×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) הַבֶּגֶד מִטַּמֵּא מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת. הַשַּׂק, מִשּׁוּם אַרְבָּעָה. הָעוֹר, מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה. הָעֵץ, מִשּׁוּם שְׁנַיִם. וּכְלִי חֶרֶס, מִשּׁוּם אֶחָד. כְּלִי חֶרֶס מִטַּמֵּא מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל. כֹּל שֶׁאֵין לוֹ תוֹךְ בִּכְלֵי חֶרֶס, אֵין לוֹ אֲחוֹרָיִם. מוּסָף עָלָיו הָעֵץ, שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשּׁוּם מוֹשָׁב. וְכֵן טַבְלָא שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז, בִּכְלֵי עֵץ, טְמֵאָה, וּבִכְלֵי חֶרֶס, טְהוֹרָה. מוּסָף עָלָיו הָעוֹר, שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשּׁוּם אֹהָלִים. מוּסָף עָלָיו הַשַּׂק, שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשּׁוּם אָרִיג. מוּסָף עָלָיו הַבֶּגֶד, שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשּׁוּם שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ.
Clothing may be rendered impure due to five different reasons; sack-cloth [may be rentered impure] due to four; leather due to three; wood due to two; and an earthenware vessel due to one. An earthenware vessel may be rendered impure [only] due to [being] a receptacle. Regarding earthenware vessels, any that has no inside, has no outside [which can be rendered impure]. Wood, in addition to this, can also be rendered impure due to [being] a seat. Similarly, regarding a tablet which has no rim, if it is a wooden vessel it is [susceptible to being rendered] impure; and if it is an earthenware vessel it is pure. Leather, in addition to this, may be rendered impure due to tents [if it forms an enclosure over certain impure things]. Sack-cloth, in addition to this, may be rendered impure due to [being] a woven work. Clothing, in addition to this, may be rendered impure due to [being] a three by three [fingerbreadths piece of fabric].
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזעודהכל
[א] הַבֶּגֶד מִטַּמֵּא מִשֵּׁם חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת, א
הַסַּק מִשֵּׁם אַרְבָּעָה, הָעוֹר מִשֵּׁם שְׁלֹשָׁה, הָעֵץ מִשֵּׁם שְׁנַיִם, כְּלִי חֶרֶשׂ מִשֵּׁם אֶחָד.
כְּלִי חֶרֶשׂ מִטַּמֵּא מִשֵּׁם כְּלִי קִבּוּל.⁠ב וְכָל שֶׁאֵין לוֹ תוֹךְ בִּכְלִי חֶרֶשׂ, אֵין לוֹ אֲחוֹרַיִם.
[ב] מוֹסִיף עָלָיו הָעֵץ, ג
שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשֵּׁם מוֹשָׁב.⁠ד וְכֵן טַבְלָה שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז, בִּכְלִי עֵץ, טְמֵאָה, וּבִכְלִי חֶרֶשׂ, טְהוֹרָה.
[ג] מוֹסִיף עָלָיו הָעוֹר, ה
שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשֵּׁם אֲהָלִים.⁠ו מוֹסִיף עָלָיו הַשַּׂק, ז
שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשֵּׁם אָרִיג.⁠ח מוֹסִיף עָלָיו הַבֶּגֶד, ט
שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשֵּׁם שָׁלוֹשׁ עַל שָׁלוֹשׁ.
א. בכ״י: מְטַמֵּא
ב. בכ״י: מְטַמֵּא
ג. בכ״י: מוסף! גרסת הסופר מוּסָף, והנקדן ניקד מוֹסִף
ד. בכ״י: מְטַמֵּא
ה. בכ״י: מוסף
ו. בכ״י: מְטַמֵּא
ז. בכ״י: מוסף
ח. בכ״י: מְטַמֵּא
ט. בכ״י: מוסף
הבגד. אפשר טומאתו מחמשה פנים ויתחלף שעורו בהתחלפות הצד אשר בעבורו יטמא וזה שהוא יטמא במת ובנגעים כמו שביאר בו הפסוק ושעור מה שיטמא ממנו בזה הצד הוא ג׳ אצבעות על ג׳ אצבעות והשעור הזה היותר פחות ממה שיקרא בגד והאופן השני שכל דבר ממט טמא כמו האבנטים והחגורות ואע״פ שאין ברחבם ג׳ אצבעות לפי שהן אע״פ שאינם בגד ולא תפול עליו זה השם הנה הוא ארוג וזה ענין אמרו משום ארוג לפי שכל ארוג טמא כאשר היה כלי כמו שקדם לנו מאמרם מה שק טווי ואריג וכו׳ והשלישית שהוא יטמא משום אהל ר״ל כי כאשר יעשה ממנו אהל על המת יטמא האהל עצמו והוא אמרו (במדבר יט) והזה על האהל אמרו למדנו מכאן שהאהל מטמא וכאשר נטמא מאלו הפנים הנה הוא יטמא בטפח על טפח כמו שהתבאר במקומו והרביעי כאשר היה ממנו מה שראוי למושב הנה הוא יטמא במדרס הזב ויהיה משכב וכאשר נטמא מאלו הפנים מזה האופן הנה הוא יטמא בג׳ טפחים על ג׳ טפחים והחמישי אם היה ממנו כלי קבול הנה הוא מטמא מאשר הוא כלי קבול כמו שהתבאר בשבעה עשר באמרו העושה כלי קבול מכל מקום טמא וכאשר יטמא (נטמא) מזה האופן הנה הוא יטמא ביותר קטן מה שיהיה לפי שכל מקבל לא נתנו בו שעור אבל מאשר הוא מקבל יטמא ואע״פ שהיה קבולו שעור כחרדל כמו שהתבאר בשבעה עשר באמרו בית קבול שמן ובית קבול שעוה ולא באר שעור וכן צרור מרגלית לא יהיה בו שעור אבל בכל שהואי אולם ארוג השער אשר יקרא שק הנה הוא יטמא מכל הפנים אשר זכרנו זולת שלא יטמא בשלש על שלש לא במת ולא בזולתו ואמנם יטמא מן השק ארבע על ארבע או הכלים הארוגים יהיו קטנים או גדולים והוא אמרו בספרא שק אין לי אלא שק מנין לרבות את הקילקי ואת החבק תלמוד לומר שק אי שק יכול יטמא חבלים ומשיחות תלמוד לומר שק מה שק מיוחד טווי ואריג אף כל טווי ואריג וזהו ענין אמרו משום אריג כמו שהתבאר לפי שכל מה שהוא אריג משער ואפילו הוא דק הנה הוא יטמא מפני שהוא ארוג הנה השק יטמא מארבעה פנים והעור משום ג׳ לפי שכל שהוא אינו ארוג יחסר מן המנויין בשק משום ארוג לפי שאין אריגות בו והעץ יחסר מן העור אופן אחד וזהו שלא יטמא משום אהל שמי שעשה גת מעץ או בית כולו עץ והיה תחתיו מת הנה זה העץ לא יטמא ויהיה אהל שנטמא במת וזה שהאהל אשר שפט בו הפסוק טומאה למדנו אותו מהמשכן אשר קראו השם אהל שנאמר (שמות מ) ויפרוש את האהל על המשכן וזה אמנם היה ארוג ועור לבד כמו שהתבאר בפסוק וכבר התבאר זה בשבת (דף כח.) אולם כלי חרס הנה יחסר מכלי עץ אחד וזהו שלא יטמא במדרס הזב ולא יהיה משכב כמו שבארנו פעמים לאמרו הי״ת (ויקרא טו) ואיש אשר יגע במשכבו מקיש משכבו לו מה הוא יש לו טהרה במקוה אף משכבו יש לו טהרה במקוה יצא כלי חרס שאין לו טהרה במקוה הנה לא ישאר מכלי חרס אופן יטמא בעבורו זולת מאשר הוא כלי קבול לבד אמר הי״ת (ויקרא יא) וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואם אין לו תוך לא יטמא חיצונו במשקין טמאים כמו שיטמאו אחורי הכלים לפי מה שקדם באורו בפ׳ שני מזאת המסכתא.
חמשה שמות. כדמפרש כלי קיבול משום מושב משום אהלים משום אריג משום שלש על שלש.
השק משום ארבעה. דלית ביה משום שלש על שלש.
העור משום שלשה. דלית ביה משום שלש על שלש ולית ביה נמי אריג.
העץ משום שנים. דלית ביה משום אהלים ולא משום אריג ולא שלש על שלש.
החרס משום אחד. דלית ביה משום מושב דאין מדרס לכלי חרס ולא משום אהלים ולא משום אריג ולא משום שלש על שלש.
אין לו אחוריים. לא שייך לפרש כדקאמרינן בריש על אלו מומין (דף לח.) אין לו אחוריים לחלוקה דאם נטמא זה נטמא זה דהא מסיק התם כלי בתוכו תלא רחמנא אי אית ליה תוך איטמי לית ליה תוך לא איטמי. ועל כורחין אין לו אחוריים ותוך דתנן הכא היינו דלא מקבלי כלי חרס טומאה כלל ותימה מה חידוש הוא דאחוריו טהורין כיון דאפילו מקום תשמיש שלו טהור ונראה (דאפילו לפי) דמיירי באחוריים שיש להם תוך כגון במקום חקק בית מושבם כעין ההוא דלעיל פרק שני דהאי כיון דמפניו אין לו תוך אחוריו טהורים אע״פ שיש להם תוך.
מוסף עליו מושב. אבל כלי חרס אין לו מדרס כדדרשינן במס׳ שבת פ׳ אמר ר׳ עקיבא (דף פד.).
בכלי עץ טמאה. טומאת מת אבל מדרס לא דהא בתורת כהנים יליף טבלה משק כדפרישית לעיל פ׳ שנים ועשרים ומדרסות לא איתקוש לשק כדמוכח פרק על אלו מומין (דף לח.).
בכלי חרס טהורה. מכלום כדפרישית כדתנן (לעיל) [בפרק] על אלו מומין.
שהוא מטמא משום אהלים. מה שאין כן בעץ כדתנן פ׳ במה מדליקין (דף כז:) כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן וממשכן יליף לה בגמרא.
משום אריג. משא״כ בעור דאם עשה ממנו רצועות דקות (טהור) וארגו אין בו טומאה.
משום שלש על שלש. היינו שלש אצבעות והיכא דתני שלשה מיירי בטפחים.
הַבֶּגֶד מִטַּמֵּא מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת. כְּדִמְפָרֵשׁ וְאָזֵיל, מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל, מִשּׁוּם מוֹשָׁב, מִשּׁוּם אֹהָלִים, מִשּׁוּם אָרִיג, מִשּׁוּם שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ. וְכָל אֶחָד מֵהֶם מְשֻׁנֶּה שִׁעוּרוֹ זֶה מִזֶּה. כֵּיצַד, בֶּגֶד שֶׁיֶּשׁ לוֹ בֵית קִבּוּל, כְּגוֹן צְרוֹר מַרְגָּלִית דִּתְנַן לְעֵיל, אוֹ בֵית קִבּוּל שֶׁמֶן, אוֹ בֵית קִבּוּל שַׁעֲוָה, שִׁעוּרוֹ בְכָל שֶׁהוּא. [וּמִשּׁוּם מוֹשָׁב, אִם נִטְמָא] בְּמִדְרַס הַזָּב, שִׁעוּרוֹ אֵין פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים עַל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. וְאִם נַעֲשָׂה אֹהֶל לַמֵּת דִּכְתִיב (במדבר יט) וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל, אֵין טָמֵא בְּפָחוֹת מִטֶּפַח עַל טֶפַח. וְאִם הוּא אַבְנֵט אוֹ חֲגוֹר, מִטַּמֵּא מִשּׁוּם אָרִיג, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שִׁעוּר שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לְהִקָּרֵא בֶגֶד, שֶׁאֵין בְּרָחְבּוֹ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת, אֲפִלּוּ הָכִי טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָרִיג. וְיָלְפִינַן לֵיהּ מִשַּׂק, מַה שַּׂק טָווּי וְאָרִיג אַף כָּל טָווּי וְאָרִיג. וְכָל שְׁאָר טֻמְאוֹת אֵין בֶּגֶד מִטַּמֵּא וְלֹא מְטַמֵּא בְּפָחוֹת מִשָּׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת, דְּאֵינוֹ חָשׁוּב לֹא לַעֲנִיִּים וְלֹא לַעֲשִׁירִים וְאֵינוֹ קָרוּי בֶּגֶד:
הַשַּׂק. הוּא הָאָרִיג מִשֵּׂעָר וְנוֹצָה שֶׁל עִזִּים:
מִשּׁוּם אַרְבָּעָה שֵׁמוֹת. דְּשִׁעוּר שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת [עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת] אֵין בּוֹ:
הָעוֹר מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה. דְּלֵית בֵּיהּ מִשּׁוּם שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, וְלֵית בֵּיהּ נַמִּי מִשּׁוּם אָרִיג:
הָעֵץ מִשּׁוּם שְׁנַיִם. דְּלֵית בֵּיהּ טֻמְאַת אֹהָלִים, כְּדִתְנַן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין, כָּל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵינוֹ מִטַּמֵּא טֻמְאַת אֹהָלִים. וְלֵית בֵּיהּ נַמִּי מִשּׁוּם אָרִיג, וְלֹא מִשּׁוּם שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ:
הַחֶרֶס מִשּׁוּם אֶחָד. מִשּׁוּם בֵּית קִבּוּל בִּלְבַד. דְּלֵית בֵּיהּ כָּל הָנֵי דְאָמְרִינַן. וּמִדְרָס נַמִּי לֵית בֵּיהּ, דִּכְתִיב בְּמִדְרַס הַזָּב (ויקרא טו) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ, מַקִּישׁ מִשְׁכָּבוֹ לוֹ, מַה הוּא שֶׁיֶּשׁ לוֹ טָהֳרָה בְמִקְוֶה אַף כָּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ טָהֳרָה בְמִקְוֶה, פְּרָט לְחֶרֶס שֶׁאֵין לוֹ טָהֳרָה בְמִקְוֶה שֶׁאֵינוֹ נַעֲשֶׂה מִשְׁכָּב לַזָּב:
אֵין לוֹ אֲחוֹרָיִם. שֶׁאֵין כְּלִי חֶרֶס מְקַבֵּל טֻמְאָה מֵאֲחוֹרָיו, כְּדִכְתִיב (ויקרא יא) וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ וְגוֹ׳. וְאִם נָגְעָה טֻמְאָה מֵאֲחוֹרָיו לֹא נִטְמָא כְּלָל:
שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשּׁוּם אָרִיג. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּעוֹר, דַּאֲפִלּוּ חֲתָכוֹ לִרְצוּעוֹת דַּקּוֹת וַאֲרָגָן אֵינוֹ חֲשׁוּב אָרִיג:
הבגד מיטמא משום חמשה שמות – as it is explained further on: because of receptacle, because of sitting, because of overshadowing [of a tent], because of a web [and] because of three fingerbreadths square. And each one of them, its measurement is different one from the other. How so? A cloth [of wool or linen] that has a receptacle, such as the piece of leather in which jewels are bound up, that is taught In the Mishnah above (Tractate Kelim, Chapter 26, Mishnah 2), or a receptacle of [olive] oil or a receptacle of wax, its measure is with a little bit., [and because of defilement by sitting, if it was defiled] though the treading of a person with gonorrhea, its measure is not less than three handbreadths by three handbreadths square. But if it became a tent of overshadowing for a corpse, as it is written (Numbers 19:18): “[A person who is pure shall take hyssop, dip it in the water,] and sprinkle on the tent [and on all the vessels and people who were there],” there is no defiling with less than a handbreadth by a handbreadth square. But if it is a belt/אבנט or a girdle/חגור, it becomes defiled because of the web, even though it does not have the measurement to be fit to be called a cloth, for it does not have the width of three fingers, even so, it is impure because it is a web. And we derive it from a sack. Just as a sack is spun and woven, even all that is spun and woven. And all of the rest of the defilements, the cloth is not defiled nor does it defile with less than three fingers square, for it is not important neither to the poor nor the rich and is not called a cloth.
משום ארבעה שמות – that it lacks the measurement of three fingerbreadths square.
העור משום שלשה – for it lacks [the measurement] because of three fingerbreadths square and because of a web.
העץ משום שנים – that it lacks the defilement of tents, as it is taught I the Mishnah in [Tractate Shabbat, Chapter 2, Mishnah 3] the Chapter במה מדליקין/With what do we kindle [Shabbat candles]? “No product from a tree can contract “tent” uncleanness [except for flax].” And it also doesn’t have because of a web, and also because of three fingerbreadths square.
החרס משום אחד – because it is a receptacle alone But it doesn’t have all of these that we have mentioned (of the rest of the five). And it also does not have [defilement through] treading, as it is written concerning the treading of a person with gonorrhea (Leviticus 15:5): “Anyone who touches his bedding [shall wash his clothes, bathe in water, and remain impure until evening].” He makes an analogy between “his bedding” to him, just as he who has ritual purity in the ritual bath/Mikveh, even all who have purity in the ritual bath, excluding earthenware that does not have purity in a ritual bath that does not become lying for a person with gonorrhea/a flux.
איל לו אחרויים – that an earthenware vessel is not susceptible to receive ritual impurity from its outside, as it is written (Leviticus 11:33): “And if any of hose fall into an earthen vessel, everything inside shall be impure [and -the vessel – itself you shall break].” If it came in contact with defilement from its outside, it was not defiled at all.
שהוא מיטמא משום אריג – which is not the case with a hide, for even if he cut it into thin straps and wove them, it is not considered a web/weaving.
