שש מעלות במקוות זו למעלה מזו – שישה סוגי מקוואות, זה מעולה מזה. ״מקווה״ כאן משמש במובנו הראשוני, מקום איסוף מים, ולא במובנו ההלכתי, מקום שאפשר לטבול בו. המבנה של שש מעלות זו מעל זו מזכיר את הפתיחה של מסכת כלים שעסקה במדרג של טומאות ושל קדושות (פרק א), וכן פרקים נוספים
1. קבוצות של שישה רגילות בספרות, כגון שישה ספקות בטהרות (פרק א משנה,
טהרות פ״ד מ״ה); ״ששה ספיקות רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין״ (
תוספתא עדיות פ״א ה״ז, עמ׳ 455); ״שש מעלות בחטאת״ (
תוספתא חגיגה פ״ג הכ״ב;
פרה פ״ד הי״ב, עמ׳ 634) ועוד.
המשנה פותחת בפתיחה מספרית. פרקים רבים מתחילים בפתיחות מספריות, וכן משניות רבות
2. הפתיחה המספרית הייתה חשובה לקדמונינו ומהווה כלי עזר חשוב ביותר לזיכרון תורה שבעל פה. ייתכן שמשניות מטיפוס זה הן חלק ממשנה קדומה שרבות ממשניותיה היו סדורות בצורה מספרית, אך סביר יותר שהייתה זו שיטת עריכה, אולי של בית מדרש מסוים, אך אין לראות בה רובד הלכתי קדום ואף לא שיטת עריכה קדומה, כי לחלק מן המשניות המספריות דווקא אופי מסכם של מידע מפורט נתון. סביר להניח שזו דווקא שיטת עריכה מאוחרת יחסית. כך עולה בבירור מן העיון בפתיחה המספרית. בירושלמי הגישה המספרית מיוחסת לתקופת הסופרים ״שעשו את התורה ספורות ספורות״ (
ירושלמי שקלים פ״ב ה״ב,
מח ע״ג). זו עדות למודעות אמוראית שאכן מדובר בשיטת עריכה ייחודית, ואין זו עדות או הוכחה בדבר הכרונולוגיה של השיטה
3.
יתרה מזאת, בחלק מהמקרים ניתן להוכיח שהפתיחה המספרית היא מאוחרת ובאה לאחר שהמשנה כבר הייתה שנויה. כך היא משנת תרומות
(פ״א מ״א). בהמשך המשנה מופיעות כפילויות, ומן הסתם ניתן להסבירן בהליך העריכה שבו כלל גרעין המשנה רק את ההלכה עצמה, ללא הפתיחה המספרית. בשלב עריכה מאוחר יותר נוספה פתיחה מספרית שסיכמה את המִפרט של המשנה ועמה הפכו גם מילים מספר למיותרות
4. סיוע להערכתנו במשנה זו יש במספר ״חמש עשרה״ שבו פותחת משנת יבמות. מספר כזה אינו שגור בספרות חכמים, ודומה שלא ניתן לייחס לו משמעות ספרותית בדומה למספרים כארבע, שבע או ארבעים (ארבעים חסר אחת). עם זאת המספר איננו רק סיכום המקרים, שהרי ניתן להגיע גם לסיכום מספרי אחר, כפי שראינו בפירושנו למשנה זו.
דוגמה אחרת היא משנת נדרים
(פי״א מ״י) הפותחת במילים ״תשע נערות נדריהן קיימין״. עיון במשנה מצביע על כך שהמספר הוא רק לשיטת תנא קמא החולק על רבי יהודה. התלמוד אומר שלמעשה כל המקרים הם שניים בלבד, יתומה ובוגרת, או אולי שלושה, כפי שנעלה בפירוש המשנה שם. אבל התלמוד מסביר: ״אמר רבי יוחנן שתים הן ולמה תנינן תשע בשביל לחדד את התלמידים״ (
ירושלמי נדרים פי״א הי״א,
מב ע״ד), כלומר לחדד את האבחנות. זו דוגמה ברורה לכך שהמשנה לא נערכה בצמצום ואין מקום לחפש (ולמצוא) בכל משפט חידוש הלכתי
5. התירוץ ״לחדד את התלמידים״ מופיע פעמים נוספות במקורות. בספרות התנאים הוא בא להסביר מדוע אמר התנא דבר של תימא – כדי ״לזרז את התלמידים״ או ״לחזק את התלמידים״
6. בתלמוד הבבלי המונח בא להסביר מדוע אמר התנא דבר שאינו נכון, כלומר מטרתו לבטל את האמירה של התנא או החכם הקודם
7. בירושלמי הוא מופיע רק בסוגיית נדרים. מכל מקום המספר אינו קדום, והוא סיכום בלתי מדויק של המשנה.
למשנת שבועות פתיחה מספרית: ״שבועות שתים שהן ארבע.״ (פ״א מ״א). נראה שהיו אלו ארבע משניות קדומות נפרדות ולכולן פתיחה מספרית דומה, והעורך ריכז את כל המשניות שנפתחו בדרך זו. כל ארבעת המרכיבים של הרשימה מוכרים ממקורות אחרים ושובצו בראשי מסכתות, חוץ מ״ידיעות הטומאה״ שבוארו בהמשך המשנה שם, והשבועות שהן עיקרה של מסכת זו ואף הן בוארו בהמשך המשנה שם. ליציאות השבת ומראות נגעים הוקדשו משניות מפורטות הפותחות את המסכתות בנושאים הללו (
שבת פ״א מ״א ונגעים פ״א מ״א). משנת שבועות הכירה משניות אלו, וידעה שהן משובצות במשנה ומבוארות במקומן, על כן אין במשנת שבועות הסבר למושג, וכל שהיא מסבירה הוא המושגים הרלוונטיים למסכת שבועות, או אלו שאין להם הסבר במקום אחר. מכאן נראה שעורך מסכת שבועות כבר הכיר את הפתיחות למסכתות נגעים ושבת, ומהן ריכז את החומר למשנתו. איננו מכירים עוד פתיחות של ״שתים שהן ארבע״ שאינן במשנתנו.
משנת נגעים נפתחת אף היא בפתיחה מספרית: ״מראות נגעים שנים שהן ארבעה״ (פ״א מ״א). במשנה ד בהמשך נחלקים חכמים אחרים ומציעים מראות נגעים במספרים גדולים יותר. עסקנו בפתיחה בהרחבה במקומה, וראינו כי הפתיחה קדומה לימי רבי עקיבא וכי הוא כבר אינו מבין מדוע נבחרה פתיחה כזאת ומחפש לה נימוקים והשלכות משפטיות. התוכן ההלכתי של המשנה בראש נגעים (ומקבילותיה) נקבע בראשית דור יבנה, והיא סוגננה בצורתה הנוכחית עוד בדור יבנה. מצד שני שותפים למשנה רבי מאיר מדור אושא וחכמים, שהם כנראה בני דורו. על כן יש לומר שהניסוח הקדום כלל רק את המשפט ״מראות נגעים שנים שהן ארבעה״ (ואת הדעות המונות מספרים גבוהים יותר). חכמי דור אושא מוסרים את הניסוח הקדום ומוסיפים את רשימת המקרים שהיא שנויה בהם במחלוקת. לעיל קבענו שהפתיחות המספריות מאוחרות; הדבר נכון לפתיחה של מסכת שבועות ולפתיחות אחרות (תרומות ונדרים), אך אינו נכון לגבי מסכת נגעים.
בפרק יג באותה מסכת (נגעים) שוב פתיחה מספרית: ״עשרה בתים.״ (מ״א). כפי שנעלה בפירוש המשנה הסיכום המספרי (עשר) הוא מאוחר לרשימה, ובמידת מה מלאכותי. לפני התנאים עמדה רשימה של מקרים והעורך צירף פרטים שלא מעניין המשנה כדי להגיע למספר הספרותי שהיה חשוב לו. אם כן, גם פתיחה מספרית זו אינה קדומה.
עוד נוסיף שמבחינת ההיגיון הפנימי הגדרה מספרית עשויה לנבוע מאחד משני קווי התפתחות: או שהיא מטיבה מאוחרת, רק לאחר שנקבעה ההלכה בכמה מקרים, או שהיא קדומה, פרי עיון מקדמי ותאורטי בנושא. כאמור כזאת היא משנת נגעים, אבל ביתר המשניות הפתיחה המספרית מאוחרת. ואכן משנת נגעים היא מיוחדת ואינה אופיינית לתורה שבעל פה, כפי שהראינו במבוא למסכת נגעים. אין שם תורה שבעל פה שהתפתחה ברחוב שומר המצוות מתוך זיקה לבית המדרש, אלא במנותק מהציבור. כפי שנעלה בפירושנו למשנה הציבור פנה לכוהנים בבקשת הדרכה ופסק הלכה, וחכמים עסקו בנושא במנותק ממנו, ולא בדרך הרגילה שבה התפתחה תורה שבעל פה8. אפשר אפוא שפתיחות מספריות קדומות אפיינו את שיטת הסיכום של הכוהנים, אבל דוגמה אחת אינה מספקת כמובן לקביעה כזאת.
הדעת נותנת שהמשנה שלנו (מקוואות) הקובעת את הכלל המספרי היא מאוחרת, שכן יש בה כבר סיכום של משניות קודמות. ייתכן אפילו שזו חתימת ידו של עורך המשנה האחרון. את הניסוח הכוללני שבמשנה א יש להבין כסיכום ההלכות הקדומות, ולא כקביעה המשקפת את ההלכה בימי מחבר המשפט. להלן בסוף משנה ז נעמוד על כך שההלכות עצמן ידועות למשנה, והעורך מניח שהן ידועות לכול. הוא רואה את תפקידו רק בסידור הספרותי ולא בשינון ההלכות. זו ראיה ברורה לכך שהמסגרת הספרותית מאוחרת לקביעת ההלכות עצמן.
גם משנת כלים וגם משנת נגעים נפתחות בסידור מספרי של זה למעלה מזה, וזו אפוא שיטה שמקובלת על עורכי החלקים בסדר טהרות, אך אין הם היחידים המשתמשים בה.
זו למעלה מזו – זו חזרה לשם היופי הסגנוני. מי גבאין – גֵב הוא שקע או בור שטוח במשטח סלעים. גבים ניתן למצוא בעיקר באפיקי נחלים, אך גם בסתם משטחי סלעים. הגב הוא בדרך כלל קטן, ואין התנא צריך להדגיש שגב רגיל אינו מכיל ארבעים סאה. שתה טמא – ההנחה היא שהטמא הוריד פניו אל הגב וכך פגע במים וטימא אותם בנגיעה. המשנה אינה מפרטת מה רמת הטומאה של ה״טמא״, אך לפי ההקשר הוא אב טומאה, זב או מי שנגע במת. הוא טמא שבעה, ואם נגע במשקה הם טמאים שבעה, משום שמשקין ״תחילה לעולם״, כלומר אם נטמאו הם הופכים את מה שנגעו בו לאב הטומאה, מעין ״מכפיל טומאה״: ״כלל אמר רבי יהושע, כל המטמא בגדים בשעת מגעו, מטמא אוכלים ומשקין להיות תחלה״9. שתה טהור טמא – הטהור התכופף ונגע במים ובכך נטמא.
ברור שהמשנה סבורה שהמים שנגע בהם הטמא טמאים ומטמאים, והשאלה ההלכתית היא מדוע נטמאו המים, הרי בתורה נאמר ״אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור ונֹגע בנבלתם יטמא״
(ויקרא יא לו). לכאורה מי בור וגב הם תמיד טהורים. רמב״ם ור״ש מסבירים שהמים בגב אמנם טהורים, אבל בשתיית המים נתלשו המים מהקרקע ונטמאו. הם שבו לגב אבל לא התערבו ולא בטלו, משום שנשארו בשכבה העליונה של המים, או אולי משום שמי הגב מועטים מכדי לבטל את הטמא בתערובת. ההסבר הראשון קשה מבחינה טכנית, ופירושם מסתמך על הסבר הסיפא של המשנה כפי שנפרשו.
שתה טמא שתה טהור טמא – הוכפל בטעות.
שתה טמא – כמקודם,
ומילא בכלי טהור – הטמא שתה מהמים והטהור מילא כלי במים אלו, אבל לא נגע במים בעצמו,
טמא – הכלי, שהרי המים מטמאים.
שתה טמא – ובכך טימא את המים,
ונפל כיס – ברוב עדי הנוסח ״ככר״. הנוסח ״ככר״ מתאים יותר; בכיס מניחים מטבעות אבל למטבעות עצמם אין דין תרומה, ובכל הש״ס תמיד הדוגמה היא כיכר של תרומה ולא כיס (
משנה כלים פ״ט מ״ו; טהרות פ״א מ״ח ועוד).
שלתרומה אם הדיח טמא – אם הוא שוטף את התרומה הרי שהמים נתלשו ונטמאו, וטימאו את התרומה,
אם לא הדיח טהור – המים בגב אמנם נטמאו אבל התרומה נפלה לתוך הגב, לא רק למים בנקודת השתייה, המים הטמאים התערבו בתוך הגב והטומאה בטלה. בדרך זו מסבירה התוספתא: ״אמר רבי נחמיה מפני מה אמרו אם לא הדיח טהור, שאין המים שבגבו עלולין לקבל טומאה, עד שיתלשו. הגביהן רבו הטהורין על הטמאים״ (פ״א ה״א, עמ׳ 652). הרישא ברורה: אם אין הדחה אין תלישת מים מהקרקע. השאלה היא אם כן מדוע ברישא השתייה גורמת לתלישת מים וכל המים בגב טמאים, ואילו לתרומה המים נחשבים כמי שלא נטמאו. עוד קשה מה פירוש ״רבו הטהורין על הטמאים״: אם הכוונה שהמים הטמאים בטלו ברוב מי הגב הטהורים אזי צריך היה להיות טהור בכל המקרים, אלא אם כן נפלה טעות ויש לגרוס ״שרבו הטמאים על הטהורין״. ברם נוסח זה עומד נגד עדות הטקסט בכל עדי הנוסח ונגד עדות הר״ש. אם כך מדוע לא חל הדין על הרישא?
בהמשך התוספתא שנינו: ״מפני מה אמרו ׳אם הדיח טמא׳ הוכשרו המים שבידיו, ונטמאו, וטמאו את הככר. רבי שמעון אומר בין שהדיח ובין שלא הדיח טמא, שאני אומר לסוף שטפת המים טמאין נוגעות בככר״ (שם ה״ב). ההסבר מתייחס למשנתנו או למשנה ב העוסקת בכיכר. ראשיתו כהסבר שבו נקטנו (הדחה היא תלישת המים), ובהמשך רבי שמעון חולק ואומר כי בכל מצב המים הטמאים נוגעים בכיכר ומטמאים אותו. ההסברים שהבאנו מכירים בכך שמים שמחוברים לקרקע אינם עשויים לקבל טומאה, אך אם נתלשו הם מקבלים טומאה, אף על פי שחזרו להיות מחוברים לקרקע.
אם כן, במשנה מופיעים מקרה בסיסי (מי גבאים) ושלושה מקרי משנה: 1. שתה טמא, 2. מילא בכלי טמא, 3. נפל כיכר, 3א. הדיח, 3ב. לא הדיח. בכל המקרים טמא, חוץ מ-3ב שטהור. להלן מוצג מבנה הפרק, וברור שמשניות א-ד יצאו מידי עורך אחד והן מתייחסות כולן למבנה של משנה א ומפרטות את ההלכות על בסיס השוני בין כל משנה למשנה א.
אנו נשוב לפירוש המשנה בסוף משנה ב.
1. כגון
קידושין פ״ד מ״א המונה עשרה ייחוסין, וגם שם קיים מדרג, אם כי פחות מודגש מבחינה ספרותית.
2. מסכתות שבת (ראו פירושנו לפ״א מ״א שם), פאה, תרומות (ראו פירושנו לפ״א מ״א שם), בבא קמא, שבועות ועוד, וראו במבוא הכללי לפירוש המשניות.
3. אורבך, סופרים, פיתח שיטה שלמה על תקופת הסופרים כתקופת היסוד של תורה שבעל פה. לא כאן המקום לפתח את הנושא, אך להערכתנו המינוח ״סופרים״ בספרות חז״ל כמתייחס לחכמי העבר רווי תפיסות סטראוטיפיות ואינו משקף זכרון היסטורי רֵאלי.
4. ראו דיוננו בסופה של משנתנו, וכן משנת תרומות פ״א מ״א.
5. על כך ראו במבוא הכללי לפירוש המשניות.
6. תוספתא אהלות פט״ז ה״ח, עמ׳ 614; פרה פ״ד ה״ז, עמ׳ 633; ספרי במדבר, קכז, עמ׳ 151.
8. ראו על כך במבוא הכללי לפירוש המשניות.
9. משנה, זבים פ״ה מ״א; תוספתא טבול יום פ״א ה״ג, עמ׳ 684; ספרא, זבים פרשה ב הי״א, עו ע״ב ועוד הרבה, וראו פירושנו לטהרות פ״ב מ״ח; פ״ג מ״א; זבים פ״ב מ״א.