×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד בָּאִים מִן הָאָרֶץ וּמִחוּצָה לָאָרֶץ, מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן, חוּץ מִן הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁאֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הָאָרֶץ. וְכֻלָּן אֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הַמֻּבְחָר. וְאֵיזֶהוּ מֻבְחָר. מִכְמָס וּמְזוֹנִיחָה, אַלְפָא לַסֹּלֶת. שְׁנִיָּה לָהֶם, חֲפָרַיִם בַּבִּקְעָה. כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּאן הָיוּ מְבִיאִים.
All communal and individual meal offerings may come from produce grown in Eretz Yisrael and from outside Eretz Yisrael, from the new crop, i.e., the current year’s crop, and from the old crop from previous years. This is the halakha of all meal offerings except for the omer, i.e., the measure of barley brought as a communal offering on the sixteenth of Nisan, and the two loaves, i.e., the communal offering brought on the festival of Shavuot, as they come only from the new crop and from Eretz Yisrael.
And all meal offerings come only from the optimal-quality grain. And which places have the optimal grain for them? Fields in Makhnis and Zateḥa are the primary [alfa] source for fine flour. Secondary to them is Aforayim in the valley.
All the regions were valid as the source of the grain, but it is from here, the primary and secondary places, that they would bring grain, because it was of optimal quality.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[א] כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד בָּאִין מֵהָאָרֶץ, וּמִחוּצָה לָאָרֶץ, מִן הֶחָדָשׁ, וּמִן הַיָּשָׁן, חוּץ מִן הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁאֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הָאָרֶץ.
[ב] וְכֻלָּם אֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִן הַמֻּבְחָר.
וְאֵי זֶה הוּא מֻבְחָר? מִכְמָס וְזוֹנִיחָה אַלְפָּא לַסֹּלֶת.א שְׁנִיָּה לָהֶם חֲפָרַיִם בַּבִּקְעָה.
כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּן הָיוּ מְבִיאִין.
א. בכ״י: מכמס וזוניחה
כל קרבנות צבור והיחיד באין מארץ ומח״ל אפילו מבין העובדי כוכבים חוץ מבכור ומעשר שאין באין אלא מן הארץ ואין באין אלא מישראל. כל המנחות באות מן הארץ ומח״ל מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ וכולן אין באין אלא מן המובחר שנאמר (דברים יב) וכל מבחר נדריכם איזהו מובחר שלהן מכמש זו לחה אלפא לסולת שניה לה עפריים בבקעה. רבי יוסי אומר אף חיטי ברחיים וכפר אחוס אלוהיו בצד ירושלים ומהן היו מביאין. אין מביאין אלא מן השדות הגיטרות המיוחדות לכן. כיצד הוא עושה נרה שנה ראשונה. ושניה חורשה זורעה קודם לפסח ע׳ יום כדי שתהא סמוכה לחמה והיא עושה סולת מרובה והיתה עושה קנה זרת ושבולת זרתיים היו בוררין אותה ולותתין אותה וטוחנין אותה ומרקידין אותה ומוליכין אותה אצל גזבר והגזבר מכניס ידו לתוכה אם היה אבק עולה מתוכה חוזר ומרקידין שניה ומשם רבי נתן אמרו ידו סך בשמן ומשקיע לתוכה כדי שיהא אבק עולה מתוכה. סולת שהתליע הרי זו בעל מום למזבח. חיטין שהתליעו או שהרקיבו הרי אלו בעלי מומין למזבח. תקועה אלפא לשמן. אבא שאול אומר שניה לה רגב בעבר הירדן. ר׳ אלעזר בן יעקב אומר שלישית היה לה גוש חלב בגליל.
כל קרבנות הצבור והיחיד באים מן הארץ כו׳: דבר תורה בעומר ושתי לחם שלא יהיו אלא מן הארץ ומן החדש אמר רחמנא בעומר כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם וגו׳ ונאמר בשתי הלחם ממושבותיכם תביאו לחם תנופה ונאמר בה והקרבתם מנחה חדשה לה׳ ונאמר עוד חג הקציר בכורי מעשיך אבל שאר קרבנות בעלי חיים וכן מותרות המנחות והנסכים יהיו מן הארץ ומחוצה לארץ ומן החדש ומן הישן: וענין שניה להן שהוא פחות מהן ואין מצטרפים ליטול ממנה אלא על ידי הדחק: ומה שאמר כל הארצות היו כשרות ר״ל כשרות להביא מהן סלת של מנחת יחיד ושל נסכים בין של יחיד בין של צבור כמו שאמר בתחלת ההלכה:
כָּל קָרְבָּנוֹת. מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן. בִּמְנָחוֹת קָאָמַר:
שֶׁאֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ. בָּעֹמֶר כְּתִיב (ויקרא כג) מִנְחָה חֲדָשָׁה, וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם כְּתִיב (שמות לד) בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים:
וּמִן הָאָרֶץ. בָּעֹמֶר כְּתִיב (ויקרא כג) כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וְגוֹ׳ וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ, וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם כְּתִיב (שם) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם:
מִכְמָס וְזוֹנִיחָה. שֵׁמוֹת שֶׁל מְקוֹמוֹת הֵן:
אַלְפָא לַסֹּלֶת. סֹלֶת שֶׁלָּהֶן רִאשׁוֹן וּמֻבְחָר לְכָל הַסְּלָתוֹת. כְּאָלֶ״ף זוֹ שֶׁהִיא רִאשׁוֹנָה לְכָל הָאוֹתִיּוֹת:
אַלְפָא. זוֹ אָלֶ״ף בְּלָשׁוֹן יְוָנִי:
שְׁנִיָּה לָהֶן. קְרוֹבָה סָלְתָּהּ לִהְיוֹת מְשֻׁבַּחַת כְּסֹלֶת מִכְמָס וְזוֹנִיחָה:
חֲפָרַיִם בַּבִּקְעָה. שְׁתֵּי חֲפָרַיִם הֵן, אַחַת בָּהָר וְאַחַת בַּבִּקְעָה, וְאוֹתָהּ שֶׁבַּבִּקְעָה הִיא שֶׁסֹּלֶת שֶׁלָּהּ מְשֻׁבַּחַת:
כָּל הָאֲרָצוֹת. שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָיוּ כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא שֶׁמִּכָּאן הָיוּ מְבִיאִים:
כל קרבנות. מן החדש ומן הישן – it is speaking of meal-offerings.
שאינן באים אלא מן החדש – regarding the Omer, it is written (Leviticus 23:16): “an offering of new grain,” and in regard to the two loaves of bread, it is written (Exodus 34:22): “of the first fruits of the wheat harvest.”
ומן הארץ – in regard to the Omer, it is written (Leviticus 23:10): “When you enter the Land [that I am giving you and you reap its harvest,” and with the two loaves [of bread] it is written (Leviticus 23:17): “You shall bring from your settlements two loaves of bread [as an elevation offering].”
מכמס וזוניחה – these are names of places (see Ezra 2:27 and Joshua 15:35, 56).
אלפא לסלת – their choice flour is first and chosen to all the choice/fine flour. Like this Aleph, it is the first of all the letters.
אלפא – this is Aleph in the Greek language.
שנייה להן – its choice flour is close to being praiseworthy like the choice flour of Michmas and Zonicha.
חפרים בבקעה – these are two Chafarayim -one in the mountains and one in the valley, and the one that is in the valley that its choice flour is praiseworthy.
כל הארצות – of the Land of Israel they were kosher/fit, but from here (i.e., the places mentioned in the Mishnah) they would bring them.
כל קרבנות וכו׳. ס״פ ששי דהלכות איסורי מזבח ובפ״ח דהלכות תמידים ומוספים סי׳ ב׳:
מן החדש ומן הישן. פי׳ בקונטרס במנחות קאמר ונראה דשייך נמי בזבחים כדאשכחן במעשר בהמה אלא דה״ל למיתני חוץ מבכור ומעשר דאין באין מח״ל כדתנן בתמורה פ׳ ואלו קדשים ובתוספתא תניא כל קרבנות הצבור והיחיד באין מן הארץ ומח״ל אפי׳ מבין הגויים חוץ מבכור ומעשר שאין באין אלא מן הארץ ואין באין אלא מישראל ובההיא בבא לא תני חדש וישן אבל בתר הכי תנא כל המנחות באין מן הארץ ומח״ל מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינם באין אלא מן החדש ומן הארץ. תוס׳ ז״ל:
חוץ מן העומר ושתי הלחם. ירושלמי דשקלים פ״ד מוקמי׳ לה כר׳ ישמעאל אבל ר׳ יוסי בר׳ יהודה מכשר ליה לעומר מח״ל והכי איתה נמי בגמרא ויליף לה מקרא דכתיב ממושבותיכם דכל מקום שאתם יושבים משמע ואפילו בח״ל נוהג איסור חדש קודם העומר מן התורה וקרא דוכי תבואו אל הארץ אתא לאשמועין דלא נתחייבו באיסור חדש קודם הקרבת העומר אלא לאחר שבאו לארץ אבל לאחר שבאו לארץ אסור אפילו בח״ל וכיון דנוהג איסור חדש אפילו בח״ל ה״נ אקרובי מקרבינן עומר מח״ל. ובפ״ק דכלים נמי סתם לן תנא דלא כר׳ יוסי בר׳ יהודה כמו שכתבתי שם סי׳ ו׳. עוד גרסינן בגמ׳ מתני׳ דלא כי האי תנא דתניא עומר הבא מן הישן כשר שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות אלא שחסר מצות (גם בתלמוד הוא בתיו) עומר דכתיב תקריב את מנחת בכוריך תקריב משמע מכל מקום ואפילו מן הישנים שבעליה שתי הלחם דכתיב תביאו ואפילו מן העליה פי׳ וי״ו יתירה קדריש דמלת תביא הא כתבינן לעיל פ׳ התודה סי׳ ב׳ דאיצטריך לאשמועינן דכל שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה ופרכינן והכתיב בין בעומר בין בשתי הלחם ראשית דמשמע מן החדש ולא מן הישן ומשני למצוה. ופי׳ רש״י ז״ל ותנא דידן דפסיל יליף טעמא מראשית קצירכם והאי תקריב מפיק ליה תקריב ואפילו בשבת ואפילו בטומאה כדדרשינן לעיל פ׳ ר׳ ישמעאל ע״כ ומשמע מפירושו ז״ל שהוא היה שונה פ׳ ר׳ ישמעאל אחר פ׳ כל המנחות באות מצה כמו שהוא בדפוס התלמוד וכן מוכח ג״כ מתוך דברי התוס׳ ז״ל שכתבתי לקמן פ׳ ר׳ ישמעאל סי׳ ד׳. והקשו תוס׳ ז״ל וא״ת ודילמא מתני׳ נמי לכתחלה ואם הביא כשר כתנא דברייתא וי״ל א״כ ה״ל למיתני בהדיא ואם הביא כשר כמו בסיפא א״נ משמע חדש דומיא דארץ מה התם דיעבד נמי לא ע״כ. ובירושלמי שם רפ״ד מוקי לה כר׳ ישמעאל דאמר אין העומר בא מסוריא:
שאינם באים אלא מן החדש. בעומר כתיב מנחה חדשה ובשתי הלחם כתיב בכורי קציר חטים. עכ״ל רעז״ל. אמר המלקט לא מצאתי דכתיבא מנחה חדשה בעומר רק בשתי הלחם כתיב מנחה חדשה בפ׳ אמור ובפ׳ פנחס אבל כתיב בעומר ראשית קצירכם דמשמע מן החדש ולא מן הישן וכמו שכתבתי לעיל בסמוך והוא פי׳ רש״י ז״ל וכן פי׳ הרמב״ם ז״ל גם בפ״ז דהלכות תמידין ומוספין:
מכמס וזוניחא. כך צ״ל. וה״ר יהוסף ז״ל הגיה וזנוח: אלפא. פי׳ הרמב״ם ז״ל שהוא כמו מלפנו מבהמות ארץ וכן תרגום ולמדתם ותלפון כלומר מלומדת ומורגלת לעשות סלת טוב או שמן טוב או יין טוב והמפרש שבדפוס פי׳ בלשון שני אלפא אלף היינו אחד כך סלת של שני מקומות הללו מיוחדין לכך שסלתן מובחר ועיקר מכל הסלתות ע״כ:
עפרים בבקעה. היא עיר בדברי הימים וילכוד אביה את עֶפְרָיִן. תוס׳ ז״ל. וכן נמי מוכח בגמרא דגרסי׳ עפרים בעין דגרסינן בגמרא אהאי פסקא אמרי ליה יוחנן וממרא למשה תבן אתה מכניס לעפרים פי׳ עפרים שהוא מקום תבואה הרבה כדתנן במתני׳ אתה מביא לשם תבן ותבואה למכור בתמיה כך ארץ מצרים שהיא מלאה כשפים אתה בא לשם לעסוק בכשפים. ואין מכשפים בעולם כמותנו. אמר להו אמרי אינשי למתא ירקא ירקא שקול פי׳ לעיר שיש בה ירקות הרבה הבא ירק שלך למכור לפי שמתקבצים הכל לקנות הן אמרו לו דברי ליצנות והוא השיב להם כעניינם ע״כ. וכן בפי׳ רש״י ז״ל עפרים בעין ושתים היו אחת בהר ואחת בבקעה ע״כ וכן הוא בכמה מקומות בערוך וכן תמצא שנין זה בילקוט פרשת וישב סימן קמ״ה בשם מדרש אבכיר גם בפרשת וארא סימן קפ״א. ומאן דגריס חַפַרָיִם בחית והיא עיר בנחלת יששכר בספר יהושע לפי זה טעות הוא בידם:
כל קרבנות כו׳ באים מן הארץ ומח״ל מן החדש ומן הישן. לשון הר״ב במנחות קאמר. ואע״פ דלא פסיק לפרושי אלא אמן החדש כו׳. קאי נמי אמן הארץ כו׳. דאי מן הארץ אף בזבחים. ה״ל למיתני חוץ מבכור ומעשר דאין באין מח״ל כדתנן בספ״ג דתמורה:
שאינן באין אלא מן החדש. לשון הר״ב בעומר כתיב מנחה חדשה. ולא דק דבשתי הלחם הוא דכתיב. ולשון הרמב״ם הטעתו לפום ריהטא. שכתב ונאמר בה (ויקרא כ״ג) והקרבתם מנחה חדשה לה׳. ונאמר עוד (שמות כ״ג) וחג הקציר בכורי מעשיך. וסבר הר״ב דקרא קמא אעומר הביאו. וליתא דתרוייהו אשתי הלחם מייתי להו עיין בלשון הר״ב רפ״ב דפרה. והיה נראה דעומר ילפינן מדקרי ליה קרא מנחת בכורים כמ״ש במ״ד פ״י. אבל בגמ׳ מוכח דיליף לה. מדכתיב (ויקרא כג) ראשית קצירכם:
אלא מן המובחר. שנא׳ (דברים יב) וכל מחבר נדריכם. תוספתא הביאוה התו׳ וכ״כ הר״ב (בפ״י) [בפרקין] מ״ה:
אלפא. פי׳ הר״ב זו אלף בלשון יוני כדתנן במ״ב פ״ג דשקלים ועמ״ש שם במ״ג פ״ה:
חפריים. ס״א עפריים. וכן גי׳ התו׳. וכתבו עיר היא בד״ה [ב׳ י״ג י״ט] וילכד אביה את עפריים:
{א} וְאַף עַל פִּי דְּלֹא פָּסֵיק לְפָרוֹשֵׁי אֶלָּא אַמִּן הֶחָדָשׁ כוּ׳, קָאֵי נַמִּי אַמִּן הָאָרֶץ כוּ׳. דְּאִי מִן הָאָרֶץ אַף בִּזְבָחִים, הֲוָה לֵיהּ לְמִתְנֵי חוּץ מִבְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר דְּאֵין בָּאִין מִחוּץ לָאָרֶץ כְּדִתְנַן בְּסוֹף פֶּרֶק ג׳ דִּתְמוּרָה:
{ב} וְלֹא דָק, דְּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם הוּא דִּכְתִיב כוּ׳. וְהָיָה נִרְאֶה דְּעֹמֶר יָלְפִינַן מִדִּקָרֵי לֵיהּ קְרָא מִנְחַת בִּכּוּרִים. אֲבָל בַּגְּמָרָא מוּכָח דְּיָלֵיף לַהּ מִדִּכְתִיב רֵאשִׁית קְצִירְכֶם:
{ג} הַמֻּבְחָר. שֶׁנֶּאֱמַר וְכָל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם. תּוֹסֶפְתָּא:
{ד} חֲפָרַיִם. סְפָרִים אֲחֵרִים עֲפָרַיִם. וְכֵן גִּרְסַת הַתּוֹסָפוֹת. וְכָתְבוּ עִיר הִיא:
א) מן החדש ומן הישן
רק במנחות מיירי דשייך בהו תבואה חדשה. ותו דאי בזבחים. הרי בכור ומעשר אין באין מח״ל [כספ״ג דתמורה] ומיירי שלא הוכשרו החטים דאל״כ הרי נטמאו עכ״פ מאויר ח״ל [כשבת ט״ו ב׳]. ואע״ג דטל לא מעצר [כתענית ד״ג ב׳]. והרי טל מכשיר [כמכשירין פ״ו מ״ד]. י״ל דכיון דרוצה להקריבו למנחה לא ניחא ליה שירד עליו הטל. וכל כה״ג אינו מכשיר מדכתיב כי יותן חסר וי״ו. היינו כי יותן דומיא דכי יתן דניח״ל [ב״מ כ״ב ב׳]. מיהו כל זה לב״ש [מכשירין פ״א מ״ג] דס״ל דגם מחובר מוכשר. אבל קיי״ל כב״ה התם דאין הכשר במחובר ולפ״ז משכח״ל שתתנגב קודם שתלשו:
ב) וכולן אינן באים אלא מן המובחר
ארישא קאי. אבל עומר וב׳ לחם. אי אפשר שיקרבו רק מהקרוב לירושלים אפילו גרוע [כפרק י׳]:
ג) מכמס ומזוניחה אלפא לסולת
סולת של אותו מחוזה היה ראשון ומובחר מכל סלתות אחרות. כאלף זו שהיא ראשונה לאותיות:
ד) שנייה להם
במדריגה המובחר:
ה) חפריים בבקעה
ב׳ חפריים הוו. אחד בהר ואחד בבקעה. ואותה שבבקעה היתה מושבחת:
הפרק עוסק בשאלה מהיכן מביאים מוצרים למקדש, מאיזה סוג של שדות ומאילו מקומות, וכולו הרחבה לכלל שמביאים מוצרים מן המובחר. המשנה הראשונה היא הלכתית, אבל מסוף משנה א ועד אמצע משנה ג בפרק הבא המשניות הן מטיפוס אחר. אין בהן הלכה אלא זיכרונות מקדש, וכפי שנָראה היה לזיכרונות אלו מבנה סגנוני ואופי מיוחד. משניות המקדש המובהקות שבידינו הן משניות תמיד-מידות; יומא; חלקים משקלים; ביכורים פ״ג; פרקי המקדש בסוכה ומשניות פזורות נוספות. יש להן סדרת מאפיינים, כגון שאין בהן הלכה, יש להן סגנון סיפורי (כגון x היה או y היו...), יש בהן הרבה סתירות פנימיות אבל רק מעט מחלוקות גלויות, לא תמיד הן רֵאליות, ועוד סימנים. במבוא למסכת יומא עמדנו על כך, ובמבוא למסכת תמיד נרחיב בכך. במקרה שלנו הסגנון אינו מובהק אך עדיין קיים, ובעיקר אין בפרקים אלו הלכה אלא תיאור. במבוא לתמיד נבחן את הקשרים הספרותיים בין המשניות הללו ונציע שכולן שאובות מקובץ קדום של זיכרונות המקדש, שהיה כתוב או בלתי כתוב אך היה ערוך ומסוגנן. כל עורך ליקט מהקובץ את אשר היה חשוב לו למשנה שבה הוא עסק, אך לכל זיכרונות המקדש מוצא משותף.
לפי כתב-יד קופמן
כל קרבנות הצבור והיחיד – ללא כל יוצא מהכלל, באין מהארץ ומחוץ לארץ – אין הם נחשבים למצווה התלויה בארץ אף על פי שקיום המקדש ״תלוי בארץ״1, מן החדש ומן הישן – כפשוטם של דברים ניתן להקריב מן החדש גם לפני מועד הנפת העומר (במנחת שעורים2) ומועד הביכורים (במנחת חיטים). בכך חלה על המקדש הלכה שונה מאשר על חולין, שכן חולין אין אוכלים עד מועד הנפת העומר. בדוחק ניתן לפרש שלאחר מועד הנפת העומר מותר להביא גם מן הישן, אבל אם כך המילים ״מן החדש״ אין להן משמעות. חוץ מן העומר – שמביאים בט״ז ניסן קרבן שעורים, ושתי הלחם – שמביאים ביום הביכורים מחיטים, שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ – מן החדש שכן זו המצווה, ומן הארץ משום שאלו מצוות התלויות בארץ. כלומר המצווה איננה רק לקיים מעמד של הקרבה, אלא מצווה החלה על פרות הארץ. האבחנה בין הקרבנות אינה מקראית. הביטוי ״ממושבתיכם תביאו לחם תנופה״ (ויקרא כג יז) עשוי להתפרש כמכוון לארץ ישראל. עסקנו בכך בנספח למסכת שביעית וראינו כי פירוש זה אמנם מופיע (להלן), אך אין הוא מקור להלכה.
דינו של החדש וקשריו למכלול המצוות התלויות בארץ נדון בסדרת מקורות. הכלל ההלכתי מנוסח בפשטות במסכת קידושין: ״כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, חוץ מן הערלה וכלאים, רבי אליעזר אומר אף מן החדש״ (פ״א מ״ט), וכן במדרש התנאים: ״ ׳בכל מֹשבֹתיכם׳ – בארץ ובחוצה לארץ, אמר רבי שמעון שלשה דברים תלוים בארץ ונוהגים בארץ ובחוצה לארץ החדש והערלה והכלאים, החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה, והכלאים מדברי סופרים״ (ספרא, אמור פ״י הי״א, ק ע״ד). המשפט האחרון שנוי גם בסוף מסכת ערלה. המדרש עוקב למשנה, ואינו מנמקה. הוא מוסיף רק דרשה אחת, שהמונח ״כל מֹשבֹתיכם״ אינו מגביל את המצווה לארץ אלא מרחיב אותה לכל מקום שיושב בו יהודי באשר הוא. אכן מונח זה מופיע בתיאור הלכות שבת (שמות לה ג) ויום הכיפורים (ויקרא כג לא), אך גם במצוות חדש (ויקרא כג יד), וזו קשורה לקרבן ולכאורה מוגבלת רק לארץ. להלן נראה שיש מחלוקת על תחולתה בחוץ לארץ. מצוות הפסח פותחת בתיאור ״והיה כי יבִאך...⁠״ (שמות יג יא), וברור שלפי הפרשנות היהודית פסח חל גם בחוץ לארץ. על כן אין לפרש את דברי התורה כהגבלה אלא כמועד התחלת המצווה. זו המחלוקת המדרשית בין דבי רבי עקיבא לבין בעלי המדרש מדבי רבי ישמעאל3.
את דבריו של רבי אליעזר ניתן להבין בשתי צורות: האחת שרבי אליעזר מגיב על המשפט ״חוץ מ...⁠״ ולדעתו גם חדש חל בחוץ לארץ (רבי אליעזר מחמיר); לפי הסבר זה תנא קמא סובר שמצוות חדש חלה רק בארץ. ההבנה השנייה היא שהוא מגיב על הרישא; תנא קמא קבע את הכלל, ואולי היה מקום לחשוב שלדעתו חדש אינו מצווה התלויה בארץ, ובא רבי אליעזר להוסיף ולומר שגם החדש חל רק בארץ. השאלה באה בעקבות הניסוח של המשנה. ההלכה במשנה מצוטטת במדרשים, אך אין בכך כדי להכריע בעד אחת מהאפשרויות4. הבבלי מציג את השאלה באופן אחר, שכן הוא מתחבט האם המשפט ״חוץ מן הערלה וכלאים״ חולק על התנא קמא או שהוא המשך דבריו. מכל מקום, הבבלי מציע את שתי האפשרויות (קידושין לז ע״א; יבמות ו ע״ב). ברם לירושלמי ברור שלדעת רבי אליעזר מצוות חדש חלה גם בחוץ לארץ, והוא משעין את דבריו על דרשת הכתוב (ערלה פ״ג ה״ח, סג ע״ב). השאלה קשורה גם לבירור דעתו של רבי אליעזר בעניין ערלה. אם הוא סבור שערלה אינה חלה בחוץ לארץ, הרי שעדיף לפרש שאין הוא מתייחס כלל למשפט ״חוץ מן הערלה וכלאים״ אלא רק למשפט הפותח של המשנה5.
בתלמודים אין להלכה זו נימוק הגיוני אלא דרשות כתובים, וכבר אמרנו כי בדרשות אין הכרח, ואין הן המקור להלכה אלא נימוקים ואסמכתא בעלמא. אנו מעריכים שרשימת החריגים נובעת מכך שכל האבחנה בין מצוות הגוף למצוות התלויות בארץ לא הייתה עקבית ושיטתית. משנתנו קובעת בפשטות שהחדש חל רק בארץ. אמנם אין היא מתייחסת לעצם קיום המצווה, אלא רק לשאלה מהיכן מביאים את הקרבן. יש כאן אפוא שפה הלכתית שונה מזו של יתר מקורות חז״ל, אך יש להניח ששתי השאלות (מהיכן מביאים את הקרבן והיכן חלה המצווה) זהות.
משנתנו קובעת שגם את מנחת הלחם של ביכורים מביאים רק מהארץ. הדיונים במקורות חז״ל (ביכורים פ״א מ״י) עוסקים בעיקר במצוות הביכורים המוטלת כנדבה על כל אדם מישראל, ולא נעסוק בה כאן. גם במקרה זה הנושא ההלכתי של מסכת מנחות שונה מהנושא הרגיל הנדון בספרות חז״ל, שכן אין בה עיסוק בביכורים שמביא כל אדם למקדש, אלא רק בקרבן הציבור. עם זאת המשנה משתמשת במינוח אחר, ״שתי הלחם״, ואין כאן עדות לשפה הלכתית אחרת אלא לנושא שאין לו ביטוי במסכתות אחרות. במקביל גם אין לו נימוק, ולפנינו הקבלה וקשר למצוות התלויות בארץ, קשר שנדון בו להלן במ״ג.
ההלכה במשנתנו חוזרת בתוספתא ושם מודגשת חשיבות הארץ יותר מחשיבות תושבי הארץ: ״כל קרבנות צבור והיחיד באין מארץ ומחוצה לארץ, אפילו מבין הגוים, חוץ מבכור ומעשר שאין באין אלא מן הארץ ואין באין אלא מישראל״ (תוספתא מנחות פ״ט ה״א, עמ׳ 525).
חידוש נוסף במשנה הוא שגם שתי הלחם באות דווקא מהחיטים החדשות, כמו מצוות העומר, וכן בתוספתא: ״כל המנחות באות מן הארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ״ (פ״ט ה״ב, עמ׳ 525). הלכה זו היא פשט הכתוב המדבר על ״מנחה חדשה״ (ויקרא כג טז; במדבר כח כו). כך גם משמע מהביטוי ״ביכורים״. לעומת זאת על העומר לא נאמר בתורה שצריך לבוא מהחדש, והדבר נלמד מההיקש לביכורים (ספרא, צו, פרשה יב ה״ז, יא ע״ד; בבלי, פד ע״ב ומקבילות). מכאן גם נלמדה ההלכה שמנחות חיטים שהובאו לפני מועד החדש פסולות. הכוונה למועד החדש של העומר (השעורים), כפי שעולה מהמשנה להלן פ״י מ״ו. בפירושנו למשנה להלן ננסה להסביר הלכה זו.
עם זאת, בביכורים איננו שומעים על מעמד של קציר פומבי ואילו במנחת העומר הקציר עצמו נעשה כמעמד ציבורי (להלן פ״י), וכן ביכורי יחיד (שהפרט מביא משדהו כמתואר במשנה, ביכורים פ״ג מ״א) נקטפו בטקס חגיגי אם כי פרטי. לכאורה ההסבר לכך הוא שעל מועד הנפת העומר ערערו הצדוקים. ייתכן גם שההימנעות מטקס פרטי באה בגלל עמדתם המיוחדת של בני כתות מדבר יהודה. לאלו היו עוד שני מועדים, חג הזיתים (שמן) וחג היין. אין בספרות חז״ל רמז לחגים אלו, וכן לא אצל יוספוס ופילון, וכנראה היו אלו חידושים של בני הכת האיזוטרית שלא היה להם רקע ציבורי רֵאלי. עם זאת, ייתכן שהם השפיעו על צמצום דמותה של הבאת הביכורים. ייתכן גם שפרטי קציר החיטים פשוט הושמטו (במקרה או בכוונה) במהלך עריכתה של ספרות חז״ל, ובפועל היה מעמד ציבורי של קציר חיטים.
וכולם – כל מוצרי המקדש, אינן באים אלא מן המובחר – בתרבות החקלאית המקומית ידעו מאילו אזורים רגיל שיגיע יבול מהודר. בתוספתא מובאת דרשה לאישוש כלל זה: ״וכולן אין באין אלא מן המובחר שנאמר וכל מבחר נדריכם״ (פ״ט ה״ב, עמ׳ 525). במדרש ספרי נדרש הפסוק כפשוטו לעניין קרבנות יחיד (ספרי דברים, סח, עמ׳ 133), אבל בספרא נדחית דרשה זו: ״מתוך שנאמר ׳וכל מבחר נדריכם׳, יכול יהיה מורגל ומוציא את היפה? תלמוד לומר ׳לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו׳ ״ (ספרא, בחוקותי פרק יג ה״ד, קטו ע״ג-ע״ד). הדרשה עוסקת במעשר בהמה שבו אין לברור בהמה יפה. אין בכך מחלוקת הלכתית על משנתנו (ועל הספרא) העוסקים בנושאים אחרים, אבל יש בכך כדי להראות את ״גמישותה״ של הדרשה התנאית המסִבה את המילים בהתאם להלכה שבה היא עוסקת באותו מקרה ואותה מילה משמשת לדרשות שונות, בבחינת שבעים פנים לתורה.
ואיזהו מובחר שלהן – של החיטים או של השעורים, מכמס וזוניחה אלפה לסולת – ממקומות אלו הביאו את החיטים המובחרות שמגרעיניהן הכינו את הסולת. לצורה ״מכמס״ אין חילופי נוסח בעדי הנוסח הטובים. מקובל לזהות את מכמס עם מכמש המקראית, מצפון-מזרח לירושלים6. אם כן, הרי שמכמס היא צורה ארמית של השם המקראי. תופעה זו מוכרת בספרות חז״ל ששמות מקראיים עבריים קיבלו תצורה ארמית. השאלה מדוע ומתי התחולל תהליך זה טרם נפתרה, ולא כאן המקום להרחיב בה. הקושי בזיהוי זה הוא שמכמש מצויה בשולי מדבר יהודה, וקשה להניח שדווקא שם תצמחנה החיטים הטובות ביותר. קל יותר לפרש שהכוונה לשעורים. את השעורים מגדלים באזורים שחונים שמשק הגשמים בהם פחות יציב, ומעט סביר יותר שמכמש תהיה מקום הגידול של שעורים כאלה. עם זאת, הזיהוי עדיין קשה. אפשר שה-מ׳ איננה חלק מהשם אלא שהביאו סולת ממקום ששמו ״כמס״ שאיננו יודעים לזהותו.
באשר לזוניחה, או בכתיב דומה (זנחוה ב-מל, זוניחה ב-מפ, מנ, בדפוס וילנא ועוד), שנינו בתוספתא: ״איזהו מובחר שלהן? מכמס זו לחה אלפא לסולת״ (פ״ט ה״ב, עמ׳ 525). קליין מפרש שהכוונה לזנוח המקראית (זו לחה = זולחה = זונחה = זנוחה) באזור בית שמש. אם מדובר בסולת סתם ובמנחות – הזיהוי אפשרי, אך אם מדובר בעומר – יש לחפש זיהוי קרוב לירושלים, שהרי מביאים את העומר מהקרוב (להלן פ״י מ״ב) כדי שיספיקו לקצור את העומר במעמד ציבורי ולהביאו בזמן למקדש. זנוח מצויה במרחק 6-5 שעות הליכה מהירה מירושלים, ואיננה מתאימה. אך כאמור, אפשר שהמשנה עוסקת בשתי הלחם או בסתם מנחות. לפי התוספתא נבחרה מכמס משום שהיא לחה, כלומר מושקית היטב במי גשמים, ואכן לפי סגנון המשנה אלפה (אלף, הטוב ביותר) הוא מקום אחד ולא שני מקומות. ברם בהמשך נאמר ״שנייה להם״, ומכאן שבשני מקומות עסקינן, ואין לנו אלא לקבל את הזיהוי עם זנוח. גם זנוחה או זוניחה הן תצורות ארמיות של שם עברי מקראי7. שנייה להם חפריים בבקעה – בתוספתא: ״שנייה לה עפריים בבקעה, רבי יוסי אומר אף חיטי ברחיים וכפר אחוס אלו היו בצד ירושלם ומהן היו מביאין״8 (שם). עפריים היא כנראה המקום שנקרא כיום עפולה, במרכז עמק יזרעאל, שהוא מרכז דגנים טבעי. מכאן בא הביטוי ״תבן אתה מכניס לעפריים״ (בבלי פה ע״א; שמות רבה, ט ז), שמשמעו הבאת מוצר למקום שהוא נפוץ בו. הביטוי צמח מהמציאות הארץ-ישראלית, או מפרפרזה אגדית למשנתנו.
כל הארצות – אזורי ארץ ישראל מכונים ״ארצות״ (כגון משנה, שביעית פ״ט מ״ב ועוד), וגם פרובינציות מחוץ לארץ ישראל מכונות כך (משנה שם פ״ו מ״א ועוד). היו כשירות – להביא מהן מוצרים למקדש, אלא מכאן היו מביאים – בפועל ממקומות אלו הובאו מוצרי המקדש. ביטוי זה משרשר את כל משניות הפרק ומעיד על עריכה אחת. מקורות מקבילים מוסרים על נוהגים אחרים. כך, למשל, משנת חגיגה מדגישה את אזור יהודה כספק המקובל של מוצרים למקדש (פ״ג מ״ד-מ״ה)⁠9. אין בכך סתירה הלכתית, ולכל סוג תוצרת היה מקום עדיף אחר (בדרך כלל שילוב של מקום מתאים עם ״קצת מזל״, שכן אין רק מקום ״טוב״ אחד).
1. ראו בהרחבה בנספח למסכת שביעית.
2. כגון של סוטה.
3. ראו שמש, מצוות, ודיוננו בנספח למסכת שביעית.
4. ספרי דברים, מד, עמ׳ 103; נט, עמ׳ 125; מדרש תנאים לדברים, יב א, עמ׳ 47, ועוד.
5. על עמדתו של רבי אליעזר ראו במבוא למסכת ערלה, ואכן עמדה זו משתמעת מהבבלי קידושין לט ע״א, או נכון יותר היו אמוראים שייחסו לו עמדה זו. ראו בהרחבה שמש, מצוות.
6. קליין, ארץ יהודה, עמ׳ 136.
7. קליין, ארץ יהודה, עמ׳ 137.
8. כך גם בכתב יד וינה.
9. ראו המבוא למסכת חגיגה.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ב) אֵין מְבִיאִין לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים, וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים, וְלֹא מִבֵּית הָאִילָן. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, נָרָהּ שָׁנָה רִאשׁוֹנָה, וּבַשְּׁנִיָּה זוֹרְעָהּ קֹדֶם לַפֶּסַח שִׁבְעִים יוֹם, וְהִיא עוֹשָׂה סֹלֶת מְרֻבָּה. כֵּיצַד הוּא בוֹדֵק. הַגִּזְבָּר מַכְנִיס אֶת יָדוֹ לְתוֹכָהּ. עָלָה בָהּ אָבָק, פְּסוּלָה, עַד שֶׁיְּנִיפֶנָּה. וְאִם הִתְלִיעָה, פְּסוּלָה.
Even when selecting grain for meal offerings from the locations mentioned in the previous mishna, one may not bring as a meal offering grain from a fertilized field, nor from an irrigated field, nor from a field of trees, as such fields do not produce grain of optimal quality. But if one did bring a meal offering of grain from such fields, it is fit.
How does one produce optimal-quality grain? He plows the field during the first year, but he does not sow it, and in the second year, he sows it seventy days before Passover, and in that manner it produces grain that will provide an abundance of fine, high-quality, flour.
How does the Temple treasurer inspect the flour to determine whether it is of sufficiently high quality? The treasurer inserts his hand into the flour. If, when he removes his hand, flour powder covers it, the flour is unfit, until one sifts it with a fine sifter, so that no powder will remain.
And if the flour became wormy, it is unfit for use in a meal offering.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ג] אֵין מְבִיאִין, לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים, וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים, וְלֹא מִבֵּית הָאִילָן; וְאִם הֵבִיא כָשֵׁר.
כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? נָרָהּ שָׁנָה רִאשׁוֹנָה, הַשְּׁנִיָּה זוֹרְעָהּ קֹדֶם לַפֶּסַח שִׁבְעִים יוֹם, וְהִיא עוֹשָׂה סֹלֶת מְרֻבָּה.
כֵּיצַד הוּא בוֹדֵק? הַגִּזְבָּר מַכְנִיס יָדוֹ לְתוֹכָהּ.
עָלָה בָהּ אָבָק, פְּסוּלָה, עַד שֶׁיְּנַפֶּנָּה.
וְאִם הִתְלִיעָה, פְּסוּלָה.
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה א]

אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחים כו׳: אין מביאין לכתחלה סלת מהחטה הצומחת באשפות ולא בארצות הצמאים ולא בארצות שיש בהן אילנות מפני שאינן מוטעמים וניר הוא ההפוך שמהפכין הארץ ומניחין אותה שנה אחת ובשניה מהפכין אותה פעם שניה וזורעים אותה ומה שאמר מכניס ידו לתוכה ר״ל בתוך הסולת ואם יעלה בידו אבק בידוע שנשאר באותו הסולת קמח לפיכך מנפין אותו פעם שניה ומעבירים מעליה האבק והוא שאמר עד שינפה ונפה שם הכלי שמנפים בו ועל הסלת הוא אומר אם התליעה פסולה וכן החטה שטוחנים ממנה הסלת על מנת שיתליע רובה וראיה לזה מה שנא׳ תמימים יהיו לכם ונסכיהם שיהיו ג״כ הנסכים ר״ל הסלת והשמן והיין בתכלית השלמות במיניהם:
אֵין מְבִיאִין. עֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם:
לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים. מִשָּׂדֶה שֶׁצְּרִיכָה לְזֶבֶל, דְּשֶׁמָּא לֹא נִזְדַּבְּלָה כָּל צָרְכָּהּ וְנִמְצְאוּ פֵּרוֹתֶיהָ כְּחוּשִׁים. אִי נַמִּי, לְפִי שֶׁהַזֶּבֶל מַבְאִישׁ וּמַפְסִיד טַעַם הַפְּרִי:
וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים. אֶרֶץ צְמֵאָה לְמַיִם שֶׁפֵּרוֹתֶיהָ כְּחוּשִׁין:
לֹא מִבֵּית הָאִילָן. מִתְּבוּאָה שֶׁבֵּין הָאִילָנוֹת. שֶׁהָאִילָנוֹת הַגְּדֵלִים שָׁם יוֹנְקִים הַקַּרְקַע וּמַכְחִישִׁים הַזְּרָעִים:
נָרָהּ. חוֹרֵשׁ. לְשׁוֹן נִירוּ לָכֶם נִיר (ירמיהו ד):
וּבַשְּׁנִיָּה זוֹרְעָהּ. בַּגְּמָרָא מַסִּיק, דְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה הוּא נָר כֻּלָּהּ וְזוֹרֵעַ חֶצְיָהּ וּמַנִּיחַ חֶצְיָהּ נִיר. וְכֵן בַּשְּׁנִיָּה חוֹרְשָׁהּ כֻּלָּהּ וְזוֹרֵעַ הַחֵצִי שֶׁלֹּא זָרַע אֶשְׁתָּקַד, וְהַחֵצִי שֶׁזָּרַע אֶשְׁתָּקַד מַנִּיחוֹ נִיר. וְכֵן בְּכָל שָׁנָה זוֹרֵעַ נִיר שֶׁל אֶשְׁתָּקַד:
כֵּיצַד בּוֹדֵק. הַסֹּלֶת אִם מְנֻפָּה כָּל צָרְכָּהּ אִם לָאו:
עָלָה בְיָדוֹ אָבָק. קֶמַח דַּק, וְגָרוּעַ הוּא:
עַד שֶׁיְּנִיפֶנָּה. בְּנָפָה לַעֲבֹר הָאָבָק דַּק שֶׁנִּשְׁאַר בָּהּ:
וְאִם הִתְלִיעָה. הַסֹּלֶת אוֹ הַחִטָּה:
פְּסוּלָה. וְהוּא שֶׁהִתְלִיעָה בְּרֻבָּהּ. וְיָלְפִינַן לַהּ לְקַמָּן סוֹף פִּרְקִין מִדִּכְתִיב (במדבר כח) תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וּמִנְחָתָם. תְּמִימִים יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם. שֶׁיִּהְיוּ גַּם כֵּן הַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים תְּמִימִים:
אין מביאין – the Omer nor the two loaves [of bread].
לא מבית הזבלים – from a field that needs to be manured, for perhaps it was not manured all of its need and it was found that its fruits were lean/weak. Alternatively, since the manure deteriorates and causes the loss of taste of the fruit.
ולא מבית השלחים – a land that is thirsty for water that its fruits are lean/week.
ולא מבית האילן – from grain that is among the trees, that the trees that grow there suck the ground and weaken the seeds.
נרה – plows. It is the language of (Jeremiah 4:3): “Break up the untilled ground,[and do not sow among thorns].”
ובשניה זורעה – In the Gemara (Tractate Menahot 84b) it reaches the definite conclusion that in the first year, he breaks up all of it and seeds half of it and leaves half of it as newly broken land, and similarly in the second year he plows all of it and seeds the half hat he didn’t seed in the previous year, and the half that he seeded in the previous year, he leaves it as broken land, and similarly in every year he seeds that which was broken in the previous year.
כיצד בודק – the choice flour if it is winnowed/sifted all that it needs to be or not.
עלה בידו אבק – thin flour and it is inferior.
עד שיניפנה – with a winnow to remove the thin dust that remains in it.
ואם התליעה – the choice flour or the wheat.
פסולה – and its majority had become maggoty/wormy. And we derive it further on at the end of the chapter (see Mishnah 7) from what is written (Numbers 28:19-20): “see that are without blemish. The grain offering with them,” (Numbers 28:31): “You shall present them – see that they are without blemish with their libations,” that the meal-offerings and the libations will be pure.
אין מביאין וכו׳. תוס׳ פ׳ ר׳ ישמעאל דף ס״ח. וכתבו תוס׳ ז״ל בכל המנחות קאמר אע״ג דזורעה קודם לפסח שבעים יום היינו משום עומר דהא כיצד בודק הגזבר מכניס ידו לתוכה אי בעומר דוקא הל״ל שלוחי ב״ד ותדע מדקתני בברייתא ומעמר ודש ובעומר לא שייכא דישה דהא תנן בפ׳ ר׳ ישמעאל בקנים ובקליחות חובטין אותו כדי שלא יתמעך אבל אפשר דמנחות לא בעו מן הסמוך לירושלים דלא מישתמיט תנא בשום דוכתא דליבעי במנחות מן הקרוב לירושלים ע״כ:
ולא מבית האילן. לפי שהאילנות עושין לה צל ואין התבואה גדלה יפה כך פי׳ המפרש שבדפוס:
ובשניה זורעה. בגמרא מסיק דשנה ראשונה הוא נר כולה וזורעה חצייה וכו׳ כך צ״ל בפי׳ ר״ע ז״ל:
קודם לפסח שבעים יום. בגמרא בברייתא מפרש קודם שתהא סמוכה לחמה שכשנמשך לצד ימות הקיץ החמה מתגברת והולכת ומש״ה לא היה זורעה בתחלת התקופה שאין החמה בגבורתה אבל קודם לפסח שבעים יום כבר מתחלת החמה לזרוח בקרן מזרחית צפונית וכשזורחת מושך מיד העמוד לדרום וקיימא לן אין מביאין עומר אלא מן השדות המודרמות שבהן החמה זורחת כל היום:
הגזבר מכניס ידו בסלת וכו׳. בגמרא בברייתא משום ר׳ נתן אמרו גזבר סך ידו שמן ומכניס ידו בסלת וכך בודקו יפה שאם יש בה אבק מידבק בשמן. תניא אבא שאול אומר עומר היה בא מבקעת בית מקלה כמין שלש סאין היתה כשעור שצריך לקצור לצורך העומר ושדה מודרמת היתה ובה חמה זורחת וממנה חמה שוקעת נר חציה פי׳ מניח חצה ניר וזורע חציה נר חציה וזורע חציה:
ואם התליעה פזולה. כצ״ל. ביד ר״פ ששי דהלכות אסורי מזבח וסי׳ י״א י״ב ובפ״ז סי׳ ב׳ ד׳:
אין מביאין פי׳ הר״ב עומר ושתי הלחם. דהא זורעה קודם לפסח שבעים יום היינו בעומר. ומיהו התוס׳ כתבו דבכל המנחות קאמרינן. דהא כיצד בודק. הגזבר מכניס כו׳. אי בעומר דוקא הל״ל שלוחי ב״ד כדתנן במ״ג פ״י. וכן הרמב״ם בפ״ו ופ״ז מה׳ איסורי מזבח העתיקה לכל המנחות:
ולא מבית השלחין. עמ״ש במ״ח פ״י והשלחין פי׳ הר״ב ארץ צמאה. ועי׳ בריש מסכת מ״ק:
זורעה קודם לפסח ע׳ יום. שכבר יש כח לחמה שזורחת עליה. רש״י:
ואם התליעה. כתב הר״ב הסלת או החטה והוא שהתליעה ברובה. ברייתא. ובעי ר׳ ירמיה ברוב חטה או ברוב סאה תיקו. ופי׳ הרמב״ם בפ״ו מה׳ איסורי מזבח בהתליעה רוב חטה אחת. אע״פ שהיא מעורבת בסאה חטים שלא התליעו. [ומ״ש הר״ב] [*וילפינן לה לקמן. במתני׳ דס״פ]:
{ה} דְּהָא זוֹרְעָהּ קֹדֶם לְפֶסַח שִׁבְעִים יוֹם, הַיְנוּ בָּעֹמֶר. וּמִיהוּ הַתּוֹסָפוֹת כָּתְבוּ דִּבְכָל הַמְּנָחוֹת קָאָמְרִינַן. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ו} שִׁבְעִים יוֹם. שֶׁכְּבָר יֵשׁ כֹּחַ בַּחַמָּה שֶׁזּוֹרַחַת עָלֶיהָ. רַשִׁ״י:
{ז} וּבָעֵי בַּגְּמָרָא, בְּרֹב חִטָּה אוֹ בְּרֹב סְאָה, תֵּיקוּ. וּפֵרֵשׁ הָרַמְבַּ״ם, בְּהִתְלִיעָה רֹב חִטָּה אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְעֹרֶבֶת בִּסְאָה חִטִּים שֶׁלֹּא הִתְלִיעוּ:
ו) אין מביאין
שום מנחה:
ז) לא מבית הזבלים
ארץ כחושה שצריך לזבלה. דאפשר שלא נזבלה כראוי. א״נ משום דהזבל. מפסיד טעם הפרי:
ח) ולא מבית השלחים
ארץ יבישה וצמיאה. דמתוך כך פירותיה כחושים:
ט) ולא מבית האילן
תבואה שבין האילנות. שהאילנות יונקים הרבה מהקרקע ומכחישין הזרעים:
י) נרה
חורש השדה כדי שלא יעלו צמחים ויכחישו כחה:
יא) ובשניה זורעה קודם לפסח שבעים יום והיא עושה סולת מרובה
דמקודם לפסח כבר יש לארץ כח לזרוע עליה. ובש״ס מסיק דה״ק שנה ראשונה חורש כולה וזורע רק חציה. ובשנייה חורש כולה וזורע רק חצי השני. וכן בכל שנה ושנה:
יב) כיצד הוא בודק
את הקמח. אם מנופה יפה:
יג) עלה בה אבק
קמח דק וגרוע:
יד) עד שיניפנה
להעביר האבק הדק:
טו) ואם התליעה
רוב החטה. או רוב הקמח:
המשנה מפרטת מהו ״שלא מן המובחר״. לכאורה כל הדיון מוקשה, שהרי ניתן לראות האם היבול יפה ומוצלח או נחות בטיבו. הקניין של המקדש ודאי הקפיד לקנות חיטים ופרות טובים, ולשם מה כל ההגדרות במשנה? אין זאת אלא שהמקדש לא קנה סחורה בשוק סתם אלא ייחד שדות מיוחדים שמהם הביאו את התוצרת למקדש. כן משמע מהתוספתא: ״אין מביאין אלא מן השדות הגינירות1 המיוחדות לכן״ (פ״ט ה״ג, עמ׳ 525), וכן מודגש גם בהמשך התוספתא. עם זאת, בפועל ודאי שלעתים קנה הספק של המקדש סחורה שהזדמנה לשוק ומוצאה אינו ברור. הוא בחר בה לפי טיבה (מבחן התוצאה). כך היה הנוהג למעשה, אבל המשנה לא באה רק לספר היסטוריה אלא לעצב זיכרון היסטורי. המשנה מציגה את המקדש כצרכן עילית הבוחר את אשר יעלה על מזבחו – מזבח ה׳. ״המובחר״ הוא חלק מאופיו של המקדש ודרכי התנהלותו האוטופית. יש להניח שמרכיב זה בזיכרון הלאומי הוא גם מסורת היסטורית, כלומר התפיסה העקרונית היא היסטורית, וגם יוספוס מתאר את המקדש כמפואר, יפה, מהודר ומושלם. גם פילון מתארו כך, וגם חלק מהסופרים הרומיים. ברם ייתכן שהפרטים המנויים להלן אינם רֵאליים (״היסטוריים״), אך הם משקפים את הרעיון הספרותי. זו מטרתם ובזה כוחם. עם זאת המשנה מעוצבת בלשון הלכתית פשוטה ורגילה, ולא בשפה מרוממת ו״מקדשית״.
לפי כתב-יד קופמן
אין מביאין לא מבית הזבלים – הרע״ב ואחרים פירשו שאין להביא יבול משדה שזובל, וכן פירש פליקס2. אלא שפירוש זה תמוה. כפי שהראה פליקס עצמו זיבול היה עיבוד רגיל ביותר, ותרם רבות לכמות היבול ולטיבו, ולמה ייאסר להביא למקדש יבול משדה שזובל? על כן יש לפרש בצורה שונה. בית הזבלים איננו סתם שדה שזובל אלא מקום ששימש לאכסון ערמת הזבל. בדרך כלל החקלאי מביא ערמה גדולה (משא חמור או עגלה) למקום אחד, ומפזר את הזבל לאט לאט. המקום שהזבל רוכז בו היה מזובל יתר על המידה. יש להניח שהפרי יהיה גדול במיוחד, אך נחשב ליבול לא טבעי. עיקרון זה, שהפרי צריך להיות רגיל, יחזור להלן. אם כן, הדרישה איננה שלמקדש יובא פרי מהודר וגדול, אלא שיהא גם רגיל. ולא מבית השלחים – שדה מושקה3. רוב שדות הארץ היו שדות בעל, ושדה שלחין גורם לעלייה בכמות היבול ובטיבו. לכאורה ההלכה שוב מוקשה: למה ייאסר להביא מיבולו של שדה עידית כזה? במקורות אין הסבר לכך, ולדעתנו פרות מושקים אמנם גדולים יותר ויפים יותר, אבל טעימים פחות. בפרי גדול כמות מים גדולה יותר, זו גורמת לגידול בפרי (זית או ענב), אך לירידה באחוז חומרי הטעם. תופעה זו נצפית כיום כאשר רוב הפרות מושקים והקונים מתלוננים על ירידה בטעמו של הפרי. הסבר זה מתאים אך ורק לזיתים, ענבים ויין ואינו מתאים לשמן, שהרי בשמן מסננים את כמות המים והשמן הוא מוצר נקי. הסבר זה אינו מתאים גם לחיטים, שכן חיטים מושקות מלאות יותר, ויש בהן גם כמות גדולה יותר של עמילן וגם טעם טוב יותר (להלן). אם כן, גם כאן הדרישה איננה לפרי מהודר אלא לפרי יפה, אך ״שגרתי״. ולא מבית האילן – בית האילן הוא מטע אילנות, והכוונה לחיטים שצמחו בין העצים. בארץ רווחו שני סוגים של מטעים, האחד הוא מטע ייעודי שבו כל השטח נטוע בעצים, והאחר הוא מטע מעורב. לעתים עץ בודד בשדה דגנים, ולעתים כמה עצים פזורים. נוף חקלאי זה טיפוסי לכפר המסורתי ברחבי המזרח התיכון4. בכפר הערבי המסורתי נחשב המטע המעורב ליעיל וחסכוני יותר, אך חז״ל ידעו שבשדה כזה היבול דל יותר. את העצים יש לנטוע במרחק גדול זה מזה (עשרה עצים לבית סאה – כ-90 מ״ר לעץ – משנה, שביעית פ״א מ״י), שכן השורשים מתפשטים ויונקים מקרקע במרחק רב. כך גם נהוג ומקובל בחקלאות בת זמננו המבוססת על מחקר חקלאי קפדני. גישה חקלאית ״מודרנית״ זו הייתה מוכרת לחברה הקדומה ולחכמים, והצפיפות של 90 מ״ר לעץ מבטאת זאת. עם זאת, השטח הפתוח בין העצים נראה היה כבזבוז, ובכפר הערבי המסורתי נוצל לגידולי משנה.
בית שמאי ובית הלל נחלקים האם במטע מעורב צריך להביא פאה מכל סוג לחוד, או פאה אחת על הכול (משנה פאה פ״ג מ״א). הירושלמי מסביר את טעמם של בית שמאי: ״שאין דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות״ (פאה פ״ג ה״א, יז ע״ב). בית שמאי מבטאים את ההסתייגות מדו-גידול, הסתייגות שאת טעמה הסברנו לעיל. לפי תפיסה חקלאית זו אין טעם לזרוע בין האילנות. מי שעושה כן הרי הוא בבחינת מכניס זרע אחר לשדה, ויש להפריש מכל קטע פאה לעצמו. בית הלל מכירים את הנוהג הקיים לזרוע בין האילנות, ורואים בכך מרכיב קבוע של מטע. אם כן, שורש המחלוקת הוא בהערכתה של המציאות. אין זו רק שאלה סטטיסטית כיצד נוהגים רוב החקלאים, אלא שאלה מערכתית, מה כולל בתוכו ״מטע״5.
על כן אין להביא חיטים משדה האילן, אלא רק משדה חיטים נקי. ההלכה מנוסחת כאילו אין להביא כל תוצרת מ״בית האילן״, כלומר גם פרות (יין ושמן), ולא היא. הכוונה כנראה לחיטים בלבד, והמשנה מנוסחת בלשון לא מדויקת, כראוי לרשימה שאיננה הנחיה מעשית אלא ביטוי אוטופי.
ואם הביא כשר – דרישות אלו הן לכתחילה בלבד. כיצד הוא עושה – המשנה מדברת על שדה חיטים, נרה שנה ראשונה השנייה זורעה – המשנה מתארת מחזור זרעים רגיל שבו בשנה הראשונה השדה נזרע ובשנייה הוא נשאר כשדה ניר, כלומר השטח נחרש היטב אך לא נזרע. לעתים זרעו בשנת הניר גידולי אספסת כיוון שאינם מתישים את הקרקע ואינם שואבים ממנה משאבים, אך משדה המשמש את המקדש נדרשת שנת ניר מלאה. כאמור זה היה הנוהל הרגיל6, ועד כאן אין במשנה דרישה יוצאת דופן. כפי שציטטנו לעיל, בתוספתא שנינו: ״אין מביאין אלא מן השדות הגינירות המיוחדות לכן״ (פ״ט ה״ג, עמ׳ 525)⁠7. ״הגיניריות״ הוא שיבוש, וכנראה יש לגרוס ״המנורות״ או ״הניריות״. בכתב יד וינה ״הנינריות״ או ״הגיניריות״, שנרו אותן שנה קודם.
קודם לפסח שבעים יום – כלומר בי׳ בשבט בערך. משפט זה מוקשה מאוד מבחינה רֵאלית, שכן תאריך הזריעה הוא בסביבות חודש מרחשוון, לאחר הגשם הראשון, על מנת שהגשם השני ינביט את הצמחים. זה עיקרון חקלאי מוכר ומציאותי, ויש לו ראיות גם בספרות חז״ל. עונת הזרע היא: ״רבי שמעון בן לעזר אומר משם רבי מאיר, וכן היה רבי דוסא אומר בדבריו, חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו זרע, חצי כסליו טבת וחצי שבט חורף... רבי יהודה היה מונה ממרחשון, רבי שמעון היה מונה מתשרי״ (תוספתא תענית פ״א ה״ז; בבלי, בבא מציעא קי ע״ב; בראשית רבה, לד יא, עמ׳ 322). אם כן, עונת הזרע מתחילה בתשרי או בראשית מרחשוון, ומסתיימת בראשית כסלו או בסופו. כך גם בחקלאות המסורתית ובחקלאות המודרנית, וטבע הארץ לעולם עומד.
בארץ ישראל בדרך כלל הגשם הראשון הוא חלש, ואחריו זורעים את השדה לקראת הרביעה השנייה. רביעה שנייה היא הזמן הסכמטי של מעבר לתקופת החורף ולסוף עבודות השדה8. לאחריה השדה רטוב, ואין עולים עליו עוד. חכמים המליצו על זריעה גם ברביעה שנייה: ״ ׳בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך׳, רבי אליעזר ורבי יהושע: רבי אליעזר אמר אם זרעת בבכיר זרע באפיל, שאין אתה יודע איזהו יכשר אם של אפיל אם של בכיר ואם שניהם כאחד טובים...⁠״ (בראשית רבה, סא ג, עמ׳ 659). רבי אליעזר מדבר על מקרים שבהם החיטה טרם נבטה משום שעבר זמן רב בין הזריעות ואולי הזרעים יבשו, לכן הוא ממליץ על זריעה נוספת. אבל ברור שאם השדה כבר נבט אין טעם בזריעה נוספת. בשנים שבהן הגשם מתעכב מקובל לנקוט בדרך של זריעה מאוחרת. כלומר, אם הגשם מתעכב עד סוף כסלו (דצמבר) הרי שהשנה היא בדרך כלל שנת בצורת, ואז זורעים את השדות בסביבות שבט (פברואר) בתקווה לגשם9.
ברם משנתנו מדברת על שנים רגילות, ובזריעה אידֵאלית. זריעה בתאריך כזה (שבעים יום לפני פסח), בשנים רגילות, משמעה זריעה בשדה לח במיוחד (״מטונן״), שעצם העלייה עליו מזיקה לו. הבעיה העיקרית בזריעה כה מאוחרת היא שהיבול לא יספיק להבשיל10. הצמח ישתבל במהירות וייווצר גבעול קצר וגרעינים מצומקים. על הגבעול הקצר מדובר גם בבבלי: ״ועושה קנה זרת ושיבולת זרתיים״ (פה ע״א). הבבלי מתאר את המציאות של קנה קצר, אך הטיעון שהשיבולים מלאות יותר הוא חלק מהתיאור האוטופי של המשנה ואיננו מציאותי. הבבלי אמנם מזכיר שהקנה אכן קצר, אבל הגרעינים גם הם מצומקים וודאי שאין זה מן המובחר. אין אלא להסיק שאין לפנינו הלכה רֵאלית אלא מסגרת ספרותית העוסקת בפלאי העבר ובנוסטלגיה ולא בזיכרון רֵאלי.
והיא עושה סלת מרובה – הסולת נוצרת אחרי טחינה ראשונית של הגרעינים, ובעיקר של גרעינים מסוימים. בטחינה זו נשברים הגרעינים המקוריים ונוצר גרעין מעובה וגרעינים קטנטנים שהם יותר קמח מאשר גרעינים. השברים הגדולים נחשבו לקמח הטוב לאפייה, למנחות וכיוצא באלו. לאחר הטחינה ניפו את הקמח שנוצר בנפה בעלת חורים קטנים ביותר, הגרעינים הקטנים והקמח נשרו ובנפה נותרה הסולת הטובה. מובן שניפוי חוזר הוביל לברירה טובה יותר של הסולת. אם כן הסולת היא מה שנשאר בנפה, כלומר החלקים שלא נכתשו ולא נטחנו. הוא אשר שנינו במשנה אבות: ״ארבע מדות ביושבי לפני חכמים ספוג, ומשפך, משמרת ונפה. ספוג שהוא סופג את הכל. משפך שמכניס בזו ומוציא בזו. משמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים. ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת״ (פ״ה מט״ו). האחרון מעולה מכולם משום שהחומר הפחות טוב מסונן החוצה. והוא נותר עם ה״שופרא דשופרא״.
תוספת המים החשובה ביותר היא התוספת של גשמי חודש אדר (מרץ), שהם המשפיעים ביותר על תפיחת הגרעין11.
כיצד הוא בודק – ״כיצד״ בא בדרך כלל לאחר קביעה סתומה במשנה12. לו הייתה זו משנה רגילה היינו צריכים לפרש שהייתה משנה קדומה שקבעה שאת המוצרים יש לבדוק, ועתה היא מסבירה את שיטת הבדיקה. הרובד הקדום אינו מצוטט במשנתנו. ברם כפי שהצענו בראשית הפרק פרקנו אינו הלכתי אלא שייך לקובץ ״זיכרונות המקדש״, וסגנונו של הקובץ הוא סיפורי יותר. מעתה אפשר לפרש שבקובץ הקדום נכלל המשפט ״הגזבר היה בודקה״. אבל גם ייתכן שהמשפט העיקרי יתחיל במילה ״כיצד״, ולכך מספר דוגמאות מועט, בעיקר במשניות המשקפות את זיכרון המקדש או קרובות להן13. כפי שכתבנו בהקדמה לפרק אנו מניחים שלפני העורך היה קובץ קדום שממנו ליקט את המשניות, ואפשר שהוא כלל את הקביעה שיש צורך בבדיקה. הגיזבר מכניס את ידו לתוכה – לתוך ערמת הסולת, עלה בה אבק פסולה עד שינפנה – בדפוס שיניפנה, והכוונה לניפוי הקמח עד שיהא סולת נקייה. להלן (פ״י מ״ד) תפרט המשנה כיצד מנפים את העומר, והיא משנה מעריכה שונה שבה סדרי ניפוי מפורטים. בתוספתא שנינו: ״כיצד הוא עושה? נרה שנה ראשונה ושנייה חורשה זורעה קודם לפסח שבעים יום, כדי שתהא סמוכה לחמה והוא עושה סולת מרובה, והיתה עושה קנה זרת ושבלת זרתיים. היו בוררין אותה, ולותתין אותה, וטוחנין אותה, ומרקידין אותה, ומוליכין אותה אצל גזבר, והגזבר מכניס ידו לתוכה, אם היה אבק עולה מתוכה חוזר ומרקידין שנייה. משם רבי נתן אמרו, ידו סך בשמן ומשקיע לתוכה כדי שיהא אבק עולה מתוכה״ (פ״ט ה״ג, עמ׳ 526-525; בבלי, פה ע״א). הסולת הטובה אמורה להכיל רק שברי גרעינים גדולים ולא גרעינים קטנים או אבקת קמח. התוספתא מוסיפה שהגזבר סך את ידיו, ואז האבקה נדבקת לידו. ואם היתליעה פסולה – קמח שנמצאו בו תולעים אינו מן המובחר. אין שיעור לכמות התולעים.
המשנה כולה קשה מבחינה רֵאלית. התביעה להבאת פרות מבית הזבלים הוסברה בדוחק. התביעה לשדה שאיננו מושקה מתאימה רק לזיתים וליין, ולשאר פרות, וגם שם היא קשה. אבל אין מביאים זיתים וסתם פרות למקדש (רק בביכורים פרטיים), הווה אומר שהיא עוסקת ביין, אבל ראשית המשנה והמשכה עוסקים רק בחיטים. גם תאריך הזריעה אינו מתאים לחיטים רגילות. זריעה מאוחרת אפשרית, אך ודאי שאיננה טובה יותר. התאריך של שבעים יום לפני הפסח ספרותי, ואין לו כאמור הסבר רֵאלי. גם הבדיקה על ידי הכנסת יד בלתי רֵאלית, כפי שהסברנו. נראה, אפוא, שלפנינו משנה ספרותית, פרי עיון תאורטי, שיש בו ספרות ותביעה לשלמות אך לא רקע רֵאלי.
המשפט ״אין מביאין לא מבית הזבלים״ וכו׳ עוסק לחילופין ביין (שלחין) או בחיטים (בין הזרעים). אפשר שהוא משפט כללי שנאמר לגופו ועסק בכל סוגי היבולים. עורך הפרק שיבץ אותו בכל אחת מהמשניות העוסקות בחיטים, בשמן (מ״ג) וביין (מ״ו), וכך נמצא שאין הוא מתאים לאף אחת מהמשניות. זו עדות נוספת לכך שהפרק כמכלול הוא ספרותי ופחות רֵאלי.
1. פירוש המילה יבואר להלן.
2. וכן פליקס, החקלאות, עמ׳ 98.
3. ראו פירושנו למועד קטן פ״א מ״א.
4. ראו פירושנו לשביעית פ״א מ״ב.
5. בעל חסדי דוד לפאה מתחבט בפירוש המשנה בעקבות הערת הירושלמי וחילופי הנוסח לה, ואנו פירשנו כפי שנראית לנו פשוטה של משנה.
6. תוספתא בבא מציעא פ״ט הכ״ו; פליקס, החקלאות, עמ׳ 25.
7. פליקס, שם שם.
8. ראו משנה, שביעית פ״ט מ״ו ומ״ז; פאה פ״ח מ״א; נדרים פ״ח מ״ה; טהרות פ״ו מ״ז; תוספתא שם פ״ז ה״ח; בבלי, תענית ו ע״ב, ועוד.
9. לכל הנושא ראו פליקס, החקלאות, עמ׳ 133-128. העדות לזריעה מאוחרת מבבלי בבא מציעא קו ע״ב היא בבלית בלבד.
10. על שאלה זו התייעצנו עם ידידנו פרופ׳ יהושע אניקסטר מאוניברסיטת תל אביב, ותודתנו לו. פליקס אינו מתמודד עם שאלה זו, הוא מצטט את משנתנו ואת הברייתא בבבלי כאילו היו דברי מדריך חקלאי בן זמננו.
11. כך הסביר לנו ידידנו צבי שריד, מומחה לתזונת בעלי חיים, ותודתנו לו.
12. כך הדבר בדרך כלל, ראו משנה, ברכות פ״ז מ״ג; פ״ט מ״ג; ראש השנה פ״ב מ״ג; מעשר שני פ״ד מ״ד; בבא קמא פ״ב מ״ב ועוד עשרות דוגמאות. בתוספתא עשרות דוגמאות נוספות. ״כיצד״ בראש עניין מופיע לעתים נדירות גם במשנה ״רגילה״, ואזי יש לפרש שלפני העורך הייתה מונחת משנה קדומה שקבעה את עיקר ההלכה, כגון ״כיצד מברכין״ (ברכות פ״ו מ״ג), ובמשנה הקדומה נאמר מן הסתם שיש לברך על הפרות, או ״כיצד מלקין״ (מכות פ״א מ״א). לדוגמאות נוספות במשניות הסיפוריות ראו להלן.
13. כגון חגיגה פ״ג מ״ח; פסחים פ״ה מ״ט; מנחות פ״י מ״ג; פסחים פ״ז מ״ג; ראש השנה פ״ב מ״ו. שתי הדוגמאות האחרונות שייכות אולי למשניות הזיכרון, אך ייתכן גם שהן משניות רגילות. מאידך גיסא, סגנון זה נעדר ממשניות הזיכרון המובהקות כתמיד, מידות, יומא, שקלים וכיוצא באלו.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ג) תְּקוֹעָה, אַלְפָא לַשָּׁמֶן. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, שְׁנִיָּה לָהּ רֶגֶב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּאן הָיוּ מְבִיאִין. אֵין מְבִיאִין לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים, וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים, וְלֹא מִמַּה שֶּׁנִּזְרַע בֵּינֵיהֶם. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר. אֵין מְבִיאִין אַנְפִּיקְנוֹן. וְאִם הֵבִיא, פָּסוּל. אֵין מְבִיאִין מִן הַגַּרְגְּרִים שֶׁנִּשְׁרוּ בַמַּיִם, וְלֹא מִן הַכְּבוּשִׁים, וְלֹא מִן הַשְּׁלוּקִין. וְאִם הֵבִיא, פָּסוּל.
Olive trees in Tekoa are the primary source of oil to be used in meal offerings. Abba Shaul says: Secondary to Tekoa is Regev on the east bank of the Jordan River. All the regions were valid for oil to be brought from them, but it was from here that they would bring it.
One may not bring a meal offering containing oil from olives taken from a fertilized olive grove, nor from olives taken from an irrigated olive grove, nor from olives taken from an olive grove where grain was sown between the trees. But if one did bring a meal offering containing oil from such groves, it is valid. One may not bring a meal offering containing oil from unripe olives [anpiktan], but if one did bring it, it is valid. One may not bring a meal offering containing oil from olives that were soaked in water, nor from pickled olives, nor from boiled olives, and even if one did bring it, it is not valid.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ד] הַתְּקוֹעָה אַלְפָא לַשֶּׁמֶן.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: שְׁנִיָּה לָהּ רֵגָב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן.
כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּן הָיוּ מְבִיאִין.
[ה] אֵין מְבִיאִין, לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים, וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים, וְלֹא מִמַּה שֶּׁנִּזְרַע בֵּינֵיהֶן.א
וְאִם הֵבִיא כָשֵׁר.
אֵין מְבִיאִין אַנְפּוֹקִינוֹן, וְאִם הֵבִיא פָסוּל.
אֵין מְבִיאִין מִן הַגַּרְגֵּרִים שֶׁנּוֹשְׁרוּ בַּמַּיִם, וְלֹא מִן הַכְּבוּשִׁים, וְלֹא מִן הַשְּׁלוּקִים, וְאִם הֵבִיא, פָּסוּל.
א. בכ״י: מִמָּה שֶׁנִּזְרַע
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה א]

אין מביאין אלא מן הזיתים המיוחדין לכך ר׳ יהודה אומר לא היה טוחנן ברחיים אלא כותשן במכתשת לא היה טוחנן בקורה אלא באבנים. אין נותנין את הלחם לתוך הסל אלא סל לתוך הלחם. בורר מתוך הסל הראשון למנורה השני והשלישי למנחות שמן אנפוקנין פסול שאינו אלא שרף שמן השרוי והשלוק והמבושל של שמרים ושל ריח רע הרי זה בעל מום למזבח. יין אליסטין והכושי והבורק ושל צמוקים לא יביאן ואם הביא כשר. ר׳ אומר יין בן שתי שנים ובן ג׳ שנים שדחה טמא או שנשתנה מראיו לא יביא ואם הביא כשר. אין מביאין לא מן הכדמת ולא מן הדלית אלא מן הרגליות המיוחדות לכן. לא היו בוצרים ענבים וכורמין אותן אלא בוצרים אותן ודורכים אותן מיד ולא היו כונסין אותן לא בחצבים גדולים ולא בחביות קטנות אלא בכדידיות בינוניות. לא היו מניחין אותן לא במרתף ולא בראש הגג אלא מניחין אותן כמות שהן ואינו ממלא חבית על פיה אלא שתי ידות בה כדי שיהא ריחה נודף ואינו מביא לא מפיה מפני קמחין ולא משוליה מפני שמרים אלא נוקבה ונוטלה משלישה ומאמצעה. כיצד בודק הגזבר קנה בידו כיון שזרק גיר של שמרים אומר ומעבירין אותה מפניו ומביאין אחרת תחתיה והן אומרים בואו וקחו לכם פסולת המזבח. אין מביאין יין פחות מבן מ׳ יום ואם הביא מגתו כשר.
תקוע אלפא לשמן אבא שאול אומר שניה לה כו׳ – תרגום ולמדתם ותלפון כאילו אומר תקוע מלומדת להביא שמן שהיא רגילה לעשות שמן טוב והוא לשון עברי לפי שכבר נאמר מהשרש הזה מלפנו מבהמות ארץ ובארתי אותו מהתרגום כמו שיתבאר שענין אלף ולמד אחד הוא וכן מה שאמר למעלה אלפא לסלת זה ענינו שאלו הארצות היו בקיאין בהן לעשות סלת טוב. ואנפיקנון הוא השמן שקורין אותו הרופאים שמן ההוצאה והוא שסוחטים אותו מן הזיתים הפגים והוא מר בטעמו:
תְּקוֹעָה. עִיר שֶׁשְּׁמָהּ תְּקוֹעָה, כְּדִכְתִיב (שמואל ב יד) וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה:
אַלְפָא לַשָּׁמֶן. הַשֶּׁמֶן שֶׁלָּהּ רִאשׁוֹן וּמֻבְחָר לַשְּׁמָנִים. כְּאָלֶ״ף זוֹ שֶׁהִיא רִאשׁוֹנָה לָאוֹתִיּוֹת:
אַנְפִּיקְנוֹן. שֶׁמֶן הֶעָשׂוּי מִזֵּיתִים שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ שְׁלִישׁ בִּשּׁוּלָן, וְהוּא מַר מְאֹד:
שֶׁנִּשְׁרוּ בַמַּיִם. שֶׁהַמַּיִם מְקַלְקְלִים אֶת הַשֶּׁמֶן:
תקועה – a city whose name is Tekoa, as it is written (II Samuel 14:2): “So Joab sent to Tekoa [and bought a clever woman from there].”
אלפא לשמן – its oil is first-rate and choice of the oils. As this Aleph is the first of the letters.
אנפיקנון – oil that is made from olives that did not bring one-third of their ripening and it is very bitter.
שנשרו במים – that the water ruins the oil.
תקוע גרסינן. הכא בלא הא והטעם פשוט:
אלפא לשמן. שהשמן שלה ראשון ומובחר כאלף זו שהיא וכו׳ וכתוב בספר השרשים בשורש אלף וכן מפרשים וצלע האלף (יהושע י״ח) ר״ל הגדולה ע״כ:
שניה לה רגב בעבר הירדן. ירושלמי פ׳ חומר בקדש דף ע״ט:
אין מביאין אגפיקנון וכו׳. פי׳ אנפיקנון שמן זית שלא הביא שליש שמשיר את השיער ומעדן את הבשר וי״מ שמשחיר את השער. ובגמרא פריך והתניא אין מביאין אנפיקנון ואם הביא פסול מפני שהוא מוחל בעלמא ולא שמן והיכי חשיב ליה מתניתי׳ בהדי שמנים פסולים דמ״מ שמן קרי ליה וכ״ש דפריך שפיר לגרסת ר״ת דגריס במתני׳ ואם הביא כשר ומשני רב יוסף לא קשיא הא ר׳ חייא הא ר׳ שמעון בן רבי דר׳ חייא זריק לה ור״ש בן רבי מטביל לה וסימנך עשירים מקמצין ולדידיה הוי שמן וכשר:
מן הגרגרים. שֶנשְרוּ במים. י״מ מאותם זיתים שאין מוציאין שמנים אא״כ נִשְרו במים או שצריך לשלקם או לכובשם קודום שיוציאו שמנם. ואפשר דגרסינן שֶנָשְׁרוּ הנו״ן קמוצה וכדמוכח מפי׳ רש״י ז״ל. וביד פ׳ ששי דהלכות איסורי מזבח סי׳ י״ד:
ולא ממה שנזרע ביניהם. מן הזיתים שנזרעו זרעים ביניהם. לפי שהזרעים מכחישים לאילנות. רש״י:
אין מביאין מן הגרגרים. של זיתים שנפלו. רש״י:
שנשרו במים. נראה דמלתא באפי נפשא היא ולא קאי אגרגרים וכן בברייתא שמן זית כבוש שלוק שרוי. והרמב״ם בפ״ו מה׳ אסורי מזבח. העתיק שמן של גרגרים (שנכמרו) [שנשרו] במים או של זיתים כבושים כו׳:
ולא מן הכבושים ולא מן השלוקים. ולא תנן מבושל כדתנן בשאר דוכתי במשנה ז׳ פ״י דזבחים. ובמשנה ו׳ פ״ב דפסחים וגם בברייתא שהעתקתי לא תני מבושל. אבל בפירש״י או שנתבשלו. או שנשלקו:
{ח} מִמַּה כוּ׳. מִן הַזֵּיתִים שֶׁנִּזְרְעוּ זְרָעִים בֵּינֵיהֶם. לְפִי שֶׁהַזְּרָעִים מַכְחִישִׁים לָאִילָנוֹת. רַשִׁ״י:
{ט} הַגַּרְגְּרִים. שֶׁל זֵיתִים שֶׁנָּפְלוּ. רַשִׁ״י:
{י} שֶׁנִּשְׁרוּ כוּ׳. נִרְאֶה דְּמִלְּתָא בְּאַפֵּי נַפְשַׁהּ הִיא, וְלֹא קָאֵי אַגַּרְגְּרִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{יא} הַכְּבוּשִׁים כוּ׳. וְלֹא תְּנַן מְבֻשָּׁל. אֲבָל בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ״י, אוֹ שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ אוֹ שֶׁנִּשְׁלְקוּ:
טז) תקועה אלפא לשמן
שמן שלה הוא היותר מובחר:
יז) ולא ממה שנזרע ביניהם
ר״ל לא מן זיתים שנזרע ביניהם. שהזרעים הכחישו הקרקע:
יח) אין מביאין אנפיקנון
הוא שמן שבא מזיתים שלא נתבשלו שליש בישולן באילן. והשמן זה מר מאד:
יט) אין מביאין מן הגרגרים שנשרו במים
ר״ל לא מן זיתים שנפלו מאילן. שאין מוציאין שמנן אא״כ נשרו במים תחילה. והמים מקלקלין השמן:
כ) ולא מן הכבושים
בחומץ:
לפי כתב-יד קופמן
התוקעה – ברוב עדי הנוסח ובדפוס ״תקועה״, אלפה לשמן – זיהויה של תקוע אינו ברור. תקוע שביהודה מצויה בשולי המדבר ואינה מתאימה כמקום עדיף לשמן. תקוע כמרכז לגידול שמן נזכרת גם בהקשר של ביעור מעשרות. בתוספתא מפורטים זמנים שונים לכל פרי. זיתים אוכלים עד שיכלה האחרון שבתקוע או שבגוש חלב (תוספתא מנחות פ״ז הט״ו) או שבמירון (ירושלמי שביעית פ״ט ה״ג, לח ע״ד), ובתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער (תוספתא שם) או שביריחו (ירושלמי שם). מירון או גוש חלב מייצגים את הגליל העליון שגדלו בו זיתים בשפע רב, וצוער את עמק הירדן. יש להניח שתקוע זו היא בגליל; לפי התיאור העיר שוכנת בראש גבעה, ובשיפוליה מצוי מעיין. רבי (יהודה הנשיא) שלמד אצל רבי שמעון בתקוע מספר שבני החבורה היו יורדים בשבת למעיין להתרחץ ובידם שמן (לסיכה) ואלונטיות (מגבות). השמן והמגבות היו בחצר, והיו לוקחים את החפצים הללו ״מחצר לגג ומגג לקרפיף ומקרפיף לקרפיף אחר עד שמגיעין אנו למעין״1.
בדרך כלל מקובל לזהות את תקוע עם ח׳ שמע, דרומית למירון. אך זיהוי זה אינו אפשרי, שכן היישוב אינו משתרע עד למעיין. סביר יותר שתקוע היא בקיעין (פקיעין של היום), שמעיין מצוי בחלקה הקדום2.
אבא שאול אומר שנייה לה רגב בעבר הירדן – גם זיהויה של רגב אינו ברור. ינאי המלך נפטר בעת שצר על מבצר השייך לעיר גרס ושמו רגבה. אפשר שזו ארגוב המקראית שאווסביוס מזהה אותה עם כפר שבימיו היה שמו ארגָה והיום רג׳יב3. הבעיה היא שרגבה זו לא נכבשה על ידי ינאי, ולא הייתה שייכת לתחום יהודה מבחינה מנהלית-פורמלית. עם זאת אפשר ששכנו בה יהודים, שהרי המקום מצוי על הגבול בין הפראיה היהודית וגרס הנכרית. בתוספתא נזכר מקום נוסף, שלישי בטיבו: ״שלישית היה לה גוש חלב בגליל״ (פ״ט ה״ה, עמ׳ 526). גוש חלב כמרכז לגידול שמן נזכרת במדרשים נוספים (ספרי דברים, שנה, עמ׳ 421). כל הארצות היו כשירות אלא מכן היו מביאין – כאמור במשנה ב לעיל, אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחים – כמו במשנה ב, ועמדנו על כך שהנחיות אלו אינן מתאימות לשמן, ולא ממה שניזרע ביניהן – זו מקבילה ל״ולא מבית האילן״, כלומר אין להביא חיטים שצמחו במטע בין עצי זית, ואם הביא כשר – המשפט מופיע גם במשנה ב. כפי שהסברנו, חלקו עוסק במטעים וחלקו בחיטים. אין מביאין אנפקינון – הבבלי מסביר שזהו ״שמן זית שלא הביא שליש״4. למילה כתיבים שונים בעדי הנוסח (אנפקינון, אנפיקנון ועוד). לפי קרויס במילונו זו המילה היוונית òμφάκινον שמשמעה יין בוסר, וכנראה הוסבה לשמן לא בשל. ברם, במדרש ספרי דברים נאמר: ״ ׳ברוך מבנים אשר׳, אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר. ׳יהי רצוי אחיו׳, שהיה מתרצה לאחיו בשמן אנפקינון ובקיבלאות והם מרצים לו בתבואה״ (ספרי דברים, שנה, עמ׳ 420). אין טעם לשבח את הגליל העליון בכך שהוא מנפק ומייצא שמן בלתי בשל. לפיכך יש לפרש את המדרש כמתייחס למילה היוונית òμφακò שמשמעה יין הנעשה מענבים עם דבש. אפשר שמשנתנו מדברת אפוא על שמן שלא הבשיל או בשמן שעורב בו דבש. אבל בתוספתא למשנתנו: ״שמן אנפוקנין פסול, שאינו אלא שרף״ (פ״ט ה״ח, עמ׳ 526; בבלי, פה ע״ב). נראה שהברייתא מתייחסת לשמן שלא הביא שליש, שאיננו שמן אלא מעין מיץ בלבד. למעשה, אם כן, ״אנפוקנין״ הוא אכן שמן רע, ומשנתנו ומדרש ספרי מציגים תמונה שונה מבחינה רֵאלית. ייתכן שהדבר מעיד על כך שמשנתנו איננה רֵאלית, או שהמדרש תלוי במשנה והשתמש בה כדי לתאר את נחלת אשר המקראית; במהלך השימוש העביר גם את המונח ״אנפקינון״ כמוצר מעולה, אף על פי שבמשנה ובמציאות הוא מוצר ירוד. שתי ההצעות קשות, אין זה רגיל שהרֵאליה במקורות חז״ל איננה מציאותית, וצריך עיון.
ואם הביא פסול – או משום שאין זה שמן מהודר (מובחר) או משום שאין להכניס יין במנחות. אין מביאין מן הגרגרים שנישרו במים – הגרגרים הושרו במים חמים וכך מוצתה שארית השמן שבהם. שמן כזה היה בעל איכות ירודה. ולא מן הכבושים לא מן השלוקין – זיתים שנכבשו או בושלו והשמן היוצא מהם אינו טבעי ואינו טוב. זית שלוק הוא זית שלאחר שרוסק ונסחט הושרה במים חמים כדי למצות את שאריות השמן שבעיסה.אפשר גם שתהליך השליקה נעשה במקום דרכי המיצוי הרגילות5. ואם הביא פסול – משום שאין זה מן המובחר. בתוספתא שנינו: ״שמן השרוי, והשלוק, והמבושל, של שמרים, ושל ריח רע, הרי זה בעל מום למזבח״ (פ״ט ה״ח, עמ׳ 526).
משנתנו מניחה בפשטות שמותר להביא שמן מעבר הירדן. אך לגבי ביכורים מעמדו של עבר הירדן מפוקפק, ודנו בכך בפירושנו לביכורים פ״א מ״א. אבל לצורכי המקדש מותר להביא חומרים גם מחוץ לארץ, ועבר הירדן היהודי נחשב כראוי לכך מלכתחילה6.
1. תוספתא עירובין פ״ה (ח) הכ״ד; ירושלמי שם פ״ט ה״א, כה ע״ג; בבלי, שם צא ע״א; שבת קמז ע״ב; מנחות עב ע״א.
2. פרשת הזיהוי סבוכה ביותר, ראו נספח ב למסכת עירובין.
3. אונומסטיקון, מס׳ 42, מהדורת נוטלי וספראי עמ׳ 17.
5. ידידי יצחק תור סיפר לי שבעבר הירדן הצפוני ראה חקלאים מסורתיים מוציאים שמן בדרך זו.
6. ראו פירושנו לשביעית פ״ט מ״ב.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ד) שְׁלשָׁה זֵיתִים, וּבָהֶן שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה שְׁמָנִים. הַזַּיִת הָרִאשׁוֹן, מְגַרְגְּרוֹ בְרֹאשׁ הַזַּיִת וְכוֹתֵשׁ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְבִיבוֹת הַסַּל. זֶה רִאשׁוֹן. טָעַן בְּקוֹרָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּאֲבָנִים. זֶה שֵׁנִי. חָזַר וְטָחַן וְטָעַן, זֶה שְׁלִישִׁי. הָרִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לַמְּנָחוֹת. הַזַּיִת הַשֵּׁנִי מְגַרְגְּרוֹ בְרֹאשׁ הַגַּג, וְכוֹתֵשׁ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְבִיבוֹת הַסַּל, זֶה רִאשׁוֹן. טָעַן בְּקוֹרָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּאֲבָנִים, זֶה שֵׁנִי. חָזַר וְטָחַן וְטָעַן, זֶה שְׁלִישִׁי. הָרִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לַמְּנָחוֹת. הַזַּיִת הַשְּׁלִישִׁי, עוֹטְנוֹ בְתוֹךְ הַבַּיִת עַד שֶׁיִּלְקֶה, וּמַעֲלֵהוּ וּמְנַגְּבוֹ בְרֹאשׁ הַגַּג, וְכוֹתֵשׁ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְבִיבוֹת הַסַּל, זֶה רִאשׁוֹן. טָעַן בְּקוֹרָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּאֲבָנִים, זֶה שֵׁנִי. חָזַר וְטָחַן וְטָעַן, זֶה שְׁלִישִׁי. הָרִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לַמְּנָחוֹת.
There are three harvests of olives each year, and in each of them, three different grades of oils are produced.
How is the first olive harvest processed? One picks the ripe olives at the top of the olive tree, as those are the first to ripen, and crushes them in a mortar and places them inside the bottom of a wicker basket that has many small holes in it. The oil will then drip from the olives through those holes into a vessel placed underneath the basket. Rabbi Yehuda says: One positions the olives on the walls, surrounding the basket. This produces more refined oil, as the dregs stick to the walls of the basket. This is the first grade of oil produced from the first harvest.
After the oil ceases to seep from the crushed olives, one then presses down with a wooden beam upon them, causing additional oil to flow from the basket into the vessel. Rabbi Yehuda says: The excessive pressure produced by pressing down with a beam would cause some of the flesh of the olives to get mixed in with the oil, compromising its quality. Rather, one applies pressure by placing stones upon the olives. This is the second grade of oil.
One then ground the olives with a millstone and pressed down with a beam on those olives to extract any remaining oil; this is the third grade of oil.
The first grade is fit for kindling the Candelabrum, which requires: “Refined olive oil” (Leviticus 24:2), and the rest are fit for use in meal offerings.
How is the second olive harvest processed? One picks the crop of olives that is accessible while one is standing on the rooftop. This was the second lot of olives to ripen. And one crushes it in a mortar and places those olives into a wicker basket, allowing the oil to drip through the holes into a vessel underneath. Rabbi Yehuda says: One positions the olives on the walls, surrounding the basket. This is the first grade of oil from the second harvest.
One then presses down upon those olives with a wooden beam, thereby producing more oil. And Rabbi Yehuda says: One applies pressure only by placing stones upon them. This is the second grade of oil.
One then ground the olives with a millstone and pressed down upon them with a beam, thereby extracting any remaining oil; this is the third grade of oil.
The first grade is fit for kindling the Candelabrum, and the rest are fit for use in meal offerings.
How is the third olive harvest processed? This harvest consists of all the olives that still remain on trees. One packs it into a vat [oteno] in the building that houses the olive press [beit habbad] where it remains until it softens, and then one raises it up to the roof and dries it on the rooftop to remove the foul-smelling liquid secreted from the olives while in the vat. Then, one crushes the olives in a mortar and places them into a wicker basket, allowing the oil to drip through the holes into a vessel underneath. Rabbi Yehuda says: One positions them on the walls, surrounding the basket. This is the first grade of oil.
One then presses down on those olives with a wooden beam, thereby producing more oil. And Rabbi Yehuda says: One applies pressure only by placing stones upon them. This is the second grade of oil.
One would then grind the olives with a millstone and press down upon them with a beam, thereby extracting any remaining oil; this is the third grade of oil.
The first grade is fit for kindling the Candelabrum, and the rest are fit for use in meal offerings.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ו] שְׁלֹשָׁה זֵיתִים, וּבָהֶן שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה שְׁמָנִים.
הַזַּיִת הָרִאשׁוֹן, מְגַרְגְּרוֹ בְרֹאשׁ הַזַּיִת, וְכוֹתֵשׁ, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְבִיבוֹת הַסַּל, זֶה רִאשׁוֹן.
טָעַן בַּקּוֹרָה.
רְבִּי יוּדָה אוֹמֵר: בָּאֲבָנִים, זֶה שֵׁנִי.
חָזַר וְטָחַן וְטָעַן, זֶה שְׁלִישִׁי.
הָרִאשׁוֹן לִמְנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לִמְנָחוֹת.
[ז] הַזַּיִת הַשֵּׁנִי, מְגַרְגְּרוֹ בְרֹאשׁ הַגַּג, וְכוֹתֵשׁ, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְבִיבוֹת הַסַּל, זֶה רִאשׁוֹן.
טָעַן בַּקּוֹרָה, רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֲבָנִים, זֶה שֵׁנִי.
חָזַר וְטָחַן וְטָעַן, זֶה שְׁלִישִׁי.
הָרִאשׁוֹן לִמְנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לִמְנָחוֹת.
[ח] הַזַּיִת הַשְּׁלִישִׁי: עוֹטְנוֹ בַבַּיִת עַד שֶׁיִּלָּקֶה, וּמַעֲלֵהוּ וּמְנַגְּבוֹ בְרֹאשׁ הַגַּג, וְכוֹתֵשׁ, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְבִיבוֹת הַסַּל, זֶה רִאשׁוֹן.
טָעַן בַּקּוֹרָה, רְבִּי יוּדָה אוֹמֵר: בָּאֲבָנִים, זֶה שֵׁנִי.
חָזַר וְטָחַן וְטָעַן, זֶה שְׁלִישִׁי.
הָרִאשׁוֹן לִמְנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לִמְנָחוֹת.
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ג]

ג׳ זיתים ובהן ג׳ ג׳ שמנים הזית הראשון מגרגרו בראש הזית כו׳ – גרגר הוא גרגיר האחד וכבר זכרנו באור זה בזרעים וענין מגרגרו בראש הזית שמלקט אותו מן האילן גרגר גרגר עד שיהיה כולו מבושל והגרגרים תמימים ואח״כ כותש ונותנו בסל והשמן שמתמצה ממנו הוא השמן הראשון אח״כ טוען עליו קורת בית הבד והוא הנקרא קורה בשם מוחלט לפי שהענין מורה עליה ויהיה השמן שמתמצה ממנה הוא הב׳ אח״כ מוציאו מתחת הקורה וטוחנו ואח״כ טוען עליו הקורה פעם שניה וזהו השמן השלישי וכן עושין בשמן השני והוא שמוסקים כל הזיתים כאחת הטובים ושאינן טובים ושוטחין אותן בקרקע ובוררים מהן הטובים וכן עושים שמן שלישי והוא שנותנים אותן במעטן עד שיתעפש ומעטן הוא הגומא שמתעפשים בה הזיתים והיא מלה עברית עטיניו מלאו חלב והם עצמות שיש בהם מוח דימה אותן למעטן לפי שהן רחבים וגדולות בחלולם ומהשם הזה נגזר הפועל ואמר עטיניו ואין הלכה כרבי יהודה:
שְׁלֹשָׁה זֵיתִים. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה מְלַקְּטִים אֶת הַזֵּיתִים. וּבָהֶן שָׁלֹשׁ שְׁמָנִים, בְּכָל פַּעַם יֵשׁ שְׁלֹשָׁה מִינִים שֶׁמֶן:
הַזַּיִת הָרִאשׁוֹן. פַּעַם רִאשׁוֹנָה שֶׁמְּלַקֵּט:
מְגַרְגְּרוֹ בְרֹאשׁ הַזַּיִת. מְלַקֵּט גַּרְגְּרִים שֶׁהֵן בְּרֹאשׁ הַזַּיִת, שֶׁהֵן מִתְבַּשְּׁלִים תְּחִלָּה לְפִי שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת עֲלֵיהֶן וּמְבַשַּׁלְתָּן:
לְתוֹךְ הַסַּל. וּמִסְתַּנֵּן וְיוֹצֵא, וְהַכְּלִי תַּחַת הַסַּל לְקַבֵּל הַשֶּׁמֶן:
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר סְבִיבוֹת דָּפְנֵי הַסַּל. נוֹתֵן אֶת הַזֵּיתִים וְהַשֶּׁמֶן זָב דֶּרֶךְ הַדְּפָנוֹת וְנוֹפֵל לְשׁוּלֵי הַסַּל וּמִשָּׁם מִסְתַּנֵּן וְיוֹצֵא, וְנִמְצָא מְזֻקָּק, שֶׁהַפְּסֹלֶת נִשְׁאָר מְדֻבָּק בְּדָפְנֵי הַסַּל. אֲבָל לֹא יִתְּנֵם בְּשׁוּלֵי הַסַּל, מִפְּנֵי שֶׁמִתְעָרֵב בּוֹ שֶׁמֶן וּשְׁמָרִים וְיוֹצְאִים וְנִמְצָא שֶׁמֶן עָכוּר. וְהַשֶּׁמֶן הַזָּב מֵאֵלָיו בְּלֹא שׁוּם טְעִינָה נִקְרָא שֶׁמֶן רִאשׁוֹן שֶׁל הַזַּיִת הָרִאשׁוֹן:
טָעַן בְּקוֹרָה. זֵיתִים שֶׁבַּסַּל:
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בַּאֲבָנִים. וְלֹא בְּקוֹרָה. שֶׁהַקּוֹרָה כְּבֵדָה וּמוֹצִיאָה אֶת הַשְּׁמָרִים:
חָזַר וְטָחַן. בָּרֵחַיִם, אֶת הַזֵּיתִים שֶׁתַּחַת הַקּוֹרָה, וְטוֹעֵן אַחַר כָּךְ הַקּוֹרָה:
הָרִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה. דְּבָעִינַן שֶׁמֶן זַיִת זָךְ:
וְהַשְּׁאָר כָּשֵׁר לַמְּנָחוֹת. דְּלֹא כְּתִיב בְּהוּ זָךְ:
הַזַּיִת הַשֵּׁנִי. פַּעַם שְׁנִיָּה כְּשֶׁמְּלַקֵּט אֶת שֶׁנִּמְצָאִים מְבֻשָּׁלִים עַתָּה:
מְגַרְגְּרוֹ בְרֹאשׁ הַגַּג. מְלַקֵּט הַגַּרְגְּרִין הַסְּמוּכִים לַגַּג. שֶׁזֵּיתֵיהֶן הָיוּ סְמוּכִים לְגַגּוֹתֵיהֶן, וְאוֹתָן מִתְבַּשְּׁלִים בַּשְּׁנִיָּה:
הָרִאשׁוֹן. שֶׁיָּצָא קֹדֶם טְעִינָה, כָּשֵׁר לַמְּנוֹרָה:
הַזַּיִת הַשְּׁלִישִׁי. שֶׁמִּתְלַקֵּט פַּעַם שְׁלִישִׁית, אֵין מִתְבַּשְּׁלִים לְעוֹלָם כָּל צָרְכָּן, שֶׁהֵן עֲנָפִים שֶׁתַּחַת הַגַּג שֶׁאֵין חַמָּה מַגַּעַת בָּהֶם:
עוֹטְנוֹ. לְשׁוֹן מַעֲטָן שֶׁל זֵיתִים, שֶׁהִיא הַגֻּמָּא שֶׁמַּנִּיחִים בָּהּ הַזֵּיתִים כְּדֵי שֶׁיִּתְעַפְּשׁוּ שָׁם. וּלְשׁוֹן מִקְרָא הוּא, עֲטִינָיו מָלְאוּ חָלָב (איוב כא):
שֶׁיִּלְקֶה. שֶׁיִּתְעַפֵּשׁ:
וּמְנַגְּבוֹ בְרֹאשׁ הַגַּג. דְּמִתּוֹךְ שֶׁהוּא צָבוּר וּמְכֻנָּס בְּמָקוֹם אֶחָד אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה יָמִים זָב מֵאֵלָיו מֹהַל שֶׁאֵינוֹ יָפֶה, לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְנַגְּבוֹ:
שלשה זיתים – three times during the year they harvest/prepare the olives. And in them there are three oils, and each time there are three kinds of oil.
הזית הראשון – the first time that they harvest/prepare [the olives].
מגרגרו בראש הזית – he harvests the berries that are at the top of the olive/tree, for they ripen first because the sun shines upon them and ripens them.
לתוך הסל – he refines them and [the oil] comes up and there is a utensil underneath the basked to receive the oil.
רבי יהודה אומר סביבות דופני הסל – he places the olives and the oil flows through the walls and falls into the rim of the basket and from there he refines it and goes up and it is found to be refined. For the refuse that remains is attached on to the walls of the basket. But he soul dot place them on the rim at the bottom of the basket, because they get combined with the oil and the sediment/lees and it is found that the oil is turbid. But the oil that flows from itself without any assistance rendered in loading up is called the first oil of the first olive.
טען בקורה – the olives that are in the basket.
רבי יהודה אומר באבנים – but not with a beam, for the beam is heaven and it removes the sediment/lees.
חזר וטחן – with a millstone, those olives that are under the beam and the beam presses them.
הראשון למנורה – that we require pure olive oil (see Leviticus 24:2).
והשאר כשר למנחות – for it is not written with them that it is pure [olive oil].
הזית השני – the second time when he harvests that which is found that are ripened now.
מגרגרו בראש הגג – he harvests the berries that are near the roof, for their olives were near their groves, and those ripen second.
הראשון – that went out prior to the pressing [of the beam] are fit/appropriate for the Menorah.
הזית השלישי – when he harvests the third time, they don’t ripen sufficiently all the way, for they are branches that are under the roof where the sun does not reach them.
עוטנו (packs in an a vat preparatory to crushing) – the language of vat or pit where olives are packed until they form a viscid mass, and it is the indentation/hole where they place the olives in order that they can grow moldy/decay there, and the language is Biblical (Job 21:24): “His pails are full of milk; [the marrow of his bones is juicy].”
שילקה – that it will grow moldy/decay.
ומנגבו בראש הגג – because it is collected/piled up and gathered in one place for four or five days, it (i.e., the oil) flows on its own, there is a thin secretion and it is not pleasant, therefore it is necessary to dry them off.
שלשה זיתים וכו׳. עד סוף סימן ה׳ פ״ז דהלכות איסורי מזבח סי׳ ח׳ ט׳ י׳ י״א. וכן בת״כ פרשה י״ג דפ׳ אמור:
מגלגלו בראש הזית. בגמרא בעינן אי מגלגלו תנן או מגרגרו תנן ופשיט דמגלגלו תנן דהיינו שמניחו בראש הזית עד שיהא מבושל כולו מאליו מלשון ביצה מגולגלת:
וכותש ונותן. בגמרא בברייתא קאמר ת״ק בכל תלתי באבי טוחנו ור׳ יהודה פליג עליה וקאמר כותשו דלא היה טוחנו בריחים שמוציא את שמריו ועוכרו ופריך בגמרא כותש דקתני ת״ק דמתניתין מני ר׳ יהודה היא דקתני נמי בברייתא כותשו במכתש תוך הסל דקתני ת״ק דמתני׳ אתאן לרבנן דברייתא בתמיה ומשני האי ת״ק דמתני׳ סבר לה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא: בפי׳ רעז״ל נראה שצ״ל ר׳ יהודה אימר סביבות דופני הסל נותנו מתוכו והשמן זב וכו׳ וכך הוא בפי׳ רש״י ז״ל בכתיבת יד:
הזית השלישי עוטנו בתוך הבית עד שילקה כצ״ל. ופירש [הרגמ״ה ז״ל] עיטנו פי׳ לוקט אותן שתחת הזית לפי שאין השמש זורח עליהן הרבה ואינן מתבשלין יפה מש״ה עוטנו בבית הבד כלומר משימו בבית הבד בכלי במעטן עד שילקה עד שירכך קליפתן וישתנה מראיתן ומעלן ומנגבן לפי שכשהיו ביחד בכלי אגב הדחק יצא מהם מוחל ונשרו ונתעפשו ע״כ. וכן פי׳ רש״י ז״ל ג״כ בספר איוב סי׳ כ״א בפסוק עפזניו מלאו חלב:
ר׳ יהודה אומר סביבות הסל. כצ״ל. ומה שפירש ר״ע ז״ל דשלשה פעמים בשנה מלקטים את הזיתים כן פי׳ רש״י ז״ל וכתבו התוס׳ במסכת פאה מוכח דהזיתים חייבין בפאה ותנן התם נמי דדוקא דבר שהוא נלקט כאחת מחייב בפאה וממעט תאנה ובערוך פירש כפירוש הקונטרס אבל תוס׳ פירשו דנלקטין כולן כאחת אלא שזה מתבשל יותר מזה ע״כ. וזה לשון הגליון ג״כ דכולן נלקטין יחד אך יש שלשה מיני זיתים לפי שהזיתים שבראש האילן מבושלין יותר לפי שהחמה זורחת עליהן ושלמטה מהן השניים אין מתבשלין כ״כ ושלישים שלמטה אין מתבשלין כ״כ. זית השני בראש הגג לפי הקונטרס לקיטה שניה לפי׳ שני השניים של מטה ע״כ גליון:
שלשה זיתים. פי׳ הר״ב ג״פ בשנה מלקטים את הזיתים. וכן פירש״י וכתבו התוס׳ וקשה דבמס׳ פאה משמע דחייבין בפאה [בהדיא תנן במשנה ה׳ פ״ק. ובאילן כו׳ והזיתים כו׳ חייבים בפאה] וכל דבר שאין לקיטתו כאחד לא מחייבא בפאה כדאיתא בריש כלל גדול [נמי מתני׳ היא לעיל מהך התם בפאה] ובערוך פי׳ כפי׳ הקונטרס עכ״ל. וז״ל הרמב״ם בסוף הל׳ איסורי מזבח זית שגרגרו בראש הזית ובררו אחת אחת וכתשו כו׳ זיתים שמסקן כולן בערבוביא והעלן לגג וחזר ובירר גרגר גרגר וכתשן כו׳. זיתים שמסקן וטענן בתוך הבית עד שילקו והעלן ונגבן ואח״כ כתש כו׳. וכ״כ בפירושו:
לתוך הסל. ל׳ הר״ב ומסתנן לשון סינון. והתי״ו להתפעל שכן היא מפרדת אותיות העיקר בתיבה שתחלתה סמ״ך כמו שפירש״י בסוף פ׳ מקץ:
מגרגרו בראש הגג. לשון הר״ב מלקט הגרגרים הסמוכים לגג שזיתיהם היו סמוכים לגגותיהן. וז״ל רש״י כלומר מלקט זיתים שבאמצע האילן שאינן בראש הזית. כלומר אותן שיכול לעמוד בראש גגו ונוטלן שאותן אין מתבשלין במהרה כמו אותן שבראש הזית. והאי דאמר בראש הגג לסימנא קאמר. ע״כ:
עוטנו בתוך הבית. וכן העתיק הרמב״ם כמ״ש לשונו לעיל. וז״ל רש״י עוטנן בבית מניחן בבית הבד במעטן. ע״כ. ובמשנה שבגמרא גרס בהדיא בבית הבד:
עוטנו. פירש הר״ב הגומא כו׳. ולשון מקרא הוא עטיניו מלאו חלב. והם עצמות שיש בהם מוח דימה אותן למעטן. לפי שהם רחבים וגדולות בחללם ומהשם הזה נגזר הפועל ואמר [עוטנו]. הרמב״ם:
{יב} וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת, וְקָשֶׁה, דִּבְמַסֶּכֶת פֵּאָה מַשְׁמַע דְּחַיָּבִין בְּפֵאָה, וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין לְקִיטָתוֹ כְּאֶחָד לֹא מִחַיַּב בְּפֵאָה כִּדְאִיתָא שָׁם. וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ״ם, זַיִת שֶׁגִּרְגְּרוֹ בְּרֹאשׁ הַזַּיִת וּבֵרְרוּ אַחַת אַחַת וְכָתְשׁוּ כוּ׳. זֵיתִים שֶׁמְּסָקָן כֻּלָּן בְּעִרְבּוּבְיָא וְהֶעֱלָן לַגַּג וְחָזַר וּבֵרֵר גַּרְגֵּר גַּרְגֵּר וְכוֹתְשָׁן כוּ׳. זֵיתִים שֶׁמְּסָקָן וְטוֹעֲנָן בְּתוֹךְ הַבַּיִת עַד שֶׁיִּלְקוּ וְהֶעֱלָן וְנִגְּבָן וְאַחַר כָּךְ כָּתַשׁ כוּ׳:
{יג} כְּלוֹמַר מְלַקֵּט זֵיתִים שֶׁבְּאֶמְצַע הָאִילָן שֶׁאֵינָן בְּרֹאשׁ הַזַּיִת, כְּלוֹמַר אוֹתָן שֶׁיָּכוֹל לַעֲמֹד בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ וְנוֹטְלָן, שֶׁאוֹתָן אֵין מִתְבַּשְּׁלִין בִּמְהֵרָה כְּמוֹ אוֹתָן שֶׁבְּרֹאשׁ הַזַּיִת. וְהַאי דְּאָמַר בְּרֹאשׁ הַגַּג, לְסִימָנָא קָאָמַר. רַשִׁ״י:
{יד} וְהֵם עֲצָמוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מֹחַ, דִּמָּה אוֹתָן לְמַעֲטָן, לְפִי שֶׁהֵם רְחָבִים וּגְדוֹלִים בַּחֲלָלָם. וּמֵהַשֵּׁם הַזֶּה נִגְזַר הַפֹּעַל וְאוֹמֵר עוֹטְנוֹ. הָרַמְבַּ״ם:
כא) ובהן שלשה שלשה שמנים
ר״ל ג״פ בשנה מלקטין הזיתים. ובכל פעם יש ג׳ מיני שמנים. [ואילה״ק א״כ האיך יתחייבו זיתים בפיאה. דהרי כל שאין לקיטתו כאחד פטור מפיאה [פיאה פ״א מ״ד]. והרי בהדיא תנן דזיתים חייבים בפיאה. נ״ל דהיינו רק בפירות שאין מתבשלין כאחד. אבל זיתים מתבשלין כאחד. רק מניחין אותן באילן להשביח יותר]:
כב) הזית הראשון
ר״ל הזיתים שמלקט פעם ראשונה:
כג) מגרגרו בראש הזית
ר״ל לוקט בראש האילן א׳ א׳ מאותן שנתבשלו שם כבר יפה [ובש״ס קאמר מגלגלו תנן. ר״ל שאינו מלקטן עד שנתרככו יפה יפה בבישול החמה. כמו ביצה מגולגלת. דר״ל צלויה]:
כד) וכותש
כותש אותן הזיתים במכתשת:
כה) ונותן לתוך הסל
והשמן מסתנן ונוזל להכלי שתחת הסל:
כו) רבי יהודה אומר סביבות הסל
שנותן הזיתים הנכתשין תוך הסל על דפנותיו ולא בשולי הסל כדי שירחק מקום זיבת השמן דרך דופני הסל ושוליו ויסתנן ויזדקק יפה:
כז) זה ראשון
ר״ל הוא היותר מובחר:
כח) טען בקורה
ר״ל אח״כ הניח קורה על אותן זיתים הכתושין:
כט) רבי יהודה אומר באבנים
אחת. אחת. שעי״ז אין נכבשין בחוזק בפעם אחד. משא״כ קורה מכבדת ביותר בפ״א. וכובשת השמן והשמרים ביחד:
ל) חזר וטחן
הזיתים שרק נכתשו תחילה. השתא טוחנן יותר דק ברחיים:
לא) וטען
הקורה עליהן להוציא יתר שמנן:
לב) הזית השני
שלוקט בפעם ב׳:
לג) מגרגרו בראש הגג
אילני זית שלהן היו נטועים סמוך לכתלי הבית. והן גדלים עד ממעל לגגותיהן. ולהכי בפעם ב׳ מלקט אותן זיתים שסמוכין להגג. ר״ל באמצע האילן. שהן מתבשלין יותר מאוחר מאותן שבראשי האילנות:
לד) הזית השלישי
שמלקט פעם שלישית:
לה) עוטנו
ר״ל מניחו במעטן. והוא כלי שמניחין בו הזיתים כדי שיתחממו ויתרככו. דמשום שלא נתבשלו יפה עד בשלהי הקיץ. כבר נחלש כח החמה מלרככם:
לו) בתוך הבית עד שילקה
שיתחילו להתרכך ולהתרקב:
לז) ומעלהו ומנגבו בראש הגג
מהמוהל והזיע שעליהן שמסריח את השמן:
לפי כתב-יד קופמן
המשנה מתארת כיצד מעבדים את השמן המשובח ביותר. המשנה מקבילה לחצי השני של משנה ב העוסקת בחיטים. משנתנו והמשנה הבאה חוזרות גם בספרא, אלא שבספרא הסדר הפוך ממשנתנו, קודם הדרשה ואחר כך ההלכה (אמור, פרשה יג ה״ו, קג ע״ב-ע״ג).
שלשה זיתים ובהן שלשה שלשה שמנים – לפנינו חלוקה משוכללת לשלושה סוגים של עיבוד זיתים, ובכל אחד שלושה שלבים שבהם השמן מופק, וכך נוצר שמן מאיכות שונה. למשנה מבנה ספרותי שיובהר להלן. הזית הראשון – סוג א, מגרגרו בראש הזית – ״לגרגר״ משמעו לקטוף את הגרגרים, בניגוד לשיטת הניקוף שבה היכו על העץ במקל והשירו את הגרגרים. הבבלי מציע גרסה שונה, ״מגלגלו״, ולפי גרסה זו הכוונה דווקא לשיטת הניקוף שבה הזיתים מתגלגלים על הרצפה. יש לציין ששיטת הניקוף פוגמת במראה הזית, אך אין לה השפעה על טיב השמן הנסחט. כבר מהיבט זה המשנה אינה משקפת מציאות רֵאלית. ההדגשה היא על ראש הזית שבו שוכנים זיתים שספגו הרבה שמן; ממראה עינינו אין לזיתים בראש הזית עדיפות מוכחת. (איור 6)
וכותש – טוחן את הזיתים במכתשת. כנראה מדובר כאן על כתישה ידנית, בניגוד לסוגים האחרים ׳מתקדמים׳ יותר של פריכה בים וממל (איור 7). כן אומרת התוספתא: ״רבי יהודה אומר לא היה טוחנן ברחיים אלא כותשן במכתשת, לא היה טוחנין בקורה אלא באבנים״ (פ״ט ה״ו, עמ׳ 526). שתי אלו הן שיטות ׳פרמיטיביות׳ יותר מהמתקנים שמציע תנא קמא. אין הם גורמים לשמן טוב יור, אלא למיצוי פחות של הזית. אך בעיני רבי יהודה ישן זה טוב.
אנו מכירים תופעה זאת במגזרים אחרים. כתיבת ספר תורה קידשה את אורח הכתיבה הקדום. כאשר הכניס רבי מאיר את הקנקנתוס לדיו התקוממו נגדו חכמים אחרים (פירושנו למגילה פ״ב מ״א), את החמץ בודקים לאור הנר, למרות שמוכאות שיאות מתקדמתו יותר של תאורה, וכן הלאה.
ונותן לתוך הסל – לתוך המעטן שבו כובשים את הזיתים. רבי יהודה אומר סביבות הסל – העיסה הכתושה לא תונח בסל אלא בצורה חופשית (איור 8). זה ראשון – השמן הזה מהזיתים הכתושים, ללא לחיצה, הוא השמן הטוב ביותר. טען בקורה רבי יהודה אומר באבנים זה שני – שלב הטעינה הוא הלחיצה במתקן הלחיצה באחד מסוגי הלחיצה של ימי בית שני, המשנה והתלמוד. אנו מכירים חמש שיטות של לחיצה וסחיטה, והמשותף לרובן (חוץ מהשיטה החמישית) הוא קורה ארוכה שבסיסה בחור בקיר והקצה השני חופשי, ומרכז הקורה לוחץ על הזיתים. כוח הלחץ נקבע לפי המשקל שעל קצה הקורה, משקל המוכפל לפי חוקי המנוף. צורות הלחיצה שאנו מכירים:
1. לחיצה על ידי קורה בלבד. (איור 9)
2. לחיצה על ידי קורה שאליה נקשרו אבנים או משקולות. (איור 10)
3. מעל קצה הקורה מתקן לחיצה עם בורג שאִפשר הכבדה אטית של הקורה. (איור 11)
4. הכבדה על ידי משקולות הקשורות לקצה הקורה ומתקן מחבר את המשקולות לקורה. סיבוב המתקן אִפשר הכבדת הלחץ על הקורה. (איור 12)
5. מתקן שיש בו בורג והוא לוחץ ישירות על הזיתים. הבורג דומה לשיטה מס׳ 3, אלא שאין שם קורה כלל. (איור 13)
רבי יהודה מציע לחזור לשיטה הקדומה שנהגה בימי בית ראשון ולהכביד על עיסת הזיתים באבנים. אפשר גם שהוא מציע להכביד על הקורה באבנים (שיטה שנייה), וחכמים מציעים הכבדה בכל שיטה שהיא. עד כאן השמן מסוג ב. אם אכן רבי יהודה מתכוון ללחיצה ללא קורה הרי שהוא מציע שלמקדש השתמשו בשמן הנסחט בשיטות שבימיו כבר היו ארכאיות ומיושנות. זו כמובן תופעה רווחת שלצורכי קודש משתמשים בשיטות ישנות ומסורתיות, ולא בחידושי הטכנולוגיה. חזר וטחן וטען – את העיסה הלחוצה שיצא ממנה מרב השמן טוחנים ולוחצים פעם שנייה, זה שלישי – כך נוצר שמן מסוג ג. לגבי שמן זה לא נאמר כיצד ללחוץ על הקורה. הראשון למנורה והשאר למנחות – לפנינו שלושה סוגי שמנים אבל רק שני סוגי צרכים, וזו אי התאמה ספרותית, ולכך נשוב בהמשך.
הזית השיני מגרגרו בראש הגג – לאחר הגרגור משהים את הזיתים על ראש הגג, כדי שיתרככו. הסיבה לכך כפולה. לעתים הזיתים קשים ולכן עיבודם קשה, אך הסיבה העיקרית היא שעבודת בית הבד אטית ולכן נוצר מלאי של זיתים המוכנים ללחיצה. במערת בית הבד שבגבע פרשים נתגלה בית בד גדול, ומעליו שתי ברכות לאכסון מלאי הזיתים1. וכותש ונותן לתוך הסל רבי יהודה אומר סביבות הסל זה ראשון – המשך העיבוד הוא כמו הזית הראשון. ההבדל הוא רק בשלב הראשון, האם הזית נכתש מיד, או מושהה. טען בקורה רבי יהודה אומר באבנים זה שני חזר וטחן וטען זה שלישי הראשון למנורה והשאר למנחות.
הזית השלישי עוטנו בבית עד שילקה ומעלה ומנגבו בראש הגג – זית מסוג ג קשה יותר, והוא מושהה בבית עד שיתרכך ואז מועלה לגג, וכותש ונותן לתוך הסל רבי יהודה אומר סביבות הסל זה ראשון טען בקורה רבי יודה אומר באבנים זה שני חזר וטחן וטען זה שלישי – המשך העיבוד כמו בסוגי הזיתים האחרים. הראשון למנורה והשאר למנחות – כמו בסוגים האחרים. גם כאן התוספתא מדגישה ש״אין מביאין אלא מן הזיתים המיוחדין לכן״ (פ״ט ה״ו, עמ׳ 526), כלומר שהיו מטעים מיוחדים שנועדו להספקת צורכי המקדש. התוספתא מוסיפה: ״אין נותנין את הלחם לתוך הסל אלא סל לתוך הלחם, קורא מתוך הסל הראשון למנורה השני והשלישית למנחות״ (שם ה״ז).
לסיכום המשנה, לפנינו שלושה סוגי זיתים:
1. הנכתשים מיד
2. המושהים בגג
3. המושהים בבית ואחר כך בגג,
וכן שלושה שלבים בהנפקת שמן, בכל אחד משלושת סוגי הזיתים:
1. מהטחינה הראשונה (או מכתישה ידנית)
2. טעינה (לחיצה) ראשונה
3. לחיצה שנייה.
בסך הכול תשעה סוגי שמנים באיכויות שונות.
במקורות מקבילים אנו שומעים על שלושת השלבים של הנפקת השמן, וזו הסיבה למחלוקת מהו גמר המלאכה של זיתים, הטעינה או הטחינה: ״מאימתי תורמין את הזתים? משיטענו, ורבי שמעון אומר משייטחנו. רבי יוסה בי רבי יהודה אומר: מביא זתים בקופה, ונותן לתוך הממל ומהלך בהן שתי וערב. אמרו לו, אינו דומה ענבים לזתים, ענבים ריכות ונותקות את יינן, זתים קשין ואין נותקין את שמנן״ (תוספתא תרומות פ״ג הי״ג). שלוש דעות לפנינו בדבר ההגדרה של גמר מלאכת הזיתים: משיטענו, כלומר שיתחיל שלב הלחיצה, משיטיחנו, כלומר הכתישה, או מראשית הכתישה. שלושת השלבים הללו אינם מתאימים לשלבים במשנתנו, כמוברר בטבלה שבמשנה הבאה.
שני המקורות עוסקים בהגדרות שונות, אך ניכר שאין כאן שפה הלכתית זהה. השפה במשנתנו כוללת אבחנות שערכן הרֵאלי בעייתי.
1. ספראי ולין, המבנה הכלכלי, עמ׳ 156.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ה) הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּרִאשׁוֹן, אֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ. הַשֵּׁנִי שֶׁבָּרִאשׁוֹן וְהָרִאשׁוֹן שֶׁבַּשֵּׁנִי, שָׁוִין. הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבָּרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי שֶׁבַּשֵּׁנִי וְהָרִאשׁוֹן שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי, שָׁוִין. הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּשֵּׁנִי וְהַשֵּׁנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי, שָׁוִין. הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי, אֵין לְמַטָּה מִמֶּנּוּ. אַף הַמְּנָחוֹת הָיוּ בַדִּין שֶׁיִּטָּעֲנוּ שֶׁמֶן זַיִת זַךְ. מָה אִם הַמְּנוֹרָה שֶׁאֵינָהּ לַאֲכִילָה, טְעוּנָה שֶׁמֶן זַיִת זַךְ, הַמְּנָחוֹת, שֶׁהֵן לַאֲכִילָה, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּטָּעֲנוּ שֶׁמֶן זַיִת זַךְ. תַּלְמוּד לוֹמַר: זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר (שמות כ״ז:כ׳), וְלֹא זַךְ כָּתִית לַמְּנָחוֹת.
Having enumerated the nine grades of oils in the previous mishna, this mishna proceeds to rank them by their quality: As for the first grade of oil that is produced from the first harvest, there is none superior to it. The second grade of oil that is produced from the first harvest and the first grade of oil that is produced from the second harvest are of equal quality; there is no reason to choose one over the other. The third grade of oil that is produced from the first harvest and the second grade of oil that is produced from the second harvest and the first grade of oil that is produced from the third harvest are of equal quality. The third grade of oil that is produced from the second harvest and the second grade of oil that is produced from the third harvest are of equal quality. As for the third grade of oil that is produced from the third harvest, there is none inferior to it.
Also, with regard to all the meal offerings, it was logical that they should require the highest quality of refined olive oil, just like the Candelabrum. Because if the Candelabrum, whose oil is not to be consumed on the altar, requires refined olive oil, then meal offerings, which are to be consumed on the altar, is it not logical that they should require refined olive oil? To dispel this notion, the verse states: “Refined pounded olive oil for illumination” (Leviticus 24:2), which indicates that the high-quality, refined, pounded oil is required for the Candelabrum, but there is no need for refined pounded olive oil for meal offerings.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ט] הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּרִאשׁוֹן, אֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ.
הַשֵּׁנִי שֶׁבָּרִאשׁוֹן, הָרִאשׁוֹן שֶׁבַּשֵּׁנִי, שָׁוִים.
הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבָּרִאשׁוֹן, הַשֵּׁנִי שֶׁבַּשֵּׁנִי, הָרִאשׁוֹן שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי, שָׁוִים.
וְהַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּשֵּׁנִי, וְהַשֵּׁנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי, שָׁוִים.
הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי, אֵין לְמַטָּה מִמֶּנּוּ.
[י] אַף הַמְּנָחוֹת, הָיוּ בַדִּין שֶׁיִּטְעֲנוּ שֶׁמֶן זַיִת זַךְ: מָה, אִם הַמְּנוֹרָה, שֶׁאֵינָה אֲכִילָה, טְעוּנָה שֶׁמֶן זַיִת זַךְ, מְנָחוֹת, שֶׁהֵן לַאֲכִילָה, אֵינוּ דִין שֶׁיִּטְעֲנוּ שֶׁמֶן זַיִת זַךְ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר״ (שמות כ״ז:כ׳), לֹא זַךְ כָּתִית לִמְנָחוֹת.
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ג]

ראשון שבראשון אין למעלה ממנו השני שבראשון כו׳ – כל מקום שהוא אומר שוין אין רצונו לומר בכל הדברים לפי שכבר אמרנו שאין ראוי למנורה אלא ראשון שבשלשתן ור״ל ושוין למנחות ואין יתרון לזה על זה אלא למי שרוצה מצוה מן המובחר לפי שכלן שלישי שבשלישי כשר למנחות אבל הרוצה היפה והטוב כבר ידוע מעלתן בשבחן:
שָׁוִין. לָאו לְכָל מִלֵּי שָׁוִין, דְּהָא בְּכֻלְּהוּ תְּנַן הָרִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה וְהַשְּׁאָר לַמְּנָחוֹת, אֶלָּא שָׁוִין לַמְּנָחוֹת קָאָמַר. וּמִשּׁוּם דְּקַיְמָא לָן בְּכָל מָקוֹם מִבְחַר נְדָרֶיךָ, שֶׁיָּבִיא מִן הַמֻּבְחָר, קָא מַשְׁמַע לָן הַשְׁתָּא שֶׁהָרִאשׁוֹן שֶׁבַּשֵּׁנִי וְהַשֵּׁנִי שֶׁבָּרִאשׁוֹן שָׁוִין. שֶׁאִם יֵשׁ לוֹ מִנְחָה לְהָבִיא וְיֵשׁ לוֹ מִשְּׁנֵיהֶם, מֵאֵיזֶה שֶׁיִּרְצֶה יָבִיא. אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ מִשְּׁלִישִׁי שֶׁבָּרִאשׁוֹן וּמֵרִאשׁוֹן שֶׁבַּשֵּׁנִי, יָבִיא מִנְחָתוֹ מֵרִאשׁוֹן שֶׁבַּשֵּׁנִי שֶׁהוּא מֻבְחָר:
הראשון שבראשון וכו׳. פ״ג דיומא דף מ׳:
המנחות שהן לאכילה. פי׳ לאכילת מזבח. רש״י ז״ל:
תלמוד לומר זך כתית למאור ולא זך כתית למנחות. מפרש בגמרא בברייתא יכול יהא כתוש זה פסול למנחות ת״ל ועשרון סלת בלול בשמן כתית א״כ מה ת״ל למאור מפני החיסכון שהתורה חסה על ממונם של ישראל לפי שהמנחות מרובות וצריכות שמן הרבה ואילו היה צריך לחזר אחר זך כתית למנחות כמו למנורה היו מפסידין שהיו לוקחין אותו ביוקר אבל נרות ליכא שמן כולי האי אלא שלשה לוגין וחצי ליום חצי לוג לכל נר ונר:
לח) השני שבראשון והראשון שבשני שוין
לא שוין ממש. דהרי ב׳ שבראשון כשר רק למנחות. וא׳ שבשני כשר גם למנורה. אלא ר״ל שוין למנחות. אע״ג שגם למנחות צריך שיביא היותר מובחר. למנחות שניהן נקראין מובחרין:
לט) המנחות שהן לאכילה
נ״ל דר״ל לאכילת המזבח. דכתיב בי׳ ריח ניחוח מדמקריבין ממנו הקומץ. דאי לאכילת כהנים קאמר מה ק״ו איכא. והרי וודאי לגבוה צריך מובחר טפי. ותו הרי מנחת נסכים ומנחת כהנים וכדומה לא היה בהן אכילת כהנים כלל:
לפי כתב-יד קופמן
המשנה מדרגת את טיבם של תשעת השמנים שנמנו במשנה הקודמת (שלושה סוגי זיתים ושלושה שלבים של הוצאת שמן).
הראשון שבראשון אין למעלה ממנו השיני שבראשון – השלב השני של הסוג הראשון, והראשון שבשיני – השלב הראשון של הסוג השני, שווים – בטיבם. השלישי שבראשון השיני שבשיני והראשון שבשלישי שווים – בטיבם, השלישי שבשיני [ו]השיני שבשלישי שווים השלישי שבשלישי אין למטה ממנו – השלב השלישי שבסוג השלישי הוא הגרוע ביותר. המשנה הקודמת קבעה שיש גרוע הימנו, והוא זיתים שהושרו במים, אך המשנה אינה מתכוונת לומר שאין כלל גרוע ממנו, אלא שהוא הגרוע מבין השלושה. הדירוג במשנה מציג למעשה סדרה של חמישה שמנים לפי טיבם.
טיב השמן
רמת טיב השמן מסומנת במספרים: 1 הטוב ביותר, 5 הגרוע ביותר.
החלוקה סותרת את המשנה הקודמת. במשנה הקודמת נאמר שהשמן מהכתישה מיועד תמיד למנורה והשאר למנחות, ואילו עתה מתברר שהשמן מהכתישה של הסוג השני והשלישי לא נועדו למנורה, שהרי הם מטיב מס׳ 2. שתי המשניות סותרות אפוא זו את זו. מעבר לכך, אין התאמה ספרותית במשנה. יש בה חלוקה לשלושה או לחמישה סוגי שמנים, אבל חלוקה רק לשני צרכים של המקדש. במה מתבטא אפוא ההבדל בין השמן מרמה 2 לשמן מרמה 3? מעבר לכך, הביטוי ״כותש״ קשה. בימי הבית השני השתמשו בריחיים לטחינת הזיתים. כתישת זיתים נזכרת בהקשר של שימוש זמני בכמויות קטנות (משנה שביעית פ״ד מ״ט), ובעיקר בהקשר של שנת שביעית שבה מותר להכין שמן, אבל לא בצורה הרגילה אלא רק בכמויות קטנות וכמלאכה צדדית (משנה שביעית פ״ח מ״י). הביטוי ״כותש״ מתאים לשימוש במכתש. לדעתנו אין הוא אלא לשון מקרא, מקביל ל״כתית״ המקראי, כדברי רבי יהודה: ״רבי יהודה אומר אינו אומר כתית אלא כתיש״ (ספרא, אמור, פרשה יג ה״ו, קג ע״ג). להלן נראה עד כמה דרשה זו מרכזית. כלומר, אין לפנינו תיאור רֵאלי אלא מבנה ספרותי-מקראי שאיננו הולם את צורכי המקדש כפי שהם מתוארים במשנה.
אף המנחות היו בדין שיטענו שמן זית זך – המשנה מניחה כידועה את הדרשה שהביטוי המקראי ״שמן זית זך כתית למאור״ (שמות כז כ; ויקרא כד ב) מלמד על כך שלמנורה יובא רק שמן מהאיכות הגבוהה ביותר. מה אם המנורה שאינה לאכילה טעונה [טעונה] – נמחק בקו בגלל הכפלה, שמן זית זך מנחות שהן לאכילה אינו דין שיטענו שמן זית זך – לכאורה שמן המשמש לאכילה צריך להיות באיכות גבוהה יותר, שנאמר – ברוב עדי הנוסח ״תלמוד לומר״ (שמות כז כ; ויקרא כד ב), זך כתית למאור ולא זך כתית למנחות – הדיוק בלשון המקרא עדיף על הקל וחומר.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ו) וּמִנַּיִן הָיוּ מְבִיאִין אֶת הַיַּיִן. קְרוּתִים וְהַטּוּלִים, אַלְפָא לַיָּיִן. שְׁנִיָּה לָהֶן, בֵּית רִמָּה וּבֵית לָבָן בָּהָר, וּכְפַר סִגְנָה בַבִּקְעָה. כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּאן הָיוּ מְבִיאִין. אֵין מְבִיאִין, לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים, וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִין, וְלֹא מִמַּה שֶּׁנִּזְרַע בֵּינֵיהֶן. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר. אֵין מְבִיאִין אִלְיוּסְטָן. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר. אֵין מְבִיאִין יָשָׁן, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. אֵין מְבִיאִין, לֹא מָתוֹק, וְלֹא מְעֻשָּׁן, וְלֹא מְבֻשָּׁל. וְאִם הֵבִיא, פָּסוּל. אֵין מְבִיאִין מִן הַדָּלִיּוֹת, אֶלָּא מִן הָרוֹגְלִיּוֹת וּמִן הַכְּרָמִים הָעֲבוּדִים.
From where would they bring the wine for libations? Keduḥim and Attulin are the primary sources for wine. Secondary to them is Beit Rima and Beit Lavan, located in the mountain, and the village of Signa, located in the valley. All the regions were valid sources for wine; but it was from here, i.e., the aforementioned locations, that they would bring the wine.
One may not bring libations of wine that come from a fertilized vineyard, or from an irrigated vineyard, or from a vineyard in which grain was sown between the vines. But if one did bring a libation from such wine, it is valid. One may not bring libations from sweet wine made from sun-dried grapes [hilyasteyon], but if one did bring a libation from such wine, it is valid. One may not bring wine aged for one year; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, but the Rabbis deem it valid. One may not bring libations from sweet wine, nor from wine produced from smoked grapes, nor libations from boiled wine, and if one did bring a libation from such wine, it is not valid. And one may not bring wine produced from grapes suspended on stakes or trees; rather, one brings it from grapes at foot height, i.e., that rest on the ground, which are superior-quality grapes, and from vineyards that are cultivated, i.e., where one hoes beneath the vines twice a year.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[יא] מְנַיִן הָיוּ מְבִיאִין אֶת הַיַּיִן? קְרוּחַיִם וַעֲטוֹלַיִם אַלְפָה לַיַּיִן.
שְׁנִיָּה לָהֶם בֵּית רִמָּה וּבֵית לָבָן בָּהָר, וּכְפַר סִגְנָה בַבִּקְעָה.
כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּן הָיוּ מְבִיאִין.
[יב] אֵין מְבִיאִין לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים, וְלֹא מִמַּה שֶּׁנִּזְרַע בֵּינֵיהֶן, וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר.
אֵין מְבִיאִין יָשָׁן, דִּבְרֵי רְבִּי.
וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.
אֵין מְבִיאִין לֹא מָתוֹק, וְלֹא מְעֻשָּׁן, וְלֹא מְבֻשָּׁל, וְאִם הֵבִיא פָסוּל.
אֵין מְבִיאִין מִן הַדָּלִיּוֹת, אֶלָּא מִן הָרוֹגְלִיּוֹת, מִן הַכְּרָמִים הָעֲבוּדִים.
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ג]

ומנין היו מביאין את היין קרותים והטולים כו׳ – אליוסטן משומשים ר״ל שנותנים אותו בבדים תחת השמש עד שישבר כמו שעושים במצרים ושם השמש בלשון יוני כפי דברי קצת מפרשים יוסטן. ואין מביאין יין ישן והוא שכלו לו י״ב חדש לפי שהוא חם ומתחדש בו מרירות וסומך זה למה שנא׳ אל תרא יין כי יתאדם. מעושן ר״ל שאם היה לכלי ריח אותו היין היה בו הבל והוא הנקרא מעושן ואירע הרבה המום הזה אצלנו ביינות המערב. ומבושל המבושל על ידי אש. ודליות הדליות הגבוהות מן הארץ על ערש של קנים: ורוגליות הסמוכות לארץ כשאר הכרמים: ומה שאמר העבודים ביארו שענינו שנעבדו שתי פעמים בכל שנה ועבודת הכרמים היא החפירה סביבות השרשים כמין גומות ולהשקותן ולהפך אותה העפר כולה כדי שיכנס בהן המים והאויר:
קְרוּתִים וְהַטּוּלִים. שֵׁם מְקוֹמוֹת הֵם:
אִלְיוּסְטָן. יַיִן מָתוֹק מֵחֲמַת הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁתָּלוּ הָעֲנָבִים בַּשֶּׁמֶשׁ לְמַתְּקָן. שֶׁמֶשׁ בִּלְשׁוֹן יָוָן יוּסְטָן:
יַיִן יָשָׁן. שֶׁעָבְרוּ עָלָיו שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, עוֹבֵר אַדְמִימוּתוֹ, וְהַכָּתוּב אוֹמֵר (משלי כג) אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם, אַלְמָא בִּשְׁעַת אַדְמִימוּתוֹ מֻבְחָר הוּא:
לֹא מָתוֹק. כְּשֶׁהוּא מָתוֹק מֵחֲמַת עַצְמוֹ. דְּאִלּוּ מֵחֲמַת שֶׁמֶשׁ, הָא תָּנָא רֵישָׁא אִלְיוּסְטָן אִם הֵבִיא כָּשֵׁר. פֵּרוּשׁ אַחֵר, תִּירוֹשׁ שֶׁלֹּא עָבְרוּ עָלָיו אַרְבָּעִים יוֹם. וְרִאשׁוֹן עִקָּר:
מִן הַדָּלִיּוֹת. מִן הַגְּפָנִים הַמֻּדְּלוֹת עַל גַּבֵּי כְּלוֹנְסוֹת וְקָנִים גְּבוֹהִים מִן הָאָרֶץ:
אֶלָּא מִן הָרוֹגְלִיּוֹת. מִגְּפָנִים שֶׁשּׁוֹכְבוֹת עַל גַּבֵּי קַרְקַע בֵּין רַגְלֵי בְּנֵי הָאָדָם, שֶׁאֵינָן מֻדְּלוֹת:
הָעֲבוּדִים. שֶׁנֶּעֶבְדוּ שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּשָּׁנָה. שֶׁחוֹפְרִים סְבִיבוֹת הַגְּפָנִים לְהַפֵּךְ בַּקַּרְקַע שֶׁבְּשָׁרְשֵׁיהֶן וְעוֹשִׂין בָּהֶן גֻּמּוֹת לְהַשְׁקוֹתָן, וְזוֹ הִיא עֲבוֹדָתָן:
קרותים והטולים – they are the names of places (in Judea; in the actual Talmud text of Talmud Menahot 86b, they are called קרוחים ועטולין and some have a reading of חטולין for the second location).
אליוסטן – sweet wine on account of the sun, for the grapes were suspended in the sun to sweeten them. Sun in the Greek language is יוסטן/Yostan [but in the Mishnah itself, it is called אליסטון ; in the Talmud (ibid.), it is called הליסטיון].
יין ישן – that twelve months have passed upon it, its redness/reddish color passes, and in Sceripture it states (Proverbs 23:31): “Do not ogle that red wine [as it lends its color to the cup],” so we see, at the time that it is reddish, it is choice [wine].
לא מתוק – when it is sweet on account of itself, for if it were on account of the sun, the first clause [of the Mishnah] would teach that if he brought אליוסטן /Elyostan, it would be kosher/fit (whereas it is only the de facto position where it is kosher according to the earlier passage in the Mishnah). Another explanation: wine that did not pass over it forty days, but the first [explanation] is essential.
מן הדליות (from branches of the vine trained to an espalier) – from the grape-vines that are suspended on top of beams of the loom and reeds that are high off the ground.
אלא מן הרגליות (grapes growing in a row on isolated vines) – from grape-vines that lie on the ground between the feet of people that are not trained to an espalier.
העבודים – that are tended to twice a year. That they did around the grape-vines to turn over the ground soil that are in their roots and make indentations/holes there to water them, and this is their being tended to.
ומאין היו מביאין. גרסינן. ויש לתמוה אמאי תנא הכא בלבד ומאין היו מביאין וכו׳:
קַרוֹחַיִים וָעֲטוֹלַיִם כך מצאתיו מוגה ומנוקד אבל בערוך בערך חטלים ובערך קרחיים חטוליים בחי״ת וכן ג״כ גירסת ה״ר יהוסף ז״ל אלא שכתב ס״א וחלוטים:
בית רימא. ברי״ש: בפי׳ רעז״ל שמש בלשון יון יוסטן. אמר המלקט איליוס וכן הוא בערוך ג״כ. וכתבו תוס׳ ז״ל לא כמו שפי׳ הקונטרס שתולין הענבים לשמש דהא בפ׳ המוכר פירות קתני ברייתא יין הליסטון ושל צימוקים כשר אלא במחובר בעודו בגפן נתמתקו בשמש ע״כ:
אין מביאין ישן דברי רבי ובדיעבד אם הביא כשר אפילו לרבי. וביד ר״פ ששי דהלכות אסורי מזבח וסי׳ ט׳ ובפ״ז סימן ו׳. ומשמע מדבריו אשר שם דתרתי בעינן שיהיו מן הרוגליות וגם שיהיו מן הכרמים [העבודים] פעמים בשנה:
לא מתוק. פי׳ הר״ב כשהוא מתוק מחמת עצמו וכו׳. פ״א תירוש כו׳ וראשון עיקר. כ״כ התוספות מדתני רבי חייא [שהעתקתיו ברפ״ו דמס׳ עדיות] יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר:
ולא מעושן. כשהיו הענבים מרים היו מעשנין אותן כדי למתקן. או מבשלין אותם. רש״י. ורמב״ם פי׳ מעושן ר״ל שאם היה לכלי *)⁠ריח [רע] אותו היין [יש] בו [ריח רע ג״כ] והוא הנקרא מעושן [ויקרה] הרבה מום הזה אצלנו ביינות המערב ומבושל המבושל ע״י אש. ע״כ. ובכף נחת כתב מעושן שמעשנים החביות של עץ כשהם חדשים בגפרית והיין מתבשם ביותר בטעם ובריח טוב ע״כ. אבל הוא מזיק לאדם וזה מפורסם. ולפיכך נפסל:
{טו} מִדְּתָנֵי רַבִּי חִיָּא, יַיִן מִגִּתּוֹ לֹא יָבִיא, וְאִם הֵבִיא כָּשֵׁר. תּוֹסָפוֹת:
{טז} מְעֻשָּׁן. כְּשֶׁהָיוּ הָעֲנָבִים מָרִים הָיוּ מְעַשְּׁנִין אוֹתָן כְּדֵי לְמַתְּקָן. אוֹ מְבַשְּׁלִין אוֹתָן. רַשִׁ״י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
מ) קרותים והטולים
שם מקומות:
מא) אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחין ולא ממה שנזרע ביניהן
מגפנים שהיה זרוע ביניהן שהכחישו הקרקע:
מב) אין מביאין אליוסטן
מתוק. שתלו ענבים תלושין בשמש ונתמתקו. שמש בלשון יון יוסטון:
מג) אין מביאין ישן
שעבר עליו שנה. וחלף אדמימותו:
מד) אין מביאין לא מתוק
שכל יין מתוק מחמת עצמו אין בו חוזק. וי״א דר״ל יין שלא עברו מ׳ יום משנעצרו הענבים דאז עדיין הוא מתוק ולא חזק:
מה) ולא מעושן
שנתעשנו הענבים כדי שיתמתקו. וי״א שנתעשן החבית בגפרית. רק צריך שיהיה חזק מצד עצמו:
מו) ולא מבושל
באש:
מז) אין מביאין מן הדליות
גפנים המודלות ע״ג כלונסות:
מח) אלא מן הרוגליות
גפנים ששוכבים ע״ג קרקע בין רגלי בני אדם. שהן מובחרים ביותר. מדקרוב גידולן לארץ:
מט) ומן הכרמים העבודים
שחפרו סביבם ב׳ פעמים בשנה:
לפי כתב-יד קופמן
המשנה עוסקת ביין לנסכים באותו מבנה של המשניות הקודמות.
מנין היו מביאין את היין קרוחיים ועטוליים – בדפוס ״קרותים והטולים״, אך בכתבי היד הטובים ׳קרוחים׳ או ׳קדוחים׳, אלפה ליין – שני המקומות בלתי מזוהים. קליין לא הצליח למצוא זיהוי סביר למקומות אלו, אך לדעתו הם ביהודה משום שמאזור זה הביאו את צורכי המקדש. אנו מסכימים עם דעתו מסיבה אחרת. יהודה הוא האזור המובהק של גידול יין בתקופת המשנה והתלמוד. את השמן הביאו כאמור מהגליל. שנייה להן בית רימה ובית לבן בהר – הם כפר רימה וא-לבן בצפון מערב ארץ יהודה, וכפר סיגנה בבקעה – ייתכן שמקורו מהמילה ״סגן״ שהוא מונח פרסי לפקיד בכיר (גם במקדש היה סגן), ואם כך הוא הרי שלפנינו שריד משם פרסי, תופעה נדירה בארץ. השם מעיד שהכפר היה נחלתו של סגן כלשהו. (איור 14)
ייתכן שהכוונה לסכנין שבגליל התחתון, אם כי אזור זה אינו רווי גתות וקשה להניח שהיה מוקד לייצור יין. לכן עדיף לזהותו עם יישוב בשפלת לוד, גם אם אין בידינו להציע זיהוי מדויק. כפר סכנין שבגליל מופיע במקורותינו בשם ״כפר סכנה״, סכניא או סיכני. מכאן בא החכם רבי חנניא בן תרדיון (תוספתא תענית פ״א הי״ד), וגם המין הנוצרי יעקב איש כפר סכנא (תוספתא חולין פ״ב הכ״ד, עמ׳ 503; בבלי, עבודה זרה יז ע״א; כז ע״ב ועוד). התלמוד הבבלי מייחס ליישוב ״כפר סכניא של מצרים״ סיפור גבורה של שבויים יהודיים (בבלי גיטין נז ע״א; רות זוטא, פג ו). הכינוי ״של מצרים״ אינו ברור, וייתכן שהכוונה לסוג סיפורים העוסקים באיפוק מיני בניגוד למנהג שחז״ל מייחסים למצרים. מכל מקום, בכל עדי הנוסח של מעשים אלו נשמר המרכיב של האות כ׳, ועל כן יש כנראה להפריד בין כפר סכניא לכפר סוגנין (סיגנא, סגנא, סגנייא, סוגנייה).
עוד אנו שומעים על אדם בשם מנחם בן סגנאי או סוגנאי, שהוא ספק שם פרטי ספק בא מהיישוב סגנא או סוגנא וכו׳: ״העיד מנחם בן סגנאי על מוסף היורה של שולקי זיתים שהוא טמא, ושל צבעים שהוא טהור, שהיו אומרים חלוף הדברים״ (משנה עדיות פ״ז מ״ח). מוסף היורה נזכר יחד עם מוסף התנור להלן, ויש קרבה בין שני הכלים. את היורה העמידו על האש, אך לפעמים גם השתמשו בה כתנור, כלומר שברו בה פתח לתא בעירה (להלן מ״י). ייתכן, אפוא, שמנחם זה בא מסוגנא והוא העיד על הנוהג ההלכתי של שמירת הטהרה בכלים שנוצרו בכפר שלו. בתוספתא נוספו שתי מילים על עדותו: ״העיד מנחם בן סונגאי שהוצבע (שהוא צבע)״ (עדיות פ״ג ה״א, עמ׳ 459). אם כן עדות בעל מקצוע יש כאן, אבל לפי התוספתא המקצוע הוא צביעה, ואפשר שבאותו כפר הכינו תנורים להכנת צבעים וגם צבעו. עוד מסופר: ״אמר רבי אליעזר מעשה ונפלה דליקה בגרני כפר סגנא ותרמו מן הטהור על הטמא״ (תוספתא תרומות פ״ג הי״ח). מעשה זה מעיד על אזור גידול דגנים, ועל גרנות צפופים שהאש עוברת בהם ממקום אחד לשכנו. בארץ ישראל היו בתי מלאכה רבים לכלי חרס, ובדרך כלל התמחה כל אחד מהם בתחום מסוים. כך, למשל, כלי כפר חנניה הם כלי הגשה, כלי כפר שיחין הם ברובם כלי אגירה. באזור עזה-אשקלון ייצרו אמפורות ששימשו להובלת יין ושמן, בבית נטיף הכינו נרות ובכפר סוגנין הכינו תנורים.
כל הארצות היו כשירות אלא מכן היו מביאין – כאמור לעיל בסוף מ״א, אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחין ולא ממה שניזרע ביניהן ואם הביא כשר – כאמור לעיל בראשית משנה ב, אין מביאין אלירסטן – בדפוס ״אליסטן״. משפט זה מקביל לאמור במשנה ג שאין מביאים שמן אנפיקנון. מתוך ההשווה אפשר היה להסיק שיין אלירסטן הוא יין מענבי בוסר, ברם ההשוואה אינה מחייבת שסוג היין זהה לסוג השמן. כל שאפשר ללמוד ממנה הוא שזה יין פחות טוב. קרויס במילונו מציע שהכוונה ליין ήλιαστóν מהשורש ήλιάζο (iljaston)‎ שמשמעו יין מתוק, ברם יין מתוק נזכר בהמשך, ואין הוא אפוא יין אלירסטן (אליסטן). מילה זו אינה מצויה במילון לידל סקוט. אפשר להציע הצעות נוספות, כגון מהצורה éλίσσω שבמילון לידל סקוט מתורגמת בין השאר כקנוקנת של יין, כלומר יין שמעורבות בו קליפות. אפשר שהבסיס הלשוני הוא המילה ״הליוס״ שמשמעה שמש, כלומר יין מענבים שיובשו (יין צימוקים)⁠1. ואכן, בציטוט הבבלי מכונה היין ״היליסטון״ (בבלי בבא בתרא צז ע״ב). ייתכן שהכוונה ליין הליסטון הנעשה לפי מנהג ההלניסטים (היוונים). ואם הביא כשר – נראה שהפגם ביין זה לא היה חמור. אין מביאין ישן דברי רבי וחכמים מכשירים – בדרך כלל יין ישן נחשב ליין טוב יותר. בתוספתא מנוסחים דברי רבי בבירור: ״רבי אומר אף יין בן שתי שנים ובן שלש שנים שריחה טמא ושנשתנה מראיו לא יביא, ואם הביא כשר״ (פ״ט ה״ט, עמ׳ 526). אם כן יין בן שנתיים הוא יין ישן וריחו ״טמא״, כלומר בלתי נעים. אמנם יין חדש מדי עדיין לא קיבל את מלוא טעמו. בספרות חכמים יין חדש הוא ״יין מגתו״, כלומר שלא תסס כלל, ועליו נאמר ״הלומד מן הקטנים למה הוא דומה? לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו. והלומד מן הזקנים למה הוא דומה? לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן״ (משנה אבות פ״ד מ״כ). יין בן ארבעים יום כבר נחשב ליין טוב. כן העיד רבי יהודה בן בבא ״...ועל היין בן ארבעים יום שנתנסך על גב המזבח״ (משנה עדיות פ״ו מ״א). משנה זו מעידה מה נחשב ליין ראוי, ויתר על כן, היא קובעת מהו יין הראוי למקדש. גבול זה של ארבעים יום מופיע גם בעדויות אחרות כיין רגיל וראוי לשתייה (תוספתא תרומות פ״ד ה״ח), וכן בתוספתא למשנתנו: ״אין מביאין יין פחות מארבעים יום, ואם הביא מגיתו כשר״ (פ״ט הי״ב, עמ׳ 526). יין פחות מארבעים יום הוא חדש מדי, אבל מותר להביא יין ישר מהגת, והוא למעשה מיץ ענבים שטרם תסס אך ראוי לשתייה.
במקורות שציטטנו אין כל עדיפות ליין ישן, זאת למרות המקובל באירופה שיין משביח עם הזמן. יתר על כן, בתוספתא שנינו: ״אמר לו מכור לי יין ישן, אמר לו של אשתקד הוא, נאמן להחמיר. של ארבע ושל חמש שנים הוא, נוהג בו כשעת לקיטתו, בין להקל ובין להחמיר״ (דמאי פ״ד הי״ט). הכלל הוא שהמוכר אינו נאמן להיטיב עם עצמו, לכן אינו נאמן לומר של אשתקד הוא, שכן הקונה רצה יין ישן, והוא מציע לו את חפצו. לכן איננו נאמן, ועל הקונה להפריש מעשרות כבשנה חמורה (מעשר שני ולא מעשר עני). לעומת זאת המוכר נאמן לומר שהיין ישן יותר משום שבכך אינו משביח את מיקחו. אם כן, יין ישן טוב הוא מהעונה הקודמת ויין ישן יותר איננו עדיף. במשנתנו רבי סבור שיין ישן גרוע יותר מיין של עונה זו, וחכמים אולי מסכימים עם הגדרה זו, אבל טוענים שהיין כשר על המזבח.
אין מביאין לא מתוק – יין שעירבו בו דבש, ולא מעושן ולא מבושל – כל אלו אינם יינות טבעיים אלא מעובדים. אין הם בהכרח גרועים יותר, אלא אינם יין טבעי, ואם הביא פסול – התביעה ליין טבעי היא אפוא נוקשה. אין [מביאין] מן הדליות אלא מן הרוגליות – שתי צורות לגידול גפנים. שיטה אחת היא להדלות את הגפן על מוטות עץ, או על חוטים או על גזעי עצים, כך שהענבים חופשיים ותלויים באוויר וסופגים שמש מכל הכיוונים. ענבים אלו מוגנים גם ממזיקי קרקע ומלכלוך האדמה. השיטה השנייה היא לאפשר לשיח הגפן להשתרע על הארץ, ולכל היותר לפני הקטיף מרימים את הגזע על אבן כדי לשחרר את אשכולות הענבים. גפן מודלה מבטיח יבול טוב יותר, ונוח יותר לקטיף. על רקע זה קשה להבין מדוע דליות פסולות למקדש. מסתבר ששיטת עיבוד זו הגיעה עם התרבות ההלניסטית-רומית, ובעיני חכמים היא נחשבה לחידוש והם העדיפו את היין המסורתי הישן והטוב. אך סביר יותר שמשנתנו מצטרפת לעדויות על גישתה הבלתי רֵאלית של המשנה. מן הכרמים העבודום – ברוב עדי הנוסח ובדפוס ״העבודים״, כרמים מעובדים ולא גפני פאר הצומחים פה ושם. התוספתא מוסיפה סוגים נוספים של יין פסול (פ״ט ה״ח, עמ׳ 526). (איור 15)
כן מוסיפה התוספתא: ״אין מביאין לא מן הכרמת, ולא מן הדלית, אלא מן הרגליות המיוחדות לכן״ (פ״ט ה״י, עמ׳ 526).
בכל הדיון חסרים פרטים על מזיגת היין. בדרך כלל שתו אנשים יין מזוג ביחס של אחד לשניים (שליש יין ושני שליש מים)⁠2. כיצד נהגו במקדש ביינות שנועדו לשתייה, וביינות שנועדו לניסוך? דווקא פרט מרכזי ורֵאלי כזה חסר במשנה. טיעון זה מצטרף לתחושה שתיאורי המשנה אינם מציאותיים.
1. כך בערוך השלם כרך א עמ׳ צב. באבודרהם הלכות קידוש מפורש שיין היליסטון הוא יין מתוק.
2. ראו פירושנו לברכות פ״ו מ״א.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ז) לֹא הָיוּ כוֹנְסִים אוֹתוֹ בַחֲצָבִים גְּדוֹלִים, אֶלָּא בְחָבִיּוֹת קְטַנּוֹת. וְאֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת הֶחָבִיּוֹת עַד פִּיהֶם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף. אֵינוֹ מֵבִיא, לֹא מִפִּיהָ, מִפְּנֵי הַקְּמָחִין. וְלֹא מִשּׁוּלֶיהָ, מִפְּנֵי הַשְּׁמָרִים. אֶלָּא מֵבִיא מִשְּׁלִישָׁהּ וּמֵאֶמְצָעָהּ. כֵּיצַד הוּא בוֹדֵק, הַגִּזְבָּר יוֹשֵׁב וְהַקָּנֶה בְיָדוֹ, זָרַק אֶת הַגִּיד וְהִקִּישׁ בַּקָּנֶה. רַבִּי יוֹסֵי בְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יַיִן שֶׁעָלָה בוֹ קְמָחִין, פָּסוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: תְּמִימִים יִהְיוּ לָכֶם וּמִנְחָתָם (במדבר כ״ח:י״ט), תְּמִימִים יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם (במדבר כ״ח:ל״א).
And when producing wine for libations, one should not collect the wine into large barrels, as it causes the wine to spoil; rather, it should be placed in small casks. And one does not fill up the cask until its mouth; rather, one leaves some empty space so that its fragrance will collect there and diffuse when the lid is opened.
One should not bring libations from wine that rests at the mouth of the cask due to the flour-like white scum that floats on the surface, nor from the wine at bottom of the cask due to the sediment that collects there. Rather, one brings from the wine in its middle third.
How does the Temple treasurer inspect the wine to determine that it is from the middle of the cask? The treasurer sits alongside the cask and has the measuring reed in his hand. The spigot is opened and the wine begins to flow. When he sees that the wine emerging draws with it chalk-like scum [hagir], he immediately knocks with the reed to indicate that the spigot should be closed.
Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: Wine in which there is flour-like white scum is unfit for libations, as it is stated with regard to animal offerings: “Unblemished they shall be for you…and their meal offering shall be fine flour mixed with oil…unblemished they shall be for you, and their libations” (Numbers 28:19–20, 31). This indicates that animal offerings, meal offerings, and libations must all be brought from flawless products. Therefore, the presence of flour-like white scum in wine renders it unfit.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[יג] לֹא הָיוּ כוֹנְסִין אוֹתוֹ בַחֲצָבִים גְּדוֹלִים, אֶלָּא בְחָבִיּוֹת קְטַנּוֹת.
וְאֵינוּ מְמַלֵּא חָבִית עַד פִּיהָ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף.
אֵינוּ מֵבִיא לֹא מִפִּיהָ, מִפְּנֵי הַקַּמְחוֹן, וְלֹא מִשּׁוּלֶיהָ, מִפְּנֵי הַשְּׁמָרִין, אֶלָּא מֵבִיא שְׁלִישָׁהּ מֵאֶמְצָעָהּ.
כֵּיצַד הוּא בוֹדֵק? הַגִּזְבָּר יוֹשֵׁב וְהַקָּנֶה בְיָדוֹ, זָרַק אֶת הַגִּיד וְהִקִּישׁ בַּקָּנֶה.
רְבִּי יוֹסֵה בִרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יַיִן שֶׁעָלָה בוֹ קִמְחוֹן, פָּסוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וּמִנְחָתָם״ (במדבר כ״ח:י״ט), ״תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם״.
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ג]

לא היו כונסין אותו בחצבים גדולים אלא בחביות כו׳ – ריחו נודף יעמיד ריחו מפני שיעלה הבלו במקום שהניח בראש הכלי ויעמיד ריחו. ולא יתערב בו שום דבר ויעלה על פני היין כמין גרגרים וכן יארע זה ביינות הולכי דרכים והוא הנקרא קמחין דומים בלי ספק לגרגרי חטה וערביים קורין אותו קמחין ולא יארע זה אצלנו אלא במבחר היין ואולי לא יארע זה ביין של ארץ ישראל אלא בפחות שבהן: וענין מה שאמר זרק את הגיד הקיש בקנה כן הוא זרק היין גיד של שמרים גזבר מקיש בקנה ר״ל שדוחה ומרחיק אותו ואינו מניחו להתמצות ואין הלכה כר׳ יוסי בר׳ יהודה ומן הראוי שתדעהו שכל מי שהקדיש למזבח שום דבר מאלו שאמרנו שהן פסולים מסולת או שמן או יין או עצים שהקריבו שהם פסולין ג״כ למזבח לוקה מדרבנן כמו שלוקה מדאורייתא המקדיש בעל מום בבהמה לפי שדומה להן וכתוב בסיפרא בעל מום לא תקריבו אם משום בל תשחט הרי בל תשחט אמור למטן הא אינו אומר כאן לא תקריבו אלא משום בל תקדיש מכאן אמרו המקדיש בעל מום למזבח עובר משום ה׳ דברים משום בל תקדיש בל תשחט בל תקטיר מקצתו בל תזרוק את הדם בל תקטיר את החלב ונתחייבו באלו הלאוים לפי שכפל לשון המניעה בפרשיות של בעלי מומין ר״ל מומי בהמה ואמרו שלא באו לחזוק המצוה אלא כל אלו מהן לענין בפני עצמו ונאמר בתחלת אותה הפרשה כל אשר בו מום לא תקריבו וזה הוא המניעה מלהקדישו אח״כ נאמר תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו וזו היא המניעה מלשחוט אותן אח״כ נאמר לא תקריבו אלה לה׳ וזו היא המניעה מלזרוק דמו ואשה לא תתנו מהן המניעה מהקטיר אימוריו ונאמר אח״כ ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה׳ ואפי׳ קצת האימורין לפיכך המקדיש בעל מום עובר על כל אלו והוא חייב ודע זה: ודע שהן היו גם כן *בוחרין מקומות שמביאין משם קרבנות בהמה ועוף אע״פ שהן כשרין מכל מקום כמו שזכרנו וכן אמרו אילים ממואב כבשים מחברון עגלים משרון גוזלות מהר המלך:
חֲצָבִים גְּדוֹלִים. שֶׁהַכֵּלִים הַגְּדוֹלִים פּוֹגְמִים טַעַם הַיַּיִן:
כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף. כְּשֶׁהֶחָבִית מְלֵאָה, יוֹצֵא הָרֵיחַ לַחוּץ וְאֵינוֹ נוֹדֵף:
קְמָחִין. כְּמִין גַּרְגְּרִים דַּקִּים לְבָנִים שֶׁעוֹלִים עַל פְּנֵי הַיַּיִן דּוֹמִין לְקֶמַח:
וּמֵאֶמְצָעָהּ. מֵשִׂים בַּרְזָא בְּאֶמְצַע הֶחָבִית:
קָנֶה. אַמַּת הַמִּדָּה שֶׁהָיְתָה רְגִילָה לִהְיוֹת בְּיַד הַגִּזְבָּר:
זָרַק אֶת הַגִּיד וְהִקִּישׁ בַּקָּנֶה. כְּלוֹמַר כְּשֶׁזָּרַק הַיַּיִן הַגִּיד שֶׁל שְׁמָרִים, שֶׁמַּתְחִילִים הַשְּׁמָרִים לָצֵאת, הִקִּישׁ הַגִּזְבָּר בַּקָּנֶה שֶׁבְּיָדוֹ וְדָחָהוּ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בַּכְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַיַּיִן. וְרַבּוֹתַי פֵּרְשׁוּ הִקִּישׁ בַּקָּנֶה שֶׁבְּיָדוֹ לִרְמֹז אֶל מוֹשֵׁךְ הַיַּיִן מִן הֶחָבִית שֶׁיִּסְתֹּם הֶחָבִית בַּבַּרְזָא, וְלֹא הָיָה אוֹמֵר לוֹ סְתֹם, לְפִי שֶׁהַדִּבּוּר קָשֶׁה לְיַיִן. וְהָכִי מְפָרֵשׁ לֵיהּ בַּגְּמָרָא:
רַבִּי יוֹסֵי בְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר יַיִן שֶׁעָלוּ בוֹ קְמָחִין פָּסוּל. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. וְכָל הָנֵי דְּאָמְרִינַן בְּמַתְנִיתִין שֶׁהֵם פְּסוּלִים, בֵּין בַּסֹּלֶת בֵּין בַּשֶּׁמֶן בֵּין בַּיַּיִן, אִם עָבַר וְהִקְדִּישָׁן מַכִּין אוֹתוֹ מַכּוֹת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶם, כְּדִין הַמַּקְדִּישׁ בַּעַל מוּם לַמִּזְבֵּחַ שֶׁהוּא לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה, מִדִּכְתִיב בְּבַעַל מוּם לֹא תַקְרִיבוּ, וְאָמְרוּ בְּסִפְרָא, אֵין לֹא תַקְרִיבוּ אֶלָּא לֹא תַקְדִּישׁוּ. וּכְשֵׁם שֶׁהָיוּ מְבִיאִים הַסֹּלֶת וְהַיַּיִן וְהַשֶּׁמֶן מִמְּקוֹמוֹת מֻבְחָרִים יְדוּעִים כְּדִתְנַן בְּמַתְנִיתִין, כָּךְ הָיוּ מְבִיאִים הַקָּרְבָּנוֹת מִמְּקוֹמוֹת יְדוּעִים, אֵילִים מִמּוֹאָב, כְּבָשִׂים מֵחֶבְרוֹן, עֲגָלִים מִשָּׁרוֹן, גּוֹזָלוֹת דְּהַיְנוּ תּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה מֵהַר הַמֶּלֶךְ:
בחצבים גדולים (large stone pitchers/earthenware jugs) – that these large utensils damage the flavor of the wine.
כדי שיהא ריחו נודף – when the wine jug/vessel is full, the smell/odor goes outside and does not spread.
קמחין – like small, thin, white berries that ascend over the face of the wine that are similar to flour.
ומאמצעה – he places a bung in the middle of the (earthen) wine jug.
קנה – the cubit of measurement was regularly in the hand of the treasurer.
זרק את הגיד והקיש בקנה – that is to say, when he tossed the wine, the froth of the sediment when the sediment begins to leave, the treasurer struck with a reed that was in his hand and pushed up away that he should not enter with a utensil that has wine in it. But my Rabbis/teachers explained that he struck with the reed that was in his hand to hint to the one pulling the wine from the (earthen) wine jug, that he should close the jug with a bung, and he would not say to him, ‘close it,” because the speech was difficult (i.e., injurious/bad) for the wine. And this is what it explains in the Gemara (Tractate Menahot 87a).
רבי יוסי בר' יהודה אומר יין שעלו בו קמחין פסול – But the Halakha is not according to Rabbi Yosi b’Rabbi Yehuda. And all of those that we have stated in our Mishnah that are invalid, whether with choice flour, whether with oil or whether with wine, if he transgressed and sanctified them, we flog him with the floggings of rebelliousness according to the Rabbis, for it is like the law of someone who sanctifies [an animal] with a blemish to the altar, for he is flogged according to the Torah, as it is written regarding something with a blemish (Leviticus 22:20): “You shall not offer any that has a defect, [for it will not be accepted in your favor],” and they (i.e., the Rabbis) stated in the Sifra, that the words, לא תקריבו/you shall not offer, means nothing other than do not sanctify. And just as they would bring the choice flour and the wine and the oil from known choice places, as it is taught in our Mishnah, so they would bring the sacrifices from known places, rams from Moab, lambs from Hebron, calves from Sharon, and pigeons, that is turtle-doves and young pigeons from the Mount of the King.
לא היו כונסין אותו וכו׳. ביד שם פ״ז סי׳ ו׳ ז׳:
בחצבים גדולים. שהכלים הגדולים פוגמין טעם היין עכ״ל רעז״ל אמר המלקט לפי שכשהיו מסתפקים ממנו על יד על יד היו החצבים מתרוקנים ומתקלקל היין:
אלא בחביות קטנות. גמרא תני חביות כדיות לודיות בנוניות פי׳ חביות כדיות קטנות ככדים. לודיות בנומות ככדים בנוניות שעושין בלוד. אין מניחין איתם שתים שתים אלא אחת אחת שמא תתקלקל אחת ותריח חברתה ותתקלקל גם היא:
ואינו ממלא את החבית עד פיה. כך הגיה הר׳ יהוסף ז״ל:
אינו מביא לא מפיה וכו׳. פ׳ המוכר פירות דף צ״ז תני ר׳ חייא מפיה ומשוליה לא יביא ואם הביא כשר:
מפני הקמחין. בערוך מפני הקמחון:
זרק את הגיד. המפרש שבדפוס המכונה לרש״י ז״ל כתב זרק גיר שהתחיל לצאת אותו לבן שתחת היין שצף על השמרים ע״כ. והפירוש שפי׳ רעז״ל הוא פי׳ הרמב״ם ז״ל ואין לו רמז בגמרא. והערוך הביאו בערך גיר ברי״ש. ופירשו כדמפרש ליה בגמרא: בפי׳ רעז״ל. לפי שהדבור קשה ליין. אמר המלקט כשם שהדבור יפה לבשמים כך הדבור רע ליין. וביד ר״פ ששי דהלכות איסורי מזבח:
יין שעלו בו קימַחוֹן. כך מצאתי מנוקד וכן הגיה ג״כ ה״ר יהוסף ז״ל וכגירסת הערוך:
שנאמר תמימים יהיו לכם ומנחתם וכו׳. בס״א ל״ג ומנחתם אלא ונסכיהם לחוד ה״ר יהוסף ז״ל:
כדי שיהא ריחו נודף. יעמוד ריחו מפני שיעלה הבלו במקום שהניח בראש הכלי ויעמוד ריחו ולא יתערב בו שום דבר. הרמב״ם. ונודף לשון ארמית. וריח שמניך מכל בשמים (שיר ד׳) מתורגם ושום טב דצדיקיך נדיף מכל בשמין וריח אפך וריחהון יהא נדיף:
משלישה ומאמצעה. לשון הר״ב ומאמצעה משים ברזא באמצע החבית ע״כ ונ״ל דמאמצעה קאי אמשלישה כלומר מאמצע השליש האמצעי. ולשון הרמב״ם בסוף הלכות איסורי מזבח משלישה ומאמצעה של אמצעית. וכתב הכ״מ דנראה שכך היה גורס ע״כ. ולי נראה דפירוש גירסתינו כך היא מאמצעה של שלישה והשלישה היא האמצעית:
[*והקיש בקנה. פי׳ הר״ב שדחו שלא יכנס כו׳ ורבותי פי׳ כו׳ והכי מפרש לה בגמ׳. ופי׳ רבותיו. הוא פירוש רש״י והפירוש הראשון כן הוא בפירוש הרמב״ם. וז״ל גזבר מקיש בקנה ר״ל שדוחה ומרחיק אותו ואינו מניחו להתמצות ע״כ. ואין זה דלא כהגמרא דהא ה״נ אינו מדבר. אלא שקצת קשה למה לא זכר זה הטעם אבל בנא״י כך הוא לשונו גזבר מקיש ומדחיק בקנה פי׳ מקיש על הכד בלי דבור כי הדבור רע ליין ולפיכך מקיש והיושב על היין מיד סותם הנקב ר״ל שדוחה ומדחיק אותו ואינו מניחו לירד עכ״ל]:
שנאמר תמימים יהיו לכם. ואם היו בו קמחין הוי כבעל מום רש״י. וכ׳ הר״ב וכל הנך דאמרינן כו׳. כדין המקדיש בעל מום למזבח שהוא לוקה מן התורה. עיין מ״ש ברפ״ק דתמורה על מימר. דאמר רבי יוחנן לא תתני מימר וכו׳ ומ״ש הר״ב אין לא תקריבו אלא לא תקדישו. לשון הרמב״ם וכתב בסיפרא בעל מום לא תקריבו אם משום בל תשחט. הרי בל תשחט אמור למטן. הא אינו אומר כאן לא תקריבו אלא משום בל תקדיש. ע״כ. ועיין ריש פ״ה דתמורה ובסוף הפרק:
{יז} נוֹדֵף. יַעֲמֹד רֵיחוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיַּעֲלֶה הֶבְלוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁהִנִּיחַ בְּרֹאשׁ הַכְּלִי וְיַעֲמֹד רֵיחוֹ וְלֹא יִתְעָרֵב בּוֹ שׁוּם דָּבָר. הָרַמְבַּ״ם. וְנוֹדֵף לָשׁוֹן אֲרָמִית, וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים [שִׁיר הַשִּׁירִים ד] מְתֻרְגָּם וְשׁוּם טַב דְּצַדִּיקַיִךְ נָדֵיף מִכָּל בֻּשְׂמִין:
{יח} וְנִרְאֶה לִי דְּמֵאֶמְצָעָהּ קָאֵי אַמִּשְּׁלִישָׁהּ, כְּלוֹמַר מֵאֶמְצַע הַשְּׁלִישׁ הָאֶמְצָעִי כוּ׳. וְהָכִי פֵּרוּשׁוֹ, מֵאֶמְצָעָהּ שֶׁל שְׁלִישָׁהּ, וְהַשְּׁלִישָׁהּ הִיא הָאֶמְצָעִית:
{יט} תְּמִימִים. וְאִם הָיוּ בּוֹ קְמָחִין הָוֵי כְּבַעַל מוּם. רַשִׁ״י:
נ) לא היו כונסים אותו
את היין:
נא) בחצבים גדולים
שבכלים גדולים נפגם טעם היין כשמסתפק ממנו:
נב) כדי שיהא ריחו נודף
שע״י שיהיה מקום פנוי מפסיק בין היין למגופה. יתכנס באותו רווח ההבל שיעלה מהיין. ויפסיק אותו הבל בין היין לאויר שבחוץ להכלי. ולא יתערב בריחו שום ריח אחר שבחוץ כשיפתח המגופה:
נג) לא מפיה
מפי החבית:
נד) מפני הקמחין
הוא כמין קמח שצף על היין:
נה) אלא מביא משלישה ומאמצעה
ר״ל נוקב החבית באמצע שליש האמצעי של החבית. ולשם תוחב הברזא:
נו) הגזבר יושב והקנה בידו
כך היה דרכם שהגזבר היה תמיד בידו קנה המטה. לסימן שררותו:
נז) זרק את הגיד
ר״ל כשרואה הגזבר שכבר בא בקלוח היין שזורק כמין גיד של שמרים:
נח) והקיש בקנה
לסימן שיסתמו החבית. אבל לא אמר כן בפירוש. משום שהדיבור קשה לריח היין. לכן עשו זה לגדר. שלא ידבר כלל אפילו מלה א׳. וכמו שהביאו מנחות ונסכים ממקום ידוע. כמו כן הביאו הקרבנות ממקום המובחר. דהיינו אילים ממואב. כבשים מחברון. עגלים משרון. גוזלות מהר המלך. מיהו תנא לא נקט להו. דרק באלו מדהיו גדולי קרקע. היו מדקדקים מאוד במקומות:
לפי כתב-יד קופמן
לא היו כונסין אותו – את היין לנסכים, בחצבים גדולים אלא בחביות קטנות – החצב מופיע במקורותינו ככלי גדול. משנת כלים מציעה מדרג מפורט יותר של גודל כלי חרס. העיקרון שם הוא שאם כלי נשבר ונשאר בשבר כדי כלי קיבול השבר מקבל טומאה ככלי. גודל השבר המינימלי מותאם לגודל הכלי: ״1. הדקין שבכלי חרס וקרקרותיהן ודפנותיהן יושבין שלא מוסמכין שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג. 1. מלוג ועד סאה ברביעית. 3. מסאה ועד סאתים בחצי לוג. 4. מסאתים ועד שלש ועד חמש סאין בלוג, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר, אני איני נותן בהן מדה אלא 1. הדקין שבכלי חרס וקרקרותיהן ודפנותיהן יושבין שלא מסומכין, שיעורן מכדי סיכת קטן, ועד קדירות הדקות. מהקדירות הדקות ועד חביות לודיות – ברביעית. 3. מלודיות ועד לחמיות – בחצי לוג. מלחמיות ועד חצבים גדולים – בלוג. רבן יוחנן בן זכאי אומר, חצבים גדולים שיעורן בשני לוגין. הפכים הגלילים והחביונות (חביות, ריבוי של חבית), שיעור קרקרותיהן כל שהן, ואין להם דפנות״ (משנה כלים פ״ב מ״ב).
המידות במשנה:
רבי ישמעאל ורבי עקיבא (ורבן יוחנן בן זכאי) מדברים בשפות שונות, האחד בכמויותו חברו בסוגי כלי חרס. מן הסתם קרובים דבריהם להיות שווים, ורבן יוחנן בן זכאי פשטני יותר מרבי עקיבא. בפירושנו למסכת כלים נרחיב במשנה, ובשלב זה נסתפק בכך שהחצב הוא הדוגמה לכלי גדול.
סדר הכלים שבמשנת כלים חוזר גם בברייתא בבבלי המוסבת על משנתנו: ״לא היו כונסין אותן בחצבין גדולים. תנא: חביות כדיות לודיות ובינוניות״ (פז ע״א). חבית וכד הם שני שמות לאותו כלי (בבלי בבא קמא כז ע״ב). אם כן, סדר הכלים מהגדול לקטן הוא: חצבים, חביות (או כדיות-כדים), לודיות ובינוניות (שנפחן סאה, והן החביות הלחמיות שבמשנת כלים). המשנה עצמה מזכירה רק את הכלים הקיצוניים ואין בה פירוט הגדלים, ולפי תוכנה גם אין בפירוט צורך.
ואינו ממלא חבית עד פיה כדי שיהא ריחו נודף – אם ממלא עד פיה, אזי ריחה נודף. צריך להבין את המשנה כאילו כתוב בה ״כדי שלא יהא ריחו נודף״, או ״ואינו – ממלא את פיה כדי שיהא ריחו נודף״, וכל המשפט אחרי מילת השלילה הוא יחידה אחת. אינו מביא לא מפיה מפני הקמחון – בדפוס ״קמחין״. לפי השם הכוונה לפגע לבן. הרמב״ם מפרש: ״ועולה על פני היין שכבה כעין גרגרים כדרך שיארע זה במשקאות המשכרים. והוא נקרא קמחון בלי ספק בגלל דמיונו לגרגרי החטים והערבים קורין אותו אלקמחאן. וזה לא יארע אצלנו אלא ביין המשובח, ושמא לא היה קורא זה ביינות ארץ ישראל אלא בגרוע שבהם״. רבי תנחום הירושלמי אומר שקוראים לגושים אלו ״קטמוניא״ או ״חבאב״1. חכמי אירופה השתמשו במינוח זה לתיאור סתם גושים קטנים שעלו ביין ושניתן לסננם (ראבי״ה, שבת שעב ועוד), ובעל לקט יושר אומר שקורים להם בגרמנית ״קניג״ (לקט יושר לאורח חיים נט ה).
עדיין המשנה קשה. אם הם גושים למה שלא יסננו אותם, ואם זה סימן החמצה, כפי שמשתמע בהמשך, למה אין היין נפסל? ראו להלן.
ולא משוליה מפני השמרין – שמרי היין הם הגושים הזעירים ששוקעים בתחתית, אלא מביא שלישה מאמצעה – רק מאמצע החבית. התיאור שהוא מביא רק שליש מהיין מופרז, הקצף הלבן הוא שכבה שעומקה זעיר. כיצד הוא בודק – משפט זה מקביל למשפט העוסק בבדיקת חיטים וקמח (לעיל מ״ב). הגיזבר יושב והקנה בידו זרק את הגיד – לא ברור איזה גיד, והיקיש בקנה – ולפי קול הכד זיהה את טיב היין. בדיקה זו אינה מהימנה, אבל הגזבר נמנע מלפתוח את הכד הסגור כדי שהריח לא יפוג. השאלה היא למה לא יבדוק הגזבר את טיב הייין בזמן השימוש, כשם שבדק את טיב הקמח (לעיל מ״ב). רבי יוסה ברבי יהודה אומר יין שעלה בו קמחון פסול – הוא רואה בקימחון סימן להחמצת היין שבכלי ואין די בשפיכת היין העליון, וכנראה גם לא בסינון, מכאן שהקימחון הוא אכן סימן החמצה. שנאמר – במדבר כח יט ועוד, תמימים יהיו לכם ומנחתם תמימים יהיו לכם ונסכיהם – הדרשן מיסב את המילה ״תמימים״ גם על הנסכים, אף שבתורה היא מתארת רק את הכבשים. העיקרון ברור, יין כזה איננו מן המובחר. השאלה היא מה טיבם של הקמחים. אם הם סימן החמצה אין די בכך שלא ישתמשו ביין העליון, ואם אין הם אלא גושים למה אין די בסינון היין? הטיפול בפרט זה גם הוא מצטרף לפרטים שאין להם תשתית רֵאלית.
התוספתא (פ״ט ה״י, עמ׳ 526) מוסיפה את פרטי העיבוד במקביל לפרטי העיבוד של הזית במשניות הקודמות (מ״ד מ״ה). התוספתא מוסיפה את ניקוב הכד מאמצעו כדי שלא יסתננו קמחים ליין הנסך. בהמשך עוד פרטים על הבאת מוצרים נוספים למקדש. גם פרט זה בעייתי. אי אפשר לנקב כלי חרס, הניקוב יגרום לריסוק הכלי או לשבירתו. אפשר כמובן להשתמש בכד נקוב מראש, ולסתום את הנקב בזמן האכסון.
כאמור, בכל הפרק שזורים פרטים שאינם רֵאליים: זמן זריעת החיטים, חלוקת רמות השמן, בדיקת הקמח, שלילת היין הישן⁠(?), הימנעות מקמחים, שימוש רק בשליש הכד ועוד. במבוא הרחבנו במסקנות העולות מבדיקה זו.
מבנה הפרק סכֵמתי ועוסק בחיטים, שמן ויין, בסדר קבוע, כמבורר בטבלה.
מבנה פרק ח
1. תנחום הירושלמי, אלמרשד אלכאפי, עמ׳ 539.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

מנחות ח – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), משנה כתב יד קאופמן מנחות ח – מהדורת הרב דן בארי על פי כ"י קאופמן A50 (הערת המהדיר: הניקוד תוקן על פי כללי הדקדוק בנוגע למלא וחסר, ולפי הצליל לגבי קמץ ופתח, צרי וסגול, המתחלפים בכתב יד קאופמן מתוך הגיה ספרדית), מקבילות בתוספתא מנחות ח – באדיבות ד"ר רונן אחיטוב, קישורים לתלמודים מנחות ח, רמב"ם מנחות ח, ר׳ עובדיה מברטנורא מנחות ח – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מלאכת שלמה מנחות ח, תוספות יום טוב מנחות ח, עיקר תוספות יום טוב מנחות ח, תפארת ישראל יכין מנחות ח, משנת ארץ ישראל מנחות ח – משנת ארץ ישראל, מאת שמואל ספראי, זאב ספראי, חנה ספראי (ירושלים, תשס"ח-תש"פ) (CC BY 3.0)

Menachot 8 – Adapted by ALHATORAH.ORG from the William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Mishna MS Kaufmann Menachot 8, Tosefta Parallels Menachot 8, Kishurim LaTalmudim Menachot 8, Rambam Commentary on the Mishna Menachot 8, R. Ovadyah MiBartenura Menachot 8 – Translated by Rabbi Robert Alpert (2020) (CC BY 3.0), Melekhet Shelomo Menachot 8, Tosefot Yom Tov Menachot 8, Ikkar Tosefot Yom Tov Menachot 8, Tiferet Yisrael Yakhin Menachot 8, Mishnat Eretz Yisrael Menachot 8

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×