בפי׳ ר״ע ז״ל. או בית קבול שעוה שיעורו בכל שהוא משום מושב דאם נטמא במדרס הזב וכו׳ והכל לשון אחד. עוד צ״ל שם ואם נעשה אהל למת כדכתיב והזה על האהל אין טמא בפחות מטפח על טפח דהא אין אהל חשוב בפחות מטפח ואם הוא אבנט וכו׳. עוד צ״ל שם וכל שאר טומאות כגון טומאת מת ושרץ ונגעים אין בגד וכו׳:
משום ד׳ שמות. דשיעור ג׳ אצבעות על ג׳ אצבעות אין בו לפי שאין השק חשוב בשיעור קטן כזה:
העור משום שלשה. דלית ביה גמי משום אריג דאפי׳ עשה מן העור רצועות דקות וארגן אין בו טומאה כמו שפי׳ בסמוך ר״ע ז״ל:
וכן טבלא שאין לה לזבז בכלי עץ טמא. מדרבנן כמו שכתבתי לעיל רפכ״ב:
הבגד מטמא משום חמשה. פירש הר״ב [*כגון צרור מרגלית דתנן לעיל. פרק דלעיל מ״ב. ומ״ש הר״ב או בית קבול שמן. הוא דבר תמוה. שהבגד יקבלו בו השמן ואיך יתקיים בו. אבל הרמב״ם לא כתב לזה על הבגד עצמו. אלא הביא ראיה ששיעור הקבול בכל שהוא. מדתנן בספי״ז לקבל שמן ואמשחזת נשנה שם. ומ״ש הר״ב ואם נעשה אהל למת. דכתיב והזה וכו׳ למדנו שאהל טמא. אפילו לא נגע בו טומאה. הרמב״ם פ״ה מהט״מ [הלכה יב]. ומ״ש הר״ב אם נטמא במדרס הזב שעורו אין פחות מג״ט כו׳. כדפי׳ במתני׳ דלקמן. וע׳ במ״ד. ומ״ש הר״ב אם נעשה אהל כו׳ אין טמא בפחות מטפח על טפח. עיין באהלות פ״ג מ״ז. ומה שפי׳ הר״ב] אם הוא אבנט או חגור מטמא משום אריג. אע״פ שאין בו שיעור כו׳ וילפינן ליה משק. [*ושק גופיה ילפינן בספרא. הביאה הרמב״ם בפירושו וז״ל שק אין לי אלא שק מנין לרבות את הקלקי ואת החבק ת״ל שק. אי שק יכול יטמא חבלים ומשיחות. ת״ל שק. מה שק מיוחד טווי וארוג אף כל טווי וארוג. ע״כ]. וא״ת ואכתי כל שהוא למה טמא והא בעינן שיטלטל מלא וריקן דומיא דשק [כמ״ש הר״ב רפט״ו]. י״ל דראוי לכוף ולקפל וליקח בו מרגלית. או מחט. וא״ת א״כ פשוטי כלי עור אמאי טהורין [כדתנן ברפט״ו] הרי ראוין הם לקפל בו שום דבר כמו הכא וי״ל דמיירי בעור שלוק שהוא קשה. תוס׳ פ״ו דשבת דף סג ע״ב. ול׳ הרמב״ם רפכ״ב מה״כ שיעור הבגד להתטמא ג׳ טפחים כו׳ בד״א בקרעים מן הבגדים אבל האורג בגד בפני עצמו כל שהוא. הרי זה מקבל שאר טומאות. חוץ מטומאת מדרס. שאין מקבל אותה אלא הראוי למדרס. ע״כ:
[*אין לו אחורים. פי׳ הר״ב שאין כלי חרס מקבל טומאה מאחוריו כו׳. וכ״כ הר״ש. ומסיים ותימה מה חדוש הוא דאחוריו טהורין. כיון דאפי׳ מקום תשמיש שלו טהור. ונראה דמיירי באחוריים שיש להם תוך. כגון במקום חקק בית מושבם כעין ההוא דלעיל פ׳ שני. דהאי כיון דמפניו אין לו תוך. אחוריו טהורין. אעפ״י שיש להן תוך. עכ״ל. וכה״ג לק׳ בר״פ האחרון בפי׳ הר״ב על טבלא ואסקוטל׳. ואני תמה על שניהם. על הר״ב ועל הר״ש. שכלל הזה נשנה בפ׳ ב סוף מ״ג. וכל אחד מהם מפרש שם בענין אחר. שהר״ב פי׳ שם לענין כלי שטף. כמ״ש שם בס״ד. וע״ש]:
[*מוסף עליו העור שהוא מטמא משום אהלי׳ מוסף עליו השק כו׳. ילפינן אהל דבמת מאהל דבמשכן. ושק אריג משער ונוצה של עזים. כדפירש הר״ב במשנה דלקמן. ואף עור בהמה טמאה ילפינן מק״ו [מנוצה של] עזים דאינו מטמא בנגעים. כדאיתא פרק במה מדליקין דף כח ע״ב]:
{א} תֵּימַהּ, אֵיךְ הַבֶּגֶד יְקַבֵּל בּוֹ שֶׁמֶן. וְהָרַמְבַּ״ם לֹא כָתַב כֵּן עַל הַבֶּגֶד עַצְמוֹ, אֶלָּא הֵבִיא רְאָיָה שֶׁשִּׁעוּר הַקִּבּוּל בְּכָל שֶׁהוּא מִסּוֹף פֶּרֶק י״ז דְּתָנֵי לְקַבֵּל שֶׁמֶן, וְאַמַּשְׁחֶזֶת נִשְׁנָה שָׁם:
{ב} וְאִם תֹּאמַר, כָּל שֶׁהוּא לָמָּה טָמֵא, הָא בָעִינַן שֶׁיִּטַּלְטֵל מָלֵא וְרֵיקָן דּוּמְיָא דְשַׂק. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּרָאוּי לָכוֹף וּלְקַפֵּל וְלִקַּח בּוֹ מַרְגָּלִית אוֹ מַחַט. וְאִם תֹּאמַר אִם כֵּן פְּשׁוּטֵי כְלֵי עוֹר אַמַּאי טְהוֹרִים, הֲרֵי רְאוּיִן לְקַבֵּל בּוֹ כָּל שֶׁהוּא כְּמוֹ הָכָא. יֵשׁ לוֹמַר דְּמַיְרֵי בְעוֹר שָׁלוּק שֶׁהוּא קָשֶׁה. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ג} כִּדְיָלֵיף לֵיהּ בְּסִפְרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ד} וְתֵימַהּ, מַאי חִדּוּשׁ הוּא זֶה, כֵּיוָן דַּאֲפִלּוּ מְקוֹם תַּשְׁמִישׁ שֶׁלּוֹ טָהוֹר. וְנִרְאֶה דְּמַיְרֵי בַאֲחוֹרַיִם שֶׁיֶּשׁ לָהֶם תּוֹךְ, כְּגוֹן בִּמְקוֹם חֲקָק בֵּית מוֹשָׁבָם כְּעֵין הַהוּא דִּלְעֵיל פֶּרֶק ב׳, דְּהַאי כֵּיוָן דְּמִפָּנָיו אֵין לוֹ תוֹךְ, אֲחוֹרָיו טְהוֹרִין אַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ לָהֶן תּוֹךְ. הָרַ״שׁ. וְתֵימַהּ שֶׁכְּלָל כָּזֶה נִשְׁנָה שָׁם פֶּרֶק ב׳ מִשְׁנָה ג׳ וּפֵרְשׁוּהוּ שָׁם בְּעִנְיָן אַחֵר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
א) הבגד
הוא דבר הנארג דוקא מצמר ופשתן [רמב״ם פכ״ב מכלים ה״א] אבל הנארג מקנבוס או משי וכדומה אינו מקבל שום טומאה עד שיהא בו גע״ג טפחים [עי׳ פכ״ח ה״ח]:
ב) מטמא משום חמשה שמות
ר״ל אפשר בו ה׳ אופנים שיק״ט על ידן. ובכל אחד יש שיעור אחר דהיינו כלי קיבול. מושב. אהל. אריג. [ר״ל שארג כלי שלם פשוט בלי ב״ק. כאבנט וכדומה] אם יש בו גע״ג אצבעות בין שנקרע אפי׳ שלא בכוונה מבגד גדול או שהתחיל לעשות בגד גדול וכבר ארג בו גע״ג אצבעות מק״ט [רמב״ם פכ״ג מכלים ה״ג] וכולהו מפרש ואזיל בפרקן:
ג) השק
הוא דבר הנארג משער בע״ח חוץ מהנארג מצמר כבשים שהוא בכלל בגד וכדאמרן וכל שק מק״ט אפי׳ אין לו ב״ק דהרי לא ממעטינן רק חבלים ומשיחות. וגם חבק של חמור שאין לו ב״ק ג״כ מק״ט [כספרא שהביא רמב״ם הכא]. ואע״ג דאמרינן [בכורות ל״ח א] מה שק מטלטל מלא וריקן. ופי׳ רש״י שם שיש לו ב״ק. י״ל כשאין לו ב״ק אתרבי מאו שק:
ד) משום ארבעה
ר״ל יש בו רק ד׳ אופנים שמק״ט על ידו. דכשנקרע ממנו מטלית שרחבו גע״ג אצבעות אין המטלית ההוא מק״ט. משום טומאה שבעולם. דאז לא נקרא שק:
ה) העור משום שלשה
דאין בו משום גע״ג אצבעות הנ״ל. וגם משום אריג אינו מטמא. דאפילו קצץ העור לפתילים וארג ממנו כלי שלם בלי ב״ק. אינו מקבל שום טומאה. עד שיהא ברחבו כשיעור העה״ט:
ו) העץ
לאו דוקא עץ אלא כל הנעשה מגדולי קרקע. כצמר גפן. קנבוס. גמי. וכדומה [רמב״ם פ״א ה״ג]:
ז) משום שנים
דלית בה כל הנך דאמרן. וגם לא נטמא בהאהיל על המת כשאינו כלי. כגון נסרים או אריג מערבות או משאר גדולי קרקע [חוץ מפשתן] שעשה מהן אהל. ובתוכו מת לא נטמא האהל [כשבת פ״ב ורמב״ם פ״ב מטו״מ הי״ב]. מיהו כלי שנעשה מהנך. והאהיל על המת. אפי׳ הוא קטן מאד נטמא [כרמב״ם פ״א מטו״מ ה״י] רק דמכלים שהאהילו לא מיירי תנא:
ח) וכלי חרס משום אחד
דלית ביה כל הנך דלעיל. ולית ביה נמי טומאת מדרס דאין כ״ח נטמא בטומאת מדרס. ואמק״ט רק משום ב״ק. ומהשתא כל הנך שהזכיר התנא הדר ומפרש להו ממטה למעלה כלי חרס וכו׳:
ט) כלי חרס מטמא משום כלי קבול
דדוקא כ״ח שנשבר אמק״ט עד שיהיה שיעור להב״ק שנשאר בו [כפ״ב מ״ב] אבל כ״ח שלם כל שיש לו ב״ק כ״ש מק״ט כשיתלה או יגע בו טומאה באויר תוכו:
י) כל שאין לו תוך בכלי חרס
רבותינו נדחקו בפי׳ בבא זו. וגם מה שייכות זה לכאן. ול״מ היה נ״ל דה״ק. וגם בענין ב״ק עצמו קיל כ״ח מכל כלים הנ״ל דבכולן כשיש להן ב״ק. אז גם כשנגעה טומאה מגבו אפי׳ אין ב״ק במקום מגע הטומאה מגבו אפ״ה נטמא כל הכלי אבל כ״ח אפי׳ יש ב״ק במקום תליית הטומאה מאחוריו כל [ב״ק] שאינו תוך הכ״ח דהיינו במקום עיקר תשמישו. אין לו אחוריים. ר״ל דבנתלה טומאה באויר ההוא אפי׳ האחוריים לא נטמא [כפ״ד מ״ד. ורק בנגע שם טומאה נטמא [כפ״ב מ״ג] ונ״ל דגם זה הוא רק מד״ס]. א״נ לענין טומאת משקין קאמר הכא דגם בזה קיל כ״ח משאר כלים הנ״ל. אע״ג דטומאת משקין לכלי הוא מד״ס אפ״ה הקילו בו בכ״ח טפי מבשאר כלים דבשאר כלים כשאין להן תוך כלל כגון טבלא בלי לזבז אפ״ה אפשר שיטמא ממשקין כולו. כשנגעו במקום שרגיל להשתמש שם ובנגעו משקין בצד השני נטמא עכ״פ צד השני [כפכ״ה מ״א]. אבל כ״ח כל שאין לו תוך. אין חילוק בו בין תוכו לאחוריו. דבכל מקום שנגע בו משקין או שאר טומאה. טהור לגמרי:
יא) מוסף עליו העץ שהוא מטמא משום מושב
דאפי׳ אין לו ב״ק מק״ט מדרס מדאורייתא. רק דלמשכב צריך שיעור גע״ג טפחים ולמושב בטפח סגי [ועמ״ש בס״ד פ״כ סי׳ פ״ד] וגם מק״ט משאר טומאות עכ״פ מד״ס. כל שיש בו שיעור דחזי לתשמישו:
יב) וכן טבלה שאין לה לזביז
א״כ אין לה ב״ק:
יג) בכלי עץ טמאה
אף דאינה מק״ט מדרס. מדא״ל עמוד ונמ״ל. אפ״ה עכ״פ מדרבנן מקבל טומאה משאר טומאות אף שאין ב״ק. מדיש בו צורת כלי ומשמש לאדם וכלים ביחד:
יד) ובכלי חרס טהורה
דכל פשוטי כ״ח אינו מקבל שום טומאה אפי׳ מד״ס [כרמב״ם פ״א מכלים ה״ח]:
טו) מוסף עליו העור שהוא מטמא משום אהלים
דבהאהיל עור על המת. אע״ג שאינו כלי. נעשה אבי אבות כדין אהל. ואם הוא כלי גם ברחב כ״ש נעשה אבי אבות [כלעיל סי׳ ז] ורק בנקרע מעור גדול צריך שיהיה בהחתיכה שנטמא הע״ה טפחים [כלקמן סי׳ כ״ז]. משא״כ עץ וחרס [וה״ה עצם ומתכות] כל שאינו כלי והאהיל על המת הוא עצמו טהור לגמרי אפי׳ אין האהל קבוע בקרקע [רמב״ם פ״ה מטו״מ הי״ב. ולהראב״ד שם וגם לתוס׳ [שבת דכ״ז ב ד״ה ואין] בהנך דוקא בקבועים בקרקע אין נטמאין משום אהל]. מיהו פשתן אף שכל הגדל מארץ דינו לענין קב״ט כעץ. אפ״ה בקבוע אהל שממנו בקרקע אפ״ה מק״ט. אבל להביא טומאה ממקום למקום תחת האהל מהטומאה לטהרה בזה אין חילוק בין עץ וחרס לשאר מין ואפי׳ היה המאהיל מין שאמק״ט כגון נדבך. או ממין הגדל במים. כולן מביאין הטומאה. כשהמאהיל רחב טע״ט נטמא הנאהל מדאורייתא. וביש בו רק שליש טפח נטמא עכ״פ מד״ס [ועי׳ ביבקש דעת סי׳ ו]:
טז) מוסף עליו השק
שמטמא בכל הטומאות הנ״ל. דהיינו שכשעשה ב״ק משער או שעשה מושב משערות מדובקות יחד. או שעשה מהן אהל. הר״ז נטמא ככל הכלים הנ״ל. אבל יש בו עוד דבר חדש מה שאין בכל הנ״ל שמטמא גם משום אריג. ר״ל אף שאין בו חשיבות אחר לק״ט. רק שהוא אריג. וכגון שאין לו ב״ק. וגם אינו דע״ד טפחים רוחב. שהוא השיעור שלו שיק״ט כשאין בו ב״ק [כמ״ב]. אפ״ה אפשר שיק״ט אם הוא רק אריג ור״ל שארג משער בגד שלם כגון אבנט וכדומה. אע״ג שאין ברחבו רק כ״ש מחשב כלי ומק״ט [כשבת ס״ד א]. ואריג שבשק לאו דוקא. דה״ה קלוע געפלאכטען בל״א או געשטריקט בל״א בכולן בשער מק״ט בכ״ש. אבל שזור כעין חבלים ומשיחות משער [או מצמר ופשתן] אינו כארוג [שם הי״ב וע״ש פכ״ב ה״ג]. אמנם שאר המינים הנ״ל אע״ג שארג מהם כלי שלם כגון שארגו מגמי או ענפי ערבה שום כלי. או שקצץ פתילים מעור וארג מהם כלי שלם. כל שאין ב״ק להכלי שעשה. וגם אין ברחבו כשיעור הצריך לכל אחד שיק״ט [כמ״ב] לא מחשב כלי ואמק״ט. מיהו חתיכה שנקרעה שלא בכוונה מחתיכה גדולה. בין שהוא משער או עור או מפץ. לכ״ע אמק״ט כלל עד שיהא בחתיכה הקטנה שנקרעה מהגדולה כשיעור המפורש בו [כמ״ב רמב״ם פכ״ג מכלים ה״ב]:
יז) שהוא מטמא משום אריג
הוא אריג מצמר או פשתן דוקא:
יח) מוסף עליו הבגד
דבגד יש בו כל החומרות שבמינים הנ״ל. שמטמא כשהוא ב״ק קטן ומק״ט מדרס וכשהאהיל על המת נעשה אבי אבות וכשארג ממנו כלי שלם אפי׳ הוא קטן מאד ובלי ב״ק. אפ״ה מק״ט. אבל עוד יש בו חומרא יתירה. שאפי׳ נקרע שלא בכוונה מחתיכה גדולה. אפ״ה סגי בשיש בו רוחב גע״ג אצבעות. וכל זה לשאר טומאות. אבל להטמא במדרס אם נקרע שלא בכוונה. צריך בכל א׳ מהמינים הנ״ל כפי שיעור המדובר בו [במ״ב]. אמנם בשאר מיני אריג שאינו מגדולי קרקע. וגם לא משער בעל חי. כגון משי וכדומה אינו מקבל טומאה כשאין לו ב״ק ונקרע שלא בכוונה מאריג גדול רק בשיהיה בו גע״ג טפחים [רמב״ם פכ״ב מכלים ה״א]:
א) והר״ב כ׳ הכא דכל הנך דמני הכא אינו טמא רק כשהוא טפח על טפח. וזה תמוה דממ״נ אי אינו כלי אפי׳ הוא מאה טפחים אמק״ט. ואי הוא כלי אפי׳ הוא קטן ודק מאד כמחט נטמא. ורק להביא טומאה תחתיו ממקום למקום צריך מדאורייתא טפח על טפח. ורק הנושאו ממעל לטומאה נטמא מד״ס גם כשהדבר המאהיל הוא רק שליש טפח. ובזה מ״ש הנך אפי׳ כל מילי. ואפי׳ דבר שאמק״ט כלל כאבן או בריות המים. הדין כך וצ״ע:
ב) ובסוגיא דהתם אמרינן. מוסיף עליו השק שמטמא משום אריג. ומקשינן אטו בגד אמ״ט משום אריג. ומשני ה״ק. מוסיף השק אבגד. דאע״ג שאינו אריג מק״ט. ערש״י שם. ול״מ היה נ״ל דה״פ. דהאי מטמא משום אריג דנקט תנא דברייתא. לאו אשק קאי רק אבגד. וה״ק מוסיף שק אבגד [שבגד מטמא רק כשהוא אריג. ושק] אע״ג שאין אריג רק קלוע כ״ש מק״ט. שכן וכו׳. א״כ משמע ברור דהא בגד אמק״ט כשהוא קלוע כ״ש. והא דתנינן בעדיות (פ״ג מ״ד) כל הקלועין מבגד מק״ט. היינו ביש בו גע״ג אצבעות. ומזה נ״ל דשטריקעראי שלנו שהיא מלאכת נשים שעושין בה פוזמקאות שטרימפפע בל״א. מדהוא רק קלוע. שמוציאין עניבה אחת מתוך עניבה אחרת שבצדה. דוקא כשהקלוע ההוא הוא גע״ג אצבעות מק״ט. אבל כשאינו כשיעור כך. אמק״ט משום אריג. מדאינו אריג רק קליעה. וה״ה לבדין שנקרא פליש״ט בל״א שעושין ממנו כובעין. אם נעשה מצמר או פשתן. אינו מק״ט רק בשיש בהן גע״ג אצבעות. משום דרק אריג מטמא בכ״ש בבגד. וזה אינו אריג. אבל בשק. וכגון שהדביק שערות בע״ח יחד ועשאן פלישט כעין האר זאלען שלנו או הוט שלנו שנעשה משערות ארנבת. או בקלע משערות כעין צלצול קטן שקורין בענדכען בל״א. בכולן אף שאינן רק כ״ש מק״ט כשק (ועי׳ רמב״ם כלים פ״א ופכ״ב):
ג) וק׳ ה״ת להרמב״ם (פכ״ב מכלים ה״ג) דעור ומפץ שעשה מהן כלי שלם צריך שיהיה לכה״פ גדול כגע״ג אצבעות. אבל להראב״ד שם דגם הנך כשהן כלי שלם סגי בכ״ש. א״כ ק׳ מה מוסיף עליהן שק שמטמא בכ״ש. וי״ל דגם להראב״ד. דוקא כשהן חתיכת עור או חתיכת עץ שתתכן בכוונה ועשאן כלי שלם. מק״ט בכ״ש אפי׳ הוא כלי פשוט ובלי ב״ק. אבל כשהן אריג כלי שלם אמק״ט. רק בשק ובבגד:
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזהכל
 
(ב) הַבֶּגֶד מִטַּמֵּא מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה, לְמִדְרָס, וּמִשּׁוּם שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ לִטְמֵא מֵת. הַשַּׂק אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, הָעוֹר חֲמִשָּׁה עַל חֲמִשָּׁה, מַפָּץ שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה, שָׁוִין לְמִדְרָס וְלִטְמֵא מֵת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַשַּׂק שְׁיָרָיו אַרְבָּעָה, וּתְחִלָּתוֹ מִשֶּׁיִּגָּמֵר.
Clothing may be rendered impure as a [piece which is] three by three [handbreadths] with midras impurity [a type of impurity due to being sat on by certain impure individuals, rendering something an Origin of impurity], and at three by three [fingerbreadths] with corpse impurity. Sack-cloth [may be rendered impure] at four by four [handbreadths]; Leather, five by five; matting, six by six; these are all equally [susceptible to being rendered impure] with midras and corpse impurity. Rabbi Meir says: regarding sack-cloth, its scraps [may be rendered impure] at four [by four handbreadths], but initially [it can be rendered impure only] once it is completed.
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזעודהכל
[ד] הַבֶּגֶד מִטַּמֵּא מִשֵּׁם שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה א
לְמִדְרָס, וּמִשּׁוּם שָׁלוֹשׁ עַל שָׁלוֹשׁ לִטְמֵא מֵת.
הַשַּׂק, אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, הָעוֹר, חֲמִשָּׁה עַל חֲמִשָּׁה, מַפָּץ, שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה, שָׁוִין לְמִדְרָס וְלִטְמֵא מֵת.
רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַשַּׂק, שִׁירָיו אַרְבָּעָה, וּתְחִלָּתוֹ מִשֶּׁיִּגָּמֵר.
א. בכ״י: מְטַמֵּא
שלשה על שלשה. הם שלשה טפחים לפי מה שיהיה פחות מזה אינו ראוי למושב אולם ארוג השער כאשר היה ממנו פחות מארבעה על ארבעה הנה לא יטמא לא במדרס ולא בשאר טומאות: והמפץ. כבר בארנוהו על השלמות בפרק [צ״ל כ״ד מ״י] רביעי מזאת המסכתא ולא יטמא ממנו בין במת בין במדרס פחות [צ״ל מששה על ששה] משלשה טפחים על ג׳ טפחים ור׳ מאיר אומר כי כאשר נחתך השק ונשאר ממנו מארבעה על ארבעה ומעלה הנה הוא טמא במת ובמדרס אולם אם הותחלה האריגה ולא נשלמה אפילו היה כאשר נארג ממנו אמות רבות הנה לא יטמא עד שתשלם אריגתו והוא אמרו ותחלתו משיגמר ואין הלכה כר׳ מאיר ולא תעלים עיניך ממה שהעירותיך עליו בראש פ׳ עשרים וארבעה שהדבר אשר יאמר בו טמא טמא מת כמו כן יטמא בשאר טומאות כמו טומאת שכבת זרע ושרץ וזולתם ואולם ייוחד בטמא מת ר״ל שלא יטמא במדרס ולקח היותר חזקה מהטומאות והיא טומאת מת דרך משל ודע זה וזכרהו.
שלש אצבעות על שלש לטמא מת. דמרבינן לה פ׳ במה מדליקין (דף כו:) מדכתיב והבגד משום דחזי לעניים אבל מדרס תלוי במידי דחזי לישיבה ובפחות משלשה טפחים על שלשה לא חזי.
שוין למדרס ולטמא מת. שק עור ומפץ.
שיריו. שבלה ונשתייר ממנו ארבעה לענין זה נאמר בשק זה השיעור ארבעה אבל בתחילתו לא מקבל טומאה עד שיגמר כולו.
הַבֶּגֶד מִטַּמֵּא. לִטְמֵא מֵת וּלְכָל שְׁאָר טֻמְאוֹת חוּץ מִמִּדְרָס, מִשּׁוּם שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת. מִשּׁוּם דַּחֲזִי לַעֲנִיִּים, וְאִתְרַבֵּי מִדִּכְתִיב וְהַבֶּגֶד. אֲבָל לְמִדְרָס בָּעִינַן מִידִי דַּחֲזִי לִישִׁיבָה, וּבְפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים עַל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים לֹא חֲזִי לְמוֹשָׁב:
הַשַּׂק. הָאָרוּג מִשֵּׂעָר וְנוֹצָה שֶׁל עִזִּים, שִׁעוּרוֹ בֵּין לִטְמֵא מֵת בֵּין לְמִדְרָס אֵין פָּחוּת מֵאַרְבָּעָה טְפָחִים עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים:
שָׁוִין. לִטַּמֵּא טֻמְאַת מִדְרָס וּטְמֵא מֵת, שַׂק וְעוֹר וּמַפָּץ:
שְׁיָרָיו אַרְבָּעָה. לְעִנְיָן זֶה נֶאֱמַר שִׁעוּרוֹ בְאַרְבָּעָה, כְּשֶׁבָּלָה וְנִקְרַע וְנִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ שִׁעוּר אַרְבָּעָה טְפָחִים. אֲבָל בִּתְחִלַּת אֲרִיגָתוֹ אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה עַד שֶׁיֶּאֱרֹג כֻּלּוֹ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר:
הבגד מימטמא – for becoming defiled through contact with a corpse and for all the rest of the defilements except for that of treading, because of three fingerbreadth square, because it is appropriate for poor people, and it is derived by implication from as is it written (Leviticus 13:47): “[When an eruptive affection occurs in] a cloth, [of wool or linen fabric].” But for uncleanness by treading, we require something that is appropriate for sitting, and with less than three handbreadths by three handbreadths, it is not appropriate for seating.
השק – that is woven from hair or feathers of goats, its measure whether for someone who had been defiled through contact with a corpse or for treading is not less than four handbreadths by four handbreadths.
ושוין – to defile through defilement of treading/Midras and through defilement by contact with a corpse. A sack, or a hide or a mat.
שייריו ארבעה – regarding this matter, it is stated [by Rabbi Meir] that its remnants are four [handbreadths]. When it became worn out and torn and there remained from it a measurement of four handbreadths, but at the beginning of its weaving, it doesn’t become susceptible to receive ritual defilement until it is completely woven. But the Halakha is not according to Rabbi Meir.
ומשום שלש על שלש לטמא מת. גרסי׳ דאצבעות לשון נקבה וטפחים לשון זכר. ומצאתי שהגיה הרב בצלאל אשכנזי ז״ל השק משום ד׳ על ד׳ העור משום חמשה על חמשה מפץ משום ששה על ששה שוין וכו׳:
ותחלתו משיגמור. אית דגרסי משיגמר. וכתב ה״ר יהוסף ז״ל ומשום שלש על שלש לטמא מת על כרחך בעשירים מיירי דאי בעניים הא תנן לקמן פכ״ח בגדי עניים אע״פ שאין בהם שלש על שלש ותימה לפר״ש דהתם ותירץ ר״ת דהתם מיירי במדרס ויש לחלק בין עניים לעשירים ויש גירסא לקמן פכ״ח אע״פ שאין בהם שלש על שלש ומיירי בטלית שבלה דגרסי׳ בתוספתא דכלים פכ״ד טלית של עני שבלה אם היו רוב שפתותיה קיימות אע״פ שאין בה שלש על שלש טמאות וההיא דכירה ועירובין מיירי בטלית שבלה ודוק עד כאן:
לטמא מת. והוא הדין לשאר טומאות חוץ מן המדרס. כמ״ש הרב בריש פרק כד:
מפץ. עיין מ״ש בפרק כד מ״י:
יט) הבגד מטמא משום שלשה על שלשה
גע״ג טפחים:
כ) ומשום שלש על שלש
גע״ג אצבעות:
כא) לטמא מת
ה״ה לשאר טומאות חוץ ממדרס. רק נקט טומאת מת לרבותא. דאפי׳ אבי אבות אפשר שיתהווה. א״נ נקט טומאת מת מדיש בו נמי טומאת אהל שאפי׳ לא נגע בטומאה נטמא:
כב) השק ארבעה על ארבעה
דע״ד טפחים למדרס וכן לשאר טומאות:
כג) העור חמשה על חמשה
ג״כ למדרס ולשאר טומאות. מיהו דוקא בעור קשה. אבל עור רך שראוי לכרוך בו מידי הו״ל כיש לו ב״ק וסגי בכ״ש. [כך כתב תוס׳ שבת ס״ג ב׳. ותמוה דא״כ גם בגד הול״ל שיטמא בכ״ש. והרי הרמב״ם בפירוש כתב [בפכ״ב מכלים הכ״א] דבגד פחות מגע״ג אצבעות אין בו שום טומאה ואפי׳ הכינו לשום מעשה. ודוחק לומר דרק עור ראוי לצור בו מרגלית ומחט משא״כ בגד. ובזה יתורץ גם קושית ע״ר אאמ״ו הגזצוק״ל בספרו כנסת ישראל. שהקשה לתוס׳ א״כ למה צריך בנייר ב״ק [כפי״ז מט״ו] ולפי דברינו י״ל דכ״ש דנייר דק לא חזי לצור בו הנך. אבל גם בל״ז תמוהים דבריהם שסותרים למשנה ערוכה לעיל [פכ״ו מ״ב] וצ״ע]:
כד) מפץ
הוא מצע מגמי קלוע או ארוג. ודינו ככלי עץ [רש״י שבת דפד״ב]:
כה) ששה על ששה
וע״ו טפחים לכל הטומאות:
כו) שוין
שיעורין הנ״ל שבשק עור ומפץ:
כז) למדרס ולטמא מת
מיהו כל זה בחתיכה קטנה שנקרע שלא בכוונה מחתיכה גדולה אבל בקרען בכוונה מהגדולה לתשמישו. וכ״ש בעשאו כך בכוונה כפי הצריך לתשמישו. אז בין בגד או שק או עור או מפץ למושב סגי בטעט״פ [כמ״ד] ולמשכב צריך געג״ט ולשאר טומאות בגע״ג אצבעות סגי [רמב״ם פכ״ג מכלים ה״א]:
כח) רבי מאיר אומר השק שיריו ארבעה
כשבלה השק ונשתייר ממנו דע״ד טפחים. אז מק״ט בכל מיני טומאות:
כט) ותחלתו משיגמר
דבשעה שעשאו אפי׳ הוא כבר יותר מד״ט על ד״ט. עדיין אמק״ט עד שיגמור. ונ״ל דר״מ תרתי בעי דאפי׳ כשיגמרו אמק״ט עד שיהיה בו דע״ד טפחים [ערפ״ה]:
ד) ולהראב״ד שם. לשאר טומאות. כולהו במשהו סגי. וכן משמע פשטות לישנא דש״ס (מעילה י״ח א׳) אמנם אם ארג כלי שלם בלי ב״ק מצמר או פשתן או קנבוס או משי. גם לרמב״ם שיעורו בכל שהוא (כרמב״ם פ״א מכלים הי״א ופכ״ב ה״א) וממשנה א׳ בפרקן מוכח דגם בארוג משער כלי שלם בלי ב״ק שיעורו בכל שהוא. וכמ״ש בס״ד לעיל:
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזהכל
 
(ג) הָעוֹשֶׂה שְׁנַיִם מִן הַבֶּגֶד וְאֶחָד מִן הַשַּׂק, שְׁלָשְׁתָּן מִן הַשַּׂק וְאֶחָד מִן הָעוֹר, אַרְבָּעָה מִן הָעוֹר וְאֶחָד מִן הַמַּפָּץ, טָהוֹר. חֲמִשָּׁה מִן הַמַּפָּץ וְאֶחָד מִן הָעוֹר, אַרְבָּעָה מִן הָעוֹר וְאֶחָד מִן הַשַּׂק, שְׁלֹשָׁה מִן הַשַּׂק וְאֶחָד מִן הַבֶּגֶד, טָמֵא. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁחִבֵּר לוֹ מִן הֶחָמוּר מִמֶּנּוּ, טָמֵא. מִן הַקַּל מִמֶּנּוּ, טָהוֹר.
One who makes a piece of material from two [handbreadths] of cloth and one [handbreadth] of sack-cloth, or three of sack-cloth and one of leather, or four of leather and one of matting, it is pure [insusceptible to impurity]. If [one made something] of five [handbreadths] of matting and one of leather, or four of leather and one of sack-cloth, or three of sack-cloth and one of cloth, it is [susceptible to being rendered] impure. This is the general rule: anything to which one attached something of a higher level of stringency is [susceptible to being remdered] impure; [anything to which one attached something] of a lesser level of stringency is pure.
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןעודהכל
[ה] הָעוֹשֶׂה שְׁנַיִם מִן הַבֶּגֶד וְאֶחָד מִן הַשַּׂק, שְׁלֹשָׁה מִן הַשַּׂק וְאֶחָד מִן הָעוֹר, אַרְבָּעָה מִן הָעוֹר וְאֶחָד מִן הַמַּפָּץ, טָהוֹר.
חֲמִשָּׁה מִן הַמַּפָּץ וְאֶחָד מִן הָעוֹר, אַרְבָּעָה מִן הָעוֹר וְאֶחָד מִן הַשַּׂק, שְׁלֹשָׁה מִן הַשַּׂק וְאֶחָד מִן הַבֶּגֶד, טָמֵא.
זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁחִבֵּר לוֹ מִן הֶחָמוּר מִמֶּנּוּ, טָמֵא, וּמִן הַקַּל מִמֶּנּוּ, טָהוֹר.
העושה שנים מן הבגד ואחד מן השק. אמר כי מי שיחבר חתיכה מבגד וחתיכה משק והיה בכללו שלשה על ג׳ והיה בתשבורת חתיכת הבגד ממנו ב׳ טפחים על ב׳ טפחים ובתשבורת השק טפח על טפח הנה זה המחובר לא יטמא במשכב הזב כי [אם] ג׳ על ג׳ אמנם הוא שעור הבגד וזה השעור לא ישלם אלא בשק אשר שעורו ארבעה על ארבעה אמנם אם נהפך הענין והיה הנתפר שלשה מן השק ואחד מן הבגד אשר היה המחובר שעור השק שהוא ארבעה ונשלם השיעור בבגד אשר שעורו שלשה על שלשה הנה הוא נטמא במשכב הזב וכן בשאר טומאות לפי מה שהשרשנו וזהו מה שאמר כל מה שחבר מן החמור ממנו טמא וחמור ממנו הוא אשר יהיה שעור מה שיקבל טומאה פחות משיעורו וקל ממנו הוא יהיה שעורו יותר גדול ממנו כמו המפץ ואשר ראוי שיהיו אלו המינים כולן מצטרפין ואע״פ שלא שוו בשעוריהן לפי שיש להן ענין יכללם כולן והוא שכולן ראויין ליטמא משכב כמו שהתבאר בסוף רביעי ממעילה.
שנים. שני טפחים.
ואחד. טפח אחד.
טהור. דאין הגרוע משלים שעורו של חשוב דהא גרוע הוא שיעורו מרובה אבל החשוב משלים לשיעורו של גרוע דאפילו בשיעור מועט מקבל החשוב טומאה.
החמור. דסגי בשיעור קטן.
הקל. דבעי שיעור גדול ודוקא כסדר הזה מצטרפין לקל שבהן כדתנן במעילה פרק קדשי מזבח (דף יח.) ומייתי לה בשילהי כלל גדול (דף עו.) הבגד והשק השק והעור העור והמפץ מצטרפין אבל בגד ועור או בגד ומפץ או שק ומפץ אין מצטרפין דהמחברן בטלה דעתו אצל כל אדם ומיהו לטלאי מרדעת של חמור כולם מצטרפין טפח על טפח דהתם מפרש רבי שמעון מה טעם כלומר אמאי מצטרפין הואיל ולא שוו שיעורייהו ומפרש הואיל וראויין לטמא מושב כלומר דמאיזה מהם (*צ״ל קבעי) (קבוע) שיקצע טפח ממנו ויעשנו טלאי לחמור טמא כדמפרש טעמא בסוף פרק קמא דסוכה (דף יז:) וכיון דשוו שיעורייהו לחדא מילתא מצטרפין אפילו למילי דלא שוו וכן בסוף כלל גדול (דף עו.) דתנן תבן כמלא פי פרה עצה כמלא פי גמל דמצטרף חמור לקל הואיל ושוין לדוגמא ונראה דהך דקאמר ר׳ שמעון מה טעם לא איצטריך למדרס דאפילו כופת שאור שיחדו לישיבה טמא כדאיתא פרק העור והרוטב (דף קכט.) שהמדרס תלוי ביחוד דבר הראוי למדרס ומה טעמא שייך בו אע״ג דלא שוו שיעורייהו יש לו ליטמא כיון דחזי ואע״ג דהעור והמפץ לא שייך אלא למדרס דאין מפץ טמא במת אלא א״כ מיוחד למדרס מכל מקום בבגד ושק ועור נמי מיירי במת אפילו באין מיוחד למדרס והא דקתני שנים מן הבגד ואחד מן השק טהור יתכן דאפילו במת טהור אם נגע בשק ולא נגע בבגד ואם נגע בבגד הבגד טמא והשק טהור.
הָיָה עוֹשֶׂה שְׁנַיִם מִן הַבֶּגֶד. שְׁנֵי טְפָחִים:
וְאֶחָד מִן הַשַּׂק. טֶפַח אֶחָד:
טָהוֹר. דְּאֵין הַגָּרוּעַ מַשְׁלִים שִׁעוּרוֹ שֶׁל חָשׁוּב, דְּהַגָּרוּעַ שִׁעוּרוֹ מְרֻבֶּה. אֲבָל הֶחָשׁוּב מַשְׁלִים שִׁעוּרוֹ שֶׁל גָּרוּעַ, דַּאֲפִלּוּ בְשִׁעוּר מֻעָט הֶחָשׁוּב מְקַבֵּל טֻמְאָה:
מִן הֶחָמוּר. דְּסַגִּי לֵיהּ בְּשִׁעוּר מֻעָט:
מִן הַקַּל. דְּבָעֵי שִׁעוּר מְרֻבֶּה. וְדַוְקָא כַסֵּדֶר הַזֶּה הַכָּתוּב בַּמִּשְׁנָה מִצְטָרְפִין לַקַּל שֶׁבָּהֶן, הַבֶּגֶד וְהַשַּׂק, הַשַּׂק וְהָעוֹר, הָעוֹר וְהַמַּפָּץ. אֲבָל בֶּגֶד וָעוֹר, אוֹ בֶּגֶד וּמַפָּץ, אוֹ שַׂק וּמַפָּץ, אֵין מִצְטָרְפִין, דְּהַמְחַבְּרָן בָּטְלָה דַעְתּוֹ אֵצֶל כָּל אָדָם. וּמִיהוּ לַעֲשׂוֹת מֵהֶן טְלַאי עַל גַּבֵּי מַרְדַּעַת שֶׁל חֲמוֹר, כֻּלָּן מִצְטָרְפִין, דְּמֵאֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיְּקַצֵּעַ טֶפַח וְיַעֲשֶׂה אוֹתוֹ טְלַאי לְמַרְדַּעַת שֶׁל חֲמוֹר, מִצְטָרֵף, דְּאֵינוֹ מַקְפִּיד לְשָׁם אִם הוּא מִשְּׁנֵי מִינִים:
היה ושה שנים מן הבגד – two handbreadths.
ואחד מן השק – one handbreadth.
טהור – for that which is inferior does not complete the measurement of that which is important, that the inferior’s measurement is greater. But the more highly regarded completes the measurement of the inferior, for even a little bit of that which is highly regarded is susceptible to receive ritual impurity.
מן החמור (more stringent) – that it is sufficient for it in a small measurement.
מן הקל (from a category more lenient) – that requires a greater measurement. And especially like this arrangement that is written in the Mishnah, they combine to the [more] lenient of them: the cloth and the sack, the sack and the hide, the hide and the matting. But the cloth and the hide or the cloth and the matting, or the sack and matting do not combine, for one who attaches them, has annulled his thinking with regard to every person. But however, to make of them a patch on the pack-saddle/cushion – consisting of patches – of a donkey, all of them combine, that from whichever of them will trim a handbreadth and make it a path on the pack-saddle/cushion of a donkey, they combine, for he is not strict for there, if it is from two species.
טהור. מן המדרס. הרמב״ם פכ״ג מה״כ [הלכה ג]. וז״ל הר״ש יתכן דאפילו במת טהור אם נגע בשק ולא נגע בבגד. ואם נגע [בבגד]. הבגד טמא. והשק טהור. ע״כ:
טמא. עי׳ [מ״ש] ספ״ד דמעילה [מ״ו]:
זה הכלל כל שחבר לו מן החמור ממנו טמא. כתב הר״ב ודוקא כסדר הזה הכתוב במשנה. כו׳. וכ״כ הר״ש. גם התוס׳ בפ״ק דסוכה דף יז. אבל מסיימי דמתוך הכלל דאתא לרבויי משמע דלאו דוקא קתני מתני׳ דמצטרפים כסדר הזה. ע״כ. ויש לדחות דאשכחן דתני זה הכלל. ולא אתי לרבויי. וכמ״ש במשנה ב פ״ד דמגילה [*וכן אתה מוצא במכילתין פ״ב משנה ג. ומ״ג פ״ח דטהרות] ומ״ש הר״ב ומיהו לעשות מהן טלאי כו׳ דמאיזה מהן שיקצע טפח כו׳. דאינו מקפיד לשם אם הוא משני מינים. עירוב פירושים הן דבריו בזה. דמתחלה מפרש דמאיזה מהן שיקצע. כלומר מאיזה אחד שיקצע כו׳. וכמ״ש ג״כ במתני׳ דלקמן. ואח״כ מפ׳ דאינו מקפיד אם הוא מב׳ מינים. דהיינו שיקצע ויחבר מב׳ מינים או מיותר כשיהיו ביחד טפח על טפח. ושני הפירושים הללו כתבם רש״י בפ״ק דסוכה דף יז. והעתקתי׳ כבר בספ״ד דמעילה. וכתב רש״י שפי׳ הראשון נ״ל עיקר. וכן הסכימו התוס׳ פ״ז דשבת דף עו. וכן פי׳ הרמב״ם [במתני׳ דלקמן]:
{ה} טָהוֹר. מִן הַמִּדְרָס. הָרַמְבַּ״ם. וְהָרַ״שׁ כָּתַב, דַּאֲפִלּוּ בְמֵת טָהוֹר אִם נָגַע בַּשַּׂק וְלֹא בַבֶּגֶד. וְאִם נָגַע בַּבֶּגֶד, הַבֶּגֶד טָמֵא וְהַשַּׂק טָהוֹר:
{ו} אֲבָל מִתּוֹךְ הַכְּלָל דַּאֲתָא לְרִבּוּיֵי, מַשְׁמַע דְּלָאו דַּוְקָא כַּסֵּדֶר הַזֶּה. תּוֹסָפוֹת. אֶלָּא דְאַשְׁכְּחַן זֶה הַכְּלָל דְּלֹא אָתֵי לְרִבּוּיֵי:
{ז} וְעֵרוּב פֵּרוּשִׁים הֵן, דְּמִתְּחִלָּה מְפָרֵשׁ מֵאֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיְּקַצֵּעַ כְּלוֹמַר מֵאֵיזֶה אֶחָד שֶׁיְּקַצֵּעַ, וְאַחַר כָּךְ מְפָרֵשׁ דְּאֵינוֹ וְכוּ׳ מִשְּׁנֵי מִינִים, דְּהַיְנוּ שֶׁיְּקַצֵּעַ וִיחַבֵּר מִשְּׁנֵי מִינִים אוֹ מִיּוֹתֵר כְּשֶׁיִּהְיוּ בְיַחַד טֶפַח עַל טֶפַח. וּשְׁנֵי הַפֵּרוּשִׁים כְּתָבָם רַשִׁ״י סֻכָּה דַף י״ז, וְכָתַב, שֶׁפֵּרוּשׁ הָרִאשׁוֹן עִקָּר. וְכֵן כָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת וְהָרַמְבַּ״ם:
ל) העושה שנים מן הבגד וא׳ מן השק
ר״ל שהיה בהמטלית כולו געג״ט. אבל מהם היה ב׳ טפחי׳ באורך המטלית מבגד וטפח אחד באורך המטלית הי׳ משק ושניהן מחוברין יחד. [וט״ס יש בהרמב״ם כאן בפירושו שכתב ב׳ על ב׳ היה בגד וטע״ט שק עכל״ר. וקשה הרי זה א״א כלל דא״כ לא יהי׳ בהמטלית כולו געג״ט]:
לא) שלשתן מן השק וא׳ מן העור
ר״ל שהיה בהמטלית כולו דע״ד טפחים ומהם ג״ט באורך משק. וטפח אחד באורך מעור:
לב) ארבעה מן העור ואחד מן המפץ
ר״ל או שהיה בהמטלית כולו הע״ה טפחים. והיה מהן ד״ט באורך מעור וטפח אחד באורך מפץ דהיינו מגמי:
לג) טהור
דאין המין שצריך ממנו שיעור מרובה משלים להמין דסגי לי׳ בשיעור מועט. דהיאך ישלים הקל לשיעור החמור וכדמסיק. משמע דהא אם הקל היה כפי השיעור של חמור. כגון ב׳ מבגד ואחד ושליש משק וה״ה באינך מצטרף. מיהו הא דקתני טהור. אין ר״ל שאמק״ט כלל. ליתא. דהרי כשנגע טומאה בהבגד. הבגד טמא ודאי. דהרי יש בו גע״ג אצבעות. אלא שהשק טהור. אלא דבנגע טומאה בשק שאין בו כשיעור לק״ט הכל טהור וגם אין מצטרפין לק״ט מדרס [ר״ש. וא״ת עכ״פ בנגע טומאה בבגד אמאי השק טהור. הרי כל המחובר לטמא טמא [כפי״ב מ״ב ופ״כ מ״ג] י״ל כבר כתבנו לעיל דזהו דוקא בא׳ עיקר וא׳ טפל אז נגרר הטפל בתר העיקר משא״כ כששניהן עקריים. אותו שיש כשיעור מק״ט. והשני שאין בו כדי לק״ט טהור. [ועפי״ט מ״ז ומ״ש שם בס״ד ועי׳ עוד פי״ח מ״ז ודו״ק]:
לד) חמשה מן המפץ ואחד מן העור
שהיה בכל המטלית וע״ו טפחים. ומהם היו ה׳ טפחים באורך ממפץ. וא׳ מעור וכן תפרש אינך דמתניתין:
לה) טמא
דהחמור בשיעורו משלים להמין הקל בשיעורו וכלעיל. ודוקא כשחיברם כסדר שנזכרו במשנתינו אבל כשחיברם שלא כסדר זה. וכגון בגד עם עור. וכדומה. בטלה דעתו ולא משלים אפי׳ חמור לקל חוץ כשחיברן כך על דעת לעשות מהן מרדעת לחמור. דלא קפיד בי׳ כל כך. לפיכך בכה״ג מצטרף אפי׳ קל לחמור להיות יחד טע״ט לקבל טומאת מדרס:
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןהכל
 
(ד) הַמְקַצֵּעַ מִכֻּלָּם טֶפַח עַל טֶפַח, טָמֵא. מִשּׁוּלֵי הַקֻּפָּה טֶפַח עַל טֶפַח, טָמֵא. מִצְּדָדֵי הַקֻּפָּה, רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַמְקַצֵּעַ טֶפַח עַל טֶפַח בְּכָל מָקוֹם, טָמֵא.
If one cuts off [a piece of] one square handbreadth from each of these [materials, and then fashions them into a single piece], it is [susceptible to being rendered] impure. If [one cuts off a piece which is] one square handbreadth from the bottom of a basket, it is [susceptible to being rendered] impure. If from the sides of a basket, Rabbi Shimon considers it pure, and the Sages say: if one cuts off a square handbreadth from anywhere, it is [susceptible to being rendered] impure.
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןעודהכל
[ו] הַמְקַצֵּעַ מִכֻּלָּם טֶפַח עַל טֶפַח, טָמֵא.
מִשּׁוּלֵי הַקֻּפָּה טֶפַח עַל טֶפַח, טָמֵא.
מִצִּדְדֵי הַקֻּפָּה, רְבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַמְקַצֵּעַ טֶפַח עַל טֶפַח בְּכָל מָקוֹם, טָמֵא.
אמר בזאת ההלכה אשר קדם זכרה מהשיעורים שהבגד שלשה על שלשה והשק ארבעה על ארבעה והעור חמשה על חמשה והמפץ ששה על ששה אמנם זהו כאשר יזדמן שתהיה חתיכה מאחת מאלו ארבעה מינים על אחת מאלו השעורים הנזכרים ואם היה פחות מאלו השעורים אז לא תטמא במדרס אולם אם לקח האדם בגד מהבגדים או עור או שק או מפץ וחתך ממנו טפח במקצוע ושווי על המדה והוא ענין מקצוע הנה זה הטפח יטמא ואפילו במושב לפי שנחתך ממנו באומדנא והוא חשוב אצלו ואמרו בהש״ס מעילה [דף יח.] במאמר על זאת ההלכה אמרו קצע מכולן ועשה מהן בגד למשכב ג׳ למושב טפח הנה כבר התבאר לך שאמרו בכאן טפח על טפח שהוא טמא זהו במושב הזב ולא במשכבו לפי שהוא ראוי למושב בחשבו אותו ואי אפשר לישכב עליו והלכה כחכמים.
המקצע מכולן. מאיזה מהן שיקצע טפח על טפח ראוי לטמא במושב כדמפרש בשלהי פ״ק דסוכה (דף יז:) הואיל וראויין ליטלן על גבי חמור. ובמעילה בשלהי קדשי מזבח (דף יח.) תנא קיצע מכולן ועשה מהן בגד למשכב שלשה למושב טפח לאחיזה כל שהוא כלומר לעשות טלאי למשכב כגון לכר או לכסת או לשאר דברים המיוחדים למשכב שיעור הטלאים בשלשה טפחים דומיא דלמושב טפח דהיינו לעשות טלאי למושב כגון למרדעת של חמור כדמוכח פ״ק דסוכה (דף יז:). ובענין אחר יש ליישבה וכן הוא בתוספ׳ [ב״ב פ״ב] המקצע למשכב אין פחות מג׳ ולמושב טפח ולמעמד כל שהוא ואותו מעמד היינו אחיזה דמעילה והתם קאמר מאי לאחיזה אמר ריש לקיש אמר ר׳ ינאי שכן עומד לטולא במתניתא תנא הואיל וראוי לקוצצי תאנים ופי׳ בערוך ראוי אותו משהו בגד לאורגים שכשהוא מחליק את המטוה של אריגה בסובין או בכל דבר כדי לחזק כורך משהו בגד על אצבעו ומחליק את הטווי ואותו סמרטוט שעל אצבעו משמר אצבעו שאינו מחתכו החוט ואותו שכורך באצבעו קרוי טולא. וראוי נמי לקוצצי תאנים אותן שמבקעין (עצים) תאנים ומולחין אותן כורכים משהו על אצבעם שלא ידבק בשומן התאנים.
מ״מ. אפילו מן הצדדין ור׳ שמעון סבר דשני צדדין לא חזי למושב.
מִכֻּלָּם. מֵאֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיְּקַצֵּעַ טֶפַח עַל טֶפַח רָאוּי לִטַּמֵּא מוֹשָׁב. דְּהָנֵי שִׁעוּרֵי דִתְנַן לְעֵיל, הַבֶּגֶד שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ לְמִדְרָס וְהַשַּׂק אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה וְכוּ׳, לֹא הָוֵי אֶלָּא בַחֲתִיכַת בֶּגֶד אוֹ שַׂק אוֹ עוֹר אוֹ מַפָּץ שֶׁלֹּא חֲתָכָהּ וְתִקְּנָהּ לִישִׁיבָה, אֲבָל הַמְקַצֵּעַ דְּהַיְנוּ הַמְחַתֵּךְ וְהַמְתַקֵּן מֵאֶחָד מִכֻּלָּן טֶפַח עַל טֶפַח כְּדֵי לֵישֵׁב עָלָיו, טָמֵא מוֹשָׁב, שֶׁכֵּן לִפְעָמִים מַקְצִיעִין וְעוֹשִׂים טְלַאי מֵאֶחָד מֵהֶן לְמַרְדַּעַת שֶׁל חֲמוֹר וְיוֹשְׁבִים עָלָיו, וְלֹא הָוֵי אֶלָּא טֶפַח עַל טֶפַח:
מִכָּל מָקוֹם. וַאֲפִלּוּ מִן הַצְּדָדִים. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר דְּמִן הַצְּדָדִים לֹא חֲזִי לְמוֹשָׁב. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן:
מכולם – from any of them that he will trim (from the list provided in the first two Mishnayot of this chapter) one handbreadth by one handbreadth, it is appropriate to become defiled through sitting, For those measurements that are taught in the Mishnah above, the cloth is three [handbreadths] by three [handbreadths] square for uncleanness through treading and the sack is four [handbreadths] by four [handbreadths] square, etc., it would not other than with a piece of cloth or sack or hide or matting that was not cut or repaired for sitting. But trimming, that is cutting and repair from one of all of them one-handbreadth by one-handbreadth square in order to sit upon it, is impure through sitting, for occasionally one trims and makes patches from one of them for the pack-saddle/cushion of a donkey and sits upon it, but it will not be other than a handbreadth by a handbreadth.
מכל מקום – and even from the sides. But Rabbi Shimon holds that from the sides is not appropriate for sitting. But the Halakha is not according to Rabbi Shimon [but according to the Sages – anyone who trims anywhere one-handbreadth by one-handbreadth, it is impure.].
המקצע מכולם וכו׳. וכתבו תוס׳ ז״ל שם בשבת דדוקא אם ייחדן לכך ועשה מהן טלאי הוא דטמא בטפח על טפח דמלת הואיל וראוי לטלות ע״ג חמור דקאמר בגמ׳ דסוכה לאו דוקא:
בפי׳ ר״ע ז״ל. והמתקן מאחד מכילן טפח על טפח כדי לישב עליו טמא מושב ע״כ. אמר המלקט אבל אינו מטמא משום משכב אא״כ קיצע שלשה ולאחיזה כל שהוא [וע׳ בכ״מ שכ׳ לדעת הר״מ דהאי כ״ש אינו אלא בערך שאר השיעורים אבל צריך שלא יהא פחות מג׳ אצבעות ע״כ]:
וחכמים אומרים המקצע טפח על טפח מכל מקום טמא. כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז״ל:
המקצע מכולם טפח על טפח טמא. ל׳ הר״ב ראוי לטמא מושב כלומר ולא במשכב וכ״כ הרמב״ם ומסיים לפי שהוא ראוי למושב בחשבו אותו. וא״א לשכב עליו. [*ועיין מ״ש בפ״ק מ״ג בפ׳ דלקמן מ״ט]:
טפח על טפח. פי׳ הר״ב שכן לפעמים מקציעים כו׳ ולא הוי אלא טפח על טפח. כנגד בית מושב האדם. רש״י פ״ק דסוכה שם:
{ח} כְּלוֹמַר, וְלֹא לְמִשְׁכָּב. לְפִי שֶׁהוּא רָאוּי לְמוֹשָׁב בְּחָשְׁבוֹ אוֹתוֹ, וְאִי אֶפְשָׁר לִשְׁכַּב עָלָיו. הָרַמְבַּ״ם:
{ט} כְּנֶגֶד בֵּית מוֹשָׁב הָאָדָם. רַשִׁ״י:
לו) המקצע מכולם טפח על טפח
ר״ל שחתך ותיקן מא׳ מכל המינין הנ״ל טע״ט בכונה שיהיה למושב מק״ט מושב. וה״ה בהתכוון למשכב וחתכו בכונה ברוחב געג״ט. דבפחות מזה לא חזי למשכב [מעילה י״ח א]. והא דתני לעיל בכל מין שיעור אחר למדרס. היינו בשנקרע המטלית מעצמו מחתיכה גדולה שלא בכונה. ולא עשה בו מעשה רק התכוין שיהי׳ לישיבה:
לז) מצדדי הקופה ר״ש מטהר
דס״ל דצדדי הקופה לא חזי למושב. מדהן עגולים ככל דפנות כלים. ולהכי טע״ט מהצדדים לא חזו לישיבה. ונ״ל דדוקא בטפח פליג. הא בגדול מזה אף שהוא עגול חזי לישיבה דלא גרע מתריס הכפוף דמטמא מדרס. ולא פליג [כלעיל רפכ״ד]. ועוד נ״ל דמדנקט דפנות קופה דוקא. משמע דוקא קופה שהיא מעץ וקשה אבל כלי הנעשה מדבר רך. אף שדפנותיו עגולים. ע״י ישיבתו נפשט עגלילותו ומודה ר״ש דסגי בטפח למושב:
לח) וחכמים אומרים המקצע טפח על טפח בכל מקום
אפי׳ מצדדים:
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןהכל
 
(ה) בְּלוֹיֵי נָפָה וּכְבָרָה שֶׁהִתְקִינָן לִישִׁיבָה, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין עַד שֶׁיְּקַצֵּעַ. כִּסֵּא שֶׁל קָטָן שֶׁיֶּשׁ לוֹ רַגְלַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ גָבֹהַּ טֶפַח, טָמֵא. חָלוּק שֶׁל קָטָן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּהְיֶה בוֹ כַשִּׁעוּר, וְנִמְדָּד כָּפוּל.
Regarding worn-out pieces of a sifter or a sieve that one adapted for use as a seat, Rabbi Akiva consideres them [susceptible to being rendered] impure, and the Sages consider them pure until one trims them [for use as a seat]. A child's chair which has legs, even if it is less than a handbreadth high, is [susceptible to being rendered] impure. Regarding a child's robe, Rabbi Eliezer says: [it is susceptible to impurity] at any size; and the Sages say: only once it is of the prescribed measure; and it is measured doubled [i.e. folded] over [such that it must actually be twice the required measure].
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןעודהכל
[ז] בְּלוּיֵי נָפָה וּכְבָרָה שֶׁהִתְקִינָן לִישִׁיבָה, רְבִּי עֲקִיבָה מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, עַד שֶׁיְּקַצַּע.
כִּסֵּא שֶׁלַּקָּטָן שֶׁיֶּשׁ לוֹ רַגְלַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ גֹבַהּ טֶפַח, טָמֵא.
חָלוּק שֶׁלַּקָּטָן, רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ כַשֵּׁעוּר, וְנִמְדָּד כָּפוּל.
חלוק של בד מאימתי מקבל טומאה משתגמר מלאכתה ואיזו היא גמר מלאכתה משיפתח את פיה. הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. ומאימתי טהרתו משבלה ואינו משמש מעין מלאכתו בלה ונשתייר בו רובו מלמעלה טמא. רובו מלמטה טהור. ואם נקרע מבית פיו טהור. חלוק של נייר מאימתי מקבל טומאה משתגמר מלאכתו איזוהי גמר מלאכתו משיפתח את פיו. הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ומאימתי טהרתו משבלה ואינו משמש מעין מלאכתו. בלה ונשתייר בו רובו מלמעלה טמא. רובו מלמטה טהור. ואם נקרע מבית פיו טהור. העושה חלוק מן הלבד אם יש בו שלשה על שלשה טמא ואם לאו טהור שחלוק של לבד שבלה אם משמש מעין מלאכתו ראשונה טמא ואם לאו טהור (העושה חלוק מן הלבד אם יש בו שלשה על שלשה העושה לתכריך אפי׳ כל שהוא טמא). העושה מעטפת מן הלבד אינה מקבלת טומאה עד שתגמר מלאכתה. בלתה אם יש בה שלשה טמאה ואם לאו טהורה.
נפה וכברה. הן מעור וכבר עשוי גם כן משער ודינו כדין שק וכברה יעשה מחבל דק ויהיה דינו כדין המפץ ומאמר חכמים עד שיקצע רצו בו עד שיחתוך קצותיו וישווהו ואז יהיה חשוב למשכב: חלוק של קטן. בגד הנער הקטן בעת שנולד הנער ואמרם כשעור ירצו בו שעור הבגד לטומאת מדרס אשר הוא שלשה על שלשה ובתנאי שיהיה בו שלשה על שלשה והוא כפול רצה לומר שאם יפשטו אותו שיהיה ארכו כפול רחבו והלכה כחכמים.
בלויי נפה. לעיל בפ״כ [מ״ב] פליגי ר׳ עקיבא ורבנן כי הכא גבי עריבה גדולה שנפחתה ואזדו לטעמייהו.
אע״פ שאין בו גובה טפח. גבי קטן חזי לישיבה בפחות מטפח אבל לגדול בעי טפח כדתנן לעיל.
כשיעור. דאם מבגד ג׳ על ג׳.
ונמדד כפול. שצריך לפניו ולאחריו וכשפושטו נמצא ששה אורך ברוחב שלשה.
תניא בתוספתא [ב״ב רפ״ה] חלוק של בד מאימתי מקבל טומאה משתגמר מלאכתו ואי זהו גמר מלאכתו משיפתח את פיו הגדול לפי גודלו והקטן לפי קטנו ומאימתי טהרתו משבלה ואינו משמש מעין מלאכתו. בלה ונשתייר בו רובו מלמעלה טמא רובו מלמטה טהור ואם נקרע מבית פיו טהור. חלוק של נייר ל״א של עור מאימתי מקבל טומאה משתגמר מלאכתו ואיזהו גמר מלאכתו משיפתח את פיו הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ומאימתי טהרתו משבלה ואינו משמש מעין מלאכתו בלה ונשתייר בו רובו למעלה טמא רובו מלמטה טהור ואם נקרע מבית פיו טהור העושה חלוקו מן הלבד אם יש בו שלשה על שלשה טמא ואם לאו טהור החלוק של לבד שבלה אם משמש מעין מלאכתו ראשונה טמא ואם לאו טהור שאין בלבדין פחות משלשה על ג׳. העושה לתכריך אפילו כל שהוא טמא העושה מעטפת מן הלבד אינה מקבלת טומאה עד שתגמר מלאכתה בלתה אם יש בה שלשה על שלשה טמאה ואם לאו טהורה. כף של נייר שהתקינה לחגור בה את מתניו טמאה כף של סיב שהתקינה לחגור בה את מתניו טהורה. ב׳ כפין של סיב שתפרן זו בזו והתקינן לחגור בהן מתניו טמאות א״ר יוסי שאל יונתן בן חרשא איש גינוסר לפני זקנים ביבנה ב׳ כפין של סיב שתפרם זו בזו והתקינם לחגור בהן את מתניו מה הן אמרו לו טמאות ניקורי רטב באביהם מה הן אמרו לו אפילו כל הדקל כולו אסור. מותר אפיפירות מה הן לקדש אמרו לו עד מקום שהחדש יכול להלך כל אותה שנה. העושה חגור מצדו של בגד מצדו של סדין בית שמאי מטמאין ובית הלל מטהרים עד שינטל. (ס״א שימול) מאמצעיתו של בגד ומאמצעיתו של סדין ומל מרוח אחת ב״ש מטמאין וב״ה מטהרין עד שימול מצדו השני ר״ש בן יהודה אומר משום ר׳ שמעון לא נחלקו ב״ש וב״ה על העושה חגור מאמצעיתו של בגד ומאמצעיתו של סדין ומל מרוח אחת שהוא טהור עד שימול מצדו השני על מה נחלקו על העושה חגור מצדו של בגד ומצדו של סדין שב״ש מטמאין וב״ה מטהרין עד שעה שימול. רשב״ג אומר חגור שבלו צדדיו ואמצעיתו קיימת טמא משום שירי חגור. שפה שפירשה מן הבגד והתקינה לחגור בה מתניו טמאה מפני שהיא כגלגלין. פי׳ של בד של פשתן כדכתיב כתונת בד (ויקרא טז). נייר יש מפרשים קלף שעושין מעשבים קיטי״ן בלעז ובערוך פי׳ דהוא חיפה דאמרינן פרק המוציא יין (דף עט.) דמליח ולא קמיח ולא עפיץ משום דחיפה ודיפתרא רגיל להזכיר ובפרק שני דמגילה (דף יז.) תנן על הדיפתרא ועל הנייר. לבד פלטר״א בלע״ז כדתנן במסכת כלאים [פ״ט מ״ט] הלבדים אסורים מפני שהן שועין. שתפרן זו בזו תפירתן משויא להו איזור. כפין לשון כפות תמרים (ויקרא כג). נקורי רטב באביהן. תמרים שנמצאו נקורים באילן מי חיישינן לנחש או לא. אפילו כל הדקל שאר תמרים שיש בו שאינן נקורין. מותר אפיפירות מה הן לקדש. מין אילן הוא כדתנן במס׳ כלאים פ״ו [מ״ג] המדלה הגפן על מקצת אפיפירות לא יביא זרע אל תחת האילן המותר אם הביא לא קדש ואם הלך החדש אסור ובמסכת כלאים פירשתי שהוא כעין עצים שעושין להדלות את הגפן כמו שהוכחתי שם. שהחדש יכול להלך כל אותה שנה כלומר לא יביא זרע אל תחת האילן כל מקום שיכול לשלח קצירה כל אותה שנה. מל מלשון מלל פרק במה מדליקין (דף כט.) שלש על שלש שאמרו חוץ מן המלל דרך תופרי בגדים למלול מן הבגד לכפלו מעט סביב התפירה ואח״כ תופר ושלש על שלש סופו לתפירה והילכך כאן אינו נחשב אזור עד שימול מקום החתך. מפני שהוא כגלגלין. ענין איזור כי ההיא דפרק י״א בנגעים [מי״א] שביס של סבכה ומטפחת של ספרים וגלגילון (ס״א וכנגילין).
נָפָה וּכְבָרָה. שֶׁל עוֹר הֵם. וּפְעָמִים עוֹשִׂים נָפָה מִשֵּׂעָר, וְדִינָהּ כְּדִין שַׂק. וְכֵן פְּעָמִים עוֹשִׂים כְּבָרָה מֵחֲבָלִים שֶׁל שִׁיפָה וְשֶׁל גֶּמִי, וְדִינָהּ כְּדִין מַפָּץ:
עַד שֶׁיְּקַצֵּעַ. שֶׁיַּחְתֹּךְ וִיתַקֵּן לְמוֹשָׁב. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים:
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ גָבֹהַּ טֶפַח. וְאַף עַל גַּב דְּשֶׁל גָּדוֹל לֹא מִטַּמֵּא בִּבְצִיר מִטֶּפַח, כְּדִתְנַן לְעֵיל בְּפֶרֶק הַשֻּׁלְחָן וְהַדְּלֻפְקִי [מִשְׁנָה ג], כִּסֵּא שֶׁל קָטָן חֲזִי לִישִׁיבָה אֲפִלּוּ בִּבְצִיר מִטֶּפַח:
עַד שֶׁיִּהְיֶה בוֹ כַשִּׁעוּר. אִם הוּא מִבֶּגֶד עַד שֶׁיִּהְיֶה שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה, כְּשִׁעוּר טֻמְאַת הַבֶּגֶד לְמִדְרָס:
וְנִמְדָּד כָּפוּל. שְׁלֹשָׁה לְפָנָיו וּשְׁלֹשָׁה לְאַחֲרָיו, נִמְצָא כְשֶׁפּוֹשְׁטוֹ שֶׁהוּא שִׁשָּׁה אֹרֶךְ עַל שְׁלֹשָׁה רֹחַב, אָרְכּוֹ כִפְלַיִם כְּרָחְבּוֹ:
נפה וכברה (sifter or a sieve) – they are [made] of [leather] hides. And sometimes we make a sifter from hair, and its law is like the law for a sack. And similarly, sometimes they make a sieve from ropes of parings/shavings used for basket work and of bulrushes/reed-grass, and its law is like that of matting.
עד שיקצע (until one trims it/cuts off rough ends) – that he will cut and repair for sitting (see Tractate Kelim, Chapter 20, Mishnah 4). And the Halakha is according to the Sages.
אע"פ שאין בו גבוה טפח – and even though it is [the seat] of an adult, it does not become susceptible to receive ritual purity until it is less than a handbreadth, as is taught in the Mishnah above in the Chapter “The Table and the Delphica” [Chapter 22, Mishnah 3], a seat for a child is appropriate for sitting even with less than a handbreadth. [Without legs, the seat is unsusceptible.]
עד שיהיו בו כעשיר – if it is from cloth – until it will be three-handbreadths by three-handbreadths square, according to the measurement of the defilement of a cloth for uncleanness through treading.
ונמדד כפול – three [handbreadths] in front of him, and three [handbreadths] in back of him, I is found that when he stretches it out, it is six [handbreadths] in length by three [handbreadths] in width square, and its length is double its width.
אע״פ שאין בו גובה טפח טמא. כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז״ל:
עד שיהיה בו כשיעור. פי׳ בערוך עד שיהא באורך החלוק שראוי ללבוש נער ונמדד כפול ע״כ ולשון הרמב״ם ז״ל שם פכ״ג חלוק של קטן אינו מיתטמא במדרס עד שיהיה בו כשיעור שלשה טפחים על שלשה טפחים ונמדד כפול כברייתו ע״כ:
[*ר״ע מטמא. וחכמים כו׳. וכה״ג פליגי לעיל בפרק עשרים. משנה ד]:
ונמדד כפול. עיין במשנה דלקמן:
לט) בלויי נפה וכברה
דנפה וכברה דפנותיו הן מעץ או מעור או משער או מגמי ואם נתבלו ונשאר מהדפנות חתיכה א׳ שיש בה כשיעור הצריך במין ההוא:
מ) ר׳ עקיבא מטמא
דאזל לשיטתי׳ לעיל [פ״כ מ״ד] דתיקון קצת סגי:
מא) וחכמים מטהרין
ג״כ אזלי לשיטתי׳ התם וס״ל דאמק״ט מדרס עד שיעשה בה מעשה רבה. ואע״ג דאמרינן לעיל דבנשאר שיעור הראוי למדרס. אפי׳ בנקרע ממילא מק״ט מדרס. היינו בנקרע ממילא מחתיכה גדולה שהיתה כבר מיוחד למדרס. אבל הכא שנקרע מכלי תשמיש שלא היה מיוחד למדרס. דהרי א״ל עונמ״ל ס״ל דאמק״ט מדרס עד שיעשה בה מעשה רבה למדרס. ומה״ט אף שכל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה [כספכ״ה]. הכא שהי׳ מיוחד לתשמיש אחר קודם שנקרע. רק מעשה מוציא מידי מעשה [שם]:
מב) אע״פ שאין בו גבוה טפח
אבל במיוחד לישיבת אדם גדול. צריך גובה טפח [כפכ״ב מ״ג]:
מג) חלוק של קטן
ביום שנולד. דסגי לחלוקו פחות מכשיעור בגד של גדול למדרס:
מד) וחכ״א עד שיהיה בו כשעור
ר״ל כשיעור המפורש לעיל בבגד לק״ט מדרס. דדוקא לענין כסא מחלקינן לעיל בין של קטן לשל גדול. מדחזי הכסא זמן מרובה להקטן לישיבתו אף שאינו גבוה טפח. אבל בגד שאין בו כשיעור לא חזי לקטן רק ימים מועטים ולא מחשב מושב. ועוד בשלמא כסא. אף שאין בו גובה חזי בדוחק עכ״פ גם לגדול. אבל בגד שאין בו כשיעור לא חזי לגדול לישיבה כלל:
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןהכל
 
(ו) אֵלּוּ נִמְדָּדִין כְּפוּלִין. אַמְפַּלְיָא, וּפְמוֹלִינְיָא, וּמִכְנָסַיִם, וְכוֹבַע, וְכִיס שֶׁל פֻּנְדִּיָּא. וּמַטְלִית שֶׁטְּלָיָהּ עַל הַשָּׂפָה, אִם פְּשׁוּטָה, נִמְדֶּדֶת פְּשׁוּטָה, וְאִם כְּפוּלָה, נִמְדֶּדֶת כְּפוּלָה.
The following are measured when doubled over: cloth slippers, and knee-breeches, and pants, and a hat, and a hollow [in a belt which functions as a] pouch. Regarding a piece of fabric which one sewed onto the hem [of the collar of a garment], if it is [sewn on] unfolded it is measured unfolded; and if doubled over it is measured doubled over.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןעודהכל
[ח] אֵלּוּ נִמְדָּדִין כְּפוּלִים: אֲנַפְלְיָה, א ב
וּפִמְלַנְיָה, ג
וּמִכְנְסַיִם, וְכוֹבַע, וְכִיס שֶׁלְּפֻנְדָּה.
וּמַטְלֵית שֶׁטְּלָיָהּ עַל הַשָּׂפָה, אִם פְּשׁוּטָה, נִמְדֶּדֶת פְּשׁוּטָה, אִם כְּפוּלָה, נִמְדֶּדֶת כְּפוּלָה.
א. בכ״י: מחוק: אמפלייה
ב. בכ״י: emp?lion: נעל בית, גרב
ג. בכ״י: feminalia: רצועות שכורכים על הרגל
כף של נייר שהתקינה לחגור בה את מתניו טמאה. כף של סיב שהתקינה לחגור בה את מתניו טהורה. שתי כפין של סיב שתפרן זו בזו והתקינם לחגור בהן את מתניו טמאות. א״ר יוסי שאל יונתן בן חרסא איש גינוסר לפני זקנים ביבנה שני כיפין של סיב שתפרן זו בזו והתקינם לחגור בהן את מתניו מה הן. אמרו לו טמאות. ניקורי רוטב באביהן מה הן. אמרו לו אפי׳ כל הדקל כולו אסור. מותר אפיפירות מהו לקדש אמרו לו עד מקום שהחדש יכול להלך כל אותה שנה. העושה חגור מצדו של בגד ומצדו של סדין ב״ש מטמאין וב״ה מטהרין עד שימול. מאמצעיתו של בגד ומאמצעיתו של סדין ומל מרוח אחת ב״ש מטמאין וב״ה מטהרין עד שימול מצדו השני. ר׳ שמעון בן יהודה אומר משום ר״ש לא נחלקו ב״ש וב״ה על העושה חגור מאמצעיתו של בגד ומאמצעיתו של סדין שב״ש מטמאין וב״ה מטהרין עד שעה שימול. רשב״ג אומר חגור שבלו צדדיו ואמצעיתו קיימת טמא משום שירי חגור. שפה שפירשה מן הבגד והתקינה לחגור בה מתניו טמאה מפני שהיא כנגלין.
כבר בארנו שענין נמדדין כפולין שיתפשט על ענינו ולא נאמר שתתיר התפירה או שיחתוך האריגה ותשוב נפרד ואז תמנהו [תמדדהו יעב״ץ]: ואמפליא. אלגור״ב: ופומלניא. אלשאשי״א. והיו עושין בגד ילבשהו האדם תחת בגדיו דבק בבשרו והיא אשר תקרא אפונדא ובו כיסין קטנים ישימו מעות בתוכן והצרכים הקטנים וכל אחד ממנו יקרא כיס של פונדא: ומטלית שטלייה. ר״ל החתיכה אשר תפרה על שפת הבגד ועשה ממנו טלאי אם תפרו כפול תמדד כפול ואם תפרו פשוט תמדד פשוט וזאת המדידה אם שלש על שלש לטומאת מת או שלשה על שלשה לטומאת מדרס.
אנפליא ופימלניא. אית דאמרי אמפליא ופלניא והכל אחד הוא ויש אנפליא של בגד ושל עור כדאמרינן פרק מצות חליצה (דף קב:) מנעל המגיע עד ארכובה ופימלניא הוא כעין מכנסים כדאמרינן בפרק כל היד (דף יג:) מכנסים של כהנים למה הן דומין כמין פימלניא של פרשים למעלה עד מתנים למטה עד ירכיים ויש להם שנצים.
כובע. עשוי לראש כדכתיב (שמואל א יז) וכובע נחושת על ראשו.
בים של פונדא. אזור חלול כדמשמע פ׳ המצניע (דף צב.) והוא כעין כיס העשוי לקבל.
מטלית שטלייה על השפה. חתיכת בגד שתפרה על השפה סביב הצואר.
כפולה. כל כפילות דכולה מתני׳ היינו דהוי משני צדדין דכיון דאורחיה משני צדדין אי הוי מצד אחד לא מהני ועוד נראה לפרש כפולות דמתני׳ כעין (א) צ״ל חוץ) מזון מן המלל דפרישית לעיל שכל בגדים במקום החתך דרך החוטין לצאת ממנו ומתקלקל ונוח לקרוע וכופל מעט סביב החתך ותופר והיינו נמדד כפול דקתני דלאחר שנכפל צריך שיהא בו כדי מדתו ואי לא לא מהניא ודמיא לפלוגתא דפ׳ במה מדליקין (כט.) דחוץ מן המלל והוא משנה לקמן פכ״ח [מ״ז] ומיהו בערוך פירש חוץ מן המלל בענין אחר וכשנגיע שם בעזרת השם נפרשנו: תניא בתוספ׳ לקמן [פ״ו] זה הכלל הבא כפול נמדד כפול הבא פשוט נמדד פשוט.
אֵלּוּ נִמְדָּדִים כְּפוּלִין. דְּצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַשִּׁעוּר מִשְּׁנֵי צְדָדִים, כֵּיוָן דְּאוֹרְחַיְהוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן מִשְּׁנֵי צְדָדִים, אִי הָוֵי הַשִּׁעוּר מִצַּד אֶחָד לֹא מַהֲנֵי. פֵּרוּשׁ אַחֵר, נִמְדָּדִים כְּפוּלִים, שֶׁכָּל בֶּגֶד בִּמְקוֹם הַחֲתָךְ דֶּרֶךְ הַחוּטִים לָצֵאת מִמֶּנּוּ וּמִתְקַלְקֵל וְנוֹחַ לִקָּרַע, וְדֶרֶךְ הַתּוֹפְרִים לִכְפֹּל מְעַט סְבִיב הַחֲתָךְ וְתוֹפֵר, וְהַיְנוּ נִמְדָּד כָּפוּל דְּקָתָנֵי, דִּלְאַחַר שֶׁנִּכְפַּל צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בוֹ כְדֵי מִדָּתוֹ, וְאִי לֵיכָּא כְדֵי מִדָּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאִם הָיָה מַתִּיר הַתְּפִירָה וּפוֹשְׁטוֹ הָיָה בוֹ כְדֵי מִדָּתוֹ, לֹא מַהֲנֵי:
אַנְפַּלְיָא. מִנְעָל הַמַּגִּיעַ עַד הָאַרְכֻּבָּה. בֵּין שֶׁל בֶּגֶד בֵּין שֶׁל עוֹר:
פְּמוֹלִינְיָא. כְּמִין מִכְנָסַיִם גְּדוֹלִים מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם, וְיֵשׁ לְהֵן שְׁנָצִים:
וְכוֹבַע. שֶׁבָּרֹאשׁ:
וְכִיס שֶׁל פֻּנְדָּא. אֵזוֹר חָלוּל, וְהוּא כְעֵין כִּיס הֶעָשׂוּי לְקַבֵּל:
מַטְלִית. טְלַאי:
שֶׁטְּלָיָהּ עַל הַשָּׂפָה. שֶׁתְּפָרָהּ עַל הַשָּׂפָה סָבִיב לַצַּוָּאר:
אִם פְּשׁוּטָה. שֶׁאֵינָהּ תְּפוּרָה מִשְּׁנֵי צְדָדִים אֶלָּא אוֹ מִלְּפָנָיו אוֹ מֵאַחֲרָיו. וְלַפֵּרוּשׁ הַשֵּׁנִי, שֶׁלֹּא נִכְפַּל מִן הַחוּט סְבִיב הַתְּפִירָה:
אלו נמדדים כפולים – that it needs the measurement to be from two sides. Since it is their manner to use them from two sides, if the measurement is from one side, it is not effective. Another explanation, that it is measured double, that a cloth in the place of cut, it is the manner that the threads go out from it and it becomes ruined and is easily torn, and it is the manner of sewers to double a bit around the cut and sew. And this is measured double as it has been taught, for after it is doubled, there needs to be enough in order to its measurement, but if there isn’t enough for its measurement, even though that if one would loosen the stitch and stretch it out, there would be enough for its measurement. It is not effective.
אנפליא (socks) – socks that reach until the knee. Whether they are of cloth or of hide/leather.
פמוליניא (knee breeches/long stockings) – like a kind of large undergarments/trousers that go from the loins until the thighs, and they have straps.
כובע – that is on the head.
וכיס של פונדא (money belt) – a region that is hollow, and it is similar to a pocket that is made for receiving.
מטלית – patch.
שטלייה על השפה – that one sewed on the hem around the neck.
אם פשוטה (if it is flat) – that it is not sewn from both sides but rather either from in front or from behind. And for the second explanation, that it is not doubled from the thread surrounding the seam.
כפולין. פי׳ שני שפי׳ בו ר״ע ז״ל. הוא מלל דתנן לקמן פכ״ח סי׳ ז׳ כפירוש השני שפי׳ שם גבי פלוגתא דמלל:
ופימליניא. כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז״ל:
וכיס של פונדא. גם זה הגיהו בלתי יו״ד:
ומטלית שטלייה על השפה. חתיכת בגד שתפרה על שפת החלוק וקודם שתפרה כפלה נמדדת דאי אחר שתפרה בשפת החלוק אין לה טומאה בפני עצמה אלא עם החלוק. הרא״ש ז״ל:
נמדדין. אם שלש על שלש לטמא מת. או שלשה על שלשה לטומאת מדרס. הרמב״ם:
[*אמפליא. וכן העתיק הרמב״ם והר״ב העתיק אנפליא ולפי הבגדים המנויין בפרק כל כתבי [דף קכ:] וכתבם הר״ב שם במ״ד. גירסתו כפי הגירסא דהתם. וכן הערוך העתיק כן]:
פנדיא. והר״ב העתיק פונדא. וכן הרמב״ם והר״ש. ולפיכך יש לפרש גם כן הפירוש השני שכתב הר״ב בפונדא ברפכ״ט. וכ״פ הרמב״ם בכאן שהוא בגד כו׳ דבק בבשרו כו׳ ובו כיסים קטנים ישימו מעות בתוכן והצרכים הקטנים [וכל] אחד ממנו יקרא כיס של פונדא:
{י} נִמְדָדִין. אִם שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ לִטְמֵא מֵת, אוֹ שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה לְמִדְרָס. הָרַמְבַּ״ם:
{יא} וְכֵן הוּא גִרְסַת הָרַמְבַּ״ם. וּפֵרֵשׁ בּוֹ כַפֵּרוּשׁ הַשֵּׁנִי שֶׁל הָרַ״ב דְּרֵישׁ פֶּרֶק כ״ט. וּמְסַיֵּם, וּבוֹ כִיסִים קְטַנִּים יָשִׂימוּ מָעוֹת בְּתוֹכָן כוּ׳ וְכָל אֶחָד יִקָּרֵא כִיס שֶׁל פֻּנְדִּיָא:
מה) אלו נמדדין כפולין
ר״ל בין לטומאת מדרס או לשאר טומאות אמק״ט עד שיהיה בו בארכו ב׳ שיעורים. בכדי שיהיה א׳ לפניו וא׳ לאחריו. מיהו ברחבו של בגד סגי בכל א׳ כשיעור המפורש בו:
מו) אמפליא
בתי רגלים שטרומפפע בל״א. שנעשו מא׳ ממינים הנ״ל:
מז) ופמוליניא
מכנסיים רחבים מאד:
מח) ומכנסים
הן מכנסיים שרחבין רק כרוחב היריכות. ואפשר דפמוליניא היינו כעין מכנסיים של כהנים בביהמ״ק שלא הי׳ רק כעין כיס. שיש בשוליו ב׳ נקבים רחבים כדי להוציא מתוכן רגליו [עי׳ נדה י״ג ב]:
מט) וכיס של פנדיא
אזור חלול. [ותמוה מאד. הרי כל הכלים הללו על כרחך כפולים הם. ומה צורך שהתנה התנא שיהיו כפולים. והרי א״א שלא יהיו כפולים ותו הרי כיס יש לו ב״ק ומה מדידה שייך בב״ק. שהרי ב״ק כ״ש מק״ט ונ״ל דמיירי שהכינו להאריג או להעור לעשות ממנו כלים הללו. ועדיין לא עשאו ואפ״ה עכ״פ מטמא כשהוא פשוט כל חד כשיעורו ורק מדהכינו לעשות ממנו מכנסיים אמק״ט עד שיהיה כפול משיעורו. דמדהכינו לעשות ממנו א׳ מכלים הנ״ל לא יחלקו לשנים וכדומה לזה כתב הרא״ש במטלית שטלייה בשפה כמש״ל סי׳ נ]:
נ) ומטלית שטלייה על השפה
ר״ל מטלית שמיוחד לתופרו סביב בית הצואר של כתונת בשפתו. כדי שלא יקרע שפת בית הצואר ולהכי כופף קצת מהמטלית ההוא לפנים מהשפה וקצת ממנו בחוץ. ונ״ל דמיירי שלא תפרו עדיין להבגד דאי בשכבר תפרו. אפי׳ אין בו כשיעור מק״ט אגב הבגד. דכל המחובר לטמא טמא [כפי״ב מ״ב] וכן מצאתי אח״כ גם בהרא״ש:
נא) אם פשוטה
ר״ל ואם יחדו להמטלית לתפרו רק בצד אחד משפת בית הצואר:
נב) נמדדת פשוטה
וסגי בשיעור א׳:
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןהכל
 
(ז) הַבֶּגֶד שֶׁאָרַג בּוֹ שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה, וְנִטְמָא מִדְרָס, וְהִשְׁלִים עָלָיו אֶת כָּל הַבֶּגֶד, וְאַחַר כָּךְ נָטַל חוּט אֶחָד מִתְּחִלָּתוֹ, טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס, אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס. נָטַל חוּט אֶחָד מִתְּחִלָּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִים עָלָיו אֶת כָּל הַבֶּגֶד, טָמֵא מַגַּע מִדְרָס.
Regarding a piece of cloth which one wove to be three by three [handbreadths] which was rendered impure with midras impurity, and one then completed the whole garment upon it, if afterwards one then removed a thread from its initial portion, it is pure from midras impurity, but it is impure from contact with midras impurity. If one removed a thread from its initial portion and then afterwards completed the whole garment upon it, it is [still] impure from contact with midras impurity.
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןעודהכל
[ט] בֶּגֶד שֶׁאָרַג בּוֹ שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה, נִטַּמָּא מִדְרָס, וְהִשְׁלִים עָלָיו אֶת כָּל הַבֶּגֶד, נָטַל חוּט אֶחָד מִתְּחִלָּתוֹ, טָהַר מִן הַמִּדְרָס, אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס.
נָטַל חוּט אֶחָד מִתְּחִלָּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִים עָלָיו אֶת כָּל הַבֶּגֶד, טָמֵא מַגַּע מִדְרָס.
אמר כי כאשר ארג הבגד שלשה על שלשה מצומצמות אשר הוא שיעור טומאת מדרס כמו שקדם ונטמא זה הבגד הארוג במדרס ואחר הטמאותו השלים הבגד כולו באריגה הנה הבגד בכללו טמא מדרס והוא אב הטומאה כמו שבארנו בי״ט ואם נטל חוט אחד מראש הבגד והוא סוף השלשה על שלשה אשר נטמא במדרס אשר חסר השיעור וחזרה זאת החתיכה כאילו נחתכת אחר הטומאה הנה הבגד כאילו חזר בדמיון בגד נגע במדרס אשר הוא ראשון לא אב כמו שביארנו פעמים ואם נטל החוט מהשלשה על שלשה מצומצמות אשר ארג תחלה לאחר הטמאותה במדרס ונשארה פחות משלשה על שלשה ואחר זה נשלם הבגד כולו באריגה הנה הבגד כולו טמא מגע מדרס ר״ל ראשון וזה תכלית הביאור.
נטל חוט אחד מתחלתו משלשה על שלשה ראשונים שנטמאו מדרס טהור כל הבגד מן המדרס אבל טמא מגע מדרס לפי שנגע בשלשה הראשונים קודם שנתמעט שיעורו מידי דהוה אמטה דלעיל פי״ח ואסנדל דלעיל פ׳ כ״ו אבל סיפא דמתני׳ דהכא קשיא דכיון דנתמעט שיעורו קודם שהשלים עליו את הבגד אמאי נטמא מגע מדרס וצריך לאוקומא כתנא קמא דר׳ יוסי לקמן בפרקין דשלשה על שלשה שנחלק טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס.
הַבֶּגֶד שֶׁאָרַג בּוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים עַל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. מְצֻמְצָמוֹת, שֶׁהוּא שִׁעוּר לִטַּמֵּא מִדְרָס. וְאַחַר שֶׁנִּטְמְאוּ בְמִדְרָס כְּשֶׁהֵן מְצֻמְצָמוֹת הִשְׁלִים עָלָיו אֲרִיגַת כָּל הַבֶּגֶד, וְהַשְׁתָּא כָל הַבֶּגֶד טָמֵא מִדְרָס דַּהֲוֵי חִבּוּר לִשְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה שֶׁנִּטְמְאוּ קֹדֶם אֲרִיגַת כָּל הַבֶּגֶד:
נָטַל חוּט אֶחָד מִתְּחִלָּתוֹ. מִשְּׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה רִאשׁוֹנִים שֶׁנִּטְמְאוּ מִדְרָס:
טָהוֹר. כָּל הַבֶּגֶד מִן הַמִּדְרָס:
אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס. לְפִי שֶׁנָּגַע בִּשְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה רִאשׁוֹנִים קֹדֶם שֶׁנִּתְמַעֵט שִׁעוּרוֹ: נָטַל חוּט אֶחָד מִתְּחִלָּתוֹ וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִים עָלָיו אֶת כָּל הַבֶּגֶד טָמֵא מַגַּע מִדְרָס. וְאַף עַל גַּב דְּנִתְמַעֵט שִׁעוּרוֹ קֹדֶם שֶׁהִשְׁלִים עָלָיו אֶת כָּל הַבֶּגֶד, אַף עַל פִּי כֵן טָמֵא כָל הַבֶּגֶד מַגַּע מִדְרָס. דְּהַאי תַּנָּא סְבִירָא לֵיהּ בֶּגֶד שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה שֶׁנֶּחְלַק אַחַר שֶׁנִּטְמָא בְמִדְרָס, טָמֵא מַגַּע מִדְרָס, כְּדִלְקַמָּן בְּפִרְקִין. הִלְכָּךְ כְּשֶׁנִּתְמַעֵט שִׁעוּרוֹ דִּשְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה, נִשְׁאַר טָמֵא מַגַּע מִדְרָס, וּכְשֶׁהִשְׁלִים עָלָיו אֶת כָּל הַבֶּגֶד הָוֵי הַבֶּגֶד מְחֻבָּר לְטָמֵא מַגַּע מִדְרָס, וְכָל הַמְחֻבָּר לַטָּמֵא, טָמֵא כְמוֹתוֹ:
הבגד שארג בו שלשה טפחים על שלשה טפחים (the cloth on which one wove three by three square handbreadths) – in close confinement, which is the measurement to be susceptible to uncleanness through treading. But after they were defiled through treading when they are closely confined, he competed upon it the weaving of all of the cloth, and now all of the cloth is impure through treading which is an attachment of three [handbreadths] by three [handbreadths] square that were defiled prior to the weaving of all the cloth.
נטל חוט אחד מתחלתו – from the first three [handbreadths] by three [handbreadths] square that were defiled by treading.
טהור – the entire cloth [is pure] from uncleanness of treading.
אבל טמא מגע מדרס – because it came in contact with the first three [handbreadths] by three [handbreadths] square prior to its measure being reduced/diminished.
נטל חוט אחד מתחילתו ואח"כ השלים עליו את כל הבגד טמא מגע מדרס – and even though it reduced/diminished its measure prior to completing the entire cloth, nevertheless, the entire cloth is impure through contact with Midrash/treading uncleanness. For this Tanna/teacher holds that a cloth of three [handbreadths] by three [handbreadths] square that was divided after it was defiled through treading, is impure through contact with treading, as is found later on in our chapter (see Mishnah 10 of this chapter). Therefore, when it reduced/diminished its measurement of three [handbreadths] by three [handbreadths] square, it remained impure through contact with treading uncleanness, and when he completed the entire cloth, the cloth is attached to impurity through contact of treading, and all that is attached/connected to something impure, is impure like it.
ונטמא מדרס והשלים עליו את בל הבגד כל הבגד טמא מדרס ניטל חוט אחד וכו׳. כך צ״ל:
טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס. מידי דהוה אמטה דלעיל פי״ח ואסנדל דלעיל פכ״ו. ומצאתי שהגיה הרב בצלאל אשכנזי ז״ל טהר מן המדרס ומחק הוי״ו וכן בכוליה פירקין גם כששונה טהור מטמא מת הגיה טהר בלי וי״ו. גם ה״ר יהוסף ז״ל הגיה כן. גם ברישא דמתני׳ ונטמא מדרס והשלים עליו את כל הבגד ניטל חוט אחד מתחלתו טהר וכו׳ וכ׳ כן מצאתי וגם במתני׳ דבסמוך כן הגיה שלא הוסיף מלות רק מחק מלות ואחר כך ומלת השלים הגיה והשלים בוי״ו:
בפי׳ ר״ע ז״ל. דהאי תנא ס״ל בגד שלשה על שלשה שנחלק וכו׳. ודלא כר׳ יוסי:
נג) הבגד שארג בו שלשה על שלשה
געג״ט. דאז מק״ט מדרס. אף שלא נגמר עדיין. ודלא כר״מ [לעיל מ״ב]:
נד) והשלים עליו את כל הבגד
נמצא דהשתא כולו טמא מדרס [כפי״ח מ״ז]:
נה) ואח״כ נטל
ה״ג ולא כהנ״א *) דהיאך אפשר לומר דבניטל הבגד שגמר והפרישו מעיקר. הטומאה שיהיה כולו טמא מדרס. הרי כשפירש מעיקר הטומאה אין ראוי לטמא רק כמגע מדרס [כפי״ח מ״ז] ואי גרסינן הבגד כולו טמא מדרס לא גרסינן לג׳ מלות ״ואחר כך נטל״ אלא ה״ק דבשגמר כל הבגד כולו טמא מדרס. אולם במשניות שבש״ס ל״ג לכל המוקף וכדאמרן:
נו) חוט אחד מתחלתו
מגע״ג טפחים הראשונים שנטמאו:
נז) אבל טמא מגע מדרס
דהרי מה שגמר אח״כ עכ״פ נגע בהגע״ג טפחים כשהיו שלמים וטמאין. וכתפילין לעיל [פי״ח מ״ח] ומטה [פי״ט מ״ה. ולא דמי כלל לעשה לה חדשות פי״ט מ״ו]. ולא נקט לה הכא רק לאשמעינן דלא תימא דוקא תפילין ומטה שנתקלקל לגמרי מה שנטמא תחלה. אבל הכא בבגד שנתמעט רק משיעורו. והרי ראוי הנשאר להצטרף להחדש ישאר בטומאת מדרס דמעיקרא קמ״ל. א״נ נ״ל דקמ״ל הכא אף דהישן והחדש אינו בת חלקים ואברים כמטה ותפילין. אלא כולו בגד א׳ הוא. אפ״ה דיינינן ליה כבת חלקים. ואינו טמא רק מגע מדרס כשנתמעט הישן:
נח) טמא מגע מדרס
דס״ל דכל געג״ט שנטמא במדרס. ואח״כ נחלק. עכ״פ טמא כמגע מדרס [וכמשנה י׳]. דהרי עכ״פ גם אחר שנחלק נשאר בכל חלק געגא״צ שראוי לק״ט כשנגע בהמדרס. [ונ״ל דדוקא בבגד שלא נגמר אירוגו ס״ל הכי. ובכה״ג גם ר׳ יוסי [שבמשנה י׳] מודה מדחזי לגמור עליו כל הבגד. ונתיישב בזה קושית רמל״מ [פכ״ג מכלים ה״ז] להרמב״ם דפסק כמשנתינו. ושם ה״ט פסק כר׳ יוסי והניח בצ״ע. והוכיח הרמב״ם כדבריו מדהובא פלוגתא דר׳ יוסי במ״ט וי׳. ולא גם במ״ח]:
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןהכל
 
(ח) וְכֵן בֶּגֶד שֶׁאָרַג בּוֹ שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, וְנִטְמָא טְמֵא מֵת, וְהִשְׁלִים עָלָיו אֶת כָּל הַבֶּגֶד, וְאַחַר כָּךְ נָטַל חוּט אֶחָד מִתְּחִלָּתוֹ, טָהוֹר מִטְּמֵא מֵת, אֲבָל טָמֵא מַגַּע טְמֵא מֵת. נָטַל חוּט אֶחָד מִתְּחִלָּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִים עָלָיו אֶת כָּל הַבֶּגֶד, טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ שֶׁנִּתְמַעֵט, טָהוֹר. אֲבָל שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה שֶׁנִּתְמַעֵט, אַף עַל פִּי שֶׁטָּהוֹר מִמִּדְרָס, טָמֵא בְכָל הַטֻּמְאוֹת.
And likewise regarding a piece of cloth which one wove to be three by three [fingerbreadths] which contracted corpse impurity, and one then completed the whole garment upon it, and then afterwards removed a thread from its initial portion, it is pure of corpse impurity, but is still impure from contact with corpse impurity. If one removed a thread from its initial portion and then afterwards completed the whole garment upon it, it is pure; for They said: a [piece of cloth of] three by three [fingerbreadths] which was diminished is pure. But one of three by three [handbreadths] which was diminished, even though it is pure of midras impurity, is [susceptible to being] impure from all the [other] impurities.
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןעודהכל
[י] וְכֵן בֶּגֶד שֶׁאָרַג בּוֹ שָׁלוֹשׁ עַל שָׁלוֹשׁ, נִטַּמָּא טְמֵא מֵת, וְהִשְׁלִים עָלָיו אֶת כָּל הַבֶּגֶד, נָטַל חוּט אֶחָד מִתְּחִלָּתוֹ, טָהַר מִטְּמֵא מֵת, אֲבָל טָמֵא מַגַּע טְמֵא מֵת.
נָטַל חוּט אֶחָד מִתְּחִלָּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִים עָלָיו אֶת כָּל הַבֶּגֶד, טָהוֹר.
[יא] מִפְּנֵי שֶׁאָמָרוּ: שָׁלוֹשׁ עַל שָׁלוֹשׁ שֶׁנִּתְמָעֲטָה, טְהוֹרָה.
אֲבָל שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה שֶׁנִּתְמָעַט, אַף עַל פִּי שֶׁטָּהַר מִן הַמִּדְרָס, טָמֵא בְכָל הַטְּמָאוֹת.
כבר התבאר במה שקדם שהבגד שהוא [פחות משלש כצ״ל]. משלש על ג׳ לא יטמא בטומאה מן הטומאות ואשר הוא [צ״ל יתר]. פחות משלש על ג׳ הנה הוא תכלית מה שיציל מטומאת מדרס לבד והוא יטמא בשאר טומאות כמו המת ושכבת זרע והשרץ והצרעת ושאר מה שמנינו בראש המסכתא והנה כמו ששלש על שלש שנגע במדרס נטמא מגע מדרס כן שלשה על שלשה שנטמא [בט״מ כצ״ל]. (במדרס) וחסר שעורו הנה הנשאר ממנו הוא טמא מגע [ט״מ כצ״ל]. (מדרס) אלא אם כן נשאר ממנו פחות משלש אצבעות אשר הוא טהור לגמרי כמו שהתבאר ושמור אלו השרשים שהם גדולי ההספקה בזה האופן.
טהורה. דפחות משלש על שלש לא חזי לענים ולא לעשירי׳ כדאמרי׳ (ב)[צ״ל בסוכה טז.]) פ׳ במה מדליקין (דף כו:) וטהור מכל הטומאות.
וְכֵן בֶּגֶד שֶׁאָרַג בּוֹ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת. מְצֻמְצָמוֹת, שֶׁזֶּה שִׁעוּרוֹ לִטַּמֵּא בְכָל הַטֻּמְאוֹת כֻּלָּן חוּץ מִמִּדְרָס, וּבִבְצִיר מֵהָכִי לֹא מִטַּמֵּא בְשׁוּם טֻמְאָה שֶׁבָּעוֹלָם:
שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ שֶׁנִּתְמַעֵט טָהוֹר. לְגַמְרֵי. דְּלֹא חֲזִי לְמִידִי לֹא לַעֲנִיִּים וְלֹא לַעֲשִׁירִים, הִלְכָּךְ טָהוֹר מִכָּל הַטֻּמְאוֹת:
וכן בגד שארג בו שלש אצבעות – in close confinement, that this is its measure to be defilement in all of the defilements together except for that of leaning, but with this, it is not defiled in any defilement that is in the world.
שלש על שלש שנתמעט טהור – it is completely [pure], and is not appropriate for anything, neither for the poor nor the rich, therefore, it is pure from all defilements.
ונטמא טמא מת והשלים עליו את כל הבגד כל הבגד טמא טמא מת ניטל חוט אחד וכו׳. כך צ״ל:
מפני שאמרו שלש על שלש שנתמעטה וכו׳. כך צ״ל:
אע״פ שטהר מן המדרס טמא בכל הטומאות כך מ״מ:
וכן בגד שארג בו שלש על שלש. לשון הר״ב דזה שיעורו לטמא בכל הטומאות. כמ״ש בריש פרק כ״ד וע״ש [ד״ה טמא]:
נט) וכן בגד שארג בו שלש על שלש
געגא״צ:
ס) טהור
מכל טומאות שבעולם. מדלא חזי למידי:
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןהכל
 
(ט) סָדִין שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס, וַעֲשָׂאוֹ וִילוֹן, טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס, אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְכִי בְאֵיזֶה מִדְרָס נָגַע זֶה. אֶלָּא אִם כֵּן נָגַע בּוֹ הַזָּב, טָמֵא בְמַגַּע הַזָּב.
Regarding a sheet which contracted midras impurity, which one then fashioned into a curtain, it is pure from midras impurity, but is impure from contact with midras impurity. Rabbi Yose said, "And yet which midras impurity has touched it?! [Rather] only if a zav [a male with a genital discharge that renders him an Origin of impurity] touched it is it [rendered] impure from contact with a zav.⁠"
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןעודהכל
[יב] סָדִין שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס, וַעֲשָׂאוֹ וֵילָן, א טָהַר מִן הַמִּדְרָס, אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס.
אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: וְכִי בְּאֵי זֶה מִדְרָס נָגַע זֶה? אֶלָּא אִם כֵּן נָגַע בּוֹ זָב, טָמֵא מַגָּע זָב.
א. בכ״י: velum: בד שתולים בפתח
כבר קדם לך בפרק כ׳ שהמכסה לא תטמא מדרס אבל יטמא בשאר טומאות וכאשר לקח הסדין אחרי הטמאתו במדרס ושמהו וילון נחשבהו כאילו סתרו נגע במדרס והנה יהיה ראשון ור׳ יוסי אמר כי כאשר נטהר לא נשאר בו טומאה כלל ואם שמהו מכסה כמו שבר כלי אחר הטמאותו אשר טהר בלא ספק והוא אמרו וכי באיזה מדרס נגע זה אלא אם כן נגע בו אחר ששמהו וילון וטמא אותו ישוב אותו ראשון. וכן אם נגע בו המשכב או אחד מאבות הטומאות כדין שאר הכלים ואין הלכה כר״י.
ועשאו בלן. כך כתוב בספרים בכל המשניות וטעות סופר הוא דבמנחות מייתי לה פ׳ הקומץ רבה (דף כד.) וגרסינן ועשאו וילון ושמא דרך בלן לעשות ממנו וילון מסך לפני הפתח ולעיל פרק כ׳ הבאתיה ובשעשה בו שינוי מעשה איירי כדפרישית התם לעיל בפרק כ׳ ובסוף פרק קמא דביצה (דף יד:) מפני שהשמש מתחמם כנגדו.
שאם נגע בו הזב. יש לו תורת כלי ובהקומץ רבה (דף כד.) מפרש אי מיירי דנגע בו מדרס או טמא מדרס.
וַעֲשָׂאוֹ וִילוֹן. מָסָךְ לִפְנֵי הַפֶּתַח. כְּגוֹן שֶׁעָשָׂה בוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁעַל יְדֵי כֵן טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס, לְבֵית שַׁמַּאי מִשֶּׁיִּתְחַבֵּר, וּלְבֵית הִלֵּל מִשֶּׁיִּקָּשֵׁר, וּלְרַבִּי עֲקִיבָא מִשֶּׁיִּקָּבֵעַ, כְּדִתְנַן לְעֵיל בְּפֶרֶק הַכָּרִים וְהַכְּסָתוֹת [מִשְׁנָה ו]:
טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס. דְּבָטַל מִתּוֹרַת מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. אֲבָל לְטֻמְאַת מַגָּע חֲזִי, מִפְּנֵי שֶׁהַשַּׁמָּשׁ מִתְחַמֵּם בּוֹ וּמִתְעַטֵּף בְּשׁוּלָיו:
וְכִי בְאֵיזֶה מִדְרָס נָגַע זֶה. כְּלוֹמַר, הוֹאִיל וְטָהוֹר מִטֻּמְאַת מִדְרָס כְּשֶׁעֲשָׂאָהוּ וִילוֹן, הֲרֵי טָהוֹר לְגַמְרֵי וְלֹא נִשְׁאַר בּוֹ טֻמְאָה כְלָל, מִידִי דַהֲוָה אַשִּׁבְרֵי כֵלִים שֶׁהֵם טְהוֹרִים מִטֻּמְאָתָן לְגַמְרֵי:
אֶלָּא אִם כֵּן נָגַע בּוֹ הַזָּב. אִם נָגַע הַזָּב בְּוִילוֹן זֶה, מְטַמְּאוֹ טֻמְאַת מַגַּע הַזָּב. אֲבָל מִכֹּחַ טֻמְאַת מִדְרָס שֶׁהָיְתָה בוֹ תְחִלָּה, אֵין כָּאן טֻמְאָה כְלָל. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי:
ועשאו וילון – a curtain that is front of the opening, as for example, that he made something that by means of it is pure from uncleanness through treading, according to the School of Shammai from when it is sewn, but according to the School of Hillel, from when it is tied up. But according to Rabbi Akiba, from when one fixed it, as is taught in the Mishnah above in [Tractate Kelim] the Chapter, “The Mattresses and the Pillows”/"הכרים והכסתות" (Chapter 20) [Mishnah 6[.
טהור מן המדרס – that it is annulled from the law of lying and sitting, but it is appropriate to the defilement of contact, because the attendant warms himself in it and wraps himself in his rims.
וכי באיזה מדרס נגע זה – meaning to say, since it is ritually pure from the defilement of treading when he made it into a curtain, it is completely pure and there doesn’t remain in it any defilement. For anything that were shards of vessels are pure from their defilement completely.
אלא אם כן נגע בו הזב – if the person with gonorrhea/flux came in contact with this curtain, he defiles it with the defilement of the contact of a person with gonorrhea. But from the power of defilement of treading that was in it initially, there is no defilement here at all. But the Halakha is not according to Rabbi Yossi.
סדין שהוא טמא מדרס וכו׳. בגמ׳ במנחות פ׳ הקומץ רבא ד׳ כ״ד אלא דמשמע דההיא דהתם במנחות ברייתא היא דבעי לאוכוחי מינה דלא אמרי׳ שבע לה טומאה דהאמר ר׳ יוסי אלא שאם נגע בו הזב טמא במגע הזב ומשמע דאפי׳ נגע בו הזב אחר שנטמא מדרס חלה עליו טומאת מגע להאי עניינא שכשיעשנו וילון ויטהר מן המדרס תחול עליו טומאת מגע ולא אמרי׳ הא שבע ליה טומאת מדרס ודחי ממאי דהאי שאם נגע בו הזב לבתר מדרס דלמא מקמי מדרס נגע בו ואח״כ דרס עליו דלא שייך למימר הא שבע ליה משום דטומאה אחרונה חמורה מן הראשונה וחלה עליה אלא מסיפא דייקי׳ דלא אמרי׳ שבע ליה טומאה דקתני סיפא מודה ר׳ יוסי בשני סדינין המקופלים ומונחין זה על גב זה וישב זב עליהם שהעליון טמא מדרס והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס משום דנגע בעליון ונפקא מינה שכשיעשנו לתחתון וילון ויטהר מן המדרס עדיין יהא טמא מגע מדרס ולא אמרינן הא שבע ליה טומאת מדרס החמורה כדקיימא לן שאפי׳ עשר מצעות תחת הזב כולן טמאות מדרס ולא תחול עליו טומאת מגע לכשיעשנו וילון ע״כ [עי׳ בס׳ ח״נ שכ׳ וז״ל תימה לפ״ז אמאי לא מייתי ברישא מתני׳ דידן איברא שמדברי התוס׳ בשבת דנ״ח משמע קצת דס״ל ג״כ שהיא ברייתא אבל בפ׳ בהמה המקשה כתבו שהיא מתני׳ וצריך לדחוק ולומר דה״ק אלא מסיפא דתני עלה בברייתא ועי׳ ברדב״ז ח״א סי׳ ל״ג.]:
ועשאו וילון. ועשאו בלן כתוב בספרים וטעות סופר הוא ושמא דרך בלן לעשות ממנו וילון. הר״ש ז״ל:
ועשאו וילון. כתב הר״ב וכגון שעשה בו מעשה כו׳ לבית שמאי משיתחבר. ועיין במ״ו פרק כ:
אבל טמא מגע מדרס. [כתב הר״ב] מפני שהשמש מתחמם בו. דאל״כ אין לו עליו תורת כלי. ועיין מ״ש במשנה ד׳ פ״ח דשקלים [*ועיין מ״ש במשנה דלקמן]:
{יב} דְּאִם לֹא כֵן אֵין לוֹ עָלָיו תּוֹרַת כְּלִי:
סא) סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון
למסך לפני הפתח ועשה בו מעשה לבטלו ממדרס [כפכ״ו מ״ו]:
סב) טהור מן המדרס
מדהשתא לא חזי למדרס. נתבטל ממנו טומאת מדרס שהיה בו. וכ״ש שאמק״ט מדרס להבא:
סג) אבל טמא מגע מדרס
דאע״ג דווילון לא נעשה מדרס. עכ״פ עדיין תורת כלי עליו לקבל טומאת מגע משאר אה״ט [כפ״כ מ״ו] והיינו משום שהשמש שעומד לשמור בפתח. מתעטף בו בשוליו להתחמם בו כבשאר בגד. והרי הכא נגע הווילון בעצמו. כשנתהפך להיות ווילון מהסדין המדרס:
סד) אמר רבי יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה
דס״ל דכשנשתנה מתמונת מדרס דמעיקרא פרח מניה לגמרי הטומאת מדרס שבתחילה:
סה) טמא במגע הזב
ר״ל אם דרס עליו הזב יחף בעודו סדין וקבל טומאת מדרס וטומאת מגע מדרס ביחד אז כשעשאו אח״כ ווילון. לא פרח מיניה רק טומאת מדרס מדהשתא לא חזי למדרס. אבל עכ״פ עדיין נשאר בו טומאת מגע הזב. מדשייך טומאה זו גם בווילון. [וכן הוא במנחות [דכד״ב] וכ״כ רש״י ותוס׳ [חולין עב״ב] עכ״ל ע״ר. אאמ״ו הגזצוק״ל וכן כ׳ בתוס׳ חדשים כאן. ולפע״ד אשכחן דכוותיה בחמת שעשאו תורמל [פכ״ח מ״ה] ועהתוי״ט] והלכה כר׳ יוסי [ודלא כהר״ב]:
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןהכל
 
(י) שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה שֶׁנֶּחֱלַק, טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס, אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְכִי בְאֵיזֶה מִדְרָס נָגַע זֶה. אֶלָּא אִם כֵּן נָגַע בּוֹ הַזָּב, טָמֵא מַגַּע הַזָּב.
A [piece of cloth] three by three [handbreadths] which was divided, is pure from midras impurity, but is impure from contact with midras impurity. Rabbi Yose said, "And yet which midras impurity has touched it?! [Rather] only if a zav touched it is it [rendered] impure from contact with a zav.⁠"
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןעודהכל
[יג] שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה שֶׁנֶּחֱלַק, טָהַר מִן הַמִּדְרָס, אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס.
אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: וְכִי בְּאֵי זֶה מִדְרָס נָגַע זֶה? אֶלָּא אִם כֵּן נָגַע בּוֹ הַזָּב, וְטָמֵא מַגָּע זָב.
אמרו שנחלק. רוצה בו אחר שנטמא במדרס והמאמר מבואר ממה שקדם ביאורו.
אבל טמא מגע מדרס. קסבר ר״מ טומאת בית הסתרים מטמאה כדאמרינן פרק בהמה המקשה (דף עב:) ובפר׳ העור והרוטב (דף קכח.).
וכי באי זה מדרס נגע זה. פרק בהמה המקשה (דף עב:) אמר עולא לא שנו אלא שלשה על שלשה שנחלק אבל שלש על שלש הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן.
שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה שֶׁנֶּחֱלַק. בֶּגֶד שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים עַל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים שֶׁנִּטְמָא בְמִדְרַס הַזָּב, וְאַחַר כָּךְ נֶחְלַק וְאֵין בְּאֶחָד מֵהֶן כְּדֵי שִׁעוּר טֻמְאַת מִדְרָס, בְּהָא פְלִיגֵי תַנָּא קַמָּא וְרַבִּי יוֹסֵי, דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר טָמֵא מַגַּע מִדְרָס, וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר טָהוֹר לְגַמְרֵי. אֲבָל בֶּגֶד שֶׁל שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ שֶׁפֵּרַשׁ מִבֶּגֶד גָּדוֹל שֶׁהָיָה מִדְרָס, הַכֹּל מוֹדִים שֶׁבִּשְׁעַת פְּרִישָׁתָן מֵאֲבִיהֶן מְקַבְּלוֹת טֻמְאָה מֵאֲבִיהֶן. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי:
שלשה על שלשה שנחלק – a cloth which has in it three handbreadths by three handbreadths which had been defiled by treading uncleanness of a person with gonorrhea, and afterwards, it was divided, and there isn’t in any one of them by the way of the measurement of defilement by treading, in this, there is a dispute between the first Tanna/teacher and Rabbi Yossi, that the first Tanna/teacher holds that he is impure through contact with treading, but Rabbi Yossi holds that he is pure completely. But the cloth of three [handbreadths] by three [handbreadths] that that was separated from a large cloth that was [defiled] through treading, everyone admits that at the time of their separation from their “father”, it received the defilement from their “father.” And the Halakha is not according to Rabbi Yossi.
שלשה על שלשה שנחלק כו׳. בחולין פ׳ בהמה המקשה ד׳ עב כתבו תוס׳ ז״ל טהור מן המדרס מתחלה כשנטמא מדרס צריך לומר דהיה שם פשוטי כלי עץ מפסיק בין רגלו לבגד דאי אין שם פשוטי כלי עץ לא הוה פליג ר׳ יוסי דהא בא לו מדרס ומגע זב ביחד אם היה יחף או מדרס ומגע מדרס אם היה נעול וכשבא בבת אחת מודה ר׳ יוסי כדמשמע בהקומץ רבא. אלא שאם נגע בו הזב וכו׳. שנגע בו מקמי מדרס איירי או שיחף דרס דהו״ל מדרס ומגע זב בבת אחת דאי לבסוף לא אתי מגע דקיל וחייל אמדרס דחמור כדמשמע בהקומץ רבא ע״כ בקיצור:
בפי׳ ר״ע ז״ל בהא פליגי ת״ק ור׳ יוסי וכו׳. אמר המלקט הר״ש והרא״ש ז״ל נראה דגרסי במתני׳ דברי ר״מ א״ר יוסי וכו׳ שכתבו קסבר ר״מ טומאת בית הסתרים מיטמא וכן היא הגירסא שם בפ׳ בהמה המקשה וכמו שכתבתי שם:
אלא שאם נגע בו הזב. פי׳ רש״י ז״ל שם בפ׳ בהמה המקשה אלא אם יש לומר שיש כלום טומאה משויירת עליו לאו משום מגע מדרס אלא שאם נגע בו הזב ברגלו ערום כשדרס עליו או לאחר שדרס עליו והוי עליו שתי טומאות טומאת מדרס שהיא אב הטומאה וטומאת מגע שהיא ראשונה ואינה אלא לטמא אוכלין ומשקין ונחלק טהור מטומאת מדרס ואינו אב הטומאה עוד אבל טמא מגע הזב כל זמן שלא טבל ונפחת משלש אצבעות עכ״ל ז״ל. ועי׳ עוד במה שכתבתי שם פרק בהמה המקשה סי׳ ד׳:
אבל טמא מגע מדרס. והא דפי׳ הר״ב במשנה ה׳ פי״א דזבחים דבגד שנטמא וקרעו ברובו טהור לגמרי מדאורייתא. [ועי׳ בפ׳ דלקמן משנה ח] ופי׳ התוספות שם דף צ״ה. וכן בפ״ד דחולין דף עג. דההיא בבגד שהוא כלי. וכיון שיש [*עליו שם כלי וכשנקרע אזיל] שם כלי מיניה טהור לגמרי. אבל הכא מיירי בחתיכת בגד דעלמא ואין שם כלי עליו. ולא טהור ממגע מדרס. אף על פי שטהור מן המדרס. ועוד י״ל דההיא דזבחים מיירי כשקורע קרעים הרבה ואין בכל א׳ שלש. ולהכי טהורה לגמרי. אע״ג שכל הקריעות מחוברות בסופן. לאו חבור הוא. כגון שכל קרע וקרע קרע עד רובה של טלית בפחות [משלש על שלש]. הוי כאילו גמר כל אחד ואחד עד סופו. ע״כ. וכ״כ הר״ש בפ׳ דלקמן מ״ח. [*וטעמא דת״ק דמתני׳ דהכא דטומאת בית הסתרים מטמא. וכן הוא בהדיא ספ״ד דחולין דף עב. ועיין לקמן]:
אר״י וכי באיזה מדרס נגע זה. כתב הר״ב דבגד של שלש על שלש שפירש מבגד גדול כו׳. הכל מודים שבשעת פרישתן מאביהן מקבלין טומאה מאביהן. כיון שיש באביהן כדי לטמא [*דבשעת פרישתו מאביו א״א לצמצם שלא יגע מעט מעט. ובשעת פרישה אינו בית הסתרים. ומקבל טומאה מאביו. שיש בו שיעור אב הטומאה. רש״י דחולין שם] וה״נ לא פליג ר׳ יוסי במטה שנשברה בפרק יח משנה ו. ובסנדל שנפסק במשנה ד׳ פרק כו [*כדפי׳ הר״ב התם. ושם כתבתי דלהכי מוקי הר״ב והר״ש. וכן התוס׳ דפרק ואלו קשרים [דף קיב] למתני׳ דהתם דאתיא אף כר׳ יוסי. משום דהלכתא כותיה דטומאת בית הסתרים [אינו] מטמא. והשתא קשיא לי טובא אדפסק הר״ב הכא ובמשנה דלעיל דאין הלכה כר״י וכן הרמב״ם לעיל כתב ואין הלכה כר״י ובמשנתינו זו ג״כ במקצת ספרים בפי׳ הרמב״ם ואין הלכה כר׳ יוסי. אבל בחבורו פכ״ג מהלכות כלים [הלכה ט]. פסק בהא דמתניתין דלעיל ודהכא בתרווייהו כר׳ יוסי. והוא נכון אע״פ שהכ״מ הוה ליה לכתוב טעם בדבר דלא פסק כת״ק. אולי סמך על המבין. אבל מ״מ קשיא לי הא דמתניתין ז דההיא פסקה ג״כ הרמב״ם שם [הלכה ז] ואמאי הא אתיא כרבי מאיר *)(כדכתבתי) לעיל שם. ולכן נ״ל דלהרמב״ם מתניתין ז׳ לאו מטעמא דכתבו הר״ב והר״ש דכר״מ אתיא אלא טעמא דההיא מתני׳ שכשם שאם פירש שלש על שלש מבגד גדול אי אפשר לצמצם שלא יגע ולכך טמא מגע מדרם. ה״נ כשנוטל חוט א׳ משל שלשה על שלשה א״א לצמצם שלא יגע בעודו מושכו מן החתיכה משא״כ נחלק דמתני׳ דהכא דאינו נוגע כלל דאדרבה המחלק קורע ומושך זה לכאן וזה לכאן]:
{יג} כֵּיוָן שֶׁיֶּשׁ בַּאֲבִיהֶן כְּדֵי לְטַמֵּא. וְהָכִי נַמִּי לֹא פָלֵיג רַבִּי יוֹסֵי בְמִטָּה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּפֶרֶק י״ח מִשְׁנָה ו׳, וּבְסַנְדָּל שֶׁנִּפְסַק בְּפֶרֶק כ״ו מִשְׁנָה ד׳. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{יד} טָמֵא כוּ׳. וְהָא דְכָתַב הָרַ״ב בְּפֶרֶק י״א דִּזְבָחִים מִשְׁנָה ה׳ דְּבֶגֶד שֶׁקְּרָעוֹ בְרֻבּוֹ טָהוֹר לְגַמְרֵי מִדְּאוֹרַיְתָא, פֵּרְשׁוּ, דְּהַהוּא בְּבֶגֶד כְּלִי, וּכְשֶׁנִּקְרַע אָזֵיל שֵׁם כְּלִי מִנֵּיהּ טָהוֹר לְגַמְרֵי, אֲבָל הָכָא מַיְרֵי בַחֲתִיכַת בֶּגֶד דְּעָלְמָא וְאֵין שֵׁם כְּלִי עָלָיו, וְלֹא טָהוֹר לְגַמְרֵי כוּ׳. תּוֹסָפוֹת. וְטַעֲמָא דְתַנָּא קַמָּא דְּהָכָא דְטֻמְאַת בֵּית הַסְּתָרִים מְטַמֵּא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
סו) שלשה על שלשה שנחלק
ר״ל מטלית שהיה בו געג״ט ונטמא במדרס ואח״כ נחלק. ונמצא שאין בכל א׳ מב׳ החלקים כשיעור קבלת טומאת מדרס:
סז) אבל טמא מגע מדרס
דמדנשאר עכ״פ בכל אחד מהחלקים רוחב געגא״צ כדי לק״ט מגע. והרי נגעו בעצמן בהגעג״ט כשהיה מטלית שלם. דלא גרע מסדין שעשאו ווילון דטמא מה״ט: ואע״ג דכל בגד שנקרע רובו טהור אפי׳ נקרע ממילא [כפי״א דזבחים מ״ה]. [ואי״ל דהתם מיירי שהבגד הוא ראשון. וא״כ כשנקרע אין לחוש שהקרעים נגעו בהראשון. דהרי כלי אמק״ט רק מאה״ט [כב״ק ד׳ ב א׳] ליתא דהייני בחולין. אבל בכלי קודש כדאיירי התם. אף מולד מק״ט מד״ס [כשקלים פ״ח מ״ד] ואפ״ה שרינן התם לאחר שקרעו להכניסו לעזרה. אף דגם הנטמא בולד אסור להכניסו לעזרה [כשקלים פ״ח מ״ו] אע״כ דלאחר שקרעו נטהרו הקרעים לגמרי]. י״ל התם שהיה מתחלה בגד שלם. וכשנקרע שוב אינו בגד ונתבטל ממנו צורתו דמעיקרא. להכי נטהר לגמרי. אבל הכא שהיה מתחלה כלי פשוט. וגם השתא שנקרע. כל חלק הוא כלי פשוט. ולא נתבטל צורתו דמעיקרא. דמי לעושה מטפחת מעור דנשאר בטומאתו [כלעיל ספכ״ו]. א״נ התם מיירי שאין בכל חלק שבקרעים געגא״צ:
סח) אמר ר׳ יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה
לטעמי׳ אזיל [דס״ל במשנה ט׳] דהנגיעה בעצמה הו״ל כמגע ביהס״ת ולהכי הכא נמי כשנקרע פרח מנה לגמרי כל טומאה. ונ״ל דנקט סדין לרבותא דר׳ יוסי דאע״ג דנשאר שלם בשיעורו דמעיקרא. אפ״ה מטהרו ר׳ יוסי לגמרי ונקט הכא געג״ט שנחלק. לרבותא דת״ק. דאע״ג דהשתא נשתנה שיעורו דמעיקרא. אפ״ה טמא מגע מדרס. והלכה כר׳ יוסי [ודלא כהר״ב]. מיהו בנקרע מטלית שהוא געגא״צ מבגד גדול. שיש בהחתיכה הגדולה הנשארת כשיעור הראוי להשאר מדרס. מודה ר׳ יוסי דהמטלית הקטן נטמא עכ״פ במגע מדרס. מדנגע בחלק הגדול בשעה שנחלק ממנו. כשכבר אינו ביהס״ת. ורק בנתקן זה מזה בכח לא חיישינן לנגיעתן זב״ז בשעת נתיקתן [ככריתות פ״ג מ״ח]:
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןהכל
 
(יא) שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה, בָּאַשְׁפּוֹת, בָּרִיא וְצוֹרֵר מֶלַח. בַּבַּיִת, אוֹ בָרִיא אוֹ צוֹרֵר מֶלַח. כַּמָּה מֶלַח יְהֵא צוֹרֵר, רֹבַע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּדַקָּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּגַסָּה. אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְכַּוְּנִים לְהָקֵל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שָׁוִים שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה בָאַשְׁפּוֹת לְשָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ בַּבָּיִת.
Regarding a [piece of cloth] three by three [handbreadths], if [it was found] in the trash heaps, [it is susceptible to retaining impurity only] if it is sound and capable of storing salt; if [it was found] in the house, [it is susceptible to impurity] if it is either sound or capable of storing salt. How much salt must it be capable of storing? A rova [a specific unit of volume, a quarter of a kav]. Rabbi Yehudah says: this is with regard to fine salt. And the Sages say: it is with regard to coarse salt. Both of their intentions were to rule leniently. Rabbi Shimon says: [pieces which are] three by three [handbreadths, which were found] in a trash heap, are [legally] equivalent to [pieces which are] three by three [fingerbreadths, which were found] in a house.
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןעודהכל
[יד] שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה בָאַשְׁפּוֹת, בָּרִיא וְצוֹרֵר מֶלַח, וּבַבַּיִת, אוֹ בָרִיא, אוֹ צוֹרֵר מֶלַח.
כַּמָּה מֶלַח יְהֵא צוֹרֵר? רֹבַע.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: דַּקָּה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: גַּסָּה.
אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְכַּוְּנִין לְהָקֵל.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שָׁוִים שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה בָאַשְׁפּוֹת לְשָׁלֹשׁ עַל שָׁלוֹשׁ שֶׁבַּבַּיִת.
אמר כי כאשר נמצאת חתיכה מבגד באשפה יהיה בה שלשה על שלשה אם היתה שלימה והיה בה מן הכח מה שאפשר לצרור בה מלח ולא תקרע בעת שיצורו בה המלח ויהדקו אותו כמו שיעשו בבגד השלם הנה היא תטמא במדרס לפי שהיא חשובה אולם אם היתה בבית הנה לא יצטרך בה אלא אחד משני הדברים אם שתהיה בריאה אע״פ שאינה חזקה או ראויה לצור בה אע״פ שאינה בריאה וזהו ענין אמרו בבית או בריא או צורר מלח לפי שאחר שלא השליכה באשפה הנה היא חשובה אצלו. עוד חזר לבאר שעור מה שאפשר לצור בה מן המלח אם היתה באשפה ואז תטמא ואמרו שזהו רובע קב. עוד חזר לבאר תאר המלח אשר אפשר לקשור בו ואמר רבי יהודה שהיא מלח דקה וחכמים אומרים בגסה ושניהן מתכוונים להקל ר״ל שהם מקילים על זאת החתיכה שלא תטמא שר׳ יהודה אומר שהמלח הדקה לא יחזיקה כ״א בגד חזק לכבדותה ואמר שאחר שאינה חזקה לדקה אע״פ שהיא חזקה לגסה הנה היא טהורה וחכ״א שהגסה יחתוך הבגד יותר מהדקה לרוב חידודה וקרניה ואמרו שאם אינה ראויה לצור בזאת החתיכה המלח הגסה אע״פ שהיא ראויה לדקה הנה היא טהורה ור״ש אומר ששלשה על שלשה באשפה ואפילו היא בתכלית הכח והבריאות הנה דינה כדין שלש על שלש בבית אשר יטמא במת ולא יטמא במדרס שאחר שהושלכה באשפה ירדה ממדרגתה והלכה כחכמים לבד.
בריא. כמו בריא וחזק דאם נמצא באשפה בטל ליה מתורת בגד אלא אם כן אית ביה תרתי בריא וראוי לצרור בו מלח רובע הקב לר׳ יהודה במלח דקה ולרבנן במלח גסה אבל נמצא בבית לא בעי אלא בריא או ראוי לצרור.
מתכוונים להקל. דרבי יהודה סבר גסה אפילו בחלש ראוי לצרור יותר מבדקה ורבנן איפכא.
לשלש על שלש שבבית. בתוספתא מפורש דין שלש על שלש שמצאו בבית.
תניא בתוספתא [ב״ב פ״ו]. שלש על שלש שמצאה בתוך הבית הרי זו טמאה שכל הבית מן המוצנע מצאה אחר הדלת או כסוחה או פונדיון צרור בה או מחט תחוב בה או שהיתה פקוקה בסל ובקופה טהורה ולעולם אינה טמאה עד שיצניענה לבגד ר׳ שמעון אומר לדבר שהוא מקבל טומאה טמאה ולדבר שאינה מקבל טומאה טהורה. פי׳ כסוחה מטונפת: פונדיון צרור בה. קשור: לדבר שהוא מקבל טומאה. שיצניענה לצורך דבר המקבל טומאה.
בָּרִיא וְצוֹרֵר מֶלַח. גָּרְסִינַן. בֶּגֶד הַמֻּטָּל בָּאַשְׁפּוֹת בָּטַל לֵיהּ מִתּוֹרַת בֶּגֶד, אֶלָּא אִם כֵּן אִית בֵּיהּ תַּרְתֵּי, שֶׁיְּהֵא בָּרִיא וְחָזָק, וְרָאוּי לִצְרֹר בּוֹ רֹבַע קַב מֶלַח. אֲבָל הַנִּמְצָא בַבַּיִת, הוֹאִיל וְאֵינָהּ מֻשְׁלֶכֶת בָּאַשְׁפָּה עֲדַיִן חָשׁוּב הוּא וּבְחַד גְּרֵידָא סַגִּי, אוֹ בָּרִיא אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צוֹרֵר מֶלַח, אוֹ צוֹרֵר מֶלַח אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בָּרִיא:
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּדַקָּה. לְעוֹלָם אֵינוֹ מִטַּמֵּא עַד שֶׁיְּהֵא צוֹרֵר רֹבַע מֶלַח דַּקָּה:
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. אֵינוֹ מִטַּמֵּא עַד שֶׁיְּהֵא צוֹרֵר בְּגַסָּה:
אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְכַּוְּנִים לְהָקֵל. רַבִּי יְהוּדָה סָבַר דַּקָּה צְרִיכָה לִצְרֹר בְּבֶגֶד בָּרִיא וְחָזָק טְפֵי, מִפְּנֵי כָבְדָהּ, שֶׁהִיא כְבֵדָה יוֹתֵר מִן הַגַּסָּה, הִלְכָּךְ מְשַׁעֵר עַד שֶׁתְּהֵא מַחֲזֶקֶת בַּדַּקָּה, לְהָקֵל עָלֶיהָ שֶׁלֹּא תִטַּמֵּא. וְרַבָּנָן סָבְרֵי גַסָּה צְרִיכָה בֶּגֶד יוֹתֵר בָּרִיא, מִפְּנֵי חִדּוּדָהּ וְקַרְנוֹתֶיהָ בּוֹלְטִים, הִלְכָּךְ מְשַׁעֲרִים בְּגַסָּה לִטַּמֵּא, כְּדֵי לְהָקֵל עַל הַבֶּגֶד הַמַּחֲזִיק מֶלַח דַּקָּה שֶׁלֹּא יִטַּמֵּא:
שָׁוִין שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה בָאַשְׁפָּה לְשָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ בַּבָּיִת. כְּשֵׁם שֶׁשָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ בַּבַּיִת מִטַּמְּאוֹת טְמֵא מֵת וְאֵין מִטַּמְּאוֹת מִדְרָס, כָּךְ שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה בָאַשְׁפָּה מִטַּמְּאוֹת טְמֵא מֵת וְאֵין מִטַּמְּאוֹת מִדְרָס, דְּבָטְלָה חֲשִׁיבוּתָן מֵאַחַר שֶׁהִשְׁלִיכָהּ לָאַשְׁפָּה. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים בִּלְבַד:
בריא וצורר מלח (sound and capable of wrapping up salt) – this is our reading. A cloth that is placed in the trash is voided from the designation/nature of a cloth, unless it has two things: that it is sound and strong and appropriate to wrap in it a quarter Kab of salt. But if it is found in the house, since it wasn’t thrown in the garbage, it is still valuable/regarded but one qualification is enough, either it is sound/firm even though it is not capable of wrapping up salt or it wraps up salt even though it is not sound/firm.
ר' יהודה אומר בדקה – always it does not become defiled until it wraps up a quarter [of a Kab] of fine salt.
וחכמים אומרים – it does not become susceptible to impurity until it wraps up coarse salt.
אלו ואלו מתכוונים להקל – Rabbi Yehuda holds that fine [salt] must be wrapped in a sound and very strong cloth, because of its heaviness, that it is heavier than the coarse salt. Therefore, he estimates until it holds the fine salt, to be lenient regarding it so that it does not become defiled. But the Rabbis hold that coarse salt requires a cloth that is even more sound, because of its pointed projections and horns that protrude. Therefore, they estimate with the coarse salt to be susceptible to be defiled, in order to be lenient on the cloth that holds the thin salt that it should not become defiled.
שוין שלשה על שלשה באשפה לשלש על שלש בבית – just the three [handbreadth] by three [handbreadth cloth] in the house is defiled through corpse uncleanness and are not defiled through treading/Midras uncleanness, so the three [handbreadth] by three [handbreadth cloth] that is in the garbage become defiled through corpse uncleanness and are not defiled through treading. For their importance has been invalidated after he threw it into the trash. And the Halakha is according to the Sages alone.
כמה מלח וכו׳ ר׳ יהודה אומר דקה וחכמים אומרים גסה. כך מצאתי מוגה על ידי הרב בצלאל אשכנזי ז״ל וה״ר יהוסף ז״ל:
בפי׳ ר״ע ז״ל בריא וצורר מלח גרסי׳ איני יודע מה גירסא אחרת הוה גרסי׳ ולא מהיכן העתיק רעז״ל מלת גרסי׳ דבפי׳ ר״ש ז״ל אין שם רק בריא כמו בריא וחזק:
אלו ואלו מתכוונין להקל. עי׳ במ״ש בפ״ח דעירובין סי׳ ב׳:
וצורר מלח. ולא תקרע בעת שיצורו בו המלח ויהדקו אותו כמו [שיקרה] בבגד [הבלוי]. הרמב״ם [*ומ״ש הר״ב בריא וחזק וראוי כו׳. אפרש לקמן בס״ד]:
[*או בריא או צורר מלח. ולכאורה יקשה אם אינו בריא היאך יצרור מלח. ולשון הרמב״ם בפירושו כפי נא״י אם שתהיה בריאה. אע״פ שאינה חזקה באופן שתהיה ראויה לצור בה. או שתהיה חזקה אע״פ שתהיה קרועה. ע״כ. והשתא ז״ש הר״ב ברישא וחזק לא אדלעיל לפרש ובריא קאי. אלא אשלפניו וראוי לצרור בו קאי]:
{טו} וְצוֹרֵר כוּ׳. וְלֹא תִקָּרַע בְּעֵת שֶׁיָּצוּרוּ בוֹ הַמֶּלַח וִיהַדְּקוּ אוֹתוֹ כְמוֹ שֶׁיִּקְרֶה בַבֶּגֶד הַבָּלוּי. הָרַמְבַּ״ם:
{טז} אוֹ כוּ׳. וְקָשֶׁה, אִם אֵינוֹ בָּרִיא הֵיאַךְ יִצְרֹר מֶלַח. וּלְשׁוֹן הָרַמְבַּ״ם, אִם שֶׁתִּהְיֶה בְּרִיאָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ חֲזָקָה בְּאֹפֶן שֶׁתְּהֵא רְאוּיָה לָצוּר בָּהּ, אוֹ שֶׁתְּהֵא חֲזָקָה אַף עַל פִּי שֶׁתִּהְיֶה קְרוּעָה. עַד כָּאן. וְהַשְׁתָּא מַה שֶּׁכָּתַב הָרַ״ב בְּרֵישָׁא וְחָזָק, לֹא אַדִּלְעֵיל קָאֵי לְפָרֵשׁ וּבָרִיא, אֶלָּא אַשֶּׁלְּפָנָיו וְרָאוּי לִצְרֹר בּוֹ קָאֵי:
סט) בריא וצורר מלח
דמדמוטל באשפה אינו חשוב לק״ט כלל עד שיהיה בו תרתי. שכל חוטי הבגד יהיה בריאים וחזקים וגם המטלית בעצמו עב וחזק כדי לצרור בו מלח. ולא שיהיה כעין פלאהר של צעיף. שאע״ג שחוטיו בריאים. אפ״ה חוטיו מתעכלין מהר כשיצרור בו מלח. הא בריא לבד לא מהני. מדמוטל באשפה. וכגע״ג אצבעות בריאים שמוטלים באשפה שאמק״ט כלל [וכמי״ב] כך נ״ל. אולם הרמב״ם פי׳ מלת בריא ר״ל שלימה שלא ניקב:
ע) רובע
רובע הקב והוא שיעור ו׳ ביצים:
עא) רבי יהודה אומר בדקה
ר׳ יהודה מיקל. וס״ל שאמק״ט עד שיהא הבגד חזק כל כך כדי לצרור בו רובע הקב מלח דק. שמעכל מהר החוטים וגם רובע קב ממלח דק כבד יותר מהגס. מדאין אויר רב בין גרגרי המלח:
עב) וחכמים אומרים בגסה
דס״ל דבמלח גס אדם מקפיד טפי שיהי׳ הבגד שצורר בו עב וחזק. מפני עוקצין שבו שקורעין הבגד:
עג) אלו ואלו
נ״ל דהא דקאמר אלו ואלו והרי ר׳ יהודה רק יחיד הוא. אלא ש״מ דגם את״ק קאי. דמדקאמר סתמא ש״מ דמשערי׳ בכל מקום לפי מה שהוא דאם מצוי שם רק מלח דק ישערו בדק ואם גס ישערו בגס. ולהכי מסיים שפיר אלו ואלו. דהיינו ת״ק ור״י לשיטתייהו. וחכמים לאידך גיסא. אמנם מצינו הך לישנא גם כשיחיד חולק עם יחיד [כעירובין פ״ח מ״ב] וע״כ צ״ל אלו דס״ל כהך מ״ד ואלו דס״ל כאידך [ועמ״ש שם בס״ד]:
עד) לשלש על שלש בבית
דס״ל דגעג״ט שמוטל באשפה אזיל חשיבית אבל נחית רק חד דרגא. ונידון כגע״ג אצבעות שבבית ולפיכך בין שהן בריאים וצוררים מלח או לא. אמק״ט מדרס. אבל מק״ט משאר טומאות:
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןהכל
 
(יב) שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה שֶׁנִּקְרַע, אִם נְתָנוֹ עַל הַכִּסֵּא וּבְשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בַּכִּסֵּא, טָהוֹר, וְאִם לָאו, טָמֵא. שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ שֶׁנִּמְהָה מִמֶּנָּה חוּט אֶחָד, אוֹ שֶׁנִּמְצָא בוֹ קֶשֶׁר, אוֹ שְׁנֵי חוּטִין מַתְאִימִין, טְהוֹרָה. שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ שֶׁהִשְׁלִיכָהּ בָּאַשְׁפּוֹת, טְהוֹרָה. הֶחֱזִירָהּ, טְמֵאָה. לְעוֹלָם הַשְׁלָכָתָהּ מְטַהֲרַתָּה, וַחֲזָרָתָהּ מְטַמֵּאתָהּ, חוּץ מִשֶּׁל אַרְגָּמָן וְשֶׁל זְהוֹרִית טוֹבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף מַטְלִית חֲדָשָׁה כַּיּוֹצֵא בָהֶן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֻּלָּן טְהוֹרִין, לֹא הֻזְכְּרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי הֲשָׁבַת אֲבֵדָה.
Regarding a [piece of cloth of] three by three [handbreadths] which was torn, if one places it on a chair and [when he sits down upon it] his skin touches the chair, it is pure; and if not, it is impure [i.e. it can retain impurity]. Regarding a [piece of cloth of] three by three [fingerbreadths], if one of its threads was worn away, or if a knot was found in it, or if two of its threads ran alongside each other [i.e. as an imperfection in its weave], it is pure. A [piece of cloth of] three by three [fingerbreadths] which was cast to the trash heap is pure. If one brought it back [from the trash], it is [once more susceptible to being rendered] impure. Its having been thrown away always renders it pure, and its being brought back renders it [susceptible to becoming] impure, except when it is of purple or fine crimson [which can still be rendered impure even after being cast into the trash]. Rabbi Eliezer says: the same applies also to a piece of new cloth. Rabbi Shimon says: all of these are pure; they were mentioned [as exceptions] only with regard to the returning of lost property.
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןעודהכל
[יה] שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה שֶׁנִּקְרַע, אִם נוֹתְנוֹ עַל הַכִּסֵּא, וּבְשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בַּכִּסֵּא, טָהוֹר; וְאִם לָאו, טָמֵא.
שָׁלוֹשׁ עַל שָׁלוֹשׁ שֶׁנִּמְהָה מִמֶּנָּה חוּט אֶחָד, אוֹ שֶׁנִּמְצָא בָהּ קֶשֶׁר, אוֹ שְׁנֵי חוּטִין מַתְאִימִין, טְהוֹרָה.
שָׁלוֹשׁ עַל שָׁלוֹשׁ שֶׁהִשְׁלִיכָהּ בָּאַשְׁפּוֹת, טְהוֹרָה.
אִם הֶחֱזִירָהּ, טְמֵאָה.
לְעוֹלָם הַשְׁלָכָתָהּ מְטַהֲרַתָּה, וַחֲזָרָתָהּ מְטַמְּאַתָּהּ, חוּץ מִשֶּׁלָּאַרְגָּמָן וְשֶׁלִּזְהוֹרִית טוֹבָה.
רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף מַטְלֵת חֲדָשָׁה כַּיּוֹצֵא בָהֶן.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֻּלָּם טְמֵאִין, לֹא הָזְכָּרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי הָשֵׁב אֲבֵדָה.
אמרו שלשה על שלשה שנקרע ולא הובדלו הקרעים והיה הקרע אשר נקרע מזאת החתיכה מהגודל שכאשר תושם זאת החתיכה על הכסא וישב עליה יגע בשרו בעצם הכסא הנה אז לא תטמא במדרס הזב. ושני חוטין המתאימין שיגע חוט אל חוט וישאר ביניהן ורוב מה שיקרא מתכונת הבגד: זהורית טובה. המשי הצבוע בכרמיז ויהיה בגד הארגמן ובגד המשי הנכבד חשוב מאד ויטמא הימנו ג׳ על ג׳ אפילו מושלך באשפה לפי שהוא חשוב ור״א סבר שכל בגד חדש ג״כ חשוב ויטמא ממנו ג׳ על ג׳ בכל מקום ור״ש סבר כי אפילו בגד המשי והארגמן אם היה ממנו ג׳ על ג׳ באשפה לא יטמא ואמנם הושם חילוק בין בגד ארגמן ובין שאר הבגדים לענין השבת אבידה לבעלים כי מי שימצא ג׳ על ג׳ משאר הבגדים באשפה והדומה לה לא יתחייב שיכריז עליו לפי שאין חשיבות לו ואם היה מבגד משי או ארגמן צריך שיכריז עליו ויחזירהו לבעליו לפי שהוא חשוב ואין הלכה כרבי אליעזר.
ובשרו נוגע בכסא טהור. דבטל ליה מתורת בגד.
ואם לאו. שאין הקרע רחב כל כך שיגע בשרו בכסא לא בטל ליה מתורת בגד וטמא.
שנמהה. לשון מטלית המהוהה דבפ״ק דנדה (דף ד.) ומלשון מהוהה שטליה על הבריאה דלעיל פכ״ד [מי״ז] וכיון שנטלה חוט אחד ממנו כאילו נתמעט שיעורו וטהור כדתנא לעיל.
מתאימין. אקשר נמי קאי דאם שני קשרים זה אצל זה אין דרך להניחם כדאמרינן פרק כלל גדול (דף עד:) דאי מיתרמי תרי קיטרי בהדי הדדי שרי חד וקטר חד ובשני חוטין מתאימין שדרך האריגה הערב נכנס לתוך השתי אין שני חוטין נכנסים בסדר אחד אלא במקום שזה נכנס זה יוצא וכששניהם שוין נחשב חד כמאן דליתיה.
תניא בתוספתא [שם] העור והשק והמפץ שנקרעו אם נותן לבית הכסא ובשרו נוגע בכסא טהור ואם לאו טמא. החזירה בבית טמאה לעולם כלומר כה״ג מיטמאה ומיטהרה אפילו עשר פעמים ביום. ארגמן וזהורית טובה חשיבי ולא מבטלה להו אשפה מתורת בגד.
כיוצא בהן. דארגמן וזהורית.
כולן טהורים. אם הושלכו לאשפה אפילו ארגמן וזהורית ומטלית חדשה.
מפני השבת אבידה. דאם מצאן באשפה לא אמרינן מדעת השליכם ובעי הכרזה דלא מייאש.
שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה שֶׁנִּקְרַע. וְלֹא נֶחְלְקוּ הַקְּרָעִים זוֹ מִזּוֹ:
וּבְשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בַּכִּסֵּא. אִם הַקֶּרַע כָּל כָּךְ גָּדוֹל עַד שֶׁכְּשֶׁמְּשִׂימִים הַבֶּגֶד עַל הַכִּסֵּא וְיֵשֵׁב עָלָיו בְּשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בַּכִּסֵּא:
טָהוֹר. דְּבָטַל לֵיהּ מִתּוֹרַת בֶּגֶד:
וְאִם לָאו. שֶׁאֵין הַקֶּרַע כָּל כָּךְ שֶׁיִּגַּע בְּשָׂרוֹ בַכִּסֵּא, לֹא בָטַל מִתּוֹרַת בֶּגֶד, וְטָמֵא:
שֶׁנִּמְהָה מִמֶּנּוּ. שֶׁבָּלָה מִמֶּנּוּ. וְדֻגְמָתוֹ מְהוּהָה שֶׁטְּלָיָהּ עַל גַּבֵּי בְרִיאָה דִּתְנַן לְעֵיל בְּסוֹף פֶּרֶק שְׁלֹשָׁה תְרִיסִין. וּכְשֶׁבָּלָה חוּט אֶחָד מִבֶּגֶד שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ מְצֻמְצָמוֹת, נִתְמַעֵט שִׁעוּרוֹ וְטָהוֹר:
אוֹ שְׁנֵי חוּטִין מַתְאִימִין. פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתַי, דְּמַתְאִימִין קָאֵי נַמִּי אַקֶּשֶׁר. וְהָכִי קָתָנֵי, נִמְצְאוּ בָהּ שְׁנֵי קְשָׁרִים מַתְאִימִין אוֹ שְׁנֵי חוּטִים מַתְאִימִין. מִשּׁוּם דְּאִם שְׁנֵי חוּטִים קְשׁוּרִים זֶה אֵצֶל זֶה בְּבֶגֶד אֵין דֶּרֶךְ לְהַנִּיחָם, וְהָכִי אָמְרִינַן בַּגְּמָרָא פֶּרֶק כְּלָל גָּדוֹל [שַׁבָּת דַּף עד] אִי מִתְרְמֵי תְרֵי קִטְרֵי בַהֲדֵי הֲדָדֵי שָׁרֵי חַד וְקָטַר חַד. וּשְׁנֵי חוּטִים הַמַּתְאִימִין, שֶׁדֶּרֶךְ הָאֲרִיגָה שֶׁהָעֵרֶב נִכְנָס לְתוֹךְ הַשְּׁתִי אֵין שְׁנֵי חוּטִים נִכְנָסִים בְּסֵדֶר אֶחָד אֶלָּא בְמָקוֹם שֶׁזֶּה נִכְנָס זֶה יוֹצֵא, וּכְשֶׁשְּׁנֵיהֶם שָׁוִין נֶחְשָׁב הָאֶחָד כְּמִי שֶׁאֵינוֹ:
הֶחֱזִירָהּ. לַבַּיִת:
טְמֵאָה. דְּהָא הָדַר אַחְשְׁבַהּ:
לְעוֹלָם הַשְׁלָכָתָהּ מְטַהֲרַתָּהּ. כְּלוֹמַר כִּי הַאי גַּוְנָא מִטַּמְאָה וּמִטַּהֶרֶת אֲפִלּוּ עֶשֶׂר פְּעָמִים בַּיּוֹם:
אַרְגָּמָן וּזְהוֹרִית טוֹבָה. חֲשִׁיבֵי וְלֹא מְבַטְּלָה לְהוּ [מִתּוֹרַת בֶּגֶד]. וּזְהוֹרִית טוֹבָה הוּא הַמֶּשִׁי הַצָּבוּעַ כרמיז״י בְּלַעַ״ז:
אַף מַטְלִית חֲדָשָׁה כַּיּוֹצֵא בָהֶן. דִּינָהּ כְדִין אַרְגָּמָן וּזְהוֹרִית טוֹבָה, וְלֹא מְבַטְּלָה לַהּ אַשְׁפָּה מִתּוֹרַת בֶּגֶד:
כֻּלָּן טְהוֹרִין. אִם הֻשְׁלְכוּ לָאַשְׁפָּה, אֲפִלּוּ אַרְגָּמָן וּזְהוֹרִית טוֹבָה:
לֹא הֻזְכְּרוּ. אַרְגָּמָן וּזְהוֹרִית טוֹבָה לֵחָלֵק מִשְּׁאָר בְּגָדִים:
אֶלָּא מִפְּנֵי הֲשָׁבַת אֲבֵדָה. דְּאִם מְצָאָם בָּאַשְׁפָּה לֹא אָמְרִינַן מִדַּעַת הִשְׁלִיכָם, וּבָעוּ הַכְרָזָה, דְּמִפְּנֵי חֲשִׁיבוּתַיְהוּ לֹא מִיַּאֲשֵׁי הַבְּעָלִים. וּשְׁאָר בְּגָדִים דְּלָא חֲשִׁיבֵי, אִם מְצָאָם בָּאַשְׁפָּה לֹא בָעוּ הַכְרָזָה. וַהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא:
שלשה על שלשה שנקרע – and the tears were not divided from each other (i.e., they were attached).
ובשרו נוגע בכסא – if the tear is so large under that when they place the cloth upon the chair and he sat upon it, his flesh would come in contact/touch the chair.
טהור – that he nullified it from the category of a piece of cloth.
ואם לאו – that the tear is not so great that his skin would come in contact with/touch the chair, it did not void it from the category of a piece of cloth, and he is ritually impure.
שנמהה ממנו (to be tattered/to fall to pieces from it) – that [one thread] wore out from it, and its example of something tattered that was hanging over a healthy piece, as is taught in the Mishnah above at the end of chapter twenty-four (Mishnah 17) "שלשה תריסין הן"/There are three kinds of shields”: “A worn out basket in which one patched to a sound one – they follow the status of the sound one.” And when one thread wore out from a piece of cloth of three [handbreadths] by three-handbreadths squeezed in, the measurement was lessened and it is ritually pure.
או שני חוטין מתאימין (or two threads running alongside) – My teachers/Rabbis explained, that [the word] מתאימין/running alongside/adjoining refers to the knot. And such it is taught, that if there found in it two knots that are adjoining each other or two threads adjoining each other. Because if two threads that are tied one to the other in the cloth, there is no way to leave them, and this what we said in the Gemara in [Tractate Shabbat 74b) in the chapter, “The Great Principle”/כלל גדול, if it happens that there are two knots next to one another, one is loosened and the other is knotted. Two threads that run along one another, for it is the manner of the weaving that the woof enters into the warp, two threads do not enter at the same time, but rather in a place where this one enters and that one leaves, and when both of them are equivalent, the one is thought to be like the one that doesn’t exist.
החזירה – to the house.
טמאה – for he retracted in his intention/thought.
לעולם השלכתה מטהרתה וחזרתה מטמאתה (always does throwing it out purify it and recovering it renders it unclean) – meaning to say in that manner/way, it becomes susceptible for being defiled and becomes purified ten times a day.
ארגמן וזהורית טובה (purple and fine crimson silk) – it is considered but it is not nullified [from the category of cloth]. And the good crimson is colored silk CRAMIZI in the foreign language.
אף מטלית חדשה כיוצא בהן (even a new patch of that stuff) – its law is like the law of purple and fine crimson [silk], and the trash does not invalidate it from the category of a cloth.
כולן טהורין – if it was thrown into the trash, even the purple and the fine crimson [silk].
לא הוזכרו – purple and good crimson [silk] to be separated/divided from the rest of the clothing.
אלא מפני השבת אבידה – that if he found them in the trash, we don’t say that he threw them there knowingly, and they require public announcement for because of their importance, the owner do not despair [of recovering it]. But the rest of the clothing is not important, that if he found them in the garbage/trash, they don’t require public announcement. And the Halakah is according to the first Tanna/teacher.
אם נתנו. ס״א אם נותנו. תניא בתוספתא העור והשק והמפץ שנקרעו אם נותנו לבית הכסא ובשרו נוגע בכסא טהור ואם לאו טמא:
שלש על שלש שנמהה ממנה חוט א׳ או שנמצא בה קשר. כך צ״ל: לעולם השלכתה מטהרתה והחזרתה מטמאתה. כך מצאתי מוגה וכן הוא הלשון שם ברמב״ם ספכ״ב וכן הגיה ג״כ הרב בצלאל אשכנזי ז״ל:
מפני השב אבידה. כך הגי׳ ה״ר יהוסף ז״ל:
[*ושל זהורית טובה. פירש הר״ב הוא המשי הצבוע כרמז״י בלע״ז עמ״ש בפ״ג דפרה משנה י׳]:
עה) שלשה על שלשה שנקרע
שיש בו קרע ולא נחלקו החלקים זמ״ז לגמרי. ומיירי שלא הגיע הקרע עד רוב רוחב הבגד. דאל״כ כנחלקו לגמרי דמי. [כפכ״ח מ״ח]:
עו) אם נתנו על הכסא ובשרו נוגע בכסא
שכשישב עליו יתפרדו ב׳ חלקי הקרע זמ״ז. ויהי׳ בשרו נוגע בכסא וזה משוער לפי עובי הבגד. דכל עוד שעב ביותר יתרחקו הקרעים טפי כשישב עליו. מאילו הבגד דק. [והר״ב כתב דמשערין לפי אורך הקרע. ואילה״ק הרי אורך כבר מבואר בפכ״ח מ״ח שלא יהא כרוב אורך הבגד ואי ר״ל הכא דמיירי בשאין הקרע ברוב אורך הבגד אז משערין בנגיעת הבשר בכסא. א״כ שיעור רוב אורך הבגד דתני לקמן בכדי נקטיה. דהרי בכה״ג בודאי בשרו נוגע בכסא. י״ל הרי כבר כתבנו שם בס״ד דשיעור דהכא רק לענין צירוף מיירי]:
עז) טהור
דהו״ל כנחלקו זמ״ז לגמרי ואין בו שיעור מדרס עוד:
עח) שלש על שלש שנמחה ממנה חוט אחד
ר״ל שנתדקדק ונחלש בו חוט א׳. [וזה פי׳ מלת נמהה כלעיל פכ״ד מי״ז מהוהה שטליי׳ על הבריאה. וע״ש]. דאי בניטל החוט לגמרי. כבר תנינן געגא״צ שנתמעט טהור [רב״א]. וא״ת כיון דנמהה חוט א׳ נטהר. למה אצטריך לאשמעינן דבנתמעטו הגעגא״צ טהור. י״ל דנמהה מגרע גרע מנתמעט דמדנמהה חוט א׳ מסתמא גם חוטי׳ שבצדו נתדקדקו:
עט) או שני חוטין מתאימין
מלת מתאימין אקשר נמי קאי. וה״ק שיש בב׳ חוטים בכל חוט קשר. וב׳ הקשרים סמוכין זל״ז [וכן מוכח בשבת דע״ד ב] או שטעה האורג והשליך ב׳ פעמים חוטי ערב סמוכין בין חוטי השתי:
פ) טהורה
אמק״ט. דבכל א׳ מב׳ האופנים הנ״ל הו״ל חוט אחד כליתא. והו״ל כנתמעט השיעור של גע״ג אצבעות:
פא) טמאה
לא שתחזור לטוי״ש אלא שמק״ט מכאן ולהבא [רמב״ם ספכ״ב מכלים]:
פב) לעולם השלכתה מטהרתה וחזרתה מטמאתה
אפי׳ הרבה פעמים:
פג) חוץ משל ארגמן ושל זהורית טובה
הוא צבע קארמעזין. דמדשניהן חשובים אין השלכתן מטהרתן. דבטל דעתיה אצל כל אדם:
פד) רבי שמעון אומר כולן טהורין
אף הנך דחשיבי אפ״ה כשהשליכן לאשפה תו אמק״ט:
פה) לא הוזכרו
חשיבות ארגמן וזהורית:
פו) אלא מפני השבת אבדה
דאפי׳ במצאן באשפה חייב להכריז מדמסתבר שנאבדו ונפלו לשם שלא בכונה. אבל בהשליכן לשם בכונה נתבטל חשיבותייהו:
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כלים כז – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), משנה כתב יד קאופמן כלים כז – מהדורת הרב דן בארי על פי כ"י קאופמן A50 (הערת המהדיר: הניקוד תוקן על פי כללי הדקדוק בנוגע למלא וחסר, ולפי הצליל לגבי קמץ ופתח, צרי וסגול, המתחלפים בכתב יד קאופמן מתוך הגיה ספרדית), מקבילות בתוספתא כלים כז – באדיבות ד"ר רונן אחיטוב, רמב"ם כלים כז, ר"ש משאנץ כלים כז, ר׳ עובדיה מברטנורא כלים כז – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מלאכת שלמה כלים כז, תוספות יום טוב כלים כז, עיקר תוספות יום טוב כלים כז, תפארת ישראל יכין כלים כז, תפארת ישראל בועז כלים כז

Keilim 27 – English translation of Seder Taharot from Sefaria community translation, Mishna MS Kaufmann Keilim 27, Tosefta Parallels Keilim 27, Rambam Commentary on the Mishna Keilim 27, R. Shimshon of Sens Keilim 27, R. Ovadyah MiBartenura Keilim 27 – Translated by Rabbi Robert Alpert (2020) (CC BY 3.0), Melekhet Shelomo Keilim 27, Tosefot Yom Tov Keilim 27, Ikkar Tosefot Yom Tov Keilim 27, Tiferet Yisrael Yakhin Keilim 27, Tiferet Yisrael Boaz Keilim 27

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×