המשנה מפרטת מהו ״שלא מן המובחר״. לכאורה כל הדיון מוקשה, שהרי ניתן לראות האם היבול יפה ומוצלח או נחות בטיבו. הקניין של המקדש ודאי הקפיד לקנות חיטים ופרות טובים, ולשם מה כל ההגדרות במשנה? אין זאת אלא שהמקדש לא קנה סחורה בשוק סתם אלא ייחד שדות מיוחדים שמהם הביאו את התוצרת למקדש. כן משמע מהתוספתא: ״אין מביאין אלא מן השדות הגינירות1 המיוחדות לכן״ (פ״ט ה״ג, עמ׳ 525), וכן מודגש גם בהמשך התוספתא. עם זאת, בפועל ודאי שלעתים קנה הספק של המקדש סחורה שהזדמנה לשוק ומוצאה אינו ברור. הוא בחר בה לפי טיבה (מבחן התוצאה). כך היה הנוהג למעשה, אבל המשנה לא באה רק לספר היסטוריה אלא לעצב זיכרון היסטורי. המשנה מציגה את המקדש כצרכן עילית הבוחר את אשר יעלה על מזבחו – מזבח ה׳. ״המובחר״ הוא חלק מאופיו של המקדש ודרכי התנהלותו האוטופית. יש להניח שמרכיב זה בזיכרון הלאומי הוא גם מסורת היסטורית, כלומר התפיסה העקרונית היא היסטורית, וגם יוספוס מתאר את המקדש כמפואר, יפה, מהודר ומושלם. גם פילון מתארו כך, וגם חלק מהסופרים הרומיים. ברם ייתכן שהפרטים המנויים להלן אינם רֵאליים (״היסטוריים״), אך הם משקפים את הרעיון הספרותי. זו מטרתם ובזה כוחם. עם זאת המשנה מעוצבת בלשון הלכתית פשוטה ורגילה, ולא בשפה מרוממת ו״מקדשית״.
לפי כתב-יד קופמן
אין מביאין לא מבית הזבלים – הרע״ב ואחרים פירשו שאין להביא יבול משדה שזובל, וכן פירש פליקס
2. אלא שפירוש זה תמוה. כפי שהראה פליקס עצמו זיבול היה עיבוד רגיל ביותר, ותרם רבות לכמות היבול ולטיבו, ולמה ייאסר להביא למקדש יבול משדה שזובל? על כן יש לפרש בצורה שונה. בית הזבלים איננו סתם שדה שזובל אלא מקום ששימש לאכסון ערמת הזבל. בדרך כלל החקלאי מביא ערמה גדולה (משא חמור או עגלה) למקום אחד, ומפזר את הזבל לאט לאט. המקום שהזבל רוכז בו היה מזובל יתר על המידה. יש להניח שהפרי יהיה גדול במיוחד, אך נחשב ליבול לא טבעי. עיקרון זה, שהפרי צריך להיות רגיל, יחזור להלן. אם כן, הדרישה איננה שלמקדש יובא פרי מהודר וגדול, אלא שיהא גם רגיל.
ולא מבית השלחים – שדה מושקה
3. רוב שדות הארץ היו שדות בעל, ושדה שלחין גורם לעלייה בכמות היבול ובטיבו. לכאורה ההלכה שוב מוקשה: למה ייאסר להביא מיבולו של שדה עידית כזה? במקורות אין הסבר לכך, ולדעתנו פרות מושקים אמנם גדולים יותר ויפים יותר, אבל טעימים פחות. בפרי גדול כמות מים גדולה יותר, זו גורמת לגידול בפרי (זית או ענב), אך לירידה באחוז חומרי הטעם. תופעה זו נצפית כיום כאשר רוב הפרות מושקים והקונים מתלוננים על ירידה בטעמו של הפרי. הסבר זה מתאים אך ורק לזיתים, ענבים ויין ואינו מתאים לשמן, שהרי בשמן מסננים את כמות המים והשמן הוא מוצר נקי. הסבר זה אינו מתאים גם לחיטים, שכן חיטים מושקות מלאות יותר, ויש בהן גם כמות גדולה יותר של עמילן וגם טעם טוב יותר (להלן). אם כן, גם כאן הדרישה איננה לפרי מהודר אלא לפרי יפה, אך ״שגרתי״.
ולא מבית האילן – בית האילן הוא מטע אילנות, והכוונה לחיטים שצמחו בין העצים. בארץ רווחו שני סוגים של מטעים, האחד הוא מטע ייעודי שבו כל השטח נטוע בעצים, והאחר הוא מטע מעורב. לעתים עץ בודד בשדה דגנים, ולעתים כמה עצים פזורים. נוף חקלאי זה טיפוסי לכפר המסורתי ברחבי המזרח התיכון
4. בכפר הערבי המסורתי נחשב המטע המעורב ליעיל וחסכוני יותר, אך חז״ל ידעו שבשדה כזה היבול דל יותר. את העצים יש לנטוע במרחק גדול זה מזה (עשרה עצים לבית סאה – כ-90 מ״ר לעץ – משנה,
שביעית פ״א מ״י), שכן השורשים מתפשטים ויונקים מקרקע במרחק רב. כך גם נהוג ומקובל בחקלאות בת זמננו המבוססת על מחקר חקלאי קפדני. גישה חקלאית ״מודרנית״ זו הייתה מוכרת לחברה הקדומה ולחכמים, והצפיפות של 90 מ״ר לעץ מבטאת זאת. עם זאת, השטח הפתוח בין העצים נראה היה כבזבוז, ובכפר הערבי המסורתי נוצל לגידולי משנה.
בית שמאי ובית הלל נחלקים האם במטע מעורב צריך להביא פאה מכל סוג לחוד, או פאה אחת על הכול
(משנה פאה פ״ג מ״א). הירושלמי מסביר את טעמם של בית שמאי: ״שאין דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות״ (
פאה פ״ג ה״א, יז ע״ב). בית שמאי מבטאים את ההסתייגות מדו-גידול, הסתייגות שאת טעמה הסברנו לעיל. לפי תפיסה חקלאית זו אין טעם לזרוע בין האילנות. מי שעושה כן הרי הוא בבחינת מכניס זרע אחר לשדה, ויש להפריש מכל קטע פאה לעצמו. בית הלל מכירים את הנוהג הקיים לזרוע בין האילנות, ורואים בכך מרכיב קבוע של מטע. אם כן, שורש המחלוקת הוא בהערכתה של המציאות. אין זו רק שאלה סטטיסטית כיצד נוהגים רוב החקלאים, אלא שאלה מערכתית, מה כולל בתוכו ״מטע״
5.
על כן אין להביא חיטים משדה האילן, אלא רק משדה חיטים נקי. ההלכה מנוסחת כאילו אין להביא כל תוצרת מ״בית האילן״, כלומר גם פרות (יין ושמן), ולא היא. הכוונה כנראה לחיטים בלבד, והמשנה מנוסחת בלשון לא מדויקת, כראוי לרשימה שאיננה הנחיה מעשית אלא ביטוי אוטופי.
ואם הביא כשר – דרישות אלו הן לכתחילה בלבד. כיצד הוא עושה – המשנה מדברת על שדה חיטים, נרה שנה ראשונה השנייה זורעה – המשנה מתארת מחזור זרעים רגיל שבו בשנה הראשונה השדה נזרע ובשנייה הוא נשאר כשדה ניר, כלומר השטח נחרש היטב אך לא נזרע. לעתים זרעו בשנת הניר גידולי אספסת כיוון שאינם מתישים את הקרקע ואינם שואבים ממנה משאבים, אך משדה המשמש את המקדש נדרשת שנת ניר מלאה. כאמור זה היה הנוהל הרגיל6, ועד כאן אין במשנה דרישה יוצאת דופן. כפי שציטטנו לעיל, בתוספתא שנינו: ״אין מביאין אלא מן השדות הגינירות המיוחדות לכן״ (פ״ט ה״ג, עמ׳ 525)7. ״הגיניריות״ הוא שיבוש, וכנראה יש לגרוס ״המנורות״ או ״הניריות״. בכתב יד וינה ״הנינריות״ או ״הגיניריות״, שנרו אותן שנה קודם.
קודם לפסח שבעים יום – כלומר בי׳ בשבט בערך. משפט זה מוקשה מאוד מבחינה רֵאלית, שכן תאריך הזריעה הוא בסביבות חודש מרחשוון, לאחר הגשם הראשון, על מנת שהגשם השני ינביט את הצמחים. זה עיקרון חקלאי מוכר ומציאותי, ויש לו ראיות גם בספרות חז״ל. עונת הזרע היא: ״רבי שמעון בן לעזר אומר משם רבי מאיר, וכן היה רבי דוסא אומר בדבריו, חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו זרע, חצי כסליו טבת וחצי שבט חורף... רבי יהודה היה מונה ממרחשון, רבי שמעון היה מונה מתשרי״ (
תוספתא תענית פ״א ה״ז; בבלי,
בבא מציעא קי ע״ב; בראשית רבה, לד יא, עמ׳ 322). אם כן, עונת הזרע מתחילה בתשרי או בראשית מרחשוון, ומסתיימת בראשית כסלו או בסופו. כך גם בחקלאות המסורתית ובחקלאות המודרנית, וטבע הארץ לעולם עומד.
בארץ ישראל בדרך כלל הגשם הראשון הוא חלש, ואחריו זורעים את השדה לקראת הרביעה השנייה. רביעה שנייה היא הזמן הסכמטי של מעבר לתקופת החורף ולסוף עבודות השדה8. לאחריה השדה רטוב, ואין עולים עליו עוד. חכמים המליצו על זריעה גם ברביעה שנייה: ״ ׳בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך׳, רבי אליעזר ורבי יהושע: רבי אליעזר אמר אם זרעת בבכיר זרע באפיל, שאין אתה יודע איזהו יכשר אם של אפיל אם של בכיר ואם שניהם כאחד טובים...״ (בראשית רבה, סא ג, עמ׳ 659). רבי אליעזר מדבר על מקרים שבהם החיטה טרם נבטה משום שעבר זמן רב בין הזריעות ואולי הזרעים יבשו, לכן הוא ממליץ על זריעה נוספת. אבל ברור שאם השדה כבר נבט אין טעם בזריעה נוספת. בשנים שבהן הגשם מתעכב מקובל לנקוט בדרך של זריעה מאוחרת. כלומר, אם הגשם מתעכב עד סוף כסלו (דצמבר) הרי שהשנה היא בדרך כלל שנת בצורת, ואז זורעים את השדות בסביבות שבט (פברואר) בתקווה לגשם9.
ברם משנתנו מדברת על שנים רגילות, ובזריעה אידֵאלית. זריעה בתאריך כזה (שבעים יום לפני פסח), בשנים רגילות, משמעה זריעה בשדה לח במיוחד (״מטונן״), שעצם העלייה עליו מזיקה לו. הבעיה העיקרית בזריעה כה מאוחרת היא שהיבול לא יספיק להבשיל10. הצמח ישתבל במהירות וייווצר גבעול קצר וגרעינים מצומקים. על הגבעול הקצר מדובר גם בבבלי: ״ועושה קנה זרת ושיבולת זרתיים״ (פה ע״א). הבבלי מתאר את המציאות של קנה קצר, אך הטיעון שהשיבולים מלאות יותר הוא חלק מהתיאור האוטופי של המשנה ואיננו מציאותי. הבבלי אמנם מזכיר שהקנה אכן קצר, אבל הגרעינים גם הם מצומקים וודאי שאין זה מן המובחר. אין אלא להסיק שאין לפנינו הלכה רֵאלית אלא מסגרת ספרותית העוסקת בפלאי העבר ובנוסטלגיה ולא בזיכרון רֵאלי.
והיא עושה סלת מרובה – הסולת נוצרת אחרי טחינה ראשונית של הגרעינים, ובעיקר של גרעינים מסוימים. בטחינה זו נשברים הגרעינים המקוריים ונוצר גרעין מעובה וגרעינים קטנטנים שהם יותר קמח מאשר גרעינים. השברים הגדולים נחשבו לקמח הטוב לאפייה, למנחות וכיוצא באלו. לאחר הטחינה ניפו את הקמח שנוצר בנפה בעלת חורים קטנים ביותר, הגרעינים הקטנים והקמח נשרו ובנפה נותרה הסולת הטובה. מובן שניפוי חוזר הוביל לברירה טובה יותר של הסולת. אם כן הסולת היא מה שנשאר בנפה, כלומר החלקים שלא נכתשו ולא נטחנו. הוא אשר שנינו במשנה אבות: ״ארבע מדות ביושבי לפני חכמים ספוג, ומשפך, משמרת ונפה. ספוג שהוא סופג את הכל. משפך שמכניס בזו ומוציא בזו. משמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים. ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת״ (פ״ה מט״ו). האחרון מעולה מכולם משום שהחומר הפחות טוב מסונן החוצה. והוא נותר עם ה״שופרא דשופרא״.
תוספת המים החשובה ביותר היא התוספת של גשמי חודש אדר (מרץ), שהם המשפיעים ביותר על תפיחת הגרעין11.
כיצד הוא בודק – ״כיצד״ בא בדרך כלל לאחר קביעה סתומה במשנה
12. לו הייתה זו משנה רגילה היינו צריכים לפרש שהייתה משנה קדומה שקבעה שאת המוצרים יש לבדוק, ועתה היא מסבירה את שיטת הבדיקה. הרובד הקדום אינו מצוטט במשנתנו. ברם כפי שהצענו בראשית הפרק פרקנו אינו הלכתי אלא שייך לקובץ ״זיכרונות המקדש״, וסגנונו של הקובץ הוא סיפורי יותר. מעתה אפשר לפרש שבקובץ הקדום נכלל המשפט ״הגזבר היה בודקה״. אבל גם ייתכן שהמשפט העיקרי יתחיל במילה ״כיצד״, ולכך מספר דוגמאות מועט, בעיקר במשניות המשקפות את זיכרון המקדש או קרובות להן
13. כפי שכתבנו בהקדמה לפרק אנו מניחים שלפני העורך היה קובץ קדום שממנו ליקט את המשניות, ואפשר שהוא כלל את הקביעה שיש צורך בבדיקה.
הגיזבר מכניס את ידו לתוכה – לתוך ערמת הסולת,
עלה בה אבק פסולה עד שינפנה – בדפוס שיניפנה, והכוונה לניפוי הקמח עד שיהא סולת נקייה. להלן
(פ״י מ״ד) תפרט המשנה כיצד מנפים את העומר, והיא משנה מעריכה שונה שבה סדרי ניפוי מפורטים. בתוספתא שנינו: ״כיצד הוא עושה? נרה שנה ראשונה ושנייה חורשה זורעה קודם לפסח שבעים יום, כדי שתהא סמוכה לחמה והוא עושה סולת מרובה, והיתה עושה קנה זרת ושבלת זרתיים. היו בוררין אותה, ולותתין אותה, וטוחנין אותה, ומרקידין אותה, ומוליכין אותה אצל גזבר, והגזבר מכניס ידו לתוכה, אם היה אבק עולה מתוכה חוזר ומרקידין שנייה. משם רבי נתן אמרו, ידו סך בשמן ומשקיע לתוכה כדי שיהא אבק עולה מתוכה״ (פ״ט ה״ג, עמ׳ 526-525; בבלי, פה ע״א). הסולת הטובה אמורה להכיל רק שברי גרעינים גדולים ולא גרעינים קטנים או אבקת קמח. התוספתא מוסיפה שהגזבר סך את ידיו, ואז האבקה נדבקת לידו.
ואם היתליעה פסולה – קמח שנמצאו בו תולעים אינו מן המובחר. אין שיעור לכמות התולעים.
המשנה כולה קשה מבחינה רֵאלית. התביעה להבאת פרות מבית הזבלים הוסברה בדוחק. התביעה לשדה שאיננו מושקה מתאימה רק לזיתים וליין, ולשאר פרות, וגם שם היא קשה. אבל אין מביאים זיתים וסתם פרות למקדש (רק בביכורים פרטיים), הווה אומר שהיא עוסקת ביין, אבל ראשית המשנה והמשכה עוסקים רק בחיטים. גם תאריך הזריעה אינו מתאים לחיטים רגילות. זריעה מאוחרת אפשרית, אך ודאי שאיננה טובה יותר. התאריך של שבעים יום לפני הפסח ספרותי, ואין לו כאמור הסבר רֵאלי. גם הבדיקה על ידי הכנסת יד בלתי רֵאלית, כפי שהסברנו. נראה, אפוא, שלפנינו משנה ספרותית, פרי עיון תאורטי, שיש בו ספרות ותביעה לשלמות אך לא רקע רֵאלי.
המשפט ״אין מביאין לא מבית הזבלים״ וכו׳ עוסק לחילופין ביין (שלחין) או בחיטים (בין הזרעים). אפשר שהוא משפט כללי שנאמר לגופו ועסק בכל סוגי היבולים. עורך הפרק שיבץ אותו בכל אחת מהמשניות העוסקות בחיטים, בשמן (מ״ג) וביין (מ״ו), וכך נמצא שאין הוא מתאים לאף אחת מהמשניות. זו עדות נוספת לכך שהפרק כמכלול הוא ספרותי ופחות רֵאלי.
1. פירוש המילה יבואר להלן.
2. וכן פליקס, החקלאות, עמ׳ 98.
3. ראו פירושנו למועד קטן פ״א מ״א.
4. ראו פירושנו לשביעית פ״א מ״ב.
5. בעל חסדי דוד לפאה מתחבט בפירוש המשנה בעקבות הערת הירושלמי וחילופי הנוסח לה, ואנו פירשנו כפי שנראית לנו פשוטה של משנה.
7. פליקס, שם שם.
8. ראו משנה, שביעית פ״ט מ״ו ומ״ז; פאה פ״ח מ״א; נדרים פ״ח מ״ה; טהרות פ״ו מ״ז; תוספתא שם פ״ז ה״ח; בבלי,
תענית ו ע״ב, ועוד.
10. על שאלה זו התייעצנו עם ידידנו פרופ׳ יהושע אניקסטר מאוניברסיטת תל אביב, ותודתנו לו. פליקס אינו מתמודד עם שאלה זו, הוא מצטט את משנתנו ואת הברייתא בבבלי כאילו היו דברי מדריך חקלאי בן זמננו.
11. כך הסביר לנו ידידנו צבי שריד, מומחה לתזונת בעלי חיים, ותודתנו לו.
12. כך הדבר בדרך כלל, ראו משנה, ברכות פ״ז מ״ג; פ״ט מ״ג; ראש השנה פ״ב מ״ג; מעשר שני פ״ד מ״ד; בבא קמא פ״ב מ״ב ועוד עשרות דוגמאות. בתוספתא עשרות דוגמאות נוספות. ״כיצד״ בראש עניין מופיע לעתים נדירות גם במשנה ״רגילה״, ואזי יש לפרש שלפני העורך הייתה מונחת משנה קדומה שקבעה את עיקר ההלכה, כגון ״כיצד מברכין״
(ברכות פ״ו מ״ג), ובמשנה הקדומה נאמר מן הסתם שיש לברך על הפרות, או ״כיצד מלקין״
(מכות פ״א מ״א). לדוגמאות נוספות במשניות הסיפוריות ראו להלן.
13. כגון חגיגה פ״ג מ״ח; פסחים פ״ה מ״ט; מנחות פ״י מ״ג; פסחים פ״ז מ״ג; ראש השנה פ״ב מ״ו. שתי הדוגמאות האחרונות שייכות אולי למשניות הזיכרון, אך ייתכן גם שהן משניות רגילות. מאידך גיסא, סגנון זה נעדר ממשניות הזיכרון המובהקות כתמיד, מידות, יומא, שקלים וכיוצא באלו.