מציאת האשה. בקונטריס גריס פ׳ המדיר אחר אע״פ כו׳ [עי׳ ראל״צ] איידי דסליק אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשי ידיה ואיידי דתנא בס״פ מציאת האשה המשליש מעות לבתו תנא בתריה המדיר דקתני יעמיד פרנס דהוי כעין שליש תוס׳ ז״ל ועד הנה לא מצאתי רמז בפירושי רש״י ז״ל שגורס פ׳ המדיר קודם פ׳ מציאת האשה. וביד רפכ״א דהלכות אישות. ובגמ׳ משמע דמתני׳ דקתני מציאת האשה לבעלה דלא כר׳ עקיבא דהאמר בגמרא פ׳ בתרא דאומרת קונם שאני עושה לפיך יפר שמא תעדיף עליו ע״י הדחק יותר מן הראוי לו דחייל עליה קונם ומציאה חשיבה כהעדפה שע״י הדחק דרוב מציאות צריך לחזר אחרייהם כגון דגים או צבי שבור או לחפש סימא בקרקע. ירושלמי מפני מה אמרו מציאת האשה לבעלה שמא תגנוב זהובים ותאמר מציאה מצאתי ופריך הגע עצמך מתנה כלומר במתנה עצמה ניחוש להא שמא תגנוב ותאמר נתנו לי במתנה ומשני מתנה יש לה קול. ונלע״ד דבדין הוא דה״ל למתני מעשה ידיה ברישא כיון דקאי האי פירקא אמאי דתנן לעיל סוף פרק אע״פ אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשי ידיה כמו שכתבתי בשם תוס׳ ז״ל אלא משום דבכל המקומות קתני ברישא מציאתה קודם מעשי ידיה כי ההיא דתנן לעיל בפ׳ נערה האב זכאי וכו׳ עד וזכאי במציאתה ובמעשי ידיה דנלע״ד דשם הטעם ברור משום דיותר קודם ומצוי מציאת הבת לאביה ממעשי ידיה דהא אפשר להיות דמבת שלש שנים או פחות תמצא איזה מציאה ותריצנה לאביה מה שאין כן במעשי ידיה דלא משתכח שתרויח הבת עד שתגדל להיות מבת שבע שנים ולמעלה ומש״ה קתני בכל דוכתא אפי׳ באשת איש מציאתה קודם מעשי ידיה. והא דקתני מציאת האשה בהא ולא קתני מציאת אשה נלע״ד דאפשר שבא לרמוז אפי׳ מציאה שדחקה עצמה עד שמצאה אותה הויא לבעלה אי נמי לאשמועינן דוקא כאשה הידועה שהיא אשת איש ודאי אבל ספק מגורשת כגון שזרק לה גיטה ספק קרוב לו ספק קרוב לה אע״פ שחייב במזונותיה מציאתה לעצמה ולדעת הרמ״ה נוכל לומר עוד לפ׳ האשה הידועה דוקא שהיא נזונת מבעלה אבל אם אינה נזונת מבעלה מציאתה לעצמה כל זה למדתי לפרש מן הטור אבן העזר סי׳ פ״ד: וירושתה בלשון שני פי׳ רש״י ז״ל אם מתה בחייו יורשה ע״כ. ולפי׳ זה נראה שצריך לומר דהוא אוכל פירות בחייה דקתני הוי בבא באפי׳ נפשה:

בושתה ופגמה שלה. וכתבו תוס׳ ז״ל דר״ת ז״ל הגיה בספרו בשתה ופגמה שלו ומכח כמה קושיות דחו גירסא זו וכתבו דר״ת עצמו חזר בו וכן גריס בירושלמי וכן משמע בגמ׳ וכו׳. עוד כתבו ז״ל דנראה לר״ת כפי׳ ראשון שבקונטרס דהיינו מה שהעתיק ר״ע ז״ל דאי כלשון אחרון שפירש ירושתה שהוא יורשה לאחר מיתה אמאי איצטריך למימר בגמ׳ בשתה ופגמה איצטריכא ליה הל״ל דקמ״ל שהוא יורשה לאחר מיתה דממתני׳ דיתר עליו הבעל לא שמעי׳ לה דאע״ג דאביה יורשה וקתני יתר עליו הבעל היינו כשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא שמעינן מהתם. ומיהו איכא למימר דל״מ למימר דיורשה איצטריכא ליה דהא שמעינן ליה ממתני׳ דהכותב ומפרק יש נוחלין ע״כ: וביד שם פ׳ כ״ב סי׳ כ״ב ובפ׳ ד׳ דהלכות חובל ומזיק סי׳ ט״ו פסק כריב״ב וכתב שם בד״א שחבלו בה אחרים אבל הבעל שחבל באשתו חייב לשלם לה מיד כל הנזק וכל הבשת והצער והכל שלה ואין לבעל בהן פירות וע״ש בהשגת הראב״ד ז״ל על זה ובטור א״ה סי׳ פ״ג וסי׳ פ״ד ובחושן המשפט סי׳ תכ״ג ועיין ג״כ בתוס׳ יו״ט:

