×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, גָּבְהוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה וְרָחְבּוֹ עֶשֶׂר אַמּוֹת. וְאַרְבַּע דְּלָתוֹת הָיוּ לוֹ, שְׁתַּיִם בִּפְנִים וּשְׁתַּיִם בַּחוּץ, שֶׁנֶאֱמַר: וּשְׁתַּיִם דְּלָתוֹת לַהֵיכָל וְלַקֹּדֶשׁ (יחזקאל מ״א:כ״ג). הַחִיצוֹנוֹת נִפְתָּחוֹת לְתוֹךְ הַפֶּתַח לְכַסּוֹת עָבְיוֹ שֶׁל כֹּתֶל, וְהַפְּנִימִיּוֹת נִפְתָּחוֹת לְתוֹךְ הַבַּיִת לְכַסּוֹת אַחַר הַדְּלָתוֹת, שֶׁכָּל הַבַּיִת טוּחַ בְּזָהָב, חוּץ מֵאַחַר הַדְּלָתוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּתוֹךְ הַפֶּתַח הָיוּ עוֹמְדוֹת, וּכְמִין אִצְטְרָמִיטָה הָיוּ, וְנִקְפָּלוֹת לַאֲחוֹרֵיהֶן, אֵלּוּ שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה, וְאֵלּוּ שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה, חֲצִי אַמָּה מְזוּזָה מִכָּאן, וַחֲצִי אַמָּה מְזוּזָה מִכָּאן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּשְׁתַּיִם דְּלָתוֹת לַדְּלָתוֹת שְׁתַּיִם מוּסַבּוֹת דְּלָתוֹת (יחזקאל מ״א:כ״ד), שְׁתַּיִם לְדֶלֶת אֶחָת וּשְׁתֵּי דְלָתוֹת לָאַחֶרֶת.
The entrance of the Sanctuary was twenty amot high and ten amot wide. It had four doors, two on the inside [of the entrance], and two on the outside, as it says, "There were two doors to the Sanctuary and to the Holy of Holies" (Ezekiel 41:23) The outer ones [doors] open into the opening [of the entrance] to cover the walls, while the inner ones open into the Sanctuary as to cover the behind the doors, for the entire Sanctuary was covered with gold, except for behind the doors. Rabbi Yehuda says, [the doors] were placed in the middle of the entrance way, and looked like folding doors, these [the outer doors] cover two and a half amot and these [the inner doors] cover two and a half amot, [leaving] half an amah and a doorpost at one end, and half an amah and a doorpost at the other end, as it says, There were two doors for [each] door, two swinging doors, two for one door, and two for the other.⁠" (Ezekiel 41:24)
משנה כתב יד קאופמןר׳ שמעיהרמב״םמאיריר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[א] פִּתְחוֹ שֶׁלַּהֵיכָל, גָּבְהוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה, וְרָחְבּוֹ עֶשֶׂר אַמּוֹת.
וְאַרְבַּע דְּלָתוֹת הָיוּ לוֹ: שְׁתַּיִם מִבִּפְנִים, וּשְׁתַּיִם מִבַּחוּץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁתַּיִם דְּלָתוֹת לַהֵיכָל וְלַקֹּדֶשׁ״ (יחזקאל מ״א:כ״ג).
הַחִיצוֹנוֹת נִפְתָּחוֹת לְתוֹךְ הַפֶּתַח, לְכַסּוֹת עָבְיוֹ שֶׁלַּכֹּתֶל, הַפְּנִימִיּוֹת נִפְתָּחוֹת לְתוֹךְ הַבַּיִת, לְכַסּוֹת אַחַר הַדְּלָתוֹת.
שֶׁכָּל הַבַּיִת טוּחַ בַּזָּהָב, חוּץ מֵאַחַר הַדְּלָתוֹת.
[ב] רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּתוֹךְ הַפֶּתַח הָיוּ עוֹמְדוֹת, וּכְמִין אִצְרְפָה מִטָּה הָיוּ, נִקְפָּלוֹת לַאֲחוֹרֵיהֶן, אֵלּוּ שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמַחְצָה, וְאֵלּוּ שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמַחְצָה, חֲצִי אַמָּה מְזוּזָה מִכָּאן, וַחֲצִי אַמָּה מְזוּזָה מִכָּאן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁתַּיִם דְּלָתוֹת לַדְּלָתוֹת, שְׁתַּיִם מוּסַבּוֹת דְּלָתוֹת, וּשְׁתַּיִם לַדֶּלֶת אַחַת, וּשְׁתֵּי דְלָתוֹת לָאַחֶרֶת״ (יחזקאל מ״א:כ״ד).
פתחו של היכל. ?שתים מבפנים. בשפת עובי הכותל שבפנים לצד הבית ושתים מבחוץ לשפת עובי הכותל של צד האולם.
להיכל ולקודש – להיכל כלפי חוץ ולקודש כלפי פנים.
החיצונות נפתחות כו׳ – וכמין איסתרמיטא דרבי יהודה פי׳ רבינו זכור לטוב יפה יפה במשכנות יחזקאל על המקרא.
עוד יתבאר בפרק הזה שעוביו של כותל ההיכל היה משש אמות וכבר אמר שרחבו של פתח י׳ אמות לפיכך כשיהיו לו ב׳ דלתות בכל דלת ה׳ אמות כשיפתחו ב׳ הדלתות לפנים יתכסה עובי הכותל וישאר ממנו אמה וכן השני דלתות הפנימים חוזרות אל פני הבית ונקפלות אל הכותל כלפנים ומתכסה מה שאחורי הדלתות ואמר רבי יהודה שכל דלת מהם היה מפורקת והיא נקפלת לשנים כגון דבר פלוני ודימה אותו לצורה מפורסמת אצלם והיו הארבע דלתות נפתחות לפניה מן הפתח כן ולפי שכל דלת מהן נקפלת לשנים כגון המפורסמת אצלינו היום לכל הבתים היו בו אמתים וחצי וכן באחרים שבפנים כמו שיתבאר בצורה זו והאמה הנשארת מעובי הכותל היתה מזוזה של חצי אמה מבפנים ומזוזה של חצי אמה מבחוץ וכל זה בעוביו של כותל הפתח אח״כ הביא ראיה על זה שכל דלת מהד׳ היתה מתחלקת לשנים ומחוברת לחוליות כדי שתהא נקפלת מפסוק זה ממה שאמר שתים לדלת אחת ושתי דלתות לאחרת ומה שאמר שתים מוסבות דלתות ר״ל שנקפלות כמו שנקפלות הדלתות המחולקות:
(א-ה) -פרק רביעי בע״ה:
וענינו בציור ההיכל והוא שאמר פתחו של היכל גבהו עשרים אמת ורחבו עשר אמות וארבע דלתות היו לו שתים מבפנים ושתים מבחוץ שנאמר ושתים דלתות להיכל החיצונות נפתחות לתוך הפתח לכסות עביו של היכל ר״ל עובי כותליו פי׳ שלא ישאר ממנו מגולה אלא אמה מכאן ואמה מכאן שהרי עביו של כותל שש אמות ורחב כל דלת חמש אמות והפנימיות נפתחות לתוך הבית לכסות מה שאחורי הדלתות שהרי הם נקפלות בצדדין הפנימיים של כותל ופי׳ הטעם למה הוצרך מקום שאחורי הדלתות לכסות מפני שכל הבית טוח בזהב חוץ מאחורי הדלתות ומתוך כך הדלתות שהם מחופות של זהב מכסות אותו הקלוף שאחורי הדלתות וכן בצדדין ור׳ יהודה חולק לומר שהדלתות ארבעתן היו עומדות בפנים מן הפתח בחצי השבי אלא שהפנימיות נפתחות לצד פנים והחיצוניות לצד חוץ והיו הדלתות נקפלות חצין על חצין כדלתי החנויות הגדולות ונמצא שכל אחת אחר שנכפל חציה האחד על חציה השני לא היתה מתפשטת אלא שתי אמות ונמצאו הפנימיות מכסות בעובי הכותל הפנימי שתי אמות וחצי גם כן ונשאר חצי אמה מעובי הכותל מגולה מצד העובי הפנימי וכן מצד העובי החיצון וזהו שאמר חצי אמה מזוזה מכאן וחצי אמה מזוזה מכאן שנאמר ושתים דלתות לדלתות כלומר שהדלת האחת היתה אחת כעין שתים כלומר ששתים היו אלא שהיו מחוברות בחליות ומה שאמר כמין איצטרבי מזה היא צורה ידועה אצלם לא נתברר לנו פירושה אלא שבלשון יוני קורין לכל דבר הפוך איצטרופו ובבראשית רבה אמרו אך יצא יצא יעקב כמין אצטרובל מטה הדלתות היו נקפלות לאחוריהן עמד לו יעקב אחורי הדלת עד שנכנס עשו ויצא לו הה״ד אך יצא יצא יוצא ואינו יוצא ואמר אחר כן ששני פשיפשין היה לו לשער הגדול שבעזרה והוא השער המזרח ופי׳ פשיפשין פתחים קטנים אחד לימין השער בצפון העזרה ואחד לשמאל השער בדרום העזרה שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם ועליו נאמר השער הזה סגור יהיה וכו׳ וכשהיה הממונה בא בשחרית בבית המוקד כמו שביארנו בתמיד נוטל את המפתח ופותח את הפשיפש ונכנס לתא והוא שאחר כותל ההיכל היו הרבה כותלים והאוירים שבין אותם הכותלים נקראים תאים ופשיפש זה פתוח לתא הפנימי הסמוך לכותל ההיכל ונכנס לו מן הפשיפש לאותו התא ונכנס מאותו התא להיכל בפתח שממנו להיכל ופותח השער הגדול מבפנים כמו שהתבאר ור׳ יהודה אומר שבתוך עביו של כותל היה מהלך כלומר במגרעות שבכותל שהיתה אותה המגרעת רחבה בכדי הלוך והולך בה עד שנמצא עומד בין שני שערים זה לפנים מזה שהמגרעת כלו באמצען של אותם שני השערים והוא נכנס באותו חלל שבין שני השערים והופך פניו לחיצונה ופותחה מבפנים וחוזר והופך פניו לפנימית ופותחה מבחוץ שהמנעולים היו עשויים בזו בדרך זה ובזו בדרך זה ואמר אחר כן ששלשים ושמנה תאים היו שם ט״ו בצפון וט״ו בדרום ושמנה במערב והוא שששה כותלים זה מרוחק מזה קצת היו חוץ לכותל ההיכל לצד צפון ונמצא ביניהם חמש אוירים עם האויר שבין כותל ההיכל לכותל התא הפנימי וכל אותם האוירים נקראים תאים והיו על אותן אוירים שהם ט״ו וכן בדרום ובמערב היו שלשה כותלים חוץ לכותל ההיכל וביניהם שלש אוירים והיו שלשה דיוטות על אותם שלשה והרי ששה אוירים ואחר כך היו שני דיוטות על אותן השלשה עשויות כעין אחת והרי שמנה אוירים ונמצאו בין כלם שלשים וחמשה אוירים והם הנקראים תאים בכלל אלא שיש מהם שעל שם אי זו פעולה היה להם שם לווי והשאר היו קרויים תאים בסתם ואותם שהיה להם שם לוף הוא שהחיצונה מהם היה אותו כותל נמשך עד האולם והוא הנקרא בית החילפות ושני לו נקרא כותל מסבה וכן השלישי והשנים הנשארים נקראים תא סתם וזהו בצפון ובדרום היתה החיצונה הנמשכת גם כן עד האולם קרויה גם כן בית החילפות ושני לו תא סתם בלא שם לווי שלישי לו בית הורדת המים והשאר קרויין תא סתם וכלם יקוץ מן החיצוניים לא היו נמשכים אלא כשיעור ההיכל ואמר אחר כן ששלשה פתחים היו לכל אחד מן התאים אחד לימין ואחד לשמאל ואחד לתא שעל גביו ובקרן מזרחית צפונית פי׳ בתא שבדיוטא האמצעית שעל גבי המסבה היו חמשה פתחים אחד לתא מן הימין ולא היה פתח לתא מן השמאל כלל אלא אחד לתא שעל גביו והרי שנים ואחד למסבה ואחד לפשיפש פי׳ לתא שבו הפשיפש הצפוני שבו נכנסין להיכל וזהו הפתח שהיה בצפון התא שבו נכנסין להיכל ואחד להיכל ומה שגורסין בקצת ספרים בזו ואחד לתא מן השמאל שבוש הוא שאם כן ששה פתחים היו:
ואמר אחר כן התחתונה חמש וכו׳ והוא שיציעים היו מקיפין את הבית מסביב חוץ לכותל המסבה ואמר שהיציע התחתונה חמש ועל גבה יוצא רובד שש והאמצעית שש ורבד שעל גבה שבע העליונה שבע ולא היה רוכב על גבו כלל ושלש יציעות אלו היו מקיפות את הבית משלש רוחותיו מחוץ לכותל המסבה ואמר שמסבה היתה עולה מקרן מזרחית צפונית לקרן צפונית מערבית שבה היו עולים לגגות התאים כיצד היה עולה במסבה ופניו למערב הולך אל פני כל הצפון עד שמגיע למערב וכשהגיע למערב הפך פניו לדרום והולך כל פני המערב עד שמגיע לדרום וכשהגיע לדרום הופך פניו למזרח ומהלך קצת בדרום עד שמגיע לפתח העליה שפתחה של העליה היה פתוח לדרום ובפתחה של עליה היו שני כלונסות של ארז שבהן היו עולין לגנה של עליה ועליה זו היתה על ההיכל ובית קדשי הקדשים וראשי פשיפשין היו בעליה זו שמבדילים בין גג הקדש לגג קדש הקדשים ולול ר״ל פתח קטן היה פתוח בעליה לבית קדשי הקדשים שמשלשלים בהם את האומנים בתיבות כשהן צריכים לתקן שום דבר כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים כמו שביארנו בפרק כל שעה ומ״מ כל שאי אפשר בתיבות מכניסין אותם דרך פתחים וכן משתדלים שיעשה על ידי כהן כשר ואם אי אפשר עושין כמה שאפשר והוא שאמרו בתוספת כלים הכל נכנסין לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה מצוה בכהנים אם אין כהנים יכנסו לויים ואם אין לויים יכנסו ישראל ישראל מצוה בטהורים אם אין טהורים יכנסו טמאים ומצוה בתמימים אם אין תמימים יכנסו בעלי מומים ומצוה שיכנסו בתיבות אם אין תיבות יכנסו דרך פתחים:
פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל. שְׁתַּיִם בִּפְנִים. בָּעֳבִי הַכֹּתֶל שֶׁכְּלַפֵּי פְּנִים:
וּשְׁתַּיִם בַּחוּץ. בְּעָבְיוֹ שֶׁכְּלַפֵּי הַחוּץ. שֶׁעָבְיוֹ שֶׁל כֹּתֶל הַהֵיכָל הָיָה שֵׁשׁ אַמּוֹת, וּלְסוֹף אַמָּה חִיצוֹנָה שֶׁל עֳבִי הַכֹּתֶל הָיוּ הַדְּלָתוֹת הַחִיצוֹנוֹת אֶחָד לִימִין הַפֶּתַח וְאֶחָד לִשְׂמֹאלוֹ, כָּל דֶּלֶת מֵהֶן רָחְבָּהּ חָמֵשׁ אַמּוֹת, וּכְשֶׁהָיוּ נְעוּלוֹת הָיוּ נוֹגְעוֹת זוֹ בָזוֹ וְסוֹתְמוֹת רֹחַב חֲלַל הַפֶּתַח שֶׁרָחְבּוֹ עֶשֶׂר אַמּוֹת, וּכְשֶׁהָיוּ נִפְתָּחוֹת לְצַד פְּנִים מְכַסּוֹת חָמֵשׁ אַמּוֹת שֶׁל עֳבִי הַכֹּתֶל. וּשְׁתַּיִם דְּלָתוֹת אֲחֵרוֹת כְּמִדּוֹת אֵלּוּ הָיוּ קְבוּעוֹת בְּסוֹף עֳבִי הַכֹּתֶל לְצַד פְּנִים, וּכְשֶׁהֵן נִפְתָּחוֹת מְכַסּוֹת חָמֵשׁ אַמּוֹת מִפֹּה וְחָמֵשׁ אַמּוֹת מִפֹּה מֵרֹחַב כֹּתֶל הַהֵיכָל בִּפְנִים, וְשָׁם לֹא הָיָה הַכֹּתֶל טוּחַ בְּזָהָב כְּמוֹ שְׁאָר הַבַּיִת, לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה נִרְאֶה:
אִצְטְרָמִיטָה. לוּחוֹת שֶׁל פְּרָקִים מְחֻבָּרוֹת עַל יְדֵי חֻלְיוֹת, וְהֵן נִפְתָּחוֹת, וּכְשֶׁרוֹצֶה נִכְפָּפוֹת וְנִכְפָּלוֹת זוֹ עַל זוֹ. כָּךְ הָיוּ כָּל הַדְּלָתוֹת הַלָּלוּ בֵּין שֶׁלִּפְנִים בֵּין שֶׁלַּחוּץ מְחֻבָּרוֹת עַל יְדֵי חֻלְיוֹת, וּלְסוֹף חֲצִי אַמָּה שֶׁל עֳבִי הַכֹּתֶל הָיוּ קְבוּעוֹת, בֵּין הַדְּלָתוֹת שֶׁבִּפְנִים בֵּין אוֹתָן שֶׁבַּחוּץ, וְחָמֵשׁ אַמּוֹת שֶׁל עֳבִי הַכֹּתֶל מַפְסִיקוֹת בֵּין הַדְּלָתוֹת הַחִיצוֹנוֹת לַדְּלָתוֹת הַפְּנִימִיּוֹת. וְכָל דֶּלֶת הָיָה חָמֵשׁ אַמּוֹת מְחֻבָּר מִשְּׁתֵּי לוּחוֹת, כָּל לוּחַ שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה, וּכְשֶׁנִּפְתַּח הַדֶּלֶת הַחִיצוֹן לְצַד פְּנִים הָיָה חֶצְיוֹ נִכְפָּף וְנִכְפָּל זֶה עַל זֶה, וּמְכַסֶּה מֵעֳבִי הַכֹּתֶל אַמָּתַיִם וָחֵצִי, וְכֵן הַדֶּלֶת הַקָּבוּעַ בִּפְנִים כְּשֶׁנִּפְתַּח לְצַד חוּץ הָיָה אַף הוּא נִכְפָּף וְנִכְפָּל וּמְכַסֶּה הָאַמָּתַיִם וָחֵצִי שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מֵעֳבִי הַכֹּתֶל:
שֶׁנֶּאֱמַר וּשְׁתַּיִם דְּלָתוֹת לַדְּלָתוֹת שְׁתַּיִם. אַלְמָא כָּל דֶּלֶת וְדֶלֶת הָיְתָה חֲלוּקָה לִשְׁתַּיִם:
פתחו של היכל. שתים בפנים – in the thickness of the wall that is towards the inside.
ושתים בחוץ – in the thickness towards the outside, for the thickness of the wall of the hall leading to the golden altar (Hekhal) was six cubts, and at the end of the outer cubit of the thickness of the wall, there were the outer doors, one to the right of the opening and one to the left, each of these doors was five cubits wide, and when they were locked, the would touch each other and close the width of the cavity of the opening whose width was ten cubits, and when they were opened towards the inside, they cover five cubits of the thickness of the walls. But two other doors were like these measurements which were fixed at the end of the thickness of the walls towards the inner side, and when they were opened, they cover five cubits from here and five cubits from there from the width of the wall of the sanctuary/Heikhal inside, and there was no wall plastered with gold like in the rest of the Temple, because it was not visible.
אצטברמיטה (pivots, pins at top and bottom of a door turning in sockets) – boards of joints attached on the handles of the links and they are opened, and when he desires, they are bent and folded one on top of the other. Such were all of these doors, whether towards the inside or towards the outside, which were attached through these links, and at the end, one-half a cubit of the thickness of the wall they were fixed, between the doors that are inside and those that are outside, and five cubits of the thickness of the wall interrupt between the outer doors to the inner doors. But each door was five cubits attached from the two boards; each board was two-and one-half cubits, and when the outer door opened towards the inside, its half was bent and folded one on top of the other, and covers from the thickness of the wall two-and half cubits, and similarly, the door that is fixed on the inside, when it is opened to the outer side, it also was bent and folded and covers the two-and -one-half cubits that remained from the thickness of the wall.
שנאמר ושתים דלתות לדלתות שתים – so we see that each and every door was divided into two.
פתחו של היכל וכו׳ עד סוף הפרק ביד פ״ד דהל׳ בית הבחירה סי׳ ג׳ ד׳ ה׳ ו׳ ז׳ ח׳ ט׳ י י״א י״ב. ואיתא לרישא דמתני׳ בריש עירובין ובירושלמי שם ובריש סוכה:
וארבע דלתות היו לו שתים מבפנים ושתים מבחוץ כך הגיה ה״ר יהוסף ז״ל ושתים בחוץ שנאמר ושתים דלחות וכו׳ כצ״ל:
וכמין אצטרמיטא היו כצ״ל. וה״ר יהוסף ז״ל הגיה ?איצאטורפאמיטא ס״א ארצפ מיטא וס״א איצטרבא ע״כ. וגם מחק הוי״ו הראשונה דונקפלות ובבראשית רבה פרשה ס״ו ומייתי לה נמי בילקוט ויהי אך יצא יצא יעקב וכו׳ רבנן אמרי אסטרופומטא פי׳ הדלתות הייו נכפלות לאחוריהן עמד לו יעקב אחר הדלת עד שנכנס עשו ויצא לו וכתב בערוך ובספר אחר מצאתי זה של מדות איסטרופומטא ובלשון יון קורין למהופך אסטרפו ע״כ וי״ס איצרכה מטה עי׳ בפי׳ רד״ק ז״ל בס׳ יחזקאל בפסו׳ וב׳ דלתו׳:
[היכל. כתב ראבי״ה בפרק תפלת השחר ירושלמי היכל שמשם כלכלה יוצאה לעולם בתפלה של כ״ג ביה״כ. עוד שם דביר על שם ודבר ה׳ מירושלים וא״ד למען אחי ורעי אדברה נא שלום וגו׳ (תהלים קכ״ב) עכ״ד. ובירושלמי שלפנינו גירסא אחרת]:
שנאמר שתים דלתות להיכל ולקדש. להיכל כלפי חוץ. ולקדש כלפי פנים. הרר״ש:
שתים מוסבות דלתות. שנקפלות כמו שנקפלות הדלתות המחולקות. הרמב״ם:
{א} הֵיכָל. יְרוּשַׁלְמִי. שֶׁמִּשָּׁם כַּלְכָּלָה יוֹצֵא לָעוֹלָם, בִּתְפִלָּה שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. עוֹד שָׁם, דְּבִיר, עַל שֵׁם וּדְבַר ה׳ מִירוּשָׁלַיִם. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי, לְמַעַן אַחַי וְרֵעַי אֲדַבְּרָה נָא שָׁלוֹם בָּךְ [תְּהִלִּים קכב]. רַאֲבִיָ״ה:
{ב} לַהֵיכָל וְלַקֹּדֶשׁ. לַהֵיכָל כְּלַפֵּי חוּץ, וְלַקֹּדֶשׁ כְּלַפֵּי פְּנִים. הָרַ״שׁ:
{ג} מוּסַבּוֹת כוּ׳. שֶׁנִּקְפָּלוֹת כְּמוֹ שֶׁנִּקְפָּלוֹת הַדְּלָתוֹת הַמְחֻלָּקוֹת. הָרַמְבַּ״ם:
א) ורחבו עשר אמות
דהיינו כחצי גבהו וחצי רחבו של פתח האולם. ומפני שההיכל רוחב חללו הפנימי כ׳ אמה, וגובה חללו מ׳ אמה, א״כ נשאר מבפני׳ ה׳ אמות חלל מצד זה ומצד זה מהפתח, וכ׳ אמות חלל מבפנים ממעל להפתח:
ב) שתים דלתות להיכל ולקדש
להיכל היינו כלפי חוץ, ולקודש היינו כלפי פנים:
ג) לכסות עוביו של כותל
דעובי כותל ההיכל היה ו׳ אמות, ולסוף אמה החצונה של עובי הכותל בתוך הפתח היו ב׳ דלתות החצונות, א׳ מימין וא׳ משמאל, כל דלת רחב ה׳ אמות. וכשננעלו נוגעים הדלתות זב״ז וסותמות רוחב חלל הפתח שהי׳ י׳ אמות. וכשנפתחות לצד פנים, מכסה כל דלת את ה׳ אמות הנותרים מעובי הכותל:
ד) והפנימיות נפתחות לתוך הבית לכסות אחר הדלתות
דעוד היו דלתות אחרות כמדת הראשונות שזכרנו, שהיו קבועות בסוף עובי הכותל לצד פנים, וכשנפתחות לאחוריהן מכסות את הה׳ אמות של כותל ההיכל שאחורי הפתת מבפנים עד זוית צפון ודרום של היכל:
ה) שכל הבית טוח בזהב חוץ מאחר הדלתות
שהדלתות של זהב היו, וההיכל כולו מצופה זהב, תוץ מאותן ה׳ אמות מזה ומזה לדלתות כגובה הדלתות, דמדאין הזהב נראה כשנפתחות, התורה חסה על ממון ישראל [כמנחות דפ״ט א״]:
ו) רבי יהודה אומר בתוך הפתח היו עומדות
דלתות שבפנים ודלתות שבחוץ:
ז) וכמין איצטרמיטה היו
ר״ל כל דלת הי׳ עשוי מב׳ פרקים, מחיברות יחד בחוליות:
ח) ונקפלות לאחוריהן
דכשרוצה לפתוח נכפפות ונכפלות ב׳ חלקי הדלת זו ע״ג זו:
ט) אלו שני אמות ומחצה
ר״ל כל דלת של אלו הד׳ דלתות של פנים וחוץ, הי׳ כל אחת רחב ה׳ אמות, עשוי מב׳ לוחות, שכל לוח רחב ב׳ אמות וחצי:
י) חצי
דעובי כותל ההיכל שהי׳ ו׳ אמות, הי׳ נשאר ממנה חצי אמה מצפון וחצי אמה מדרום תוך הפתח, לב׳ מזוזות לדלתות שמבחוץ. וכמו כן תני אמה מזה וחצי אמה מזה תוך חלל הפתח לצד פנים לב׳ מזוזות לב׳ דלתות שבפנים. נמצא שנשאר עוד רווח תוך חלל הפתח ה׳ אמות בין ב׳ דלתות שבחוץ לב׳ דלתות שבפנים. וכשנפתח כל דלת החיצון לצד פנים, הרי הדלת הי׳ נכפף באמצע ונכפל לאחוריו, ועי״ז מכסה מה׳ אמות הנשארים תוך חלל הפתח הנ״ל רק ב׳ אמות ומחצה. וכ״כ כשנפתח דלת שבפנים לצד חוץ, הוא ג״כ נכפף באמצע לאחוריו, ומכסה ב׳ אמות ומחצה של תוך חלל הפתח הנשארות:
יא) ושתים דלתות לדלתות
ר״ל ב׳ דלתות הי׳ לכל א׳ מהדלתות:
יב) שתים מוסבות דלתות
ר״ל לכל דלת היתה מוסבת ונכפפת לב׳ חלקים:
יג) ושתי דלתות לאחרת
ר״ל כן הי׳ לדלת האחת, וכן להאחרת:
פיתחו של היכל גובהו עשרים אמה ורוחבו עשר אמות – כגודל כל הפתחים חוץ מפתחו של האולם (לעיל פ״ב מ״ג). לפי יוספוס פתח ההיכל היה חמישים וחמש אמה גובה, ושש עשרה אמה רוחב (מלח׳, ה 211), וארבע דלתות היו לו שתים מבפנים ושתים מבחוץ שנאמר שתים דלתות להיכל ולקודש(יחזקאל מא כג). דלתות כפולות היו גם בשער ניקנור (לעיל תמיד פ״ג מ״ז), ושיטה זו הייתה מקובלת בבנייה ההלניסטית ובבנייה במזרח. בדרך כלל היה השער החיצוני מאבן (במקרה זה הדלת הייתה מצופה נחושת) והדלת הפנימית הייתה מעץ. הסיוע מספר יחזקאל הוא כאמור קישוט ספרותי בלבד.
החיצונות נפתחות לתוך הפתח – הדלתות החיצוניות הוצבו בחלק החיצוני של עובי הקיר (מזוזות הפתח). הן נפתחו כלפי פנים והסתירו את המזוזות מצדן הפנימי, לכסות עוביו שלכותל – כשהדלת פתוחה ורוחבה חמש אמות הרי שהיא מכסה את עוביו של הקיר, הפנימיות נפתחות לתוך הבית – גם הפנימיות נפתחות פנימה, לכסות אחר הדלתות שכל – האות ש׳ איננה לחיבור או להסבר אלא נטולת תפקיד דקדוקי.
הבית טוח בזהב חוץ מאחר הדלתות – ההיכל היה מטויח זהב, אבל הקיר שליד הדלתות לא היה מטויח. המשפט קשה להבנה. בדרך כלל דלתות פנימיות אינן נפתחות לאותו כיוון כמו דלתות חיצוניות. על הדלתות הראשונות נאמר שנפתחות לתוך הפתח ועל הפנימיות שנפתחו לתוך הבית, אם כן כל הדלתות נפתחו פנימה. קודם נפתחו הדלתות הפנימיות, ואחר כך החיצוניות, וכל הדלתות יצרו רצף אחד כך שאי אפשר היה לראות את הקיר שמאחורי הדלתות. רוחב הקיר היה שש אמות, חמש אמות כוסו על ידי הדלת החיצונית, ועוד אמה על ידי הדלתות הפנימיות.
רבי יהודה אומר בתוך הפתח היו עומדות – לדלת היה ציר פנימי בחצי רוחבה, והדלת הייתה נפתחת ב-90 מעלות ומקבילה לקיר, וכמין איצרכה מיטה – בדפוס ״איצטרמיטה״, ב- פ, נ ״איצטבא״, וניכר שהוא תיקון של המילה הנדירה למילה מוכרת. ב- לאו ״איצרבה״. המילה היא יוונית, וקרויס במילונו מזהה אותה כ- στρόιφωμα שמשמעה למעשה דלת מפוארת.
היו ניקפלות [היו] לאחוריהן אילו שתי אמות ומחצה ואלו שני אמות ומחצה – חצי מהדלת פנימה וחצי החוצה, חצי אמה מזוזה מיכן וחצי אמה מזוזה מיכן – רוחב הדלת חמש אמות, והיא מכסה אפוא כמעט את כל המזוזה. באופן מעשי נותר פתח של חמש אמות בלבד, שגם הוא רוחב מספק לצורכי ההיכל והעבודות בו.
שנאמר ושתים דלתות לדלתות שתים מוסבות דלתות ושתים לדלת אחת לדלת אחת ושתי דלתות לאחרת(יחזקאל מא כד). הפסוק מיחזקאל קשה כשלעצמו, וכפי שכבר אמרנו פעמים מספר הבאתו היא ספרותית, שכן למקדש יחזקאל הייתה צורה ארכיטקטונית שונה. מעתה אמור, או שהתיאור במשנה הוא ספרותי-מדרשי בלבד, או שהתיאור רֵאלי ורק ההישענות על הפסוקים היא ספרותית-מדרשית, וראשון עיקר.
לעיל (תמיד פ״ז מ״א) הראינו שלפני השער הייתה פרוכת שכל המקורות מדברים בהתפעלות על יופייה (מלח׳, ה 213). מעתה שתי שאלות יש לשאול. הראשונה עניינית, לשם מה עושים גם דלתות זהב וגם פרוכת, הרי אם הפרוכת פרוסה הדלתות מוסתרות, וכאשר הדלתות פתוחות הפרוכת רכוסה הצדה ואינה נראית. השאלה השנייה היא למה משנתנו אינה מזכירה את הפרוכת. אשר לשאלה הראשונה – אפשר שיש כאן ביטוי לקדושה מופלגת (כמו ארון הקודש האשכנזי בן ימינו). המשנה איננה מזכירה את הפרוכת משום שכל המשנה היא לקט לא מלא של משנת המקדש הקדומה שאת דבר קיומה שיערנו במבוא.
מכל מקום הפתח סגור היה בפרוכת, ועליה אנו שומעים ממסכת שקלים: ״פרוכת עביה טפח ועל שבעים ושנים נימין נארגת, ועל כל נימא ונימא עשרים וארבעה חוטין. ארכה ארבעים אמה ורחבה עשרים אמה. ומשמונים ושתי רבוא נעשית, ושתים עושין בכל שנה ושנה, ושלש מאות כהנים מטבילין אותה״ (פ״ח מ״ה).
כל חוט שתי נשזר מעשרים וארבעה חוטים. בירושלמי מובאות דעות אחרות על עובי חוט השתי, 36 או 48 חוטים, ומתוארת הטכניקה של השזירה: ״אחד כפול לשנים, קליעה לשלשה, שזור לששה״ (שקלים פ״ח ה״ד, נא ע״ב). כלומר את החוט הבסיסי קיפלו לשניים, קלעו שלושה חוטים כאלה יחדיו ונוצר חבל דק שזור המורכב משישה חוטים. בשתי השתמשו כל פעם בארבעה חוטים עבים, ונוצר מעין אגד חבלים המורכב מעשרים וארבעה חוטים. ״קלע״ ו״שזר״ הם שני מונחים ביצירת חוט. קליעה היא יצירת מעין צמה מן החוטים, וניתן לעשותה בעוביים שונים על ידי ריבוי החוטים או צפיפות עבודת הקליעה. שזירה היא כריכה הדוקה של החוטים בכיוון אחד, ועובי החוט המתקבל תלוי במיומנות העבודה. אך בספרות חכמים היטשטש ההבדל בין שני המונחים. לפי ההקשר בירושלמי קליעה היא פעולת יצירת החבל, והתוצר נקרא חוט שזור. מי שסובר שהשתי היה עבה יותר מסביר שהחבל היה שזור מארבעה חוטים, או משישה, ואז היו בחבל ארבעים ושמונה חוטים. המשפט ״ומשמונים ושתי רבוא נעשית״ נשמע בלתי מובן. רוב המפרשים מסבירים שמחיר חומר הגלם היה 82 ריבוא. ברם, בכתב יד אחד טוב נגרס ״ריבות״ (ברמב1), ואפשטיין כבר הציע שהכוונה לשמונים ושתיים נערות (ריבה = נערה) שהיו בצוות האורגות2. מקור אחר מדבר על שבע אורגות בתולות, ומציג את ההשתתפות בצוות האריגה כמעלה השמורה לבנות העילית3. אם מדובר בצוות פועלות רגילות – די בשבע עובדות, ברם אם מדובר בבתולות מבנות העשירים – הרי שזה היה צוות גדול ובו עבדה כל בת רק חלק קטן מהיום. המספר שבע נראה ספרותי, והמספר שמונים ושתיים נראה מוגזם. על כך אמר רבי יצחק בר ביסנא בירושלמי בשם שמואל ״גזומא״ (נ״א ע״ב), כלומר גוזמה – הפרזה.
אפשטיין טוען שמשפט זה הוא ברייתא שנכנסה למשנה, משום שאינו מצוי בציטוט המשנה במדרשים4. חדירת ברייתות למשנה היא תופעה רווחת, ואם אכן זהו מקורו של המשפט הרי שחדר למשנה כבר בתקופה קדומה, שכן הוא מצוי בכל כתבי היד. ייתכן גם שהמדרשים מציגים ברייתא הדומה למשנה אך אינה זהה לה, שכן בשורה הבאה נראה הבדל נוסף בין הציטוט במדרשים לבין המשנה. לא כאן המקום לדיון מפורט, מכל מקום תולדות הטקסט במשנה זו קשורות לתפיסה כוללת בדבר עריכות מאוחרות של המשנה, ואפשרות של תוספות קדומות למשנתנו. גם המספר של שלוש מאות כוהנים המטבילים את הפרוכת מופרז, והתיאור ״גוזמא״ (״גזומה״) שבירושלמי חל גם על משפט זה.
אפשר גם שלפנינו שתי מסורות, בראשונה הייתה פרוכת ואחר כך דלתות זהב; יוספוס מצרף את שתי המסורות, ומקורות חז״ל השונים משקפים את שתי התקופות. אך באף אחת לא נמסר שהיו גם פרוכת וגם דלתות זהב, וצריך עיון.
1. ואולי כן גם ב- מ.
2. ראו לעיל פ״ד מ״א ופ״ה מ״א; אפשטיין, מבוא, עמ׳ 952; ליברמן, יוונים ויוונות, עמ׳ 275-274.
3. המסורת הנוצרית מתפארת שמרים הייתה אחת משבע האורגות. ראו פרוטואוונגליון ליעקב, סעיף 7, וראו עוד ברוך הסורי, י יט, המזכיר את הבתולות האורגות כחלק מצוות המקדש, והשוו פסיקתא רבתי, כו, דף קלא ע״א. ראו אלון, מחקרים א, עמ׳ 297 הערה 3.
4. אפשטיין, מבוא, עמ׳ 952; תנח׳, ויקהל י; תנח׳ בובר, ויקהל, עמ׳ סג, ועוד.
משנה כתב יד קאופמןר׳ שמעיהרמב״םמאיריר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ב) וּשְׁנֵי פִשְׁפָּשִׁין הָיוּ לוֹ לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל, אֶחָד בַּצָּפוֹן, וְאֶחָד בַּדָּרוֹם. שֶׁבַּדָּרוֹם, לֹא נִכְנַס בּוֹ אָדָם מֵעוֹלָם, וְעָלָיו הוּא מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי יְחֶזְקֵאל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אֵלַי ה׳ הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר (יחזקאל מ״ד:ב׳). נָטַל אֶת הַמַּפְתֵּחַ וּפָתַח אֶת הַפִּשְׁפָּשׁ, וְנִכְנַס לְהַתָּא, וּמֵהַתָּא לַהֵיכָל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּתוֹךְ עָבְיוֹ שֶׁל כֹּתֶל הָיָה מְהַלֵּךְ, עַד שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בֵּין שְׁנֵי הַשְּׁעָרִים, וּפָתַח אֶת הַחִיצוֹנוֹת מִבִּפְנִים וְאֶת הַפְּנִימִיּוֹת מִבַּחוּץ.
The great gate had two small doorways, one on the north, and one on the south. No person ever entered from the southern doorway, and the reason was spelled out by Ezekiel, as it says "And Hashem said unto me: 'This gate shall be shut, it shall not be opened, neither shall any man enter in by it, for Hashem, the God of Israel, will come through it, it shall be shut.⁠"' (Ezekiel 44:2) He [the Kohen] took the key and opened the small door, and he entered the cell, and from the cell, he entered into the Sanctuary. Rabbi Yehuda says, he would walk along in the thickness of the wall, until he found himself standing between the two doors [to the space between the two gates]. He opened the outer doors from the inside, and the inner doors from the outside.
משנה כתב יד קאופמןר׳ שמעיהרמב״םמאיריר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ג] וּשְׁנֵי פְשַׁפְשִׁין הָיוּ לוֹ לְשַׁעַר הַגָּדוֹל: אֶחָד בַּצָּפוֹן, וְאֶחָד בַּדָּרוֹם.
שֶׁבַּדָּרוֹם, לֹא נִכְנַס בּוֹ אָדָם מֵעוֹלָם, וְעָלָיו הוּא מְפָרֵשׁ עַל יְדֵי יְחֶזְקֵאל: ״וַיֹּאמֶר אֵלַי יי: הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה, לֹא יִפָּתֵחַ, וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ, כִּי יי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר״ (יחזקאל מ״ד:ב׳).
נָטַל אֶת הַמַּפְתֵּחַ וּפָתַח אֶת הַפְּשֶׁפֶשׁ, נִכְנַס לְהַתָּא, וּמֵהַתָּא לַהֵיכָל.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּתוֹךְ עָבְיוֹ שֶׁלַּכֹּתֶל הָיָה מְהַלֵּךְ, עַד שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בֵּין שְׁנֵי שְׁעָרִים, וּפָתַח אֶת הַחִיצוֹנוֹת מִבִּפְנִים, וְאֶת הַפְּנִימִיּוֹת מִבַּחוּץ.
לשער הגדול – ההיכל.
פשפש – פנשטרנו״ן.
נטל – הכהן את המפתח בשחרית ופתח את הששפש שבצפון השער הגדול ונכנס להתא לאחד מן התאים שבזוית צפונית מזרחית של היכל הוא האחרון שבשורה והיה מקצת חללו כנגד עובי כותל היכל חקקו כותלו של היכל כנגד התא ועשו פתח בתא שיכנס ממנו לעובי כותל ההיכל עד שמגיע לפשפש הצפוני שאצל שער הגדול הרי שיכול ליכנס מפשפש להתא ועוד עשו לו פתח לאותו התא כנגד חלל ההיכל ונכנס מהתא להיכל ופותח שם דלתות פנימיות של היכל ושוב דלתות חיצוניות שלו וזהו לרבנן דלקמן חמשה פתחים היו לאותו התא אחד לפשפש ואחד להיכל ולרבי יהודה לא היה צריך התא לשני פתחים הללו שהרי מפשפש היה נכנס בעובי כותל היכל ומהלך בעוביו לצד הדרום עד שעומד בין שני זוגות שערים שבשער הגדול ופתח חיצונות מבפנים ממקום העובי שהוא עומד שם ופנימיות של צד היכל פתח מבחוץ מקום רגליו קרי חוץ כלפי הפנימיות. רבי יהודה לא בעי להאי תא אלא ג׳ פתחים כשיעור לחביריו אלא אחד מהם למסיבה כמפורש להלן ואף בבנין יחזקאל ה׳ אמות מונח לפני התא האחרון מכוון חללו כנגד עובי כותלו של היכל לפי החשבון ואפשר להעמיד לו שני פתחים אחד לפשפש וא׳ להיכל בדברי הימים וה׳ פתחים לו.
הנני מצייר עכשיו ההיכל כולו עם האולם ואכתוב מדותיו באורך וברוחב כמו שיתבאר בפ׳ הזה ומן הצור׳ הזאת יתבאר לך כל מה שנזכר מן הביאה לפשפש ההיכל ועוביו והילוכו בעובי הכותל כמו שאומר רבי יהודה זולת זה מאשר יזכור בפ׳ זה וזו היא צורתו:
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה א]

וּשְׁנֵי פִשְׁפָּשִׁין. שְׁנֵי פְּתָחִים קְטַנִּים אֶחָד מִימִין שַׁעַר הַגָּדוֹל שֶׁל הֵיכָל וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ, רְחוֹקִים קְצָת מִן הַשַּׁעַר. אוֹתוֹ שֶׁבַּדָּרוֹם כְּתִיב סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ, בְּשֶׁל עָתִיד, וּמִסְּתָמָא כָּךְ הָיָה בְּבֵית עוֹלָמִים:
וּפָתַח אֶת הַפִּשְׁפָּשׁ וְנִכְנַס. מִשָּׁם לַתָּא. וְהִיא לִשְׁכָּה אַחַת הַפְּתוּחָה לַהֵיכָל. וּמִן הַתָּא נִכְנַס לַהֵיכָל, וְהוֹלֵךְ בַּחֲלַל הַהֵיכָל עַד הַשַּׁעַר הַגָּדוֹל שֶׁבְּסוֹף עֳבִי הַכֹּתֶל מִבִּפְנִים, וּפוֹתְחוֹ וּבָא לוֹ אֶל שַׁעַר הַשֵּׁנִי שֶׁבְּסוֹף עֳבִי הַכֹּתֶל מִבַּחוּץ, וְעוֹמֵד בִּפְנִים וּפוֹתְחוֹ:
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּתוֹךְ עָבְיוֹ שֶׁל כֹּתֶל הָיָה מְהַלֵּךְ. קָסָבַר דְּמִן הַתָּא לֹא הָיָה נִכְנָס לַהֵיכָל, אֶלָּא מִן הַתָּא הָיָה מְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ עָבְיוֹ שֶׁל כֹּתֶל עַד שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בֵּין שְׁנֵי הַשְּׁעָרִים, וּפוֹתֵחַ אֶת דְּלָתוֹת שֶׁל שַׁעַר הַחִיצוֹן מִבִּפְנִים, וּדְלָתוֹת שֶׁל שַׁעַר הַפְּנִימִי מִבַּחוּץ:
ושתי פשפשין – two small openings, one from the right of the large gate of the Hekhal and one from its left, slightly distant from the gate. The one that is from the south, it is written (Ezekiel 44:2 – regarding the outer gate of the Sanctuary that faced eastward that was shut): “[And the LORD said to me:] This gate is to be kept shut and not to be opened! [No one shall enter by it because the LORD, the God of Israel, has entered by it; therefore it shall remain shut],” of the future, for undefined, such it was in the Jerusalem Temple.
ופתח את הפשפש ונכנס משם לתא – and this is one small chamber that is open to the Hekhal, and from the compartment back of the Holy of Holies, he enters into the Hekhal, and walks in the open space of the Hekhal until the large gate that is at the end of the thickness of the wall from the inside, and he opens it and comes to the second gate that is at the end of the thickness of the wall from the outside, and stands inside and opens it.
רבי יהודה אומר בתוך עוביו של כותל היה מהלך – he holds that from the compartment back of the Holy of Holies he would not enter into the Hekhal, but from the compartment, he would walk along the thickness of the wall until he finds himself standing between the two gates, and he opens the doors of the outer gate from the inside and the doors or the inner gate from the outside.
ושני פשפשין היו לו לשער הגדול שער הגדול נקרא פתחו של היכל ואע״פ שפתחו של אולם גדול כפלים ממנו כדתנן בפירקין דלעיל פתחו של אולם גבהו מ׳ אמה אפשר שלפתחו של היכל קראו שער הגדול למעלתו שהיא יתירה א״נ מפני שיש בשני צדדיו ב׳ פתחים קטנים קראוהו שער הגדול כך נלע״ד:
שבדרום לא נכנס אדם בו מעולם ועליו וכו׳. אבל פשפש שבצפון היה פותחו ע״י חור שאצלו שתוחב בו ידו עד השחי וכופף ידו בפנים וגם פותחו ע״י מנעול שבו שנפתח לאלתר בלי טורח וכדתנן בפ״ג דתמיד סימן ו׳:
ר׳ יהודה אומר בתוך עביו וכו׳. כך צ״ל:
ואת הפנימיות מבחוץ. מקום רגליו קרי חוץ. וביד פ״א דהלכות בית הבחירה סימן ד׳:
לשער הגדול. בערך שני פשפשין. שבצדיו נקרא הוא הגדול ולא בערך שאר שערים. שהרי שנינו בפ״ב כל הפתחים והשערים שהיו שם גובהן כ׳ אמה ורחבן י׳ אמות. חוץ משל אולם ושל אולם גדול מזה כדתנן בס״פ דלעיל [*אבל עכשיו מצאתי שכתב הראבי״ה. ועפני גודל קדושת ההיכל נקרא שער הגדול. כדאמר (דברים א׳) והנהר הגדול נהר פרת וגו׳ קרב לגבי דיהנא ואידהן במסכת שבועות (דף מ״ז) גם בספרי פרשת ואלה הדברים. מפורש והנהר הגדול וכי גדול הוא. ואין לומר שמפני הפשפשין נקרא [הגדול] שהרי שער נקנור נמי הוי ליה שני פשפשין. ותו שהפשפשין היו רחוקים מן שער הגדול כדאמר בזו נכנס לתא והתאים היו מחוץ לחומת ההיכל כדחשיב התא שש וכותל היכל חמש נמצא שרחוקים היו ונקרא גדול כדפירש לעיל עכ״ל].
ופתח את הפשפש ונכנס להתא ומהתא להיכל. אפרש במתני׳ דלקמן:
{ד} הַגָּדוֹל. בְּעֵרֶךְ שְׁנֵי פִּשְׁפָּשִׁין שֶׁבְּצִדָּיו נִקְרָא הוּא הַגָּדוֹל, וְלֹא בְּעֵרֶךְ שְׁאָר שְׁעָרִים, שֶׁהָיוּ גְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ. וְהָרַאֲבִיָ״ה כָּתַב, שֶׁמִּפְּנֵי גֹּדֶל קְדֻשַּׁת הַהֵיכָל נִקְרָא שַׁעַר הַגָּדוֹל. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
יד) ושני פשפשין
ב׳ פתחים קטנים:
טו) היו לו לשער הגדול
שער ההיכל נקרא שער הגדול, לא בערך ב׳ הפשפשין שבצדו, דהרי גם לשער נקנור שבמזרח הר הבית הי׳ לו פשפש בצפון ופשפש בדרום ואפ״ה לא נקרא שער הגדול. רק שער ההיכל נקרא גדול בערך קדושתו נגד כל שערי המקדש [ועי׳ שבועות דמ״ז ב׳]. ואע״ג דפתח ק״ק קדוש ממנו, עכ״פ בק״ק לא הי׳ שער רק ב׳ פרוכת [כיומא דנ״א ב׳]:
טז) אחד בצפון ואחד בדרום
א׳ בתא שמימין לשער וא׳ בתא שמשמאל לשער והם מהתאים שנזכרו לקמן בע״ג:
יז) ויאמר אלי ה׳ השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבא בו כי ה׳ אלהי ישראל בא בו והיה סגור
ר״ל אע״ג שהי׳ סגור אפשר להקב״ה כ״י לבוא בו. והיה שער זה רק להודיע שכל השערים הנשארים אינן רק לצורך בנ״א לכנוס בהן, אבל הקב״ה א״צ לשער לכן נשאר סגור:
יח) נטל את המפתח ופתח את הפשפש
כשרצה הלוי לפתוח שער ההיכל בשחרית, נטל המפתח של פשפש הצפוני ופתחו:
יט) ונכנס להתא ומהתא להיכל
שכשהוא בתא, פתח במפתח אחר את הדלת שמהתא להיכל. דגם מהתא להיכל הי׳ דלת [כדמשמע בתמיד פ״ג מ״ו ומהר״ב שם מ״ז, ודלא כמשמע לכאורה מרמב״ם פ״ד מבחירה ה״ו, ומהראב״ד שם הי״ד]:
כ) עד שנמצא עומד בין שני השערים
דס״ל דמן התא הזה לא נכנס להיכל, רק לחלל שבאמצע כותל המזרחי של היכל, שהיה בצד שמאל של הנכנס לתא זה. והולך מהתא לתוך חלל זה שפתוח אליו, עד שמגיע להחלל שבין דלתות החיצונות והפנימיות של שער ההיכל:
כא) ואת הפנימיות מבחוץ
דשערו היכל החיצונות היה העומד שם פותחן מכפנים, ושערי היכל הפנימיים היה פותחן שם מבחוץ. דהחלל שבין ב׳ דלתות החיצונות והפנימיות, הוא פנימי לדלתות החצונות וחיצון לדלתות הפנימיות ובאותו חלל פותח דלתות הפנימיות והחיצונות:
ושני פשפשין היו לו לשער הגדול – המינוח ״שער הגדול״ מאפיין בדרך כלל את שער ניקנור שהיה באמת בולט ושונה בצורתו משערים אחרים (לעיל פ״ב מ״ב), אך כאן מדובר בבירור בשער ההיכל.
אחד בצפון ואחד בדרום שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם ועליו הוא מפרש על ידי יחזקאל ויאמר ה׳ אלי השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבוא בו כי ה׳ אלהי ישראל בא בו והיה סגור – עד כאן הציטוט מיחזקאל (מד ב). לכאורה הציטוט אכן משכנע באמרו ששער המזרח יהיה סגור, ואפשר אפוא לראות במסורת הנהוגה במקדש המשך מסורת קדומה. דא עקא שבהמשך ספר יחזקאל אומר הנביא ״כה אמר ה׳ אלוקים1 שער החצר הפנימית הפנה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח. ובא הנשיא דרך אולם השער מחוץ ועמד על מזוזת השער ועשו הכהנים את עולתו ואת שלמיו והשתחוה על מפתן השער ויצא והשער לא יסגר עד הערב״ (יחזקאל מו א-ב), אם כן השער סגור כי הוא מיועד לה׳ צבאות, אך הכוונה שסגור רק בימי החול. הנימוק ״כי ה׳ אלוקי ישראל בא בו״ גם הוא איננו מספיק, שכן התפיסה הפשטנית שהמקדש הוא מעין בית פיזי לריבון העולמים לא הודגשה בספרות חז״ל. חז״ל ראו בה סמל בלבד, והפרשנות של ספר יחזקאל מצמצמת את הרעיון הסמלי. ספר יחזקאל לא שימש בסיס לסדרי העבודה ולמצוות המקדש בשלהי ימי הבית השני. יש בו מצוות, מוסדות וקרבנות שאינם בתורה ואינם מופיעים בספרות חז״ל. יש להניח שעל רקע זה היו ההיסוסים האם ספר יחזקאל נמנה עם כתבי הקודש, ״שהיו דבריו סותרין דברי תורה״ (בבלי שבת יג ע״ב; מנחות מה ע״א; ראו פירושנו לידים פ״ג מ״ה). על כן הציטוט מיחזקאל וההתאמה בינו לנוהגי המקדש ״טובה מדי״; הנימוק איננו אפוא אלא דרשה למשנה, והנימוק ה״אמִתי״ בלתי ברור. מבנה זה של שערים בנוי (חצוב) במערה 20 בבית שערים. למערה שער מקומר מרכזי, ושני פשפשין. השמאלי (הצפוני) משמש ככניסה לאולם המרכזי ולפתיחת השער הראשי, והימני (הדרומי) הוא סלע סגור. הדמיון בין שער ההיכל לפתח מערת הקבורה מעניין, אך ספק אם ניתן ללמוד מכך על הסיבות לנוהגי המקדש.
נטל את המפתח – לא ברור מי הוא הפותח את השער. סביר שהוא הממונה, או אחד מזקני בית אב. ודאי שהיה זה תפקיד בפני עצמו וזכה בכבוד רב.
ופתח את הפשפש – הצפוני מבחוץ, ניכנס להתא – חדר הכניסה היה בתא, כלומר היה חדר פתוח, ומהתא להיכל – עד כאן דברי תנא קמא, רבי יהודה אומר בתוך עוביו שלכותל היה מהלך עד שנימצא עומד בין שני שערים ופתח את החיצונות מבפנים ואת הפנימיות מבחוץ – בתוך הקיר היה מעבר צר שדרכו ניתן היה להגיע לרווח שבין הדלתות החיצוניות לפנימיות. דלתות אלו הוזכרו במשנה הקודמת.
משנתנו שנויה גם במסכת תמיד (פ״ג מ״ז) המתארת את סדר פעולות הבוקר.
השער הגדול
קל לראות ששתי המשניות משלימות זו את זו, ושתיהן מתנהרות. הפתיחה בתמיד היא קשה. נאמר שהכוהן בא לפשפש, וטרם הוסבר שיש פשפש. אבל אם נניח שלפני עורך תמיד כבר היה מקור שבו נאמר ״שני פשפשין״ וכו׳, הרי שהמשפט ״בא לו...⁠״ הוא משפט חיבור בין שני הקטעים. במשנת מידות חסר הפרט על העברת הנגר, והוא נחוץ, כנגד זה בתמיד חסרים דברי רבי יהודה. וממה נפשך, אם בטקסט המקורי לא דובר על צורת הפתיחה (העביר את הנגר) הרי שגם בדברי רבי יהודה אין מקום למשפט זה, ואם רבי יהודה הסביר את צורת הפתיחה כיצד זה ייתכן שתנא קמא לא עסק בפרט זה? אבל אם שתי המשניות היו בעבר יחידה אחת – הרי הכול מובן ושלם. התיאור במשנה הקדומה, שאותה נכנה ״ברייתת המקדש״, היה שלם, וכל עורך משנה הוסיף לו או גרע ממנו. בעל משנת תמיד הוסיף את הקטע הסיפורי (״בא לו...⁠״), וכדרכו השמיט מחלוקות ודעות אחרות כדי לשמור על הרצף של הסיפור, סיפור מהלך העבודה במקדש.
ההבדל הגדול בין שתי המשניות הוא בכך שמשנתנו מדברת במפורש על שער ההיכל, וזאת לפי סדר הדברים, ואילו משנת תמיד עוסקת לכאורה בשער ניקנור, שכן היא מתארת את תהלוכת הבוקר, ורק בדוחק ניתן להעביר את התיאור לשער ההיכל. המינוח ״שער הגדול״ מופיע רק במשניות שלנו, ובדרשות עליהן. הירושלמי המדבר על שמותיו של שער ניקנור אינו מזכיר את השם ״שער הגדול״ (עירובין פ״ה ה״א, כב ע״ג). מכל מקום, שתי המשניות מזכירות את ההיכל ואת התאים שגם הם היו בהיכל (להלן במשנה הבאה). לשער הגדול היו שני פשפשין, ולשער ניקנור שתי לשכות. לשכה היא מבנה גדול יותר, ובכך היה הבדל בין שני השערים. השאלה היא האם השימוש במונחים זהה כל הזמן ואחיד.
לאחר שהתברר ששתי המסכתות שואבות את דבריהן ממקור קדום אחד אלא שהעורכים בחרו לצטט קטעים אחרים מתוך מגמות ספרותיות, עורך מסכת תמיד בחר בסגנון הספרותי ועורך מסכת מידות בסגנון תיאורי מפורט, יש שתי דרכים להבין את המקרה שלפנינו:
1. שני העורכים ייחסו את תיאור השער לשערים אחרים; בעל מסכת מידות לשער ההיכל (ואכן לכך התכוון התיאור במקורו), ועורך תמיד לשער ניקנור.
2. יש להידחק ולהסביר את משנת תמיד כעוסקת בשער ההיכל, וכפי שראינו בפירושנו לתמיד הדבר אפשרי, אם כי דחוק.
במשנה לא נמסרו מידות הפשפשים, אבל להלן נמסרו מידות התאים ולפיהם רוחב התא הוא 5 אמות, כלומר הפשפש היה גם פתח לתא. על כל פנים, הקירות משני צדי הפתח צריכים היו להיות איתנים דיים כדי לשאת את עומס המבנה. אם כן, עלינו לתאר מבנה שרוחבו:
1. כדרכנו איננו כותבים את שמות הקודש כלשונם, וקל וחומר את שם הויה, והרוצה לראות באיזה לשון השתמש הנביא יפנה לכתוב עצמו.
משנה כתב יד קאופמןר׳ שמעיהרמב״םמאיריר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ג) וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנָה תָאִים הָיוּ שָׁם, חֲמִשָּׁה עָשָׂר בַּצָּפוֹן, חֲמִשָּׁה עָשָׂר בַּדָּרוֹם, וּשְׁמֹנָה בַּמַּעֲרָב. שֶׁבַּצָּפוֹן וְשֶׁבַּדָּרוֹם, חֲמִשָּׁה עַל גַּבֵּי חֲמִשָּׁה, וַחֲמִשָּׁה עַל גַּבֵּיהֶם. וְשֶׁבַּמַּעֲרָב, שְׁלֹשָׁה עַל גַּבֵּי שְׁלֹשָׁה, וּשְׁנַיִם עַל גַּבֵּיהֶם. וּשְׁלֹשָׁה פְתָחִים הָיוּ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, אֶחָד לַתָּא מִן הַיָּמִין, וְאֶחָד לַתָּא מִן הַשְּׂמֹאל, וְאֶחָד לַתָּא שֶׁעַל גַּבָּיו. וּבְקֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית הָיוּ חֲמִשָּׁה פְתָחִים, אֶחָד לַתָּא מִן הַיָּמִין, וְאֶחָד לַתָּא שֶׁעַל גַּבָּיו, וְאֶחָד לַמְּסִבָּה, וְאֶחָד לַפִּשְׁפָּשׁ, וְאֶחָד לַהֵיכָל.
There were thirty-eight cells [within the walls of the Sanctuary], fifteen in the north, fifteen in the south, and eight in the west. On the north and on the south, [there were three levels] five cells [built] on top of five cells and five more on top of them. In the west there were three [cells were built] on top of three and two on top of them. Each cell had three openings; one to the cell on the right, one to the cell on the left, and one to the cell on top. [to the cell] in the northeastern corner there was five openings: one to the cell on the right, one to the cell above it, one to the Mesibah [a winding ramp within the walls of the Sanctuary], one to the small doorway, and one to the Sanctuary.
משנה כתב יד קאופמןר׳ שמעיהרמב״םמאיריר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ד] שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנָה תָאִים הָיוּ שָׁם: חֲמִשָּׁה עָשָׂר בַּדָּרוֹם, וּשְׁמוֹנָה בַמַּעֲרָב.
שֶׁבַּצָּפוֹן וְשֶׁבַּדָּרוֹם, חֲמִשָּׁה עַל גַּבֵּי חֲמִשָּׁה, וַחֲמִשָּׁה עַל גַּבֵּיהֶם.
וְשֶׁבַּמַּעֲרָב, שְׁלֹשָׁה עַל גַּבֵּי שְׁלֹשָׁה, וּשְׁנַיִם עַל גַּבֵּיהֶם.
וּשְׁלֹשָׁה פְתָחִים הָיָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד: אֶחָד לַתָּא מִן הַיָּמִין, וְאֶחָד לַתָּא מִן הַשְּׂמאל, וְאֶחָד לַתָּא שֶׁעַל גַּבָּיו.
וּבְקֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית, הָיוּ חֲמִשָּׁה פְתָחִים: אֶחָד לַתָּא מִן הַיָּמִין, וְאֶחָד לַתָּא שֶׁעַל גַּבָּיו, וְאֶחָד לַמְּסִבָּה, וְאֶחָד לִפְשֶׁפֶשׁ, וְאֶחָד לַהֵיכָל.
חמשה ע״ג חמשה וחמשה על גביהם – רוחב התא מפורש לפנינו התא שש וכותל התא חמש בין תאי המערב בין תאי הצפון אבל לאורכו לא ניתן בו שיעור לא במשנה ולא במקרא (*[נ״א ולפי החשבון של רבינו מנחם צריך ג״כ]) ולפי חשבון הנביא צריך רבינו מנחם ג״כ ליתן ט״ז אמה בין אורך התא וכותל ואין במקרא אלא שלשה ושלשים תאים א׳ תן למערב על פני כל הבית וחמשה לדרום וחמשה לצפון ויונתן כך תירגם חד עסרי דסידרא וי״א וי״א חלל בזה על גב זה כן הגיה רבי.
ובקרן מזרחית צפונית – כלומר בתא שבקרן מזרחית צפונית של היכל היו חמשה פתחים אתאן לרבנן.
אחד לפשפש ואחד להיכל – כבר פירשנו לדבריהם.
ואחד למסיבה – תנא לקמן מסיבה היתה עולה מקרן מזרחית צפונית לקרן צפונית מערבית שבה היו עולין לגגות התאים ובמקרא כתב ופתח הצלע למונח פתח אחד דרך הצפון ופתח אחד לדרום ואומר אני בקרן זוית של צלע זה האחרון בלשונית מזרחית שלו עשו לו פתח במורשא דקרנתא הרי התא הוא פתוח למונח שלפניו במזרח פונה דרך הצפון שהקרן זוית משמש שני צדדין ורגל המסיבה שם הוא בקרן הצפון שמהלכת בצידי התאים כולם ורגליה כלין בקרן התא הזה נמצא פתח הקרן ממנו עולין למסיבה הרי המשנה והמקרא מכוונים ואם לא היה מונח בבית שניתן הפתח כולו לצפון התא והיינו אחד למסיבה דמתני׳.
כבר אמרנו בתמיד שתא נקראת ההרחקה שיש בין שתי הכתלים וכשתסתכל בצורת ההיכל שציירנו תמצא בצפון חמשה הרחקות והם כותל מסבה ומסבה וכותל התא והתא וכותל ההיכל וכמותם בדרום לפיכך אמר שעל אלו החמשה הרחקות היו חמשה תאים ועל חמשה תאים שניים והוא מה שאמר חמשה על גבי חמשה וחמשה על גבם עד שהיו שלש שורות של תאים וכן צורתם וכיוצא בו היה בדרום ואל יטעך שקרא אותם כותל ומסבה וכותל התא והתא וכותל ההיכל אח״כ חזר וקראם כולם תאים לפי שהרחקה שיש בין שני הכתלים הוא התא וכולם תאים אבל כותל המסיבה וכותל התא וכותל ההיכל לא היה כותל סתום אלא שני כותלים וביניהם הרחקה כמו שציירנו לקצת התאים היו שמות כגון שקרא השורה התחתונה מהם מסיבה ובית הורדת המים וזולתם כמו שכתבנו בצורה וכמו שזוכר בפרק זה וכשתסתכל בצורה ג״כ תמצא במערב שלשה הרחקות והם כותל התא והתא וכותל ההיכל והיו עליהן שלשה תאים על גביהם כן ומה שאמר כן לפשפש אחד ר״ל לתא שיש בו הפשפש הצפוני שבו נכנסין להיכל וזהו הפתח שהיה בצפונו של תא שהיה לו חמשה פתחים והתא הזה היה בשורה אמצעית מהתאים והוא שע״ג המסבה:
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה א]

תָּאִים. לְשָׁכוֹת:
חֲמִשָּׁה עָשָׂר בַּצָּפוֹן. לְקַמָּן בְּפִרְקִין כִּי חֲשִׁיב מִצָּפוֹן לְדָרוֹם שִׁבְעִים אַמָּה, קָא תָּנֵי כֹּתֶל הַמְּסִבָּה חָמֵשׁ, וְהַמְּסִבָּה שָׁלֹשׁ, כֹּתֶל הַתָּא חָמֵשׁ, וְהַתָּא שֵׁשׁ, וְכֹתֶל הַהֵיכָל שֵׁשׁ. וּכְנֶגְדָּן קָחֲשִׁיב בַּדָּרוֹם. וְלָאו לְמֵימְרָא דָּעֳבִי כֹּתֶל הַמְּסִבָּה וָעֳבִי כֹּתֶל הַתָּא וָעֳבִי כֹּתֶל הַהֵיכָל שֶׁלְּצַד צָפוֹן הָיָה כָּךְ, אֶלָּא עֳבִי הַכֹּתֶל עִם הֶחָלָל שֶׁבֵּינוֹ וּבֵין הַכֹּתֶל הַשֵּׁנִי הוּא מוֹנֶה, וּבְחָמֵשׁ שֶׁל כֹּתֶל הַמְּסִבָּה וְשָׁלֹשׁ שֶׁל מְסִבָּה וְחָמֵשׁ שֶׁל כֹּתֶל הַתָּא וְשֵׁשׁ שֶׁל הַתָּא וְשֵׁשׁ שֶׁל כֹּתֶל הַהֵיכָל, בְּכָל אֶחָד מֵאֵלּוּ הַחֲמִשָּׁה הָיְתָה לִשְׁכָּה אַחַת דְּהַיְנוּ תָּא, הֲרֵי חֲמִשָּׁה תָּאִים בַּצָּפוֹן. וּכְנֶגְדָּן בַּדָּרוֹם. וְעַל אֵלּוּ הַחֲמִשָּׁה הָיוּ בְּנוּיִין חֲמִשָּׁה אֲחֵרִים, וְעוֹד חֲמִשָּׁה עַל גַּבֵּיהֶן, הֲרֵי חֲמִשָּׁה עָשָׂר תָּאִים לַצָּפוֹן וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַדָּרוֹם. וְכֵן בַּמַּעֲרָב קָחֲשִׁיב לְקַמָּן בְּפִרְקִין כֹּתֶל הַהֵיכָל שֵׁשׁ וְהַתָּא שֵׁשׁ וְכֹתֶל הַתָּא חָמֵשׁ, בְּכָל אֶחָד מֵהֶם הָיָה לִשְׁכָּה, שֶׁלֹּא הָיָה הַכֹּתֶל עָב שֵׁשׁ אֶלָּא הַכֹּתֶל עִם הַתָּא שֶׁבּוֹ הָיָה שֵׁשׁ, וְהַתָּא [הָאַחֵר] שֶׁחוּצָהּ לוֹ הָיָה שֵׁשׁ, וְכֹתֶל הַתָּא הָאַחֵר שֶׁחוּץ לָהֶם עִם הַתָּא שֶׁבּוֹ הָיָה חָמֵשׁ, הֲרֵי שָׁלֹשׁ לְשָׁכוֹת. וְשָׁלֹשׁ לְשָׁכוֹת אֲחֵרוֹת בְּנוּיוֹת עַל גַּבֵּי אֵלּוּ הַשָּׁלֹשׁ, וּשְׁתַּיִם עַל גַּבֵּיהֶן, הֲרֵי שְׁמֹנָה תָּאִים לַמַּעֲרָב:
וְאֶחָד לַפִּשְׁפָּשׁ. לַתָּא שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַפִּשְׁפָּשׁ הַצְּפוֹנִי, שֶׁבְּאוֹתוֹ תָּא נִכְנָסִים לַהֵיכָל. וּסְתָם מַתְנִיתִין כְּרַבָּנָן דְּאָמְרֵי לְעֵיל נִכְנַס לַתָּא וּמִן הַתָּא לַהֵיכָל. דְּלֹא כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר בְּתוֹךְ עָבְיוֹ שֶׁל כֹּתֶל הָיָה מְהַלֵּךְ:
תאים – chambers/compartments.
חמשה עשר בצפון – further on in our chapter (see Mishnah 7), when it considers that from the north to the south is seventy cubits, it teaches that the wall of the winding staircase leading ‘to a well] under the Temple (see also the fifth Mishnah of this chapter as well as Tractate Tamid, Chapter 1, Mishnah 1), that the winding staircase was five [cubits] and the winding staircase was three [cubits], the wall of the compartment was five [cubits] and the compartment/chamber was six [cubits]. And corresponding to them we consider the south. And this is not to say that the thickness of the wall of the winding staircase and the thickness of the wall of the compartment/chamber and the thickness of the wall of the of the Hekhal that is to the north side was that, but rather, the thickness of the wall with the empty cavity that is between it and the second wall he is counting, but the five [cubits] of the wall of the winding staircase and the three [cubits] of the winding staircase, and the five [cubits] of the wall of the chamber /compartment and the six [cubits] of the chamber/compartment and the six [cubits] of the wall of the Hekhal, in each one of them, the five [cubits] was the one chamber which is a compartment, hence there are five chambers in the north. And opposite them [a similar number] in the south. And on these five, they would build five others, and another five on top of the, hence, fifteen compartments to the north and fifteen compartments to the south. And similarly, in the west which we consider further on in our chapter (see Mishnah 7 once again) that the wall of the Heikhal was six [cubits] and the compartment was six [cubits] and the wall of the compartment was five [cubits], in each one of them there was a there was a chamber, for the wall was not six [cubits] thick other than the wall with the chamber/compartment that was in it that was six [cubits], for the one compartment that was outside of it was six [cubits] and the wall of the the other compartment that is outside of them with the compartment within it was five [cubits], hence three chambers. And three other chambers were built on top of these three, and two [chambers] on top of them, that makes the eight compartments for the west [side].
ואחד לפשפש – for the compartment that has in it the northern wickets that are in that compartment that one enters into the Hekhal. But the anonymous Mishnah is according to the Rabbis who stated above (Mishnah 2) that one enters the compartment and from the compartment to the Heikhal, and not like Rabbi Yehuda who stated (in Mishnah 2 of this chapter) that he would walk along the thickness of the wall.
ושלשים ושמנה תאים וכו׳. תוספת פ׳ הוציאו לו דף נ״ב:
אחד לתא מן הימין ואחד וכו׳. כך צ״ל. בסוף פי׳ רעז״ל דלא כר׳ יהודה דאמר בתוך עביו של כותל היה מהלך. אמר המלקט ולדידיה לא היה רק שלשה טפחים, מפי׳ הר״ר שמעיה ז״ל, וז״ל ובקרן מזרחית צפונית כלומר בתא שבקרן מזרחית של היכל היו חמשה פתחים:
אחד לפשפש ואחד להיכל. אתאן לרבנן דלר׳ יהודה לא היה צריך התא לשני פתחים הללו שהוא מפשפש היה נכנס בעובי כותל ההיכל ומהלך בעביו לצד הדרום עד שעומד בין שני זוגות השערים שבשער הגדול ולר׳ יהודה לא בעי להאי תא אלא שלשה פתחים:
ואחד למסבה דתנן לקמן בסמוך מסבה היתה עולה מקרן מזרחית צפונית לקרן צפונית מערבית שבה היו עולין לגגות התאים ע״כ. וע״ש שהאריך לפ׳ שאפשר שהפתח היה ג״כ בקרן צפונית מזרחית ואפשר שכולו היו בצפון. ומשמע קצת מפירושו ז״ל שהיה גורס ואחד למסבה בסיפא דוק:
ובקרן מזרחית צפונית היו ה׳ פתחים וכו׳ דבכותל התא קאי שהוא התא האמצעי ויש בו פתח א׳ לתא מן הימין וא׳ למסבה מן השמאל וא׳ לתא שעל גביו וא׳ לפשפש היינו לתא שיש בו הפשפש ואחד להיכל וזוהי צורתו % והילך פי׳ הר״ר יהוסף ז״ל ושלשים ושמונה תאים וכו׳ ט״ו בצפון וכו׳ פי׳ חוץ לכותל ההיכל היה תא רחבו חמש אמות וארכו היה לארך הכותל של ההיכל אלא שבצפון ובדרום שהיה הכותל ארוך הרבה ס״ז אמות חילקום לחמשה תאים ובמערב שלא היה ארכו אלא ב׳ אמות לא חילקום לשלש תאים. ונ״ל עוד שגם ברוחב התאים שבצפון ובדרום היו התאים שבמערב כזה % ע״כ. ועל מה שפי׳ רעז״ל ולאו למימרא דעובי כותלי המסבה ועובי כותל התא וכו׳ כתב איני יודע מי הכניס אותו בפירוש הזה שאין לו לא התחלה ולא סיום וכל זה בא ממה ששגה בהבנת הל״ח תאים ומה תמוה הוא האך עלה על דעתו שבתוך המסבה שהיא שלש אמות היה תא כי א״כ לא היה רחבו של תא שבין הכתלים אמה ומי יוכל ליכנס שם ועוד כי הלא תחלת המסבה היה מהקרקע כמו מדרגה וא״כ היאך אפשר לעשות בתוכו תא ועוד למה מנה ל״ח תאים שהיו שם הלא היו שם כמה תאים יותר לפי דבריו שהוא צ״ל דהא דתנן התחתונה חמש וכו׳ היה תאים אחרים ועוד למה אמר שההיכל לא היה אלא מאה על מאה הלא היה יותר מזה הרבה כרוחב היציעים וכותליהם או או מה ראה התנא שלא למנותם שדיוטא בכלל ההיכל כמו שמנה בית הירדת המים והמסבה ותו דהיאך נכנס בכאן במשנת התחתונה חמש ורובד שש כיון שלא דבר למעלה מן היציעים כלל ועוד כי מה משונים היו אלו התאים שהיה ארכם יותר מששים אמה ורחבם לא היה אלא אמה או אמתים ועוד למה לא היו תאים גם במזרח כיון שהתאים בתוך הכותלים. סוף דבר פרוש זה אין לו לא ידים ולא רגלים עכ״ל ז״ל. וכתב עוד התחתונה חמש וכו׳ פי׳ כותל ההיכל היה עביו שש אמות שש אמות למטה אבל למעלה מהתא לא היה עביו אלא ה׳ אמות כי היה כונס אמה מבחוץ וכן למעלה מהתא השני היה כונס אמה אחרת ולא היה עביו יותר מד׳ אמות ונמצא שהיציע לא היתה רחבה אלא ה׳ אמות ושל מעלה ממנה שש בעבור המגרעות שנתן לכותל הבית כזה % עד כאן:
חמשה עשר בצפון. כתב הר״ב לקמן בפרקין כי חשיב מצפון לדרום ע׳ אמה קתני כותל המסבה כו׳. ולאו למימרא דעובי כותל כו׳ אלא עובי הכותל עם החלל שבינו ובין הכותל השני הוא מונה. ועיין בפי׳ הר״ב רפ״ד דב״ב. וכתב הרמב״ם. ואל יטעך שקרא אותם כותל ומסבה וכותל התא והתא וכותל ההיכל. אח״כ חזר וקראם כולם תאים. לפי שההרחקה שיש בין שתי הכתלים הוא התא וכולם תאים וכו׳ [לא היה כותל סתום וכו׳]. ולקצת התאים היו שמות. כגון שקרא השורה התחתונה מהם מסיבה ובית הורדת המים. ע״כ. ואשתומם על המראה. מאין נפלה האורה אל כל התאים הללו הפנימיים. ובשלמא להיכל היו החלונות למעלה מגגי התאים שהשלשה שורות תאים לא היו מגיעים לרומו של היכל. משא״כ בתאים עצמן דקשיא ודאי. אבל לפירש״י שאכתוב בסוף המשנה ניחא. שאפשר שהמסבה לא היתה מקורה כלל וממנה נפלה האורה אל התאים דרר חלונות הפתוחים לשם. והמשכיל יבין זה מתוך פירש״י שאכתוב לקמן בס״ד. ומ״מ גם לפי׳ הרמב״ם מצאתי להן אור שיפול ממעל בדרך ארובות שהיו זו על זו. שכן שנינו ג״כ ארובות זו ע״ג זו במשנה ד׳ פ״י דאהלות:
ושלשה פתחים היו לכל אחד ואחד כו׳. לאו לכולן קאמר שהרי אותן שבחוץ שאין להם עוד חוצה להן שום תא לא יהיה להן פתח אל עבר החוצה לשום תא. כיון שאין תא עוד חוצה לו. אלא לאותן שיש להם תאים משני עבריהם מימין ומשמאל. א״נ י״ל שהיה גם לאותן שמבחוץ פתחים אל העזרה. ונמצא שלכולן שלשה פתחים. אלא שאין פתחי כולם פתוחים לתאים ממש. וכמו כן צ״ל בדיוטות העליונות שכולן לא היה להן פתתים לתאים על גבם שהרי אין תאים עליהם אלא א״כ שנאמר ג״כ שהיה להן פתחים על גגותיהן ובסמוך יש להוכיח כפירוש הראשון:
ובקרן מזרחית צפונית היו ה׳ פתחים וכו׳ ואחד לפשפש. פירש הר״ב לתא שיש בו הפשפש הצפוני שבאותו תא נכנסים להיכל וסתם מתני׳ כרבנן כו׳. וז״ל הרמב״ם. *)⁠ומ״ש וכן לפשפש אחד ר״ל לתא שיש בו הפשפש הצפוני שבו נכנסים להיכל. וזהו הפתח שהיה [בדרומו] של תא שהיה לו חמשה פתחים והתא הזה הוא היה בשורה אמצעית מהתאים. והוא שע״ג המסבה ע״כ. ופי׳ שורה אמצעית היינו ממטה למעלה ולא בשורות שזו אצל זו. וכן מבואר בחבורו פ״ד מהל׳ ב״ה שקורא לג׳ שורות שזו על זו דיוטאות. וכתב ובקרן מזרחית צפונית בתא שבדיוטא האמצעית וכו׳ ולהעמיד פירושם של הר״ב והרמב״ם צריכים אנו לכנוס בכמה דוחקים דמדפירשו שהתא הזה הוא היה בשורה אמצעית מהתאים כו׳. מוכח דס״ל כדברי הראב״ד בפ״ד מהל׳ ב״ה בהשגה שעל ורובד על גבה כו׳. שכתב שם שהתא שבדיוטא התחתונה הוא כנגד האוטם ההיכל שהיה שש אמות ואע״פ שזה אמר להשיג על פי׳ הרמב״ם ברובד על גבה. מ״מ בענין הזה שדיוטא התחתונה שמן התאים היא כנגד האוטם. מוכח מתוך פי׳ הרמב״ם שמפרש בכאן שהתא הזה הוא בדיוטא האמצעית. שגם הוא סובר כן. דאלת״ה אלא שדיוטא תחתונה עצמה על האוטם היא א״כ הפשפש וההיכל שוים לדיוטא התחתונה. והיאך שנינו שמן התא שבדיוטא האמצעית יש שני פתחים אחד לפשפש ואחד להיכל אלא א״כ שנאמר שגם בדיוטא האמצעית קורא [גם] כן פשפש לתא שעל התא שבו הפשפש על שם אותו שתחתיו ושגם ממנו נכנסים להיכל דרך סולם שהיה מונח באותו פשפש. וכן בהיכל ג״כ מונח סולם כדי לעלות שם. ואולי זה דומה לענין שנאמר באחז [מלכים ב׳ ט״ז] ואת מבוא המלך החיצונה הסב בית ה׳ מפני מלך אשור. ופירש״י שמא יצטרך להחבא ויברח בהצנע. ע״כ. אבל זה דוחק לכן נראה יותר שסברתן של הרמב״ם והר״ב ג״כ שדיוטא התחתונה היתה כנגד האוטם. וא״כ פשפש ששנינו כאן ולעיל בדיוטא האמצעית היא והנה אע״פ שאין אנו מוכרחים לכנוס בדוחק הזה דרך הסולמות כאמור שהעמדנו הדיוטא האמצעית בשיעורם על האוטם ושוה לקרקעית ההיכל. הנה גם בזה יש דוחק. כמ״ש לקמן משנה ו׳ בס״ד. שנית. מדקאמר א׳ לתא מן הימין שמעינן שאינה ממש בקרן שהרי יש עוד תא אל ימינה וא״כ למה קתני בקרן. ובזה אפשר לתרץ שלפי שאין אל התא שבימינה שום פתח לימין שלה וכבר שנינו וג׳ פתחים כו׳ אחד אל הימין כו׳ כלפי הא שייך שפיר למתני ובקרן על אותו תא שיש לו ג״כ תא אחר לימינה ושפתוחה אליו. דהא במספר מפקד פתחים אנן קיימינן. ואין עוד תא בקרן שיהיה לו ג״כ ג׳ פתחים. וזה מכריח פירוש הראשון שכתבתי לעיל שאין לתא החיצון ג׳ פתחים. שלישית. וא׳ למסבה היינו שתחתיו קשה דלפי זה היה יכול לשנות ובדיוטא האמצעית לכל א׳ ד׳ פתחים. רביעית. ואחד לפשפש ואחד להיכל ודאי שאין מן התא דביה אנן קיימין שום פתח פתוח מגופו אל ההיכל שהרי התא שיש בו הפשפש מפסיק. אלא דתנא קחשיב כל הפתחים שממנו עד ההיכל ומיחס את כולן אליו אחר שממנו היו יכולין ללכת עד ההיכל עצמו דרך כל הפתחים הללו. וא״כ תקשה שהרי יש עוד ב׳ הרחקות שנקראו תאים הא׳ בין התא שיש בו הפשפש לתא זה שעל המסבה. והוא הנקרא כותל תא. והשניה בין התא שיש בו הפשפש להיכל. והוא הנקרא כותל היכל. ואמאי לא קא חשיב נמי לפתחים הללו. ואפשר דלא קא חשיב אלא הפשפש וההיכל שלכולם בשם מיוחד יקרא ומפני חשיבותייהו קא מני לפתחים דידהו. ולא לאינך. וכל זה דוחק שכיון שיורד למנין. רבותא הוי להרבות במנין ולחשוב עוד אלו השני פתחים ולהוו שבעה. ואפשר לי לומר בזה דמש״ה לא חשיב אלא דפשפש והיכל. לפי שאל התא הזה שעל המסבה דביה אנן קיימין לא היה לו פתח לכנס לתוכו מבחוץ. אלא ע״י התא שיש בו הפשפש שהוא פתוח לחוץ דאי אמרת שהיה לזה התא עצמו פתח אל החוצה. א״כ ה״ל למחשב אותו הפתח. שהוא עיקר לו. אלא ודאי שאין לו פתח לחוץ אלא על ידי הפשפש נכנסים אליו וכלפי הא הוא דתנן ואחד אל הפשפש. כלומר שיש לו פתח המשמש כניסה ויציאה מבחוץ. וזהו דרך הפשפש ולא צריך למיחשב שני פתחים שבינו לפשפש. לפי שכל עיקר המכוון הוא למיחשב שיש לו פתח ג״כ פתוח לכנס ולצאת מהחוץ ודקא חשיב להיכל זהו מחמת חשיבות ההיכל וההיכל עקרת הבית. ובא לומר שיש מבוא מהתא הזה אל ההיכל. ומפני שהתכלית הוא ההיכל. לא היה צריך למיחשב ולומר דב׳ פתחים בין פשפש להיכל. וכמ״ש באחד לפשפש. ומ״מ הא קמן שפי׳ זה של הר״ב והרמב״ם סובל דוחקים לא מעטים. ולפיכך פירשתי בצורת הבית סי׳ ס״ה בענין אחר. וע״פ דרכן של הר״ב והרמב״ם שהכתלים ששנינו הם חלולים ולכולם בשם תאים יקראו. וזהו מה שפירשתי שם דבקרן מזרחית צפונית קאי על התא הנקרא תא בשם מוחלט. שאע״פ שכל ההרחקות כולם נקראים תאים. מ״מ לא קרא התנא תא אלא לאחד מהן ועל אותו הוא שאומר ובקרן מזרחית צפונית. ולאפוקי שבמזרחית דרומית ששם השער סגור לא יפתח. לא בעי למחשב פתחי הפשפש וההיכל. ועוד אני אימר שהפשפש ששנינו כאן ולעיל לא היה בתא המוחלט בשם תא כפי הנראה כן מפירוש הר״ב והרמב״ם. אבל הוא באותו התא שבחלל כותל ההיכל. וכן אני אומר שבדיוטא התחתונה אנן קיימין לפי מה שאפרש עוד במשנה ו׳ בענין אוטם. והשתא הוו הני ה׳ פתחים. אחד לתא מן הימין הוא אותו שבכותל תא. ואחד לתא שע״ג ממש. ואחד למסבה. ואף ע״פ שיש הפסק כותל תא ביניהם מ״מ ראוי לכנס במנין ולומר שפתוח אל המסבה. אחרי שזה התא שאל הימין המפסיק בשם כותל נקרא. אלא שלפי שבאמת יש שם ג״כ תא לכן נחשב ג״כ פתתה לפתח בפני עצמו. ואחד לפשפש הוא התא שבכותל היכל כדפרישית. וקא חשיב נמי לאחד שבהיכל מהטעם דפרישית שאותו תא שבכותל היכל בשם כותל נקרא. ולפיכך ראוי לחשוב הפתח של ההיכל וליחסו אל התא המוחלט בעצמו. ומ״מ הואיל ובכותל היכל יש חלל וחדר. ראוי להכניס פתחו ג״כ במנין הפתחים. זהו מה שנ״ל לפרש המשנה בשמירת הפירוש של הר״ב והרמב״ם בכתלים שהם חלולים. והם התאים החמשה בבכל שורה ושורה. אבל רש״י בפירוש יחזקאל [מ׳] אינו מפרש כן אלא שכל מה שנקרא כותל. היתה כך כותל עביה כמו שנשנה וזה ששנינו והתא שש לא שהיה רק תא א׳ אלא חמשה היו זה לפנים מזה שכל אחד רוחב שש. ועם כותליהם שיש בין כל אחד ואחד ממלאים כל אורך הצפון ומה שיש בין שני הכתלים כותל תא וכותל היכל. ולמערב ג״כ בין כותל תא וכותל היכל היו ג׳ תאים זה אצל זה ממלאים כל אורך המערב ההוא. ותנא דלא תני אלא תא אחד. לפי שאינו צריך אלא לחשבון הארך והרחב ואינו נכנס במנין שבין הדבקים אלא תא אחד בלבד. וכך פירש תלמידו הרר״ש בפי׳ המשנה. וכך פירושה שבקרן מזרחית צפונית הוא התא הראשון שבסדר הצפון שהיה ארכו ממזרח למערב עד שמקצת ממנו כנגד חלל ההיכל באופן שהיה כנגד כל עובי כותל מזרחית של ההיכל ומשוך להלן למערב יותר עד שהיה פתח פתוח ממנו אל תוך חלל ההיכל עצמו לרבנן דקאמרי שמן התא נכנס להיכל. אבל לר״י לא היה פתוח להיכל עצמו שמן התא הזה היה נכנס דרך עובי הכותל מזרחית לבין השערים והשתא כל חמשה הפתחים כמשמען מבלי שום דחק כלל שהא׳ לתא מן הימין. והוא אותו שאחוריו לצד מערב ונקרא ימין שהעומד בתא הזה לכנס להיכל שזהו עיקר תשמישו הנה ימינו אל עבר התא שאחוריו. ואחד לתא שעל גבו. ואחד למסיבה כמשמען. ואחד לפשפש כלומר פתח הפשפש שיש לתא זה עצמו. ואחד להיכל אתאן לרבנן:
{ה} וְאַל יַטְעְךָ שֶׁקָּרָא אוֹתָם כֹּתֶל וּמְסִבָּה וְכֹתֶל הַתָּא וְהַתָּא וְכֹתֶל הַהֵיכָל, אַחַר כָּךְ חָזַר וּקְרָאָם כֻּלָּם תָּאִים, לְפִי שֶׁהַהַרְחָקָה שֶׁיֵּשׁ בֵּין שְׁתֵּי הַכְּתָלִים הוּא הַתָּא וְכֻלָּם תָּאִים כוּ׳ לֹא הָיָה כֹּתֶל סָתוּם וְכוּ׳ וְלִקְצָת הַתָּאִים הָיוּ שֵׁמוֹת, כְּגוֹן שֶׁקָּרָא הַשּׁוּרָה הַתַּחְתּוֹנָה מֵהֶם מְסִבָּה וּבֵית הוֹרָדַת הַמַּיִם. הָרַמְבַּ״ם. וָאֶשְׁתּוֹמֵם עַל הַמַּרְאֶה מֵאַיִן נָפְלָה הָאוֹרָה אֶל כָּל הַתָּאִים הַפְּנִימִיִּים. וּבִשְׁלָמָא לַהֵיכָל הָיוּ הַחַלּוֹנוֹת לְמַעְלָה מִגַּגֵּי הַתָּאִים שֶׁלֹּא הָיוּ מַגִּיעִים לְרוּמוֹ שֶׁל הֵיכָל, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתָּאִים עַצְמָן דְּקַשְׁיָא וַדַּאי כוּ׳. וּמָצָאתִי לָהֶן אוֹר שֶׁיִּפֹּל מִמַּעַל בְּדֶרֶךְ אֲרֻבּוֹת שֶׁהָיוּ זוֹ עַל גַּב זוֹ:
{ו} אֶחָד וְאֶחָד. לָאו לְכֻלָּן קָאָמַר, שֶׁהֲרֵי אוֹתָן שֶׁבַּחוּץ שֶׁאֵין לָהֶם עוֹד חוּצָה לָהֶן שׁוּם תָּא לֹא יִהְיֶה לָהֶן פֶּתַח אֶל עֵבֶר הַחוּצָה לְשׁוּם תָּא, כֵּיוָן שֶׁאֵין תָּא עוֹד חוּצָה לוֹ, אֶלָּא לְאוֹתָן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם תָּאִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל כוּ׳. וְכֵן צָרִיךְ לוֹמַר נַמִּי בַּדְּיוֹטוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁאֵין עוֹד תָּאִים עֲלֵיהֶם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ז} וְזֶהוּ הַפֶּתַח שֶׁהָיָה בִּדְרוֹמוֹ שֶׁל תָּא שֶׁהָיָה לוֹ חֲמִשָּׁה פְּתָחִים. וְהַתָּא הַזֶּה הוּא הָיָה בְּשׁוּרָה אֶמְצָעִית מֵהַתָּאִים, וְהוּא שֶׁעַל גַּבֵּי הַמְּסִבָּה. הָרַמְבַּ״ם. וּפֵרוּשׁ שׁוּרָה אֶמְצָעִית הַיְנוּ מִמַּטָּה לְמַעְלָה, וְלֹא בְּשׁוּרוֹת זוֹ אֵצֶל זוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב עֹמֶק הַדְּבָרִים. וּמַסִּיק, וְהָעִקָּר כְּפֵרוּשׁ רַשִׁ״י בִּיחֶזְקֵאל [מ]:
כב) ושלשים ושמנה תאים
לשכות:
כג) היו שם
סביב ג׳ כותלי ההיכל מבחוץ:
כד) ושמנה במערב
דסביב לג׳ כותלי ההיכל היו י״ג לשכות, ה׳ ממזרח למערב בצפון ההיכל, וה׳ ממזרח למערב בדרום ההיכל, וג׳ מצפון לדרום במערב ההיכל. ומכל תא היה יכול לכנוס לתא שבצדו ע״י פתח שבניהם כזה *, ועל אלו הי״ג לשכות היה שוב י״ג לשכות בדוגמת הי״ג התחתוניות, לשכה ע״ג לשכה שתחתיה. וממעל לי״ג לשכות האמצעיים, היה שוב (ח׳) [י״ב] לשכות, דהיינו ה׳ בצפון, וה׳ בדרום, וב׳ במערב, נמצא שהיה בין הכל ל״ח לשכות. והיינו דקאמר מתני׳ שבצפון ושבדרום חמשה על גביו כו׳: אמנם רוחב כל תא מצפון לדרום היה ו׳ אמות, אבל ארכו של כל תא ממזרח למערב, כמו כן גבהו של כל תא, לא נזכר במשנה כמה היה. ועכ״פ על כרחך צ״ל שגובה כל ג׳ דיוטות התאים שזה למעלה מזה, היה נמוך הרבה מגובה רווח ההיכל מבפנים, שהיה גבהו מ׳ אמה, וגגי התאים העליונים היה למטה מהמ׳ אמה, כדי שלמעלה מגגי התאים העליונים יהיו חלונות ההיכל. שוב היה כותל החיצונה של התאים שמקיף כל התאים שמג׳ צדדי ההיכל. עביה של כותל זה ה׳ אמות, ובאותו כותל היו חלונות התאים. [אבל תמהני איה היה חלונות של התאים שסמוכים לזוית צפונית מערבית של ההיכל, שהרי המסיבה שבצד צפון מהתאים הצפוניים שהיתה כעין גשר, היתה מגביה א״ע ועולה בשפוע בכל צד צפון של כותל התאים כמו שנאמר לקמן בס״ד, עד שבזוית צפונית מערבית היה גובה המסיבה כגובה גגי התאים העליונים, נמצא שהמסיבה סתמה כל אויר הצפון של כותל הצפוני של התאים שבזוית זה, ומאין יבא לשם אורה. ונ״ל שבתאים אלו הסתפקו מהאור שבא להם דרך פתחי הג׳ תאים שיקיפוהו ממזרח וממערב ומלמעלה]. וחוץ לכותל שמקיף את התאים, היה בצפון ובדרום רווח, בכל צד ג׳ אמות מצפון וכן לדרום. וברווח הזה שבצד צפון היה המסיבה, והוא כעין גשר שהיה בכל צד צפון של כותל התאים הצפוניים, ועולה בשפוע ממזרח למערב. עד שכשיגיע ראש הגשר הזה לגג התאים המערביים בקרן צפונית מערבית של היכל, נפסק הגשר ההוא, כי העולה בה, כשהוא מגיע לשם יכול לילך על גגי תאים המערביים. עד שכשמגיע על גגי התאים לקרן דרומית מערבית של היכל, אז שוב מתחלת גשר משתפע ממערב למזרח, ממעל לגגי תאים הדרומיים שמחוץ לכותל ההיכל. והגשר הזה עולה בשפוע עד פתח העלייה של ההיכל, והפתח הזה היה סמוך לקרן דרומית מזרחית של ההיכל מבחוץ. ושם בעלייה בפנים סמוך להפתח הזה היה סולם לעלות מעלייה לגג ההיכל, דרך לול שבגג. ולג׳ דברים אלו עשו המסיבה היא הגשר הנ״ל, כדי לעלות בה לגג התאים, ולעלייה של היכל ולגג ההיכל. אולם הרווח של ג׳ אמות שהיה חוץ לתאים הדרומיים, היה נקרא בית הורדת המים כי גג ההיכל וגג התאים כולם, היו משתפעין קצת נגד רוח זה שיטפו לשם נטפי הגשמים. אמנם בצד צפון כדי להיות מעקה למסיבה של הרווח הצפוני הוא המסיבה, היה שוב כותל שעביה ה׳ אמות, שמושכת והולכת ממזרח למערב, ככל אורך המסיבה בצד צפון כדי להיות מעקה למסיבה, וכשמגיע כותל זה לקרן צפונית מערבית של היכל נפסקת, מדאין שם מסיבה וההולך על גגי התאים המערביים, הרי יש מעקה על גגי כל התאים סביב לשפת גגיה. וכ״כ היה כותל בדרום של בית הורדת המים, שעביה חמשה אמות, וארכה כאורך התאים הדרומיים של היכל הנ״ל. והיה הכותל הזה לפע״ד לחוזק, וגם להשתוות, שיהיה תאר הבניין שוה בדרום כבצפון. אולם כותלי ההיכל גופיה היו גבוהים הרבה מכל כותלי התאים ומכותלי המסיבה ובית הורדת המים. ושם היה חלונות ההיכל, וחלונות של ק״ק, וחלונות העלייה של היכל. ועל כל חלון היה כיפה מוזהבת [כפ״ג מ״ח]. ועתה ראה בציור שציירנו כאן בס״ד ותבין בעהש״י כל העניין היטב [ולרמב״ם ור״ב שיטה אחרת בכל זה, ולא הארכנו בו, מדיש קושיות הרבה על דברי קדשם, אשר לפע״ד לא יתורצו רק בדוחק]:
כה) ושנים על גביהם
ואורך אלו הב׳ יחד, מצפון לדרום, היה כאורך כל הג׳ לשכות שתחת הב׳:
כו) ואחד לתא שעל גביו
דכל העומד בתא מן התאים, ופניו להיכל ואחוריו לצד חוץ [דאיפכא אסור], היה לתא ההוא שעומד בו, פתח מימין להתא שבצד ימין ופתח משמאל לתא שבשמאל, ופתח לתא שעל גביו. [מיהו הא דקאמר מתני׳ שהיה לכל תא ג׳ פתחים להתאים שבצדו, לא לכל תאים היה כן, שהרי התאים שפתוחין להגג. לא היה פתח שעל גבן פתוח לתא. וכ״כ ג׳ התאים שבזוית צפונית מזרחית זה ע״ג זה, הרי מלבד התא התחתון שם, שפירש בו התנא שהיה לו ה׳ פתחים כדמסיק, עכ״פ גם ב׳ תאים שעל גביו זה על גבי זה. למה יהיה להן פתח לצד חוץ למזרח. והרי גבוהים הרבה מהרצפה ואינן עשוין לכניסה ויציאה דרך שם. ואת״ל שאעפ״כ היה שם פתח לאויר או לאורה. עכ״פ על פתיחה כזה אין עליה שם פתח רק שם חלון, ומתני׳ קאמר ג׳ פתחים היה לכל א׳. ודוחק לומר שהיה שם פתחים לכניסה ויציאה, ועולין לשם דרך סולם, דזה לא נאות בצד שער ההיכל. וכה״ג יקשה בג׳ תאים שזה ע״ג זה בקרן דרומית מזרחית של היכל, [ועי׳ לקמן סי׳ כ״ז]. אע״כ מה שאמר התנא שכל התאים מלבד התא שבצפונית מזרחית, היו להן ב׳ פתחים לב׳ תאים, רק ברוב תאים מיירי תנא]:
כז) ואחד למסיבה ואחד לפשפש
ר״ל באותה לשכה שנזכרת לעיל במשנה ב׳ סי׳ י״ח, שהיתה קרן מזרחית צפונית, היה לו ה׳ פתחים, א׳ לצד חוץ למזרח, והוא הפשפוש הצפוני לשער ההיכל שזכרנו שם. וא׳ להיכל, וכמו שזכרנו שם. וא׳ אל התא הב׳ שבצדו למערב. וא׳ למסיבה. וא׳ לתא שעל גביו. ולפי מה שנברר לקמן [בסי׳ ל״ב] שהתאים שבדיוטא התחתונה היו בנוים כנגד האוטם, א״כ תא זה דקאמר תנא שהיה לו ה׳ פתחים, על כרחך ר״ל שהחא שבצפונית מזרחית, שבדיוטא האמצעית קאמר. דאי בתא התחתון קאמר, הרי ממנו לא היה אפשר לכנוס להיכל מדהוא בנוי נגד האוטם. אע״כ דהתא האמצעי בגובה, הוא שהיה לו ה׳ פתחים שנזכרים במשנה. וא״כ צ״ל נמי שהפתח שהיה לו לזה התא למסיבה, ר״ל שיורד משם למסיבה דרך סולם שגבוה ו׳ אמות כגובה האוטם, שהרי התא האמצעי הזה היה בנוי ממעל לאוטם והמסיבה היה שם נמוך ממנו ו׳ אמות, מדמתחיל למטה בקרקע ועולה בשפוע. ועוד צ״ל שהג׳ פתחים שהיו להתא שבצפונית מזרחית בדיוטא התחתונה שכנגד האוטם, היינו א׳ לתא שבצדו במערב, וא׳ לתא שעל גביו, וא׳ למסיבה. דהרי בב׳ כותלי מזרח ודרום שבהתא התחתון זה, לא היה אפשר לעשות פתח, מדסמוכים לאוטם של היכל ושל אולם, שגם האולם היה בנוי על האוטם [וכלקמן סי׳ נ״ב]. [אמנם נ״ל עוד מה דקאמר מתניתן דלשאר תאים היה ג׳ פתחים לכל א׳ ואחד לאו דוקא, דהרי תא שבזוית דרומית מזרחית על כרחך שמלבד ג׳ פתחים שזכרנו במשנה, יה לו עוד פתח להיכל, הרי בפתח שלו שפתוח לחוץ למזרח כתיב כי ה׳ אלהי ישראל בא בו, ור״ל להיכל, ואע״ג דח״ו שצריך לפתח, עכ״פ על כרחך משמע שהיה שם פתח להיכל. ואת״ל דעכ״פ התא הזה לגודל ורוב קדושתו לא היה פתח בינו לתא שבצדו, ורק לתא שעל גביו היה פתוח, כעין לולין שבעליות ק״ק, כדי להוריד האומנין דרך שם, וא״כ היה גם לתא זה רק ג׳ פתחים, פתח לחוץ, ופתח להיכל, ופתח לתא שעל גביו. עכ״פ לפ״ז לא היו ג׳ פתחים הללו שבתא זה כשאר פתחים שבכל התאים. ועל כרחך רק ברוב התאים מיירי תנא. או ר״ל דבתאים שמשתמשים בהן מיירי תנא. ולא בתא זה שבמזרחית דרומית שאין משתמשין בו כלל]:
כח) ואחד להיכל
והא דלא חשיב תנא הלול שהיה גבוה ח׳ אמות [ומסתמא היה רחבו ד׳ אמות כדי שיהא עליו שם פתח] שהיה באחד מתאי המערביים, כדי להכשיר שחיטת קדשים קלים גם במערב ההיכל [כזבחים דנ״ה ב׳]. נ״ דמדלא היה לו דלת, דהרי מה״ט נקרא בש״ס בשם לול, משא״כ שאר פתחי התאים לכולן היה להן דלתות להכי לא ניחא ליה לתנא למכלליניה בהדי אינך שאר פתחים [ותמהני שנשמע גם לול זה בדברי רבינו הרמב״ם]:
שלשים ושמנה תאים היו שם – בהיכל. התא הוא גומחה גדולה בקיר, מהרצפה ועד גובה מסוים שלא נמסר. לחלקם היו אולי דלתות1.
חמשה עשר בדרום – בחלק מעדי הנוסח בצפון, ונוסף חמשה עשר בדרום, ושמונה במערב שבצפון ושבדרום חמשה על גבי חמשה – חמישה בקומה הראשונה, וחמישה על גביהם כקומה שנייה, וחמשה על גביהן – בקומה שלישית, סך הכול 15 תאים בכל אחד משני הצדדים,
[ו]שבמערב שלשה על גבי שלשה – שתי קומות של שלושה תאים כל אחת, ושנים על גביהן – וקומה שלישית של שני תאים, סך הכול עוד שמונה תאים בצד מערב (צד קודש הקודשים), ושלשה פתחים היה לכל אחד ואחד – לכל תא, אחד לתא מן [הימין ואחד לתא מן] – נכתב בשוליים, השמאל ואחד לתא שעל גביו – כל תא מחובר לשלושת התאים שסביבו. מן הסתם היה לתא גם פתח ראשי, אולי עם דלתות. בצד מערב שכן קודש הקודשים, והייתה שם פרוכת ולא שער.
הפירוש הפשוט לכאורה הוא שהתאים היו ממערב לקודש הקודשים. ואכן, משנה ז להלן מונה תא ממערב לקודש הקודשים (כחלק מחישוב מאה האמה בציר מזרח-מערב). עם זאת אנו מתקשים לקבל פירוש זה, שכן יש בו זילות של קודש הקודשים. בכל מתחם המקדש המערב הוא מקום הקודש, ואנו מתקשים להניח שהיו שם תאים שתפקודם איננו למטרות עבודת ה׳. פרשנות דחוקה אחרת היא שהתאים היו מעל לפרוכת. הפרוכת הייתה בגובה ארבעים אמה (תוספתא שקלים פ״ג הי״ג), וההיכל היה בגובה 100 אמה ומחולק לשתי קומות. לפי יוספוס היה גובה הקומה הראשונה 60 אמה (מלח׳, ה 215), ולפי המשנה להלן (מ״ו) ארבעים אמה. אם כן, לפי המידות של יוספוס ניתן היה לבנות תאים מעל הפרוכת ובתנאי שמעל הפרוכת יהיה קיר. ברם, לפי המשנה שלנו אין כל קיר בצד מערב של ההיכל. ואכן הברייתא מסבירה: ״בית קדשי הקדשים שעשה שלמה, היו לו כותל פתח ודלתות, שנאמר ׳ויעש דלתות להיכל ולדביר׳. אבל בנין האחרון לא היה לו כותל אלא שני פסין2 היו לו, וארכו של כל אחד ואחד אמה ומחצה, ושתי פרוכות של זהב היו פרוסות עליהן מלמעלה והיה נקרא מקום אמה טרקסין״ (ברייתא דמלאכת המשכן). המפרשים שנתנו דעתם על השאלה ציירו את התאים המערביים כמצויים ממערב לקודש הקודשים3. כך גם יוצא מהמשנה להלן (פ״ד מ״ז). ברם הסבר זה קשה: לשם מה נבנו תאים ממערב לקודש הקודשים, האם היה להם פתח מקודש הקודשים? ובכלל, הרי המשנה מתארת את המקדש ממזרח למערב, וטרם הגיעה לקודש הקודשים! על כן כפשוטה נראית המסורת על התאים במערב כחולקת על תיאור המעבר בין ההיכל לקודש הקודשים, וגם על המשנה להלן.
זאת ועוד. לפי המשנה לא היו תאים בצלע המזרחית של ההיכל, הצלע שבין ההיכל לאולם, ברם בתיאור פתח האולם מדובר במפורש על תא שמשמש למעשה כפשפש: ״פתח את הפשפש נכנס לתא ומהתא להיכל״ (תמיד פ״ג מ״ז). קל, אפוא, לתקן את כל הבעיות אם נניח שהתאים היו בקיר המזרחי ולא במערבי, אך תיקון זה עומד בניגוד למשנה ז להלן. דומה, אפוא, שלפנינו פרק שאין לו הסבר רֵאלי, והוא טעות אדריכלית.
התאים יוצרים מרכיב אדריכלי מפתיע. רוחב ההיכל כולו (ברוטו) הוא 40 אמה; מתברר שרוחב השטח הפנימי קטן הרבה יותר (להלן מ״ז), 20 אמה לערך, וכל יתר השטח מורכב למעשה משני קירות בכל אחד משלושת כותלי ההיכל. בין שני הקירות הללו מצויים התאים, ותפקידם אינו ברור. המידות המדויקות של ההיכל נטו (מבפנים) יידונו להלן (מ״ז).
ובקרן מזרחית צפונית – לתא שבפינה זו, היו חמשה פתחים אחד לתא מן הימין – לכל תא שלושה פתחים ואז לתא שבקצה השורה יש פתח אל התא שלידו, ואחד לתא שעל גביו – וכן פתח לתא המקביל בקומה השנייה, זאת כמו כל תא.
אחד למסיבה – התא שימש כמעבר ל״מסיבה״ (גרם המדרגות שהיה מחוץ לקירות ההיכל והמשנה תדון בו להלן במשנה ה), ואחד לפשפש – הפשפשים שהוזכרו קודם הם מצדי השער של ההיכל. הסידור של פינה זו והקשר בין התא לבין הפשפש יובהרו להלן במשנה ז.
ואחד להיכל – כמו ששיערנו שלכל תא היה פתח להיכל, או שלכל שורת התאים היה רק פתח אחד, ועברו מתא לתא מבלי שיהיה מעבר להיכל.
1. כך פירש רבנו אשר. הרמב״ם פירש שהכוונה לחלל שבין עובי שני הקירות, ופירוש זה בעייתי מבחינה רֵאלית. העובי בין הקירות היה לכל היותר ארבע אמות (רוחב קיר רֵאלי של אמה הוא מינימלי בבניין כה גבוה, ואי אפשר להתקין בשטח זה חמישה חללים שבין כל אחד ואחד קיר דק [טפח מינימום], והרי כל חלל יהיה רוחבו פחות מאמה ובקושי ניתן לעבור בו).
2. קורה לתליית הפרוכת.
3. ראו קורן, מקדש, עמ׳ 79-78.
משנה כתב יד קאופמןר׳ שמעיהרמב״םמאיריר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ד) הַתַּחְתּוֹנָה, חָמֵשׁ, וְרֹבֶד שֵׁשׁ. וְהָאֶמְצָעִית, שֵׁשׁ, וְרֹבֶד שֶׁבַע. וְהָעֶלְיוֹנָה, שֶׁבַע, שֶׁנֶּאֱמַר: הַיָּצִיעַ הַתַּחְתּוֹנָה חָמֵשׁ בָּאַמָּה רָחְבָּהּ וְהַתִּיכֹנָה שֵׁשׁ בָּאַמָּה רָחְבָּהּ וְהַשְּׁלִישִׁית שֶׁבַע בָּאַמָּה רָחְבָּה (מלכים א ו׳:ו׳).
The [cell] on the bottom [row] were five amot wide and [they formed] a ledge six amot wide, and the middle [cells formed] a ledge of seven amot and the [cells] on top [were] seven [amot wide], as it says, "The lowest cell was five amot wide, and the middle was six amot wide, and the third was seven amot wide.⁠" (I Kings 6:6)
משנה כתב יד קאופמןר׳ שמעיהרמב״םמאיריר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ה] הַתַּחְתּוֹנָה, חָמֵשׁ, וְרֹבֶד שֵׁשׁ; וְהָאֶמְצָעִיּוֹת, שֵׁשׁ, וְרֹבֶד שֶׁבַע; הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁבַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַיָּצִיעַ הַתַּחְתֹּנָה חָמֵשׁ בָּאַמָּה רָחְבָּהּ, וְהַתִּיכֹנָה שֵׁשׁ בָּאַמָּה רָחְבָּהּ, וְהַשְּׁלִישִׁית שֶׁבַע בָּאַמָּה רָחְבָּהּ, כִּי מִגְרָעוֹת נָתַן לַבַּיִת סָבִיב חוּצָה, לְבִלְתִּי אֲחֹז בְּקִירוֹת הַבָּיִת.⁠״ (מלכים א ו׳:ו׳)
וְכֵן הַתַּחְתּוֹנָה, יַעֲלֶה עַל הָעֶלְיוֹנָה לַתִּיכֹנָה.א
א. בכ״י: שורה זו אינה מנוקדת
התחתונה – התא התחתונה.
ה׳ רוחב ורובד שש – שיעור התיקרה שע״ג שש אמות שהקורות כונסות במגרעות החומה של היכל אמה אחת לכך נמצאת האמצעית שש רחבה ורובד שלה היא תקרה עליונה של אמצעית שכונסת היא אמה בחומה יותר מתיקרה של תחתונה לכך נמצאת העליונה רוחב שבע.
היציע. הם הגזוזטראות המקיפות להיכל מבחוץ והיתה גזוזטרא אמצעית יותר רחבה מן התחתונה והעליונה יותר רחבה מן האמצעית כדי שלא יהא אפשר להדבק בכותל והוא מה שנאמר כי מגרעות נתן לבית וגו׳ וכן היה מוקף כל ההיכל מבחוץ לכותל המסבה ג׳ גזוזטראות כצורה זו.
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה א]

הַתַּחְתּוֹנָה חָמֵשׁ. מִחוּץ לְכֹתֶל הַמְּסִבָּה שֶׁהוּא הַכֹּתֶל הַחִיצוֹן שֶׁל הַקֹּדֶשׁ הָיוּ יְצִיעִים, דְּהַיְנוּ גְּזוּזְטְרָאוֹת מַקִּיפִים אֶת הַבַּיִת מִשָּׁלֹשׁ רוּחוֹת מַעֲרָב צָפוֹן וְדָרוֹם, וְהָיוּ הַיְּצִיעִים הַלָּלוּ תַּחְתִּיִּים שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים. הַיָּצִיעַ הַתַּחְתּוֹנָה חָמֵשׁ בָּאַמָּה רָחְבָּהּ, וְהָרֹבֶד שֶׁעָלֶיהָ דְּהַיְנוּ הַתִּקְרָה שֶׁעַל הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁהִיא הָרִצְפָּה שֶׁל הַתִּיכוֹנָה, שֵׁשׁ בָּאַמָּה רָחְבָּהּ, לְפִי שֶׁכֹּתֶל הַמְּסִבָּה הָיָה הוֹלֵךְ וּמֵצֵר כְּלַפֵּי מַעְלָה, וּכְשֶׁהִגִּיעַ אֶל הָרֹבֶד שֶׁעַל גַּבֵּי הַתַּחְתּוֹנָה הָיָה נִכְנָס לִפְנִים אַמָּה אַחַת, וְעַל אוֹתָהּ אַמָּה הַבּוֹלֶטֶת הָיוּ נְתוּנִים קוֹרוֹת הַיָּצִיעַ. נִמְצֵאת הַיָּצִיעַ הַתִּיכוֹנָה רְחָבָה אַמָּה אַחַת יוֹתֵר מִן הַתַּחְתּוֹנָה, דְּהַיְנוּ אוֹתָהּ אַמָּה שֶׁנִּכְנַס הַכֹּתֶל לִפְנִים. וְכֵן כְּשֶׁמַּגִּיעַ לָרֹבֶד שֶׁעַל גַּבֵּי הַתִּיכוֹנָה שֶׁהִיא הָרִצְפָּה שֶׁל שְׁלִישִׁית, הָיָה הַכֹּתֶל מֵצֵר וְנִכְנָס לִפְנִים אַמָּה אַחַת, כְּדֵי שֶׁיָּנִיחַ רֹאשׁ הַקּוֹרָה עַל אוֹתָהּ אַמָּה, שֶׁכֹּתֶל הַתִּיכוֹנָה בּוֹלֵט וְיוֹצֵא לַחוּץ יוֹתֵר מִכֹּתֶל הָעֶלְיוֹנָה, וְנִמְצֵאת הַיָּצִיעַ הָעֶלְיוֹנָה רְחָבָה אַמָּה יוֹתֵר מִן הַתִּיכוֹנָה וּשְׁתֵּי אַמּוֹת יוֹתֵר מִן הַתַּחְתּוֹנָה. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ו) כִּי מִגְרָעוֹת נָתַן לַבַּיִת חוּצָה לְבִלְתִּי אֱחֹז בְּקִירוֹת הַבַּיִת, כְּלוֹמַר הָיָה מְגַרֵעַ וּמְחַסֵּר בָּעֳבִי הַכֹּתֶל מִבַּחוּץ אַמָּה אַחַת בָּרֹבֶד שֶׁל הַתִּיכוֹנָה, וְעוֹד אַמָּה אַחֶרֶת בָּרֹבֶד שֶׁל הָעֶלְיוֹנָה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מָקוֹם לָשׂוּם בָּהֶם רָאשֵׁי הַקּוֹרוֹת שֶׁל הָרֹבֶד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לֶאֱחֹז בְּקִירוֹת הַבַּיִת לַעֲשׂוֹת חוֹרִין בַּכֹּתֶל וְלִתְחֹב שָׁם רָאשֵׁי הַקּוֹרוֹת:
התחתוה חמש – from outside the wall of the winding staircase which is the outer wall of the Holy [of Holies], there were extensions/wings of the building, which are balconies surrounding the Temple from three directions – west, north and south, and these extensions/wings of the building were at the bottom, second story and third decks (see Genesis 6:16 – and the construction of Noah’s ark). The lowest (i.e., bottom) wing/extension was five cubits wide, and the paved level space/terrace that was on it, which is the ceiling that was over the lowest, which is the floor of the lowest/bottom deck, six [cubits] by a cubit wide, because the wall of the winding staircase would go and become narrower towards the top, for when it reached to the paved level space between steps in the Temple/the landing/terrace, that is on top of the lowest deck, it would enter inwards by one cubit, and on that cubit that protrudes, they would place the beams of the extension/wing of the building, it was found that the lowest extension/wing was wider one cubit more from the bottom, that is, that one cubit that enters the wall inside. And similarly, when he reaches the landing/terrace that is upon the middle [wing], which is the floor of the third [level], the wall would become narrow and enter inwards one cubit, in order that the head of the beam would be placed on that cubit, that the middle wall protrudes and goes outside more than the upper wall, and it is found that the upper extension/wing is one cubit wider from the middle one and two cubits wider than the lowest one. And that is what is stated (I Kings 6:6): “for he (i.e., Solomon) had provided recesses around the outside of the House so as not to penetrate the walls of the House,” meaning to say that he would lessen and deduct in the thickness of the walls by one cubit from outside in the terrace/landing of the middle floor, and another cubit in the terrace/landing of the highest, in order that there would be room for him to place the heads of the beams of the landing/terrace, in order that he would not have to hold on to the walls of the house to make holes in the wall and to insert there the heads of the beams.
התחתונה חמש וכו׳. תוס׳ פ׳ הוציאו לו דף נ״ב ודר״פ המוכר את הבית. לשון הר״ס ז״ל התחתונה ה׳ וכו׳ מחוץ לכותל המסבה היו יציעים וכו׳ קשה לע״ד יציעים מאן דכר שמייהו ועוד לקמן דקתני מן הצפון לדרום שבעים אמה אמאי לא מני גם היציעים ועוד דקרא דכתיב היציע התחתונה חמש באמה רחבה כתיב כי מגרעות עשה לבית סביב חוצה לבלתי אחוז בקירות הבית משמע שאלו היציעים סמוכים להיכל ואינם חוץ מכותל המסבה. ונלע״ד שהתחתונה דקתני פי׳ התא התחתונה דהיינו היציע התחתונה וקאי אמתני׳ דלעיל דקתני ל״ח תאים יהיו שם וכו׳ והתחתונה שבהם שהיא סמוכה להיכל ה׳ אמות והיינו כותל התא שש דקתני לקמן שכותל התא שש אמות החלל עם הכותל אמה עובי הכותל וחמש אמות חללו כנלע״ד ע״כ:
התחתונה ה׳ ורובד ו׳. פי׳ הר״ב מחוץ לכותל המסבה כו׳. לפי שכותל המסבה היה הולך ומיצר כו׳. וכך פירש הרמב״ם ולדבריהם היה החלל שבכותל מסיבה צר מאד. לפי שכותל זה שבו המגרעות היתה על כל פנים ב׳ אמות וחצי כדי שביציע העליונה יהיה לפחות עובי הכותל חצי אמה שלשיעור יציעות שבבנין שלמה היה גובה היציע חמש אמות. ולפי מה שנתבאר לעיל שהדיוטא התחתונה משלשה דיוטאות שבתאים היתה כגובה האוטם היתה בגובה ו׳ אמות ומסתמא מדה וקצב אחת לשלשת הדיוטאוות. ותומה שגובהה שש או חמש אמות איננה ראויה שתהיה פחות מחצי אמה. כ״ש בארך רב כזה שהוא שבעים אמות. והנה הכותל השנית של החלל הזה שהיה גובהו י״ח או ט״ו אמות. לא תספיק לה חצי אמה נמצא שהחלל צר מאד. אבל לרש״י מתני׳ התחתונה כו׳. אתאים גופייהו קאי ולהם היו מגרעות בכותל ההיכל שעוביו שש ממש לפירש״י. וכן פי׳ הרר״ש ועיין סוף פרקין מאי דקשיא נמי לפי פירש״י ובישובו מתישב ג״כ לפי׳ הרמב״ם:
ורובד. פי׳ הר״ב תקרה. ועיין בפירוש משנה ו׳ פרק דלעיל.
כט) התחתונה חמשה
ר״ל דיוטא התחתונה של התאים סביב אוטם ההיכל בצפון מערב דרום, היה רוחב חלל כל אחד מהתאים הצפונים והדרומיים, מצפון לדרום ה׳ אמות. וכמו כן רוחב חלל הג׳ תאים המערביים, היה ה׳ אמות ממזרח למערב:
ל) ורובד ששה
ר״ל מקום דריסת הרגלים שעל גבי תקרת הדיוטא התחתונה, והוא רוחב של חלל של כל תא מתאי האמצעים, ו׳ אמות, דהיינו אמה אחת יתירה מחלל תאי דיוטא שתחתיה. וזה מפני שהתקרות של התאים היו נסמכיו על כותל ההיכל, וכותל ההיכל מתמעטת בעוביה למעלה נגד תקרת דיוטא התחתונה, אמה אחת. לפיכך נתרחב חלל התאים שבהדיוטא האמצעית אמה אחת יותר מחלל התאים שבדיוטא התחתונה:
לא) ורובד שבע
דנגד התקרה השנייה היה כותל ההיכל שוב מתמעטת בעביה אמה אחת, כדי להניח על אותה כניסה קירות התקרה שעל דיוטא שנייה:
לב) והעליונה שבע
דמקום דריסת הרגלים של דיוטא השלישית שהיא העליונה של ג׳ הדיוטאות, היתה רחבה עוד אמה אחת יותר מאותה שתחתיה א״כ היה רחבה ז׳ אמות. וזה ג״כ מטעם הנ״ל, ששם כותל ההיכל שוב נתמעט מעוביה אמה אחת:
לג) היציע התחתונה
ר״ל מקום דריסת הרגלים שעל רצפה של דיוטא התחתונה:
לד) והתיכונה
ר״ל מקום דריסת הרגלים שעל רצפת האמצעית:
לה) והשלישית
ר״ל רצפת העליונה:
לו)
לז) שבע באמה רחבה
וסיפי׳ דקרא ״כי מגרעות נתן לבית סביב חוצה״ ר״ל חומת ההיכל היתה עביה מתמעטת והולכת מבחוץ, אמה אחת נגד כל תקרה ותקרה של התאים. ״לבלתי אחוז בקירות הבית״ ר״ל כדי שלא יצטרך לעשות נקבים בכותל ההיכל לתחוב שם קורות של תקרת התאים. אבל השתא שכותל ההיכל מתמעט והולך נגד כל תקרה ותקרה כעין מדריגות, היה משכיב ומניח ראשי קורות התקרות של התאים על אותו מדריגה שנתמעט החומה על ידי זה, ועי׳ בציור בבועז ותבין:
א) ואילה״ק הרי לקמן במשנה ז׳ אמרי׳ דרוחב כל תא היה ו׳ אמות. והרי ממשנתינו מוכח דרק י״ג תאים שבדיוטא האמצעית היה רחבן כן. ותו דשם אמרינן דרוחב כל הבית מצפון לדרום ע׳ אמה, ומהן חשיב רוחב התא ו׳ אמה, ועובי כותל ההיכל ו׳ אמה, והרי הכא קאמר דרוחב חלל התאים התחתונים ה׳ אמה, ושהכותל של היכל מתמעטת והולכת בעוביה בכל דיוטא אמה אחת, א״כ ע״כ שכותל ההיכל, כנגד גובה דיוטא התחתונה של התאים, היה עוביה ז׳ אמות, וכנגד דיוטא האמצעית של התאים היה עוביה של כותל ההיכל ו׳ אמות, וכנגד דיוטא השלישית היה עובי כותל ההיכל ה׳ אמות, וממנה ולמעלה היה עוביה רק ד׳ אמות. נמצא שרוב גובה כותל ההיכל שהוא למעלה מהתאי׳, היה עוביה רק ד׳ אמות. והיכי קחשבי התם בכלל הע׳ אמה שכותל ההיכל היה עוביה ו׳ אמות, והרי רוב גובה הכותל היה עביה רק ד׳ אמות. ונ״ל דמהא הוכיח הרמב״ם דהדיוטא התחתונה של התאים נגד אוטם של כתלו של היכל היה, ולפיכך לא היה אפשר לכנוס ממנו להיכל, דהרי האוטם, היה לצד פנים כולו אטום בקרקע, כמו שנבאר בס״ד לקמן במשנה ז׳. להכי כתב הרמב״ם שמהתא שבדיוטא האמצעי שבקצה צפונית מזרחית היה נכנס להיכל [עי׳ שם פ״ד מבחירה הי״א]. א״כ י״ל דהאוטם היה עביו ז׳ אמות, ודיוניות האאים התחתוניים שבצדו סביב, היה רוחב של כל אחת רק ה׳ אמות. אבל דיוטת התאי׳ האמצעים שהיו נגד התחלת כותל ההיכל, היו רחבים ו׳ אמות, וגם כותל ההיכל שכנגד גובה דיוטת התאים האמצעיים היה עביה שם ו׳ אמות. וזהו רוחב התא ורוחב כותל ההיכל דחשב התנא לקמן במשנה ז׳ בכלל הע׳ אמה שמצפון לדרום, שהיה רוחב התא ו׳ אמות ועובי כותל ההיכל ו׳ אמות, ואע״ג שהכותל של היכל שלמעלה ממנה מתמעט והולך עד שלמעלה מהדיוטא השלישית לא היה עביה רק ד׳ אמות. אפ״ה לא חשב להו תנא, דלא רצה התנא לחשוב רק מה שתופס ההיכל וכותליו והתאים על שטח קרקע האטום ולא חייש מה שהכותל מתמעט והולך למעלהי עד עובי ד׳ אמות, דנגד זה נתרחב חלל התאים וגגן, ודו״ק,
התחתונה – התא התחתון, כלומר הקומה התחתונה, חמש – גובהו חמש אמות, ומעליו: ורובד שש ושש – מעליהם שטח קיר חלק שגובהו שש אמות, האמצעיות שש – גובהן שש אמות, ורובד שבע העליונה שבע – אמות, סך כל הגובה שתפסו התאים הוא 31 אמות1, שנאמר היציע התחתונה חמש באמה רחבה והתיכונה שש באמה רחבה והשלישית שבע באמה רחבה [כי מגרעות נתן לבית סביב חוצה לבלתי אחוז בקירות הבית] – נוסף בשוליים (מלכים א ו ו). הפסוק הוא קישור ספרותי בלבד, שכן מקדש שלמה אינו זהה למקדש בית שני. המילה ״יציע״ מתורגמת בתרגום יונתן כ״בנא על כתלי ביתא זיזא סחור סחור...⁠״ (בנה על כותלי הבית זיז סביב סביב), כלומר שלאורך הקירות מבחוץ או מבפנים נבנתה מעין מערכת מרפסות. אי אפשר לפרש שהתא הוא יציע כזה, שהרי התאים הם חללים קטנים סמוכים ולא מרפסת ארוכה. בעל תרגום השבעים מתרגם שהיציע הוא מעבר של מלתראות, כלומר מעין מרפסת מעץ. מרפסת כזאת עשויה להיות גם בתוך הבית (משנה בבא בתרא פ״ד מ״א)2. במדרש (פרקי דרבי אליעזר פכ״ג) מופיע היציע כקומה שנייה הפתוחה לחדר, כלומר שהקומה השנייה משתרעת על חלק מהחדר ונשענת על עמודים, ולחדר וליציע זה גג משותף. בסגנון ההלניסטי וגם במזרח הקדום היה סגנון זה מקובל (איור 97). בדוחק ניתן לשער שבנוסף לתאים הייתה מערכת יציעים שאִפשרה להיכנס (ולהכניס חפצים) להיכל. ברם רק המשנה הבאה מדברת על מחיצה כזאת.
וכן התחתונה יעלה על העליונה לתיכונה – מילים אלו אינן ברוב עדי הנוסח ואין להן מובן, חלקן אינו מנוקד וכנראה כל המשפט הוא טעות קולמוס.
לשם מה נועדו התאים, ואיזה ציוד היה צריך לשמור בתאים אלו? ייתכן שכאן היה אוצר המקדש. המקדש היה עשיר והיו לו אוצרות כספים, מתכות זהב וכסף ושאר מצרכי מותרות, ואולי גם כלי כסף וזהב שלא נדרשו להם ביום-יום. אפשר היה להניחם גם בלשכות הרבות שהוזכרו במקורות, אבל אם רצו להגן על האוצרות בקדושת ההיכל אולי הניחו אותם בהיכל ממש. מכל מקום, המשנה איננה מסבירה לשם מה נבנו התאים. שאלה זו של השימוש בתאים, כמו גם בלשכות ממערב לכפורת, היא תעלומה. ניכר שכאן הסתירו העורכים מידע. אולי כאמור הטמינו כאן את אוצרות המקדש, והמשנה לא רצתה לדבר על תכנים אלו של חול.
אם היה חפץ כלשהו מונח בתא, הרי שחסם את המעבר ומנע את האפשרות לעבור לתאים האחרים. בניית התאים ממערב, מכיוון קודש הקודשים, נראית כחילול קודש. התאים מתוארים, כאמור, בספר מלכים, וממילא עולה החשד שכל התיאור הוא מקראי בלבד ושייך לרובד המדרשי של תיאור המקדש. אבל בשלב זה אי אפשר להוכיח חשד זה.
1. רוב המפרשים מסבירים שמדובר ברוחב התאים. ברם אם אכן התאים בקומה השנייה רחבים מאלו שבקומה התחתונה הרי שאין הם זה ליד זה ממש, ואי אפשר להתקין מעבר ביניהם. הסבר זה ייתכן רק אם הרווח שבין התאים השתנה מקומה לקומה. מכל מקום, כך פירשו בעל תפארת ישראל, אלבק וקהתי.
2. היציע נזכר במקורות נוספים, ברם מהם אי אפשר להסיק אם הוא מחוץ לבית או מבפנים, ובדרך כלל נוח יותר לפרש שהוא מבפנים, כגון תוספתא פסחים פ״א מ״ג; תוספתא בבא מציעא פי״א הי״ד, ועוד. בבבלי, בבא בתרא סא ע״א, מזוהה היציע עם תא ועם צלע, וזו כבר דרשה כפירוש למשנת בבא בתרא או למשנתנו (או לפסוק בנ״ך).
משנה כתב יד קאופמןר׳ שמעיהרמב״םמאיריר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ה) וּמְסִבָּה הָיְתָה עוֹלָה מִקֶּרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית לְקֶרֶן צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, שֶׁבָּהּ הָיוּ עוֹלִים לְגַגּוֹת הַתָּאִים. הָיָה עוֹלֶה בַּמְּסִבָּה וּפָנָיו לַמַּעֲרָב. הָלַךְ עַל כָּל פְּנֵי הַצָּפוֹן, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַמַּעֲרָב. הִגִּיעַ לַמַּעֲרָב, וְהָפַךְ פָּנָיו לַדָּרוֹם. הָלַךְ כָּל פְּנֵי מַעֲרָב עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַדָּרוֹם. הִגִּיעַ לַדָּרוֹם, וְהָפַךְ פָּנָיו לַמִּזְרָח. הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדָּרוֹם, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְפִתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה, שֶׁפִּתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה פָּתוּחַ לַדָּרוֹם. וּבְפִתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה הָיוּ שְׁנֵי כְלוֹנָסוֹת שֶׁל אֶרֶז, שֶׁבָּהֶן הָיוּ עוֹלִין לְגַגָּהּ שֶׁל עֲלִיָּה. וְרָאשֵׁי פִסְפָּסִין מַבְדִּילִים בָּעֲלִיָּה בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. וְלוּלִין הָיוּ פְתוּחִין בָּעֲלִיָּה לְבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, שֶׁבָּהֶן הָיוּ מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הָאֻמָּנִים בְּתֵבוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָזוּנוּ עֵינֵיהֶן מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים.
The Winding Ramp rose from the northeast corner to the northwest corner, by which they used to go up to the roofs of the cells. He would go up the Winding Ramp facing west and traverse the entire northern [side of the building], until reaching the west [side of the building]. When he reached the west, he turned to face south, and then traversed the west side until reaching the south. When he reached the south, he turned to face the east, and he then traversed the south side, until he reached the opening of the upper story, for the door of the upper story opened to the south. In the opening of the upper story, there were two poles of cedar, which they used to climb to the roof of the upper story. The ends of the beams divided the upper story between [the area above] the Holy [part] and the Holy of Holies. There were shafts open in the upper story into the Holy of Holies by which artisans were lowered down in boxes, so that their eyes should not gain pleasure of the Holy of Holies.
משנה כתב יד קאופמןר׳ שמעיהרמב״םמאיריר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ו] וּמְסִבָּה הָיְתָה עוֹלָה מִקֶּרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית לְקֶרֶן צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, שֶׁבָּהּ הָיוּ עוֹלִים לְגַגּוֹת הַתָּאִים.
הָיָה עוֹלֶה בִמְסִבָּה וּפָנָיו לַמַּעֲרָב, הִלֵּךְ פְּנֵי כָל הַצָּפוֹן, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַמַּעֲרָב.
הִגִּיעַ לַמַּעֲרָב, הָפַךְ פָּנָיו לַדָּרוֹם.
הִלֵּךְ פְּנֵי כָל הַמַּעֲרָב, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַדָּרוֹם.
הִגִּיעַ לַדָּרוֹם, הָפַךְ פָּנָיו לַמִּזְרָח.
הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדָּרוֹם, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְפִתְחָהּ שֶׁלָּעֲלִיָּה, שֶׁפִּתְחָהּ שֶׁלָּעֲלִיָּה פָתוּחַ לַדָּרוֹם.
[ז] וּבְפִתְחָהּ שֶׁלָּעֲלִיָּה, הָיוּ שְׁנֵי כְלוֹנוֹסוֹת שֶׁלָּאֶרֶז, שֶׁבָּהֶן הָיוּ עוֹלִין לְגַגָּהּ שֶׁלָּעֲלִיָּה.
וְרֹאשָׁן פְּסֶפְסִין מַבְדִּיל בָּעֲלִיָּה, בֵּין קֹדֶשׁ לְבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.
וּבְלוּלִּין הָיוּ פְתוּחִין בָּעֲלִיָּה לְבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, א
שֶׁבָּהֶן הָיוּ מְשַׁלְּשִׁין אֶת הָאֻמָּנִים בַּתֵּבוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִזּוֹנוּ אֶת עֵינֵיהֶן מִבֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.
א. בכ״י: לבין
לגגות התאים – לראות בבדק הבית: !ה״ג הולך כל פני הצפון של היכל דרך גגות התאים.
היה מהלך בדרום – היכל מעל גגות התאים עד שהוא מגיע בבין קדש הקדשים ובין ההיכל ושם פתח לעליות תקרה ומעזיבה שעל כל אורך סיפון הבית שמבפנים ובפתחה של עלייה בפנים על המערכה היו שני כלונסות זקופות למעלה כלפי גג הבית ובין הכלונסות שליבות שבהן עולין לגגה של עלייה ובראשן פספסין בראשי כלונסות של מטה שראשן העב הופכין למטה וחודו של כלונסות הדק זוקפין למעלה שם היו פספסין וגיזרין מונחין כלפי של אמה טרקסין והן מבדילין בעליה בין עליית ההיכל ובין עליית קדשי הקדשים ובפ׳ הוציאו לו (דף נד.) אמרו שתים פרכות בדביר וב׳ כנגדן בעלייה כדי להפסיק בין ב׳ עליות.
ולולים – ארובות פתוחות לעליית קדש הקדשים שדרך שם משלשלין את האומנין למטה בדביר לבדוק סדקי הכתלים וכדי שלא יזונו עיניהם מזיו שכינה מורידין אותן בתיבות.
הקפה זו שמקיף ההיכל עד שיגיע אל העליה היא בתוך התאים המקיפים להיכל כמו שציירנו ועכשיו אמרו שהיתה עליה על ההיכל וקדש הקדשים ובקרקע עלייה היה דבר מבדיל בין קירוי ההיכל ובין קירוי קדש הקדשים: ולול הוא פתח קטן ולפיכך אמר שלול היה בקרקע העליה פתוח אל קדש הקדשים ליכנס בהם האומנים אל קדש הקדשים אם יצטרך לתקן שום דבר והואיל וזכרנו האומנים נאמר כאן שאם נצטרך בנין בתוך ההיכל משתדלים ומכוונין שיהיה האומן כהן כשר ואם אי אפשר שלא נמצא אלא ישראל יכנס וכתבו בתוס׳ דכלים [פ״א] הכל נכנסין לבנות ולתקן ולהוציא הטומא׳ מצוה בכהנים אין כהנים נכנסין לוים אין לוים נכנסין ישראלים מצוה בטהורי׳ אין טהורי׳ נכנסין טמאים מצוה בתמימים אין תמימים נכנסין בעלי מומין מצוה שיכנסו בתיבות אין שם תיבות יכנסו דרך פתחים:
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה א]

וּמְסִבָּה. כְּמִין מְחִלָּה וּמְעָרָה:
שֶׁבָּהּ הָיוּ עוֹלִים לְגַגּוֹת הַתָּאִים. וּמִפְּנֵי שֶׁהָעוֹלֶה בָּהּ עוֹלֶה דֶּרֶךְ הֶקֵּף וְיוֹרֵד דֶּרֶךְ הֶקֵּף, קָרוּי מְסִבָּה:
וְלוּלִין. אֲרֻבּוֹת שֶׁעוֹשִׂים בַּעֲלִיּוֹת:
מְשַׁלְשְׁלִים אֶת הָאֻמָּנִים. מוֹרִידִין אוֹתָם בְּחֶבֶל בְּתוֹךְ הַתֵּבוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵהָנוּ בִּרְאִיַּת בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, אֶלָּא מְתַקְּנִין מַה שֶּׁצָּרִיךְ בִּלְבַד וְעוֹלִין:
ומסבה (winding staircase) - like a cavity and a cave.
שבה היו עולים לגגות התאים – and because the one who ascends upon it goes up through the path of a circumference and descends through the path of a circumference, which is called a מסבה/winding staircase.
ולולין (small passageways in the loft which mechanics were lowered in boxes/closed elevators) – where apertures in the roof looking to the ground floor that they make in the upper stories.
משלשלים את האומנים – they lower them by rope in chests/boxes, in order that they will not benefit from seeing the House of the Holy of Holies, but rather only repair what is needed and re-ascend.
ומסבה היתה עולה. תרגום ובלולים במסבתא פי׳ במעלות לפי שהיו עולין בהן במסבה והלול בנין עמוד אבנים עשוי מעלות מעלות והעולה בו מקיף והולך סביב העמוד ועולין בו כמה אמות ואין צריך לשפוע כשאר סולם מהרד״ק ז״ל בשרש לול גם בפי׳ יחזקאל:
היה עולה במסבה ופניו למערב. כך צ״ל:
הלך כלפי מערב. ס״א הלך על כל פני המערב:
הגיע לדרום והיו פניו למזרח כצ״ל. וי״ס הגיע לדרום והפך פניו למזרח:
ובראשי פשפשין. וכו׳ ירושלמי כו׳ הוציאו לו דף מ״ב ושם בבבלי ברף נ״ד איתה דשתי פרוכות בדביר ושתי פרוכות כנגדן בעליה כדי להפסיק בין שתי עליות. וי״ס וראשי מבדילין וכו׳:
ולולין היו פתוחין. פ׳ כל שעה דף כ״ו. ובערוך כתב לול פי׳ ארובה כמו ובלולים יעלו ע״כ. ובתוספתא דכלים פ״ק אם אין שם תבות או אי אפשר להם שיעשו בתיבות יכנסו דרך פתחים ע״כ: כדי שלא יזוגו. כמו לזון את עיניו דבפי״ג דאהלות סי׳ ד׳ וכן פי׳ רש״י ז״ל שם פ׳ כל שעה. יזונו לשון הנאה כמזונות שמשביע עצמו ממראית נוי המלאכה ונהנה ע״כ. וביד ספ״ז דהלכות בית הבחירה. וזה פי׳ ה״ר יהוסף ז״ל ומסבה היתה עולה וכו׳ פי׳ כמין מדרגה היחה עולה ממזרח למערב לאורך התאים ומפני שגגות התאים היו גבוהים הרבה ולא היה די במדרגה זו שהיא לארך התאים כדי שלא תהא משופעת הרבה עשה בראשה מדרגה אחרת שהיא הולכת מצפון לדרום ואותה המדרגה לא היתה אלא שלש אמות כרוחב המסבה ואח״כ בראש אותה המדרגה עשה מדרגה אחרת ממערב למזרח ע״כ. ומלת על כל פני הגיה את כל פני וגם מלת ובראשן פספסין. ומבדיל כך נקד והוסיף אות הויו במלת מבדיל גם מחק מלות היו דעולין ודמשלשלין:
ומסכה עולה. לשון הר״ב כמין מחילה ומערה. רצה להשוותו ללשון מסיבה דריש פרק קמא דתמיד אבל שם שנינו ההולכת תחת הבירה ואילו כאן דמסיבה היא העולה למעלה לא שייך לומר כמין מחילה ומערה. ואע״פ שאומר בלשון כמין. לא דייקא. ובפרק דלקמן משנה ג׳ מפרש הר״ב מסבה בנין אבנים מעלות מגלגלות כו׳. ולשון הכ״מ פ״ד מהלכות בית הבחירה פי׳ מסבה בנין עמוד חלול עשוי כמו מעלות סביב והעולה בו עולה דרך היקף. כן כתב הרד״ק בפי׳ יחזקאל. וכן פירש״י פרק קמא דיומא מסבה בנין אבנים מעלות מגלגלות וסובבות במקיף עמוד כמין עץ גלגל של גת עכ״ל הכ״מ. ואף בפירש״י דיחזקאל [מ״ז] נמצא כדברים האלה:
לגגות התאים. לראות בבדק הבית. הרר״ש:
היו שתי כלונסות. זקופות למעלה כלפי גג הבית ובין הכלונסות שליבות. הרר״ש:
וראשי פספסין מבדילין כו׳. תמיהני למאי דכתבתי בפרק בתרא דשקלים משנה ד׳. דשתי פרוכות היו מבדילות בעלייה. ומשמא דרב אתמר בגמרא וליכא למימר תנאי היא דלא אמרינן רב תנא ופליג. אלא מפני הדחק. ועוד שמצאנוהו להרמב״ם שפסק משנתינו בפ״ד מהלכות ב״ה. ופסק נמי לדרב בספ״ז מהלכות כלי המקדש. גם הרר״ש בפירושו הביא אמתני׳ דהכא הא דרב וכאילו בא להוסיף ולא לחלוק. וא״כ קשיא תרתי למה לי. ואי בעלייה צריך תרתי למה לא כן בדביר למטה. וניחא לי בהא דתניא בגמרא פ״ז דפסחים דפ״ו. אבא שאול אומר עליית בית קדש הקדשים [*חמורה מבית קדש הקדשים] שבית קדש הקדשים כ״ג נכנס לו פעם א׳ בשנה. ועליית בית קדש הקדשים אין נכנסים לה אלא פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמים בשבוע וא״ל פעם אחת ביובל [לראות] מה היא צריכה. ומעתה הואיל והיא חמורה עבדי נמי פספסים כדי שיכירו עולי עלייה שקדושת עליית קדשי קדשים חמורה ולא יכנסו בה אפילו אחת בשנה. וצ״ל דמתני׳ דהכא. דלא כמתני׳ דספ״ק דכלים כמ״ש שם בס״ד. ובספ״ז מהל׳ ב״ה פסק הרמב״ם פעם אחת בשבוע. ונ״ל לפי שהוא כמו דעת ת״ק. ולא ישר בעיני מ״ש הכ״מ שהוא משום דהיא סברא מציעתא. דאין דעת שלישית מכרעת ולפירושו ה״ל לפסוק לחומרא. אלא טעמא כדפרישית דפסק כת״ק. ושוב מצאתי בפי׳ הרמב״ם בספ״ק דכלים. שהעתיק התוספתא דהתם אין נכנסים לה אלא לשנים. ובנא״י מוגה לשבע שנים. מסכים למ״ש דגם שם ראיתי בתוספתא דאבא שאול שנאה. אלא שהגירסא התם ג״כ לשנים:
פספסין. פי׳ הר״ב בספ״ב:
[*בתיבות. לשון הראבי״ה ונראה שתיבות היו פרוצין לרוח אחד במקום שהיה להם לבנות אצל החומה והג׳ צדדין סתומין. ואצל החומה אין דרך להסתכל ימין ושמאל. עכ״ל]:
כדי שלא יזונו. והר״ב העתיק כדי שלא יהנו. אבל בכל הנוסחאות ראיתי כגי׳ הספר. וה״נ מייתי בפ״ב דפסחים דף כ״ו. ובפירש״י יזונו לשון הנאה כמזונות שמשביע עצמו ממראית נוי המלאכה ונהנה:
{ח} רָצָה לְהַשְׁווֹתוֹ לִלְשׁוֹן מְסִבָּה דְּרֵישׁ פֶּרֶק קַמָּא דְּתָמִיד. אֲבָל שָׁם שָׁנִינוּ, הַהוֹלֶכֶת תַּחַת הַבִּירָה. וְאִלּוּ כָּאן דִּמְסִבָּה הִיא הָעוֹלָה לְמַעְלָה, לֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר כְּמִין מְחִלָּה וּמְעָרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר בִּלְשׁוֹן כְּמִין, לֹא דֵּיקָא. וְעַיֵּן פֶּרֶק ה׳ מִשְׁנָה ג׳ בְּדִבְרֵי הָרַ״ב. וּלְשׁוֹן הַכֶּסֶף מִשְׁנֶה, פֵּרוּשׁ מְסִבָּה, בִּנְיָן עַמּוּד חָלוּל עָשׂוּי כְּמוֹ מַעֲלוֹת סָבִיב, וְהָעוֹלֶה בּוֹ עוֹלֶה דֶּרֶךְ הֶקֵּף. וְכֵן פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י פֶּרֶק קַמָּא דְּיוֹמָא, בִּנְיַן אֲבָנִים מַעֲלוֹת מְגֻלְגָּלוֹת וְסוֹבְבוֹת בְּמַקִּיף עַמּוּד, כְּמִין עֵץ גַּלְגַּל שֶׁל גַּת:
{ט} לְגַגּוֹת. לִרְאוֹת בְּבֶדֶק הַבַּיִת. הָרַ״שׁ:
{י} כְּלוֹנָסוֹת. זְקוּפוֹת לְמַעְלָה כְּלַפֵּי גַּג הַבַּיִת, וּבֵין הַכְּלוֹנָסוֹת שְׁלִיבוֹת. הָרַ״שׁ:
{יא} מַבְדִּילִין. תְּמֵהַנִי לְמַה שֶּׁכָּתַבְתִּי בְּפֶרֶק ח׳ דִּשְׁקָלִים מִשְׁנָה ד׳, דִּשְׁתֵּי פָּרוֹכוֹת הָיוּ מַבְדִּילוֹת בָּעֲלִיָּה, וְכֵן פָּסַק הָרַמְבַּ״ם כוּ׳, וְאִם כֵּן קַשְׁיָא, תַּרְתֵּי לָמָּה לִי. וְאִי בָּעֲלִיָּה צָרִיךְ תַּרְתֵּי, לָמָּה לֹא כֵן בַּדְּבִיר לְמַטָּה. וְנִיחָא לִי בְּהָא דְּמַיְתֵי בַּגְּמָרָא דִּפְסָחִים דַּף פ״ו, עֲלִיַּת בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים חֲמוּרָה מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, שֶׁבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים כֹּהֵן גָּדוֹל נִכְנָס לוֹ פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה, וַעֲלִיַּת כוּ׳ אֵין נִכְנָסִים לָהּ אֶלָּא פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ וְכוּ׳, וְאָמְרֵי לַהּ פַּעַם אַחַת בְּיוֹבֵל, לִרְאוֹת מַה הִיא צְרִיכָה. וּמֵעַתָּה הוֹאִיל וְהִיא חֲמוּרָה עָבְדֵי נַמִּי פִּסְפָּסִים כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּ עוֹלֵי עֲלִיָּה שֶׁקְּדֻשַּׁת עֲלִיַּת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים חֲמוּרָה וְלֹא יִכָּנְסוּ בָּהּ אֲפִלּוּ אַחַת בַּשָּׁנָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{יב} בְּתֵבוֹת. וְנִרְאֶה שֶׁתֵּבוֹת הָיוּ פְּרוּצִין לְרוּחַ אַחַת בְּמָקוֹם שֶׁהָיָה לָהֶם לִבְנוֹת אֵצֶל הַחוֹמָה, וְהַשְּׁלֹשָׁה צְדָדִין סְתוּמִין, וְאֵצֶל הַחוֹמָה אֵין דֶּרֶךְ לְהִסְתַּכֵּל יָמִין וּשְׂמֹאל. רַאֲבִיָ״ה:
{יג} שֶׁלֹּא יָזוּנוּ. לְשׁוֹן הֲנָאָה, כִּמְזוֹנוֹת, שֶׁמַּשְׂבִּיעַ עַצְמוֹ מִמַּרְאִית נוֹי הַמְּלָאכָה וְנֶהֱנֶה. וְהָרַ״ב הֶעְתִּיק יֵהָנוּ:
לח) ומסבה היתה עולה מקרן מזרחית צפונית
נ״ל שהוא המסיבה רוחב ג׳ שנזכר לקמן במשנה ז׳, שהיה סמוך לכותל התאים מבחוץ והיה כעין כבש בצד צפון מההיכל. והכבש הזאת מתחלת להשתפע ועולה, ממקום התא שבקרן צפונית מזרחית של ההיכל מול המערב. ונקרא מסיבה, מפני שהיה הכבש הזאת עשוייה כדי לסבב ולבוא לגג התאים, ולהעלייה של היכל, ולהגג של היכל, כלקמן:
לט) לקרן צפונית מערבית
שכשמגיע הכבש הזאת לקרן צפונית מערבית, כבר היא שוה לגג התאים [ונ״ל שהכבש הזה היתה חלולה תחתיה כדי לפתוח לשם תחת הכבש את חלונות התאים שבצפון, במקום שהגביה א״ע הכבש הזה סמוך למערב, ועי׳ מ״ש לעיל סי׳ כ״ד]:
מ) שבה היו עולים לגגות התאים
לתקן בדק גג התאים או להשתמש שם בדבר. או לכנס מעל להגג לפתח של עלייה של היכל, כלקמן:
מא) היה עולה במסבה
על גגות התאים שבמערב ההיכל:
מב) עד שהוא מגיע לפתחה של עליה
נ״ל דר״ל שהכבש הזאת שוב מתחלת בגגי התאים מקרן מערבית דרומית של היכל, ומשפע ועולה ממעל לגגי התאים שבדרום של היכל, עד שמגעת לפתח של עליית ההיכל:
מג) שפתחה של עליה פתוח לדרום
ר״ל דפתח עליית ההיכל בכותל דרום של העלייה היה:
מד) היו שתי כלונסות של ארז
ר״ל בעליה סמוך לפתח מבפנים היו כלונסאות של ארז, שמחוברות בשליבות, כעין טרעפפע שלנו [כך כתב התוי״ט. ונ״ל דלהכי לא קאמר תנא לשון סולם. דאז הוה משמע ששליבותיו דקות. אבל הכא שהיה גבוה הרבה יותר ממ׳ אמה עד לגג היה צריך שתהיה עבה וחזקה. ולהכי נקט לשון כלונסאות שהן חזקות שמעמידין בהן התקרה (כב״ב דס״ז). אמנם להכי לא עשו לשם כבש כבושה כראוי. ה״ט כדי שלא להרגיל רגלי אדם לשם, מדחמירה קדושת עלייה טפי מהק״ק עצמה [כפסחים דפ״ו א׳]:
מה) שבהן היו עולין לגגה של עליה
עליית ההיכל:
מו) וראשי פספסין
ראשי קורות בולטות מכותלי העלייה מצפון ודרום. ואפשר שהיו מאבנים בולטות [ועי׳ לעיל פ״א סי׳ מ״ה]:
מז) מבדילים בעליה בין הקדש לבין קדש הקדשים
אע״ג שהיה שם ב׳ פרוכת בין עליית ההיכל לעליית ק״ק [כרמב״ם ספ״ז מכלי מקדש]. אפ״ה היה שם גם הפספסין, מפני חומר קדושת עליית ק״ק יותר מהק״ק עצמו, שהרי אין נכנסין שם רק אחת בז׳ שנים. וי״א פ״א ביובל [כפסחים דפ״ו]:
מח) לבית קדש הקדשים
ר״ל שעשו ארובות בתקרת ק״ק סמוך לכותלי ק״ק סביב. וכל ארובה רחוק מחברתה בכדי הושטת היד:
מט) שבהן היו משלשלין את האומנים בתיבות
שכשהיו צריכין לתקן כותלי ק״ק, היו מורידין האומנין בתיבות דרך ארובות אלו, בהחבל שקושרין בהתיבה שיושב בה האומן. והתיבה סתומה מג׳ צדדים כדי שלא יביטו סביבותיהם ויהנו, והרי קול מראה וריח אף שאין בהן מעילה, עכ״פ איסורא איכא [כפסחים דכ״ו א׳] [והקשה בני הרב המאה״ג מהו׳ ברוך יצחק שליט״א בבחרותו. א״כ למה התירו לעולי רגלים להציץ לק״ק שגללו להן הפרוכת [כיומא דנ״ד א׳]. ונ״ל כיון דרק מדרבנן אסור, א״כ לצורך מצוה שיראו הכרובים מעורין זב״ז, ויבינו עי״ז חבתן לפני המקום, שרו רבנן מה״ט] ורק הצד שבתיבה המשולשלת שלעומת כותל הק״ק, פרוצה במלואה, כדי לעשות מלאכתו בהתיקון דרך שם:
נ) כדי שלא יזונו עיניהן מבית קדשי הקדשים
ר״ל שלא ישביעו עיניהן ממראית נוי המלאכה. ואם אפשר היו לוקחין בעלי מלאכות שהיו כהנים תמימין ואם לאו כל ישראל מותרים:
ומסיבה היתה עולה מקרן מזרחית צפונית – המונח ״מסיבה״ אינו מופיע במקורות נוספים. לעיל התייחס המונח למנהרה תת-קרקעית (תמיד פ״א מ״א; מידות פ״א מ״ט), אך גם לגרם מדרגות (פ״ה מ״ג). במקרה זה אין מנוס מלפרש שהכוונה לגרם מדרגות. המסיבה מתוארת לפרטיה, דבר שקשה היה לעשות מבלי לראות אותה למעשה1. לפי המשנה להלן (מ״ז) מוצא המסיבה היה בקיר האולם, מחוץ לקירות ההיכל, היה זה אפוא גרם מדרגות מסביב להיכל שממנו הייתה כניסה לגגות התאים. לא ברור לשם מה נועדה המסיבה, שכן איננו יודעים לשם מה נבנו התאים. מן הראוי להעיר שבספר מלכים מתואר יציע מסביב לבית (מלכים א ו ה); ה״יציע״ שבספר יחזקאל הוא התאים, ואפשר שבמקביל, היציע שבספר מלכים הוא המסיבה שבמשנה.
לקרן צפונית מערבית – לאורך כל הקיר הצפוני. כנראה הייתה זו מעין מרפסת חיצונית (״יציע״ בלשון חכמים, כאמור במשנה הקודמת), שבה היו עולים לגגות התאים היה עולה במסיבה ופניו למערב – הולך מהפינה הצפונית-מזרחית על צלע צפון.
הילך פני כל הצפון עד שהוא מגיע למערב – לפינה הצפונית-מערבית, הגיע למערב הפך פניו לדרום – יש להניח שירד מהמסיבה והלך על הרצפה, שכן בצלע המערבית לא היה קיר. דנו בכך במשנה הקודמת. מי שהציע שהתאים בצד מערב היו ממערב לקודש הקודשים צריך יהא לדבוק בפירושו ולהסיק שההולך היה מהלך בסביב לקודש הקודשים עצמו.
הילך פני כל המערב – על הרצפה, עד שהוא מגיע לדרום – לפינה הדרומית-מערבית, הגיע לדרום הפך פניו למזרח היה מהלך בדרום – כך הלך עד שהגיע לפינה הדרומית-מערבית. המסיבה המשיכה כנראה לאורך הקיר הדרומי שכן היו שם תאים גבוהים, ואם לא הייתה מסיבה צריך היה לעלות לתאים בסולמות, עד שהוא מגיע לפיתחה שלעלייה שפתחה שלעליה פתוח לדרום – קומה שנייה שהייתה בהיכל. נראה שבמקום זה היה פתח בעלייה. נמצאנו למדים שהמסיבה התרוממה עד לגובה קרקעית העלייה, כלומר לגובה 60 אמה. אם נניח שהצלע הדרומית הייתה מאוזנת הרי שהמסיבה התרוממה לגובה 60 אמה במהלך 78 האמה (בערך) שבין האולם לקצה המערבי של ההיכל (מבחוץ), כלומר עלייה של 75% בערך, וזו עלייה תלולה מאוד, ובפיתחה שלעלייה היו שתי כלונסות שלארז שבהן היו עולין לגגה שלעלייה – ליד הפתח של הקומה השנייה היה סולם עץ שבעזרתו ניתן לעלות לגג הקומה השנייה. פעם נוספת אנו נתקלים באי התאמה מבנית פנימית בתכנון המקדש. בצד הקיר המפואר המצופה זהב, התקרה המצופה זהב והעטרות המפוארות, העלייה לקומה השנייה היא בסולם עץ פשוט.
וראשן פספסין מבדיל בעלייה בין קודש לבין קודש הקדשים – העלייה הייתה מרוצפת בפסיפס שבמרכזו פס המבדיל בין הקודש לקודש הקודשים, או שהייתה מרוצפת בלוחות אבן (כרגיל בתקופה) ובין הלוחות פס של פסיפס להבדיל בין קודש לחול. שיטה זו של סימון הבדלי קדושה חוזרת במקדש (תמיד פ״א מ״א; מידות פ״א מ״א). בדיוננו בתמיד פ״ז מ״א ראינו שהיה תנא שסבר שפרוכת שנייה הייתה פרוסה בעלייה במעבר בין השטח שמעל הקודש לשטח שמעל קודש הקודשים (תוספתא שקלים פ״ג הי״ד).
ובלולים – לול הוא מדרגות לולייניות, היו פתוחים בעלייה – שמעל קודש הקודשים, לבין קודש הקדשים שבהן משלשין – ברוב עדי הנוסח ״משלשלין״, את האומנים בתיבות – כנראה לא היה זה גרם מדרגות אלא רק פתח ברצפת העלייה, כדי שלא יזונו את עיניהן מבית קודש הקדשים – בבואם לתקן או לנקות את המבנה הקדוש לא יסתכלו בקודש הקודשים, לכן הורידום בתיבה סגורה. לכאורה המשנה היא דבר של תימה. היא מניחה שאומנים, שהם אולי גם ישראלים, היו מנקים, מסיידים ומתקנים את קודש הקודשים, אבל אסור היה להם להציץ בקודש. כמובן שלשם העבודה נדרשו להתבונן, כך שנאלצו גם לצאת מהתיבה. אם כן הם היו צופים בקודש מבפנים. קודש הקודשים של בית שני היה למעשה ריק (בבית ראשון היו בו ארון וכרובים, ולפי מסורת התנ״ך עוד חפצי זיכרון). בבית שני לא היה מכל אלה כלום. המבנה היה ריק באופן פיזי, חשוך לחלוטין שכן הפתח מכוסה בפרוכת עבה ואין בו חלונות. אבל הייתה שם ״יראה״ ו״אימת קודש״, והתיבה היא מחווה סמלית לסמל את הצורך שלא להתבונן. בפועל מישהו צריך היה להיכנס ולהתבונן בקודש הקודשים, לזהות רצפה ששקעה, או טיח זהב שצריך לתקנו. במבנה העומד עשרות רבות של שנים נדרשות פעולות כאלה אחת לכמה שנים. הכוהן הגדול ביום כיפור לא יכול היה לעשות זאת שכן הוא הביא קטורת שעשנה הפריע לצפייה נאותה. הוא גם עסוק בעבודת קודש, ולא זה הזמן לבדיקה שגרתית של תקינות האחזקה.
נמצאנו למדים שצריך היה להיכנס לקודש הקודשים מדי פעם, והמשנה מתארת בצמצום את אווירת הטיפול בקודש הקודשים.
ניתן לשער שאומן כזה שצריך היה לתקן את רצפת קודש הקודשים טבל והתקדש, וכל מלוויו שצריכים היו לשלשלו מלמעלה טבלו. כל הכניסה לוותה ביראת קודש עמוקה, והתרגשות שיש בה שילוב של אימה ותקווה: אימת הקודש כמו לכוהן הגדול ביום הכיפורים, ותקווה לברכה מהקודש. אומן כזה חזר לביתו והיה לו מה לספר לבני משפחתו על החוויה המיוחדת שנפלה בחלקו. על כל פנים, בעלי מלאכה הנכנסים לקודש הקודשים נזכרים בעוד מקורות בספרות חז״ל (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כ ט, עמ׳ 149, ומקבילות).
לכאורה לא מובן, אם העלייה הייתה קומה שנייה או יציע, כיצד השתלשלו מהחבלים והתבוננו בעטרות? התשובה לכך טמונה בדברי יוספוס ובתיאור הגובה של האולם. ההיכל היה בנוי משתי קומות, והאולם מקומה אחת. גובה האולם היה יותר מהקומה הראשונה, אבל פחות מגובה ההיכל כולו, כך שלאולם היו חלונות כלפי חוץ ותקרה עצמאית.
1. פטריך, המסיבה.
משנה כתב יד קאופמןר׳ שמעיהרמב״םמאיריר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ו) וְהַהֵיכָל מֵאָה עַל מֵאָה, עַל רוּם מֵאָה. הָאֹטֶם שֵׁשׁ אַמּוֹת, וְגָבְהוֹ אַרְבָּעִים אַמָּה, אַמָּה כִּיּוּר, וְאַמָּתַיִם בֵּית דִּלְפָה, וְאַמָּה תִּקְרָה, וְאַמָּה מַעֲזִיבָה, וְגֹבַהּ שֶׁל עֲלִיָּה אַרְבָּעִים אַמָּה, וְאַמָּה כִּיּוּר, וְאַמָּתַיִם בֵּית דִּלְפָה, וְאַמָּה תִּקְרָה, וְאַמָּה מַעֲזִיבָה, וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת מַעֲקֶה, וְאַמָּה כָּלֵה עוֹרֵב, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא הָיָה כָלֵה עוֹרֵב עוֹלֶה מִן הַמִּדָּה, אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת הָיָה מַעֲקֶה.
The Sanctuary was a hundred [amot] by a hundred [amot] with a height of a hundred [amot]: The base was six amot, and the height [of the lowest story of the Sanctuary reached an height of] forty amot, one amah for its ornamentation, two amot for the supporting [beams], one amah for the ceiling, and one amah for the pavement. The height of the upper chamber was forty amot, one amah for its ornamentation, two amot for its supporting [beams], one amah for the ceiling, and one amah for the pavement. Three amot [were taken up by the] fence [around the roof], and an amah for the raven-chaser [spikes]. Rabbi Yehuda says, the spikes were not included in the measurement; rather, the fence was four amot.
משנה כתב יד קאופמןר׳ שמעיהרמב״םמאיריר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ח] הַהֵיכָל, מֵאָה עַל מֵאָה, עַל רוּם מֵאָה.
הָאֹטֶם שֵׁשׁ אַמּוֹת, וְגָּבְהוֹ אַרְבָּעִים.
אַמָּה כִיּוֹר, וְאַמָּתַיִם בֵּית דְּלִיפָה.א
וְאַמָּה תִקְרָה, וְאַמָּה מַעֲזֵיבָה.
וְגָבְהָהּ שֶׁלָּעֲלִיָּה אַרְבָּעִים אַמָּה.
אַמָּה כִיּוֹר, וְאַמָּה בֵית דְּלִיפָה.ב אַמָּה תִקְרָה, וְאַמָּה מַעֲזֵיבָה.
שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת מַעֲקֶה, וְאַמָּה כוֹלֶה עוֹרֵב.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה כוֹלֶה עוֹרֵב עוֹלֶה בַמִּדָּה, אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת הָיָה מַעֲקֶה.
א. בכ״י: דילפה
ב. בכ״י: דילפה
ההיכל מאה על מאה – מפורש לפניו ממזרח למערב מצפון לדרום ועל רום מאה מפרש עכשיו.
האוטם שש אמות – המפתן גבוה מהארץ שש אמה בבנין אטום חומה סתומה וצריך לומר מעלות היו באולם שמהן עולים על המפתן ומורדות בהיכל לירד בהן מהמפתן.
גובהו – [של] כותל מהאוטם ומעלה ארבעים אמה.
אמה כיור – ציורין וצורות באמה אחת.
ואמתים בית דילפה – מקום עשו שם אם ידלף הבית יקלח לחוץ.
ואמה תיקרה – הוא הסיפון ועליה מעזיבה עובי אמה וגובה של עליה מהסיפון ומעלה ארבעים אמה ושוב אמה כיור ואמתים בית דילפה בראש העלייה כמו (*בקרוי יעב״ץ) בקלע הבית ואמתים תיקרה ומעזיבה למעלה כמו למטה ושלש אמות מעקה סביב גג המעזיבה וגג עשוי על המעזיבה משפע ועולה עד לשוה גובהו של מעקה.
ואמה כלה עורב – מהמעקה ולמעלה שפודים נעוצין בגג אמה גובהו לכלא ולמימנע העוף מעליו שלא יטנף: !ר׳ יהודה לא צידד לאמה כלה עורב ומגביה המעקה ארבע והרי ק׳ אמה: !מסיבה וכותלה שמנה הורדת (משם) המים וכותלה שמנה זה שיעור המשנה אבל למקרא צריך לעשותן של עשרה מתוך שממעט ברוחב התא מיכן שכן כתב ורוחב הצלע ארבע אמות הרי מיעט בתאים ארבע אמות מזה ומזה כנגדן הרחיב מסיבה והורדה בד׳ אמות למלאות ע׳ רחב בהיכל לאחוריו כך השיב לי רבינו ולחבירי.
זכר מדת גבהו ואח״כ יזכור ארכו ורחבו: ואוטם הוא בנין אטום שבונים בגוף הקרקע יסוד ועליו מעמידין הכתלים: וכיור הוא פיתוח וההחפירות שמפתחים הבנאים בסיד ובאבנים ולפעמים אומרים כיורין. וציורין ר״ל פיתוחין וציורין: ודלף שם טיף המים מן הקירוי והיה נהוג אצלם בבנינם לעשות לבית שני קרויים קירוי למעלה מחבירו ונותנים בין שניהם מעט הרחקה וקורים אותו החלל בית הדילפה על שם הדלף כדי שאם יטיף הקירוי העליון יעמדו מים באותו החלל: ותקרה קרוי הקורות בלבד: ומעזיבה היא הסיד והאבנים שנותנין על הקרוי וכבר פירשנו זה בסוכה: וכלה עורב מאבד העורבין לפי שהיה מקיף ההיכל למעלה מן המעקה מארבע רוחותיו בחשק של ברזל גובה אמה חד כמו הסייף כדי שלא ישב עליו שום עוף על ההיכל מפני שנחתכים רגליו באותו הסייף ולפיכך קורין אותו כלה עורב ואע״פ שא״צ לצייר הרי זו צורה מה שנזכר בהלכה זו מגבהו של היכל והיא מצויירת בשולי הדף:
(ו-ז) המשנה השניה ההיכל היה מאה אמה על מאה אמה ברום מאה אמה וכיצד היה רומו מתפרנס האוטם שש אמות כלומר שבנו תחלה גובה שש אמות אטום וסתום בלא שום חלל בגוף הקרקע להיות לו יסוד להעמיד עליו הכותלים וגבהו ר״ל גובה הכותלים ארבעים אמה ואמה כיור פי׳ רום הציורין והכיורים שהיו עושין בתקרה בשטח תחתון שלה הנראה מן ההיכל אמתים בית דילפא והוא בנין חזק שיכיל את המים מן התקרה העתידה לבא עליו דרך נקבים ותשפך ממנה מחוץ ועליה עובי תקרה בגובה אמה ומעזיבה בגובה אמה הרי נ״א אמה ואחר כך בנו עליה שגובה כותליה ארבעים אמה וכן יש בה אמה כיור גם כן ואמתים בית דילפא ואמה תקרה ואמה מעזיבה והרי מ״ה ונ״א שבידך הרי צ״ו וגובה המעקה שלש אמות ואמת כלה עורב ר״ל כעין שפודין של ברזל חדים מאד בראשיהם על גבי המעקה שלא ינוחו שם העורבים והרי מאה אמה ולדעת ר׳ יהודה לא היה שם כלה עורב אלא שהיה המעקה גבוה ארבע אמות והלכה כתנא קמא והרי פרנסת את גבהו ואתה צריך עכשו לפרנס את ארכו והוא מאה אמה שמן המזרח למערב ואמר על זה שרוחב כותל האולם חמש אמות והאולם אחת עשרה וכותל ההיכל המזרחי שבו השער שש אמות ואורך ההיכל ארבעים אמה הרי ס״ב ואמה טרקסין והוא מקום שבין שתי הפרכות המבדילות בין הקדש ובין קדש הקדשים ועשרים אמה של בית קדשי הקדשים והרי כ״א וס״ב שבידך הרי פ״ג וכותל ההיכל המערבי שש והתא שאחריו שש וכותל התא חמש שהרי ארבעה כותלים היו שם זה לפנים מזה עם כותל ההיכל המערבי וביניהם שלשה מקומות פנויים ובין כותל מערבי החיצון לכותל שלפנים הימנו חמש אמות ובין כותל שני לשלישי שש אמות ובין שלישי לרביעי שש אמות ומדות אלו הם בין עובי הכותלים ובין המקום הפנוי שבין שני הכותלים והרי בין שלשתם י״ז ופ״ג שבידך הרי מאה ועדין אתה צריך לפרנס את רחבו והוא חשבון הק׳ אמה שבין הצפון לדרום ואמר שכותל המסבה חמש והמסבה שלש כותל התא חמש והתא שש כותל ההיכל שש הרי כ״ה ותוכו עשרים אמה הרי מ״ה וכותל ההיכל שש והתא שש וכותל התא חמש ובית הורדת המים שלש והכותל חמש אמות הרי כ״ה ומה שבידך הרי שבעים והאולם עודף עליו חמש עשרה לצפון וחמש עשרה לדרום והוא נקרא בית החילפות ששם גונזין את הסכינים והרי מאה ויש לך לפרנסו בדרך אחרת נוחה יותר מלשון המשנה על הדרך שמנאוה גדולי המחברים והוא שעובי כותל האולם חמש אמות ומכותל האולם עד כותל הקדש עשר אמות וכותלי הקדש ששה כותלים זה לפנים מזה וביניהם חמש מקומות פנויים בין חיצון לשני חמש אמות בין שני לשלישי שלש אמות בין שלישי לרביעי חמש בין רביעי לחמשי שש בין חמשי לכותל פנימי שש הרי ארבעים וכן מצד האחד שכנגדו הרי שמנים ורחב הבית מבפנים עשרים הרי מאה וההיכל היה רחב מלפניו וצר מאחריו ועל זה נקרא אריאל:
מֵאָה עַל מֵאָה. מֵאָה אֹרֶךְ וּמֵאָה רֹחַב:
אֹטֶם. בִּנְיָן אָטוּם וְסָתוּם לִהְיוֹת יְסוֹד לַבַּיִת, שֶׁעָלָיו מַעֲמִידִין הַכְּתָלִים:
אַמָּה כִּיּוּר. הַקּוֹרָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל תִּקְרָה הָיְתָה עָבְיָהּ אַמָּה. וּלְפִי שֶׁהָיְתָה טוּחָה בְּזָהָב וּמְצֻיֶּרֶת צִיּוּרִים נָאִים נִקְרֵאת כִּיּוּר:
וְאַמָּתַיִם בֵּית דִּלְפָה. הַקּוֹרוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת הַנִּשְׁעָנוֹת עַל הַקּוֹרָה הַתַּחְתּוֹנָה הָיָה עָבְיָן שְׁתֵּי אַמּוֹת, וְהֵן קְרוּיִין בֵּית דִּלְפָה, לְפִי שֶׁהַנְּסָרִין שֶׁל תִּקְרָה מְחֻבָּרִין עַל יָדָן. תַּרְגּוּם בַּמַּחְבֶּרֶת, בְּבֵית לוֹפֵי. וְאֵין לִתְמֹהַּ הֵיאַךְ הָיְתָה הַקּוֹרָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁהַכֹּל נִשְׁעָן עֲלֵיהֶם עָבְיָהּ אַמָּה אַחַת בִּלְבַד וְהַקּוֹרוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁאֵין סוֹבְלוֹת מַשָּׂא כָּל כָּךְ הָיָה עָבְיָן שְׁתֵּי אַמּוֹת, לְפִי שֶׁהַקּוֹרָה הַתַּחְתּוֹנָה מִתּוֹךְ שֶׁהָיְתָה רְחָבָה בְּיוֹתֵר בָּעֳבִי אַמָּה הָיְתָה חֲזָקָה וּבְרִיאָה וִיכוֹלָה לְקַבֵּל הַבִּנְיָן שֶׁעָלֶיהָ, אֲבָל הַקּוֹרוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁלֹּא הָיוּ רְחָבוֹת אֶלָּא טֶפַח אוֹ פָּחוֹת צְרִיכוֹת לִהְיוֹת עָבוֹת יוֹתֵר. אִי נַמִּי, הָיוּ הַקּוֹרוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת עָבְיָן שְׁתֵּי אַמּוֹת כְּדֵי לְהַרְחִיק הַתִּקְרָה מִן הַקּוֹרָה הַתַּחְתּוֹנָה, לְפִי שֶׁהִיא מְצֻיֶּרֶת צִיּוּרִים נָאִים, וְאִם הָיְתָה הַתִּקְרָה סְמוּכָה לָהּ לֹא הָיוּ צִיּוּרֶיהָ נִרְאוֹת וְנִכָּרוֹת כָּל כָּךְ:
תִּקְרָה. הַנְּסָרִים שֶׁנּוֹתְנִין עַל הַקּוֹרוֹת הָיוּ עָבְיָן אַמָּה:
מַעֲזִיבָה. הַטִּיט וְהָאֲבָנִים וְהַסִּיד שֶׁנּוֹתְנִין עַל הַנְּסָרִין:
כָּלֵה עוֹרֵב. טַס שֶׁל בַּרְזֶל חַד כְּמִין סַיִף וְגָבְהוֹ אַמָּה הָיָה מֻנָּח עַל גַּבֵּי הַמַּעֲקֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָנוּחוּ הָעוֹפוֹת עָלָיו, לְפִיכָךְ נִקְרָא כָּלֵה עוֹרֵב, שֶׁמְּכַלֶּה הָעוֹרְבִים מִשָּׁם:
מאה על מאה – [the hall containing the golden altar/Hekhal] - one-hundred [cubits] long and one-hundred [cubit] wide [and at a height of one-hundred cubits].
אוטם (substructure/filled with earth, foundation) – a filled up/obstructed and closed building to be the foundation of the Temple, upon which we place the walls.
אמה כיור (one cubit for the paneling work – tablature of the ceiling in the Stemple) – the lowest beam of the ceiling had the thickness of a cubit, and because it was coated with gold and embroidered with nice embroidery, it is called a כיור/panel (abacus).
ואמתיים בית דלפה (two cubits – the receptacle of drippings – name of the second roof of the Stemple made for protection against an eventual leak in the upper roof) -the upper beams that lean upon the lower beam, their thickness is two cubits, and they are called: “The House/Receptacle of Dilfa/Drippings, because the boards of the ceiling are attached by them. The [Aramaic] translation of במחברת / joining or fastening - is the place of coupling/borders. But one cannot wonder/be amazed how the the lower beam was that everything leaned upon them was only one cubit thick, for the upper beams that do not handle a burden on this was two cubits thick, because the lower beam, since it was wider in thickness by a cubit was strong and healthy and could receive the building that was upon it, but the upper beams that were not wider than a handbreadth or less, need to be of greater thickness. Alternatively the upper beams were two cubits thick in order to distance the ceiling from the lower beam, because it was embroidered with nice embroidery, and if the ceiling was near it, the embroidery would not be seen and recognized so much.
תקרה – planed boards that they put on the beams were one cubit thick.
מעזיבה (a concrete of stone chippings/clay – used for paving floors- pavement covering the ceiling of the lower story and serving as flooring to the upper story) – he plaster and stones and plaster that they place on the boards.
כלה עורב (“keeping off the raven” – an arrangement of iron points on the roof the Temple/scarecrow)- a foil/plate of sharp iron similar to a sword and it was a cubit in height and was placed on top of the railing, in order that the birds would not rest upon it, therefore, it was called a “scarecrow,” that keeps back the ravens from there.
וההיכל מאה על מאה וכו׳. פ׳ הוציאו לו דף נ״ב. ונלע״ד דהיכל לאו דוקא דהא רוחב האולם והתאים הן בכלל המאה כדמפריש ואזיל מן המזרח למערב וכו׳ אלא כולו נקרא היכל כך נלע״ד. ועוד נלע״ד דויו דוההיכל טפלה ויתרה. וגם הר״ר יהוסף ז״ל מחקה וכתב לא בכל מקום היה מאה אלא בראשו שהיה שם האולם ע״כ. ועוד ראיתי שהגיה כוֹלֶה עורב הכף בחולם והלמד בסגול. וגם בתוספות יום טוב מצאתי כתוב כן:
האוטם שש אמות. פי׳ הרב ר׳ שמעיה ז״ל מאה על מאה מפורש לפנינו ממזרח למערב מצפון לדרום והשתא מפרש על רום מאה האוטם שש אמות המפתן גבוה מן הארץ שש אמות בבנין אטום חומה סתומה וצריך לומר מעלות היו באולם שמהם עולין על המפתן ומורדות בהיכל לירד בהם מן המפתן ע״כ ופי׳ מהרי״ק ז״ל שם בפ״ד וטעמו מפני שאם האוטם הוא היסוד המובלע בקרקע לא היה לו לתנא למנותם בכלל רום ההיכל ע״כ. וכתב עוד ז״ל שאפשר לדון שכן סובר ג״כ הרמב״ם ז״ל ביד ע״ש:
בית דולפא. פי׳ הרמב״ם ז״ל היה נהוג אצלם [כו׳ עי׳ בתוי״ט] וקרוב לזה הוא פירש הרב שמעיה ז״ל. וז״ל ואמתים בית הדולפא מקום עשו שם אם ידלוף הבית יקלח לחוץ ע״כ:
ואמה מעזיבה. גבהה של עליה מ׳ אמה אמה כיור ואמתים בית הדולפא אמה תקרה ואמה מעזיבה ושלש אמות מעקה וכו׳ כך צ״ל. ואמה כּוֹלֶה כו׳ פ״ק דמועד קטן דף ט׳:
כּוֹלֶה עורב טס של ברזל חד נמין סייף עכ״ל רעז״ל. אבל הר״ר שמעיה ז״ל פי׳ שפודין נעוצין בגג אמה גובה לכלוא ולמנוע העוף מעליו שלא יטנף ע״כ הגה״ה והר״ר יהוסף ז״ל הקשה על פי׳ רעז״ל דמה מועיל זה למנוע העורבים כי אפילו הכי ינוחו עליו העורבים כיון שהם קלים ותו דכיון שעיקר של כּוֹלֶה עורב לא היה אלא כדי שלא ינוחו על גג הבית א״כ מה מועיל הסייף שעושה על הכותל ובערוך פי׳ צורה להפריח את העופות ע״כ. וכתב עוד אמה כיוּר ואמתים בית דולפא וכו׳ נ״ל לפ׳ שכך היה הענין כי היו שם קורות גדולות שהן מונחות מכותל לכותל ותחת אותם הקורות היו דפים עבים מצויירים פתוחי חותם כפי מה שרגילין לעשות בבתים החשובים שקובעים תחת הקורות דפים דקים קטנים כדי שלא יפול האבק מן העליה לבית וכדי שלא יראו הקורות בתוך הבית וכן ע״ג הקורות היו דפים אחרים עבים שעליהם משימין את המעזיבה של אבנים או עפר והנה התנא אמר אותם כסדר מלמטן למעלן כי הדפים התחתונים הן נקראין כיור ומה שבינם לבין הדפים העליונים דהיינו עובי הקירות נקרא בית דולפא כי היה שם חלל בבית והדפים העליונים נקראין תקרה והעפר שעליהן נקרא מעזיבה עכ״ל ז״ל. ורש״י ז״ל בערכין דף ו׳ כי׳ וז״ל שם אמה כלה עורב להכי נקט אמה דאמרינן בפ׳ בתרא דמנחות הרי עלי ברזל לא יפחות מאמה. על אמה לכלה עורב שהיו מביאין טבלאות של ברזל אמה על אמה ובהן מסמרים גבוהין אמה קבועין ומחפין בהן ראש הגג של היכל לגרש את העורבים שלא ישכנו שם. כלה לשון מגרש שמגרש את העורבים כמו כלה דידבי כלה פרוחי דאמרינן במסכת נדה שהיה מגרש הזבובים ממטתו בשעת תשמיש משום צניעות דאסור לשמש מטתו בפני כל חי ע״כ. ועוד יש לו לרש״י ז״ל פי׳ אחר וכתבתיו בס״ד בסימן ד׳ דבפ׳ בתרא דמסכת מנחות. והרגמ״ה ז״ל ג״כ פירש כלה עורב לוח של ברזל שהוא אמה על אמה ומלא כולו מסמרים ומשימין אותו בראש גג בית המקדש והגג משופע למעלה כמין כובע ושם בראשו היה עושה כּוֹלֶה עורב שמכלה העורבים שלא יניחו לשם שלא יטנף הגג ע״כ. ובערוך פי׳ שעשו צורה להבריח בה עופות מגג ההיכל כדרך שעושין עכשיו שומרי זרעים וקראו אותו כלה עורב ועוד כתוב בערוך מקדש ראשון ששכינה שרויה בו לא היו צריכין כלה עורב שלא היו עורבין פורחין אבל במקדש שני שלא היתה קדושתו כקדושת ראשון הוצרכו לכלה עורב שמא ישליכו שם דבר טמא ע״כ. אבל תוס׳ ז״ל כאן וגם בשבת ס״פ ר׳ עקיבא כתבו עליו וליתא דבפ״ק דמועד קטן מוכח בהדיא שהיה במקדש ראשון כּוֹלֶה עורב ותרצו כאן ושמא תחלה עשה כלה עורב שלא היה יודע גודל קדושתו אחרי כן כשראה קדושתו שמטו ע״כ. ותמהתי שמצאתי כתוב בילקוט פ׳ תצוה סימן שפ״ה דאזיל וקא מפרש התם עשר אמות של גובה המזבח ואחד מהם כלה עורב:
וההיכל מאה על מאה. אע״פ ששם ההיכל הונח על מה שלפני בית קדש הקדשים ונקרא בכתוב קדש. או אהל מועד במשכן. אבל חז״ל על צד ההשאלה רגילים לקרוא לכל הבנין גם יחד בשם הפרט. היכל:
האוטם שש אמות. במאי דסיים רום מאה פתח לפרושי. ועמ״ש ריש מסכת שבת:
האוטם. לשון הר״ב בנין אטום וסתום להיות יסוד שעליו מעמידין הכתלים. וז״ל הרמב״ם בפירושו אוטם הוא בנין אטום שבונין בגוף הקרקע יסוד ועליו מעמידים הכתלים. ע״כ. ומן התימא הוא האיך סליק בחושבנא מאי דהוה בארעא שאינו נראה. דרום מאה משמע שכך הוא ברומו של עולם הנראה לעינים לא עם מה שהוא בארץ מתחת. והרר״ש כתב וז״ל האוטם שש אמות המפתן גבוה מהארץ שש אמות בבנין אטום חומה סתומה. וצ״ל מעלות היו בהאולם שמהם [עולים] על המפתן ומורדות בהיכל לירד בהן מהמפתן ע״כ. והכ״מ נלחץ להעמיד גם דברי הרמב״ם שבחבורו על דעת הרר״ש. מדכתב בפ״ד מהל׳ ב״ה גובה ו׳ אמות אטום סתום כמו יסוד לו אמר שיש לדון מזה שסובר שלא היה מובלע בקרקע ליסוד ממש שהרי כתב כמו יסוד והיינו כדברי הרר״ש. כ״כ הכ״מ. ואני תמיה עליו שא״א שדעת הרמב״ם כדברי הרר״ש. שהרי בפ״ו כתב המקדש כולו לא היה במישור כו׳. ומונה והולך המעלות שממקום למקום במעלה ההר ומסיים שהאולם וההיכל כולו בשוה ומבואר שכן הוא מהא דאמרן בפ״ב משנה ד׳ שקרקע ההיכל גבוה כ״ב אמה יותר מקרקע רגלי [הר] הבית ע״ש. ומזה ודאי קשיא על הרר״ש שאותו החשבון הוא תלמוד ערוך בפ״ק דיומא (דף ט״ז) כמ״ש שם אלא א״כ נאמר שראיית האוטם יחשוב לראיית חלל ההיכל עצמו. וזה דוחק. ומ״מ ודאי דלהרמב״ם ליתא שהרי כתב בהדיא שהאולם וההיכל בשוה. לכן נ״ל שאוטם הזה הוא ג״כ אל האולם והן הנה הי״ב מעלות שמעזרת ישראל אל האולם רום מעלה חצי אמה נמצא כל הגובה ו׳ והוא האוטם ואע״פ שאפשר שעליה לא היתה לו לאולם ולא היה נכלל בכלל הרום כולו. מ״מ זה האוטם היה לו ג״כ ולא היה להיכל אוטם זולתו. וא״ת א״כ שזה הוא האוטם מה בנין שייך בו שהרי גובהו של ההר עצמו הוא זה. ל״ק שהיה צריך עכ״פ לבנין כמו חומה סביב ההר לבל ימוט. ושלא יפלו העפרורים כדרך הר או תל גבוה ושוה בלתי משופע וכדרך שכתבתי בחיל פ״ב משנה ג׳. וזאת היא שתהיה סברת הרמב״ם ג״כ. והיינו דדייק בחבורו לכתוב כמו יסוד לו לפי שבאמת אינו יסוד ממש. שהרי אל העבר מזה נראה על פני הארץ אבל לא כהרר״ש שכתב שזה האוטם מתחיל מן ההיכל ולפנים. דליתא אלא מן האולם הוא שהתחיל. וגם לשון הרמב״ם שבפירושו נמי ניחא שבערך אל העבר מזה של האוטם שהוא מצד האולם וההיכל הרי הוא בנוי בגוף הקרקע כי שם אינו נראה על קרקעית האולם וההיכל ונמצאו דבריו שבחבורו ובפירושו כולם מכוונים באמת ויושר. ועכשיו שקרקעית האולם וההיכל בשוה מסכים זה מאד למאי דכתבי׳ להרמב״ם במשנה ג׳ שמדיוטא האמצעית שבג׳ שורות התאים היו נכנסים להיכל שכן אותה דיוטא שוה ג״כ לקרקעית האולם שממנו נכנסים לפשפש שהדיוטא התחתונה היתה כנגד האוטם כמ״ש שם. אלא שעדיין אותה הסברא דלעיל בענין דיוטא האמצעית הוא דוחק מטעם אחר דכיון שהאולם היה עודף מכאן ומכאן כנגד התאים לכנוס ממנו אליהם והיה שוה לקרקעית ההיכל בגובה האוטם. למה זה נדחוק עצמנו שלא להעמיד גם התאים בשוה לקרקעות ההיכל ושהיו עומדים על בנין האוטם כמו ההיכל ומהאולם נכנסים לדיוטא התחתונה וממנה להיכל שהיו התאים ג״כ שוים לקרקע ההיכל והאולם. וכמו שהוא לפירש״י. אבל המשנה לחצו להרמב״ם לפי דרכו שמפרש חמש התאים זה אצל זה עם הכותלים ולא מצא חמש פתחים. אלא לתא שבדיוטא האמצעית משא״כ לרש״י שא״צ לכל זה ולעיל הארכתי למדי:
אמה כיור. פי׳ הר״ב לפי שהיתה טוחה זהב כו׳. נקרא כיור. ועיין במשנה ז׳ פ״ג דעבודה זרה:
ואמתים בית דלפה. פי׳ הר״ב תרגום במחברת בית לופי ואין לתמוה כו׳. ואם היתה התקרה סמוכה לה. לא היו ציוריה נראות ונכרות כל כך. וצ״ל שהציורים שבאמת כיור היו מבחוץ הכותל. וזה דוחק לפי מה שפירש הר״ב עצמו בכיור שהיתה טוחה בזהב שכפי הנראה אין טיחת זהב אלא בפנים. ואי מבחוץ קא מיירי למה לו לכתוב שהיה טוח בזהב דמנליה הא. וצ״ל דאה״נ דלאו בדוקא נקט טוח בזהב. אבל הרמב״ם כתב וז״ל דלף שם [נפילת] המים מן [הגגים] והיה נהוג אצלם בבנינם לעשות לבית שני [גגים] קרוי למעלה מחבירו ונותנים בין שניהם מעט הרחקה וקורים אותו החלל בית הדליפה על שם הדלף. כדי שאם יטיף הקרוי העליון יעמדו המים באותו החלל. ע״כ:
מעזיבה. פי׳ הר״ב הטיט וכו׳. ועמ״ש במשנה ז׳ פ״ק דסוכה:
{יד} וְהַהֵיכָל כוּ׳. אַף עַל פִּי שֶׁשֵּׁם הַהֵיכָל הוּנַח עַל מַה שֶּׁלִּפְנֵי בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וְנִקְרָא בַּכָּתוּב קֹדֶשׁ, אוֹ אֹהֶל מוֹעֵד בַּמִּשְׁכָּן. אֲבָל חֲזַ״ל עַל צַד הַהַשְׁאָלָה רְגִילִים לִקְרוֹת לְכָל הַבִּנְיָן גַּם יַחַד בְּשֵׁם הַפְּרָט, הֵיכָל:
{טו} לְשׁוֹן הָרַמְבַּ״ם, אֹטֶם הוּא בִּנְיָן אָטוּם שֶׁבּוֹנִין בְּגוּף הַקַּרְקַע, וְעָלָיו מַעֲמִידִים הַכְּתָלִים. וּמִן הַתֵּימַהּ הוּא הֵיאַךְ סְלִיק בְּחֻשְׁבְּנָא מַאי דַּהֲוָה בְּאַרְעָא שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה. וְהָרר״שׁ כָּתַב הָאֹטֶם שֵׁשׁ אַמּוֹת, הַמִּפְתָּן גָּבוֹהַּ מֵהָאָרֶץ שֵׁשׁ אַמּוֹת בְּבִנְיָן אָטוּם חוֹמָה סְתוּמָה, וְצָרִיךְ לוֹמַר מַעֲלוֹת הָיוּ בְּהָאוּלָם שֶׁמֵּהֶם עוֹלִים עַל הַמִּפְתָּן, וּמוֹרָדוֹת בַּהֵיכָל לֵירֵד בָּהֶן מֵהַמִּפְתָּן. וְגַם עַל זֶה קָשֶׁה מִפֶּרֶק ב׳ מִשְׁנָה ד׳ שֶׁקַּרְקַע הַהֵיכָל גָּבוֹהַּ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אַמָּה יוֹתֵר מִקַּרְקַע רַגְלֵי [הַר] הַבַּיִת. עַיֵּן שָׁם. אֶלָּא אִם כֵּן נֹאמַר שֶׁרְאִיַּת הָאֹטֶם יֵחָשֵׁב לִרְאִיַּת חֲלַל הַהֵיכָל עַצְמוֹ. וְזֶה דֹּחַק כוּ׳. לָכֵן נִרְאֶה לִי שֶׁהָאֹטֶם הַזֶּה הוּא גַּם כֵּן אֶל הָאוּלָם, וְהֵן הֵנָּה הַשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת שֶׁמֵּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל אֶל הָאוּלָם, רוּם מַעֲלָה חֲצִי אַמָּה, נִמְצָא כָּל הַגֹּבַהּ שֵׁשׁ, וְהוּא הָאֹטֶם כוּ׳ וְלֹא הָיָה לַהֵיכָל אֹטֶם זוּלָתוֹ. וְאִם תֹּאמַר מַה בִּנְיָן שַׁיָּךְ בּוֹ, שֶׁהֲרֵי גָּבְהוֹ שֶׁל הָהָר עַצְמוֹ הוּא זֶה. לֹא קַשְׁיָא, שֶׁהָיָה צָרִיךְ עַל כָּל פָּנִים לַבִּנְיָן כְּמוֹ חוֹמָה סְבִיב הָהָר לְבַל יִמּוֹט וְשֶׁלֹּא יִפְּלוּ הַעַפְרוּרִים כְּדֶרֶךְ הַר וְתֵל גָּבוֹהַּ וְשָׁוֶה בִּלְתִּי מְשֻׁפָּע. וְאֶפְשָׁר שֶׁכֵּן הוּא דַּעַת הָרַמְבַּ״ם שֶׁדִּיֵּק בְּחִבּוּרוֹ וְכָתַב כְּמוֹ יְסוֹד. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{טז} וְצָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהַצִּיּוּרִים הָיוּ מִבַּחוּץ הַכֹּתֶל. וְזֶה דֹּחַק כוּ׳. אֲבָל הָרַמְבַּ״ם כָּתַב, דֶּלֶף שֵׁם נְפִילַת הַמַּיִם מִן הַגַּגִּים. וְהָיָה נָהוּג אֶצְלָם בַּבִּנְיָנִים לַעֲשׂוֹת לַבַּיִת שְׁנֵי גַּגִּים, קֵרוּי לְמַעְלָה מֵחֲבֵרוֹ, וְנוֹתְנִים בֵּין שְׁנֵיהֶם מְעַט הַרְחָקָה, וְקוֹרִין אוֹתוֹ הֶחָלָל בֵּית הַדְּלִיפָה עַל שֵׁם הַדֶּלֶף, כְּדֵי שֶׁאִם יַטִּיף הַקֵּרוּי הָעֶלְיוֹן יַעַמְדוּ הַמַּיִם בְּאוֹתוֹ הֶחָלָל:
נא) וההיכל מאה על מאה על רום מאה
ר״ל כל בניין הבית, שבכללו הם ההיכל והק״ק, והתאים שמקיפין אותו והמסיבה שחוצה להן, והאולם שלפני ההיכל, הכל ביחד היה בו אורך ק׳ אמה. ורוחב ק׳ אמה, וגובה ק׳ אמה. כיצד גבוה ק׳. האוטם וכו׳:
נב) האוטם שש אמות
הוא היסוד [פונדאמענט בל״א], היה גבוה ששה אמות. מפני שההר משפע ועולה, וההיכל והאולם בנויין בראש ההר על קרקע שוה והכותלים עומדים סמוכים למקום שמתחיל ההר להיות בשפוע. ולהכי כדי ליתן יסוד להבית לבלי ימוט, משו״ה בנו יסוד מאבני גזית סביב לקרקע השוה הנ״ל, גבוה ו׳ אמות. ומפני שאותו היסוד כולו אטום מבפנים עם קרקע, עד שתוך חלל האולם וההיכל אינו נראה כלל, להכי נקרא אוטם. וגם מבחוץ לא היה האוטם נראה רק בצפון מערב ודרום תוך חדרי התאים שבדיוטא התחתונה. אבל בצד מזרח, היו הי״ב מעלות שבין המזבח לאולם שגבהן ו׳ אמות מכסים גובה האוטם שכנגדן:
נג) וגובהו
של כותל ההיכל עצמו:
נד) ארבעים אמה אמה כיור
ר״ל פטורי ציצים של גיפס מוזהבים היו כמו שפה גבוה אמה ממעל להמ׳ אמה הנ״ל סביב, נראה מבחוץ ומבפנים:
נה) ואמתים בית דלפה
ר״ל קורות רחבות, עבות בגובה ב׳ אמות, שהיה שוכבות על אורך הכותלים סביב שנקראו מייער לאטטען, ונקראו בית דלפא, נוטריקון בית די לייף, על שם שאלו הקורות שהן כמלבן מרובע מחברים יחד ומחזקים כל בניין הכותלים שתחתיהן:
נו) ואמה תקרה
הנסרים המונחים על המויער לאטטען הנ״ל, היה עוביין אמה:
נז) ואמה מעזיבה
הטיט והסיד שמשימין על התקרה. ועליהן הניחו האבנים המרובעות לרצפה של עלייה:
נח) ואמה מעזיבה ושלש אמות מעקה
כמין דופן געלענדער היה בשפת הגג סביב גבוה ג׳ אמות:
נט) ואמה כלה עורב
שכל שטח הגג וראש המעקה של ההיכל מחופה בטבלאות של ברזל שקבועין בהן מסמרות של ברזל חדין, וחדודין כלפי השמים וגבוהין אמה. ונקראו כליא עורב, משום שעל ידן יכלאו ויגרשו העורבים מלישב על הגג ולטנפו, או להביא דבר טמא לשם:
ב) כך נ״ל. ועי״ז מובן כל העניין יפה בס״ד, דמוכח לע״ד כרתוי״ט שגם האולם היה בנוי על האוטם. דחדא דלא מצינו שהיה מעלות בין אולם לפתח ההיכל. ותו דהרי התנא כלל האולם במדת האורך ורוחב ההיכל כלקמן, א״כ על כרחך דמשום דהיה בניין האולם סמוך ומחובר אל ההיכל, וגם בנוי עם ההיכל על קרקע שוה. דאי לא עמדו שניהן יחד על קרקע שוה, לא הו״ל לתנא למכלליה במלת ההיכל. כמו דלא כלל במלת היכל דיוטא תחתונה של התאים שהיה סביב להאוטם, מדאינן בנויין על האוטם (כלעיל סי׳ ל״ב), שבאמת מה״ט לא כללן התנא במלת היכל, דהרי הדיוטא התחתונה של התאים, היה רוחב חללן מצפון לדרום רק ה׳ אמות (כמשנה ד׳). והתנא חשיב רוחב חלל התאים ו׳ אמות (כמשנה ז׳). ועל כרחך דהא דקאמר שרוחב חלל התא ו׳, היינו דיוטא האמצעית של התאים. שהיתה בנוייה ממעל לעובי האוטם, ולהכי רק היא נכללת במלת היכל, מדבנוייה בקרקע שוה עם ההיכל. ולפיכך אולם נמי מדהיה בנוי בשוה עם קרקע ההיכל, להכי חשבי׳ תנא להיכל. ולפ״ז שהאולם היה בנוי על האוטם, א״כ סמוך להאוטם שבמזרח ההיכל, היו לפני האוטם הי״ב מעלות שבין מזבח לאולם (כלעיל פ״ג סי׳ ס״א), שהי׳ גובהן יחד ו׳ אמות, והוא הוא כגובה האוטם, שכסוהו כמש״ל:
ג) כך נ״ל. ואע״ג דלדברינו אלה לא התפשטו הכיור והבית דלפא על כל רוחב החלל של ההיכל, רק על הכותלים, עכ״פ לפע״ד מדת הגובה דחשיב תנא. אין כוונתו על גובה החלל. רק על גובה הכותלים, וממעל לגובה הכותלים היה האמה הכיור ואמתיים של בית דלפא. וראי׳ לדברינו דהתנא לא חשב גובה החלל של ההיכל רק גובה הכותלים, דהרי חשב בכלל הגובה, הו׳ אמות של גובה האוטם, והרי האוטם וודאי לא נכלל תוך גובה החלל, דהרי לא נראה כלל בפנים, רק בחוץ דהיינו תוך הט״ו תאים התחתונים שסביב להיכל. ותו הרי חשיב מעקה וכליא עורב. אע״כ דרק גובה הכותלים קחשיב תנא. מיהו אפשר עוד שהיה הכיור פטורי ציצים מוזהבים בכל שטח התקרה בפנים בולטים אמה לתוך החלל. וכ״כ הקורות של בית דלפא היו לא לבד על הכותלים. כ״א גם בכל שטח התקרה היו קורות מונחים תכופים יחד מצפון לדרום, וממזרח למערב, כדי לאגד כל הבניין יחד. והרמב״ם (פ״ד מבחירה) פי׳ דדלפא הוא לשון דלף, ור״ל שהיה רווח פנוי גבוה ב׳ אמות מתפשט תחת כל תקרת ההיכל שמוזכר לקמן במתני׳, והיה הרווח ההוא כדי לקבל בתוכו הדלף. ול״מ היה נ״ל אחמכ״ר שזה דוחק שיתקנו מקום לדלף, תחת ב׳ תקרות עבות ותחת ב׳ מעזיבות עבות, ובין ב׳ התקרות הי׳ רווח עליי׳ גבוה מ׳ אמה. וכבר הקשה עליו שם קושיות אחרות גם הראב״ד. אולם אם נאמר דדלפא לשון דלף. נ״ל שהיה כעין מסגרות [געזימס] סביב כדי להגן על הכיור המצוייר תחתיו כשפה סביב לכותלים שלא יוזק מהדלף שיורד מהכותלים ומהגג שלמעלה. וכעין זה פי׳ גם הראב״ד שכתב שהיו מרזבות עמוקות ב׳ אמות בולטות סביב הכותלים. כדי לקלוט הדלף שיורד מגגי התאים סביב. ול״מ גם זה דוחק אמחכ״ר, דוכי אפשר שיהיו גגי התאים גבוהים יותר מהכיור שסביב להיכל, דא״כ לא היה יופי הכיור נראה בחוץ כלל. ותו א״כ לאיה היו חלונות ההיכל פונות, אם התאים סביב היו גבוהים יותר מכל חלל ההיכל. ותו וכי כל כך דלף מרובה היה שם מעין ישיתוהו. עד שצריך שתהיה המרזב סביב עמוק ב׳ אמות. ותו אפי׳ יהיה כך, למה חשב התנא עומק המרזבות שאינו מגוף הבניין, ולא גובה הכותלים שכנגדן. ותו, וכי לא היו יכולין להושיב המרזבות נגד גובה התקרה והמעזיבה, ולמה הוצרך להן רווח לבד בגובה הבניין. אלא וודאי כדאמרן:
ד) כך פירשתי על פי פי׳ רש״י (בערכין ד״ו ע״א). רק דרש״י שם לא חש להזכיר שראש הכותלי׳ ג״כ הי׳ מחופה כך, והרי לדברינו (סי׳ נ״ה) רק גובה הכותלים קחשיב תנא. רק דרש״י שם לא מיירי התם מכותלים, ולהכי לא הזכירם רש״י שם. ונ״ל שעכ״פ צ״ל שהי׳ בהגג מקום פנוי להלוך בין היתדות שנצרך כשירצו לתקן בדק הבית או לילך לשם לשאר תשמיש (כפסחים פ״ו א׳). או י״ל שכשרצו להשתמש שם היו יכולין להוציא המסמרות, ואחר שהשתמשו חזרו ותחבום בהנקבים שבטבלאות. אמנם הרמב״ם (בפ״ד מבחירה) והר״ב כאן פירשו. שהי׳ טס ברזל חד על המעקה סביב, גבהו אמה, וחדודו כלפי מעלה, כדי שלא ינוחו העורבי׳ על המעקה. ותמהני דעכ״פ איך מתגרשים על ידו העורבים משטח הגג גופיה שבוודאי קדוש ביותר משפת הכותלים. ואת״ל דבוודאי מודו רמב״ם ור״ב שגם על כל שטח הגג היו מסמרות כדברי רש״י הנ״ל, רק הכא לא חש להזכירו, מדלא רצה תנא אלא לאשמעינן גובה הכותלים ובהגובה לא היה ניכר הכליא עורב רק אותו שעל המעקה, אבל הכליא עורב שעל שטח הגג, הרי לא אפשר למכלל בגובה, דהרי שטח הגג הי׳ עמוק ג׳ אמות יותר מהמעקה סביב. עכ״פ ק׳ למה הי׳ צריך להכליא עורב שעל שפת ראשי הכותלים טס ברזל חד רחב אמה, בפחות מזה נמי סגי. ואפי׳ נימא שהיה רחב כן כדי להשלים גובה ההיכל ק׳ אמה, עכ״פ ק׳ דטס אפי׳ יהי׳ חד מאד. עוף דשרבוטי משרביט נפשי׳, יוכל לישב עליו שפיר. ומכ״ש ברוב הימים כשיחלוד חדודו. ובמ״ק (ד״ט א׳) פי׳ רש״י שהי׳ גג ההיכל מתקצר בשפוע ועולה מד׳ צדדיו כעין מגדל, עד שיהי׳ ארכו ורחבו של גג באמצע, אמה על אמה, ומחפין אותו שם בטס ברזל שתחובין בו מסמרות שחודן כלפי מעלה כדי שלא ישבו עליו העורבין, עכ״ל. משמע מדבריו שעל שאר שטח הגג לא היו העורבין יכולין לישב, מדהי׳ משופע. וק״ל הרי היו כלונסאות של ארז בפתח עליית ההיכל כדי שיעלו בני אדם על ידן להגג להשתמש שם, ואיך ישתמשו על השפוע. על כרחך דמשום שהיה שולי שפוע הגג מחובר לתחתית המעקה, א״כ שם הי׳ אפשר להשתמש בין המעקה להגג. וא״כ גם העורבים היו יכולין לישב או לנוח שם. ובמנחות (דק״ז א׳) פי׳ רש״י שהיו מסמרות חדין תחובין בראש גג ההיכל, עכ״ל. משמע מדבריו שכל הגג מחופה במסמרות בגובה אמה. אמנם אע״ג שלא הזכיר רש״י כאן מהטבלאות, עכ״פ צ״ל דמודה שהיה טבלאות של ברזל שרחבן אמה על אמה, ובהן היו תחובין אותן המסמרות, כמ״ש רש״י בעצמו בפירוש בערכין, וכמש״ל, דאל״כ היכא אמרי׳ התם במנחות שהנודר ברזל לא יפחות מאמה על אמה כדחזי לכליא עורב, ואי כליא עורב אינו כ״א יתדות לחודא. מה אמה על אמה שייך בהן. ובשבת (ד״צ ע״א) הוסיף רש״י בדבריו שהיו הטבלאות חדודים כסכין בכל סביבותיהן. ומסמרות הי׳ בכל שטחן, ובאותן הטבלאית מחפין את ההיכל, עכ״ל. ולא זכיתי להבין למה הי׳ צריך שיהיה הטבלאות חדין כסכין, דע״י המסמרות לבד כבר נמנעו העורבים מלישב שם, וחדודי הטבלאות שהיו נוגעין להדדי בשטח הגג, לא הועילו כלל. ובערוך פי׳ שהיה שם על הגג כמה צורות משונות, כמו שעושין בגנות כדי להבריח העורבים מהגג שלא ישליכו דבר טמא לשם. עכ״ל. ולפע״ד גם לערוך צ״ל שהצורות ההם היו מצויירות על טבלאות של ברזל שרחבות אמה על אמה, דאל״כ צא ופרנס משנתינו במנחות הנ״ל שהנודר ברזל יביא אמה על אמה כדחזיא לכליא עורב. אולם לכל הפירושים הנ״ל אילה״ק הרי עובר משום לא תניף עליהן ברזל, שלא יגע ברזל גם בבנין ההיכל (כלעיל פ״ג סי׳ ל״ה). די״ל דדוקא בכותלי ההיכל גופי׳ אסור שיגע בהן ברזל, אבל הכא שמפסיקין התקרה והמעזיבה, לית לן בה ועי׳ מ״ש שם:
מפתח ההיכל המשנה עוברת לתיאור ההיכל עצמו.
ההיכל – ההיכל מתחלק לקודש ולקודש הקודשים שבצדו המערבי. ההיכל במשנה זו הוא ההיכל כולו, כולל קודש הקודשים, מאה על מאה על רום מאה – עשוי כדוגמת קובייה משוכללת ומקורה, בניגוד ליתר חלקי המקדש שלא היו מקורים.
האוטם שש אמות – בסיס סגור שגובהו שש אמות. ״האוטם״ הוא מונח טכני שהפך גם למונח הלכתי בתחום טהרות. במקרא ״אטום״ הוא סגור, כדברי הפסוק ״ויעש לבית חלונֵי שקֻפים אטֻמים״ (מלכים א ו ד)1, ובהשאלה ״אֹטם אזנו״ הוא מי שסותם את אוזניו (משלי כא יג; תהילים נח ה, ועוד). בספרות חז״ל אטום הוא סגור, או שאי אפשר לראות דרכו (בבלי מנחות פו ע״ב ועוד), אך יש לו גם משמעות של מונח הלכתי.
״אוטם״ במשמעות של מבנה אטום מופיע בסדרת מקורות. במשנתנו אין ל״אוטם״ משמעות הלכתית, והוא נועד ליישר את מפלס הר הבית. לא נאמר שהוא מונע חדירת טומאה הנמצאת מתחת לבניין ובוקעת לתוכו. ברור יותר מבחינה הלכתית הוא תיאור הכבש שנעשה להולכת הפרה האדומה מהר הבית להר הזיתים. בשלב זה של הולכת הפרה החמירו שלא לאפשר לטומאה לפגוע במובילי הפרה, והמשנה מתארת הפרזה רבה בשמירת הטהרה, נושא שנרחיב אליו בפירושנו למסכת פרה. וכך אומרת המשנה: ״וכבש היו עושים מהר הבית להר המשחה, כיפין על גבי כיפין, וכיפה כנגד האוטם, מפני קבר התהום. שבו כהן השורף את הפרה ופרה וכל מסעדיה יוצאין להר המשחה״ (פרה פ״ג מ״ו; תוספתא פ״ג ה״ז, עמ׳ 632). בין הר הבית והר הזיתים נבנה גשר חלקי שהיה עשוי קשתות-קשתות בקומות אחדות זו על גבי זו. אם הטומאה מתחת לגשר, הרי שהגשר הוא אוהל והטומאה יוצאת דרך צדדי הגשר ואינה בוקעת את הגשר, וכך אינה מטמאת את ההולך עליו. אבל לגשר יש שני בסיסים, ויש חשש שמתחת לבסיס יש טומאה בלתי ידועה (״קבר התהום״), על כן בקומה הבאה מעל כל בסיס הייתה כיפה (קשת). האוטם הוא אפוא מבנה סגור שהוא עצמו אינו קולט טומאה, אבל הטומאה יכולה ״לעקוף״ אותו ולבקוע.
במסכת אהלות מתואר מקרה מיוחד שבו הטומאה לכודה בתוך אוטם ואיננה בוקעת ממנו, ועל מקרה זה נאמר שם: ״אם יש שם פותח טפח הכל טמא, אם אין שם פותח טפח רואין את הטומאה כאילו היא אוטם״ (פ״ו מ״ה)⁠2.
המשנה איננה מסבירה מהו דין אוטם, והמפרשים נחלקו בשאלה והציעו הצעות שונות:
1. הטומאה רק בוקעת ועולה למעלה (ר״ש, רע״ב, אלבק);
2. הכול טהור (רמב״ם, הלכות טומאת מת פכ״ה ה״ח);
3. הטומאה עולה מעלה ומטה, אך רק מה שכנגדה טמא, כאילו הייתה מונחת בשטח הפתוח (רמב״ם, שם שם3, הרא״ש ועוד);
4. מחצה למחצה – אם היא קרובה לבית הבית טמא ואם היא קרובה לעלייה העלייה טמאה;
5. הטומאה מטמאת רק את הבית ולא את העלייה (גולדברג).
ההסברים קשים, ולכאורה השתמשה המשנה בלשון סתומה. אלא ש״אוטם״ הוא מושג הלכתי כמו ״מחצה למחצה״, ורק אנו שהתרחקנו מקיום מצוות טהרה מתקשים במונח. הפירוש הראשון קשה שכן לא מצינו טומאה שעולה ואינה יורדת, ולא מצינו שהאוטם מבטא רעיון כזה. אמנם כבר ראינו ונראה ״מוסכמות״ מפורסמות שיש החולקים עליהן, אך היינו מצפים שדעה ״מהפכנית״ כזאת תיאמר במפורש. הפירוש הרביעי קשה ביותר. הרי נאמר במפורש שיש מחיצה בין הטומאה לבית ומחיצה זו דקה, אם כן הכלים אינם בעובי המחיצה, ועל כן אין לפרש שדינם ״מחצה למחצה״; הרי ברור שהם קרובים יותר לעלייה.
כאמור, המושג ״אוטם״ מופיע גם באהלות פ״ז מ״ז, ושם ברור ש״אוטם״ הנו מעין קופסה סגורה שאינה מקבלת טומאה ואינה מוציאה טומאה. בכך מתאשר פירוש הרמב״ם (מס׳ 2), ולשווא תמהו עליו הראב״ד, בעל חסדי דוד ואחרים4.
אם בבסיס המקדש היה אוטם, כלומר משטח מוגבה סגור, הרי שלא ייתכן שהסלע המכונה היום ״אבן השתייה״ היה בבסיס קודש הקודשים. אם האבן הייתה קיימת אז, אזי קודש הקודשים לא ניצב על אוטם. מעתה יש שתי אפשרויות. מבחינת דרכי הלימוד הרי ששאלה זו משמעותית לכל הבנת הטקסטים המקדשיים שבידינו.
1. חלק מקודש הקודשים ניצב על אוטם, ומשנתנו אינה מדויקת (בלשון המעטה). אפשר שהיא מעדיפה את הפתרון ההלכתי על פני המציאות.
2. הסלע המכונה ״אבן השתייה״ איננו בקודש הקודשים, או על כל פנים לא היה חלק מקודש הקודשים. בהחלט ייתכן שבימי המקדש המתוארים במשנה היו פני השטח גבוהים יותר, ובמהלך השנים הוסרו שכבות אדמה וסלעים ואולי גם נוספה אדמה, ואין להקיש מהמציאות כיום על פני השטח בעבר. כלל לא בטוח שסלע זה היה אכן בקודש הקודשים, אף שהדבר מקובל על רוב העוסקים בנושא.
בשלב זה עלינו לחזור לשאלת אבן השתייה. במשנה שנינו: ״משניטל הארון, אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים, ושתיה היתה נקראת, גבוהה מן הארץ שלש אצבעות ועליה היה נותן״ (יומא פ״ה מ״ב). איננו מניחים שהיה מי שידע מתי בדיוק הונחה האבן, אבל מי שתיאר כך את הדברים הכיר (או זכר) אבן גדולה מימות נביאים ראשונים.
לכאורה ״ימות נביאים ראשונים״ כאן הוא כינוי לדבר הקיים מראשיתו של עולם. ברם בספרות חז״ל ניתנות פרשנויות מצמצמות למונח זה.
1. נפתח בסוגיית הבבלי למשנת סוטה פ״ט מי״ב הקובעת שאורים ותומים פסקו משמתו נביאים הראשונים: ״ ׳משמתו נביאים הראשונים׳. מאן נביאים הראשונים? אמר רב הונא: זה דוד ושמואל ושלמה. רב נחמן אמר: בימי דוד זימנין סליק5 וזימנין לא סליק, שהרי שאל צדוק ועלתה לו, שאל אביתר ולא עלתה לו, שנאמר: (שמואל ב טו כד) ׳ויעל אביתר׳ ״ (בבלי סוטה מח ע״ב). פירוש הבבלי מבוסס על ניתוח המובאות המקראיות של האורים והתומים, ואכן הפעם האחרונה שהם נזכרים בה כמקור תשובה קונקרטית מיוחסת לימי דוד. מסקנה זו עולה גם ממשנה אחרת הקובעת שעשרים וארבעה משמרות כהונה תוקנו בימי ״נביאים ראשונים״. פסוקי המקרא מייחסים תקנה זו לדוד ושלמה (דברי הימים א ט כב) ולשמואל הרואה (משנה תענית פ״ד מ״ב ומקבילות רבות).
2. מלאחר ימי השופטים ועד לנביאים בראשית ימי הבית השני (אבות דרבי נתן, הוספה לנו״א פ״א, עמ׳ 150).
3. הנביאים ישעיהו וירמיהו (תוספתא ברכות פ״ה ה״א, כפי שהתפרשה בירושלמי ברכות פ״ה ה״א, ח ע״ד), ואולי גם עמוס (ספרי דברים, כז, עמ׳ 43; שנז, עמ׳ 428). מסורת קרובה אומרת שקבר דוד וקבר חולדה נמצאים בירושלים מימי נביאים הראשונים, ונראה שכך מכנים את התקופה של ימי הבית הראשון (תוספתא נגעים פ״ו ה״ב, עמ׳ 625; אבות דרבי נתן, נו״א פל״ה, עמ׳ 104).
4. ראשית ימי בית שני, שהמסורת מייחסת להם את בניית שערי הבית השני (ירושלמי עירובין פ״ה ה״א, כב ע״ג). זו כנראה גם כוונת המימרה שמימיהם פעלה גינת ורדים בירושלים6. כפי שנראה להלן, גם ביטול אורים ותומים מיוחס לתקופה זו.
במסורת היהודית אבן השתייה היא האבן המצויה היום במרכז המבנה המכונה ״מסגד עומר״7, והוא קטע של סלע חשוף ומתחתיו מערה טבעית קטנה. בזמן בניית המקדש הראשון או השני הוחלקה ויושרה במת ההר לצורך בניית המקדש. הסלע הטבעי היה משולב ברצפת קודש הקודשים, ולפי המסורת ניצב הארון על הסלע או שהסלע היה לפניו. לפי הפרשנות האמוראית זו האבן שממנה נבנה העולם. לפי הבבלי: ״שממנה הושתת העולם״ (יומא נד ע״ב), כלומר שהעולם החל להיבנות מאבן זו, וזאת לפי הדעה שהעולם נברא מציון. בירושלמי נוספה דעה שנייה: ״שממנה הושתה העולם״8, כנראה מלשון שתי. כידוע, בתהליך האריגה מניחים תחילה את חוטי השתי המשמשים כבסיס לאריג, והכוונה אפוא שמאבן זו נארג העולם9. לפי תפיסה זו: ״כשברא הקב״ה את עולמו כילוד אשה בראו10 מה ילוד אשה מתחיל בטבורו ומותח לכאן ולכאן ארבע צדדים כך התחיל הקב״ה לבראות את עולמו מאבן השתיה וממנה הושתת העולם״11. נוסח זה הוא מאוחר, אך אין הוא אלא פירוט והרחבה של הסברי התנאים. מסורת זו מחברת את אבן השתייה ל״טבור הארץ״. המונח ״אבן שתייה״ אינו מופיע במקורות חוץ-רבניים, אך הגדרת ירושלים כטבור הארץ מופיעה גם במקורות חוץ-רבניים מימי בית שני (יוספוס ואחרים), ואולי גם בספרות כיתתית12. הטבור הוא המרכז, המקום הגבוה, ובעיקר השורש שממנו התפתח העולם13.
מסורת אחרת מספרת שכאשר בנה דוד את המקדש חפר ומצא את אבן השתייה, וכאשר הוציא אותה פרצו כל מעיינות תהום ועמדו להציף את העולם. רק שימוש בשם המפורש מנע את האסון14. נוסח אחר משלב את שתי התפיסות: אבן השתייה היא האבן שבה תחם בורא עולם את מי התהום, והיא תחת היכל ה׳ (תנח׳, ויקרא ח; פרקי דרבי אליעזר, פ״ט, ועוד). בספרות הנוצרית היא מכונה ״האבן הנקובה״, והנוסע מבורדו מספר כי היהודים באים אליה בתשעה באב כדי לבכות על חורבן הבית15 (איור 98).
אם כן, בימי האמוראים קראו לאבן ״אבן השתייה״ והתכוונו לסלע. על מרכזיותו אנו שומעים גם ממקור לא-יהודי. תיאור אבן השתייה מתאים לתיאור האבן במסגד עומר של היום, וכנראה מימי האמוראים, וודאי מהמאה הרביעית (הנוסע מבורדו), כבר התאימו פני השטח למה שאנו רואים היום. כבר בימי האמוראים ״אבן השתייה״ הוא מונח מחליף למקדש כולו: בתשעה באב ״פסקה אבן שתיה״ (ירושלמי פסחים פ״ד ה״א, ל ע״ד).
ברם, תנאים סברו שבתשתית קודש הקודשים היה אוטם ולא אבן בולטת, ואין בידינו עדויות תנאיות לסלע קדום שניצב במקום. כבדרך אגב נוסיף שבעולם הקדום מקובל היה לסגוד לסלעים גדולים ואלו הוטמנו בקרקעית המקדש, או נכון יותר המקדש נבנה על בסיס האבן הענקית והמסתורית כך שהיא הוכללה בבניין. כזו היא הכעבה במכה, וכזה היה המקדש בקאונוס שביוון. כך ראו אמוראים את המקדש בירושלים, אך לא כך ראו זאת התנאים.
תיאור אבן השתייה נועד לפאר את חשיבות המקדש כתשתית העולם וכמרכזו, כדברי המדרש: ״ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים באמצע ארץ ישראל, ובית המקדש באמצע ירושלים, וההיכל באמצע בית המקדש, והארון באמצע ההיכל, והאבן שתיה לפני ההיכל, שממנה הושתת העולם״ (מדרש תנחומא בובר, קדושים י, עמ׳ 78). את כל דברי המדרש יש להבין כתיאור ספרותי, מה שמכונה ״מפה גאוגרפית-דתית״ או ״גאוגרפיית קודש״. כפי שהיה ידוע גם לחכמים העולם עגול, ולכן אין לו מרכז פיזי. ירושלים איננה במרכז הפיזי של ארץ ישראל, המקדש איננו במרכז הפיזי של ירושלים (כלומר במרכז הארץ), ההיכל איננו באמצע המקדש, וספק אם הארון או אבן השתייה במרכז קודש הקודשים. זהו תיאור דתי-רעיוני, ולא פיזי. אפשר שבימי האמוראים, לאחר שכבר נעשו פעולות בנייה שונות על ההר (היה שם מקדש פגאני קטן), פירשו כך אמוראים את התנאים הפיזיים, אך דומה שיותר מכול יש כאן תיאור דתי-אידאולוגי. האבן שלפני הארון היא בסיס העולם, והרעיון חשוב יותר מהפרט הטכני. כלומר: התיאור של אבן השתייה אולי איננו משקף מציאות פיזית. היא איננה תשתית פיזית של העולם, ולא מכאן הוא נוצר במשמעות ההיסטורית של המונח. אבל עבודת הקודש שבמקדש, על אבן השתייה, היא בעלת חשיבות דתית לעולם, היא מטרת הבריאה וראשיתה, מבחינת החשיבות ולא מבחינה כרונולוגית.
מבחינה פיזית שני התיאורים, זה שלנו וזה שבתלמודים למשנת יומא, סותרים. אלא שהתיאור במשנה הוא פיזי, והתיאור בתלמודים למסכת יומא הוא במישור המטפיזי והרעיוני. משנת יומא מדברת לפי תומה, וכאמור גם היא איננה רואה לפניה סלע. אפשר אפילו שבימי האמוראים התאימו את פני ההר לתפיסה הדתית, זאת על ידי זיהוי הסלע הבולט כאבן השתייה.
זאת ועוד. גם תיאורי האמוראים אינם חייבים להתפרש במישור הפיזי כלל. הנוסע מבורדו, לעומת זאת, איננו עוסק במטפיזיקה אלא ברֵאליה, ועבורו המקדש איננו בעל ערך דתי. ברם, ספק אם אכן היה בבית המקדש החרב וראה את התכנסות ישראל עליו בתשעה באב (ליד ״האבן הנקובה״). הוא מוסר אגדה הרווחת בין היהודים, כשם שהוא ונוסעים אחרים ראו את הארץ בעיני הרוח וזיהו את עדויות התנ״ך בכל מקום. כך, למשל, אווסביוס מתאר את כורזין כחרבה16, אף על פי שלפי חפירות ארכאולוגיות היא פרחה בימיו. אלא שהוא הכיר את ״נבואתו״ של מושיעם שכורזין תחרב, ועל כן היא חרבה, גם אם בעיני בשר ודם היא פורחת. המציאות הדתית והרעיונית חשובה בהרבה מהמציאות הזמנית החולפת. זו דרכם של תיאורים דתיים, הן שלנו והן של אחרים. לפי הסבר זה רק בימי האסלאם, בעת שנבנה המסגד המכונה כיום ״עומר״, סותתו פני ההר כך שאבן השתייה הפכה מרעיון למציאות ארכיטקטונית, אולי בהשפעת הדרשות והרעיונות האמוראיים על אבן השתייה. מן הראוי להדגיש שהאסלאם הקדום הכיר רבות מהאגדות היהודיות לתנ״ך ושיקע אותן בספרות ובדת החדשה, תהליך שידוע ממקורות רבים נוספים17.
אין בידנו להציע מסקנה ברורה, המקורות אינם מעניקים לנו תמונה לכידה, ויש בהם סתירות. אנו נוטים לראות במסכת מידות תיאור רֵאלי של המקדש (לפחות בזמן כלשהו), והמסורות האחרות הן רעיוניות ופחות רֵאליות.
וגובה [ו]ארבעים – אמה. גובה המבנה הנראה לעין 40 אמה, אמה כיור – טיח מתחת לתקרה, ואמתים בית דילפה – לכאורה המילה באה משורש דל״ף, ואזי הכוונה למתקן להגלשת המים מחוץ למבנה. ברם המרזבה נזכרת להלן, והיא תמיד מחוץ לתקרה. מה שחסר בתיאור הוא הקורות העבות שהילכו מקיר לקיר ועליהן הושענו עצים דקים יותר. ייתכן שזהו בית הדילפה, ואז מקור המונח איננו ידוע.
אמה תיקרא – תקרה בעובי אמה פירושה שהייתה זו תקרת עץ לא עבה במיוחד. לא ברור על מה נשענה התקרה.
ואמה מעזיבה – טיט או טיח על תקרת העצים (או הקנים). תפקיד המעזיבה למנוע חלחול מים דרך הגג. המים שירדו על ההיכל נוקזו ושימשו כחלק ממאגרי המים במקדש. אין בידינו פרטים על נתיבי מים אלו, אך הזכרנו לעיל את השיתין ששימשו לניקוז מי הביוב (פ״ג מ״א ומקבילות). במקרה זה המדובר ברצפה בין שתי קומות, והמונח ״מעזיבה״ איננו מדויק. הגובה הכולל של התקרה הוא 6 אמות וזה רוחב מופרז ביותר, ונראה שתרומתו היא לא לחיזוק הבית אלא לשלמות הספרותית בלבד. סך כל הקומה הראשונה, כולל האוטם, 51 אמה.
גובה שלעלייה ארבעים אמה – כאמור לא נאמר במפורש אם העלייה הייתה על פני כל ההיכל או כמעין יציע בן זמננו על שני צדדים (צפוני ודרומי) בלבד. ברם אם לקומה הראשונה מעזיבה, הרי שגגה חשוף לגשם, ומכאן שהעלייה הייתה רק על חלק מההיכל. לפי הסבר בלתי מוכח זה התנא מתאר, אפוא, מבנה שיש לו שני מפלסי גג, במרכז גג בגובה חמישים אמה ובצדדים בגובה מאה אמה.
אמה כיור ואמה בית דילפה – ברוב הנוסחאות ״ואמתים״ בית דילפה, כמו לקומה א, אמה תיקרה ואמה מעזיבה – כמו בחלק המרכזי של קומה א, שלש אמות מעקה ואמה כולה עורב – ״כולה עורב״ או ״כלה עורב״ הם מעין שיפודים המותקנים בגג למנוע עמידת עופות על הגג. לפי המקבילות אנו שומעים שהם היו עשויים מברזל (תוספתא מנחות פי״ב הט״ו; בבלי, שם קז ע״א; שבת צ ע״א, ועוד), אבל יוספוס אומר שאלו היו ווי זהב (מלח׳, ה 224). סך הכול 49 אמות, ויחד עם קומת הקרקע 100 אמה.
רבי יהודה אומר לא היה כולה עורב עולה במידה אלא ארבע אמות היה מעקה – המעקה היה גבוה ארבע אמות. על הגג לא היה דבר. בספרי זוטא נאמר שעלו אליו פעם בשלוש שנים לתיקון ה״כלה עורב״ (ספרי זוטא, ה״ב, עמ׳ 229). יוספוס קורא ל״כלה עורב״ ״שיפודים״ (מלח׳, ו 277) ואומר שבסיסם היה עופרת, והקצה כנראה מברזל. בתיאור המקדש הוא אומר שעל ראשו היו ווי ברזל (מלח׳ ה 224), ונראה ששני התיאורים נכונים – ווי ברזל על בסיס אובלי של עופרת18 (בניגוד לאיור 99).
התיאור מעלה קושי חישובי. ה״כלה עורב״ איננו על המעקה אלא על הגג כולו, ואם כן האמה של ה״כלה עורב״ אינה מצטרפת לגובה הבניין והיא ״נבלעת״ בגובה המעקה. זהו פרט קטן המעלה את החשש שכל החישוב תאורטי.
שאלה אחרת היא לשם מה המעקה הגבוה יותר משני מטר, לפי רבי יהודה, ופחות ממנו לדעת תנא קמא. אין שום צורך במעקה כה גבוה לגג שעולים אליו פעם בשלוש שנים, ואם רצו להסתיר משהו על הגג – הרי שהוא חשוף למסתכלים על המקדש רק ממרחק (מפסגת העיר העליונה), ולכל האחרים הגג ממילא גבוה מכדי שיוכלו להתבונן בנעשה על גביו. מתעורר הרושם שהמספר של מאה אמה הוא ספרותי ועגול, וחכמים מאוחרים (דור אושא) מנסים לפרטו בדרך מאולצת במקצת. עם זאת, לו היו הפרטים רק ספרותיים אפשר היה להסתפק בקביעה שההיכל מאה אמה, או שגובה התקרה שתי אמות. דומה שלפחות חלק מהפרטים מדויקים, ובעיקר מדויק התיאור הכללי: ההיכל היה גבוה מאוד.
לפי יוספוס היה גובה ההיכל מאה אמה, כרוחבו (מלח׳, ה 207). בהמשך הוא אומר שהאולם היה גבוה 90 אמה (מלח׳, ה 209) ומידותיו 50x20 אמה, ולא הייתה לו קומה שנייה, ואילו להיכל הייתה קומה שנייה, גובהו ואורכו 60 אמה ורוחבו 20 אמה (מלח׳, ה 215). יוספוס מדבר על שתי סיטראות שביניהן רווח מסוים וכל אחת 20 אמה (מלח׳, ה 206; 215), ורוחבן המשותף 40 אמה (מלח׳, ה 206). באזכור אחר באותו קטע הוא אומר שההיכל היה 50x20 אמה (מלח׳, ה 209). לאולם לא הייתה עלייה, אבל להיכל הייתה עלייה (שני יציעים), כלומר העלייה לא השתרעה על כל הקומה הראשונה אלא רק על שני יציעים (שם 209). אפשר גם להבין שהיו אלו שתי עליות, אחת על ההיכל ואחת על קודש הקודשים. בתיאור זה חסרים פרטים, ויש בו סתירות במידות המבנה19. קל להבין שסתירות אלו נובעות מהקושי לזכור בדיוק, ולשחזר, את פרטי המבנה.
לפי המשנה היה גג ההיכל ישר, ואין במשנה פרטים כיצד קירו מבנה כה גדול שרוחבו 100 אמה ללא עמודים. יש להניח שהקירוי היה לרוחב המבנה שהיה בסך הכול 40 אמה (הקודש וקודש הקודשים). גם שטח זה לא קל לקרות. גם אם נניח שבמעבר בין הקודש לקודש הקודשים היה קיר (עם תאים), כמו שהצענו, גם אז טרם נפתרה הבעיה. יוספוס מתאר את המקדש כהר שפסגתו לבנה או מוזהבת (מלח׳, ה 224), ומרמז לאפשרות שגג ההיכל היה כיפה ענקית. כדי לקרות גג כה גבוה היה צורך בכיפה גבוהה; פרויקט כזה היה בטווח היכולת הקדומה.
1. וכן יחזקאל מ טז; מא כו.
2. הנוסחה בכתב יד קופמן משובשת, וביתר עדי הנוסח: ״אין שם פותח טפח רואין את הטומאה כאילו היא אוטם״. לא סומנו חילופי נוסח כגון אוטם/אטם – רואים/רואין.
3. ברמב״ם יש שני משפטים רצופים הסותרים זה את זה, וקרוב להניח שהראשון מקורי (הסבר 2 אצלנו) והשני תיקון בהשפעת השגת הראב״ד.
4. עם כל זאת, קשה להבין מדוע לא תבקע הטומאה את המחיצה ואת הקורות ותטמא כמו כל קבר סגור. אפשר שמשנה זו היא בשיטת רבי יוסי, ראו אהלות פ״ז מ״ג; תוספתא שם פ״ז ה״ו, עמ׳ 604, או שמא בעיני חכמים נתפס האוטם כאן כמקרה מיוחד.
5. עלה (האורים והתומים ענו).
6. תוספתא נגעים פ״ו ה״ב, עמ׳ 625; אבות דרבי נתן, נו״א פל״ה, עמ׳ 104. במקבילה בירושלמי מעשרות פ״ב ה״ג, מט ע״ג, לא נזכר שהגינה עמדה מימי נביאים ראשונים.
7. המסגד נבנה כדור אחרי ימי החליף עומר, על ידי השליט המוסלמי עבד אל מלך.
8. ירושלמי מב ע״ג; ויקרא רבה, כ ד, עמ׳ תנה, ומקבילות נוספות בשמו של התנא רבי יוסי בן חלפתא, ובתוספתא פ״ב (ג) הי״ד בשמו: ״ממנה נשתת העולם״.
9. ראו ליברמן, ירושלמי, עמ׳ 431 ופירושנו למשנה, תענית פ״ד מ״ו.
10. ביסודה של התפיסה ראיית האדם כעולם קטן (מיקרו-קוסמוס), וכל שיש בעולם יש באדם ולהפך.
11. תנחומא, פקודי ג; מדרש תהילים, יא ב, עמ׳ 9 ועוד; מדרש ה׳ בחכמה יסד ארץ, אוצר המדרשים, עמ׳ 104 וראו שם, עמ׳ 70; מדרש תהילים, צא ז, עמ׳ 400.
12. חנוך א, כו א; מלח׳, ג 52; ספר היובלים, ח יט. ספר היובלים מקורב, או אף מזוהה, עם כתות מדבר יהודה. זליגמן, ירושלים, ריכז את החומר. היוונים ראו בדלפי את המרכז והטבור, כפי שזליגמן מראה, וירושלים היא התשובה התרבותית היהודית לתרבות היוונית ואלוהיה.
13. מדרש תהילים, צא ז, עמ׳ 400; תנח׳, קדושים י; תנח׳ בובר, שם שם, עמ׳ 78.
14. גינצבורג, אגדות היהודים, כרך ה, עמ׳ 15. ראו למשל תרגום יונתן לשמות כח ל, ועוד.
15. לימור, מסעות, עמ׳ 31–32. הנוסע מבורדו הוא נוסע נוצרי בן המאה הרביעית. בחיבורו משוקעים כנראה יסודות יהודיים שרווחו בארץ ישראל. את המסורות שמע ממורי הדרך שלו.
16. אונומסטיקון מס׳ 973, מהדורת נוטלי וספראי עמ׳ 164.
17. אפשר שהאגדות האסלאמיות חדרו לספרות חז״ל, ולא כאן המקום לבירור שאלה מרתקת זו.
18. ראו ליברמן, יוונים ויוונות, עמ׳ 279-278. הוא מראה כי שאלת העופות, ובמיוחד העורבים במקדשים, הטרידה את קדמונינו. אבפולמוס, המתאר כביכול את מקדש שלמה, מתאר מכונה דמיונית המטילה צל לסירוגין ומפחידה עופות. התקנת שיפודים הייתה אחת הדרכים ללחימה בעופות אלו.
19. כך, למשל, גובה ההיכל היה מאה אמה, או שישים, או תשעים אמה, וכאילו האולם גבוה מההיכל, ושניהם פחות ממאה אמה.
משנה כתב יד קאופמןר׳ שמעיהרמב״םמאיריר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ז) מֵהַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב מֵאָה אַמָּה, כֹּתֶל הָאוּלָם חָמֵשׁ, וְהָאוּלָם אַחַד עָשָׂר, כֹּתֶל הַהֵיכָל שֵׁשׁ, וְתוֹכוֹ אַרְבָּעִים אַמָּה, אַמָּה טְרַקְסִין, וְעֶשְׂרִים אַמָּה בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, כֹּתֶל הַהֵיכָל שֵׁשׁ, וְהַתָּא שֵׁשׁ, וְכֹתֶל הַתָּא חָמֵשׁ. מִן הַצָּפוֹן לַדָּרוֹם שִׁבְעִים אַמָּה, כֹּתֶל הַמְּסִבָּה חָמֵשׁ, וְהַמְּסִבָּה שָׁלֹשׁ, כֹּתֶל הַתָּא חָמֵשׁ, וְהַתָּא שֵׁשׁ, כֹּתֶל הַהֵיכָל שֵׁשׁ, וְתוֹכוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה, כֹּתֶל הַהֵיכָל שֵׁשׁ, וְהַתָּא שֵׁשׁ, וְכֹתֶל הַתָּא חָמֵשׁ, וּבֵית הוֹרָדַת הַמַּיִם שָׁלֹשׁ אַמּוֹת, וְהַכֹּתֶל חָמֵשׁ אַמּוֹת. הָאוּלָם עוֹדֵף עָלָיו חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִן הַצָּפוֹן, וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִן הַדָּרוֹם, וְהוּא הָיָה נִקְרָא בֵּית הַחֲלִיפוֹת, שֶׁשָּׁם גּוֹנְזִים אֶת הַסַּכִּינִים. וְהַהֵיכָל צַר מֵאַחֲרָיו, וְרָחָב מִלְּפָנָיו, וְדוֹמֶה לַאֲרִי, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד (ישעיהו כ״ט:א׳), מָה הָאֲרִי צַר מֵאַחֲרָיו וְרָחָב מִלְּפָנָיו, אַף הַהֵיכָל צַר מֵאַחֲרָיו וְרָחָב מִלְּפָנָיו.
From east to west [the Sanctuary was] one hundred [amot] by one hundred [amot]: The [eastern wall of the] vestibule was five [amot thick]; the vestibule was eleven [amot wide]; the [eastern] wall of the Sanctuary was six [amot thick] and its interior was forty [amot long]; one amah for the [place of] the partition between the Holy of Holies and the Sanctuary; and twenty amot was the Holy of Holies. The [western] wall of the Sanctuary was six [amot thick]; the cell [in back of it] was six [amot wide]; and the [outer] wall of the cell was five [amot thick]. From north to south the Sanctuary was seventy amot. The wall of the Winding Ramp was five [amot thick] and the Winding Ramp [itself] was three [amot wide]; the wall of the cell was five [amot thick] and the cell was five [amot wide]. The [southern] wall of the Sanctuary was six [amot thick]; the cell was six [amot wide] and the wall of the cell was five [amot thick]. The [place known as] the House of Lowering the Water was three [amot wide] and its wall was five [amot thick]. The vestibule was longer than it [the Sanctuary] fifteen amot to the north, and fifteen amot to the south. This [longer section] was called the Chamber of the Knives [for that is where] that the knives were stored. The Sanctuary was narrow in the back [the eastern side] and wide at the front [the eastern side], like a lion, as it says, "Ah, Ariel [lit. Lion of God] Ariel, the city where David encamped.⁠" (Isaiah 29:1) Just as a lion is narrow in his back and wide in front, so too was the Sanctuary narrow in the back and wide in the front.
משנה כתב יד קאופמןר׳ שמעיהרמב״םמאיריר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ט] מִן הַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב, מֵאָה אַמָּה: כֹּתֶל הָאוּלָם חָמֵשׁ, וְהָאוּלָם אַחַת עֶשְׂרֵה, כֹּתֶל הַהֵיכָל שֵׁשׁ, וְתוֹכוֹ אַרְבָּעִים אַמָּה, אַמָּה טַרְקְסִין, א
עֶשְׂרִים אַמָּה לְבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.
כֹּתֶל הַהֵיכָל שֵׁשׁ, וְהַתָּא שֵׁשׁ, וְכֹתֶל הַתָּא חָמֵשׁ.
[י] מִן הַצָּפוֹן לַדָּרוֹם, שִׁבְעִים אַמָּה: כֹּתֶל הַמְּסִבָּה חָמֵשׁ, וְהַמְּסִבָּה שָׁלוֹשׁ, כֹּתֶל הַתָּא חָמֵשׁ, וְהַתָּא שֵׁשׁ, כֹּתֶל הַהֵיכָל שֵׁשׁ, וְתוֹכוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה, כֹּתֶל הַהֵיכָל שֵׁשׁ, וְהַתָּא שֵׁשׁ, וְכֹתֶל הַתָּא חָמֵשׁ, וּבֵית הוֹרָדַת הַמַּיִם שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת, וְהַכֹּתֶל חָמֵשׁ אַמּוֹת.
[יא] וְהָאוּלָם עוֹדֵף עָלָיו חָמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִן הַצָּפוֹן, וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִן הַדָּרוֹם, הוּא הָיָה נִקְרֵא ״בֵית הַחֲלָפוֹת״, שֶׁשָּׁם גּוֹנְזִין אֶת הַסַּכִּינִים.
הַהֵיכָל צַר מֵאַחֲרָיו וְרָחָב מִלְּפָנָיו, דּוֹמֶה לַאֲרִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד״ (ישעיהו כ״ט:א׳), מָה הָאֲרִי צַר מֵאַחֲרָיו וְרָחָב מִלְּפָנָיו, אַף הַהֵיכָל צַר מֵאַחֲרָיו וְרָחָב מִלְּפָנָיו.
א. בכ״י: טריקסין
והאולם עודף עליו כו׳ – מלבד החליפות צריך להרחיב כותלי האולם לצפון כנגד התא להמסיבה והכותל ולדרום כנגד התא והורדת מים וכותלה שהן י״ט אמות מזה ומזה וצורך היה לו כן לחזק ולתקף בנין גבוה כזה שכן שלמה עשאו ק״כ גבוה כדכתיב בדברי הימים אע״פ שגובה הבית בל׳ כל שכן בני הגולה שהרימו היכל ק׳ והם עשו באולם ובק בכותלשוב נדי בית החליפות הרי לך מאה לפניו.
סכינים – בלשון ערבי חלפא.
צר מאחוריו – ע׳ אמה.
ורחב מלפניו – ק׳ אמה.
צורת ההיכל באורך ורחב ואלו המדות הנזכרות כבר ישבנו אותם בתחלת פרק זה וכשתסתכל בו תמצא כל הכתוב בזה התבאר מאותה הצורה וכן כתוב בענין בית ראשון שארכו של היכל היה ששים ורחבו עשרים והיה קדש הקדשים שלישיתו כמו במשכן והוא עשרים אמה וההיכל מ׳: והכותל המבדיל בין ההיכל וקודש הקדשי׳ והוא הנקרא טרקסין היה בו פתח ועליו פרוכת א׳ ונולד להם ספק בבית שני על עובי כותל הטרקסין אם היה נכלל עם הארבעים של היכל ויהיה רוחק הפרוכת מכותל מערבי עשרים ואחד אמה או היה מכלל קדשי הקדשים ותהי שפת הפרוכת בשליש בצמצום ולפיכך נתנו עובי הכותל מחוץ למדת ההיכל וקדש הקדשים ונותנין עליו פרוכת מבפנים ופרוכת מבחוץ והיה הטרקסין בין שתי פרוכות והיה בין שתיהן אמה כמו שבארנו בחמישי מכפורים והיה כולו ר״ל כל ההיכל מאה על מאה היו מטין הבנין מעט לצד מערב וכשימשך לצד המזרח מתרחב כדמות האריה שהוא רחב מלפניו וצר מאחוריו כגון זה.
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ו]

כֹּתֶל הָאוּלָם. עֳבִי כֹּתֶל הָאוּלָם לְצַד מִזְרָח חָמֵשׁ אַמּוֹת. וְכֵן כֹּתֶל הַהֵיכָל עָבְיוֹ שֵׁשׁ לְצַד מִזְרָח:
וְתוֹכוֹ. חֲלָלוֹ שֶׁל הֵיכָל אַרְבָּעִים אַמָּה:
וְאַמָּה טְרַקְסִין. כֹּתֶל הַמַּפְסִיק בֵּין הַהֵיכָל לְבֵין קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים קָרוּי טְרַקְסִין, עַל שֵׁם שֶׁסּוֹגֵר עַל הָאָרוֹן וְהַלּוּחוֹת שֶׁנִּתְּנוּ בְּסִינַי. טְרַק בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי סְגִירָה, כְּמוֹ טְרוּקֵי גַּלִּי [בְּרָכוֹת כח.]. סִין, סִינַי. וְעָבְיוֹ שֶׁל כֹּתֶל זֶה, אַמָּה. וְלֹא הִכְרִיעוּ בּוֹ חֲכָמִים אִי קְדֻשָּׁתוֹ כִּקְדֻשַּׁת פְּנִים אוֹ כִּקְדֻשַּׁת חוּץ, לְפִיכָךְ עָשׂוּ בְּבַיִת שֵׁנִי שְׁתֵּי פָּרוֹכוֹת, אַחַת חִיצוֹנָה וְאַחַת פְּנִימִית, וּבֵינֵיהֶן אֲוִיר אַמָּה, לִקְלֹט בֵּינֵיהֶן אֲוִיר מְקוֹם הַכֹּתֶל שֶׁהָיָה עָבְיוֹ אַמָּה:
כֹּתֶל הַהֵיכָל שֵׁשׁ. כְּבָר פֵּרַשְׁנוּ לְעֵיל שֶׁלֹּא הָיָה כֹּתֶל הַהֵיכָל שֶׁבְּצַד מַעֲרָב עָבְיוֹ שֵׁשׁ, אֶלָּא עֳבִי כֹּתֶל הַהֵיכָל עִם הַמָּקוֹם הַפָּנוּי שֶׁבֵּינוֹ וּבֵין הַכֹּתֶל הַשֵּׁנִי שֶׁחוּצָה לוֹ הָיָה שֵׁשׁ אַמּוֹת. וָעֳבִי כֹּתֶל הַשֵּׁנִי שֶׁקָּרוּי תָּא עִם הַמָּקוֹם הַפָּנוּי שֶׁבֵּינוֹ וּבֵין הַכֹּתֶל הַשְּׁלִישִׁי שֵׁשׁ אַמּוֹת. וָעֳבִי הַכֹּתֶל הַשְּׁלִישִׁי שֶׁקָּרוּי כֹּתֶל הַתָּא עִם הַמָּקוֹם הַפָּנוּי שֶׁבֵּינוֹ וּבֵין הַכֹּתֶל הָרְבִיעִי הַחִיצוֹן הָיָה חָמֵשׁ אַמּוֹת. וּשְׁלֹשֶׁת הַמְּקוֹמוֹת הַפְּנוּיִין שֶׁבֵּין אַרְבָּעָה כְּתָלִים הֵן הַתָּאִים. וַעֲלֵיהֶן תָּאִים אֲחֵרִים, כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ לְמַעְלָה בַּמַּעֲרָב שְׁלֹשָׁה עַל גַּבֵּי שְׁלֹשָׁה וּשְׁנַיִם עַל גַּבֵּיהֶן. וְכֵן מִצָּפוֹן לְדָרוֹם כֹּתֶל הַמְּסִבָּה חָמֵשׁ כוּ׳, כֻּלָּן עִם הֶחָלָל שֶׁבֵּין כֹּתֶל לְכֹתֶל, הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי לְעֵיל:
חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִן הַצָּפוֹן. שֶׁכֹּתֶל הָאוּלָם עָבְיוֹ חָמֵשׁ אַמָּה, וְהָאוּלָם עֶשֶׂר אַמּוֹת לַצָּפוֹן וְכֵן לַדָּרוֹם:
בֵּית הַחֲלִיפוֹת. עַל שֵׁם הַסַּכִּינִים שֶׁגּוֹנְזִים שָׁם, קָרוּי בֵּית הַחֲלִיפוֹת, שֶׁכֵּן בִּלְשׁוֹן רוֹמִי קוֹרִין לַסַּכִּינִים הַגְּדוֹלִים חֲלָפִים:
צַר מֵאֲחוֹרָיו. לְצַד מַעֲרָב:
וְרָחָב מִלְּפָנָיו. לְצַד מִזְרָח. וְלֹא אִתְפָּרֵשׁ לִי הֵיאַךְ, שֶׁהֲרֵי מֵאָה עַל מֵאָה הָיָה בְּשָׁוֶה:
כותל האולם – thickness of the wall of the hall leading to the interior of the Temple to the eastern side was five cubits, and similarly, the wall of the Hekhal (the hall containing the golden altar, its thickness was six [cubits] to the eastern side.
ותוכו (its substructure) – the cavity of the Hekhal was forty cubits.
ואמה טרקסין (the two cedar-covered partitions – with a vacant space between – separating the Holy of Holies from the Holy and occupied the space of one cubit) – the wall that separates between the Heikhal/the hall with the golden altar and the Holy of Holies is called טרקסין, in that it closes over the Ark and the th Tablets that were given at Sinai. טרק in the Aramaic language is closing in/enclosure like [Tractate Berakhot 28a] טרוקי גלי/close the [college] doors. The [suffix] סין is Sinai. And the thickness of this wall was a cubit. But the Sages did not cast the deciding vote if its holiness is like the inner holinesss or like the outer holiness, therefore, during the Second Temple, they made two curtains, one outer and the inner, and between them the space of a cubit, to protect between them the airspace of the place of the wall that was one cubit thick [during the time of the First Temple].
כותל ההיכל שש – we have already explained above that there was no wall of the Hekhal on the western side of a thickness of six cubits, but rather, the thickness of the wall of the Hekhal with the free space that is between it and the second wall that is outside of it was six cubits. And the thickness of the second wall that is called a תא/compartment with the the free space that is between it and the fourth outer wall was five cubits. But the three free places that were between four walls were תאים/compartments. And upon them were other compartments, as we taught above (see Mishnah 3 of this chapter) that were in the west three on top of three, and two on top of them. And similarly, from the from the north to the south, the wall of the winding staircase was five cubits, etc., all of them with the cavity that is between one wall and another, it is all as I have explained above.
חמש עשרה אמה מן הצפון – the wall of the hall leading to the interior of the Temple its thickness is five cubits, and the hall is ten cubits to the north and similarly to the south.
בית החליפות – on account of the knives that they hide there, it is called בית החליפות for in the Roman language, they call the large knives חלפים/HALAFIM.
צר מאחוריו – to the western side, and wide from before him to the eastern sine. But it was not explained to me how, for there was one-hundred [cubits] by one-hundred [cubits] for what it was worth. \
מהמזרח למערב. פ׳ הוציאו לו דף נ״ב:
כותל האולם חמש והאולם י״א וכו׳ ביד שם:
אמה טרקסין. פי׳ רש״י ז״ל שֵׁם טרקסין לשון פנים וחוץ הכא וראי׳ לדבר דאמרינן בגיטין דף פ״א חסידים הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר למדנו שהטרק לשון כניסת פנים הוא ע״כ. ומה שפי׳ רעז״ל הוא פי׳ תוס׳ ז״ל בפ״ק דב״ב דף ג׳ ועיין במ״ש בשם רש״י ז״ל בר״פ הוציאו לו. וזה פי׳ הר״ס ז״ל אמה טרקסין פרש״י ז״ל בפ׳ הוציאו לו שבבית שני לפי שהיה גבוה ק׳ אמה לא יכלו לעשות כותל בין הקדש ובין קדש הקדשים לפי שכותל של ק׳ אמה אינו יכול לעמיד על עובי אמה לפיכך עשו פרוכת במקום הכותל נראה מדבריו ז״ל שגם בעליות צריך לעשות מחיצה למעלה כמו למטה וקשה שהרי ראשי פספסין היו מבדילין ביניהם ולא כותל ולא פרוכת כדתנן לעיל וראשי פספסין מבדילין בעליה בין הקדש ובין קדש הקדשים ועוד אם היה ג״כ בבית ראשון יקשה איך בנו כותל שהרי בית ראשון מפורש בדברי הימים שהיה גבוה מאה ועשרים אמה לכן נראה שלעולם לא היה כותל ולא פרוכת בעליה בין בבית ראשון בין בבית שני ומה שעשו כותל בבית ראשון ופרוכת בבית שני לפי שבית ראשון לא היה ההיכל גבוה כי אם שלשים אמה כדכתיב ושלשים אמה קומתו ובבית שני היה גבוה מ׳ אמה כדתנן הכא וגבהו מ׳ אמה וכותל שעביו אמה וגבהו מ׳ אמה אינו יכול לעמוד עכ״ל ז״ל:
שבעים אמה הט״ו שעודף האולם בצד זה ובצד זה משלימין המספר:
כותל ההיכל שש והתא שש וכו׳ בב״ב ר״פ המוכר את הבית:
האולם עודף עליו תוס׳ פ׳ איזהו מקומן דף נ״ה:
וחמש עשרה אמה מן הדרים כך צ״ל. וכתב רד״ק ז״ל בפירושו לספר יחזקאל בפסוק והבנין אשר אל פני הגזרה ומה שאמר שהאולם עודף על ההיכל ט״ו אמה מכאן וט״ו אמה מכאן לא שחללו של אולם רחב מחללו של היכל אלא בית החלפות מחובר לאולם מכאן ומכאן עד כאן:
והוא היה נקרא בית החלפות כך נקד הר״ר יהוסף ז״ל ואיתה בירושלמי פ״ג דיומא דף מ״א וס״פ החליל:
ששם גונזים וכו׳ ושם היו כ״ד חלונות חלון לכל משמר ומשמר. ונראה לע״ד שמלבד שהסכין נקרא חילפי בלשון יוני גם בלשון מקרא בספר עזרא אשכחן מחלפים ונקראים כן על שם שכורתים בהם כמו כליל יחלוף וזולתו הרבה שהם לשון כריתה וכן מצאתי אח״כ בספר השרשים שרש חלף. וביד פ״א דהלכות כלי המקדש סי׳ ט״ו משמע שר״ל שהוא מקום לגנוז גניזה לסכינים שנפגמו:
וההיכל צר מאחריו. פי׳ הרמב״ם ז״ל היו מטין הבנין מעט לצד מערב וכשימשך מעט לצד המזרח מתרחב כדמות האריה והוא רחב מלפניו וצר מאחריו כזה % ע״כ. והר״ר שמעיה ז״ל פי׳ צר מאחריו שבעים אמה ורחב מלפניו מאה אמה:
שנאמר הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד וכו׳ כך צ״ל. בסוף פי׳ רעז״ל ולא אתפריש לי היאך שהרי מאה על מאה היה בשוה. כתב הר״ם ז״ל נלע״ד שאין כאן קושיא כלל אע״פ שהיה מאה על מאה מ״מ מאה שלצד הרוחב לא היתה שוה שהרי מן הצפון לדרום שבעים אמה מצד המערב דהיינו אחורי ההיכל אמנם מצד המזרח היה מאה אמה שהרי האולם עודף עליו ט״ו אמה מן הצפון וט״ו אווה מן הדרום עכ״ל ז״ל וגם הר״ר יהוסף ז״ל כתב פירוש מן הצפון לדרום שבעים אמה בלא האולם אבל עם האולם היה מאה אמה וזהו מה שאמרו שהיה רחב מלפניו וצר מאחריו ע״כ:
אמה טרקסין. כתב הר״ב ולא הכריעו בו חכמים כו׳. לפיכך עשו בבית שני שתי פרוכות. הארכתי בזה בס״ד ברפ״ה דיומא:
כותל ההיכל שש והתא שש. הקשו בתוס׳ פ״ה דיומא דף נ״ב. וכן ברפ״ד דב״ב דהכתיב (מלכים א׳ ו׳) היציע התחתונה חמש באמה רחבה [ולפירש״י דמתני׳ ד׳. ה״נ התאים שבבית שני. כך מדתם כמ״ש שם] וי״ל דהכא מיירי בתא האמצעית דכתיב (שם) והתיכונה שש באמה רחבה כי מגרעות נתן לבית סביב. ועשו את חומת ההיכל במערב למטה שבעה אמות והוצרכו לגרוע ממנה אמה נגד תקרת התא אמצעי להניח ראשי קורות על אותה כניסה ושוב הוצרכו לגרוע עוד אמה כנגד תקרת תא הג׳. והיינו דתנן התחתונה רחבה חמש כו׳. והכא כנגד התיכונה קא חשיב. וא״ת ואמאי לא קא חשיב למטה כותל ההיכל ז׳ והתא ה׳ ואידי ואידי חד שיעורא הוא וי״ל דניחא ליה למחשב במקום שהיה כותל ההיכל ו׳ כמו כותל היכל של מזרחי שהיה כמו כן ו׳ ע״כ. ולסברא זו שמוסיפין אמה על עובי הכותל מפני המגרעות יש ליישב ג״כ להרמב״ם דקא חשיב כותל המסיבה חמש היינו בלא המגרעות אלא שלהרמב״ם צ״ל ששתי אמות הוסיפו מפני שתי המגרעות. ולא קא חשיב אלא מן המגרעות ולמעלה במקום שהיתה שוב שוה ועולה בשווי שאין טעם לומר להרמב״ם שמן יציע אמצעית קא חשיב. [*ומ״ש הר״ב בכאן בחשבון כותל היכל ותא וכותל תא הוא שלא בדקדוק שא״כ נותר מדת כותל הרביעית אבל כמו שפי׳ לעיל במשנה ג׳ הוא נכון]:
האולם עודף עליו ט״ו אמות מן הצפון כו׳. לשון הר״ב שכותל האולם עביו חמש אמה והאולם עשר אמות לצפון. וכן לדרום. דעתו כדברי הרמב״ם בחבורו פ״ד מהל׳ ב״ה. האולם היה מעדיף לכל רוח צפון כנגד התאים עד מקצוע המערבית והיה תוכו עשר אמות וכותלו ה׳ אמות וכן לדרום. והיינו דאדתנן לקמן ההיכל צר מאחוריו ורחב מלפניו כתב הר״ב ולא אתפרש לי היאך. שהרי מאה על מאה היה בשוה הא קמן שסובר הר״ב שהאולם היה מעדיף לכל רוח צפונית ורוח דרומית כמו שסובר הרמב״ם. והנה השיג עליו הראב״ד וכתב כל זה הבל ורעיון רוח. שלא היה שם כותל לאולם כלל וטעות גדולה היא זו שלא היה לאולם אלא כותל המזרח שלפני ההיכל ועל כן אמרו ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו ורוחב האולם נמנה ברוחב ההיכל עכ״ל. והכ״מ התנצל להרמב״ם עם מ״ש בפי׳ המשנה היה כל ההיכל מאה על מאה. אבל היו מטין הבנין מעט צר לצד המערב וכשימשך לצד המזרח מתרחב כדמות הארי. שהוא רחב מלפניו וצר מאחריו. ולפיכך אין לייחס טעות להרמב״ם ממה ששנינו צר מאחריו כו׳ שכל עצמו של הראב״ד לייחס לו טעות הוא ממה ששנינו כן ולפי פירושו אינו ענין לנדון שלנו כ״כ הכ״מ. ולי לא סגיא בהכי. שאע״פ שהרמב״ם יפרש צר מאחריו שהיו מטין כו׳. עכ״ז אני אומר שלא נמלט מהשגה לפי שנשיב אמרים לו מי יכריחהו לפרש כן שהיה האולם מעדיף כנגד כל שתי הרוחות צפון ודרום ואי איתא שכדבריו כן הוא היה לתנא דמתני׳ לכלול כל החשבון כאחד ולמתני מן הצפון לדרום מאה אמה כותל האולם חמש והאולם עשרה כותל המסבה חמש כו׳. וכן עשה הוא בחבורו שכתב מן הצפון לדרום מאה אמה עובי כותל האולם חמש ומכותל אולם עד כותל הקדש עשר אמות וכו׳. ואע״פ שיש לתרץ דמש״ה לא נקט התנא האולם וכותל בחשבון הצפון והדרום לפי ששם האולם הונח על מה שלפני שער הבית והוא במזרח. ואין צודק שם אולם לצפון ודרום אלא מפני שנמשך מן המזרח בלבד. והיינו דדייק נמי הרמב״ם בחבורו לכתוב ומכותל אולם עד כותל הקדש עשר. ולא כתב והאולם עשר. וזה לפי שלא יצדק שם אולם. אלא במזרח שהוא לפני פתח הבית. אמנם כן הוא יפה לתרץ אילו כבר היה מוכרח שהאולם הוא מעדיף לכל ב׳ הרוחות צפון ודרום והיה קשה א״כ למה לא יכלול התנא הכל בחשבון אחד כאמור על זה היה התירוץ עולה כהוגן דמשום דשם אולם לא הונח בהחלט אלא על שלפני הפתח. והוא מזרח. ולפיכך ראה התנא שלא להכניס האולם בחשבון צפון ודרום. אבל אם אין לנו מכריח שיכריחנו לפרש כך ונוכל לומר שלא היה אולם בצפון ודרום כנגד התאים כלל יהיה א״כ לפי זה מה שלא כייל התנא חשבון אולם בצפון ודרום מאמת ג״כ שלא היה שם אולם כלל. שאע״פ שבהחלט לא נקרא אולם מ״מ יוכל התנא להשאילו לו ג״כ שם אולם לאותו הריוח הנמשך ממנו לצפון. וכן לדרום [*או יקראהו בשם אחר]. ולפיכך לא נמלט הרמב״ם מההשגה על סברתו זו. ומה שחשב הכ״מ שכל עצמו של הראב״ד לייחס טעות להרמב״ם שהוא בלבד ממה ששנינו ההיכל צר מאחריו כו׳. לא כן הוא שמלבד אותה משנה יש להשיג עליו. לפי שאין מי שיכריחנו להעדיף האולם בכל צד. והכי דייק הראב״ד וכתב ועל כן אמרו ההיכל צר מאחריו כו׳. שלא מן המשנה הזו בלבד באה ההשגה אלא הביאה לראיה בלבד וההשגה במקומה בלאו הכי היא וכדכתיבנא. ולפיכך הנכון לומר שלא היה האולם מעדיף כלל אלא במזרח במקום שהוא ולא נמשך כלל אצל התאים לצפון ודרום וכסברת הראב״ד. וז״ל הרר״ש צר מאחריו שבעים אמה ורחב מלפניו מאה אמה. ע״כ וכן בבנין העתיד נאמר ביחזקאל סימן מ״א והבנין אשר על פני הגזרה פאת דרך הים רחב שבעים אמה וארכו תשעים אמה אבל מ״מ בארך תשעים אמה הנזכר בכתוב אין לנו הכרח שהיה כמו כן בבית שני אלא נראה יותר שהשבעים רוחב לא היה אלא בכל משך ארך התאים שהיו מגיעים כנגד שער ההיכל והיה א״כ האורך ארבע ושמנים אמה שהאולם עוד י״א אמה וכותלו חמש אמות למלאות אורך כל הבית מאה באמה. ומה שבבית העתיד יהיה זה הרוחב שבעים באורך תשעים. לפי ששם נאמר ואשר מונח בית צלעות אשר לבית וגו׳ ורחב מקום המונח חמש אמות שביאורו שהיה לפני התאים במזרח מקום פנוי שאין שם שום דבר כלל. אף האולם לא היה שם אלא מקום פנוי בלבד ויכולין לבא שם מן החצר היא העזרה החיצונה הסובבת בבית העתיד ושם פתח התאים. שהוא הפשפש. והיה זה המונח חמש אמות. והיו התאים באורך פ״ה כמו שבארתי בס״ד בארוכה בחיבור צורת הבית סי׳ ס״ד ונמצאו תשעים אמה אין רוחבן רק ע׳ ומן אלו התשעים ואילך היה האולם מעדיף בעשרה הנותרים מן האורך שממערב למזרח שהיה עודף על השבעים רוחב עוד ט״ו לכאן וט״ו לכאן. אבל בבית שני לא נזכר שום דבר מן המונח הזה. אע״פ שהרר״ש נסתפק אם היה מונח בבית שני ואחרי שלא נזכר במשנה נראה יותר שלא היה שום מונח אלא מן האולם היו נכנסים לתאים והיה האולם בעצמו לפני התאים מזה ומזה והיה עוד עודף עליהן ט״ו לצפון וט״ו לדרום והיה העודף הזה במשך ממערב למזרח ט״ז אמה. כשיעור כותל האולם חמש והאולם י״א ונשארו א״כ מארך הבית פ״ד אמה שרוחבן ע׳ אמה:
והוא היה נקרא בית החליפות. כפי הנראה קאי על הט״ו אמה העודפות מזה ומזה. שאלו בלבד הוא מה שהיה נקרא בית החליפות וכ״נ לשון הרר״ש שכתב. מלבד החליפות צריך להרחיב כותל האולם לצפון כנגד התא והמסבה וכותלם. [ולדרום] כנגד התא והורדת המים [וכותלם] שהן י״ט אמות מזה ומזה. עד כאן. ור״ל מלבד כותל ההיכל שהוא שש מזה ומזה. שכל שכן שהיו כותלי האולם מתרחבים לפני כותל ההיכל. שמזה ומזה:
וההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו. הר״ב כתב דלא אתפרש לו האיך. וכבר פירשתיו בס״ד:
{יז} שֶׁלֹּא בְּדִקְדּוּק. שֶׁאִם כֵּן נוֹתָר מִדַּת כֹּתֶל הָרְבִיעִי. אֲבָל כְּמוֹ שֶׁכָּתַב לְעֵיל בְּמִשְׁנָה ג׳ הוּא נָכוֹן:
{יח} דַּעְתּוֹ כְּדִבְרֵי הָרַמְבַּ״ם, הָאוּלָם הָיָה מַעֲדִיף לְכָל רוּחַ צָפוֹן כְּנֶגֶד הַתָּאִים עַד מִקְצוֹעַ הַמַּעֲרָבִית, וְהָיָה תּוֹכוֹ עֶשֶׂר אַמּוֹת וְכָתְלוֹ חָמֵשׁ אַמּוֹת. וְכֵן לַדָּרוֹם. וְהַיְנוּ דְּאַדִּתְנַן לְקַמָּן הַהֵיכָל צַר מֵאֲחוֹרָיו וְרָחָב מִלְּפָנָיו כָּתַב הָרַ״ב וְלֹא אִתְפָּרֵשׁ לִי הֵיאַךְ, שֶׁהֲרֵי מֵאָה עַל מֵאָה הָיָה בְּשָׁוֶה, הָא קַמָּן שֶׁסּוֹבֵר הָרַ״ב שֶׁהָאוּלָם הָיָה מַעֲדִיף לְכָל רוּחַ צְפוֹנִית וְרוּחַ דְּרוֹמִית. וְהִשִּׂיג הָרַאֲבָ״ד וְכָתַב שֶׁלֹּא הָיָה כֹּתֶל לָאוּלָם כְּלָל וְטָעוּת גְּדוֹלָה הִיא זוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה לָאוּלָם אֶלָּא כֹּתֶל הַמִּזְרָח שֶׁלִּפְנֵי הַהֵיכָל, וְעַל כֵּן אָמְרוּ הַהֵיכָל צַר מֵאֲחוֹרָיו וְרָחָב מִלְּפָנָיו, וְרֹחַב הָאוּלָם נִמְנֶה בְּרֹחַב הַהֵיכָל. וְהַכֶּסֶף מִשְׁנֶה הִתְנַצֵּל לְהָרַמְבַּ״ם מִמַּה שֶּׁכָּתַב בְּפֵרוּשׁ הַמִּשְׁנָה הַהֵיכָל מֵאָה עַל מֵאָה אֲבָל הָיוּ מָטִין הַבִּנְיָן מְעַט צַר לְצַד מַעֲרָב וּכְשֶׁיִּמָּשֵׁךְ לְצַד מִזְרָח מִתְרַחֵב כִּדְמוּת הָאֲרִי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב בַּאֲרִיכוּת:
{יט} הַחֲלִיפוֹת. כְּפִי הַנִּרְאֶה קָאֵי עַל הַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה הָעוֹדְפוֹת מִזֶּה וּמִזֶּה, שֶׁאֵלּוּ בִּלְבַד הוּא מַה שֶּׁהָיָה נִקְרָא בֵּית הַחֲלִיפוֹת. וְכֵן נִרְאֶה מִלְּשׁוֹן הָרר״שׁ שֶׁכָּתַב מִלְּבַד הַחֲלִיפוֹת צָרִיךְ לְהַרְחִיב כֹּתֶל הָאוּלָם לַצָּפוֹן כְּנֶגֶד הַתָּא וְהַמְּסִבָּה וְכָתְלָם, וְלַדָּרוֹם כְּנֶגֶד הַתָּא וְהוֹרָדַת הַמַּיִם וְכָתְלָם, שֶׁהֵן תְּשַׁע עֶשְׂרֵה אַמָּה מִזֶּה וּמִזֶּה. עַד כָּאן. וּרְצוֹנוֹ לוֹמַר מִלְּבַד כֹּתֶל הַהֵיכָל שֶׁהוּא שֵׁשׁ מִזֶּה וּמִזֶּה, שֶׁכָּל שֶׁכֵּן שֶׁהָיוּ כָּתְלֵי הָאוּלָם מִתְרַחֲבִים לִפְנֵי כֹּתֶל הַהֵיכָל שֶׁמִּזֶּה וּמִזֶּה:
ס) מהמזרח למערב מאה אמה כותל האולם
עובי כתלו שבמזרח:
סא) והאולם אחד עשר
ממזרח למערב:
סב) אמה טרקסין
במקדש ראשון היה חומה שעביה אמה מפסקת בין ההיכל לק״ק. וקראו לאותה חומה טרקסין, שהוא בלשון יון מקום שהוא פנים וחוץ מדמבדיל בין פנים לחוץ. וי״א שהוא נוטריקון טרק סין, ר״ל שסוגר דבר של סיני, דהיינו הלוחות והארון והצנצנת מן שקבלנו מסיני וכו׳ [עי׳ רש״י ותוס׳ יומא דנ״א ב׳ ודנ״ב ב׳]. ובבית שני שהיה גבוה הרבה מבית ראשון, דבית ראשון היה גבוה חלל ההיכל ל׳ אמה [כסוכה ד״ה ב׳], ובבית שני גבוה יותר ממ׳ אמה, והרי חומה שעביה רק אמה, א״א שתתחזק לעמוד בגובה מ׳ אמה, לכן הוצרכו לעשות פרוכת ההיכל לק״ק. ומדהסתפקו באותה אמה של עובי החומה שהיה במקדש ראשון אם קדושתה כהיכל ויתלו הפרוכת לפנים ממנה, או שמא קדושתה כק״ק, ויתלו הפרוכת לחוץ ממנה. להכי עשו ב׳ פרוכת, בין ההיכל לק״ק, וביניהן רווח אותה אמה שנסתפקו בה. [וקרא תנא לאותו רווח של אמה טרקסין, אף דבבית שני לא היה הארון, דיאשיה המלך גנזו (כיומא דנ״ב ב׳), גם חומה לא היה בינתים, א״כ אין כאן לא טרק ולא סין, וה״נ אמרינן ביומא (דנ״א ב׳) דבבית שני לא הוה טרקסין. וי״ל דהתנא קרא לאותה אמה טרקסין בנרדף על שם הראשון שהיה שם טרקסין, ובפרט שגם בבית שני היה שם הארון נגנז במקום הק״ק (כיומא דנ״ג ב׳), ושייך מה״ט שפיר לקרות לאותה אמה טרקסין]:
סג) כותל ההיכל
ר״ל עובי כותל המערבי של ק״ק. שכל הבניין כולו נקרא במשנה בשם היכל, כלעיל במשנה א׳:
סד) והתא שש
דכך היה רוחב התאים בסדר האמצעי [ועי׳ מש״כ לעיל סי׳ ל״ב]:
סה) כותל המסבה חמש
עוביה מצפון לדרום:
סו) והמסבה שלש
רחבה מצפון לדרום:
סז) כותל התא
עובי כותל הצפוני של תא הצפוני:
סח) ובית הורדת המים
כך היה נקרא הרווח שמדרום לכותל דרום של תאים הדרומיים. ונ״ל דנקרא הרווח ההוא בית הורדת המים, משום שגג ההיכל וגגי התאים הדרומיים כולן היו משופעין ויורדים מצפון לדרום, כדי שירדו כל מימי הגג למקום רווח ההוא:
סט) והכותל
שבדרום מבית הורדת המים, היה כותל ממזרח למערב כאורך כל התאים שבדרום:
ע) וחמש עשרה אמה מן הדרום
ר״ל דמצד צפון לכותל המסיבה, היה האולם עוד מתרחב והולך עד ט״ו אמה מדרום לצפון, דהיינו כותל האולם שבצפון עוביה ה׳ אמה, ועוד י׳ אמה חלל. ורוחב החלל הזה ממזרח למערב היה י״א אמה כנזכר לעיל במשנה. וכמו כן בצד דרום מכותל בית הורדת המים שבדרום, היה ג״כ האולם מתרחב עוד ט״ו אמה להלן, מצפון לדרום, מחוץ לכותל דרומי של בית הורדת המים:
עא) והוא היה נקרא בית החליפות
אותו רווח של י׳ אמה מצפון לדרום וי״א אמה ממזרח למערב, שהיה האולם יתר לכאן ולכאן, היה חדר מכאן ומכאן, ונקראו בית חליפות:
עב) ששם גונזים את הסכינים
דלכל משמר ומשמר היה שם ארגז מיוחד בכותל לגנוז שם סכיניהן. וסכין נקרא בלשון יון חליף, ובלשון יון שבזמנינו לא נקרא סכין כך, רק יקראוהו מאכערא, והיינו כמ״ש רש״י בשם תנחימא בפרשה ויחי על כלי חמס מכורותיהם אבל ברזל הנדוואי שנקרא שטאהל בל״א נקרא בל״י חליפס, ונראה דהיינו שהברת פס בל״י כמעט דומה להברת ף, שהראשון תמונתו ותמונת השני ?, ולכן בנקל החליפו זה בזה, והיינו משום דבל״ז הברת פס אינה נאותה ללשון עברי. ולכל א׳ מב׳ בתי החליפות שבאולם היו ב׳ פתחים, א׳ לאולם, וא׳ בזוית. דהיינו אותו בית החליפות שבאולם בצפון, היה לו פתח הב׳ בזוית צפונית מערבית. ואותו בית החליפות שבאולם בדרום היה לו פתח הב׳ בזוית דרומית מערבית. וכל א׳ מב׳ אלו הפתחים היה גבוה ח׳ אמות והיה זה כדי להכשיר כל עזרה כולה שם לשחיטת קדשים קלים דכתיב גבייהו ושחטו פתח אהל מועד, והאולם והתאים כולן קרויים אהל מועד (זבחים דכ״ה ב׳) [ותמהני שנשמטו ברמב״ם ובציור של התוי״ט]:
עג) וההיכל
הוא שם כולל לכל בנין ההיכל והתאים ומסיבה ובית הורדת המים וכל המחובר אליהם, וגם האולם שהיה בצד מזרח הבית שהיה מתרחב ומתפשט ט״ו אמה יתירים לצפון וט״ו אמה יתירים לדרום:
עד) ורחב מלפניו
דהרי המשך כותל מזרח של אולם מצפון לדרום, היה ק׳ אמה, והמשך כותל המערבי של התאים המערביים, היה רק ע׳ אמה. לפ״ז היה כל הבנין בדוגמת ארי רחב מלפניו יותר מלאחריו דבמלת היכל כאן כלל גם האולם, דעם האולם היה רחב מלפניו וצר מלאחריו [ורבינו הר״ב לא רצה להבין כאן דברים ברורים שבמשנה]:
לאחר החתך של גובה ההיכל המשנה עוברת לחתך של אורך1 ההיכל (מזרח-מערב).
מן המזרח למערב מאה אמה – שפירוטן כדלהלן, אמה – מילה אחרונה זו איננה ברוב עדי הנוסח והיא מיותרת, לכותל האולם חמש – עובי הקיר עצמו חמש אמות, והאולם אחת עשרה – רוחב האולם 11 אמות כרוחב עזרת ישראל, עזרת כוהנים ואחורי הכפורת, חצי מהשטח שבין האולם ולמזבח. רק רוחב עזרת המזבח הוא 32 אמה.
כותל ההיכל שש – קיר ההיכל עצמו, שבו נבנו התאים הנזכרים במשנה ג, ותוכו ארבעים – האולם עצמו, ללא הקירות, הוא אפוא 40x100 אמה, אמה טריקסין – מקום הפרוכות בין ההיכל לקודש הקודשים. לכאורה לפנינו מילה יוונית. ניתן לזהות במילה את המרכיב של שלוש (טרי), כמו טריקליניום (טרקלין) שהוא חדר הסבה לשלוש מיטות. ברם כיוון מחשבה הגיוני זה אינו מניב תוצאה מוכרת ביוונית.
המילה נזכרת עוד בתלמוד בהקשר אחר: ״בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים; דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון – כדי לחייבן במעשר, דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות – כדי לפטרן מן המעשר״ (בבלי ברכות לה ע״ב). הטרקסמון הוא אפוא חלק מהבית שהכניסה אליו מהווה גמר מלאכה לעניין מעשרות, אף על פי שניתן להגיע לבית גם לא דרכו, וכך להיפטר ממעשר. הפרשנים הסבירו כך את המונח אך לא הציעו פירוש מילולי, ואף לא חלק של הבית המתאים להגדרה זו. עוד נזכר ה״טריקסין״, או בכתיבים אחרים (״טריכסון״), בדיוני התלמודים סביב משנתנו: האם השטח הזה נחשב לקודש הקודשים או לקודש (ירושלמי כלאים פ״ח ה״ה, לא ע״ג; יומא פ״ה ה״א, מב ע״ד; בבלי, יומא נב ע״א, ועוד). כבר הגאונים הסתמכו על הירושלמי כדי לפרש שטרקסמון הוא לשון פנים וחוץ2. ברם כל שהירושלמי דן בו הוא הפן ההלכתי, האם האמה טרקסמון נחשבת ל״פנים״ (קודש קודשים) או ל״חוץ״ (היכל), ואין כאן פירוש מילולי.
בברייתא דמלאכת המשכן מוסבר: ״...אבל בבניין האחרון לא היה שם כותל אלא שני פסין ארכו של כל אחד ואחד אמה ומחצה, ושתי פרכות של זהב היו פרוסות עליהן מלמעלה והיה נקרא מקום הטרקסין״ (פ״ז). ה״ברייתא״ חולקת מעט על משנתנו לגבי גודל השטח ומסבירה את תפקידו של החלל הריק – תליית הפרוכות. זה שטח ביניים בין ההיכל לקודש הקודשים, והיו בו רק פסים לרוחב המקדש ששימשו לתליית הפרוכות.
היו מפרשים שהציעו שהמילה באה מהשורש טר״ק, גדר, והפנו למונח הבבלי ״טרוקי גלי״ – סגרו הדלתות (בבלי ברכות כח ע״א; בבא קמא קיב ע״א)⁠3. בערוך השלם4 יש הצעות מספר, כגון צירוף של מעבר סגור: מעבר – מהמילה היוונית έσωθεν שמשמעה דרך החוצה, וסגור – כמו Θúρασι (טורסי), שהוא המקור של ה״טרק״ = סגר. בתשובת גאון מפורש: ״אמה טרקסין. בלשון ישמעאל בראסתג. והכותל שהיה בבית שני מבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים כך נקרא״ (תשובות הגאונים הרכבי, רפז).
הפירוש המילולי הוא אפוא בעייתי, אך הפירוש הארכיטקטוני ברור. בשטח זה תלויות היו הפרוכות המפרידות בין הקודש לקודש הקודשים, או הפרוכת האחת, כדברי המשנה ביומא המתארת את עבודת הכוהן הגדול: ״היה מהלך בהיכל עד שמגיע לבין שתי הפרוכת המבדילות בין הקדש ובין קדש הקדשים, וביניהן אמה. רבי יוסי אומר לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד, שנאמר ׳והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים׳. החיצונה היתה פרופה מן הדרום, והפנימית מן הצפון. מהלך ביניהן עד שמגיע לצפון״ (פ״ה מ״א). אם כן משנתנו כמשנת יומא בדעת תנא קמא, ורבי יוסי מביא דעה אחרת המבוססת כנראה על הפסוק, אלא שהפסוק מתאר את המשכן ולא את מקדש בית שני. האמה טרקסין היא אפוא מעבר, והרי זו המילה שבתוספתא: ״כלים שברסטקאות מכאן ומכאן טהורין״ (אהלות פ״ה ה״ה, עמ׳ 602), ואין רסטקאות אלא פרסטקאות, כמו שגורס הר״ש (פ״ד מ״א)⁠5. קוהוט בפירושו לערוך השלם גוזר את המילה מיוונית (τρώξ) או מלטינית (trassa), שתי מילים שמשמען מעבר, מדרגה או נתיב בנוי. משמעות זו מתאימה מאוד למונח טרקסין, מעבר בין הפרוכות. פירוש זה מסביר את המשנה היטב. אם כן, טרקסין אינו אלא חלל למעבר.
עשרים אמה לבית קודש הקדשים – רוחבו של קודש הקודשים, כותל ההיכל שש – המערבי החיצוני, והתא שש – לפי התיאור יש תא גם בקודש הקודשים, או שהתא הוא חיצוני לקודש הקודשים. פרט זה קשה, שכן התא אמור להיות בתוך הקיר, והקיר כבר נזכר ונמנה. זו דוגמה לכללים שקבענו במבוא: תיאור המתעלם מרוחב קירות הוא תיאור בית מדרשי ולא תיאור רֵאלי.
וכותל התא חמש – גם משפט זה קשה, ואפשר להבינו כרֵאלי רק אם התא היה מאחורי קודש הקודשים (ממערבו), מחוץ לקו הבניין. כזכור היו בצלע המערבית שני שערים (פ״ב מ״ו), ושיערנו שהם שני השערים של מרחב זה שהיה אולם צר (20x6 אמה), או שתי לשכות. סך כל המרחב כולל הקירות הוא 11 אמה, גודל היחידה הבסיסית במקדש.
חתך ממזרח למערב – 100 אמה
כותל האולם 5
אולם 11
כותל ההיכל 6
האולם עצמו 40
אמה רווח בין האולם לקודש הקודשים 1
קודש הקודשים 20
כותל קודש הקודשים המערבי 6
תא חיצוני 6
כותל התא 5
מן הצפון לדרום – לאחר החתך האורכי המשנה מציעה חתך רוחב (צפון-דרום). המשנה בוחרת לעסוק בחתך הרוחב של האולם, בצדו המערבי (הקרוב להיכל). המשנה מתעלמת מההבדל שהיה בין הקיר המזרחי של ההיכל לקיר המערבי. בקיר המזרחי היה פתוח פתח ובו דלת, ושני פשפשים ללא תאים, ואילו בקיר המערבי היה קרוע פתח ובו הפרוכת.
שבעים אמה – בסך הכול. שבעים אמה הן אורך האולם, וברור שהכוונה לתאר את האולם בקטע הנושק בינו לבין ההיכל. אנו קובעים זאת משום שמופיע המרכיב של התא שקיים רק בהיכל.
כותל המסיבה חמש – המינוח אינו מדויק. אין למסיבה כותל חיצוני, אלא הכוונה לכותל האולם עד המסיבה.
והמסיבה שלש – לעיל מ״ה תוארה המסיבה המצויה בפינה הצפונית-מזרחית.
כותל התא חמש – התאים תוארו לעיל (מ״ג). קטע הכותל המפריד בין המסיבה לתא הוא למעשה הכותל החיצוני של ההיכל. הרואה מבחוץ רואה כותל זה. לפי המשנה לעיל האולם עודף על ההיכל 15 אמות מכל צד, ועודף זה הוא בית החלפות (להלן בהמשך המשנה). אבל בקטע שלפנינו העודף של האולם עד הקיר החיצוני של ההיכל הוא 15 אמה. ייתכן שבית החלפות עצמו היה 15 אמה (בתוך שטח האולם), אך העודף של האולם על ההיכל היה קטן יותר. זו סתירה ״אדריכלית״ בין שתי המשניות.
והתא שש – גודל התא עצמו 6 אמות. הכוונה לגודלו בציר צפון-דרום, כלומר עומק התא, כך שנתון זה אינו סותר את הנתון במשנה לעיל (מ״ג) העוסק ברוחב התא (ציר מזרח מערב).
כותל ההיכל שש – בין תא 1 לתא 2. עד כאן 24 אמה, ותוכו עשרים אמה – תוכו הוא ההיכל עצמו (השטח הפנימי ללא הקירות). אנו מציעים זאת על סמך משמעות המילה בתחילת המשנה ״תוכו ארבעים אמה״. אם כן, שטח ההיכל מבפנים 40x20 אמה ושטחו החיצוני רב הרבה יותר. המשנה אינה מפרטת כיצד מתיישבים נתונים אלו עם רוחב הפתח. כאמור, הפתח היה עשר אמות ולצדו שני פשפשים. לפתח צריכים היו להיות שני כתלים מהצדדים, ולפי יתר המידות של הקיר היה רוחבם 6 אמות לפחות. מעבר להם שני פשפשים (2 אמות לפחות), וכותל נוסף שרוחבו 6 אמות כבר משובץ בתיאור של הקטע הקודם (בתוך ה-25 אמה). הווה אומר, סך כל הרוחב של מערכת הפתחים היה לפחות 26 אמות. לא ברור כיצד משתלב אפוא הפתח בתיאור של המשנה. אפשר להציע סדרת פתרונות אדריכליים ליישוב כל הפרכות, אבל אלו מצטרפות לסתירות שהצענו לעיל בין הנתון של 15 אמה, עודף האולם על ההיכל, לבין העולה ממשנתנו. התיאור שלפנינו אינו לכיד אפוא. במהלך התיאור הצבענו על פרטים רבים לכידים, כאן הפרטים אינם לכידים.
מעתה המשנה ממשיכה בתיאור החלק הדרומי של הכותל המזרחי: כותל ההיכל שש – הכותל הדרומי של ההיכל. והתא שש וכותל התא חמש ובית הורדת המים שלש אמות והכותל – עוד המשך של הכותל, חמש אמות – כל זה 25 אמה, מערכת המקבילה לזו של החלק הצפוני של הקיר. המרכיב של ״בית הורדת המים״ אינו נזכר במקורות נוספים, ומבחינה ארכיטקטונית הוא מקביל למסיבה, היא מערכת המדרגות שמחוץ לכותל הצפוני של ההיכל. מהותו של מרכיב זה נעלמה. מילולית משמעו שהיה כאן פתח ניקוז. אבל הוא איננו חלק מההאולם עצמו, ואין צורך שמרכיב כזה ״יתפוס״ שלוש אמות. דומה שלפנינו מרכיב מלאכותי הבא ליצור מערכת מקבילה לזו שבצד הצפוני.
הקיר המערבי של האולם מצפון לדרום
למעשה העורך מותיר שטח בלתי מחולק שהוא מכנה אותו ״תוכו״. ייתכן שלמחבר כבר לא הייתה מסורת מה נעשה בעשרים אמה אלו. אנו הצענו מדעתנו שחזור, אך המחבר לא עסק בשחזורים אלא במסורת, ולא הייתה בידו מסורת ברורה. זאת במיוחד נוכח הסתירות לגבי התאים בצלע המערבית של ההיכל. במשנה הבאה נפגוש תופעה דומה ונחזור לעיין בה. כאמור, גם בית הורדת המים הוא מרכיב שקיים רק בצלע המערבית או בצלע המזרחית, ולא בשניהם.
האולם עודף עליו חמש עשרה אמה מן הצפון וחמש עשרה אמה מן הדרום – ההיכל עצמו צר יותר ורוחבו (צפון-דרום) 40 אמה בלבד, והוא – ההפרש של 15 אמות מצפון, או גם מדרום, הוא היה נקרא בית החלפות – לעיל עסקנו ופירשנו קטע זה (פ״ג מ״ה). הכוונה לשטח הכלוא בין ההיכל לבין קירות החצר שסביבו. מהמשנה לא ברור האם הכוונה לשתי העזרות משני צדי ההיכל (הצפוני והדרומי) או רק לצד הצפוני, ששם גונזין את הסכינין – הסכין הוא קודש, ומשנפסל גנזו אותו. אין בכך צורך הלכתי אלא כבוד לכלי הקודש, נוהג שהתקבע והתקדש, וההיכל צר מאחריו – ממערב, ורחב מלפניו – ממזרח, דומה לארי שנאמר הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד (ישעיה כט א) מה הארי צר מאחריו ורחב מלפניו אף ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו אף ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו – לפי מטרתו של הבניין וסדרי הקדושה שלו, הרי שלפניו הוא ״מערב״. אלא שהעורך מתכוון לתפיסה הגאוגרפית-ארכיטקטונית המקובלת שבה פני המבנה למזרח. אנו עמדנו לעיל על מרכיב המזרח בתפיסות הקוסמוגרפיות של המזרח הקדום, לפיכך אין צורך לפרש שהמקדש עצמו הובן בעבר כבעל אוריינטציה למזרח, אלא שהעורך נוקט במונחים הארכיטקטוניים המקובלים בחברה. גם יוספוס מזכיר פרט זה של מבנה המקדש, אם כי לדעתו האולם רחב יותר בעשרים אמה מכל צד. הבדל כזה בין חמש עשרה אמה (המשנה) ועשרים אמה (יוספוס) נראה בעינינו זניח, הוא יכול לנבוע מאמות בגודל שונה או משכחת-מה.
לסיכום שאלת התאים והמסיבה, אם התאים והמסיבה מצויים בתוך קירות ההיכל, אזי:
רוחב המסיבה והתאים לפי פ״ד מ״ז 25 אמה מכל צד; רוחב ההיכל עצמו 40 אמה בלבד – והנתונים סותרים.
אם רק התאים מצויים בתוך ההיכל, כפי שפירשנו את משנה ז, אזי לבניית התא נדרש רוחב של 17 אמה מכל צד של ההיכל, ולפנים ההיכל (ה״תוך״) נותרו 6 אמות בלבד (רוחב כל ההיכל 40 אמה). נתון זה סותר את המשפט ש״תוך״ ההיכל 20 אמה. הוא סותר גם את ההנחה הפשוטה שמכלול הפתח הוא עשרים אמה (עשר אמות פתח ושני קירות, לפחות 5 אמות מכל צד). אין צריך לומר שהוא גם סותר את ההנחה שההיכל היה רחב ידיים.
ניתן לשחזר את ההיכל כך שרוחב השטח הפנוי בהיכל (ה״תוך״) יהא 20 אמה, הפתח 10 אמות ומכלול הפתח עם הקירות 20 אמה, כרוחב ההיכל. עשר אמות מכל צד יכילו תא צר ושני קירות משני צדדיו. אבל הצעה כזאת סותרת את משנה ז, וגם מבחינה ארכיטקטונית סותרת את המקובל במשנה שרוחב הקיר 6-5 אמות.
לאורך ההיכל (61 אמה) ניתן להציב 5 תאים של 5 אמות כל אחד (עם 7 אמות רווח בין תא לתא). לרוחב ההיכל לא ניתן להציב חמישה תאים, על כן צריך להניח שחמשת התאים השתרעו רק עד אמצע קודש הקודשים, והם היו מסודרים כמו בתרשים.
סידור התאים ללא קנה מידה
מערב
מזרח
אי אפשר שהתאים היו באולם במידות המופיעות במשנה, משום שרוחב האולם אינו מספיק.
אין בעיה לשחזר מחדש את ההיכל כך שהנתונים יהלמו ויסתרו רק מעט פרטים הנזכרים במקורות. ניתן לעשות זאת אם נפרש שהתאים אינם כלואים בין הקירות אלא הם כוכים בתוך הקיר הקיים שעוביו 10 אמות (עשרים אמות חלל ההיכל וקירות של 10 אמות מכל צד). עצם קיומם של כוכים כאלה, או של קיר כפול שבמרכזו תאים פתוחים, אינו פוגע ביציבות הבניין (אם הכוכים נבנו בשלב המקורי ואם הם משולבים כהלכה בקירות). אבל אי אפשר להלום את כל הנתונים הכמותיים שבמשניות. מכיוון שהתאים הם מרכיב הנזכר בספר יחזקאל עולה השאלה האם שילובם במשנה הוא באמת מסורת על בית שני, או הרכבה מדרשית. כך או כך, אי אפשר לקיים את כל הנתונים במשנה. אירעה כאן תקלה חמורה במסורת המסירה.
1. האורך והרוחב של המבנה כולו.
2. אוצר הגאונים, יומא, עמ׳ 55, ואחריו פרשנים רבים.
3. כך, למשל, בעל פסיקתא זוטרתי לשמות, לז ע״א; רש״י ליומא נב ע״א, ועוד.
4. כרך ד, עמ׳ 97.
5. הר״ש עצמו מסביר שאלו חללים קטנים בקיר, וליברמן (תוספת ראשונים ג, עמ׳ 107) מסביר שאלו מגדלים קטנים בצד מגדל גדול. שני פירושים אלו קשים מבחינה מילולית, וראו עוד פרסטקין (תוספתא אהלות פ״ז הט״ז, עמ׳ 605), שהם ארונות קיר סגורים, והם מתקן אחר.
משנה כתב יד קאופמןר׳ שמעיהרמב״םמאיריר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

מדות ד – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), משנה כתב יד קאופמן מדות ד – מהדורת הרב דן בארי על פי כ"י קאופמן A50 (הערת המהדיר: הניקוד תוקן על פי כללי הדקדוק בנוגע למלא וחסר, ולפי הצליל לגבי קמץ ופתח, צרי וסגול, המתחלפים בכתב יד קאופמן מתוך הגיה ספרדית), ר׳ שמעיה מדות ד, רמב"ם מדות ד, מאירי מדות ד – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר׳ עובדיה מברטנורא מדות ד – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מלאכת שלמה מדות ד, תוספות יום טוב מדות ד, עיקר תוספות יום טוב מדות ד, תפארת ישראל יכין מדות ד, תפארת ישראל בועז מדות ד, משנת ארץ ישראל מדות ד – משנת ארץ ישראל, מאת שמואל ספראי, זאב ספראי, חנה ספראי (ירושלים, תשס"ח-תש"פ) (CC BY 3.0)

Middot 4 – Adapted by ALHATORAH.ORG from the William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Mishna MS Kaufmann Middot 4, R. Shemayah Middot 4, Rambam Commentary on the Mishna Middot 4, Meiri Middot 4, R. Ovadyah MiBartenura Middot 4 – Translated by Rabbi Robert Alpert (2020) (CC BY 3.0), Melekhet Shelomo Middot 4, Tosefot Yom Tov Middot 4, Ikkar Tosefot Yom Tov Middot 4, Tiferet Yisrael Yakhin Middot 4, Tiferet Yisrael Boaz Middot 4, Mishnat Eretz Yisrael Middot 4

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×