Menachot 3 – מנחות ג‏ – Mishnayot Gedolot

(א) הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, כָּשֵׁר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, כָּשֵׁר. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין.

In the case of one who removes a handful from the meal offering with the intent to consume, beyond its designated time, an item whose typical manner is such that one does not consume it, i.e., the handful, or to burn, beyond its designated time, an item whose typical manner is such that one does not burn it on the altar, i.e., the remainder of the meal offering, the meal offering is fit. Rabbi Eliezer deems it unfit, although it is not piggul, and consuming it is therefore not punishable by excision from the World-to-Come [karet].
In the case of one who removes a handful from the meal offering with the intent to consume, beyond its designated time, an item whose typical manner is such that one does consume it, or to burn, beyond its designated time, an item whose typical manner is such that one does burn it on the altar, but his intent was to consume or burn improperly less than an olive-bulk, the offering is fit. If his intent was both to consume half an olive-bulk and to burn half an olive-bulk beyond its designated time, the meal offering is nevertheless fit, because eating and burning do not join together.

משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל

[א] הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה, לֹאכַל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֹאכַל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, כָּשֵׁר.

רְבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל.

לֹאכַל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֹאכַל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, פָּחוּת מִכַּזַּיִת, כָּשֵׁר.

לֹאכַל כַּחֲצִי זַיִת, וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין.

בבלי מנחות י״ז.

הקומץ את המנחה לאכול דבר שאין דרכו כו׳ – דבר שאין דרכו לאכול כקומץ והלבונה: ודבר שאין דרכו להקטיר השיריים וכבר זכרנו מה שכנגד ההלכה הזאת בפ״ג מזבחים וכבר הודעתיך בשני מזבחים שלא יהא הדבר מתפגל פגול עד שתהא המחשבה לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר אבל חוץ לזמנו והוא מה שנאמר ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו שהוא ראוי לאכילה ור״א מביא ראיה ממה שאמר האכל וכבר בארנו שבשתי אכילות הכתוב מדבר אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח ולפיכך א״ר אליעזר לא חברם הכתוב זה לזה אלא לומר לך שמחשבים מאכילת אדם למזבח ומאכילת מזבח לאדם וחכ״א שלא חבר אותן אלא לומר לך מה אכילה בכזית אף הקטרה בכזית. והלכה כחכמים:

הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכֹל. חוּץ לִזְמַנּוֹ:

דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל. כְּגוֹן הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה:

וּלְהַקְטִיר. חוּץ לִזְמַנּוֹ:

דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר. הַשִּׁירַיִם שֶׁדַּרְכָּן לֶאֱכֹל וְאֵין דַּרְכָּן לְהַקְטִיר:

כָּשֵׁר. דְּאֵין זוֹ חֲשׁוּבָה מַחֲשָׁבָה, דִּבְטֵלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כָּל אָדָם:

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. דִּכְתִיב (ויקרא ז) וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו, בִּשְׁתֵּי אֲכִילוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַחַת אֲכִילַת אָדָם וְאַחַת אֲכִילַת מִזְבֵּחַ, לוֹמַר לָךְ כְּשֵׁם שֶׁפּוֹסֶלֶת אֲכִילַת אָדָם לְאָדָם כְּגוֹן שִׁירַיִם אִם חָשַׁב עֲלֵיהֶם לְאָדָם לְאָכְלָם חוּץ לִזְמַנּוֹ, וַאֲכִילַת מִזְבֵּחַ לַמִּזְבֵּחַ כְּגוֹן קֹמֶץ אִם חָשַׁב עָלָיו לְהַקְטִירוֹ שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ, כָּךְ פּוֹסֶלֶת מַחֲשֶׁבֶת אֲכִילַת אָדָם כְּגוֹן שִׁירַיִם אִם חָשַׁב עֲלֵיהֶם לַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִירָן חוּץ לִזְמַנָּן, מִדְּאַפְּקִינְהוּ רַחֲמָנָא לְתַרְוַיְהוּ בִּלְשׁוֹן אֲכִילָה שְׁמַע מִנַּהּ כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, וּמְחַשְּׁבִים מִזּוֹ לְזוֹ. וְרַבָּנָן סָבְרֵי, לְהָכִי אַפְּקַהּ רַחֲמָנָא לְהַקְטָרָה בִּלְשׁוֹן אֲכִילָה, לוֹמַר לָךְ מָה אֲכִילָה בְּכַזַּיִת אַף מַחֲשֶׁבֶת הַקְטָרָה בְּכַזַּיִת. וּלְעוֹלָם אֲכִילָה כְּאוֹרְחֵיהּ מַשְׁמַע, קֹמֶץ לַמִּזְבֵּחַ וְשִׁירַיִם לָאָדָם. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים:

הקומץ את המנחה לאכול – outside of its appropriate time period.

דבר שאין דרכו לאכול – as for example, the handful of meal-offering and the frankincense.

ולהקטיר – outside of its appropriate time period.

דבר שאין דרכו להקטיר – the residue/remnants are accustomed to be consumed but are not accustomed to be offered as incense upon the altar.

כשר – that this is not considered thought/intention, for he has rescinded his thought regarding all people.

רבי אליעזר פוסל – as it is written (Leviticus 7:18): “If any of the flesh of his sacrifice is eaten [on the third day, it shall not be acceptable],” Scripture speaks of two consumptions (i.e., האכל יאכל), one is the consumption of a human being and one is the consumption of the altar, to tell you that just as the consumption of a human being invalidates it for a person, as for example, residue/remnants if a person thought of consuming them outside of the appropriate time, and the consumption of the altar for the altar, as for example, a handful of meal-offering, if he considered/intended to offer it up on the altar not at its appropriate time, such his intention/thought invalidates the consumption of a human being if he thought about them regarding the altar to offer them up outside of their appropriate time, since the All-Merciful excluded both of them in the language of “eating,” we learn from this that they are the same, and we account from this one (i.e., food from sacrifices) to that one (i.e., “food” for the altar). But the Rabbis hold, that for thus, the All-Merciful excluded for burning on the altar in the language of “consuming/eating”, to tell you that just as eating is an olive’s bulk, so also consideration of burning on the altar is an olive’s bulk. But always, “eating” is in its manner is implied, the taking of a handful of meal-offering to the altar and the residue/remnants is for a person [for consumption]. And the Halakha is according to the Sages.

(והוא הקומץ רבא)

הקומץ את המנחה וכו׳ ספ״ק דמכלתין. וכתבו תוס׳ ז״ל משום דבעי למיתני ר׳ אליעזר פוסל איצטריך דלגופיה לא אצטריך דממתני׳ דבפ״ק שמעי׳ דקתני לאכול דבר שדרכו לאכול להקטיר דבר שדרכו להקטיר חוץ למקומו פסול חוץ לזמנו פגול הא לאכול דבר שאין דרכו לאכול ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר כשר דליכא למימר מדיוקא לא שמעינן כשר אלא דלא הוי פגול אבל פסול הוי דבספ״ק משמע דאפילו כשר שמעי׳ מינה גבי האי דדייק טעמא דלאכול ולהקטיר וכו׳ על כרחך מדיוקא דחוץ למקומו שמעינן דכשר ע״כ:

רבי אליעזר פוסל. עי׳ בתוי״ט בשם התוס׳ ובגמ׳ מסיק דמודה ר׳ איליעזר שאין ענוש כרת. ועיין בדבור תוס׳ המתחיל אלא לעולם דברי הכל פסול שכתבו שם שצריך למצוא שני תנאים אליבא דר׳ אליעזר דחד פסול וחד מפגל:

שאין אכילה והקטרה מצטרפין. בגמ׳ בספ״ק מוקי לה ר׳ ירמיה כר׳ אליעזר ואביי מוקי לה כרבנן. תוס׳ ז״ל: וכתב רש״י ז״ל לאכול כחצי זית הא משנה יתירה כו׳ [עי׳ בתוי״ט] וכתבו תוס׳ חיצוניות וקשה לתירוץ הקונטרס התינח לאביי אלא לר׳ ירמיה דמוקי משנה דפ״ק כר׳ אליעזר מא״ל וי״ל דאי ממתני׳ דפ״ק ה״א סתם ואח״כ מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם לכך הדר סתמיה בהאי פירקין אחר המחלוקת ולמידק הא לאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול מצטרפין מיהו קשה דמשמע דטעמא דר׳ אליעזר משום גזרה ובגמ׳ מפיק ליה מקרא וצ״ע ע״כ: בסוף פי׳ רעז״ל ולעולם אכילה כי אורחיה משמע קומץ למזבח ושירים לאדם. אמר המלקט ור׳ אליעזר אמר לך א״כ ליכתוב רחמנא אם האכול האכול א״נ אם יאכל יאכל מאי אם האכול יאכל ש״מ תרתי למחשבת הקטרה בכזית מחשבין מאכילה לאכילה:

רבי אליעזר פוסל. פירש הר״ב. דכתיב ואם האכל יאכל כו׳. וא״כ מדאורייתא קאמר. ואפילו כרת חייב וכתבו התוספות תימא דלא הל״ל ר״א פוסל אלא מפגל מיבעי ליה י״ל דאיירי נמי בחוץ למקומו. ע״כ. ומ״ש הר״ב. כך פוסלת מחשבת אכילת אדם כו׳. למזבח וכו׳. מסיימינן בגמרא. ומאכילת מזבח לאדם. ומ״ש הר״ב מדאפקינהו רחמנא לתרוייהו בלשון אכילה. כתבו התוספות תימה תינח דאכילת מזבח לאדם. אבל [אכילת] אדם לאכילת מזבח מנלן. וי״ל דבפשטיה דקרא קיימו שתי האכילות אבשר זבח תודת שלמיו וקצת קשה דמזה לא משנו רבנן מידי. ע״כ:

לאכול כחצי זית כו׳ ל׳ רש״י. הא משנה יתירה דהא תנן בספ״ק אלא לר״א איצטריך. דאע״ג דפסל ר״א במחשבה שלא כדרכו אטו כדרכו ופסיל מדרבנן הכא (לגזור) [לא גזר] פחות מכזית. אטו כזית. עכ״ל. וזה לא יתכן. אלא אליביה דמ״ד דר״א מדרבנן פסל. כדאיתא בגמרא דתרי תנאי אליביה דר״א. אבל למאי דפירש הר״ב דמקרא דריש ליה מדאורייתא קא פסיל וכדמסקו התוספות וכמ״ש לעיל. ומ״מ נ״ל ליישב ג״כ דהיא גופא קמ״ל דלא תימא דר״א מדרבנן פסל מטעם גזרה קמ״ל דבכחצי זית מכשיר ואם איתא דמדרבנן א״כ ה״נ לגזור אלא טעמיה ברישא דמדאורייתא הוא:

{א} וְאִם כֵּן מִדְּאוֹרַיְתָא קָאָמַר, וַאֲפִלּוּ כָּרֵת חַיָּב. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת, תֵּימַהּ, דְּלֹא הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל, אֶלָּא מְפַגֵּל מִבָּעֵי לֵיהּ. וְיֵשׁ לוֹמַר, דְּאַיְרֵי נַמִּי בְּחוּץ לִמְקוֹמוֹ:

{ב} וּמֵאֲכִילַת מִזְבֵּחַ לְאָדָם. גְּמָרָא:

{ג} תֵּימַהּ, תִּנַּח דַּאֲכִילַת מִזְבֵּחַ לָאָדָם. אֲבָל אֲכִילַת אָדָם לַאֲכִילַת מִזְבֵּחַ מְנָלָן. וְיֵשׁ לוֹמַר דִּפְשָׁטֵיהּ דִּקְרָא קַיְמֵי שְׁתֵּי הָאֲכִילוֹת אַבְּשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו. תּוֹסָפוֹת:

{ד} לֶאֱכֹל. הָא מִשְׁנָה יְתֵרָה, דְּהָא תְּנַן בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא אֶלָּא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אִצְטְרִיךְ, דְּאַף עַל גַּב דְּפָסַל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּמַחֲשָׁבָה שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ אַטּוּ כְּדַרְכּוֹ וּפָסַל מִדְּרַבָּנָן, הָכָא לֹא גָּזַר פָּחוֹת מִכַּזַּיִת אַטּוּ כַּזַּיִת. רַשִׁ״י. וְזֶה לֹא יִתָּכֵן אֶלָּא אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִדְּרַבָּנָן פָּסַל כוּ׳. אֲבָל לְמַאי דְּפֵרֵשׁ הָרַ״ב דְּמִקְּרָא דָּרֵישׁ לַהּ, מִדְּאוֹרַיְתָא קָא פָּסַל. וּמִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה לִי לְיַשֵּׁב, דְּהִיא גּוּפֵיהּ קָא מַשְׁמַע לָן, דְּלֹא תֵימָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִדְּרַבָּנָן פָּסַל מִטַּעַם גְּזֵרָה, קָא מַשְׁמַע לָן דְּבַחֲצִי זַיִת מַכְשִׁיר, וְאִם אִיתָא דְּמִדְּרַבָּנָן, אִם כֵּן הֲוָה לֵיהּ לִגְזֹר, אֶלָּא טַעֲמֵיהּ בְּרֵישָׁא דְּמִדְּאוֹרַיְתָא הוּא:

א) לאכול
חוץ לזמנו או חוץ למקומו:

ב) דבר שאין דרכו לאכול
כקומץ או לבונה:

ג) דבר שאין דרכו להקטיר
כגון שיריים:

ד) רבי אליעזר פוסל
מדאיירי ר״א נמי בחוץ למקומו. להכי נקט לשון פסול דשייך בתרווייהו. אבל באמת בחוץ לזמנו הו״ל פגול גמור לר״א:

ה) שאין אכילה והקטרה מצטרפין
אף דכבר תנא ליה לעיל [פ״א מ׳ ד]. קמ״ל הכא. דאפילו לר״א. לא תימא דמדרבנן פסל ברישא. דגזיר מחשבה שלא כדרכה אטו כדרכה. וא״כ כמו כן לגזר הכא פחות מכזית אטו כזית. קמ״ל הכא דלעיל מדאורייתא פסול מדרבייא רחמנא אם האכל יאכל. בב׳ אכילות הכתוב מדבר. אכילת אדם ואכילת מזבח שיהיו שניהן שוין, משא״כ הכא דלא רבייה קרא. כשר:

המשנה מקבילה לזבחים פרק ג משנה א. הפרק בזבחים שם מרבה בדוגמאות, ואצלנו נמסר הכלל בלבד.

לפי כתב-יד קופמן

הקומץ את המנחה לאכל דבר שאין דרכו לאכול – הקמיצה נעשתה במחשבת פסול, אבל הפסול הוא בדבר שאין דרך בני אדם לעשות כן, בחלקים שאינם בני אכילה בדרך כלל. ההלכה מצויה גם במשנת זבחים (פ״ג מ״ג), ובמשנה הבאה שם מובאות דוגמאות לחלקים שאין דרך בני אדם לאכלם. ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר כשר – ״להקטיר״ הוא המונח להעלאת אברים על המזבח, והתורה קבעה אילו חלקים (אברים) מהבהמה יש להקטיר, רבי אליעזר פוסל – המחלוקת היא האם יש כאן מעשה (מחשבת) פסול, או שמא אין זה פסול משום שאין זה אוכל תקני. אשר להקטרה, המחלוקת איננה האם מותר להקטיר אבר נוסף אלא מה הדין כשהקטיר, או התכוון להקטיר, בחוץ או לאחר זמן, אבר שאין צריך להקטיר. אם כן, לפנינו ניסוח המדבר על שתי דוגמאות לאותה עברה. ההלכה חוזרת בזבחים (פ״ב מ״ג ופ״ג מ״ג).

הלכה זו נשנתה בתוספתא זבחים אגב המשנה (פ״ב מ״ב): ״רבי אלעזר בן יהודה איש איבליים אומר משום רבי שמעון, וכן היה רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכום אומר משום רבי שמעון, אחד עור האליה ואחד עור הראש של עגל הרך ועור פרסות בבהמה דקה, וכל הנאכלין משום עור כבשר חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת״ (פ״ב ה״ב, עמ׳ 481). אם כן, הדין של המשנה חל רק על ״הנאכלין״ שדרכם להיאכל, כמו במשנתנו וכהסבר המשנה בזבחים (פ״ג מ״ד).

אבל בברייתא אחרת בתוספתא מופיעה גם דעה חולקת: ״השוחט את הזבח לאכל אימוריו, ולהקטיר בשרו, לאכל דבר שאין דרכו לאכל, ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר, כשר, ורבי יהודה פוסל. רבי אמר: רבי אלעזר פוסל ורבי יהושע מכשיר. אמר להן רבי יהודה, מה אם הניח את הדם למחר אינו פוסל? וחכמים אומרים זה וזה כשר, אין לך שפוסל אלא מחשבת אכילה והקטרה וזריקת דמים״ (זבחים פ״ב הט״ז, עמ׳ 483¹). שתי תוספות בברייתא זו. האחת שיש המייחסים את המחלוקת לרבי יהודה ואחרים מייחסים אותה לרבו, רבי אליעזר. זו דוגמה מובהקת עד כמה אסור לתארך מחלוקות לפי שם החכם המוסר אותן; מתברר שעמדתו של רבי יהודה היא עמדת רבו. הברייתא גם מוסיפה מנימוקי שני הצדדים. רבי יהודה נאמן לשיטת בית שמאי המעניקים משקל יתר למעשה עצמו. יש כאן מחשבת פיגול, ומעשה הפיגול אינו תלוי בשאלה אם הדבר רגיל ומקובל או לא, ואילו בית הלל בוחנים את טיב המעשה, את כוונת בני האדם בדרך כלל². בהסברנו למשנה הבאה נשכלל הסבר זה. בתוספתא מנחות מסורת שונה: ״הקומץ את המנחה לאכול קומצה, ולהקטיר שיריה, לאכול דבר שאין דרכו לאכול, ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר, כשר, ורבי יהודה פוסל. להניח קמצה ושיריה למחר, או להוציאן לחוץ, כשר, ורבי יהודה פוסל. רבי אלעזר אומר: רבי אליעזר פוסל ורבי יהושע מכשיר. אמר ליה רבי יהודה: ומה אם הניח את הקומץ למחר אינו פוסל. וחכמים אומרים: זה וזה כשר, אין לך שהוא פסול אלא מחשבת קמיצה והקטרה בלבד״ (פ״ב הט״ז, עמ׳ 515). התוספתא שונה ממשניות זבחים ומנחות בשני פרטים. הראשון הוא שיש בה שני רבדים כרונולוגיים מובחנים, מחלוקת רבי אליעזר כנגד רבי יהושע (הוא חכמים במשנת זבחים ומנחות ומקבילותיהם), והשני שהמחלוקת נמשכת ומיוחסת לרבי יהודה, תלמידו של רבי אליעזר, ולחכמים. המסורת המייחסת את הדיון לחכמי יבנה היא של רבי אלעָזָר מדור אושא. נימוקם של חכמים חשוב ביותר. אין הם מסתמכים כלל על כך שאין זה דבר שדרכו לאכול, אלא שמחשבת פסול חלה רק על הקמיצה ועל ההקטרה העיקרית, ולא על אכילת השיירים, או הקטרת השיירים. ברם, נימוק כזה בלתי אפשרי: הרי אם הוא משמעותי הוא משפיע תמיד על ההלכה, ולא רק במקרה של הקטרת שיירים או אכילת שיירים.

אם כן, לפי התוספתא אנו מציעים לשחזר את המחלוקות באופן שונה. הייתה מחלוקת עקרונית על אכילה והקטרה של שיירים, וקיימת מחלוקת שנייה על אכילת דבר שאין דרכו לאכול. המשנה מדברת רק על המחלוקת השנייה, והתוספתא דיברה במקורה רק על המחלוקת הראשונה. בהשפעת המשנה איחדה הברייתא בתוספתא את שתי המחלוקות, וכך יצא נוסח משובש. בתוספתא הקודמת שציטטנו נעשה ניסיון אחר לרכז את שתי המחלוקות, וגם הוא בלתי הגיוני מאותה סיבה. דעת לנבון נקל שכל הדיון בדורות אושא ויבנה הוא דיון בית מדרשי טהור, איננו זיכרון היסטורי, אלא דיון מה צריך להיות היסוד המשפטי המכונן.

עוד בתוספתא: ״הקומץ את המנחה לאכול שיריה בחוץ, או כזית משיריה בחוץ, להקטיר קומצה בחוץ, או כזית מקומצה בחוץ, להקטיר לבונתה בחוץ, או כזית מלבונתה בחוץ, פסול ואין בו כרת. ואם עשה כן אינו פסול. לאכול שיריה למחר, או כזית משיריה למחר, להקטיר קומצה למחר, או כזית מקומצה למחר, להקטיר לבונתה למחר, או כזית מלבונתה למחר, פיגול וחייבין עליו כרת, ואם עשה כן אינו פיגל״ (פ״ה ה״ז, עמ׳ 518). זו שיטת רבי אליעזר, אך מדובר רק על השיירים (המחלוקת הראשונה).

בהמשך התוספתא בזבחים מובא סיפור נוסף ממורשת הלימוד בבית המדרש: ״פעם אחת היינו יושבין לפני רבי אליעזר והיה איסי הבבלי יושב לפניו וחביב עליו לאחת. אמר לו: רבי! השוחט את הזבח לאכול אימוריו ולהקטיר בשרו מהו? אמר לו כשר אלא שרבי אליעזר פוסל ורבי יהושע מכשיר. אמר לו שנה לי את הדבר, ושנה לו. למנחה בא אצלו אמר לו: שנה לי את הדבר, ושנה לו. למחרת אמר לו שנה לי את הדבר, ושנה לו. אמר לו מה איסי? אמר לו דומה שלא כיווננו שמועתן? אמר לו הן רבי. אלא שרבי יהודה שנה לנו פסול, וחיזרתי על כל חבריי ולא מצאתי לי חבר. הייתי סבור שמא טעות הוא ביד רבי, עכשיו שאמרתה לי דבר משום רבי אליעזר, החזרתה לי את אבידתי. זלגו דמעיו ואמר: אשריכם הצדיקים שאתם מחבבין את התורה, לקיים מה שנאמר ׳מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי׳, הא מפני שיהודה תלמידו של אילעאי ואילעאי תלמידו של רבי אליעזר לפיכך הוא שונה משנת רבי אליעזר״ (פ״ב הי״ז, עמ׳ 483³).

איסי הבבלי היה תלמידו של רבי אלעזר בן שמוע (ולא אליעזר – בבלי, יח ע״א). הוא שואל את השאלה של משנתנו, על אכילת דבר שאין דרכו לאכול. אבל הברייתא מקצרת ואומרת סתם ״לאכול אימוריו״. הוא הכיר את עמדתו של רבי יהודה שפסול ולא מצא לה חבר וסיוע, ועתה שמע שעמדה זו מקורה בדברי רבו של רבי יהודה, והיה מאושר בתגלית, עד כדי כך שביקש מרבו לחזור עליה פעמים מספר. לבסוף תמה הרב על הבקשות החוזרות לשנן אותה הלכה, ואיסי הבבלי ״מתוודה״ עד כמה הוא שמח לשמוע את מקורה של עמדה חריגה זו. אגב כך אנו לומדים שתי תופעות ספרותיות מובהקות: הראשונה, למרות תרבות המחלוקת נדחתה עמדתו של רבי אליעזר בפועל, ורק בודדים הכירוה. בדרך כלל שנו את עמדת רבי יהושע המתיר, אם כי במשנה המצב הפוך, ודברי רבי יהושע ורבי אליעזר מופיעים. התופעה השנייה היא של קיצור דברי הלכה, ואילו לא הכרנו את ההקשר של המשנה יכולים היינו לחשוב שהמחלוקת היא על עצם דין פיגול. מי יודע כמה מסורות קוצרו בדרך דומה ומשמעותן אבדה לעולמים?

לאכל דבר שדרכו לאכל להקטיר דבר שדרכו להקטיר פחות מכזית כשר – המשנה מניחה בפשטות שכזית הוא שיעור נדרש לעבֵרה בדיני זבחים, כפי שגם הניחה המשנה בזבחים (פ״ב מ״ב). לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין – חשב לעבוד עבודה שלא כראוי, לאכול חצי זית בזמן או במקום אסור, ולהקטיר חצי זית שלא על המזבח. דיני הצטרפות נדונו במקומות שונים, ובדרך כלל מקובל שדברים שאינם מאותו השם אינם מצטרפים⁴. בתוספתא ההלכה חוזרת ללא שינויים (זבחים פ״ב הי״א, עמ׳ 482; הי״ג-הט״ו, שם), אך בתוספת פירוט וחזרות. עמדה חורגת במקצת מיוחסת לרבי יוסי: ״אמר רבי יוסי, רואה אני את דברי רבי אליעזר שאמר אם אין קומץ אין שירים אף על פי שאין שירים יש קומץ, מדברי רבי יהשע שאמר אם אין קומץ אין שירים אם אין שירים אין קומץ״ (תוספתא מנחות פ״ד ה״ה, עמ׳ 516).

1. וראו להלן פ״ד מ״ג.

2. ראו פירושנו לתרומות פ״א מ״א ובמבוא לקידושין.

3. בבבלי, יח ע״א, הסיפור מצוי בנוסח שונה במקצת, ציורי יותר. ה״צנזורה״ על דברי רבי אליעזר באה לידי ביטוי ברור עוד יותר.

4. משנה, פסחים פ״ב מ״ו; תוספתא תרומות פ״ז מ״ג, וראו פירושנו לאהלות פ״ג מ״א ועוד.

משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל

(ב) לֹא יָצַק, לֹא בָלַל, לֹא פָתַת, לֹא מָלַח, לֹא הֵנִיף, לֹא הִגִּישׁ, אוֹ שֶׁפְּתָתָן פִּתִּים מְרֻבּוֹת, וְלֹא מְשָׁחָן, כְּשֵׁרוֹת. נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בְּקֹמֶץ חֲבֶרְתָּהּ, בְּמִנְחַת כֹּהֲנִים, בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, בְּמִנְחַת נְסָכִין, כְּשֵׁרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ וּבְמִנְחַת נְסָכִין, פְּסוּלָה, שֶׁזּוֹ בְּלִילָתָהּ עָבָה, וְזוֹ בְּלִילָתָהּ רַכָּה, וְהֵן בּוֹלְעוֹת זוֹ מִזּוֹ.

If one did not pour the oil onto the meal offering, or did not mix the oil into the meal offering, or did not break the loaves into pieces, or did not add salt, or did not wave the omer meal offering or the meal offering of a sota, or did not bring the meal offering to the altar, or if it happened that the priest broke the meal offerings that require breaking into greater pieces than appropriate, or did not smear oil on the wafers requiring this (see Leviticus 2:4), in all these cases the meal offering is fit.
If a handful of one meal offering, which is to be burned on the altar, was intermingled with a handful of another meal offering, or with the meal offering of priests, or with the meal offering of the anointed priest, i.e., the High Priest, or with the meal offering of libations accompanying burnt offerings and peace offerings, all of which are burned in their entirety on the altar, it is fit for sacrifice, and the mixture is burned on the altar.
Rabbi Yehuda says: If the handful was intermingled with the meal offering of the anointed priest, or with the meal offering of libations, the mixture is unfit because with regard to this, the handful from the standard meal offering, its mixture is thick, one log of oil mixed with a tenth of an ephah of flour, and with regard to that, the meal offering of the anointed priest and the meal offering of libations, its mixture is loose, three log of oil mixed with a tenth of an ephah of flour. And the mixtures, which are not identical, absorb from each other, increasing the amount of oil in the handful and decreasing the amount of oil in the meal offering of the anointed priest or the meal offering of libations, thereby invalidating both.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלעודהכל

[ב] לֹא יָצַק, לֹא בָלַל, לֹא פָתַת, לֹא מָלַח, לֹא הֵנִיף, לֹא הִגִּישׁ, אוֹ שֶׁפִּתְּתָן פִּתִּים מְרֻבּוֹת וְלֹא מְשָׁחָן, כְּשֵׁרָה.

נִתְעָרַב קֻמְצָהּ בְּקֹמֶץ חֲבֶרְתָּהּ, בְּמִנְחוֹת כֹּהֵן, וּמִנְחַת נְסָכִים, כְּשֵׁרָה.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּמִנְחַת נְסָכִים, פְּסוּלָה, שֶׁזּוֹ בוֹלְלָתָהּ רַכָּה, וְזוֹ בוֹלְלָתָהּ עָבָה, וְהֵן בּוֹלְעוֹת זוֹ מִזּוֹ.

(ב-ד) תוספתא מנחות ד׳:א׳-ב׳

מנחה שלא נקמצה שנתערבה במנחה שנקמצה אם יכול לקמוץ מזו שלא נקמצה בפני עצמה כשרה ואם לאו פסולה ויקטיר קומצה של ראשונה הקומץ שנתערב בשירים הרי זה לא יקרב ואם קרב כשר. ר׳ אלעזר אומר נתערב בשירי מנחה אחרת או במנחה שלא נקמצה הרי זה לא יקרב ואם קרב כשר ר׳ אלעזר אומר יקרב. נתערב במנחת כהנים ובמנחת כהן משיח ובמנחת נסכים וכן מנחת כהנים וכן מנחת כהן משיח ומנחת נסכים שנתערבו זו בזו הרי אלו יקרבו. ולא עוד אלא שני כהנים מביאין את מנחותיהן בכלי אחד ומקריבין אותן לגבי מזבח מפני שכולן כליל לאשים נתערבה במנחת פרים אילים וכבשים הרי אלו יקרבו. ר׳ יהודה אומר לא יקרבו מפני שזו בלילתה עבה וזו בלילתה רכה והן בולעות זו מזו.

חריב שנתערב בבלול ה״ז יקרב ר׳ יהודה אומר לא יקרב מפני שבולע ממנו. א״ר יוסי רואה אני את דברי ר״א שאמר אם אין קומץ אין שירים אע״פ שאין שירים יש קומץ. מדברי ר׳ יהושע שאמר אם אין קומץ אין שירים אין קומץ נטמא קומץ שנפסל או שיצא חוץ לקלעים השירים תעבור צורתם ויצאו לבית השריפה נטמאו שירים או שנפסלו או שיצאו חוץ לקלעים ר״א אומר יקטיר את קומץ ור׳ יהושע אומר לא יקטיר ואם הקטיר בין בשוגג בין במזיד מודה ר׳ יהושע שהורצה.

תוספתא מנחות ה׳:ט׳

כל המנחות שהונפו ולא הוגשו הוגשו ולא הונפו יצק ולא בלל בלל ולא פתת פתת ולא מלח מלח ולא פתת כשרה לפיכך אם חישב עליה חוץ למקומו פסול ואין בו כרת חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת לפיכך הקטיר את הקומץ בפני עצמו ואת הלבונה בפני עצמה או שהקטיר קומצה פעמים כשרה לפיכך אם חשב עליה חוץ למקומו פסול ואין בו כרת חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת זה הכלל אין המנחות נפסלות אלא בד׳ דברים בקמיצה ובהילוך ובמתן כלי ובהקטרה מוסיף עליהן מנחת חוטא ומנחת קנאות שקמצן שלא לשמן הרי אלו פסולין לפיכך אם חישב עליה בין חוץ לזמנו ובין חוץ למקומו אין בו משום פגול אחד מנחת חוטא ואחד (מנחת) כל המנחות שקמצן זר ואונן וטבול יום ומחוסר בגדים ומחוסר כפורים ושלא רחוץ ידים ורגלים ערל וטמא יושב ועומד על גבי כלים ועל גבי בהמה על גבי רגל חברו פסול חישב עליו בין חוץ לזמנו ובין חוץ למקומו אין בו משום פגול. היה קומץ מבורץ וקמץ ועלה בידו צרור גרגר מלח או קורט של לבונה פסול לפיכך אם חישב עליו בין חוץ לזמנו ובין חוץ למקומו אין בו משום פגול. קמץ הזר קמץ פסול קמץ בשמאלו קמץ בכלי חול פסול לפיכך אם חישב עליו בין חוץ לזמנו ובין חוץ למקומו אין בו משום פגול ריבה שמנה וחיסר שמנה ריבה סולתה וחיסר סולתה פסולה לפיכך אם חישב עליו בין חוץ לזמנו ובין חוץ למקומו אין בו משום פגול. קמץ שלא ממקום השמן ושלא ממקום הלבונה או שלא נתן עליה לבונה אפילו כל שהוא פסולה לפיכך אם חישב עליה בין חוץ לזמנו ובין חוץ למקומו אין בו משום פגול. מנחת חוטא ומנחת קנאות שנתן עליה שמן פסולה לפיכך אם חישב עליה חוץ לזמנו וחוץ למקומו פסול ואין בו משום פגול נטל בכלי ונתן עליה כשרה לפיכך אם חישב עליה חוץ למקומו פסול ואין בו כרת חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת זה הכלל אין הפיגול נוהג אלא בדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה.

בבלי מנחות י״ח.

בבלי מנחות כ״ב.

לא יצק לא בלל לא פתת לא מלח לא הניף כו׳: נתערב קומצה בקומץ חברתה במנחת כהנים כו׳ – אמר רחמנא מן המנחה מגרשה ומשמנה ואמר גרש ושמן מעכבים וכן המלח אי אפשר בלעדיו ר״ל שיהא עם הקומץ כמו שזכרנו אמרו קרבן טעון מלח ואין כל המנחה טעונה מלח וכן כל שנקרב על גבי המזבח לשרפה אי אפשר בלא מלח אלא העצים בלבד וזה קבלה וכן הדם אמר מעל מנחתך ולא מעל דמך: והבלילה והוא בלילת הסלת באותו השמן הנצוק עליו הוא בא להשלים מצוה ואינו מעכב: ומה שאמר בכאן לא יצק ולא בלל ר״ל לא יצק כהן ולא מלח כהן אלא זר היא כשרה לפי שעיקר בידינו מקמיצה ואילך מצות כהונה וכבר זכרתי לך בסוף מסכת זבחים שאלו הדברים אין חייבים עליהם משום זרות וכבר זכרנו שההגשה הוא שיתן המנחה כנגד חודה של קרן דרומית מערבית: ומה שאמר פתין מרובות ר״ל שיהיו חתיכות הלחם גדולות כשיעורן לא שיהיו כצורת הלחם השלם שאינו מבוצע ולא כצורת המפורר ועוד יתבאר לך איך מושחים לחם המנחה בשמן ולפיכך אמר לא משחן: וכבר בארנו בתחלת המסכת הזאת שהקמצים כולן נשרפים וכן מנחת כהנים נשרפת כולה וכן מנחת כהן משוח ומנחת נסכים נשרפת כולה ולפיכך אם נתערבו קצתן עם קצתן כשרה לפי שדינם כולם לישרף. זו בלילתה עבה ר״ל מנחת כהן משיח או מנחת נסכים וזו בלילתה רכה ר״ל כל המנחות שנתערבו קומציהן במנחת כהן גדול או מנחת נסכים וביאור זה שמנחת כהן משיח שמנה רב עד ששוקעת בו שנאמר בתורה עליה על מחבת בשמן תעשה מורבכת תביאנה וענין הרביכה שתהא שקועה בשמן ואמר שהוא מוסיף לה שלשת לוגים שמן יותר על השמן שנתבשלה בו כדי שיציף עליה כשיתן שלש לוגין שהן רביעית ההין למדנו ממה שנא׳ בה סלת מנחה תמיד אמרו הרי היא לך כמנחת תמידים שהיא רביעית ההין לעשרון: ומנחת נסכים הנני אומר מה היא שני לוגין בעשרון בנסכי האיל ונסכי שור כמו שבאר׳ בתחלת מסכת הזאת ושאר המנחות הוא לוג לעשרון ואם רבה שמנה פסולה כמו שזכרנו בפרק הראשון וכבר נתבאר שבלילת הקומץ הזה פחות מבלילת נסכים ובלילת מנחת נסכים פחות הרבה מבלילת כהן משיח: ומה שאמר רבי יהודה במנחת כהנים במנחת כהן משיח במנחת נסכים פסולה ר״ל מנחת כהנים שיקריבו לעבודה שהיא מנחת כהן משיח ובלילתה עבה כמו שבארנו בתחלת המסכת הזאת. ואפשר שר״ל איזו היא מנחת כהן שתהיה אם נתערבה במנחת כהן משיח או במנחת נסכים מן הטעם שזכר על כן אומר רבי יהודה ששמן הקומץ הזה אם נתחבר בשמן כהן משיח או מנחת נסכים אינו בטל במיעוטו מפני שהוא מינו והעיקר אצל ר׳ יהודה מין במינו לא בטיל כמו שבארנו בזבחים אבל מצד הסולת אומר שהסולת עם סלת מין במינו ולפיכך לא יבטל המעט בהרבה וכן דינו אם נתערבה מנחת כהן גדול עם נסכים הדין אחד וחכמים אומרים הואיל והדין נותן בכולם שישרפו אין אנו חוששים והלכה כחכמים:

לֹא יָצַק. סֵדֶר הַמִּנְחָה, בִּתְחִלָּה נוֹתֵן שֶׁמֶן בַּכְּלִי, וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן אֶת הַסֹּלֶת, וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר וְיוֹצֵק שֶׁמֶן וּבוֹלֵל, וְהָכִי מְפָרֵשׁ בְּפֶרֶק אֵלּוּ הַמְּנָחוֹת נִקְמָצוֹת [דף עה]:

לֹא יָצַק לֹא בָלַל כָּשֵׁר. כְּגוֹן שֶׁנָּתַן כָּל הַשֶּׁמֶן שֶׁבַּלֹּג בְּמַתָּן רִאשׁוֹן שֶׁהוּא קוֹדֵם לַעֲשִׂיָּתָהּ. דְּאִי חִסַּר שַׁמְנָהּ אָמְרִינַן בְּפֶרֶק קַמָּא [דף י״א] שֶׁהִיא פְּסוּלָה. וּבַגְּמָרָא בְּפִרְקִין מוּכָח דִּיצִיקָה מְעַכֶּבֶת, וּמְפָרֵשׁ לֹא יָצַק, לֹא יָצַק כֹּהֵן אֶלָּא זָר, דְּמִקְּמִיצָה וָאֵילָךְ מִצְוַת כְּהֻנָּה, אֲבָל יְצִיקָה וּבְלִילָה כְּשֵׁרִים בְּזָר. וְלֹא בָּלַל דְּקָתָנֵי, עַל כָּרְחָךְ לֹא בָּלַל כְּלָל, דִּבְלִילָה וַדַּאי אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת. וּמַתְנִיתִין הָכִי קָאָמַר, לֹא יָצַק כֹּהֵן אֶלָּא זָר, אוֹ לֹא בָּלַל כְּלָל, כָּשֵׁר:

לֹא פָתַת. [כְּדִכְתִיב] (ויקרא ב) פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים. אַף עַל גַּב דִּבְמִנְחַת מַחֲבַת בִּלְבַד כְּתִיב, הוּא הַדִּין לְכָל הַמְּנָחוֹת הַנֶּאֱפוֹת תְּחִלָּה, כְּגוֹן מַחֲבַת וּמַרְחֶשֶׁת וּמַאֲפֶה, מִצְוָה לְפוֹתְתָן כֻּלָּן וְאַחַר כָּךְ קוֹמֵץ. וְזֶה אִם לֹא פָּתַת אֶלָּא כְּדֵי קְמִיצָה, כָּשֵׁר:

לֹא מָלַח. כָּל הַמִּנְחָה כֻּלָּהּ, אֶלָּא הַקֹּמֶץ. דְּאִלּוּ מְלִיחַת הַקֹּמֶץ מְעַכֶּבֶת הִיא:

לֹא הֵנִיף. בְּמִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת דִּטְעוּנוֹת תְּנוּפָה:

לֹא הִגִּישׁ. כְּדִכְתִיב (שם) וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ. שֶׁהַכֹּהֵן מוֹלִיכָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמַגִּישָׁהּ בְּקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית כְּנֶגֶד חֻדָּהּ שֶׁל קֶרֶן:

פִּתִּים מְרֻבּוֹת. גְּדוֹלוֹת יוֹתֵר מֵהַדִּין שֶׁמְּפֹרָשׁ בָּהֶן מִנְחַת יִשְׂרָאֵל כּוֹפֵל אַחַת לִשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם לְאַרְבַּע וּמַבְדִּיל. וְאִצְטְרִיךְ לְאַשְׁמוֹעִינַן פְּתִיתִים גְּדוֹלוֹת וְאַף עַל גַּב דְּאַשְׁמוֹעִינַן דְּאִי לֹא פָּתַת כְּשֵׁרָה. דְּסָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא דְּהָתָם הוּא דְּאִיכָּא תּוֹרַת חַלּוֹת עֲלֵיהֶן, אֲבָל הָכָא דְּלָאו תּוֹרַת חַלּוֹת אִיכָּא וְלֹא פְּתִיתִים אִיכָּא אֵימָא לֹא, קָא מַשְׁמַע לָן:

וְלֹא מְשָׁחָן. הָרְקִיקִים הַטְּעוּנִים מְשִׁיחָה, כְּדִכְתִיב (שמות כט) וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן, אַחַר אֲפִיָּתָן מוֹשְׁחָן וְחוֹזֵר וּמוֹשְׁחָן עַד שֶׁיִּכְלֶה כָּל הַשֶּׁמֶן שֶׁבַּלֹּג:

בְּמִנְחַת כֹּהֲנִים כְּשֵׁרָה. שֶׁכֻּלָּן כָּלִיל כָּמוֹהוּ:

בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ וּבְמִנְחַת נְסָכִים פְּסוּלָה. לְפִי שֶׁהַקֹּמֶץ דְּמִנְחַת יִשְׂרָאֵל בְּלִילָתוֹ עָבָה, לֹג אֶחָד שֶׁמֶן לְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת, וּמִנְחַת נְסָכִים וְשֶׁל כֹּהֵן מָשִׁיחַ בְּלִילָתָן רַכָּה, שְׁלֹשָׁה לֻגִּים לְעִשָּׂרוֹן, כְּדִכְתִיב בְּמִנְחַת נְסָכִים (במדבר טו) עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן, וּבְמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ הוּא אוֹמֵר (ויקרא ו) סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד, הֲרֵי הִיא לְךָ כְּמִנְחַת הַתָּמִיד שֶׁהִיא עִשָּׂרוֹן סֹלֶת בָּלוּל בִּרְבִיעִית הַהִין:

וְהֵן בּוֹלְעוֹת זוֹ מִזּוֹ. הַקֹּמֶץ בּוֹלֵעַ מִמִּנְחַת נְסָכִים וּמִמִּנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וְרַבֶּה שַׁמְנָן שֶׁל מְנָחוֹת הַלָּלוּ עַל הַקֹּמֶץ וּמְבַטְּלוֹת לֵיהּ, וְהָוֵי מִנְחָה שֶׁלֹּא הֻקְטַר קֻמְצָהּ וּפְסוּלָה הַנִּקְמֶצֶת. אֲבָל מִנְחַת נְסָכִים כְּשֵׁרָה וְלֹא הָוֵי כְּרַבֶּה שַׁמְנָהּ, כֵּיוָן שֶׁלֹּא מִדַּעַת עֵרְבוּ הַשֶּׁמֶן שֶׁבּוֹלַעְתּוֹ בָּטֵל לְגַבָּהּ וּכְמַאן דְּלֵיתֵיהּ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה:

לא יצק – the order of the meal-offering; at the beginning he places the oil in a utensil and after that places the fine-flour, and after that he returns and pours the oil and stirs it and this is explained in the chapter [seven in Tractate Menahot], "אלו המנחות נקמצות" /These meal-offerings are grabbed” [75a

לא יצק ולא בלל כשר – as for example, he put all of the oil that was in the Log in the first gift which is prior to performing it. But if he was missing its oil, we stated in the first chapter [Tractate Menahot 11a – see Mishnah 3 in Chapter 1] that it is invalid. And in the Gemara in our chapter [18b], it proves that pouring is indispensable (i.e., it invalidates the act by its omission), and it explains [the phrase] “that he didn’t pour,” that a Kohen didn’t pour, but rather a non-Kohen (i.e., literally, “a foreigner”), that from the grabbing of a handful of meal-offering is the command for the priesthood, but pouring and stirring/kneading are appropriate for a foreigner (i.e., non-Kohen), but it teaches, that he didn’t stir, by force it means that he didn’t mix/stir at all, for mixing/stirring definitely is not indispensable and our Mishnah should be read as follows: “if a Kohen did not pour but rather [it was done] by a foreigner, or he didn’t stir/mix at all, it is appropriate/kosher.

לא פתת (didn’t break the meal-offering into small pieces) – as it is written (Leviticus 2:6): “Break it into bits [and pour oil on it; it is a grain offering].” Even though it is written regarding a meal offering fried on a flat pan alone, the same law applies for all the meal-offerings that are baked first, such as for example, meal-offerings prepared in a flat pan and meal-offerings prepared in a deep pan, fried in a container filled with oil and that which is baked, it is commandmen to crumble all of them and afterwards take a handful of the meal-offering. And in a case wherehe did not crumble other than in order to take a fistful

לא מלח –[he did not salt] the entire meal-offering, but rather [only] that he took a handful of for a meal offering. But whereas, the salting of the handful is indispensable (i.e., it invalidates an act by omission).

לא הניף – in the sinner’s meal-offering and the meal-offering of jealousy (i.e., for a husband suspecting his wife of infidelity) requires waving.

לא הגיש – as it is written (Leviticus 2:8): “[it shall be brought to the priest] who shall take it up to the altar.” For the Kohen brings it to the altar and brings it near/offers it in the southwestern corner [of the altar] opposite the point of the corner (see Tractate Menahot, Chapter 5, Mishnayot 5-6).

פתיתים מרובות – much larger than the expressed law for the meal-offering of an Israelite, doubling one into two [pieces] and two into four [pieces] and divides them (see Talmud Menahot 18b and Tractate Memahot, Chapter 6, Mishnah 4). And it is necessary to inform/teach us about large broken pieces and even though they inforom us that if he did not break them into small pieces, it is kosher/fit. For o might think I would say that there, where is the the law of loaves upon them, but here where there isn’t the law of loaves, and there are no [small] broken pieces, I would say, no, there it comes to teach us that the opposite is true (i.e., that this is not the case).

ולא משחן (see Mishnah Menahot, Chapter 6, Mishnah 3) – the wafters require anointing [with oil], as it is written (Exodus 29:2): “and unleavened wafers spread with oil,” after their baking we anoint them with oil over and over until he depletes all the oil in the LOG (i.e., a LOG equals the amount displaced by six eggs).

במנחת כהנים כשרה – that all of them are burned entirely like it

כמנחת כהן המשיח ובמנחת נסכים פסולה (see Tractate Menahot, Chapter 6, Mishnah 2) – because the mixture of the handful of meal-offering of an Israelite is thick. One LOG of oil er an Issaron of fine flour, and the meal-offering accompanying libations [of wine] and that of the anointed priest, their mixture is soft, three LOGS for an Issaron (= 10 Ephah), as it is written for the meal offering accompanying libations (Numbers 15:4): “[the person who presents a gift to the LORD shall bring as a grain offering:] a tenth of a measure of choice flour with a quarter of a HIN mixed in, and in the meal-offering of the anointed priest, it states (Leviticus 6:13): “a tenth of an ephah of choice flour as a regular grain offering, [half of it in the morning and half of it in the evening].” Behold it is for you like the meal-offering of the daily offering with is an Issaron of fine flour in a quarter-log of a Hin.

והן בולעות זו מזו (each absorbs from the other) – the handful of meal-offering absorbs from the meal-offering accompanying libations and from the meal-offering of the anointed priest, and the oil of these meal-offerings is greater than the handful of the meal-offering and nullifies it, and it is a meal-offering whose handful of meal-offering was not offered as incense and that which was gathered in the handful is disqualified. But the meal-offering accompanying libations is fit/kosher, for there wasn’t like its oil had been increased, since it wasn’t intentionally that the oil was mixed when it absorbs it is nullified regarding it, and it is as if it doesn’t exist. But the Halakha is not according to Rabbi Yehuda.

בפי׳ רעז״ל צריך להגיה והכי מפרש בפ׳ אלו מנחות נקמצות:

לא יצק בגמ׳ מוקי למתני׳ דמכשיר יציקה בזר דלא כר״ש דתניא וכו׳ והקשה תוס׳ ז״ל דהא נמי מתני׳ דלא כר׳ יהודה ור״ש דבמתני׳ תנן לא מלח כשר ובמילתיה דר״ש בברייתא קתני דמליחות בעי כהן ולקמן נמי בברייתא מוכח דמליחה מעכבה לר׳ יהודה ור״ש ואי אפשר לפ׳ מתני׳ לא מלח כהן אלא זר דהא מליחה בראשו של מזבח ואי אפשר זר עולה ע״ג המזבח ע״כ: בפי׳ רעז״ל דמקמיצה ואילך מצות כהונה. אמר המלקט דכתיב ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה לימד על יציקה ובלילה שכשרה בזר ור״ש ס״ל וי״ו דוהביאה מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון דהיינו יציקה מתחתון דהיינו קמיצה:

לא בלל. תוס׳ דפ׳ מצות חליצה דף ק״ד ור״פ הספינה דף פ״א ודר״פ כסוי הדם ודפ׳ בתרא דנדה דף ס״ו ובג׳ ס״פ המנחות:

פתיתין מרובות. כלומר פתיתין גדולות עשה לשתים ולא יותר ומיעט מדינה וקמ״ל דכשרה:

ולא משחן כשרה. כך הגיה ה״ר יהוסף ז״ל:

והן בולעות זו מזו. הקומץ בולע וכו׳ לשון רעז״ל. אמר המלקט זה הוא פי׳ רש״י ז״ל שבכתיבת יד אכן פי׳ רש״י ז״ל שבדפוס בהפך שמנחת נסכים נמי פסולה. ותוספת יום טוב מתוך פירושו מוכח שלא ראה אלא פי׳ רש״י ז״ל שבדפוס. וביד פי״ג דהלכות מעשה הקרבנות סי׳ י׳ י״א ובפי״א דהלכות פסולי המוקדשין בסימן ז׳ ובסימן כ״ח:

לא יצק לא בלל. וכסדר הזה שנוי במשנה ג׳ פ״ו. ולאו דוקא כמו שאפרש שם בס״ד. ועיין לקמן בדבור לא מלח לא הניף וכו׳ ועיין מ״ש במשנה ד׳ פ״י. ומ״ש הר״ב דיציקה מעכבת. פירש״י דהא נאמר יציקה במנחת הסולת ונשנית במנחת מחבת. ואמרינן כ״מ שהחזיר ושנה הכתוב בתורת מנחה אינו אלא לעכב. ע״כ. ומ״ש הר״ב דמקמיצה ואילך מצות כהונה דאמר קרא (ויקרא ב) והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ. גמרא. ומ״ש הר״ב דבלילה ודאי אינה מעכבת. דא״ר זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת כו׳ וכתבו הר״ב במ״ד פי״ב. וכתבו התוספות ואע״ג שהחזיר הכתוב במחבת ומרחשת ומאפה תנור ובנשיאים תריסר זמני לא משתמט קרא דלכתוב בשום דוכתא ובללת בשמן ל׳ צווי ומיהו כיון דכתב רחמנא בילה סברא הוא דנבעי לכל הפחות ראוי לבילה. ע״כ:

לא פתת. [*הגהתי בפירש הר״ב תיבת כדכתיב ואע״פ שדברי הר״ב מפרש״י מועתקים גם שם נ״ל להגיה כן]. ומה שפירש הר״ב אם לא פתת אלא כדי קמיצה כשר. וכ״פ רש״י ומשמע בכדי קמיצה מיהו מעכבי ולא ידענא אמאי דהא לא שינה עליו הכתוב ורש״י מסיים כדאמרינן באלו מנחות. ע״כ. ודקדקתי באותו הפרק ולא מצאתי דבר. ועוד דלקמן גבי או שפתתן פתים מרובין עבדינן צריכותא בגמרא וכדכתב הר״ב. ואי איתא דלא פתת. היינו השיריים. מאי קושיא דודאי צריכה וצריכה דלא פתת בשירים ופתיתין מרובות מכדי הקומץ. וגם הרמב״ם לא פירש מידי בלא פתת. ש״מ כמשמעו דלא פתת כלל. וכן לא כתב בחבורו פי״ג מה׳ מה״ק דפתיתה בכדי קמיצה מעכבא:

לא מלח. פירש הר״ב כל המנחה כלה. אלא הקומץ דאלו מליחת הקומץ מעכבת היא כדתניא דף כ׳ יכול תהא מנחה כולה טעונה מלח. ת״ל קרבן דכתיב (ויקרא ב) וכל קרבן מנחתך במלח תמלח. קרבן טעון מלח. ואין מנחה כולה טעונה מלח. ומדכתיב ביה ברית. שנאמר (במדבר י״ח) ברית מלח עולם היא אמרינן בגמרא דכמאן דשנה ביה קרא דמיא. דעל כל קרבנך תקריב מלח. מצריך ליה בברייתא. ואין להאריך בזה:

לא מלח לא הניף כו׳. לא דקדק בסדר דתנופה קודמת למליחה. כדתניא והניף והגיש וקמץ ומלח והקטיר. תוספות. ועמ״ש בריש מתניתין. ומ״ש במ״ד פ״י:

[*לא הגיש. כתב הר״ב בקרן כו׳. עיין במ״ה פ״ה]:

נתערב קומצה בקומץ חברתה כו׳. כשירה. לרבנן דעולין אין מבטלין זה את זה. ולר״י דמין במינו לא בטל כמ״ש במ״ו פ״ח דזבחים:

וזו בלילתן רכה. פירש הר״ב מנחת נסכים ושל כהן משיח כו׳. כדכתיב במנחת נסכים. עשרון בלול ברביעית ההין שמן. והוא לכבש. וזה נזכר ראשונה בכתוב. ועוד כתוב נסכי איל שני עשרונים בשלישית ההין שהן ד׳ לוגין. ונסכי פר ועגל ג׳ עשרונים בחצי ההין. שהוא ו׳ לוגין. והיינו דהרמב״ם פי׳. דאם נתערב מנחת כ״ג. עם מנחת נסכים נמי דינא הכי. ור״ל מנחת נסכי איל פר ועגל. ומפירושו משמע עוד דנסכי כבש נמי. שפירש דמנחת כ״ג בעי ג׳ לוגין. יותר על השמן שנתבשלה בו. אבל לא מצאתי כך בחבורו פי״ג מהל׳ [מעשה] הקרבנות:

והן בולעות זו מזו. פירש הר״ב הקומץ בולע ממנחת נסכים וכו׳ ורבה שמנן [של מנחות] הללו על הקומץ ומבטלות ליה. דמשום ריבה שמנה דמ״ג פ״ק לא מיפסלא כדכתיבנא התם דשיטת הר״ב דלא הוה ריבה אלא בלוג. והכא אע״ג דבלע. מ״מ ודאי דנשאר ג״כ בשל נסכים. ועוד דקומץ לא בלע לוג. ולא אמרינן דהא דבעינן ריבה לוג. היינו לכל עשרון. אבל לקומץ סגי בלפי ערך. אלא לעולם לא מיפסלא משום ריבה שמנה אלא בלוג דוקא. והלכך ליכא למיפסל הכא. אלא מטעם ביטול. והיינו דבגמרא פרכינן. וכי בלעו זו מזו מאי הוי מין במינו הוא. אמר רבא קסבר ר״י כל שהוא מין במינו. ודבר אחר. סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. ואי טעמא דפסולה משום פסול דריבה שמנה הוא. מאי קושיא דמין במינו הוא. ולפיכך לא הבינותי דברי רש״י ותוספות שפירשו במשנתנו דטעמא [דפסולה] משום פסלות דריבה שמנה הוא. והרי בין להמקשן ובין להתרצן. לא הוי טעמא משום הכי. ומ״ש הר״ב אבל מנחת נסכים כשרה ולא הוי כרבה שמנה כיון דשלא מדעת ערבו השמן שבולעתו בטל לגבה. הא מלתא ודאי צריכה רבה דהא כיון דמשום בטול נגעו בה ומפרש הר״ב שהשמן מבטל הסולת היכי שייך הכא למימר דשמן של הקומץ אף אם יבלע כולו במנחת נסכים שיבטלנו. ואמאי תלי לה בכיון דשלא מדעת עירבו. (ועוד) אפילו ערבו מדעת נמי הא אמרינן דלא פסלינן אלא בריבה לוג. וכי תימא דשיטת הר״ב כרש״י דריבה שמנה אפי׳ בכל שהוא. ודמפרש פסלות דקומץ משום דמתבטל. היינו טעמא דלא שייך פסול ריבה שמנה. אלא כשהוא מדעת. ובהא פליג ארש״י ומש״ה בקומץ שיכול השמן דנסכים לבטל הסולת מש״ה מפסל אבל דנסכים איפכא הוה דשמן מתבטל במיעוטו וריבה שמנה לא הוה אלא כשהוא מדעת. דאפ״ה לא ניחא להר״ב דמאי ריבה שמנה שייך הכא במנחת נסכים. דודאי דאע״ג דבולעות זו מזו ושמן שבזו נבלע בזו. מ״מ ודאי דעבה בלע טפי מן הרכה. ממה שיבלע הרכה מן העבה. וכן פירשו רש״י ותוספות דמנחת נסכים חסר שמנה וכתבו דאה״נ דפסולה והא דקתני פסולה ולא קתני פסולות משום דכולה מתניתין בלישנא דחדא מנחה איירי ורישא נמי הכי תנן נתערב קומצה בקומץ חברתה [וכו׳] כשרה. וה״ל למתני כשרות. וסיימו התוספות בששתיהן בלילתן עבה או רכה אע״פ שבולעות זו מזו לא חשיב לא ריבה שמנה ולא חיסר שמנה ולא מפסלה ע״כ. וכתבו עוד התוספות דבגמרא מין בשאינו מינו חשיב ליה משום דאמרינן סלק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו שהסולת של הקומץ רבה [עליו] השמן של מנחת נסכים ומבטלו ותימא דמהאי טעמא נמי לפסול לר״י נתערב קומצה בקומץ חברתה וזה הוא תימה לומר דמשום דבלילתן שוה אין זו בולעת מזו. ועוד תמהו תמיהות אחרות מהסוגיא דאמתניתין דלקמן דמשנינן בדר׳ זירא שאכתוב שם ואין להאריך בזה. ומיהו נראה ליישב דברי הר״ב כדאמרן דס״ל כשיטת רש״י בריבה שמנה דאפילו בכ״ש אלא דפליג עליה וס״ל דוקא כשערבו מדעת והא דקשיא לן בגוה מאי ריבה שמנה איכא בנסכים אדרבא הא חסר שמנה דהעבה בלעה טפי ל״ק כיון דהסולת דהקומץ מתבטל נמצא שכל השמן בין דנסכים בין דקומץ הוא קיים עם סולת הנסכים. דסלת דקומץ ליתא שמתבטל. ולפיכך הוה ריבה שמנה בנסכים [*וזו הסברא דהנתבטל כמאן דליתא תמצא ג״כ בפירש״י ד׳ כ״ג ע״ב] וע׳ במ״ד פ״ט ובמשנה ד׳ פי״ב:

{ה} דְּהָא נֶאֱמַר יְצִיקָה בְּמִנְחַת הַסֹּלֶת וְנִשְׁנֵית בְּמִנְחַת מַחֲבַת, וְאָמְרִינַן כָּל מָקוֹם שֶׁהֶחֱזִיר וְשָׁנָה הַכָּתוּב בְּתוֹרַת מִנְחָה אֵינוֹ אֶלָּא לְעַכֵּב. רַשִׁ״י:

{ו} דְּאָמַר קְרָא וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ. גְּמָרָא:

{ז} דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא, כָּל הָרָאוּי לְבִילָה אֵין בִּילָה מְעַכַּבְתּוֹ כוּ׳. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

{ח} וּמַשְׁמַע בִּכְדֵי קְמִיצָה מִיהוּ מְעַכְּבֵי. וְלֹא יָדַעְנָא אַמַּאי, דְּהָא לֹא שָׁנָה עָלָיו הַכָּתוּב. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

{ט} כִּדְיָלֵיף לֵיהּ בַּגְּמָרָא מִקְּרָא:

{י} נִתְעָרֵב כוּ׳ כְּשֵׁרָה. לְרַבָּנָן, דְּעוֹלִין אֵין מְבַטְּלִין זֶה אֶת זֶה. וּלְרַבִּי יְהוּדָה, דְּמִין בְּמִינוֹ לֹא בָּטֵל:

{יא} וְהוּא לַכֶּבֶשׂ. וְזֶה נִזְכָּר רִאשׁוֹנָה בַּכָּתוּב. וְעוֹד כְּתִיב נִסְכֵּי אַיִל שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים בִּשְׁלִישִׁית הַהִין שֶׁהֵן אַרְבָּעָה לֻגִּין. וְנִסְכֵּי פַּר וְעֵגֶל שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים בַּחֲצִי הַהִין שֶׁהוּא שִׁשָּׁה לֻגִּין. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

{יב} דְּמִשּׁוּם רִבָּה שַׁמְנָהּ דְּמִשְׁנָה ג׳ פֶּרֶק קַמָּא לֹא מִפַּסְּלָא, כְּדִכְתִיבְנָא הָתָם דְּשִׁיטַת הָרַ״ב דְּלֹא הֲווּ אֶלָּא בְּלֹג. וְהָכָא אַף עַל גַּב דְּבָלַע, מִכָּל מָקוֹם וַדַּאי דְּנִשְׁאַר גַּם כֵּן בְּשֶׁל נְסָכִים. וְעוֹד דְּקֹמֶץ לֹא בָּלַע לֹג כוּ׳. וְהִלְכָּךְ לֵיכָּא לְמִפְסַל הָכָא אֶלָּא מִטַּעַם בִּטּוּל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

{יג} צָרִיךְ עִיּוּן דְּהָא כֵּיוָן דְּמִשּׁוּם בִּטּוּל נָגְעוּ בָּהּ וּמְפָרֵשׁ הָרַ״ב שֶׁהַשֶּׁמֶן מְבַטֵּל הַסֹּלֶת, הֵיכִי שַׁיָּךְ הָכָא לְמֵימַר דְּשֶׁמֶן שֶׁל הַקֹּמֶץ אַף אִם יִבָּלַע כֻּלּוֹ בְּמִנְחַת נְסָכִים שֶׁיְּבַטְּלֶנּוּ, וְאִם כֵּן אֲפִלּוּ עֵרְבוּ מִדַּעַת נַמִּי, דְּהָא אָמְרִינַן דְּלֹא פָּסְלִינַן אֶלָּא בְּרִבָּה לֹג. וּלְהָכִי נַמִּי פֵּרְשׁוּ רַשִׁ״י וְתוֹסָפוֹת, דְּמִנְחַת נְסָכִים הָוֵי חָסֵר שַׁמְנָהּ, וְכָתְבוּ דְּאִין הָכִי נַמִּי דִּפְסוּלָה. וּמִיהוּ יֵשׁ לוֹמַר דְּדַעַת הָרַ״ב כְּרַשִׁ״י דְּרַבֶּה שַׁמְנָהּ, בְּכָל שֶׁהוּא. וְהָא דְּלֹא מְפָרֵשׁ פַּסְלוּת דְּקֹמֶץ מִשּׁוּם רַבֶּה שַׁמְנָהּ, הַיְנוּ טַעֲמָא מִשּׁוּם דְּאֵינוֹ פָּסוּל אֶלָּא מִדַּעַת. וּדְקַשְׁיָא לָן מַאי רִבּוּי שַׁיָּךְ בַּנְּסָכִים, לֹא קַשְׁיָא, דְּכֵיוָן דְּהַקֹּמֶץ מִתְבַּטֵּל, הֲוָה סָלְתּוֹ כְּמַאן דְּלֵיתָא, וְכָל הַשֶּׁמֶן דְּקֹמֶץ וְדִנְסָכִים קַיָּם עִם סֹלֶת הַנְּסָכִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

ו) לא יצק
או או קתני כולה מתניתין. וכך הוא סדר הבאת המנחה. מביא עשרון סולת ולוג שמן. ונותן תחלה מעט משמן בכלי חול והסולת עליו. ואח״כ חוזר ויוצק מעט מהלוג שמן על הסולת ובולל הכל יחד [ולתוספות חולין (דל״ו ד״ה צריך. וזבחים דפ״ח ד״ה מדות). צריך שיהיה הבלילה בכלי שרת]. ואחר שבלל נותנה בכלי שרת. ויוצק עליה השמן הנשאר עוד מהלוג. ונותן עליה קומץ לבונה. ומביא להכהן. והכהן מביאה לזוית דרומית מערבית של מזבח. ומגיש הכלי שבה המנחה לחודו של אותו זוית. ואח״כ מלקט כל גרגרי הלבונה שבמנחה לצד אחד. כדי שלא יתערב גרגיר ממנה בהמנחה. ואח״כ קומץ. ונותן הקומץ לכלי שרת אחר. ומלקט כל הלבונה מהשיריים ונותנו על הקומץ. ומעלהו למזבח ומולחו ומקטירו והשירים נאכלין. זהו במנחת סולת. אבל במנחת מחבת או מרחשת אחר שבלל כנ״ל לשה בפושרין ואופה במחבת או במרחשת כפי שנדר. (עם מעט מהשמן הנותר מהלוג). ולאחר שנאפו פותתן לפתיתין כזיתים. ויוצק על הפתיתין שמן הנשאר מהלוג. ונותן אח״כ כל הפתיתין לכלי שרת והקומץ לבונה עליה. ומביא הכל אל הכהן. והכהן עושה בה כבמנחת סולת כנ״ל. והשיריים נאכלין. וכ״כ במנחת מאפה תנור. אם נדר חלות. אז מביא עשרון סולת ולוג שמן כנ״ל. אבל אין בהן מתן שמן בכלי תחלה. אלא בולל הסולת מיד עם כל הלוג שמן. ולש בפושרין ואופה בתנור במקדש. ופותת כנ״ל. ונותן אח״כ הפתיתין לכלי שרת. [ונותן לבונתה] ומגיש וקומץ כנ״ל. ואם רקיקין נדר. אז לש מיד הסולת בפושרין לבד ועושה הרקיקין ואופה אותן. ולאחר האפייה לוקח לוג שמן ומושח הרקיקין. לרמב״ם [פי״ב מקרבנות ה״ה] מושחן עד שיבלע בהן כל הלוג שמן. ולרכ״מ [שם] מושחן בהשמן רק כמין כי יוונית. ומחלק שאר השמן לכהנים. ואח״כ פותת הרקיקין [ונותן לכלי שרת ולבונתה עליה] ומגיש וקומץ כלעיל. וכל מנחה שצריכה פתיתה. עושה מכל עשרון י׳ חלות. ובכל א׳ מחמשה מיני מנחה הנ״ל. מקטיר עם הקומץ גם קומץ לבונה כלעיל [רמב״ם פי״ג מקרבנות. ורמל״מ שם ה״ה]. ולא יצק דקאמר כאן. ר״ל לא יצק כהן אלא ישראל. דבין היציקה שנותן שמן תחלה בכלי. או היציקה שאח״כ על הסולת או הפתיתין. הכל כשר בישראל אפילו לכתחילה. אבל אם לא יצק כלל. פסול. דיציקת שמן במנחה מעכב:

ז) לא בלל
אפילו לא בלל כלל כשר:

ח) לא פתת
ר״ל אם בכל המנחות שצריכות פתיתה לא פתת כלל. רק כשקמץ לקח חתיכה עבה כשיעור קומץ [ולרש״י ור״ב עכ״פ הקמיצה בעצמה צריכה פתיתה]:

ט) לא מלח
ר״ל לא מלח כהן אלא זר.:

י) לא הניף
מנחת עומר ומנחת סוטה. שצריכים תנופה קודם הגשה:

יא) לא הגיש
כל מנחה קודם שיקמיצנה מגישה לחוד קרן דרומית מערבית של מזבח. כנ״ל. [ונ״ל דהתנא נקט הכל כסדר. דאף דהיציקה היא אחר הבלילה בכל המנחות [כמנחות דע״ד]. אפ״ה נקטה תחלה. משום דיציקה נזכרה בהדיא במנחת סולת. ומנחת סולת כתיבא בקרא תחילה. משא״כ בלילה לא נזכרה בהדיא בקרא רק במנחת מאפה. והיא כתובה בתורה אחר מנחת סולת. ואחר בלילה. נקט התנא פתיתה שנזכרה בתורה במנחת מחבת שכתובה אחר מנחת מאפה. שבה נזכר בלילה. ואחר הפתיתה נקט התנא לא מלח. משום דדין מליחה לכל הקרבנות נזכרה בתורה בסוף כל העניין [בויקרא ב׳]. ואחר לא מלח נקט תנופה והגשה. דאע״ג דהגשה נעשה בכל מנחה קודם שיקמוץ וימלחנה. ותו הרי גם בתורה [שם] נזכר הגשה במרחשת קודם למליחה שלא נזכר עד לבסוף כל העניין. אפ״ה נקט התנא אלה הד׳ יחד. יציקה. בלילה. פתיתה. מליחה. דכולן כשרין לכתחילה בזר (כמ״ש זבחים פי״ד סי׳ כ״ט). והדר נקט תנופה והגשה דרק בדיעבד כשרין בזר [עי׳ שם]. מיהו נקט תנופה קודם הגשה. משום שכך סדר עשייתן בעומר ובסוטה. מניף ואח״כ מגיש. וברוך המאיר עיני המחכים לו]:

יב) או שפתתן פתים מרובות
דצריך שיהיה הפתיתין כזיתים. ואם פתתן כפתיתין מרובות. בין שמרובות במנין ע״י שהקטינם. בין שמרובות בשיעור גם יותר מכזית. או לא וכו׳:

יג) ולא משחן
ר״ל שלא משח רקיקין הטעונות משיחה כמ״ש לעיל סי׳ ו׳ דבחסר שמנה לגמרי. פסול:

יד) נתערב קומצה בקומץ חברתה
כשרה לרבנן מדאין עולין מבטלין זה את זה. [כזבחים פ״ח מ״ו]. ולר״י ג״כ כשרה משום דמין במינו לא בטל. או שנתערב הקומץ ממנחת נדבה במנחת וכו׳:

טו) במנחת כהנים
שכולה כליל כהקומץ. או שנתערב הקומץ במנחת וכו׳:

טז) במנחת כהן המשיח
חביתי כה״ג שמקריבין משלו בכל יום. והן ג״כ כליל. או שנתערב הקומץ במנחת וכו׳:

יז) במנחת נסכין
המנחה שמקריבין עם הקרבנות [כלקמן פ״ט מ״ו]. והיא ג״כ כולה כליל:

יח) כשרה
נ״ל דר״ל התערובת כשרה להקריב. דת״ק ס״ל דשתיהן כשרות:

יט) פסולה
פסולה התערובות:

כ) שזו בלילתה עבה
קומץ של מנחת נדבה עבה. שנעשית מלוג א׳ שמן לעשרון סולת:

כא) וזו בלילתה רכה
מנחת כהן משיח ומנחת נסכים היא רכה. דמנחת כהן משיח נעשית מעשרון סולת וג׳ לוגין שמן. וכ״כ מנחת נסכים עשרון סולת וג׳ לוגין לכבש. וב׳ עשרונים בד׳ לוגין לאיל. וג׳ עשרונים בו׳ לוגין לפר:

כב) והן בולעות זו מזו
ר״ל הקומץ העב בולע ממנחה הרכה. ואף דלא מפסל הקומץ משום דריבה שמנה. דהרי ריבה שמנה אינו פוסל רק כשהוסיף לוג [כפ״א סי׳ ל״א]. והכא הקומץ שהוא כשיעור ב׳ זיתים. אי אפשר שיבלע לוג שהוא כשיעור (ב׳) [ו׳] ביצים. עכ״פ נתבטל הקומץ בשמן של המנחה הרכה. והו״ל כאילו לא הקטיר הקומץ כלל. ונפסלה עי״ז המנחה. ואף דלר״י מין במינו לא בטל. עכ״פ הכא דנתערב סולת ושמן בהדי סולת ושמן. הו״ל תערובות כל חד וחד כאילו נתערב עם מינו ואינו מינו. ובכה״ג ס״ל לר״י דסליק את מינו כמי שאינו. ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. והמנחת נסכים נמי פסולה. משום דקומץ העב בלע ממנה ומיעט שמנה:

א) כך נ״ל. והר״ב פי׳ לא מלח המנחה כולה. דמשמע מדבריו דלכתחילה צריכה המנחה כולה מליחה. ותמיהני היכן מצינו זה. ואדרבה משמע בש״ס דא״צ כלל. דאמרינן (מנחות ד״כ ע״א). לפי הס״ד דס״ל מליחה לא מעכב. ורצה הש״ס להוכיח כן ממתניתין דקתני לא מלח כשר. ומקשי אביי. אימא לא מלח כהן אלא זר. ומתרץ רבי יוסף. וכי ס״ד שזר קרב אצל המזבח. ואי כדברי הר״ב מאי מתרץ רבי יוסף. הרי אכתי מצינן למימר דלא מלח דמתניתין היינו שלא מלח כל המנחה. ולעולם מליחת קומץ מעכב. אלא ע״כ דאי במליחת כולה. א״כ לא שייך לישנא דלא מלח. דהרי אפילו לכתחילה א״צ למלחה. וא״כ למאי דקיי״ל כמסקנא דמליחה מעכבא. וודאי צריך לומר כאביי דלא מלח דמתניתין. היינו לא מלח כהן אלא זר. ואי משום קו׳ דרב יוסף. אינה קו׳ כל כך. רק דדחיקא ליה לאוקמי למתניתין בכה״ג שקרב הזר למזבח ומלחה. דמדאין מורגל כך הו״ל למתני זר שקרב ומלח. מיהו למסקנא ע״כ לא עדיפא מתניתין מקרא. דאמרינן בכה״ג שבקי׳ לקרא דאיהו דחיק ומוקים אנפשיה [כפסחים דנ״ט ב׳. וקדושין דס״ח א׳]. ה״נ מדהלכתא מליחה מעכבה אצטרכינן לדחוקי נפשן דלא מלח דמתניתין. היינו שלא מלח כהן אלא זר. שקרב להמזבח ומלח הקומץ. וגם מתוס׳ משמע דלא כר״ב. אלא לא מלח דמתניתין אקומץ קאי. דהרי כתבו (די״ח א׳ ד״ה לא מלח) דהמתניתין לא דקדקה בהסדר. דהרי התנופה קודמת למליחה. עכ״ל. והא תינח אי לא מלח אקומץ קאי. אבל אי לא מלח על המנחה כולה קאי. שפיר נקט כסדר. מליחה קודם לתנופה:

המשנה מניחה שיש רשימת עבודות שיש לבצע במנחות, ועוסקת בשאלה מה הדין אם חלק מהעבודות לא בוצע.

לפי כתב-יד קופמן

לא יצק לא בלל לא פתת לא מלח לא הניף לא היגיש או שפיתתן פיתים מרובות ולא משחן כשירה – המשנה פוסקת שכל העבודות הללו אינן חובה, אבל סדר העבודה הוא יציקת שמן על הבליל לכלי שרת (ואז המנחה מתקדשת – להלן), אחר כך פתיתת המנחה, דהיינו לישה ועשיית גושים, הנפה והגשה למזבח. כל העבודות הללו מתבצעות כבר בכלי שרת, שכן לא נאמר שבשלב כלשהו באמצע יוצקים את הבליל לכלי שרת. כמו כן: ״כיצד סדר מנחות? 1. היה מביאין מתוך ביתו בכלי כסף ובכלי זהב, נותנה בתוך כלי שרת ומקדשה בתוך כלי שרת, ונותן שמנה ולבונה עליה, נכנס ומגישה בקרן מזרחית דרומית לדרומה של קרן, מניחה במזבח ודיו. 2. ומסלק את לבונתה מצד אחד, וקומץ ממקום השמן ונותנו בתוך כלי שרת, ומקדשו בתוך כלי שרת, ומלקט את הלבונה ונותנה על גביו, ומעלה אותו על גבי המזבח, ומולחו ונותנו על גבי המזבח. 3. האישים והשריים נותנין לכהנים״ (תוספתא מנחות פ״א הט״ז, עמ׳ 513). בתוספתא שלושה שלבים:

1. הכנת המנחה והנחתה על המזבח (זו ההגשה שבמשנה);

2. הכנת הקומץ;

3. האכילה.

המשנה מתמקדת בשלב הראשון. נתינת השמן והלבונה מכונה במשנה ״יצק״. ״יצק״, ״בלל״ ו״פתת״ הם מונחים מקראיים, לעומת ״נתינת שמן״ שהוא מונח מימי חז״ל, אך לאו דווקא מונח מקצועי מתחום המקדש.

היציקה והבלילה נזכרת כדרך העבודה הרגילה בכל המנחות השונות. כך, למשל, במנחת העומר נאמר: ״בא לו לעישרון ונתן שמנו, ולבונתו, יצק, ובלל, הניף, והיגיש, וקמץ, והקטיר, והשאר נאכל לכהנים״ (להלן פ״י מ״ד). ברוח ההלכה שבמשנתנו שונה גם התוספתא: ״כל המנחות שהונפו ולא הוגשו, הוגשו ולא הונפו, יצק ולא בלל, בלל ולא יצק, פתת ולא מלח, מלח ולא פתת כשרה. לפיכך אם חישב עליה חוץ למקומו פסול, ואין בו כרת. חוץ לזמנו, פיגול וחייבין עליו כרת... זה הכלל אין המנחות נפסלות אלא בארבעה דברים: בקמיצה, ובהילוך, ובמתן כלי, ובהקטרה. מוסיף עליהן מנחת חוטא ומנחת קנאות שקמצן שלא לשמן הרי אלו פסולין, לפכך אם חשב עליה בין חוץ לזמנו ובין חוץ למקומו אין בו משום פגול״ (פ״ה הי״ח, עמ׳ 519-518). בשחיטה לא נחשב ההילוך, כלומר ההבאה למזבח, לעבודה (זאת לדעת רבי שמעון, משנה, זבחים פ״א מ״ד), ואילו כאן ההילוך הוא מעבודות החובה. ההשוואה בין הזבח למנחה מאלפת:

עבודות החובה בזבחים ובמנחות

ההלכה במשנתנו קשה. הרי היציקה והבלילה נזכרות במפורש:

ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה׳ סלת יהיה קרבנו ויצק עליה שמן ונתן עליה לבנה (ויקרא ב א);

ואם מנחה על המחבת קרבנך סלת בלולה בשמן מצה תהיה (ויקרא ב ה);

פתות אתה פתים ויצקת עליה שמן מנחה הוא (ויקרא ב ו).

כיצד זה הופכות עבודות אלו לעבודות רשות בלבד? אשר להנפה ולהגשה: במנחת סוטה סדר העבודה הוא ״הניף והגיש קמץ והקטיר״ (משנה סוטה פ״ג מ״ב). בכל העבודות מדובר על עבודת הכוהן, אך ההנפה נעשית עם הסוטה, ובתלמודים מתנהלים דיונים כיצד זה האישה (הסוטה והנזירה) מניפה. אבל בדרך כלל ברור שההנפה משותפת לכוהן ולמביא הקרבן: ״כיצד מניף? שלמי יחיד היה מפריש מהן שתי כליות, ויותרת הכבד, ואליה מן הכבש, חזה ושוק, ומוסיף עליהן הזרוע ותרומת הלחם, ונותן לידי בעלים, וכהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומוליך ומביא ומעלה ומוריד, וכך היתה תנופתן״ (תוספתא מנחות פ״ז הי״ז, עמ׳ 523).

נראה, אפוא, שמחילים על מנחת סוטה את הדינים הרגילים של מנחה, אם כי לכל מנחה דינים משלה. המשנה אומרת שיש מנחות שטעונות הנפה והגשה, ויש שטעונות הנפה, ויש טעונות רק הגשה, ויש שאינן טעונות אלו ואלו (משנה להלן פ״ה מ״ה). משנה אחרת מונה את המנחות הטעונות קמיצה (מנחות פ״ו מ״א), וביניהן מנחת הסוטה.

על רקע כל זה קשה להבין כיצד המשנה מתייחסת בשוויון נפש לאפשרות שחלק מעבודות החובה לא נעשו. הבבלי שואל את השאלה ועונה שבוודאי נעשתה העבודה, אבל ב״זר״, כלומר אדם שאיננו כוהן עשה זאת: ״מאי לא יצק? אילימא לא יצק כלל, עיכובא כתב בה! אלא, לא יצק כהן אלא זר. אי הכי, לא בלל נמי? לא בלל כהן אלא זר״ (יח ע״א), ובהמשך הסוגיה רב נחמן משחזר את עמדתו של רבי שמעון שלדעתו יציקה ובלילה הן בכוהן בלבד. בשאלת היציקה והבלילה בזר נעסוק להלן. בשלב זה עלינו לקבוע ששאלת הבבלי מוצדקת, והמשנה קשה, אבל התשובה קשה הימנה. לפי התוספתא שציטטנו וההשוואה עם הזבח ברור שמדובר בעבודות החובה במנחה, וכל אלו שבמשנה אינן עבודות חובה. יתר על כן, האם ייתכן שההנפה תהיה ללא כוהן? וההגשה על המזבח בישראל? הרי ישראל מנוע מלהגיע לגג המזבח! גם מסוגיות אחרות עולה שהבבלי הבין בפשטות שבלילה אינה מעכבת (יח ע״ב; קג ע״א ועוד).

ברוב המקורות ברור שמרגע מזיגת העיסה לכלי שרת העבודה היא בכוהנים בלבד, והיא רגע קידוש המנחה¹. המשנה (זבחים פ״א מ״ד) מניחה בפשטות שקבלת דם בזבח היא כזריקה ובכוהן, אך בתוספתא מתברר שיש מחלוקת בדבר: ״דרש רבי עקיבא, מנין לקבלת דם שלא תהא אלא בכהן תמים ובכלי שרת? תלמוד לומר ׳והקריבו בני אהרן את הדם אליו׳, יכול זו זריקה? כשהוא אומר ׳וזרקו׳ זו זריקה האמורה, הא אינו אומר כן ׳והקריבו׳, אלא זו קבלה. מקיש קבלה לזריקה, מה זריקה בכהן תמים ובכלי שרת, אף בהולכה קבלה בכהן תמים ובכלי שרת. ולהלן הוא אומר ׳ומשחת אתם לכהנו לו׳, מה כהן האמור להלן כהן תמים וכלי שרת, אף כהן האמור כאן כהן תמים וכלי שרת. אמר לו רבי טרפון, עקיבא, עד מתי אתה מגבב ומביא עלי? אקפח את בניי אם לא הפרש שמעתי בין קבלה לזריקה, ואתה השויתה קבלה לזריקה. אמר לו, תורשיני לומר לפניך מה שלמדתני? אמר לו אמור. אמר לו, קבלה לא עשה בה מחשבה כמעשה, זריקה עשה בה מחשבה כמעשה. המקבל בחוץ כשר, והזורק בחוץ פסול. קיבלוהו פסלין אין חייבין עליו, זרקוהו פסולין חייבין עליו. אמר לו, העבודה שלא היטיתה ימין ושמאל, אני שמעתי ולא היה לי לפרש ואתה דורש ומסכים להלכה, הא כל הפורש ממך כפורש מחייו״ (תוספתא זבחים פ״א ה״ח, עמ׳ 480; ספרא, ויקרא דבורא דנדבה, פרשה ד ה״ד, ו ע״ב; בבלי, יג ע״א). רבי עקיבא פותח בכך שקבלה כזריקה. רבי טרפון טוען שיש הבדל בין השתיים, ושניהם מסכימים שקבלה כזריקה לעניין הצורך בכוהן כשר, אבל לעניין מחשבה דיניהן שונים: אם קיבלה שלא לשמה הרי זה כמעשה עוון, ואם זרק שלא לשמה אין זה כמעשה עוון².

אגב אורחא אנו לומדים שרבי טרפון הכיר פרט כלשהו ממסורת קדומה, אך לא הייתה לו מסורת חיה כיצד להבין את המשפט ״הפרש יש בין קבלה לזריקה״. שני התנאים מפרשים את המשפט לפי מיטב שיקוליהם, ורבי טרפון מקבל את ההסבר של רבי עקיבא. לפנינו שילוב מעניין של מסורת קדומה ופרשנות מאוחרת.

אם כן, קיימת מחלוקת האם הליכה היא חלק מסדרי ההקרבה, וכן מחלוקת האם כל דיני ההקרבה (כולל פסול בשל מחשבה) חלים על קבלה. אבל שחיטה וזריקה הן מעשי הקרבן העיקריים, וחלים עליהן כל הדינים.

קבלת הדם היא בכלי שרת, וכאמור בכלי שרת משתמש רק הכוהן. מתוך ההשוואה עם הזבח הרי גם היציקה והבלילה הן בכלי שרת ובכוהן, ורק בהנפה משתתף גם ישראל. עם זאת, אין אנו יכולים אלא לקבל את עדות המשנה והתוספתא המקבילה שעבודות אלו לא נחשבו לחובה.

הבבלי מעביר את השאלה לשאלת העבודה בזר, משום שהוא מעוניין בעמדה שיציקה ובלילה ואף הנפה והגשה לא היו (אינם) מונופול כוהני. הבבלי משחזר את עמדת רבי שמעון, אבל אין בסוגיה עדות ברורה לה אלא זו מסקנה של רב נחמן. אבל מקור הדעה בספרא: ״ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה מלמד שיציקה ובלילה כשרים לכל אדם״ (ויקרא דבורא דנדבה, פרק י ה״י, י ע״א; בבלי, פסחים לז ע״א), ובברייתא בבבלי למשנתנו: ״דכתיב: ׳ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה׳, והדר ׳והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ׳, מקמיצה ואילך מצות כהונה. לימד על יציקה ובלילה שכשרין בזר. ומדכהונה לא בעיא, פנים נמי לא בעיא; ורבי יוחנן אמר פסולה, כיון דעשייתה בכלי הוא, נהי דכהונה לא בעיא, פנים מיהת בעיא. תניא כוותיה דרבי יוחנן: בללה זר – כשרה, חוץ לחומת העזרה – פסולה״ (ט ע״א).

העמדה שהיציקה והבלילה כשרות בזר הן כמו העמדה ששחיטה כשרה בזר. המשנה (זבחים פ״ג מ״א) קבעה במפורש ששחיטה כשרה בזר וטמא, ובלבד שלא ייגע הטמא בבשר הקרבן. משנתנו מעוררת סדרת שאלות. לכאורה השחיטה היא עבודה מובהקת של הכוהנים. בתנ״ך לא נקבע במפורש מי שוחט, בניגוד לזריקה שהיא תמיד קשורה לכוהן (ראו פירושנו לעיל פ״ב מ״א). לעומת זאת, בדברי הימים נאמר: ״וישחטו הבקר ויקבלו הכהנים את הדם ויזרקו המזבחה. וישחטו האלים ויזרקו הדם המזבחה וישחטו הכבשים ויזרקו הדם המזבחה. ויגישו את שעירי החטאת לפני המלך והקהל ויסמכו ידיהם עליהם. וישחטום הכהנים ויחטאו את דמם המזבחה לכפר על כל ישראל כי לכל ישראל אמר המלך העולה והחטאת״ (דברי הימים ב כט כב-כד). בפסוק הראשון נאמר שהכוהנים קיבלו את הדם וזרקו, ואילו בפסוק האחרון נאמר שהכוהנים שחטו. כמו כן: ״וישחטו הפסח ויזרקו הכהנים מידם והלוים מפשיטים״ (דברי הימים ב לה יא). גם כאן השחיטה נעשית בידי ישראל. המדובר בקרבן פסח. אמנם לפי ההלכה את כל הקרבנות רשאי לשחוט גם מי שאינו כוהן³, אבל בפועל הייתה השחיטה בידי הכוהנים. בפסח השתנה הדבר. כל אדם רשאי היה לשחוט, ובפועל הגיעו נציגי החבורות למקדש ושחטו את הקרבן בעצמם⁴. זה היה ניצחון גדול של הפרושים. הצדוקים רצו שהעבודות במקדש תהיינה מונופול של הכוהנים: הם יעמדו לפני ה׳ לשרתו, יפעילו את המקדש וינהיגו אותו, ואילו הפרושים שאפו לשתף את כל ישראל בעבודה. העלייה ההמונית לרגל, הסמיכה על הקרבן ושחיטת הפסח הם אפוא ניצחון לדרכם של הפרושים⁵. אין כמעט ביטוי בהיר יותר למעורבות של מביא הקרבן מאשר שחיטתו. עם זאת, גם הפרושים לא ערערו על מעמדם של הכוהנים המעוגן בפסוקי התורה. העבודה שבאה בהמשך השחיטה (זריקת הדם) נעשתה בידי כוהנים. זריקת הדם נחשבה לאקט הדתי הקובע והמרכזי, והיא הייתה בידי הכוהנים. ההכרעה שכל אדם רשאי לשחוט את הפסח התבססה מן הסתם לא רק על דעתם של פרושים ש״שחיטה כשרה בזר״, אלא על כך שפסח כלל אינו קרבן, ואולי הלחץ המעשי סייע לעמדתם של פרושים. ספק אם הכוהנים היו מסוגלים לשחוט כמות כה גדולה של קרבנות בלחץ הזמן הנדרש. כך או כך, חז״ל מציגים את השחיטה העצמית כנתון מקובל, וכן עולה ממקורות חוץ-רבניים⁶. מעניין כיצד פירשו חכמים את הפסוק בדברי הימים ״וישחטו הפסח ויזרקו הכהנים מידם והלוים מפשיטים״ (דברי הימים ב לה יא); לפי פשוטו בני ישראל שחטו והלוויים המשיכו ופשטו את העור. אך חז״ל קיבלו רק את חלקו הראשון של הפסוק והתירו לכל אחד מישראל לשחוט, אך לשיטתם גם את ההפשטה ביצעו ישראלים ולאו דווקא לוויים.

עם זאת, קשה להבין את המשפט המתיר לטמאים לשחוט, הרי טמא אסור לו להיכנס לעזרה. אפשר שהכוונה שהטמא נכנס באיסור, אך שחיטתו כשרה. אך דומה שהניסוח במשנה הוא בעיקרו פולמוסי. אפילו טמא רשאי לשחוט, אלא שאיננו יכול לעשות כן מסיבות טכניות (איסור כניסה), ואם איסור הכניסה בטל (כגון כשכל הציבור טמא) ההיתר גם מעשי. בשאלה זו התחבטו כמובן גם התלמוד ופרשני המשנה והתלמוד. הבבלי מציע, כתשובה לשאלה אחרת במקצת, ששחט עם סכין ארוכה (לב ע״ב)⁠⁷. הרמב״ם, ובעקבותיו רבי עובדיה מברטנורא ופרשנים אחרים, הציעו בעקבות הגמרא שהשוחט עומד מחוץ לעזרה ושוחט בעזרה בעזרת סכין ארוכה. ברם איסור הכניסה הוא מתחום הסורג (כלים פ״א מ״ח), והפתרון בלתי רֵאלי. בעל תוספות יום טוב מצא פתרונות טכניים אחרים, כגון שחיטה דרך הגגות, וברור שאין זו אפשרות מעשית⁸. בעל תוספות יום טוב מעיר שיש הגורסים ״ולא טמא״, או שאינם גורסים כלל את המילה ״ובטמאים״, ברם תירוצי הראשונים מוכיחים שגם הם גרסו מילה זו. ב-מל הנוסח הוא ״ובלבד שלא יהו טמאים״, וכן בכתב יד פרמא. יש אפוא לנוסחה זו בסיס טקסטואלי איתן. דומה שמעתיקים רצו להדגיש ששחיטה אינה דורשת דווקא כוהנים, ואגב גררא, ובלשון הגזמה, קבעו שגם טמאים רשאים לשחוט.

הבבלי (זבחים לב ע״א) דקדק מלשון המשנה שם ששחיטה כשרה רק בדיעבד, שכן כתוב ״כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה״ (פ״ג מ״א), ונשמע מכך שרק בדיעבד היא כשרה. דברי הבבלי משקפים כנראה את הנוהג הרווח והעולה מרוב המקורות שבפועל שחטו הכוהנים, ברם דקדוק הלשון אינו המקור לכך. לעתים המשנה מנוסחת בסגנון ״העושה כך וכך מותר״, או ״כשר״, ולעתים בסגנון ״עושה אדם כך וכך״, וכולם לשונות של לכתחילה⁹.

מכל מקום המשנה פולמוסית, שהרי בפועל שחטו כוהנים, חוץ מקרבן פסח. לדעתנו הוא הדין ביציקה ובבלילה. בפועל היו אלו עבודות כוהניות מובהקות, וחכמים רצו לצמצם את חלקם של הכוהנים במקדש בכל מה שלא נקבע במפורש בתורה. בפועל לא עלה הדבר בידם. המאבק התחולל כנראה כבר בימי הבית, ואז בדרך כלל ניצחו הכוהנים. מאוחר יותר המשיך המאבק ברמה התאורטית בבית המדרש, ושם התנהלה מחלוקת שספק אם הוכרעה. הבבלי מעוניין בהכרעה שיציקה ובלילה כשרות בזר, והחדיר תובנה זו למשנה שכלל לא נגעה בעניין. הוא הדין בעבודות נוספות, ובנספח לשקלים הרחבנו בכך.

אשר להנפה – בכך נעסוק להלן בפירושנו לפ״ה מ״ו.

ניתערב קומצה בקמץ חברתה במינחות כהן ומשיח [ו]מנחת נסכים כשירה – אמנם היציקה והבלילה שונות, אבל מכיוון שאינן חובה מותר לערב מנחות שנבללו בדרך שונה. אפשר גם לפרש שלכל המנחות (חוץ מאלו שתוזכרנה להלן) אותה דרך בלילה, ולכן מותר לערבבן. רבי יהודה אומר מינחת כהן משיח [ו]במנחת נסכים פסולה שזו בלילתה רבה – ברוב עדי הנוסח ״עבה״ [וזו בלילתה עבה] – ברוב עדי הנוסח ״רכה״, והן בולעות זו מזו – לדעת רבי יהודה אם דרכי הבלילה שונות אסור לערבב את המנחות והן נפסלו בערבוב, זאת בניגוד למשנתנו שראתה בבלילה עבודה שאינה חובה. השאלה היא, אפוא, כיצד לפרש את המשנה.

1. המחלוקת מבטאת יחס שונה לבלילה, שרבי יהודה רואה בדרך הבלילה חובה, וקל וחומר שעצם הבלילה חובה. אבל לכל הדעות לכל מנחה סוג בלילה שונה, והמחלוקת היא האם מותר לערבב בלילות שונות.

2. לכל הדעות אין לערבב בלילות שונות, אבל במנחות הנזכרות כל הבלילות זהות, והמחלוקת היא האם קיים הבדל בשיטת הבלילה.

מהתוספתא ברור שאפשרות של עירוב מנחות מותרת לכתחילה: ״נתערב במנחת כהנים ובמנחת כהן משיח ובמנחת נסכים, וכן מנחת כהנים וכן מנחת כהן משיח ומנחת נסכים שנתערבו זו בזו, הרי אלו יקרבו. ולא עוד אלא שני כהנים מביאין את מנחותיהן בכלי אחד ומקריבין אותן לגבי מזבח, מפני שכולו כליל לאישים״ (פ״ד ה״ב, עמ׳ 516). מהתוספתא משמע שדרכי הבלילה שאולי הן שונות אינן חשובות, שכן הכול עולה על המזבח ונשרף באותה דרך.

כמו כן: ״נתערבה במנחת פרים, אלים וכבשים הרי אלו יקרבו. רבי יהודה אומר לא יקרבו מפני שזו בלילתה עבה וזו בלילתה רכה והן בולעות זו מזו. חרב¹⁰ שנתערב בבלול הרי זה יקרב, רבי יהודה אומר לא יקרב מפני שבולע ממנו״ (פ״ד ה״ג-ה״ד, עמ׳ 516). בברייתא זה נימוק נוסף, או נדבך נוסף לנימוק. לא רק שזו תערובת של בלילות שונות, אלא שההבדל גורם לבליעה הדדית, וכך כל מנחה כשלעצמה יוצאת פגומה. כן מסביר הבבלי ומקשר את השאלה שבמשנה לשאלה של עירוב מין בשאינו מינו (כג ע״א). בסוגיה אחרת מתנהל דיון נוסף שיש בו גם מסיפורי המורשת של בית המדרש התנאי: ״שאיל שאילה למעלה מרבי יהודה בר אילעאי: מנין לאומר הרי עלי ששים ואחד – מביא ששים בכלי אחד, ואחד בכלי אחד? פתח רבי יהודה בר אילעאי ראש המדברים בכל מקום, ואמר: שכן מצינו ציבור מביאין ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד, דיו ליחיד שיפחות מן הציבור אחד. אמר לו רבי שמעון: והלא אלו פרים ואילים ואלו כבשים, אלו בלילתן עבה ואלו בלילתן רכה, אלו בלילתן שחרית ואלו בלילתן בין הערבים, ואין נבללין מזה על זה! אמרו לו: אמור אתה. אמר להם: הרי הוא אומר ׳וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה׳, כבר אמרה תורה: הבא מנחה שיכולה להיבלל. אמר לו: בששים נבללין, בששים ואחד אין נבללין? אמר לו: כל מדת חכמים כן הוא, בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קרטוב אינו יכול לטבול; כביצה מטמא טומאת אוכלין, כביצה חסר שומשום אין מטמא טומאת אוכלין; שלשה על שלשה מטמא מדרס, שלשה על שלשה חסר נימא אחת אינו מטמא מדרס. וכי אין נבללין מאי הוי? והא תנן: אם לא בלל – כשר! אמר רבי זירא: כל הראוי לבילה – אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה – בילה מעכבת בו״ (בבלי קג ע״ב). מי שמתנדב מנחה בכמות גדולה מכדי בלילה (61 עשרונים) לדעת רבי יהודה מביא בכלי אחד שישים עשרונים ובכלי אחר עישרון נוסף, ואת כל היציקה מבצע בכלי הראשון, כך שהמנחה השנייה יבשה. רבי שמעון חושש לערב מנחות שונות כיוון שבלילתן שונה (העמדות המיוחסות בגמרא לתנאים הפוכות מאלו שמיוחסות להם בתוספתא). רבי שמעון סבור כנראה שאין להביא מנחה בכמות כזאת כיוון שאי אפשר לבלול אותה, ואתאנו למחלוקת האם בלילה מעכבת. הבבלי פירש שמשנתנו עוסקת בשאלה האם בלילה מעכבת (בניגוד להסבר הבבלי במנחות למשנה), ומדגיש שהקביעה שבלילה היא רק בשישים עשרונים היא קביעה כמותית, ובמידה מסוימת היא כמובן מלאכותית.

מכל מקום למדנו:

1. יש מחלוקת האם בלילה מעכבת.

2. יש מחלוקת האם בלילה (ושאר עבודות) כשרות בזר.

3. יש מחלוקת האם מותר לערב מנחות שונות, ומחלוקת משנית האם איסור העירוב נובע מעצם השונות או מכך שהבלילה שונה.

המונחים ״בלילה רכה״ ו״בלילה עבה״ מבטאים כנראה את כמות השמן היוצרת עיסה נוזלית ושומנית יותר או עיסה יבשה יותר.

1. להלן פי״ב מ״א, וראו פירושנו לה.

2. ״מחשבה״ כאן היא כוונה, ו״מעשה״ הוא זריקה בכלי שאינו כשר או בידי כוהן שאינו כשר, וכן המקרים שבתוספתא זבחים פ״א ה״ז, עמ׳ 480.

3. משנה, חולין פ״א מ״א כפי שהתפרשה בתוספתא שם פ״א ה״א, עמ׳ 500; ירושלמי שבת פ״ב ה״ה, ה ע״ב; בבלי, ברכות לא ע״ב ומקבילות רבות. לאופייה הפולמוסי של משנת חולין ראו הנספח למסכת שקלים.

4. ראו פירושנו לפ״ה מ״ה. כן עולה מוויכוח הלל ובני בתירא, ראו פירושנו לפסחים פ״ו מ״א.

5. על כך ראו בהרחבה במבוא למסכת שקלים.

6. ספראי, עליה לרגל, עמ׳ 181; פילון, על החוקים ב, 185.

7. כיצד אין הטמא לוקה על כניסתו למקדש.

8. ראו עוד מלאכת שלמה על אתר.

9. ראו פירושנו לשבת פכ״ב.

10. ״חרב״ הוא מנחה שטרם יצקו עליה שמן והיא יבשה.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלהכל

(ג) שְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁלֹּא נִקְמְצוּ, וְנִתְעָרְבוּ זוֹ בָזוֹ, אִם יָכוֹל לִקְמֹץ מִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כְּשֵׁרוֹת. וְאִם לָאו, פְּסוּלוֹת. הַקֹּמֶץ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמְצָה, לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר, זוֹ שֶׁנִּקְמְצָה, עָלְתָה לַבְּעָלִים, וְזוֹ שֶׁלֹּא נִקְמְצָה, לֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים. נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בִּשְׁיָרֶיהָ אוֹ בִשְׁיָרֶיהָ שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ, לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר, עָלְתָה לַבְּעָלִים. נִטְמָא הַקֹּמֶץ וְהִקְרִיבוֹ, הַצִּיץ מְרַצֶּה. יָצָא וְהִקְרִיבוֹ, אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה, שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא, וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא.

In the case of two meal offerings from which a handful was not removed and that were intermingled with each other, if the priest can remove a handful from this meal offering by itself and from that meal offering by itself, they are fit meal offerings, but if not, they are unfit, as the handful of each meal offering must be taken from its original source.
In the case of a handful that was intermingled with a meal offering from which a handful was not removed, the priest should not burn the mixture on the altar. And if he burned it, this meal offering from which the handful was taken satisfies the obligation of the owner and that meal offering from which the handful was not taken does not satisfy the obligation of the owner.
If, after it was removed, its handful was intermingled with its remainder or with the remainder of another meal offering, the priest should not burn the mixture on the altar, but if he burned it, it satisfies the obligation of the owner.
If the handful became ritually impure and despite this the priest sacrificed it, the frontplate worn by the High Priest effects acceptance of the meal offering, and the remainder is eaten by the priests. If the handful left its designated area and despite this the priest then sacrificed it, the frontplate does not effect acceptance. The reason is that the frontplate effects acceptance for offerings sacrificed when ritually impure and does not effect acceptance for offerings that leave their designated areas.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל

[ג] שְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁלֹּא נִקְמָצוּ, וְנִתְעָרְבוּ זוֹ בָזוֹ, אִם יָכוֹל לִקְמוֹץ זוֹ בִפְנֵי עַצְמָהּ וְזוֹ בִפְנֵי עַצְמָהּ, כְּשֵׁרוֹת, וְאִם לָאו, פְּסוּלוֹת.

קֹמֶץ שֶׁנִּתְעָרַב בְּמִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמָצָה, לֹא יַקְטִיר.

וְאִם הִקְטִיר, זוֹ שֶׁנִּקְמָצָה עָלָת לַבְּעָלִים, וְזוֹ שֶׁלֹּא נִקְמָצָה, לֹא עָלָת לַבְּעָלִים.^א

נִתְעָרַב קֻמְצָהּ בְּשִׁירֶיהָ, אוֹ בִשְׁיָרֶיהָ שֶׁלַּחֲבֶרְתָּהּ, לֹא יַקְטִיר.

וְאִם הִקְטִיר, עָלָת לַבְּעָלִים.

[ד] נִטַּמָּא הַקֹּמֶץ וְהִקְרִיבוֹ, הַצִּיץ מְרַצֶּה.

יָצָא וְהִקְרִיבוֹ, אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה, שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא וְאֵינוּ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא.

א. בכ״י: וְזֶה

[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ב]

בבלי מנחות כ״ג.

בבלי מנחות כ״ה.

שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו אם יכול כו׳: נטמא הקומץ והקריבו הציץ מרצה יצא כו׳ – כל זה מבואר למי שמבין כל מה שיעדנו והראיה על היות הציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא כבר בארנו אותה בשמיני מזבחים:

אִם יָכוֹל לִקְמֹץ מִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ. שֶׁנָּפְלָה זוֹ בְּצַד זֶה שֶׁל כְּלִי וְזוֹ בְּצַד זֶה וְנִשְׁאַר מֵהֶן כְּדֵי קֹמֶץ שֶׁלֹּא נִתְעָרֵב, כְּשֵׁרוֹת, וְאִם לָאו, פְּסוּלוֹת. דְּאָמַר בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים מִסָּלְתָּהּ וְלֹא מִסֹּלֶת חֲבֶרְתָּהּ:

לֹא יַקְטִיר. וַאֲפִלּוּ כָּל הַמְעֹרֶבֶת, דְּאֵין הַקְטָרָה מִצְוָה אֶלָּא בְּקֹמֶץ, וּמִקֹּמֶץ נַמִּי לֹא קָמֵיץ שְׁנֵי קֳמָצִים דִּלְמָא בְּכָל קֹמֶץ יֵשׁ מִזֶּה שֶׁנִּתְעָרֵב וְלֵיכָּא קֹמֶץ שָׁלֵם מֵחַד מִנְחָה:

וְאִם הִקְטִיר. כָּל הַמְעֹרֶבֶת, הִיא לֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים, דְּהָא לֹא נִקְמְצָה וְאֵין מִנְחַת נְדָבָה נִתֶּרֶת בְּלֹא קְמִיצָה:

נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בִּשְׁיָרֶיהָ. לֹא יַקְטִיר אֶת כֻּלָּהּ, מִשּׁוּם דְּהַשִּׁירַיִם אֲסוּרִים לְהַקְטִיר, דִּכְתִיב (ויקרא ב) לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה׳, כָּל שֶׁמִּמֶּנּוּ לְאִשִּׁים הֲרֵי הוּא בְּבַל תַּקְטִירוּ:

נִטְמָא הַקֹּמֶץ וְהִקְרִיבוֹ, הַצִּיץ מְרַצֶּה. דִּכְתִיב (שמות כח) וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים, אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶלָּא עֲוֹן טֻמְאָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צַד קַל שֶׁהֻתְּרָה מִכְּלָלָהּ בַּצִּבּוּר, דִּכְתִיב בַּתָּמִיד בְּמוֹעֲדוֹ וַאֲפִלּוּ בְּטֻמְאָה:

וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא. וְאַף עַל גַּב דְּיֵשׁ בּוֹ נַמִּי צַד קַל שֶׁהֻתַּר מִכְּלָלוֹ בְּבָמָה, שֶׁנֶּאֱסַר יוֹצֵא בַּמִּשְׁכָּן וְהֻתַּר בַּבָּמָה שֶׁבְּנֹב וְגִבְעוֹן שֶׁלֹּא הָיוּ שָׁם קְלָעִים, אַף עַל פִּי כֵן אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה בְּיוֹצֵא, דִּכְתִיב (שם) לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה׳, עָוֹן דְּלִפְנֵי ה׳ אִין, עָוֹן דְּיוֹצֵא לֹא:

אם יכול לקמצן מזו בפני עצמה וזו בפני עצמה – that this [meal-offering] fell on this side of the utensil and that [meal-offering] fell on the other side [of the utensil] and there remained from them enough in order to grab a handful that did not get mixed/combined, they are acceptable/fit (i.e., literally, “kosher”). But if not, they are disqualified, for it says in the Law of the Kohanim (i.e., Leviticus 2:2): “[And the priest shall scoop out of it a handful] of its choice flour and its oil, ”but not from the fine flour of its neighbor.

לא יקטיר – and even all of that which is mixed, for the burning on the altar is not a Mitzvah other than when grabbing a handful [of meal-offering], and the person who gathers a handful of meal-offering does not grab two handfuls [of meal-offering] for perhaps in each handful of meal-offeringf there is some from this one that became mixed, and there isn’t a complete handful from one meal-offering.

ואם הקטיר – [if he offered up for burning on the altar] – all of the mixture, it doesn’t go to the credit of its owners, for a handful was not grabbed ‘for a meal-offering] and a freewill meal-offering is not permitted without taking a handful [of meal-offering].

נתערב קומצה בשייריה – he cannot offer it up all of for burning on the altar because the residue/remnants are prohibited to burn on the altar, as it is written (Leviticus 2:11): “[for no leaven or honey] may be turned into smoke as a gift to the LORD,” all that is from it for fire-offerings is included in not turning into smoke (see: Leviticus 2:11): “[for no leaven or honey] may be turned into smoke [as a gift to God].”

נטמא הקומץ והקריבו, הציץ מרצה ([if] the handful was made unclean and one [nonetheless] offered it up, the priest’s frontlet effects acceptance) – as it is written (Exodus 28:38): “[It shall be on Aaron’s forehead,] that Aaron may take away any sin arising from the holy things [that the Israelites consecrate],” he doesn’t take away anything other than the sin of ritual defilement, in which it has a lenient side which was permitted to the community from its general principle, as it is written, regarding the daily burnt-offering (Numbers 28:2): “at stated times,” and even when in a state of ritual impurity.

ואינו מרצה על היוצא (but it doesn’t effect acceptance for that which goes forth [beyond the veils – see Tractate Zevakhim, Chapter 8, Mishnah 12) – for even though it also has a lenient side that is permitted on the temporary/improvised altar from its general principle, that is forbidden when it leave from the Tabernacle, but was permitted in the temporary/improvised altar that was in Nob and Givon, where there weren’t veils there, nevertheless, the priest’s frontlet does not affect acceptance when leaving [beyond the veils], as it is written (Exodus 28:38): “to win acceptance for them before the LORD,” yes to a sin before God, no to a sin that leaves the veils [outside of the Tabernacle].

שתי מנחות שלא נקמצו וכו׳. ירושלמי פ׳ חומר בקודש דף ע״ט:

אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה. שנפלה זו בצד זה של כלי וזו בצד זה ונשאר מזו כדי קומץ ומזו כדי קומץ שלא נתערב כשרות. רש״י ז״ל:

נתערב קומצה בשיריה. לא יקטיר את כולה משום דהשירים וכו׳ לשון רעז״ל עד שכל שממנו לאשים. אמר המלקט כתוב בתוס׳ חיצוניות ברישא פי׳ בקונטרס דאין הקטרה מצוה אלא בקומץ ומשמע דאם רצה להקטיר יקטיר ובסיפא פירש לא יקטיר אסור להקטיר דכל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו אבל ברישא לא הוי חלק גבוה מבורר עדיין ולא קרינן ביה ממנו לאשים עכ״ל תוס׳ חיצוניות ולשון הרמב״ם ז״ל בספי״א דהל׳ פסולי המוקדשין נתערב קומצה בשייריה או שנתערבו שייריה בשיירי חברתה לא יקטיר ואם הקטיר עלתה לבעלים ע״כ:

נטמא הקומץ והקריבו הציץ מרצה. דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים אינו נושא אלא עון טומאה עכ״ל רעז״ל. אמר המלקט פי׳ הרגמ״ה ז״ל בין נטמא הזבח בין נטמא הכהן ע״כ אבל עון פגול לא דהא כתיב לא יחשב ועון נותר נמי לא דהא כתיב לא ירצה דמשמע דאין להם תקנה: בפי׳ רעז״ל שנאסר יוצא במשכן. אמר המלקט בפ׳ כיצד צולין מביק לה מקרא דכתיב מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש והוא פי׳ רש״י ז״ל ויש לתמוה על מה שפי׳ ז״ל הותר בבמות נוב וגבעון דאין שם קלעים דהא תנן בפ׳ בתרא דזבחים גבי נוב ולבעון קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים ולע״ד צ״ע אבל בפי׳ הרגמ״ה ז״ל מצאתי עון יוצא הותר מכללו בבמה בשר קדש שיצא או אם נשחט בשעת פירוקו של משכן או אם גילה הרוח ליריעה דלא היו מחיצות שהותר מכללו בבמה אין לה יריעות ומותר להקריב בה קודם שהוקם המשכן עכ״ל ז״ל. וביד פי״א דהלכות פסולי המוקדשין סי׳ י״ט כ״ט ל׳ ל״א ובפ״ג דהלכות מעילה סי׳ ט׳:

אם יכול לקמוץ כו׳ כשרות. גמרא והא לרבנן עולין אין מבטלין זה את זה הא מין במינו בטל [עמ״ש בריש מתניתין דלעיל] כדר׳ זירא דאמר ר״ז נאמרה הקטרה בקומץ ונאמרה הקטרה בשירים פרש״י כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה׳ ואמרינן כל שממנו לאשים דהיינו שירים הרי הוא בבל תקטירו. אלמא איכא הקטרה [בשירים] ע״כ. מה הקטרה האמורה בקומץ אין הקומץ מבטל את חברו [כדתנן נתערב קומצה בקומץ חברתה ואפילו ר״י לא פליג] אף הקטרה האמורה בשירים אין שירים מבטלין את הקומץ ובהכי מתרצין לכולה מתניתין:

הציץ מרצה. כתב הר״ב דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים אינו נושא אלא עון טומאה שיש בה צד קל שהותרה מכללה בצבור דכתיב לרצון להם משמע דבר שהוא לרצון במקום אחר תוספות. ובגמרא ואימא עון שמאל דהותר מכללו בי״ה ומשני עון שהיה בו ודחיתיו [מפני כבוד הצבור] אבל דשמאל הכשירו כך הוא ואימא עון בעל מום שהותר בעופות אמר קרא [בפרשת מומין] לא ירצה כי לא לרצון יהיה לכם. גם בתוספות הביאו הותרו מכללן ותירצום ואין להאריך בזה ועיין בפירש הר״ב ספ״ח דזבחים ומש״ש:

ואינו מרצה על היוצא. כתב הר״ב ואע״ג שיש בו נמי צד קל שהותר מכללו כו׳ שבנוב וגבעון שלא היו שם קלעים וכן פירש רש״י. ותמיהני דבפ׳ בתרא דזבחים מ״ד תנן בנוב וגבעון ק״ק נאכלים לפנים מן הקלעים ובגמרא ליתא אלא שהותר מכללו בבמה ולכאורה אפשר דר״ל במת יחיד אלא דאי הכי משכחת לה הרבה שהותרו כדתנן להו בסוף זבחים וא״ת אה״נ תקשה הכי ואימא אותן שהותרו בבמת יחיד. וי״ל דלא חשיב הותרו מכללו אלא כשהותר בבמת צבור עצמה. לכך נראה בעיני דהא דאמרינן ואימא יוצא שהותר מכללו בבמה. ר״ל קדשים קלים שאין בנוב וגבעון לא מחנה ולא חומה וקדשים קלים נאכלים בכ״מ כדתנן התם. ורש״י דלא ניחא ליה לפרש כך. לשיטתו אזיל. דבמ״ד פ״ה דזבחים פירש דקדשים קלים אין נפסלים ביוצא. אבל גם שם הקשיתי לשאול בזה:

{יד} כְּשֵׁרוֹת. גְּמָרָא. וְהָא לְרַבָּנָן עוֹלִין אֵין מְבַטְּלִין זֶה אֶת זֶה, הָא מִין בְּמִינוֹ בָּטֵל. וּמְשָׁנֵי כִּדְרַבִּי זֵירָא כוּ׳, נֶאֶמְרָה הַקְטָרָה בַּקֹּמֶץ וְנֶאֶמְרָה הַקְטָרָה בַּשִּׁירַיִם, מַה כוּ׳ בַּקֹּמֶץ אֵין הַקֹּמֶץ מְבַטֵּל אֶת חֲבֵרוֹ, אַף כוּ׳ אֵין שִׁירַיִם מְבַטְּלִים אֶת הַקֹּמֶץ:

{טו} דִּכְתִיב לְרָצוֹן לָהֶם, מַשְׁמַע דָּבָר שֶׁהוּא לְרָצוֹן בְּמָקוֹם אַחֵר. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

{טז} וּתְמֵהַנִי דִּבְפֶרֶק י״ד דִּזְבָחִים מִשְׁנָה ז׳ תְּנַן, בְּנֹב וְגִבְעוֹן קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. וּבַגְּמָרָא לֵיתָא אֶלָּא שֶׁהֻתַּר מִכְּלָלוֹ בְּבָמָה. וְנִרְאֶה דִּרְצוֹנוֹ לוֹמַר קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁנֶּאֱכָלִין שָׁם בְּכָל מָקוֹם. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

כג) שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו
שנפלו שניהן לתוך כלי א׳ זו בצד זו. ונוגעין זב״ז באמצע וכבר נתקדשו בכלי:

כד) אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה
שנשאר מכל אחת כדי שיעור לקמוץ ממנה בלי תערובות:

כה) ואם לאו פסולות
דלא דמי לעירוב ב׳ דמים [זבחים פ״ח מ״ט] דשתיהן כשרות. די״ל התם בכל שהוא מכל אחד שיש בהתערובות כשהגיע למזבח סגי. אבל הכא בעינן קומץ שלם מהמנחה עצמה. דכתיב וקמץ מסלתה ולא מסולת חבירתה. ומדנתערב אי אפשר כן:

כו) לא יקטיר
דמצות הקטרה בקומץ הוא שיהיה לבד. ולא דבר אחר עמו. ואף בדאפשר לקמוץ במקום שנתערבו. ויהיה שם ב׳ קומצין. עכ״פ דלמא בכל קומץ יש מתערובות חבירתה. וליכא קומץ שלם:

כז) ואם הקטיר
כל התערובות:

כח) וזו שלא נקמצה לא עלתה לבעלים
דקמיצה מעכבת:

כט) לא יקטיר
כל התערובות דמצות הקטרה בקומץ צריך שיהיה בלי תערובות. ותו הרי כל שממנו לאישים הוא בבל תקטירו. והרי השיריים יש ממנו הקומץ לאישים:

ל) ואם הקטיר עלתה לבעלים
ואי״ל בכל הנך הרי הקומץ נתבטל ברוב של השיריים. י״ל דכמו דעולין אין מבטלין זא״ז. ה״נ ילפינן מנה שיריים בג״ש:

לא) הציץ מרצה
וא״צ להביא מנחה אחרת:

לפי כתב-יד קופמן

שתי מנחות שלא ניקמצו וניתערבו זו בזו – המשנה הקודמת עסקה בקמצים שהתערבבו, ומשנתנו במנחות שטרם נקמצו. אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשירות ואם לאו פסולות – המשנה פוסקת שערבוב המנחות עצמו אינו פוסל. קשה דעת האם זו דעת חכמים במשנה הקודמת שערבוב מותר, ולכן המנחות שבמשנה כשרות, או שמא כאן גם רבי יהודה יודה שהמנחות שבמשנה כשרות אבל ערבוב קמצים אסור. הסיבה להלכה מוסברת בספרא: ״ ׳מסלתה׳, לא מסלת חברתה, ו׳משמנה׳, לא משמן חברתה, שלא יביא שתי מנחות בכלי אחד. מכאן אמרו, שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו, אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות, ואם לאו פסולות״ (ויקרא דבורא דנדבה, פרשה ט ה״ט, י ע״ב; צו פרשה ב ל ע״ד). כלומר הקומץ צריך לבוא מתוך המנחה, ואם המנחות התערבבו ייתכן שיקמוץ ממנחה אחת על חברתה, אבל התערובת כשלעצמה אינה יוצרת בעיה הלכתית, ואם כבר קמץ או שיכול לקמוץ מכל מנחה לחוד אין בכך פסול. הבבלי מתחבט בשאלה רֵאלית כיצד ניתן לקמוץ מכל מנחה לחוד לאחר שהתערבבו (כד ע״א); התשובה נשמעת מסובכת אבל בפועל הדבר פשוט כשמנחה אחת מונחת ליד חברתה והמגע ביניהן חלקי¹. ההלכה חוזרת ונזכרת, בלי פירוט, במשנה להלן (פי״ב מ״ב). משנתנו מצוטטת בירושלמי חגיגה: ״1. כהנא שאל לרבנין דתמן מנחה חלוקה בגסה, ניטמאת זו ניטמאת זו? אמרון ליה ניטמאת זו ניטמאת זו. וקפצה טומאה? אמרון ליה וקפצה טומאה. אפילו אחרת בנתיים? אמרון ליה אפילו אחרת בנתיים. 2. קומץ מזו לזו? אמרון ליה שמועה לא שמענו, משנה שנינו. כהיא דתנינן לתמן, ׳שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו, אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשירות, ואם לאו פסולות׳. 3. ואין שיריה של זו מפסיקין לזו? 4. אתא רבי יעקב בר אחא רבי יסא בשם רבי יוחנן, קומץ מזו על זו, ניטמאת זו ניטמאת זו, האמצעית לא ניטמאת״ (פ״ג ה״ב, עט ע״א).

החלק הראשון עוסק בשאלה האם שתי המנחות נחשבות לחיבור, שאם ניטמאת אחת ניטמאת גם חברתה, או לא. התשובה היא שהן נחשבות חיבור, ואפילו שלוש מנחות נחשבות חיבור. חשוב לציין שדיון התלמוד נערך כאילו במנותק מהמונח ההלכתי של ״חיבור״ בדיני טומאה, ומשנת מנחות מכונה ״תנינן תמן״ (שנינו שם), כאילו כל משנת מנחות זרה לתלמוד ומרוחקת ממנו. ואכן, מצינו רק מעט דיונים בתלמוד הירושלמי בדיני קודשים. הקטע השני עוסק בשאלה של משנתנו האם מותר לקמוץ מזו על זו. האמורא מגיב שאין לו על כך מידע מדויק (״שמועה לא שמענו״), אבל מהמשנה הוא מסיק שאסור, כמו שפירשנו את המשנה. המשפט השלישי הוא ספק קושיה ספק קביעה הלכתית, ששיירי שתי המנחות אינם מפסיקים את הקומץ, ואין חשש שקומץ אחד מכיל חלק משיירי המנחה השנייה. שיירי מנחה הם מה שנותר מהמנחה לאחר הקמיצה. לכאורה ייתכן שלאחר שקמץ ממנחה אחת יכיל הקומץ השני מעט מהמנחה שכבר נקמצה, אבל אם ניתן להפריד בין שני הקמצים אין חוששים לכך; או שמא זו קושיה, מדוע אין חוששים לכך שההפרדה לא תהיה מלאה, ומקשן מקשה (או חולק) על משנתנו.

המשפט הרביעי חוזר לשאלה של קמיצה מזו על זו. לדעת רבי יוחנן קומץ מזו על זו בניגוד למשנתנו ולספרא, ואם ניטמאת זו ניטמאת המנחה השנייה והמנחה שבאמצע אינה ניטמאת. המשך הסוגיה עוסק בשאלה האם מזון מסוגים שונים (בתערובת חלקית) שנמצא בכלי אחד נחשב למצרך אחד מלוכד (בלשון ההלכה נחשב ״חיבור״) או לא, ולא בכך עסקנו. נמצאנו למדים שרבי יוחנן חולק על משנתנו, ובכלל היחס למשנה מרוחק, וכאילו אין המשנה נכללת באופק הלימודי הרגיל של אמוראי ארץ ישראל.

קומץ שניתערב במנחה שלא נקמצה לא יקטיר – שלא יעלה על המזבח משהו מיותר. מן המשנה משמע שהמנחה הראשונה והשנייה לא עלו לבעלים משום שמשתיהן לא הוקטר הקומץ, ואם היקטיר זו שנקמצה עלת לבעלים – שהרי הקומץ בוודאי הוקטר, וזו שלא נקמצה לא עלת לבעלים ניתערב קומצה בשיריה או בשיריה שלחברתה – השיירים הם תוספת אבל אינם מנחה כשלעצמם, לא יקטיר – שלא יעלה על המזבח משהו מיותר, ואם הקטיר עלת לבעלים – שהרי הקומץ הוקטר.

ניטמא קומץ והקריבו הציץ מרצה יצא והקריבו אין הציץ מרצה שהציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא – רעיון זה של הציץ מכפר נדון בהרחבה בפירושנו לזבחים (פ״ח מ״ב). משנתנו מייצגת את הגישה הרווחת. עם זאת לא תמיד יושמה הלכה זו, כפי שהראינו שם.

בתוספתא שנינו: ״נטמא קומץ או שנפסל, או שיצא חוץ לקלעים, השירים תעבר צורתם ויצאו לבית השרפה. נטמא שרים או שנפסלו או שיצאו חוץ לקלעים, רבי אליעזר אומר יקטיר את הקומץ ורבי יהשע אומר לא יקטר. ואם הקטיר בין בשוגג בין במזיד מודה רבי יהושע שהורצה״ (פ״ד ה״ו, עמ׳ 516).

גם ברייתא זו מניחה שאם נטמא הקומץ הבשר נפסל ואין הבדל בין טומאה ליציאה החוצה, זאת בניגוד למשנתנו, אך מצינו עמדה כזו בסקירה לעיל סוף פ״ב (העמדה התשיעית).

1. מסוגיית התלמוד משמע שהם ״שמעו״ חלק מההלכות, ובין החומרים ש״שמעו״ מצויה גם משנתנו.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל

(ד) נִטְמְאוּ שְׁיָרֶיהָ, נִשְׂרְפוּ שְׁיָרֶיהָ, אָבְדוּ שְׁיָרֶיהָ, כְּמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כְּשֵׁרָה. וּכְמִדַּת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פְּסוּלָה. שֶׁלֹּא בִכְלִי שָׁרֵת, פְּסוּלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. הִקְטִיר קֻמְצָהּ פַּעֲמַיִם, כְּשֵׁרָה.

If after the handful was removed the remainder of the meal offering became ritually impure, or if the remainder of the meal offering was burned, or if the remainder of the meal offering was lost, according to the principle of Rabbi Eliezer, who says that with regard to an animal offering the blood is fit for sprinkling even if there is no meat that can be eaten, the meal offering is fit, and the priest burns the handful. But according to the principle of Rabbi Yehoshua, who says that with regard to an animal offering the blood is fit for sprinkling only if there is meat that can be eaten, it is unfit and the priest does not burn the handful, as the handful serves to render permitted the remainder.
A handful of a meal offering that was not sanctified in a service vessel is unfit, and Rabbi Shimon deems it fit. If the priest burned the handful of a meal offering twice, i.e., in two increments, it is fit.

[ה] נִטַּמּוּ שִׁירֶיהָ, נִשְׂרְפוּ שִׁירֶיהָ, אָבְדוּ שִׁירֶיהָ, כְּמִדַּת רְבִּי אֱלִיעֶזֶר, כְּשֵׁרָה, וּכְמִדַּת רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פְּסוּלָה.

שֶׁלֹּא בִכְלֵי שָׁרֵת, פְּסוּלָה.

רְבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר.

הִקְטִיר קֻמְצָהּ פַּעֲמַיִם, כְּשֵׁרָה.

[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ב]

בבלי מנחות כ״ו.

נטמאו שיריה נשרפו שיריה אבדו שיריה כו׳: שלא בכלי שרת פסולה רבי שמעון מכשיר כו׳ – דעתו של ר״א שאפי׳ אין שם שיריים יקטיר הקומץ ורבי יהושע אומר אם יותר מהשיריים שום דבר אז יקטיר הקומץ אבל אם אין שם כלום היא פסולה ואם אין שם מקצת מהשיריים או נטמא מקצתו אפי׳ ר׳ יהושע אומר יקטיר הקומץ ולפיכך היא כשרה ור״ש אומר שהיא כשירה ואפילו לא היתה המנחה כולה בכלי שרת ואפילו לא נתן הקומץ בכלי שרת ולמידין זה ממה שנאמר במנחה כחטאת כאשם ר״ל כמו שמתעסק במעשה החטאת בידו בלתי כלים ר״ל הקטרת אימורים כך ג״כ הקטרת הקומץ ואין הלכה כר״ש והלכה כר׳ יהושע:

כְּמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר כְּשֵׁרָה. עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר בְּפֶרֶק כֵּיצַד צוֹלִין, דָּם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּשָׂר, הָכִי נַמִּי קֹמֶץ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שִׁירַיִם, כָּשֵׁר לְהַקְטִיר קֹמֶץ:

כְּמִדַּת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. דְּאָמַר אִם אֵין בָּשָׂר אֵין דָּם, הָכִי נַמִּי פָּסוּל לְהַקְרִיב הַקֹּמֶץ. וְהוּא שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיֵּר דָּבָר מִן הַשִּׁירַיִם שֶׁלֹּא נִטְמָא. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:

שֶׁלֹּא בִכְלִי שָׁרֵת. שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ הַקֹּמֶץ בִּכְלִי שָׁרֵת. אֲבָל בִּתְחִלַּת הַמִּנְחָה כֻּלֵּי עָלְמָא לֹא פְלִיגֵי דְּבָעֵי כְּלִי, כִּדְאָמְרִינַן בְּפֶרֶק שְׁתֵּי הַלֶּחֶם:

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. טַעֲמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא, מִשּׁוּם דְּאָמַר קְרָא (ויקרא ו) קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִיא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם, וּמִדְּאַקִּישׁ רַחֲמָנָא מִנְחָה לַחַטָּאת דַּעֲבוֹדָתוֹ בְּמַתָּנָה בָּאֶצְבַּע מַמָּשׁ, שְׁמַע מִנַּהּ דְּקוֹמֵץ הַמִּנְחָה נַמִּי אִם רָצָה עוֹבְדָהּ בְּיָדוֹ בְּלֹא כְּלִי. וּבִלְבַד שֶׁיַּעֲבֹד בְּיָדוֹ הַיְמָנִית, דּוּמְיָא דְּחַטָּאת שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ אֶצְבַּע דִּכְתִיב בֵּיהּ (שם ד) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ, וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֶצְבַּע וּכְהֻנָּה אֵינוֹ אֶלָּא יָמִין. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן:

הִקְטִיר קֻמְצָהּ פַּעֲמַיִם. חֲצִי קֹמֶץ בְּפַעַם אַחַת וַחֲצִי קֹמֶץ בְּפַעַם אַחֶרֶת. וְדַוְקָא נָקַט פַּעֲמַיִם וְתוּ לֹא, דְּאֵין קֹמֶץ פָּחוּת מִשְּׁנֵי זֵיתִים, וְכִי פָּלֵיג לֵיהּ לִשְׁתֵּי פְּעָמִים נִמְצָא שֶׁאֵין הַקְטָרָה בְּפָחוֹת מִכַּזַּיִת וּלְפִיכָךְ כְּשֵׁרָה, אֲבָל אִם חִלְּקָה לְשָׁלֹשׁ אוֹ לְאַרְבַּע פְּעָמִים, דְּעָבֵיד לְהוּ הַקְטָרָה פְּחוּתָה מִכַּזַּיִת, פְּסוּלָה:

כמדת ר' אליעזר כשרה – on the knowledge of Rabbi Eliezer who stated in the chapter [seven of Tractate Pesahim 77a] “How do they roast [the Passover offering],” the blood even though there is no flesh/meat, that is so [regarding] the handful of meal-offering, even though there is no residue/remnant, it is appropriate/kosher to offer up the handful of meal-offering as incense.

כמדת ר' יהושע – who stated that if there is no flesh, there is no blood, that is so [regarding the meal-offering] that it is also invalidated to offer up the handful of the meal-offering. And this is where there did not remain anything from the residue/remnants that was not defiled. And the Halakha is according to Rabbi Yehoshua.

שלא בכלי שרת – for the handful of meal-offering was not sanctified in a sacred vessel. But at the beginning of the meal-offering no one disagrees that it requires a utensil, as we stated in the chapter [eleven of Tractate Menahot, Mishnah 4] “The Two Loaves.”

ורבי שמעון מכשיר – the reason of Rabbi Shimon is explained in the Gemara (Tractate Menahot 26a), because it states in Scripture (Leviticus 6:10): “it is most holy, like the purification offering and the reparation offering,” and since the All-Merciful made an analogy [between] the meal-offering to the sin-offering in his (i.e., the Kohen’s) service with a gift with his actual finger, we learn from it that the taking of a handful of the meal-offering also, if he wanted, he performs it with his hand without a utensil. And as long as he performs the service with his right hand, similar to the sin-offering where it is stated in regard to it, “finger,” as it is written concerning it (Leviticus 4:25): “The priest shall take with his finger some of the blood of the purification (i.e., sin) offering [and put it on the horns of the altar of burnt offering],” and every place where it states “finger” and “priesthood” is not other than with the right-hand. But the Halakha is not according to Rabbi Shimon.

הקטיר קומצה פעמים – half of a handful of meal-offering at one time, and half of the handful of the meal-offering at another time. And specifically, that [the Mishnah] used the term “twice,” and not more/further, for no handful of meal-offering can be less than two olives’ bulk and when he disputes the two “occasions”, it is found that the offering up as incense is not less than an olive’s bulk, and therefore it is kosher/appropriate, but if he had divided it into three or four times that he would have made the burning on the altar with less than an olive’s bulk, it would be invalid.

נטמאו שייריה וכו׳ פי״א דהל׳ פסולי המוקדשין סי׳ ט״ו כ׳ ומייתי לה בירושלמי פ׳ כיצד צולין דף ל״ד. ומה שכתב רעז״ל דאמרי׳ בפ׳ כיצד צולין הוא שם בבבלי בברייתא בדף ע״ז. ואיתה למתני׳ התם ובפ״ק דמכלתין דף ט׳. ועיין במה שכתבתי בשם ספר יראים בפ׳ לולב הגוזל סי׳. ג׳: בפי׳ רעז״ל והוא שלא נשתייר דבר מן השירים שלא נטמא. אמר המלקט הכי מפ׳ לה רב דאם נשתייר מקצת מודה ר׳ יהושע דכשרה דשיורא מילתיה היא וכדתניא ר׳ יהושע אומר כל הזבחים שנשתייר מהם כזית בשר או זית חלב זורק את הדם ובעולה אפילו כחצי זית בשר וכחצי דית חלב זורק את הדם מפני שכולה כליל:

שלא בכלי שרת. ירושלמי פ׳ שני דיומא דף ל״ט ובבבלי פ״ק דמכלתין דף י״א ובפ׳ קבלה דף כ״ה: בפי׳ רעז״ל שלא בכלי שרת שלא קדש וכו׳ עד כדקאמרי׳ בפ׳ שתי הלחם. אמר המלקט בגמרא בברייתא בפ׳ שתי הלחם בדף צ״ו יליף לה רבי מקרא והכי תניא התם שאלו את רבי זו מנין שהמנחות טעונות כלי אמר להם הרי הוא אומר ויאמר אלי זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה. מנחה דומיא דחטאת ואשם מה חטאת ואשם טעונים כלי דהא כתיב אשר יבשלו ואין בישול בלא כלי אף מנחה נמי טעונה כלי ובפנים משתעי קרא דכתיב ביה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה. וכתבו שם תוס׳ ז״ל וצריך לדקדק לאיזו מנחה איצטריך קרא אי למנחת מחבת ומרחשת ומאפה תנור הא כתיב בהו ואי למנחת סלת אין בה אפיה קודם קמיצה וקמיצה הא נפקא לן בס״פ התודה דמה עולה טעונה כלי דכתיב ויקח את המאכלת אף כל טעון כלי וקמיצה כנגד שחיטה וקדוש קומץ כנגד קבלה: עוד בפי׳ רעז״ל ור״ש מכשיר טעמא דר״ש וכו׳ עד כחטאת וכאשם. אמר המלקט הרמב״ם ז״ל פי׳ שההקש הוא כך שכמו שמתעסק במעשה החטאת בידו בלתי כלים רוצה לומר הקטרת אימורין כן ג״כ הקטרת הקומץ. ולפירושו צ״ע לע״ד בסוגית התלמוד דקאמר בא לעובדה בכלי עובדה בשמאל כאשם דלהכי אתקשא נמי לאשם ואי בהקטרת אימורים גם האשם לא שייך למימר דמקטיר אמוריו בכלי דבין חטאת בין אשם תרוייהו הקטרת אימוריהם בכלים רשות ולא חובה וכמו שכתב הוא ז״ל רפ״ז דהלכות מעשה הקרבנות וברפ״ט אלא גבי זריקת הדם הוא דשאני לן חטאת מאשם דחטאת מתן דמו באצבע ואשם בזריקה בכלי. ובגמרא ר׳ ינאי מפרש טעמא דר׳ שמעון דס״ל דכיון שקמצו מכלי שרת מעלהו ומקטירו אפילו בהמיינו ואפילו במקדה של חרס. ורב נחמן בר יצחק אמר הכל מודים בקומץ שטעון קדוש וכי מכשר ר׳ שמעון בהקטרה שאם נטלו מתוך כלי שרת לאחר שקדשו בו והעלהו בידו והקטירו כשר ופרכינן מברייתא עליה דרב נחמן וקאי בתיובתא [הגה״ה לשון הרגמ״ה ז״ל ור׳ ינאי אמר כר׳ שמעון. דלא בעי הולכה בכלי שרת ומוסיף על דבריו דמכשר בין בשמאל בין בימין ע״כ ובגמרא איכא נמי תנא דס״ל כוותיה דר׳ ינאי]: עוד בפי׳ רעז״ל דאין קומץ פחות משני זיתים. אמר המלקט זהו דוקא אליבא דר׳ יהושע בן לוי ורבא אבל ר׳ יוחנן בן נורי ואביי סברי דיש קומץ פחות משני זיתים ויש הקטרה פחות מכזית עיין בגמרא פרק חמישי דמפרש אביי אין לי אלא כולו דהיינו כזית וכו׳:

וכמדת ר״י פסולה. כתב הר״ב והוא שלא נשתייר דבר מן השירים שלא נטמא. הכי אמר רב בגמרא. דשיורא מילתא היא ואסיקנא דה״ה לשרוף ואבוד. והאי דקאמר נטמא רישייהו נקט. ומ״ש הר״ב והלכה כר״י ובצבור מודה כדתנן בפ״ז דפסחים מ״ד דהכי פסיק התם בגמרא דף ע״ח. עיין עוד מ״ש שם במ״ז בס״ד:

רבי שמעון מכשיר. כתב הר״ב דא״ק קדש קדשים היא כחטאת כו׳ וכ״מ שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא ימין וכ״כ רש״י והדין עמהם דהכי מסקינן בפ״ק דמכילתין דף י״ח ובפרק ב׳ דזבחים דר״ש לא סגי ליה בכהונה לחוד אלא בעי אצבע בהדי כהונה דלא כדכתבינן במ״ה פרק ז׳ דזבחים דאו אצבע או כהונה דהתם אליבא דרבנן. [*וע׳ במ״ט פ״ג דמסכת פרה]:

{יז} בַּגְּמָרָא. וְאַסִּיקְנָא דְּהוּא הַדִּין לְשָׂרוּף וְאָבוּד. וְהַאי דְּקָאָמַר נִטְמָא, רֵישַׁיְהוּ נָקַט:

{יח} דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לֹא סַגִּי לֵיהּ בִּכְהֻנָּה לְחוּד, אֶלָּא בָּעֵי אֶצְבַּע בַּהֲדֵי כְּהֻנָּה. דְּלֹא כְּדִכְתִיבְנָא בְּמִשְׁנָה ה׳ פֶּרֶק ז׳ דִּזְבָחִים דְּאוֹ אֶצְבַּע אוֹ כְּהֻנָּה, דְּהָתָם אַלִּיבָּא דְּרַבָּנָן:

לב) אבדו שיריה
קודם שהקטיר הקומץ:

לג) כמדת רבי אליעזר כשרה
ר״ל לפי דעת ר״א דס״ל [פסחים דע״ז א׳] דזורקין הדם אף שאבד הבשר. ה״נ במנחה מקריב הקומץ אף שאבדו או נטמאו שיריים:

לד) וכמדת רבי יהושע פסולה
דרבי יהושע ס״ל התם אם אין בשר אין דם. ה״נ פסול להקריב הקומץ. מיהו בנשאר קצת משיריים או בקרבן צבור. כשר לכ״ע:

לה) שלא בכלי שרת
ר״ל אם לא קידש הקומץ בכלי שרת קודם הקטרה והקטירו כך:

לו) רבי שמעון מכשיר
מיהו בלא קידש המנחה תחילה בכלי שרת. אז לכ״ע פסול:

לז) הקטיר קומצה פעמים
שהקטיר הקומץ לחצאין:

לח) כשרה
ודוקא בהקטירו בב׳ חצאין. דמדאין קומץ פחות מב׳ זיתים. נמצא שהיה בכל הקטרה כזית. אבל בהקטירו ביותר מב׳ חלקים. פסול. דאין הקטרה פחות מכזית:

לפי כתב-יד קופמן

ניטמו שיריה – שיירי מנחה הם גוף המנחה, מה שנשאר לאחר זריקת הקומץ, ובדרך כלל הם נאכלים. נישרפו שיריה אבדו שיריה כמדת רבי אליעזר כשירה – כשרה במובן זה שהמנחה עלתה למביא לשם מנחה, אף על פי שהמצווה לא הושלמה. אפשר גם שהשיירים נטמאו לפני ההקטרה, והשאלה היא האם ההקטרה כשרה. רבי אליעזר מכשיר מאחת משתי סיבות: או מכיוון שהציץ מכפר על טומאה ועל היעלמות גוף המנחה, או משום שהוא סובר שגוף המנחה והקומץ הם מצוות נפרדות. בפירושנו לעיל פ״ב עמדנו על עמדות שונות בעניין זה וראינו שאמנם גם רבי יוסי מודה שהקומץ והשיירים הם יחידה אחת (לעיל פ״ב מ״א), אבל גם פגשנו עמדות אחרות בעניין. וכמידת רבי יהושע פסולה – שאין הציץ מכפר על כגון זה, והקומץ והמנחה גוף אחד הם. שלא בכלי שרת פסולה רבי שמעון מכשיר – המחלוקת היא האם הנחת השיירים או הקומץ בכלי שרת היא חובה. הקטיר קומצה פעמים כשרה – אף על פי שיש כאן הקטרת יתר, אבל הקטרת יתר, האסורה כשלעצמה, אינה פוסלת את ההקטרה הראשונה.

בתוספתא מצינו התייחסות מעניינת של רבי יוסי, כשני דורות מאוחר יותר, למחלוקת הקדומה: ״אמר רבי יוסי רואה אני את דברי רבי אליעזר שאמר ׳אם אין קומץ אין שירים׳, ׳אף על פי שאין שירים יש קומץ׳, מדברי רבי יהשע שאמר ׳אם אין קומץ אין שירים׳, ׳אם אין שירים אין קומץ׳ ״ (פ״ד ה״ה, עמ׳ 516). רבי יוסי מנסח את דברי התנאים הקדומים בצורה ספרותית, כללית יותר, משפטית יותר, אך גם חידתית יותר:

אין קומץ אין שירים – הוא המקרה שבו נטמא הקומץ או התערב ולא יקטיר (רישא);

אין שירים יש קומץ – המקרה שבו נטמאו שייריה והקומץ כשר (דעת רבי אליעזר);

אין שירים אין קומץ – המקרה שבו נטמא הקומץ והשיירים כשרים (דעת רבי יהושע).

זו דוגמא נאה לנפלאות הסגנון והעריכה של התנאים המאוחרים.

הביטוי ״כמידת״ הוא נדיר ומופיע עוד פעם במשנת חולין (פ״ב מ״ו). בהקשר ההלכתי מידה היא הלכה או שיטה הלכתית, ו״כמידת״ משמעו כמו ״כדברי״. המינוח ״כדברי רבי פלוני״ או ״כדברי חכמים״ אין משמעו אלא דברי רבי פלוני, והאות כ׳ באה להדגשה. כך בברכות פ״א מ״ה (וצוטט בהגדת הפסח): ״הרי אני כבן שבעים שנה״. בתלמוד הבבלי (ברכות כח ע״א), בתיאור מעשה הורדת רבן גמליאל מנשיאותו ומינויו של רבי אלעזר בן עזריה במקומו, נאמר שרבי אלעזר בן עזריה אמר ״הרי אני כבן שבעים שנה״ אולם לא היה אלא בן שמונה עשרה וכשמינוהו לנשיא נעשה לו נס, שערות זקנו צמחו וגדלו והפכו להיות לבנות, ונראה כבן שבעים. מעשה זה נרמז גם במקבילה בתלמוד הירושלמי (שם פ״ד ה״א, ז ע״ד), ולא עוד אלא שנאמר שלא היה אלא בן שש עשרה. אולם הסוגיה בירושלמי למשנת ברכות (פ״א ה״ה, ג ע״ד) הבינה את הדברים כפשוטם, שרבי אלעזר בן עזריה היה בן שבעים שנה, שכן היא מעירה שאף על פי שהרבנות מקברת את בעליה זכה רבי אלעזר בן עזריה לזקנה. ממקורות תלמודיים שונים משתמע שרבי אלעזר בן עזריה היה כבר בוגר בימי הבית, ובימי הורדת רבן גמליאל היה במיטב שנותיו. במגילה כו ע״א מסופר שרבי אלעזר בן עזריה (כך בכל כתבי היד וראשונים, אבל בדפוס רבי אליעזר) קנה בית כנסת של טרסיים בירושלים ועשה בה כל צרכיו, ובוודאי אירע המעשה לפני החורבן. בבבלי שבת (נד ע״ב) מסופר על נוהגו של רבי אלעזר בן עזריה בהפרשת מעשר בהמה, ואין מעשר בהמה נוהג אלא בפני הבית. אם כן, הניסוח ״כבן״ שבעים שנה בא רק להדגשה.

(ה) הַקֹּמֶץ, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הָעִשָּׂרוֹן, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הַיַּיִן, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הַשֶּׁמֶן, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הַסֹּלֶת וְהַשֶּׁמֶן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה.

With regard to the handful, failure to sacrifice the minority of it prevents the majority of it, which was sacrificed, from rendering it permitted for the priests to consume the remainder of the meal offering. With regard to a tenth of an ephah of flour brought as a meal offering, failure to sacrifice the minority of it prevents the majority of it, which was sacrificed, from qualifying as a proper meal offering. With regard to the wine poured as a libation, failure to pour the minority of it prevents the majority of it, which was poured, from qualifying as a proper libation. With regard to the log of oil that is required for the meal offering, failure to add the minority of it prevents the majority of it, which was added, from being a sufficient measure of oil.
With regard to the fine flour and the oil, failure to bring each prevents fulfillment of the mitzva with the other. With regard to the handful and the frankincense, failure to burn each prevents fulfillment of the mitzva with the other.

[ו] הַקֹּמֶץ, מֵעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ.

עִשָּׂרוֹן, מֵעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ.

הַיַּיִן, מֵעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ.

הַשֶּׁמֶן, מֵעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ.

הַסֹּלֶת וְהַשֶּׁמֶן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה.

הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה.

(ה-ז) תוספתא מנחות ו׳:ו׳

רקיקי מנחת ישראל מעכבין זה את זה ומיעוטן מעכב את רובן חלות תודה ורקיקי נזיר מעכבין זה את זה ומיעוטן מעכב את רובן פר אין מעכב את השעיר והשעיר אין מעכב את הפר. כל הזאות שלפנים כגון ארבעים ושמונה של יום הכפורים ואחת עשרה של פר העדה ואחת עשרה של פר כהן משיח מעכבין זה את זה ומיעוטן מעכב את רובן. ז׳ הזאות שבפרה מעכבות זו את זו. ז׳ הזאות שבמצורע מעכבות זו את זו צפרים מעכבות זא״ז אבני בית המנוגע ועציו ועפרו מעכבין זו את זו עץ ארז ואזוב ושני תולעת מעכבין זו את זו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעכבין זא״ז שמונה בגדי כה״ג מעכבין זא״ז ארבעה בגדי כהן הדיוט מעכבין זא״ז אבני שוהם ואבני מלואים מעכבין זה את זה כתב שעל גביהן מעכבין זא״ז סמני קטורת וסמני שמן המשחה מעכבין זא״ז ומיעוטן מעכב את רובן שבעה קני מנורה מעכבין זא״ז ושבעה נרותיה מעכבין זא״ז גביעיה כפתוריה ופרחיה מעכבין זא״ז קרן וכבש ויסוד ורובע מעכבין זא״ז. ר׳ יוסי בר ר׳ יהודה אומר אף הסובב. מדת המזבח בין ארכו ובין רחבו אינה מעכבת אבל ריבויו מעכב. השולחן והמנורה והמזבחות מעכבין זא״ז ר״ש ב״א אומר כהנים ולוים וישראלים מעכבין את הקרבן ברכות כהנים מעכבות זו את זו ברכות כהן גדול מעכבות זו את זו ברכות תעניות מעכבות זו את זו ברכות של ראש השנה מעכבות זו את זו ברכות מעכבות זו את זו תקיעות מעכבות זו את זו ברכות ותקיעות מעכבות זו את זו הלל ושבח ותפלה מעכבות זו את זו תפילין של יד ושל ראש מעכבות זו את זו אם אין לו אלא אחת הרי זה יניח התכלת והלבן אין מעכבין זא״ז מצוה שיקדים לבן לתכלת ואם הקדים תכלת ללבן יצא. נסכי בהמה והסלת מעכבין זא״ז פרים אילים וכבשים מעכבין זא״ז ר׳ יהודה אומר פרים אין מעכבין זא״ז מפני שמתמעטין בחג אבל אילים וכבשים מעכבין זא״ז. אין מביאין פרים אילים וכבשים ואח״כ נסכים אלא פרים בנסכיהן אילים בנסכיהן כבשים בנסכיהן ר׳ יהודה אומר יחיד שהיה חייב פרים אילים וכבשים ואין לו נסכים יביא פרים בנסכיהן ואל יביא פרים אילים וכבשים בלא נסכים. יחיד שהביא נסכים ולא היה צריך להם יתנם לצבור צבור שהביא נסכיו ולא היה צריך להם יתנם ליחיד.

בבלי מנחות כ״ז.

הקומץ מיעוטו מעכב את רובו העשרון מעוטו כו׳ – אמר רחמנא מלא קומצו וכשהוא חסר ממנו שום דבר פסול וכן העשרון שאין מביאין מנחה אלא עמו כמו שזכרנו שאם היתה שום מנחה בפחות מעשרון היא פסולה וכן יין של נסכים ושמן של מנחות שכל זמן שיחסר שום דבר מן המנחה אפילו כל שהוא שזה מעכב וכבר זכרנו שיעור הנסכים בתחלת המסכת הזאת וכן בארנו בפרק הראשון שאינו פחות מלוג שמן לעשרון מנחה וכן סולת ושמן של מנחה מעכבים זה את זה שנאמר מגרשה ומשמנה אבל הקומץ והלבונה הוא ענין מבואר מפשוטו של מקרא והרים ממנו בקומצו:

מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. שֶׁאִם חָסֵר כָּל שֶׁהוּא, פָּסוּל, דְּאָמַר רַחֲמָנָא מְלֹא קֻמְצוֹ:

הָעִשָּׂרוֹן. מִנְחָה שֶׁהִיא פְּחוּתָה מֵעִשָּׂרוֹן אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, פְּסוּלָה:

הַיַּיִן. חֲצִי הַהִין לַפָּר, וּשְׁלִישִׁית הַהִין לָאַיִל, וּרְבִיעִית הַהִין לַכֶּבֶשׂ. וְכֵן הַשֶּׁמֶן בֵּין לְמִנְחַת נְסָכִים שֶׁהוּא כְּשִׁעוּר הַיַּיִן, בֵּין לְמִנְחַת נְדָבָה שֶׁהוּא לֹג אֶחָד שֶׁמֶן:

הַסֹּלֶת וְהַשֶּׁמֶן. שֶׁל מִנְחָה:

מְעַכְּבִים זֶה אֶת זֶה. דִּכְתִיב (שם ב) מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ:

הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מְעַכְּבִים זֶה אֶת זֶה. דִּכְתִיב (שם ו) וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ וְגוֹ׳ עַל כָּל לְבוֹנָתָהּ:

מיעוטו מעכב את רובו – that if it was missing even a little bit, it is invalid, as the All-Merciful states (Leviticus 2:2 and 5:12): “[and present it to Aaron’s sons, the priests. The priest shall scoop out of it] a handful of its choice flour and oil.”

העשרון – a meal-offering that is less than an Issaron (i.e., one-tenth of an Ephah), even a bit, is invalid.

היין – half of a Hin (a Hin is 12 LOGS or 72 eggs’ volume) for a bull, and one-third of a Hin for a ram, and a fourth of a Hin for a lamb. And similarly, the oil, whether for the meal-offering libations which is like the measurement for the wine, whether for a meal-offering of a free-will offering which is one LOG of oil.

הסולת והשמן – of the meal-offering

מעכבים זה את זה – as it is written (Leviticus 2:16): “[And the priest shall turn a token portion of it into smoke:] some of the grits and oil, [with all of the frankincense, as a gift to the LORD].”

הקומץ והלבונה מעכבים זה את זה – as it is written (Leviticus 6:8): “A handful of the choice flour and the oil of the grain-offering shall be taken from it, with all the frankincense that is on the grain offering, [and this token portion shall be turned into smoke on the altar as a pleasing odor to the LORD].”

הסלת והשמן מעכבין זה את זה. דכתיב גבי המנחות מסלתה ומשמנה דמשמע שיהו שניהם והדר כתיב נמי במנחת העומר מגרשה ומשמנה ישיהו שניהם שנה עליהן הכתוב לעכב וכתבו תוס׳ ז״ל לגבי עכובא דנפשיה דאם חסר לא בעי שנה הכתוב אבל למעכבים זה את זה בעי שנה הכתוב ע״כ:

הקומץ מעוטו מעכב את רובו. כתב הר״ב דאמר רחמנא מלא קומצו. וכ״כ הרמב״ם וקשה דילמא למצוה ולא לעכב אבל בגמ׳ א״ק. מלא קמצו תרי זימני ופירש״י בויקרא חד במנחת נדבה וחד במנחת חוטא. חד למצוה. וחד לעכב. ע״כ:

עשרון מעוטו מעכב את רובו. גמרא מ״ט א״ק מסלתה שאם חסרה כל שהוא פסולה. פירש״י מרבויא [דה״א]. כ״כ ד׳ י״ט:

היין מיעוטו מעכב את רובו. גמרא ככה פירש״י בנסכים [כתיב] ככה יעשה לשור האחד בפ׳ שלח לך:

השמן מעוטו מעכב את רובו. גמרא דמנחת נסכים ככה. דמנחת נדבה אמר קרא ומשמנה פירש״י דף י״ט ה״א יתירה:

הסלת והשמן מעכבין זא״ז. כתב הר״ב דכתיב מגרשה ומשמנה וכ״כ הרמב״ם. ולא ידעתי היאך שמעינן עיכובא ובגמרא מסלתה ומשמנה [בשאר מנחות] מגרשה ומשמנה [במנחת העומר] ופירש״י שנה עליו הכתוב לעכב ע״כ וכ״כ התוספות וכן בדף י״ט בד״ה ושאני התם:

הקומץ והלבונה מעכבים זה את זה. כתב הר״ב דכתיב והרים וגו׳ על כל לבונתה וכ״כ הרמב״ם. וקשה מנלן לעכב. ובגמרא על כל לבונתה ואת כל הלבונה אשר על המנחה פירש״י שנה הכתוב לעכב:

{יט} הָרַמְבַּ״ם. אֲבָל בַּגְּמָרָא, אָמַר קְרָא מְלֹא קֻמְצוֹ תְּרֵי זִמְנֵי כוּ׳, חַד לְמִצְוָה וְחַד לְעַכֵּב:

{כ} הָעִשָּׂרוֹן כוּ׳. הַיַּיִן כוּ׳. הַשֶּׁמֶן כוּ׳. כֻּלְּהוּ יָלֵיף לְהוּ בַּגְּמָרָא מִקְּרָאֵי:

{כא} הָרַמְבַּ״ם. וְלֹא יָדַעְתִּי הֵיאַךְ שָׁמְעִינַן עִכּוּבָא. וּבַגְּמָרָא, מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ [בִּשְׁאָר מְנָחוֹת], מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ [בְּמִנְחַת הָעֹמֶר]. פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י שָׁנָה עָלָיו הַכָּתוּב לְעַכֵּב:

{כב} וְקָשֶׁה, מְנָלָן לְעַכֵּב. וּבַגְּמָרָא, עַל כָּל לְבוֹנָתָהּ, וְאֶת כָּל הַלְּבוֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה, פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י שָׁנָה כוּ׳:

לט) מעוטו מעכב את רובו
דבחסר כל שהוא פסול:

מ) מעוטו מעכב את רובו
דכל מנחה צריכה שתהיה עשרון שלם סולת. ולא פחות. ואף דמדת עשרון למנחה קודמת לקמיצה. אפ״ה הקדים תנא דין הקומץ. משום דביה משתעי תנא בכל מתני׳ דלעיל:

מא) מעוטו מעכב את רובו
דצריך שיהיה לנסכים של פר ו׳ לוגין. ולאיל ד׳ לוגין. ולכבש ג׳ לוגין. ואם חיסר פסול:

מב) מעוטו מעכב את רובו
דצריך שיהיה שיעורו למנחת נסכים. כשיעור היין. ולמנחת נדבה צריך לוג לעשרון. והא דלא כלל תנא כולן יחד הקומץ והעשרון וכו׳ מיעוטן מעכב את רובן. ה״ט משום דכל חד מהנך מקרא אחרינא נפקא. [והא דהפסיק תנא ביין בין העשרון סולת לשמנו והרי קומץ ועשרון ושמן שייכי טפי גבי הדדי. ותו דגם בקרא בדיני נסכים נזכר השמן קודם היין. נ״ל מזה ראיה לרמב״ם [פי״א מפסוהמ״ק ה״ט] דפסק דשמן אינו נפסל כשהוסיף. רק כשהוסיף ונתן ב׳ לוגין לעשרון. א״כ להכי שפיר רצף התנא למתני קומץ ועשרון ויין בחדא מחתא. מדכולהו בחסר או יתר דינייהו שוין. דבקומץ חסר או יתר מעט פסול [כפ״א מ״ב]. ובעשרון וביין כבר הביא רכ״מ [פ״ב ממעק״ר ה״ה] בשם התוספתא דבשניהן בחסר או יתר מעט פסול. משא״כ בשמן מדמשונה בדיני יתר מכולהו. להכי עשה לו תנא מחיצה בפ״ע לבסוף. ועי׳ לעיל פ״א סי׳ כד]:

מג) הסלת והשמן
שצריכים שניהן בכל מנחה:

לפי כתב-יד קופמן

הקומץ מעוטו מעכב את רובו – הקומץ צריך להיות שלם, ואם חסר בו מעט הקומץ פסול, וכך ירש גם הבבלי (כז ע״ב). לקומץ אין מידה קבועה, אלא היא כמלוא תכולת כף ידו של אדם (לעיל פ״א מ״ב). כבר שם נאמר שהקומץ החסר פסול. משנתנו חוזרת על הלכה זו, ובמבוא כבר הדגשנו שתופעת החזרות רגילה במשניות בכלל, ובמשניות זבחים ומנחות בפרט. הניסוח במשנה הוא חריג; בדרך כלל המינוח הוא חיובי, כך וכך צריך להיות בקומץ. הביטוי החריג משרשר את כל המשנה, ונראה ביטוי קדום או לפחות ביטוי חריג בתוך ספרות בית המדרש, או אולי מחוצה לה.

עישרון מעוטו מעכב את רובו – העישרון צריך להיות מלא. היין מעוטו מעכב את רובו – בתורה נאמר שמידת היין רביעית ההין (ויקרא כג יג ועוד). השמן מעוטו מעכב את רובו – מידת השמן מנויה להלן פ״ט מ״ג. המשנה לעיל (פ״א מ״ג) מנתה רק את השמן והקומץ, ומשנתנו מונה את כל מרכיבי המנחה. הסלת והשמן מעכבין זה את זה הקומץ והלבונה מעכבין זה את זה – אם חסר אחד האחר פסול. זו שיטת רבי מאיר לעיל (פ״ב מ״ה), ושם הקדשנו דיון ארוך לשאלה וראינו מקבילות שונות ודעות אחרות. השאלה האם השמן והלבונה מעכבים זה את זה אינה מופיעה כאן, ונדונה רק להלן (פ״ה מ״ד).

המשנה החלה בדין ״מעוטו מעכב את רובו״, אגב כך עברה לדון במרכיבי המנחה ובתלותם ההדדית, וממשיכה בהלכות שונות העוסקות בהדדיות של קרבנות. מבנה זה קשה במקצת.

המינוח ״מעכבים זה את זה״ מופיע במסכת מנחות פעמים רבות (במשנה, בתוספתא ובמקבילות בספרא). עם זאת הוא מופיע גם במעט מקורות מחוץ למנחות¹. יש לו מונחים מקבילים, כפי שנראה להלן (פ״ד מ״ב). גם ״מעכב״ אינו המונח הרגיל בספרות חז״ל. בדרך כלל נאמר ״הקומץ צריך שיהא שלם״ או ״קומץ חסר לא יצא ידי חובתו״, וכיוצא באלו. אבל במסכת מנחות הוא תדיר, ומשנתנו היא דוגמה טובה לכך. עם זאת המונח מופיע גם מחוץ למנחות כגון במשנה, בבא קמא פ״ט מ״ב; יבמות פי״ג מ״ג במשמעות של ״מעכבין זה את זה״, ועוד פעמים רבות במשניות, בתוספתא ובמדרשי ההלכה. אנו מניחים ששימוש במונח מאפיין עריכה של בית מדרש מיוחד או תנא מסוים, ושימוש במונח אחר מייחד בית מדרש אחר. בדרך זו ניתן יהא לעקוב אחר גרעיני העריכה השונים, אבל שכבות העריכה הרבות טשטשו פן זה של ייחוד.

1. משנה, נגעים פ״י מ״ט ומקבילתה בספרא; תוספתא פסחים פ״ב הכ״ב ומקבילותיה במכילתא; ספרי זוטא, ז א, עמ׳ 251; ספרא, אמור פרק טז ה״ח, קב ע״ד.

(ו) שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצֶרֶת מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁתֵּי חַלּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. שְׁנֵי סְדָרִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁנֵי בְזִיכִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. הַסְּדָרִים וְהַבְּזִיכִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁנֵי מִינִים שֶׁבַּנָּזִיר, שְׁלשָׁה שֶׁבַּפָּרָה, אַרְבָּעָה שֶׁבַּתּוֹדָה, אַרְבָּעָה שֶׁבַּלּוּלָב, אַרְבָּעָה שֶׁבַּמְּצֹרָע, מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שֶׁבַע הַזָּיוֹת שֶׁבַּפָּרָה מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. שֶׁבַע הַזָּיוֹת שֶׁל בֵּין הַבַּדִּים, וְשֶׁעַל הַפָּרֹכֶת, וְשֶׁעַל מִזְבַּח הַזָּהָב, מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ.

With regard to the two goats of Yom Kippur, the absence of each goat prevents fulfillment of the mitzva with the other. With regard to the two sheep brought together with the meal offering of the two loaves on Shavuot, failure to bring each of the sheep prevents fulfillment of the mitzva with the other. With regard to the two loaves brought on Shavuot, failure to bring each of the loaves prevents fulfillment of the mitzva with the other.
With regard to the two arrangements of the shewbread, failure to place each of the arrangements prevents fulfillment of the mitzva with the other. With regard to the two bowls of frankincense that accompany the shewbread, failure to place each of the bowls prevents fulfillment of the mitzva with the other. With regard to the arrangements of the shewbread and the bowls of frankincense, failure to bring each of them prevents fulfillment of the mitzva with the other.
With regard to the two types of loaves that accompany the offerings of a nazirite: The bread and wafers (see Numbers 6:15); the three species that are part of the rite of the red heifer: The cedar, hyssop, and scarlet wool (see Numbers 19:6); and the four types of loaves that accompany the thanks offering: The loaves, wafers, loaves soaked in hot water, and leavened bread (see Leviticus 7:12); and the four species of the lulav: The lulav, etrog, myrtle, and willow (see Leviticus 23:40); and the four species that are used in the purification process of the leper: The cedar, hyssop, scarlet wool, and birds (see Leviticus 14:4), failure to bring each of the components prevents fulfillment of the mitzva with the others.
With regard to the seven sprinklings of the blood of the red heifer that the priest sprinkles opposite the entrance to the Sanctuary (see Numbers 19:4), failure to sprinkle each prevents fulfillment of the mitzva with the others. With regard to the seven sprinklings of the blood of the bull and goat of Yom Kippur that are sprinkled on the Ark between the staves (see Leviticus 16:14–15), the seven sprinklings that are sprinkled on the Curtain separating the Sanctuary and Holy of Holies, and the sprinklings that are sprinkled on the golden altar on Yom Kippur, and from all other inner sin offerings, failure to sprinkle each prevents fulfillment of the mitzva with the others.

[ז] שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְעַכְּבִים זֶה אֶת זֶה.

שְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצֶרֶת מְעַכְּבִים זֶה אֶת זֶה.

שְׁתֵּי חַלּוֹת מְעַכְּבִים זֶה אֶת זֶה.

שְׁנֵי סְדָרִים מְעַכְּבִים זֶה אֶת זֶה.

שְׁנֵי בָזִכִּים מְעַכְּבִים זֶה אֶת זֶה.

הַסְּדָרִים וְהַבָּזִכִּים מְעַכְּבִים זֶה אֶת זֶה.

[ח] שְׁנֵי מִינִים שֶׁבַּנָּזִיר, שְׁלֹשָׁה שֶׁבַּפָּרָה, אַרְבָּעָה שֶׁבַּתּוֹדָה, אַרְבָּעָה שֶׁבַּלּוּלָב, אַרְבָּעָה שֶׁבִּמְצֹרָע, מְעַכְּבִים זֶה אֶת זֶה.

שֶׁבַע הַזָּיוֹת שֶׁבַּפָּרָה מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ.

שֶׁבַע הַזָּיוֹת שֶׁעַל בֵּין הַבַּדִּים, שֶׁעַל הַפָּרֹכֶת, שֶׁעַל מִזְבַּח הַזָּהָב, מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ.

[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ה]

תוספתא מנחות ה׳:א׳

שני כבשי עצרת מעכבין זה את זה. מת אחד מהם או שברח או שנעשה טרפה יקח זוג לשני. שחט את אחד מהם לשמו יקח זוג לשני נשחטו שניהן שלא לשמן יביא שנים בתחלה ויניף הלחם עמהם. מהו לזרוק את הדם ביו״ט יזרק ומותר באכילה ובשבת לא יזרק ומותר בהנאה. ואם זרק את הדם בין בשוגג בין במזיד הבשר יאכל ויקטיר אימורים למוצאי שבת.

בבלי מנחות כ״ז.

שני שעירי יום הכיפורים מעכבין זה את זה כו׳ – שני שעירי יום הכיפורים הן שעיר המשתלח וחבירו וכבר נתבאר זה ביומא: שני כבשי עצרת הן שני כבשי שלמים וכבר נתבאר זה: שני סדרים מעכבות הלחם ר״ל לחם הפנים: ושני בזיכים שני כלים שבהן הלבונה שהן על שני המערכות כמו שזכרנו: שני מינים שבנזיר שני מיני הלחם שמביא עם איל של שלמים כשישלם זמן הנזירות אמר הכתוב עליהן סולת חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן: ושלשה שבפרה רומז לפרה אדומה שצוה לשרוף עמה עץ ארז ואזוב ושני תולעת: וד׳ שבתודה הד׳ מיני מנחות הראויות לקרבן תודה ודבר תורה עליהן חלות מצות ורקיקי מצות סולת מורבכת על חלות לחם חמץ: וד׳ שבמצורע עץ ארז ואזוב ושני תולעת והצפור החיה: וד׳ שבלולב פרי עץ הדר וכפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל: ודע שאם יש ברשותו ד׳ מינים שבלולב יכול ליטול אותן אחד אחד ויוצא בהן ידי חובתו לפי שהעיקר בידינו לולב אין צריך אגד כמו שביארנו בסוכה. וז׳ הזיות שבפרה הן ז׳ הזיות שזורק מדם פרה אדומה נכח ההיכל שנאמר ולקח הכהן מדמה באצבעו וגו׳. ושבע הזאות של בין הבדים הנני זוכר בכאן כל ההזיות שהיו לפנים בין שהן מן הקבלה ובין שהן מפשטי התורה ומשנה ואע״פ שכבר זכרנו אותן כפל הדבור בענין הזה אינו אריכות. הזאות של יום הכיפורים בפנים הן מ״ג הזאות יש מהן על הבדים ט״ז ח׳ מדם הפר וח׳ מדם השעיר וכן על הפרוכת ח׳ מדם הפר וח׳ מדם השעיר ולפי שנא׳ בהן על הכפורת ולפני הכפורת יזה ז׳ פעמים ר״ל ז׳ בפנים לפני הבדים וכן הוא אומר על הכפורת וז׳ על הפרוכת וכן הוא לפני הכפורת ועם כל ז׳ מהן א׳ למעלה כמו שבארנו ביומא ראיה לדבר מה שנא׳ והזה באצבעו הרי זו הזאה אחת אח״כ ז׳ פעמים הרי ל״ב הזיות אח״כ זורק מדם הפר ומדם השעיר. אחר שיערב שניהן ד׳ הזאות על ד׳ קרנות המזבח הזהב וז׳ הזאות על אמצעו כמו שבארנו ביומא ועליה נאמר בתורה ג״כ ונתן על קרנות המזבח סביב ונאמר והזה עליו מן הדם באצבעו ז׳ פעמים: וענין פר [כהן משיח ר״ל] הבא על כל המצות אמרה תורה עליו שיזרק ממנו ז׳ פעמים על הפרוכת והיא המחיצה המבדלת בין קדש ובין קדש הקדשים וד׳ על מזבח הזהב ר״ל על ד׳ קרנותיו נאמר בו והזה מן הדם ז׳ פעמים לפני ה׳ את פני פרוכת הקודש ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטרת הסמים וכן ממש נאמר בפר העלם דבר של צבור וכמו אלו ההזיות בעצמן ובאלו המקומות זורקים מדם שעירי עבודת כוכבים וזו קבלה וסמכוה למה שנאמר בפר הבא על כל המצות פר החטאת אמרו לרבות שעירי עבודת כוכבים לכל האמור בענין כמו שבארנו בד׳ מזבחים ועל כל כלל וכלל מאלו ההזאות הוא אומר מעכבות זו את זו וכולן סמכו אותו לרמזים שיש בפסוקים שהן ראיה על שיהיו מעכבות אבל הענין קבלה בידינו:

שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים. הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה׳ וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ לַעֲזָאזֵל:

שְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצֶרֶת. שְׁנֵי כִּבְשֵׂי שְׁלָמִים שֶׁבָּאִים חוֹבָה עַל שְׁתֵּי הַלֶּחֶם:

שְׁתֵּי חַלּוֹת. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁל עֲצֶרֶת:

וּשְׁנֵי סְדָרִים. שְׁתֵּי מַעֲרָכוֹת שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים, שֵׁשׁ חַלּוֹת לְכָל מַעֲרֶכֶת:

שְׁנֵי בְזִיכִין. שְׁתֵּי כַּפּוֹת שֶׁבָּהֶן הַלְּבוֹנָה, וּנְתוּנִים עַל שְׁתֵּי הַמַּעֲרָכוֹת:

הַסְּדָרִים וְהַבְּזִיכִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שֶׁאִם אֵין מַעֲרָכוֹת שֶׁל לֶחֶם עַל הַשֻּׁלְחָן לֹא יִתֵּן בּוֹ אֶת הַבְּזִיכִין שֶׁל לְבוֹנָה. וְאִם אֵין בְּזִיכִין לֹא יִתֵּן אֶת הַלֶּחֶם:

שְׁנֵי מִינִים שֶׁבַּנָּזִיר. חַלּוֹת מַצּוֹת וּרְקִיקֵי מַצּוֹת:

וּשְׁלֹשָׁה שֶׁבַּפָּרָה אֲדֻמָּה. עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת:

אַרְבָּעָה שֶׁבַּתּוֹדָה. אַרְבָּעָה מִינִים שֶׁל לֶחֶם שֶׁמְּבִיאִים עַל שַׁלְמֵי תּוֹדָה, חַלּוֹת מַצּוֹת, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת, וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת, וְחַלּוֹת לֶחֶם חָמֵץ:

אַרְבָּעָה שֶׁבַּלּוּלָב. לוּלָב וְאֶתְרוֹג הֲדַס וַעֲרָבָה. אִם נוֹטֵל אַרְבַּעְתָּן בְּכָל הַיּוֹם כֻּלּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹטֵל אֶחָד מֵהֶן בְּשַׁחֲרִית וְאֶחָד בֵּין הָעַרְבַּיִם יָצָא, דְּקַיְמָא לָן לוּלָב אֵין צָרִיךְ אֶגֶד. אֲבָל אִם חָסֵר אֶחָד מִן הַמִּינִים וְנָטַל כָּל הַשְּׁלֹשָׁה, לֹא קִיֵּם מִצְוָה כְּלָל:

אַרְבָּעָה שֶׁבַּמְצֹרָע. עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְהַצִּפּוֹר הַחַיָּה:

שֶׁבַע הַזָּיוֹת שֶׁבַּפָּרָה. אֲדֻמָּה. דִּכְתִיב (במדבר יט) וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים:

שֶׁבַע הַזָּיוֹת שֶׁל בֵּין הַבַּדִּים. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. דִּכְתִיב (ויקרא יז) וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים:

וְשֶׁעַל הַפָּרֹכֶת וְשֶׁעַל מִזְבַּח הַזָּהָב. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וּבְפַר כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּבְפַר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר, וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁכָּל אֵלּוּ טְעוּנִים הַזָּיָה עַל הַפָּרֹכֶת וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא וּבְאַחֲרֵי מוֹת. וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה מְרַבִּינַן לְהוּ מִקְּרָא דִּכְתִיב (שם ד) וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת. לַפָּר, זֶה פַּר כֹּהֵן מָשִׁיחַ. הַחַטָּאת, אֵלּוּ שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וְאַרְבַּע מַתָּנוֹת שֶׁעַל אַרְבַּע קְרָנוֹת שֶׁעַל מִזְבַּח הַזָּהָב נַמִּי מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻזְכְּרוּ בַּמִּשְׁנָה:

שני שעירי יום הכיפורים – “the goat designated by lot for the LORD” (Leviticus 16:9) and “the goat designated by lot [to be sent] to Azazel” (Leviticus 16:10).

שני כבשי עצת – the two yearling-lambs of peace-offerings that come as an obligation on the two loaves (see Leviticus 23:19-20).

שתי חלות – the two loaves of Arzeret/Shavuot.

ושני סדרים – two arrangements [of piles of wood on the altar] of the shewbread, six loaves for each arrangement.

שני בזיכין – two pans in which there is frankincense, which are placed on the arrangements.

הפדרים והבזיכין מעכבין זה את זה – for if the arrangements of the bread are not on the table, he should not place in it the pans/vessels of frankincense. But if there are no pans/vessels, he should not place the bread.

שני מינים שבנזיר – (see Numbers 6:15) – unleavened cakes and unleavened wafers.

ושלשה שבפרה אדומה – (see Numbers 19:6) – cedar wood, hyssop and crimson stuff.

ארבעה שבתודה – four species of the bread that they bring on the sacrifice of well-being/thanksgiving (see Leviticus 7:12-13) – leavened cakes [with oil mixed in], unleavened wafers [spread with oil] and cakes of choice flour [with oil mixed in, well soaked and cakes of leavened bread.

ארבעה שבלולה – Lulav/palm branches and Etrog/citron fruit, myrtle and willow (see Leviticus 23:40). If he takes all four of them on each day completely, even though he takes one of them in the morning and one of them at eventide, he fulfilled his religious obligation, for we hold that the Lulav does not require binding. But if one of these species is missing and he took all the [other] three, he has not fulfilled the Mitzvah at all.

ארבעה שבמצורע – (see Leviticus 14:6) cedar wood, the crimson stuff and the hyssop, together with the live bird.

שבע הזיות שבפרה – [the seven sprinklings that are connected with the] red heifer, as it is written (Numbers 19:4): “[Eleazar the priest shall take some of the blood with his finger] and sprinkle it seven times towards the front of the Tent of Meeting.”

שבע הזיות של בין הבדים – on Yom Kippur. As it is written (Leviticus 16:14): “and in front of the cover he shall sprinkle some of he blood with his finger seven times.”

ושעל הפרוכת ושעל מזבח הזהב – (see also Tractate Zevakhim, Chapter 5, Mishnayot 1-2) on Yom Kippur with the bullock of the anointed priest and with the bull for an unwitting communal sin and the goats for idolatrous worship, all of these require sprinkling on the curtain and on the golden altar like it is explained in the Torah portion of Vayikra and in Aharei Mot, and the goats of idolatrous worship, we increase them from Scripture as it is written (Leviticus 4:20): “He shall do with this bull just as is done with the [priest’s] bull of purification offering.” “With this bull” – this is the bullock of the anointed priest. “The purification/sin offering” – these are the goats of idolatrous worship. And the four gifts that are on the four corners that are on the golden altar also are indispensable one for another, even though they are not mentioned in the Mishnah.

שני שעירי וכו׳. בפירקין דף י״ט. וכתב ה״ר יהוסף ז״ל שני בזיכין מעכבין זה את זה בכל הספרים ל״ג זה ע״כ. וביד פ׳ חמישי דהלכות המידין ומוספים סי׳ ג׳:

שני מינים שבנזיר. וביד פ״ט דהלכות מעשה הקרבנות סי׳ כ״ד:

ד׳ שבתורה שם:

שלשה שבפרה. וביד פ״ג דהלכות פרה אדומה סי׳ ב׳:

ארבעה שבלולב. וביד בהלכות לולב פ״ז סי׳ ה׳. ובטור א״ח סי׳ תרנ״א:

ארבעה שבמצורע. וביד רפי״א דהלכות טומאת צרעת:

שבע הזאות שבפרה. וביד פ״ד דהל׳ פרה סי׳ ז׳:

ושעל הפרוכת ושעל מזבח הזהב. ביום הכפורים וכו׳ לשון רעז״ל עד דכתיב ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת. אמר המלקט והכי דריש לה בגמרא בברייתא מה ת״ל לפר והלא כל מה שפירש לפר כהן משיח פירש לפר העלם דבר של ציבור אלא לכפול בהזאות לומר שאם חיסר אחת מן המתנות לא עשה כלום:

שני שעירי יוה״כ כו׳. גמרא [חוקה] דכתיב באחרי מות והיתה זאת לחקה וחקה עכובא. שני כבשי עצרת הויה. נ״ל דכתיב על שני כבשים קדש יהיו בפ׳ אמור. ב׳ חלות הויה. סלת תהיינה. שני סדרים כו׳ חקה בלחם הפנים כתיב (ויקרא כ״ד) מאשי ה׳ חק עולם וקאי אסדרים ואבזיכין. שני מינין [שבנזיר] דכתיב (במדבר ו) כן יעשה. שלשה שבפרה חקה (שם י״ט) זאת חקת התורה. ארבעה שבתודה דאתקש לנזיר דכתיב (ויקרא ו) על זבח תודת שלמיו ואמר מר שלמיו לרבות שלמי נזיר. ארבעה שבמצורע דכתיב (ויקרא י״ד) זאת תהיה תורת המצורע. ארבעה שבלולב ולקחתם. לקיחה תמה. שבע הזיות שבפרה חקה כדלעיל. שבע הזיות של בין הבדים כו׳ דיה״כ כתיב חקה ואינך כדתניא ועשה לפר כו׳ לכפול בהזאות כמ״ש בפירש הר״ב במשנה ב׳ פ״ד דזבחים ועיין מ״ש בס״פ בשם הרמב״ם:

ארבעה שבמצורע. פירש הר״ב עץ ארז כו׳. וכתבו התוספות אבל מים חיים לא חשיב לפי שהיה מערב בהם הדם כדכתיב וטבל אותם וגו׳. תימה דלא חשיב הזאות דמצורע דמעכבי זו את זו. וי״ל דתני ושייר דהא לא חשיב נמי דפרים ואלים דחג דכתיב בהו כמשפט לעכב. ואיכא טובא. ע״כ. וכן הא דכתב הר״ב ארבע מתנות של ארבע קרנות דמזבח הזהב:

{כג} שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים כוּ׳. כֻּלְּהוּ יָלְפִינַן לַהּ בַּגְּמָרָא מִקְּרָאֵי:

{כד} אֲבָל מַיִם חַיִּים לֹא חֲשִׁיב, לְפִי שֶׁהָיָה מְעָרֵב בָּהֶם הַדָּם, כְּדִכְתִיב וְטָבַל אוֹתָם וְגוֹ׳. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

{כה} וְשִׁיֵּר עוֹד שֶׁבַע הַזָּיוֹת דִּמְצֹרָע וּדְפָרִים וְאֵילִים דְּחָג. תּוֹסָפוֹת:

מד) שני שעירי יום הכפורים
שמטילין עליהן גורלות ביו״כ. א׳ לה׳ ואחד לעזאזל:

מה) שני כבשי עצרת
הבאין בעצרת עם ב׳ הלחם. והן שלמי צבור:

מו) שתי חלות
הן ב׳ הלחם הנ״ל:

מז) שני סדרים
של לחם הפנים. כל סדר ו׳ חלות:

מח) מעכבין זה את זה
וכ״ש החלות גופייהו:

מט) שני בזיכין
ב׳ כפות מלאות לבונה. שמשימין בין ב׳ סדרים של לחה״פ:

נ) הסדרים והבזיכין מעכבין זה את זה
דבאין לו מין א׳ לא יביא הב׳:

נא) שני מינים שבנזיר
דנזיר צריך שיביא ב׳ מיני לחם. חלות מצות. ורקיקי מצות:

נב) שלשה שבפרה
עץ ארז. ואזוב. ושני תולעת. שצריך להשליך כולן לתוך שריפת הפרה:

נג) ארבעה שבתודה
ד׳ מיני לחם שצריך להביא עם קרבן תודה. דהיינו חלות מצות. ורקיקי מצות. וסולת מורבכת. ולחם חמץ. כל א׳ י׳ חלות:

נד) ארבעה שבלולב
לולב. אתרוג. הדס. ערבה. שלא נטלן כולן ביום שמצוה ליטלן לא יצא. מיהו בנטלן כולן. אבל שלא ביחד. רק שהה ביניהן כמה שעות. יצא. דקיי״ל לולב א״צ אגוד. ורק מצוה לאגדו משום נוי מצוה [א״ח תרנ״א]:

נה) ארבעה שבמצורע
עץ ארז. ואזוב. ושני תולעת. וצפרים:

נו) מעכבין זה את זה
ותנא ושייר מים חיים של מצורע. ופרים ואלים דחג. ועוד טובא:

נז) שבע הזיות שבפרה
שמזה מדם פרה אדומה נגד פתח ההיכל:

נח) שבע הזיות של בין הבדים
שמזה הכה״ג ביו״כ בק״ק מדם הפר לבד ואח״כ מדם השעיר:

נט) ושעל הפרוכת
שמזה הכה״ג שם מדמים הנ״ל ביו״כ. וכמו כן מה שמזה שם מדם פר העלם דבר של צבור. ומפר כהן המשיח. ומשעירי ע״ז:

ס) מעכבות זו את זו
ותנא ושייר ז׳ הזאות של מצורע ועוד טובא:

לפי כתב-יד קופמן

שני שעירי יום הכיפורים מעכבים זה את זה – אחד השעירים נשלח לעזאזל והשני נשחט ונשרף בבית הדשן. משנת יומא קובעת: ״שני שעירי יום הכפורים מצותן שיהיו שניהן שוין במראה, ובקומה, ובדמים, ובלקיחתן כאחד, ואף על פי שאין שוין כשרין. לקח אחד היום ואחד למחר, כשרין״ (פ״ו מ״א). למעשה אין המילים ״לקיחתן כאחד״ מחייבות, אך הן מבטאות את הזיקה שבין שני השעירים. הלכה דומה נאמרה לעניין שתי ציפורי המצורע (משנה נגעים פי״ד מ״ה), אבל התנא לא מנה את כל הסעיפים, ונמנע מאזכור המצורע המופיע להלן. שני כבשי עצרת מעכבים זה את זה – התורה ציוותה שייקחו שני כבשים ומעבר לכך אין ביטוי לזיקה שביניהם, אבל ראינו שכך מבינים חז״ל את קרבנות עצרת (לעיל פ״ב מ״ב). זיקה זו מפותחת בתוספתא: ״שני כבשי עצרת מעכבין זה את זה. מת אחד מהם, או שברח, או שנעשה טרפה, יקח זוג לשני. שחט את אחד מהם לשמו, יקח זוג לשני...⁠״ (פ״ה ה״א, עמ׳ 517).

שתי חלות מעכבים זה את זה – הזיקה בין שתי החלות מופיעה במשנה שם (פ״ב מ״ב) ומתוארת להלן (פי״א מ״א), שני סדרים – שני המתקנים שעל כל אחד מהם מונחות שש חלות של לחם הפנים (לעיל פ״ב מ״ב), מעכבים זה את זה שני בזיכים – של לבונה הבאים עם לחם הפנים (פ״ב מ״ב), מעכבים זה את זה הסדרים והבזיכים מעכבים זה את זה – עד כאן המשנה עוקבת אחר התוכן והסדר של המשנה בפ״ב מ״ב.

שני מינים שבנזיר – הנזיר מביא חלות מצות ורקיקי שמן (במדבר ו טו), כך יש לפרש את הנוסח שלפנינו. אך אפשר שיש לשער הצעה שונה. המשנה להלן מונה שלושה מינים וארבעה מינים, לפי סדר עולה. המונח ״שלושה מינים״ נזכר בנזיר כמה פעמים: ״שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן״ (משנה נזיר פ״ו מ״א ומ״ה), וכן הוא מביא שלוש בהמות לקרבן (שם פ״ו מ״ז ומ״ח). אולי יש לתקן ״שלושה מינים בנזיר״, אך אין לתקן ללא סיוע מאחד מכתבי היד. שלשה שבפרה – עץ ארז, אזוב ושני תולעת. מרכיבים אלו מופיעים גם בטהרת מצורע, ארבעה שבתודה – חלת חמץ ושלושה מינים של מצה: חלות, רקיקים ורבוכה (להלן פ״ז מ״א), ארבעה שבלולב – ארבעת המינים לולב, ערבה, הדס ואתרוג, ארבעה שבמצורע – ציפורים, עץ ארז, אזוב ושני תולעת, מעכבים זה את זה – ואם אחד חסר הקרבן פסול. שבע הזיות שבפרה מעכבות זו את זו – ההזיות נרמזות במשנת פרה (פ״ד מ״א). מפליא שהתנא אינו מזכיר את שבע ההזיות של המצורע (משנה נגעים פי״ד מ״א). שבע הזיות שעל בין הבדים שעל הפרכת שעל מזבח הזהב – אלו שבע ההזיות של הכוהן הגדול ביום הכיפורים (יומא פ״ה מ״ד), מעכבות זו את זו.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון