×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה, אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפֵרִין נְדָרֶיהָ. הֵפֵר הָאָב וְלֹא הֵפֵר הַבַּעַל, הֵפֵר הַבַּעַל וְלֹא הֵפֵר הָאָב, אֵינוֹ מוּפָר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁקִּיֵּם אֶחָד מֵהֶן.
With regard to a betrothed young woman, her father and her husband together nullify her vows. If the father nullified her vow and the husband did not nullify it, or if the husband nullified it and the father did not nullify it, then the vow is not nullified. And needless to say, it is not nullified if one of them ratified the vow.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[א] נַעֲרָה מְאֹרָסָה, אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפִירִים נְדָרֶיהָ.
הֵפֵר הָאָב וְלֹא הֵפֵר הַבַּעַל, הֵפֵר הַבַּעַל וְלֹא הֵפֵר הָאָב, אֵינוּ מוּפָר.
אֵין צֹרֶךְ לוֹמַר, שֶׁיָּקֵם אֶחָד מֵהֶן.
נערה המאורסה אביה ובעלה [אחרון] מפירין נדריה שמע האב והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת ונתארסה אפילו לעשרה זהו [שאמרו] אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת ונתארסה יחזור [הבעל] השני ויפר חלקו של [ראשון] א״ר נתן הן הן דברי ב״ש ב״ה אומרים אין יכול להפר במה דברים אמורים בזמן [שגרשה] בו ביום והחזירה בו ביום או גרשה בו ביום ונתארסה לאחר אבל אם בגרה ונשאת או ששהתה שנים עשר חודש אין יכול להפר.
נערה מאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה. הפר האב ולא הפר הבעל, הפר הבעל ולא הפר האב, אינו מופר, ואין צריך לומר שיקיים אחד מהן.
היות שאמר אביה ובעלה, היה אפשר להבין בזה הדיבור גם ברירה, או זה או זה, ולפיכך חזר וביאר שכוונתו שיהיו שניהם. ואומרו ואין צריך שיקיים אחד מהן, אפילו חזר זה שקיים ונשאל לחכם והתחרט על קיומו, וחזר והפר לה, לפי שהעיקר אצלנו נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר, ואם נשאל וחזר והפר לה אינו מופר, עד שיפירו שניהם בבת אחת. והראיה לזה הדין בנערה ארושה, שדינה משותף בין האב והבעל, אומרו ״בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה״.
נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין כו׳ – מפני שאמר אביה ובעלה יובן מזה הדבור הבחירה או זה או זה ולכך חזר וביאר שכוונתו שיהיו שניהם. ואמרו ואין צריך לומר שקיים אחד מהם ואפילו חזר זה שקיים ונשאל לחכם ונתחרט על קיומו וחזר והפר לה לפי שעיקר אצלנו נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר וכשנשאל וחזר והפר לה אינו מופר עד שיפירו שניהם בבת אחת וראיה לזה הדין בנערה המאורסה שמשתתפין בדינה האב והבעל מה שאמר בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה.
נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה. בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת קְרוּיָה נַעֲרָה, עַד שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. וּבַת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, נְדָרֶיהָ נִבְדָּקִים, אִם יָדְעָה לְשֵׁם מִי נָדְרָה וּלְשֵׁם מִי הִקְדִּישָׁה, נִדְרָהּ נֶדֶר, וְאַף הִיא אָבִיהָ וּבַעֲלָהּ מְפֵרִין נְדָרֶיהָ:
הֵפֵר הָאָב וְלֹא הֵפֵר הַבַּעַל. מִשּׁוּם דַּהֲוָה אֶפְשָׁר לְמִטְעֵי וּלְפָרֵשׁ אָבִיהָ וּבַעֲלָהּ מְפֵרִין נְדָרֶיהָ, אוֹ אָבִיהָ אוֹ בַּעֲלָהּ, תָּנָא הֵפֵר הָאָב וְלֹא הֵפֵר הַבַּעַל וְכוּ׳, לְאַשְׁמוֹעִינַן דְּתַרְוַיְהוּ צְרִיכִין לְהָפֵר:
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁקִּיֵּם אֶחָד מֵהֶם. שֶׁאִם קִיֵּם אֶחָד מֵהֶם אֵין הַשֵּׁנִי יָכוֹל לְהָפֵר. וְהָא קָמַשְׁמַע לָן שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁאַל הָאֶחָד מֵהֶם שֶׁקִּיֵּם עַל הֲקָמָתוֹ, כִּדְקָיְמָא לָן נִשְׁאָלִים עַל הַהֶקֵם, אֵין זֶה שֶׁנִּשְׁאַל עַל הַהֶקֵם יָכוֹל לְהָפֵר יוֹתֵר, הוֹאִיל וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים שְׁנֵיהֶם לְהָפֵר בְּבַת אַחַת:
נערה המאורסה – a girl who is twelve years and one-day old, and who brought forth two [pubic] hairs, is called a נערה/a young woman/lass, until six months. But a woman who is eleven years and one-day old, her vows are examined, if she knew for whom she made the vow, and in the name of whom she sanctified, her vow is vow, and even regarding her, her father and her husband annul her vows.
הפר האב ולא הפר הבעל – because it was possible to err and to explain [the phrase]: “her father and her husband annul her vows,”/"אביה ובעלה מפירין נדריה" as or her father or her husband, it teaches in he Mishnah:"הפר האב ולא הפר הבעל"/”if her father annulled her vows, but not her husband, etc.,” to inform us that both need to nullify [her vows].
ואין צריך לומר שקיים אחד מהם – if one of them confirmed [her vows] the second is not able to nullify them. But this tells us that even though the even though that one of them (i.e., the father or the husband was consulted that he established his confirmation, as we hold, we consult on the confirmation (i.e, the privilege of confirming a vow – see also Tractate Nedarim 10:7), this one who was asked for confirmation cannot nullify any further, since both of them are not able to nullify [a vow] at the same time.
נערה המאורסה. פ״ד אחין דף כ״ט ובפ׳ אלו נערות דף ל״ט ובפ׳ נערה שנתפתתה דף מ״ו ובפירקין דע״ד ובפ״ק דקדושין דף ד׳:
אביה ובעלה. משום דלא תימא או אביה או בעלה הדר תני ומפרש לה בסיפא ופי׳ הרא״ש ז״ל והא דלא תני אביה ובעלה מפירין יחדו אין זה לשון המשנה ע״כ. וביד בפי״א דהלכות נדרים סימן ו׳ ז׳ ט׳: וכתב הר״ן ז״ל נערה וכו׳ נערה דנקט לאפוקי בוגרת שאין לאביה רשות בה ואינו מפר נדריה וארוס נמי בלא שותפותיה דאב לא מצי מפר ע״כ. אביה ובעלה מפירין דבי ר׳ ישמעאל מפיק לה מקרא דכתיב בין איש לאשתו בין אב לבתו דמשמע דבאשה אחת מיירי שרשות האב והבעל שולטין עליה ובין שניהם מפירין אבל כל חד לחודיה לא דמשמע שהיא בין שניהם והם שותפים בה כן פי׳ הרא״ש ז״ל וכן משמע שפירש ג״כ רש״י ז״ל וז״ל ואיש דכתיב בהאי קרא לא צריך דאי משום איש לאשתו לא צריך דהרי כבר נאמר למעלה אלא מכאן לנערה המאורסה דבין שניהם מפירין נדרה דאיש מפר חלקו באשתו ואב מפר חלקו בבתו ע״כ. וז״ל הר״ן ז״ל משמע ליה דבנערה המאורסה מיירי מדכתיב בההוא קרא בנעוריה בית אביה ומדסמך אב לבתו בהדי איש משמע דאב ובעל מפירין נדריה ע״כ. ורבה מייתי לה מקרא דכתיב ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה ופרכי׳ ואימא האי קרא בנשואה כתיב ומשני אי משום נשואה קרא אחרינא כתיב ואם בית אישה נדרה וע״ש עוד:
ולא הפר הבעל אלא שתק מע״ל רש״י ז״ל. וכתב הרא״ש ז״ל קמ״ל דעד דמפירין שניהם בבת אחת כלומר שלא יהא הפסק שעה בין שתי ההפרות שלא היה האחרון יכול להפר כגון הכא שקודם שנשאל לא היה ראוי להפר הלכך נתבטלה הפרתו ואפילו אם יפר הראשון עמו פעם שנית אינו מועיל וכן משמע לישנא דמתני׳ דמדמי הך קיים להפר האחד ולא הפר השני ביום שמועתו דשוב אין תקנה. ויש מפרשים דיש תקנה אם יפר הראשון פעם שנית וראשון עיקר ע״כ:
ואין צריך לומר שקיים אחד מהם. בגמ׳ פריך השתא הפר זה בלא זה אמרת לאו כלום הוא קיים אחד מהם צריכא ליה לתנא למיתני בתמיה דאע״ג דאורחיה דתנא למיתני זו ואין צ״ל זו היינו דוקא במילי דלא דמו אהדדי דאע״ג דאתיא בתרייתא מק״ו מקמייתא תני לה אבל הכא חדא מילתא הוא דהפר אחד וקיים אחד היינו ממש הפר זה בלא זה ועדיפא מינה ומשני כי איצטריך ליה כגון דהפר אחד מהן וקיים א׳ מהם וחזר המקיים ונשאל על הקמתו מ״ד מאי דאוקים הא עקריה קמ״ל דבעי׳ דשניהם מפירין בבת אחת וכו׳ כדפי׳ רע״ב ז״ל. והקשה הרשב״א ז״ל אמאי אמרינן דהפרה קמייתא בטלה לה דהא לבתר דאיתשיל על הקמתו כיון דחכם עוקר את הנדר מעיקרו הרי הוא כאילו לא הקים כלל וכדתנן בפ׳ האיש מקדש המקדש את האשה ע״מ שאין עליה נדרים ונמצא עליה נדרים אינה מקודשת הלכה לפני חכם והתירה ה״ז מקודשת דחשבי לה כאילו לא היה עליה נדרים כלל בשעת קדושין ה״נ לבתר דאתשיל נחזייה להאי גברא כאילו לא הקים מעולם. ולדידי לאו קושיא היא כלל דקדושין מתוך שהוא מעשה גמור אע״ג דכל זמן שלא התירה לא חיילי כי התירה אמרי׳ דאיגלאי מילתא דמעיקרא חיילי אבל הפרה דחד מהני קלשא לה טפי דבאפי נפשה לאו מידי היא אלא בצרופא דאידך ואפי׳ בצרופא דאידך לא מהניא כל זמן שאינם ראוין להצטרף ביחד וכדתניא דהפר אחד מהם ומת בטלה לה הפרתו הלכך כיון דהפרה דחד אפי׳ כי לא הקים חבריה קלישא טובא כל היכא דהקים כיון דההיא שעתא לא חזיא לאיצטרופי בטלה לה לגמרי דכיון דלא חזיא ההיא שעתא לא חזיא נמי בתר זימנא עכ״ל הר״ן ז״ל בקיצור. ובטור יו״ד סימן רל״ד:
נערה. עיין מ״ש במשנה ד׳ פרק ד׳ דכתובות. ומ״ש הר״ב ובת י״א שנה ויום אחד נדריה נבדקים כו׳ הוא משנה ו׳ פ״ה דנדה:
אביה ובעלה מפירין נדריה. כתב הרמב״ם וראיה לזה הדין מה שאמר בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה. הכי תנא דבי ר׳ ישמעאל [סח.]. ופירש הר״ן דמשמע לי׳ דבנערה המאורסה איירי מדכתיב בהאי קרא בנעוריה בית אביה. ומדסמך אב לבתו בהדי איש משמע דאב ובעל מפירין נדריה ע״כ. וכתב הרא״ש ומיהו מצי לאקשויי אימא בנשואה נמי מפירין אביה ובעלה ואיכא לשנויי כדשנינן לעיל מדכתיב בנשואה בית אישה מכאן דאין הבעל מיפר בקודמין ובהך קרא דבין איש לאשתו לא מיעט קודמין על כרחך משום שותפותיה דאב מכלל דבעל מיפר לחודיה ולכך אינו מיפר בקודמין:
ולא הפר הבעל. אלא שתק מעת לעת רש״י:
ואין צריך לומר שקיים אחד מהם. פירש הר״ב שאם קיים אחד מהן אין השני יכול להפר והא קמ״ל וכו׳. והקשה הר״ן כיון דהאי דינא אתא תנא לאשמועינן מאי אצ״ל דקתני דמרישא משמע הכי אדרבא צריכא. יש לי לומר דתנא הכי קתני כיון דהפרה דחד בלא חבריה לאו כלום הוא אצ״ל דכשקיים אחד הפרה קמייתא לאו מידי היא וסמיך תנא דלשתמע ממלתיה דתו לא חזיא לצרופה דאי חזיא ל״ל למתני אצ״ל כדפריך בגמרא. ואע״ג דארחיה דתנא למתני זו ואצ״ל זו היינו דוקא במילי דלא דמי להדדי דאע״ג דאתיא בתרייתא מק״ו מקמייתא תני להו אבל הכא חדא מלתא היא דהפר אחד וקיים אחד היינו ממש הפר זה בלא זה ועדיפא מיניה. ע״כ. ומ״ש הר״ב אין זה שנשאל על ההיקם יכול להפר יותר. הקשה הר״ן בשם הרשב״א. הא כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו. [כמ״ש הר״ב בסוף פרקין] הרי הוי כאילו לא הקים כלל ותירץ הוא ז״ל דשאני הפרה דהפרה דחד מהני קלשה לה טפי דבאפי נפשה לא מידי היא אלא בצירופא דאידך ואפילו בצירופא דאידך לא מהניא כל זמן שאינם ראויים להצטרף ביחד וכדקתני דהפר אחד מהם ומת בטלה לה הפרתו הלכך כיון דהפרה דחד אפילו כי לא הקים חבריה קלישא טובא כל היכא דהקים כיון דהאי שעתא לא חזיא לאצטרופי בטלה לה לגמרי וכיון דלא חזיא ההיא [זימנא] לא חזיא בתר זימנא ע״כ. וב״י סימן רל״ד כתב בשם הרשב״א תירוץ אחר. ומ״ש הר״ב הואיל ולא היו שניהם יכולין להפר בבת אחת פירש הרא״ש שהיה הפסק ושעה בין ב׳ ההפרות שלא היה האחרון ראוי להפר. שקודם שנשאל לא היה ראוי להפר. הלכך נתבטלה הפרתו ואפילו אם יפר הראשון עמו פעם שנית אינו מועיל וכן משמע לישנא דמתניתין דמדמי הך קיים להפר אחד ולא הפר השני ביום שמועתו. דשוב אין תקנה. ע״כ:
מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל. יליף לה בגמרא מדכתיב בנעוריה בית אביה פירש״י כל זמן שהיא נערה שלא בגרה לא תצא מרשות אביה ואפילו היא ארוסה במשמע הילכך כי מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל ע״כ. ורישא דהאי קרא בין איש לאשתו בין אב לבתו מוקמינן לעיל בנערה המאורסה ולפיכך לא נפקא ליה מקרא דבבית אביה בנעוריה דלקמן בסמוך [*לענין שהאב אינו מפר בבגר] שהוא נכתב בתחלת הפרשה וזה בסופה:
מת הבעל נתרוקנה רשות לאב. כתב הר״ב דכתיב בנעוריה בית אביה. דכיון שאמרנו שבמשמעו שכל ימי נערותה לא תצא מרשות אביה שמעת מינה דברשות אביה היא ואלא מיהת כשרשות אחר שולט עליה דהיינו הארוס. קאמר רישא דקרא בין איש לאשתו בין אב לבתו. אבל כשאינו שולט עליה שכבר מת לא יצתה מרשות אביה. וקשיא מנלן ללמוד מהך קרא תרתי דלמא לא אתי אלא למעוטי שלא יתרוקן רשות לבעל כדאמרן אבל נתרוקן רשות לאב מנלן דהא מסתבר למימר שכיון שיצאה מרשותו שעה אחת שלא יכול להפר לבדו. שוב לא תתרוקן לרשותו. וכיון דקרא קא מפרשינן ליה לשלא יתרוקן רשות לבעל. מנלן לדרוש מיניה שיתרוקן לאב ולהקל. ונ״ל לומר דה״ק דמדאיצטריך קרא למדרש מיניה שלא יתרוקן רשות לבעל ש״מ דהא לאב מתרוקן דאל״כ לא צריך קרא דהא מסברא בעלמא ידעינן דלא יתרוקן כיון שמעולם לא היה יכול להפר לבדו וגם הרמב״ם לא כתב אלא להך קרא וכד מעיינת בגמרא תמצא שזו היא סברא מעלייתא דאע״ג דמצריך קרא אחרינא להתרוקן לרשות האב מהיו תהיה לאיש מקיש הויות להדדי דשתי הויות כתיבי מה קודם הויה ראשונה שלא היה לה ארוס אב מפר לחודיה. אף קודם הויה שניה אב מיפר לחודיה. הא אמרינן עלה אימא ה״מ בנדרים שלא נראו לארוס שלא שמען הארוס קודם שמת אבל בנדרים שנראו לארוס לא מצי מיפר אב. ומשני אי בנדרים שלא נראו לארוס מבנעוריה בית אביה נפקא. ופירש הרא״ש ומשמע כל ימי נעוריה היא ברשות אביה כל זמן שאין רשות אחר שולט עליה ולכל הפחות בנדרים שלא נראו לארוס וכי איצטריך ואם היו תהיה אף לנדרים שנראו לארוס ע״כ. וקשיא דאימא דבנעוריה לא אתא אלא למעוטי שלא יתרוקן לבעל ומנלן דאפילו בנדרים שלא נראו לארוס שיתרוקן לאב ואכתי אימא דקרא היו תהיה לנדרים שלא נראו לארוס אתא. אבל לפי מה שכתבתי ניחא שפיר דמינה גופה דדרשת דקרא ממעט שלא יתרוקן רשות לבעל ממילא שמעת דהא לאב מתרוקן דאי לאו הכי לא איצטריך קרא כלל לאשמועינן שלא יתרוקן דמהיכי תיתי להתרוקן דהא מסברא דנפשין איכא למימר דלא יתרוקן כיון דמעיקרא לא היה יכול להפר לבדו. ואלא מיהת הא ודאי דלענין נדרים שנראו לארוס לא שמעינן אלא מקרא דהיו תהיה כדאיתא בגמרא. מ״מ הרמב״ם והר״ב נקטו הך קרא דשמעת מיניה תרתי ומתניתין מתפרשת מהך קרא לחודיה דלבעל אינו נתרוקן ולאב נתרוקן מאי אמרת אימא דדוקא נדרים שלא נראו לארוס נתרוקן לאב אבל נדרים שנראו לארוס לא. בזה אין שום תפיסה עליהם שלפי כוונת חבורם לפרש המשנה אין לתפוס אם לא השמיעונו כל חלוקי דיניה אלא מכיון שנתפרשה המשנה בטעמה כבר יצאו ידי חובת ביאור:
שהבעל מפר בבגר. לא [*מיירי בקדשה כשהיא נערה ובגרה ומטעם] שנתרוקן רשות האב דמאי שנא ממיתת האב שלא נתרוקנה. אלא בקדשה כשהיא בוגרת אמרינן. ואע״ג דתנינא חדא זימנא לקמן במשנה ה׳. איידי דנסיב רישא בזו יפה כח האב כו׳ נקט סיפא בזו יפה כח הבעל כו׳. גמרא. ומש״ה לא הוי סתם ואח״כ מחלוקת דהא פוסקין לקמן כחכמים. דהכא לאו תורת סתם עליו כיון שלא שנאה אלא משום איידי:
והאב אינו מפר בבגר. כתב הר״ב כדכתיב בבית אביה בנעוריה. עמ״ש במ״ד פ״ד דכתובות:
{א} אָבִיהָ. בַּגְּמָרָא יָלֵיף לֵיהּ מִקְּרָא:
{ב} וְלֹא הֵפֵר. אֶלָּא שָׁתַק מֵעֵת לְעֵת. רַשִׁ״י:
{ג} וְהִקְשָׁה הָרַשְׁבָּ״א הָא כֵּיוָן דְּחָכָם עוֹקֵר הַנֶּדֶר מֵעִקָּרוֹ הֲרֵי הָוֵי כְּאִלּוּ לֹא הֵקִים כְּלָל, וְתֵרֵץ [הָרַ״ן] דְּשָׁאנֵי הֲפָרָה דִּקְלִישָׁה לָךְ טְפֵי דִּבְאַפֵּי נַפְשַׁהּ לֹא מִידֵי הִיא אֶלָּא בְצֵרוּפָא דְּאִידָךְ וּבִרְאוּיִים לְהִצְטָרֵף בְּיַחַד דַּוְקָא, וְכִדְתַּנְיָא דְּהֵפֵר אֶחָד מֵהֶם וָמֵת בָּטְלָה לָהּ הֲפָרָתוֹ, הִלְכָּךְ כֵּיוָן דַּהֲפָרָה דְּחַד אֲפִלּוּ כִּי לֹא הֵקִים חַבְרֵיהּ קְלִישָׁא טוּבָא כָּל הֵיכָא דְּהֵקִים כֵּיוָן דְּהַאי שַׁעְתָּא לֹא חַזְיָא לְאִצְטְרוּפֵי בָּטְלָה לָהּ לְגַמְרֵי, וְכֵיוָן דְּלֹא חַזְיָא הַהִיא זִמְנָא לֹא חַזְיָא בָּתַר זִמְנָא:
א) נערה
היינו בת י״ב ויום א׳ אעפ״י שלא הביאה ב׳ שערות [י״ד רל״ג, ורבינו משנה למלך פי״א מנדרים הניח זה בצ״ע]. מיהו בכולהו מכילתן נערה לאו דוקא, רק גם בקטנה בת י״א ויום א׳ בידעה לשם מי נדרה דינה כנערה, רק נקט נערה, דבנערה אפילו אינה יודעת לשם מי נדרה, נדרה נדר. מיהו בקטנה או נערה, אביה מפר כל נדריהן, ויש אומרים דוקא נדרי עינוי נפש, ויש אומרים דרק קודם אירוס מפר אב כל נדרים, ואח״כ רק נדרי ענוי [רל״ד סנ״ח]. אבל קטנה או נערה שנתארסו, אב ובעל מפירין להן, ובהובגרו או נישאו, תו אין לאב רשות בהן [ועי׳ לקמן פי״א סימן נ״א]:
ב) המאורסה
שנתקדשה ולא נכנסה לחופה עדיין:
ג) ובעלה מפירין נדריה
ודוקא בשמעו ביום א׳ [ונ״ל ראיה מדכ׳ ושמע אישה ביום שמעו, דביום שמעו מיותר. ע״כ דביום שמעו דאב דלעיל מנה קאמר וי״ח]. מיהו אפילו נדרים שמקודם שנתארסה, מפירין עתה בשותפות [שם ה׳]:
ד) הפר האב ולא הפר הבעל
אלא שתק ביום שמעו [ודלא כרש״י שכתב מעל״ע]:
ה) אינו מופר
קמ״ל דלא נטעה ברישא לומר דברישא או או קאמר, אי נמי קמ״ל סיפא, מדסלקא דעתך אמינא דברישא רק לכתחילה אביה ובעל מפירין, להכי קאמר אינו מופר, אפילו בדיעבד, או נ״ל דקולא קמ״ל, דמדלא קאמר אסור, או נדרה נדר עדיין, ש״מ דרק אינו מופר לגמרי, אבל הוקלש איסורו ואין לוקין עליו עוד [כשם ס״ה]. מיהו באין לה אב, או שהובגרה, אין הארוס מפר:
ו) ואין צריך לומר שקיים אחד מהן
שהתרצה בנדרה, ואפילו בלב מהני [משא״כ הפרה בלב לא מהני, רק באמר טלי ואכלי וכדומה] [שם סמ״א]. וקא משמע לן הכא, דאפילו נשאל א׳ מהן על ההיקם, אף דקיי״ל נשאלין על ההיקם ביום שמעו היינו בא״צ רק הפרת אב, או רק הפרת בעל, עכ״פ הכא מדהיה שעות של היקם שלא היה יכול א׳ מהן להפר, שוב אינן יכולין להפר:
המשנה פותחת בנושא חדש של הפרת נדרים. הפרת נדרים היא זכותם של האב בזמנו ושל הבעל בשעתו להפר את נדרי האישה. בניגוד להיתר נדרים הדורש שיקול דעת, נימוק והחלטה של חכם, הרי שהפרת הנדר שמורה לבעל ו/או לאב ללא נימוק, אך תוך יום משעת הנדר. דיני הפרת נדרים מפורשים במקרא: ״1א. ואשה כי תדר נדר לה׳ ואסרה אסר בבית אביה בנעריה. ושמע אביה את נדרה ואסרה אשר אסרה על נפשה והחריש לה אביה וקמו כל נדריה וכל אסר אשר אסרה על נפשה יקום. 1ב. ואם הניא אביה אתה ביום שמעו כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום וה׳ יסלח לה כי הניא אביה אתה. 2א. ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה. ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה וקמו נדריה ואסרה אשר אסרה על נפשה יקמו. 2ב. ואם ביום שמע אישה יניא אותה והפר את נדרה אשר עליה ואת מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה וה׳ יסלח לה״ (במדבר ל ד-ט). הפסוקים כתובים במבנה סימטרי. לאב זכות הפרה בנעוריה בית אביה, ולבעל בבית בעלה. מבנה הנישואים של חז״ל יצר מצב חדש של נישואים חלקיים, האירוסין. לפי המנהג המקובל בגליל נשארה המאורסת בבית אביה עד הנישואין, בעלה לא חייב היה במזונותיה ולא נהנה ממעשה ידיה, וכמובן גם לא קיים עמה יחסי אישות. ביהודה היה הנוהג שונה בפרט אחד, הבעל קיים עם אשתו יחסי אישות מפעם לפעם, אך עדיין היא נותרה בבית אביה1. המנהג הגלילי נזכר כמנהג סתם, ועל המנהג ביהודה אנו שומעים רק ממקורות בודדים. המשנה שלפנינו מייצגת ומשקפת את המנהג הגלילי. איננו יודעים בוודאות האם למנהג יהודה היו השלכות גם בתחום הנדרים, אך להלן נעלה הצעה כזאת.
מכל מקום, לפי המנהג הגלילי לאביה ולבעלה זכויות דומות. שניהם רשאים להפר ״ביום שמעם״ ללא כל נימוק נוסף. הבעל מפר כאשר היא בביתו, והאב בביתו. אין במקרא תשובות לשאלות מה הדין במקרה שהאישה כבר איננה נערה בתקופת האירוסין (נישואי בוגרת).
נערה מאורסה – לפי ההגדרה ההלכתית נערה כפופה לבעלה והיא בת פחות משתים עשרה. כפי שראינו בכמה משניות גבול הבגרות (13 בזכרים ו-12 בנקבות) נקבע רק בתקופת האמוראים. בתקופת התנאים היה הגבול גמיש ותלוי בהתפתחות הנער/ה ובטיב המצווה. אבל לגבי נדרים וזכויות הקניין נקבע הגיל הזה (13-12) כגיל קבוע2. המשנה מניחה שהאב מפר את נדרי בתו כשהיא נערה, אך לא כשהיא בוגרת (להלן מ״ג), וכשהיא קטנה מבת אחת עשרה אין נדריה קיימים כלל משום שאינה בוגרת דיה לנדור. ״נערה״ שנדריה נבדקים ומופרים היא בת אחת עשרה עד שתים עשרה בלבד (נידה פ״ו מ״ה).
אביה ובעלה מפירים נדריה – האב מפר את נדריה משום שהדבר כתוב בתורה במפורש, ובעלה מפר אותם משום שהיא נחשבת כבר כנשואה. המשנה מאפשרת, אפוא, מצב מסובך שבו לשני אנשים הזכות להפר את הנדרים, וממילא תתעורר השאלה מה קורה אם אחד הפר והשני נמנע, או שהשני קיים את הנדר. הירושלמי מסתמך על דרשת הכתוב המאפשרת מצב כזה (מא ע״ד). אלא שההלכה אינה כה פשוטה וכה מוחלטת. במשנת כתובות (פ״ד מ״ד ומ״ה) נמנות זכויות האב והבעל, ביניהן גם הפרת הנדרים, ושם שנינו: ״לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין״ (כתובות פ״ד מ״ה). התלמודים שם התחבטו האם מסירתה לנישואין היא נישואין ממש או כניסה לחופה (ירושלמי כח ע״ד; בבלי, מח ע״ב), אך לכל הדעות בהיותה ארוסה כל הזכויות הן לאב. הבבלי אף מדגיש שמשנה זו היא בניגוד לדעות שהארוסה אוכלת בתרומה. זאת ועוד, בירושלמי שם יש מחלוקת האם מדובר בירושתה או בהפרת נדריה. מכל מקום, זכות האב מוחלפת על ידי זכות הבעל, ואין חפיפה בין השתיים. אין מנוס מהמסקנה ששתי המשניות סותרות זו את זו. רבי אלעזר שהסביר את משנת כתובות בירושת האישה (ירושלמי כתובות כח ע״ד) עשוי לתרץ את הסתירה בכך שמשנת כתובות עוסקת בירושה ומשנתנו בהפרת נדרים; ריש לקיש שהסביר את משנת כתובות בנדרים אינו יכול להיאחז אפילו בתירוץ זה, אך כפשוטן המשניות סותרות.
ברם, בעיוננו במשנה בכתובות ראינו כי אין לפרשה כקביעה שזכות הבעל מחליפה את זכות האב. כפי שהסברנו המשנה שם אינה עוסקת כלל בחובת מזונות לאישה, ואף לא בהתרת נדריה. הרי המשנה הבאה שם קבעה שאב אינו חייב כלל במזונות האישה, וממילא המשפט ״ברשות האב״ לא בא לקבוע את חובת המזונות וכן לא המשכו ״עד שתכנס לרשות הבעל״. המשנה ״לעולם היא ברשות האב״ אינה קשורה כלל לקודמתה. כל שבאה המשנה לקבוע הוא את הגבול הכללי בין רשות האב (לעניינים המנויים במשנה הקודמת) לרשות הבעל. זאת ועוד, המשפט הראשון במשנה שם בא להקדים את זה שלאחריו. המשפט שאחריו דן מתי בדיוק עוברת האישה לבעל, ומתברר שהמעבר חל עוד לפני הנישואים, ברגע שהיא נמסרה לשלוחי הבעל ויצאה לדרך. כל שבאה המשנה לומר הוא שרשות האב היא עד שנמסרה לשלוחים, והמשפט ״לעולם...⁠״ הוא הקדמה לו. כמובן אם האישה כבר בוגרת אין היא ברשות האב כלל, ולא בכך עוסקת המשנה.
לפי הסבר זה תוסר הסתירה בין משנתנו למשנת כתובות מצד אחד, ובין משנת כתובות למשניות המתירות לארוסה לאכול בתרומה.
היפר האב ולא היפר הבעל היפר הבעל ולא היפר האב אינו מופר – לשם הפרת הנדר נדרשת הסכמה של שני הצדדים להפרה.
אין צורך לומר שיקם אחד מהן – אם אחד מהם שתק הנדר קיים, וקל וחומר אם אחד מהם אישר את הנדר. המינוח ״אין צורך לומר״ הוא מונח המופיע במשניות אחדות3. המונח נוצר כנראה בספרות מדרשי ההלכה כמינוח לפסוק מיותר, וממנו התגלגל למשנה.
1. על כך ראו במבוא למסכת כתובות ובמבוא למסכת קידושין.
2. ראו פירושנו לחגיגה פ״א מ״א; תרומות פ״א מ״ג; גילת, פרקים, עמ׳ 31-19.
3. כגון שביעית פ״ד מ״א; פ״ח מ״א; תרומות פ״ח מ״ד, ועוד.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ב) מֵת הָאָב, לֹא נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לַבָּעַל. מֵת הַבַּעַל, נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לָאָב. בָּזֶה יָפֶה כֹחַ הָאָב מִכֹּחַ הַבָּעַל. בְּדָבָר אַחֵר יָפֶה כֹחַ הַבַּעַל מִכֹּחַ הָאָב, שֶׁהַבַּעַל מֵפֵר בְּבֶגֶר, וְהָאָב אֵינוֹ מֵפֵר בְּבָגֶר.
If the father of a betrothed young woman dies, his authority does not revert to the husband, and the husband cannot nullify the young woman’s vows by himself. However, if the husband dies, his authority reverts to the father, who can now nullify her vows on his own. In this matter, the power of the father is enhanced relative to the power of the husband.
In another matter, the power of the husband is enhanced relative to the power of the father, as the husband nullifies vows during the woman’s adulthood, once they are fully married, whereas the father does not nullify her vows during her adulthood.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ב] מֵת הָאָב, לֹא נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לַבַּעַל.
מֵת הַבַּעַל, נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לָאָב.
בָּזֶה יִפָּה כֹחַ הָאָב מִכֹּחַ הַבַּעַל.
דָּבָר אַחֵר, יִפָּה כֹחַ הַבַּעַל מִכֹּחַ הָאָב, שֶׁהַבַּעַל מֵפֵר בִּבְגַר, וְהָאָב אֵינוּ מֵפֵר בִּבְגַר.
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה א]

אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה [רשות] לאב בזמן שלא שמע [או ששמע והפר או ששמע ושתק שמע והפר] ומת בו ביום אבל שמע [ושתק שמע וקיים] ומת ביום של אחריו אין יכול להפר שמע בעלה ולא הפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל זה הוא שאמרו מת [הבעל נתרוקנה רשות לאב שמע אביה ולא הפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת האב זה הוא שאמרו מת] האב לא נתרוקנה [רשות] לבעל.
שמע בעלה והפר לה ולא הספיק אביה לשמוע עד שמת ה״ז אסורה שאין הבעל מיפר אלא בשותפות האב שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת ונתארסה [לאחר יחזור האב ויפר חלקו של בעלה] א״ר נתן [הרי] הן דברי ב״ש ב״ה אומרים אין יכול להפר.
מת האב לא נתרוקנה רשות הבעל, מת הבעל נתרוקנה רשות האב. בזה יפה כח האב מכח הבעל, דבר אחר יפה כח הבעל מכח האב, שהבעל מפר בבגר והאב אינו מפר בבגר.
הבעל אינו רשאי לבדו בהפר נדרים אלא אחר כניסתה לחופה, אבל אם מת הבעל ונשארה היא נערה בבית אביה הרי האב רשאי לבדו בהפרת נדריה, לאומרו ״בנעוריה בית אביה״. וזה לשון התורה שהאב אינו מפר אלא בזמן הנערות, אבל הבעל מפר לעולם. וכבר ביארנו בפרק השלישי מכתובות בסופו באיזה גיל תיקרא קטנה, ובאיזה גיל תיקרא נערה, ומתי תהיה בוגרת, והגדרנו כל זה עד שלא השארנו בו ספק כלל, בקשנו משם.
מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל מת כו׳ – הבעל אין לו רשות בהפר נדרים אלא אחר כניסתה לחופה אבל אחר מיתת הבעל ונשארה היא נערה בבית אביה הרשות ביד האב בהפרת נדריה למה שאמר בנעוריה בית אביה וזה לשון התורה שהאב לא יפר אלא בזמן הנערות אבל הבעל מפר לעולם וכבר בארנו בסוף פרק השלישי מכתובות מכמה שנים נקראת קטנה ומכמה שנים נקראת נערה ומתי תהיה בוגרות ודקדקנו כל זה עד שלא הנחנו בו ספק כלל ובקש אותו משם.
מֵת הָאָב לֹא נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לַבָּעַל. שֶׁאֵין הַבַּעַל מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ עַד שֶׁתִּנָּשֵׂא:
מֵת הַבַּעַל נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לָאָב. וּמֵפֵר כָּל יְמֵי נַעֲרוּתָהּ, דִּכְתִיב (במדבר ל) בִּנְעוּרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ:
וְהָאָב אֵינוֹ מֵפֵר בְּבָגֶר. כְּדִכְתִיב (שם) בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעוּרֶיהָ:
מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל – the husband does not annul the vows of his wife until she marries.
מת הבעל נתרוקנה רשות לאב – and he annuals all of the days of her being a lass, as it is written (Numbers 30:17): “while in her father’s house by reason of her youth.”
והאב אינו מפר בבגר – as it is written (there – Numbers 30:4): “while still in her father’s household by reason of her youth.”
מת האב לא נתרוקנה וכו׳. עד סוף סימן ג׳ ביד שם פי״א סי׳ י׳ י״א י״ח:
לא נתרוקנה רשות לבעל. דאמר קרא בנעוריה בית אביה דמשמע בית אביה ולא בית בעלה והאי קרא מוקמי׳ ליה בנערה המאורסה כדכתיבנא בריש פירקין מדתנא דבי ר׳ ישמעאל:
נתרוקנה רשות לאב. כאדם המריק שקו ונותן לחברו כל מה שהיה בשק כן הבעל נשאר ריקן והוריש לאב כל זכות שהיה לו בה הרא״ש ז״ל. ורבה מפיק לה בגמרא מקרא דכתיב ואם היו תהיה לאיש שתי הויות במשמע ולעיל מיניה כתיב הפרה דאב וסמיך ליה שתי הזיות מקיש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונה כלומר שמת ארוס ראשון וראויה להתקדש לאחר לקודם הויה ראשונה שלא נתארסה לעולם והיא יושבת נערה בבית אביה מה קודמי הויה ראשונה אב מפר לחודיה אף קודמי הויה שניה אב מפר. ופרכינן אימא ה״מ דאב מפר בקודמי הויה שניה בנדרים שלא שמען הארוס הראשון קודם שמת דהיינו דומיא דקודם הויה ראשונה אבל בנדרים ששמע בהן הארוס ראשון קודם שימות ולא הספיק להפר אין האב מפר לבדו עד שתחזור ותתארס ויפר הוא והארוס האחרון. ומשנינן אי בנדרים שלא נראו לארוס ראשון בלחוד מצי מפר למה לי למיכתב ואם היו תהיה לאקושי הויות אהדדי הא מבנעוריה בית אביה נפקא דמשמע כל כמה דיתבא בית אביה מצי מפר הלכך ע״כ כי אתא ואם היו תהיה לאיש לנדרים שנראו לארוס היא דאתא:
שהבעל מפר בבגר. כדאמרי׳ במסכת כתובות הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה וכל הנודרת על דעת בעלה נודרת שמאכילה והואיל והוא חייב במזונותיה כי נודרת יכול להפר לה ובגמרא פריך היכי דמי אילימא שקדשה כשהיא נערה ובגרה לאחר שנתארסה מכדי מיתה מוציאה מרשות אב שהרי יכולה לקדש עצמה אע״פ שהיא נערה אם מת אביה ובגרות ג״כ מוציאה מרשות אב לגמרי שאין לו רשות לא לקדשה ולא למכרה וא״כ מה במיתת האב לא נתרוקנה רשות לבעל אף בגרות לא נתרוקנה רשות לבעל ואי מוקמת לה שקדשה כשהיא בוגרת וקתני שאין האב מפר אלא הבעל הואיל והגיע זמן אע״פ שלא נכנסה לרשותו הא תנינא לה בסמוך בוגרת וששהתה וכו׳ וכיון דתניא בתר הכי פלוגתא דר׳ אליעזר ורבנן אמאי איצטריך למתנייה ומשני אי בעית אימא הכא דוקא ובסמוך לאשמועינן פלוגתא דר׳ אליעזר ורבנן ואב״א משנה דבוגרת דוקא והכא איידי דנקט רישא בזו יפה כח האב איצטריך ליה למיתני סיפא בזו יפה כח הבעל. בפי׳ רע״ב ז״ל והאב אינו מפר בבגר כדכתיב בבית אביה בנעוריה נראה דלאו בדוקא נקט האי קרא דבריש פרשת נדרים דלא מיירי בארוסה דהה״נ דמצי למנקט קרא דבנעוריה בית אביה וכן בכסף משנה פי״א דהלכות נדרים סימן ז׳ כתב ומ״ש ועד מתי אביה מפר עד שתבגר גם זה שם ומקרא מלא דבר הכתוב בהפרת נדרי אב בנעוריה בית אביה ולא בגרת ע״כ:
{ד} לֹא כוּ׳. יָלֵיף לַהּ בַּגְּמָרָא מִדִּכְתִיב בִּנְעוּרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ, פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י כָּל זְמַן שֶׁהִיא נַעֲרָה שֶׁלֹּא בָּגְרָה לֹא תֵצֵא מֵרְשׁוּת אָבִיהָ וַאֲפִלּוּ הִיא אֲרוּסָה בְּמַשְׁמַע, עַל כָּרְחֲךָ דְּהַאי קְרָא מוֹקְמִינַן לֵיהּ בְּנַעֲרָה הַמְאֹרָסָה:
{ה} דְּכֵיוָן שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁבְּמַשְׁמָעוֹ שֶׁכָּל יְמֵי נַעֲרוּתָהּ לֹא תֵצֵא מֵרְשׁוּת אָבִיהָ, שְׁמַע מִנַּהּ דְּבִרְשׁוּת אָבִיהָ הִיא. וְאֶלָּא מִיהַת כְּשֶׁרְשׁוּת אַחֵר שׁוֹלֵט עָלֶיהָ דְּהַיְנוּ הָאָרוּס קָאֲמַר רֵישָׁא דִּקְרָא בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ, אֲבָל כְּשֶׁאֵינוֹ שׁוֹלֵט עָלֶיהָ שֶׁכְּבָר מֵת לֹא יָצְאָה מֵרְשׁוּת אָבִיהָ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ו} מֵפֵר כוּ׳. לֹא מַיְרֵי בְּקִדְּשָׁהּ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה וּבָגְרָה וּמִטַּעַם שֶׁנִּתְרוֹקֵן רְשׁוּת הָאָב, דְּמַאי שְׁנָא מִמִּיתַת הָאָב שֶׁלֹּא נִתְרוֹקְנָה, אֶלָּא בְקִדְּשָׁהּ כְּשֶׁהִיא בּוֹגֶרֶת אָמְרִינַן, וְאַף עַל גַּב דְּתָנִינָא חֲדָא זִמְנָא לְקַמָּן בְּמִשְׁנָה ה׳, אַיְדֵי דְּנָסֵיב רֵישָׁא בְּזוֹ יָפֶה כֹּחַ הָאָב כוּ׳ נָקַט סֵיפָא בְּזוֹ יָפֶה כֹּחַ הַבַּעַל כוּ׳. גְּמָרָא:
ז) מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל
שיפר לבדו:
ח) מת הבעל נתרוקנה רשות לאב
שמפר לבדו עד שתבגר:
ט) שהבעל מיפר בבגר
כשנכנסה לחופה מפר הוא לבד, אבל ברק נתקדשה, אינו מפר בבגר [שם ס״ט]:
מת האב לא ניתרוקנה רשות לבעל – אם האב מת לא הועברה זכות הפרת הנדרים לבעל. פירשנו, בעקבות המפרשים, ש״נתרוקנה״ משמעה הועברה, וראו בהמשך.
מת הבעל ניתרוקנה רשות לאב – אם הבעל מת מועברת הזכות לאב, כי שנראה להלן. המשנה אינה מנמקת את הדין המוזר שברישא, וכי מדוע אין הבעל תופס את מקום האב הנעדר? לכאורה היה מקום לפרש ששורשו נעוץ בהבנת הסטטוס של נערה הנישאת. נערה נישאת ברשות אביה, הוא זכאי בנישואיה, הן מבחינה כספית (משנה כתובות פ״ד מ״ד) ובעיקר מבחינת הסמכות. הנוהג החברתי אִפשר גם לאם ולאחים להשיא את הקטנה (או הנערה), אך נישואים אלו חשופים היו למיאון, כלומר לאפשרות שהנערה שבגרה תסרב להישאר עם בעלה. נישואי קטנה ונערה בהיעדר הסכמת האב לא נתפסו כנישואין מוחלטים, עד שתתבגר ותינשא לכל דבר. על כן בהיעדר האב אין הבעל המיועד (הארוס) מחליף את סמכותו. לפי הסבר זה אין המשנה עוסקת במקרה שהאב אירס את בתו ונפטר לאחר מכן, שכן אם השיא האב את בתו האירוסין תופסים לכל דבר ועניין ואין לה זכות מיאון, אלא רק במקרה שהאירוסין התחוללו לאחר מות האב. ברם, התוספתא מבארת אחרת את המשנה: ״אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב, בזמן שלא שמע, או ששמע והיפר, או ששמע ושתק, שמע והפר ומת בו ביום. אבל שמע ושתק, שמע וקיים, ומת ביום שלאחריו – אין יכול להפר״ (פ״ו ה״ב). אם כן האירוסים נעשו עדיין בחיי הבעל, והאב הפר או לא הפר את הנדר, אך הבעל לא הספיק עדיין להפר את חלקו. כבר אז הנישואים עומדים בספק, והבעל איבד את סמכותו. בירושלמי למשנה הקודמת שנוי במפורש שיתומה שמת אביה בעלה מפר לה. אם כן הבעיה אינה מעמדם החסר של הנישואים, אלא שהבעל אינו יכול להחליף את סמכות האב. האב לא הספיק להפר את הנדר, ואולי לא רצה להפר אותו, ולכן אין מי שעשוי למלא את מקומו. כמובן מדובר בנדרים שנידרו בחיי האב, אבל נדרים שנידרו אחרי מותו הבעל הוא המפר היחיד שלהם.
בתוספתא יש הרחבה של הדין במשנה ובירור של כל המקרים האפשריים, בניסיון לפתור כל סיטואציה אפשרית נוספת. המקרים ערוכים באותו סגנון, חלקם מוסבים על המשנה הבאה, ונביאם במקומם. אחד המקרים הוא: ״שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת (ונתארסה לאחר) יחזור האב ויפר חלקו של בעלה. אמר רבי נתן הן הן דברי בית שמאי, בית הלל אומרים אינו יכול להפר״ (תוספתא נדרים פ״ו ה״ג)1, כלומר אין הוא יכול להפר את חלקו של הבעל. בהמשך יגיד רבי נתן דברים אלו גם על משנה ג. המילים ״נתארסה לאחר״ אינן אלא בכתב יד וינה והן מיותרות, שהרי מקרה זה נדון במשנה הבאה. אם כן, לפי רבי נתן לדעת בית הלל ״לא נתרוקנה הרשות לאב״, כלומר זכות הפרת הנדרים של הבעל שמת אינה מועברת לאב. משנתנו אפוא כבית שמאי, והיא מצטרפת למשניות רבות שנסתמו כבית שמאי2.
בתוספתא (פ״ו ה״ג) מתנהל דיון על מצב שבו האב שמע והפר לה3, והברייתא פוסקת ״זהו שאמרו מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל״4. ״זהו שאמרו״ הוא בדרך כלל ציטוט של הלכה קדומה אחרת. נמצאנו למדים שהייתה הלכה קדומה בסגנון ״מת הבעל נתרוקנה רשות לאב, מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל״. זהו סגנון עריכה המעדיף לנסח כלל ולא מקרה פרטי, יתר על כן, הניסוח הוא מעט חידתי. במדרש כבר נעשה שימוש במינוח ״מה האב שהרשות מתרוקנת לו...⁠״ (ספרי במדבר, קנג, עמ׳ 203), והמינוח שבמשנה כבר הופך למינוח מקובל וידוע שאפשר לבסס עליו שיקולים נוספים.
להלן המשנה שונה את הכלל שנערה שהתאלמנה או גורשה יצאה לעצמאות ואין לאביה זכות להפר את נדריה (פי״א מ״י). זו שיטתו של רבי יהודה (בכתב יד קופמן רבי מאיר), ותנא קמא חולק. לכאורה אפשר היה להבין שמשנתנו כתנא קמא. ברם, סביר יותר שדברי רבי יהודה במשנה שם הם באלמנה מנישואין, ומשנתנו רק באלמנה מאירוסין5. פרשנות כזאת מצויה במדרש התנאים לפסוק ״ונדר אלמנה וגרושה״, והמדרש מדגיש שמדובר בנדר אלמנה מנישואין, שכן אלמנה מאירוסין אביה מפר נדריה (ספרי במדבר, קנד, עמ׳ 204). מכל מקום ודאי שמשנתנו עוסקת בארוסה בלבד, שהרי לנשואה אין אביה מפר נדרים. כפי שנראה בפירושנו למשנה להלן בית שמאי הם הסוברים שאין לאב זכות להפר נדרים לקטנה שהתאלמנה. במשנתנו הם אלו המעניקים לאב את הזכות הזאת, על כן יש לפרש שזכות זו עומדת לו באלמנה מאירוסין, ואילו אלמנה מנישואין הרי היא כיתומה בחיי אביה. בית הלל הם הסבורים שלאב זכות להפר נדרים של בתו הקטנה שהתאלמנה, וגם אצלנו זכות זו עומדת לו. אבל אין הוא יכול להפר את חלקו של הבעל, ואם הבעל מת לפני שהפר או קיים את הנדר אין האב יכול למלא את מקומו (לא נתרוקנה רשותו של הבעל).
גם בהמשך המשנה ניסוחים כוללניים, בעלי אופי חידתי, ולשון שאינה לשון המשנה הרגילה.
בזה יפה כוח האב מכוח הבעל – שלאב סמכות ללא בעל ואין לבעל סמכות ללא נוכחות האב.
דבר אחר – ״דבר אחר״ הוא מונח מתחום המדרש ובא להציע דרשה אחרת לאותו כתוב שדרשו קודם. במובן זה הוא מופיע במדרשים, ובמדרשי הלכה המשובצים במשנה6. אבל בהקשר של משנתנו הוא בא להציע מרכיב הלכתי אחר, מקרה אחר שבו יש לבעל עדיפות ולא לאב. שימוש כזה נדיר בלשון המשנה. במשנה מצינו גם את המינוח במשמעות ביניים של טיעון אחר (לא במסגרת דרשה)⁠7. שימוש הלשון במשנתנו מעיד על עריכה לשונית אחרת של משנת נדרים, עריכה שאינה זרה ללשונן של העריכות הרגילות, אך שונה בפרטים.
יפה כוח הבעל מכח האב – קודם הדגישה המשנה את עדיפותו של האב, ועתה מרכיב שבו לבעל עדיפות: שהבעל מפר בבגר – בעל מפר את נדרי אשתו בכל גיל שהוא, כולל נדרי בוגרת. הירושלמי אומר שמשנתנו כרבי אליעזר המפרש שהפסוק ״ואם היה תהיה לאיש... ושמע אישה ביום שמעו...⁠״ (במדבר ל ז-ח) עוסק ב״בוגרת ארוסה״. התלמוד הבין, אפוא, את המשפט שהבעל מפר בבוגרת ארוסה. אבל מבחינתה של המשנה כפשוטה ייתכן שהיא עוסקת בבוגרת נשואה, ומשנתנו כדעת הכול8. ייתכן שהירושלמי הכיר את הקשר בין משנתנו לשיטת בית שמאי שעליו רמזנו לעיל, והעדיף להעמיד את משנתנו כרבי אליעזר ממשיכם של בית שמאי. ברם, מבחינת פירוש המשנה ניתן כאמור לפרשה כדעת הכול.
והאב אינו מפר בבגר – האב אינו מפר את נדרי אשתו הבוגרת, שכן הפרת נדרים של הבת היא בנעוריה בלבד.
המשנה ערוכה בסגנון של כללים: ״יפה כח זה מזה״; הניסוח כוללני ויש בו מרכיב של מעין חידה. סגנון עריכה דומה מופיע במשנה ובברייתות לעתים נדירות9. המשנה כמות שהיא ערוכה לפנינו כיצירה כוללת ערוכה לפי מערכת הקשרים תוכנית ועניינית, ולעתים העריכה מושפעת מהקשרים אסוציאטיביים. אבל בתוך המשנה מובלעות משניות הערוכות בסגנון אחר. ״יפה כח״ הוא אחד מסגנונות אלו.
1. ירושלמי מא ע״ד; בבלי, סט ע״א, וראו דיונו של ליברמן בנוסחת הירושלמי וההערה הבאה.
2. ראו להלן בפירושנו למשנה הבאה. כאמור, בתוספתא מובאים שני מקרים; בין הראשונים היו שניסו לפרש שיש רק מימרה אחת של בית הלל, וספק אם עמדה לפניהם התוספתא או שהכירו את הברייתא מציטוט התלמוד. ליברמן מביא סדרת פירושים הנדחקים בפירוש ומנסים למנוע מצב שבו משנתנו תהיה כבית שמאי. ראשון לפירושים אלו הוא הירושלמי עצמו המתקן ״אין צורך להפר״, כלומר הנדר מופר מעצמו שהרי הבעל כבר לא קיים. לשם כך הירושלמי מבחין בין ״חלקו של האב״ ל״חלקו של הבעל״, כאילו לכל אחד חלק בנדר, ולאחר מות הבעל האב צריך לחזור ולהפר את חלקו של הבעל בנדר. כל הפירוש של הפרת החלק קשה, ואינו במשנה. זאת ועוד, מהמשך התוספתא ברור ש״אינו מפר״ משמעו שהבעל אינו יכול להפר, ולא שהנדר מופר מעצמו. להערכתנו אין צורך בפירושים דחוקים אלו, ואין כל תימא במשנה שנסתמה כדעת בית שמאי. אמנם בדרך כלל המשניות נסתמו כבית הלל, וכך נהגה ההלכה, אבל משניות רבות נסתמו כבית שמאי. ספראי, הכרעה כבית הלל, אסף כמה דוגמאות, ובמהלך פירושנו הוספנו לכך דוגמאות רבות.
3. כך בכתב יד ערפורט ובדפוס. בכתב יד וינה בטעות: ״ולא הפר״.
4. וכן בבלי, סט ע״א במפורש.
5. ראו דיוננו להלן פי״א מ״י.
6. כגון לעיל פ״ג מי״א; ברכות פ״ט מ״ה; סנהדרין פ״ד מ״ה ועוד. ״דבר אחר״ הוא גם מינוח לניאוף או לחשד בתחום האישות, ראו כתובות פ״ז מ״ה; תוספתא פסחים פ״ג הי״ז, ועוד.
7. כגון משנה, עדיות פ״ו מ״ב; עבודה זרה פ״ג מ״ד; תוספתא ברכות פ״א ה״ד.
8. הבבלי ע ע״ב מסיק אף הוא שמשנתנו עוסקת בבוגרת ארוסה. ברם הדיוק אינו הכרחי, וניכר שהתלמוד נדחק לפרש את המשנה בבוגרת ארוסה בדווקא. נראה שהבבלי הכיר את מסקנת הירושלמי, או שהיה שותף למידע מוקדם שמשנתנו קרובה לבית שמאי. להלן מ״ה תולה רבי אליעזר את זכות הפרת הנדר בחובת מזונות. לכאורה לפי זה גם אין לבעל זכות הפרת נדרים בבוגרת ארוסה, ולדעת חכמים גם במקרה כזה אין לבעל זכות הפרה עד שתיכנס לרשותו ממש. כאמור, פשוט לפרש את משנתנו בבוגרת לאחר נישואיה, וראו אלבק בהשלמותיו, עמ׳ 366.
9. משנה, כתובות פ״ח מ״ד; מנחות פ״ו מ״ב; תוספתא פאה פ״ג ה״ז; כתובות פ״ב ה״א, ועוד.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ג) נָדְרָה וְהִיא אֲרוּסָה, נִתְגָּרְשָׁה בוֹ בַיּוֹם, נִתְאָרְסָה בוֹ בַיּוֹם, אֲפִלּוּ לְמֵאָה, אָבִיהָ וּבַעְלָהּ הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין נְדָרֶיהָ. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁלֹּא יָצָאת לִרְשׁוּת עַצְמָהּ שָׁעָה אֶחָת, אָבִיהָ וּבַעְלָהּ הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין נְדָרֶיהָ.
If she took a vow as a betrothed woman and then was divorced on the same day, and she was again betrothed on the same day to another man, or even to one hundred men, one after the other, on a single day, her father and her last husband nullify her vows. This is the principle: With regard to any young woman who has not left her father’s jurisdiction and entered into her own jurisdiction for at least one moment, through full marriage or reaching majority, her father and her final husband nullify her vows.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ג] נָדְרָה וְהִיא אֲרוּסָה, נִתְגָּרְשָׁה בוֹ בַיּוֹם, נִתְאָרְסָה בוֹ בַיּוֹם, אֲפִלּוּ לְמֵאָה, אָבִיהָ וּבַעְלָהּ הָאַחֲרוֹן נְדָרֶיהָ.
זֶה הַכְּלָל: מְפִירִים
כָּל שֶׁלֹּא יָצָאת לִרְשׁוּת עַצְמָהּ שָׁעָה אַחַת, אָבִיהָ וּבַעְלָהּ הָאַחֲרוֹן מְפִירִים נְדָרֶיהָ.
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה א]

נדרה והיא ארוסה, נתגרשה בו ביום, נתארסה בו ביום, אפלו למאה, אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. זה הכלל, כל שלא יצאת ברשות עצמה שעה אחת אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה.
הנדרים אשר נדרה בפני ארוס ראשון מפר אותם ארוס אחרון, הואיל ולא יצאה ברשות עצמה, לפי שהיא נשארה ברשות האב להיותה נערה.
נדרה והיא ארוסה נתגרשה בו ביום נתארסה כו׳ – הנדרים שנדרה בפני ארוס מפר אותה ארוס אחרון אחר שאינה ברשות עצמה לפי שהיא נשארה ברשות האב אחר היותה נערה.
נִתְגָּרְשָׁה בוֹ בַיּוֹם. שֶׁשָּׁמַע הָאָב, שֶׁאִם עָבַר הַיּוֹם שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר:
וְנִתְאָרְסָה. לְאַחֵר, בּוֹ בַּיּוֹם:
אָבִיהָ וּבַעְלָהּ הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין נְדָרֶיהָ. שֶׁנָּדְרָה בִּפְנֵי הָאָרוּס הָרִאשׁוֹן, שֶׁהָאָרוּס מֵפֵר בַּקּוֹדְמִין:
כֹּל זְמַן שֶׁלֹּא יָצְאָה לִרְשׁוּת עַצְמָהּ. לֹא מֵחֲמַת בֶּגֶר וְלֹא מֵחֲמַת נִשּׂוּאִין:
נתגרשה בו ביום – that the father heard, for if the day passed, he can no longer annul [her vows].
ונתארסה – [and she became betrothed] to another, on that selfsame day.
אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה – that she vowed in the presence of the first betrothed man, for the betrothed man releases those who preceded him.
כל זמן שלא יצאת לרשות עצמה – not on account of becoming an adult nor on account of marriage.
נתגרשה בו ביום כו׳ אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. גמרא אמר שמואל מנא ה״מ דארוס אחרון מפר נדרים שנראו לארוס ראשון דמשמע ליה וגם קבלה מרבו דהא דקתני מתני׳ בו ביום בשביל ארוס נקטיה ולאו משום שמיעת אב דשמע ארוס בו ביום ומש״ה דוקא בו ביום אבל ביום שלאחריו לא ועל כרחך בשמע עסיקינן דאי לא בו ביום למה לי ומשני דאמר קרא ואם היו תהי׳ לאיש ונדריה עליה והאו עליה קרא יתירה הוא דה״מ למיכתב ואם היו תהיה לאיש ונדרה או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה והוה שמעי׳ מינה דארוס מפר בקודמין מדקאמר אשר אסרה דמשמע לשעבר למה לי למיכתב עליה אלא מופנה ויתר הוא לרבות אף נדרים שנראו לארוס ראשון ארוס אחרון מפר שארוס מפר בקודמין אבל אין הבעל מפר בקודמין כדתנן בסמוך:
זה הכלל כל שלא יצאת לרשות עצמה וכו׳. פי׳ שהרי זו לא יצאת לרשות עצמה שכשנתגרשה היתה ברשות אביה ה״ר יהוסף ז״ל. ומפ׳ בגמרא בפ׳ ואלו נדרים דף פ״ט לאתויי הלך האב עם שלוחי הבעל או שלוחי האב עם שלוחי הבעל שאע״פ שהיא עם שלה״ב כיון שהאב או שלוחיו הלכו עמה לא יצאת מרשות אביה ואביה ובעלה מפירין נדריה. ועי׳ בפירקין דלקמן סוף סי ט׳. ובטור יו״ד סי׳ רל״ד ושם בבית יוסף נתן טעם אמאי שינה בטור והחליף לכתוב ומת הבעל במקום ונתגרשה דקתני במתני׳:
נתגרשה בו ביום. פירש הר״ב ששמע האב וכו׳ בדוקא נקט ששמע האב. כלומר ולא הבעל דהכי מוקמינן לה בגמרא דף ע״ב דלא תפשוט מינה הא דאיבעי לן גירושין כשתיקה דמיא או כהקמה דמיא ואי מתניתין דקאמרה בו ביום והיינו משום דבשמען מיירי איצטריך למימר דכולהו עניני ביה ביומא הוון וקאמרת דשמיעה הוה בין לאב בין לבעל תפשוט דגירושין כשתיקה דאי כהקמה אין עוד הפרה. ודוקא נתגרשה אבל מת פשיטא דלאו כהקמה שבעל כרחו מת ואי נמי אמרת דגרושין לאו כהקמה. תנן נתגרשה ולא מת לרבותא:
אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. פירש הר״ב שהארוס מיפר בקודמין. גמרא. דכתיב (במדבר ל׳) ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה נדרים שהיו עליה כבר. ובגמרא דף ס״ז דמדכתיב הויה שמע מיניה דבקדושין מיירי לא בנישואין אבל לגבי נשואה כתיב (שם) ואם בית אישה נדרה דמשמע ולא מה שקודם לכן. וזה שכתב הר״ב ארוס. וכן הוא בכולי דוכתא דבגמרא. ונמצא שם התואר על זה המשקל כמו עצום וכן שרוע וקלוט צרוע שבוע כי פתחות העי״ן מפני שהיא גרונית. וכן תמצא גם כן עוד בדבריהם בפ״ק דב״מ [ח:]. רכוב שהוא כמו רוכב ועיין עוד מ״ש בסוף פ״ב דע״ז. ועוד נמצא בדבריהם מסור ולא אמרו מוסר כי בא השם על זה המשקל. ול׳ הקדש על לשונם ז״ל יותר ממנו כמ״ש בריש תרומות. ואני שמעתי בדרשה מפי רבינו מהר״ר ליווא ז״ל שאמר בשם מסור לפי שאף על פי שלשעתו הוא הפועל ומוסר אחרים. אבל קראוהו מסור להורות כי בא יבא יומו ולא יאחר והרי הוא נמסר. ועל פי זה אפשר לי גם כן לתת טוב טעם לשם ארוס שאף ע״פ שלפי האמת הוא המארס ומקדש לאשה. עם כל זה הרי גם הוא מתחייב ע״י כן בכמה דברים שהאיש נתחייב לאשתו. ולפיכך יצדק גם בו שם ארוס שהרי גם הוא נכנס בזה בכמה חיובים. ובזה שב הוא פעול:
זה הכלל. לאתויי הלך האב או שלוחיו עם שלוחי הבעל. גמרא פרק בתרא דף פ״ט ע״א ועיין במשנה ה׳:
{ז} בְּדַוְקָא נָקַט שֶׁשָּׁמַע הָאָב, כְּלוֹמַר וְלֹא הַבַּעַל, דְּהָכִי מוֹקְמִינַן לַהּ בַּגְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ח} בַּגְּמָרָא יָלֵיף לֵיהּ. וְדִקְדֵּק מִלַּת אָרוּס וְלֹא קָרֵי לֵיהּ מְאֹרָס. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ט} זֶה הַכְּלָל. לַאֲתוֹיֵי הָלַךְ הָאָב אוֹ שְׁלוּחוֹ עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל. גְּמָרָא:
י) נדרה והיא ארוסה
ושמע אביה ולא הבעל:
יא) זה הכלל
לאתויי אפילו כשנמסרה כבר לשלוחי הבעל ולא נכנסה לחופה עדיין, מקרי לא יצאת, דברשות אב היא עדיין:
יב) כל שלא יצאת לרשות עצמה שעה אחת
ע״י נשואין או בגרות:
יג) אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה
שארוס מפר בקודמין [שם ה׳]:
נדרה והיא ארוסה ניתגרשה בו ביום – מעתה אין לה בעל. לפי ההלכה במשנה הקודמת הועברה (נתרוקנה) זכות הפרת הנדרים לאב, ניתארסה בו ביום – זכות ההפרה חוזרת שוב לבעל, בשותפות עם האב, אפילו למאה – אפילו התארסה והתגרשה למאה אנשים באותו יום. כמובן אם עבר יום, אם הייתה מגורשת – לאביה הזכות להפר נדריה לבד, ואם הייתה מאורסת הזכות מתחלקת בין השניים. מכל מקום: אביה ובעלה האחרון מפירים נדריה – גם אם בזמן שבין הנדר וההפרה התארסה והתגרשה, וגם אם הנדר היה בחיי בעלה הקודם (בבלי עא ע״א).
זה הכלל כל שלא יצאת לרשות עצמה שעה אחת אביה ובעלה האחרון מפירים נדריה – כל זמן שלא זכתה האישה ל״חירות״ (רשות עצמה) אביה מפר את נדריה, בשותפות עם הבעל הנוכחי (אם יש אחד כזה). אבל אם ״יצאה לרשות עצמה״, כלומר בגרה או התאלמנה מנישואין (להלן מ״ה), אין האב מפר נדריה. במקרה כזה נראה שגם הבעל אינו מפר את נדרי ארוסתו (עד שיישאנה לכל דבר), אבל לעיל שנינו שלדעתו של רבי אליעזר הבעל מפר את נדרי ארוסתו הבוגרת.
שני המקרים האחרונים בתוספתא (פ״ו ה״ג וה״ד) הם שהאב הפר את חלקו והבעל לא הספיק להפר ונפטר. המקרה הראשון הוא שהאב הפר במקום הבעל, והשני שהנערה אורסה לבעל שני והבעל השני הפר לה. התוספתא קובעת באופן סתמי שזכות הפרת הנדר היא לבעל השני, אף על פי שהנדר נעשה בחיי הבעל הראשון, ורבי נתן מוסיף שאלו דברי בית שמאי1, ובית הלל חולקים ומחמירים. לא נאמר מדוע חולקים בית הלל ועל מה בדיוק הם חולקים. מסתבר שלדעתם נדרים שנדרה לפני האירוסין אין הבעל רשאי להפרם. במקביל הם סבורים שאם הבעל מת לא התרוקנה (הועברה) רשותו לאב, כפי שפירשנו לעיל (מ״ב).
המינוח ״זה הכלל״ רגיל במשנה, אבל במקרה זה הוא חסר ב- ג1 שהוא קטע גניזה עם ניקוד בבלי, אבל המילים היו מונחות לפני סוגיית הבבלי (פט ע״א) המדייקת ממילים אלו הלכה נוספת. אפשטיין טען שקטע הגניזה משקף מסורת איתנה בניגוד לבבלי, אך מכיוון שזו עדות יחידאית נראה שאין זו יותר משגגת מעתיק2.
1. ברייתא זו מצטרפת למקרים שבהם הלכה סתמית נוסחה כבית שמאי, ויש לכך דוגמאות רבות נוספות. ראו ספראי, הכרעה כבית הלל.
2. אפשטיין, מבוא, עמ׳ 1041.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ד) דֶּרֶךְ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, עַד שֶׁלֹּא הָיְתָה בִתּוֹ יוֹצְאָה מֵאֶצְלוֹ, אוֹמֵר לָהּ, כָּל נְדָרִים שֶׁנָּדַרְתְּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי, הֲרֵי הֵן מוּפָרִין. וְכֵן הַבַּעַל עַד שֶׁלֹּא תִכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ, אוֹמֵר לָהּ, כָּל נְדָרִים שֶׁנָּדַרְתְּ עַד שֶׁלֹּא תִכָּנְסִי לִרְשׁוּתִי, הֲרֵי הֵן מוּפָרִין, שֶׁמִּשֶּׁתִּכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.
The practice of Torah scholars is to ensure that a woman about to be married should not be encumbered by any vows. A father, before his daughter would leave him through marriage, would say to her: All vows that you vowed in my house are hereby nullified. And similarly, the husband, before she would enter his jurisdiction, i.e., while they were still betrothed, would say to her: All vows that you vowed before you entered my jurisdiction are hereby nullified. This was necessary because once she enters his jurisdiction he cannot nullify the vows she made before that.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ד] דֶּרֶךְ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, עַד שֶׁלֹּא הָיְתָה בִתּוֹ יוֹצְאָה מֵאֶצְלוֹ, אוֹמֵר לָהּ: ״כָּל נְדָרִים שֶׁנָּדַרְתְּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי, הֲרֵי הֵן מוּפָרִין״.
וְכֵן הַבַּעַל, עַד שֶׁלֹּא תִכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ, אוֹמֵר לָהּ: ״כָּל נְדָרִים שֶׁנָּדַרְתְּ עַד שֶׁלֹּא תִכָּנְסִי לִרְשׁוּתִי, א
הֲרֵי אֵלּוּ מוּפָרִים״.
אִם מִשֶּׁתִּכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ אֵינוּ יָכוֹל לְהָפֵר.⁠ב
א. בכ״י: תִּכָּנֵס
ב. בכ״י: לִרְשׁוּתִי
דרך תלמידי חכמים עד שלא היתה בתו יוצאה מאצלו אומר לה כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרין, וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו אומר לה כל נדרים שנדרת עד שלא תכנסי בתוך ביתי הרי הן מופרין, שמשתכנס לרשותו אינו יכול להפר.
העיקר אצלנו אין הבעל מפר בקודמין, וכאשר נכנסה לחופה ונעשה רשאי לבדו בהפרת נדריה להבא, ונתרוקנה רשות האב, אינו יכול להפר נדרים שנדרה כשהיא ארוסה קודם שתינשא, לפי שהוא אינו מפר לה כשהיא ארוסה אלא בשותפות עם האב, כמו שקדם. ומכאן אתה למד שבעל מפר בלא שמיעה, לפי שאתה רואה כאן יפר ואף על פי שלא ידע על הנדר ולא שמע על איזה דבר נדרה, וכך ביאר התלמוד.
דרך ת״ח עד שלא היתה בתו יוצאת כו׳ – העיקר אצלנו אין הבעל מפר בקודמין וכשנכנסה לחופה ויש לו לבדו רשות בהפר נדריה לעתיד ונתרוקנה רשות האב ואינו יכול להפר הנדרים שנדרה והיא ארוסה קודם שתנשא מפני שאינו יכול להפר לה בעוד שהיא ארוסה אלא בשותפות האב כמו שנתבאר ומכאן תדע שהבעל מפר בלא שמיעה לפי שהוא אמר בכאן יפר אף על פי שהוא לא ידע השבועה ולא שמע על איזה דבר נשבעה וכן באר הש״ס.
עַד שֶׁלֹּא הָיְתָה בִתּוֹ יוֹצְאָה מֵאֶצְלוֹ. קֹדֶם שֶׁתָּבֹא לִרְשׁוּת הַבַּעַל. וְכֵן הָאָרוּס אוֹמֵר לָהּ כֵּן:
עַד שֶׁלֹּא תִכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ. שֶׁמִּשֶּׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּתוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר, שֶׁאֵין הַבַּעַל מֵפֵר בַּקּוֹדְמִין. וְשָׁמְעִינַן מִמַּתְנִיתִין שֶׁהַבַּעַל יָכוֹל לְהָפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲפִלּוּ בְּלֹא שְׁמִיעָה, מִדְּקָתָנֵי וְכֵן הַבַּעַל עַד שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ אוֹמֵר וְכוּ׳:
עד שלא היתה בתו יוצא מאצלו – prior to her coming to the domain of the husband. And similarly the betrothed man says to her the same thing.
עד שלא תכנס לרשותו – since from when she enters into his domain, he cannot annul [her vows], for the husband cannot annul what proceeded, and we learn from our Mishnah that the husband can annul the vows of his wife even without hearing [about it], since it is taught [in the Mishnah]: “And so the husband before she enters his domain, says to her, etc.”
דרך תלמידי חכמים וכו׳. ביד שם פ׳ אחד עשר סימן כ׳ כ״א. ברע״ב ז״ל ושמעינן ממתניתין כו׳ [עי׳ בתוי״ט] אכן אני רואה שלשה מחלוקות בדברי הפוסקים י״א שהבעל מפר בלא שמיעה אם אינו חרש וי״א אפילו פקח אינו יכול להפר עד שישמע וי״א דבין הבעל בין האב יכולין להפר בלא שמיעה אם אינם חרשים. עיין בשלחן ערוך שם סימן רל״ד סעיף כ״ה ובספר הלבוש שם:
וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו אומר כו׳. כתב הר״ב ושמעינן ממתניתין שהבעל יכול להפר נדרי אשתו אפילו בלא שמיעה וכך כתב הרמב״ם בפירושו. ומשמע מלשונם דדייקו מדמתניתין סתמא קתני דמפר דאיכא במשמע ואפילו לא שמען. והר״ן פירש מדקאמר כל נדרים ולא אמר נדר פלוני ופלוני ע״כ. והה״נ ברישא גבי אב איכא למשמע הכי אלא דבגמרא בעי רמי בר חמא בעל מהו שיפר בלא שמיעה נקטי אינהו נמי בעל ושם פירשו כל המפרשים דה״ה אב ועוד דאלת״ה כי תנן לעיל בדבר אחר יפה כח הבעל שמיפר בבגר הוי ליה למתני נמי שמיפר בלא שמיעה. וכן הרמב״ם בחבורו פי״א וי״ב. דנקט בעל מיפר בלא שמיעה מהאי טעמא הוא. דנקט לישנא דרמי. ואע״פ שיש מקום לבעל הדין לחלוק אבל כך נראה לי אחר העיון אלא שלא רציתי להאריך כאן:
לרשותו. עיין מ״ש במשנה דלקמן:
{י} וְדִיֵּק מִמַּתְנִיתִין דִּסְתָמָא קָתָנֵי דְּמֵפֵר, דְּאִיכָּא בְּמַשְׁמַע וַאֲפִלּוּ לֹא שָׁמַע. וְהָרַ״ן פֵּרֵשׁ מִדְּקָאֲמַר כָּל נְדָרִים וְלֹא אָמַר נֶדֶר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְהוּא הַדִּין נַמִּי בָּרֵישָׁא גַּבֵּי אָב דִּינָא הָכִי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
יד) דרך תלמידי חכמים
שיודעין הדין שיכולין להפר אפילו לא שמעו:
טו) עד שלא היתה בתו יוצאה מאצלו
קודם כניסתה לחופה:
טז) אומר לה כל נדרים שנדרת עד שלא תכנסי לרשותי הרי הן מופרין
דאב או בעל רשאין להפר אף שלא שמעו, וי״א דוקא ששמעו על כל פנים לבסוף [רל״ד סכ״ה]:
יז) שמשתכנס לרשותו אינו יכול להפר
דבעל אינו מפר בקודמין:
דרך תלמידי חכמים עד שלא היתה ביתו יוצאה מאצלו אומר לה כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרים – האב מוציא את בתו מביתו ״נקייה״, ללא נדרים. אמנם זו דרך תלמידי חכמים, אך הנוהג תמוה. ראשית משמע ממנו שהאב יכול לנקוט בדרך של הפרה ״קולקטיבית״. יתר על כן, האב חייב להפר את הנדר בו ביום, ואיזה ערך יש לביטול נדרים שלאחר זמן? הבבלי מסיק מהמשנה שאכן הבעל אינו צריך לשמוע את הנדר במדויק, ולמעשה גם האב מצטייר כמי שאינו חייב לשמוע כל נדר לחוד. הבבלי (עב ע״ב) מנסה לתרץ שהאב בכל זאת צריך לשמוע את הנדר, אך ברור שהתירוץ דחוק ואינו כפשט המשנה. להלן במשנה ז יתברר שיש מחלוקת תנאים בשאלה האם ניתן להפר נדרים כהפרת מנע, עוד לפני שננדרו, וברור שבשלב זה טיב הנדרים אינו ידוע. מכל מקום, בני הכת ״פסקו״ ״על שבועת האשה אשר אמר לאישה להניא את שבועתה, אל יניא איש שבועה אשר לא ידענה ואל יקימנה וכן המשפט לאביה על משפט הנדבות״1. אם כן אין הפרה למפרע ואף לא הפרה גורפת, אלא הפרת כל נדר לגופו. ייתכן אפילו שיש במשפט התנגדות להפרת נדרים (נדבות), אף שלפי התורה הזכות שמורה לבעל או לאב.
המשנה בכתובות (פ״ז מ״ז; קידושין פ״ב מ״ה) דנה במצב שבו הבעל קיבל אישה ונמצאו עליה נדרים, ולדעת המשנה שם זו עילה לגירושין. מבחינה הלכתית-פורמלית ניתן לקיים את שתי המשניות, אך מבחינה ממשית הן סותרות. משנתנו מתארת אפשרות של הבעל לקבל את אשתו ללא נדרים, ולהפר אותם כמניעה, ואילו המשנה שם מניחה שהנדרים הם חלק מהאישה, מקבילים למומים שבסתר הנידונים שם. לא ברורה גם המגבלה ״דרך תלמידי חכמים״, וכי סתם אדם אינו יכול לעשות כן? או שאינו יכול ללמוד לעשות כן? אפשר שמשנתנו כבר מתארת מעין טקס של הפרת נדרים, טקס שמבחינה משפטית תוקפו מפוקפק, ואולי אף בלתי יעיל מבחינה הלכתית. הטקס משדר רוח של התנגדות לנדרים, אבל מבחינה הלכתית משנת כתובות היא הקובעת את ההלכה, ולפיה הפרת הנדר מחייבת שמיעה בזמן והתייחסות לכל נדר לגופו.
נראה שתופעה זו של נשים נדרניות הייתה רווחת ביותר. הספרות העוסקת בחברות דתיות מכירה היטב תופעה זו של צדקותן של נשים, ואחת הדרכים לבטא צדקות זו הייתה על ידי נדירת נדרים. נשים הודרו מחיי הדת הציבוריים, מחלק מהמצוות ואף מלימוד תורה. כך נותר להן נתיב הנדרים כנתיב כמעט יחיד להצטיינות דתית. עסקנו בכך במבוא למסכת. משנתנו משקפת התנגדות לנדרים, ואלו נתפסים כמטרד שראוי שבת תלמידי חכמים תהיה נקייה ממנו. מן הסתם המשנה משקפת, כמו כל המסכת, את התחושה שסתם נדר הוא נדר של הבל ולא של צדקות.
וכן הבעל עד שלא תיכנס לרשותו אמר לה כל נדרים שנדרת עד שלא תיכנס לירשותי הרי אילו מופרים אם משתיכנס לרשותי – כך גם ב- ר, וביתר עדי הנוסח: ״לרשותו״.
אינו יכול להפר – לפי נוסח כתב היד ״אם משתיכנס״ הוא נוסח דברי הבעל. זו נוסחה שאינה תקפה משום שיש בה הפרה עתידית, והפרה כזאת אינה תקפה. לפי נוסח יתר עדי הנוסח המשנה ממשיכה בתיאור ההלכה. הבעל רשאי להפר את כל נדרי העבר, אבל בכך אין הפרה של הנדרים שתידור רעייתו לאחר שנכנסה לרשותו. את אלו יוכל להפר כל אחד לחוד ב״יום שמעו״.
המשנה מתארת מצב היפותטי שבו האישה נישאת כנערה. כפי שהראינו במבוא למסכת כתובות הנישואין נערכו בדרך כלל מאוחר יותר והבנות כבר היו, בדרך כלל, ״בוגרות״ בעת הנישואים. עם זאת, בספרות ההלכתית מתוארים בדרך כלל נישואי קטינות (נערות). קרוב לוודאי שבדרך זו משדרים חכמים מסר סמוי בדבר תאריך הנישואים הרצוי. הם מתארים את הרצוי כמצוי, מבלי לומר זאת במפורש, ומבלי לתאר את חזונם כחובה הלכתית.
המונח ״דרך תלמידי חכמים״ יש בו ניחוח עיליתני של קבוצה מיוחדת שלה נוהגים חברתיים המייחדים אותה משאר הציבור. אין למונח מקבילות בספרות התנאית, ואין זה מקרה. דומה שחברת התנאים לא הבליטה את ייחודה החברתי, והשתדלה שלא לבלוט בציבור. לעומת זאת חברת תלמידי החכמים הבבלית הבליטה את ייחודה, ובמקורות עדויות רבות לנוהגם של ״צורבא דרבנן״, ולזכויות היתר שלהם בחברה2.
1. ברית דמשק, דף 16. ״נדבה״ היא אחד המונחים לנדר, ראו לעיל פ״א מ״א.
2. ראו בבלי, יד ע״א, ופירושנו לעיל פ״ג מ״ה.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ה) בּוֹגֶרֶת שֶׁשָּׁהֲתָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְאַלְמָנָה שְׁלשִׁים יוֹם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הוֹאִיל וּבַעְלָהּ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, יָפֵר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַבַּעַל מֵפֵר, עַד שֶׁתִּכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ.
With regard to a grown woman who waited twelve months after her betrothal and the time arrived for her betrothed to marry her, or a widow who waited thirty days and the time arrived for her betrothed to marry her, Rabbi Eliezer says: Since her husband is already obligated to provide for her sustenance, as he is obligated to have married her by then, he can nullify her vows by himself, as if he were fully married to her. But the Rabbis say: The husband does not nullify her vows on his own until she enters his jurisdiction.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ה] בּוֹגֶרֶת שֶׁשָּׁהַת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְאַלְמָנָה שְׁלֹשִׁים יוֹם, רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הוֹאִיל וּבַעְלָהּ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, יָפֵר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַבַּעַל מֵפֵר, עַד שֶׁתִּכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ.
בוגרת ששהת שנים עשר חדש ואלמנה שלשים יום, ר׳ אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר, וחכמים אומרין אין הבעל מפר עד שתכנס לרשותו.
כבר התבאר בחמישי מכתובות שהארוסה אם הגיע זמנה הנזכר ולא נשאת אוכלת משלו. והתבאר בפרק זה שנערה מאורשה אביה ובעלה מפירין נדריה, אבל הבוגרת לא, כמו שהושרש בכתובות, כיון שבגרה אין לאביה בה רשות. ואומר ר׳ אליעזר, הואיל וזאת הבוגרת יצאה מרשות האב ונתחייב בעלה במזונותיה, הרי היא כבר התיחדה לרשותו, ויפר. והלכה כחכמים.
בוגרות ששהתה י״ב חדש ואלמנה ל׳ יום כו׳ – כבר נתבאר בפרק חמישי מכתובות שהארוסה כשהגיע זמנה הנזכר ולא נשאת אוכלת משלו ויתבאר בזה הפרק שנערה מאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה אבל הבוגרת לא כמו שבא העיקר בכתובות כיון שבגרה אין לאביה רשות בה ור׳ אליעזר אומר אחר שזאת הבוגרת יצאת מרשות האב ונתחייב בעלה במזונותיה כבר נתייחדה לרשותו ויפר והלכה כחכמים.
בּוֹגֶרֶת שֶׁשָּׁהֲתָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. בּוֹגֶרֶת שֶׁאֵין אָבִיהָ מֵפֵר נְדָרֶיהָ, וּתְבָעוּהָ לִנָּשֵׂא וְשָׁהֲתָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שֶׁמִּכָּאן וְאֵילָךְ בַּעֲלָהּ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ:
וְאַלְמָנָה. שֶׁשָּׁהֲתָה שְׁלֹשִׁים יוֹם מִשֶּׁתְּבָעוּהָ לִנָּשֵׂא, שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת מִשֶּׁל בַּעֲלָהּ:
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הוֹאִיל וּבַעְלָהּ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. הוּא מֵפֵר אֶת נְדָרֶיהָ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
בוגרת ששהתה י"ב חודש – an adult woman whose father does not annul her vows, and she was claimed to [get ready to] marry and she waited twelve months that from then onwards, her husband would be liable for her food [and support].
ואלמנה – that waited thirty days, from when she was claimed [to get ready to] marry, that she eats from her husband.
רבי אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה = and he annuls her vows. But the Halakha is not according to Rabbi Eliezer.
בוגרת ששהתה פ׳ אע״פ דף נ״ז. ובפירקין דף ע׳. ובגמרא פריך בוגרת למה לי י״ב חדש בשלשים יום סגי דבוגרת דינה כאלמנה דנותנין לה שלשים יום מפני שכבר יש לה תכשיטין ומלבושין ולא משכחת לבוגרת י״ב חדש אא״כ נתקדשה ביום ראשון לבגרותה ותבעוה לינשא ומשום באי אנפא דחיקא לחוד דאינא לא ה״ל למיתני בבוגרת י״ב חדש ומפרקינן תני בוגרת וששהתה י״ב חדש כלומר בוגרת כדינה או בשלשים יום או בי״ב חדש לפרקים והנערה ששהתה זמן הקצוב לה דהיינו י״ב חדש הואיל ובעלה וכו׳ כן פי׳ הר״ן ז״ל וכן משמע ג״כ שפירש רש״י ז״ל אבל מפי׳ הרא״ש ז״ל משמע שהגרסא היא בוגרת וששהתה בויו ומשני תני ששהתה בלא ויו וה״פ בוגרת ששהתה י״ב חדש בבגרותה ואלמנה שנתקדשה לכל אחד מהם נותנין שלשים יום ולא בעי לתרצה כדתריץ לה רב הונא בפ׳ אע״פ הבוגרת ששהתה שלשים יום וקטנה ששהתה י״ב חדש משום דרב הונא איתותב התם הלכך מיבעי ליה לפרש י״ב חדש דאבוגרת קאי ע״כ:
וחכמים אומרים אין הבעל מפר יחידי עד שתכנס לרשותו. וחכמים היינו ר׳ יהושע דהוא בר פלוגתיה דר׳ אליעזר בכל דוכתא הר״ן ז״ל. גמ׳ אמר רבה ר׳ אליעזר ומשנה ראשונה דפ׳ אע״פ אמרו דבר אחד דכמו דר׳ אליעזר חשיב לה ככנוסה לענין נדרים הואיל והוא חייב במזונותיה ה״נ משנה ראשונה חשבי לה ככנוסה לענין להאכילה תרומה כדתנן התם הגיע זמן ולא נישאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה זו משנה ראשונה ב״ד של אחריהם אמרו אין האשה אוכלת עד שתכנס לחופה א״ל אביי דילמא ע״כ לא קאמר במשנה ראשונה אלא בתרומה דרבנן כגון בזמן הזה או בעציץ שאינו נקוב או בפירות שנכנסו מח״ל לארץ אבל נדרים דמדאורייתא אין ארוס מפר אפילו לאחר שנתחייב במזונותיה אימא לך דלא מצי מפר בלא שותפותיה דאב א״נ ע״כ לא שמעת ליה לר׳ אליעזר אלא גבי נדרים ולא משום דחשיב לה כנשואה אלא כדרב פנחס משמיה דרבא דאמר כל הנודרת על דעת בעלה נודרת והכא נמי כיון דאיהו מפרנס לה ודאי לא נדרה אלא על דעתיה אבל בתרומה אפילו דרבנן לא אכלה דאיכא למימר דנהי נמי דאיהו מפרנס לה איכא למיחש משום סמפון דקסברי בדיקת חוץ ע״י קרובות לאו שמה בדיקה ולשמא תשקה נמי איכא למיחש שמא לאו דוכתא מייחד לה:
עד שתכנס לרשותו. בטור י״ד סי׳ רל״ד כתב דדוקא בכניסתה לחופה אבל מסירה לשלוחיו לא סגי לענין הפרת נדרים אלא בין הוא בין אביה עמו אין יכולין להפר ע״כ. ובספר ש״ע שם סי׳ רל״ד סעי׳ ז׳ כתב בשם יש אומרים דעת הטור:
בוגרת ששהתה י״ב חדש. פירש הר״ב ותבעוה לינשא ושהתה י״ב חדש פירוש תבעה ביום הבגר שאם לא תבעה ביום הבגר אין לה י״ב חדש מיום התביעה אלא מיום הבגר ואם כבר עברו עליה י״ב חדש אחר הבגר קודם שתבעה אין לה אלא שלשים יום כדין אלמנה דתנן במשנה ב׳ פ״ה דכתובות הכי איתא התם בגמרא. אבל משום דלא משכחת לה בוגרת שצריכה י״ב חדש אחר התביעה. אלא דוקא כשהתביעה היתה ביום הבגר אמרינן בגמרא דפרקין לעיל דף [ע.] (ע״ד). ומשום האי אנפא דחיקא לא ה״ל למתני בבוגרת י״ב חדש. אלא מתניתין תני בוגרת וששהתה י״ב חדש. כלומר בוגרת כדינה שזמנה בחסר ויתר כדכתיבנא והנערה ששהתה זמן הקצוב לה דהיינו י״ב חדש. והרא״ש כתב תני בוגרת ששהתה שנים עשר חדש ומתניתין חדא קתני בוגרת ששהתה יב״ח בבגרותה ואלמנה שנתקדשה. לכל אחת נותנין ל׳ יום ע״כ:
הואיל ובעלה חייב במזונותיה. מסיק בגמרא דטעמא משום דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת. כלומר מה שאמרה התורה דבעל מפר נדרי אשתו משום כיון שאשה ניזונת משל בעלה אינה נודרת אלא לפי דעתו וכאילו פירשה אם לא ירצה לא יהיה נדר. הלכך בקל חשבינן לה ככנוסה לענין הפרת נדרים כיון דנזונת משלו ומצי ס״ל לר״א אפילו כמשנה אחרונה דמתניתין ג׳ פרק ה׳ דכתובות דאינה אוכלת בתרומה דהחמירו לענין תרומה שלא לעשותה ככנוסה:
וחכמים אומרים אין הבעל מיפר יחידי. רש״י:
עד שתכנס לרשותו. פירש הר״ן דלא אמרינן על דעת בעלה נודרת מכשנתחייב במזונותיה אלא מכשנכנסה לרשותו. ע״כ. וכניסת רשותה מאי היא. הטור סימן רל״ד כתב דדוקא בכניסתה לחופה אבל מסירה לשלוחיו לא סגי לענין הפרת נדרים. אלא בין הוא בין אביה עמו אין יכולין להפר כדתנן בפרק דלקמן משנה ט׳. והבית יוסף כתב דלהרמב״ם מסירתה זו היא כניסתה גם לענין הפרת נדרים כמו לשאר דברים שכתבתי במשנה ה׳ פ״ד דכתובות וכן דקדק בכ״מ פרק י״א מהלכות נדרים סימן כ״ב ולפי זה מ״ש הרמב״ם שם סימן ח׳ ומאימתי מיפר הבעל נדרי אשתו ושבועותיה משתכנס לחופה וכתב בכסף משנה וז״ל במשנה [ד׳] פרק י׳. ומבואר הוא מאחר שכתוב בתורה שלארוסה אינו מיפר לבדו ואם בית אישה נדרה מיפר לבדו וגדר הנשואה הוא משתכנס לחופה ע״כ. לא הוי ליה לכסף משנה לסתום אלא לפרש. שאף על פי שגדר הנשואה כניסת החופה מכל מקום מסירתה כמו כניסתה הוא כדי שלא נטעה לומר דאין לפרוץ גדר הנשואה ושאינו מיפר אלא בכניסת החופה:
{יא} פֵּרוּשׁ תְּבָעָהּ בְּיוֹם הַבֶּגֶר, שֶׁאִם לֹא תְבָעָהּ בְּיוֹם הַבֶּגֶר אֵין לָהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַתְּבִיעָה אֶלָּא מִיּוֹם הַבֶּגֶר, וְאִם כְּבָר עָבְרוּ עָלֶיהָ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אַחַר הַבֶּגֶר אֵין לָהּ אֶלָּא שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּדִין אַלְמָנָה דִּתְנַן בְּמִשְׁנָה ב׳ פֶּרֶק ה׳ דִּכְתֻבּוֹת, וּמִשּׁוּם דְּזֶה הוּא פֵּרוּשׁ דָּחוּק בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה אָמְרִינַן בַּגְּמָרָא תָּנֵי בּוֹגֶרֶת וְשֶׁשָּׁהֲתָה כוּ׳. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{יב} הוֹאִיל כוּ׳. וּמַסִּיק בַּגְּמָרָא מִשּׁוּם דְּכָל הַנּוֹדֶרֶת עַל דַּעַת בַּעֲלָהּ נוֹדֶרֶת, כְּלוֹמַר מַה שֶּׁאָמְרָה הַתּוֹרָה דְּבַעַל מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם כֵּיוָן דְּהָאִשָּׁה נִזּוֹנֶת מִשֶּׁל בַּעֲלָהּ אֵינָהּ נוֹדֶרֶת אֶלָּא לְפִי דַעְתּוֹ וּכְאִלּוּ פֵּרְשָׁה אִם לֹא יִרְצֶה לֹא יְהֵא נֶדֶר, הִלְכָּךְ בְּקַל חָשְׁבִינַן לַהּ כִּכְנוּסָה לְעִנְיַן הֲפָרַת נְדָרִים כֵּיוָן דְּנִזּוֹנֶת מִשֶּׁלּוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{יג} מֵפֵר. יְחִידִי. רַשִׁ״י:
{יד} עַד שֶׁתִּכָּנֵס כוּ׳. דְּלֹא אָמְרִינַן עַל דַּעַת בַּעֲלָהּ נוֹדֶרֶת כְּשֶׁנִּתְחַיֵּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ אֶלָּא מִשֶּׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּתוֹ. הָרַ״ן. וּכְנִיסַת רְשׁוּתָהּ, לְהָרַמְבַּ״ם מְסִירָתָהּ לִשְׁלוּחָיו זוֹ הִיא כְּנִיסָתָהּ גַּם לַהֲפָרַת נְדָרִים, וּלְהַטּוּר לֹא סַגִּי בִּמְסִירַת שְׁלוּחָיו עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
יח) בוגרת
דאב וארוס אין מפירין נדריה [שם י׳]:
יט) ששהתה שנים עשר חדש
משתבעה ארוס שתכין מלבושיה לחופה [כפ״ה דכתובות מ״ג]:
כ) רבי אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר
ס״ל מדניזונת אז מארוס, רק אדעתו נודרת:
כא) וחכמים אומרים אין הבעל מיפר עד שתכנס לרשותו
ר״ל לחופה, והכי קיימא לן [שם ב׳]:
בוגרת וששהת – כך בכתב יד קופמן וב-מפ, אבל בכמה עדי נוסח בוגרת ששהת. לפי כתב היד שני מצבים הם, או בוגרת או ששהתה לאחר שתבעו את נישואיה. הבבלי מנסה להבחין בין שתי נוסחאות אלו (כתובות נז ע״ב), ודוחה אבחנה זו, וכפשוטם של דברים שני תנאים אלו נדרשים, אחרת אין לבעל חובת מזונות כפי שנבהיר להלן1.
שנים עשר חודש – לפי ההלכה האישה מתארסת כנערה, ולאחר שבגרה מקבלת שנים עשר חודש להכנת חפציה לנישואין. המשניות מתארות לוח זמנים זה כאילו היה הנוהג המקובל, ולמעשה ספק אם אכן היה זה לוח זמנים מקובל, וכבר הערנו במשנה הקודמת שחז״ל מתארים נוהל זה כמצוי ובכך מבטאים את סדר העדיפות המקובל עליהם. מכל מקום, משעה שתבע הבעל את האישה עומדים לרשותם שנים עשר חודשים, ולאחר מכן על הבעל לשאתה. ״נותנים לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל... ולאלמנה שלשים יום״ (משנה כתובות פ״ה מ״ב). לאחר זמן זה חייב הבעל במזונות אשתו, אף שטרם כנסה לחופה. שם יש דיון האם הבעל רשאי להאכילה בתרומה, אבל אין מחלוקת על עצם חובת המזונות לאישה.
ואלמנה שלושים יום – המדובר, אפוא, בנשים שהבעל חייב במזונותיהן. המשפט לגבי האלמנה חסר בכמה מציטוטי הראשונים, אך הוא מופיע במשנת כתובות שהובאה, וכנראה נגרר משם2, שהרי ההמשך אינו עוסק באלמנה. המשפט ״בעלה חייב במזונותיה״ (להלן) ודאי אינו עוסק באלמנה, שהרי בעלה של זו נפטר מכל חובותיו וזכויותיו. דין אלמנה יידון להלן (פי״א מ״ט).
רבי אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר וחכמים אומרים אין הבעל מיפר עד שתיכנס לרשותו – לפי משנה א הבעל מפר את נדרי ארוסתו, אלא שבהיותה ארוסה הוא מפר אותם יחד עם האב, ועתה מדובר על הפרה בלעדית שלו. בדרך זו מתורצת משנתנו ומשנה א לעיל. לו הייתה משנתנו לבדה ניתן היה לפרשה שבזמן האירוסין אין לבעל כל זכות בהפרת נדרי אשתו, אך לנוכח משנה א יש למצוא פירוש שיכנוס את שתי המשניות תחת קורת גג אחת. במשנת כתובות הראינו כיצד כורסמה זכותה של האישה למזונות3 גם לאחר ששהתה שנים עשר חודש. לא מן הנמנע שיש קשר בין הכרסום בחובת המזונות לבין ההלכה שהבעל אינו מפר (יחידי) את נדרי אשתו.
1. ראו אפשטיין, מבוא, עמ׳ 531-529. בסוגיה בנדרים ע ע״ב מתקבלת האבחנה המוצעת ומשמע ממנה שהבעל חייב במזונות בוגרת, וקטנה ששהתה שנים עשר חודש. ראו פירושנו לכתובות פ״ה מ״ב.
2. אפשטיין, מבוא, עמ׳ 973.
3. ראו פירושנו לכתובות פ״ה מ״ג. הכרסום בא לידי ביטוי באיסור החל על אשת ישראל האמורה להינשא לכוהן לאכול בתרומה בטרם תיכנס לרשותו.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ו) שׁוֹמֶרֶת יָבָם, בֵּין לְיָבָם אֶחָד בֵּין לִשְׁנֵי יְבָמִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יָפֵר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לְאֶחָד אֲבָל לֹא לִשְׁנָיִם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא לְאֶחָד וְלֹא לִשְׁנָיִם. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָה אִם אִשָּׁה, שֶׁקָּנָה הוּא לְעַצְמוֹ, הֲרֵי הוּא מֵפֵר נְדָרֶיהָ, אִשָּׁה שֶׁהִקְנוּ לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, אֵינוֹ דִין שֶׁיָּפֵר נְדָרֶיהָ. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְאִשָּׁה שֶׁקָּנָה הוּא לְעַצְמוֹ, שֶׁאֵין לַאֲחֵרִים בָּהּ רְשׁוּת, תֹּאמַר בְּאִשָּׁה שֶׁהִקְנוּ לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁיֵּשׁ לַאֲחֵרִים בָּהּ רְשׁוּת. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, עֲקִיבָא, דְּבָרֶיךָ בִשְׁנֵי יְבָמִין. מָה אַתָּה מֵשִׁיב עַל יָבָם אֶחָד. אָמַר לוֹ, אֵין הַיְבָמָה גְמוּרָה לַיָּבָם כְּשֵׁם שֶׁהָאֲרוּסָה גְמוּרָה לְאִישָׁהּ.
With regard to a widow waiting for her yavam to perform levirate marriage, whether she is waiting for one yavam, if her late husband had only one brother, or whether she is waiting for two or more yevamin, if he had several brothers, Rabbi Eliezer says: A yavam can nullify her vows. Rabbi Yehoshua says: If she is waiting for one yavam, he can nullify her vows, but not if she is waiting for two. Rabbi Akiva says: A yavam cannot nullify her vows, regardless of whether she is waiting for one yavam or for two or more.
The mishna then elaborates: Rabbi Eliezer said: Just as with regard to a woman he acquired for himself through betrothal, he nullifies her vows, so too with regard to a woman acquired for him from Heaven, i.e., the yevama, isn’t it logical that he should be able to nullify her vows?
Rabbi Akiva said to him: No, if you say that a husband can nullify the vows of a woman he acquired for himself, over whom others have no authority, shall you also say that this is the case with regard to a woman acquired for him from Heaven, over whom others have authority? If there are two yevamin, each yavam has equal authority with regard to her vows.
Rabbi Yehoshua said to him: Akiva, your statement applies in a situation with two yevamin, but how do you reply to Rabbi Eliezer in the case of one yavam? Rabbi Akiva said to him: A yevama is not the full-fledged wife of the yavam in the in the way that a betrothed woman is her husband’s full-fledged wife, and the yavam is not empowered to nullify vows at all.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ו] שׁוֹמֶרֶת יָבָם, בֵּין לְיָבָם אֶחָד בֵּין לִשְׁנֵי יְבָמִין, רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יָפֵר.
רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לְאֶחָד, אֲבָל לֹא לִשְׁנַיִם.
רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: לֹא לְאֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם.
[ז] אָמַר רְבִּי אֱלִיעֶזֶר: מָה, אִם אִשָּׁה שֶׁקָּנָה הוּא לְעַצְמוֹ, הֲרֵי הוּא מֵפֵר נְדָרֶיהָ, אִשָּׁה שֶׁקָנוּ לוֹ שָׁמַיִם, אֵינוּ דִין שֶׁיָּפֵר נְדָרֶיהָ? אָמַר לוֹ רְבִּי עֲקִיבָה: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְאִשָּׁה שֶׁקָּנָה הוּא לְעַצְמוֹ, שֶׁאֵין לַאֲחֵרִים בָּהּ רְשׁוּת, תֹּאמַר בָּאִשָּׁה שֶׁקָנוּ לוֹ שָׁמַיִם, שֶׁיֵּשׁ לַאֲחֵרִים בָּהּ רְשׁוּת? אָמַר לוֹ רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ: עֲקִיבָה! דְּבָרֶיךָ בִשְׁנֵי יְבָמִים, מָה אַתְּ מֵשִׁיב עַל יָבָם אֶחָד? אָמַר לוֹ: אֵין הַיְבָמָה גְמוּרָה לְאִישָׁהּ כַּשֵּׁם שֶׁהָאֲרוּסָה גְמוּרָה לְאִישָׁהּ.
שומרת יבם בין יבם אחד בין שני יבמין ר׳ אליעזר אומר יפר ר׳ יהושע אומר לאחד ולא לשנים ר׳ [יעקב] אומר לא לאחד ולא לשנים א״ר אליעזר ומה אם אשה שאין [לי בה חלק] עד שלא באת לרשותו משבאת לרשותו אינו דין [שנגמרה] לו א״ל ר׳ עקיבה לא אם אמרת באשה [שאין לו בה חלק] שכשם שאין [לי בה חלק] כך אין לאחרים [בה חלק] תאמר באשה [שאין לו בה חלק עד שלא באת לרשותו ומשבאת לרשותו נגמרה לו שכשם שיש לו בה חלק כך יש לאחרים בה חלק] אמר לו ר׳ יהושע עקיבה דבריך [בין שני] יבמין מה אתה משיב על יבם אחד אמר לו כשם שלא [חלקת לנו] בין יבם אחד לבין שני יבמין בין שעשה בה מאמר [ובין] שלא עשה בה מאמר כך בנדרים ובשבועות לא תחלוק אמר לו אבל [אלו] היית בימי ר״א בן ערך והשבות תשובה זו.
שומרת יבם, בין יבם אחד בין שני יבמין, ר׳ אליעזר אומר יפר, ר׳ יהושע אומר לאחד אבל לא לשנים, ר׳ עקיבה אומר לא לאחד ולא לשנים. אמר ר׳ אליעזר מה אם אשה שקנה הוא לעצמו הרי הוא מפר נדריה, אשה שקנו לו מן השמים אינו דין שיפר נדריה, אמר לו ר׳ עקיבה לא אם אמרת באשה שקנה הוא לעצמו שאין לאחרים בה רשות, תאמר באשה שקנו לו מן השמים שיש לאחרים בה רשות, אמר ר׳ יהושע עקיבה דבריך בשני יבמין, מה את משיב על יבם אחד, אמר לו אין היבמה גמורה לאישה כשם שהארוסה גמורה לאישה.
דברי ר׳ אליעזר אמנם הם ביבם שעשה מאמר ביבמתו, לפי שר׳ אליעזר סובר כשיטת בית שמאי בכל דיניו, כמו שביארנו כמה פעמים באומרם ר׳ אליעזר שמותי הוא, ובית שמאי אומרים מאמר ביבמה קונה קנין גמור. ואין הדבר כן, אלא כפי מה שהתבאר ביבמות. ומאמר ר׳ עקיבה אין היבמה גמורה לאישה, לפי שלדברי הכל יבמה ארוסה אין חייבין עליה סקילה כנערה מאורסה. והלכה כר׳ עקיבה.
שומרת יבם בין ליבם אחד בין לשני יבמין כו׳ – מאמר רבי אליעזר אמנם הוא ביבם שעשה מאמר ביבמתו לפי שר׳ אליעזר סובר דעת בית שמאי בכל דבריו כמו שבארנו כמה פעמים באמרם רבי אליעזר שמותי ובית שמאי אומרין מאמר ביבמה קונה קנין גמור ואין הדבר כן אלא כמו שנתבאר ביבמות: ומה שאמר רבי עקיבא אין היבמה גמורה לאישה לפי שדברי הכל יבמה ארוסה אין חייבין עליה סקילה כנערה מאורסה והלכה כרבי עקיבא.
שׁוֹמֶרֶת יָבָם וְכוּ׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יָפֵר. כְּשֶׁעָשָׂה בָּהּ יְבָמָהּ מַאֲמָר מַיְרֵי, דִּסְבִירָא לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַאֲמָר קוֹנֶה בִּיבָמָה קִנְיָן גָּמוּר מִן הַתּוֹרָה. וְאִם הִיא נַעֲרָה וְיֵשׁ לָהּ אָב, אָבִיהָ וִיבָמָהּ שֶׁעָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר מְפִירִין נְדָרֶיהָ:
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר לְאֶחָד וְלֹא לִשְׁנָיִם. דְּלֹא סְבִירָא לֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַאֲמָר קוֹנֶה קִנְיָן גָּמוּר, מִיהוּ סְבִירָא לֵיהּ דְּיֵשׁ זִיקָה, וְזִיקָה כִּכְנוּסָה, וּכְשֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא יָבָם אֶחָד מֵפֵר, אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ שְׁנֵי יְבָמִין אֵין שׁוּם אֶחָד מֵהֶם מֵפֵר, שֶׁאֵין בְּרֵרָה:
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר לֹא לְאֶחָד וְלֹא לִשְׁנָיִם. דְּסָבַר זִיקָה אֵינָהּ כִּכְנוּסָה, וּמַאֲמָר אֵינוֹ קוֹנֶה קִנְיָן גָּמוּר מִן הַתּוֹרָה:
אִשָּׁה שֶׁקָּנָה הוּא לְעַצְמוֹ. הַיְנוּ אֲרוּסָתוֹ:
הֲרֵי הוּא מֵפֵר נְדָרֶיהָ. בְּשֻׁתָּפוּת עִם אָבִיהָ:
אִשָּׁה שֶׁהִקְנוּ לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם. דְּהַיְנוּ יְבִמְתּוֹ:
אֵינוֹ דִּין שֶׁיָּפֵר נְדָרֶיהָ. בְּשֻׁתָּפוּת עִם אָבִיהָ:
שֶׁיֵּשׁ לַאֲחֵרִים רְשׁוּת בָּהּ. שֶׁגַּם הִיא זְקוּקָה לִשְׁאָר אַחִים:
מָה אַתָּה מֵשִׁיב עַל יָבָם אֶחָד. כְּלוֹמַר תְּשׁוּבָתְךָ טוֹבָה עַל דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁאוֹמֵר שֶׁמֵּפֵר אֲפִלּוּ כְּשֶׁיֵּשׁ שְׁנֵי יְבָמִין, מַה תְּשִׁיבֵנִי עַל דְּבָרַי שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְאֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם:
אֵין הַיְבָמָה גְמוּרָה לַיָּבָם. לְהִתְחַיֵּב מִיתָה הַבָּא עָלֶיהָ כְּשֵׁם שֶׁהָאֲרוּסָה גְּמוּרָה לְאִישָׁהּ לְעִנְיַן חִיּוּב מִיתָה. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא:
שומרת יבם וכו' ר"א אומר יפר when he made her the widow of a brother who died without children (יבמה), it (i.e., the Mishnah) is speaking of the Yavam’s betrothal (by word of mouth, as opposed to the consummation of marriage, for Rabbi Eliezer holds that מאמר/statement - betrothal of the widow of a brother who died without children/a יבמה – that this betrothal should be effected by means of a marriage document or money should be accompanied by a statement of betrothal, which acquires the childless widow of his dead brother completely from the Torah, But if she is a נערה/a young woman/lass and she has a father, the father and her Yavam/dead husband’s brother [both] annul her vows.
רבי יהושע אומר לאחד ולא לשנים – for Rabbi Yehoshua does not hold that מאמר/the statement does not acquire In a complete acquisition. However, he holds that there is a זיקה/a levirate bond (between the Yevama waiting for her brother-in-law to act and her deceased husband’s brothers during the period after the husband’s death before one of the brothers performs a levirate marriage) and this levirate bond is like she is a married woman, but when there is only one levir/יבם, he annuls [her vows, vut when there are two levirs, not a single one of them can annul [her vows] for there is no retroactive designation.
ר"ע אומר לא לאחד ולא לשנים – for he holds that the levirate bond/זיקה is not like someone who is married, and the “statement”/מאמר – does not effect a complete acquisition from the Torah.
אשה שקנה הוא לעצמו – that is his betrothed woman.
הרי הוא מיפר נדרהי – in partnership with her father.
אשה שהקנו לו מן השמים – which is the widow of his dead brother who died without children/יבמתו – his Yevamah.
אינו דין שיפר נדריה – in partnership with her father.
שיש לאחרים רשות בה – for she is also in a levirate bond with the other brothers [of her dead husband].
מה אתה משיב על יבם אחד – meaning to say, your response is good on the words of Rabbi Eliezer who states that he annuls even when there are two [potential] levirs, what can you respond to me on my words that I state, to one, but not to two [levirs]?
אין היבמה גמורה ליבם – to make liable for death o someone who comes upon her in the same manner that the betrothed woman is completely his wife (of the betrothed man) in regard to the liability for death (if someone comes upon his betrothed wife). And the Halakha is according to Rabbi Akiva.
שומרת יבם. פ״ד אחים דף כ״ט. ובתשובות הרשב״א ז״ל סי׳ שנ״ח. ופי׳ הרב יהוסף ז״ל בין לשני יבמין פי׳ ואחד כבר עשה בה מאמר ע״כ:
ר׳ יהושע אומר לאחד ולא לשנים. ביד שם פי״א סי׳ כ״ג:
אין היבמה גמורה ליבם כשם וכו׳ כתב הר״ן ז״ל דבקצת נסחי גרסי׳ במתני׳ אין היבמה גמורה לאישה וקרי לה ליבמה אישה ש״מ דבשעשה בה מאמר עסיקי׳. וגם ה״ר יהוסף ז״ל הגיה אין היבמה גמורה לאישה:
שומרת יבם. מפורש במשנה ג׳ פרק ד׳ דיבמות:
רבי יהושע אומר לאחד ולא לשנים. פירש הר״ב דס״ל דיש זיקה וזיקה ככנוסה. וכן לשון הרא״ש. ולפי זה אפילו לבדו מצי מיפר ותימה מנלן לעשות מחלוקת שניה בין ר״א לר״י דלר״א הא פרשינן דמיפר בשותפות ולר״י מצי מיפר לבדו. והר״ן אע״פ שגם הוא מפרש כן כתב אח״כ. א״נ כי אמרינן ר״י קסבר יש זיקה. לאו למימרא דלהוי ככנוסה אלא דהויא כארוסה ומיפר בשותפות. ע״כ. ואפשר לי לומר דנקט ככנוסה לפי דהכי אשכחן דאמר ר׳ אושעיא בגמרא פ״ב דיבמות דף י״ח אליביה דר״ש ואילו דזיקה כארוסה לא אשכחן בשום דוכתא להכי פירשו להו נמי ככנוסה אע״ג דבהכי משוי להו מחלוקת שניה:
אבל לא לשנים. כתב הר״ב שאין ברירה עיין בפירוש הר״ב משנה ד׳ פ״ז דדמאי:
שיש לאחרים רשות בה. פירש הר״ב שגם היא זקוקה לשאר אחים. שאם עשה בה מאמר יבם זה. ובא אחיו אחר כך ועשה בה מאמר תפיס שני כדאמר [בפ״ה דיבמות]. יש מאמר אחר מאמר. רש״י:
אין היבמה גמורה ליבם. פירש הר״ב להתחייב מיתה הבא עליה. לפי שדברי הכל יבמה ארוסה אין חייבין עליה סקילה כנערה המאורסה. רמב״ם:
{טו} וּלְפִי זֶה אֲפִלּוּ לְבַדּוֹ מָצֵי מֵפֵר. וְתֵימַהּ מְנָא לָן לַעֲשׂוֹת מַחֲלֹקֶת שְׁנִיָּה בֵּין רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דִּלְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָא פָּרְשִׁינַן דְּמֵפֵר בְּשֻׁתָּפוּת וּלְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מָצֵי מֵפֵר לְבַדּוֹ. וְהָרַ״ן אַף עַל פִּי שֶׁגַּם הוּא מְפָרֵשׁ כֵּן כָּתַב אַחַר כָּךְ, אִי נַמִּי כִּי אָמְרִינַן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ קָסָבַר יֵשׁ זִיקָה לָאו לְמֵימְרָא דְּלֶהֱוֵי כִּכְנוּסָה, אֶלָּא דְּהַוְיָא כַּאֲרוּסָה וּמֵפֵר בְּשֻׁתָּפוּת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{טז} שֶׁאִם עָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר יָבָם זֶה וּבָא אָחִיו אַחַר כָּךְ וְעָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר תָּפִיס שֵׁנִי כִּדְאָמַר בְּפֶרֶק ה׳ דִּיבָמוֹת יֵשׁ מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר. רַשִׁ״י:
{יז} לְפִי שֶׁדִּבְרֵי הַכֹּל יְבָמָה אֲרוּסָה אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ סְקִילָה כְּנַעֲרָה הַמְאֹרָסָה. הָרַמְבַּ״ם:
כב) שומרת יבם
שהיא נערה [עיין יבמות פ״ד מ״ג]:
כג) בין ליבם אחד בין לשני יבמין
ועשה בה א׳ מהן מאמר:
כד) רבי אליעזר אומר יפר
בשותפות עם האב אם היא אלמנה מאירוסין:
כה) אבל לא לשנים
ס״ל מאמר אינו קנין גמור, אבל זיקתה עושה אותה ככנוסה [וי״א כארוסה], ולהכי ביבם א׳ מפר, אבל בב׳ הרי בדאורייתא אין ברירה:
כו) רבי עקיבא אומר לא לאחד ולא לשנים
דס״ל דזיקה ומאמר לא מהני:
כז) אמר רבי אליעזר מה אם אשה שקנה הוא לעצמו
ע״י שקדשה:
כח) הרי הוא מיפר נדריה
בשותפות עם האב:
כט) שאין לאחרים בה רשות
שאין קדושי אחרים תופסין בה:
ל) תאמר באשה שהקנו לו מן השמים שיש לאחרים בה רשות
דאע״ג דבקידש א׳ מהשוק את היבמה, הוה רק ספק קדושין [כיבמות דצ״ב ב׳], עכ״פ בקידש אח המת את היבמה אפי׳ כבר קדשה אח אחר, הו״ל עכ״פ קדושי וודאי מדרבנן [כיבמות ד״נ ע״ב]:
לא) אמר לו אין היבמה גמורה ליבם כשם שהארוסה גמורה לאישה
דעכ״פ יבמה אפילו קדשה יבם, אין אחר שבועלה חייב מיתה, מה שאין כן ארוסה וקיימא לן כר״ע:
א) אמנם ק״ל מה מסתפק שמואל [יבמות דף צ״ב ב׳] ביבמה לשוק אי תפס בה קדושין, הרי ממשנתינו מוכח דלא תפסי בה קדושין מא׳ בשוק, מדקאמר ר״י מה אתה משיב ביבם א׳, ומדלא מהדר לי׳ ר״ע אפילו ביבם א׳ יש לאחרים בה רשות. ודוחק לומר דשמואל מספקא לי׳ א׳ ר״י היה סבור דלא תפסי בה קדושין, ומהדר לי׳ ר״ע אין היבמה גמורה וכו׳, ר״ל דתפסי בה קדושין מאחר, או דתרוויי׳ ס״ל דלא תפסי בה קדושין מאחר, ומה דקאמר ר״ע אין יבמה גמורה וכו׳ היינו שאין הבא עליה חייב סקילה, דעכ״פ אין הלשון משמע דפליגי ר״י ור״ע בהא. גם מדנקט ר״ע אין היבמה גמורה, ולא נקט כלעיל, רשות אחרים עליה, משמע טפי דמלתא אחריתא קאמר, שאין בה חיוב סקילה כשבעלה. ונ״ל די״ל דר״ע לטעמיה דס״ל [כתובות כ״ט ב׳] אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, א״כ כ״ש יבמה דכתיב בה נמי לא תהיה, לא עדיפא משאר חייבי לאוין [כיבמות דנ״ב ב׳] להכי אצטריך להשיב דעכ״פ אין בה חיוב סקילה, אבל שמואל מספקא לי׳, למאי דקיי״ל [אה״ע י״ח, ומ״ד ס״ז] דקדושין תופסין בחייבי לאוין, אפשר דיבמה שאני דכ׳ גבה לא תהיה בה הווי׳]:
שומרת יבם – שומרת יבם היא אלמנה הממתינה להחלטתו של אחי בעלה האם לייבמה או ״לחלוץ לה״. היא נחשבת לנשואה באופן חלקי, שכן אסור לה להינשא לאדם מהשוק, והיא עדיין חלק ממשפחת בעלה המנוח, אך אין היא נשואה ממש. מעמד זה של ״שומרת יבם״ אינו מוגבל בזמן, ולאחים הזכות להתמהמה כאוות נפשם. מכל מקום, ההלכה תבעה שאלמנה לא תינשא (או תחלוץ) לפני שיעברו שלושה חודשים שבהם יתברר אם היא בהיריון.
בין ליבם אחד – כשלבעל המנוח רק אח אחד, וברור שחובת הייבום (או החליצה) עליו, בין לשני יבמים – כשלבעל המנוח שני אחים, וממילא לא ברור מי מהם ייבם או יחלוץ. זיקת הנישואין שלה חלשה יותר, שכן אין לה זיקה לבעל ספציפי אלא לשניים.
רבי אליעזר אומר יפר – אמנם זיקת הנישואין חלשה, אבל חובת המזונות ברורה, האישה אוכלת מזונות מרכוש בעלה, שהוא למעשה רכושם של האחים (או האח) העומדים לרשת את אחיהם. ״שומרת יבם... מה היא למזונות? כל זמן שנתחייב הבעל היבמין חייבין. לא נתחייב הבעל אין היבמין חייבין. הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו. רבי יהודה אומר בין כך ובין כך אם יש שם אב הנכסין של אב, אם אין שם אב נכסין של אחין״ (תוספתא יבמות פ״ו ה״ג; כתובות פ״ה ה״ב). אמנם החמירו ואין שומרת היבם זכאית לאכול בתרומה (משנה יבמות פ״ז מ״ד; פ״ט מ״ד), אך האחים חייבים במזונותיה. לפי רבי אליעזר זיקת מזונות זו מעניקה ליבם זכות להפרת נדריה. אין בדברי רבי אליעזר התייחסות לשאלה כיצד ״יחלקו״ שני שומרי היבמה את ה״זכות״ שנפלה בחלקם. מכל מקום, רבי אליעזר סבור שחובת המזונות יוצרת זכות הפרת נדר, כפי ששנינו במשנה הקודמת.
רבי יהושע אומר לאחד אבל לא לשנים – אם נפלה לפני יבם אחד זיקת הנישואין אליו איתנה, אך אם נפלה לפני שניים זיקת הנישואין של כל אחד מהם חלשה יותר.
רבי עקיבה אומר לא לאחד ולא לשנים – חוב המזונות הוא חוב כספי, ואיננו מעניק זכויות של בעל נשוי. נראה שרבי עקיבא בשיטת חכמים במשנה הקודמת שחובת מזונות אינה יוצרת זכות להפר נדרים, והבעל זוכה בכך רק כשתיכנס לרשותו ממש. רבי יהושע מקבל את גישתו העקרונית של רבי אליעזר, וחלוק עליו רק כשיש שני יבמים. את הדעות השונות סיכמנו בטבלה.
שומרת יבם
מבין שלוש הדעות דעתו של רבי עקיבא היא המשפטית ביותר, וזו של רבי יהושע הגמישה והמעשית ביותר. מבחינה משפטית אין הבדל בין יבם אחד לשניים, בשני המקרים אין אלו נישואים גמורים, אך יש זיקת נישואים. דעתו של רבי עקיבא מוצדקת מבחינה משפטית משום שאין אלו נישואים, האלמנה אינה מצויה בחסותו של היבם, מעשה ידיה שייך למי שמספק לה מזונות, אך ירושתה ומציאתה שלה (תוספתא יבמות וכתובות שם ושם). יתר על כן, אם היא אלמנה מאירוסין אין לה מזונות, ומכל מקום אין היא אוכלת בתרומה. על כן מובן מדוע אין ליבם זכות להפר את נדריה. מעבר לכך, הזכות להפרת הנדרים נובעת מהצורך בשלמות המשפחה, ואלמנה זו חיה לעצמה. לעומת זאת רבי יהושע רואה לפניו את הצד המעשי. אם יש רק יבם אחד קרבתו לאלמנה גדולה ואחריותו המעשית רבה, גם אם אין לכך ביטוי משפטי מלא. רבי אליעזר ורבי יהושע משדרים תחושה חזקה שהאישה תתייבם בידי אחד האחים ומרמזים שאופציית החליצה דחויה. בפועל כמובן אופציה זו קיימת, אך פסק ההלכה משדר לשומעיו מסר ברור שהאלמנה איננה אדם עצמאי אלא אישה נשואה, אף שנישואיה טרם הושלמו, ולרבי אליעזר אפילו טרם התבררו.
המשך המשנה כולל את הוויכוח בין החכמים. ויכוחים מעין אלו נדירים. בדרך כלל הטיעונים מופיעים בתלמוד והם מאוחרים לדיון התנאי, אך לעתים שימרו המקורות התנאיים את הוויכוח, וכך מתאפשרת לנו הצצה לעולם השיקולים הקדום1.
אמר רבי אליעזר מה אם אשה שקנה הוא לעצמו הרי הוא מפר נדריה – ארוסה ונשואה הבעל מפר נדריה, אשה שקנו לו שמים אינו דין שיפר נדריה – זיקתו של הבעל לאלמנה חייבת הייבום גדולה יותר מזיקת נישואים, שכן זו זיקה של מצווה וחיוב דתי.
אמר לו רבי עקיבה לא אם אמרת באשה שקנה הוא לעצמו – ארוסה ונשואה רגילות, שאן – הכתיב הרגיל הוא ״אין״, לאחרים בה רשות תאמר באשה שקנו לו שמים – יבמה, שיש לאחרים בה רשות – רבי אליעזר מתבונן בבעיה ב״משקפיים״ של מצווה, זיקה יוצרת זכות הפרת נדרים וזיקת מצווה גדולה מזיקה רצונית, ואילו רבי עקיבא מתבונן בעיניים מעשיות. הארוסה חלוטה לבעל, ואילו היבמה איננה שלו עדיין2.
אמר לו רבי יהושע עקיבה דבריך בשני יבמים מה אתה משיב ליבם – בשוליים ״על״, כלומר על יבם, אחד – רבי יהושע ״מושך״ לשיטתו. הוא מבין שהטיעון ״יש לאחרים בה רשות״ חל על האח השני המועמד לייבם, וממילא ביבם אחד אין הוא חל. אלא שרבי עקיבא התכוון במילים אלו לאפשרות שהיבם יחליט לחלוץ לה והיא תותר לרבים.
אמר לו – רבי עקיבא, אין היבמה גמורה לאישה כשם שהארוסה גמורה לאישה – היבמה אינה חלוטה משום שנדרש עדיין מעשה ייבום, בניגוד לאירוסין. מן הסתם רבי עקיבא משקף את הנורמה ביהודה שהאירוסין הקנו לבעל זכות ליחסי אישות והארוסה ״גמורה״ לבעלה.
המשנה ערוכה לשיטתו של רבי עקיבא. לא רק שהוא ״מנצח״ בוויכוח, אלא שטיעונו של רבי אליעזר מכוון רק נגד רבי עקיבא, וכך הוא מעניק מרכזיות לדעה זו. רבי עקיבא היה תלמיד של רבי אליעזר ורבי יהושע, אך היה צעיר מרבותיו רק במעט, ומצינו אותו מתווכח בהלכה עם כל אחד מהם ועם שניהם3.
המקבילות
בתוספתא חוזרות העמדות והוויכוח מפורט וממושך יותר: ״א. אמר רבי לעזר, ומה אם אשה שאין לבה (לי בה) חלק עד שלא באת לרשותי, משבאת לרשותי ניגמרה לי, אשה שיש לי בה חלק עד שלא באת לרשותי, משבאת לרשותי אינו דין שנגמרה לי? ב. אמר לו רבי עקיבא, לא! אם אמרת באשה שאין לי בה חלק עד שלא באת לרשותי, משבאת לרשותי נגמרה לי, שכשם שאין לי בה חלק כך אין לאחרים בה חלק, תאמר באשה שיש לי בה חלק עד שלא באת לרשותי, ומשבאת לרשותי נגמרה לי, שכשם שיש לי בה חלק כך יש לאחרים בה חלק. ג. אמר לו רבי יהושע, עקיבא, דבריך בין שני יבמין, מה אתה משיב על יבם אחד? אמר לו, כשם שלא חלקת לנו בין יבם אחד לבין שני יבמין, בין שעשה בה מאמר ובין שלא עשה בה מאמר, כך בנדרים ובשבועות לא תחלוק. ד. אמר לו הבל! אילו הייתה בימי רבי לעזר בן ערך והשבת תשובה זו...⁠״ (תוספתא נדרים פ״ו ה״ה-ה״ו; ירושלמי מב ע״א; בבלי, עד ע״א-ע״ב). המשך הדיון שבתוספתא שייך למשנה הבאה, ונביאו להלן.
הטיעון הראשון קרוב לזה של המשנה, אלא שנעדר ממנו ההיבט ה״דתי״ ובמקומו בא המרכיב ה״כרונולוגי״. ארוסה היא אישה שלפני האירוסין לא היה לי בה חלק ולאחר קניין האירוסין לבעל זכות הפרת נדרים, ויבמה היא אישה שיש לבעל בה חלק עוד לפני שעשה מעשה כלשהו, ולכן זכותו להפרה גדולה יותר. טיעון זה מתעלם מכך שמעשה האירוסין יש בו מעשה גמור, ואילו הייבום אינו גמור. בטיעון אחרון זה משתמש רבי עקיבא (ב) והוא זהה לטיעונו שבמשנה. טיעונו של רבי יהושע זהה לזה שבמשנה (ג), אלא שתשובתו של רבי עקיבא שונה. בתוספתא הוא טוען שאין לחלק בין יבם אחד לשניים, כשם שאין לחלק בין יבם שעשה מאמר, כלומר שביטא את רצונו לשאת את האישה4, לבין יבם שטרם עשה מאמר. בניגוד למשנה זהו טיעון מכניסטי ולא הגיוני, הוא אינו מתאים אלא לשיטת רבי יהושע, שהרי לרבי אליעזר בשני המקרים יפר. זאת ועוד; איננו יודעים מה באמת אומר רבי יהושע במקרה שלאלמנה שני יבמים והבכור שביניהם עשה בה מאמר, האומנם עדיין יסבור שאין לבכור זכות הפרת נדרים? תשובתו של רבי יהושע קשה להבנה. רבי אלעזר בן ערך הוא זה האומר שהמאמר קונה קניין גמור5. מעתיקי הירושלמי למשנתנו גרסו שאלעזר בן ערך אמר ״אין המאמר קונה ביבמה״, וכנראה הבינו שרבי יהושע מקבל את דברי רבי עקיבא ואומר שאכן רבי אלעזר בן ערך קבע שאין להבחין בין עשה מאמר לבין לא עשה מאמר. ״הבל״ כאן הוא במשמעות של ״אמת״6.
אבל שפע המקבילות מלמד שאלעזר בן ערך סבר שמאמר הוא קניין גמור, וממילא חילק בין עשה מאמר ללא עשה מאמר. רבי יהושע מגיב: הבל! כלומר הטיעון אינו טיעון, ובכך מצטרף (לפחות חלקית) לעמדת המתנגדים לבן ערך (וסובר שהמאמר אינו מהווה קניין), או שאומר ״חבל״ על שאלעזר בן ערך לא שמע את הטיעון המבטל את דבריו. הסבר זה שליברמן מעדיף קשה, שהרי בעצם רבי עקיבא אינו מוסיף מאומה לבירור עניין המאמר. הוא אומר ״לא חלק״, וחכמים אחרים אומרים ״חלק״. ייתכן, אפוא, שרבי יהושע מבקר את שיטתו ואומר שרק אלעזר בן ערך (ובית שמאי) אומרים שמאמר קונה, אבל הוא (רבי יהושע) הרי טען שמאמר אינו קונה, וממילא לא חילק בין עשה מאמר ללא עשה מאמר. על כן טיעונו של רבי עקיבא באמת מבטל את טענתו של רבי יהושע.
יש להעיר שאין קשר ישיר ומלא בין השאלה האם חילק בין ״עשה מאמר״ ל״לא עשה מאמר״ ובין החלוקה בין יבם אחד לשניים. לשיטת רבי יהושע עשיית מאמר אינה קניין גמור, בניגוד ליבם אחד שיש לו זיקה גמורה לאלמנה.
הבבלי (עד ע״א) הכיר את הדיון על עשיית המאמר והעמיד את רבי אליעזר בשעשה מאמר, וכשיטת בית שמאי. אמנם רבי אליעזר הוא ממשיכם של בית שמאי, ויש היגיון בטענה שהוא מהלך בשיטתם, אך אין סיבה להעמיד את המשנה שלא כפשוטה.
כל הטיעונים הם בתחום ההיגיון המשפטי. כולם מניחים שיש תקדים מקובל (נדרי ארוסה) ויש דינים מקובלים של יבמה, והשאלה היא למה לדמות את הפרת נדרי היבמה. ראינו מידה מסוימת של נוקשות משפטית בתוספתא, אך עדיין הטיעונים לוגיים. לעומת זאת הוויכוח במשנה הבאה שונה, כפי שנראה. לפנינו, אפוא, מרכיב מוכר בדרכי הטיעון התנאי, התנאים יוצאים מהלכה מוכרת ולומדים בקל וחומר הגיוני את ההלכה במקרה אחר.
כל הוויכוח מתנהל לפי שיטת חכמים במשנה הקודמת שאין קשר בין חובת המזונות לזכות הפרת נדרים, ורק נישואים ממש מקנים זכות זו. המשנה נערכה על ידי מי שדוגל בשיטתם של חכמים (שהיא גם שיטת רבי עקיבא), וכל הוויכוח מתנהל כאילו ב״מגרש״ שלהם. תמונה זו חוזרת בוויכוחים תנאיים נוספים. לעתים לא נועד הוויכוח לשכנע את ה״יריב״ בהתאם לשיטתו אלא לחדד את אבחנותיו של הטוען. אין בוויכוח שמירה על ״הגינות אינטלקטואלית״, אלא כל צד מבהיר את עמדתו7.
במשנתנו מחלוקת, ומשנת יבמות פסקה הלכה למעשה כרבי עקיבא: ״הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה, כופין אותו שיחלוץ לה. לאחר מיתת בעלה מבקשין הימנו שיחלוץ לה״ (משנה יבמות פי״ג מי״ג). אם נדרה לאחר מות בעלה היא שומרת יבם, ואין מציעים אפשרות של הפרת הנדר. אפשר בדוחק לומר שהיבם אינו רוצה להפר, אך אם הוא מעדיף לחלוץ אין צורך בכל הדיון. עם זאת, אפשר גם להציע שאמנם היבם רוצה לייבם אבל מפחד, פחד מיסטי בלתי מוגדר, מהפרת הנדר ומיצירת מצב שהיא נאלצת לעבור בו על נדרה. בפחדים מעין אלו עסקנו במבוא למסכת. אבל לפי פשוטם של דברים אין היבם יכול להפר, כדעת רבי עקיבא.
1. ויכוחים דומים ראו למשל בפסחים פ״ו מ״ב ומ״ד; פרה פ״א מ״א (רבי אליעזר ורבי יהושע); מכשירין פ״ו מ״ח (רבי עקיבא וחכמים); ידים פ״ג מ״א (רבי עקיבא וחכמים); ידים פ״ד מ״ג ועוד, וראו דיוננו במבוא הכללי לפירוש המשניות.
2. לגישה קרובה של בית שמאי ראו יבמות פי״ג מ״א.
3. תיאור ציורי של התלמיד המעז פנים להתווכח עם רבותיו יש בירושלמי פסחים פ״ו ה״ג, לב ע״ג.
4. ״עשה בה מאמר״ הוא הצהרה שאחריה אמור היבם לבעול את יבמתו (אלמנת אחיו) ללא מעמד נוסף. ראו פירושנו ליבמות פ״ה מ״ב.
5. ירושלמי קידושין פ״א ה״א, נח ע״ד; יבמות פ״ב ה״א, ג ע״ג; פ״ג ה״ד, ד ע״ד; פ״ה ה״א, ו ע״ג; פ״ו ה״ד, ז ע״ג; בבלי, יבמות נא ע״ב; כט ע״ב. עמדת רבי אלעזר בן ערך קרובה לדעתם של בית שמאי בנושא (בבלי יבמות יח ע״א), והבבלי מונה עוד חכמים הסבורים כן (שם, נח ע״א). עמדותיו של רבי אלעזר בן ערך קרובות לאלו של בית שמאי גם בנושאים נוספים, ראו למשל פירושנו לתרומות פ״ד מ״ה. רבי אלעזר בן ערך הנזכר היה מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי, והוא פרש מבית המדרש. הוא נזכר כחכם מופלא, אך גם מגנים את מעשהו כשנטש את בית המדרש. באופן טבעי רק מעט מתורתו נותר, שכן נטש את ההשתתפות הפעילה בחיי בית המדרש. המקורות שהעלינו משקפים מקרה נדיר שבו השתמר משהו מתורתו. חשוב לציין שהוא מקורב לבית שמאי, אך אינו זהה להם. כך גם בכמה מקורות נוספים בנושאים אחרים. הוא מפלס דרך לעצמו, אם כי הוא מושפע מבית שמאי וקרוב אליו. אולי אפיין קו זה את תורתו והוא תוצאה של עזיבת בית המדרש, או אולי גם אחת מסיבותיה? העמדה ההלכתית שהמאמר הוא קניין גמור אינה מופיעה במקורות תנאיים, אדרבה, המשנה (יבמות פ״ו מ״ד) והתוספתא (שם פ״ח ה״ג) מתנסחות בבירור שאין המאמר קניין גמור. אלא שכפי שהראינו במשנה שם יש החולקים על עמדה זו. אמנם המידע על כך אמוראי בלבד, אבל התוספתא מעידה שעמדה זו הייתה מוכרת גם בימי התנאים, ורק מקרה הוא שנשמטה. זאת ועוד; לא מן הנמנע שיהושע בן גמלא שנשא את יבמתו נהג לפי הכלל שהמאמר קניין גמור הוא. במחקר מקובל שעמדה שאין לה אלא עדות אמוראית יש לייחסה לימי האמוראים, אך המקרה שלפנינו מוכיח שלעתים יש להסתייג מהנחה שרירותית כזאת. במקרה זה שפע העדויות האמוראיות, ואחידותן, הן עדות לכך שהדעה היא תנאית מובהקת, והתוספתא היא ראיה לכך.
6. למשמעות זו ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה למשנתנו, עמ׳ 486-485.
7. ראו לעיל פ״ט מ״א.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ז) הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ, כָּל הַנְּדָרִים שֶׁתִּדְּרִי מִכָּאן עַד שֶׁאָבֹא מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי, הֲרֵי הֵן קַיָּמִין, לֹא אָמַר כְּלוּם. הֲרֵי הֵן מוּפָרִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מוּפָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מוּפָר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אִם הֵפֵר נְּדָרִים שֶׁבָּאוּ לִכְלָל אִסּוּר, לֹא יָפֵר נְדָרִים שֶׁלֹּא בָאוּ לִכְלָל אִסּוּר. אָמְרוּ לוֹ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר, אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ (במדבר ל׳:י״ד), אֶת שֶׁבָּא לִכְלָל הָקֵם, בָּא לִכְלָל הָפֵר. לֹא בָא לִכְלָל הָקֵם, לֹא בָא לִכְלָל הָפֵר.
One who says to his wife: All vows that you will vow from now until I arrive from such and such a place are hereby ratified, has not said anything, i.e., the vows are not ratified. However, if he states that all vows that she will take until then are hereby nullified, Rabbi Eliezer said: They are nullified, while the Rabbis say: They are not nullified. Rabbi Eliezer said in explanation: If one can nullify vows that have reached the status of a prohibition, i.e., that have already taken effect, shall he not be able to nullify vows that have not reached the status of a prohibition?
The Rabbis said to him in response: The verse states: “Every vow, and every binding oath to afflict the soul, her husband may ratify it, or her husband may nullify it” (Numbers 30:14). This teaches: That which has reached the status of eligibility for ratification, i.e., a vow that she has already taken, has reached the status of eligibility for nullification. However, a vow that has not reached the status of eligibility for ratification has not reached the status of eligibility for nullification either, and it cannot be nullified.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ח] הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: ״כָּל נְדָרִים שֶׁתִּדֹּרִי מִכָּן עַד שֶׁאָבֹא מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי, הֲרֵי הֵן קַיָּמִין״, לֹא אָמַר כְּלוּם; ״הֲרֵי הֵן מוּפָרִים״, רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מוּפָר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוּ מוּפָר.
[ט] אָמַר רְבִּי אֱלִיעֶזֶר: אִם הֵפֵר נְדָרִים שֶׁבָּאוּ לִכְלַל אִסּוּר, לֹא יָפֵר נְדָרִים שֶׁלֹּא בָאוּ לִכְלַל אִסּוּר? אָמְרוּ לוֹ: ״אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ״ (במדבר ל׳:י״ד), אֶת שֶׁבָּא לִכְלַל הָקֵם, בָּא לִכְלָל הָפֵר, לֹא בָא לִכְלַל הָקֵם, לֹא בָא לִכְלַל הָפֵר.
א״ל ר׳ אליעזר מקוה [יוכיח] שמעלה את הטמאים מטומאתן ואינו מציל הטהורין מלטמא חזר ר״א ודנו דין אחר ומה [אם] במקום שאין מיפר נדרי עצמו עד שלא [ידור] משנדר מפר [הרי הוא מפר] נדרי עצמו עד שלא ידור מקום שמפר נדרי אשתו [משנדרה] אינו דין שיפר נדרי אשתו עד שלא תדור אמרו לו [ומה] למפר נדרי עצמו עד שלא ידור שאם רצה להקים [מקיים] יפר נדרי אשתו עד שלא תדור שאם רצה להקים אינו יכול ד״א (במדבר ל) אישה יקימנו ואישה יפירנו את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר [לא] בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר.
האומר לאשתו כל נדרים שתדורי מיכאן ועד שאבוא ממקום פלוני הרי הן קיימין, לא אמר כלום. הרי הן מופרין, ר׳ אליעזר אומר מופר וחכמים אומרים אינו מופר. אמר ר׳ אליעזר אם הפר נדרים שבאו לכלל אסור לא יפר נדרים שלא באו לכלל אסור, אמרו לו ״אישה יקימנו ואישה יפרנו״, את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר, לא בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר.
שבאו לכלל איסור, רצונו לומר אחרי נדרה, שחייב אותה אותו הנדר בלי ספק אלא אם כן ביטלו והפר לה, ואיך לא יפר לפני חיוב הנדר. והלכה כחכמים.
האומר לאשתו כל הנדרים שתדורי מכאן עד כו׳ – שבאו לכלל איסור רוצה לומר אחר שבועתה שחייב אותה זאת השבועה בלא ספקא אלא א״כ בטלו והפר לה והיאך לא יפר קודם חיוב והלכה כחכמים.
הֲרֵי הֵן קַיָּמִין לֹא אָמַר כְּלוּם. דַּהֲוָה לֵיהּ קִיּוּם בְּטָעוּת, לְפִי שֶׁיֵּשׁ נְדָרִים שֶׁלֹּא יַחְפֹּץ בְּקִיּוּמָן:
הֲרֵי הֵן מוּפָרִין רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מוּפָר. דְּמִסְּתָמָא אֵין אָדָם רוֹצֶה בְּנִדְרֵי אִשְׁתּוֹ:
נְדָרִים שֶׁבָּאוּ לִכְלָל אִסּוּר. לְאַחַר שֶׁנָּדְרָה אֲסוּרָה בָּהֶם אִם לֹא יָפֵר לָהּ הַבַּעַל:
שֶׁבָּאוּ לִכְלָל הָקֵם. נְדָרִים שֶׁחָלוּ כְּבָר:
הרי הן קיימין לא אמר כלום – for this is an errant confirmation, because there are vows that he would not desire in their confirmation.
הרי הן מופרין רבי אליעזר אומר מופר – for in general, a man does not desire in the vows of his wife.
נדרים שבאו לכלל איסור – for after she vowed, she is prohibited in them if [her] husband did not annul them.
שבאו לכלל הקם – vows that took place already.
האומר לאשתו כל נדרים שתדורי וכו׳. בפירקין דף ע״ב ובפ׳ שני דנזיר דף י״ב. וביד פ״ג דהלכות נדרים סימן ט׳. וכתב הרא״ש ז״ל על הברייתא שאמרה כלשון משנתינו כל נדרים שתדורי לא אמר כלום דלא דקדק התנא יפה בהא דקאמר שתדורי אלא שנדרת הוא דבעי למיתני דקיימא לן דאי אפשר להפר קודם שנדרה כרבנן ע״כ. וכן כתב הר״ן ז״ל דהוא עתיד כמקום עבר ודכוותה אשכחן טובא:
שבאו לכלל איסור. שכבר נדרה וקא חייל עלה ואפ״ה מיפר כ״ש דמיפר אותן נדרים שלא באו לכלל איסור כשיבואו דעדיין לית בהו מששא אבל לענין קיום אי אפשר שידון כך דנדרים שכבר באו לכלל איסור דין הוא שיקיים הלכך לא אמר כלום לדברי הכל רש״י ז״ל:
אמרו לו הרי הוא אומר אישה יקימנו ואישה יפרנו וכו׳ כלומר אע״ג דאיכא קל וחומר על כרחך הקישן הכתוב. וה״ר יהוסף ז״ל מחק מלות הרי הוא אומר:
מכאן עד שאבא ממקום פלוני. מאותה שעה שאצא מכאן ועד שאבא ממקום פלוני והיינו דקתני מכאן ולא קתני מיום זה לפי שאין דעתו אלא מיום שיצא מכאן ומש״ה לא מפר לה מהשתא דחיישינן דילמא בעודה אצלו תדור נדרים שירצה בקיומן. הר״ן:
אמרו לו הרי הוא אומר כו׳. דאע״ג דאיכא ק״ו בעל כרחך הקישן הכתוב. ר״ן:
{יח} מִכָּאן כוּ׳. מֵאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁאֵצֵא מִכָּאן וְעַד כוּ׳, וְהַיְנוּ דְּלֹא קָתָנֵי מִיּוֹם זֶה לְפִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ אֶלָּא מִיּוֹם שֶׁיֵּצֵא מִכָּאן. וּמִשּׁוּם הָכִי לֹא מֵפֵר לָהּ מֵהַשְׁתָּא, דְּחָיְשִׁינַן דִּלְמָא בְּעוֹדוֹ אֶצְלָהּ תִּדֹּר נְדָרִים שֶׁיִּרְצֶה בְּקִיּוּמָן. הָרַ״ן:
{יט} הֲרֵי הוּא כוּ׳. דְּאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא קַל וָחֹמֶר בְּעַל כָּרְחֲךָ הִקִּישָׁן הַכָּתוּב. הָרַ״ן:
לב) האומר לאשתו
ה״ה לבתו:
לג) כל הנדרים שתדורי מכאן עד שאבא ממקום פלוני
ר״ל משאצא מכאן עד שאבוא ממקום פלוני:
לד) לא אמר כלום
דקיום בטעות הוא, דלמא תדור נדר דלא ניחא לי׳ לפ״ז אם פירש דנדר דניחא לי׳ שתדור יהא קיים מהני קיום. מיהו זה רק לר״א, אבל לחכמים דס״ל היקש דסיפא, לפיכך אפילו פירש כן, אפ״ה גם נדר דניחא ליה אינו יכול לקיים מדלא בא לכלל הפר לא בא לכלל הקם:
לה) רבי אליעזר אומר מופר
דמסתמא לא ניחא ליה בשום נדר:
לו) את שבא לכלל הקם
שחלו כבר:
לז) לא בא לכלל הפר
ואין ק״ו שאדם דן מן עצמו עוקר היקש שהוא הללמ״ס:
המשנה עוסקת בעניין חדש, והיא צמודה למשנה הקודמת רק בגלל תבנית הוויכוח ואופי הטיעונים הזהה בשתי המשניות. כפי שנראה להלן גם במשנה ז המתדיינים הם רבי עקיבא ורבי אליעזר. גם במשנת פסחים פ״ו שתי משניות שמחבר אותן מבנה הוויכוח, כמו אצלנו.
האומר לאשתו כל הנדרים שתידורי מיכן עד שאבוא ממקום פלוני הרי הן קיימין לא אמר כלום – המדובר בהפרה ״מונעת״, עוד לפני שהנדר נידר. במשנה הקודמת הועלתה אפשרות הפרה רטרואקטיבית ללא הכרת הנדר. בשיטה זו ממשיכה משנתנו, אך קובעת שאין הקמה מראש של הנדרים.
הרי הן מופרים – אם הפר אותם מלכתחילה, רבי אליעזר אומר מופר וחכמים אומרים אינו מופר – הוויכוח הוא על אפשרות של הפרה ״מונעת״. כפי שאמרנו במשנה הקודמת, במשניות אחרות לא הועלתה אפשרות של הפרת ״מנע״ וקיים קושי בעצם הרעיון המאפשר הפרה שלא בזיקה לנדר מוגדר ולבירורו.
אמר רבי אליעזר אם הפר נדרים שבאו [ל]כלל איסור לא יפר נדרים שלא באו לכלל איסור – טיעונו של רבי אליעזר הוא שנדר שננדר חמור יותר מנדר שטרם ננדר, על כן יש הפרה למפרע.
אמרו לו – בכמה עדי נוסח נוסף ״הרי הוא אומר״, אישה יקימינו ואישה יפירנו(במדבר ל יד), את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר לא בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר – זהו הטיעון לשיטתם של חכמים והוא מוצג כדרשת כתוב: אין להפר את מה שאין אפשרות להקים. הטיעון המכניסטי ברור, שהרי בראשית המשנה נקבע שאין הקמה למפרע, ואם כן אין גם הפרה למפרע1.
בתוספתא ובתלמודים מובאת ברייתא ארוכה ובה פירוט של הוויכוח. הברייתא בתוספתא קרובה לזו שבירושלמי, ובתלמוד הבבלי היא מפוצלת ובשינויים.
הברייתא המקבילה
לכאורה הטיעון הראשון (א) בא להתנגד לכל קל וחומר. משמעותו היא שכשם שהקל וחומר של המקווה פסול, כך פסול כל קל וחומר אחר. זהו טיעון רדיקלי, כמעט ״אנרכיסטי״, משום שהוא שומט את הקרקע מטיעונים דומים, כולל אלו של רבי אליעזר עצמו במשנה הקודמת ובמשנה זו. האומנם היו תנאים שסברו שאין קיום לטיעון לוגי זה? ואכן, בבבלי מוצעת אפשרות כזאת שחכמים מתנגדים לעצם הקל וחומר (עו ע״ב). ברם, נראה שהטיעון שבמשנה שונה. מקווה מטהר מטומאה, אך אין בו כוח למנוע טומאה. מי שטבל במקווה ולאחר מכן נטמא – אין הטבילה מועילה לו מראש. מניעת טומאה היא כמניעת הנדר, ואין טבילה (או הפרה) מראש. בתלמוד הבבלי (עה ע״ב) ״הקל וחומר״ אחר, והוא כמעין קומה שנייה לקל וחומר שבתוספתא (ובירושלמי): מקווה מטהר טמאים ואינו מונע טומאה; אדם שאינו מטהר טמאים – ודאי שאינו יכול למנוע טומאה! כאן מניעת הטומאה הופכת לזהה למניעת הנדר. ניסוח הקל וחומר בתלמוד נראה תנייני למקור הארץ-ישראלי, ואין כאן נוסח שונה אלא פיתוח של הקל וחומר.
הטיעון השני הוא קל וחומר קשה מבחינה לוגית. רבי אליעזר משווה בין נדרים שלו עצמו, שהוא אינו רשאי להפרם בעצמו2, ובין נדרי אשתו, שאותם הוא יכול להפר, והרי את נדרי עצמו הוא רשאי למנוע, מכאן שגם את נדרי אשתו הוא רשאי למנוע. לא נאמר למה מתכוון החכם באמרו שאת נדרי עצמו הוא רשאי להפר בטרם נידרו. ייתכן שהוא מדבר על האפשרות המעשית שלא לנדור, או אולי על התנאי שכל הנדרים שיידור מכאן ולהבא בטלים. אפשרות כזאת של תנאי מונע נזכרת לעיל (פ״ג מ״א), אך שם היא מוגבלת לנדרי זירוזין שמעמדם חלש. חולשתו של קל וחומר זה היא שבשום מקום אין תיעוד לטענה שבעל רשאי להפר מראש את נדריו.
הקל וחומר של המשנה הוא הגיוני. אם הוא מפר נדרים שבאו לכלל איסור, קל וחומר שיפר נדרים שלא באו לכלל איסור. הטיעון של חכמים בתוספתא זהה לזה שבמשנה: הפרה כהקמה, ומה שאינו רשאי להקים מלכתחילה אינו רשאי להפר. אלא שבמשנה הפסוק הוא הטיעון עצמו, וכן בירושלמי הפסוק מחזק את הטיעון, ובתוספתא הטיעון והפסוק הם נימוקים נפרדים, כל אחד בפני עצמו, הראשון הגיוני והשני דרשה טכנית.
הפרת נדרים מראש היא נושא הלכתי מרכזי שהיה לאחד הערוצים שדרכו תועל הדיון בתפילת ״כל נדרי״ הנאמרת בערב יום כיפור. האם תפילה כזאת מועילה, שכן האם ניתן למנוע נדרים על ידי תנאי מקדים? כאמור, ממשנתנו משמע אולי שרבי אליעזר סבור שכן, וחכמים אינם נוקטים עמדה בנושא, אך גם הצענו דרך אחרת להבנת רבי אליעזר3.
במדרש מובאת ברייתא הנוגעת לעניין זה: ״אמר לאפוטרופוס כל נדרים שתהא בתי נודרת מיכן ועד שאבוא ממקום פלוני הפר לה והפר לה, שומע אני יהיה מופר? תלמוד לומר ואם הניא אביה אותה ואם היפר אביה מופר ואם לאו אינו מופר דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר מצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו״ (ספרי במדבר, קנג, עמ׳ 205). הברייתא מובאת אף בתלמוד הבבלי בשני הקשרים (עב ע״ב; בבא מציעא צו ע״א), ומצוטטת בספרי זוטא, אך המעתיקים קיצרוה (ספרי זוטא, ל ה, עמ׳ 326). הוויכוח בברייתא הוא האם לאפיטרופוס זכות הפרה, אבל ברור שאין הבעל רשאי להפר מראש את כל הנדרים וגם האפיטרופוס מפר רק עם שמיעה. השאלה היא האם יש לאפיטרופוס זכות להפר כשליח (לאחר שקיבל הרשאה כללית מהבעל), או שהרשאה כזאת אינה מספקת, אבל משמע שהאב אינו יכול להפר נדרים שיהיו בעתיד.
במדרש מצוי הוויכוח והטיעונים השונים שבמשנה, אך הם מוצגים בצורה שונה: ״אמר רבי אליעזר בן יעקב: פעם אחת שאלתי את יונתן בן משולם, ואת יהושע בן גמלא, מנין שהוא עושה טובה כרעה? אמרנו אמר רבי עקיבא מה אם טובל אני לטומאה שלא באת לזיקתה, אינו דין שאטבול לטומאה שבאת לזיקתה? וכשבאתי אצל רבי יהושע אמר לי הרי זה תשובת צד. ממה שזה חמור, יהא זה קל, וממה שזה קל, יהא זה חמור. אלא הרי זו תשובה לדבר, ומה אם במקום שלא עשה נדרים כשבועת בטוי עשה בו טובה כרעה, שנאמר ׳להרע ולהטיב׳, במקום שעשה נדרים כשבועת בטוי אינו דין שיעשה טובה כרעה? אלא שאמרו ׳נדר׳ לכל נדר, ׳שבועה׳ לכל שבועה, ׳אסר׳ לכל אסר לעשות טובה כרעה״ (ספרי זוטא, ל יד, עמ׳ 328).
טובה ורעה
מוקד הדיון הוא האם עושה ״טובה״ כ״רעה״. לפי ההקשר ״טובה״ היא הקמת הנדר, ו״רעה״ היא הפרתו. רבי עקיבא מציע קל וחומר המוצג בצורה משובשת, ויש להשלימו לפי התוספתא. הנוסח הוא: ״מה אם אני טובל לטומאה שבאה זיקתה (והטבילה מועילה) אינו דין שאטבול לטומאה שלא באת זיקתה?⁠״ (טבילה למניעה). אדם טובל כאשר הוא טמא (טומאה באה לזיקתה), ולפיכך מקל וחומר היה צריך להיות שהטבילה מועילה גם אם טרם נטמא כמניעה לטומאה. למה הקל וחומר איננו תקף? משום שהוא עושה טבילה (שהיא ״טובה״), כטומאה (שהיא ״רעה״), וכשם שטומאה מזיקה לטהרה כך גם טהרה מועילה לטומאה. רבי יהושע מפריך את הקל וחומר ללא צורך בהיקש של ״טובה״ ל״רעה״. ההמשך משובש, ואין בידנו לפרשו.
מכל מקום, מתברר שחכמים שבמשנה הם רבי עקיבא כמו במשנה הקודמת. כפי שאמרנו במשנה ד, בני הכת פסקו: ״על שבועת האשה אשר אמר לאישה להניא את שבועתה, אל יניא איש שבועה אשר לא ידענה ואל יקימנה וכן המשפט לאביה על משפט הנדבות״, אם כן הם מהלכים כחכמים כאן.
1. וכן בספרי, קנג, עמ׳ 204, מוצגת הדרשה כגזרת כתוב ולא כטיעון לוגי.
2. וצריך התרת חכם, ואין דין התרה, התובעת הנמקה ופתיחה, כדין הפרה שאינה דורשת כל הנמקה. התנגדות להפרת הנדר עצמו ראו נגעים פ״ב מ״ה.
3. ראו על כך בהרחבה בפירושנו לפ״ג מ״א ובמבוא אגב הדיון בתפילת ״כל נדרי״.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ח) הֲפָרַת נְדָרִים, כָּל הַיּוֹם. יֵשׁ בַּדָּבָר לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר. כֵּיצַד. נָדְרָה בְּלֵילֵי שַׁבָּת, יָפֵר בְּלֵילֵי שַׁבָּת וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת עַד שֶׁתֶּחְשָׁךְ. נָדְרָה עִם חֲשֵׁכָה, מֵפֵר עַד שֶׁלֹּא תֶחְשַׁךְ. שֶׁאִם חָשְׁכָה וְלֹא הֵפֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.
The nullification of vows can be performed all day on the day on which the vow was heard. There is in this matter both a leniency, extending the nullification period, and a stricture, curtailing that period.
How so? If a woman took a vow on Shabbat evening, her father or husband can nullify the vow on Shabbat evening, and on Shabbat day until dark. This is an example of extending the nullification period. However, if she took a vow with nightfall approaching, her father or husband can nullify the vow only until nightfall, since, if it became dark and he had not yet nullified her vow, he cannot nullify it anymore. This is an example of a curtailed nullification period.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[י] הָפֵר נְדָרִים כָּל הַיּוֹם.
וְיֵשׁ בַּדָּבָר לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר.
כֵּיצַד? נָדְרָה בְלֵילֵי שַׁבָּת, מֵפֵר בְּלֵילֵי שַׁבָּת, וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ.
נָדְרָה עִם חֲשֵׁכָה, מֵפֵר עַד שֶׁלֹּא תֶחְשַׁךְ, שֶׁאִם לֹא הֵפֵר וְחָשֵׁכָה, אֵינוּ יָכוֹל לְהָפֵר.
הפר נדרים כל היום, ויש בדבר להקל ולהחמיר. כיצד, נדרה בלילי שבת, מפר בלילי שבת וביום שבת לכשתחשך. נדרה עם חשכה, מפר עד שלא תחשך, שאם לא הפר וחשכה אינו יכול להפר.
מכאן אתה למד שהפרת נדרים אינה מעת לעת, אלא יישמר לה היום בלבד, לאומרו יתעלה ״ביום שמעו״. אבל אומרו ״מיום אל יום״ הרי ענינו שהוא מפר ביום ובלילה אם אירע זה, רצוני לומר אם יהיה הנדר בלילה. וייתכן בו גם כן מיום אל יום אם נדרה בתחילת הלילה. ואמנם נקט במשל יום השבת ללמדך שהפרת נדרים מותרת בשבת, וכך העיקר אצלנו שמותרת הפרת נדרים בשבת בין לצורך השבת בין שלא לצורך השבת, אבל הם אמרו, לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי כדרך שהוא אומר לה בחול, אלא אומר לה טלי אכלי טלי שתייא והנדר בטל מאיליו, וצריך שיבטל בלבו. ואם אי אפשר לו לבטל נדרה בשבת במעשה שיצוֶהָ לעשותו כמו שזכרנו, יבטל בלבו, לפי שכך לשון התוספתא, מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו בין בחול בין בשבת. וממה שראוי שתדעהו אומרם קיֵים בלבו קיָיםב, ואומרם הפר יכול לקיים, רוצה לומר שאם הפר בלבו וחזר ואישר הנדר וקיימו, קיים. וכן אם שתק בעת שמיעת הנדר, והיתה כוונתו להציק לה דרך שחוק ולא הפר באותו היום, הרי הנדר קיים ואינו מפר אחר כך, אף על פי שלא היתה שתיקתו כדי לקיים את הנדר אלא לשחוק, והוא אומרם בספרי ״ואם החרש יחריש לה״, בשותק על מנת למקט הכתוב מדבר. אבל אומרם הפר בלבו אין הפר, המורה שהוא צריך לבטא את ההפרה, הרי זה אינו סותר לאומרם מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו, כי הביטול מבטל יותר מן ההפרה, לפי שענין ההפרה שיוּתר הקשר אשר קשרה ויישאר הדבר כמו שהיה בתחילה לפני נדרה, אם תרצה תעשהו ואם תרצה לא תעשהו, בבחירה באין מונע, והביטול הוא שיכריחנה לעשות הפך מה שנדרה. וזה שהתכוון לענין הפרה חייב להוציא בשפתיו, ואם התכוון לביטול, והוא שיכריחנה לעשות את הדבר אשר נדרה שלא תעשהו, כמו שאמרנו אומר לה טלי אכלי טלי שתייג, אינו צריך להוציא בשפתיו. והבן זה ההבדל בין הביטול וההפרה, כדי שלא יסתרו הלשונות זו את זו, כי הוא נפלא. אבל התר נדרים בשבת, הרי זה לא יהיה אלא בנדרים שהם לצורך השבת, והעיקר אצלנו נשאלין לנדרים עומד, יחידי, ובלילה, ובשבת, ובקרובים, ואפילו היה להם פנאי מבעוד יום. אמנם רק אם יהיה יחיד מומחה הוא אשר יתיר נדרים יחידי, אבל הדיוטות לא פחות משלשה. ואם אמר החכם לזה אשר הוא מתיר את נדרו, מופר לך, או מה שמורה על זה הענין, או אמר הבעל לאשתו, שרוי לך, או מה שיבטא בו זאת הכוונה, אין זה כלום, לאומרם חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום, ולשון סיפרי, חכם מתיר ואין בעל מתיר, בעל מפר ואין חכם מפר, לפי שענין ההפרה ביטול הנדר מעיקרו, וכאילו לא היה כלל, וזה אין עושהו זולת האב והבעל, כמו שהתבאר בכתוב ובקבלה, וענין השאלה לחכם אשר אנו קוראים אותה התר נדרים שיותר הנדר אשר חל וחִייב ויסתלק דינו מכאן ולהבא, וזה אין עושהו זולת חכם או שלשה הדיוטות כמו שזכרנו, לפי מה שבא לנו בקבלה, ״לא יחל דברו״, הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו, וזה דבר שאין לו עד בכתוב, וכך אמרו הם עליהם השלום שדבר זה אין לו עיקר זולת הקבלה, והוא אומרם התר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו. ותואר התרת נדרים, לפי מה שמסרו לנו רבותינו חבורה מפי חבורה מפי החכמים, ולפי מה שראינוהו כמה פעמים והתרנוהו בפני אבותינו, כפי שהיו עושים הם זצ״ל בפני אבותיהם ורבותיהם - הואיל וזה אצלנו בארץ המערב, רצוני לומר התרת נדרים, מעשים בכל יום, כי בארצנו אין נובעים מים הרעים, רצוני לומר המינות - כפי מה שאתארהו. יבוא האיש הנודר, או האשה אשר לא הופר נדרה, אל החכם, או לשלשה הדיוטות, ויאמר, אני נדרתי על מעשה כזה וכזה, והתחרטתי על נדרי. ויאמרו לו, מה הטעם שהביאך להתחרט, ויודיעם הנולד אשר אירע לו או הפתח אשר נפתח לו, לפי מה שהתבאר בפרק שלפני זה, ויאמר לו גדול הדיינין, ואילו ידעת בעת נדרך שיארע לך כך וכך, או שהדבר הפלוני כך, היית נודר, ויאמר, לא, אלא אילו היו לי אלו הנסיבות אז, לא הייתי נודר, ויאמר לו, הרי אתה מתחרט על זה הנדר, יאמר, כן, ויאמר גדול השלשה הנמצאים בזה הלשון, שרוי לך שרוי לך שרוי לך, ומחול לך במתיבא שלמעלה ובמתיבא שלמטה ככתוב ״ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה״, ויאמרו לו אחר כן השנים הנותרים שרוי לך ומחול לך שרוי לך ומחול לך. שוב יחזור אחר כן גדול הדיינין ויאמר לו, אל יהיה לך מנהג להיות פרוץ בנדרים, ואל תכעס תמיד, ואם תחזור ותעשה אנחנו לא נתיר לך. וילך לו. וזה ראינוהו ועשינוהו. והבן אלו הפסקים כולם, וזוכרם ודון בהם.
א. כ״ה בכה״י כאן ועוד פעם להלן.
ב. מנוקד בכה״י.
ג. כ״ה בכ״י רבנו, בשתי יודין.
הפרת נדרים כל היום יש בדבר להקל כו׳ – מכאן תדע שהפרת נדרים אינו מעת לעת אבל ימתין בהם היום בלבד לפי שנאמר בו (במדבר ל) ביום שמעו ומה שאמר מיום אל יום ענינו שהוא מפר ביום ובלילה כשיזדמן כך ר״ל כשיהיה הנדר בלילה ואפשר בו ג״כ מיום אל יום אם נשבעה בתחלת הלילה ואמר על דרך משל יום שבת להודיעך שהפרת נדרים מותר בשבת וכן העיקר אצלנו שהפרת נדרים מותר בשבת בין לצורך השבת בין שלא לצורך השבת אבל הם אמרו לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר לכי כדרך שהוא אומר בחול אלא אומר לה טלי אכלי טלי שתי והנדר בטל מאליו וצריך שיבטל בלבו ואם א״א לו שיבטל נדרה בשבת במעשה שיכריחנה לעשותו כמו שזכרנו יבטל בלבו לפי שכך הוא לשון התוספתא יבטל בלבו וא״צ להוציא בשפתיו בין בחול בין בשבת. וממה שצריך שתדעהו מה שאמרו קיים בלבו קיים ומה שאמרו הפר יכול לקיים ר״ל שאם הפר בלבו וחזר וקיים השבועה קיומו קיום כמו כן ואם שתק כששמע השבועה והיה כוונתו להכעיס אותה על דרך השחוק ולא הפר באותו היום הרי הנדר קיים ולא יפר אחר כן ואע״פ שלא היה שתיקתו לקיום הנדר אלא כמשחק והוא מה שאמרו בספרי ואם החרש יחריש בשותק ע״מ לקיים הכתוב מדבר אבל מה שאמר הפר בלבו אין הפר שזה מורה שהוא צריך שיוציא בשפתיו בהפרה זה אינו סותר מה שאמר מבטל בלבו וא״צ להוציא בשפתיו לפי שהבטול קשה לבטל מן ההפרה לפי שענין ההפרה הוא שיתיר הקשר שקשר ונשאר הענין כמו שהיה בתחלה קודם שבועתה אם תרצה תעשהו ואם לא תרצה לא תעשהו הרשות בידה אין עליה מניעה והבטול הוא שיכריחנה לעשות הדבר שנשבעה שלא לעשותו כמו שבארנו אומר לה טלי אכלי טלי שתי ואינו צריך להוציא בשפתיו והבן זה ההפרש שיש בין הבטול וההפרה עד שלא יהיו הלשונות סותרים זה את זה שהוא ענין נפלא. אמנם היתר נדרים בשבת זה לא יהיה אלא בנדרים שהן לצורך השבת והעיקר אצלנו נשאלין לנדרים מעומד יחידי ובלילה ובשבת ובקרובי׳ ואפי׳ היה להם פנאי מבעוד יום ואמנם יחיד מומחה יתיר נדרים יחידי אבל הדיוטות לא פחות משלשה אם אמר החכם לאותו שמתיר נדרו מופר לך או מה שמורה על זה הענין או אמר הבעל לאשתו שרוי לך או משמעות זאת הכוונה הרי זה אינו כלום לפי שהם אמרו חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום ולשון ספרי חכם מתיר ואין בעל מתיר בעל מפר ואין חכם מפר לפי שענין הפרה בטול השבועה מעיקרא וכאילו לא היתה כלל וזה לא יעשנו זולתי האב והבעל לפי מה שנתבאר בתורה ובש״ס וענין השאלה לחכם שאנו קורין אותה היתר נדרים הוא שיתיר השבועה הנקשרת והמחייבת ויסתלק דינה מן העתיד וזה לא יעשנו זולתי חכם מומחה או שלשה הדיוטות כמו שזכרנו לפי מה שבאה לנו בקבלה לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו וזה הענין אין לו ראיה בתורה וכן אמרו החכמי׳ עליהם השלום שזה הענין אין לו עיקר זולתי הקבלה והוא מה שאמרו היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו. ומעשה היתר השבועות לפי מה שמסרו חכמים לנו מן הרבים מן החכמים ולפי מה שראינו והתרנו בפני אבותינו לפי מה שהיו עושין הם ז״ל בפני אבותם ורבותם שזה אצלינו בערי המערב ר״ל היתר השבועות מעשים בכל יום לפי שבמקומינו אין נובעין בהן מים הרעים ר״ל המינות והוא כמו שאגיד לך יבא האיש או האשה שלא הופר נדרה אל החכם או לשלשה הדיוטות ויאמר אני נשבעתי על ענין כך ואני מתחרט משבועתי ואומר לו מה הסיבה שהביאך שתתחרט ומודיען בנולד שנתחדש לו או פתח שנפתח לו כמו שנתבאר בפרק שקודם זה ואומר לו גדול הדיינין אילו ידעת בשעת השבועה שנתחדש עליך כך וכך או שהענין כך וכך כלום הייתה נשבע והוא אומר לא אבל אילו היה מצוי אצלי זה הענין אז לא הייתי נשבע ואומר לו אתה מתחרט על זאת השבועה והוא אומר כן והגדול מן הג׳ הנמצאים שם אומר שרוי לך ומחול לך שרוי ומחול לך במתיבתא של מעלה ובמתיבת׳ של מטה ככתוב (במדב׳ טו) ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם וגו׳ ואחר כן אומרים השנים הנשארים שרוי לך ומחול לך שרוי ומחול לך ואחר כך יחזור גדול הדיינים ואומר לא יהיה לך למנהג שתהיה פרוץ בנדרים ואם תכעוס מכאן ואילך ותחזור לישבע אנו לא נתיר לך וזה ראינו אותו ועשינו בו מעשה והבן אלו הפסקים כולם ושמרם ותתנהג בהם.
הֲפָרַת נְדָרִים. שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה (במדבר ל) וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ:
כָּל הַיּוֹם. עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ, שֶׁנֶּאֱמַר בְּיוֹם שָׁמְעוֹ. וְהָא דִּכְתִיב מִיּוֹם אֶל יוֹם, צְרִיכָא, דְּלֹא תֵימָא בִּימָמָא אִין בְּלֵילְיָא לֹא, קָא מַשְׁמַע לָן מִיּוֹם אֶל יוֹם, דְּזִמְנִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְמַן לְהָפֵר מֵעֵת לְעֵת, כְּגוֹן אִם נָדְרָה בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה:
וְיֵשׁ בַּדָּבָר לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר. כְּלוֹמַר פְּעָמִים שֶׁיֵּשׁ לַהֲפָרָה זְמַן מֻעָט וּפְעָמִים זְמַן מְרֻבֶּה:
נָדְרָה בְּלֵילֵי שַׁבָּת. הַאי דְּנָקַט בְּלֵילֵי שַׁבָּת לְאַשְׁמוֹעִינַן שֶׁמְּפִירִין נְדָרִים בְּשַׁבָּת וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת. וְהֶחָכָם אֵינוֹ מַתִּיר בְּשַׁבָּת אֶלָּא נְדָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לוֹ פְּנַאי מִבְּעוֹד יוֹם יָכוֹל לְהַתִּיר לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת:
שֶׁאִם לֹא הֵפֵר וְחָשְׁכָה אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. שֶׁאֵין הֲפָרַת נְדָרִים מֵעֵת לְעֵת אֶלָּא אִם כֵּן נָדְרָה מִתְּחִלַּת הַלַּיְלָה. וּלְעִנְיַן הֲפָרָה אֵינוֹ מוֹעִיל עַד שֶׁיֹּאמַר מוּפָר לָךְ כְּלִישָׁנָא דִּקְרָא, דַּהֲפָרַת הַבַּעַל הוּא מִכָּאן וּלְהַבָּא בְּלֹא טַעַם, כְּמוֹ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר (בראשית יז). וְחָכָם הוּא שֶׁאוֹמֵר מֻתָּר לָךְ אֵין כָּאן נֶדֶר וְאֵין כָּאן שְׁבוּעָה, שֶׁהוּא עוֹקֵר הַנֶּדֶר מֵעִקָּרוֹ. וְאִם אָמַר הֶחָכָם בִּלְשׁוֹן הֲפָרָה וְהַבַּעַל בִּלְשׁוֹן הַתָּרָה, אֵינוֹ מֻתָּר וְאֵינוֹ מוּפָר. וְאִם אָמַר אִם לֹא נָדַרְתְּ מַדִּירֵךְ אֲנִי, דְּבָרָיו קַיָּמִים, וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר קַיָּם לִיכִי, הוֹאִיל וַאֲפִלּוּ שָׁתַק כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם הַנֶּדֶר קַיָּם, בְּדִבּוּר כָּל דְּהוּ נַמִּי הָוֵי קִיּוּם. וּבְשַׁבָּת יֹאמַר טְלִי אִכְלִי טְלִי שְׁתִי, וְלֹא יָפֵר כְּדֶרֶךְ שֶׁיֹּאמַר בְּחֹל, וְהַנֶּדֶר בָּטֵל מֵאֵלָיו. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַכְרִיחָהּ, מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ וְאֵין צָרִיךְ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו. וְדַוְקָא בִּטּוּל כְּגוֹן טְלִי אִכְלִי שֶׁהוּא מַכְרִיחָהּ לַעֲבֹר עַל נִדְרָהּ הוּא שֶׁמּוֹעִיל אִם חָשַׁב בְּלִבּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, אֲבָל הֲפָרָה שֶׁאֵינוֹ מַכְרִיחָהּ לַעֲבֹר עַל הַנֶּדֶר צָרִיךְ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וְלֹא סַגִּי אִם הֵפֵר בְּלִבּוֹ:
הפרת נדרים – as the Torah stated (Numbers 30:9): “But if her husband restrains her on the day that he learns of it, [he thereby annuls her vow which was in force or the commitment to which she bound herself.”
כל היום – until it gets dark, as it states (Numbers 30:6): “[But if her father restrains her] on the day he finds out (literally, “hears it”). But as it is written (Numbers 30:15): “[If her husband offers no objections] from that day to the next, [he has upheld all the vows or obligations she has assumed],” it is necessary, that you don’t say, yes, in the daytime, but now at night, we hold (Numbers 30:15): “from that day to the next/"מיום אל יום" – for sometimes he has the time to annul [her vows] during the period of twenty-four astronomical hours/"מעת לעת", as, for example, if she took a vow at the beginning of the night.
ויש בדבר להקל ולהחמיר – meaning to say, sometimes when he can annula them within a short time and sometimes within a longer time.
נדרה בלילי שבת – this that it (i.e., the Mishnah) took/used the phrase "בלילי שבת"/”on Friday nights” to teach us that we annul vows on Shabbat (see Tractate Shabbat, Chapter 24, Mishnah 5), and even not for the need of the Sabbath. But the Sage does not release [from vows] on Shabbat other than vows that are for the needs of the Sabbath, and even though he had the free time while it was still day, he can release for the needs of the Sabbath.
שאם לא הפר וחשכה אינו יכול להפר – for there is no absolution of vows during the period of twenty-foru astronomical hours unless she vowed from the beginning of the night. But regarding absolution for cause, it has no affect until he says, "מופר לך"/”you are annulled,” like the language of Scripture, for the absolution of the husband is from now and into the future without reason, like (Genesis 17:14): “[And if any male who is uncircumcised fails to circumcise the flesh of his foreskin, that person shall be cut off from his kin;] he has broken My covenant.” But the Sage who states, “you are permitted” there is no vow here, and there is no oath here which uproots the vow from its essence. But if the Sage stated in the language of הפרה/absolution and the husband in the language of התרה/permission, he is not permitted and he is not absolved (see Talmud Nedarim 77b). But if he (i.e., the husband) said: “if you did not vow, I put you under the influence of a vow,” his words are fulfilled, and he does not have to state that they are fulfilled to you, since for even if he kept silent all of the entire day, the vow is fulfilled, for any speech is also fulfilling. But on Shabbat, he should say [to the woman]: “take, eat; take drink,” and he doesn’t absolve in the manner that he states on weekdays, for the vow is nullified on its own. But if he is unable to force her, he annuls it in his heart, and he doesn’t need to release it from his lips. And specifically, nullification such as “take it, eat,” where he forces her to violate her vow is effective if he thought in his heart even though he did not release it from his lips, but absolution In which he does not force her to violate the vow, he needs to release it from his lips, and it is not sufficient if he nullified it in his heart.
הפרת נדרים וכו׳. ס״פ בתרא דשבת. ובגמרא בברייתא פליגי ר׳ יוסי ב״ר יהודה ור״א ב״ר שמעון אמתני׳ ואומרים עד מעת לעת יכול להפר וטעמייהו מקרא דכתיב מיום אל יום:
ויש בדבר להקל ולהחמיר. כלומר פעמים שזמנו מרובה פעמים שזמנו מועט ולאפוקי ממ״ד מע״ל דלעולם זמנו שוה:
נדרה בלילי שבת. בכניסה מפר בלילי שבת וביום השבת עד שתחשך והיינו להקל:
יפר בלילי שבת וביום השבת שהלילה הולך אחר היום כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד רש״י ז״ל וכתב הרב יהוסף ז״ל פי׳ במה שאנו אומרים שהיום הולך אחר הלילה יש בו קולא שאם נדרה בלילה מפר גם ביום ויש בו חומרא כשנדרה ביום אינו יכול להפר בלילה ע״כ:
נדרה עם חשכה. שנדרה בשבת סמוך לחשכה מפר עד שלא תחשך והיינו להחמיר ובדין הוא דליתני אינו מפר [כו׳ עי׳ בתוי״ט] וביד פי״ב דהל׳ נדרי׳ סי׳ ט״ו. עוד בפי׳ ר״ע ז״ל ואין כאן שבועה שהוא עוקר הנדר מעיקרו. אמ׳ המלק׳ היא דעת הרמב״ן והרא״ש ז״ל אבל הרמב״ם ז״ל דעתי בהפך בפי׳ משנתינו וברפי״ג דהל׳ נדרים והאריך שם על זה מהרי״ק ז״ל:
וכתב בתוי״ט שמ״ש ר״ע ז״ל ואם אינו יכול להכריחה מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו ה״ק שאם אינו יכול להכריחה סגי לי׳ במה שמבטל בלבו ואין צריך שיוציא לשון הפרה בשפתיו שכיון שאמר לה טלי אכלי ורצונו להכריחה אלא שאין ביכלתו כי מבטלו בלבו סגי אבל אפילו כשמכריחה ושומעת לו צריך נמי שיהא מבטל בלבו ע״כ בקצור ונראה בעיני דפשוט הוא וליכא למיטעי בהכי. וכתב הרמב״ם ז״ל כיצד מפר אומר מופר או בטל או אין נדר זה כלום וכיוצא בדבר וכו׳ וכתוב בספר לקח טוב פ׳ מטות נ״ל לומר דמכפל הפר יפר מרבינן שאר לשונות של הפרה ע״כ:
הפרת נדרים. כתב הר״ב שאמרה תורה ואם ביום שמוע אישה. וכן ל׳ הרא״ש ואע״ג דגבי אב דכתיב קודם. כתיב נמי ואם הניא אביה אותה ביום שמעו ניחא להו למנקט קרא דגבי בעל. משום דגביה כתיב מיום אל יום:
נדרה בלילי שבת. כתב הר״ב האי דנקט בלילי שבת לאשמועינן שמפירין כו׳ ואפילו שלא לצורך שבת. מדקתני נדרה עם חשכה משמע שאפילו נדרים שלא לצורך השבת דכבר אכלה ודרך להפשיט תכשיטי שבת משחשיכה ותלי טעמא שאם חשכה ולא הפר וכו׳ והא אפילו בתוך היום אינו יכול להפר אלא ש״מ דאפילו שלא לצורך מיפר. גמרא. וטעמא כתב הר״ב במשנה ה׳ פרק בתרא דשבת:
בלילי שבת. דקדוק לילי מפורש במשנה ג׳ פ״ח דתרומות:
יפר בלילי שבת וביום השבת. [שהיום הולך אחר הלילה] כדכתיב (בראשית א׳) ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. רש״י. [*ועיין בספ״ה דחולין במשנה עצמה. וכן בלשון הר״ב בפירושו להמשנה ב׳ פ״ב דגיטין ובמ״ה פ״ד דפסחים]:
נדרה עם חשיכה מפר עד שלא תחשך. ובדין הוא דליתני אינו מפר *) לכשתחשך כיון דלהחמיר קתני אלא להכי תנא האי לישנא משום דשייך ביה טפי מאי דמסיים מלתיה שאם קודם חשיכה לא הפר אינו יכול להפר דאשמועינן בהאי לישנא דמפירין נדרים בשבת אפילו שלא לצורך השבת. הר״ן. והא דכתב הר״ב ולענין הפרה כו׳ וחכם הוא שאומר מותר לך. בגמרא. ופירש הר״ן דמשמע ליה מדכתיב (במדבר ל׳) לא יחל דברו כלומר לא יעשה דבריו חולין ודרשינן אבל אחרים מוחלין לו שעושין אותו חולין ובחולין מותר שייך למימר בהו ע״כ. ומ״ש הר״ב שהוא עוקר הנדר מעיקרו וכ״כ ברפ״ד דנזיר ופ״ג דשבועות משנה ז׳. וכ״כ הרא״ש והר״ן. ומה שנראה מדברי הרמב״ם בפירושו ובחבורו בהפך מבואר בכ״מ רפי״ג מה״נ. ומ״ש הר״ב אם אינו יכול להכריחה מבטל בלבו וא״צ להוציא בשפתיו. לא שאם יכול להכריחה שא״צ ביטול דליתא דלעולם לא סגי בלא ביטול שבלב וכדאיתא בהדיא בגמרא אדתניא אומר לה טלי אכלי אמר רבי יוחנן וצריך שיבטל בלבו. וכ״כ הרמב״ם בפירושו אומר לה טלי אכלי כו׳ וצריך שיבטל בלבו ואם אי אפשר לו שיבטל נדרה בשבת במעשה שיכריחנה לעשותו כמו שזכרנו. יבטל בלבו. לפי שכך הוא לשון התוספתא יבטל בלבו וא״צ להוציא בשפתיו בין בחול בין בשבת ע״כ. נמצאת למד שדברי הר״ב יפורשו באופן זה שמ״ש ואם אינו יכול להכריחה מבטל בלבו וא״צ להוציא בשפתיו הכי קאמר שאם אינו יכול להכריחה סגי ליה במה שמבטל בלבו. ואין צריך שיוציא לשון הפרה בשפתיו. שכיון שאמר לה טלי אכלי ורצונו להכריחה אלא שאין ביכלתו כי מבטלו בלבו סגי. אבל אפילו כשמכריחה ושומעת לו צריך נמי שיהא מבטל בלבו וכדאמרן אלא שזה חדוש הוא שכשאינו יכול להכריחה שיהא סגי בבטול. זה הוא שרוצה להשמיענו. לא בא לומר דבדוקא כשאינו יכול להכריחה צריך לבטול וכששומעת להכרחתו א״צ לבטול דליתא וכמו שכתבתי. וכ״כ בכ״מ על דברי הרמב״ם תרי גווני נינהו חדא מקרי בטול וחדא מקרי הפרה. בטול היינו שיאמר לה טלי אכלי ושתי ובזה בטל הנדר והוא שיבטלנו בלבו אבל כשאומר לה מופר ליכי הופר הנדר אף על פי שאינו אומר לה טלי אכלי ושתי והוא שיוציא הפרה בשפתיו ע״כ. ונמצא עכשיו שגם להרמב״ם כשמפר ואינו אומר טלי אכלי צריך שיוציא בשפתיו לשון הפרה ואם אמר טלי אכלי סגי בבטול שבלב בין שומעת לו בין אינה שומעת לו. וא״נ ששומעת לו צריך גם כן שיבטל בלב. ובזה מסולקת השגת הראב״ד בריש פרק ט׳ דנזיר דתנן ואינו כופה לאשתו דהתם בלא בטול שבלב. וכך נראה לי לפרש דבריו שבחבורו שכתב המבטל נדרי אשתו או בתו אין צריך לומר כלום ונתבטלו כל הנדרים ומהו הבטול שיכוף אותה לעשות דבר שאסרה אותו. ע״כ. שז״ש אין צריך לומר כלום ר״ל שא״צ לומר כלום מן הלשונות שכתב לעיל מהך שמועילים בלשון הפרה. והיינו שאח״כ כתב כיצד נדרה כו׳ נטל ונתן לה ואמר לה טלי ואכלי הרי זו אוכלת ושותה והנדר בטל מאיליו. הרי שהוא בעצמו מפרש לבטול הנדר דכיצד הוא ואומר שאמר לה טלי כו׳ מבואר הדבר שז״ש בתחלה א״צ לומר כלום שמוסב על אמירת הלשונות של ההפרה שכתבם בראש הפרק. וכן נמי מ״ש אח״כ המיפר צריך להוציא בשפתיו אבל המבטל אין צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו בלבד וכופה אותה לעשות בין עשתה בין לא עשתה בטל הנדר ע״כ. היינו נמי שאין צריך להוציא בשפתיו שום לשון הפרה. אלא מבטל בלבו וכופה דהיינו שאומר טלי אכלי כו׳ והכפייה דטלי אכלי מועלת לבטול שבלב דסגי וא״צ להוציא בשפתיו לשון הפרה. דאי לא תימא הכי מה כפייה היא בלא אמירה. דאטו טול מקל והך על קדקדה קאמר פשיטא שלא הותר לו להכותה. ודלא כמו שהעתיק הטור דברי הרמב״ם אמר לה טלי אכלי ואפילו אם אמר כך בלבו וכפה אותה כו׳ אלא כדפרישית לדבריו דבטול שבלב דאמרן להרמב״ם נמי כדפירש רש״י שיאמר בלבו מופר ליכי. לפי שאין אני רואה שום הכרע בדבריו שאינו מפרש כן שאע״פ שהעתיק סתם ולא ביאר. זהו כפי דרכו להעתיק לשון הגמרא:
{כ} וְאַף עַל גַּב דְּגַבֵּי אָב דִּכְתִיב קֹדֶם כְּתִיב נַמִּי וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אוֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, נִיחָא לֵיהּ לְמִנְקַט קְרָא דְּגַבֵּי בַּעַל, מִשּׁוּם דְּגַבֵּיהּ כְּתִיב מִיּוֹם אֶל יוֹם:
{כא} מִדְּקָתָנֵי נָדְרָה עִם חֲשֵׁכָה מַשְׁמַע שֶׁאֲפִלּוּ נְדָרִים שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת דִּכְבָר אָכְלָה וְדֶרֶךְ לְהַפְשִׁיט תַּכְשִׁיטֵי שַׁבָּת מִשֶּׁחָשְׁכָה וְתָלֵי טַעֲמָא שֶׁאִם חָשְׁכָה וְלֹא הֵפֵר כוּ׳ וְהָא אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַיּוֹם אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר, אֶלָּא שְׁמַע מִנַּהּ דַּאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ מֵפֵר. גְּמָרָא:
{כב} בְּלֵילֵי שַׁבָּת וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת. שֶׁהַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה, כְּדִכְתִיב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר. רַשִׁ״י:
{כג} מֵפֵר עַד כוּ׳. וּבְדִין הוּא דְּלִתְנֵי אֵינוֹ מֵפֵר לִכְשֶׁתֶּחְשַׁךְ כֵּיוָן דִּלְהַחְמִיר קָתָנֵי, אֶלָּא לְהָכִי תָּנָא הַאי לִישָׁנָא מִשּׁוּם דְּשַׁיָּךְ בֵּיהּ טְפֵי מַאי דִּמְסַיֵּם מִלְּתֵיהּ שֶׁאִם קֹדֶם חֲשֵׁכָה לֹא הֵפֵר אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר, לְאַשְׁמְעִינַן בְּהַאי לִישְׁנָא דִּמְפִירִין בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת. הָרַ״ן:
{כד} בַּגְּמָרָא. וּפֵרֵשׁ הָרַ״ן דְּמַשְׁמַע לֵיהּ מִדִּכְתִיב לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּלוֹמַר לֹא יַעֲשֶׂה דְּבָרָיו חֻלִּין, וְדָרְשִׁינַן אֲבָל אֲחֵרִים מְחַלִּין לוֹ שֶׁעוֹשִׂין אוֹתוֹ חֻלִּין, וּבְחֻלִּין מֻתָּר שַׁיָּךְ לְמֵימַר בְּהוּ:
{כה} לֹא שֶׁאִם יָכוֹל לְהַכְרִיחָהּ שֶׁאֵין צָרִיךְ בִּטּוּל, דְּלֵיתָא, דִּלְעוֹלָם לֹא סַגִּי בְּלֹא בִּטּוּל שֶׁבַּלֵּב וְכִדְאָמַר בַּגְּמָרָא בְּהֶדְיָא כוּ׳. וְדִבְרֵי הָרַ״ב הָכִי יְפֹרְשׁוּ, וְאִם אֵין יָכוֹל לְהַכְרִיחָהּ סַגִּי לֵיהּ בְּמַה שֶּׁמְּבַטֵּל בְּלִבּוֹ וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיּוֹצִיא לְשׁוֹן הֲפָרָה בִּשְׂפָתָיו, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָמַר לָהּ טְלִי אִכְלִי וּרְצוֹנוֹ לְהַכְרִיחָהּ אֶלָּא שֶׁאֵין בִּיכָלְתּוֹ, כִּי מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ סַגִּי, אֲבָל אֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּכְרִיחָהּ וְשׁוֹמַעַת לוֹ צָרִיךְ נַמִּי שֶׁיְּהֵא מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ וְכִדְאָמְרָן, אֶלָּא שֶׁזֶּה חִדּוּשׁ הוּא כְּשֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַכְרִיחָהּ שֶׁיְּהֵא סַגִּי בְּבִטּוּל זֶה הוּא שֶׁרוֹצֶה לְהַשְׁמִיעֵנוּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
לח) הפרת נדרים
אב או בעל שמפירין ביום שמעו:
לט) כל היום
משנדרה עד שתחשך:
מ) נדרה עם חשבה
בשבת עצמו סמוך לחשיכה במוצאי שבת:
מא) שאם חשכה ולא הפר אינו יכול להפר
והא דנקט נדר בשבת. קמ״ל דמפירין נדרים בשבת, אפילו שלא לצורך שבת, דהרי בנדרה בשבת קודם חשיכה, מסתמא תו אינו לצורך שבת, דכבר אכלה ופשטה קשוטיה, ואפ״ה מפר, משא״כ להתיר נדר בשבת, דוקא לצורך שבת שרי. מיהו המפר בשבת, לא יאמר בלשון הפרה, רק יחשב כן בלבו, ויאמר טול אכול או טול ושתה [רל״ד כ״ד], ואע״ג שלא תעשה כן מיד רק אחר שעות הרבה מהני, דהרי מפיר אפילו נדרים שאינן לצורך שבת:
הפר נדרים כל היום – במשך היום שבו נידר הנדר, ולא במשך עשרים וארבע שעות (בלשון ימינו) מרגע הנדר.
ויש בדבר להקל ולהחמיר – לעתים זמן ההפרה קצר, ולעתים ארוך. הניסוח ״יש בדבר להקל ולהחמיר״ מופיע בסדרת הלכות אחרות. לעתים זו שיטת עריכה המרכזת הלכות שיש בהן להחמיר ולהקל (כגון משנה, ערכין פ״ג מ״א-מ״ד; ערלה פ״ב מ״ז), ובמקרה שלפנינו אין סדרה של הלכות הערוכות לפי קו מנחה זה אלא הלכה בודדת.
כיצד1 – זו משנה הערוכה כעין תוספתא. הסיפא מכירה את הרישא ומפרשת אותה.
נדרה בלילי שבת – לפי ההקשר ״ליל שבת״ הוא רגע כניסת השבת, מפר בלילי שבת – במשך כל הערב של שבת, וביום השבת עד שתחשך – משתחשך חל מוצאי שבת והיממה הסתיימה.
נדרה עים חשיכה – בדיוק כשחשכה, כלומר ביום שישי לפני שחשכה, לפנות ערב, מפר עד שלא תחשך – עומד לרשותו זמן קצר להפרה, עד שתחשך ויתחיל יום אחר (יום השבת), שאם לא הפר וחשיכה – ויש נוסחאות ״שאם חשכה ולא הפר״, והיא היא, אינו יכול להפר – שכן עבר ״יום שמעו״.
האלטרנטיבה לפרשנות שבמשנה היא ״מעת לעת״, כלומר עשרים וארבע שעות מרגע הנדר, ואז משך זמן ההפרה קבוע. בתוספתא מובא: ״רבי יוסה בי רבי יהודה ורבי לעזר בי רבי שמעון אומרים הפר נדרים מעת לעת. כיצד...⁠״ (פ״ו ה״א). ההמשך אינו מסביר את ״מעת לעת״, אלא עובר לעניין אחר. בירושלמי ובבבלי מוצגות משנתנו והברייתא כדעות חולקות, משנתנו כרבי יוסי ברבי יהודה והתוספתא כרבי אלעזר ברבי שמעון2.
בכתב יד רומי 110 (ר) נוספה פִסקה המצויה גם בתוספתא בדבר נוסחאות ההפרה, והמסקנה היא שההפרה צריכה להיות מפורשת. אין זו משנה, אלא ברייתא שחדרה מהבבלי עז ע״ב.
הפרת נדרים בשבת
שני התלמודים מסיקים ממשנתנו שמפרים נדרים בשבת, שהרי אחרת יפוג תוקף ההפרה. הלכה זו נשנית במפורש במשנת שבת (פכ״ד מ״ה). התוספתא שם (פי״ז הכ״ד) מסבירה בפשטות שמדובר ב״נדרי שבת״, כלומר בנדרים שנדרה האישה בשבת, שהרי אם הבעל לא יפר את הנדר מיד תפקע זכותו. ברם, בתלמוד הבבלי שם (קנז ע״א) התחבטו אם מותר לבעל להפר נדר רק אם הוא לצורך השבת (כמו בסיפא) או כל נדר, והכריעו כדעה השנייה, בניגוד לפשט המשנה ולפירוש התוספתא. עוד יוצא מהמשנה שמותר להפר נדרים רק ביום ובמוצאי שבת כבר אי אפשר להפר את הנדר, אך הבבלי שם מביא ברייתא שלפיה נשמרת הזכות להתרת נדרים במשך 24 שעות (״מעת לעת״ – התוספתא שלנו). שתי הפרשנויות שצוינו לעיל יש בהן חריגה מפשט המשנה, והן תלויות זו בזו. אם אכן ניתן להפר נדרים במוצאי שבת (כשהאישה נדרה את הנדר במשך יום השבת) הרי שאין צורך להפר את הנדר בשבת, ולבעל תישמר זכותו גם במוצאי שבת. על כן יש צורך לפרש שמדובר בנדר לצורך השבת, והפרתו דחופה. להלן נראה שפירוש זה חיוני להבנת רצף הדינים במשנה.
הבדל גדול יש בין הפרת נדר, שהיא פעולה פרטית של הבעל, ובין שאלה והתרת הנדר שהוא מעשה בית דין, ציבורי ולפי כללי הטקס. על כן ההבדל ההלכתי איננו רק תוצאה של הצורך להפר את הנדר בו ביום, אלא גם תוצאה של ההבדלים באופן הביטול.
עוד מוסיף הבבלי שהפרת הנדר בשבת צריכה להיעשות בדרך מיוחדת, כאילו שלא במפורש. התלמוד משקף, אפוא, הסתייגות מהפרת נדר בשבת, הסתייגות שפגשנו גם בתלמוד הבבלי למסכת שבת. הבבלי מצטט מחלוקת קדומה: ״בית שמאי אומרים בשבת מבטל בלבו בחול מוציא בשפתיו, ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו״ (עז ע״ב). המחלוקת היא כפולה. בית שמאי תובעים שהפרת הנדר תהיה בקול רם, ״מוציא בשפתיו״, ובית הלל אומרים שאין בכך צורך. בשבת בית שמאי מוותרים על הביטול בקול רם, מתוך ההסתייגות מהפרת נדרים בשבת. בתוספתא נדונה רק המחלוקת הראשונה: ״חומר בהקם שאין בהפר, ובהפר שאין בהקם, שהשתיקה מקיימת ואין שתיקה מבטלת, האיש מקים בלבו ואין האיש מבטל בלבו...⁠״ (פ״ז ה״ה). ברייתא זו היא כבית שמאי והיא מצטרפת לרשימה הגדולה של ברייתות שנסתמו כבית שמאי3.
דומה שמותר להסיק שבית שמאי מסתייגים מהפרת נדרים בשבת, ובתלמודים נשמע הד לדעה זו.
כאמור, בכתבי היד יש לעתים תוספות למשנה והן ברייתות בבבלי.
1. חסר ב-ר.
2. בעדי הנוסח לבבלי מופיעות נוסחאות שונות בדבר שמות החכמים החולקים.
3. לרשימה חלקית ראו ספראי, הכרעה כבית הלל.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נדרים י – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), משנה כתב יד קאופמן נדרים י – מהדורת הרב דן בארי על פי כ"י קאופמן A50 (הערת המהדיר: הניקוד תוקן על פי כללי הדקדוק בנוגע למלא וחסר, ולפי הצליל לגבי קמץ ופתח, צרי וסגול, המתחלפים בכתב יד קאופמן מתוך הגיה ספרדית), מקבילות בתוספתא נדרים י – באדיבות ד"ר רונן אחיטוב; טבלאות השוואה באדיבות ידידיה בן שחר קרוס, לעילוי נשמת ר' עזרא גוריון בן צבי לוין הלוי, קישורים לתלמודים נדרים י, רמב"ם נדרים י – מהדורת הרב יצחק שילת (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד קודשו של רמב"ם, רמב"ם דפוסים נדרים י, ר׳ עובדיה מברטנורא נדרים י – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מלאכת שלמה נדרים י, תוספות יום טוב נדרים י, עיקר תוספות יום טוב נדרים י, תפארת ישראל יכין נדרים י, תפארת ישראל בועז נדרים י, משנת ארץ ישראל נדרים י – משנת ארץ ישראל, מאת שמואל ספראי, זאב ספראי, חנה ספראי (ירושלים, תשס"ח-תש"פ) (CC BY 3.0)

Nedarim 10 – Adapted by ALHATORAH.ORG from the William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Mishna MS Kaufmann Nedarim 10, Tosefta Parallels Nedarim 10, Kishurim LaTalmudim Nedarim 10, Rambam Commentary on the Mishna Nedarim 10, Rambam Commentary on the Mishna Printed Editions Nedarim 10, R. Ovadyah MiBartenura Nedarim 10 – Translated by Rabbi Robert Alpert (2020) (CC BY 3.0), Melekhet Shelomo Nedarim 10, Tosefot Yom Tov Nedarim 10, Ikkar Tosefot Yom Tov Nedarim 10, Tiferet Yisrael Yakhin Nedarim 10, Tiferet Yisrael Boaz Nedarim 10, Mishnat Eretz Yisrael Nedarim 10

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×