בזמן שבסתר וכו׳ ובזמן שבגלוי וכו׳ ק״ק לע״ד דטפי הוה עדיף ליה לתנא למיתני אם בסתר וכו׳ ואם בגלוי כמו שהוא שם בהרמב״ם ז״ל והתימה יותר על הטור שבסתר כתב בזמן ובגלוי כתב אם. וכתוב בנמוקי יוסף בפ׳ המניח דף י״ו דכיון דקיי״ל כריב״ב דבזמן שבסתר לה שני חלקים ולו חלק אחד המזיק את אשתו בתשמיש המטה דקיימא לן דחייב בנזקה לא משלם לה אלא תרי תילתי נזקא וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וענין ד׳ דברים רפוי מדינא דאישות מיחייב לאסויי כ״ש כשאזקה איהו שבת ובשת ליכא דכל לגבי תשמיש דבעל ליכא בושת ושבת נמי לא דמעשי ידיה דידיה נינהו צער לא ידע דמצער לה וה״ל כמתכוין לזרוק שתים וזרק ד׳ דפטור ע״כ:

ובזמן שבגלוי שהבשת שלו דאשתו כגופו לו שני חלקים ולה חלק אחד. וכתב הר״ן ז״ל תמהני נהי דס״ל לריב״ב שהבעל מתבייש בבשת אשתו למה ממעט בסך בשת האשה היה לו לומר שיתן לכל אחד ואחד דמי בשתו. ונ״ל דס״ל דבשת האשה מועט מפני שהיא ברשות בעלה ע״כ: עוד הכריח ז״ל שם דפשיטא לן דבשתה ופגמה אפי׳ לת״ק כירושתה והוא אוכל פירות בחייה דאם איתא דשלה לגמרי קאמר לא הוה צריך למימר בגמ׳ בושתה ופגמה איצטריכא ליה משום פלוגתא דריב״ב ורבנן דלרבנן גופייהו איצטריכא לומר שאינם כירושתה ואין לו בהם אכילת פירות אלא ודאי לת״ק נמי יש לו בהן אכילת פירות. ועוד דאי אפשר לומר דלת״ק בושתה ופגמה שלה לגמרי קאמר וריב״ב בתרתי פליג בקרן ובפירות מפני שהוא מתבייש בבושתה מה שאין כן בחבל בה הוא עצמו דליתא. דכיון דריב״ב פוסק לו חלק א׳ מפני בושתו למה יזכה לו עוד אכילת פירות בשלה וכן מוכח בתוספתא וזו היא דעת הראב״ד ז״ל בפי״ד דהלכות חובל ומזיק ע״כ בקיצור. ועיין בספר הלבוש שם סי׳ פ״ג:

הפוסק מעות וכו׳. נלע״ד דמשום דקתני לעיל דמציאת האשה ומעשי ידיה לבעלה ויבם נמי ודאי במקום בעל קאי למציאתה ולמעשי ידיה וסד״א דהוי נמי במקום בעל למעות שפסקו לאחיו קמ״ל דלא ולהכי אסמך האי מתני׳ לשלמעלה ממנה ואגבה תנא נמי פסקה וכו׳. וביד שם פכ״ג סי׳ ט״ו. והביאוה תוספות ז״ל פ׳ נערה דף מ״ז ובפ׳ שני דייני דף ק״ט ובטור א״ה ובשו״ע סי׳ נ״ג ומפורש שם שיש מי שאימר שהפוסק לבתו כגון שאמר בשעת קדושין כך וכך אני נותן לבתי קנתה הבת לענין שאם נתייבמה לא מצי למימר לאחיך הייתי רוצה ליתן שהרי לבתו פסק כשקדשה הראשון לכשתנשא ולא פקעינן הקדושין שמכחם ייבמה אחיו ע״כ:

יכול הוא שיאמר וכו׳. וכתב הר״ן ז״ל בשם רב האיי גאון ז״ל דדוקא בפוסק מעות לחתנו כגון שאמר לו כשתכנוס את בתי אתן כך וכך וכשמת חתנו אע״פ שאם היה החתן כונס קונה באמירה דשעת קדושין עכשיו שמת יכול לומר ליבם לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן אבל פוסק לבתו כגון שאמר בשעת קדושין כך וכך אני נותן לבתי קנתה הבת אע״פ שמת חתנו שאינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא ע״מ שתבא לידי נשואין עם הראשון דמ״מ לבתו פסק ובתו קנתה ע״כ. ונלע״ד דדוקא פוסק מעות לתתנו אבל פוסק נדוניא אינו יכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן דנדוניא ודאי חשיבה כפוסק מעות לבתו ומ״מ יש להסתפק קצת אם יכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן נדוניא גדולה ולך אי אפשי ליתן נדוניא גדולה וקרוב לומר דלא מצי למימר הכי ועוד נלע״ד דמדקתני ומת חתנו ולא קתני ומת החתן או ומת סתם דהא ודאי דאחתן קאי אלא בא לרמז לנו מאי דתניא בברייתא בגמ׳ שאפילו שהראשון ע״ה והשני ת״ח יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן והיינו דקתני חתנו החביב לו לכשיהיה מבלי טעם: עוד נלע״ד דמדהוה מצי למיתני יכול שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן וכו׳ וקתני יכול הוא שיאמר לרמוז לנו דבאב כל הדבר תלוי שאע״פ שהבת רוצה בשני לא חיישינן לה ומכאן נראה שהוציא הרמב״ם ז״ל דין זה שכתב שם פכ״ג סי ט״ו ואע״פ שהבת רוצה בו:

פסקה להבניס לו אלף דינר וכו׳. ובירושלמי. מה ראו לומר בכספים אחד ומחצה ובשום פחות חומש א״ר יוסי ב״ר חנינא שמו דעת אשה שרוצה לבלות כליה ולפחות חומש ושמו דעת האיש שישא ויתן בכספים ויעשם אחת ומחצה א״ר יוסי הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו שהרי הוא פוחת חומש בכתובתה כדי שתשתמש בכליה: ועיין במ״ש לעיל ריש פ׳ אע״פ בשם מהרי״ק ז״ל שרש פ״א. וקשה לענ״ד שנכנס התנא בדינרין דקתני אלף דינר ויצא במנים דקתני ט״ו מנה דה״ל למיתני פסקה להכניס לו אלף דינר הוא פוסק כנגדן אלף וחמש מאות דינרין או ליתני פסקה לו עשרה מנים היא פוסק כנגדן ט״ו מנה וצ״ע לע״ד ודומה ליה דקדקו תוספות בפ׳ שלישי דיומא כמו שכתבתי שם סי׳ ז׳ ואפשר שבא להשמיענו שאע״פ שהיא מכנסת דינרין הוא אינו חייב לפסוק דינרין כנגדן בתוספת שליש אלא הוא פוסק מנים אע״פ שברוב הדינרין הם שוין מועט יותר מפני שהן חריפין יותר להוציאה הקלו עליו שלא יצטרך לבקש לה מעות כמעותיה אלא יכול לפסוק מנים תחת דינרין. וכגנד השום הוא פוסק פחות חומש. פי׳ בקונטרס שני טעמים חדא משום שפוחתין ואותו טעם משמע מתוך הגמרא דקאמר וכו׳ ובירושלמי נמי כדכתיבנא וטעם אחר דדרך לשומם יותר חומש לכבוד הפלה כדי לחבבה על בעלה ונראה דזה הטעם דקדק מדאיצטריך לאשמועי׳ שומא רבא ושומא זוטא דאם היתה עשירה דמשתמשת בכולן והן פוחתין כך לי רבא כמו זוטא אבל לטעמא ששמין יותר לכבוד הכלה שייך לחלק בין רבא לזוטא כדפי׳ רש״י ז״ל בגמרא תוספות ז״ל: ועוד כתבו גבי סיפא דקתני וכשהחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש פי׳ ר״ח ז״ל כשהחתן מייחד לה כלים ושאר תשמישין תוספת לכתובתה ובא לשומם ולכתוב שוויין בכתובה כותב פחות חומש ששמין אותן יותר משוויין לכבוד החתן ולטעם האחר דפחתי לפי שהיא משתמשת באותן כלים עכ״ל ז״ל:

שום במנה ושוה מנה. פירש ר״ח ז״ל דכי לישנא הוא דקאמרה ליה ומשום הכי אין לו אלא מנה שאינו יכול לומר לה הכניסו לי שום שאקבלנו במנה דהיינו מנה וחומש משום דהאי לישנא משמע שאף על פי שלא יהא שוה אלא מנה יכתוב לה בכתובתה מנה ע״כ:

שום במנה היא נותנת שלשים ואחד סלעים ודינר. דהיינו מנה וחומשו שהמנה כ״ה סלעים שהן מאה דינרין תוסיף עליהן כ״ה דינרין אחרים שהן חומש המנה מלבר והכ״ה דינרין הם ששה סלעים ודינר שהסלע ד׳ דינרין. ובגמרא פריך למה לי למיתני כל הני היינו רישא ומשני תני שומא רבא וקתני שומא זוטא תנא שומא דידיה וקתני שומא דידה ופי׳ רש״י ז״ל תנא שומא רבא רישא דקתני וכנגד השום דקאי אאלף דינר וקתני שומא זוטא שום במנה היא נותנת שלשים ואחד וסלע ודינר דלא תימא שומא רבא הוא דדרך השמאים להעלותו על שוויו א״נ שומא זוטא איכא דמעלו ליה טפי כדי שלא תתבזה בעיני הנועדים ותנא שומא דידיה פי׳ היכא דקתני חתן פוסק קרי שומא דידיה היא הכניסה השום והוא שם אותו בחמש מאות כשבא לכתוב יכתוב ד׳ מאות שאף הוא שם אותו חומש יותר על שוויו וקתני שומא דידה פי׳ היכא דקתני היא נותנת שהוא כתב הכתובה קודם שבא השום ועכשיו היא מביאתו וקרוביה שמין אותו והחתן פוסק דתנן תרי זימני חד לשומא רבא וחד לשומא זוטא ע״כ. וז״ל תוס׳ ז״ל תנא שומא רבא ותנא שומא זוטא שומא רבא ההיא דכנגד השום הוא פוסק דקאי אלף דינר ושומא זוטיא היינו סיפא דכשהחתן פוסק דמשמע פסיקה כל דהו ובדידה נמי תנא שומא רבא ושמא זוטא זוטא היא נותנת שלשים ואחד ודינר רבא היא נותנת ת״ק ולר״י נראה כפי׳ רבינו חננאל דלא קאי כנגד השום אלף דינר אלא כולל כל מה שאומר אתר כך והא דפריך בגמרא היינו רישא קאי אשום במנה היא נותנת שלשים ואחד ודינר ובד׳ מאות היא נותנת ת״ק מאות דתרווייהו אמאי איצטריך למיתני וגריס הכי תנא שומא זוטא וקתני שומא רבה תנא שומא דידה וקתני שומא דידיה וכשהחתן פוסק היינו שומא דידיה ולא איצטריך שומא רבא ושומא זוטא בשומא דידיה דאתרוייהו קאי וכשהחתן פוסק ע״כ. וזה לשון הר״ן ז״ל שום במנה נותנת שלשים ואחד סלע ודינר ובד׳ מאות נותנת ת״ק מפרשינן בגמ׳ דתנא ליה לאשמועינן דבין בשומא זוטא שהוא מנה בין בשומא רבא דהיינו ד׳ מאות צריכה להוסיף חומש ומה שהחתן פוסק אמרי׳ בגמרא דתנא שומא דידה וקתני שומא דידיה כלומר שאף הבגדים שהחתן נותן לה שמקבלן עליו אח״כ אף בהן תקנו שיפחות חומש ושישתמשו בהן ע״כ:

מה שהחתן פוסק. נ״א כשהחתן פוסק והיא עיקר:

סלע כסף. בבבלי ובירושלמי ובפירוש רש״י ז״ל ובהרי״ף ז״ל ובהרא״ש והר״ן ז״ל הנוסחא סלעא נעשה ששה דינרין וכו׳. ופי׳ רבינו שמואל ב״ר ברוך דלא הוי רבית כיון שאם היה מגרשה מיד היה צריך להוסיף לה שליש אבל כל אדם שמלוה ברבית לא היה נותן אא״כ ירחיב לו זמן והוי אגר נטר לי׳ ע״כ משלטי הגבורים. ובגמ׳ פריך היינו פוסק ט״ו מנה כנגדן דקתני ברישא דמתני׳ דלעיל ומשני תנא עסקא רבא ותנא עסקא זוטא וצריכא דאי תנא עסקא רבא משום דנפיש רווחא אבל עיסקא זוטא אימא לא ואי אשמועינן עיסקא זוטא משום דזוטר זיונה פי׳ יציאה ואחריות אבל עסקא רבא דנפיש זיונא אימא לא צריכא לאשמועינן דבתרוייהו הוא מוסיף שליש:

לכל מנה ומנה. בין שהכניסה לו כספים שיש בהן ריוח בין שהכניסה לו שום שאין בהן ריוח ובגמ׳ בעי רב אשי האי לכל מנה ומנה דקתני במנה הנישום קאמר דהיינו הרבה לתועלתה שהוא כפי מה ששמו הנדוניא או במנה המתקבל פי׳ כפי מה שהחתן מקבלן עליו דהיינו פחות חומש ואת״ל במנה המתקבל יום ראשון או כל יום ויום את״ל כל יום ויום שבת ראשונה או כל שבת ושבת את״ל כל שבת ושבת חדש ראשון או כל חדש וחדש את״ל כל חדש וחדש שנה ראשונה או כל שנה ושנה תיקו:

עשרה דינרים לקופה. ס״א וקושה וכן נ״ל עיקר ה״ר יהוסף ז״ל:

רשבג״א הכל כמנהג המדינה. אשום ואכספים קאי והכי איתא בתוספתא א״ר יוסי מקום שנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על הכספים אין משנין מן מנהג המדינה. ולשון הרא״ש ז״ל רשבג״א הכל כמנהג המדינה אכולה מתני׳ קאי והכי איתא נמי בתוספתא א״ר יוסי וכו׳. וביד פכ״ג דהלכות אישות סי׳ י״א ובטור א״ה סי׳ ס״ו:

המשיא את בתו סתם וכו׳. מבואר הוא קשר משנה זו עם שלפניה דברישא קתני פסקה לו אלף דינר שהוא עסקא רבא ובתר הכי קתני פסקה לו כספים סלעא נעשה ששה דינרין דהיינו עסקא זוטא כדכתיבנא וקתני נמי בינייהו שומא רבא ושומא זוטא כדכתיבנא והשתא קתני דעני שבעניים לא יפחות מחמשים זוז אם הוא משיא בתו סתם ובתר הכי קתני גרוע שבכולן דהיינו פסק להכניסה ערומה ובתר הכי קתני דאפי׳ הנשאית מארנקי של צדקה דינה כעני שבעניים ואפשר דגם היתומה הנשאת על ידי גבאי צדקה אם נתפייס להכניסה ערומה לא יאמר הבעל לכשתביא לביתי אכסנה בכסיתי אלא מכסה ועודה בבית אפיטרופסיה אלא שאינו דרך לפסוק הגבאי תנאי על הבעל להכניסה ערומה כמו שאפשר שיעשה האב משום הכי לא קתני ליה רק גבי אב כך נלע״ד: וביד רפ״כ דהלכות אישות וסי׳ ב׳: ובטור א״ה סי׳ נ״ח:

לא יפחות לה מחמשים זוז הכא נמי אמר אביי דהיינו זוזי מדינה שהן ששה דינרין ורביע צורי כדכתבינן לעיל בפ׳ אע״פ סוף סי׳ ח׳ גבי שיעור שפוסקי׳ לעני שבישראל דאי זוזים צוריות היכי תני בסיפא אם יש בכיס וכו׳ מה יותר מחמשים זוזים של צור יתנו לה מכיס הצדקה. וכתוב בשלטי הגבורים שאין יכולין לתבוע מן האב יותר אפי׳ היה עשיר גדול ע״כ וכן דקדק ג״כ המגיד משנה מלשון הרמב״ם ז״ל שם ר״פ עשרים שכתב בד״א כשהיה האב עני אבל אם היה עשיר הרי זה ראוי ליתן לה כפי עשרו ע״כ. ומדלא קאמר ה״ז חייב משמע דאין כופין אותו ליתן יותר אבל לשון הטור שם בד״א בעני אבל בעשיר צריך שיתן לפי כבודו ע״כ:

אכסנה בכסותי צריך לדקדק מאי בכסותי דקתני ואפשר לומר דלרבותא נקטיה דאע״ג דקאמר לכשתבא לביתי אכסנה בכסיתי כלומר כפי כבודי ועשרי ואם אתם מחייבים אותי לכסותה בעודה בבית אביה לא אכסנה כפי כבודי רק כפי הראוי לה וסד״א כיון דלתועלת האשה קאמר שמעי׳ ליה קמ״ל דמכסה בעודה בבית אביה אפי׳ שאינו מכסה לפי כבודו ועשרו רק לפי כבוד אביה ואחר שתנשא עמו לאו כל כמיניה לכסותה כפי כבוד אביה דעל כרחו עולה עמו כך נלע״ד. ומ״מ נראה דיותר נכון דכיון דקיימא לן כמ״ד דבדבר שבממון תנאו קיים אם התנה קודם נשואין ע״מ שלא תעלה עמו או ע״מ שתרד עמו דבריו קיימין:

אם יש בכיס כו׳ בטור י״ד סי׳ ר״ן:

יתומה שהשיאתה וכו׳ ביד שם סי׳ י״ב י״ג ובטור א״ה סי׳ קי״ג:

מדעתה בירושלמי לא גרסינן מלת מדעתה וכן נמחק ג״כ ממשנת החכם הר״ר יהוסף אשכנזי ז״ל ע״פ רוב הספרים וכתב ס״א לדעתה ע״כ:

יכולה היא משתגדיל לשון התוספתא אע״פ שכתב להם הבעל דין ודברים אין לי עמכם יכולה היא כשתגדיל להוציא וכו׳:

מה שראוי להנתן לה לשון הרמב״ם ז״ל שם פ׳ עשרים פרנסה הראויה לה או באמדן דעת האב או בעשור הקרקעות ע״כ. ובגמ׳ דייקינן טעמא דיכולה היא להוציא מידם דקטנה הא גדולה כגון נערה ויתרה ומוקי לה בדלא מיתזנה מינייהו ובשלא מיחתה אבל אם מיחתה או דמיתזנה מינייהו לא אבדה מותר עשור נכסיה:

אם השיא ס״א אם השיאו ה״ר יהוסף ז״ל:

פעמים שאדם עני ומעשיר או עשיר ומעני כך הגיה ה״ר יהוסף ז״ל:

אלא שמין את הנכסים ונותנין לה כלומר רואין שכנגדן היאך מתפרנסות מנכסים כאלו והכי איתא בתוספתא כיצד הבנות נזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן אין אומרים אילו היה אביהן קיים כך וכך היה נותן להם אלא רואין שכנגדן היאך נזונות ומתפרנסות ונותנין להם רבי אומר כל אחת ואחת מן הבנות נוטלת עשור נכסים ר׳ יהודה אומר אם השיא האב בת ראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה ע״כ. ונמצאו שלש מחלוקות בדבר ואפשר דת״ק דמתני׳ כרבי ס״ל וכדברי רש״י ז״ל א״נ דלא מעייל נפשיה בהכי כלל ואין במשנתנו אלא שני מחלוקות הר״ן ז״ל. ובגמ׳ אמר שמואל לפרנסה שמין באב כלומר שמין ואומדין דעתו של אב ואומרים אילו היה האב קיים כמה היה נותן לבתו לפרנסת הבעל ונותנין לה ואותבינן עליה דשמואל ממתני׳ דקתני פעמים שאדם עני והעשיר אלא שמין את הנכסים ונותנין לה מאי עני והעשיר אילימא עני עני בנכסים עשיר עשיר בנכסים מכלל דת״ק סבר אפי׳ עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן לה והא לית ליה אלא לאו עני עני בדעת פי׳ שאין בדעתו לתת לבתו נדונית עשיר אלא נדונית עני ועשיר דקתני עשיר בדעת וקתני שמין את הנכסים ונותנין לה אלמא לא אזלינן בתר אומדנא ופרקינן הוא דאמר כר׳ יהודה דאמר אם השיא האב בת ראשונה וכו׳ ופרכינן ונימא הלכה כר׳ יהודה ומשנינן אי אמר הלכה כר׳ יהודה ה״א דוקא היכא דהשיא דגלי דעתיה אבל לא השיא לא קמ״ל דטעמא דר׳ יהודה דאזלינן בתרי אומדנא ל״ש השיא ולא שנא לא השיא והאי דקתני השיא להודיעך כחן דרבנן דאע״ג דהשיא האב וגלי דעתיה לא אזלינן בתר אומדנא. ואיתא בתוספות פ׳ נערה דף נ׳. והקשה החכם השלם כמהר״ר חייא רופא נ״ע דמעיקרא ה״ל לתנא לאשמועינן שהיתומה נוטלת עשור נכסים או לפי אומדנא ובתר הכי לישמעינן דיתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן לה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ותרצתי לו דנלע״ד לומר דמשום דכבר שנינו לעיל בפ׳ נערה שנתפתתה דין תנאי כתובת בנין דכרין וא״ר יוחנן משום רשב״י מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ואמרינן התם דהוי דאורייתא דכתיב קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים בשלמא בנו בידיה קיימי אלא בנתיה מי קיימן בידיה אלא הא קמ״ל דנלבשה ונכסייה וניתיב לה מידי כי היכי דליקפצו עלה ונסבי לה ועד כמה אביי ורבא דאמרי תרויהו עד עשור נכסי ע״כ. א״כ כבר היה נודע דין עשור דאפילו מחיי האב מיחייב בה ולזה אפשר שכיון רש״י ז״ל במה שפירש במה שראוי להנתן לה עשור נכסים ע״כ. כלומר הידועים כבר. עוד אפשר לומר דמש״ה לא הקדים לאשמועינן דין עשור הכא ברישא לאשמועי׳ כחן דר׳ יהודה וחכמים דאפילו אחר שנשאת יכולה היא משתגדיל. להוציא מידן לר׳ יהודה כדאית ליה לפי אומדנא ולחכמים כדאית להו עשור נכסי:

ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה בין שהוא עשור בין שהוא פחות בין שהוא יתר רש״י ז״ל. אתא לאפוקי מדעת הגאון ר״ח ז״ל שכתב דהא דאמרינן דאזלינן בתר אומדן דעתא דאב וכר׳ יהודה היינו דוקא לגרועי מעשור נכסי אבל לאוסופי על העשור לא דכיון דלא אשכחן בהדיא מ״ד דמוסיפי׳ על העשור ולא אשכחן רק דרבי ס״ל דנוטלת עשור עשה מעשה בדאמידניה לגרועי ונתן לה אחד מי״ב בנכסים ובפ׳ נערה שנתפתתה נמי אמרינן משום רשב״י מפני מה תקנו וכו׳ עד אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עשור נכסי הלכך לית לן לאפוקי מנכסי יתומים טפי מעשור נכסים ע״כ וכן נראה דעת הרא״ש ז״ל אבל רב אלפס ז״ל הביא דעת אחרת והיא כדעת רש״י ז״ל והיא ג״כ דעת הרמב״ם ז״ל וגם הראב״ד והרמב״ן ז״ל אבל הר״ן ז״ל הכריח כדעת ר״ח ז״ל ע״ש:

המשליש מעות וכו׳ קשר משנתנו לשלמעלה הימנה נראה שכיון שהשמיענו במשנת יתומה שהשיאתה אמה או אחיה פלוגתא דר׳ יהודה ורבנן אם יכולה להוציא מידם לכשתגדיל עשור או לפי אומדן דעת האב שנה השתא ג״כ פלוגתא דר׳ מאיר ור׳ יוסי באם יכולה להוציא מיד השליש שלישותו ולתתו ביד בעלה אם לאו כי נלע״ד. ועוד אפשר לומר שכמו שבמתני׳ דלעיל יש חילוק בין קטנה לגדולה כדכתיבנא גם במתני׳ דהכא יש חילוק בין גדולה לקטנה כדקתני בסיפא בד״א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום ולכך סמכה לשלמעלה הימנה דוק:

יעשה שליש מה שהושלש בידו. מפרש טעמא בגמ׳ משום דס״ל לר׳ מאיר מצוה לד״ה הא לאו הכי נותנין לה המעות לפי שהוא לא אמר שלא תזכה במעות אלא לקנות בהן שדה שאילו אמר כן אפי׳ בלא טעמא דמלד״ה אין שומעין לה שלא זכתה בהן אלא בענין זה אלא הוא מעכשיו זיכה אותה בהן אלא שצוה שיקחו לה מהן שדה ומש״ה אי לאו טעמא דמלד״ה נותנין לה מיד דשלה הם לגמרי ומוכח בספ״ק דגיטין דאפילו במצוה כשהוא בריא כיון שמת אמרינן מלד״ה הר״ן ז״ל. וביד שם ס״פ עשרים ובטור א״ה סי׳ נ״ד. ואיתא בתוס׳ פ׳ מי שמת דף קמ״ט:

הרי היא מכורה מעכשיו. מלת מעכשיו דחוקה לע״ד ובפסקי הרא״ש ז״ל לבד הוא דליתא ובדוחק נלע״ד דה״ק כיון שאם כבר נקנה השדה והיא רוצה למכרו יכולה למכרו והרי היא מכורה גם מעכשיו חשבינן ליה כאילו כבר מכרתה וקבלה מעותיה הלכך נותנין לה מעות השלישות. וז״ל הר״ן ז״ל א״ר יוסי וכי אינה אלא שדה וכי מה תועלת לו לקנות אפי׳ אין כאן מעות אלא כבר נקנה השדה והיא רוצה למכרה הרי היא מכורה הלכך שומעין לה ואפשר דטעמא דר׳ יוסי משום דלית ליה מלד״ה א״נ אית ליה ושאני הכא משום טעמא דקאמר לא יהא אלא שדה והיא רוצה למכרה הרי היא מכורה וא״ת ואע״פ שהיא רוצה למכרה היאך היא מכורה דהא אמרינן בפ׳ מי שמת דאין הבן רשאי למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים וי״ל ה״מ בקרקע שהיה מאביו אבל שדה זו אע״פ שבטעות אביו לקחו אותו מכל מקום לא היה מאביו אבל הראב״ד ז״ל תירץ דלא אמרינן הכי אלא במה שיורש מאביו אבל במתנה שהאב נותן לבנו לא ובת אינה יורשת אלא מקבלת מתנה היא וכן נראה מדברי ר״ח ז״ל. והרשב״א ז״ל הוסיף עוד לומר שאפי׳ בת יורשת מוכרת שלא תקנו אלא במצוי וירושת בנים בנכסי האב מצויה אבל ירושת הבת בנכסי האב אינה מצויה ולפי זה ג״כ אמרו ז״ל דבן בנכסי האם ובנכסי שאר היורשים מוכר דבנכסי האב דוקא אמרו לפי שירושת האב לבן מצויה ושאר ירושות אינם מצויות עכ״ל הר״ן ז״ל ועיין עוד בדבריו ז״ל פ׳ התקבל דף תקפ״ד. כתבו תוס׳ ז״ל מקשין כיון דמלד״ה הא דדברי ש״מ ככתובין וכמסורין דמו מאי אהני ואומר ר״ת דלא אמרינן מלד״ה אלא כשהושלש מתחלה לכך א״נ דוקא במת נותן בחיי מקבל אבל דברי ש״מ בכל ענין כמסורין דמו וריצב״א תירץ דמלד״ה לא הוי אלא מצוה על היורשין לעשות אבל המקבל לא זכה בחפץ שאם היתומים נתנו החפץ לאחר אין לו למקבל על אותו אחר כלום אבל מדברי ש״מ זכה המקבל בחפץ ואם נתנו היורשים החפץ לאחר מוציא המקבל מידו אם הוא בעין ואם אינו בעין רצה המקבל מזה גובה רצה מזה גובה ע״כ:

אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום אפי׳ מן הנשואין אליבא דכ״ע ומפרש בגמרא דלר׳ יוסי לא איצטריך למיתנייה דמרישא שמעי׳ לה דכיון דתנא הרי היא מכורה ודאי דבגדולה דבת זבוני שדות היא מיירי אלא לר״מ הוא דאיצטריך וחסורי מחסרא והכי קתני יעשה שליש מה שהושלש בידו בד״א מן האירוסין אבל מן הנשואין הרשות בידה בד״א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום אפי׳ מן הנשואין. ועיין מה שכתבתי בגיטין פרק הניזקין סי׳ ז׳: