין וְלֹא לְטַמֵּא בְגָדִים:
וּכְלֵי חֶרֶס בַּאֲוִיר. כְּשֶׁנָּפְלָה טֻמְאָה בַאֲוִיר כְּלִי חֶרֶס, בֵּין נָגְעָה בַכְּלִי בֵּין לֹא נָגְעָה, נִטְמָא הַכְּלִי. וְאִם נָגְעָה הַטֻּמְאָה בַכְּלִי מִבַּחוּץ, לֹא נִטְמָא בִּנְגִיעָה זוֹ, דִּכְתִיב (ויקרא יא) וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ וְגוֹ׳ יִטְמָא, מִתּוֹכוֹ נִטְמָא וְאֵינוֹ נִטְמָא מֵאֲחוֹרָיו:
וְאֵינָם מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. דְּכָל הָנָךְ אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת דַּחֲשִׁיבֵי הָכָא כְתִיב בְּהוּ הַנּוֹגֵעַ וְלֹא כְתִיב בְּהוּ הַנּוֹשֵׂא:
אבות הטומאה. השרץ – there are eight reptiles that are written in the [Torah] portion of Shemini (Leviticus 11:29-30): החלד/the mole and עכבר/the mouse [and the צב/lizard; the ענקה/gecko; the כח/land crocodile; the לטאה/lizard; the חמט/sand lizard and the תנשמת/chameleon],” they are the primary sources of ritual impurity to defile humans and utensils/vessels that come in contact with them when they are dead. And their measurements for defiling is like that of a lentil (though we are informed in Tractate Kelim, Chapter 17, Mishnah 8, that whenever a lentil is spoken of, it means…the Egyptian lentil). For the sand lizard/חמט at the beginning of its creation is like that of lentil (see Tractate Nazir 52a). But the limbs have no measure, for even less that of a lentil of a reptile defiles (see Tractate Ohalot, Chapter 1, Mishnah 7). And especially when it is moist, the reptile defiles, but it does not defile when dry, as it is written (Leviticus 11:32): “And anything on which one of them falls when dead [shall be impure: be it any article of wood, or a cloth, or a skin, or a sack – any such article that can be put to use shall be dipped in water, and it shall remain impure until evening; then it shall be pure],” similar to their being dead (see Tractate Niddah 56a).
ושכבת זרע – Specifically the semen of an adult Israelite, but that of a heathen does not defile, even according to the Rabbis, for the nocturnal pollution of a heathen is completely pure. And similarly, the semen of a minor also does not defile, as it is written (Leviticus 15:16): “When a man has an emission of semen, [he shall bathe his whole body in water and remain impure until evening],” a man/איש, but not a minor/קטן who is younger than nine-years and one-day old, for [prior to the age of nine-years and one-day] his act of sexual intercourse is not coition. And its measurement to the observer is a little bit, even similar to a mustard seed, and to contact/touching, like that of a lentil. And specifically moist semen that defiles, as it is written (Leviticus 15:16): “[When a man has] an emission of semen/כי תצא ממנו שכבת זרע,” he who is appropriate for emitting semen, for since the teacher of our Mishnah did not consider a בעל קרי/one who experienced a seminal emission (see Leviticus 15:16-18) as one of the primary sources of defilement, we learn from this that it is none other than first degree of ritual defilement, and this is taught at the conclusion of Tractate Zavim (Chapter 5, Mishnah 11), that a person who experienced a seminal emission is like one who came in contact with a reptile, and is not seen as other than first [degree of ritual defilement].
וטמא מת – a person who became defiled through contact with the dead. But utensils/vessels that came in contact with the dead are like the dead itself, and whatever comes in contact with them is made into a primary source of ritual defilement. But utensils/vessels which came in contact with a person who was defiled through contact with the dead or a person who came in contact with utensils/vessels that had been in contact with the dead, they are primary sources of ritual defilement and are defiled for seven days like a person, as is taught in the Mishnah of the first chapter of Ohalot [Mishnah 2]. But earthenware and foods and liquids that came in contact with the dead do not become primary sources of ritual defilement. And especially an Israelite becomes a primary source of ritual defilement when he touched a dead person. But an idolater and similarly a non-viable birth/premature that was born at the age of a month is not susceptible to become ritually impure if he came in contact with the dead.
ומצורע בימי ספרו – A confirmed leper (declared ritually impure by a Kohen. All the laws applying to a quarantined leper apply to a confirmed leper – who must grow his hair long and rend his garments; to purify himself when healed, he must shave all his hair, and bring a special purification offering) and who is fitted for Levitical uncleanness with [his bringing] [two] birds, and cedar wood and hyssop and two scarlet-dyed yarn and shaving, and he sits from outside his tent for seven days and one the eighth [day] brings his sacrifices (see Leviticus 14:8), and on those seven days are called the days of his counting, and he defiles humans, and it is stated “the washing of his clothing” (“The one to be purified shall was his clothing” – Leviticus 14:8) on the day of final decision [by a Kohen] and it is stated, “the washing of his clothes” on the days of his counting (Leviticus 14:9: “[On the seventh day he shall shave off all his hair…]he shall wash his clothes [and bathe his body in water; then he shall be pure],” just as there he defiles a human being, so here [also] he defiles a human being.
ומי חטאת שאין בהם כדי הזייה – defiles him through contact. But if they have enough in order to sprinkle [of the water of the purification upon the unclean] it defiles even through carrying, to defile humans and clothing, as it is written (Numbers 19:21): “Further, he who sprinkled the water of lustration shall wash his clothes, and whoever touches the water of lustration shall be impure until evening.” But our Rabbis/teachers learned that the person who sprinkles is pure, and the Biblical verse does not come other than to give a measure to the person carrying [the waters of the sin-offering of the Red Heifer] that there must be enough for sprinkling, and the Biblical verse divided between the two kinds of water, to inform you that water where there is enough for sprinkling defiles a person to defile clothing, but where there isn’t enough [water] for sprinkling, it defiles a person to defile food and liquids but not to defile clothing.
וכלי חרס באויר – when his defilement fell in the airspace of an earthenware vessel, whether it touched the vessel or whether it did not touch it, the vessel is defiled. But if it the defilement touched the vessel from the outside, it was not defiled by this contact, as it is written (Leviticus 11:33): “And if any of those (i.e., an article of wood, or a cloth, or a skin, or a sack) falls into an earthen vessel, everything inside it shall be impure [and the vessel itself you shall break],” from inside it/within it, it becomes defiled, but it is not defiled from outside of it.
ואינם מטמאין במשא – that all of these primary sources of ritual defilement that are considered here are written concerning them "הנוגע"/someone who comes in contact with them and it is not written: "הנושא"/he who carries them.
כתב הרמב״ם ז״ל בהקדמתו לסדר זרעים דהתחיל במסכת כלים כו׳. עד ושאינם מקבלים ע״כ. נלע״ד שר״ל שאע״פ שקצת כלים שאינם מקבלים טומאה לא נזכרו בסמשנה כיון שהזכיר לנו מה שהם מקבלין טומאה משם נדע גם מה שאינם מקבלים:
אבות הטומאות וכו׳. מצאתי שהגיה הרב בצלאל אשכנזי ז״ל ומצורע בימי ספירו ומחק הה״א: [הגהה. וגם הרי״א ז״ל מחקה ונקד סְפָרוֹ הפ״א בקמץ גם כתב ס״א גרסינן אבות הטומאה]:
בפי׳ ר״ע ז״ל ש״מ דאינו אלא ראשון. כתב ה״ר יהוסף ז״ל בספר ישן מצאתי זה הלשון על המשנה הכי. לא מני בעל קרי ש״מ מכלל דנוגע הוי וצ״ע. ע״כ. ובירושלמי דשבת פ׳ כלל גדול גרסינן כל הן דתנינן אבות יש להן תולדות תמן תנינן ארבעה אבות נזיקין השור זה הקרן נגיחה ודחיפה אב. תני ר׳ חייא נשך רבץ בעט תולדות לקרן. תמן תנינן אבות הטומאות השרץ וש״ז תולדות השרץ איזהו ר׳ יודא אומר בשם ר׳ נחום מדפות מהו מדפות מגעות. אב הטומאה מטמא את הכל ולד הטומאה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ע״כ:
בפי׳ ר״ע ז״ל ומדלא קחשיב תנא דידן בעל קרי בהדי אבות הטומאות ש״מ דאינו אלא ראשון והכי תנן וכו׳ אמר המלקט כתב ה״ר שמשון ז״ל ומיהו על כרחך לאו לכל דבר קאמר דאינם שוין למחנותם כדאמרינן וכו׳: [הגהה. פי׳ דבריו ז״ל שאין שוין בעל קרי למגע שרץ למחנותם דבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות ומגע שרץ שרי למחנה לויה וכמו שכתבתי בפ״ה דמסכת זבים סימן י״א]:
עוד בפי׳ ר״ע ז״ל ונאמר כבוס בגדים בימי ספירו מה להלן מטמא אדם וכו׳. אמר המלקט פי׳ מטמא אדם קודם הכבוס כדכתיב וטמא טמא יקרא אף כאן מטמא אדם קודם הכבוס השני והוא ימי ספירו:
אבות הטומאות. בשמעתא קמייתא דב״ק אמרינן מכלל דאיכא תולדות ותולדותיהן לאו כיוצא בהן. דאילו אב מטמא אדם וכלים ואילו תולדה אוכלים ומשקים מטמא. אדם וכלים לא מטמא. והיינו ראשון ושני דלא מטמא אדם וכלים. דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. הר״ש:
השרץ. לשון הר״ב החלד והעכבר כו׳. ועי׳ במ״ו פ״ט דחולין. וכתב הר״ב לטמא אדם וכלים. וז״ל הר״ש. אדם נפקא מדכתיב בפרשת אמור או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו. וכלים מדכתיב בפרשת שמיני מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. ע״כ. ומ״ש הר״ב ושיעורן לטמא בכעדשה שכן החומט כו׳ בפ״ז דנזיר דנ״ב [וכן בחגיגה יא]. כל הנוגע בהם יכול בכולן ת״ל מהם. אי מהם יכול מקצתן ת״ל בהם. הא כיצד עד שיגע במקצתן שהוא ככולן שיערו חכמים בכעדשה (שהוא ככולו) שכן החומט כו׳. ומ״ש הר״ב אבל האברים כו׳ כדתנן במ״ז פ״ק דאהלות. ועיין במ״ג פ״ד דמעילה. ומ״ש הר״ב ודוקא כשהוא לח כו׳. כדתנן רפ״ז דנדה:
ושכבת זרע. דמטמא אדם נפקא לן בפ׳ יוצא דופן [דף מג]. מדכתיב או איש לרבות את הנוגע. וכלים כתיב בהדיא בפרשת זאת תהיה. וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע. ושאר כלים ילפינן בג״ש דבגד ועור מדאתקש למת ולשרץ. כדאיתא בפרק במה אשה (דף סד). הר״ש. ומ״ש הר״ב דקרויו של עובד כוכבים טהור גמור כלומר אע״ג דפירש במ״ג פ״ד דנדה דרבנן עשאום כזבים לכל דבריהם אפ״ה קריו טהור. כדאיתא התם בגמ׳ דף לד עבוד ביה רבנן היכרא כי היכי דלא לשרוף עליה תרומה וקדשים. ומ״ש הר״ב. וכן ש״ז של קטן כו׳ דכתיב ואיש וגו׳ איש ולא קטן פחות מבן ט׳ שנים ויום אחד הכי דרשינן התם דף לב איש אין לי אלא איש. בן ט׳ שנים ויום אחד מנין ת״ל ואיש. ופרכינן דקרא סתמא כתיב. דכיון דוי״ו לרבויי אתא כל שהוא משמע [אפילו] בן יום א׳. ומסיק דהלכתא הוא ואסמכינהו רבנן אקרא וכו׳. ומ״ש הר״ב ושיעורה לרואה במשהו כו׳ ולנוגע בכעדשה. בפ״ה דנדה (דף מג) ופירש רש״י לנוגע בכעדשה דמנגיעה דשרץ נפקא לן נגיעה דש״ז לקמן מאו איש אשר יגע וגו׳. ועיין לקמן במ״ג ומ״ש שם. ומ״ש הר״ב ומדלא קחשיב תנא דידן בעל קרי כו׳. והכי תנן בסוף זבים במי״א. ושם אאריך בזה בס״ד:
וטמא מת. כתב הר״ב ודוקא ישראל. אבל עובד כוכבים [כו׳] אינו מקבל טומאה כמ״ש בס״ד משמא דגמרא בריש פ״ט דנזיר. ומ״ש הר״ב וכן נפל שנולד בן ח׳ כו׳ בפ״ב דב״ב (דף כ). אבל בר קיימא אפי׳ של יום א׳ מיטמא בטמא מת. כדתנן בפ״ה דנדה מ״ג:
ומי חטאת. עיין בפי׳ הר״ב מ״ג פי״א דפרה:
שאין בהן כדי הזייה. כתב הר״ב דכתיב ומזה וגו׳ ורבותינו למדו שהמזה טהור. בפ״ק דנדה (דף ט) אמרו בגמרא. דקרא לאו במזה. אלא בנושא כו׳. וכתבו התוס׳ וא״ת ומנליה לאפוקי קרא ממשמעותיה וי״ל מדכתיב (במדבר יט) והזה הטהור על הטמא משמע שהוא טהור לעולם. ואע״ג דדרשינן מיניה. הטהור מכלל שהוא טמא. לימד על טבול יום שטהור בפרה (כמ״ש במשנה ז׳ פ״ג דפרה) תרתי ש״מ (צ״ל א״נ נוגע) ונוגע ונושא דטמא היינו בחנם. אבל כדי להזות על הטמא לא. ע״כ. והרמב״ם במשנה דלקמן מפרש שאינו מדבר במזה על הטמא שאם טיהר את הטמא ק״ו שיהיה הוא טהור. אלא בנושא ונוגע שלא לצורך כו׳ וכ״כ בחבורו ריש פט״ו מהלכות פרה. ועיין במשנה דלקמן. [*ומ״ש הר״ב וחילק הכתוב בין מים למים כו׳. בספרי פרשת חקת. ואי אפשר לומר שבא הכתוב לחלק בין מזה ולא נוגע. למזה נוגע. דק״ו דמזה נוגע מטמא בגדים. כדאי׳ התם. ועמ״ש בסוף מתני׳ דלקמן]:
כדי הזייה. וכמה הוא תנינן לה במ״ה פ׳ בתרא דפרה:
במגע. הוא שיתחבר בדבר אשר יטמא אותו בלא אמצעי וכל מה שיאמר בו שהוא מטמא אדם במגע. הוא שכאשר נגע בשטח גשם האדם [צ״ל השרץ] טמאהו. ואין הבדל בין שנגע בזה הדבר הטמא בידו. או ברגלו. או באיזה חלק מעור גופו וכן אילו נגע בלשונו טמאהו. אולם אם לקח כעדשה מן השרץ והשליך בגרון האדם ובלע אותו הנה לא יטמא. לפי שלא יקרא מגע אם לא שיגע באבריו הנגלים. הרמב״ם:
{א} אֲבוֹת. מִכְּלָל דְּאִיכָּא תוֹלָדוֹת. וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן לָאו כַּיּוֹצֵא בָהֶן, דְּאִלּוּ אָב מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים וְאִלּוּ תוֹלָדָה אֳכָלִים וּמַשְׁקִים מְטַמֵּא, אָדָם וְכֵלִים לֹא מְטַמֵּא. וְהַיְנוּ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, דְאֵין אָדָם וְכֵלִים מְקַבְּלִים טֻמְאָה אֶלָּא מֵאַב הַטֻּמְאָה. הָרַ״שׁ:
{ב} אָדָם נַפְקָא מִדִּכְתִיב בְּפָרָשַׁת אֱמֹר (וַיִּקְרָא כב)אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ וְגוֹ׳. וְכֵלִים מִדִּכְתִיב בְּפָרָשַׁת שְׁמִינִי (שָׁם יא)מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד וְגוֹ׳. הָרַ״שׁ:
{ג} בְּנָזִיר דַּף נ״ב. כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּהֶם, יָכוֹל בְּכֻלָּן תַּלְמוּד לוֹמַר מֵהֶן, יָכוֹל מִקְצָתָן תַּלְמוּד לוֹמַר בָּהֶם, הָא כֵיצַד, עַד שֶׁיִּגַּע בְּמִקְצָתָן שֶׁהוּא כְכֻלָּן, שִׁעֲרוּ חֲכָמִים בְּכָעֲדָשָׁה (שֶׁהוּא כְכֻלּוֹ)שֶׁכֵּן חֹמֶט כוּ׳:
{ד} וְשִׁכְבַת זֶרַע. דִּמְטַמֵּא אָדָם נַפְקָא לָן בִּגְמָרָא דְנִדָּה דַף מ״ג מִדִּכְתִיב אוֹ אִישׁ, לְרַבּוֹת אֶת הַנּוֹגֵעַ. וְכֵלִים כְּתִיב בְּהֶדְיָא בְּפָרָשַׁת זֹאת תִּהְיֶה, וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זֶרַע. וּשְׁאָר כֵּלִים יָלְפִינַן מִגְּזֵרָה שָׁוָה דְבֶגֶד וָעוֹר, מִדְּאִתַּקַּשׁ לְמֵת וּלְשֶׁרֶץ. כִּדְאִיתָא בְּשַׁבָּת דַּף ס״ד. הָרַ״שׁ:
{ה} כְּלוֹמַר אַף עַל גַּב דְּפֵרֵשׁ בְּמִשְׁנָה ג׳ פֶּרֶק ד׳ דְּנִדָּה דְרַבָּנָן עֲשָׂאוּם כְּזָבִים לְכָל דִּבְרֵיהֶם, אֲפִלּוּ הָכִי קֶרְיוֹ טָהוֹר, דְּעָבוּד בֵּיהּ רַבָּנָן הֶכֵּרָא כִי הֵיכִי דְלָא לִשְׂרֹף עֲלֵיהּ תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים:
{ו} הִלְכָתָא הוּא, וְאַסְמְכוּהוּ אַקְּרָא בְנִדָּה דַּף ל״ב:
{ז} דְּמִנְּגִיעָה דְשֶׁרֶץ נַפְקָא לָן נְגִיעָה דְשִׁכְבַת זֶרַע, מֵאוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע וְגוֹ׳. רַשִׁ״י:
{ח} אֲבָל בַּר קְיָמָא אֲפִלּוּ שֶׁל יוֹם אֶחָד מִטַּמֵּא בִטְמֵא מֵת. כְּדִתְנַן בְּפֶרֶק ה׳ דְּנִדָּה מִשְׁנָה ג׳:
{ט} בַּסִּפְרִי. וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁבָּא הַכָּתוּב לְחַלֵּק בֵּין מַזֶּה וְלֹא נוֹגֵעַ לְמַזֶּה נוֹגֵעַ, דְּקַל וָחֹמֶר דְּמַזֶּה נוֹגֵעַ מְטַמֵּא בְגָדִים, כִּדְאִיתָא הָתָם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{י} בְּמַגָּע. הוּא שֶׁיִּתְחַבֵּר בְּדָבָר אֲשֶׁר יְטַמֵּא אוֹתוֹ בְלֹא אֶמְצָעִי כוּ׳, וְאֵין הֶבְדֵּל בֵּין שֶׁנָּגַע בְּזֶה הַדָּבָר הַטָּמֵא בְיָדוֹ אוֹ בְרַגְלוֹ אוֹ בְאֵיזֶה חֵלֶק מֵעוֹר גּוּפוֹ, וְכֵן אִלּוּ נָגַע בִּלְשׁוֹנוֹ טִמְּאָהוּ. אוּלָם אִם לָקַח כָּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ וְהִשְׁלִיךְ בִּגְרוֹן הָאָדָם וּבָלַע אוֹתוֹ, הִנֵּה לֹא יִטְמָא, לְפִי שֶׁלֹּא יִקָּרֵא מַגָּע אִם לֹא שֶׁיִּגַּע בְּאֵבָרָיו הַנִּגְלִים. הָרַמְבַּ״ם:
א) אבות הטומאות
שמטמא אדם וכלים ועושה להנוגע בו ראשון:
ב) השרץ
ח׳ שרצים הכתובים בפרשת שמיני שמטמאין במותם בעודן לחין. בשרן ודמן בכעדשה. ואברן אפי׳ בפחות מזה:
ג) ושכבת זרע
של ישראל דוקא. וכשהוא כבר בן ט׳ שנים ויום א׳. ואז כשהטפה לחה והיא כעדשה. הו״ל אב הטומאה לטמא במגע. אבל הרואה קרי אפילו רק משהו נעשה ראשון [ועי׳ פתיחה יבקש דעת סי׳ ט״ז]:
ד) וטמא מת
גם כן דוקא ישראל בן קיימא שנגע במת אפילו עובד כוכבים או נפל מת. אבל עובד כוכבים או נפל חי אין מקבלין שום טומאה בין בנגעו או נשאו או האהילו הטומאה. מיהו אדם שנגע במת נעשה אב. אבל כלי שנטמא במת נעשה אבי אבות הטומאה כמת עצמו. וכ״כ כלים שנגעו באדם שנטמא במת או באדם שנגע בכלים שנטמאו במת. הרי הן אב הטומאה כהאדם שנגעו בו. אבל כלי שנגע בכלי שנטמא במת. אז הכלי הראשון הוא אבי אבות. והשני רק אב. וכ״כ כלי חרס או אוכלין ומשקין שנטמא במת אינן רק ראשון. ואפ״ה חמירי מאדם וכלים דלא מהני בהו הזיה וטבילה לטהרן וכל דבר שנטמא במת והוא אב הטומאה טמא טומאת ז׳ וצריך הזיה [ועי׳ בהנ״ל סי׳ ח׳ וי״א ובריש אהלות]. אמנם לרב״א מיירי הכא אפילו בכלי שנטמא במת. דאף שהכלי נעשה אבי אבות. אפ״ה כליל ליה בהדי אינך לאשמעינן דגם כלי שנטמא במת מטמא רק במגע ולא במשא ואהל [וזהו שלא כדעת הר״ב פי״א דאהלות מ״ח ד״ה והמנורה טמא וע״ש] והיינו דמסיק במ״ד חמור מכולן מת וכו׳:
ה) והמצורע בימי ספרו
בין גלוח ראשון להב׳. דמוחלט כשנתרפא מביא הצפרים כמ״ש ר״פ מצורע. ומגלח א״ע וטובל. ולמחרתו סופר ז׳ ימים. וחוזר ומגלח ביום הז׳ שנית וטובל. ולמחרתו מביא קרבנותיו. ואותן ז״י שבין גילוח א׳ להב׳ נקראין ימי ספרו [ועי׳ פי״ד מנגעים]:
ו) ומי חטאת שאין בהם כדי הזייה
שיעור הזיה הוא כדי להטביל ראשי גבעולי אזוב:
ז) הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע
בין שנגע בהן בידו או ברגלו. ואפי׳ בשערו או בשאר מקומות הגלויים שבגופו אבל מגע בית הסתרים שבגופו אין מטמא:
ח) וכלי חרש באויר
בנתלו באויר הכלי חרס אפי׳ לא נגעו בו נטמא. אבל בנגעו בכ״ח. דוקא בנגעו בו בפנים. אבל בחוץ אין כ״ח נטמא מגבו:
ט) ואינם מטמאין במשא
בין בנשאו או נישאו מאדם טהור:
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןהכל
 
(ב) לְמַעְלָה מֵהֶם, נְבֵלָה, וּמֵי חַטָּאת שֶׁיֶּשׁ בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה, שֶׁהֵם מְטַמְּאִין אֶת הָאָדָם בְּמַשָּׂא לְטַמֵּא בְגָדִים בְּמַגָּע, וַחֲשׂוּכֵי בְגָדִים בְּמַגָּע.
Higher than these: the nevelah [an animal which died without proper slaughter] and purifying water of which there is enough to perform the sprinkling ceremony, as they render impure a person through carrying and clothing through touch, and without clothes [on an unclothed area of a person], by touch.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזעודהכל
[ב] לְמַעְלָה מֵהֶן: נְבֵלָה, וּמֵי חַטָּאת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כְּדֵי הַזָּיָה, שֶׁהֵן מְטַמִּין אֶת הָאָדָם בְּמַשָּׂא, לְטַמֵּא בְגָדִים וַחֲסוּכֵי בְגָדִים בְּמַגָּע.
חומר בנבלה שאין במי חטאת ובמי חטאת שאין בנבלה שמיעוט מי חטאת טמא ומיעוט נבלה טהור חומר בנבלה שבימי חטאת שלהן טהורין מטומאתן ומטהרין את הטמאים ואין מטמאין בצרופן מה שאין כן בנבלה. מי חטאת שיבשו הרי אלו טהורין. נבלה שיבשה אם יכולה לישרות ולחזור לכמות שהיתה מצטרף הרי זה טמאה.
ענין למעלה יותר עליון במדרגה מהקודמת בטומאה לפי שהן יטמאו טומאת הקודמים ויוסיפו זה התוספת וכן הוא אמרו למעלה מהן בשארית הפרק. ויצטרך שאבאר טומאת משא מה היא. וזה שכל מה שיאמר בו מטמא במשא ענינו שהאדם כאשר הגביה משקל זה הדבר הטמא יטמא ואע״פ שהוא לא יגע גופו בעצם הדבר הנטמא אבל אפילו היה בינו לבינו אלף אמה באמצע הגוף שהגיע כבדותו עליו טמאהו. ואין הבדל בין שיעתיק זה הדבר הטמא על ראשו או יחזיק בידיו או יהיה על מקום מגופו ממעל. וכן אם תלה אותו בחוט והגביהו מהארץ בזה החוט הנה זה תקרא ג״כ משא לפי שכבר הגביה משאו וכן ההיסט הוא מין מן המשא והוא שיניע זה הדבר שנטמא ויגביה משקלו ג״כ אבל בהנטיה. דמיון זה שיהיה עץ מונח על ראש הכותל והטומאה על קצה העץ וכאשר נטה האדם על קצה השני הגביה הקצה אשר בו הטומאה ותתטמא זו בנטית העץ. וכבר התבאר בגמ׳ [בבא] בתרא (דף ט:) שהנבלה מטמאה בהיסט ואמנם (אין) זה להיותה מטמאה במשא. ובהיסט מין מן המשא. ודע שלא יטמא במשא זולת האדם לבדו ובספרא לכם הן מטמאין ואין מטמאין לא אוכלין ולא משקים ולא כלים במשא דמיון זה שאם לקח אדם ק׳ כלים דרך משל וישימם בידו אחת הראשון על השני עוד ישים כזית מהנבלה בכלי העליון הנה זה האדם אשר בידו הכלים כבר נטמא בהיותו נושא נבלה והוא ראשון לטומאה וכן הכלי היותר עליון נטמא להיותו נוגע בנבלה ושאר הכלים טהורים לא יטמאו כלל במשא הנבלה. הנה כבר בארנו טומאת משא על השלמות והושלם ענינו. אמר שנבלה מטמאה במשא לטמא בגדים. ר״ל שמי שמעתיק אותם נטמאו בגדיו וזה לשון התורה. ואולם הנבלה הנה אמרו ית׳ (ויקרא יא) והנושא את נבלתה יכבס בגדיו. ובאה הקבלה (יומא דף יד.) שאשר יזה מי נדה לא יטמא ושהוא טהור מק״ו שהוא מטהר הטמא ואיך יטמא הוא בעצמו והוציאו בלשון מזה להודיענו שהוא לא יטמא במשא עד שיהיה בו שיעור הזאה ובתנאי שישא שלא לצורך אולם כאשר נשא להזות והזה כמו שזכרנו הנה הוא טהור. ובתוספתא טהור שהזה על הטמא טהור המזה וטהור הטמא וזה וזה אומר טהרתי וטהרתיו לפי שאם לא יזה עליו יהיה המזה טמא ובלבד שיהיה נושא כדי הזייה. ובגמ׳ נדה (דף ט.) המזה ומזין עליו טהור ונוגע בהן טמא ר״ל הנוגע ללא צורך. ודע שאמרו יתעלה וכבס בגדיו במקום שבא אין הכונה בו שהוא יטמא הבגדים אשר הוא לובש לבד. אבל הכונה שהוא יטמא איזה בגד. ילבוש אותו או לא וכן שאר הכלים. ולשון ספרא מטמא שאר הכלים כבגדים וזולת כלי חרש שהוא לא יטמאהו זולת האב כמו שקדם וזה אשר אמרנו שהוא מטמא בגדים וכלים בתנאי שיגע בהן והוא מחובר באב אשר טמאהו ויהיו אלו הכלים אז ראשון ולא שני. לפי שהוא לא יטמא מפני נגיעתו לבד אבל מפני נגיעתו והוא לא פירש מטומאתו. אולם כאשר פירש ממטמאין כמו שישליך הנבלה ממנו ויהיה אז ראשון והוא ולד הטומאה ולא יטמא בגדים אז כאשר נגע בהן לפי מה שבארנו בפתיחת דברנו. וכאשר הועתק מן הנבלה ונגע בכלים והוא מועתק ממנה יטמאו אלו הכלים והם ראשון וכן מי חטאת שיש בהן כדי הזיה. ופי׳ חשוכי בגדים מנועי בגדים כאמרו [בספרי תנ״ך שלפנינו כתיב חשקת בקוף ואולי צ״ל יחשך נפשי מי שחת (איוב לג)] חשכת נפשי משחת (ישעיה לח) ומטמאים במגע חשוכי בגדים והענין שהאדם כאשר נגע בנבלה יטמא ולא יטמא בגדים ואפילו בשעת מגעו וזה לשון התורה (ויקרא יא) והנוגע בנבלתה יטמא עד הערב ולא יודן במגע בטומאת בגדים. הנה יתבאר לך מזה שהנבלה מן העתקתה נטמא גופו ויטמא הבגדים ושאר כלים חוץ מכלי חרש בשעת נשיאותו לאמרו והנושא את נבלתה יכבס בגדיו. ומי שיטמא בה בלתי משא נטמא גופו לבד ולא נטמאו אפילו הבגדים אשר הוא לובש אותן בשעת מגע וכן מי נדה וזהו ענין אמרם נבלה חלק מגעה מן משאה.
לטמא בגדים. הא דמטמאין אדם לטמא בגדים היינו בין בגדים שהוא לבוש בין בגדים שהוא נוגע בין כל הכלים חוץ מאדם וכלי חרס דממעט להן בתורת כהנים גבי נבלה בפרשת ויהי ביום השמיני. מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת״ל יטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת״ל בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס וכה״ג דרשינן בפרשת זאת תהיה גבי משכבו של זב דמרבי שאר כלים כבגדים ואינו ממעט אלא אדם וכלי חרס. והא דמטמא אדם לטמא בגדים היינו דווקא בגדים שהוא נוגע בעוד שהוא נושא את הנבלה: ומי חטאת שיש בהן כדי הזייה. אבל פירש מהן תו לא מטמא אלא אוכלין ומשקין כדתנן בסוף מס׳ זבים הנושא את הנבלה ומי חטאת שיש בהן כדי הזייה מטמא שנים ופוסל אחד. פירש מטמא אחד ופוסל אחד.
וחשוכי בגדים במגע. מלשון ולא חשכת (בראשית כב) תרגום ולא מנעת שמנועים הבגדים מטומאה אי איכא מגע בלא משא כדדרשי׳ בת״כ בפ׳ ויהי ביום השמיני גבי נבלה דכתיב והנוגע בנבלת׳ יטמא עד הערב אין הנוגע מטמא בגדים כלומר דיטמא משמע הוא ולא בגדיו ותימה דלא חשיב הכא אבר מן החי מן הבהמה שדינו כדין נבלה לטמא במשא אדם לטמא בגדים. ובשלמא עצם כשעורה אע״פ שגם הוא כך דינו כדאיתא בפ׳ העור והרוטב (דף קכו:) לא חשיב ליה לפי שטומאתו טומאת שבעה ולקמן תני ליה אלא אבר מן החי ליתני דאין חלוק מנבלה כלל אלא לענין בשר הפורש ממנו כדאיתא בפ׳ העור והרוטב (דף קכח:) ושמא לכך לא תני ליה משום דבכלל נבלה הוה דמקרא דנבלה נפקא לן אבר מן החי בפ׳ העור והרוטב (שם) דכתיב וכי ימות מן הבהמה שמקצתה מתה כגון שנתלש ממנה אבר מחיים.
מְטַמְּאִים אֶת הָאָדָם בְּמַשָּׂא. מִשֶּׁהִגְבִּיהַּ אֶחָד מֵהֶן, בֵּין בְּיָדוֹ בֵּין שֶׁהִגְבִּיהוֹ חֲבֵרוֹ עַל כְּתֵפוֹ. וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא נָגַע הוּא בַטֻּמְאָה, אוֹ שֶׁהָיְתָה הַטֻּמְאָה קְשׁוּרָה בְחֶבֶל וְהִגְבִּיהַּ הַטֻּמְאָה עַל יְדֵי הַחֶבֶל, כֵּיוָן שֶׁהֵנִיעַ כֹּבֶד הַדָּבָר הַטָּמֵא בְּעַצְמוֹ נִטְמָא הָאָדָם טֻמְאַת מַשָּׂא לְטַמֵּא בְּגָדִים שֶׁעָלָיו, אוֹ כָל בְּגָדִים וְכֵלִים שֶׁהוּא נוֹגֵעַ בָּהֶן, חוּץ מִכְּלֵי חֶרֶס, כָּל זְמַן שֶׁהַטֻּמְאָה עַל גַּבָּיו. אֲבָל לְאַחַר שֶׁפָּרַשׁ מִן הַטֻּמְאָה אֵינוֹ מְטַמֵּא כֵלִים בִּנְגִיעָה, לְפִי שֶׁהַנּוֹשֵׂא אֶת הַטֻּמְאָה, לְאַחַר שֶׁפֵּרַשׁ מִמֶּנָּה אֵינוֹ אֶלָּא רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה, וְאֵין כֵּלִים מְקַבְּלִים טֻמְאָה אֶלָּא מֵאַב הַטֻּמְאָה. וַאֲפִלּוּ בִזְמַן שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אֶת הַטֻּמְאָה אֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם וּכְלֵי חֶרֶס, אֶלָּא שְׁאָר כֵּלִים בִּלְבַד. וְאֵין לְךָ טָמֵא טֻמְאַת מַשָּׂא אֶלָּא הָאָדָם בִּלְבַד, וְלֹא כֵלִים וְלֹא אֳכָלִים וּמַשְׁקִים, שֶׁאִם הָיוּ כֵלִים רַבִּים זֶה עַל גַּב זֶה וּנְבֵלָה אוֹ מֵי נִדָּה בַּכְּלִי הָעֶלְיוֹן, לֹא נִטְמְאוּ הַכֵּלִים הַתַּחְתּוֹנִים בְּמַשָּׂא כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נָגְעוּ בַנְּבֵלָה אוֹ בְמֵי הַנִּדָּה. וְכֵן אֳכָלִים וּמַשְׁקִים אֵין טְמֵאִים טֻמְאַת מַשָּׂא, דְּגַבֵּי טֻמְאַת מַשָּׂא כְתִיב לָכֶם, וְדָרְשִׁינַן לָכֶם הֵם מְטַמְּאִים בְּמַשָּׂא וְאֵין מְטַמְּאִים לֹא כֵלִים וְלֹא אֳכָלִים וּמַשְׁקִים בְּמַשָּׂא. וּכְשֵׁם שֶׁהַנְּבֵלָה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא, כָּךְ מְטַמְּאָה בְהֶסֵּט, שֶׁהֶסֵּט מִמִּין מַשָּׂא הוּא, כְּגוֹן שֶׁהָיָה עֵץ מֻנָּח בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ בְרֹאשׁ הַכֹּתֶל וּנְבֵלָה בְּקָצֶה אֶחָד שֶׁל הָעֵץ וּבָא אָדָם וְהִכְרִיעַ בַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי, כֵּיוָן שֶׁהִגְבִּיהַּ הַקָּצֶה שֶׁבּוֹ הַנְּבֵלָה מֵחֲמַת הַכְרָעָתוֹ, נִטְמָא טֻמְאַת הֶסֵּט, דַּהֲוֵי כְנוֹשֵׂא:
וַחֲשׂוּכֵי בְגָדִים בְּמַגָּע. כְּלוֹמַר מְנוּעִים הַבְּגָדִים מִטֻּמְאָה אִי אִיכָּא מַגָּע בְּלֹא מַשָּׂא, שֶׁהַנּוֹגֵעַ בַּנְּבֵלָה אוֹ בְמֵי הַנִּדָּה וְאֵינוֹ נוֹשְׂאָם אֵינוֹ מְטַמֵּא אֲפִלּוּ בְגָדִים שֶׁעָלָיו, כְּדִכְתִיב (ויקרא יא) הַנּוֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב, וְלֹא נִזְכַּר שָׁם כִּבּוּס בְּגָדִים, וּבְמֵי הַנִּדָּה נַמִּי כְתִיב (במדבר יט) וְהַנֶּפֶשׁ הַנּוֹגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב. חֲשׂוּכֵי, לְשׁוֹן מְנִיעָה. כְּמוֹ וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ (בראשית כב):
מטמאים את האדם במשא – when he lifts one of them whether by his hand or his fellow lifts it upon his shoulder, and even if he [himself] did not make contact with the defiling substance, or that the defiling substance was tied with a rope and the defiling agent was lifted via the rope. Since he moved the weight of the impure thing on his own, the person is defiled by ritual impurity imparted by carrying [even when not touching them directly] to defile the clothing that is upon him, or all of the garments/clothing and vessels/utensils that he comes in contact with, except for earthenware, all the while that the defiling matter is upon his back. But after he withdrew from the defilement, he does not defile utensils/vessels through touching/contact, for whomever carries the defilement, after he has withdrawn from it is not ought but first degree of ritual impurity, but utensils/vessels do not become susceptible to receive defilement other than from a primary source of ritual impurity. But even at the time that he carries the defilement, he does not defile humans nor earthenware vessels, but rather only other utensils/vessels. And you do not have something that is defiled with ritual impurity imparted by carrying other than a human being alone, but not utensils/vessels and not food and liquids, for if there were may utensils/vessels one on top of the other and a carrion or the waters of lustration in the upper-most vessel, the lower vessels are not defiled by carrying all the while that they did not touch/come in contact with the carrion or with the waters of lustration. And similarly, food and liquids are not defiled with the ritual impurity imparted by carrying, for concerning the ritual impurity imparted by carrying, it is written "לכם" (see Leviticus 11:39: “If an animal that you may eat has died/וכי ימות מן-הבהמה אשר-היא לכם לאכלה [anyone who touches its carcass shall be impure until evening]),” and we expound [the word] "לכם"/that you – that they defile through carrying but they do not defile vessels nor foods and liquids through carrying. And just as carrion defiles through carrying, so it also defiles through movement/ היסט (i.e., by means of a lever, without actually coming in contact with it – and this applies to impurity imparted by someone with gonorrhea, a woman in flux, a menstruating woman or a woman after childbirth), for movement is from the category/species of carrying, as for example, that there was wood placed at the tope of a tree or at the top of a wall and a carrion was at one end of the wood and a person comes and puts the knee of the balance down on the second/opposite end, since he lifted the end on which the carrion on is on account of his additional weight, it is defiled with the ritual impurity of movement, which is like carrying.
וחשוכי בגדים במגע (and to make unclean the persons alone but not their clothes) – meaning to say, the clothes are prevented from defilement if there is contact without carrying, for the person who comes in contact/touches the carrion or the waters of lustration but does not carry them does not defile even the clothing that is upon him, as it written (Leviticus 11:39, though this verse, which is brought by the commentary of Rabbi Pinchas Kahati on this Mishnah does NOT exactly express what Bartenura writes – perhaps he is referring to Leviticus 11:27): “anyone who touches its carcass shall be impure until evening” (and see verse 27: “whoever touches their carcasses/הנוגע בנבלתם shall be impure until evening. [They are impure for you/טמאים המה לכם”), and the washing of clothing is not mentioned there, and with the waters of lustration, it is also written (Numbers 19:21 – and this verse does not match the Hebrew text brought by the Bartenura commentary, but is also referred to by the commentary of Rabbi Pinchas Kahati where he mentions that in both places, the washing of clothing is not mentioned: “Whatever that impure person touches shall be impure until evening/והנוגע במי הנדה יטמא עד-הערב”. On the other hand, use of the Bar Ilan Responsa project takes the reader to Numbers 31:24: “On the seventh day you shall wash your clothes and be pure, and after that you may enter the camp.”). [The word] חשוכי – is the language of prevention, like (Genesis 22:16): “Because [you have done this] and have not withheld your son/ולא חשכת את-בנך, [your favored one].”
למעלה מהם נבלה. ואבר מן החי מן הבהמה דינו כנבלה דמקרא דנבלה נפקא לן אבר מן החי מן הבהמה דכתיב וכי ימות מן הבהמה שמקצתה מתה כגון שנתלש ממנה אבר מחיים. ה״ר שמשון ז״ל:
לטמא בגדים במגע. מצאתי שהרב בצלאל אשכנזי ז״ל וגם הרי״א ז״ל מחקו מלת במגע. וע״ש ברמב״ם פ״ו דהל׳ אה״ט סי׳ י״ג בביאור וחשוכי בגדים במגע לדעת הרמב״ם ז״ל שנדחק בכ״מ לפרש שר״ל דאין מטמאין בגדים מדין מגע אלא מדין היסט ושכתב הר״י קורקוס ז״ל דאפשר דנ״מ לאם היו קרושין כגליד דליכא היסט ע״כ. וספר קרבן אהרן האריך בזה ברפי״ב בדבורא דחטאות ע״ש:
נבילה. דכתיב (ויקרא יא) והנושא את נבלתה יכבס בגדיו. וכתב הר״ב לטמא בגדים שעליו. או כל בגדים וכלים שהוא נוגע בהן חוץ מכלי חרס. דממעט להן בת״כ גבי נבילה. בפרשת ויהי ביום השמיני מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת״ל*) יטמא. יכול יטמא אדם וכלי חרס ת״ל בגד. בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס. הר״ש. ובריש פ״ה דזבים כתב הר״ב ברייתא כיוצא בזו. ושם אפרש בס״ד. ומ״ש הר״ב אבל לאחר שפירש כו׳ דגבי זב ילפינן הכי. כמ״ש הר״ב בריש פ״ה דזבים. ומינה לכל שאר מטמאי במשא:
ומי חטאת שיש בהם כדי הזייה. ולחטאת מיהא טהור הנושא. דאלת״ה הנושא צלוחית של מי חטאת נטמא ויחזור ויטמא את הצלוחית [ותחזור הצלוחית] ותטמא את המים. ומצינו כל העוסקים בפרה דמטמאים בגדים והפרה טהורה. הר״ש במ״ב פ״ח דפרה. ובפי׳ הר״ב מ״ח פ״ט דפרה. ועוד בספ״י:
שהם מטמאים כו׳. ותימה דלא חשיב הכא אבר מן החי מן הבהמה. שדינו כדין נבילה לטמא במשא אדם לטמא בגדים. דאין חלוק מנבילה כלל. אלא לענין בשר הפורש ממנו. כדאיתא בפ׳ העור והרוטב (מ״ז). ושמא לכך לא תני ליה משום דבכלל נבילה הוה דמקרא דנבילה נפקא לן אבר מן החי (כדפי׳ הר״ב שם) דכתיב (שם) וכי ימות מן הבהמה וכו׳. הר״ש:
במשא. עיין בפי׳ הר״ב דמ״ג פרק בתרא דזבים [ד״ה חוץ] דצריך שיזיזה ג״כ. ומ״ש הר״ב וכשם כו׳. כך מטמאה בהיסט כיון שהגביה הקצה כו׳. וכן לשון הרמב״ם בפירושו. אבל בחבורו פ״א מה׳ ט״מ כתב כיון שהניד את הטומאה שבקצה השני טמא משום נושא ואצ״ל אם משך כו׳ עד שהגביה הטומאה שגררה על הארץ שזה נושא ודאי. ע״כ. ואם גם דעת הר״ב כן. א״כ לפי מ״ש בזבים דאין משא בלא הזזה לא משכחת למשא בלא היסט. אבל היסט בלא משא משכחת לה. ואפ״ה טמא משום נושא. ומיהו לא לכל המטמאים במשא צריך שיסיט. כמ״ש בזבים פרק בתרא מ״ו:
וחשוכי בגדים במגע. עמ״ש במ״י פרק בתרא דזבים [ד״ה ובמי] [*ומה שכתב הר״ב ובמי נדה נמי כתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ואומר אני דאגב חורפיה נשתבש. שבקש למצוא ראיה מן הכתוב. והכתוב הזה לא נאמר אלא על הנוגע בטמא מת כמ״ש הר״ב בעצמו בריש מס׳ אהלות. ולכך הר״ש והרמב״ם לא הביאו שום מקרא לנוגע במי הנדה ומשמע דמדין נבלה נפקא לן. ועוד יראה לי דאיכא למדרש מפשטיה דקרא דלעיל. והנוגע במי הנדה (יכבס בגדיו). [צ״ל יטמא עד הערב] אע״ג דמוקים ליה לעיל באין בהן כדי הזייה מ״מ שמעת מינה נמי לכל נוגע. ושוב מצאתי כדברי בתו׳ פ״ק דיומא דף י״ד [ד״ה אלא]. דקרא דוהנווע במי הנדה משמע אפי׳ נגע בכשיעור יטמא גרידא טומאה קלה בלא כבוס בגדים. וכתבו ג״כ דליכא לאוקמא ומזה. לנוגע בכשיעור הזייה. דאם כן משא לא טימא הכתוב. ולא אשכחן טומאת כבוס שאין בו משא דנבילה כו׳]:
{יא} כְּדֵי כוּ׳. וּלְחַטָּאת מִיהָא טָהוֹר הַנּוֹשֵׂא. דְּאִי לֹא תֵימָא הָכִי הַנּוֹשֵׂא צְלוֹחִית שֶׁל מֵי חַטָּאת נִטְמָא, וְיַחְזֹר וִיטַמֵּא אֶת הַצְּלוֹחִית וְתַחְזֹר הַצְּלוֹחִית וּתְטַמֵּא אֶת הַמַּיִם. וּמָצִינוּ כָל הָעוֹסְקִים בַּפָּרָה דִמְטַמְּאִים בְּגָדִים וְהַפָּרָה טְהוֹרָה. הָרַ״שׁ:
{יב} מְמַעֵט לָהֶן בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים מִקְּרָא כוּ׳. הָרַ״שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{יג} דְּגַבֵּי זָב יָלְפִינַן הָכִי כְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ״ב בְּרֵישׁ פֶּרֶק ה׳ דְּזָבִים, וּמִנַּהּ לְכָל שְׁאָר מְטַמְּאִים בְּמַשָּׂא:
{יד} וְהָרַמְבַּ״ם בְּחִבּוּרוֹ כָתַב, כֵּיוָן שֶׁהֵנִיד אֶת הַטֻּמְאָה שֶׁבַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי, טָמֵא מִשּׁוּם נוֹשֵׂא. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם מָשַׁךְ כוּ׳ עַד שֶׁהִגְבִּיהַּ הַטֻּמְאָה אוֹ שֶׁגְּרָרָהּ עַל הָאָרֶץ שֶׁזֶּה נוֹשֵׂא וַדַּאי. וְאִם גַּם דַּעַת הָרַ״ב כֵּן אִם כֵּן לְפִי מַה שֶּׁכָּתַב בְּזָבִים דְּאֵין מַשָּׂא בְלֹא הֲזָזָה, לֹא מַשְׁכַּחַת לְמַשָּׂא בְלֹא הֶסֵּט, אֲבָל הֶסֵּט בְּלֹא מַשָּׂא מַשְׁכַּחַת לֵיהּ, וַאֲפִלּוּ הָכִי טָמֵא מִשּׁוּם נוֹשֵׂא, וּמִיהוּ לֹא לְכָל הַמְטַמְּאִים בְּמַשָּׂא צָרִיךְ שֶׁיָּסִיט כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בְזָבִים פֶּרֶק ה׳ מִשְׁנָה ו׳:
{טו} תֵּימַהּ דְּהַכָּתוּב הַזֶּה לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא עַל הַנּוֹגֵעַ בִּטְמֵא מֵת כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ״ב בְּעַצְמוֹ בְרֵישׁ אֳהָלוֹת. וּלְכָךְ הָרַמְבַּ״ם וְהָרַ״שׁ לֹא הֵבִיאוּ שׁוּם מִקְרָא לַנּוֹגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה, וּמַשְׁמַע דְּמִדִּין נְבֵלָה נַפְקָא לָן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
י) למעלה מהם
כל למעלה מהן דקתני. ר״ל שחמור בדבר זה משלפניו. אע״ג דאית ביה נמי קולא משלפניו במלתא אחריתא [רב״א וכ״כ הר״ש במ״ג]:
יא) נבילה
ר״ל כזית מבשר נבילה:
יב) ומי חטאתשיש בהם כדי הזייה
ר״ל מטמאין לאדם טהור שנשא אותן. מיהו בין ביש או באין בהן כדי הזייה אין מטמאין רק כשנגע או נשא אותן שלא לצורך להזות. אבל שעשה כן לצורך להזות על הטמא נשאר בטהרתו [רמב״ם רפט״י מפרה]:
יג) שהם מטמאין את האדם במשא
כשנשא אדם את הטומאה. כל שהטומאה מכבדת על האדם נטמא [ולאפוקי במפסיק אבן מסמא בין האדם להטומאה ועי׳ ביבקש דעת סי׳ ו] ואפי׳ הניחה אדם אחר עליו. ולא הזיז הנושא את הטומאה ממקומה [ולהר״ב צריך שיזיזנה] או אפילו רק הניעה אדם ע״י היסט וכגון שהיתה מונחת על דף. והקיש אדם בגופו בדף ונזדעזעה הטומאה. כולן דינן כנושא טומאה ונטמא [וערמב״ם פ״א מטו״מ]:
יד)
ר״ל דנבילה ומי חטאת חמורים מהנך דלעיל בב׳ דברים. א) דמטמאין לאדם שנשא אותן אפי׳ לא נגע בהן [וכמש״ל]. ב) דבגדים או כלים שנגע בשעה שנשא הטומאה נטמאו גם הן. חוץ מאדם וכ״ח שנגע בהן אז שנשארו בטהרתן. משא״כ אחרי שפירש האדם מהטומאה. אינו רק ראשון לטומאה. ולפיכך אינו מטמא בגדים וכלים עוד [כב״ק דף ב׳ א׳]:
טו) וחשוכי בגדים
ר״ל מנועים בגדי הנוגעים בטומאות הנ״ל מלהטמא דדוקא מי שנשא נבילה או מי חטאת מטמא בגדים וכלים שנגע בהן באותה שעה קודם שפירש מהטומאה. משא״כ הנוגע באה״ט הנ״ל אמ״ט בגדים וכלים שנוגע. אף קודם שפירש מהטומאה. והא דלא נקט תנא כפשוטו ״ואין מטמאין בגדים במגע״ היינו רק משום מי חטאת נקט הך לישנא. מדא״א שיגע בהן בלי שיסיט. והרי היסט הו״ל כנושא. להכי קאמר וחשוכי בגדים במגע. ר״ל אף דאדם שנוגע במי חטאת מטמא בגדים לא משום מגע מטמא הבגדים רק משום היסט (רב״א):
א) וא״ת האיך אפשר לומר שבשעה שמחובר לטומאה יהיה אב. וכשיפרוש ממנה יהי׳ ראשון. וכי טומאת אב שהי׳ בו בתחלה להיכן הלכה כשפירש מהטומאה. וכדמקשה כה״ג בש״ס (פסחים דל״ג ב׳). וי״ל הך טומאת אב שהיה בו בשעה שמחובר לטומאה. לאו טומאת עצמו היא רק טומאת הנבילה שנשאה דהו״ל כאילו מחוברת בהנושא. וכאילו הנוגע בהנושא נגע בהנבילה עצמה. ובכה״ג צריך נמי לתרץ לקמן פי״ט מ״ה. ופי״ח מ״ז. ובזבים פ״ה מ״ב. ועוד בכמה דוכתי. דבכולהו מחלקינן בטומאה בין קודם או אחר שפירש מהטומאה. והא דנקט מטמא בגדים דמשמע רק בגדים שלובשן. דקשה ולמה לא נקט כפשוטו מטמא כלים שנוגע. י״ל דלישנא דקרא נקט דכתיב יכבס בגדיו. ובעי נמי לאשמעינן. דדוקא כלי שהוא דומיא דבגד. מטמא באותה שעה ולאפוקי אדם וכ״ח. וכתורת כהנים שהביא הר״ב (פ״ה דזבים מ״ה. ועתוי״ט שם): אולם לרבינו הרא״ש (פ״ה דזבים מ״א) שכתב דכל המטמא בגדים. אין חילוק בין פנימיים לחיצוניים. דאע״ג שלא נגע בהן בגופיה טמאים. א״כ נ״ל לפ״ז דלהכי שפיר נקט מטמא בגדים. לאשמעינן דאפילו בגדים החיצונים שלא נגע גופן בהן טמאים (ועמ״ש בס״ד בזבים פ״ה) דמסתבר כרבינו הרא״ש (אף שמדברי שארי רבותינו לא משמע כן) והן אמת שגם רבינו מאור עינינו רש״י זצוק״ל עמד בזה. למה נקט בכל דוכתא מטמא בגדים. ורצה לומר מטעם זה (ב״ב ד״ט ב׳) דדוקא בגדים שלבש מטמא. ולא בגדים וכלים שנגען מבלי שלבשן. אבל רבעתו״ס שם דחו דעת זה בראיות ברורות. אמנם מה שכתב הר״ב דדוקא אדם שנשאן נטמא. אבל כלים ואוכלין ומשקין שהי׳ טומאה על גביהן. ולא נגעה בהן טהורין. וכתב ע״ז הגאון הגדול מו״ה עקיבא זצוק״ל וז״ל. וכ״כ הרמב״ם בשם הספרא. וכ״כ רש״י (שבת פ״ג ב׳ ד״ה כרעו הן) אולם רש״י עצמו כתב (נדה נ״ד סוף ע״ב) וז״ל שם. אבל דם נדה מטמא את שתחתיה משום משא. להיות ראשון אף שלא נגע בו. עכ״ל. הרי מבואר דכלי נטמא במשא. וצ״ע. עכ״ל הגאון הנ״ל: והקשיתי לו א״כ למה לא התמיה על רש״י ממשנה ערוכה (פ״ה דזבים מ״ב) דקאמר להדיא. כל שהזב נישא עליו טהור. חוץ ממרכב ומשכב ואדם. וכ״כ מעובדא דחגיגה (דכ״ג א׳) שהניח רצועה על פה החביות. ונפלה לתוך החביות ונטמא. ול״ל נפלה לתוך. הרי ממילא נטמא החביות ממשא המדרס. אע״כ מ״ש רש״י את שתחתיו ר״ל אדם שתחת הדם נדה. דרק אדם ראוי להיות טמא כשנשא טומאה. להכי בנשא דם נדה נעשה ראשון לאחר שפירש מהטומאה. תדע דהרי כן מוכיח נמי לשון רש״י דרק אאדם קאי דאי אכלי הול״ל ״אבל מטמא אותו״. ור״ל הכלי דנקט ליה מקמי׳ הכי דאינו נעשה אב כמשכב שתחת נדה. ותו דאי אכלי מה ראיה מייתי רש״י מפ״א דכלים מ״ג. והרי התם לא נזכר כלל דכלי נטמא במשא. אע״כ כדאמרן דרק אאדם קאי: והשבני הגאון הנ״ל וז״ל לענ״ד את שתחתיו משמע כל שתחתיו. והא דלא נקט רש״י ״אבל מטמא אותו״. ה״ט מדסד״א דדוקא משכב נטמא במשא. ומ״ש מר ידידי הרב נ״י מפ״ה דזבים ימחול לי. דאין זה משנה ערוכה. דהרי ר״ת (עירובין דכ״ז) פי׳ משנה זו. דכל שהזב נישא עליו טהור. היינו מטומאה חמורה. אבל טמא טומאה קלה. ומה שהקשה מר מחגיגה. י״ל כיון דחביות כ״ח אינו נטמא במגע ע״ג. ה״נ אינו נטמא במשא ע״ג. ומ״ש ידידי מהראיה דמייתי רש״י מפ״א דכלים. נ״ל דראיית רש״י אינו רק דדם נדה מטמא במשא. עכ״ל הגאון זצוק״ל: ויען הננס להשיב דבר דבור על אופניו דמ״ש הגאון ז״ל דאת שתחתיו משמע כל שתחתיו. לפענ״ד א״א לומר כן. דא״כ אוכלין ומשקין נמי נטמאו בנשאו לטומאה. והא ליתא. דהרי אפילו זב דחמור דמטמא למשכבות שתחתיו כשהן ראויין למשכב ועושה אותן אב הטומאה. אפ״ה אמ״ט לאוכלין ומשקין שתחתיו כשלא נגע בהן (כרמב״ם פ״ו ממשכב). ומ״ש עוד הגאון ז״ל דהמשנה פ״ה דזבים. אינה משנה ערוכה. דלר״ת כל שהזב נישא עליו טהור היינו רק מטומאה חמורה. ע״ז אמר שומר. הרי תוס׳ שם דחו דברי ר״ת אלו בשתי ידים. ומ״ש הגאון עוד דסוגיא דחגיגה י״ל דכמו דכ״ח אמ״ט ע״ג במגע כ״כ אמ״ט שם במשא. נ״ל דכוונת הגאון ז״ל אע״ג שהרצועה הטמאה היתה מונחת על השפה של החביות. נמצא שנגעה גם בקצה השפה שכלפי פנים. עכ״פ הרי כבר כתב הרמב״ם (פי״ג מכלים ה״ח) דכל משפה פנימית ולחוץ דינו כע״ג. ומדהוקשו מגע ומשא אהדדי מדכתיב והנוגע והנושא כל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא (כפ״ט דחולין מ״ה). אמנם במחכה״ר דברים אלו הם מגדל הפורח באויר. דהרי קיי״ל דב׳ חצאי שיעור המחוברין בקיסום אין מצטרפין לטמא הנוגע בא׳ מהן. ואפי׳ כשמחוברין אז כאחד טהור. ואפי״ה בנשאן כאחד נטמא (כרמב״ם פ״ד מטו״מ ה״ה). ותו דהרי בנדה (דמ״ב ב׳) אמרינן בפירוש בבית הסתרים נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהו מטמא. וכ״כ תרווד רקב מטמא במשא ולא במגע (כרפ״ב דאהלות). אלמא דגם מה שאינו מטמא במגע מטמא עכ״פ במשא. אע״כ דהיקישא דמשא למגע אינו רק לענין המקום. דהיינו בא״א כלל ליגע בטומאה שבפנים. דהיינו מוח שבקולית סתומה מכל צד שא״א ליגע שם בהמוח. לפיכך אמ״ט גם בנשאו. אבל ודאי יש כמה דברים שאמ״ט במגע אבל מטמאין במשא. ותו מדפליגי ר״י ורע״ק התם רק בנבילה. וס״ל לרע״ק דכל שאמ״ט במגע אמ״ט נמי במשא. והרי באהלות (פ״ב מ״ז) ס״ל לרע״ק דעצם כשעורה שנחלקה מטמא במשא ולא במגע (כרמב״ם פ״ד מטו״מ וכרתוי״ט שם) א״כ מוכח דרק בנבילה הוקש ולא בשאר טומאות. וכן משמע נמי לשון הרמב״ם (פ״ב מאה״ט הי״א) ע״ש. ועי׳ מ״ש בס״ד בפירושנו באהלות (פ״ב) ודו״ק. ואם נאמר דכוונת הגאון ז״ל לאו אהיקש. רק דמסתבר שיהיו כל הטומאות שוות בכלי חרס. גם הא ליתא. דא״כ הא דאמרינן (שבת פ״ד א׳) דילפינן מקרא דאין כ״ח נטמא במדרס. וקשה לי ל״ל קרא. סברא הוא. הרי אין מדרס שייך באויר כ״ח והרי לפי דברי הגאון כל טומאות שבכ״ח צריך שיהיו שווין. אולם גם אם ניתן להגאון ז״ל פירושו ברש״י הנ״ל דמ״ש רש״י את שתחתיו. היינו כלי שתחת דם הנדה. אפ״ה לא ק׳ דברי רש״י אהדדי כקו׳ הגזצוק״ל. די״ל דדוקא דם נדה קאמר רש״י דמטמא כלי שתחתיו. ומהטעם שכתב רש״י בעצמו שם מדהוקש לנדה. אבל בשאר אה״ט מודה דאין כלי שתחתיו נטמא בשלא נגעה בו. ומ״ש הגאון עוד דהראי׳ דמייתי רש״י מפ״א דכלים היינו רק דדם נדה מטמא במשא. אנא נפשי כתבא יהבית דבעניותן יש כאן עיון מאד. דהנה במשנה ג׳ בפרקן קאמר למעלה מהן בועל נדה שעושה מצע תחתון כעליון. ר״ל דמצע תחתון שלו שוה בדינו להמכסה עליון שלו. ששניהן דינן כעליונו של זב. דאינן נעשין רק ראשון לטומאה. והרי משכב דתני בבבא זו ודאי היינו כלי. וא״כ מבואר הדבר היטב דרק בועל נדה מטמא כלי שתחתיו אף שלא נגע בו. אבל שרץ ונבילה ואינך אבות שנזכרו לעיל מיניה במשנה א׳ וב׳ אין כלי שתחתיהן טמא כשלא נגעו בו. ותמוה לפ״ז סוגיא (בנדה ס״ט ב׳) דאמרינן זב וזבה שמתו מטמאין במשא. מקשה הש״ס. אטו כל מת מי לא מטמא במשא. ואצטריך הש״ס לדחוקא בתירוצים דבמשא דקאמר היינו מסמא. וק׳ לפי דברינו הנ״ל דכל כלי אינו נטמא בשהיה הטומאה עליה. חוץ בזב וזבה. וע״כ צ״ל דס״ד דמקשן דבמשא דמתניתין היינו בשנשא אדם את הזב שמת. ולהכי מקשה שפיר. אטו כל מת מי לא מטמא במשא דהיינו בשנשאו אדם. ולהכי אצטריך לדחוקי דבמשא דקתני היינו במסמא דבכה״ג רק זב מטמא ולא מת. וק׳ ל״ל לש״ס לדחוקי כולי האי ולטייט מלת במשא שבמתניתין. לימא דבמשא דקתני היינו לענין כלי שתחתיו. דבשאר מת אינו מטמא לכלי שתחתיו כשאינו מאהיל עליו. אבל זב וזבה מטמאין לכלי שתחתיהן כשמת כמו בחייהן. וביותר תמוהין דברי רש״י התם (בד״ה כדכתיב) שכתב להדיא דמיירי שיש כלי תחת המסמא דבשאר מת אמ״ט שאין זה משא. עכ״ל. משמע ודאי דאי לא הוה מסמא. רק דבר אחר חוצץ בין המת להכלי היה הכלי נטמא במשא. והרי הוכחנו לעיל במשנה ג׳ דלא שייך משא בשאר טומאות. ואת״ל לחלק דס״ל דדוקא מת מטמא לכלי שתחתיו במשא ולא שרץ ונבילה. לא ידענא איזה שורש נמצא מנ״ל לחלק בהכי. וגם הרמב״ם (טומ״מ פ״ו הי״ד) שפתיו ברור מללו דגם במת לא שייך טומאת משא בכלי שתחתיו. וכן הר״ב כאן מ״ב קאמר בכלל דלא שייך טומאת משא בכלי שתחת שום אה״ט. ושם בנדה (פ״י מ״ד) נקט ואתא לישנא דרש״י ממש דמיירי ביש כלי תחת המסמא משמע דבלא מסמא הי׳ נטמא הכלי שתחת המת. הרי אפי׳ נימא דרש״י אזיל לשיטתי׳ הנ״ל (נדה נ״ד סוף ע״ב) דכל כלי שתחת טומאה נטמא. ק׳ דעכ״פ מי הכריח לרבינו בסוגיא דזב וזבה שמתו לאוקמי מסמא דמתני׳ בכלי. ולא כפשוטי׳ באדם. אבל להר״ב ז״ל גדלה מדורת התימה דהרי סותר דברי עצמו. וצ״ע גדול (ועי׳ מ״ש בזה נדה פ״י שהארכנו בזה בס״ד):
ב) וכן אמרינן בתוספתא (פ״ה דזבים) וכן פסק נמי הרמב״ם (באה״ט פ״ו הי״ג). ולכאורה נראה ראי׳ לזה מש״ס (בכורות כ״ג א׳) דקאמרינן דאפר פרה שנחערב באפר מקלה דאי רוב אפר מקלה אמק״ט במגע ולמה לא נקט טפי מי חטאת שנתערבו במים דעלמא דהרי תערובות כזה מצוי טפי מתערובות אפר פרה באפר מקלה. אלא ש״מ דכל תערובות שבמים אפי׳ יהיה הרוב ממים דעלמא אפ״ה כל שמעורב בהן כדי הזיה מי חטאת מטמא אפי׳ רק במגע. מדא״א בהן מגע בלא משא. ומה שהקשה ע״ז רכ״מ בשם הר״י קורקס (שם) דעכ״פ משכחת לי׳ בהן מגע בלי משא כשנקרשו המים בקור. במחכ״ר אי בשנקרשו הרי אז דינן כאוכל שנגע במשקין (כרפ״ג דטהרות) דאינו נעשה הכא רק ראשון ואינו מטמא לאדם כלל. אבל כ״ז בורכא. דאפ״ה הוה מצי שפיר למנקט שנתערבו מי חטאת ברוב מים דעלמא דאמ״ט במגע. ואפ״ה לא תקשי דהרי עכ״פ נטמא משום נושא מי חטאת. י״ל דאפ״ה יש נ״מ בשנגעו המי חטאת בכלים ואוכלין שאינן נפסלין שאינן נטמאין בנשאו לאהט״ו (כתוספתא פ״ה דזבים). ותו דבפירוש תנינן (תוספתא פ״ח דפרה) דמי חטאת שנתערבו ברוב מים דעלמא גם במשא אמ״ט (ועי׳ מ״ש בזה בס״ד פ״ט דפרה ״בבועז״ סי׳ ח׳ שהארכנו שם בכל זה):
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזהכל
 
(ג) לְמַעְלָה מֵהֶן, בּוֹעֵל נִדָּה, שֶׁהוּא מְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן. לְמַעְלָה מֵהֶן, זוֹבוֹ שֶׁל זָב וְרֻקּוֹ וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ וּמֵימֵי רַגְלָיו, וְדַם הַנִּדָּה, שֶׁהֵן מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. לְמַעְלָה מֵהֶן, מֶרְכָּב, שֶׁהוּא מְטַמֵּא תַּחַת אֶבֶן מְסָמָא. לְמַעְלָה מִן הַמֶּרְכָּב, מִשְׁכָּב, שֶׁשָּׁוֶה מַגָּעוֹ לְמַשָּׂאוֹ. לְמַעְלָה מִן הַמִּשְׁכָּב, הַזָּב, שֶׁהַזָּב עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב, וְאֵין מִשְׁכָּב עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב.
Higher than these: one who has intercourse with a niddah [a woman who is menstruating or has menstruated, but has not yet immersed], for he renders impure the bottom [layer] of what lies beneath him in like degree to the top. Higher than this: the abnormal genital discharge of a zav [man with an abnormal genital discharge], his spittle, his semen, and his urine, and the blood of the menstruant, for they convey impurity both by contact and by carrying. Higher than these: the impurity of a saddle, for it conveys impurity even to what lies beneath a heavy stone. Higher than a saddle: what one lies upon, since contact with it is equal to carrying it. Higher than what one lies upon: a zav; for a zav conveys impurity to what he lies upon, while what he lies upon does not convey the same level of impurity to that upon which it lies.
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזעודהכל
[ג] לְמַעְלָה מֵהֶן: בּוֹעֵל נִדָּה, שֶׁהוּא מְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן.
לְמַעְלָה מֵהֶן: זוֹבוֹ שֶׁלַּזָּב, וְרוֹקוֹ, וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ, וּמֵימֵי רַגְלָיו, וְדַם הַנִּדָּה, שֶׁהֵן מְטַמִּין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא.
לְמַעְלָה מֵהֶן: מִרְכָּב, שֶׁהוּא מְטַמֵּא תַחַת אֶבֶן מְסָמָא.
לְמַעְלָה מִן הַמִּרְכָּב: מִשְׁכָּב, שֶׁשָּׁוֶה מַגָּעוֹ לְמַשָּׂאוֹ.
לְמַעְלָה מִן הַמִּשְׁכָּב: הַזָּב, שֶׁהַזָּב עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב, וְאֵין מִשְׁכָּב עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב.
אמרי׳ בבועל הנדה (שם טו) ואם שכב [ישכב] איש אותה ותהי נדתה עליו וטמא ז׳ ימים הנה מאמרו ותהי נדתה עליו ונודע שהוא יטמא משכב ומושב כמו שתטמא היא אבל אמר אחר זה וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא בא הקבלה (נדה דף לג.) שהוא יעשה תנאי לזה הדין ואמר שאשר אמרתי לך ותהי נדתה עליו הוא שיהיה גופו כמו גופה ר״ל שיהיה אב מטמא במגע ובמשא כנדה לאדם ולכלי חרס כמו שאמרו בספרא מה היא מטמא אדם וכלי חרס אף הוא מטמא אדם וכלי חרס. אמנם משכבו הנה הוא לא יהיה אב כמו משכבה ואמנם יהיה משכבו ולד כמו כלים שנגע בהן ולזה אמר יטמא ר״ל שהוא יטמא בעצמו ולא יטמא אדם וכלים כמו משכב זב וזבה ונדה ויולדת. אבל אמנם יטמא אוכלים ומשקים לבד כמו כל ולד הטומאה ולשון ספרא נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטמא אדם וכלים ותלאו לטומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין. והנה יתבאר לך במס׳ זבים (פ״ד) שהכלים אשר יגעו על הזב ואם לא יגעו בגופו אבל יהיה ביניהם הבדל הנה הן כמו כלים שנגע בהן ויהיו ראשון לטומאה ויטמאו אוכלים ומשקים. וכאשר שמעת משכב לא ילך במחשבתך שיגע זה הטמא במשכב. וא״א. אבל אילו יהיה אלף בגדים זה למעלה מזה או אלף כסאות זו למעלה מזו וישב הטמא עליהן. הנה כל אלו הבגדים יקראו משכב ואין הפרש בין הכלי הדבוק או הכלי הדבוק לארץ ומה שביניהם הכל טומאת משכב ושמור זה. ויתבאר לך ממה שכתבנו שמשכב בועל נדה יטמא אוכלין ומשקין לבד כמו שיטמא הדבר אשר יהיה על הזב וזהו ענין אמרם מטמא משכב התחתון כעליון אמרו שיהיה תחתונו של בועל נדה כעליונו של זב. ודע שאין הבדל בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה לענין טומאה. אמרו שכב ישכב לרבות שתי שכיבות ואם לרבות מערה כגומר ביאה. וכן מתנאי זה הבועל שיהיה בן תשע שנים ויום אחד ולמעלה. ואמר הש״י בזב זובו טמא הוא וזה ראיה על היות עצם הדבר הנגר טמא. ואמרו וזאת תהיה טומאתו בזובו ובאה הקבלה (נדה דף נה:) וזאת לרבות שכבת זרעו ומימי רגלו דא״א בלי צחצוחי זיבה. אולם רוקו הנה הוא פסוק (ויקרא טו) וכי ירוק הזב בטהור וגו׳ ואמר בנדה (ויקרא שם) והדוה בנדתה ובא הביאור (נדה דף נד:) מדוה כמוה ר״ל שדמה יטמא כמו טומאת גופה וזה כלו תטמא במגע ובמשא ותטמא בכל שהוא. וזהו החומרא הנוספת בו ולזה אמר בו אחר בועל נדה למעלה מהן. ואם היה בועל נדה כמו כן יטמא במגע ובמשא כנדה כמו שבארנו אבל כללו וזהו בכל שהוא. ובגמרת נדה זובו טמא הוא כי אצטריך קרא לטמויי [צ״ל במשא] במת שהוא לנוגע ולנושא וכן שאריתו מושגת בזוב ואין בזה הפרש בין נוגע למשא ר״ל שהוא מטמא בגדים בשעת מגעו ובשעת נשיאתו כמו שיתבאר בסוף מס׳ זבין.
עוד אמר למעלה מהן מרכב (ומושב) הוא כל מה שיכשר לרכיבה כמו הכסא והמרדעת והאוכף וזולתן כאשר יגיע כבדות הזב עליו ואפי׳ היה הבדל בין גשם הזב ובגוף המרכב אבן מושם שם הנה המרכב יטמא והיה מרכב הזב. ופירוש אבן מסמא כמו (דניאל ו) ושומת על פום גובא וכבר בארנו שזב וזבה ונדה ויולדת באלו הפנים שוה ושהכל עושים מרכב ומשכב ורוקן ומימי רגליהם טמא.
ומשכב. הוא כל מה שהוא מוכן לשכיבה עליו כאשר שכב עליו הזב או אחד מהנזכרים עמו יטמאו ג״כ זה המשכב יהיה אב אפילו האבן גם כן הנה עקרו בין הזב והמשכב ולשון התורה שיהיו המשכב ומרכב מטמא אדם ובגדים. אמר במשכב ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ואמר במרכב (ויקרא טו) וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב ולא נדין על אשר נגע במרכב בטומאת בגדים ואחר מה שבא הפסוק בנוגע במשכב שהוא מטמא בגדים ונוגע. במרכב שהוא טמא לבד ולא יטמא בגדים אח״ז והנושא אותן יכבס בגדיו ודין נושא ומרכב ומושב הוא מטמא בגדים בשעה שנושאו. הנה יתבאר לך מזה שהמרכב חלוק מגעו ממשאו לפי שהנוגע בו אינו מטמא בגדים בשעת נגיעתו ונושאו מטמא בשעת נשיאותו כמו הנבלה ומי חטאת שיש בו כדי הזייה לפי מה שהתבאר אולם המשכב שוה מגעו ומשאו לפי שהוא יטמא בגדים הנוגע בו והנושאו ואמר הש״י (שם) כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא ובספרא הזב עושה משכב ואין משכב עושה משכב אבל כאשר הגיע משכב הזב על כלי יהיה זה הכלי ראשון לטומאה ואין הפרש בין הכלי אשר יגע במשכבו או אשר ישא עליו המשכב ויגע בו לפי שכבר בארתי לך שאין שום מה שיטמא במשא זולת האדם.
משכב התחתון כעליון. בריש בנות כותים (דף לב:) מפרש דאי איכא עשר מצעות זו על גב זו שיהיה תחתונו של בועל נדה כעליונו של זב ואינו מטמא אדם וכלים כדין משכב של זב אלא אוכלין ומשקין דוקא. ודרשינן התם מדכתיב בפ׳ זאת תהיה תורת המצורע ותהי נדתה עליו מה היא מטמאה אדם וכלי חרס כו׳ וברייתא היא בתורת כהנים ונקט אדם וכלי חרס משום רבותא. לפי שמצינו נושא את הנבלה דמטמא כל כלים חוץ מאדם וכלי חרס כדמפרש לעיל. ומסיק התם בנדה אי מה היא מטמאה משכבות ומושבות כו׳ ת״ל וכל המשכב כלומר דבבועל נדה גופיה כתיב וכל המשכב שאין תלמוד [לומר] דהא כתיב ותהי נדתה עליו ולא בא אלא לנתקו מטומאה חמורה והביאו לטומאה קלה שלא יטמא אלא אוכלין ומשקין. וצריך לדקדק בבועל נדה אם יש לו מעיינות או לא ואם מטמא אדם לטמא בגדים במגע ובמשא כגון אדם הנושא או הנוגע בו דכיון דכתיב (ויקרא טו) ותהי נדתה עליו דינו כנדה והנושאה או הנוגע בה מטמא בגדים כדיליף בת״כ מק״ו דמשכב ומושב דתניא בפרשת זאת תהיה כל הנוגע בה יטמא יכול לא יהא הנוגע בה מטמא בגדים הא אם מטמא משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים היא עצמה לא תטמא אדם לטמא בגדים כו׳. ומהאי ק״ו נמי יש ללמוד הנושאה. ומיהו מגע בועל נדה תניא התם (נדה דף לג.) בהדיא בתר דמסיק נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה שלא יטמא אלא אוכלין ומשקין. נמצאת אומר משכבו כמגעו מה מגעו מטמא אחד ופוסל אחד אף משכבו מטמא אחד ופוסל אחד. ואם נאמר דהוא הדין הנושאו נמי לא יטמא בגדים א״כ נמצא בועל נדה קל מנבלה דהנושא את הנבלה מטמא בגדים והיכי קתני הכא למעלה מהן בועל נדה כמו כן נבלה ומי חטאת שיש בהן כדי הזייה למעלה מבועל נדה. ומיהו הכא איכא לפרושי דלמעלה מהן דקתני כולהו אבבא קמייתא קיימי אאבות הטומאות השרץ והשכבת זרע וטמא מת ומי חטאת שאין בהן כדי הזייה. אבל על כרחין צריך לומר דלא אתא למימר שיהא חמור מהן העליון לכל דבר דהא קתני לקמיה למעלה מן הזבה מצורע שהוא מטמא בביאה. ומצינו דזבה נמי חמורה ממצורע דזבה מטמאה את בועלה ואין מצורעת מטמאה את בועלה כדדרשינן בת״כ ואם שכוב ישכב איש אותה פרט למצורעת ועוד חמור כדאמרינן בפסחים פ׳ אלו דברים (פסחים סז:) אדרבה זב חמור שכן עושה משכב ומושב ומטמא כלי חרס בהסיטו דהא משמע בת״כ דמצורע בימי גמרו אין עושה משכב ומושב כדקתני אההוא קרא דוגלח את כל שערו. ומשמע נמי כן בפרק בתרא דנדה (דף סט:) באבן מסמא דלא שייך אלא במשכבות ומושבות הני מילי לטמא אוכלין ומשקין אבל משכב ומושב דזב חמור דמטמא אדם לטמא בגדים. ומיהו יש מפרשים ההיא דפסחים במצורע בימי ספירו ואינו עושה משכב ומושב כדקתני בת״כ אבל בימי גמרו עושה ולא יתכן דבימי ספירו אין משתלח חוץ לשלש מחנות כדתנן בתר דנגע בימי ספירו נכנס למחנה אחת אלא בימי גמרו איירי ואוכלין ומשקין כדפרישית. והא דאיצטריך בת״כ אותה פרט למצורעת דאינה מטמאה את בועלה היינו דלא תילף מהיקשא דאמר בפרק בנות כותים (דף לד:) לזכר לרבות מצורע למעיינותיו ואקשיה רחמנא מצורע לזב ומצורעת לזבה מדכתיב ולנקבה. והא דלא ילפינן מהיקשא משכב ומושב לטמא אדם ובגדים משום דדרשינן בפ׳ דם הנדה (דף נד:) הזב ולא אבן המנוגעת והוא הדין ולא מצורע וכן הא דקתני למעלה מהן מרכב והלא זובו של זב וחבריו נמי חמורין ממנו שמטמאים אדם במגע לטמא בגדים משא״כ במרכב כמו שאפרש. וכל סדר משנה זו קתני למעלה אע״פ שהראשון נמי חמור ממנו כיון דבדבר זה מיהא למעלה משלפניו.
למעלה מהן זובו של זב. כל הני דשוה מגען למשאן ובין במגע ובין במשא מטמאין אדם לטמא בגדים וכלים חוץ מאדם וכלי חרס וכולהו נפקא לן בפרק דם הנדה (דף נה.) מקראי זובו של זב דכתיב זובו טמא לימד על הזוב דהוא טמא וכתיב והזב את זובו מקיש את זובו לו מה הוא לא חלק בין מגעו למשאו לטמא אדם לטמא בגדים כו׳.
ורוקו. נפקא לן מדכתיב (ויקרא טו) וכי ירוק הזב ומרבי ליה התם בין למגע בין למשא.
ומימי רגליו. יליף התם מרוק שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע. ושכבת הזרע אע״ג דשכבת זרע דעלמא לא מטמא אלא במגע הכא בשכבת זרע דזב דחמיר ולא משום דא״א בלא צחצוחי זיבה אלא דמייתי לה בק״ו מרוקו כדאיתא בס״פ כיצד הרגל (דף כה.) ומה טהור בטהור טמא בטמא טמא בטהור אינו דין שיהא טמא בטמא.
דם הנדה. דאמר קרא (ויקרא טו) והדוה בנדתה הדוה מטמאה כמותה ונדה מטמא אדם לטמא בגדים מפרש לעיל. וכל הני מטמאים בכל שהוא כדתנן בפרק יוצא דופן (דף מ.) גבי זוב ודם הנדה.
למעלה מהן מרכב. התפוס שבאוכף קרוי מרכב כדאיתא בפ׳ בכל מערבין (דף כז.) האוכף טמא מושב והתפוס שלו טמא מרכב. ותנן לקמן בפ׳ כ״ג (משנה כלים כ״ג:ב׳) אלו מטמאין משום מרכב זריז האשקלוני וכו׳ וגם כאן מוכח דלא אתי למימר שיהא חמור מן העליון לכל דבר דהא זובו של זב וחבריו מטמאין אדם במגע לטמא בגדים ואילו מרכב לא מטמא אדם כדקתני סיפא למעלה מן המרכב משכב ששוה מגעו למשאו. ותנן נמי לקמיה בפ׳ כ״ג מה בין מרכב למושב מרכב חלק מגעו ממשאו. ותניא בת״כ הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו תחתיו של זב או יכול תחתיו של מרכב [וכו׳] כלומר דההוא קרא אמרכב דלעיל מיניה קאי ותחתיו דזב היינו מרכב דהוא תחתיו של זב ונשען רובו של זב עליו ומוכח ההוא קרא דחלוק מגעו ממשאו.
שהוא מטמא תחת אבן מסמא. כגון שהמרכב תחת האבן ובא וישב הזב ע״ג האבן ואח״כ ירד הזב מעליה ובא הטהור וישב עליה בעוד שהמרכב תחתיה נטמא הטהור מחמת המרכב שתחת האבן דתניא בת״כ בפרשת זאת תהיה והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב אין לי אלא בזמן שישב עליו הזב ונגע בו מנין לעשרה מושבות זו על גב זו אפי׳ ע״ג אבן מסמא ת״ל אשר ישב עליו הזב יטמא מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא ואין לי אלא שהזב יושב והזב שם מנין לעשות ריקן כמלא ת״ל כל כלי לעשות ריקן כמלא ואין לי אלא משכב ומושב מרכב מנין ודין הוא אם מצינו שלא חלק הכתוב בין נושא לנישא במשכב כלומר דשניהם טמאין הנושא את המשכב והנישא על המשכב שישב הטהור על האבן ומשכב הזב תחת האבן לא נחלק בין נושא לנישא במרכב מה לי [לא] חלק בין נושא לנישא במשכב שלא חלק מגעו ממשאו לא נחלוק בין נושא לנישא במרכב שחלק מגעו ממשאו ת״ל כלי לרבות את המרכב ובדבר זה מרכב למעלה מזובו של זב וחביריו דלא מטמא באבן מסמא מדכתיב והנושא אותם דאותם מיעוט ודריש הנושא כמו הנישא כדאשכחנא בפרק בנות כותים (דף לג.) והנישא כתיב דהכא בנישא ע״ג הדם איירי שהדם תחת האבן והטהור יושב עליה דטהור הנושא את דם הנדה טמא דדם הנדה מטמא אדם במשא לטמא בגדים כדתנן הכא אבל הנישא ע״ג הדם טהור. והשתא איכא תרי גווני אבן מסמא אחד שהזב ע״ג האבן ומשכבות ומושבות תחתיו דשאר דברים לא מטמו באבן מסמא דהא מקרא דאשר ישב אתרבי. ותנן בפרק בתרא דמס׳ זבים (מ״ב) כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם. ואחד שהמשכב ומושב תחת האבן והטהור יושב עליה ובכה״ג איירי בפ׳ דם הנדה (דף לד:) דממעט דמה ממה דכתיב בפרשת זב דקאי והנושא אותם אמשכב ומושב ומרכב דכתיבי בההיא עניינא ומתרבו לטמאות באבן מסמא. וכתב אותם למעוטי זוב ודם הנדה. וניחא השתא בההיא דנדה דאחר שמיעט מהיא ולא דמה דאין דמה עושה משכב ומושב מאי קשיא ליה תו אי מה היא מטמא באבן מסמא דאי כשהנדה ע״ג האבן מיירי הא זב ונדה לא מטמאו באבן מסמא אלא הראוי למשכב ומושב והאדם וכבר מיעט בו דמה מטומאה זו אלא בכי האי אבן מסמא מיירי שהדם תחת האבן דכיו״ב בנדה והזב מטמא כדתנן בפ׳ בתרא דמס׳ זבים כל הנישא ע״ג הזב טמא. כיצד אצבע של זב תחת האבן או תחת הנדבך הטהור מלמעלה מטמא שנים ופוסל אחד פירש מטמא אחד ופוסל אחד. וכתב אותם למעוטי דמה ואע״ג דמדוה כמותה אם דמה תחת הנדבך והטהור למעלה. ודבר תימה הוא בההיא דמה כדדריש אותם למעוטי דמה. ובת״כ דריש ליה לרבות דמה ושאר כמה דברים דהכי תניא התם והנושא אותם מה ת״ל שיכול אין לי (אלא) מטמא בגדים אלא מרכב לבד משכב ומושב מנין כו׳ ת״ל והנושא אותם לרבות את משכב ומושב ר׳ אליעזר אומר והנושא אותם מה ת״ל יכול אין לי מטמא אלא אלו בלבד מנין שכבת זרעו ומימי רגליו ודם הנדה ת״ל והנושא אותם לרבות כל האמור בענין. ונראה לפרש דסוגיא דדם הנדה כרבנן ותדע דהא ר׳ אליעזר מרבי מימי רגליו ודם הנדה מדכתיב אותם והתם בפ׳ דם הנדה דריש ליה מקראי אחריני. ואע״ג דהתם דרשינן אותם למעוטי והכא דרשי ליה רבנן לרבות סברא הוא דלגבי משכב ומושב האמורים בענין אתי לרבות אבל לגבי דם הנדה דלא כתב בההיא ענינא אתי למעט ועוד יש לפרש להוסיף על מה שפירשתי דכל משא שאין בו לא מגע ולא היסט היינו אבן מסמא הנזכר כאן ובשבת פרק ר״ע (דף פג:) ובפרק דם הנדה (דף נה.) ובפרק תינוקות (דף סט:) וכמה מקומות בהש״ס יש דברים דמטמא בין במגע בין במשא בהיסט בין במשא כגון זב וזבה ונדה ויולדת ומצורע ומשכב ומושב. ויש דברים דבמגע מטמאין ולא במשא כגון נבלה ומת וזובו של זב ושכבת זרעו ומימי רגליו ודם הנדה כל זה מוכיח בפ׳ בתרא דמסכת זבים ומנלן הא בין בנבלה בין בזב כתיב והנושא מ״ש זה מזה אלא משום דממעטינן להו מדכתיב אותם ומאבן מסמא בפ׳ דם הנדה (דף נה.) ור׳ אליעזר דפליג בפ׳ בתרא דזבים דאמר אף הנושא לטעמיה דדריש ליה בת״כ לרבות. ומיהו אף הנושא דקאמר ר׳ אליעזר גבי נבלה לאו נושא ממש כדפי׳ במס׳ זבין. ועוד תדע דתנן בפ׳ התינוקת (שם סט:) הזב והזבה (*) צ״ל שמתו מטמאין במשא) יטמאו (מטמא) במשא עד שימוק הבשר. ופריך בגמ׳ אטו מת מי לא מטמא במשא מאי קושיא אין ודאי לא מטמא במשא אא״כ הסיט וזב וזבה מטמאין במשא בלא היסט. אלא על כרחיך הא דמשני מאי (א) צ״ל משא) משכב אבן מסמא כדכתיב והתיית אבן חדא ושומת על פום גובא דמעיקרא א״ל (ב) צ״ל דס״ד) דעד דאיירי בסתם משא שנושא ממקום למקום ומשני מאי משא אבן מסמא שאין זז ממקומו מלשון שומת על פום גובא שאין זזה ממקומו וכאן כשאצבע הטהור תחת האבן והמת מלמעלה בין כשהמת מלמטה והטהור מלמעלה וכגון דקיימי זה שלא כנגד זה דליכא לא היסט ולא אהל דאי משום מת טהור ואי זב טמא דמכביד. ובכל מקום שמזכיר אבן מסמא לאו דוקא אבן דכך שוה נסר או נייר שיפסיק דבר שאין מקבל טומאה ומשום קרא נקט אבן ועיקר טעם תלוי בזה שעומד במקום אחד ולא זז ולא הסיט. וכוליה פירקא בפרק בתרא דזבים מוכיח כן דאהנהו דמטמאו באבן מסמא קתני אחד הנוגע ואחד המסיט ואחד הנושא ואחד הנישא ואהנהו דלא מטמו באבן מסמא קתני אחד הנוגע ואחד המסיט ואילו נושא ונישא לא קתני.
למעלה מן המרכב משכב ששוה מגעו למשאו. באבן מסמא מטמא במרכב דמחד קרא דריש להו בת״כ כדפרישית. ועוד חמור ממנו ששוה מגעו למשאו לטמא אדם לטמא בגדים מגעו בהדיא כתיב ביה (ויקרא טו) ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ומשאו מרבינן מדכתי׳ גבי מרכב (שם) והנושא אותם כדתניא בת״כ כדפרי׳.
למעלה מן המשכב הזב שהזב עושה משכב ואין משכב עושה משכב. כל טומאות שבמשכב ישנו בזב שגם הוא מטמא באבן מסמא כעין משכב דהיינו כגון שהמשכב תחת האבן והטהור מלמעלה כדפרישית לעיל וכה״ג אצבעו של זב תחת הנדבך והטהור מלמעלה טמא כדתנן במס׳ זבים (פ״ה) ובמגע נמי מטמא בגדים כדכתיב (שם) והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו. ובמשא נמי מטמא בגדים דילפינן בק״ו ממשכבו כדפרישית לעיל איש אשר יגע במשכבו אדם הנוגע במשכבו מטמא בגדים. ומצינו נמי חומרא במשכב שאין בזב כדתניא בת״כ בפרשת זאת תהיה אם נאמרו בזב למה נאמרו במשכב ואם נאמרו במשכב למה נאמרו בזב פירוש דדריש התם בבשר הזב ולא בעצם הפורש ממנו ולא בבשר הפורש ממנו וגבי משכב נמי דריש התם לעיל במשכבו ואם נשבר טהור כגון סנדל טמא מדרס שנפסקה אחת מאזניו או בגד גדול שנקרע ממנו פחות מג׳ על ג׳ דאע״פ שהסנדל והבגד עודם בטומאתן האזן והקרע טהורים ועל זה נאמר למה נאמר בשניהם ומסיק מפני שיש במשכב שאין בזב ויש בזב שאין במשכב. הזב עושה משכב ואין משכב עושה משכב. חיבורי משכב טמאין חיבורי הזב טהורין. פירוש (ג) צ״ל דדרשינן) (דפירש רש״י) התם בבשר הזב ולא בצואה שעליו ולא בקלקין שעליו ולא בשיראים ולא בנזמים ולא בטבעות אע״פ שאינן יוצאין וכי האי גוונא במשכב טמא כגון חבל היוצא מן המטה מחמשה ועד עשרה כדדרשינן התם או אם יש צואה דבוקה במטה דינה כמטה. וכן אם טבעת מחוברת בה לנוי ואין יוצאין ממנה דהא דתניא בפ׳ במה בהמה (דף נב.) טבעת אדם טמאה טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות התם כשאינה מחוברת בכלים שיוצאין מן הכלים ומ״מ אע״פ שיש במשכב שאין בזב תני שפיר למעלה הואיל ובדבר זה מיהא הוא למעלה ממנו כדפרי׳ לעיל.
בּוֹעֵל נִדָּה. כְּתִיב בֵּיהּ (ויקרא טו) וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו, לָמַדְנוּ שֶׁהוּא מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב כְּנִדָּה, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר, אֶלָּא לְפָרוֹשֵׁי וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו דְּרֵישָׁא אֲתָא, וְהָכִי קָאָמַר, הַאי וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ, לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא לְעִנְיָן שֶׁיִּהְיֶה אַב הַטֻּמְאָה כְנִדָּה, מַה הִיא מְטַמְּאָה אָדָם וּכְלֵי חֶרֶס אַף הוּא מְטַמֵּא אָדָם וּכְלֵי חֶרֶס, אֲבָל לַעֲשׂוֹת מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב כָּל אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא הוּא, וְלֹא יְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים כְּמִשְׁכַּב הַנִּדָּה שֶׁמְּטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים, אֶלָּא דִין רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה יֵשׁ לוֹ שֶׁמְּטַמֵּא אֳכָלִים וּמַשְׁקִין בִּלְבַד:
מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן. כְּלוֹמַר, מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן שֶׁל בּוֹעֵל נִדָּה כְּעֶלְיוֹנוֹ שֶׁל זָב, מַה עֶלְיוֹנוֹ שֶׁל זָב הַיְנוּ כֵּלִים שֶׁעַל גַּבֵּי הַזָּב כְּגוֹן עֶשֶׂר מַצָּעוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ וְכֻלָּן עַל גַּבֵּי הַזָּב, בֵּין שֶׁנָּגַע בָּהֶן הַזָּב בֵּין שֶׁלֹּא נָגַע, טְמֵאִין וּמְטַמְּאִין אֳכָלִין וּמַשְׁקִין אֲבָל לֹא אָדָם וְכֵלִים, אַף תַּחְתּוֹנוֹ שֶׁל בּוֹעֵל נִדָּה דְּהַיְנוּ הַמַּצָּעוֹת שֶׁתַּחְתָּיו מְטַמְּאִין אֳכָלִים וּמַשְׁקִין וְלֹא אָדָם וְכֵלִים. דְּאִלּוּ תַחְתּוֹנוֹ שֶׁל זָב וְזָבָה וְנִדָּה וְיוֹלֶדֶת, אֲפִלּוּ עֶשֶׂר מַצָּעוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ וְאֶחָד מִן הַטְּמֵאִין הַלָּלוּ בָּעֶלְיוֹן, כֻּלָּן שֶׁתַּחְתָּיו טְמֵאִין וּמְטַמְּאִין אָדָם וְכֵלִים:
לְמַעְלָה מֵהֶן זוֹבוֹ שֶׁל זָב וְכוּ׳. מִשּׁוּם דְּהָנָךְ דַּחֲשִׁיב וְאָזֵיל מְטַמְּאִין בְּכָל שֶׁהֵן בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וּבוֹעֵל נִדָּה אֵין מְטַמֵּא עַד שֶׁיִּשָּׂא אֶת כֻּלּוֹ, מִשּׁוּם הָכִי קָתָנֵי לְמַעְלָה מֵהֶן, כְּלוֹמַר דְּהָנָךְ דַּחֲשִׁיב הֵן לְמַעְלָה מִבּוֹעֵל נִדָּה, לְפִי שֶׁהֵן מְטַמְּאִין בְּכָל שֶׁהֵן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבוֹעֵל נִדָּה:
שֶׁהֵם מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. שֶׁשָּׁוֶה מַגָּעָן לְמַשָּׂאָן, דְּבֵין בְּמַגָּע בֵּין בְּמַשָּׂא מְטַמְּאִין אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים וְכֵלִים חוּץ מֵאָדָם וּכְלֵי חֶרֶס:
מֶרְכָּב. הַתְּפוּס שֶׁל אֻכָּף קָרוּי מֶרְכָּב. שֶׁהָאֻכָּף עַצְמוֹ שֶׁאָדָם רוֹכֵב עָלָיו טָמֵא מִשּׁוּם מוֹשָׁב, וְהַתְּפוּס שֶׁלּוֹ טָמֵא מִשּׁוּם מֶרְכָּב:
שֶׁהוּא מְטַמֵּא תַּחַת אֶבֶן מְסָמָא. אֶבֶן גְּדוֹלָה וּכְבֵדָה. כְּדִכְתִיב (דניאל ו) וְהֵיתָיִת אֶבֶן חֲדָא וְשֻׂמַת עַל פֻּם גֻּבָּא. וְאִם הָיְתָה אֶבֶן גְּדוֹלָה עַל גַּבֵּי הַתְּפוּס שֶׁל מֶרְכָּב וְהַזָּב תּוֹפֵס בָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כָּבְדוֹ שֶׁל זָב נִכָּר עַל הַמֶּרְכָּב, נִטְמָא הַתְּפוּס שֶׁתַּחַת הָאֶבֶן מִשּׁוּם מֶרְכָּב:
לְמַעְלָה מִן הַמֶּרְכָּב מִשְׁכָּב. דִּבְאֶבֶן מְסָמָא מְטַמֵּא מִשְׁכָּב כְּמוֹ מֶרְכָּב, וְעוֹד חָמוּר מִמֶּנּוּ דְּשָׁוֶה מַגָּעוֹ לְמַשָּׂאוֹ לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים. מַגָּעוֹ בְהֶדְיָא כְתִיב בֵּיהּ (ויקרא טו) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו. וּמַשָּׂאוֹ, דִּלְאַחַר שֶׁהִזְכִּיר הַכָּתוּב דִּין מַגַּע הַמִּשְׁכָּב וְדִין מַגָּע שֶׁל מֶרְכָּב נֶאֱמַר וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו, אַלְמָא בְּמִשְׁכָּב בֵּין מַגָּע בֵּין מַשָּׂא טְעוּנִים כִּבּוּס בְּגָדִים, אֲבָל בְּמֶרְכָּב חִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין מַגָּע לְמַשָּׂא, דִּכְתִיב (שם) וְכָל הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא, וְאִלּוּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו לֹא כְתִיב:
וְאֵין מִשְׁכָּב עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב. דִּכְתִיב (שם) כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא, זָב עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וְאֵין מִשְׁכָּב עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב. וְהִלְכָּךְ אִם נָגַע מִשְׁכַּב הַזָּב בְּכֵלִים אֵינָם אֶלָּא רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה. נִמְצָא זָב לְמַעְלָה מִמִּשְׁכָּב:
בועל נדה – It is written concerning them (Leviticus 15:24): “[And if a man lies with her,] her menstrual impurity is communicated to him/ותהי נדתה עליו; [he shall be impure seven days, and any bedding on which he lies shall become impure],” we learned that he, like a menstruating woman, defiles surfaces designated for lying and sitting, and it is written after this (Leviticus 15:24): “and any bedding on which he lies shall become impure/כל משכב אשר-ישכב עליו יטמא,” but it is not necessary to state this, but rather it comes to explain, “her menstrual impurity is communicated to him,” of the first clause [of the Mishnah], and this is what he said: this [phrase], “her menstrual impurity is communicated to him,” that I stated to you, I did not say other than in regard to the matter that he would be a primary source of ritual impurity like a menstruating woman, that just as she defiles a person and an earthenware vessel, even he defiles a person and an earthenware vessel, but [also] to make a surface designated for lying and sitting [impure], that “and any bedding on which he lies shall become impure,” but that he does not defile a person and vessels like the bedding of a menstruant woman who defiles a person and vessels/utensils, but he has the first degree of defilement that he defiles food and liquids alone.
משכב תחתון כעליון (the lower surface upon which one lies is like the upper one)– that is to say, the lower surface upon which the man who has intercourse with a menstruating woman is like the upper one of a person with gonorrhea, that just as the upper surface of a person with gonorrhea, and that is vessels that are above the person with gonorrhea, such as ten couches one on top of the other and all of them are on top of the person with gonorrhea, whether the person with gonorrhea was in contact with them or not are ritually impure and they defile food and liquids but not humans nor vessels, so also the lower surface of a person who has intercourse with a menstruating woman, that is, the couches that are under him defile food and liquids but not humans and utensils/vessels. Whereas the lower surface below a person with gonorrhea or a woman with a flux or a menstruating woman or a woman after childbirth, even ten couches one on top of the other, and one of these defiled [couches] are above, all of them that are below/the lower surface are impure and defile humans and utensils/vessels.
למעלה מהן זובו של זב כו' – because these that are important and move defile I ay amount through contact and lifting, but a person having sexual intercourse with a menstruating woman does not defile until he raises [her] entirely, because of this it is taught [in the Mishnah], “above them/למעלה מהן,” meaning to say that these are considered are above/more important than someone who has intercourse with a menstruating woman because they defile with any amount, what is not the case with someone who has sexual intercourse with a menstruating woman.
שהם מטמאים במגע ובמשא – that their contact is equivalent to their lifting, that whether through contact or through lifting, they defile humans to defile clothing and vessels other than a person and vessels.
מרכב (riding) – the piece of wood fastened to a saddle, which is grasped on mounting of the saddle is called מרכב/riding – that the saddle itself that a person rides upon is impure because of sitting, and its piece of wood fastened to the saddle, which is grasped on mounting of the saddle is impure because of מרכב/riding.
שהוא מטמא תחת אבן מסמא (that it defiles underneath a stone used for closing a pit – that the corpse was put on a closing – immovable-stone – under which there is a cavity- see Tractate Niddah 69b) – a large and heavy stone, as it is written (Daniel 6:18): “A rock was brought and placed over the mouth of the den; [the king sealed it with his signet and with the signet of the nobles, so that nothing might be altered concerning Daniel].” But if there was a large stone on top of the piece of wood fastened to a saddle, which is grasped on mounting of the riding and a person with gonorrhea grabs hold of it, even though the weight of the person with gonorrhea is not recognized on the riding seat, the piece of wood fastened to the saddle that is under the stone is defiled because of the riding seat.
למעלה מן המרכב משכב – for the stone used for closing a pit that the corpse was put on a closing (immovable) stone defiles lying as it does riding. And more stringent than this is that its coming in contact/touching is equivalent to carrying it to defile a person which defiles his clothing. His coming in contact/touching is explicitly written (Leviticus 15:5): “Anyone who touches his bedding shall wash his clothes, [bathe in water, and remain impure until evening].” And his carrying, that after Scripture mentioned the law of touching by lying and the law of touching by riding it states (Leviticus 15:9-10): “[Any means for riding that one with a discharge has mounted shall be impure; whoever touches anything that was under him shall be impure until evening;] and whoever carries such things shall wash his clothes, [bathe in water, and remain impure until evening],” so we see that regarding lying, whether through contact/touching – whether through carrying, requires the washing of clothing, but concerning riding, Scripture divides between coming in contact with/touching and carrying as it is written (Leviticus 15:9): “Any means for riding that one with a discharge has mounted shall be impure,” whereas that he should wash his clothes, is not written.
ואין משכב עושה משכב – as it is written (Leviticus 15:4): “Any bedding on which the one with a discharge lies shall be impure,” the man with a discharge/gonorrhea makes the bedding [impure] but the bedding does not make the bedding [impure]. Therefore, if the bedding of person with gonorrhea touched/came in contact with vessels/utensils, they are not other than first degree of ritual defilement. It is found that the man with gonorrhea is [on a] higher [level of impurity] than that of bedding.
למעלה מהן בועל נדה. [הגה״ה כתב החכם ה״ר סלימן אוחנא ז״ל וז״ל עיין בת״כ בפ׳ צו דף ב׳ ע״ג ותמצא מפורש התם שבועל נדה אינו מטמא במשא אוכלין דקתני התם יכול יהא טמא מטמא בשר הקודש במשא וכו׳ ת״ל אשר יגע במגע מטמא ואינו מטמא במשא אין לי אלא טומאות קלות טומאות חמורות טמא מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין ת״ל בכל טמא ע״כ ע״ש. משמע בפירוש שאינו מטמא במשא אוכלין וכלים וה״נ משמע ממתני׳ דסוף זבין דקתני בועל נדה בטמא מת וכו׳ ותימה גדול מהרמב״ם ז״ל שכתב בפ״ג מהלכות מטמאי משכב ומושב שבועל נדה מטמא אדם במשא ובמגע ומטמא בהיסט והרב רבינו שמשון נסתפק אם מטמא אדם במשא לטמא בגדים במגע דלא גרע מנבלה ואפשר לפרש דברי הרמב״ם ז״ל שכתב ומטמא בהיסט אם אדם טהור הסיט בועל נדה טמא במסיט הנבלה אבל אם הסיט כלים או אוכלין טהורים עכ״ל ז״ל:] קשה קצת דהא אשכחן בועל נדה קל מן נבלה דנושא נבלה מטמא בגדים ונושא בועל נדה אינו מטמא בגדים. וי״ל דשפיר קתני למעלה מהן בועל נדה דהא ע״כ צריך לומר דלא אתא למימר שיהא חמור מן העליון לכל דבר דהא קתני לקמיה למעלה מן הזבה מצורע שהוא מטמא בביאה ומצינו דזבה נמי חמורה ממצורע דזבה מטמאה את בועלה ואין מצורעת מטמאה את בועלה כדדרשינן בת״כ ואם שכב ישכב איש אותה פרט למצורעת. הר״ש ז״ל:
שהוא מטמא משכב תחתון כעליון. כתב בערוך בערך תחת. ולמה אמר כעליונו של זב ולא אמר כעליון הנדה והלא עליון הנדה וזב שוין שמטמאין אוכלין ומשקים ולא אדם וכלים ותחתונים שוין שמטמאים אדם וכלים. לכן אמר כעליונו של זב שבועל נדה וזכר. [הגה״ה נראה שר״ל וודאי זכר הוא דהא לא שייך בנקבה] למדנו דינו מן הזב שהוא זכר כמותו אבל עליונו של בועל נדה אינו מטמא והבא על הנדה עצמה מטמא אדם וכלים והכל ע״כ. ונראה שר״ל אבל לעולם עליונו של בועל נדה אינו מטמא אדם וכלים כמו שאמרנו:
למעלה מהן זובו של זב. בגמ׳ בפ׳ שני דב״ק בעי ומאן האי תנא דאית ליה ש״ז של זב מטמא במשא ומשני האי תנא דמתני׳ דקתני ושכבת זרעו. ודחי ודילמא מטעם לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה ומשני א״כ ליתנייה גבי זובו מ״ש דקתני ליה גבי רוקו אלא משום דאתי בק״ו מריקו ומה רוק שהוא טהור באדם טהור. אפי׳ הכי באדם טמא כגון זב. טמא. ומטמא במשא. כדכתיב וכי ירוק הזב בטהור דמשמע במה שביד הטהור כדדרשינן במס׳ נדה דהיינו משא וכתיב וכבס בגדיו. קרי שטמא בטהור. שהטפה מטמא במגע כדכתיב וכל בגד וכל כלי עור אשר יהיה עליו ש״ז וגו׳. ואדם נמי מטמא במגע. כדכתיב או איש אשר תצא ממנו ש״ז ודרשי׳ במס׳ נדה בפ׳ יוצא דופן מנין לרבות את הנוגע בש״ז ת״ל או איש אינו דין שיהא טמא בזב בין למגע בין למשא:
המרכב. התפוס של אוכף ותפוס היינו מה שאחורי האיש כשהוא רוכב ומה שהוא לפניו. וצריך לומר שאינו מחובר לאוכף שהוא יושב עליו שאם היה מחובר לו היה כמוהו דהיאך יהיה לכלי אחד שני מיני טומאות ולקמן נמי בפ׳ כ״ג תנן אלו טמאים משום מרכב זרז האשקלוני וכו׳ עד וטפיטן של סוס. הרא״ש ז״ל. ולא כן פירשו תוס׳ ז״ל בנדה ר״פ בנות כותים ד״ה עליונו של זב ולא רבינו נסים ז״ל בריש פסחים. ועיין בספר קרבן אהרן ספ״ג דפרשת זבים:
שהוא מטמא תחת אבן מסמא. לאו דוקא אבן דכך שוה נסר או נייר שיפסיק דבר שאין מקבל טומאה ומשום קרא דכתיב והיתית אבן חדה ושומת. נקט אבן. ועיקר טעם תלוי בזה שעומד במקום אחד ולא זז ולא הסיט וכוליה פירקא בתרא דזבים מוכיח כן דאהנהו דמטמו באבן מסמא קתני אחד הנוגע ואחד המסיט ואחד הנושא ואחד הנישא ואהנהו דלא מטמו באבן מסמא קתני אחד הנוגע ואחד המסיט ואילו נושא ונישא לא קתני. הר״ש ז״ל: וכתב הר״י מסמא. ס״א מוסמא. ועיין במה שכתבתי בפ״ה דזבין סימן ו׳: ועיין רפ״ט דשבת ובפ׳ בתרא דנדה דף ע״א. והתם ר״פ דם הנדה כתבו תוס׳ ז״ל דמשום דרשא נפקא לן דאבן מסמא לא מטמא אלא אוכלין ומשקי׳ דלהכי איצטריך התם קרא למעוטי דם הנדה מלטמא אף באבן מסמא שהיא טומאה קלה אע״פ שהנדה עצמה מטמאה במשכב ומושב שהן טומאה חמורה וגם באבן מסמא. ועיין עוד שם בד״ה אבן מסמא:
ששוה מגעו למשאו. עיין במ״ש לקמן פ׳ כ״ג סי׳ ג׳:
למעלה מן המשכב הזב שהזב עושה משכב וכו׳. ומצינו ג״כ חומרא במשכב שאין בזב כדתניא בת״כ פרשת זאת תהיה שיש במשכב שאין בזב ויש בזב מה שאין במשכב הזב עושה משכב ואין משכב עושה משכב חבורי משכב טמאים וחבורי הזב טהורים פי׳ בשר הזב טמא ולא צואה שעליו ולא קלקלין ולא שיראין ולא נזמים ולא טבעות אע״פ שאינם יוצאים כה״ג במשכב טמא כגון חבל היוצא מן המטה מחמשה ועד עשרה או אם יש צואה דבוקה במטה דינה כמטה וכן אם טבעת מחוברת בה לנוי ואין יוצאים ממנה דהא דתנן לקמן ר״פ י״ב טבעת אדם טמאה טבעת בהמה והכלים ושאר כל הטבעות טהורים התם כשאינה מחוברת לכלים שיוצאים מן הכלים ומ״מ אע״פ שיש במשכב שאין בזב תני שפיר למעלה הואיל ובדבר זה מיהא הוא למעלה ממנו הר״ש והרא״ש ז״ל וק״ק לע״ד אמאי לא הקשו ג״כ ממאי דתנן בס״פ שני דזבין הזב מטמא את האדם בחמשה דרכים כו׳ והמשכב את האדם בשבעה דרכים כו׳ במגע ובמשא ואין לומר משום דזב נמי משאו עושה ראשון ומדרס לבד הוא דלא עביד כמ״ש שם ספ״ג וכדתנן נמי בר״פ בתרא דזבין דהא נמי אע״פ שאין משכב עושה משכב מ״מ עושה אותם ראשון כדפי׳ ר״ע ז״ל:
למעלה מהן בועל נדה כו׳. עי׳ מה שאכתוב בדבור למעלה מהן זובו וכו׳:
שהוא מטמא משכב תחתון כעליון. פירש הר״ב כעליונו של זב מה עליונו של זב כו׳. במשנה ו׳ פ״ד דזבים. ומשום לעולם ילמד אדם לתלמידיו בלשון קצרה. לא האריך למתני עושה משכב תחתון לטמא אוכלים ומשקין [*ועי׳ מ״ש בפרק כ״ז משנה ג׳ ובפכ״ח משנה ט׳]:
משכב. והר״ב נקט בלישניה משכב ומושב וכן בכמה מקומות ששנינו משכב ונקט משכב ומושב. ולא קשיא שזהו שכתב רמב״ם במשנה דלקמן כאשר שמעת משכב ומושב בכל מקום הנה לא תחשוב שבין המשכב והמושב חלוק לטומאה כמו שבין המרכב והמשכב. כמו שביארנו. אבל דין המשכב והמושב אחד. אמנם תחלף בתמונה ובשיעור לפי [שיש] מי שיכשר למשכב [ויש] מי שיכשר למושב לבד לא למשכב. ולשון ספרא משכב שהוא מיוחד לשכיבה. ומושב שהוא מיוחד לישיבה. ע״כ:
למעלה מהן זובו כו׳. ל׳ הר״ב משום דהנך דחשיב ואזיל מטמאין בכל שהן במגע ובמשא וכו׳. כ״כ הרמב״ם. ותמיהני דבמשנה ב׳ פ״ה דנדה מפרשים דזוב אינו מטמא בכל שהוא. אלא לרואה. וכמו שפירשו בשכבת זרע לבעל קרי בריש פירקין. ומיהו בל׳ הרמב״ם דהתם יש קצת לדקדק דלא קאמר שצריך כעדשה לנוגע אלא בש״ז בלבד. ודשל בעל קרי ולא דשל זב. אע״פ שהוא דוחק בלשונו. מ״מ נוכל לצדד כן. וכן משמע בחבורו שבפ״ה מה׳ אבות הטומאות כתב דין ש״ז שהוא לרואה במשהו ולנוגע בכעדשה. ובפ״א מה׳ מטמאי משכב כתב רוק הזב וש״ז כו׳ ומטמא בכל שהוא במגע ובמשא. אבל להר״ב שכתב בהדיא התם (בזבים) [צ״ל בנדה מ״ב פ״ה בד״ה ומטמאין וכו׳] דזוב אינו מטמא לנוגע עד שיגע בכעדשה קשיא. ואע״פ שאפ״ל דהכא מפרש כמ״ד בגמ׳ פ״ה דנדה דף מ״ג בש״ז דבעל קרי שאף לנוגע במשהו. דתנאי נינהו כדאיתא התם. מ״מ דברי הר״ב סותרין זה את זה. וכן יש לדקדק מנלן להחמיר טפת זוב או ש״ז של זב שיהא חמור לטמא בכל שהוא אף לנוגע יותר משל ש״ז דאחר שאינו זב. והרמב״ם שכתב בפירושו וז״ל. ובגמ׳ נדה זובו טמא הוא כי אצטריך קרא [לאתויי בכל] שהוא לנוגע ולנושא וכן [האחרים נתרבו] בזוב. ע״כ. ודקדקתי במקומו שהוא בפ״ז דף נ״ה. ולא אמרו שם. אלא כי אצטריך קרא למשא. כלומר דלמגע לא אצטריך דלא גרע מש״ז. כדאיתא התם. ולא מצאתי שיאמרו בכל שהוא כגירסתו של הרמב״ם ומ״ש הרמב״ם והר״ב. ובועל נדה אין מטמא עד שישא את כולו. עיין בפ״ד דזבים מ״ד. ועוד עיין שם פ״ה משנה ב׳ [*ובר״ש מייתי ברייתא דת״כ והיא סיפא דברייתא שכתב הר״ב לעיל דלמדין למשכב בועל נדה שיהא] כעליונו של זב דתני בסיפא נמצאת אומר משכבו כמגעו מה מגעו מטמא אחד ופוסל אחד אף משכבו מטמא א׳ ופוסל א׳ [ע״כ]. והשתא אין לנו לדחוק כלל אלא נפרש למעלה מהן זובו כו׳ שמטמא במגע ובמשא פירוש ששוה מגעו למשאו כדמסיק נמי הר״ב והרמב״ם ואילו בועל נדה אין שוה מגעו למשאו. ובאמת שהרמב״ם כתב בפירושו. וכן בחבורו פ״ג מהלכות מטמאי משכב. דבועל נדה מטמא במגע ובמשא כנדה. ויש לתמוה עליו מזאת הברייתא [עי׳ במל״מ שהאריך] בזה אבל מסקנת הר״ש. דבועל נדה אינו מטמא במשא לטמא בגדים. כמו שאינו מטמא במגע כההיא ברייתא דת״כ. אע״ג דהשתא נמצא בועל נדה קל מנבלה דהנושא נבלה מטמא בגדים אפ״ה קתני שפיר למעלה מהן. אע״פ שהראשון נמי חמור ממנו כיון דבדבר זה מיהו למעלה משלפניו. וכמ״ש ג״כ הר״ב במשנה דלקמן. [*וכן עיין לקמן בסמוך בד״ה למעלה מהן מרכב כו׳]:
זובו של זב ורוקו כו׳. כולו נפקא לן בפרק דם הנדה (דף נה) מקראי. זובו של זב דכתיב (ויקרא טו) זובו טמא לימד על הזוב דהוא טמא. וכתיב (שם) והזב את זובו מקיש את זובו לו. מה הוא לא חלק בין מגעו למשא לטמא אדם לטמא בגדים כו׳. ורוקו נפקא לן מדכתיב (ויקרא טו) וכי ירוק הזב ומרבי ליה התם בין למגע בין למשא. ומימי רגליו יליף התם מרוק שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע. ושכבת זרעו. אע״ג דש״ז דעלמא לא מטמא אלא במגע. הכא בש״ז דזוב דחמיר ולא משום דא״א בלא צחצוח זיבה אלא דמייתי ליה בק״ו מרוקו וכדאיתא בסוף פרק כיצד הרגל. ומה טהור בטהור. טמא בטמא. טמא בטהור אינו דין שיהא טמא בטמא. דם הנדה. דקאמר קרא (שם) והדוה בנדתה הדוה מטמאה כמותה. ונדה מטמאה אדם לטמא בגדים. הר״ש. ותו התם [דף נד ע״ב] אי מה היא עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים אף דמה עושה משכב ומושב כו׳. דמה בר משכב ומושב הוא כו׳. ואמר קרא (שם) אשר היא יושבת עליו. היא ולא דמה. אי מה היא מטמאה באבן מסמא אף מדוה נמי מטמא באבן מסמא. אמר רב אשי אמר קרא והנושא אותם. אותם מיעוטא הוא:
למעלה מהן מרכב. לא אתא למימר שיהא חמור מן העליון לכל דבר. דהא זובו של זב וחביריו מטמאים אדם במגע לטמא בגדים. ואילו מרכב לא מטמא אדם. כדקתני סיפא למעלה מן המרכב משכב. ששוה מגעו למשאו. ותנן נמי לקמן בפרק כ״ג משנה ב׳ מה בין מרכב למושב מרכב חלק מגעו ממשאו. הר״ש:
מרכב. לשון הר״ב התפוס של אוכף קרוי מרכב וכן פי׳ הר״ש. וז״ל רש״י ברפ״ג דערובין. תפוס דאוכף
) ארצו״ן בלע״ז. שכשרוכב תופס באותו עץ שנקרא ארצון. ולהכי מטמא משום מרכב. ע״כ. וכ״כ בפי׳ החומש בפ׳ מצורע שהארצו״ן מטמא משום מרכב. והאוכף עצמו מטמא משום מושב. ע״כ. ומצאתי כתוב התפוס הוא מה שאחורי האיש כשהוא רוכב. ומה שהוא לפניו. וצריך לומר שאינו מחובר לאוכף שהוא יושב עליו. שאם הוא מחובר היה כמותו. דהיאך יהיה לאחד ב׳ מיני טומאות. ע״כ. אבל הרמב״ם פי׳ מרכב הוא כל מה שיכשר לרכיבה. כמו הכסא והמרדעת והאוכף וזולתן. ע״כ. וכן יראה פשטא דמתני׳ ב׳ פכ״ג. וכך ג״כ דעת התוס׳ דערובין [ד״ה אי] דאדפריך התם אדתנן כל שנישא כו׳. חוץ מן הראוי למשכב ומושב. והאיכא מרכב. ומהדרינן האי מרכב היכי דמי. אי דיתיב עליה היינו מושב. כתבו התוס׳ תימה דבקרא כתיב מרכב ומושב ודינן חלוק זה מזה וי״ל נהי דקרא מחלק בין ישיבה דרכיבה לישיבה דעלמא. מ״מ התנא כו׳ כל עניני ישיבות קאמר ע״כ. שמעינן דסבירא להו דישיבה דרכיבה היא טומאת מרכב:
שהוא מטמא תחת אבן מסמא. פי׳ הר״ב אם היתה אבן גדולה על גב התפוס של המרכב והזב תופס בה. כלומר באבן הגדולה. אע״פ כו׳ נטמא התפוס. וכן פי׳ הרמב״ם. ואני תמה דכי תנן בכולה למעלה מהן. לא לענין קבלת טומאתן קתני אלא לענין שיטמאו אחרים. ואפשר שדעתם שכיון שמקבל טומאה ממה שעל אבן מסמא. ממילא מטמאים ג״כ אותו דבר שהוא על גבי אבן מסמא. אבל לא היה להם לסתום אלא לפרש. וז״ל הר״ש שהוא מטמא תחת אבן מסמא כגון שהמרכב תחת האבן. ובא וישב הזב על גבי האבן. ואח״כ ירד הזב מעליה ובא הטהור וישב עליה. בעוד שהמרכב תחתיה. נטמא הטהור מחמת המרכב שתחת האבן. דתניא בת״כ בפ׳ זאת תהיה. והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב אין לי אלא בזמן שישב עליו הזב ונגע בו. מנין לעשרה מושבות זו על גב זו אפילו על גבי אבן מסמא. [כלומר ואפילו על ידי אבן מסמא. ושוב ראיתי בתוספות ריש פרק דם הנדה. שהעתיקו ועל גביהן אבן מסמא. אבל בפירוש הרמב״ם משנה ג׳ פרק בתרא דזבים העתיקה ג״כ כגי׳ הר״ש. וגם בת״כ הגי׳ כך היא] תלמוד לומר אשר ישב עליו הזב יטמא. מקום שהזב יושב ומטמא. ישב הטהור ויטמא. ואין לי אלא שהזב יושב והזב שם מנין לעשות ריקן כמלא ת״ל כל כלי לעשות ריקן כמלא. ואין לי אלא משכב ומושב. מרכב מנין. ודין הוא אם מצינו שלא חלק הכתוב בין נישא לנושא במשכב. כלומר דשניהן טמאין הנושא את המשכב. והנישא על המשכב. שישב הטהור על האבן. ומשכב הזב תחת האבן. לא נחלוק בין נושא לנישא במרכב. מה לי [לא] חלק בין נושא לנישא במשכב. שלא חלק מגעו ממשאו. לא נחלוק בין נושא לנישא במרכב. שחלק מגעו ממשאו. ת״ל כלי. לרבות את המרכב. ובדבר זה מרכב למעלה מזובו של זב וחביריו. דלא מטמא באבן מסמא. כדכתיב והנושא אותם. דאותם מיעוט. ודריש הנושא כמו הנישא כדאשכחנא בפרק בנות כותים (דף לג) והנשא כתיב דהכא בנישא ע״ג הדם איירי. שהדם תחת האבן והטהור יושב עליה. דטהור הנושא את דם הנדה טמא. דדם הנדה מטמא אדם במשא לטמא בגדים כדתנן הכא. אבל הנישא ע״ג הדם טהור. והשתא איכא תרי גווני אבן מסמא. אחד שהזב ע״ג האבן. ומשכבות ומושבות תחתיו. דשאר דברים לא מטמא באבן מסמא. דהא מקרא דאשר ישב מתרבי ותנן בפרק בתרא דמסכת זבים (משנה ב) כל שהזב נישא עליו טהור. חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם. ואחד. שהמשכב ומושב תחת האבן והטהור יושב עליה. ובכה״ג איירי בפ׳ דם הנדה (דף נה) דממעט דמה. ממה דכתיב בפ׳ זב דקאי והנושא אותם אמשכב ומושב ומרכב. דכתיבי בההוא ענינא. ומתרבו לטמאות באבן מסמא. וכתב אותם למעוטי זוב ודם הנדה. ע״כ:
אבן מסמא. פי׳ הר״ב אבן גדולה וכבידה כו׳. אע״פ שאין כובדו של זב ניכר כו׳. כ״כ התוס׳ בריש פרק דם הנדה [ד״ה אבן] בשם ר״ת ורבינו שמואל. ומ״ש הר״ב והזב תופס בה. פי׳ באבן. ועיין [בפי׳ הר״ב] במשנה ה׳ פרק בתרא דזבים דאפי׳ נייר מפסיק. וגם הר״ש מסיק כך. אבל מטעם אחר. ובזבים ראוי להאריך:
למעלה מן המשכב הזב. כל טומאות שבמשכב ישנו בזב. שגם הוא מטמא באבן מסמא כעין משכב דהיינו כגון שהמשכב תחת האבן. והטהור מלמעלה. כדפרישי׳ לעיל. וכהאי גוונא אצבעו של זב תחת הנדבך. והטהור מלמעלה טמא. כדתנן במס׳ זבים (פ״ה מ״ב) ובמגע נמי מטמא בגדים כדכתיב
(ויקרא טו) והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו. ובמשא נמי מטמא בגדים. דילפינן בק״ו ממשכבו בת״כ בפרשת זאת תהיה במגע נדה שתטמא בגדים בק״ו ממשכבה. ומהאי ק״ו יש ללמוד הנושא׳. וכן יש ללמוד בזב. הר״ש:
{טז} מִשְׁכָּב. וְהָרַ״ב נָקַט בְּלִשָׁנֵיהּ מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְכֵן בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת שֶׁשָּׁנִינוּ מִשְׁכָּב וְנָקַט מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. וְלֹא קַשְׁיָא כוּ׳, שֶׁדִּין הַמִּשְׁכָּב וְהַמּוֹשָׁב אֶחָד. אָמְנָם תִּתְחַלֵּף בִּתְמוּנָה וּבְשִׁעוּר. לְפִי שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁיֻּכְשַׁר לְמִשְׁכָּב וְיֵשׁ מִי שֶׁיֻּכְשַׁר לְמוֹשָׁב לְבַד לֹא לְמִשְׁכָּב. וּלְשׁוֹן סִפְרָא, מִשְׁכָּב שֶׁהוּא מְיֻחָד לִשְׁכִיבָה וּמוֹשָׁב שֶׁהוּא מְיֻחָד לִישִׁיבָה. הָרַמְבַּ״ם:
{יז} בְּפֶרֶק ד׳ דְּזָבִים מִשְׁנָה ו׳. וּמִשּׁוּם לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם לְתַלְמִידָיו בְּלָשׁוֹן קְצָרָה לֹא הֶאֱרִיךְ הַתַּנָּא לְמִתְנֵי עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן לְטַמֵּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין:
{יח} וּתְמֵהַנִי, דִבְמִשְׁנָה ב׳ פֶּרֶק ה׳ דְּנִדָּה מְפָרֵשׁ דְּזוֹב אֵינוֹ מְטַמֵּא בְכָל שֶׁהוּא אֶלָּא לָרוֹאֶה, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ בְשִׁכְבַת זֶרַע לְבַעַל קֶרִי בְרֵישׁ פִּרְקִין כוּ׳. אֲבָל לְדַעַת הָרַ״שׁ דְּבוֹעֵל נִדָּה אֵינוֹ מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבַמַּשָּׂא לְטַמֵּא בְגָדִים אָתֵי שַׁפִּיר כִּפְשׁוּטוֹ, לְמַעְלָה מֵהֶן זוֹב כוּ׳ שֶׁמְּטַמֵּא בְמַגָּע וּבַמַּשָּׂא לְטַמֵּא בְגָדִים, וְכִדְמַסִּיק הָרַ״ב. וְאַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא נִמְצָא בוֹעֵל נִדָּה קַל מִנְּבֵלָה, דְּהַנּוֹשֵׂא נְבֵלָה מְטַמֵּא בְּגָדִים, אֲפִלּוּ הָכִי קָתָנֵי שַׁפִּיר לְמַעְלָה מֵהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהָרִאשׁוֹן נַמִּי חָמוּר מִמֶּנּוּ, כֵיוָן דִּבְדָבָר זֶה מִיהוּ לְמַעְלָה מִשֶּׁלְּפָנָיו, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב גַּם כֵּן הָרַ״ב בַּמִּשְׁנָה דִלְקַמָּן, וְעַיֵּן עוֹד בְּסָמוּךְ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{יט} זוֹבוֹ כוּ׳ וְדַם הַנִּדָּה. כֻּלְּהוּ נַפְקָא לְהוּ בְנִדָּה דַף נ״ה מִקְּרָאֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{כ} מֶרְכָּב. לֹא אָתֵי לְמֵימַר שֶׁיְּהֵא חָמוּר מִן הָעֶלְיוֹן לְכָל דָּבָר, דְּהָא זוֹבוֹ שֶׁל זָב וַחֲבֵרָיו מְטַמְּאִין אָדָם בְּמַגָּע לְטַמֵּא בְגָדִים, וְאִלּוּ מֶרְכָּב לֹא מְטַמֵּא אָדָם, כִּדְקָתָנֵי סֵיפָא לְמַעְלָה מִן הַמֶּרְכָּב מִשְׁכָּב. שֶׁשָּׁוֶה מַגָּעוֹ לְמַשָּׂאוֹ. וּתְנַן נַמִּי לְקַמָּן בְּפֶרֶק כ״ג מִשְׁנָה ג׳ מַה בֵּין מֶרְכָּב לְמוֹשָׁב, מֶרְכָּב חָלַק מַגָּעוֹ מִמַּשָּׂאוֹ. הָרַ״שׁ:
{כא} הָרַ״שׁ. וְזֶה לְשׁוֹן רַשִׁ״י, תְּפוּס דְּאֻכָּף ארצו״ן בְּלַעַ״ז, זאטטע״ל באגע״ן. שֶׁכְּשֶׁרוֹכֵב תּוֹפֵס בְּאוֹתוֹ עֵץ שֶׁנִּקְרָא ארצו״ן, וּלְהָכִי מִטַּמֵּא מִשּׁוּם מֶרְכָּב. וְכֵן כָּתַב בְּפֵרוּשׁ הַחֻמָּשׁ בְּפָרָשַׁת מְצֹרָע שֶׁהָארצו״ן מְטַמֵּא מִשּׁוּם מֶרְכָּב, וְהָאֻכָּף עַצְמוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם מוֹשָׁב. עַד כָּאן. וּמָצָאתִי כָתוּב הַתְּפוּס הוּא מַה שֶּׁאֲחוֹרֵי הָאִישׁ כְּשֶׁהוּא רוֹכֵב וּמַה שֶּׁהוּא לְפָנָיו. וְצָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מְחֻבָּר לָאֻכָּף שֶׁהוּא יוֹשֵׁב עָלָיו, שֶׁאִם הוּא מְחֻבָּר הָיָה כְמוֹתוֹ, דְּהָאֵיךְ יִהְיֶה לְאֶחָד שְׁנֵי מִינֵי טֻמְאוֹת. עַד כָּאן. אֲבָל הָרַמְבַּ״ם פֵּרֵשׁ מֶרְכָּב הוּא כָל מַה שֶּׁיִּכְשַׁר לִרְכִיבָה, כְּמוֹ הַכִּסֵּא וְהַמַּרְדַּעַת וְהָאֻכָּף וְזוּלָתָן, וְכֵן הוּא דַעַת הַתּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{כב} כְּלוֹמַר בָּאֶבֶן הַגְּדוֹלָה:
{כג} וַאֲנִי תָמֵהַּ, דְּכִי תְנַן בְּכֻלְּהוּ לְמַעְלָה מֵהֶן, לֹא לְעִנְיַן קַבָּלַת טֻמְאָתָן קָתָנֵי אֶלָּא לְעִנְיַן שֶׁיְּטַמְּאוּ אֲחֵרִים. וְאֶפְשָׁר שֶׁדַּעְתָּם שֶׁכֵּיוָן שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה מִמַּה שֶּׁעַל אֶבֶן מְסָמָא, מִמֵּילָא מְטַמְּאִים גַּם כֵּן אוֹתוֹ דָבָר שֶׁהוּא עַל גַּבֵּי אֶבֶן מְסָמָא. אֲבָל כָּל זֶה הֲוָה לֵיהּ לְפָרֵשׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{כד} הַזָּב. כָּל טֻמְאוֹת שֶׁבְּמִשְׁכָּב יֶשְׁנוֹ בַזָּב, שֶׁגַּם הוּא מְטַמֵּא בְאֶבֶן מְסָמָא כְעֵין מִשְׁכָּב, דְּהַיְנוּ כְגוֹן שֶׁהַמִּשְׁכָּב תַּחַת הָאֶבֶן וְהַטָּהוֹר מִלְּמַעְלָה, וּכְהַאי גַּוְנָא אֶצְבָּעוֹ שֶׁל זָב תַּחַת הַנִּדְבָּךְ וְהַטָּהוֹר מִלְּמַעְלָה טָמֵא. כְּדִתְנַן בְּמַסֶּכֶת זָבִים. וּבְמַגָּע נַמִּי מְטַמֵּא בְגָדִים, כְּדִכְתִיב [וַיִּקְרָא טו] וְהַנּוֹגֵעַ בִּבְשַׂר הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו. וּבְמַשָּׂא נַמִּי מְטַמֵּא בְגָדִים, דְּיָלְפִינַן בְּקַל וָחֹמֶר מִמִּשְׁכָּב כוּ׳. הָרַ״שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
טז) למעלה מהן בועל נדה
אף דבועל נדה קיל מהנך אבות הטומאות דלעיל דאין אדם הנושאו מטמא בגדים. עכ״פ הך חומרא אית בי׳ שהוא וכו׳:
יז) שהוא מטמא משכב תחתון כעליון
ר״ל דמצע תחתון שלו שוה בטומאתו למצע עליון שלו דבשניהן בין שנגע או לא נגע בהן. אינן רק ראשון. ואמ״ט אדם וכלים רק אוכלין ומשקין. והיינו משום דבועל נדה אתקיש לנדה. דכמו בנדה עליון ותחתון שלה טמאים. כ״כ בבועלה כך דינו רק דבנדה וזב וזבה מצע תחתון שלהן. אם ראוי למשכב ומושב הו״ל אה״ט. ועליון שלהן בין ראוי או אינו ראוי. הו״ל רק ראשון לטומאה [ועי׳ זבים פ״ה מ״ב]. אבל בועל נדה בין מצע תחתון שלו הראוי או אינו ראוי למשכב או עליון שלו הראוי או אינו ראוי בין נגעו או לא נגעו שניהן אינן רק ראשון ואמ״ט אדם וכלים רק אוכלין ומשקין [ולא אמרינן בכה״ג אין היקש למחצה ועי׳ רמל״מ פ״ג ממשכב] ובזה חמור בועל נדה משרץ ונבילה ושאר אה״ט שנזכרו במשנה א׳ וב׳. דבכולן בין כלי שתחתיהן או שעל גביהן. כשלא נגעו בהטומאה. טהורים לגמרי. וה״ה שבועל נדה מטמא לכל כלי או אוכלין ומשקין שנגע או נשא [עי׳ לעיל סי׳ יג] או הסיט ואפי׳ הסיט לכ״ח [כנדה לג א׳ ורש״י שם. ורמב״ם פ״ג ממשכב. וערמל״מ שם] משא״כ שאר אה״ט הנ״ל אינו מטמא לשום כלי רק במגע. ולא במשא והיסט: אמנם לתוס׳ [נדה ע״א ב׳ ד״ה ומערה] מוכח מתוספתא שבועל נדה אמ״ט כלי בהיסט. ורק בנשא הכלי ספוקי מספקא להו אם מטמא. מיהו אדם הנוגע בבועל נדה או נשאו. להר״ש שניהן אמ״ט כלי שנגעו באותה שעה. וכן מוכח מתוספתא שהביא. א״כ גם בהנך קיל בועל נדה מאינך אה״ט דמשנה א׳ וב׳. אבל להרמב״ם [פ״ג ממשכב ורמל״מ שם] הנוגע או נושא בועל נדה. מטמא כלי שנוגע באותה שעה. ולרבינו אברהם זעירא ורבינו ישעיה שהביאן רמל״מ שם שוה בועל נדה בזה לשאר אה״ט דלעיל. דרק הנושאו מטמא בגדים ולא הנוגע בו:
יח) שהן מטמאין במגע ובמשא
ר״ל בין שנגע או נשא אותן חוזר אותו אדם לטמא בגדים וכלים שנגע בהן קודם שפירש מהטומא׳. חוץ מאדם וכ״ח שאינן מתטמאין מהנוגע או נושא הנך אב הטומאות:
יט) למעלה מהן מרכב
הוא דבר העשוי לישב עליו בפיסוק רגלים [רב״א] ונ״ל דלישנא קלילא נקט. דהרי אותו מקום שיושב עליו בפיסוק רגלים דינו כמושב [כעירובין ד׳ כ״ז א׳] אלא ר״ל דכל המחובר להדבר שעשוי לישב עליו בפיסוק רגלים כדי שיסמוך עליו הרוכב. הוא הנקרא מרכב והיינו אותו הנקרא ״שטעגרייף״ או ״שטייגבעגעל״ וכ״כ הסמוכות שלפני ואחורי האוכף כדי שלא ישמט הרוכב מעל האוכף. ואותן כלים אינן עשויין לרכוב עליהן רק שיסמוך עליהן הרוכב. הנך לבד נקראין מרכב [ועי׳ מ״ש בס״ד ביבקש דעת סוף סי׳ כ״ה]:
כ) שהוא מטמא תחת אבן מסמא
[עי׳ מ״ש בס״ד ביבקש דעת סי׳ ו׳ וכ״א] ור״ל שאם הי׳ מרכב תחת אבן גדול וישב הזב למעלה על האבן אף שע״י כבדו של אבן אין הזב מכביד על המרכב שתחת האבן אפ״ה נטמא המרכב. וכ״כ אם חזר אדם טהור וישב למעלה נטמא. מיהו עכ״פ יש במרכב ג״כ קולא מהנך דלעיל. דאין הנוגעו מטמא בגדים אף קודם שפירש מטומאה:
כא) למעלה מן המרכב משכב
ה״ה כלי הראוי למושב דמשכב ומושב טומאתן שוה [כרמב״ם רפ״ו ממשכב] ובין שישב על המשכב או שכב על המושב נטמא אף שלא נגע בהן:
כב) ששוה מגעו למשאו
ר״ל דמטמא במסמא כדין של המרכב. אבל עוד חמור ממרכב דשוה מגעו למשאו דבשניהן מטמא בגדים וכלים שנגע קודם שפירש מהטומאה:
כג) ואין משכב עושה משכב
בהניח משכב טמא על גבי משכב טהור. אינו נעשה רק ראשון כשנגעו זה בזה. וכשלא נגעו נשאר בטהרתו. ובשאר החומרות כאבן מסמא וכדומה. כל מה שיש במשכב ישנם גם כן בזב עצמו:
ג) והא דנקט הש״ס (נדה לב ב׳) כעליונו של זב. לאו דוקא. דגם הוא לא חמיר מעליונו של בועל נדה עצמו. רק משום דעליונו של זב מפורש בקרא טפי מעליונו של בועל נדה. להכי ניחא לי׳ טפי לתמוך דינו דבועל נדה אמה דכתיב בפירוש בקרא. א״נ קמ״ל דעכ״פ אין עליונו של בועל נדה קיל מתחתונו כדאשכחן בזב:
ד) והא דלא נקט שוה מגען למשאן. כלישנא דנקט בסיפא גבי משכב ומושב. נ״ל משום דהא פשיטא דכולן שוה מגען למשאן. מדכולן דבר לח. שא״א שיגע בהן מבלי שיסיטן ולפיכך אי הוה תני הך לישנא לא הוה מטפי כלום אבועל נדה דתני מקמי הכי. דהרי גם הוא שוה מגעו למשאו שבשניהן אמ״ט בגדים וכלים כלל. להכי ניחא לי׳ טפי למנקט עיקר המעלה שיש להנך אבועל נדה שהם מטמאין בגדים במגע ובמשא. הא בועל נדה אמ״ט בגדים בין בנגעו או נשאו להבועל ולרמב״ם לעיל סי׳ י״ז דגם בועל נדה. אדם הנוגעו או הנושאו מטמא בגדים. פשיטא דלא הוה מצי למיתני הכי ששוה מגען למשאן. דא״כ מה מעלה יש בהן נגד בועל נדה. אבל קאמר שהן מטמאין במגע. ר״ל בכל שהוא מטמאין במגע ובמשא וכמו שכתב הרמב״ם להדיא (בפ״א ממשכב) משא״כ בועל נדה אמ״ט עד שישא את כולו. עוי״ל דלהכי לא נקט הכא שוה מגען למשאן. מדבעי למתני בתר הכי מרכב דלכ״ע אמ״ט אדם לטמא בגדים דרק הנוגע בו נטמא. ורק אדם הנושאו מטמא לכלים שנגע אז (כרמב״ם פ״ו ממשכב ה״ב):
ה) ומ״ש הר״ב ורתוי״ט דמיירי. דכשתפס הזב בהאבן. נטמא המרכב שתחת האבן. תמוה. דהרי צריך שיהי׳ נשוי רוב הזב על הכלי שתחתיו (כזבים פ״ה מ״ה). וכי ס״ד שיהי׳ מרכב חמור ממושב בזה. וצ״ע [אב״י וכרע״ב ורתוי״ט. כתב ג״כ הרב״א ועי׳ זבים פ״ה מ״ב ברתוי״ט ד״ה אצבעו. ושם מ״ד ברע״ב ד״ה מקצת ודו״ק]:
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזהכל
 
(ד) לְמַעְלָה מִן הַזָּב, זָבָה, שֶׁהִיא מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ. לְמַעְלָה מִן הַזָּבָה, מְצֹרָע, שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְּבִיאָה. לְמַעְלָה מִן הַמְּצֹרָע, עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה, שֶׁהוּא מְטַמֵּא טֻמְאַת שִׁבְעָה. חָמוּר מִכֻּלָּם, הַמֵּת, שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְאֹהֶל, מַה שֶּׁאֵין כֻּלָּם מְטַמְּאִין.
Higher than the zav is the zavah [a woman with an abnormal genital discharge], for she conveys impurity to one who has intercourse with her. Higher than the zavah: the metzora, for he renders impure by entering. Higher than the metzora: bone the size of a barley grain, for it coneys seven-day impurity. More severe than all of these: a corpse, for it conveys impurity via overshadowing, which nothing else can do.
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןעודהכל
[ד] לְמַעְלָה מִן הַזָּב: זָבָה, שֶׁהִיא מְטַמָּא אֶת בּוֹעֲלָהּ.
לְמַעְלָה מִן הַזָּבָה: מְצֹרָע, שֶׁהוּא מְטַמֵּא בַבִּיאָה.
לְמַעְלָה מִן הַמְּצֹרָע: עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה, שֶׁהוּא מְטַמֵּא טֻמְאַת שִׁבְעָה.
חָמוּר מִכֻּלָּם: הַמֵּת, שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְאָהֵל, מַה שֶּׁאֵין כֻּלָּם מְטַמִּין.⁠א
א. בכ״י: מִיטַּמִּין
כבר ידעת שזבה ונדה דינן שוה בטומאה. וכאשר בעל האדם זבה הוא יטמא שבעת ימים כמו שקדם ממאמרו (ויקרא טו) ותהי נדתה עליו וגו׳ אמנם זב כאשר בעל אשה הנה לא תהיה אב לטומאה אמנם תהיה ראשון כמו אם נגע בידו וכן מי שבעל זבה לא יהיה אב וכן באר בספרא אבל יהיה הבועל כמו שנגע באב לבד. והנה יתבאר לך בי״ג מנגעים שהמצורע כאשר נכנס אל בית טמא כל מה שבתוכו ואף אם לא נגע בדבר. וזה לאמרו ית׳ (שם יג) מחוץ למחנה מושבו ובאה הקבלה מושבו טמא וזו היא ענין אמרו בביאה וזה הדין במצורע בימי גמרו לבד ר״ל בזמן הצרעת לא בימי ספירו. וכן אבן מנוגע ובגד מנוגע כאשר נכנס אל בית יטמא כל מה שבו כמו שיתבאר בי״ג מנגעים ומאמרו במצורע שהוא למעלה מהזבה תדע שהוא יטמא במשא כמוה ושהוא יעשה משכב כזב וזבה. ולשון ספרי בימי ספירו אין מטמא משכב ומושב ואין מטמא בביאה ובימי גמרו מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה ושם נאמר באמרו הש״י שהמצורע מוחלט כאשר נרפא מהצרעת וכבס המטהר את בגדיו אמרו מה בא זה ללמדנו אם ללמד שמטמא בגדים במגע והלא ק״ו הוא אם בימי ספירו שאינו מטמא בביאה מטמא בגדים במגע בימי גמרו שמטמא בביאה אינו דין שיטמא בגדים במגע. א״כ למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו מלטמא משכב ומושב. וכאשר שמעת משכב ומושב בכל מקום הנה לא תחשוב שבין המשכב והמושב חלוק לטומאה כמו מה שבין המרכב והמשכב כמו שבארנו אבל דין המשכב והמושב אחד. אמנם תתחלף בתמונה ושעור לפי ששם מי שיכשר למשכב ושם מי שיכשר למושב לבד לא למשכב. ולשון ספרא משכב שהוא מיוחד לשכיבה ומושב שהוא מיוחד לישיבה. וכן לא יטמא מרכב אלא מה שיכשר לרכיבה. ואני עתיד לבאר אלו הדברים כולן בסוף המס׳.
ועצם כשעורה. הרמוז אליו באמרו וכל הנוגע בעצם או בחלל ויתבאר זה בתחלת אהלות ולא זכר אותו הנה לאבות הטומאות על דרך ההגעה למנינו. ואמנם זכר מדרגות אלו האבות קצתם על קצתם ולזה לא הזכיר פרה אדומה ושעיר המשתלח ושעירים הנשרפים לפי שאין בהם לא מגע ולא משא. ואמנם יטמאו בלקיחת דבר מיוחד לבד כמו שיתבאר במקומו ואין לו קשור עם אלו האבות ולא בסדר במדרגותם.
שהיא מטמאה את בועלה. טומאת שבעה כדכתיב גבי נדה (ויקרא טו) ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים וכתיב נמי גבי זבה (שם) כימי נדתה תהיה. ותניא בת״כ תהיה טמאה לרבות את בועלה היא היא מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא את מה שבועל פירוש טומאת שבעה אבל טמאה הנבעלת טומאת ערב מחמת מגע ומשא.
למעלה מן הזבה מצורע שהוא מטמא בביאה. כדדרשינן בת״כ בפרשת אשה כי תזריע מחוץ למחנה מושבו מושבו טמא מכאן אמרו הטמא יושב תחת האילן וטהור עובר טהור ואם ישב טמא טהור יושב תחת האילן וטמא עובר טהור ואם ישב טמא וכן באבן המנוגעת.
למעלה מן המצורע עצם כשעורה שהוא מטמא טומאת שבעה. ומצורע נמי חמור מעצם כשעורה שהוא מטמא בביאה ועצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואין מטמא באהל כדאמרי׳ בפ׳ העור והרוטב (דף קכו:) אלא במעלה זו מיהא עצם כשעורה חמור ממנו שמטמא טומאת שבעה כדדרשי׳ בסוף פ׳ כיצד הרגל (דף כה:) וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם כל טומאות שאתם מטמאים לא יהו פחותים משבעה.
חמור מכולם מת שמטמא (ד) צ״ל באהל) בביאה מה שאין כולן מטמאין. יש מהן חמורין ממת שזב וזבה עושין משכב ומושב ומטמאין באבן מסמא מת אינו מטמא באבן מסמא כדאי׳ בפ׳ בתרא דנדה (דף סט:) ואינו עושה משכב ומושב דממעט ליה בת״כ בפ׳ זאת תהיה מדכתיב הזב ולא המת. ומ״מ במעלה זו חמור מת מכולם שמטמא באהל מה שאין כולם מטמאין דמה שמצורע מטמא בביאה אינה טומאה כטומאת אהל דאם הכניס ידו לבית המנוגע טהור דביאה במקצת לא שמה ביאה כדאמרינן בפ׳ שני דחולין (דף לג:) ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור כדאמרי׳ בפרק שני דשבועות (דף יז:) ואפילו מחיצה עשרה מצלת בבית שהמצורע שם כדתנן בפרק שלשה עשר בנגעים נכנס לבית הכנסת עושין לו מחיצה גבוה עשרה טפחים נכנס ראשון ויוצא אחרון וכיוצא במת מטמא באהל. עוד בעינן שיעור שהייה לבית המנוגע לענין בגדים שהוא לבוש עד שישהה בכדי אכילת פרס כדתנן במס׳ נגעים (פי״ג) ומייתי לה בפרק המקשה (דף עא:) (ה) [גם בברכות מא. עירובין ד. ובסוכה ה: מייתי לה]) מה שאין כן במת. ועוד יש חילוק בין מצורע יושב למצורע עובר כדפי׳ לעיל מה שאין כן במת.
תניא בתוספתא (ריש פ״א) חומר בשרץ שאין בשכבת זרע וחומר בשכבת זרע מה שאין כן בשרץ השרץ אין חלוקה טומאתו שכבת זרע חלוקה טומאתה. חומר בשכבת זרע ששכבת זרע מטמא בכל שהוא והשרץ אינו מטמא אלא בכעדשה. חומר בנבלה שאין במי חטאת ובמי חטאת שאין בנבלה שמיעוט מי חטאת טמא ומיעוט נבלה טהור. חומר בנבלה שמי חטאת יש להן טהרה מטומאתן ומטהרין את הטמאין ואין מטמאין בצירופן משא״כ בנבלה. מי חטאת שיבשו הרי אלו טהורים. נבלה שיבשה אם יכולה היא לשרות ולחזור לכמות שהיא ה״ז טמאה. חומר בטמא מת משא״כ בבועל נדה ובבועל נדה משא״כ בטמא מת שטמא מת טעון הזיה שלישי ושביעי משא״כ בבועל נדה. חומר בבועל נדה שבועל נדה מטמא כר תחתון כעליון משא״כ בטמא מת ר׳ יוסי אומר זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ורביעית דם מן המת. למה אמרו רביעית לפי שכל עובר תחלת ברייתו יש בו רביעית דם. ודם הנדה כיוצא במרכב חומר בהן מה שאין במרכב ובמרכב מה שאין בהן. חומר בהן שהן שוה מגען למשאן לטמא אדם לטמא בגדים משא״כ במרכב. חומר במרכב שהמרכב מטמא תחת אבן מסמא משא״כ בהן. חומר בכזית מן המת ממת שהזית פתחו בטפח והמת פתחו בארבע טפחים. פירוש השרץ לא חלקה טומאתו דבין גדול בין קטן מטמא ושכבת זרע דקטן לא מטמא כך מפרש בפרק יוצא דופן (דף מג:). ושכבת הזרע דמטמא במשהו איכא למ״ד התם לנוגע ואיכא למ״ד לרואה. ושרץ שיעורו בכעדשה. שמיעוט מי חטאת טמא אע״פ שאין בהן כדי הזייה מטמאין במגע ונבילה עד שיהא בה כזית. שמי חטאת יש להן טהרה מטומאתן כגון על ידי השקה או שנפסלו או כדתנן במסכת פרה (פי״ב) שנעשית מצותן. מטהרין את הטמאין שמזין על הטמא והוא טהור. ואין מטמאין בצירופן כדתני רב תחליפא בפ״ק דמנחות (דף ז:) קידש פחות מכדי הזאה בכלי זה ובפחות מכדי הזאה בכלי זה לא קידש משא״כ בנבלה דנבלה אין לה טהרה דאי בסרוחה מעיקרא ההיא לאו נבלה היא. ומטמא בצירוף חצי זית מנבלה זו וחצי זית מנבלה זו מצטרפין. שהזית פתחו בטפח דאי איכא כזית מן המת בבית סתום כיון דנפתח פותח טפח שוב אין מטמא כל סביביו ואילו מת שלם פתחו בארבעה. מתוך משנה דפרק שלישי דאהלות נראה לפרש בע״א וכן נראה עיקר. ועוד איכא טובא דהוה מצי למיתני חומר בזה מבזה ובזה מבזה כדתרא בתוספ׳ דזבים פרק חומר בזב ותנא ושייר. ועוד איכא טובא דלא תני לה לא הכא ולא התם דבכל הני דתנן הכא במתני׳ איכא טובא שזה למעלה מזה שיש בבועל נדה מה שאין בזובו של זב וחביריו ובמשכב שאין בזב ובמצורע שאין בעצם כשעורה ובזב מה שאין במת כולהו כדמפרש לעיל.
שֶׁהִיא מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ. טֻמְאַת שִׁבְעָה. דְּגַבֵּי נִדָּה כְתִיב (שם) וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים, וּכְתִיב נַמִּי גַּבֵּי זָבָה (שם) כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִיא. וְדָרְשִׁינַן תִּהְיֶה טְמֵאָה, לְרַבּוֹת אֶת בּוֹעֲלָהּ. הִיא, הִיא מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ וְאֵין הַזָּב מְטַמֵּא אֶת מַה שֶּׁבּוֹעֵל טֻמְאַת שִׁבְעָה, אֶלָּא טֻמְאַת מַגָּע וּמַשָּׂא:
לְמַעְלָה מִן הַזָּבָה מְצֹרָע. דִּמְצֹרָע עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב כְּזָבָה, וְחָמוּר מִמֶּנָּה, שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְּבִיאָה, כְּשֶׁבָּא אֶל הַבַּיִת טָמֵא כָּל מַה שֶׁבַּבַּיִת וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע, דִּכְתִיב (שם יג) מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ, מְלַמֵּד שֶׁמּוֹשָׁבוֹ טָמֵא. מִכָּאן אָמְרוּ מְצֹרָע שֶׁיּוֹשֵׁב תַּחַת הָאִילָן וְטָהוֹר עוֹבֵר, נִטְמָא הַטָּהוֹר. וְאִם טָהוֹר יוֹשֵׁב תַּחַת הָאִילָן וּמְצֹרָע עוֹבֵר, לֹא נִטְמָא הַטָּהוֹר. וְכֵן בַּבֶּגֶד הַמְנֻגָּע וּבָאֶבֶן הַמְנֻגַּעַת. וְדַוְקָא מְצֹרָע בִּימֵי חִלּוּטוֹ, אֲבָל בִּימֵי סָפְרוֹ, דְהַיְנוּ לְאַחַר תִּגְלַחַת וְצִפֳּרִים, אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּבִיאָה וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב:
לְמַעְלָה מִן הַמְּצֹרָע עֶצֶם כַּשְּׁעוֹרָה שֶׁהוּא מְטַמֵּא טֻמְאַת שִׁבְעָה. דִּכְתִיב (במדבר לא) וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם, כָּל הַטֻּמְאוֹת שֶׁאַתֶּם מִטַּמְּאִין בְּמֵת לֹא יִהְיוּ פְּחוּתִים מִשִּׁבְעָה. וְאַף עַל גַּב דִּמְצֹרָע חָמוּר מֵעֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה, דִּמְצֹרָע מְטַמֵּא כָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל כְּשֶׁבָּא אֶל הָאֹהֶל, וְעֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה אֵינוֹ מְטַמֵּא בְאֹהֶל, מִכָּל מָקוֹם בְּמַעֲלָה זוֹ מִיהָא עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה חָמוּר, שֶׁמְּטַמֵּא טֻמְאַת שִׁבְעָה. וְכֵן כָּל הָנֵי לְמַעְלָה לְמַעְלָה דַּחֲשִׁיב, לָאו לְכָל מִלֵּי קָאָמַר דְּחָמוּר בַּשֵּׁנִי מִן הָרִאשׁוֹן, דְּהַרְבֵּה מֵהֶן יֵשׁ שֶׁיֵּשׁ חֻמְרָא בָרִאשׁוֹן שֶׁאֵינָהּ בַּשֵּׁנִי, אֶלָּא לְאוֹתָהּ מַעֲלָה שֶׁהוּא מוֹנֶה בִּלְבַד קָאָמַר שֶׁהַשֵּׁנִי חָמוּר:
חָמוּר מִכֻּלָּם מֵת. יֵשׁ מֵהֶן חֲמוּרִים מִמֵּת, שֶׁזָּב וְזָבָה עוֹשִׂים מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וּמְטַמְּאִין בְּאֶבֶן מְסָמָא, וּמֵת אֵינוֹ עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֶבֶן מְסָמָא, וּמִכָּל מָקוֹם בְּמַעֲלָה זוֹ מֵת חָמוּר מִכֻּלָּן, שֶׁמְּטַמֵּא בְּאֹהֶל. וּמַה שֶּׁמְּצֹרָע מְטַמֵּא בְּבִיאָה, אֵין טֻמְאָתוֹ כְּטֻמְאַת אֹהֶל, דְּאִם הִכְנִיס יָדוֹ לְבַיִת הַמְנֻגָּע, טָהוֹר, וַאֲפִלּוּ נִכְנַס כֻּלּוֹ חוּץ מֵחָטְמוֹ, טָהוֹר, דְּבִיאָה בְּמִקְצָת לָאו שְׁמָהּ בִּיאָה. וַאֲפִלּוּ מְחִצָּה מַצֶּלֶת בְּבַיִת שֶׁהַמְּצֹרָע שָׁם, כְּדִתְנַן בִּנְגָעִים סוֹף פֶּרֶק י״ג נִכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת עוֹשִׂים לוֹ מְחִצָּה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, נִכְנָס רִאשׁוֹן וְיוֹצֵא אַחֲרוֹן. וְכָל כְּהַאי גַוְנָא בְמֵת מְטַמֵּא בְאֹהֶל. אִי נַמִּי יֵשׁ חִלּוּק בֵּין מְצֹרָע יוֹשֵׁב לִמְצֹרָע עוֹבֵר כִּדְפָרֵישְׁנָא לְעֵיל, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמֵת:
שהיא מטמאה את בועלה – seven [days] of uncleanness. For regarding a menstruating woman, it is written (Leviticus 15:24): “[And if a man lies with her,] her menstrual impurity is communicated to him and he shall be impure seen days” and it is also written regarding a woman with flux (Leviticus 15:25): “she shall be impure, as though at the time of her menstrual impurity, as long as her discharge lasts,” and we expound upon "תהיה טמאה היא"/she shall be impure – to include the man who had sexual intercourse with her. [The word] "היא"/she – that she defiles the man who had sexual intercourse with her but the person with gonorrhea does not defile whomever he has had sexual intercourse with for [a period of] seven [days], but only the defilement of contact/touching and carrying.
למעלה מן הזבה מצורע – a leper [defiles] by lying and sitting like a woman with a flux. But more stringent than her, he defiles through entering [a place]. When he comes to the house, everything that is in the house is impure, even though he did not touch it/come in contact with it, as it is written (Leviticus 13:46): “[He shall be impure as long as the disease is upon him. Being impure, he shall dwell apart;] his dwelling shall be outside the camp,” which teaches that is dwelling is impure. From here, they (i.e., the Rabbis) stated that a leper that sits underneath the tree and a pure person passes by, the pure person is defiled. But if a pure person sits underneath the tree and a leper passes by, the pure person is not defiled. And similarly leprous clothing and with a leprous stone. And especially concerning a leper during the days of his receiving final judgment following probationary enclosure, but during the days of his counting, that is, after shaving/cutting off all of his hair and [the offering of] the birds, he does not defile by entering and he does not defile by lying and sitting.
למעלה מן המצורע עצם כשעורה שהוא מטמא טומאת שבעה – as it is written (Numbers 31:24): “On the seventh day you shall wash your clothes and be pure, [and after that you may enter the camp],” all defilements that you become defiled through [contact with] the dead will not be less than seven [days]. But even though that the leper is more stringent than a bone the size of a barley corn, for the leper defiles everything that is in the tent when he comes to the tent, but the bone the size of barley corn does not defile in the tent, nevertheless, on this level, however, the bone the size of a barley corn is more stringent as it defiles an uncleanness of seven[days]. And similarly, all of these are of [increasingly] higher levels that are considered not for every matter it is stated that the second is more stringent than the first, for many of them have a stringency in the first [mentioned] that is not [found] in the second, but for that [higher] level that he counts alone it is stated that the second is more stringent.
חמור מכולם מת – there are those of them [listed] that are more stringent than a corpse, for a man with gonorrhea and a woman with flux makes [defilement] through lying and sitting and defile with the very heavy stone, but a corpse does not [defile] through lying and sitting and doesn’t defile with a very heavy stone. But nevertheless, on this [higher] level, a corpse is more stringent than all of them, as it defiles by overshadowing. For just as a leper causes defilement through entrance, his defilement is not like the defilement of overshadowing, for if he brought his hand into a leprous house, it is pure, and even if he completely entered except for his nose, he is pure, for partial entering is not called entering. And even a partition saves in a house where the leper is, as is taught in the Mishnah of [Tractate] Negaim at the end of the thirteenth chapter [Mishnah 12]: “If he entered the synagogue, they make a partition for him ten handbreadths high [by four cubits wide]. He enters first and leaves last.” And all in a similar manner concerning a corpse that defiles in a tent. Alternatively, there is a division between a sitting leper and a passing leper, as I have explained above, what is not the case regarding a corpse.
למעלה מן הזב זבה. לאו לכל מילי דהא זב טעון ביאת מים חיים מה שא״כ זבה. הרא״ש ז״ל:
למעלה מן הזבה מצורע. עיין בס׳ ק״א פ׳ שני דפ׳ נגעים סי׳ י׳:
בפי׳ ר״ע ז״ל וכן כל הני למעלה למעלה דחשיב וכו׳ עד דהרבה מהן יש שיש חומרא בראשון שאינה בשני. אמר המלקט וכולהו חומרי שיש בזה מה שאין בזה תנינן להו בתוספתא ומייתי לה רבינו שמשון ז״ל בפי׳ מתניתין ועוד איכא טובא דלא תני להו בתוספתא כמו שפי׳ הר״ש ז״ל:
עוד בפי׳ ר״ע ז״ל דאם הכניס ידו לבית המנוגע טהור. אמר המלקט כתב החכם ה״ר אפרים אשכנזי ז״ל חתנו של ר״ש לוריא ז״ל נראה לי למחוק מלת המנוגע או פירושו שהוא לומד דין מצורע מדין בית המנוגע ודוק ע״כ וקשה לי עלה דבית המנוגע גופיה היכא רמיז בשום מתנייתא אדרבא תנן בפ׳ י״ג דנגעים. טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא נטמא והביא הרמב״ם ז״ל סיפא דההיא דקתני התם וטמא שהכניס ראשו ורובו לבית טהור טמאהו בס״פ עשירי דהלכות טומאת צרעת וא״כ תרווייהו תנן התם דבעי׳ ראשו ורובו לטמא או להטמא לכן נראה שצריך למחוק מלת המנוגע שבפי׳ רבינו שמשון ז״ל ורבינו עובדיה ז״ל ומ״מ לענין דלא תיקשי ההיא דאמרי׳ בפ׳ שני דחולין דף ל״ג דביאה במקצת לא שמה ביאה אפשר לומר דיש לחלק דלעולם גרע נכנס כולו חוץ מחוטמו מנכנס ראשו ורובו דחוטמו בכלל ראשו וכמו שפי׳ ר״ע ז״ל שם דבציר מראשו ורובו לא חשיבא ביאה ועוד דהא דאמרינן ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור היינו בנכנס דרך אחוריו משום דלאו דרך ביאה היא וכדאיתא בפ׳ שני דשבועות דף י״ז ע״ב. ודין הכניס ידיו לבית המנוגע שכתב ה״ר שמשון ז״ל דטהור אם אין טעות נ״ל דנפקא ליה מראש מתני׳ דבפ״ג דמסכת ידים דו״ק והרמב״ם ז״ל פי׳ הפרש בין אמרנו דמצורע מטמא בביאה ומת מטמא באהל בסוף מתני׳ דבסמוך עשר טומאות:
עוד בפי׳ ר״ע ז״ל כדתנן באהלות. אמר המלקט צריך להיות כדתנן בפי״ג דנגעים נכנס לבית הכנסת עושים לו מחיצה וכו׳. אח״כ מצאתי בספר אגודה חמור מכולם המת שהוא מטמא באהל פי׳ ר״י הא דמצורע מטמא בביאה מכל מקום אפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור כדאמרינן בפרק שני דשבועות ואפילו מחיצה עשרה מצלת בבית שהמצורע שם כדאיתא פרק י״ג דנגעים עד כאן:
למעלה מן הזב זבה. שהיא מטמאה את בועלה. כתב הר״ב דגבי נדה כו׳ ואין הזב מטמא את מה שבועל. וכן מי שבעל [זב] לא יהיה אב וכן ביאר בספרא. אבל יהיה הבועל. כמו שנגע באב בלבד. הרמב״ם:
למעלה מן הזב מצורע. פירש הר״ב דמצורע עושה משכב ומושב כזבה. בספרי באמרו הש״י שהמצורע מוחלט כאשר נרפא מהצרעת. וכבס המטהר את בגדיו. אמרו מה זה בא ללמדנו. אם ללמד שמטמא בגדי׳ במגע והלא ק״ו הוא. אם בימי ספרו שאינו מטמא בביאה. מטמא בגדים במגע. בימי גמרו שמטמא בביא׳ אינו דין שיטמא בגדים במגע. א״כ למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו. מלטמא משכב ומושב. הרמב״ם. וכתב עוד הרמב״ם. דמצורע מטמא נמי במשא. כמו הזבה. אבל מפני שהוא לא כתב כן אלא מהא דתנן. למעלה מזבה מצורע. ש״מ דבמשא שוה לה. והר״ב אינו סובר שיש לדקדק כך מדקתני למעלה מהן. שסובר שאעפ״כ יכול להיות שיש חומרא באותו שלמטה ממנה. ולפיכך השמיע הר״ב. ולא כתב שמצורע מטמא ג״כ במשא. אע״פ שכתב שמטמא משכב ומושב. כמו הזבה. לפי שלזה יש ראי׳ מהספרי משא״כ למשא. זה ברור לי שהיתה כך דעת הר״ב. אבל אני תמה מהרמב״ם. שכמו שהביא לו ראי׳ אחרת למשכב ומושב מהספרי. ואע״ג דשמע לה מדתנן למעלה מזבה. כמו כך היה יכול ג״כ להביא ראי׳ אחרת למשא. ממשנה שלימה ששנינו בששית מפ״ה דזבים הנוגע כו׳ במצורע וכו׳ ואחר הנושא. וא׳ הנישא. וכן הר״ב. אדכתב שמטמא משכב ומושב. לפי שכך שנו בספרי. כמו כן ה״ל לכתוב. שמטמא במשא שכך שנינו במשנה דזבים אלא דאשתמוטתיה להר״ב ורהטא תלמודיה דהכא בתר פי׳ הרמב״ם. דלמשא לא שמע ליה אלא מדתנן למעלה מהן. ולדידי׳ ליכא למשמע מהכא כמו שכתבתי:
שהוא מטמא בביאה. כתב הר״ב דכתיב מחוץ למחנה מושבו מלמד שמושבו טמא. בת״כ פרשת כי תזריע. ויראה לו שנלמד מיתור דמושבו מיותר דהא כתיב בדד ישב. שוב מצאתי כך בספר קרבן אהרן. ולשון הרמב״ם ספ״ו מהל׳ צרעת מחוץ למחנה מושבו. מה הוא טמא. אף מושבו טמא. ומ״ש הר״ב מכאן [אמרו] מצורע שהוא יושב כו׳. עיין בזה במשנה ז׳ [*וח׳] פי״ג דנגעים. ומ״ש הר״ב ודוקא מצורע בימי חלוטו. אבל בימי ספרו כו׳ לא אתא אלא לאפוקי ימי ספרו. אבל ימי הסגרו לענין זה כמו ימי חלוטו. שכן שנינו במשנה דלקמן. מצורע מוסגר מטמא בביאה. ולשון הרמב״ם בפירושו. וזה הדין במצורע בימי גמרו לבד ר״ל בזמן הצרעת לא בימי ספורו:
עצם כשעורה שהוא מטמא טומאת שבעה. כתב הר״ב דכתיב וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם כל טומאות וכו׳ בסוף פרק כיצד הרגל (דף כה). הר״ש. ולא הבינותי. היאך מפקינן ליה מהך קרא לרבות עצם כשעורה לטומאת שבעה. והתם בגמ׳ לא אמרו אלא למפץ במת. ומפץ נוכל לרבות בכלל בגדיכם שהוא כעין בגד. עוד מצאנו למדרש זה לענין כלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנגעו במת כמ״ש הר״ב במשנה ג׳ פ״ק דאהלות. וזה ג״כ מפורש בכלל בגדיכם. אבל לרבות עצם כשעורה. זו לא ידעתי מנין שיהא בכלל הזה של וכבסתם בגדיכם. וכן נ״ל דלאו מהכא ילפינן לה אלא כדכתב הר״ב במשנה ג׳ פ׳ ב׳ דאהלות. מדכתיב בפ׳ חקת ועל הנוגע בעצם. וכ״כ הרמב״ם שם ספ״ק. ומדרש ספרי הוא. והוא מ״ש הר״ב בסוף משנה דלקמן ומ״ש הר״ב דעצם כשעורה אינו מטמא באהל. כדתנן במשנה ג׳ פ״ב דאהלות:
חמור מכולם המת וכו׳. כתב הר״ב יש מהן חמורים ממת שזב וזבה עושין משכב ומושב ומטמאין באבן מסמא ומת אינו וכו׳ דין משכב במשנה ו׳ (פ״ד) דזבים. ודין אבן מסמא במשנה ד׳ פ״י דנדה. ומ״ש הר״ב א״נ יש חלוק בין מצורע יושב כו׳ והר״ש כתב עוד חלוק. דבעינן שיעור שהייה לבית המנוגע. לענין בגדים שהוא לבוש. עד שישהא בכדי אכילת פרס. כדתנן במס׳ נגעים פי״ג משנה ט׳:
חמור מכולם המת. ולא זכר הנה לאבות הטומאות. על דרך ההגעה למנינו. ואמנם. זכר מדרגות. אלו האבות קצתן על קצתן. ולזה לא הזכיר פרה אדומה (דתנן סוף פ״ד ממסכת פרה) ושעיר המשתלח (דתנן במשנה ו׳ פ״ו דיומא) ופרים ושעירים הנשרפים (כדתנן התם במשנה ז׳ ובפי״ב דזבחים משנה ה׳) לפי שאין בהן לא מגע ולא משא [ואין מטמאים אלא למתעסקין בהן בלבד] כמו שיתבאר במקומן. ואין לו קשור עם אלו האבות. ולא סדר במדרגותם. הרמב״ם:
{כה} וְכֵן מִי שֶׁבָּעַל [זָב] לֹא יִהְיֶה אָב אֶלָּא כְמוֹ שֶׁנּוֹגֵעַ בְּאָב. הָרַמְבַּ״ם:
{כו} וּמְטַמֵּא נַמִּי בְמַשָּׂא כְמוֹ הַזָּבָה, וְכִדְאִיתָא פֶּרֶק ה׳ דְּזָבִים מִשְׁנָה ו׳. וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ״ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{כז} מִיִּתּוּר דְּמוֹשָׁבוֹ נִלְמָד, דְּהָא כְתִיב בָּדָד יֵשֵׁב. קָרְבַּן אַהֲרֹן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{כח} וְהוּא הַדִּין יְמֵי הֶסְגֵּרוֹ, כִּדְאִיתָא בַמִּשְׁנָה דִלְקַמָּן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{כט} הָרַ״שׁ. וְלֹא הֲבִינוֹתִי הֵיאַךְ יָלְפִינַן מֵהַךְ קְרָא עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה לְטֻמְאַת שִׁבְעָה כוּ׳. וְנִרְאֶה לִי דְיָלְפִינַן לֵיהּ מִוְּעַל הַנּוֹגֵעַ בְּעֶצֶם, וְכִדְכָתַב הָרַ״ב פֶּרֶק ב׳ דָּאֳהָלוֹת מִשְׁנָה ג׳. וְעַיֵּן עוֹד שָׁם:
{ל} וְהָרַ״שׁ כָּתַב עוֹד חִלּוּק, דְּבָעִינַן שִׁעוּר שְׁהִיָּה לְבַיִת הַמְנֻגָּע לְעִנְיַן בְּגָדִים שֶׁהוּא לָבוּשׁ, עַד שֶׁיִּשְׁהֶה בִכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס:
כד) זבה
ה״ה נדה ויולדות ונקט תנא שם זה משום שבשם זה מורשם טפי ענין טומאת כולן מדזב מהן דם טמא:
כה) שהיא מטמאה את בועלה
ויהיה טמא טומאת ז׳ כהזבה. אבל זב שבעל טהורה לא נטמאה רק טומאת ערב. כאדם שנישא זב עליו [והרי גם בטהור שבעלה נטמאה טומאת ערב (ועי׳ פתיחה סי׳ כ״ג) והתוי״ט במח״כ כד ניים ושכיב העתיק כאן דברי הרמב״ם עם מלה משובשת שכתב. וכן מי שבעל זבה לא היה אב. וזה ע״כ משובש. דהרי הרמב״ם כתב לעיל מינה דהבועל זבה נעשה אב. אלא כצ״ל בהרמב״ם. וכן הבועל זב נעשה ראשון. וכך כתב הרמב״ם מפורש בפ״ג ממשכב ה״ג] מיהו חמור זב מזבה דצריך טבילה במים חיים דוקא. דהיינו במים שיש מעיינות בקרקעיתו דוקא:
כו) שהוא מטמא בביאה
דמצורע מוסגר או מוחלט. או בגד מנוגע או אבן מבית המנוגע כשיהיה א׳ מהנך במנוחה באהל מטמאין לאדם וכלים. וכ״ש לאוכלין ומשקין שעברו באהל. ואין צ״ל כשהי׳ א׳ מהן שם במנוחה באהל אבל כשהטהור במנוחה בהאהל והמנוגע עבר שם. לא נטמא הטהור. מיהו קיל מצורע מזב. דמצורע אינו מטמא משכב ומושב בשלא נגע בהן [(כפסחים דס״ז ב׳). אבל להרמב״ם פ״י מטו״צ הי״א מטמא משכב ומושב ואפי׳ תחת אבן מסמא. ומוקי להך דפסחים בימי ספורו (ועי׳ מ״ש בס״ד ביבקש דעת סי׳ כ״ט)]. אבל מטמא לאדם הנושא או נישא עליו (כזבים פ״ה מ״ו). וכ״כ מעיינות שלו טמאים כבזב וזבה. (נדה דף ל״ד ע״ב. ונשמט דין זה ברמב״ם פ״י מטו״צ):
כז) שהוא מטמא טומאת שבעה
דהנוגע בו או נשאו טמא טומאת ז׳ משא״כ הנך דלעיל אין הנוגע בהן או נשאן טמא רק טומאת ערב:
כח) שהוא מטמא באהל
בג׳ מיני אהל שנזכרו ביבקש דעת ס׳ ו׳. משא״כ מצורע דוקא כשדבר אחר מאהיל עליו ועל הטהור נטמא. ועוד חלוק טומאת אהל של מצורע מאהל של מת בד׳ דברים [המנויין בס״ד בפתיחת נגעים הוא מראה כהן סי׳ י״ד]:
כט) מה שאין כולם מטמאין
מיהו קיל מת מזב וחביריו דאמ״ט משכב ומושב. גם אין בו דין אבן מסמא. דכל שהפסיק בין המת והמשכב ב׳ כלים (עי׳ אהלות פ״א מ״ב) או דבר שאמק״ט. הרי המשכב טהור. כל שלא האהיל המת עליו אמנם תו הוה מצי למיתני למעלה מכולן פרה אדומה. ושעיר המשתלח. ופרים ושעירים הנשרפין שכולן מטמאין בעסק אפי׳ לא נגע בהן או נשא אותן. משא״כ בשאר אהט״ו (כרש״י חולין כ״ט ב׳ ד״ה אינה. ועי׳ עוד ביבקש דעת סי׳ י״ח וי״ט) ועוד תנא ושייר טובא. (ועי׳ הר״ש):
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןהכל
 
(ה) עֶשֶׂר טֻמְאוֹת פּוֹרְשׁוֹת מִן הָאָדָם. מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, אָסוּר בַּקֹּדֶשׁ וּמֻתָּר בַּתְּרוּמָה וּבַמַּעֲשֵׂר. חָזַר לִהְיוֹת טְבוּל יוֹם, אָסוּר בַּקֹּדֶשׁ וּבַתְּרוּמָה וּמֻתָּר בַּמַּעֲשֵׂר. חָזַר לִהְיוֹת בַּעַל קֶרִי, אָסוּר בִּשְׁלָשְׁתָּן. חָזַר לִהְיוֹת בּוֹעֵל נִדָּה, מְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן. חָזַר לִהְיוֹת זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים, וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן. רָאָה שָׁלֹשׁ, חַיָּב בַּקָּרְבָּן. חָזַר לִהְיוֹת מְצֹרָע מֻסְגָּר, מְטַמֵּא בְּבִיאָה, וּפָטוּר מִן הַפְּרִיעָה וּמִן הַפְּרִימָה וּמִן הַתִּגְלַחַת וּמִן הַצִּפֳּרִים. וְאִם הָיָה מֻחְלָט, חַיָּב בְּכֻלָּן. פֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ אֵבָר שֶׁאֵין עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי, מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְאֹהֶל. וְאִם יֵשׁ עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי, מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. שִׁעוּר בָּשָׂר כָּרָאוּי, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בְּמָקוֹם אֶחָד כְּדֵי לְהַקִּיפוֹ בְחוּט עֵרֶב, יֶשׁ בּוֹ לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה.
Ten degrees of impurity are derived from a person: the one whose atonement is incomplete [who has not brought a required sacrifice] is prohibited to eat kodesh [portions of offerings assigned to the priests], but permitted to eat terumah [portion of crops, wine, etc. required to be given to a priest] and ma'aser [tithes]. Should he become a tevul yom [immerses in the day and becomes pure upon nightfall], he is forbidden to eat kodesh and terumah, but permitted to eat ma'aser. Should he have a nocturnal emission, he is prohibited in all three. Should he have intercourse with a niddah, he transmits impurity to the bottom layer lying beneath him as he does to the top. Should he become a zav and has seen two appearances [of discharge], he transmits impurity to the bed and the chair and needs to immerse in running water, but he is exempt from [bringing] an offering. If he sees a third [appearance], he is bound [to bring] an offering. Should he become a quarantined [suspected] metzora, he transmits impurity by entering [a house], but is exempt from loosening [hair], from tearing [of clothing], from shaving, and from the [offering of the] birds. But if he is declared a metzora, he is obligated in all of them. If a limb without enough flesh on it is separated from him, it transmits impurity through contact and through carrying, but it does not transmit impurity in a tent. And if there is enough flesh on it, then it transmits impurity through contact, and through carrying and in the tent. The measure of flesh that is sufficient is enough to bring up a scab. Rabbi Yehuda says, If there is enough [flesh] in one place to surround it with the thread of the woof, it is able to bring up a scab.
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזעודהכל
[ה] עֶשֶׂר טְמָאוֹת פּוֹרְשׁוֹת מִן הָאָדָם: מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, אָסוּר בַּקֹּדֶשׁ, וּמֻתָּר בִּתְרוּמָה וּבַמַּעֲשֵׂר.
חָזַר לִהְיוֹת טְבוּל יוֹם, אָסוּר בַּקֹּדֶשׁ וּבַתְּרוּמָה, וּמֻתָּר בַּמַּעֲשֵׂר.
חָזַר לִהְיוֹת בַּעַל קֶרִי, אָסוּר בִּשְׁלָשְׁתָּן.
[ו] חָזַר לִהְיוֹת בּוֹעֵל נִדָּה, מְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן.
חָזַר לִהְיוֹת זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים, וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן; רָאָה שָׁלוֹשׁ, חַיָּב בַּקָּרְבָּן.
[ז] חָזַר לִהְיוֹת מְצֹרָע מֻסְגָּר, מְטַמֵּא בַבִּיאָה, וּפָטוּר מִן הַפְּרִיעָה, וּמִן הַפְּרִימָה, וּמִן הַתִּגְלַחַת, וּמִן הַצִּפֳּרִין.
וְאִם הָיָה מֻחְלָט, חַיָּב בְּכֻלָּן.
[ח] פָּרַשׁ מִמֶּנּוּ אֵבֶר שֶׁאֵין עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי, מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוּ מְטַמֵּא בְאָהֵל.
אִם יֵשׁ עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי, מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאָהֵל.
[ט] שֵׁעוּר הַבָּשָׂר, כְּדֵי לַעֲלוֹת אֲרוּכָה.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם יֵשׁ בְּמָקוֹם אֶחָד כְּדֵי לְהַקִּיפוֹ בְחוּט עֵרֶב, יֵשׁ בּוֹ לַעֲלוֹת אֲרוּכָה.
אמר שעשר מדרגות תסודר במדרגות האדם בענין יותר חזק מהראשון והתחיל במספר ביותר קלה והוא שיהיה מחוסר כפורים וכבר קדם בשני מכריתות אמרו ארבעה מחוסרי כפרה הן ואלו הן זב וזבה ויולדת ומצורע. ולשון התורה בכל אחד מאלו הטמאים שהוא חייב קרבן כאשר נשלם טהרתו כמו שביארנו שם וכאשר טבל אחד מאלו והעריב שמשו יקרא מחוסר כפורים עד שיביא קרבנו. ואין מותר לו לאכול קדש עד שיביא קרבנו. וטבול יום הוא האיש אשר טבל במי מקוה קודם שהעריב שמשו אמר הי״ת (ויקרא טו) ורחץ (בשרו) במים [את כל בשרו] וטמא עד הערב ואינו מותר לאכול בתרומה כל זה היום אבל יטמא אותה ויחזירה שלישי כאשר נגע בה כמו שביארנו בפתיחה וכמו שיתבאר בסוף זבים.
ובעל קרי הוא. אשר ראה ש״ז קודם שיטהר והוא ראשון לטומאה כמו שאמרנו בעקרים והוא יטמא המעשר וישיבהו שני כמו החולין ולזה אסור בשלשתן ר״ל בקדש ובתרומה ובמעשר כמו שיתבאר. וכבר קדם לנו ענין אמרו מטמא משכב התחתון כעליון. ושתי ראיות הוא שיצא ממנו הזרע שתי פעמים. ושלש שיצא ממנו שלש פעמים. וירצה הנה באמרו הזרע זובו של זב. והעיקר אצלינו שאין בין זב שראה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן והנה יתבאר כל זה במס׳ זבים וכאשר טהר בעל שתי ראיות וטבל במי מעיין נשלם טהרתו ובעל שלשה ראיות ישאר אחר הטבילה מחוסר כפורים עד שיקריב קרבנו. והזב לבדו יותר משאר הטמאין שלא יטהר במי מקוה אלא במי מעיין בהכרח והנה אמרו הנה ביאת מים חיים לפי שלשון התורה בו ורחץ בשרו במים חיים. וכבר ביארנו ג״כ שהמוסגר והמוחלט לענין טומאה שוין. ואם יכנס בבית יטמא כל מה שבו והוא אמרו בביאה אבל בימי הסגר לא יחויב שיהיו בגדיו פרומים וראשו פרוע ובימי חלוטו יחויב לו זה. וכן כאשר טהר מתוך ההסגר לא יחויב לא גלוח כל שערו ולא ב׳ צפרים ושאר המלאכות. אולם כאשר טהר אחר החלט יחייבוהו זה וזה כלומר [צ״ל כולם] פסוקי התורה. ובאה הקבלה (נזיר דף נג:) שאמרו ית׳ וכל הנוגע בעצם ר״ל ג״כ אבר שאין עליו בשר כראוי ואמרו בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר ירצה בו אבר שיש עליו בשר כראוי שהוא יטמא במגע ובמשא ובאהל כמו שיטמא האדם זה הפרש בין אמרו בעצם ובין אמרו או בעצם אדם שאמרו בעצם אדם ירצה בו שיהיה זה העצם כמו האדם שיהיה בו בשר וגידים ועצמות והנה יתבארו כל אלו הדינים וראיותיהן בתחלת אהלות. וכאשר אמר בשר כראוי כפל אותו ואמר שענין כראוי בשר שהוא ראוי להעלות ממנו ארוכה ר״ל שיתרבה ממנו הבשר על כלל זה האבר ויגן עליו. וכאשר היה על זה האבר אשר נחתך מהאדם שהבשר יהיה אפשר שיתלקח ממנו כלל בשר האבר אם ישאר מחובר באדם הנה זה האבר יטמא במשא ובמגע ובאהל כמו המת. וא״ר יהודה שאפילו נשאר סביב האבר מבשר כעובי החוט של ערב אפשר התלקחו אם ישאר וחוט הערב יותר עבה מחוט השתי ואין הלכה כר׳ יהודה. אבל נראה בכל אבר כפי מזגו ותכונת בשרו לפי מה שישפוט אותו מלאכת הרפואה. ונשאר לנו בכאן הערה על ענין מה וזה כי כאשר אמרנו שהמצורע מטמא בביאה ומת מטמא באהל הנה לא תחשוב שהמצורע ג״כ והמת דינם בזה שוה שהמת כאשר נכנס תחת האהל יטמא כל מה שבו וכן המצורע. אין הענין כן לפי שטומאת אהל תקבץ שלשה ענינים וזה שכל מה שיהיה עם המת תחת אהל אחד יטמא וכן האדם או הכלים כשהאהילו על מת יטמא המאהיל וכן כאשר האהיל המת עצמו על האדם ועל הכלים יטמא אותם כאשר התבאר במס׳ אהלות וזה דין כל מה שיטמא באהל. והמצורע אינו כן אבל אמנם יטמא מה שיגיע ממנו תחת אהל אחד ובתנאי שיעמוד המצורע תחת זה האהל עד שיהיה לו מושב כמו שנבאר בי״ג מנגעים אולם כאשר היה המצורע עובר מתחת האהל הנה לא יטמא מה ששם. הנה כבר התבאר לך ההפרש בין אמרנו מטמא בביאה ואמרנו מטמא באהל.
מחוסר כיפורים. כגון זב בעל שלש ראיות ומצורע מוחלט שטבלו והעריבו שמשן.
אסור בקדש ומותר בתרומה ובמעשר. כדדרשינן בפ׳ הערל (דף עד:).
חזר להיות טבול יום. כגון שלא העריב שמשו אסור בתרומה ומותר במעשר כדדרשי׳ בפ׳ הערל (עד:).
חזר להיות בעל קרי אסור בשלשתן. אחר בעל קרי הוה מצי למיתני חזר להיות טמא מת מטמא שנים ופוסל אחד כדתנן במס׳ זבים (פ״ה) דטמא מת אב הטומאה הוא וחמור מבעל קרי דבע״ק כמגע שרץ מטמא אחד ופוסל אחד והדר ליתני חזר להיות בועל נדה דחמור מטמא מת שמטמא משכב תחתון כעליון והא דלא תני לה משום דהנך עשר טומאות פורשות מן האדם וזו טומאת מגע. והא דתני בועל נדה כטומאת גופו חשיבא אי נמי בטומאות הפורשות מחי איירי.
זב בעל (*צ״ל שתי) שלש ראיות טמא כדאמרי׳ בפ״ק דמגילה (דף ח.) מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקראו טמא הא כיצד שתים לטומאה ושלש לקרבן אבל בעל ראיה אחת אינו אלא כבעל קרי ואינו עושה משכב ומושב כדאמרי׳ בפ׳ בנות כותים (דף לה:) וצריך ביאת מים חיים כדכתיב בפר׳ זאת תהיה ורחץ בשרו במים חיים.
מטמא בביאה ופטור מן הפריעה. כולהו מפרש מקראי בפ״ק דמגילה (דף ח:) אמתני׳ דאין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט. מוחלט לאחר שכלו ימי הסגר ונראו בו סימני טומאה האמורים.
בשר כראוי. מפרש בסיפא כדי להעלות ארוכה.
ואין מטמא באהל. תרי קראי כתיבי בפרשת חקת חד כתיב בפרשה גבי אהל וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב וגו׳ ודרשינן לה במס׳ נזיר פ׳ כ״ג (דף נג:) על פני השדה זה המאהיל על פני המת בחלל זה אבר מן החי ויש בו כדי להעלות ארוכה כו׳. ואידך קרא כתיב גבי נגיעה וכל הנוגע בעצם או בחלל זה אבר הנחלל מן החי ואין בו כדי להעלות ארוכה. ופלוגתא דתנאי היא במס׳ עדיות (פ״ו) ומייתי לה בפ׳ העור והרוטב (דף קכט:) בכזית בשר הפורש מן החי ובעצם כשעורה הפורש מן החי רבי יהושע מטהר בתרוייהו וטעמא דרבי אלעזר ור׳ יהושע ודר׳ נחוניא בן הקנה מפורשי׳ בתוספתא במסכת עדיות.
במקום אחד כדי להקיפו בחוט ערב. שאם יחתוך הבשר שעל האבר לחוטין יש בהן כדי להקיף את האבר. חוט ערב גס משל שתי כדמוכח בפרק המפלת (דף כה:) דאמרינן דוולד בתחלת ברייתו שתי יריכותיו כשתי חוטין של ערב ושתי זרועותיו כשתי חוטין של שתי וכפלים הוא כשל שתי מדתנן בפרק אף על פי (דף סד:) גבי מלאכות שהאשה עושה לבעלה ועושה לו משקל חמש סלעים שתי או משקל עשרה סלעים ערב.
עֶשֶׂר טֻמְאוֹת פּוֹרְשׁוֹת מִן הָאָדָם. עֶשֶׂר מַעֲלוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ יֵשׁ בְּטֻמְאוֹת הַפּוֹרְשׁוֹת מִן הָאָדָם:
מְחֻסַּר כִּפּוּרִים. כְּגוֹן מְצֹרָע מֻחְלָט, וְזָב בַּעַל שָׁלֹשׁ רְאִיּוֹת, וְזָבָה, וְיוֹלֶדֶת, שֶׁטָּבְלוּ וְהֶעֱרִיב שִׁמְשָׁן, אֲסוּרִין לֶאֱכֹל קָדָשִׁים עַד שֶׁיָּבִיאוּ כַפָּרָתָן. וּמֻתָּרִין בַּתְּרוּמָה:
חָזַר לִהְיוֹת טְבוּל יוֹם. טָמֵא שֶׁטָּבַל וְלֹא הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ:
אָסוּר בַּקֹּדֶשׁ וּבַתְּרוּמָה. וּפוֹסֵל אוֹתָם אִם נָגַע בָּהֶן:
חָזַר לִהְיוֹת בַּעַל קֶרִי. שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע וְלֹא טָבַל:
חָזַר לִהְיוֹת בּוֹעֵל נִדָּה. וְהָא דְּלֹא תָנֵי חָזַר לִהְיוֹת טְמֵא מֵת שֶׁהוּא חָמוּר מִבַּעַל קֶרִי, דִּטְמֵא מֵת אַב הַטֻּמְאָה וּבַעַל קֶרִי אֵינוֹ אֶלָּא רִאשׁוֹן, וַהֲדַר לִתְנֵי חָזַר לִהְיוֹת בּוֹעֵל נִדָּה דְּחָמוּר מִטְּמֵא מֵת, שֶׁמְּטַמֵּא מִשְׁכָּב הַתַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן, מִשּׁוּם דְּהָנָךְ עֶשֶׂר טֻמְאוֹת פּוֹרְשׁוֹת מִן הָאָדָם, וְזוֹ טֻמְאַת מַגָּע הִיא:
מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן. מִשְׁכָּב הַתַּחְתּוֹן שֶׁל בּוֹעֵל נִדָּה כְעֶלְיוֹנוֹ שֶׁל זָב, מַה עֶלְיוֹנוֹ שֶׁל זָב טָמֵא לְטַמֵּא אֳכָלִים וּמַשְׁקִין אֲבָל לֹא אָדָם וְכֵלִים, אַף תַּחְתּוֹנוֹ שֶׁל בּוֹעֵל נִדָּה טָמֵא לְטַמֵּא אֳכָלִים וּמַשְׁקִין לֹא אָדָם וְכֵלִים:
שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. וְצָרִיךְ לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים. דְּהָכִי תְנַן פֶּרֶק קַמָּא דִמְגִלָּה (מִשְׁנָה ג) אֵין בֵּין זָב הָרוֹאֶה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת לְזָב שֶׁרָאָה שָׁלֹשׁ רְאִיּוֹת אֶלָּא קָרְבָּן:
וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים. דִּכְתִיב בְּזָב (ויקרא טו) וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים. אֲבָל שְׁאָר כָּל הַטְּמֵאִים סַגִּי לְהוּ בְמֵי מִקְוֶה:
חַיָּב בַּקָּרְבָּן. הֶאָמוּר בְּפָרָשַׁת מְצֹרָע גַּבֵּי זָב. וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא הֵבִיא קָרְבָּן הָוֵי מְחֻסַּר כִּפּוּרִים:
מְצֹרָע מֻסְגָּר. שֶׁמַּסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים לִרְאוֹת אִם יִוָּלְדוּ בּוֹ סִימָנֵי טֻמְאָה:
מְטַמֵּא בְּבִיאָה. אִם בָּא אֶל הַבַּיִת נִטְמָא כָל אֲשֶׁר בַּבַּיִת:
וּפָטוּר מִן הַפְּרִיעָה וּמִן הַפְּרִימָה. דְּלֹא אָמְרָה תּוֹרָה בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרוּמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָּרוּעַ, אֶלָּא בִמְצֹרָע מֻחְלָט:
וּמִן הַתִּגְלַחַת וּמִן הַצִּפֳּרִים. דְּמֻחְלָט שֶׁנִּתְרַפֵּא מֵבִיא צִפֳּרִים וּמְגַלֵּחַ אֶת כָּל שְׂעָרוֹ, וּמֻסְגָּר לֹא:
שֶׁאֵין עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי. כְּדִמְפָרֵשׁ בַּסֵּיפָא כְדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה:
מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְאֹהֶל. דִּבְמַגַּע כְּתִיב (במדבר יט) [וְעַל] הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם, מַשְׁמַע בֵּין יֵשׁ בּוֹ בָשָׂר כָּרָאוּי בֵּין אֵין בּוֹ בָשָׂר כָּרָאוּי. וּבְטֻמְאַת אֹהֶל כְּתִיב, אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר, וְעֶצֶם אָדָם מַשְׁמַע עַד שֶׁיִּהְיֶה בוֹ בָשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת:
בְּמָקוֹם אֶחָד כְּדֵי לְהַקִּיפוֹ בְחוּט עֵרֶב. שֶׁאִם יַחְתֹּךְ הַבָּשָׂר שֶׁעַל הָאֵבָר לְחוּטִים שֶׁיֵּשׁ בְּעָבְיָן כְּחוּט עֵרֶב, שֶׁהוּא יוֹתֵר עָב מִחוּט הַשְּׁתִי כִּפְלַיִם, וְיִהְיֶה בָהֶן כְּדֵי לְהַקִּיף אֶת הָאֵבָר, בְּיָדוּעַ דִּבְהָכִי הוּא מַעֲלֶה אֲרוּכָה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה:
עשר טמאות פורשות מן האדם – there are ten levels/degrees of uncleanness one above the other that emanate from the human.
מחוסר כפורים (lacking atonement) – as for example the confirmed leper (whom must grow his hair long and rend his garments), and the male with gonorrhea who has had three appearances of flux, and the woman with flux and the woman following childbirth, who immersed in the ritual bath and when their [seventh day’s] suns have set, they are prohibited to eat Holy Things until they bring their atonement. And then [if they are Kohanim or married to them] are permitted to eat heave-offering/Terumah.
חזר להיות טבול יום – an impure person who has immersed in the ritual bath/Mikveh but his sunset has not come.
אסור בקודש ובתרומה – and he disqualifies/invalidates them if he comes in contact with/touches them.
חזר להיות בעל קרי – that effusion of semen came out from him and he didn’t immerse in a Mikveh.
חזר להיות בועל נדה – but surely that it (i.e., the Mishnah) did not teach that he became unclean through contact with a corpse which is more severe than someone who experienced a seminal emission, for a person who comes in contact with a corpse is a primary source of ritual impurity, but someone who experienced a seminal emission is only a first-degree of ritual impurity, and it (i.e., the Mishnah) returns to teach that he returned to become someone who had sexual intercourse with a menstruating woman which is more severe than someone who became unclean through contact with a corpse that he defiles the lower surface upon which he lies which is like the upper one. And because these ten defilements emanate from the human being, this is defilement through contact.
משכב תחתון כעליון (the lower surface upon which one lies is like the upper one) – the bedding underneath the man who engages in sexual intercourse with a menstruating woman is like the upper one of a man with gonorrhea/flux. Just as what is above a man with gonorrhea is unclean to defile food and liquids but not a person nor vessels, even what is below the man who has sexual intercourse with a menstruating woman is impure to defile food and liquids, but not humans or vessels/utensils.
שראה שתי ראיות מטמא משכב ומושב (renders unclean the couch and the chair he sits upon) – and he needs to count seven clean [days]. For this is taught in the Mishnah in the first chapter of [Tractate] Megillah (Mishnah 7): “There is no difference between a person with gonorrhea/Zab who suffers two appearances of flux and one who suffers three except the requirement of a sacrifice/offering [for the latter].
וצריך ביאת מים חיים – as it is written concerning a man with gonorrhea/flux (Leviticus 15:13): “[When one with a discharge becomes purified of his discharge, he shall count off seven days for his purification, wash his clothes, [and bathe his body in fresh water/מים חיים; [then he shall be pure],” but the rest of all of those who are impure, the waters of the Mikveh are sufficient for them.
חייב קרבן – that is stated in the Torah portion of Metzora regarding a man with gonorrhea/flux (Leviticus 15:14-15). And all the time that he didn’t bring a sacrifice, he is lacking atonement.
מצורע מוסגר (quarantined leper) – that the Kohen quarantines him for seven days to see if he will produce signs/symptoms of defilement.
מטמא בביאה – if he comes into the house, everything that is in the house is defiled.
ופטור מן הפריעה ומן הפרימה (and he is exempt from letting the hair grow and rending his garments) – for the Torah did not say that his clothing should be rent/torn and that [the hair on] his head will be neglected (i.e., allowed to grow wildly).
ומן התגלחת ומן הצפורים – that a confirmed [leper] that healed brings birds and shaves all of his hair off but a quarantined [leper] does not [do these things].
שאין עליו בשר כראוי – as is explained in the concluding clause [of the Mishnah] in order to produce new flesh/skin on a healing wound.
מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל – that regarding contact/touching, it is written (Numbers 19:18): “[and on] him who touched the bones [or the person who was killed or died naturally or the grave],”implying, whether he has appropriate flesh or whether he lacks appropriate flesh. And regarding the defilement in a tent, it is written (Numbers 19:16): “or human bone, or a grave, [shall be impure seven days],” and human bone implies until there will be upon him flesh and sinews and bones.
במקום אחד כדי להקיפו בחוט ערב (in one place enough [flesh] to surround the member with [the thickness] of the thread of the woof) – if he would cut the flesh that is on the limb to thread that have in their thickness like the thread of the woof, which is thicker by double than the thread of the warp, and there will be in them enough to surround the member, while knowing that through this, it is producing new flesh/skin on a healing wound. But the Halakha is not according to Rabbi Yehuda.
עשר טומאות וכו׳. חזר להיות בעל קרי. יש ספרים דגרסי חזר לראות יותר והראשון עיקר:
מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. דבמגע כתיב ועל הנוגע בעצם וכו׳ כך נ״ל שצריך להגיה בפי׳ ר״ע ז״ל ובשאר מפרשים שהובא מקרא זה. וזו הראיה הביאה ג״כ הרמב״ם ז״ל אבל הר״ש והרא״ש ז״ל הביאו ראיה דמייתי בנזיר פ׳ כהן גדול דף נ״ג דתרי בחלל כתיבי חד ליש בו כדי להעלות ארוכה וחד לאין בו:
שיעור בשר כראוי כדי. מצאתי מוגה שיעור הבשר כדי וכו׳. וכן הגיה הרי״א ז״ל וכתב עוד להעלות ס״א לעלות. והגיה עוד כחוט בכ״ף וכתב כן מצאתי:
כדי להעלות ארוכה. פי׳ באדם חי ויתרפא וישלם וכן בפרק ב׳ דהל׳ טומאת מת סימן ג׳ ד׳ ובפ״ג סימן ב׳:
בפי׳ ר״ע ז״ל בפ״ז דנזיר סימן ב׳ ששיעור הבשר הזה פחות מכזית ע״כ:
בחוט ערב. בחוט בבי״ת וכן הוא בערוך וי״ס בכ״ף:
עשר טומאות פורשות כו׳. לשון הר״ב עשר מעלות זו למעלה מזו וכו׳. וכ״כ הרמב״ם ועל רובן הוא שכתבו כן. דהא התשיעית. שהוא פירש ממנו אבר שאין עליו בשר כראוי. אין לו מעלה על הרבה שנמנו לפניו שגם הם מטמאים במגע ובמשא. ואולי דמשום שאינו אלא אבר. ומטמא במגע ובמשא. קרו ליה מעלה:
מחוסר כפורים. כתב הר״ב כגון מצורע מוחלט וזב וזבה ויולדת. לא שיש עוד אחרים [חוץ] מאלו. אלא ה״ק כגון אחד מאלו. והר״ש לא כתב אלא כגון זב ומצורע. והרמב״ם שכתב לארבעתן לא כתב כגון:
אסור בקדש וכו׳. טבול יום אסור בתרומה כו׳. בעל קרי אסור בשלשתן. כולהו תנינן להו בהדדי. במשנה ג׳ פי״ד דנגעים. ושם אפרש בס״ד:
חזר להיות טבול יום כו׳. כתב הר״ב ופוסל אותם כדתנן סוף זבים. [*במשנה ד׳ פרק י״א דפרה]:
חזר להיות בועל נדה כו׳. כתב הר״ב והא דלא תני חזר להיות טמא מת וכו׳ וזו טומאת מגע היא. והא דתני בועל נדה כטומאת גופו חשיבה [כיון דעל ידי מעשה רב דגופו. בא לו טומאה זו. נ״ל] אי נמי בטומאות הפורשות מחי איירי. הר״ש:
חייב קרבן. כתב הר״ב וכל זמן שלא הביא כו׳. גם הרמב״ם כתב כן. ואגב אורחא הוא שכתבו כך. ולא דנ״מ מידי לנדון דהכא:
חזר להיות מצורע מוסגר כו׳ ואם היה מוחלט כו׳. עיין מה שכתבתי במשנה ז׳ פ״ק דמגילה. גם שם בפי׳ הר״ב:
פירש ממנו אבר. ופלוגתא דתנאי היא במסכת עדיות [פ״ו] [משנה ג] בכזית בשר הפורש מן החי ובעצם כשעורה הפורש מן החי. הר״ש:
מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. כתב הר״ב דבמגע כתיב ועל הנוגע. כך הגהתי שכן כתוב בתורת משה. ופליאה הוא שגם בפירוש הרמב״ם דהכא ודספ״ק דאהלות וכן בפירוש הר״ש דהכא. ועוד להרמב״ם והר״ב במשנה ג׳ פ״ו דעדיות. עוד להר״ב במשנה ג׳ פ״ב דאהלות. בכולן נמצא כתוב וכל. ועוד ראה זה מצאתי כך בגמרא פ״ז דנזיר דף נד. תניא וכל הנוגע בעצם. וכן העתיקו שם רש״י ותוס׳. ושוב ראיתי כמו כן בספרי בפסקא וכל אשר יגע. דתני נמי כשהוא אומר וכל הנוגע בעצם. אבל בפסקא וטבל במים. תני תלתא זמני ועל הנוגע בעצם. ומ״ש הר״ב ובטומאת אהל כתיב או בעצם אדם. דרישיה דקרא וכל אשר יגע על פני השדה ודרשינן ליה במסכת נזיר פ׳ כהן גדול דף נג על פני השדה. זה המאהיל על פני המת. הר״ש. ופירש״י על פני המת המוטל בשדה מדלא כתיב יגע במת בשדה. ע״כ. ובריש פ״ב דאהלות מפרש הר״ב. דאבר מן החי נפקא לן מחלל חרב. וכן הוא בזו הברייתא דנזיר. ועצם אדם מפיק ליה לרובע עצמות. אבל בספרי תניא בהני תרי פסקות שהזכרתי או בעצם אדם. זה אבר מן החי. ובמשנה ג׳ פ״ו דעדיות מפרשים הר״ב והרמב״ם לתרווייהו. דמעיקרא כתבו דחלל חרב. מלמד על אבר מן החי שמטמא במת. ואדתנן שיש עליו בשר כראוי למדו מאו בעצם אדם. וראיתי שהתוס׳ דנזיר (שם) אדתניא התם או בעצם אדם זה רובע עצמות כתבו והלכה למשה מסיני הא דבעינן רובע. וקרא אסמכתא בעלמא. והא דהר״ב מביא גם כן מה שאחריו במקרא. או בקבר. מפי׳ הרמב״ם העתיק כן והוא ללא צורך. ובנוסחאות א״י נמחק מפירוש הרמב״ם:
כדי להעלות ארוכה. והוא פחות מכזית. כך פי׳ הר״ב ברפ״ז דנזיר ומוכרח. שאם הוא כזית תיפוק ליה משום כזית בשר עצמו. למ״ד כזית בשר הפורש מן החי טמא. ועיין מ״ש ברפ״ק דטהרות [ד״ה והאוכל]:
בחוט ערב. כתב הר״ב שהוא יותר עב מחוט השתי כפלים. מדתנן בפרק אע״פ (בסופו) גבי מלאכות שהאשה עושה לבעלה ועושה לו משקל ה׳ סלעים שתי. או עשרה *)⁠משקל סלעים ערב. הר״ש. וכ״כ הר״ב במשנה ב׳ פי״ז. ובצמר מיירי התם. ובהדיא כתבו הר״ב והרמב״ם כן במשנה ח׳ פי״א דנגעים:
{לא} הָרַמְבַּ״ם. וְעַל רֻבָּן הוּא שֶׁכָּתְבוּ כֵן. דְּהָא הַתְּשִׁיעִית שֶׁהוּא פֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ אֵבָר שֶׁאֵין עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי, אֵין לוֹ מַעֲלָה עַל הַרְבֵּה שֶׁנִּמְנוּ לְפָנָיו שֶׁגַּם הֵם מְטַמְּאִים בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. וְאוּלַי דְּמִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא אֵבָר, וּמְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא קָרוּ לֵיהּ מַעֲלָה:
{לב} לֹא שֶׁיֵּשׁ עוֹד אֲחֵרִים מֵאֵלּוּ, אֶלָּא הָכִי קָאָמַר, כְּגוֹן אֶחָד מֵאֵלּוּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{לג} וְהָא דְתָנֵי בוֹעֵל נִדָּה, כְטֻמְאַת גּוּפוֹ חֲשִׁיבָא, אִי נַמִּי בְטֻמְאוֹת הַפּוֹרְשׁוֹת מֵחַי אַיְרֵי. הָרַ״שׁ:
{לד} אֲרוּכָה. וְהוּא פָחוֹת מִכַּזַּיִת. כָּךְ פֵּרֵשׁ הָרַ״ב בְּרֵישׁ פֶּרֶק ז׳ דְּנָזִיר. וּמֻכְרָח, שֶׁאִם הוּא כַזַּיִת תֵּיפּוּק לֵיהּ מִשּׁוּם כַּזַּיִת בָּשָׂר עַצְמוֹ, לְמַאן דְּאָמַר כַּזַּיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי טָמֵא:
{לה} וְהַיְנוּ דְּצֶמֶר. וְעַיֵּן פֶּרֶק י״ז מִשְׁנָה ב׳:
ל) עשר טומאותפורשות מן האדם
זו למעלה מזו כהנך דלעיל ונקט כולהו כך אגב גררא די׳ קדושות דנקט לבסוף זו למעלה מזו משום דמעלין בקודש (מנחות צ״ט א׳):
לא) מחוסר כפורים
דהיינו זב וזבה נדה (אב״י עי׳ ביבקש דעת סי׳ נ״ד הגי׳ האמיתית בהרמב״ם כפי שמצא בני הצדיק וכו׳ ר׳ שמואל זצוק״ל) יולדת ומצורע שטבלו לטהרתן והעריב שמשן ולא הביאו קרבנותיהן עדיין:
לב) אסור בקדש
ר״ל מלאכול קדש:
לג) ומותר בתרומה ובמעשר
ר״ל מעשר שני. שגם זה אסור לאכול בטומאה. מיהו כשטבל ועלה. רשאי לאכלן מיד. ורק תרומה אינו רשאי אפי׳ ליגע בו עוד אחר שהעריב שמשו [נגעים פי״ד מ״ג]:
לד) חזר להיות טבול יום
היינו כל טמא שטבל ולא העריב שמשו עדיין:
לה) אסור בקדש ובתרומה
אפי׳ ליגע בהן. דבנגען נאסרו מלאכלן:
לו) ומותר במעשר
דמותר גם לאכול המעשר שני:
לז) חזר להיות בועל נדה
[עי׳ לעיל סי׳ י״ז] והא דלא תני חזר להיות טמא מת. דחמיר מהנך דלעיל דמטמא אדם וכלים. ואח״כ הו״ל למתני חזר להיות בועל נדה. דחמיר מטומאת מת לטמא משכב תחתון כעליון. ה״ט מדלא בעי למתני רק הטומאות הפורשות מאדם. דגם בועל נדה דנקט. עיקר טומאתו ע״י הטומאה שפירשה ממנה. והוא כמותה. וכמ״ש ותהי נדתה עליו. משא״כ טמא מת. טמא רק ע״י מגע משא ואהל:
לח) מטמא משכב ומושב
דמשכב או מושב שתחתיו אף שלא נגע בהן נעשו אב הטומאה משא״כ בועל נדה. אין משכב מושב שלו רק כעליונו של זב. דשניהן רק ראשון לטומאה:
לט) וצריך ביאת מים חיים
ר״ל לטבול במים שיש מעיינות בקרקעיתן. אבל שאר טמאים סגי כשטבלו במקוה של מי גשמים:
מ) ופטור מן הקרבן
ועכ״פ צריך ז״נ קודם שיטבול:
מא) ראה שלש
והא דלא קתני חזר וראה שלש היינו משום דלא אפשר ג׳ בלא ב׳ והרי כבר תנא ראה ב׳ (רב״א):
מב) חזר להיות מצורע מוסגר
ר״ל מנוגע שהסגירו לראות אם יולדו לו תוך ז׳ ימים. א׳ מג׳ סימני טומאה שהן שער לבן. או פסיון או מחיה (וסי׳ ועל שפ״ם יעטה):
מג) ואם היה מוחלט
ולא קתני חזר להיות מוחלט. ה״ט משום דאז הוה משמע שאי אפשר שיהיה מוחלט עד שיהיה מוסגר תחלה. והא ליתא. דעל ידי סימן טומאה דשער לבן או מחיה מוחלט גם בתחלה (רב״א). [ואע״ג דלעיל סי׳ מ״א כתב רבינו להיפוך דהיכא דלא אפשר זה בל״ז לא תני חזר. י״ל דעכ״פ היכא דאפשר כך וכך אי תני חזר משמע וודאי שהיה תחלה הראשון. ואח״כ בא השני:
מד) מטמא
האבר:
מה) במגע ובמשא ואינו מטמא כאהל
ואע״ג דמצורע ואינך דלעיל נמי מטמא במגע וכו׳ אפ״ה חמיר זה דגם אבר מהגוף מטמא במגע ובמשא. מיהו באין על העצם בשר כלל. אי באין העצם שלם או שאין בו גיד. ואפילו הוא אבר שלם כברייתו. כגון לשון. כוליא. וטחול. כל שאין בו ג׳ אלו. בשר. עצם שלם. וגיד. טהור לגמרי [רמב״ם פ״ב מטו״מ] [ונ״ל דארכובה הנמכרת עם הראש שבתולדתה אין עליה בשר כלל יש בו דין אבד מה״ח. ולא תימא דהוה ככוליא ולשון. שגם הם בתולדה אין בהם עצם. ואפ״ה אין בהם דין אמה״ח. י״ל דארכובה שאני. דהרי פליגי בה ר״ע וריה״ג ארבי [כחולין קכ״ח ב׳]. ואין הלכה כרבי מחביריו (כתובות כא א) ובפרט לריב״א התם [בתוס׳ שם ד״ה בין] דס״ל דבארכובה כ״ע מודו דיש בו דין אמה״ח: ותמהני שהרמב״ם לא הזכיר דבר מזה]:
מו) כדי להקיפו בחוט ערב
כשיהיה בהבשר שבו כשיעור עובי חוט ערב בכדי להקיף בו אותו עובי עצם שהבשר בו. וסבירא ליה דבין בעצם ארוך או קצר. עב או דק. כל שיש עליו בשר כ״כ כדי להקיפו בכחוט ערב. הבשר גדול והולך עד שיתכסה כל האבר עמו. ועוד צ״ל שהיה ידוע להם שיעור עובי חוט הערב שהיה בכל מיני אריג בשוה. בין שהבגד מצמר או מפשתן. בין שהבגד עב או דק ותמיד היה כפול משל שתי משא״כ לדידן הכל לפי עובי הבגד:
ו) מיהו לרתוי״ט (נדה פ״י מ״ז ד״ה אינה) ס״ל להרמב״ם דקודם הבאת קרבנותיהן אפילו רצו רק ליגע בקודש צריכין טבילה אחרת אבל לאכול קודש לא מהני אז טבילתן. ואחר הבאת קרבנותיהן מותרין ליגע ולאכול קודש בלי טבילה כלל. מיהו תני קודש מדאקדמה קרא בכל קודש לא תגע. אבל ה״ה כניסה למקדש:
ז) ונ״ל דאע״ג דברוב חזר להיות דתני בפרקן. אפשר השני בלי הראשון. ואפ״ה תני חזר, עכ״פ במוסגר ומוחלט דאפשר למטעי גבייהו. דקדק התנא בלישניה טפי. עוד נ״ל דלהכי לעיל בהנך דקתני למעלה מהן. לא נקט כמה דברים דנקט במשנה זו. משום דלעיל לא נקט רק מה שזה למעלה מזה בחומר הטומאה אבל הכא נקט תו גם מה שזה למעלה מזה בחיובא דגברא:
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזהכל
 
(ו) עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת הֵן, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת. וּמַה הִיא קְדֻשָּׁתָהּ, שֶׁמְּבִיאִים מִמֶּנָּה הָעֹמֶר וְהַבִּכּוּרִים וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִים כֵּן מִכָּל הָאֲרָצוֹת.
There are ten degrees of holiness. The land of Israel is holier than any other land. Wherein lies its holiness? In that from it are brought the omer [barley offering brought on the second day of Passover], the first fruits, and the two loaves [offered on Shavuot], which may not be brought from any other land.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזעודהכל
[י] עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת הֵן: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת.
מַה הִיא קְדֻשָּׁתָהּ? שֶׁמְּבִיאִין מִמֶּנָּה הָעֹמֶר, וְהַבִּכּוּרִים, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִין כֵּן מִכָּל הָאֲרָצוֹת.
בשלשה דברים שוה סוריא לארץ ישראל ובשלשה לחוצה לארץ עפרה מטמא כחוצה לארץ והמביא גט מסוריא כמביא מחוצה לארץ והמוכר עבדו לסוריא כמוכר לחוצה לארץ. שלשה לארץ ישראל שהקונה שדה בסוריא כקונה בפרווד שבירושלים וחייבת במעשרות ובשביעית ואם יכול ליכנס לה בטהרה טהורין.
בעבור שזכר מדרגות הטומאה והתחיל ביותר קל מהן וסיים ביותר עליון לקח גם כן במדרגות המקומות הטהורים אשר הם גם כן מסיבות הסרת הטומאות והתחיל במדרגה ביותר קלה וביותר כוללת. אמר השם בעומר (ויקרא כג) וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ואמר בשתי הלחם (שם) ממושבותיכם תביאו לחם תנופה. ואמר בבכורים (דברים כו) ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך.
העומר. מתני׳ דלא כר׳ יוסי בר׳ יהודה דבפ׳ כל קרבנות (דף פד.) תניא ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר עומר בא מחוצה לארץ וטעמייהו מפרש התם מקראי והבכורים אין באין מחוצה לארץ כדדרשינן בב״ב בפ׳ המוכר את הספינה (דף פא.) אשר תביא מארצך למעוטי ארצות שבחו״ל.
ושתי הלחם. כדדרשינן בפ׳ כל קרבנות (דף פג:) ממושבותיכם ולא מחו״ל.
עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת הֵן. אַיְדֵי דְּאַיְרֵי לְעֵיל בְּמַעֲלוֹת שֶׁל טֻמְאוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, תָּנָא נַמִּי הָכָא מַעֲלוֹת שֶׁל קְדֻשּׁוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ:
שֶׁמְּבִיאִין מִמֶּנָּה הָעֹמֶר. דִּכְתִיב (ויקרא כג) וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר, קְצִירָהּ וְלֹא קְצִיר חוּצָה לָאָרֶץ:
וְהַבִּכּוּרִים. דִּכְתִיב (דברים כו) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ:
וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם. דִּכְתִיב (ויקרא כג) מִמּוֹשְׁבוֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם:
עשר קדושות הן – since we speak about the degrees/ of defilement – one above the other, it (i.e., the Mishnah) also teaches the degrees/ascents of holiness, one above from the other.
שמביאין ממנה העומר – as it is written (Leviticus 23:10): “[When you enter the land that I am giving to you] and you reap its harvest, you shall bring the first sheaf [of your harvest to the priest],” reaping the harvest [in the land of Israel] but not the harvest outside the Land.
והבכורים – as it is written (Deuteronomy 26:2): “You shall take some of every first fruit of the soil, which you harvest from the land [that the LORD your God is giving you].”
ושתי הלחם – as it is written (Leviticus 23:17): “You shall bring from your settlements two loaves of bread [as an elevation offering].” (Also see Tractate Kiddushin, Chapter 1, Mishnah 7: “Every commandment that is dependent upon/tied to the land [of Israel] is not observed other than in the Land [of Israel.].”
עשר קדושות הן וכו׳. וכתוב בערוך בערך עשר שאלו מרבינו האי גאון ז״ל ומנין עשר קדושות ששנינו בריש כלים כשתחשוב אותם יבואו י״א והשיב כך ארץ ישראל אינה חשובה מן הקדושות לפי שבשאר הקדושות יש בהן כבוד למקום מונעים ממנו מקצת טומאה או שמונעים מקצת בני אדם להכנס אליו ואין בסתם ארץ ישראל קדושה זו והבאת בכורים ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים אינם כקדושות הללו ועשר קדושות בארץ ישראל הן וסדר אחד הן כל אחת כתורתה ע״כ וכן ידוקדק תירוץ זה בל׳ הרמב״ם ז״ל שם בחבורו. וגם ר״ע ז״ל הביאו בסוף פירקין. ומלות ולחם הפנים דבערוך נלע״ד שהן טעות. וגם הביא ר״ע ז״ל תירוץ אחר והוא לה״ר שמשון ז״ל והוא דמתני׳ ר׳ יוסי היא. וכתב עוד הר״ש ז״ל ומיהו עדיין קשה דאע״ג דמתני׳ ר׳ יוסי היא אכתי לדידיה נמי איכא אחד עשר קדושות שיש מעלה בהיכל מבין האולם ולמזבח כדתניא בפ׳ טרף בקלפי ר׳ יוסי אומר וכו׳ כמו שכתוב לקמן בסוף פירקין וי״ל דכי קחשיב במתני׳ קדושה דממילא אבל קדושה דע״י עבודה לא קחשיב לחלק לקדושה ומיהו ה״מ למיתני י״א קדושות וליתני ברישא דכולהו סוריא דקדושה מחוצה לארץ בשלשה דרכים כדאיתא בפ״ק וכו׳ ושמא להכי לא תני לה משום דבח״ל נמי לא גזור אאוירא אלא לתלות כדאיתא בפ״ק דשבת ע״כ:
שמביאין ממנה העומר. מתני׳ דלא כר׳ יוסי ב״ר יהודה דאמרי׳ בפ׳ כל קרבנות תניא ר׳ יוסי ב״ר יהודה אומר עומר בא מח״ל הר״ש ז״ל. וכתבתיו שם פרק כל קרבנות בראש אותו פרק. ובירושלמי דשקלים רפ״ד מוקי לה כר׳ ישמעאל דאמר אין העומר בא מסוריא. וק״ק לע״ד דה״ל למיתני העומר ושתי הלחם והבכורים דהא אין מביאין בכורים קודם לעצרת וגם שכן רגיל לשנות עומר ושתי הלחם בהדי הדדי כדתנן בפ׳ כיצד צולין העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושמא משום דשתי הלחם נמי איקרו בכורים אקדמינהו לבכורים:
עשר קדושות. כתב הר״ב איידי דאיירי לעיל במעלות של טומאות כו׳ תני נמי הכא מעלות של קדושות כו׳. וז״ל הרמב״ם לקח ג״כ במדרגות המקומות הטהורים. אשר הם ג״כ מסיבות הסרת הטומאות:
ארץ ישראל מקודשת כו׳. עיין בפירוש הר״ב דסוף פרקין אי קדושת ארץ ישראל ממנין העשר קדושות:
{לו} אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. עַיֵּן בְּפֵרוּשׁ הָרַ״ב דְּסוֹף פִּרְקִין אִי קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִמִּנְיַן עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת:
מז) עשר קדושות הן
היינו לר׳ יוסי [מ״ט] דס״ל דאולם ומזבח חדא קדושה נינהו. הא לרבנן י״א קדושות הן:
מח) שמביאים ממנה העומר והככורים ושתי הלחם
אבל לחם הפנים ושאר מנחות מביאים גם מחו״ל. ואע״ג שנטמאו מאויר חו״ל. אפ״ה משכחת לה בשלא הוכשרו שם [ועמ״ש בס״ד פרה פ״ב מ״א]:
ח) ול״מ היה נ״ל דלעולם רבנן. רק תנא דמתניתין בא״י קאי (כשבת ע״ג ב׳) ולהכי הך דקאמר א״י מקודשת מכל הארצות לא קחשיב לה. רק הוא כמו הקדמה. כדי לאשמעינן במאי איירי. ומסיק שפיר בתר הכי דבא״י עצמה שהיא קדושה יש יו״ד מדריגות בקדושתה (וכן נראה דעת הרמב״ם בחירה פ״ז הל׳ י״ג וע״ש) א״נ נ״ל דהא דקאמר י׳ קדושות הן ר״ל י׳ מקומות הן ששוין לענין קדושה מלטמאותן ואעפ״כ יש בקדושתן מדריגות מדריגות. אבל בשאר א״י לא מצינו בה קדושה לענין טומאה טפי מבחו״ל. דהא דבחו״ל אוירה ועפרה טמא גזירה מאוחרת היה (כשבת ט״ו ב׳) והא דמצינו (בעמוס ז׳ י״ז) שנקראת חו״ל אדמה טמאה. וכ״כ (ביהושע כ״ב י״ט) אם טמאה ארץ אחוזתכם. לאו היינו טומאה ממש. אלא לשון תיעוב ושנאוי. וכדאשכחן כי טמא את דינה (בראשית ל״ד ה׳) ונסתרה והיא נטמאה (במדבר ה׳ י״ג) בכור בהמה טמאה (במדבר י״ח ט״ו). טמאת השם (יחזקאל כ״ב פ״ה) וטימאו את שם קדשי (יחזקאל מ״ג ח׳) וכדומה הרבה. שכולן אין משמעותן טומאה ממש. רק לשון שנאה ותועבה הוא. וה״נ נקראת חו״ל ארץ טמאה. ר״ל ארץ שנואה שאינה חביבה לפני הקב״ה כא״י. דכתיב בה ארץ אשר עיני ה׳ אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה [אב״י ועי׳ לרמב״ם במ״נ ח״ג פמ״ז הנה התבאר שמלת טומאה נאמרת בשיתוף וכו׳]:
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזהכל
 
(ז) עֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה מְקֻדָּשׁוֹת מִמֶּנָּה, שֶׁמְּשַׁלְּחִים מִתּוֹכָן אֶת הַמְּצֹרָעִים, וּמְסַבְּבִין לְתוֹכָן מֵת עַד שֶׁיִּרְצוּ. יָצָא, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ.
The walled cities are still more holy, in that they must send forth the metzoraim from their midst, and they may carry around a corpse therein as far as necessary, but once it is taken out, they may not bring it back.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזעודהכל
עֲיָרוֹת מֻקָּפוֹת חוֹמָה מְקֻדָּשׁוֹת מִמֶּנָּה, שֶׁמְּשַׁלְּחִין מִתּוֹכָן מְצֹרָעִין, וּמְסַבְּבִין לְתוֹכָן מֵת עַד שֶׁיִּרְצוּ; יָצָא, אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ.
רבי מנחם ברבי יוסי אומר עיירות מוקפות חומה מקודשות מארץ ישראל שמשלחין מתוכן את המצורעין והבית צמות בתוכן לאחר שנים עשר חודש ומסבבין בתוכן המת עד שירצו יצא אין מחזירין אותו וכה״א (דברי הימים ב כו) וישכב עוזיהו עם אבותיו ויקברו אותו [עם אבותיו] בשדה הקבורה אשר למלכים כי אמרו מצורע הוא וימלוך יותם בנו תחתיו ר״ש אומר כשם שאין זבות נדות ויולדות נכנסות להר הבית כך משכבן ומושבן כיוצא בהן.
אמר השם במצורע (ויקרא יג) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו ולזה יצא מכל המדינה ור״ל. עד שירצו אנשי המדינה בכלל או שבעה טובי העיר כמו שביארנו במגלה שאם רצו לקוברו במקום מהמדינה יוכלו לקוברו וכאשר יצא המת מהמדינה אין להם להחזירו למדינה לקוברו שם ואפילו ירצו כלן בזה לפי שהטומאות שרחקו מהמדינה ויצאו ממנה לא יכנסו אליה.
עיירות המוקפות חומה. בת״כ בפרשת בהר סיני תניא גבי בתי ערי חומה איש כי ימכור בית מושב עיר חומה יכול הקיפוה חומה מכאן ולהבא ת״ל בית מושב עיר חומה שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון ומסתברא דהוא הדין כאן דמשלחין מתוכן מצורע ומצורע משתלח חוץ לשלש מחנות כדדרשי׳ מקראי בפ׳ אלו דברים (פסחים סז.) ובתחלת ספרא בפרשת נשא וקדש יהושע כל עיירות המוקפות חומה בקדושת מחנה ישראל אבל לא כל א״י ולא שאר עיירות שאין מוקפות חומה: וגבי נגעי בתים דרשינן (שם) בפרשת זאת תהיה והשליכו (*צ״ל אתהן) אותם אל מחוץ לעיר אתהן חוץ לכל העיר ולא אדם חוץ לכל העיר אלא חוץ לעיירות המוקפות חומה. ומיהו מההוא קרא לא מצי למדרש שיהו מצורעים משתלחים חוץ לעיר המוקפת חומה דדלמא אין שייך דין שלש מחנות אלא בירושלים שאין הפסק במחנות שכולן סמוכין זה לזה מחנה שכינה מחנה לויה מחנה ישראל. ונראה דהא דתניא בפרק נגמר הדין (דף מב:) בית הסקילה היה חוץ לשלש מחנות לאו דוקא בירושלים דה״ה בכל העיירות המוקפות חומה.
ומסבבין לתוכן מת. מותר לנושאו בעיר ממקום למקום.
אין מחזירין אותו. מדרבנן דמדאורייתא שרי אפילו במחנה לויה כדתניא בפ׳ אלו דברים (פסחים סז.) ובפ׳ היה נוטל (דף כ:) טמא מת מותר ליכנס במחנה לויה ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת בעצמו.
עֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה. מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. דְּבִמְצֹרָע כְּתִיב (שם יג) מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ, חוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. וּכְשֶׁכָּבַשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ קִדֵּשׁ הָעֲיָרוֹת שֶׁהָיוּ מֻקָּפוֹת חוֹמָה בְּיָמָיו שֶׁיִּהְיוּ כְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְהִשְׁתַּלֵּחַ מִשָּׁם מְצֹרָעִים:
וּמְסַבְּבִים לְתוֹכָן מֵת. מֻתָּר לְנָשְׂאוֹ בָּעִיר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם עַד מָקוֹם שֶׁיִּרְצוּ טוֹבֵי הָעִיר לְקָבְרוֹ שָׁם:
יָצָא. הַמֵּת מִן הָעִיר:
אֵין מַחֲזִירִים אוֹתוֹ. בָּעִיר לְקָבְרוֹ שָׁם, וַאֲפִלּוּ רָצוּ טוֹבֵי הָעִיר, דְּכֵיוָן דְּיָצְאָה טֻמְאָה מִן הָעִיר אֵין מַכְנִיסִין אוֹתָהּ בְּתוֹכָהּ:
עיירות המוקפות חומה –[cities surrounded by a wall] from the days of Joshua son of Nun. That regarding a leper it is written (Leviticus 13:46): “[He shall be impure as long as the disease is on him. Being impure, he shall dwell apart;] his dwelling shall be outside the camp,” outside of the camp of Israel. But when Joshua conquered the Land, he sanctified the cities/towns that were surround by a wall in his days that they would be like the camp of Israel to send off from there the lepers.
ומסבבים לתוכן מת – it is permitted to carry it (i.e., the corpse) in the city from place to place until the place that the representatives of the town wish to bury him there.
יצא – if the corpse [left] the city.
אין מחזירים אותו – [they don’t bring him back] into the city to bury him there and even if the representatives of the town wished it. For since the defilement departed from the city, we don’t bring it back inside [the city].
עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה שמשלחין מתוכן את המצורעים. פי׳ בימי חלוטו דוקא כדמוכחי קראי אבל אינו לוקה אא״כ נכנס לירושלים כמו שפסק הרמב״ם ז״ל בפ״ג דהלכות ביאת מקדש ועי׳ בס׳ קרבן אהרן פ״ד דפ׳ מצורע:
שמשלחין מתוכן את המצורעים. לאו דוקא מצורעים דהה״נ שאר מנוגעים ומ״מ כל המצורעים או שאר המנוגעים יכולין לישב זה עם זה ואפילו מצורעים עם שאר המנוגעים חוץ משאר טמאים כגון זב וטמא מת ובעל קרי ובועל נדה. זה למדתי מתורת כהנים פי״ב דפרשת כי תזריע. אבל בגדים המנוגעים ואבנים ועצים ועפר המנוגעים משלחין אותם חוץ לעיר אע״פ שאינה מוקפת חומה וכן הוא בחבורו שם ספי״ג דהל׳ טומאת צרעת והוא מן התוספתא ומתורת כהנים:
ומסבבין וכו׳. הרמב״ם ז״ל בחבורו בהל׳ בית הבחירה גרים ומשכיבין וכו׳ והראב״ד ז״ל השיגו. ומצאתי מוגה לתוכם מתוכו׳ במ״ם:
יצא אין מחזירין אותו. כתב הר״ש ז״ל דזהו מדרבנן דמדאורייתא שרי אפילו במחנה לויה כדתניא בפרק אלו עוברין ובפרק היה נוטל טמא מת מותר ליכנס במחנה לויה ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפי׳ מת עצמו ע״כ וכתבו ר״ע ז״ל. וראיה מקרא דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו פי׳ במקום שהוא יושב:
עיירות המוקפות חומה. לשון הר״ב מימות יהושע בן נון. כ״כ הר״ש דמסתברא (מהא) [צ״ל דומיא] דבתי ערי חומה דתנן בהו מימות יהושע בן נון במשנה ו׳ פרק בתרא דערכין. ובתחלת *)⁠ספרא בפרשת נשא וקדש יהושע כל עיירות המוקפות חומה בקדושת מחנה ישראל. אבל לא כל ארץ ישראל ושאר עיירות שאין מוקפות חומה. ע״כ. ועיין במשנה דלקמן מ״ש בדבור שאין זבים וכו׳:
שמשלחין מתוכן את המצורעים. כתב הר״ב דבמצורע כתיב מחוץ למחנה מושבו חוץ למחנה ישראל. עיין בפירושו למתניתין דלקמן. וקצת קשיא לי דלתני בתחלה עיירות שאינן מוקפות חומה מקודשות שמוציאין מהן אבנים המנוגעות. דבקרא אל מחוץ לעיר כתיב. וכן לא תנינן בהו בסוף פרק י״ב מנגעים עיירות המוקפות חומה כדתנן הכא אלא מייתי קרא כדאיתא. ומשמע מדלא כתיב חוץ למחנה דלאו בקדושת מחנה תליא אלא מכל עיר ועיר מוציאים. והכי מייתי הר״ש מת״כ פ׳ זאת תהיה דדרשינן והשליכו (אותם) [אתהן] אל מחוץ לעיר. אתהן מחוץ לעיר ולא אדם חוץ לכל [עיר] אלא חוץ לעיירות המוקפות חומה ע״כ. ולמאי דפי׳ הר״ב בסוף פרקין בשם הגאונים. דקדושת א״י לאו ממנינא. יש לי לומר דלהכי לא נקט קדושה זו דעיירות שאינן מוקפות תומה. לפי שאינו מונה אלא הקדושות השייכים בחי. בכיוצא בזה שכתבתי בשם הר״ש במשנה ה׳. והא דתנן ומסבבין לתוכן מת. אגב גררא תנא ליה. ועיקר קדושה שילוח המצורעים:
ומסבבין לתוכן מת כו׳. לשון הר״ב מותר לנשאו בעיר ממקום למקום עד מקום שירצו כו׳. והוי מצי למתני ומכניסים כו׳ עד שירצו. והראב״ד פרק ז׳ מהלכות בית הבחירה. פי׳ אם רצו לסבבו בעיר כדי להרבות בהספדו ובכבודו עד שירצו קרוביו להוציאו מסבבין. ע״כ. וגי׳ הרמב״ם כפי מ״ש שם הכ״מ. ומשכיבין לתוכו מת. ופי׳ דהיינו שמניחין אותו במשכבו ואין קוברין אותו בעיר. עד שירצו בני המדינה כו׳. [*ומ״ש הר״ב לנשאו בעיר ממקום למקום. כלומר בכל עיר ועיר מעיר לעיר]:
{לז} הַמֻּקָּפוֹת. קְצָת קָשֶׁה, דְלִתְנֵי בַתְּחִלָּה עֲיָרוֹת שֶׁאֵין מֻקָּפוֹת מְקֻדָּשׁוֹת שֶׁמּוֹצִיאִין מֵהֶן אֲבָנִים הַמְנֻגָּעוֹת, דְּבַקְּרָא אֶל מִחוּץ לָעִיר כְּתִיב, וְכֵן מַשְׁמַע סוֹף פֶּרֶק י״ב דִּנְגָעִים, וְכֵן הוּא בְהָרַ״שׁ מִתּוֹרַת כֹּהֲנִים. וּלְפֵרוּשׁ הָרַ״ב בְּסוֹף פִּרְקִין דִּקְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לָאו מִמִּנְיָנָא יֵשׁ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מוֹנֶה אֶלָּא הַקְּדֻשּׁוֹת הַשַּׁיָּכוֹת בַּחַי. בְּכַיּוֹצֵא בָזֶה שֶׁכָּתַבְתִּי בְשֵׁם הָרַ״שׁ אוֹת ל״ב וּמְסַבְּבִין כוּ׳, אַגַּב תָּנָא לֵיהּ וְעִקַּר קְדֻשָּׁה שִׁלּוּחַ הַמְּצֹרָעִים:
{לח} וְהָוֵי מָצֵי לְמִתְנֵי וּמַכְנִיסִים כוּ׳ עַד שֶׁיִּרְצוּ. וְהָרַאֲבַ״ד פֵּרֵשׁ אִם רָצוּ לְסָבְבוֹ בָעִיר כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בְּהֶסְפֵּדוֹ וּבִכְבוֹדוֹ עַד שֶׁיִּרְצוּ קְרוֹבָיו לְהוֹצִיאוֹ, מְסַבְּבִין. וְגִרְסַת הָרַמְבַּ״ם וּמַשְׁכִּיבִין. וּפֵרוּשׁ שֶׁמְּנִיחִין אוֹתוֹ בְמִשְׁכָּבוֹ וְאֵין קוֹבְרִין אוֹתוֹ בָעִיר עַד שֶׁיִּרְצוּ בְנֵי הַמְּדִינָה. וּמַה שֶּׁכָּתַב הָרַ״ב בָּעִיר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, כְּלוֹמַר בְּכָל עִיר וָעִיר מֵעִיר לְעִיר:
מט) עיירות המוקפות חומה
מימות יהושע בן נון:
נ) שמשלחים מתוכן את המצורעים
היינו אסורא אבל אינו לוקה רק בשנכנס המצורע לירושלים [רמב״ם פ״ג מביאת מקדש ה״ח]:
נא)
ר״ל מותר לסבב המת בהעיר שמת בה. ממקום למקום כדי להרבות הספד לכבודו קודם שיוציאוהו להקברות שרחוק מהעיר [כב״ב פ״ב מ״ט]:
נב) יצא אין מחזירין אותו
אסור להכניסו שוב להעיר מדרבנן. דמדאורייתא אפי׳ למחנה לויה. דהיינו להר הבית שרי להכניסו. ומכ״ש לתוך העיר שהוא מחנה ישראל (כסוטה ד״נ) [ומ״ש הר״ב כדי לקברו שם. במח״כ. זה בכל עיר שבא״י אסור. (ב״ב פ״ב מ״ט) וכ״כ קשה להרמב״ם בחירה (פ״ז הי״ג) שכ׳ אין קוברין בתוכו מת עד שירצו טובי העיר ותמוה הרי זה בכל דוכתא אסור וצ״ע]:
ט) כך פירשו רבותינו. ול״מ היה נ״ל דמדקאמר לתוכה ולא בתוכה. משמע טפי. דאפילו לא מת באותה עיר. רק שכשמוליכין אותו לקברו רוצים להעבירו דרך העיר. אף שיכולין להוליכו לביה״ק בדרך אחר שקרוב יותר. אפ״ה רשאין להוליכו ולהעבירו דרך העיר. אע״ג שהוא רחוק יותר ומה״ט נקט שפיר לשון מסבבין ולא נקט מכניסין (ערתוי״ט) היינו כדי לאשמעינן דשרי אף שהוא דרך סיבוב. מדרחוק טפי. אולם מרבינו הרמב״ם (בחירה פ״ז הי״ג) לא משמע כן:
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזהכל
 
(ח) לִפְנִים מִן הַחוֹמָה מְקֻדָּשׁ מֵהֶם, שֶׁאוֹכְלִים שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. הַר הַבַּיִת מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין זָבִים וְזָבוֹת, נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת נִכְנָסִים לְשָׁם. הַחֵיל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין גּוֹיִם וּטְמֵא מֵת נִכְנָסִים לְשָׁם. עֶזְרַת נָשִׁים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם נִכְנָס לְשָׁם, וְאֵין חַיָּבִים עָלֶיהָ חַטָּאת. עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה, שֶׁאֵין מְחֻסַּר כִּפּוּרִים נִכְנָס לְשָׁם, וְחַיָּבִין עָלֶיהָ חַטָּאת. עֶזְרַת הַכֹּהֲנִים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה, שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִים לְשָׁם אֶלָּא בִשְׁעַת צָרְכֵיהֶם, לִסְמִיכָה לִשְׁחִיטָה וְלִתְנוּפָה.
Inside the wall [of Jerusalem] is more holy than these, because there the less holy [offerings] and the second tithe are eaten. The Temple Mount has greater sanctity, because men and women with discharges, menstruating women, and women who have given birth may not enter there. The Cheil [a low fence around the Temple, which served as a boundary, beyond which entry to those impure was prohibited] has higher sanctity, because gentiles and people contaminated with corpse impurity may not enter there. The women's courtyard has higher sanctity, because a tevul yom may not enter there, but they are not liable for a sin offering for doing so. The Israelites' courtyard has higher sanctity, because one who lacks atonement may not enter there, and is liable for a sin offering for doing so. The priests' courtyard has higher sanctity, because the Israelites may not enter there except at the time of their [ritual] requirements: the laying on of hands, the slaughter, and the wave-offering.
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןעודהכל
[יא] לִפְנִים מִן הַחוֹמָה מְקֻדָּשׁ מֵהֶן, שֶׁאוֹכְלִים שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי.
הַר הַבַּיִת מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין זָבִים וְזָבוֹת, נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת נִכְנָסִים לַשָּׁם.
הַחֵיל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין גּוֹיִם וּטְמֵא מֵת נִכְנָסִין לַשָּׁם.
[יב] עֲזָרַת הַנָּשִׁים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם נִכְנָס לַשָּׁם, וְאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ חַטָּאת.
עֲזָרַת יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה, שֶׁאֵין מְחֻסַּר כִּפּוּרִין נִכְנָס לַשָּׁם, וְחַיָּבִין עָלֶיהָ חַטָּאת.
עֲזָרַת הַכֹּהֲנִים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה, שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לַשָּׁם אֶלָּא בְשָׁעַת צָרְכֵיהֶן: לִסְמִיכָה, לִשְׁחִיטָה, לִתְנוּפָה.
לפנים מן החומה. ירמוז אל חומת ירושלים אמר השם בבכור והם קדשים קלים כמו שהתבאר בחמישי מזבחים לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה במקום אשר יבחר ה׳ אלהיך בו ובמעשר שני כתיב ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך ואכלת שם (דברים יד) ודע שישראל היו במדבר על שלשה סדרים. מחנה ישראל והם הארבע מחנות. מחנה לויה והוא מאמר השם וסביב למשכן יחנו (במדבר א). ומחנה שכינה והוא חצר אהל מועד ומה שבתוכו ובכמותם המדרגות לדורות. מפתח ירושלים ועד הר הבית מחנה ישראל. ומפתח הר הבית עד פתח העזרה ר״ל שער נקנור מחנה לויה. ומפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה. וכבר התבאר זה בתחלת ספרי. ולשון התוספתא כשם שהיו במדבר שלש מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל כך היו בירושלים מפתח ירושלים ועד הר הבית מחנה ישראל. מפתח הר הבית עד שער נקנור מחנה לויה. משער נקנור ולפנים מחנה שכינה. והן הן קלעין שהיו במדבר. והנה נבאר הפסוק אמר (שם ה) וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש היה עולה בדעתנו ששלשתן צרוע וזב וטמא נפש ירוחקו למקום אחד. לולי שמצאנו אמרו במצורע (ויקרא יג) בדד ישב וכאשר מצאנו המצורע אשר הוא יותר חזק הטומאה מהזב לפי שהוא מטמא בביאה כמו שקדם כבר הפריד לו מקום והרחיקו יותר משאר הטמאים ידענו שכל מי שהוא חזק בטומאתו יהיה מקומו יותר רחוק והוא אמרם שומע אני שלשתן במקום אחד ת״ל במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. מצורע היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל מה מצורע שטומאתו חמורה וחמור שילוחו משילוח חבירו אף כל שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו הנה לזה השרש רחקנו המצורע חוץ לשלש מחנות ויצא מן ירושלים וזב וזבה ונדה ויולדת חוץ לב׳ מחנות יצאו מהר הבית. ולא נרחיק טמא מת זולת ממחנה שכינה והוא לפנים מהר הבית לפי שטומאת מת לא יטמא באבן מסמא וזב וזבה ונדה ויולדת מטמאים באבן מסמא כמו שקדם. ובתוספתא ולא טמא מת בלבד אלא אפילו מת עצמו [שנאמר] ויקח משה את עצמות יוסף עמו (שמות יג) עמו במחנה לויה. וע״י ההקש יהיה טמא מת מותר ליכנס לחיל ולעזרת נשים שהכל בדמיון מחנה לויה כמו שהקדמנו להיותן שוין. כבר ביארו בתוספתא ואמרו החיל ועזרת נשים מעלה יתירה בבית העולמים והטמאים שנכנסו לשם פטורים ולא נרחיק טבול יום מן החיל כמו מה שהרחקנו טמא מת לפי שטבול יום כבר נטהר. בשלישי מטבול יום אמרו וחכ״א אין טבול יום טמא והרחקנו מעזרת נשים טבול יום ולא נרחיק מחוסר כפורים לפי שטבול יום אסור בתרומה ומחוסר כפורים מותר בתרומה כמו שקדם וזה כולו על השרש הנזכר כל שטומאתו חמורה מטומאת חבירו חמור שילוחו משלוח חבירו וענין חייבין עליה חטאת שהטמא כאשר נכנס לעזרת ישראל ובמה שאחריו בשגגה הוא חייב חטאת לפי מה שהתבאר בשבועות (דף יד:) וזולתו וכבר ביארנו בזבחים ששחיטה כשרה בזרים ולזה כבר יכנס ישראל לעזרת כהנים וישחט שם הקרבן. ובתוספתא (פ״א) נכנסו מצורעים לפנים מן החומה לוקין את הארבעים. זבים וזבות נדות ויולדות להר הבית לוקין פ׳ ואמרו הנה חומה ירצה בו חומת ירושלים. אמנם חומת איזה מדינה תהיה בארץ ישראל ואע״פ שנוציא ממנה המצורע הנה אם נכנס בה לא יחייבהו מלקות. ושיעור זאת הברייתא אצלי שמצורע שנכנס להר הבית או זב שנכנס לחיל לוקין שמונים. וזהו אשר ביארנו על השרשים לפי שכל מקום מהן שמור עליו בגדרו.
לפנים מן החומה. היינו מחומת ירושלים. ועוד מקודש לכמה דברים דלא תנן הכא כגון לענין שוחט את התודה לפנים מן החומה ולחמה חוץ לחומה ולענין שוחט על חמץ לר׳ יוחנן דאמר בפרק התודה (דף עח:) ובפרק תמיד נשחט (דף סג.) חוץ לחומת בית פאגי ועוד נפקא מינה לענין המראה דזקן ממרא כדאמרי׳ בפ״ק דסנהדרין דאם מצאן בבית פאגי והמרה עליהם אינה המראה.
קדשים קלים ומעשר שני. דכתיב (דברים יב) ובאת שמה והבאתם שמה וכתיב (שם) לא תוכל לאכול בשעריך.
הר הבית. ה׳ מאות אמה על חמש מאות אמה היה כדתנן במס׳ מדות (פ״ב) ובו היה בהמ״ק בנוי ומשם מתחיל מחנה לויה ושיעורו עד שער נקנור הוא שער של עזרת ישראל כדתניא בתוספתא דכלים פ״ק מפתח הר הבית עד שער נקנור מחנה לויה משער נקנור ולפנים מחנה שכינה ובפרק אלו דברים (פסחים סח.) דרשי מקראי דזב משתלח חוץ לשתי מחנות אבל טמא מת מותר כדפרישית ועובדי כוכבים נמי אע״פ שגזרו עליהם שיהו כזבים לכל דבריהם כדאיתא בפרק בנות כותים (דף לד.) לענין שילוח מחנות לא גזרו עלייהו אלא כטמאי מתים.
החיל מקודש. לפנים מהר הבית היה סורג גבוה עשרה טפחים ולפנים ממנו החיל עשרה אמות ושתים עשרה מעלות היו שם כדתנן במס׳ מדות (פ״ב).
שאין עובדי כוכבים וטמאי מתים נכנסים לשם. היינו מדרבנן דמדאורייתא אפילו בעזרת נשים שרי שכל זה מחנה לויה עד עזרת ישראל ששם שער ניקנור כדפרישית.
עזרת נשים. אחר החיל היתה עזרת נשים אורך מאה ושלשים וחמש על רוחב מאה ושלשים וחמש.
שאין טבול יום נכנס לשם. מדרבנן כדאמר רבי יוחנן בפ׳ קמא דיבמות (דף ז:) דבר תורה אפילו עשה אין בו שנאמר ויעמוד יהושפט בקהל יהודה לפני החצר החדשה מאי חדשה אמר רבי יוחנן שחידשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס במחנה לויה ולא בכל מחנה לויה גזרו אלא בעזרת נשים לבד כדתנן הכא ומשמע הכא אפילו טבול יום (*צ״ל דזב) וזב וזבה ונדה ויולדת שרי במחנה לויה חוץ מעזרת נשים ואפילו בעזרת נשים נמי שרי הכא מחוסר כפורים מדלא חשיב ליה אלא בעזרת ישראל דחשיב ליה למעלה. וכך משמע בההיא דיבמות דבבעל קרי איירי דאתקש לזב וצריך לומר דקסבר האי תנא טבול יום דזב לאו כזב דמי. ופלוגתא היא בפרק שני דזבחים (דף יז:) דאיכא מאן דאמר דאפילו מחוסר כיפורים דזב כזב דמי וכל שכן טבול יום. עוד בנזיר פ׳ שלשה מינים (דף מה.) טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים ובפרק קמא דיבמות הארכתי.
עזרת ישראל מקודשת. הוה מצי למימר שאפילו טהור טעון טבילה כדתנן בפ׳ אמר להם הממונה (דף ל.) אין אדם נכנס לעזרה אפילו טהור עד שיטבול.
וחייבין עליה חטאת. שאר טמאין כגון זב ומצורע שנכנס לפנים מן מחיצתו באזהרה דליכא כרת אלא במחנה שכינה דמשכן ומקדש כתיב ובפ׳ הקומץ רבה (דף כז:) תנא מחוסר כפורים שנכנס לעזרה שוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ואין צ״ל טבול יום ושאר כל הטמאים.
עזרת כהנים מקודשת. במס׳ מדות (פ״ב) עזרת ישראל היה אורך מאה ושלשים וחמש על רוחב אחת עשרה וכן עזרת כהנים היתה אורך מאה ושלשים וחמש על רוחב אחת עשרה וראשי פספסין מבדילין בין עזרת ישראל לעזרת כהנים ר׳ אליעזר בן יעקב אומר מעלה היתה גבוה אמה והדוכן נתון עליה וכן שלש מעלות של חצי אמה נמצאת עזרת כהנים גבוהה מעזרת ישראל שתי אמות ומחצה.
לסמיכה. סמיכה אי אפשר אלא בבעלים כדאמרינן בס״פ שתי מדות (דף צג:) ידו ולא יד שלוחו וכן תנופה אמרינן בס״פ כל המנחות באות מצה (דף סא:) כהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף ואע״ג דאפשר בעזרת ישראל לא אסרו ליכנס. וכן שחיטה ואע״ג דאפשר בעזרת ישראל ואפשר נמי בכהנים.
לִפְנִים מִן הַחוֹמָה. מֵחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם:
שֶׁאוֹכְלִים שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. דִּכְתִיב (דברים יב) וּבָאתָ שָׁמָּה וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה וְגוֹ׳, וּכְתִיב (שם) לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ וְגוֹ׳:
הַר הַבַּיִת. חָמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה עַל חָמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה הָיָה, וּבוֹ הָיָה בֵית הַמִּקְדָּשׁ בָּנוּי, וּמִשָּׁם מַתְחִיל מַחֲנֵה לְוִיָּה וְשִׁעוּרוֹ עַד שַׁעַר נִיקָנוֹר, מִשַּׁעַר נִיקָנוֹר וְלִפְנִים מַחֲנֵה שְׁכִינָה, וּמֵהַר הַבַּיִת וְלַחוּץ עַד חוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל:
שֶׁאֵין זָבִים וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת נִכְנָסִים לְשָׁם. דִּכְתִיב (במדבר ה) וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכָל טָמֵא לָנָפֶשׁ, שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן יוֹצְאִים לְמָקוֹם אֶחָד, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּמְּצֹרָע בָּדָד יֵשֵׁב, אַלְמָא אֵינוֹ מְשֻׁלָּח לְמָקוֹם שֶׁזָּב וּטְמֵא מֵת מְשֻׁלָּחִים. וּמַה מְּצֹרָע שֶׁטֻּמְאָתוֹ חֲמוּרָה חָמוּר שִׁלּוּחוֹ מִשִּׁלּוּחַ חֲבֵרוֹ דִּכְתִיב (ויקרא יג) מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ, לְפִיכָךְ מְשֻׁלָּח חוּץ לִירוּשָׁלַיִם, אַף זָבִים וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת שֶׁטֻּמְאָתָן חֲמוּרָה מִטֻּמְאַת מֵת, שֶׁעוֹשׂוֹת מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וּמְטַמְּאוֹת בְּאֶבֶן מְסָמָא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּטֻמְאַת מֵת, חָמוּר שִׁלּוּחָן מִשִּׁלּוּחַ חֲבֵרָן. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר, מְצֹרָע מְשֻׁלָּח חוּץ לִירוּשָׁלַיִם שֶׁהִיא כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וְזָבִים וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת מְשֻׁלָּחוֹת מֵהַר הַבַּיִת, שֶׁהוּא מַחֲנֵה לְוִיָּה, וּמֻתָּרוֹת בִּירוּשָׁלַיִם. טְמֵא מֵת וַאֲפִלּוּ מֵת עַצְמוֹ מֻתָּר בְּהַר הַבַּיִת, וּמְשֻׁלָּח מִשַּׁעַר נִיקָנוֹר וְלִפְנִים, שֶׁהוּא מַחֲנֵה שְׁכִינָה:
הַחֵיל. לִפְנִים מֵחוֹמַת הַר הַבַּיִת הָיָה כֹתֶל גָּבֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְהוּא נִקְרָא סוֹרֵג, וְלִפְנִים מִמֶּנּוּ הַחֵיל עֶשֶׂר אַמּוֹת:
שֶׁאֵין נָכְרִים וּטְמֵאֵי מֵתִים נִכְנָסִים לְשָׁם. אַף עַל גַּב דְּרַבָּנָן גַּזּוּר עַל הַנָּכְרִים שֶׁיִּהְיוּ כְּזָבִים לְכָל דִּבְרֵיהֶם, לְעִנְיַן שִׁלּוּחַ מַחֲנוֹת לֹא גַזּוּר עֲלַיְהוּ אֶלָּא כִּטְמֵאֵי מֵתִים. וְהַאי דִּטְמֵאֵי מֵתִים אֵין נִכְנָסִים מִן הַחֵיל וְלִפְנִים, הַיְנוּ מִדְּרַבָּנָן. דְּמִדְּאוֹרַיְתָא אֲפִלּוּ בְעֶזְרַת נָשִׁים שָׁרֵי, שֶׁכָּל זֶה מַחֲנֵה לְוִיָּה עַד עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁם שַׁעַר נִיקָנוֹר:
עֶזְרַת נָשִׁים. לִפְנִים מִן הַחֵיל הָיְתָה, אֹרֶךְ מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ עַל רֹחַב מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ:
שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם נִכְנָס לְשָׁם. יְהוֹשָׁפָט וּבֵית דִּינוֹ גָּזְרוּ עַל טְבוּל יוֹם שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְעֶזְרַת נָשִׁים, דִּכְתִיב (דברי הימים ב כ) וַיַּעֲמֹד יְהוֹשָׁפָט בִּקְהַל יְהוּדָה וְגוֹ׳ לִפְנֵי הֶחָצֵר הַחֲדָשָׁה, וְאָמְרוּ בַגְּמָרָא מַאי הֶחָצֵר הַחֲדָשָׁה, שֶׁחִדְּשׁוּ בָהּ דְּבָרִים וְאָמְרוּ טְבוּל יוֹם אַל יִכָּנֵס בְּמַחֲנֵה לְוִיָּה. וְלֹא בְכָל מַחֲנֵה לְוִיָּה גָּזְרוּ, אֶלָּא בְעֶזְרַת נָשִׁים בִּלְבַד. וְגָזְרוּ עַל טְבוּל יוֹם וְלֹא גָזְרוּ עַל מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, לְפִי שֶׁטְּבוּל יוֹם אָסוּר בַּתְּרוּמָה וּמְחֻסָּר כִּפּוּרִים מֻתָּר בַּתְּרוּמָה, וְכָל שֶׁטֻּמְאָתוֹ חֲמוּרָה מֵחֲבֵרוֹ חָמוּר שִׁלּוּחוֹ מִשִּׁלּוּחַ חֲבֵרוֹ:
עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל. לִפְנִים מֵעֶזְרַת נָשִׁים הָיְתָה, אֹרֶךְ מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ עַל רֹחַב אַחַת עֶשְׂרֵה. וְכֵן עֶזְרַת כֹּהֲנִים הָיְתָה אֹרֶךְ מֵאָה שְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ עַל רֹחַב אַחַת עֶשְׂרֵה, וְרָאשֵׁי פִסְפְּסִין הָיוּ מַבְדִּילִים בֵּין עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת הַכֹּהֲנִים:
שֶׁאֵין מְחֻסַּר כִּפּוּרִים נִכְנָס לְשָׁם. הוּא הַדִּין דַּהֲוֵי מָצֵי לְמִתְנֵי שֶׁאֵין טָהוֹר נִכְנָס לְשָׁם עַד שֶׁיִּטְבֹּל, דְּהָכִי תְנַן בְּפֶרֶק אָמַר לָהֶן הַמְמֻנֶּה, אֵין אָדָם טָהוֹר נִכְנָס לָעֲזָרָה עַד שֶׁיִּטְבֹּל:
וְחַיָּבִין עָלֶיהָ חַטָּאת. הַטְּמֵאִים שֶׁנִּכְנְסוּ שָׁם בִּשְׁגָגָה:
לִסְמִיכָה. לִסְמֹךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ. וְאִי אֶפְשָׁר אֶלָּא בַבְּעָלִים, דִּכְתִיב וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ, וְלֹא יַד שְׁלוּחוֹ:
לִשְׁחִיטָה. שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְשֵׁרָה בְזָר. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר בְּכֹהֲנִים, וְאֶפְשָׁר נַמִּי לְזָר לִשְׁחֹט בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ הָכִי לֹא אָסְרוּ לְיִשְׂרָאֵל לִכָּנֵס בְּעֶזְרַת כֹּהֲנִים לִשְׁחֹט הַקָּרְבָּן:
וְלִתְנוּפָה. דְּכֹהֵן מֵנִיחַ יָדוֹ תַחַת יַד הַבְּעָלִים וּמֵנִיף:
לפנים מן החומה – from the wall of Jerusalem.
שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני – as it is written (Deuteronomy 12:5-6): “[But only to the site that the LORD your God will choose amidst all your tribes as His habitation, to establish His name there.] There you are to go, and there you are to bring [your burnt-offerings and other sacrifices], and it is written (Deuteronomy 12:17): “You may not partake in your settlements [of the tithes of your new grain or wine or oil].” (see also Tractate Makkot, Chapter 3, Mishnah 3).
הר הבית – it was five-hundred cubits by five-hundred cubits, and in it the Temple was built, and from there begins the Levitical camp and its measurement [is] until the Nicanor Gate, from the Nicanor Gate inward is the camp of God’s presence, and from the Temple Mount towards the outside until the wall of Jerusalem is the camp of Israel (see also Tractate Middot, Chapter 2, Mishnah 12).
שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם – as it is written (Numbers 5:2): “[Instruct the Israelites] to remove from camp anyone with an eruption or a discharge and anyone defiled by a corpse,” I hear that all three (i.e., a man with gonorrhea/a woman with a flux, menstruating women and women after childbirth) go out to one place, the inference teaches us regarding a leper (Leviticus 13:46): “[He shall be impure as long as the disease is on him. Being impure,] he shall dwell apart,” so we see that he is not sent to the place that the man with gonorrhea/flux and someone defiled to a corpse are sent, and just as a leper whose defilement is more severe, his banishment from the banishment of his fellow as it is written (Leviticus 13:46): “his dwelling shall be outside the camp,” therefore he is exiled outside of Jerusalem, even those men with gonorrhea or women with flux, menstruating women and women following childbirth whose defilement is graver than the defilement of coming in contact with a corpse, that make [defilement by] lying and sitting and the very heavy stone (leading to that which is beneath it becoming ritually impure) which is not the case for someone defiled through contact with a corpse, their exile is greater than the exile of their fellows. It is found that one states, that a leper is exiled outside of Jerusalem which is opposite the camp of Israel. Men with gonorrhea/flux and women with a flux and menstruating women and women after childbirth are exiled from the Temple Mount. That this is the camp of the Levites, but they are permitted in Jerusalem. A person defiled by contact with a corpse and even the corpse itself are permitted on the Temple Mount and is exiled from Nicanor Gate and within, which is the camp of the Divine Presence/Shekhina.
החיל (the rampart – a low wall surrounding the Temple courtyard and he buildings within it) – inside from the Temple Mount wall was a wall ten handbreadths high and it is called סורג/one of the approaches of the Temple fortification (see Tractate Middot, Chapter 2, Mishnah 3), and ten cubits inside from this is the rampart/חיל.
שאין נכרים וטמאי מתים נכנסים לשם – even though that the Rabbis decreed regarding the heathens that they will be like people with gonorrhea/flux for all their things, for the matter of exile from the camps, they did not decree anything upon them other than that they are like those who have been defiled through contact with a corpse. And this – that those who have been defiled through contact with a corpse they do not enter from the rampart/חיל and [further] inside, that is from the Rabbis. But according to the Torah-law, even in the Women’s Courtyard/עזרת נשים (which was the largest in the Temple, demarcated from the Israelite’s courtyard by the Gate of Nicanor – which was square: 135 cubits by 135 cubits. Men and women stood there and its sanctity was greater than that of the rampart and the Temple Mount). For all this was the Levite’s Camp until the Israelite courtyard where the Gate of Nicanor was.
עזרת נשים – inside from the rampart/חיל it was 135 cubits by 135 cubits.
שאין טבול יום נכנס לשם – Jehoshaphat and his legal court decreed (see Tractate Yevamot 7a and Tractate Pesahim 92a) on the one who immersed that day/טבול יום (but a Kohen who had just immersed following a period of impurity cannot partake of heave-offering/Terumah until after nightfall; see Tractate Berakhot, Chapter 1, Mishnah 1) that he/she should not enter into the Women’s Courtyard. As it is written (II Chronicles 20:5): “Jehoshaphat stood in the congregation of Judah and Jerusalem in the House of the LORD at the front of the new court.” And they stated in the Gemara (see above): “What is the new court?” That they renewed things in it and stated, that a person who has just immersed following a period of impurity/טבול יום cannot enter into the Levite camp, but not in all of the Levite camp, but rather only [not] in the Women’s Court alone. And they decreed on the person who has just immersed following a period of impurity but did not make a decree on someone lacking atonement/מחוסר כפורים, because a person who has just immersed following a period of impurity is prohibited to [partake of] heave-offering/Terumah, but someone lacking atonement (i.e., a sacrifice) is permitted to [partake of] heave-offering/Terumah (if that individual is a Kohen or married to one). And all whose defilement is more serious than that of his fellow, his banishment/exile is more severe than that of his fellow.
עזרת ישראל – it was inside from the Women’s Courtyard, its length was one-hundred and thirty-five by a width of eleven [cubits]. And similarly, the Courtyard of the Priests had a length of one-hundred and thirty-five by a width of eleven [cubits], and the cut and polished stone block/mosaic would divide between the Israelite courtyard and the Courtyard of the Priests.
שאין מחוסר כפורים נכנס לשם – and the same law applies that it (i.e., the Mishnah) is able to teach that a ritually pure person is not able to enter there until he immerses [in a Mikveh], for this is taught [in the Mishnah] in the chapter "אמר להם הממונה"/The supervisor said to them [Tractate Yoma, Chapter 3, Mishnah 3]: “No pure person enters the Temple courtyard until he immerses [in a Mikveh” [Talmud Yoma 30a].
וחייבים עליה חטאת – the impure who entered there inadvertently.
לסמיכה – to press his hand on the head of his sacrifice (to indicate ownership) and that is impossible other than its owners, as it is written (Leviticus 3:8): “and lay his hand [upon the head of his offering], and not the hand of his agent.
לשחיטה – that slaughter can be done by a foreigner (i.e., non-Kohen), and even though that it is possible for Kohanim [to perform the slaughter], it is also possible for a “foreigner” to slaughter in the Israelite courtyard, nevertheless they did not prohibit an Israelite to enter into the Priest’s Courtyard to slaughter the sacrifice.
ולתנופה – that the Kohen places his hand under the hand of the owners and waves it.
לפנים מן החומה מקודש מהם שאוכלין וכו׳. ועוד מקודש לכמה דברים דלא תנן הכא כגון לענין שוחט את התודה בפנים ולחמה חוץ לחומה ולענין שוחט על חמץ אליבא דר׳ יוחנן [הגהה בפי׳ הרא״ש ז״ל אליבא דריש לקיש] בפ׳ התודה. פי׳ דאיתא התם ובפ׳ תמיד נשחט אמתני׳ דהשוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה דאמר ריש לקיש לעולם אינו חייב עד שיהא לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה עמו בעזרה ור׳ יוחנן אמר אע״פ שאין עמו בעזרה אלא חוץ לחומת בית פאגי חייב. ועוד נ״מ לענין המראה דזקן ממרא דאם המרה עליהן בבית פאגי אינה המראה כדאמרי׳ בפ״ק דסנהדרין. הר״ש ז״ל:
שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסין לשם. וגם בועלי נדות דהא תנן בפרק בתרא דזבין ובועל נדה כטמא מת שכן פסק הרמב״ם ז״ל שם בהלכות בית הבחירה גם בפ״ג דהלכות ביאת מקדש:
שאין ט״י וכו׳. משמע מהכא דאפי׳ ט״י דזב וזבה ונדה ויולדת שרי במחנה לויה חוץ מעזרת נשים וצריך לומר דקסבר האי תנא טבול יום דזב לאו כזב דמי דאיכא מאן דסבר בפ׳ שני דזבחים דאפילו מחוסר [כפורים] דזב כזב דמי וכ״ש טבו״י. הר״ש ז״ל:
עזרת הכהנים מקודשת ממנה. תימה אמאי לא חשיב מעלה שהיתה בין עזרת כהנים למזבח דבמסכת מדות קחשיב מקום דריסת הכהנים אחת עשרה אמה המזבח ל״ב אמה בין האולם ולמזבח כ״ב אמה ומשמע הכא שאין ישראל נכנסים לצרכיהן אלא בעזרת כהנים אבל לא לדרוס המזבח ולצפונו ושמא הכל בכלל עזרת כהנים. הרא״ש ז״ל. וכתב הרי״א ז״ל מצאתי כתוב גליון מדלא קתני עזרת ישראל מקודשת מעזרת נשים שאין נשים נכנסות לשם אלא לצרכן ש״מ דליכא איסורא כלל ע״כ:
לפנים מן החומה מקודש מהם שאוכלים שם קדשים קלים. כתב הר״ש ועוד מקודש לכמה דברים. דלא תנן הכא כגון לענין שוחט את התודה לפנים מן התומה [ולחמה] חוץ לחומה לרבי יוחנן דאמר פרק התודה (דף עח) חוץ לחומת בית פאגי. וכדפי׳ שם הר״ב במשנה ג׳. ועוד נפקא מינה לענין שוחט על חמץ וכו׳ ולענין המראת זקן כו׳:
שאוכלים שם קדשים קלים. פי׳ הר״ב דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה. וכן לשון הר״ש. ובחנם נקטי ובאת שמה שאינו תחלת המקרא. אבל הוא סופו דשל לפני והבאתם שמה. ושיטפא דלישנא דפ״ק דר״ה דף ד ודף ו נקטי. והתם אצטריך משום בל תאחר. וכן נמי בפ״ק דחגיגה דף ד. לענין טמא שפטור מן הראיה. שכל שישנו בביאה ישנו בהבאה כו׳. אבל הכא אין צורך להביא ובאת שמה וכן לא כתבו הר״ב בספ״ה דזבחים ובעיקר הראיה ממקרא זה דוהבאתם שמה. יש עליה קושיות וכתבתי שם בס״ד:
הר הבית כו׳. כתב הר״ב משם מתחיל מחנה לויה כו׳ לשון התוספתא כשם שהיו במדבר ג׳ מחנות. מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל. כך היו בירושלים. מפתח ירושלים כו׳. הרמב״ם. ומ״ש הר״ב משער נקנור ולפנים ואין השער עצמו בכלל. כמ״ש במשנה ה׳ פ״ק דסוטה [ד״ה ומטהרין]:
שאין זבים וזבות כו׳. כתב הר״ב דכתיב וישלחו מן המחנה וכו׳. ומה מצורע שטומאתו חמורה כו׳ ולפיכך משולח חוץ לירושלים. וכתב הרמב״ם. דהא דתנן לעיל שמשולח חוץ לכל עיר מוקף חומה שאינו בזה הלאו ללקות עליו. א בחבורו לא ראיתי שכתב כן. לא בפ״ז מהלכות ב״ה. ולא בפ״י מהלכות טומאת צרעת. ובפי״ט מהלכות סנהדרין שהוא מונה שם כל חייבי מלקות. כתב זב וכיוצא בו שנכנס להר הבית. וזה תימה שלא כתב ומצורע שנכנס לירושלים אי נמי לעיירות מוקפות חומה. ומ״ש הר״ב אף זבים וזבות כו׳ שטומאתן חמורה. וכך אמרו בתחלת ספרי והביאה הרמב״ם מצורע היה בכלל ויצא מן הכלל ולימד על הכלל מה מצורע שהוחמרה טומאתו וכו׳. ומ״ש הר״ב טמא מת ואפילו מת עצמו מותר בהר הבית בתוספתא שנא׳ (שמות יג) ויקח משה את עצמות יוסף עמו [עמו] במחנה לויה. הרמב״ם. ומייתי לה בגמרא פ״ג דסוטה דף כ. ובפ״ו דפסחים דף סו: [וכן בנזיר מח.]:
החיל. לשון הר״ב לפנים מחומת הר הבית [היה] כותל כו׳. והוא נקרא סורג. במשנה ג׳ פ״ב דמדות. ושם פירש הר״ב מחיצה העשויה נקבים נקבים כו׳. עשויה מדפי עץ כו׳:
שאין עובדי כוכבים וטמאי מת נכנסים. כ׳ הר״ב אע״ג דרבנן גזור על העובדי כוכבים שיהיו כזבים לכל דבריהם. כמ״ש הר״ב במ״ג פ״ד דנדה:
שאין טבול יום נכנס לשם. כתב הר״ב יהושפט ובית דינו גזרו על טבול יום שלא יכנס לעזרת נשים. דכתיב וכו׳ ואמרו בגמרא מאי החצר החדשה כו׳. בפ״ק דיבמות דף ז. וכתבו התוס׳ וא״ת מנא לן שחדשו מטבול יום. דלמא חדשו ממת עצמו. וי״ל דמשמע ליה שלא חדשו אלא על החצר וחצר היינו עזרת נשים. כדמוכח ביחזקאל. ואילו טמא מת אסור אף בחיל. ע״כ:
עזרת ישראל. כתב הר״ב לפנים מעזרת נשים וכו׳ וראשי פספסין היו מבדילין כו׳. כת״ק ספ״ב דמדות וראב״י חולק שם. וכוותיה מפרש הר״ב שם משנה ד לענין גבהות קרקע פתח ההיכל. כמו שפירשתי שם בס״ד. והר״ש הביא גם דברי ראב״י:
וחייבים עליה חטאת. לשון הר״ב הטמאים שנכנסו שם בשגגה. וז״ל הר״ש. דליכא חיוב כרת אלא במחנה שכינה. דמשכן ומקדש כתיב. ובפרק הקומץ רבה (דף כז) תנא מחוסר [כפרה] שנכנס לעזרה שוגג. חייב חטאת. במזיד ענוש כרת. ואצ״ל טבול יום. ושאר כל הטמאים ע״כ. ובפ״ו דנזיר דף מה. טמא יהיה לרבות טבול יום. עוד טומאתו בו. לרבות מחוסר כפרה:
{לט} קָדָשִׁים קַלִּים. וְעוֹד מְקֻדָּשׁ לְכַמָּה דְבָרִים דְּלֹא תְנַן הָכָא, כְּגוֹן לְעִנְיַן שׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה לִפְנִים מִן הַחוֹמָה וְלַחְמָהּ חוּץ לַחוֹמָה. וְעוֹד נַפְקָא מִנַּהּ לְעִנְיַן שׁוֹחֵט עַל חָמֵץ כוּ׳, וּלְעִנְיַן הַמְרָאַת זָקֵן כוּ׳. הָרַ״שׁ:
{מ} וְאֵין הַשַּׁעַר עַצְמוֹ בִכְלָל:
{מא} וְכָתַב הָרַמְבַּ״ם דְּהָא דִתְנַן לְעֵיל שֶׁמְּשֻׁלָּח חוּץ לְכָל עִיר מֻקָּף חוֹמָה, שֶׁאֵינוֹ בְזֶה הַלָּאו לִלְקוֹת עָלָיו. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וּבְתוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים:
{מב} בַּגְּמָרָא דִפְסָחִים דַּף ס״ו יָלֵיף לֵיהּ:
{מג} וְאִם תֹּאמַר דִּלְמָא חִדְּשׁוּ מִמֵּת עַצְמוֹ. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּמַשְׁמַע לֵיהּ שֶׁלֹּא חִדְּשׁוּ אֶלָּא עַל הֶחָצֵר, וְהֶחָצֵר הַיְנוּ עֶזְרַת נָשִׁים כִּדְמוּכָח בִּיחֶזְקֵאל. וְאִלּוּ טְמֵא מֵת אָסוּר אַף בַּחֵיל. תּוֹסָפוֹת:
{מד} דְּלֵיכָּא חִיּוּב כָּרֵת אֶלָּא בְמַחֲנֶה שְׁכִינָה, דְּמִשְׁכָּן וּמִקְדָּשׁ כְּתִיב. וּבִמְנָחוֹת דַּף כ״ז תָּנָא מְחֻסָּר כִּפּוּרִים שֶׁנִּכְנַס לָעֲזָרָה שׁוֹגֵג חַיָּב חַטָּאת, בְּמֵזִיד עָנוּשׁ כָּרֵת. הָרַ״שׁ. וּבְנָזִיר דַּף מ״ה טָמֵא יִהְיֶה, לְרַבּוֹת טְבוּל יוֹם. עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ, לְרַבּוֹת מְחֻסַּר כִּפּוּרִים:
נג) לפנים מן החומה
תוך ירושלים:
נד) הר הבית
הוא הר הקודש שהיה ת״ק על ת״ק אמה והבהמ״ק בנוי באמצעיתן:
נה) שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם
ובכלל זבים יש נמי בעל קרי שאסור ג״כ שם [כפסחים ס״ז ב׳. וערכ״מ פ״ז מבחירה הט״ו] [ורב״א כתב דהנך מעלות דהר הבית דאו׳ הם וזהו דלא כהראב״ד [דפ״ז מבחירה]: ותמוה דהרי כל חוץ משער נקנור שהוא בין עזרת נשים לעזרת ישראל [כספ״ב דמדות. ודלא כטעות המדפיסים בציור ביהמ״ק שהדפיסו בסוף פי׳ הרמב״ם למדות]. כולו נקרא מחנה לויה [כרמב״ם פ״ג ממקדש ה״ב] ועד שם אפי׳ מת עצמו מותר להכניס מדאו׳ [כפסחים ס״ז א׳] ורק משם ואילך מחנה שכינה הוא] אמנם מוסגר וכ״ש מוחלט משולח מדאו׳ מירושלים ומכל עיר המוקפת חומה בא״י שנקראו מחנה ישראל [כלעיל מ״ז]. ולהכי לא חשיב תנא להנך טמאים הכא:
נו) החיל
דלפנים מחומת הר הבית היה בכל צד מהביהמ״ק שבאמצע רווח כפי צורך התשמיש באותו מקום [כרפ״ב דמדות] אח״כ היה חומה נמוכה שוה לקרקעית המקום שלמעלה מהחומה ולפנים ממנה. ועל חומה זו היה בנוי הסורג גבוה י״ט. ומהסורג הזה היה ריוח יו״ד אמות עד חומת העזרה. וכל ריוח ההוא נקרא חיל על שם החומה הנמוכה לחוצה לה. מדהיה הריוח ההוא נראה כעוביה של אותה חומה והיינו משום דראש החומה זו שוה לרצפת אותו מקום:
נז) שאין עובדי כוכבים
דאף שהן כזבים מד״ס. אפ״ה היו מותרים לכנוס עד החיל. דלענין שלוח מחנות שוויינהו רק כטמא מת:
נח) וטמא מת
וגם טמא מת אסור מדאורייתא רק משער נקנור ולפנים. וכמש״ל. וריוח השער עצמו כלחוץ ורק מדרבנן אסור משער עזרת נשים [אב״י לדעתי צ״ל מהחיל] ולפנים:
נט) עזרת נשים
דלפנים מריוח החיל היה במזרח העזרה שער שושן. שבו נכנסין לעזרת נשים. והוא ריוח קל״ה על קל״ה אמה מוקף חומה סביב. [אבל בצד צפון ובצד דרום של הערה. היו נכנסין מיד מהחיל להעזרה שהוא מחנה שכינה דרך השערים שהיו בצפון ובדרום. וכ״כ בב׳ שערים שהיו במערב. נכנסין מיד מהחיל לעזרה]:
ס) שאין טבול יום נכנס לשם
גם זהו מד״ס. דיהושפט וסנהדרין שבימיו גזרו כך. [כפסחים צ״ב א׳]:
סא) שאין מחוסר כפורים נכנס לשם
ה״ה כל טהור עד שיטבול. רק מדבעי למתני שכשנכנס חייב חטאת. והרי טבילת טהור רק מדברי סופרים כדי שיזכור עי״ז אולי יש עליו טומאה ישנה [כיומא ד״ל ע״א]. מה שאין כן מחוסר כפורים אפילו טבל ונכנס כל שלא הקריבו קרבנותיו עדיין. אם נכנס חייב חטאת:
סב) וחייבין עליה חטאת
אם נכנס לשם בשוגג:
סג) לסמיכה
לסמוך ידיו על קרבן שהביא:
סד) לשחיטה
דשחיטת קרבן כשרה גם בישראל:
סה) לתנופה
ונראה לי דהוא הדין לשאר צורך וכמו שכתבתי בס״ד בפירושינו למדות [פ״ד סי׳ מ״ז] ולצורך גדול מאוד. כגון לתקן שם הכותלים וכדומה. אפי׳ לק״ק מותר לישראל לכנוס. וא״צ להשתלשל לשם בתוך תיבות [כמדות פ״ד מ״ה] רק בדסגי בהכי. אבל בדלא סגי בזה. אז רשאין לכנס להדיא. וגם בא״א בטהורין נכנסין אפילו בטומאה [כעירובין דק״ה א׳]. מיהו שלא לצורך אפילו כהן גדול שנכנס ביו״כ לחנם להיכל לוקה ובנכנס לק״ק בכה״ג חייב מיתה בידי שמים [כמנחות כ״ז ב׳]:
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןהכל
 
(ט) בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ מְקֻדָּשׁ מִמֶּנָּה, שֶׁאֵין בַּעֲלֵי מוּמִין וּפְרוּעֵי רֹאשׁ נִכְנָסִים לְשָׁם. הַהֵיכָל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָׁם שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלָיִם. קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מְקֻדָּשׁ מֵהֶם, שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָׁם אֶלָּא כֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּחֲמִשָּׁה דְבָרִים בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ שָׁוֶה לַהֵיכָל, שֶׁאֵין בַּעֲלֵי מוּמִין, וּפְרוּעֵי רֹאשׁ, וּשְׁתוּיֵי יַיִן, וְשֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם נִכְנָסִים לְשָׁם, וּפוֹרְשִׁין מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ בִּשְׁעַת הַקְטָרָה.
Between the porch and the altar has still higher sanctity, because [priests] with blemishes and loosened hair may not enter there. The sanctuary has higher sanctity, because no one may enter there who has not washed their hands and feet. The holy of holies has greater sanctity than these, because no one may enter there except the High Priest on the Day of Atonement at the time of the service. Rabbi Yose said: In five ways [the area] between the porch and the altar is equal to the sanctuary because [priests] with blemishes, loosened hair, who have consumed wine, and who have not washed their hands and feet may not enter there, and they separate themselves from between the porch and the altar at the time of [the offering of the] incense.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןעודהכל
[יג] בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ מְקֻדָּשׁ מִמֶּנָּה, שֶׁאֵין בַּעֲלֵי מוּמִין וּפְרוּעֵי רֹאשׁ נִכְנָסִין לַשָּׁם.
הַהֵיכָל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין נִכְנָס לַשָּׁם אֶלָּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם.
[יד] בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מְקֻדָּשׁ מֵהֶן, שֶׁאֵין נִכְנָס לַשָּׁם אֶלָּא כֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשָׁעַת הָעֲבוֹדָה.
אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: חֲמִשָּׁה דְבָרִים בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ שָׁוֶה לַהֵיכָל: שֶׁאֵין בַּעֲלֵי מוּמִין וּפְרוּעֵי רֹאשׁ וּשְׁתוּיֵי יַיִן, וְשֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם נִכְנָסִין לַשָּׁם.
וּפוֹרְשִׁין בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ בְּשָׁעַת הַקְטָרָה.
נכנסין לבין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים ורגלים דברי ר״מ וחכ״א אין נכנסין אמר ר״ש הצנוע לפני רבי אליעזר אני נכנסתי לבין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים ורגלים אמר לו מי חביב אתה או כהן גדול היה שותק אמר לו בוש אתה לומר שכלבו של כהן גדול חביב הימך אמר לו רבי אמרת אמר לו אפילו כהן גדול פוצעין את מוחו בגיזרין מה תעשה שלא מצאך בעל הפול ר׳ יוסי אומר כשם שהכל פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה כך פורשין בשעת מתן דמים פר כהן משיח פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודת כוכבים ודמים של יום הכפורים הוי מה מעלה בין האולם ולמזבח ולמזבח ולהיכל אלא שלבין האולם ולמזבח נכנסין לעבודה ושלא לעבודה ולהיכל אין נכנסין אלא לעבודה בלבד.
אבא שאול אומר עליית בית קדשי הקדשים חמורה מבית קדשי הקדשים שבבית קדשי הקדשים כהן גדול נכנס לשם בכל שנה ושנה לעבודת יום הכפורים ארבע פעמים ביום ואם נכנס חמש חייב מיתה ולעליית בית קדשי קדשים אין נכנסין לה אלא לשנים לידע מה היא צריכה אמרו לו אין זו מעלה נכנסו מצורעים לפנים מן החומה לוקין את הארבעים זבין וזבות נדות ויולדות להר הבית לוקין שמונים טמא נכנס להר הבית ולא טמא מת אמרו אלא אפילו מת עצמו שנא׳ (שמות יג) ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחנה לויה ר׳ שמעון אומר החיל ועזרת נשים בבית העולמים והטמאים שנכנסו לשם פטורין.
אמר השם יתברך לאשר במקדש (ויקרא י) ראשיכם אל תפרעו ואמר (שם כא) כל איש אשר בו מום לא יקרב ועוד אמר (שמות ל) בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו ת״ק סבר שהאזהרה מליכנס להיכל לבד בלתי קדוש ידים ורגלים. ורבי יוסי סבר שאין בין האולם והמזבח ג״כ מותר למי שלא קדש ידיו ורגליו ליכנס לשם ואין הלכה כר׳ יוסי ואע״פ שהתוספתא כבר ייחס מאמרו לחכמים והמאמר הקודם לרבי מאיר והדברים החמשה השוה בהן בין האולם ולמזבח להיכל בשעת הקטרת הקטורת בהיכל וכל יום פורשין כל העם מן ההיכל. ושבין האולם ולמזבח. אולם ביום צום כפור (שני עתים) יקטיר כה״ג הקטרת בקדש הקדשים ולא תחייב הפרישה זולת מהיכל לבד ולדעת ר׳ יוסי אשר ישוה הקדושה בהיכל ובין האולם ולמזבח וישימה קדושה אחת היא אשר תהיה עשר קדושות כמו שזכר תחלה. ולשון התורה הוא ג״כ באיסור הכנסת השיכור למקדש והוא אמרו (ויקרא י) יין ושכר אל תשת וכן אזהרת כה״ג מהכנס לקדש קדשים זולת ביום הכפורים אמר (שם טז) ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו׳ בזאת יבא אהרן וגו׳ והוא יכנס בזה המקום ביום צום כפור ד׳ פעמים הראשונה בקטרת ויקטיר שם בקדש הקדשים כמו שביארנו במסכת יומא. והפעם השנית בדם הפר. והפעם השלישי בדם השעיר. והפעם הרביעי יכנס להוציא את הכף ואת המחתה מקדש הקדשים כמו שהתבאר שם. ובתוספתא (פ״א) כה״ג נכנס לשם בכל שנה ושנה לעבודת יום הכיפורים ארבע פעמים ביום ואם נכנס חמשה חייב מיתה: וכבר התבאר במדות (פ״ד) שעליה. היתה על ההיכל ובתוספתא אמר אין נכנסים לה אלא לשנים לידע מה היא צריכה רצה לומר לבית קדש הקדשים שעל עליה לפי שבית קדש הקדשים וכו׳ כמו שהתבאר שם.
בין האולם ולמזבח מקודש. כל הני דתנן הכא כגון ישראל הנכנס לעזרת כהנים שלא לצורך והא דתני בתוספ׳ דכלים (פ״א) כל הטמאים שנכנסו לפנים ממחיצותיהם הרי אלו באזהרה נכנסו לקדש הרי אלו חייבין מיתה ר׳ יהודה אומר על פני הקדש במיתה ושאר כל הבית באזהרה אינה שנויה כן בפרק הקומץ רבה (דף כז:) דהכי תניא התם וטמאים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולן בארבעים מבית לפרוכת אל פני הכפורת במיתה רבי יהודה אומר להיכל כולו ומבית לפרוכת בארבעים ואל פני הכפורת במיתה והתם דריש טעמייהו מקרא. ויש ליישב לשון התוספתא להיות שוה לזה.
ופרועי ראש. שעברו שלשים ולא ספרו כדמפרש בשילהי פרק כ״ג בסנהדרין (דף כב:) ויליף לה מקראי ובסיפא דמתניתין גרסינן רבי יוסי אומר אף שתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים וצריך טעם לתנא קמא מאי שנא הני מהני הא כולהו מחללי עבודה כדאמרינן בריש פרק שני דזבחים (דף טו:) וכולהו נמי במיתה כדאיתא בפרק אלו הן הנשרפין (דף פג.) ומחוסר בגדים נמי כיוצא בהן ולא חשיב ליה הכא ושמא היינו טעמא דתנא קמא דבעל מום ופרועי ראש פסולן בגופן אבל אינן פסולין מחמת דבר אחר והא דחשיב גבי היכל שלא רחוץ ידים ורגלים ואילו מחוסר בגדים ושתויי יין לא חשיב תנא ושייר אבל מדרבי יוסי דסיפא קשה דלא משייר אלא חדא מחוסר בגדים לחודייהו ועוד דתני מנינא וי״ל משום דפעמים נכנסים לתקן כדתניא בתוספתא דכלים פ״ק (א) [הביא׳ הש״ס בעירובין קה.]) הכל נכנסין לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה מצוה בכהנים אין כהנים לוים נכנסים אין לוים ישראלים נכנסין והשתא כשהכהנים נכנסים לתקן אסור בבעלי מומין ושתויי יין ופרועי ראש ושלא רחוץ ידים ורגלים דבתוספתא נמי קתני מצוה בתמימין אבל בגדי כהונה אסורים בלבישה שלא בשעת עבודה דלא [הותר] כלאים שלא בשעת עבודה ועוד דלא נתנו ליהנות בהן כדאמרינן בפרק בא לו (דף סט.).
שלא רחוץ ידים ורגלים. הכהנים היו מקדשין ידיהם ורגליהם מן הכיור כדכתיב בפ׳ כי תשא בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו ומשמע לכאורה ואפילו אביאה ריקניתא בלא עבודה נמי מיחייב והא כתיב בסיפיה דקרא או בגשתם אל המזבח לשרת אלמא לשרת בעינן הני מילי בעזרה אבל בהיכל אפילו אביאה ריקניתא נמי בלא עבודה מיחייב. ותימה דבשילהי פרק אלו הן הנשרפין (דף פב:) תניא גבי מסדר את השולחן ומטיב נרות דאין חייבין עליהן לא משום זרות ולא משום טומאה ולא משום שלא רחוץ ידים ורגלים. והשתא תיפוק לי דאביאה ריקנית נמי מיחייב ובשלמא אטומאה לא קשיא תיפוק לי משום טומאה דאיכא לאוקומי כגון שנטמא בפנים ולא שהה דכי האי גוונא פריך ומשני בפ׳ שני דשבועות (דף יז.) אלא דקי״ל טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה אי דשהה בר כרת הוא ואי דלא שהה היכי עביד עבודה ומשני כגון שבא בקצרה והיפך בצינורא ונראה לפרש דשלא רחוץ ידים ורגלים לא מיחייב אפילו אהיכל אביאה ריקניתא דלשרת כתיב ואבבואם נמי קאי וכן מוכח בפרק שני דזבחים (דף יט:) דאמרינן אי כתיב בבואם ולא כתיב בגשתם הוה אמינא אפילו אביאה ריקניתא ופריך אביאה ריקניתא לשרת כתיב ומתני׳ דהכא מעלה בעלמא דרבנן. ומיהו בתוספתא דכלים פ״ק משמע דהוי דאורייתא דתניא א״ר שמעון הצנוע לפני ר״א אני נכנסתי בין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים ורגלים אמר לו מי חביב אתה או כה״ג שתק אמר לו בוש אתה לומר שכלבו של כה״ג חביב ממך אמר לו אמרת רבי אמר לו העבודה אפילו כהן גדול פוצעין את מוחו בגזרין אלא שלא מצאך בעל הפול. פירוש איש הר הבית הממונה ובודק. פול כמו אין פולין דפ״ק דשבת (דף יא.) ואי ליכא מיתה לא היו פרחי כהונה פוצעין את מוחו כדמוכח בשילהי פ׳ אלו הן הנשרפים (דף פב:) דאמרינן מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה ושמא ההיא פליגא. ומיהו איכא לדחויי ההיא דסידור שולחן כגון דשגג אביאה והזיד בסידור שולחן והא דלא משני הכי בשבועות (דף יז.) דשגג במקדש והזיד בעבודה דאית ליה שינוייא אחרינא ואשכחן דמשני הכי בפ׳ הוציאו לו (דף נג.) גבי קטרת שלא נתן בה מעלה עשן כל שהוא או שחיסר מכל סממניה חייב מיתה דפריך עלה ותיפוק לי דהא קמעייל ביאה ריקניתא ומשני רב ששת כגון ששגג בביאה והזיד בקטורת. והא דפריך בזבחים (דף יט:) אביאה ריקניתא לשרת כתיב לאו אביאת היכל פריך אלא אביאת מזבח דקאמר התם אי כתיב בבואם ולא כתיב בגשתם כלומר דהוה כתיב בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו או אל המזבח לשרת הוה אמינא אפילו אביאה ריקניתא דמזבח דומיא דאהל מועד ועל זה פריך לשרת כתיב. ומיהו עוד קשה דקאמרינן התם מ״ט דרבי אלעזר בר״ש כלומר דאמר קידש ידיו ורגליו מתחלת עבודה אפילו מכאן עד עשרה ימים אין צריך לקדש דכתיב בבואם כלומר דמשמע בתחלת ביאה משמע בהדיא דבבואם אלשרת קאי. ועוד דברייתא דסנהדרין דאלו הן שבמיתה מיתניא בתוספתא בריש כריתות וקתני הכי וזר וטבול יום ומחוסר כיפורים ושלא רחוץ ידים ורגלים ושתויי יין ופרועי ראש ששימשו משמע דשלא רחוץ ידים ורגלים אפי׳ בהיכל לא מיחייב בלא עבודה מדלא תני (ב) נ״א תרתי לעבודה) תיתי לעבודה וריקניתא להיכל ועוד אפילו אם תימצי לומר דאהיכל מיחייב אביאה ריקניתא אכתי תיקשי לן למה פוצעים את מוחו אביאה ריקניתא דביאה דבין האולם ולמזבח חדא קדושה היא אלא היינו טעמא כדאשכחנא התם גבי מקלל בקוסם משום דמחזי כמברך השם והכא נמי מחזי כלצורך עבודה. ועוד דבסנהדרין (דף פב:) דחיק טובא לשנויי.
בית קדשי הקדשים מקודש. אחת עשרה קדושות קא חשיב ארץ ישראל עיירות המוקפות לפנים מן החומה הר הבית החיל עזרת נשים עזרת ישראל עזרת כהנים בין האולם ולמזבח היכל בית קדשי הקדשים. והא דקתני עשר קדושות הן משום דלרבי יוסי ליכא אלא עשר דבין האולם ולמזבח שוה להיכל ולא שיהו שוין מן התורה דמדאורייתא חלוקין בכמה דברים ומיהו הוה (ג) [בערוך סוף ערך עשר [אחר ערך עסק] שאלו מרב האי גאון כשתחשוב אותן אחד עשר הן והשיב ארן ישראל אינה חשובה מן הקדושות לפי שבשאר קדושות יש בהן כבוד למקום שמונעים ממנו מקצת טומאה וכו׳ ועיין בברטנורא כתב כן על שם הגאונים]) מצי למיתני אחת עשרה קדושות הן. וליתני ברישא דכולהו סוריא דקדושה מחוצה לארץ כדתניא בפרק קמא דגיטין (דף ח.) בשלשה דרכים שוה סוריא לארץ ובשלשה לחוצה לארץ עפרה טמא כעפר חוצה לארץ כו׳ והרוצה ליכנס בטהרה נכנס כארץ ישראל כדמפרש התם דאפילו לרבי דמטמא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל בסוריא מודה דטהור דבסוריא אגושא גזור אאוירא לא גזור. ושמא להכי לא תני לה משום דבח״ל נמי לא גזור אאוירא אלא לתלות כדאמר בפ״ק דשבת (דף טו:) ומיהו אכתי איכא אחריתי דתניא בס״פ כיצד צולין (דף פו.) אבא שאול אומר עליית בית קדשי הקדשים [כו׳] שבית קדשי הקדשים [כו׳] כהן נכנס לה פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמים ביובל לידע מה היא צריכה ומיהו בתוס׳ בפ״ק דכלים קאמר א״ל אין זו מעלה פי׳ דלאו משום קדושה נמנעים אלא לפי שלא היו צריכים ומיהו עדיין קשה דאע״ג דמתניתין רבי יוסי היא כדפרישית אכתי לר׳ יוסי נמי איכא י״א קדושות שיש מעלה בהיכל מבין האולם ולמזבח כדתניא בפרק טרף בקלפי (דף מד.) רבי יוסי אומר כשם שפורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה כך פורשין בשעת מתן פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים הא מה מעלה יש בין ההיכל ובין האולם ולמזבח שבהיכל פורשין בין בשעת הקטרה בין שלא בשעת הקטרה ומבין האולם ולמזבח אין פורשין אלא בשעת הקטרה בלבד ומסקנא דשמעתא הכי פי׳ שבהיכל פרשי בין בקדושה דידיה כגון בשעת הקטרה ומתן דמים דידיה בין שלא בקדושה [דידיה] אלא בקדושה דלפני ולפנים כגון בשעת הקטרה ומתן דמים דלפני ולפנים ובין האולם ולמזבח אין פורשין אלא בקדושה דהיכל בשעת הקטרה ומתן דמים דהיכל ולא בשעת הקטרה ומתן דמים דלפני ולפנים. וי״ל דכי קחשיב במתניתין קדושה דממילא אבל קדושה דעל ידי עבודה לא קחשיב לחלק לקדושה. והתם בעי למימר דכולהו מעלות דמתני׳ דאורייתא והכי גמירי לה כלומר מעלות דהר הבית והחיל ועזרת נשים ועזרת ישראל ועזרת כהנים ובין האולם והיכל כולהו הלכתא גמירי לה דאי ס״ד דרבנן מ״ש [כו׳] בין האולם ולמזבח דלא מפסיק מידי לא מנכרא מילתא עזרה כיון דאיכא מזבח החיצון דמפסיק מנכרא מלתא ומיהו יש מהן דאורייתא כגון זבין ומצורעים וכל הטמאים שנכנסו לפנים ממחיצתן ובתוספתא תניא פרק קמא דכלים נכנסו מצורעים לפנים מן החומה לוקין ארבעים זבין וזבות נדות ויולדות להר הבית לוקין שמונים ולא ידענא הני שמונים למאי עבידתייהו. ושמא משום דאיכא תרי לאוי בזב דגבי כל הטמאים בפ׳ נשא כתיב ולא יטמאו את מחניהם וגבי בעל קרי בפ׳ כי תצא כתיב ולא יבא אל תוך המחנה ובעל קרי וזב איתקושי איתקוש וכן זב וזבה ונדה ויולדת וכולן שוין למחנותם. ומיהו לא יתכן דבפ׳ אלו דברים (פסחים סח.) מסקינן (*[ע״ש גרסא אחרת]) ולא [יבא] אל תוך המחנה זו מחנה שכינה. ועוד תניא התם מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו בארבעים ושמונים גירסא משובשת היא בתוספתא דהיא אותה ברייתא דפסחים (דף סז.) ואם באנו ליישבה יש לפרש במצורע שהוא זב.
בשעת הקטרה. בפרק טרף בקלפי (דף מד.) אמרינן עלה אמר רבי אלעזר לא שנו אלא בשעת הקטרה דהיכל אבל בשעת הקטרה דלפני ולפנים מהיכל פרשי ומבין האולם ולמזבח לא פרשי.
בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ מְקֻדָּשׁ מִמֶּנָּה שֶׁאֵין פְּרוּעֵי רֹאשׁ וּבַעֲלֵי מוּמִין נִכְנָסִים לְשָׁם. בַּגְּמָרָא בְהַקֹּמֶץ רַבָּה [מְנָחוֹת דַּף כז] מוֹכִיחַ דְּכָל הָנֵי מַעֲלוֹת דְּתָנֵי הַשְׁתָּא כְגוֹן הַנִּכְנָס לְעֶזְרַת כֹּהֲנִים שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ וְכֵן בַּעֲלֵי מוּמִין וּפְרוּעֵי רֹאשׁ שֶׁנִּכְנְסוּ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, כֻּלְּהוּ מַעֲלוֹת דְּרַבָּנָן הֵן. וְכָךְ קִבַּלְתִּיהָ מֵרַבּוֹתַי. אֲבָל רַמְבַּ״ם סְבִירָא לֵיהּ דְּכֻלְּהוּ מִדְּאוֹרַיְתָא. בַּעֲלֵי מוּמִין דִּכְתִיב (ויקרא כא) כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב. וּפְרוּעֵי רֹאשׁ, דְּאָמַר רַחֲמָנָא לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו שֶׁהָיוּ בַמִּשְׁכָּן (שם י) רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלְּשׁוֹן הַתּוֹסֶפְתָּא מְסַיֵּעַ לְדִבְרֵי הָרַמְבַּ״ם, קַבָּלַת רַבּוֹתַי נִרְאֵית לִי עִקָּר. וְהַאי דְלָא חֲשִׁיב תַּנָּא קַמָּא שְׁתוּיֵי יַיִן וְשֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם בַּהֲדֵי בַעֲלֵי מוּמִים וּפְרוּעֵי רֹאשׁ כְּדַחֲשִׁיב לְהוּ רַבִּי יוֹסֵי בַסֵּיפָא, מִשּׁוּם דְּבַעֲלֵי מוּמִין וּפְרוּעֵי רֹאשׁ פְּסוּלָן בְּגוּפָן, הִלְכָּךְ שִׁלּוּחָן חָמוּר, אֲבָל שְׁתוּיֵי יַיִן וְשֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם פְּסוּלָן מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר, הִלְכָּךְ לֹא הֶחְמִיר בְּשִׁלּוּחָן כָּל כָּךְ:
אֶלָּא כֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. דִּכְתִיב (שם טז) וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּזֹאת יָבֹא וְכוּ׳:
בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה. אַרְבַּע פְּעָמִים נִכְנָס שָׁם, אַחַת לְהַקְטִיר קְטֹרֶת, שְׁנִיָּה לְהַזּוֹת מִדַּם הַפָּר, שְׁלִישִׁית לְהַזּוֹת מִדַּם הַשָּׂעִיר, רְבִיעִית לְהוֹצִיא הַכַּף וְהַמַּחְתָּה. וְאִם נִכְנַס חָמֵשׁ פְּעָמִים חַיָּב מִיתָה:
וּפוֹרְשִׁין מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ בִּשְׁעַת הַקְטָרָה. בֵּין בְּשָׁעָה שֶׁמַּקְטִירִים קְטֹרֶת בְּמִזְבַּח הַזָּהָב שֶׁבַּהֵיכָל, בֵּין בְּשָׁעָה שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנַי וְלִפְנִים, כָּל הָעָם פּוֹרְשִׁים מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִן הַהֵיכָל. וְתַנָּא קַמָּא פָלֵיג אַדְּרַבִּי יוֹסֵי וְסָבַר דִּבְשָׁעָה שֶׁמַּקְטִירִין קְטֹרֶת בַּהֵיכָל הוּא דְּפָרְשֵׁי מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, אֲבָל כְּשֶׁמַּקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנַי וְלִפְנִים אֵין הָעָם פּוֹרְשִׁים אֶלָּא מִן הַהֵיכָל בִּלְבַד וְלֹא מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ. וַהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא. וְעֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת דִּתְנַן בְּמַתְנִיתִין וְהָנָךְ אַחַד עָשָׂר נִינְהוּ, פֵּרְשׁוּ הַגְּאוֹנִים דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ מִמִּנְיַן הַקְּדֻשּׁוֹת, לְפִי שֶׁבִּשְׁאָר קְדֻשּׁוֹת יֵשׁ בָּהֶן כָּבוֹד לַמָּקוֹם שֶׁמּוֹנְעִים מִמֶּנּוּ קְצָת טֻמְאוֹת אוֹ שֶׁמּוֹנְעִים מִקְצָת בְּנֵי אָדָם לִכָּנֵס אֵלָיו, וְאֵין בִּסְתָם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קְדֻשָּׁה זוֹ. וַהֲבָאַת בִּכּוּרִים וְעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים אֵינָם כִּקְדֻשּׁוֹת הַלָּלוּ. וְאִית דִּמְפָרְשֵׁי דְתַנָּא קַמָּא דַּחֲשִׁיב עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דְּאִית לֵיהּ דְּבֵין הָאוּלָם וּלְמִזְבֵּחַ שָׁוֶה לַהֵיכָל בַּחֲמִשָּׁה דְבָרִים, וּלְדִידֵיהּ לֹא הָווּ אֶלָּא עֶשֶׂר:
בין אולם ולמזבח מקודש ממנו שאין פרועי ראש ובעלי מומין נכנסים לשם – In the Gemara (Tractate Menahot, Chapter 3, 27b proves that all of these gradations that are taught here, as for example, a person who enters the Priest’s Courtyard without need and similarly, those [Kohanim] with physical defects/בעלי מומין and those [Kohanim] with overgrown hair/פרועי ראש that entered between the entrance hall/אולם and the altar. All of them are the gradations of the Rabbis. And such is what I received from my Rabbis/teaches. But Maimonides holds that all of them are from the Torah, those [Kohanim]with physical defects/deformities, as it is written (Leviticus 21:21): “No man among the offspring of Aaron the priest who has a defect [he shall not be qualified to offer the food of his God],” (but the way that the Bartenura commentary quotes this verse: "כי כל איש אשר בו מום לא יקרב" – the last two words – “that he shall not offer it” are NOT found in this verse – though the words, "לא יקרב" are found in verse 16). And [priests] with overgrown hair, as the All-Merciful states to Aaron and his sons who were in the Tabernacle (Leviticus 10:8): “[And Moses said to Aaron and to his sons Eleazar and Ithamar:] ‘Do not bare your heads/dishevel your hair’ [and do not rend your clothes, lest you die and anger strike the whole community].” But even though the language of the Tosefta (Tractate Kelim Bava Kamma, Chapter 1, Halakha 11) supports the words of Maimonides, the tradition of my Rabbis appears to me to be essential, and that the first Tanna/teacher [of the Mishnah] does not consider those [Kohanim] who are intoxicated with wine and who had not washed their hands and feet together with those with physical defects and those [Kohanim] whose hair is overgrown as Rabbi Yossi considers them in the concluding clause [of the Mishnah] because those [Kohanim] with physical defects and overgrown hair, their invalidation is in their bodies, therefore, their exile is severe, but those [Kohanim] who are intoxicated with wine and those who have not washed their hands and their feet, their invalidation is on account of another matter, therefore, he was not strict regarding their exile so much.
אלא כהן גדול ביום הכפורים – as it is written (Leviticus 16:2-3): “[Tell your brother Aaron] that he is not to come at will into the Shrine behind the curtain [in front of the cover that is upon the ark, lest he die; for I appear in the cloud over the cover.] Thus only shall Aaron enter the Shrine.”
בשעת עבודה – for times, he (i.e., the High Priest) enters there, 1): to offer up incense; 2) to sprinkle from the blood of the bullock; 3) to sprinkle from the blood of the goat; 4) to remove the spoon and the coal-pan, but if he enters into it five times, he is liable for death (see Tosefta Kelim Bava Kamma, Chapter 1, Halakha 7).
ופורשים בין האולם ולמזבח בשעת הקטרה (and they keep distant [from the area] between the porch and the altar at the time of [offering up] the incense – whether at the time that they offer up the incense on the Golden Altar that is in the Sanctuary, or at the time that the High Priest offers up incense In the innermost part of the Temple precincts (i.e., the Holy of Holies), all of the people keep distant from between the porch and the altar and one does not need to mention, from the Sanctuary. But the first Tanna/teacher disputes on that of Rabbi Yossi and holds that at the time that they offer up incense in the Sanctuary is only when they keep distant and not been the porch and the Altar. And the Halakha is according to the first Tanna/teacher. And the ten Holy [locations] that are taught in our Mishnah, these are [actually] eleven, the Gaonim that the Land of Israel is not from the number of Holy Places, because in the remainder of the Holy Places, there is within them honor to the place that prevents from them some of the defilements or prevents from some of the people from entering to it. And this holiness is not found merely within the Land of Israel. But the bringing of First Fruits, and the Omer and the two loaves and the shewbread are not like these Holy Things. But there are those who explain that the first Tanna/teacher that considers ten Holy Things is Rabbi Yossi, and he holds that between the porch and the Altar is equivalent to the Sanctuary in five matters, and for him, they are there weren’t any other than ten.
ופרועי ראש. מגודלי פרע דכתיב ראשיכם אל תפרעו ובת״כ יכול לא תפרעי מן הכובע הרי אתה דן נאמר כאן פריעה ונאמר להלן פריעה מה פריעה האמורה להלן גידול שיער אף כאן גידול שער ע״כ והרמב״ם ז״ל הוסיף שם בהלכות בית הבחירה וקרועי בגדים שגם הם אין נכנסין בין האולם ולמזבח. ובפ״א דהלכות ביאת מקדש סי׳ ט״ו כתב יראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים והוא שתוי יין או שכור משאר משקין המשכרין או פרוע ראש או קרוע בגדים כדרך שקורעים על המתים אע״פ שלא עבד עבודה ה״ז לוקה הואיל והוא ראוי לעבודה ונכנס בשעת העבודה מנוול ככה והרי הוא מוזהר שלא יכנס לוקה ע״כ:
שלא רחוץ ידים ורגלים. מצאתי מוגה אלא רחוץ ידים ורגלים. וכן הנוסחא בפ״ז דהל׳ בית הבחירה. וביומא פ׳ טרף בקלפי דף מ״ד א״ר אדא בר אהבה ש״מ וכו׳ דמעלות אלו הלמ״מ ולא מדרבנן ואיכא התם דחייה לדבריו:
שלא רחוץ ידים ורגלים. ואילו מחוסר בגדים ושתויי יין לא חשיב ושייר. הר״ש. והתימה לע״ד על הרמב״ם ז״ל שגם הוא ז״ל שם בהלכות בית הבחירה לא הביא אלא משנתנו כלשונה:
בית קדש הקדשים מקודש מהם. הא דלא חשיב הא דתניא בס״פ כיצד צולין אבא שאול אומר עליית בית קדשי הקדשים חמורה מקדש הקדשים שקדש הקדשים נכנס לה כ״ג פעם אחת בשנה ועלית בית קדש הקדשים נכנסין לה פ״א בשבוע ואמרי לה פעם אחת ביובל לידע מה היא צריכה בתוספתא דכלים תני לה ואמרו לו אין זו מעלה פי׳ דלאו משום קדושה נמנעין אלא משום שלא היו צריכין. ה״ר שמשון והרא״ש ז״ל:
א״ר יוסי בחמשה דברים וכו׳. וכתב הרמב״ם ז״ל ואין הלכה כר׳ יוסי ואע״פ שהתוספתא כבר ייחס מאמרו לחכמים והמאמר הקודם לר״מ ע״כ:
ופורשים וכו׳. וכן בשעה שיכנס בדם חטאות הנעשות בפנים פורשין הכל מבין האולם ולמזבח עד שיצא שנא׳ וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש וגו׳ בנין אב לכל כפרה שבקדש שלא יהא שם אדם וברייתא דר׳ יוסי היא שם:
בסוף פי׳ ר״ע ז״ל. צריך למחוק מלות ולחם הפנים וכמו שכתבתי לעיל סימן ו׳ ג״כ על דברי הערוך שמשם נראה שהעתיק ג״כ רבינו עובדיה ז״ל:
שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם. כתב הר״ב בגמרא בהקומץ רבה [דף כז] מוכיח דכל הני מעלות דתני השתא כו׳. כולהו מעלות דרבנן הן וכו׳. אבל רמב״ם סבירא ליה וכו׳. חשתי לכבודו של הרמב״ם ז״ל ולא התמהמתי לדקדק בפ׳ הקומץ רבה. ולא ראיתי אשר יכשר עליו לומר כי הוא זה אשר מוכיח מתוכו דכל הני מעלות דרבנן. ואם נתכוין הר״ב למחלוקתן של ר׳ יהודה ורבנן בדף כז. בטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו בארבעים. מבית לפרכת אל פני הכפרת. במיתה. רבי יהודה אומר כל היכל כולו ומבית לפרכת [בארבעים] אל פני הכפרת במיתה. ובעי הר״ב למידק דאין אזהרה לכולי עלמא אלא בהיכל. ולא בקדושות שלפני ההיכל. וברור הוא דליכא למידק הכי כלל דפלוגתייהו בטהורים שהם תמימים ואינם פרועי ראש ורחוצי ידים ורגלים. והכי פסקה הרמב״ם. כמו שיורה לשונו רפ״ב מה׳ ביאת המקדש. ומ״מ שם בפ״א השיג הראב״ד עליו. וס״ל נמי דכל הני מעלות דרבנן הן. וכ״כ הכ״מ בשם הרמב״ן. וגם הר״ש מסיק דלא כהרמב״ם. ואפי׳ שלא רחוץ ידים ורגלים לא מחייב אפילו בהיכל בלא עבודה:
ופרועי ראש. הרמב״ם כתב ג״כ בפ״ז מהלכות ב״ה וקרועי בגדים וכן עוד בפ״א מהל׳ ביאת המקדש. ועמ״ש בזה כבר בספ״ט דסנהדרין. ומ״ש הר״ב דשתויי יין ושלא רחוץ דפסולן מחמת דבר אחר. הילכך לא החמיר בשלוחן. כ״כ הר״ש. וכתב דמה״ט נמי לא חשיב מחוסר בגדים. אע״פ שהוא ג״כ כיוצא בהן כמ״ש הר״ב בספ״ט דסנהדרין. אבל קשיא לי לסברת הרמב״ם. דכולהו מדאורייתא מנליה לתנא לחלוקי בהכי. ושלא לחייב שלא רחוץ אלא בהיכל וכן בפרק א מהלכות ביאת מקדש. כתב שתויי יין בהדי פרועי ראש. ואילו שלא רחוץ ידים לא משום דלא מחייב אלא בהיכל. כדתנן הכא. וכן פסק בפ״ז מהלכות בית הבחירה. אם כן ש״מ דליכא לחלוקי בסברא זו [דפסול מחמת ד״א] לדידיה. כ״ש שסובר שהכל מדאורייתא. דקשיא מנלן לחלק כלל. ועוד קשיא לי דשתויי יין דאע״ג דלא תנינן ליה. קא חשיב ליה. ואילו מחוסר בגדים לא קחשיב כלל. וראיתי בכ״מ [*פ״א מהלכות ביאת מקדש] [הלכה ט״ו] שכתב בשם הרמב״ן. דסברא זו של הרמב״ם לחייב אף בלא עבודה. יצא לו מדתניא בספרא. מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה. ת״ל (ויקרא י) אתה ובניך אתך. [*דמפרש בשעת עבודה. היינו ביום. בשעה שהעבודה כשרה] ע״כ. ומעתה נוכל לומר דהואיל ובפ׳ שתויי יין הוא דכתיב. הלכך צריכא ליה למנקט שתויי יין. אבל מחוסר בגדים לא נקט. הואיל וגם במשנתינו לא נשנה. ועיין מ״ש לקמן בשם הר״ש. ומ״מ קושיא הראשונה במקומה עומדת אמאי מקילין כשלא רחוץ. שלא לחייבו אלא בהיכל. דבבעל מום נמי כתיב (שם כא) אך אל הפרוכת לא יבא ואל המזבח לא יגש. ואפשר לומר דכל איש אשר בו מום לא יקרב. ס״ל דקרא יתירא הוא. לאתויי אפילו מבין האולם ולמזבח. ובפרועי ראש לא נאמר כלל. לא פרוכת. ולא מזבח:
ההיכל. מקודש ממנו. כלומר האולם וההיכל. דקדושת אולם והיכל. חדא קדושה הוא. כמ״ש במשנה ג פ״ד דיומא ובמשנה ה פ״ב דתמיד:
שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים רגלים. ואילו מחוסר בגדים ושתויי יין לא חשיב. תנא ושייר. אבל קשה מדרבי יוסי דסיפא. דלא משייר אלא חדא. מחוסר בגדים לחודייהו. ועוד דתני מנינא. ויש לומר משום דפעמים נכנסים לתקן. כדתניא בתוספתא דכלים פ״ק. הכל נכנסים לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה מצוה בכהנים. אין כהנים נכנסים לוים. אין לוים נכנסים ישראלים. והשתא כשהכהנים נכנסים לתקן אסור. בבעלי מומין. ושתויי יין. ופרועי ראש. ושלא רחוץ ידים ורגלים. דבתוספתא נמי קתני מצוה בתמימים. אבל בגדי כהונה אסורים בלבישה שלא בשעת עבודה. דלא [הותר] כלאים שלא בשעת עבודה. [כמ״ש הר״ב בריש מסכת תמיד. ועיין מ״ש שם] [ד״ה תחת]. הר״ש:
קדש הקדשים מקודש מהן כו׳. וא״ת ליתני עליית קדש הקדשים. שאין נכנסים שם אלא אחת בשבוע כמו שהעתקתי דברי אבא שאול במשנה ה פ״ד דמדות [ד״ה וראשי]. תירץ הר״ש דבתוספתא דפרקין קאמר. אמרו לו אין זה מעלה. פי׳ דלאו משום קדושה נמנעים אלא לפי שלא היו צריכים: ע״כ. ולפי זה מתני׳ דהכא דלא כההיא דמדות. דשם תירצתי לאותה משנה. דוקא אליבא דאבא שאול. עוד עיין בדברי הר״ש אמאי לא קתני אחד עשר. ולחשוב בתחילה סוריא:
אמר רבי יוסי בה׳ דברים בין האולם ולמזבח שוה כו׳. ופורשים וכו׳. פי׳ הר״ב בין בשעה שמקטירים קטרת במזבח הזהב שבהיכל. בין בשעה שכ״ג מקטיר קטורת לפני ולפנים כו׳ ות״ק פליג כו׳. משום דקשיא ליה להר״ב דהא משכחת להו לר״י ג״כ שיהיו י״א. אי ס״ל דחלוקים בזה. ובסמוך מסיק דמתניתין דקתני עשרה. ר׳ יוסי היא לאית דמפרשי. אבל כבר כתבתי במשנה ג פ״ד דיומא. דסוגית הגמרא דהתם לא כך היא. אלא שאף לר׳ יוסי יש חילוק זה ביניהן. ולא אמר ר׳ יוסי הכא ששוים. אלא בהקטרה דהיכל. וכתב הר״ש דלהכי לא חשיב אחד עשר לרבי יוסי. דיש לומר דכי קחשיב במתניתין קדושה דממילא. אבל קדושה דע״י עבודה לא קחשיב לחלק לקדושה ע״כ. וכתב עוד דלא אמר רבי יוסי שיהיו שוים מן התורה דמדאורייתא חלוקין בכמה דברים. ע״כ. נ״ל שר״ל שכן הכלים מזבח שלחן ומנורה דוקא בהיכל ולא באולם. וכן כל עבודות שבהיכל מהזיות הדמים. ומ״ש הר״ב דגאונים פי׳ דא״י אינה ממנין קדושות וכו׳. ואית דמפרשי דת״ק דקא חשיב עשר קדושות ר״י הוא. דברי הר״ש כאית דמפרשי. ובפי׳ הרמב״ם ראיתי ג״כ כאית דמפרשי. אבל דבריו שבחבורו פ״ז מהלכות בית הבחירה כדברי הגאונים. ומ״ש הר״ב והבאת בכורים כו׳ ולחם הפנים. לפום ריהטא הוא שכתב כן ולא דק. דהא לעיל לא תנן ללחם הפנים וכן ברפ״ח דמנחות לא תני ליה ולא נמצא בו מעוטים. כמו בבכורים ובשתי הלחם:
{מה} וּפְרוּעֵי רֹאשׁ. הָרַמְבַּ״ם כָּתַב גַּם כֵּן וּקְרוּעֵי בְגָדִים:
{מו} וּמֵהַאי טַעֲמָא נַמִּי לָא חֲשִׁיב מְחֻסַּר בְּגָדִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא גַם כֵּן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב לְדַעַת הָרַמְבַּ״ם:
{מז} הַהֵיכָל. כְּלוֹמַר הָאוּלָם וְהַהֵיכָל, דִּקְדֻשַּׁת אוּלָם וְהֵיכָל חֲדָא קְדֻשָּׁה הִיא:
{מח} שֶׁלֹּא כוּ׳. וְאִלּוּ מְחֻסַּר בְּגָדִים וּשְׁתוּיֵי יַיִן לָא חֲשִׁיב, תָּנָא וְשִׁיֵּר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{מט} קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. וְאִם תֹּאמַר לִתְנֵי עֲלִיַּת קֹדֶשׁ קָדָשִׁים שֶׁאֵין נִכְנָסִים שָׁם אֶלָּא אַחַת בְּשָׁבוּעַ. תֵּרֵץ הָרַ״שׁ דְּבַתּוֹסֶפְתָּא אָמְרוּ אֵין זֶה מַעֲלָה. פֵּרוּשׁ דְּלָאו מִשּׁוּם קְדֻשָּׁה נִמְנָעִים אֶלָּא לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ צְרִיכִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{נ} מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא לֵיהּ לְהָרַ״ב דְּהָא מַשְׁכַּחַת לְהוּ לְרַבִּי יוֹסֵי גַם כֵּן שֶׁיִּהְיוּ אַחַת עֶשְׂרֵה. אִי סְבִירָא לֵיהּ דַּחֲלוּקִים הֵמָּה. וּבְסָמוּךְ מַסִּיק דְּמַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי עֶשֶׂר רַבִּי יוֹסֵי הִיא לְאִית דִּמְפָרְשֵׁי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{נא} אַגַּב רִהֲטָא נָקַט לֶחֶם הַפָּנִים, וְלָאו דַּוְקָא, דְּלָא נִמְצָא בוֹ מִעוּטִים כְּמוֹ בְאִינָךְ. וְכֵן בְּרֵישׁ פֶּרֶק ח׳ דִּמְנָחוֹת לֹא תָנֵי לֵיהּ:
סו) שאין בעלי מומין ופרועי ראש
היינו שעברו עליו ל׳ שלא גילח [כסנהדרין דכ״ב]:
סז) נכנסים לשם
ולרמב״ם [ביא״מ פ״א הט״ו] מעלה זאת מדאו׳ היא. ולהכי בנכנס לשם כך חייב מלקות. אבל להראב״ד שם כל המעלות הן מדרבנן. ופטורין עליהן ממלקות [ואע״ג דבפירוש אמרינן [יומא מ״ד ב׳] מעלות דאו׳. י״ל דה״ק יש מהן דאו׳. ולראב״ד לא קי״ל כן]. והא דלא תני שתויי יין ומחוסר בגדים לא בבין האולם ולמזבח ולא בהיכל. י״ל דלא תני בזה ובזה. רק דברים שחייבין עליהן במקום זה ומותרין במקום המקודש שלפניו. לאפוקי הנך דחייבין עליהן בהיכל ואסורין בין האולם ולמזבח להכי לא תני להו לא בבין האולם ולמזבח ולא בהיכל (רב״א). [ונ״ל דמה״ט נמי לא תני בהיכל דמקודש מבין האולם ולמזבח. דבנכנס שלא לצורך בהיכל לוקה. היינו טעמא משום דגם בין אולם למזבח על כל פנים איסורא איכא גם לכהנים לכנס שלא לצורך כמו דאסור לישראל לכנס בעזרת כהנים שלא לצורך [כלעיל סי׳ ס״ה]. אמנם ק״ל לר׳ יוסי דתני כולהו ולא תני מחוסר בגדים ונ״ל משום דבבגדים שלא בשעת עבודה גם בשאר דוכתי אסור דלא ניתנו ליהנות בהן במדינה [כיומא ס״ט א׳]. והרי הכא אף שהוא בפנים. עכ״פ כיון דמחוסר אחד מהבגדים. לא עדיף משלא בשעת עבודה בחוץ [ועי׳ רמב״ם כלי מקדש פ״ח הי״ב]:
סח) ההיכל
ואולם שמחובר בבנין בהיכל דינו כהיכל:
סט) בשעת העבודה
ד׳ פעמים. דהיינו לקטורת ולדם פר. ולדם שעיר. ולהוצאת כף ומחתה:
ע) ושלא רחוץ ידים ורגלים נכנסים לשם
[וא״ת א״כ איך יוכלו הכהנים ליכנס שם לקדש ידיהן ורגליהן שם. הרי הכיור נתון רק שם וכדכתיב ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח. ואת״ל הרי באמת משוך היה הכיור למן הצד לדרום ועמד רק בין כבש לאולם [כמדות פ״ג מ״י] והרי הכבש אין דינו כגוף המזבח. דהרי דרשינן [זבחים דף ס״ה א׳] ונמצה דמו על קיר המזבח. ולא על קיר הכבש. ולא על קיר ההיכל ולהכי היו רשאין הכהנים לבוא אצל הכיור לקידוש. ליתא דאי כבש אינו כגוף המזבח א״כ היאך היו רשאין להעמידן בין כבש לאולם. וקרא צוח. והעמדת אותו בין אהל מועד ובין המזבח. ותו דא״כ סתרי קראי אהדדי דכתוב אחד אומר ונתת את המזבח פתח אהל מועד שלא יפסיק דבר [כזבחים נ״ט א׳]. וכתוב השני אומר ונתת את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח. אלא ע״כ דלענין העמדת הכיור דין הכבש כגוף המזבח. ורק לענין מצוי דם זריקה והקרבה שהן בגוף המזבח אין דין הכבש כמזבח. ולא בדבר שחוץ ממנו. וא״כ גם לענין כניסה לשם בלי קידוש כגוף מזבח דמי. דמ״ש זה מזה. י״ל דאעפ״כ כיון דמעלה זו דרבנן. דאל״כ לא הוה פליגי רבנן עליה. לפיכך י״ל דלא גזרו רבנן רק בין גוף המזבח ממש לאהל מועד. ומטעם דיש י׳ אמות מהמזבח שמכוונים נגד פתח ההיכל. דשם ודאי אסור הפסק הכיור. להכי גזרו גם במה שנשאר מהמזבח שלא כנגד הפתח. שגם שם לא יעמידו הכיור להפסיק. ומש״ה נמי עשו בכל המקום ההוא מעלה שלא לבוא לשם בלי קידוש. אבל בין כבש להיכל לא עשו מעלה. והיינו כדי שיהיו מותרים לכנס לשם לקדש ידים ורגלים. א״נ נ״ל דכמו דאמרינן לעיל [סי׳ ס״ה] דלצורך גדול אפילו טמאים רשאים לכנס אפילו לק״ק. א״כ כ״ש דרשאין לכנוס בין מזבח להיכל בלי קידוש כדי לקדש. דאין לך צורך גדול יותר מזה]:
עא) בשעת הקטרה
אפי׳ בהקטרה דק״ק. ולת״ק דוקא בהקטרה דהיכל. פורשין מבין האולם ולמזבח. אבל בהקטרה דקדשי קדשים פורשין רק מההיכל:
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כלים א – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), משנה כתב יד קאופמן כלים א – מהדורת הרב דן בארי על פי כ"י קאופמן A50 (הערת המהדיר: הניקוד תוקן על פי כללי הדקדוק בנוגע למלא וחסר, ולפי הצליל לגבי קמץ ופתח, צרי וסגול, המתחלפים בכתב יד קאופמן מתוך הגיה ספרדית), מקבילות בתוספתא כלים א – באדיבות ד"ר רונן אחיטוב, רמב"ם כלים א, ר"ש משאנץ כלים א, ר׳ עובדיה מברטנורא כלים א – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מלאכת שלמה כלים א, תוספות יום טוב כלים א, עיקר תוספות יום טוב כלים א, תפארת ישראל יכין כלים א, תפארת ישראל בועז כלים א

Keilim 1 – English translation of Seder Taharot from Sefaria community translation, Mishna MS Kaufmann Keilim 1, Tosefta Parallels Keilim 1, Rambam Commentary on the Mishna Keilim 1, R. Shimshon of Sens Keilim 1, R. Ovadyah MiBartenura Keilim 1 – Translated by Rabbi Robert Alpert (2020) (CC BY 3.0), Melekhet Shelomo Keilim 1, Tosefot Yom Tov Keilim 1, Ikkar Tosefot Yom Tov Keilim 1, Tiferet Yisrael Yakhin Keilim 1, Tiferet Yisrael Boaz Keilim 1

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144