הכותב לאשתו דין ודברים. נלע״ד דה״פ לא מיבעיא דין אלא אפילו תרעומת דברים. וביד רפכ״ג דהלכות אישות עד סוף סימן ז׳ ובטור א״ה סי׳ ס״ו וסימן צ״ב. ועיין שם בספר הלבוש סעיף ז׳. ויש מפרשים דבירושלמי מוקי למתני׳ בכותב לה משנשאת ופליג אגמרא דידן: הכותב גמ׳ ר׳ חייא תני האומר לאשתו ולא תני כותב לאשמועינן דבאמירה בעלמא סליק נפשיה בלא שום קנין וכתיבה. וכתב הר״ן ז״ל תני ר׳ חייא האומר דלא תימא דמאי כותב דתנן במתני׳ כותב בקנין ומקני כדאשכחן בכמה דוכתי דנקיט לשון כותב ופירושו מקנה כדאמרינן בכותב נכסיו לבניו והכותב נכסיו לאשתו להכי אשמועינן דמתני׳ בכתיבה שהיא כעין אמירה היא כלומר בלא קנין וכל שלא קנו מידו מילתא דפשיטא היא דליכא מידי בין כתיבה לאמירה ע״כ. ואיתא למתני׳ בר״פ הנושא:

אין לי בנכסייך פי׳ רשב״ם ז״ל בפ׳ חזקת דף מ״ג ודף מ״ט אין לי לשון חכמים הוא לומר אין לי במקום לא יהא לי ע״כ. ונראה דלא שייך הכא למידק אין לי אבל ליורשי יהיה דהא אינו דין שמוריש דין פירות נ״מ שלו ליורשיו וכ״ש לבאי רשותו וכחו אא״כ התנה עמה מתחלה שיוריש או שיתן. ועיין בנמוקי יוסף פ׳ חזקת דף קפ״ו. והקשה הר״ן ז״ל וא״ת אמאי איצטריך תנאה דדין ודברים כו׳ דהא בלאו תנאה נמי הכי דינא וכו׳ בשעת אירוסין מכרה קיים [ע׳ בתוי״ט] ואע״ג דבירושלמי גרסינן וכו׳ כבר תירץ הרמב״ן ז״ל שהירושלמי מיירי על הכותב לה משנשאת אבל בכותב לה בעודה ארוסה מהני אפילו לנכסים שיפלו לה לאחר שנשאת כדמוכחא מתני׳ ע״כ בקצור. וק״ק לע״ד דליסגי דליתני הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך ה״ז אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה אלא שאם מכרה ונתנה קיים ואפשר לומר שהתנא בעצמו רמז בדבריו מאי דאקשי בגמרא ותירץ דבגמרא מקשינן דתימא ליה מכל מילי סליקת נפשך ותירץ אביי דיד בעל השטר על התחתונה פי׳ שאם השטר סתום מורידין אותו לפחות. שבמשמעות השטר וכאן הבעל בא בתקנת חכמים על נכסי אשתו בשלשה דברים לאכול פירות וליירש ושאם תמכור מכרה בטל וזו מוציאה עליו שטר שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ולשון סלוק הוא זה והוא יכול לטעון ודאי לא נסתלקתי אלא מפחות שבדברים וזו היא המכירה אבל כל זמן שלא תמכור אוכל פירות ופרכינן ודילמא מפירות סליק נפשיה שהוא הפחות שבכולן אבל שאם תמכור שמפסיד אף גוף הקרקע שהיה ראוי ליירש אם תמות בחייו יהא מכרה בטל וירשנה ותירץ אביי בוצינא טבא מקרא פי׳ בוצינא שנותנין לאדם עכשיו טוב מקרא שיתנו לו לאחר זמן אף כאן ודאי חביבה עליו אכילת פירות שהוא תדיר ומיד מבטול מכר שאינו מיד אלא לכשתמכור ושמא לא תמכור ופרכינן ואימא מירושה סליק נפשיה והוא הפחות שמא לא תמות בחייו אבל ממכירה לא סליק נפשיה שמא תמכור ויפסיד אכילת פירות שהיא עכשיו ותירץ אביי מיתה שכיחא דרוב פעמים מסתכנת בלידה מכירה לא שכיחא שקשה לה למכור משום שבח בית אביה ומסתמא כי מסלק איניש נפשיה ממילתא דשכיחא אבל ממילתא דלא שכיחא לא מסלק נפשיה ע״כ. וזהו מה שאפשר לומר שאמר התנא אם כן כלומר יש כאן להקשות דתימא ליה מכל מילי ואם תתרץ דלפחותה שבתביעות יפה כחה בלבד נקשה לך דמה ראית לומר שזו היא הפחותה שבכל התביעות או אפשר ג״כ שרמז תירוץ רב אשי דהיינו דקדוק הלשון והיינו נמי דקאמר א״כ למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ולא קתני א״כ למה כתב לה דין ודברים אין לי ותו לא דהא ודאי דאנכסייך דרישא קאי אלא כלומר בנכסייך ולא בפירותיהן בנכסייך ולא לאחר מותך שאינם נקראין עוד בשמיך ואם באולי יכול להיות שלכל מה שדקדקנו על המשנה רמז רש״י ז״ל בפירושו שכתב וז״ל א״כ למה כתב לה וכו׳ בגמרא מפ׳ טעמא ע״כ דוק: עוד אפשר לומר שרמז התנא בהאי א״כ דקתני למה שכתבתי בשם הר״ן ז״ל דהאי תנאה מהני אפילו לנכסים שנפלו לה לאחר שנשאת וה״ק א״כ למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך אי לאשמועינן שאם מכרה ונתנה מה שנפל לה בעודה ארוסה הא בלא תנאה נמי מכרה קיים אלא ודאי לנכסים שנפלו לה אחר שנשאת הוא דאיצטריכנא השתא לאשמועינך דמכרה קיים בדיעבד כך נלע״ד: והקשו תוס׳ ז״ל לרב אשי דלית ליה יד בעל השטר על התחתונה תימא אמאי קתני שאם מכרה ונתנה קיים דיעבד לכתחלה נמי תמכור ע״כ ומצאתי שאחר שהביא בתוספת יום טוב תמיהת תוס׳ והר״ן ז״ל כתב ולתרץ תמיהתם דתוס׳ ז״ל איכא למימר דאה״נ דאפילו מוכרת לכתחלה ודקתני לשון דיעבד איידי דר״פ דלעיל דקתני דיעבד תנא נמי הכא דיעבד ואם נפשך לומר כן אף קושיית הר״ן ז״ל מסולקת דלהכי מהני תנאה דאפילו לכתחלה יכולה שתמכור וכבר כתב הטור סי׳ צ״ב בשם ר״י דס״ל שאין תנאי דבעודה ארוסה מועיל בנכסים שנפלו לה משנשאת וא״כ ע״כ לתרץ קושיית הר״ן ז״ל צ״ל דלכתחלה מועיל התנאי ע״כ:

הרי זה אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה ר׳ יהודה אומר וכו׳. ת״ק ס״ל דאינו אוכל פירות וה״ה פירי פירות ור׳ יהודה ס״ל דפירות הוא דאינו אוכל אבל פירי פירות אוכל ולפי זה ה״ג ר׳ יהודה אומר לעולם אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם וכן כתב רש״י ז״ל ה״ג ר׳ יהודה אומר וכו׳ ומשמע לע״ד שבא למעט דל״ג לעולם אוכל פירות ופירי פירות עד שיכתוב לה וכו׳ דהא בפירות מודה לת״ק וכדכתיבנא ומשכחת פירי פירות שיאכל הוא אע״ג דהיא אכלתנהו לפירי דהא מודה ר׳ יהודה לת״ק בפירות ראשונים שהיא תאכלם ולא הוא כגון בדשיירה ומכרה השיור ולקחה מהם קרקע ועשתה פירות שאותן הפירות השניים הם שלו ג״כ כמו שלה לאכלם יחד ומ״מ מלת לעולם דקאמר ר׳ יהודה דחוקה היא בעיני ואפשר דה״ק לעולם אוכל פירי פירות ופירי פירי פירות ופירי פירי פרי פירות וכן לעולם עד שיכתוב לה וכו׳. ואיתה למילתיה דר׳ יהודה בפ׳ אע״פ דף נ״ו ובתוס׳ דפ׳ החובל דף פ״ח. ובגמרא בעינן אי פירי פירות דוקא או עד עולם דוקא או תרוייהו דוקא ולא אפשיטא וכתב הרא״ש ז״ל הלכך בעינן תרוייהו ע״כ. ובגמרא פריך את״ל פירי פירות דוקא למה ליה למיתני עד עולם מאחר דלא צריך למכתביה בשטר ומפני הא קמ״ל כיון דכתב לה פירי פירות כמאן דכתב לה עד עולם דמי והדר פריך ואת״ל עד עולם דוקא למה ליה לתנא למיתני פירי פירות ומשני אין ודאי לא בעי למיכתב בשטר ומיהו אי לא הוה תני ליה במתני׳ ה״א דאי כתב פירי פירות הוי ככותב עד עולם להכי תני במתני׳ פירי פירות לאשמועינן דאפילו כתב בשטר פירי פירות בעי׳ עד עולם והדר פריך ואת״ל תרוייהו דוקא כלומר ששניהם שוין והפי׳ אחר ששניהם שוין למה לי לאצרוכי למיכתב בשטר תרוייהו ומשני צריכא דאי כתב לה פירי פירות לחוד ה״א פירות הוא דלא אכיל אבל פירי דפירי פירות אכיל להכי איצטריך עד עולם ואי כתב לה עד עולם ולא כתב לה פירי פירות ה״א עד עולם אפירות קאי דלא יאכלם לעולם לא בחייה ולא במותה אבל פירי דפירות אוכל להכי איצטריך למיכתב בשטר ג״כ פירי פירות לאשמועינן דלא יאכל לעולם לא פירות ולא פירי פירות. וכתבו תוס׳ ז״ל בתמורה ר״פ אלו קדשים דהכא בלישנא הכתוב בשטר דייקינן כולי האי הי מינייהו דוקא משום דאין לכתוב בשטר דבר שאינו צריך אבל במתני׳ דהתם דקתני ולדן וולד ולדן ליכא למידק כולי האי וא״ת ומ״מ ליתני עד סוף העולם ולא ליתני ולדן וולד ולדן וי״ל דלא זו אף זו קתני שכן דרך משנה למיתני הכי ע״כ:

דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן בְּחַיָיִךְ ובמותיך. ברוב ספרים גרסי׳ ובפירי פירותיהן וצריך לומר דסתם לן תנא כר׳ יהודה וא״ת תפשוט מהכא בגמ׳ דעד עולם לאו דוקא מדלא תנא ליה ושמא לא חש להאריך אלא לסתום כר׳ יהודה תוס׳ ז״ל וכן הגרסא ג״כ בירושלמי והביאו ג״כ להאי בבא תוס׳ ז״ל בפ׳ אע״פ דף נ״ו ובפ׳ החובל דף פ״ח. וכתב עוד הרא״ש ז״ל ונ״ל שצריך למגרסיה להאי ובפירי פירותיהן דאי לא גרסי׳ ליה אמאי קתני אינו אוכל פירות בחייה הא בבבא מציעתא קתני אינו אוכל ולא ה״ל למיתני אלא אם מתה אינו יורשה דדבר זה ניתוסף בתנאי האחרון בחייך ובמותיך וכן בבבא מציעתא לא חזר ושנה אם מכרה ונתנה קיים לפי שגם בבא הראשונה הדין כך אלא משום דקאמר ר׳ יהודה לעולם אוכל פירי פירות קתני הכא דאינו אוכל פירי פירות שניתוספו בתנאי זה וא״ת א״כ בגמרא דמיבעיא לן אי פירי פירות דוקא אי עד עולם דוקא תיפשוט מהכא דעד עולם לאו דוקא וי״ל דלא חש להאריך בלשונו אלא לאשמועינן סתמא כר׳ יהודה א״נ בחייך ובמותיך הוי כמו עד עולם לכך פסקו הגאונים ז״ל דהלכה כר׳ יהודה עכ״ל ז״ל:

רשבג״א אם מתה וכו׳. ירושלמי פ׳ יש נוחלין:

מי שמת והניח וכו׳. תוס׳ בפירקין דלעיל דף פ״ב. ודפ״ק דב״ב דף ה׳ ודפ׳ יש נוחלין דף קכ״ה ובפ׳ יש בכור דף נ״א. ובתשובות הרשב״א ז״ל סי׳ תתקי״ד:

ינתנו לכושל שבהן. פליגי בה תנאי ואמוראי בגמרא דר׳ בנימין ס״ל לכושל שבראיה וה״נ אמר ר׳ יוסי ב״ר חנינא ור׳ אלעזר אמר לכתובת אשה משום חנא וה״נ אר׳ יוחנן אלא שבירוש׳ לשונו לכושל שבגופו ע״כ ופי׳ רש״י ז״ל לכושל שבראיה היינו מי ששטרו מאוחר: [הגה״ה אבל רב אלפס ז״ל פי׳ מאי כושל בעל חוב ואמאי קרי ליה כושל דלא גבי אלא בראיה אבל אשה גובה בתנאי ב״ד והכריח הרא״ש כפי׳ רש״י ז״ל מדלא קאמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא לבעל חוב מפני שהיא כושל שבראיה כדאמר ר׳ יוחנן לכתובת אשה משום חנא ומדקאמר לכושל שבראיה משמע איזה מהן שהוא כושל שבראיה וכן שני ב״ח ינתנו למאוחר ע״כ. ולפי׳ רש״י ז״ל אם האשה והב״ח שניהם זמנם שוה אפילו ר׳ בנימין יודה דיהבינן לכתובת אשה משום טעמא דתנא וכן כתבו תוספות ז״ל לקמן בפירקין דף פ״ו]: ובירושלמי אמרינן מלוה בשטר ומלוה בעדים ינתנו למלוה בעדים והיינו טעמא דמי שהוא מאוחר או שהלוה בעדים אילו לא ינתן להם יפסידו ומי שהוא מוקדם וכן מלוה בשטר יכולין לגבות מן הלוקח ואע״ג דלא משתעבדי מטלטלי דיתמי לא לבעל חוב ולא לכתובה הכא דלאו ברשותייהו מנחי ס״ל לר״ט דמוציאין מיד הלוה או מיד מי שהפקדון אצלו ונותנין לב״ח שלו או לכתובה שנתחייב בהן המת מחיים וכ״ת תינח ב״ח דאיכא למימר דכל שלא זכו בהן יורשין לאו מטלטלי דיתמי ומשתעבדי לב״ח כו׳ דאמר דמטלטלי משתעבדי לכתובה ההר״ן ז״ל [ע׳ תוי״ט]: ופי׳ ה״ר שלמה ז״ל משום חנא שימצאו האנשים חן בעיני הנשים ויהיו נשאות להן שלא תדאגנה להפסיד כתובתן וכתבו תוס׳ ז״ל דר״ת ז״ל פי׳ שימצאו הנשים חן בעיני האנשים ויהיו להם קופצים יותר וכן מפ׳ בערוך ובירוש׳ וכן משמע לקמן בפ׳ אלמנה נזונת דפריך למ״ד משום חנא יורשיה מאי חן איכא ומשני שירשתה בתה או אחותה פי׳ שאף היא צריכה שיקפצו עליה בני אדם ולפי׳ הקונט׳ נמי יש לפרש דכיון שרואות בתה ואחותה שכך בקל באה להם כתובה נשאת יותר ברצון לאנשים ואל תתמה דהכא יפה כח האשה מכח ב״ח משום חנא ולענין זבורית תנן בהניזקין דב״ח בבנונית וכתובת אשר בזבורית וגרעו כחה מכח ב״ח משום דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא ולא חשו משום חנא לעשות דינה בבנונית כבעל חוב דאין לדמות תקנות חכמים זו לזו כענין שמצינו משקה בי מדבחייא דכן שהקלו שלא להרבות טומאה במקדש ולענין כמה דברים החמירו יותר כדאמרינן בפסחים עכ״ל ז״ל:

שכולן צריכין שבועה. כתב הר״ן ז״ל מיהו טעמא דשבועה לאו דוקא אלא משום דבעינן למימר דנכסי כל היכא דאיתנהו בחזקת יורשין איתנהו והכי איתא בירושלמי הגע עצמך שפטרום מן השבועה זו תורה וזו אינה תורה ע״כ. פי׳ עיקר טעמיה דר׳ עקיבא משום דנכסי כל היכא דאיתנהו ברשותא דיתמי איתנהו אבל בעל חוב מחוסר גוביינא ונקט טעמא דשבועה שאינה אלא תקנת חכמים ולא מן התורה לאלומי למילתיה. וביד פי״א דהלכות מלוה ולוה סי׳ ז׳:

כל הקודם בהן זכה. ואם קדמו זכו ואין מוציאין מידם וממתניתין דהכא נפקא לן בכוליה תלמודא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב״ח:

ובעל חוב. כלומר או בעל חוב:

המותר ר״ט אומר ינתנו לכושל שבהן. פי׳ שאם בדרך משל זכתה האשה יותר מכתובתה המותר ינתן לב״ח שהוא בעל השטר שידו על התחתונה ואם הב״ח הוא שזכה יותר מכדי חובו המותר ינתן לאשה שהיא בעלת שטר כתובתה שידה על התחתונה ולא הוי האי כושל דסיפא כמו כושל דרישא דכתיבנא דאית ביה פלוגתא דתנאי ואמוראי דהכא מוכרח שהפירוש כן כדכתיבנא דשניהם כושל כנגד היתומים. ואיתה למילתיה דר״ט ור״ע בתוס׳ ר״פ מי שהיה נשוי ודף צ״ב ודפ׳ הניזקין דף מ״ט:

אלא ינתנו ליורשין. ירושלמי דנדרים פ׳ ר׳ אליעזר: ובגמ׳ פריך ור׳ עקיבא מאי אריא מותר כולהו פירות נמי דיורשין היו דכיון דטעמא דר׳ עקיבא משום דלא נשבעו היא כי תפסי נמי אמאי זכו הרי זכו בהן יורשין משעת מיתה ונכסי דיתמי קא תפסי ואמאי כל הקודם בהן זכה ומשני אה״נ דלא זכו בהן כלל לא אשה ולא ב״ח אפילו במה שקדמו ותפסו אלא איידי דא״ר טרפון מותר תנא איהו נמי מותר ולעולם בכולהו נמי אית ליה דאפילו תפסו מפקינן להו מיניה דלר׳ עקיבא לא מהניא אלא מחיים של מת. ונלע״ד דמשום דתנן בסוף פירקין דלעיל פלוגתא דר׳ טרפון ורי עקיבא דר׳ טרפון ס״ל דאפילו לאחר מיתה מהניא תפיסה אלא דסיימינהו לכולהו דיני דנכסי מלוג ושעבוד כתובת יבמה דשייכי טפי אהדדי והדר לאשמועינן פלוגתא דר״ט ור׳ עקיבא דס״ל לר״ט דאפילו לאחר מיתה מהניא תפיסה והכא אה״נ דהוה מצי למנקט הניח מטלטלין כל הקודם בהן זכה אלא דסרכא דלישנא דמתני׳ דבפירקין דלעיל נקיט ואזיל ועוד אפשר לומר דמשום דבעינן אפילו לר״ט שיהו צבורין הפירות ומונחין בר״ה או בסימטא אבל אם כבר הם בבית היורשין לא שייך בהו תו תפיסה אפילו לר״ט וסתם מטלטלין הם בבית אביהם המת שודאי זכו בהן היורשין ולא מהני בהו תפיסה מש״ה נקט פירות תלושין דאפשר דתלשן מן הקרקע ולא הספיק להכניסם לבית עד שמת ומהניא בהו תפיסה לר״ט אם הם בר״ה לרב ושמואל או אפילו אם הם בסימטא לר׳ יוחנן וריש לקיש. ואשמעי׳ תנא פלוגתא דר״ט ור״ע בתרתי באבי דמתני. גבי פקדון ומלוה וגבי מותר מה שזכתה האשה או הב״ח להודיעך כחו דר׳ טרפון דאפילו גבי מותר דדמי לתופס לב״ח במקום שחב לאחרים דהיינו יורשין אפ״ה ס״ל שינתן לבעל השטר שידו על התחתונה כך נלע״ד. אח״כ מצאתי שכתבו תוס׳ ז״ל אמאי דגרסי׳ בגמרא ור׳ עקיבא תפיסה לא מהני כלל ופי׳ רש״י ז״ל שהוא לשון שאלה ומשני אמר רבא אמר רב נחמן והיא שתפס מחיים של מת. והם תוס׳ ז״ל כתבו וז״ל ור׳ עקיבא לא מהני ליה תפיסה כלל פי׳ ר״ת ז״ל דקשיא ליה דתנן בפירקין דלעיל גבי שומרת יבם קדמה היא זכתה וכו׳ אע״ג דמטלטלי לא משתעבדי מ״מ מהני תפיסה אטו מי נימא דמתני׳ דלא כר׳ עקיבא אמר רבא אמר רב נחמן והוא שתפס מחיים פי׳ דמהני תפיסה מחיים דבעל אפילו לר׳ עקיבא דההיא שעתא לא שייכא שבועה ולא קרינן ביה הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכיון דאין צריכין שבועה זכו במה שבידם ומתני׳ דלעיל גבי יבם כאילו תפסה בחיי הבעל דבמקום אחיו קאי הלכך קדמה היא זכתה ומיהו משמע בריש אלמנה לקמן דלא מהניא תפיסה לכתיבה אפילו מחיים דבעל כמו שאפרש בסמוך דהאי והוא שתפס מחיים בבעל חוב דוקא איירי ומ״מ יש ליישב פי׳ ר״ת דנהי דלא מהניא תפיסה מחיים דבעל משום דלא נתנה כתובה לגבות מחיים מ״מ כיון דתפיסה מחיים מהניא לב״ח ואפילו לר׳ עקיבא בחיי היבם נמי מהני תפיסה ובקונטרס פי׳ דלשון שאלה הוא וממתני׳ דלעיל לא מצי למפרך כדפרישית התם עכ״ל ז״ל: ומה שכתבו כדפרישית התם קאי אמה שכתבתי בשמם ז״ל בפירקין דלעיל בדבור המתחיל והתלושין מן הקרקע:

הרי זה משביעה כל זמן שירצה בטור א״ה סי׳ צ״ז [הגה״ה ע״ש בס׳ הלבוש] וז״ל שם הבעל שמשביע אשתו על כתובתה יכול להשביעה ג״כ על כל שנתעסקה בו כל ימי היותה תחתיו אבל קודם לכן אינו יכול להשביעה בטענת שמא דתנן המושיב את אשתו חנונית או שמינה אפוטרופא ה״ז משביעה בכל זמן שירצה כיון שנושאת ונותנת בשלו יכול להשביעה אפילו בטענת שמא אם הפסידה שתי כסף אבל אם אינה נושאת ונותנת אלא שמתעסקת בצרכי הבית בפלכה ובעיסה כדרך כל הנשים אינו יכול להשביעה בטענת שמא אם לא בטענת בריא או ע״י גלגול ור״ש פליג ואמר דאף אם הושיבה חנונית או מונה אפוטרופא אינו יכול להשביעה בטענת שמא כל זמן שאינה תובעת כתובתה אבל אם גרשה ותובעת כתובתה משביעה על הכל עכ״ל ז״ל. ונלע״ד דלדעתו ז״ל ה״פ דמתני׳ ה״ז משביעה בכל שעה שירצה אפילו בטענת שמא כיון שנושאת ונותנת בתוך הבית הא בטענת ברי אפילו על פלכה ועל עיסתה משביעה בכל שעה שירצה או ע״י גלגול שבועת כתובתה משביעה על כל מה שנתעסקה בתוך הבית דהיינו אפילו פלכה ועיסתה כמו שכתב הוא ז״ל בראש דבריו וה״ה דמגלגל פלכה ועיסתה אגב שבועת מינוייה חנונית או אפוטרופא ואפילו קודם גירושיה יכול להשביעה בין על כתובתה בין על מה שנתמנית חנונית או אפוטרופא והיינו בכל שעה שירצה דקתני ואתא ר״ש למימר דאינו משביעה בטענת שמא על שום דבר ואפילו על מנוייה אא״כ גרשה והיא תובעת כתובתה ואז משביעה על הכל ומשמע אף על פלכה ועל עיסתה כיון שהוא ע״י גלגול. ומה שכתב הרב ז״ל בתחלת דבריו הבעל שמשביע אשתו על כתובתה יכול להשביעה ג״כ על כל וכו׳ הוא מפני שדעתו ז״ל נוטה לפסוק כדעת ר״ח ור״ת והרא״ש אביו ז״ל ודלא כהרי״ף ז״ל שהביא בסמוך מש״ה נקט האי לישנא כנלע״ד:

ר׳ אליעזר אומר אפילו כלומר אפילו לא הושיבה חנונית ולא מינה אפוטרופא משביעה אם עכבה כלום מפלכה ועיסתה ומסקי׳ בגמ׳ דאפילו לכתחלה שלא על ידי גלגול דהכי תניא בהדיא בברייתא ר׳ אליעזר אומר אע״פ שלא הושיבה חנונית ולא מינה אפוטרופא הרי זה משביעה כל זמן שירצה שאין לך אשה שלא נעשית אפוטרופסית שעה אחת בחיי בעלה על פלכה ועל עיסתה א״ל אין אדם דר עם נחש בכפיפה דאמרה ליה הואיל ומשבעת לי לכתחלה על פלכי אינו יכולה לסבול קפדנותך ומשמע דלמסקנא ע״י גלגול מודו ליה רבנן דמגלגל עלה על פלכה ועל עיסתה דלית לן למימר דפליגי כולי האי הר״ן ז״ל וכן הוא שם בטור דע״י גלגול נשבעת אפילו לת״ק אפילו בטענת שמא ובטענת בריא משביעה לכ״ע על פלכה ועל עיסתה אפילו שלא ע״י גלגול וכדכתיבנא. ונלע״ד שאפשר לומר שסמך משנה זו לשלמעלה הימנה לומר לך דע״כ ל״פ ר״ט ור״ע אלא בשלא פטר את האשה ואת הב״ח מן השבועה אבל אם פטרם כדבעינן למימר השתא במתני׳ דבסמוך וכמו שאכתוב בס״ד בשם הרא״ש ז״ל הכל שוין היורשין והאשה והב״ח וינתנו לכושל שבהן וכפי הפירושים שכתבנו לעיל דוק. ור״ש דלקמן סוף סי׳ ח׳ פליג אר׳ אליעזר ומחלוקתו כמו שנתבאר במסקנא דגמרא וכמו שנכתוב שם בס״ד ותימה למה הפסיק בכל הני מתנייתא אח״כ מצאתי מה שכתבתי בסמוך בשם הרא״ש ז״ל:

כתב לה נדר ושבועה וכו׳ [ועי׳ תוי״ט. נ״ב כדאיתא בפ״ק דקדושין וכ״כ הריטב״א ז״ל] וסתמא דמילתא דכתב לה בשעה שכנסה וכדמוכח מן הגמ׳ כמו שנכתוב בסמוך בס״ד וכ״כ תוס׳ ז״ל. ובגמ׳ מפרש דהאי פיטור דפטרה משבועה היינו מפוגמת כתובתה כלומר דאע״ג שתפגום כתובתה תפרע שלא בשבועה וגם אם מינה אפוטרופא כמו שנכתוב בסמוך בס״ד יותר בבירור. וכתב הרא״ש ז״ל שכתב הראב״ד ז״ל דפיטור סתם לא מהני לעד אחד מעידה שהיא פרועה דנהי דטפי מנפשה הימנה טפי מעד אח׳ לא הימנ׳ ודכותה בפ׳ שבועת הדייני׳ כתלתא הימנה כארבע׳ לא הימנה דייק מדאדכר הכא פיטור דאפוטרופא ודפוגמת ולא אדכר דשבועת עד א׳ ש״מ דלא מיפטרא בסתמא אא״כ פטרה בפירוש ולא נהירא לי דהנך שבועות דמתני׳ הן שבועות שב״ד מחייבין אותה ולא שהוא תובע השבועה דאית לן למימר שהוא לא פטרה משבועה זו שהעד מכחישה הלכך כשפוטרה סתם פטרה מכל שבועות שחייבוהו ב״ד וכן פי׳ ר״ת לעיל גבי מרענא שטרא אפומיה דנאמנות בסתם מועיל כנגד עד אחד ע״כ. ועוד כתב בשמו מהר״י קארו ז״ל בטור א״ה סי׳ צ״ז וז״ל ויש להסתפק אם פיטור דשבועה הנפרעת שלא בפניו הוי בכלל לפי שראוי היה שלא לירד לנכסי אדם שלא בפניו דחיישינן לשובר או לצררי אלא שאמרו חכמים לעשות כן לר׳ יצחק נפחא דוקא בכתובת אשה משום חנא ולרב נחמן אף בב״ח משום נעילת דלת הלכך ראוי שלא יועיל לה הפיטור לענין זה דכיון דשלא בפניו היא מעיזה פניה אמנם יראה שהפיטור מועיל לכל שבועה שב״ד מחייבין אותה מדתנן הכא שבועות שצריכה לישבע ושנאו באמצע דבריהם קודם שנשנה מחלוקת ר״ש דפליג אכולה מתני׳ אלא לכך הפסיק בדבריהם לפרש מאיזו שבועה פטרה עכ״ל ז״ל: ותחלת הדברים הללו וקצורם כתבם שם רבינו יעקב ז״ל בנו:

נדר וכו אע״ג דנדר לא תקנוה אלא לאלמנה מפני שהיתה מקילה בשבועה ומוריא בהתרא דקא טרחא קמי יתמי ונמנעו מלהשביעה והתקין ר״ג הזקן שתהא נודרת והנדר הוא שאומרת יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם עכבתי משלך כלום ואילו הכא אמרי׳ דאמר עליך דמשמע גרושה מ״מ כו׳ [עי׳ בתוי״ט וכ״כ הריטב״א ז״ל] ותוס׳ ז״ל כתבו וי״ל דאיידי דנקט בסמו׳ נדר גבי יורשי׳ נקט נמי ברישא ומיהו בגמ׳ לא שייך לשנויי הכי דקתני בבריית׳ נדר ושבועה והתם לא מיירי ביורשין כלל ע״כ. ונלע״ד דל״מ קתני מתני׳ לא מיבעיא נדר שהוא בב״ד וגם שאימת נדרים על הנשים יותר מן השבועות כמו שכתבתי בשם הירושלמי בפ״ד דגיטין סי׳ ג׳ אלא אפילו משבועה שהיא חוץ לב״ד כדאיחא התם בגמ׳ וגם שלא בשם ושלא בנקיטת חפץ כדפי׳ רש״י ז״ל שם דף ל״ה וכדעת רוב הפוסקים פטרתיך:

אינו יכול להשביעה בגמרא מפ׳ דפטרה משבועת הפוגמת כתובתה ואע״ג דאיהי גרמה לנפשה ומכ״ש דפטר לה משבועה דאיהו רמי עלה כגון אם מינה אותה אפוטרופא דהשתא ודאי אכתובתה איהי אסקא אדעתא בשעת נשואיה דילמא מיצטרכי לי זוזי ושקילנא מכתובתאי ואמרה ליה כתוב לי דלא משבעת לי על פגימת כתובתי ומגו דרמיא אנפשה ותבעה ליה הוא פוטרה מכל שבועות גם אם יעשנה אפוטרופא. ואיתא להאי בבא בירושלמי פ״ק דקדושין דף ס׳:

משביע את יורשי׳ בפי׳ רע״ב ז״ל דבר הנראה לעינים הוא שיש שם שורה יתירה וצריך להעביר עליו הקולמס:

ואת הבאים ברשותה אם מכרה וכו׳ עכ״ל רע״ב ז״ל. אמר המלקט או אם נתנה אותה במתנה (הרמב״ם) עוד בלשונו שם ונתגרשה ומתה. אמר המלקט דאם היא בחיים היאך ישבעו הלקוחות ששטר זה אינו פרוע והלא למחר תאמר שהוא פרוע ומהימנא מיגו שיכולה לחזור ולמחול וכן הדין במלוה הלכך צריכה היא או המלוה לישבע בעצמ׳:

נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשייך מפ׳ בירוש׳ כגון שנתן לה רשות לעשות יורשין אפוטרופוסין ואם כן ואת הבתים ברשותה צריך לפרש שאר בני אדם נכריים שעשאתן אפוטרופוסין מחמת שנתן לה רשות תוס׳ ז״ל. והרא״ש ז״ל הביא פי׳ רש״י ז״ל ופירוש הירוש׳ וכ׳ שיש מפרשים משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה אם פגמו הם הכתובה ע״כ ורבינו יעקב ז״ל שם סי׳ צ״ח פסק כחומרי כל הפירושים וכתוב שם בבית יוסף הטעם דכיון שהבעל מוחזק בכתובה לא מפקינן מיניה אלא בדבר הברור לדברי הכל ע״כ:

אינו יכול להשביעה לא אותה ולא את יורשיה ולא את וכו׳ כצ״ל:

אבל יורשיו משביעין אותה וכתוב בנ״י הא דאמרינן שגובין יורשיה בשבועה אוקימנא במסכת שבועות כשמתה היא תחילה שאילו מת הבעל תחלה הרי מת לוה ואח״כ מלוה שאין היורשין גובין כלום שכבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. והרא״ש ז״ל כתב דבגרושה מיפרשא הך בבא אבל באלמנה לא משכחת יורשין משביעין יורשין דאם לא נשבעה האלמנה אינה מורישה שבועה ליורשין ע״כ. וכן הוא בטור שם סי׳ צ״ח והכי מוקי לה בגמרא ס״פ כל הנשבעין:

ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי אשמעינן הך סיפא דס״ל לתנא דמתני׳ דכי היכי דמהני נאמנות לגבי לוה גופיה ה״נ מהני על יורשי לוה ועל הבאים מכחו משום דיורש כרעא דאבוה הוא והרי הוא כאילו הנכסים ברשותו של לוה עצמו בשעת גוביינא ומיהו על באים מכחו דאשמעינן מדתני הכא ולא לבאים מרשותי לא מיירי בלקוחות במקבלי מתנות דבמקום שחב לאחרים אינו נאמן וכן הסכימו הגאונים וכן דעת הרמב״ם ז״ל דלגבי יורשים דוקא מהנו נאמנות ולא לגבי לקוחות וכדי למצא זכות לדבריהם ז״ל הוצרך הרמב״ן ז״ל לדחוק עצמו בספר הזכות ליישב משנה זו ופי׳ דהני באים מכחו לאו דומיא דהני אחריני שפירשנו שהן לקוחות אלא הני הם אפוטרופוס שמינה על נכסיו או נתן נכסיו במתנת שכיב מרע דכיורשין שויוה רבנן ע״כ. בטור אבן העזר סי׳ צ״ח וח״מ סי׳ ע״א: וע״ש בספר הלבוש סוף סימן צ״ח:

הלכה מקבר בעלה כתב הרא״ש ז״ל פירש רש״י ז״ל דקאי אהיכא שפטרה מן השבועה והקשו חכמי פרובינצא ז״ל למה חזר ושנה אין משביעין אותה לשעבר הא תנא לה רישא אין היורשין משביעין אותה על אפוטרופא שנעשית בחיי בעלה ותירץ הרב רבינו שמואל מנרבונא ז״ל דקמ״ל דאפילו ע״י גלגול אין משביעין אותה ואע״ג דתנן השותפין והאריסין שחלקו אין להם שבועה זה על זה דכיון שלא תבעו שבועה בשעת חלוקה מחלו זה על זה ואפ״ה קתני נתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל שאני הכא דפטרה בפירוש ורב האי גאון ז״ל כתב דאיירי בשלא פטרה הבעל משבועה אפ״ה אין היורשין משביעין אותה על אפוטרופא שנעשית בחיי בעלה דכיון דלא השביעה הבעל בחייו מחל לה השבועה ופי׳ רש״י ז״ל עיקר וכן מוכח בתוספתא ע״כ. אבל בנ״י ז״ל כתוב הרמב״ן ז״ל מצא בתשובה להרי״ף ז״ל שפירשה לבבא זו כשלא פטרה הבעל כלל ואפ״ה כיון שלא השביעה ולא צוה להשביעה פטורה ובתוספתא ובירוש׳ פירשוה אמתני׳ גופה אלא דאיכא דמוקי לה אמציעתא דאמר אין לי ולא ליורשי ואי קאי ארישא אע״פ שלא אמר אין לי ולא ליורשי לא מיבעיא איהו שאינו יכול להשביעה אלא אף יורשין אין משביעין אותה על אפוטרופא שעשתה בחיי הבעל אא״כ היתה תובעת ובאת לגבות כתובתה מהם אי נמי משביעין אותה היינו אם עשתה אפוטרופא לאחר מיתת בעלה או אם באת לגבות משביעין אותה אפילו ממה שעשתה בחיי בעלה וכדפרישית ותרווייהו איתנהו ואי קאי אמציעתא שפטרה ממנו אפילו נעשית אפוטרופא לאחר מיתת בעלה פטורה ודוקא בשמינה אותה אפוטרופא בחייו ונמשך אפוטרופוסית שלה לאחר מיתה א״נ שמינה אותה עליהם בפירוש אבל יתומים שהושיבו אותה אפוטרופוס על נכסיהם מדעת עצמה זו אינה בכלל דנכסים של יתומים הם והם מושיבין אותה לדעתם בנכסיהם ונשבעת להם כל זמן שירצו כן העלה הרמב״ן ז״ל בחדושיו ע״כ מנ״י בקיצור:

על שעבר. אפילו בין מיתה וקבורה קרי שעבר שהתנאי שפטרה מועיל בו אבל מקבורה ואילך קרי לעתיד לבא. ובטור א״ה סי׳ צ״ו ועיין שם בספר הלבוש. ובגמרא בדף פ״ח מפ׳ רב ששת דר״ש דסיפא קאי אהאי בבא דקאמר הכא ת״ק דיורשין משביעין אותה על העתיד לבא דהויא כמו אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים דס״ל לת״ק כמו ת״ק דאבא שאול דאמר במתני׳ דבגיטין בפ׳ הניזקין מינהו אבי יתומים ישבע ור״ש ס״ל כאבא שאול דאמר מינהו אבי יתומים לא ישבע וכדמפורש טעמייהו התם וה״ק ר״ש כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אבל אם אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין משום שבועת אפוטרופא דהויא לה אפוטרופוס שמנהו אבי יתומים ור״ש בא להקל ופריך עליה אביי א״כ דר״ש בא להקל לא ה״ל למיתני כל זמן דמשמע שבא להחמיר אלא הכי איבעי ליה למיתני אם תובעת כתובתה ומסיק אדלעיל מינה שכתב לה נדר ושבועה קאי וכמו שנכתוב בסמוך בס״ד ועי׳ עוד במש״כ לקמן ר״פ בתרא:

מנכסי יתומים וכו׳ לא תפרע אלא בשבועה פ׳ חזקת דל״ג. והאי יתומים רצה לומר אפי׳ גדולים עיין בפירקין דלקמן סי׳ ה׳. ובגמ׳ בלשון שני תניא אבא שאול בן אמא מרים בין שאמר האיש לאשתו תהא נאמנת בלא נדר בין שאמר נקי נדר בין בלא שבועה בין נקי שבועה בין מנכסי בין מנכסיא אילין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אות אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמי׳ הבא ליפרע מנכסי יתומי׳ לא יפרע אלא בשבועה אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כאבא שאול בן אמא מרים. וכתוב בנ״י לדברי האומר דאבא שאול פליג אמתני׳ שאין שום פיטור מועיל לבא ליפרע מנכסי יתומין הדבר פשוט שאינו מועיל ג״כ לבא ליפרע מן הלקוחות דכי היכי דאמר אבא שאול אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים יתומים לא יפרעו אלא בשבועה כך יש לנו לומר אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמי הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה אבל לדעת הרי״ף ז״ל דאבא שאילמודה במשנתנו דכיון שפטרה בפירוש גובה מן היורשין שלא בשבועה כך יש לנו לומר שגובה מן הלקוחות שלא בשבועה שה״ה והוא הטעם ע״כ:

מנכסים משועבדים. ומנכסי יתומים והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה כך צ״ל וכדמפרש ואזיל וכן הוא בירושלמי וברב אלפס ובהרא״ש ז״ל. וכן הגיה הרב יהוסף ז״ל. ואיתה להאי באבא בערכין פ׳ שום היתומים דף כ״ב: מנכסים משועבדים משום דאי הוה גבי וכו׳ לשון ר״ע ז״ל. אמר המלקט מנכסי יתומים ונפרעת שלא בפניו כולהו משום האי טעמא נמי דטענינן להו רש״י ז״ל ועיין בנמוקי יוסף. ומאי דנקט רש״י ז״ל בלישניה אי הוה גבית מן הלוה אע״ג דהכא בבעל מיירי אי הויא גביא אשתו ממנו [הי׳ צ״ל] סרכא דלישנא דאתמר בעלמא גבי בעל חוב נקט והכל עולה לטעם אחד:

הפוגמת כתובתה וכו׳. בגרושה מיירי דאילו באלמנה בלאו הכי היא נשבעת. ומסתמא דמתני׳ משמע כל מין פוגמת אפילו פוגמת כתובתה בפחות מש״פ כלומר שמדקדקת בחשבונה ומצרפת אפילו פחות מש״פ לא תשבע אלא בשבועה ולא אמרינן דכיון דקא דייקא כולי האי קושטא קאמרה אלא אמרינן איערומי מערמא. ובגמרא סלקא האי בעיא בתיקו והקשה רש״י ז״ל וא״ת בלא פוגם נמי הא קיימא לן בשבועות דאי אמר לו אשתבע לי דלא פרעתיך משבעינן ליה והאי נמי קא טעין לה פרעתיך ומה צורך בפגימה זו וכן בעד אחד מעידה שפרועה בלא עד נמי משבעינן לה הא פרכינן בשבועות מה בין זה לפוגם שטרו ומשנינן לה התם הכי כי פגים וא״ל האי פרעתיך משבעינן ליה ואפילו לא טען לו זה השבע לי אבל כי לא פגים אפילו א״ל פרעתיך אי לא אמר לו בהדיא אשתבע לי אמרינן ליה זיל שלים דהא נקיט שטרא ע״כ. וביד פי״ו דהלכות אישות סי׳ ד׳ י״ד ט״ו י״ו. ורפי״ד דהלכות מלוה ולוה והתם ס״ל דאם תבעו בתוך זמנו נפרע שלא בשבועה בין בפוגמת בין בעד אחד מעידה שהיא פרועה. ובטור א״ה סי צ״ו וח״מ סי׳ פ״ד ק״ו ק״ח קי״ד. ירושלמי דפירקין ודפ׳ בן סורר ודפ׳ כל הנשבעין תני הפוגמת לא הפוחתת כתובתה כיצד היתה כתובתה מאתים והיא אומרת מנה נפרעת שלא בשבועה מה בין פוגמת מה בין פוחתת א״ר חנינא פוגמת בא משא ומתן בינתים פוחתת לא בא משא ומתן בינתים ע״כ. ואיתיה נמי בבבלי בלשון זה פוחתת כיצד היתה כתובתה אלף זוז ואמר לה התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי ואינה אלא מנה נפרעת שלא בשבועה:

עד אחד מעידה שהיא פרועה. כיצד אמר לה התקבלת כתובתיך וכו׳ כך הוגה במשנת החכם הר״ר יהוסף אשכנזי ז״ל והשאר נמחק והכי מסתברא דדוחק לומר דנקטיה איידי דרישא:

מנכסי יתומים. עיין במ״ש בפ״ד דגיטין סי׳ ג׳ גם עיין במ״ש בפ׳ כל הנשבעין סי׳ ז׳ וכתב נמוקי יוסף בפ׳ חזקת הבתים דף קע״ו דהבא ליפרע מנכסיו יתומים אף אם נטל בלא שבועה מחייבין אותו לישבע מיהו אי לא בעי לאשתבועי לא נחתינן לנכסי אלא דמשמתינן ליה עד דמשתבע כדין מי שהוא חייב לישבע שבועת היסת וכן כתב הרב אלפס ז״ל בהלכות שבועות ע״כ:

והנפרעת שלא בפניו כיצד הלך לו למדינת הים וכו׳ כצ״ל. ופי׳ הרמב״ם נפרעת שלא בפניו כשהיא מוציאה כתובתה וגיטה והיה בעלה בדרך רחוקה הרי היא נשבעת שבועה כעין של תורה ותפרע מנכסיו אבל אם הלך בעלה ולא גירשה לא תפרע מן הכתובה לפי שהעיקר אצלנו לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים אבל יש לה מזונות בלבד כמו שיתבאר בפ׳ אחרון מזו המסכתא ע״כ. ופי׳ הרא״ש ז״ל בדרך רחוקה לאפוקי שהוא במקום קרוב בכדי שיוכל לילך שליח ויחזור בתוך שלשים יום דמודיעין אותו ואם לא יבוא ישביעוה ותטול מאחר שגיטה וכתובתה בידה ע״כ:

רש״א כל זמן וכו׳. בטור א״ה סי׳ צ״ז. וכל זמן שתובעת כתובתה ס״ל לר״ש דיורשין משביעין אותה ואפי׳ כתב לה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי עליך דס״ל כאבא שאול בן אמא מרים דאמר לעיל אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה דמשמע בכל גוונא אפילו שפטרם מן השבועה ואם אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה על אפיטרופא שבחיי בעלה ואפילו לא פטרה מן השבועה ולאפוקי מדר׳ אליעזר ומחלוקתו וכתבו תוס׳ ז״ל והשתא אית לן למימר דהאי דנקט אין היורשין משביעין אותה לאו דוקא דה״ה הוא עצמו דהואיל ובאפוטרופוסות דחיי בעלה מיירי מה חלוק איכא אלא איידי דנקט ברישא דמילתא תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה דהתם יורשין דוקא תנא נמי סיפא יורשין ולהלכה למעשה פסק ר״ת כר״ש וגם ר״ח פסק כר׳ שמעון אבל הרי״ף ז״ל פסק כת״ק דאמר משביעה כל זמן שירצה וכן נראה דעת הרמב״ם ז״ל ברפ״ט דהלכות שלוחין ושותפין. וכתוב בתוס׳ י״ט ונראה בעיני דהיינו טעמא דרבינו הקדוש נטר ליה לר׳ שמעון ולא סדרו אמתני׳ ג׳ ד׳ דלעיל דעלה קאי פלוגתא משום דטעמיה נפק ליה מהך מתני׳ דהכא דתנן בה מנכסי יתומים וכו׳ ותקנה קדומה היא ואר״ש שלא חילקה בו אלא לעולם שהנפרעת מנכסי יתומים וכו׳ ואפילו פטרה מהם עכ״ל נר״ו. ונלע״ד דכיון דפוגמת כתובתה הוי מטעם דאמר רבא בגמרא משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עלה כי היכי דתידוק וטעמא דעד אחד מעידה שהיא פרועה הוי מדרבנן מטעם להפיס דעתו של בעל כדאמר רבא בגמרא משום הכי פלגינהו תנא לתרי באבא אבל מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים ושלא בפניו דכולהו משום חד טעמא תננהו בהדי הדדי. ועוד נלע״ד דאע״ג דגבי פוגמת הוה שייך למימר נמי טעמא דכדי להפיס דעתו של בעל כיון דאשכח רבא טעמא אחרינא עדיפא מיניה קאמר ליה. ויש לדקדק אמאי איצטריך תנא לפרושינהו להני באבי דהא לענ״ד מובנים הם בלא פירוש ונלע״ד דאפשר לומר דבקצת מינייהו איצטריך לפרושי ואגבייהו פירש לשאר באבי כגון שלא בפניו אפשר לומר דאיצטריך לאשמועינן דדוקא הלך לו למדינת הים שהוא מקום רחוק אז תפרע בשבועה אבל למקום קרוב לא תפרע כלל עד בואו. אח״כ מצאתי שכן הדין ברור שם פי״ו דהלכות אישות וכתב מגיד משנה שכן הוא בהלכות ויש לו סמך בירושלמי ע״כ. וכתב הרא״ש ז״ל ויראה לי דהאי מקום קרוב כדי שילך השליח ויחזור תוך שלשים יום אבל טפי משלשים יום אין לנו לאחר הפרעון אלא ב״ד מוכרין מיד ופורעין והאשה נותנת שכר השליח ומוספת אותו על כתובתה ע״כ וכתבתיו לעיל בסמוך בשנוי לשון קצת. אי נמי אפשר עוד לומר משנה יתירה אשמעינן לר׳ יצחק נפחא דוקא כתובת אשה משום חנא אבל ב״ח לא ולרב נחמן אדרבא משנה יתירה אשמועינן דאפילו ב״ח נמי נפרע שלא בפניו בשבועה וכן בבבא דעד אחד מעידה שהיא פרועה אפשר לומר דאשמועינן משנה יתירה שאם בעלה אומר התקבלת כתובתיך בשלימות והיא אומרת לא התקבלתי מאומה ועד אחד מעידה שהיא פרועה מקצתה אע״פ שהעד אינו אומר כדברי בעלה אעפ״כ בכל גוונא לא תפרע אלא בשבועה. וכן בפוגמת כתובתה אי אמרינן דאין שייך פגימה בעיקר כתובתה דהיינו מנה מאתים רק בתוספת בלבד להכי איצטריך ליה לתנא לפרושה ג״כ:

הוציאה גט וכו׳. פ״ק דב״מ דף י״ז:

ואין עמה כתובה. נ״א ואין עמו כתובה משום דקאי אגט שהוא לשון זכר אבל בסיפא שפיר גרסינן כתובה ואין עמה גט. ועיין בקולין שרש ע״ב דף ס״ו. ונלע״ד דאיידי דקתני לעיל דין הפוגמת כתובתה דאיירי בגרושה דאילו באלמנה בלאו הכי היא נשבעת כדכתיבנא לעיל תנא השתא האי מתני׳ דמיירי בגרושה:

גובה כתובתה. דתנאי כתובה מעשה ב״ד הוא. ותוס׳ ז״ל האריכו כאן וגם שם בפ״ק דב״מ ליישב מתני׳ אליבא דר׳ יוחנן דאית ליה כותבין שובר דמתני׳ מיירי אפילו במקום שכותבין כתובה ולא נקיטא כתובה אינו נאמן לומר פרעתי ופירשו דהוציאה גט ואין עמה כתובה לאו דוקא גט אלא אפילי עדי הגט גובה כתובתה כתובה ואין עמה גט פי׳ עדי הגט היא אומרת אבד גיטי פי׳ שהלכו להם העדים והוא אומר שכבר פרע והיה לו שובר שלא תגבה פעם אחרת ונאבד ה״ז נאמן מגו דאי בעי אמר לא גירשתיך וכן ב״ח שטוען פרוזבול היה לי ואבד וזה מודה שכך הוא אלא שפרעו נאמן במגו דאי בעי אמר לא היה לך פרוזבול והשמיטה שביעית רשב״ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה שלא בגט פירוש שלא בעדי הגט הואיל ואפשר לה להביא עדי גירושין. ולשמואל דאית ליה אין כותבין שובר ומוקי מתני׳ בגמ׳ במקום שאין כותבין כתובה או במקום שכותבין והביאה ראיה שלא כתב לה ה״פ דמתני׳ הוציאה גט היינו גט ממש אבל בעדי הגט גרידא לא גביא אע״ג שאין נאמן לומר פרעתי לכ״ע במקום שאין כותבין כתובה מ״מ לא יפרע עד שתחזיר לו הגט ויקרע כיון שיכול לבא לידי הפסד אם ישאר הגט שלם בידה דלמחר תגבה פעם שנית ולא יוכל לומר לא גירשתיך וגם לא יוכל לומר פרעתי דהטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום אם לא יביא ראיה ברורה. כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי ולא נקרע והוא אומר אבד שוברי שכבר גבתה כתובתה בגט והיה לי שובר שלא תחזור ותגבה בעידי מיתה כשתתאלמן. ומן הסכנה ואילך אשה גובה שלא בגט רק שיש עדי גרושין דליכא מגו דלא גירשתיך ע״כ בקיצור מופלג. ובגמרא ש״מ מדקתני גובה כתובתה בהוצאת גט ולא חיישינן לאיערומי מערמא ש״מ דכותבין שובר דאי לא ליחוש דילמא הדרא ומפקא לה לכתובתה בבי דינא אחרינא ותגבה לאחר מיתתו בתורת אלמנה לומר לא נתגרשתי ולא נתפרעתי דהא ודאי בתורת גרושה לא הדרא גביא דהא קרעינן לגיטא וכי הדרא מפקא לכתובה בלא גט תנן במתני׳ הרי אלו לא יפרעו. ומיהו הוה לן למיחש שמא תמתין עד שימות ותגבה בתורת אלמנה ומדלא חייש ש״מ כותבין שובר. ופירשו תוס׳ ז״ל ותיקשי לאמוראים דאמרי אין כותבין מסתם מתני׳ דהכא ומסיפא דקתני וזה אומר אבד שוברי לא ה״מ למידק כ״כ דדילמא לא הזקיקוהו לפרוע ע״י שובר אלא שהיא אומר שלפנים משורת הדין עבד לה א״נ כל כמה דמצי למידק מרישא מדקדק ע״כ. ואוקמא רב במקום שאין כותבין כתובה מיירי דליכא למיחש דילמא מפקא לכתובתה בבי דינא אחרינא ושמואל אוקמה בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין דבמקום שאין כותבין ואמר הבעל אני שניתי מנהג המדינה וכתבתי לה כתובה עליו להביא ראיה ואי לא מייתי ראיה עלה קתני מתני׳ דגובה ולאו כל כמיניה לומר שניתי מנהג המדינה ואי מקום שכותבין הוא והיא טענה ואמרה ששינה ולא כתב לה עלי׳ להביא ראיה וכי קתני מתני׳ גובה כתובתה היינו כשהביאה ראיה שלא כתב לה וכן כתב הרי״ף ז״ל דשמואל אוקמה במקום שאין כותבין כתובה וכתוב שם בהר״ן ז״ל או אם הוא נמוקי יוסף שהקשו עליו ז״ל כיון דמטעם שובר אתינן עלה ואנן קיימא לן דכותבין שובר שפיר קיימא מתני׳ אפילו במקום שכותבין ועוד דבסוף פ״ק דב״מ א״ר יוחנן הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום ומוכח נמי ממתני׳ דהכא ופשטא דסוגיא דהתם ריהטא דלר׳ יוחנן אפילו במקום שכותבין הוציאה גט ואין עמה כתובתה [הגה״ה דה״ג התם אמר לפניו ר׳ חייא ב״ר אבא ולאו משנתינו היא זו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה אלמא דטעמא משום דכיון דכתובה תנאי ב״ד היא כמאן דנקטא שטר כתובה בידה דמי ואינו נאמן לומר פרעתי א״ל אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותה כלומר לפי שהייתי יכול לומר דטעמא דמתני׳ משום דגט שהוציאה היינו במקום כתובה מדלא קרעוה לגיטא וכתב עילויה גיטא דנן דקרענוהי לאו משום דגיטא פסולה אלא כי היכי דלא תיהדר ותיגבי ביה זימנא אחרינא קמ״ל דהא ליתא דאטו כל דמגבי בי דינא מגבי ויכול לומר במקום שפרעתי לה לא היה ב״ד שיכתבו לה כך אלא ודאי על כרחך הא דגביא משום דהטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום עד כאן]. ולפיכך כתבו תוס׳ ז״ל דמתני׳ אפילו במקום שכותבין היא ואפשר לקיים דברי הר״יף ז״ל דנהי דקיימא לן דכותבין שובר וקיימא לן נמי דהטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום ושמואל ס״ל כותיה בהא אפ״ה במקום שכותבין אינה גובה כתובתה בגט משום דריע טענתה שהדבר מוכיח שפרעה והחזירה לו כתובתה והורע כח מעשה ב״ד ואותה סוגיא שבפ״ק דב״מ כבר יישב אותה הרמב״ן ז״ל בספר המלחמות על דרך הרי״ף ז״ל הלכך נקטי׳ דהוציאה גט ואין עמה כתובה במקום שאין כותבין גובה כתובתה דהיינו מנה מאתים דתנאי ב״ד והוא שהוציאה גט ממש אבל בעדי הגט לא גביא דאיתרע ליה מעשה ב״ד דחיישינן דילמא ב״ד הגבוה על פי הגט וקרעוה לגיטא ובמקום שכותבין אינה גובה כתובתה אלא בשיש כתובה עמה אבל אם אין עמה כתובה לא דאיתרע ליה מעשה ב״ד והדבר מוכיח שפרעה והחזירה לו כתובתה. ולענין תוספת אם נאמן לומר פרעתי לפי שיטת הרי״ף ז״ל פשיטא דנאמן דאפילו בכתובה במקום שכותבין נאמן ובתוספת כל מקום הוא כמקום שכותבין ואפילו לדברי מי שאומר דר׳ יוחנן אפילו במקום שכותבין אמר ה״מ בעיקר כתובה שהוא תנאי ב״ד אבל לתוספת לא ע״כ. וע״ש עוד ובהרא״ש ז״ל בספ״ק דב״מ דף קל״א ע״א. וסיפא דמתני׳ דקתני כתובה ואין עמה גט דמשמע דמיירי במקום שכותבין כתיבה פרישנא לה בגמ׳ לדעת שמואל דס״ל דבין עיקר בין תוספת נפרעין על פי הגט דלעולם במקום שאין כותבין כתובה וכגון שטוען הבעל אני שניתי ממנהג המדינה וכתבתי לה כתובה וכבר טענתי טענה זו ג״כ בפני ב״ד אחר ואמרתי שאיני רוצה לשלם לה כתובתה עד שתחזיר לי כתובתי כי ירא אנכי שמא תחזור ותתבעני ואמרו לי ב״ד הבא ראיה ולא מצאתי ראיה ואמרו לי א״כ פרע לה ובקשתי מהן שיכתבו לי שובר הואיל ועל כרחו אני זקוק לפרוע טוב שיהיה לי שובר וכתבוהי לי ואבד ממני הרי אלו לא יפרעו. ואמרינן ואף רב הדר ביה דאמר רב בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין הוציאה גט גובה עיקר בלבד ולא תוספת היציאה כתובה גובה תוספת ולא עיקר דחיישינן שמא כבר גבאתו על פי הגט ופרכינן עליה דרב מסיפא דמתני׳ דקתני כתובה ואין עמה גט הרי אלו לא יפרעו דמשמע כלל כלל לא ואפילו תוספת ומשנינן אמר רב יוסף הכא ב״ע בשאין שם עדי גירושין דמגו דיכול לומר לא גירשתיה יכול לומר ג״כ גירשתיה ונתתי לה כתובתה ופרכינן והא מדקתני סיפא רשבג״א מן הסכנה ואילך האשה גובה כתובתה שלא בגט וב״ח שלא בפרוזבול ובדאיכא עדי גירושין ודאי עסיקינן דאי ליכא עדי גירושין במאי גביא ומשני כולה רשב״ג היא וחסירי מחסרא וה״ק הרי אלו לא יפרעו בד״א בשאין שם עדי גירושין אבל אם יש שם עדי גירושין גביא תוספת אבל עיקר אי מפקא גיטא גביא ואי לא לא גביא דחיישינן שמא כבר גבתה על פי הגט ומן הסכנה ואילך אע״ג דלא מפקא גביא שרשב״ג אומר מן הסכנה ואילך האשה גובה וכו׳. והקשו תוס׳ ז״ל וא״ת ומאי מגו הוא זה דאם יאמר לא גירשתיך יתחייב בשאר וכסות ועכשיו דאמר פרעתי פוטר עצמו וי״ל דכשאמר לא גירשתיך נמי פטור גם משאר וכסות דדמי לטענו חטים והודה לו בשעורים דפטור ע״כ. עוד גרסי׳ בגמ׳ א״ל רב נחמן לרב הונא לרב דאמר בגט גובה העיקר בלבד וכן לשמואל דאמר דבמקום שאין כותבין כתובה גובה הכל על פי הגט ליחוש דילמא מפקא גיטא בהאי בי דינא וגביא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והדרא מפקא בבי דינא אחרינא וגביא וכי תימא דקרעינן ליה אמרה בעינא ליה לראיה לאינסובי ביה שלא יאמרו אשת איש אני ומשני ליה דקרעינן ליה לגיטא וכתבינן אגביה גיטא דנא קרענוהי ולאו משום דגיטא פסול הוא אלא דלא תיהדר ותיגבי ביה אחרינא. ומסקי׳ בגמ׳ דבמקום דלא אפשר לכ״ע כתבינן שובר כגון אלמנה מן האירוסין דגביא בעדי מיתה ולא חיישי׳ דילמא גירשה ומפקא גיטא וגביא זימנא אחרינא אלא ודאי כתבינן ליה שובר ויפרע לה כתובתה וליכא תו למיתש דילמא הדרא ומפקא לגיטא וגביא ביה שהיורשים יוציאו השובר דאי לת״ה דבמקום דלא אפשר כתבינן שובר עדי מיתה גופייהו ניחוש דילמא מפקא עדי מיתה בהאי בי דינא וגביא והדרא מפקא בבי דינא אחרינא וגביא אלא ודאי במקום דלא אפשר כתבינן שובר:

היא אומרת אבדה גיטי שלא הוצאתיו בב״ד עליך לגבות כתובתי על ידו כדתנן גובה כתובתה ולא קרעוהו ב״ד אלא אבד ממני והוא אומר אבד שוברי כבר הוצאתי בב״ד וגבו ב״ד הכתובה על פי הגט וקרעוהו ולי נכתב שובר על הכתובה שאם תבא לגבות מכח אלמנות לומר לא נתגרשתי ולא נתפרעתי יהיה לי השובר לעד ואבד ממני:

וכן ב״ח שהוציא שטר חוב. אחר שביעית ואין עמו פרוזבול זה אומר שמטתו שביעית וזה אומר פרוזבול היה לי שלא תשמטנו שביעית ואבד:

הרי אלו לא יפרעו וחכמים פליגי בברייתא גבי פרוזבול דנאמן אדם לומר פרוזבול היה ליה ואבד. ואיתה להאי בבא פ׳ השולח דף ל״ז:

הרי אלו לא יפרעו. חיישינן שמא כבר גבתה בגט וזה שמטתו שביעית:

מן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה. עיקר כתובתה לבד דהיינו מנה מאתים. וביד פי״ו דהלכות אישות סי׳ כ״ב כ״ח ובסי׳ כ״ו כ״ז דין דומה להיא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי. ובפ״ט דהלכות שמטה ויובל סי׳ כ״ד:

שני גיטין ושתי כתובות ביד פ׳ ט״ז דהלכות אישות סי׳ כ״ט ל׳. ובתשובות הרשב״א ז״ל סי תתקס״ב. וז״ל רש״י ז״ל בביאור מתני׳ ועם סוגיית התלמוד שני גיטין ושתי כתובות ר״ל שכתובה אחת נכתבה קודם זמן הגט הראשון והכתובה השניה אחר זמן הגט הראשון שנמצא שזמן הכתובה השניה קודם זמן הגט השני א״כ מוכח שלא החזירה ע״מ כתובתה הראשונה ולכן גובה שתי כתובות אבל קדמו שתי הכתובות לגט לא שהרי כשהחזירה לא כתב לה כתובה ותנן בסיפא שתי כתובות וגט אחד אינה גובה אלא כתובה אחת שע״מ כתובתה הראשונה החזירה:

שתי כתובות וגט. שקדמו שתיהן לגט אינה גובה אלא כתובה אחת ואפי׳ אי ניחא לה למטרף לקוחות מזמן כתובה הראשונה טרפא דמיירי שכתב לה כתובה השנייה מפני התוספת שהוסיף לה בו הלכך הי מינייהו דבעיא גביא דה״ק אם תתרצי למחול שעבודה של ראשונה גבי כתובה זו השניה המרובה ואם תרצי לגבות מזמן שעבוד הראשונה גבי הראשונה המועטת שאין בה כ״כ תוספת:

כתובה ושני גיטין. כתובה בנישואין הראשונים וגרשה והחזירה ולא כתב לה כתובה וחזר וגרשה ע״כ:

או כתובה וגט ומיתה. פי׳ רש״י ז״ל ועדי מיתה ע״כ. כלומר שחזר והחזירה ומת ויש גורסין ומת. ופי רש״י ז״ל והיא באה לגבות שתי כתובות אחת בתורת גירושין ואחת בתורת אלמנות ע״כ:

אינה גובה אלא כתובה אחת. ובברייתא בגמרא הוציאה גט וכתובה ומיתה פי׳ אחר מיתת הבעל אם הגט קודם לכתובה רואין אם אין דרך לכתוב כתובה גובה בגט עיקר הכתובה ובכתובה כל מה שכתוב בה שהרי זכתה בה במיתת הבעל ואם כתובה קודמת לגט אין לה אלא כתובה אחת שהמגרש את אשתו והחזירה על דעת כתובתה הראשונה החזירה ע״כ עם ביאור אבן העזר בסי׳ ס״ז. ונראה דמשום דהאי בבא דסיפא דמתני׳ מיירי כשהכתובה קדמה לגט מש״ה קתני כתובה ברישא אבל בברייתא קתני גט ברישא משום דקתני ג״כ שני צדדין בהאי בבא אם הגט קודם וכו׳:

קטן שהשיאו אביו. אפילו הקטן מבן ט׳ שנים ולמעלה וכן הוא בטור שם:

כתוכתה קיימת. שכתב לה כשהוא קטן ולגבי גר כתובה שכתב לה בגיותו רש״י ז״ל. ואיתה בתשובות הרשב״א ז״ל סי׳ תת״ג ואלף וקפ״א. וכתוב בנמוקי יוסף או אם הוא הר״ן ז״ל והוא שבעל לאחר שהגדיל או נתגייר וכן מפורש בירושלמי ע״כ. ובגמרא אמר רב הונא לא שנו אלא מנה מאתים שהן תנאי ב״ד דאילו בשטר לא גביא דחספא בעלמא הוא ולפיכך תוספת אין לה ותניא כותיה דרב הונא אבל אם הוסיף לה הקטן כשהגדיל או הגר משנתגייר נוטלת מה שחידש לה. וכתוב בתוי״ט שעל מנת כן קימה ע״ש כל הדבורי ונלע״ד דלפי דעת הרמב״ם ז״ל ניחא טפי דפלגינהו תנא לתרי באבי ושמא נוכל לומר לדעת תוס׳ ושאר הפוסקים ז״ל דהא דלא ערבינהו תנא משנה יתירה אתא לאשמועינן מאי דקאמר בירושלמי דכתיבנא דבעינן שבעל אחר שהגדיל או אחר שנתגייר דאם לא כן אפילו מנה מאתים אין להם. ועוד אשמועינן משנה יתירה דאפילו העיקר אינה גובה מכח השטר אלא מכח תנאי ב״ד לפיכך אינה גובה אלא מבני חרי ולא ממשעבדי שנמכרו בקטנותו או בגיותו כך נלע״ד וכן הדין ברור בפוסקים. ובטור ג״כ בא״ה סי׳ ק׳: