×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) תִּינוֹקֶת שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת וְנִסֵּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹתְנִין לָהּ אַרְבָּעָה לֵילוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד שֶׁתִּחְיֶה הַמַּכָּה. הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת וְנִסֵּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹתְנִין לָהּ לַיְלָה הָרִאשׁוֹן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַרְבָּעָה לֵילוֹת. רָאֲתָה וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹתְנִין לָהּ בְּעִילַת מִצְוָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל הַלַּיְלָה כֻּלָּהּ.
In the case of a young girl whose time to see a menstrual flow, i.e., the age of puberty, has not yet arrived, and she married and engaged in intercourse and her hymen was torn, Beit Shammai say: The Sages give her four nights after intercourse during which the blood is attributed to the torn hymen and she remains ritually pure. Thereafter, any blood is assumed to be menstrual blood and renders her impure. And Beit Hillel say: The blood is attributed to the torn hymen until the wound heals.
In the case of a young woman whose time to see a menstrual flow has arrived but she has not yet begun to menstruate, and she married and engaged in intercourse and her hymen was torn, Beit Shammai say: The Sages give her the first night during which the blood is attributed to the torn hymen. Thereafter, any blood is assumed to be menstrual blood. And Beit Hillel say: The blood is attributed to the torn hymen until the conclusion of Shabbat, and she may engage in intercourse with her husband for four nights, as it was customary for a virgin to marry on Wednesday.
In the case of a young woman who saw menstrual blood before marriage while she was still in her father’s house, Beit Shammai say: The Sages give her permission to engage only in relations that consummate a marriage, which are a mitzva, after which she is ritually impure due to the blood. And Beit Hillel say: The husband and wife may engage even in several acts of intercourse, as any blood seen throughout the entire night is attributed to the torn hymen.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[א] תִּינוֹקֶת שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת וְנִשֵּׂאת, בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: נוֹתְנִין לָהּ אַרְבָּעָה לֵילוֹת.
וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: עַד שֶׁתִּחְיֶה הַמַּכָּה.
הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת וְנִשֵּׂאת, בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: נוֹתְנִין לָהּ לַיְלָה הָרִאשׁוֹן.
וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַרְבָּעָה לֵילוֹת.
רָאָת וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ, בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: נוֹתְנִין לָהּ בְּעִילַת מִצְוָה.
וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: כָּל הַלַּיְלָה שֶׁלָּהּ.
תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת ב״ש אומרים נותנין לה ארבעה לילות מסורגין ואפילו בד׳ חדשים ובה״א זמן שהיא נוגפת בד״א בזמן שלא הפסיקה אבל הפסיקה וראת שלא בשעת תשמיש הרי זו טמאה נדה ונותנין לה עד שעת מראה דמים וראתה הרי זו טמאה נדה ושהגיע זמנה לראות. הפסיקה וראתה שלא מחמת תשמיש הרי זו טמאה נדה ונותנין לה לילה הראשונה בלבד. שעונת מראה דמים וראתה הרי זו טמאה נדה בזמן שהיו ב״ה אומרים כל הלילה רשב״ג אומר נותנין לה עונה שלמה חצי היום ולילה.
תינוקת שלא הגיע זמנה לראות כו׳ – עד שתחיה המכה עד שתתרפא המכה ויסור הדם בתולים והגבילו זה כשיהיה הדם שותת ממנה כשעמדה וכשיושבת אינו שותת וכל זמן שישתנה ענינה השנוי הזה הדם שתראה בקצת הענינים האלה כבר נתרפאה המכה ואם ראתה דם אחר כך תהיה אסורה לבעלה ואם ראתה גם כן דם בכל עניינים האלה בין עמדה בין יושבת על הקרקע בין יושבת על הכלים הדם ההוא הוא דם נדה לא דם בתולים והיא טמאה ודברי ב״ה עד מוצאי שבת ד׳ לילות ופירוש נותנין לה ד׳ לילות ותהיה מותרת לבעלה כל ד׳ לילות שהם עד מוצאי שבת לפי הידוע שבתולה נשאת בד׳ כמו שבארנו בתחלת כתובות והודיענו (שמותר) שהיה בכלל הד׳ ימים יום השבת ושמותר לבעול הבתולה לכתחלה בשבת ואמרו על זאת לילה ולילות ולא זכר ימים לפי שידוע מתורתנו שבעילת היום נתעב מאוד ונמנעו ממנה וכבר ידעתה פסק ההלכה שבידינו שהיות בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה ז׳ נקיים וכן פסק הלכה בכל בתולה ואפי׳ היתה בתכלית הקטנות בועל בעילת מצוה ופורש הלכך היה דין כל הנושא בתולה ואפילו שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה דם מימיה שיבעול בעילה אחת ויפרוש ממנה עד שתספור ז׳ נקיים אחר שיפסוק הדם ותטבול ליל שמיני ואז תהיה מותרת לבעלה כדין כל נדה בזמנינו זה:
תִּינוֹקֶת. נוֹתְנִין לָהּ אַרְבָּעָה לֵילוֹת. וַאֲפִלּוּ רוֹאָה, אָמְרִינַן דַּם בְּתוּלִים הוּא וְטָהוֹר:
עַד שֶׁתִּחְיֶה הַמַּכָּה. שֶׁתִּתְרַפֵּא הַמַּכָּה שֶׁל בְּעִילָה. וְכָל זְמַן שֶׁהַדָּם שׁוֹתֵת מִמֶּנָּה כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת, וּכְשֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת אֵינוֹ שׁוֹתֵת, אוֹ שֶׁשּׁוֹתֵת כְּשֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עַל גַּבֵּי דָּבָר קָשֶׁה, וּכְשֶׁיּוֹשֶׁבֶת עַל גַּבֵּי דָּבָר רַךְ כְּגוֹן עַל גַּבֵּי כָּרִים וּכְסָתוֹת אֵינוֹ שׁוֹתֵת, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא חָיְתָה הַמַּכָּה, וּמֵחֲמַת הַמַּכָּה שֶׁל בְּתוּלִים בָּא הַדָּם. אֲבָל אִם הַדָּם שׁוֹתֵת בֵּין כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בֵּין כְּשֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת וּבֵין כְּשֶׁיּוֹשֶׁבֶת עַל דָּבָר רַךְ וּבֵין כְּשֶׁיּוֹשֶׁבֶת עַל דָּבָר קָשֶׁה, אֵין זֶה דַּם מַכָּה אֶלָּא דַּם נִדָּה:
הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת. וְלֹא רָאֲתָה, וְנִשֵּׂאת:
עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת אַרְבָּעָה לֵילוֹת. שֶׁהֲרֵי הִיא נִשֵּׂאת בִּרְבִיעִי. דִּבְתוּלָה נִשֵּׂאת לְיוֹם רְבִיעִי וְנִבְעֶלֶת לֵיל חֲמִישִׁי:
בְּעִילַת מִצְוָה. בְּעִילָה רִאשׁוֹנָה:
כָּל הַלַּיְלָה כֻּלָּהּ. וַאֲפִלּוּ בּוֹעֵל בְּעִילוֹת הַרְבֵּה. וְכָל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ, בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים בִּלְבַד, אֲבָל אַחַר שֶׁפָּשְׁטָה הַחֻמְרָא שֶׁהֶחְמִירוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עַל עַצְמָן שֶׁאֲפִלּוּ רוֹאוֹת דָּם טִפָּה כְּחַרְדָּל יוֹשְׁבוֹת עָלֶיהָ שִׁבְעָה נְקִיִּים, כָּל הַנּוֹשֵׂא בְּתוּלָה אֲפִלּוּ קְטַנָּה שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת וְלֹא רָאֲתָה מֵעוֹלָם, לְאַחַר שֶׁבָּעַל בְּעִילַת מִצְוָה אֵין מֻתָּר לוֹ לָבֹא עָלֶיהָ עַד שֶׁתִּסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים אַחַר שֶׁיִּפְסֹק הַדָּם, כְּדִין שְׁאָר נָשִׁים שֶׁרוֹאוֹת דָּם:
תינוקת. נותנין לה ארבעה לילות – and even if she sees [blood], we state that it is blood of virginity and pure.
עד שתיה המכה – that the wound of [the first] sexual intercourse will be cured. And all the while that the blood flows gently from her while she stands, but when she sits it (i.e., the blood) does not flow gently, or it flows gently when she is sitting on top of something hard, but when she sits on something soft, as for example, on top of pillows and cushions, it is known that the wound [from her first sexual intercourse] has not healed, and on account of the blood of virginity the blood came. But if the blood flows gently whether she stands or whether she sits or whether she is sits on a soft thing or whether she sits on a hard thing, this is not blood of the wound but rather menstrual blood.
הגיע זמנה לראות – but she didn’t see it (i.e., blood) and she got married.
עד מוצאי שבת ארהעה לילות – for she got married on Wednesday (see Tractate Ketubot, Chapter 1, Mishnah 1), for a virgin gets married on Wednesday and has intercourse on the night of [the beginning of] Thursday.
בעילת מצוה the first act of marital duty/the first act of coition.
כל הלילה כולה = and even if he has sexual intercourse/performs his marital duty [with her] many times. And all these things are in the early generations only, but after the stringency spread that the daughters of Israel placed upon themselves that even if they see a drop of blood like a mustard seed, they sit upon it (i.e., and not engage in sexual intercourse) for seven clean [days], anyone who marries a virgin woman even a minor whose time had not yet come to see [blood] and she had never seen it (i.e., blood), after he (i.e., the husband) performed his marital duty [for the first time], he is not permitted to come upon her [for another act of sexual intercourse] until she counts seven clean [days] after the bleeding stops, according to the law of other women who see blood.
תינוקת שלא הגיע זמנה וכו׳. בפ״ק דמכילתין דף י״א. וגרסינן אמר רב גידל אמר שמואל לא שנו דעד שתחיה המכה אלא שלא פסקה מחמת תשמיש פי׳ דכל זמן ששמשה ראתה ואפילו חזרה וראתה ביום שלא מחמת תשמיש מחזקינן לה בדם בתולים הואיל ומחמת תשמיש לא פסקה אבל פסקה מחמת תשמיש ששמשה פעם אחת ולא ראתה ואחרי כן ראתה בין שראתה מחמת תשמיש בין שלא ראתה מחמת תשמיש טמאה דאמרינן כיון דבשעת תשמיש פסקה פעם א׳ רגלים לדבר שהבתולים כלו כבר וזה ממקור טמא ירד. נשתנו מראה דמים ממראה דם בעילה ראשונה טמאה מתיב ר׳ יונה תנן ובתולה שדמיה טהורין אינה צריכה לשמש בעדים ואמאי תשמש בעדים אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש דדילמא נשתנו מראה דמים שלה אמר רבא אימא רישא חוץ מן הנדה ויושבת על דם טהור הוא דלא בעיא בדיקה אבל בתולה שדמיה טהורים בעיא בדיקה אלא קשיין אהדדי ומשני כאן ששמשה דאימר שמש עכרן כאן שלא שמשה פי׳ רש״י ז״ל כאן ששמשה הא דקתני שאינה משמשת בעדים משום דשמשה עכשיו דאי נמי חזיא לאחר תשמיש ונשתנו מראה דמים שלה טהורין דאימור שמש עכרן פי׳ אבר תשמיש. כאן שלא שמשה פי׳ הא דאמר נשתנו מראה דמים שלה טמאה שלא שמשה היום אלא בטהרות נתעסקה סמוך לבדיקה הלכך לענין טהרות שחרית וערבית בעיא בדיקה ולפני תשמיש היינו טעמא דלא בעיא בדיקה דכיון דלאחר תשמיש לא בעיא בדיקה לפני תשמיש נמי לא אצרכוה בדיקה דאמרינן לקמן כל לבעלה לא בעיא בדיקה אלא מגו דבעיא בדיקה לאחר תשמיש לטהרות שמא ראתה לאחר תשמיש מחמת תשמיש בעיא נמי בדיקה לפני תשמיש לבעלה והכא ליכא מיגו דהא לא שמשה:
ובית הלל אומרים עד שתחיה המכה. גמ׳ אמר רב נחמן בר יצחק ואפילו ראתה ממאי מדקא מפליג בסיפא בהגיע זמנה בין ראתה בין שלא ראתה מכלל דרישא ל״ש הכי ול״ש הכי. תניא נמי הכי בה״א עד שתחיה המכה בין ראתה בין לא ראתה:
ובה״א עד מוצאי שבת ד׳ לילות. בגמ׳ איכא פלוגתא אי ארבע לילות דוקא או לאו דוקא דלרב לאו דוקא הלכך אם שמשה בימים לא הפסידה לילות דעד מו״ש תנן וד׳ לילות דנקט אורחא דארעא קמ״ל ולוי סבר דוקא דמאי ד׳ לילות ד׳ עונות הלכך אם שמשה בימים הפסידה לילות ועד מו״ש דתנן הא קמ״ל דשרי למיבעל לכתחלה בשבת כדשמואל דאמר שמואל פרצה דחוקה מותר ליכנס בה בשבת ואע״פ שמשיר צרורות: הג״ה צ״ע אי לא פליג שמואל דידיה אדידיה ועיין במ״ש פ׳ היה קורא סי׳ ה׳:
ובה״א כל הלילה כולה שלה. ס״א כל הלילה. ובברייתא מסיק ונותנין לה עונה שלימה וכמה עונה שלימה פי׳ רשב״ג לילה וחצי יום ופרכינן והא בעלמא אמרינן וכמה עונה או יום או לילה ומסיק שאני כתובה דכיון שיש עכוב בדבר לדקדק בה לחותמה הלכך בעי לילה שלימה וחצי יום:
*[שלא הגיע זמנה לראות. שזמנה הוא כשהיא נערה והביאה ב׳ שערות. הר״ן]:
ארבע לילות. ב״ה לא בעו רצופין כדלקמן. וכן נראה דד׳ לילות לב״ש אפילו מפוזרות כמו לב״ה. תוס׳:
עד מוצאי שבת ד׳ לילות. פי׳ הר״ב שהרי היא נשאת ברביעי כו׳. ובגמ׳ אתמר שימשה בימים רב אמר לא הפסידה לילות ולוי אמר הפסידה לילות רב אמר לא הפסידה לילות עד מוצאי שבת תנן. ולוי אמר הפסידה לילות מאי ד׳ לילות דקתני ד׳ עונות. ולרב למה ליה למתנא ד׳ לילות. אורח ארעא קמ״ל. דדרכה דביאה בלילות. ולוי לתני ד׳ לילות. עד מ״ש למה לי. הא קמ״ל דשרי למבעל לכתחלה בשבת. ולענין דינא הלכה כדברי שניהם. וא״ת ולרב מנלן למידק מדקתני עד מוצאי שבת דלא הפסידה לילות. ודילמא למימרא דבעינן רצופים וה״נ מאי מקשה וללוי עד מ״ש למה לי דהא איכא למימר להצריך שיהיו רצופים לא קשיא משום דבתר הכי תניא מעשה ונתן לה רבי ד׳ לילות מתוך שנים עשר חדש:
נותנין לה בעילת מצוה. פי׳ נותנים לה אותה הביאה שבועל כדרכו וגומר ביאתו וא״צ לפרוש כדרך המשמש עם הטהורה ופרסה נדה תחתיו (כדתנן במשנה ד׳ פ״ב דשבועות) אלא פורש אפילו בקושי אע״פ שיציאתו הנאה לו כביאתו דביאה זו נתנו לו שיבעול ולא חששו להנאת יציאתו (כו׳). ולא כפי׳ הראב״ד דעומד עד שימות האבר דא״כ מאי נותנין לו דקאמר. על כרחך צריך לבעול בעילת מצוה. הרא״ש. ונ״מ לדידן כדלקמן: *
[בעילת מצוה. פי׳ הר״ב בעילה הראשונה קרי לה בעילת מצוה משום דכתיב (ישעיה נד) כי בועליך עושיך. ואמר (סנהדרין כ״ב) אין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי וע״י כך מידבק בה ובאין לידי פריה ורביה. ולהכי קרי לה לבעילה ראשונה בעילת מצוה. תוס׳ פ״ק דכתובות דף ד׳ ד״ה בעילה]:
כל הלילה כולה. כתב הר״ב וכל הדברים הללו בדורות הראשונים בלבד אבל אחר שפשטה החומרא כו׳ כל הנושא בתולה אפי׳ קטנה כו׳ לאחר שבעל בעילת מצוה אין מותר לו לבא עליה עד שתספור ז׳ נקיים. ולכאורה להכי לא תלינן במכה כמו בפ״ח משנה ב׳ לענין כתם דהכא שאני כיון דודאי מגופה בא. אבל א״א לומר כן דבהדיא תניא בגמרא דף ס״ו דראתה מחמת תשמיש ג״פ לא תשמש וכו׳ ואם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה. אלא טעמא כמ״ש הרא״ש וז״ל נ״ל דטעם לחומרא זו לא בשביל שנחוש שמא יצא דם מן המקור עם דם בתולים דלמה נחוש בתנוקת שלא הגיע זמנה לראות ואפי׳ באשה הגדולה למה נחוש הא אמרינן לקמן (ד׳ ס״ו) דאפי׳ אשה שהוחזקה להיות רואה מחמת תשמיש אם יש לה מכה תולה במכתה ולא חיישי׳ שמא יצא דם ממקור עם דם מכתה ואין לך מכה גדולה מזו. שבעלה ויצא ממנה דם בתולים. אלא טעם חומרא זו משום דבעילת מצוה לכל מסורה. ואין הכל בקיאין בחילוק שיש בין תנוקת שלא הגיע זמנה לראות. ובין הגיע זמנה. בין בוגרת. ובין ראתה ובין שלא ראתה. ועוד משום דחתן יצרו תוקפו הלכך הסכימו רבותינו להשוות כולם וליתן להם דין חומרא שבחומרות. דהיינו בוגרת שראתה שנותנין לה בעילת מצוה [כרבותינו שנמנו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש כדאיתא בגמרא] ואע״ג דהחמירו לעשותה כנדה אחר בעילה זו. נותנין לו לכל ביאה זו שיבעול ויגמור. וכיון שהחמירו בביאה זו לעשותה כנדה. הלכך אפי׳ בעל ולא מצאה דם. כיון דרוב נשים יש להם דם בתולים. חיישינן שמא היה שם טיפת דם כחרדל ונאבד. או שמא חיפהו ש״ז. דבהטיה נמי לא תלינן. דמלתא דלא שכיחא הוא וכו׳. ואפילו בוגרת נמי. אע״פ שאין לה טענת בתולים * [לגי׳ הרי״ף פ״ת דכתובות. ולגי׳ רש״י אצ״ל כלל. שהרי יש לה טענת דמים] מ״מ כיון דיש בוגרת שיש לה דם בתולים לא פלוג. וצריך לפרוש אפילו לא מצאה דם. ע״כ:
{א} זְמַנָּהּ כוּ׳. הַיְנוּ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה וְהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. הָרַ״ן:
{ב} אַרְבָּעָה כוּ׳. בֵּית הִלֵּל לֹא בָּעֵי רְצוּפִין. וְכֵן נִרְאֶה לְבֵית שַׁמַּאי דַּאֲפִלּוּ מְפֻזָּרוֹת, כְּמוֹ לְבֵית הִלֵּל. תּוֹסָפוֹת:
{ג} נוֹתְנִין כוּ׳. פֵּרוּשׁ, שֶׁאֵין צָרִיךְ לִפְרֹשׁ כְּדֶרֶךְ הַמְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וּפֵרְסָה נִדָּה תַחְתָּיו, אֶלָּא בּוֹעֵל כְּדַרְכּוֹ וּפוֹרֵשׁ נַמִּי אֲפִלּוּ בְּקֹשִׁי. הָרֹא״שׁ:
{ד} כְּדַרְכּוֹ וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי [אוֹת ג]:
{ה} טַעַם חֻמְרָא זוֹ, דְּאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בַּחִלּוּק בֵּין הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת בֵּין לֹא הִגִּיעַ, בֵּין בּוֹגֶרֶת, וּבֵין רָאֲתָה לְלֹא רָאֲתָה. וְעוֹד מִשּׁוּם דְּחָתָן יִצְרוֹ תּוֹקְפוֹ. הִלְכָּךְ הֻשְׁווּ כֻּלָּן לְהַחְמִיר בְּחֻמְרָא שֶׁבַּחֻמְרוֹת דְּהַיְנוּ בּוֹגֶרֶת שֶׁרָאֲתָה. וַאֲפִלּוּ בָּעַל וְלֹא מָצְאָה דָּם, צָרִיךְ לִפְרֹשׁ, דְּשֶׁמָּא חִפָּהוּ שִׁכְבַת זֶרַע. הָרֹא״שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
א) תינוקת שלא הגיע זמנה לראות
זמנה הוא בי״ב שנה ויום א׳ והביאה ב׳ שערות:
ב) בש״א נותנין לה ד׳ לילות
כל ד׳ לילות ראשונות שתבעל לחתן. ואפי׳ מפוזרות, תולה דם שרואה אז, בדם בתולים:
ג) ובה״א עד שתחיה המכה
שתתרפא מכת הבעילה. וזה ניכר באם שותת דמה כשעומדת ולא ביושבת. או בשותת כשיושבת על דבר קשה. משא״כ בשותת כך וכך. דם נדה הוא:
ד) הגיע זמנה לראות
ולא ראתה עדיין:
ה) ובה״א עד מוצאי שבת ד׳ לילות
דהרי בתולה נשאת ביום ד׳. ונבעלה תחלה ליל ה׳. וה״ה מפוזרות כלעיל:
ו) ובה״א כל הלילה כולה
ואפי׳ בעילות הרבה מותרת. ובז״הז בועל בעילת מצוה ופורש ואפי׳ באבר חי:
תינוקת שלא הגיעה זמנה לראות, ונישאת – המשנה עוסקת בנישואי קטינות. אירוסי קטינות היו דבר מקובל, ולא הייתה מניעה הלכתית מפני נישואין של ממש. המניעה היחידה הנזכרת היא שהצעירה תהיה בת לפחות שלוש שנים ויום אחד (משנה נדה ה׳:ד׳) הרישא של משנתנו עוסק בתינוקת שעוד לא ראתה דם וכמובן עוד לא החלה התפתחותה המינית (משנה נדה ה׳:ח׳). זו יכולה להיות קטינה בת חמש, שש או אף עשר. מועד ״זמנה לראות״ תלוי בכל נערה בפני עצמה, אבל בממוצע, הוא גיל שנים עשר. בית שמי אומרים: נותנין לה ארבעה לילות – לכאורה זהו לדעת בית שמאי פרק הזמן הסביר המקסימלי שבו אפשר לתלות את הדם בקרע קרום הבתולין, ולאחר מכן יש כבר לחשוש לדם נידה. המפרשים המסורתיים הציעו שהמכה מדממת במשך ארבעה ימים, ולאחר מכן, כל דימום חשוד כדם נידה. להלן נציע פירוש אחר למחלוקת. ייתכן שבית שמאי החמירו, וסברו שהבעילה (או ארבע הבעילות) תזרז את סימני הנשיות ולאחר זמן זה הילדה תהיה בוגרת וראויה לראות דם. במבוא למסכת עמדנו על כך שבתקופה התנאית דם הבתולין נחשב טהור (לא כמו ההלכה הנוהגת היום, שמקורה בתלמוד הבבלי, כלומר, הוא דם מכה ולא דם נידה). [ו]⁠בית הלל אומרים: עד שתחייה המכה – עד שיתרפא לחלוטין הפצע שנגרם מקרע קרום הבתולין ואין עוד אפשרות לתלות ראיית דם בפצע זה. לאחר מכן היא ככל אישה, ואם ראתה דם היא נידה. ההבדל בין בית הלל לבית שמאי הוא אפוא שבית הלל אינם מקציבים זמן מוגדר לתקופת הריפוי וסוברים שלכל אישה זמן הריפוי האופייני לה, ואילו בית שמאי סוברים שזמן הריפוי קבוע. אין אפוא הבדל עקרוני ביניהם, שכן שניהם סוברים שתולים כל ראייה של הילדה לאחר הבעילה הראשונה בדם המכה ושניהם סוברים שדם הבתולין אינו מטמא. שניהם סוברים גם שכל דם הבא לאחר ריפוי המכה אין לתלותו עוד בדם הבתולין אלא הוא דם נידה. גם אם זוהי ילדה, יש לחשוש שהגיעה הווסת שלה. המחלוקת ביניהם, לפי הסבר זה, היא רק בשאלה אם יש לקצוב זמן מוגדר לריפוי.
מבחינה ראלית, עמדת בית שמאי תמוהה: הרי הדימום של קריעת הבתולין מזערי, ומדוע יש לחשוש לו ארבעה ימים? לדעתנו, עמדת בית שמאי נובעת מתופעה אחרת, המוכרת עד היום. לעתים קרובות בני הזוג אינם מגיעים ליחסי אישות בלילה הראשון. ההתרגשות והעייפות עושות את שלהן, ולכן הנערה לא נבעלת וכל דם שתראה לראשונה הוא בחזקת דם בתולין. הראייה השנייה היא כבר ראיית נידה. כל זאת עד ארבעה לילות. אחר כך, חזקה שנבעלה והדם הוא דם נידה.⁠1 אם נפרש כך את המחלוקת יובן הקשר להמשך, שבו בית הלל מצדדים בכך שיינתנו לה ארבעה לילות.
כעת יש מקום לברר באיזה מקרה מדובר: האם ראתה הילדה דם או שמא לא ראתה? בית שמאי מניחים שכעבור ארבעה ימים מאז נבעלה, אפילו אם לא ראתה הרי היא כאילו ראתה.
בשלב זה, מן הראוי להביא את דברי התוספתא במלואם: ״תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, ונשאת – בית שמאי אומרים: נותנין לה ארבעה לילות מסורגין, אפילו ארבעה חדשים, ובית הלל אומרים: כל זמן שניגפת. במה דברים אמורים? בזמן שלא הפסיקה. אבל הפסיקה וראת מחמת תשמיש – הרי זו טמאה נדה ונותנין לה עד שתחיה המכה״ (נדה ט, ז [עמ׳ 651]). לפי התוספתא, לדעת בית שמאי, הילדה נחשבת טהורה על פני כל התקופה שבמהלכה היו ארבעה אירועים של קיום יחסי אישות (ולא ארבעה לילות רצופים). בית הלל לעומתם תולים את הזמן שבו היא עדיין טהורה בהיותה ״ניגפת״, כלומר, כל זמן שכואב לה בשעת הבעילה, כלומר, האזור שבו היה קרום הבתולין לא נרפא במלואו, או אולי כל זמן שכואב לה עקב החדרת גוף זר לנרתיק, שכן היא צעירה והנרתיק צר מכדי לקיים יחסי אישות בנוחות.
התוספתא ממשיכה: ״שינת מראה דמים וראתה – הרי זו טמאה נדה. ושהגיע זמנה לראות, הפסיקה וראת שלא מחמת תשמיש – הרי זו טמאה נדה, ונותנין לה לילה הראשון בלבד. שינת מראה דמים וראת – הרי זו טמאה נדה. לזו בית הלל אומרים: כל הלילה שלה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותנין לה עונת שלמה חצי יום ולילו״ (שם, ח [עמ׳ 651]). כלומר, אם מראה הדמים השתנה וכעת הילדה מדממת דם שנראה שונה מדם הבתולין, דם זה ייחשב דם נידה. ברור אפוא שדם הבתולין טהור, ואם הגיע זמנה לראות היא בוודאי נידה, ואף על פי שהיא ספק נידה נותנים לה את הזכות להיות טהורה בלילה הראשון. אם התוספתא היא פירוש למשנה, במקרה כזה של שינוי דמים בית שמאי נותנים לה ארבעה לילות. אבל סביר יותר שבתוספתא מופיע מקרה שאיננו במשנה, וגם בית שמאי יודו כאן לבית הלל. לפי זה, התוספתא מדגישה שזו דעת בית הלל רק אגב הדמיון למשנה, ובמקרה של שינוי מראה, בית שמאי מודים. אם נוסח התוספתא מדויק, בית שמאי חולקים ומקלים מאוד, ואף שרגליים לדבר שהופיע דם הווסת, היא נחשבת טהורה. הביטוי הוא ״נותנין לה״, אבל למעשה הנתינה היא לשני בני הזוג, כדי שיוכלו להתרגל זה לזו באין מפריע.
ברורה עוד יותר ההלכה הבאה: ״וכולן שהיו רואות דם – בודקין אותן בשפופרת, חוץ מן הבתולה, שדמיה טהורין מפני שהוא דם בתולין, ובכולן היה רבי מאיר אומר כדברי בית שמאי. שאר הראיות – הכל לפי הדמים. היה רבי מאיר אומר: דמים משונין זה מזה״ (שם, ט [עמ׳ 651]).⁠2 משמע מכאן על כל פנים שבתולה דמיה ודאי טהורים ודם בתולין לעולם טהור, אבל לדעת בית שמאי, לאחר ארבעה לילות לסירוגין שבהם שהו בני הזוג יחדיו אובדת חזקת הבתולין. בהלכה הבאה מציעה הברייתא הבדל חזותי בין דם בתולין לדם נידה: ״דם הנדה אדום, דם הבתולים דיהה. דם הנדה זוהם, דם הבתולים אינו זוהם. דם הנדה מן המקור, דם הבתולין מן הצדדין״ (שם, י [עמ׳ 651]). שוב ברור שרק אם הדין הוא שדם בתולין טהור יש צורך בחידוד ההבחנות הטכניות והחזותיות בין שני הדמים.
מהבחינה הרפואית ברור שדם הנידה מופיע עם הבשלות המינית. אין לו קשר לדם בתולין, שהוא דם של פצע רגיל, ובעילה אינה מזרזת את הופעת דם הנידה ואת המחזור החודשי.
עוד מן הראוי להעיר: לפי בית שמאי, ארבעה לילות הם זמן מספיק לבעילה ראשונה ולריפוי הפצע. המשנה בכתובות קובעת שבתולה נישאת ליום רביעי (משנה כתובות א׳:א׳), והלילה הרביעי הוא אפוא ליל מוצאי שבת. יש להניח שאם החתן לא הצליח לבעול את אשתו בלילות הראשונים הדבר נבע ממתח, מרעש, מחוסר ניסיון ומהתרגשות, ועד הלילה הרביעי הצליח הדבר בידו. מה גם ששבת הייתה זמן מובהק לקיום יחסי אישות,⁠3 ולכן נותנים לו זמן עד מוצאי שבת. פירוש זה מפורש בהמשך, אולם לדעתנו הוא אינו משקף את עמדת בית שמאי, שכן בתוספתא שהבאנו, מפורש: ״תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, ונשאת – בית שמאי אומרים: נותנין לה ארבעה לילות מסורגין אפילו ארבעה חדשים״ (שם, ז [עמ׳ 651]). הרי שבית שמאי אינם קובעים זמן קבוע (עד מוצאי שבת), אלא ארבעה לילות של בעילה המשתרעים על פני זמן רב.
נעיר בדרך אגב הערה נוספת. כידוע, הייתה מחלוקת בין אנשי יהודה לאנשי הגליל, שבה התירו אנשי יהודה לקיים יחסי אישות מזדמנים בזמן האירוסין בעוד הנערה בבית אביה.⁠4 בדיוננו ראינו שזו הייתה ההלכה הקדומה, ומנהג הגליל לא לאפשר זאת היה חידוש תַנאי מדור אושא בערך. אם כן, אפשר לפרש שארבעת הלילות הראשונים שבהם מדובר הם עדיין בזמן האירוסין, והניסוח של דברי בית שמאי מתאים למנהג יהודה וכמובן גם למנהג הגליל. ואילו הניסוח של בית הלל להלן, שנותנים ארבעה לילות עד מוצאי שבת, הוא כמנהג הגליל. בית שמאי ובית הלל הם חכמי יהודה המובהקים. הווה אומר, דברי בית שמאי כפי שהם מתפרשים בתוספתא עשויים להתאים למנהג יהודה. לעומת זאת, דברי בית הלל להלן הם ניסוח גלילי בלבד, המתאים את ההלכה (את דברי בית הלל) בעניין זה לנוהג הקבוע בימי התנאים המאוחרים, לאחר דור אושא, שבו עברו בתי המדרש לגליל. בדיוננו במבוא לקידושין ראינו משניות וברייתות נוספות המסבירות את עמדות חכמי יהודה כך שתתאמנה להלכה הגלילית, שהייתה מקובלת בימי התנאים והאמוראים. גם משנתנו מניחה שיחסי האישות מתחילים רק עם הנישואין, והם תיקון וניסוח של ההלכה היהודאית כך שתתאים להלכה הגלילית. כאמור, דעת בית שמאי מתאימה לשני המנהגים ולא היה כל צורך לעדכנה.
המשנה מציגה את הטהרה כמתת מיוחדת: ״נותנים לה״. ובכלל, האישה מתוארת כמי שנזקקת ליחסי האישות והגבר משמח אותה. בשבילו זו חובה הלכתית, והיא, שאינה חייבת מבחינה הלכתית, עושה זאת מהנאה בלבד. עמדה זו נרמזת כבר בתורה, המשחררת (ממלחמה) את החתן הטרי לביתו: ״ושמח את אשתו אשר לקח״ (דברים כד, ה). היא תשמח. והוא? גישה זו מודגשת עוד יותר בתלמוד הבבלי: ״והאמר רבא: חייב אדם לשמח אשתו בדבר מצוה! – סמוך לווסתה״ (בבלי פסחים עב ע״ב). הגבר משמח אותה, במיוחד עקב הסיכוי שייוולד בן, והוא כביכול עושה זאת רק להנאת אשתו.
למעשה, הנתינה היא לשניהם. לעתים היא רוצה בכך יותר מהבעל ולעתים הוא רוצה בכך יותר ממנה. אבל במשנת נידה, האישה היא העומדת במרכז. היא האחראית על הטומאה והיא טהורה לבעלה או טמאה לו (משנה נדה ב׳:ד׳). בתלמוד הבבלי מודגש שבדרך כלל היא כמהה לו, והוא, אין לו רצונות משלו. לכן גם כאן האישה היא העומדת במרכז ההלכה. מאחורי הניסוח מסתתרת ההנחה שהיא מעוניינת ביחסי אישות יותר מן הגבר. ואם אין כוונה כאן, המשפט עצמו מעצב תפיסה חברתית כזאת, והרחבנו בכך במבוא למסכת. המשנה מעצבת את התפיסה הזאת ומדגישה אותה גם כשאינה הגיונית, כמו במשנתנו. כך למשל, כשמדובר בילדה בת חמש, אין לה רצון, אין לה אחריות והיא אינה מעוניינת ביחסי אישות. גם המונח ״בעילת מצווה״ מתייחס בעיקר לגבר (ראו להלן),⁠5 וכן המונח ״שלילה [כולו] שלה״ מתייחס ליחסי אישות כרצון שלה, ולא נאמר כולו ״שלו״. אין זה בהכרח תיאור המציאות הקדומה אלא הצורה שבה ראו חכמים תחום זה של החיים.⁠6
הגיעה זמנה לראות, ונישאת – היא מבוגרת מבחינה מינית אבל עוד לא ראתה דם בפועל, או הופיעו אצלה כבר סימני המין המשניים: שיעור הערווה ו/או תחילת התפתחות השדיים, אבל עוד לא הופיעה הווסת הראשונה. בית שמי נותנין לה לילה ראשון – את הדם שהיא רואה בלילה הראשון בלבד לאחר בעילתה תולים לה כדם בתולין, שטהור (גם אם שימשו יותר מפעם אחת במהלך אותו לילה), ואם הופיע או המשיך הדם בלילה השני והלאה אי אפשר לתלותו עוד בדם הבתולין והוא נחשב דם נידה, שטמא, שכן כבר הגיע זמנה לראות ויש לחשוש שמא פירסה נידה. [ו]⁠בית הלל אומרים: עד מוצאי שבת ארבעה לילות – כניסוחם של בית שמאי בנוגע לתינוקת קטנה בלבד, ומאותה סיבה, שכן אפשר לתלות בדם בתולין, שהוא דם מכה, וטהור, עד ארבעה לילות מהבעילה הראשונה. יש כאן כנראה ביטוי מצד אחד לכך שפצע קריעת הבתולין של נערה גדולה יותר מתרפא מהר יותר מעצם העובדה הביולוגית שפתח הנרתיק שלה רחב מזה של תינוקת; מצד שני, יש חשש שהנערה תראה דם נידה, שכן כבר הגיע זמנה לראות, דבר שאינו קורה אצל ילדה. לכן בית הלל נותנים לילדה את כל הזמן עד לריפוי המלא כדי לתלות את הדם בדם בתולין, ואילו לנערה הם נותנים ארבעה ימים בלבד, הן מפני החשש שתפרוס נידה הן מפני שריפויה מהיר יותר.
עם זאת, אפשר לראות במשפט זה ביטוי ברור לתפיסה שהנישואין היו בליל רביעי (״בתולה נשאת ליום הרביעי״ [כתובות א, א]) והלילה הרביעי הוא מוצאי שבת, שעד אז, לדעת בית הלל, יכולה לשמש עם בעלה אף על פי שרואה דם, שכן תולים זאת בדם בתולין. מבחינה סגנונית, המשפט ״עד מוצאי שבת״ הוא נטע זר במשנה, ולדעת חכם אחד הוא תוספת אמוראית.⁠7 אנו לא השתכנענו בכך. אמנם הבבלי (נדה סד ע״ב) שואל מדוע הכפילות, אולם לדעתנו הכפילות בלשון המשנה אינה חריגה,⁠8 וודאי לא במקרה שבו יש לה משמעות ושבו מתגלמת מחלוקת על דברי בית שמאי: ״במסורגין״. בהמשך הסוגיה שם: ״מיתיבי: מעשה ונתן לה רבי ארבע לילות מתוך י״ב חדש״ (נדה סד ע״ב). רבי הבין אפוא שאלו ארבעה לילות מסורגין (והילך כדעת בית שמאי), אולם אין זו עדות לנוסח המשנה אלא לכך שעמדתם של בית שמאי התקבלה בחלקה להלכה.⁠9 עם זאת, כאמור לעיל, ניסוח זה הוא כמנהג הגליל,⁠10 וברור שעורך המשנה התאים את דברי בית הלל להלכה שנהגה בימיו (מנהג הגליל). מכל מקום, הבבלי כבר הכיר משפט זה במשנה, שכן הוא מקשה מה המשפט מוסיף, והוא נמצא בכל עדי הנוסח.
מכל מקום, שני הבתים (בית שמאי ובית הלל) הכירו בעובדה שנשף הנישואין נמשך ברגיל לפחות ארבעה ימים ושרק אחרי זמן זה יש להניח שבני הזוג כבר התרגלו זה לזו וקיימו יחסי אישות כהלכה. כמובן, חכמים מתייחסים גם למקרים האחרים, אבל סתם נשף הוא ארבעה ימים.
ראת ועודה בבית אביה – היא בוגרת, וכבר ראתה דם קודם נישואיה.
בית שמי אומרים: נותנין לה בעילת מצוה – בלבד, כלומר, בעילה ראשונה, לא ארבעה לילות, כמו אצל הנערות האחרות שעוד לא ראו (הרישא של המשנה), שכן תולים את הדם בדם הבתולין, שהוא טהור. ייתכן אפילו שלהלכה זו יש לצרף את ההבחנות שבתוספתא שציטטנו (נדה ט, י [עמ׳ 651]), שאפשר להבחין בין דם נידה לדם בתולין. מכל מקום, גם בית שמאי מתירים לה (לזוג) לסיים את הבעילה הראשונה, אף שבמצב רגיל, עם הופעת הדם נדרשת פרישה מידית.⁠11 ו]⁠בית הלל אומרים: כל הלילה שלה – ״שלה״, כלומר, במשך כל הלילה כולו האישה טהורה ורשאית לקיים יחסי אישות חוזרים בלילה, שכן אפשר לתלות את דם הבתולין שיצא בביאה הראשונה למשך כל הלילה כדי לאפשר בעילות נוספות. רק למן הלילה הראשון ואילך חוששים לדם נידה, שכן אישה זו כבר התנסתה בדם נידה והוכח שיש לחשוש לדם זה. מבחינה זו, בית הלל נוקטים כאן גישה מקלה יותר. אין חוששים לכך אפילו אם הדבר עלול לקרות. ניכר שבית הלל ובית שמאי (במידה פחותה) מאפשרים לזוג את המגע הראשון אף על פי שיש סיבות לאסור זאת.
עד כאן ההלכה במשנה בנויה במערכת היררכית ברורה של שלושה על שלושה מצבים, והחומרא עולה בדרגה אחת.
מתי האישה טהורה
על רקע זה ברור שגם לדעת בית שמאי דם בתולין אינו מטמא כדם נידה. שאם לא כן, במקרה הראשון האישה הייתה טמאה ברגע שהופיע דם הבתולין. רק הבעילה החוזרת ונשנית גורמת דימום הנחשב מטמא.
בתוספתא מוצאים עמדה נוספת: ״שינת מראה דמים וראתה – הרי זו טמאה נדה. ושהגיע זמנה לראות, הפסיקה וראת שלא מחמת תשמיש – הרי זו טמאה נדה. ונותנין לה לילה הראשון בלבד. שינת מראה דמים וראת – הרי זו טמאה נדה. לזו בית הלל אומרים: כל הלילה שלה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותנין לה עונת שלמה, חצי יום ולילו״ (נדה ט, ח [עמ׳ 651]). רבן שמעון בן גמליאל קוצב אותו זמן בצורה שונה, כך שיוצא שהוא מקל מבית הלל (שכן בפועל האישה מקבלת עוד חצי יום טהור). כל התַנאים מכירים בכך שהדם חשוד כדם נידה משום שצבעו אחר (להלן), וכנראה ״נותנין לה״ מרמז על החלטה מלאכותית להעניק לאישה מעמד של טהורה כדי לא לפגוע בשמחת החתונה ולאפשר לה (לבני הזוג) לממש את הזוגיות החדשה שלהם. בכך מעניקה המשנה מעמד מיוחד לטומאת הנידה. החומרא וחרדת הטומאה12 נדחות מפני שמחת החתונה וקדושת המעמד. כך גם הסברנו את המשנה לעיל: ״כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. הבאין מן הדרך – נשיהם להם בחזקת טהרה״ (משנה נדה ב׳:ד׳). התלמודים התקשו בהלכה משום שמבחינה משפטית ההגעה מהדרך אינה משנה את מעמד האישה, ואכן כך הדבר מההיבט ההלכתי. אבל חכמים הבינו את חשיבות המפגש, לא רצו לפגוע בו ואפשרו מפגש הדדי בתנאים מסוימים למרות חשש הטומאה. הגישה שלפיה יש נסיבות שבהן הטומאה נדחית מעניקה לטומאת הנידה מעמד הלכתי רגיל. היא איננה סכנה מיסטית כפי שמגדירים אותה חוקרי חברה,⁠13 כלומר, עברה איומה. אין בה חשש לפגיעה בוולד או לאסון טבע. זו הלכה רגילה בעלת ממד טכני כמו כל איסור אחר, ואם יש נסיבות מקלות אפשר להתירה בסדר העדיפות ההלכתי⁠־זוגי שמציעים חכמים. כמובן אי אפשר להתיר איסור תורה, אבל במקרי הגבול כמו במשנתנו או במשנה לעיל בדבר הבא מן הדרך, מצאו חכמים דרכים להקל.
עוד שנינו בתוספתא: ״וכולן שהיו רואות דם בודקין אותן בשפופרת, חוץ מן הבתולה, שדמיה טהורין מפני שהוא דם בתולין. ובכולן היה רבי מאיר אומר כדברי בית שמאי. שאר הראיות – הכל לפי הדמים״ (נדה ט, ט [עמ׳ 651]). התוספתא מציעה אפשרות אחרת, של בדיקה בשפופרת. התלמוד הבבלי מסביר כיצד הבדיקה מתבצעת: ״כיצד בודקת את עצמה? מביאה שפופרת ובתוכה מכחול, ומוך מונח על ראשו. אם נמצא דם על ראש המוך, בידוע שמן המקור הוא בא. לא נמצא דם על ראשו, בידוע שמן הצדדין הוא בא״ (נדה סו ע״א). אם כן, דם הבתולין טהור, שכן הניחו שהוא בא מן הצדדים, ולברייתא שיטה להבחנה בין דם שבא מהצד, שהוא טהור, לבין דם נידה, המגיע מעמקי הרחם ומופיע במרכז (״ראש״) המוך. אבל בתולה אפילו אינה צריכה בדיקה זו. רבי מאיר, שעליו נאמר שהוא נוקט את דעת בית שמאי (תוספתא, נידה ט, ט [עמ׳ 651]) סבור כנראה כתוספתא שהבאנו, שאפשר להבחין בין דם בתולין לדם נידה לפי צבעו, וראו בנספח הרפואי, סעיף 37.
הראייה בשפופרת אינה מוסכמת על הכול. בבבלי, בסוגיה אחרת, נקבע: ״הרואה דם בשפופרת, מהו? ׳בבשרה׳ אמר רחמנא, ולא בשפופרת״ (נדה כא ע״ב). אם כן, התלמוד מתחבט בשאלה אם אפשר להשתמש במכשיר, ויש מי שסבור שדם בשפופרת אינו נחשב טמא. כלומר, אי אפשר לפסוק אם האישה טמאה או טהורה באמצעות השפופרת. הוא מסכם שאכן ישנה מחלוקת בנושא השימוש בשפופרת.
אפשרות שנייה היא הבחנה בין סוגי הדמים: ״היה רבי מאיר אומר: דמים משונין זה מזה.⁠14 דם הנדה אדום, דם הבתולים דיהה; דם הנדה זוהם, דם הבתולים אינו זוהם; דם הנדה מן המקור, דם הבתולין מן הצדדין״ (תוספתא, נידה ט, ט-י [עמ׳ 651]). אם כן, צבע הדם מעיד על טיבו, וברור שלפי הברייתא דם הבתולין טהור לחלוטין.
ההלכה הקובעת שדם בתולין טהור מוסכמת על כל תַנאי הפרק (ומודגשת בתוספתא). היא קרובה לעמדה שלפיה כל דם מכה טהור, וזו עמדתו העקרונית של רבי. ההגבלות המעטות במשנה נובעות מהחשש שבמקביל לדם הבתולין – הטהור לכל הדעות – יופיע פתאום גם דם נידה. כל זאת בניגוד למקובל בהלכה כיום, שלאחר בעילת מצווה יש לפרוש מן האישה (בכל סוגי הנשים). נפרט בנוגע לכך להלן.
רבי מקבל בקלות רבה הסברים לאי הימצאות בתולין אצל הבחורה או לכך שדם הבתולין לא נראה. נסתפק בסיפור אחד נוסף המיוחס לו: ״מעשה באשה אחת שלא נמצאו לה בתולים ובא מעשה לפני רבי. אמר לה: איכן הן? אמרה ליה: מעלותיו שלבית אבא היו גבוהין ונשרו, והאמינהּ רבי. הדא דתימר, שלא להפסידה מכתובתה. אבל לקיימה אינו רשאי, משום ספק סוטה״ (ירושלמי, כתובות א א, כה ע״א). בסיפור המקורי רבי מאמין לה, אבל האמוראים מתקשים לקבל את הסיפור, מצמצמים אותו להיבט הממוני ופוסלים את הנישואין עם האישה. עצם ההבחנה בין שני ההיבטים של אותו מצב אינה סבירה, ומעידה על הקושי של האמוראים לקבל את ההיתר. האמוראים סברו כפי הנראה שיש להבחין בין דיני ממונות (כתובתה) לבין איסור אישות על כל הכרוך בכך.⁠15
במשנתנו מוצגת מחלוקת בית שמאי ובית הלל. במסכת כלה16 זו מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע, אבל העמדות שונות במקצת: ״כלה – כיון שנבעלה יום ראשון אסורה לבעלה כל שבעת ימים, דברי רבי אליעזר [החושש שהמשך הדימום אינו עקב קרע הבתולין אלא הוא וסת שהגיעה מיד לאחר מכן], ורבי יהושע אומר: עד שיבדוק הדבר; אם היתה נדה בבית אביה – אסורה [שכן הוכח שהיא עשויה לקבל וסת]; ואם לאו – מותרת״ (א, ד [עמ׳ 174] ומקבילות). עוד מוסיפה ה״גמרא״ על ״משנה זו״: ״וכמה זמן, ר׳ יהושע אומר שלשה ימים״. לכאורה מסכת כלה חוזרת על עמדות התנאים שבמשנה, ורבי אליעזר מייצג את בית שמאי. אבל לא היא. המשנה עוסקת בקטנה, ואילו מסכת כלה, שהיא מקור בתר⁠־תלמודי, עוסקת בכל אישה (כמוכח מדברי רבי יהושע). כך יוצא שבמסכת כלה באה לידי ביטוי הדעה שדם בתולין מטמא, ורבי יהושע מתנגד לכך, ולדעתו הדם מטמא רק אם יש רגליים לדבר שהוא דם נידה. ניכרת אפוא מגמת החמרה לפרוש אחרי הלילה הראשון. לדעת רבי יהושע, תלמיד בית הלל, אין לאישה את כל הלילה אלא היא צריכה בדיקה (בשפופרת או באבחון הדמים), ולדעת ממשיכם של בית שמאי, דם הבתולין מטמא או משום שהוא חשוד כדם נידה או משום שהוא אסור בפני עצמו. מכיוון שהמסורת מחמירה במידה רבה מהמשנה, יש לראות בכך חומרא מאוחרת בשם תנאים ולא מסירה רֵאלית של דבריהם כמות שנאמרו.
תנאים אחרים מבטאים דעות שונות במקצת. רבן שמעון בן גמליאל מתיר לבעול בעילה שנייה באותו לילה כבית הלל, אך חולק עליהם בפרטים (תוספתא, נידה ט, ח [עמ׳ 651]; בבלי, נידה סה ע״א). גם עמדתו של רבי יהושע במסכת כלה וגם עמדתו של רבן שמעון בן גמליאל מלמדות שהאיסור אינו הלכתי. אם דם הבתולין מטמא, האישה טמאה כבר לאחר הביאה הראשונה, ואם היא טמאה כנידה, היא טמאה שבעה ימים. אם כן, ההסבר המשפטי אינו מספק, ונחזור לכך להלן. בית שמאי אוסרים בעילה אחרי הלילה הראשון, חכמי בבל אוסרים אותה מיד לאחר הפעם הראשונה.(נדה סה ע״ב),⁠17 וגישתם מחמירה הרבה יותר. התמונה הכללית היא שהאמוראים קיבלו את ההחמרה שלפיה דם בתולין מטמא את האישה.⁠18 על רקע זה מעניינים כמה ביטויים חריגים.
בירושלמי מובא: ״[1] שמואל אמר: כל ההיא הילכתא דרישיה דפירקא אחרייא דנידה – להלכה אבל לא למעשה. [2] רבי יניי ערק אפילו מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונישאת. [3] בעון קומוי רבי יוחנן:⁠19 מהו לתל⁠(י)⁠ות בדם? ולא הורי [על חשיבות שורה זו ראו להלן]. [4] מהו לבעול בעילה שנייה? אמרין: לתלות בדם המכה לא הורי, ולבעול בעילה שנייה הוא מורייא? [5] מה צריכה ליה? בשבאו לה ימי הפסק ימי טהרה בנתים. [6] אמר רבי אבהו: שושביניה דרבי שמעון בר אבא הוינא, [ו]⁠שאלית לרבי אלעזר: מהו לבעול בעילה שנייה? ושרא ליה, דהוא סבר כהדא דשמואל, [7] דשמואל אמר: פירצה דחוקה נכנסין בה בשבת, אפילו [מ]⁠משרת צרורות. [8] אמר רבי חגי: שושביניה דרבי שמואל קפודקיא הוינא, שאילית לרבי יאשיה, ושרע מיניה. [9] שאילית לרבי שמואל בר רב יצחק. אמר לי: מעתה, איזה דם נידה ואי זה דם בתולים? [10] תני: כלה אסורה לביתה כל שבעה ואסור ליטול ממנה כוס של ברכה, דברי רבי אליעזר. מאי טעמא דרבי אליעזר? אי איפשר שלא יצא דם נידה עם דם בתולים״ (ברכות ב ה, ה ע״ב). כאן אנו רואים שני דברים. ראשית – לפי רבי אליעזר דם בתולין מוחזק כטהור, אבל ״אי איפשר״ שלא יצא אתו גם דם נידה, הטמא. רבי אליעזר, המחמיר, סובר שמבחינה פיזיולוגית קרע דם הבתולין גורם באופן כלשהו גם ליציאת דם נידה רחמי, שהוא טמא, ולכן כל דם, כולל דם בתולין, הופך טמא (ראוי להדגיש שאין לכך ביסוס רפואי). בין יתר החכמים יש המהלכים כנראה בדרך זו של רבי אליעזר (רבי ינאי [2]). גם לפי הירושלמי דם בתולין טהור, אבל נאסרה בעילה שנייה מסיבות צדדיות, ואפילו האוסרים על בעילה שנייה מציגים את האיסור רק כהלכת חסידות. המתירים מתירים זאת בדוחק (פירצה דחוקה).⁠20
בירושלמי שתי מגמות: מקלה ומחמירה. המימרה הראשונה היא של שמואל, הקובע שכל ההלכות שבמשנתנו אינן למעשה אלא רק להלכה. הוא אינו נוקט עמדה במחלוקת אלא סבור שכל המשנה בטלה.⁠21 המשפט השלישי מספר על מקרה שרבי יוחנן נשאל בו והוא אינו אוסר אף על פי שזו הלכה מפורשת במשנה. אמנם לא נאמר מה דעתו, אבל מהמשפט הבא אפשר ללמוד שהוא התיר. כך אנו קוראים את המשפט שבדפוס (כאמור, בכתב היד מהגניזה הנוסח שונה):⁠22
לפי כתב היד נשאלו שתי שאלות. הראשונה משפטית: מהו לתלות בדם מכה? (ואז הבעילה הראשונה אינה מטמאת; השאלה השנייה היא: מהו לבעול בעילה שנייה. בשניהם רבי יוחנן אינו עונה, ונותרנו ללא תשובה. עיקר ההבדל הוא בסדר השאלות. בכתב היד לא נזכר רבי יוחנן ואפשר להבין שהדובר הוא שמואל. בעניין זה, נוסח הדפוס נראה לנו מקורי.⁠23 תוך כדי הדיון מתברר שהציבור (או חכמים אחרים) תמהו על השאלה השנייה: שרבי יוחנן מתנגד לתלות את דם הנידה במכה וסבור שכל הדמים מטמאים24 ובכל זאת הוא טוען שדם בתולין אינו מטמא? השואלים מניחים שדין דם בתולין כדין דם מכה ושכל הסבור שדם מכה מטמא אוסר גם בעילה שנייה ורואה בדם הבתולין דם נידה, אבל מי שסבור שדם מכה טהור יטהר גם בתולה שנקרעו בתוליה. מה סבר רבי יוחנן? כנראה, בניגוד להיקש הרגיל, הוא לא ראה בדם בתולין דם מכה וסבר שלדם זה אופי אחר, מיוחד, ואינו מטמא. המשפט החמישי הוא ניסיון מלאכותי לתרץ את דברי רבי יוחנן ולהפכם על פניהם. בעצם, דם בתולין טמא, אבל לאחר כמה ימי טהרה וטבילה הבתולה טהורה. מי שכתב את המשפט הניח (בשלב ההוה אמינא) שלפי רבי יוחנן אסור לבעול בעילה שנייה ודם מכה מטמא, ומסבירים שלדעת רבי יוחנן דם כזה מטמא רק אם הגיע אחרי הפסקה. אבל בסוגיה נאמר שרבי יוחנן ״לא הורי״, כלומר, לא הורה, מכיוון שמותר לטהרה בטענה זו, והוא לא חש נוח לטהר משום ששאף להחמיר, ללא סיבה הלכתית. המשיב של משפט [5] מניח שהוא הורה לאיסור. משפט [6] מתאר היתר שלפיו דם בתולין אינו מטמא, על סמך דברי שמואל [7]. רבי יאשיה נשאל שאלה זו והתחמק מלענות עליה [8].
המגמה המחמירה עולה בדברי רבי ינאי [2] ואולי גם בדברי רבי שמואל בר יצחק [9]. לשונו של חכם זה עמומה, וקשה להבין למה התכוון. וכך מסכמת הסוגיה, כדעת רבי אליעזר [10].
נימוקו של רבי אליעזר מעניין: דם בתולין אינו טמא כדם נידה, אלא ״אי איפשר שלא יצא דם נידה עם דם בתולים״ (ירושלמי, שם), כלומר, הבעילה גורמת לאישה ליציאת דם נידה. טיעון זה, אין לו כל בסיס רפואי. דם הווסת מופיע תמיד כ-14-12 יום לאחר הביוץ אם לא היה היריון, ואין לו כל קשר לקיום יחסים, להתרגשות, לתשוקה או לכל דבר אחר. מכאן שגם המושג ״דם חימוד״ המופיע בגמרא בהקשר זה אין לו כל בסיס רפואי מדעי.
ביטוי מעניין להחמרה אפשרית בדין דם בתולין25 כדם נידה מופיע לכאורה במדרש: ״ ׳כי יפלא׳ – מלמד שבמופלא הכתוב מדבר; ׳ממך׳ – זו עצה; ׳דבר׳ – זו הלכה; ׳למשפט׳ – זה הדין; ׳בין דם לדם׳ – בין דם נדה לדם יולדת לדם זיבה; ׳בין דין לדין׳ – בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיני מכות; ׳בין נגע לנגע׳ – בין נגעי אדם לנגעי בגדים לנגעי בתים״ (ספרי, דברים קנב [עמ׳ 205]; מדרש תנאים על דברים יז, ח [עמ׳ 102]). המדרש מונה את תפקידיו של בית הדין. הוא דן גם בדיני ממונות וגם בדיני נפשות, ומשתמע שדינם שונה. עם זאת, אין כאן בהכרח הבחנה של ״פטור״ לעומת ״אסור״ אלא של שני סוגים שלכל אחד מהם איסורים אחרים, כגון ההבחנה בין נגעי אדם לנגעי בתים. לפי המדרש יש טעם להבחנה בין דם נידה לדם זבה, שדיניהם שונים (כפי שהראינו במבוא למסכת), וביניהם לדם היולדת, שגם דיניו שונים משני הקודמים ואינו דם נידה אף לא דם זיבה. אבל המדרש התנאי אינו מזכיר הבחנה בין דם מכה (בתולין) לדם נידה. דם הבתולין אינו נזכר, ואפשר להבין מכך שהוא כדם נידה, או להפך, שהוא אינו בגדר הדמים הטמאים ולכן אינו מטמא.⁠26 המדרש אינו מתייחס אפוא לדם בתולין. אפשר לפרש שהחמירו בו, אבל כאמור אפשר גם לפרש ההפך, ואין ללמוד מהיעדרו דבר בטוח.
אגב אורחא נעיר שזו אחת העדויות הקדומות לעיסוקו המוסדר של בית הדין של התנאים בעסקי דמים ובהבחנות ביניים. תפקיד בית הדין הוא לשפוט במקרים אלו כבכל סכסוך חברתי או שאלה דתית. מכל מקום, במקבילה האמוראית מופיע דם הבתולין במפורש: ״ ׳בין דם לדם׳ – בין דם נידה לדם בתולים, בין דם נידה לדם זיבה לדם צרעת״ (ירושלמי, סנהדרין יא ג, ל ע״א).⁠27 אם כן, דם נידה אינו כדם בתולין, ודם הבתולין טהור. במדרש אחר מדגיש האמורא שההבחנה ״בין דם לדם״ היא שהאחד טהור והאחר טמא: ״ומניין שיש דמים טמאין ויש דמים טהורין? רבי חמא בר יוסף בשם רבי הושעיה, כתיב: ׳כי יפלא ממך דבר למשפט׳ – ׳בין דם ודם׳ אין כתיב כאן אלא ׳בין דם לדם׳. מיכן שיש דמים טמאין ויש דמים טהורין״ (ירושלמי, נידה ב ה, נ ע״א). פשט הכתוב הוא שההבחנה בין דם לדם היא כמו ההבחנה בין נגע לנגע או בין דם זבה לדם נידה. לכל דם ולכל נגע ייתכנו דינים שונים.⁠28 אבל אין מקשים על המדרש, וברור שהדרשן סבור שיש דם טהור, שהוא ״דם בתולים״ (״דם יולדת בדמי טהרה״ אינו נזכר במדרש).
אם כן, מצינו מחלוקת בנוגע לתינוקת שדיממה. על כך עמד כבר גרוזמן. מחלוקת נוספת מצאנו על דם בקיעת הבתולין. בספרות התנאית דם הבתולין טהור,⁠29 אולם מאוחר יותר ניכרת מגמה של החמרה ומיעוט בהבחנות משנה תוך שוני בין אמוראי ארץ ישראל, שהיו מהם שהחמירו, לאמוראי בבל, שהקלו מעט. על עמדתם המחמירה של גאוני בבל עמדנו במבוא למסכת, בפרק העוסק בגישתם להלכות נידה. מכל מקום, בתחום זה, דווקא בספרות האמוראית הבבלית מצינו את הסייגים ואת המחלוקות, ובארץ ישראל בתקופת הגאונים הקלו בעניין זה אף שבסעיפים אחרים בדיני טומאה החמירו שם, שכן אלו נשמרו שם במידת מה בראשית תקופת הגאונים.⁠30
בספרות הגאונים מופיעה השאלה של דם הבתולין כחילוף הלכות בין ארץ ישראל לבבל: ״אנשי מזרח אוסרין כלה על בעלה כל שבעת הימים מפני שהיתה בתולה ונעשית נדה. אנשי ארץ ישראל, על ידי שהוא מוציא את הבתולין בצער, מיד מותרת״.⁠31 במקורות האמוראיים אין בסיס לחלוקה זו. דעות מקלים ומחמירים מצינו בשני התלמודים, וראינו שלמרות ההלכה הכאילו מפורשת, השאלה במקומה עומדת. הספרות הקנונית שבידינו אינה משקפת את עומק ההתחבטות בשאלה.
סיבת החומרא
לכאורה, הסיבה ההלכתית ברורה. דם בתולין הוא דם מכה, ודם מכה אינו כדם נידה. מי שיקבל היקש זה יגיע למסקנה שדם בתולין טהור. אבל במקביל אנו מוצאים הסברים אחרים. בגוף המשנה הסברנו שחז״ל סברו שתשמיש המיטה הוא גורם המזרז את הופעת המחזור החודשי, וממילא הופך את האישה לנידה, ובמפורש מופיע הטיעון שלפיו יציאת דם הבתולין מלווה בהופעת דם וסת או גורמת להופעתו (זהו ההסבר הראשון). באותו זמן לא היו מודעים לכך שדם נידה מופיע רק כשבועיים לאחר הביוץ, כלומר, גם אם יחסי האישות מזרזים את השלמת ההתבגרות המינית, דם הנידה יופיע רק כמה ימים לאחר קיום יחסי האישות. במקביל מצאנו הסברים משפטיים אחרים, כגון שאין דם בתולין יוצא בלא דם נידה. בספר החילופים מופיע טעם קשה נוסף, שבקיעת הבתולין גורמת כאב,⁠32 ואין לנו אלא לתמוה: ומה בכך שנגרם לה כאב? במקביל ראינו שהטומאה אינה טומאה רגילה. רבי יהושע סבור שהיא רק לשלושה ימים, (ה״גמרא״ על מסכת כלה) ורבן שמעון בן גמליאל מתיר לבעול שוב באותו לילה. זאת ועוד, הביטוי ״הגיעה זמנה לראות ולא ראתה״ אינו ביטוי משפטי. כיצד יודעים אנו שהגיע זמנה לראות? רק הופעת הווסת מעידה אם הגיעה זמנה. כל ההבחנה של ארבעה לילות בדווקא אינה מוסברת. יתר על כן, בסוגיית הירושלמי ראינו ביטויי ספק: דברי שמואל, המציע מתוך ספק, להקל (פרצה דחוקה). כך יש גם להבין את דברי רבי יוחנן, המסרב לענות לשאלות בעניין.
אי השלמוּת ואי הלכידות המשפטית היא בסיס לשחזורנו שכל ההלכה איננה משפטית. ההסבר הלא משפטי הוא הסבר חברתי. מצד אחד, כניסת האישה לחיי אישות גררה תחושה של צורך לציין את המצב החדש; מצד שני היה רצון עז לחזק את השמחה. כל התקופה שבין האירוסים לסוף טקס הנישואין היא תקופת מעבר, ״תקופה לימינלית״ בלשון חוקרי טקסים. הארוסה יוצאת מגדר בתולה, ואסורה לכול, גם לבעלה העתידי וגם לאחרים. סיום טקס הנישואין הוא סוף תקופת המעבר. רק טבעי הוא שהסוף יהיה בסוף, כלומר, רק אחרי השלמת שבעת ימי המשתה יתחילו חיי נישואין שלמים. על כן, בימי הנישואין מותר לבני הזוג לקיים חיי אישות פעם אחת, אבל לא להיכנס לשגרה של חיים בצוותא. השהיית הכניסה לזוגיות מלאה היא אפוא צעד מובן, והנימוקים המשפטיים אינם מספקים. הגישה המשפטית מציגה עצמה כהסבר היחיד לטקסי ציבור. ברם למעשה היא גישה מסבירה ואינה יוצרת הלכה. לפי הסבר זה, המצב החברתי הוא הגורם המניע את ההלכה הבתר⁠־תנאית שלפיה אחרי בעילת מצווה יש לפרוש מהאישה לתקופה מוגדרת. דנּו בכך במפורט במבוא למהדורתנו ולהגדה של פסח (המהדורה האנגלית).
לא נעסוק כאן במגמות המאוחרות, אבל נראה שהגישה המאפשרת את השלמת הזוגיות ומגלה הבנה לצורך לא לפגוע בשמחת היחד פינתה את מקומה להחמרה הלכתית שבה שאלת הטומאה מקבלת עדיפות מוחלטת ודוחה את הטיעונים המעדיפים את חיי הזוגיות. הגישה המחמירה נבעה גם משאלה של צניעות, אבל היא נוסחה כאמור בצורה משפטית אף שבמהלך הניסוחים המשפטיים נעשה שימוש בהנחות רפואיות שאינן רֵאליות.
לתוספתא (נדה ט, ט-י) הייתה כנראה גישה שונה לחלוטין:
״[1] וכולן שהיו רואות דם בודקין אותן בשפופרת, חוץ מן הבתולה, שדמיה טהורין, מפני שהוא דם בתולין. [2] ובכולן היה ר׳ מאיר אומר כדברי בית שמאי. [3] שאר הראיות, הכל לפי הדמים. היה ר׳ מאיר אומר: דמים משונין זה מזה: [4] דם הנדה אדום, דם הבתולים דיהה, דם הנדה זוהם, דם הבתולים אינו זוהם. דם הנדה מן המקור, דם הבתולין מן הצדדין״.
אם כן, בדרך כלל דם בתולין טהור, כנראה משום שאינו מהמקור. החשש שדם הבתולין מלווה בדם נידה אינו עולה. במקום זה מציעה התוספתא בדיקה של צבע הדם והבדלים בין דם לדם. גם בנוגע לדם נידה אנו מוצאים כאן גישה שונה. את הדם בודקים בשפופרת כדי למצוא מהיכן בא, כלומר, לפי החכמים המאפשרים שימוש בשפופרת, בדיקה פיזית באה במקום החמרה כללית. רבי מאיר כנראה חולק, ובחלק מהנושאים פוסק כבית שמאי (כפי שהעידה התוספתא שהבאנו [נידה ט, ט [עמ׳ 651]).⁠33 זהו פשוטו של השימוש בשפופרת. אפשר לפרש בדוחק שהשפופרת בודקת רק אם האישה בתולה, ואז דמיה טהורים.⁠34
לסיכום
1. ישנם לכולי עלמא דמים טהורים: דם מכה (הכולל גם דם בתולין) ודם ימי הטוהר – הדם שבמשך שלושים ושלושה הימים שלאחר שבעת ימי לידת זכר והדם שבמשך שישים ושישה הימים שלאחר ארבעה עשר ימי לידת נקבה אם האישה לא ילדה בזוב. ישנה מחלוקת בשאלה מתי נחשבת אישה יולדת בזוב, המפסידה את כל ימי דם הטוהר שלה וטמאה טומאת זיבה עד חלוף שבעה ימים נקיים.
2. ישנם לכולי עלמא דמים טמאים: דם יולדת בשבעת הימים הראשונים שלאחר לידת הזכר ובארבעה עשר הימים הראשונים שלאחר לידת הנקבה; דם נידה (שבעה ימים מתחילת הדימום ובלבד שפסק); דם זיבה, הבא בחלוף ימי הנידה, בין הימים השמיני לשמונה עשר מתחילת דם הנידה. כאן יש חלוקה לזבה קטנה, המדממת יום או יומיים בימים אלו ושומרת יום נקי נוסף, לזבה גדולה, המדממת שלושה ימים רצופים או יותר במשך אחד עשר ימים אלו, ואז סופרת שבעה נקיים ומביאה קרבן למקדש.
לפי כללים אלו יש להבין את המשנה כעוסקת בחשש שמא יבוא דם טמא מיד לאחר דם טהור (בתולין). דרגות החשש מתחלקות לשלוש:
1. חשש קל – תינוקת.
2. חשש בינוני – נערה שעוד לא קיבלה וסת.
3. חשש כבד – נערה שקיבלה וסת/ות קודם נישואיה.
המחלוקות וטעמיהן:
1. חשש קל – תינוקת:
א. בית שמאי – כל דימום לאחר בקיעת קרום הבתולין נחשב כנובע מהבתולין ולכן הוא טהור עד ארבעה לילות מהביאה הראשונה. תולים כל דם שהילדה רואה בארבעה לילות אלו בדם הבתולין, והיא טהורה, ומשום שאין חוששים כל כך שילדה תפרוס נידה. לדעתם, הריפוי אמור להיות כבר לאחר ארבעה ימים, ואם הדימום נמשך מעבר לכך חוששים לדם שבא מהרחם, המטמא.
ב. בית הלל – כל דימום לאחר בקיעת קרום הבתולין נחשב כנובע מהבתולין ולכן הוא טהור, ללא הגבלת מספר ימים אלא עד שברור שהפצע נרפא. לאחר מכן, דימום הוא בהכרח לא מהפצע, ומטמא. בית הלל סוברים כנראה שאצל תינוקת הריפוי ארוך יותר בשל הפתח הצר יותר, ואין חוששים כל כך לדם רחמי, שכן מדובר בתינוקת, שאינה אמורה לראות דם נידה.
2. חשש בינוני – נערה שכבר הביאה סימני מין משניים (שער ערווה ו/או גדילת שדיים) אבל עוד לא חוותה וסת ראשונה:
א. בית שמאי – כל הלילה הראשון, לכל אורכו, תולים בדם בקיעת הבתולין, היינו, דם מכה, והנערה טהורה. דימום שנמשך לאחר הלילה הראשון טמא משום היא כבר בגיל שבו היא יכולה לראות דם נידה, וחוששים שהדם שלאחר הלילה הראשון הוא דם נידה, ואולי הפעילות המינית מזרזת ומקדימה את הופעת הווסת.
ב. בית הלל – תולים בבקיעת הבתולין כל דימום בארבעת הלילות שלאחריה, כולל אותו לילה, יום ד עד מוצאי שבת, והנערה טהורה, הן מפאת ההבנה שדימום של מכה עלול להימשך ארבעה ימים הן מפאת ההבנה שהחשש להופעת דם נידה אצל נערה שעוד לא ראתה דם וסת דווקא בארבעה ימים אלו הוא חשש נמוך יחסית.
3. חשש כבד – נערה שראתה וסת/ות קודם נישואיה:
א. בית שמאי – כל דימום במשך הבעילה הראשונה, שהיא בעילת מצווה, ייתלה בדם הבתולין. אין צורך לפרוש מיד כמו במקרה של נידה רגילה. כללי הפרישה המידית בעת תשמיש נקבעו במקום אחר (משנה שבועות ב׳:ד׳).⁠35
ב. בית הלל – כל דימום במשך ליל הבעילה הראשונה ייתלה בדם הבתולין ולכן יכול הגבר לבעול באותו לילה שוב ושוב, אפילו אם ייתכן שהופיע באותו לילה גם דם נידה. נראה שבית הלל דואגים ללילה כולו למרות החשש מדם נידה. שיקול זה הוא שהניע אותם לפרש את המציאות בצורה מקלה ולהיתלות בנימוק קל, שהדימום נגרם מהמשך דם הבתולין (למרות הקושי הראלי שבדבר). ייתכן שבימי התנאים והאמוראים ראו צורך בסטנדרטיזציה של הלכה זו כדי להשוות את הדין בין אלו שלמדו לבין אלו שלא למדו, ומכאן תחילת הדרך להשוואה הגורפת בין דם נידה לדם בתולין בימי האמוראים.
1. כמובן שחלות כאן ההגדרות הרגילות המבחינות בין דם נידה לדם זיבה, אבל בכך אין המשנה עוסקת.
2. ראו עוד, בבלי, נידה סה ע״ב.
3. ראו מבוא למסכת שבת.
4. ראו פירושנו לכתובות א, ה ובמבוא למסכת קידושין.
5. יבמות ו, ו, שם הנושא נמצא במחלוקת תנאים בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית, נח פרק ט: ״⁠ ⁠׳ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ׳ – אחד הזכר ואחד הנקבה מצווה בפריה ורביה, אלא שהאיש מצווה יותר מן האשה״.
6. ייתכן שהמשנה משקפת מצב של ביגמיה, אבל גם במצב זה, ההקלה ההלכתית היא לטובת הגבר והאישה כאחד, אם כי לגבר יש אולי גם פתרונות חילופיים.
7. גרוזמן, נידה, עמ׳ 30-28.
8. ראו במבוא הכללי לפירוש המשניות.
9. למקרים נוספים ראו ספראי, הכרעה כבית הלל.
10. לפי מנהג הגליל, שהוא מנהג בבל השורר עד היום, האירוסים אינם מקנים לבעל זכויות של מעשה אישות, ורק בזמן הנישואין הוא רשאי (חייב) לקיים עמה יחסי אישות ולקיים את מצוות ״פרו ורבו״.
11. לפי הבבלי (נדה סה ע״ב), אם עצם מעשה התשמיש גורם בוודאות להופעת דם בתולין, התשמיש אסור. בבבלי ישנן הנחיות כיצד לפרוש אם התגלה דם באמצע המעשה.
12. ״חרדת טומאה״ איננה ביטוי הלכתי. אדרבה, בהלכה עצמה חשש הטומאה הוא ככל חשש הלכתי אחר ואיסור טומאה הוא ככל איסור אחר. אבל מבחינה חברתית עמדו חוקרי דתות על החרדות המיוחדים המתלווים למונח הטומאה או הטאבו. ראו דוגלאס, טהרה וסכנה.
13. ראו דוגלאס, שם.
14. משפט זה מופיע בהלכה ט והמשכו בהלכה י. מי שחילק את ההלכות לא חילקן נכון.
15. ראו עוד, יבמות טו, ג, שם מחלקים בית הלל בין מהימנות בדיני ממונות לבין מהימנות בדיני אישות, ובית שמאי דורשים גישה משפטית אחידה. ראו פירושנו למשנה שם.
16. מסכת כלה שייכת לקבוצת המסכתות המאוחרות (בתר⁠־אמוראיות). בחיבור ישנם משפטים דמויי משנה שעליהם דיון בארמית מעין גמרא. אך אין זו משנה אלא חיבור מאוחר שמשוקעים בו מקורות קדומים רבים.
17. ראו ספראי, הכרעה כבית הלל.
18. גרוזמן, נידה, עמ׳ 51-39.
19. חסר בשרידי ירושלמי, עמ׳ 11 (T-S F17.3); רי״ף על שבועות ד ע״ב; רבינוביץ, שערי תורת ארץ ישראל, עמ׳ 7; גינצבורג, פירושים, עמ׳ 365.
20. ונראה שחלק מסוגיה זו נכלל אל תוך סוגיית נידה סד ע״ב. ראו גם דברי ליברמן אצל לוין, חילופי מנהגים, עמ׳ 18. בבבלי נאמר שרב ושמואל נהגו להסיק מהמשנה ״כדמסיק תעלא מבי כרבא״, כפי שמעלה השועל משדה כרוב. גינצברג סבר שמשמעות הביטוי היא שלא סברו שדינים אלו נאמרו להלכה. לדעתנו, מגמת המימרה פולמוסית: הם לא הסיקו את המסקנות הנכונות והמלאות מהסוגיה אלא ליקטו מעט פרי והזיקו לכל השאר.
21. ראו גינצבורג, פירושים, עמ׳ 363-362, שפירש כך גם את דברי רב המובאים לעיל.
22. זו השלמה שלנו, החסרה בכתב היד.
23. להבנה שונה ראו גינצבורג, פירושים, עמ׳ 365.
24. ראו דיוננו בדם נידה במבוא למסכת.
25. בניגוד לדם בתולה שבפרק א, שהוא דם נידה של בתולה.
26. זאת במסגרת הבנתם של חכמים.
27. בבבלי, סנהדרין פז ע״א לא נזכר דם בתולים.
28. השיפוט בין דם לדם נזכר בדברים יט, ח ובדברי הימים ב יט, י. ברם שם אפשר לפרש שהכוונה היא לדיון בדיני נפשות. מכל מקום, מספר דברים עולה בבירור שבית הדין דן בנושאי ״פולחן״ (בין נגע לנגע). ברם בית הדין שם ובסיפור יהושפט בספר דברי הימים הוא בית דין ממלכתי של כוהנים. איננו עוסקים בדמותו של בית דין זה אלא בבית הדין התנאי, שלא מונה בידי מלך ולא כלל כוהנים. ראו במבוא למסכת סנהדרין.
29. כפי שהדגשנו, גם לדעת בית שמאי הדם טהור, ורק תשמיש נוסף מתפרש כדם נידה.
30. ראו ליברמן, ספרי זוטא, עמ׳ 136, הערה 40.
31. חילופי מנהגים, סעיף ו, מהדורת לוין, עמ׳ 15. בחלק מעדי הנוסח המסורת הפוכה.
32. הקושי הוליד תיקוני גרסה, אולם במקרים כאלה, הכלל הוא שהנוסח המוקשה הוא המקורי. שום סופר לא היה מוסיף טעם שאין לו כל עיגון בתפיסה ההלכתית.
33. על חכמים ״מאוחרים״ (אחרי דור יבנה) המהלכים בשיטת בית שמאי ראו ספראי, הכרעה כבית הלל.
34. שפופרת משמעה צינור (פרה ה, ד; מקוואות ב, י). שפופרת סתם לא תסייע הרבה במקרה זה אלא אם כן היא מחוברת למקור אור או שיש בה זכוכית מגדלת. בספרות המחקר ישנם דיונים בשאלה מתי הומצאה הזכוכית המגדלת. אין ראיות ברורות לכך ששימשה בתקופה הרומית, אבל הדבר אפשרי. הבדיקה בשפופרת עצמה עלולה להביא להחמרה. החלטה לטמא אישה גם אם הדם פנימי ועוד לא יצא החוצה. אבל במקביל היא גם דרך הקלה. אי אפשר לפרש ש״שפופרת״ היא זכוכית מגדלת, שכן בימי התנאים והאמוראים היא עוד לא התגלתה.
35. הנימוק במשנת שבועות הוא שפרישה מידית תגרום הנאה. כאן צריך היה לשאול, למה אסור ליהנות? הרי יש מצוות פרישה, אין חובה שהדבר יגרום צער. פרישה בביאה ראשונה עלולה להשליך מבחינה פסיכולוגית על כל הבעילות שלאחר מכן. אין במקורות עדות לכך שנימוק פסיכולוגי זה השפיע על קביעת ההלכה.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ב) נִדָּה שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ יוֹם שְׁבִיעִי שַׁחֲרִית וּמָצְאתָה טְהוֹרָה, וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא הִפְרִישָׁה, וּלְאַחַר יָמִים בָּדְקָה וּמָצְאתָה טְמֵאָה, הֲרֵי הִיא בְחֶזְקַת טָהֳרָה. בָּדְקָה עַצְמָהּ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּשַׁחֲרִית וּמָצְאתָה טְמֵאָה, וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא הִפְרִישָׁה, וּלְאַחַר זְמַן בָּדְקָה וּמָצְאתָה טְהוֹרָה, הֲרֵי זוֹ בְחֶזְקַת טֻמְאָה, וּמְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה. וְאִם יֶשׁ לָהּ וֶסֶת, דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁלֹּא הִפְרִישָׁה בְטָהֳרָה מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, הֲרֵי זוֹ בְחֶזְקַת טֻמְאָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ בַשְּׁנִיָּה לְנִדָּתָהּ בָּדְקָה וּמָצְאתָה טְהוֹרָה, וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא הִפְרִישָׁה, וּלְאַחַר זְמַן בָּדְקָה וּמָצְאָה טְמֵאָה, הֲרֵי זוֹ בְחֶזְקַת טָהֳרָה.
In the case of a menstruating woman who examined herself on the seventh day of menstruation in the morning and found that she is ritually pure and eligible to immerse in a ritual bath that evening, but during twilight of the seventh day she did not perform an examination that marks the transition between the days when she has a flow of blood and the days when she no longer has a flow of blood but immersed despite not having performed the examination, and after several days she examined herself and found that she is ritually impure, the presumptive status of that woman is one of ritual purity from the time of her immersion until her examination, and all ritually pure items that she handled in the interim remain pure.
If she examined herself on the seventh day of menstruation in the morning and found that she is ritually impure, i.e., her menstrual flow continued, and during twilight of the seventh day she did not perform an examination to confirm the transition from ritual impurity to ritual purity but immersed nonetheless, and after several days she examined herself and found that she is ritually pure, the presumptive status of that woman is one of ritual impurity from the time of her immersion until her examination, and all ritually pure items that she handled in the interim are impure. Since she found blood during her last examination in her days of menstruation, the concern is that the flow of blood continued during the days that followed, and therefore her immersion on the eve of the eighth day was ineffective.
In a case where there was no blood found during the examination on the seventh morning and she did not examine herself during twilight, and several days later she discovered blood, where the mishna says that a woman’s presumptive status is one of ritual purity, that is the halakha only for the days following immersion. But she transmits ritual impurity to the ritually pure items that she handled before the examination in which she found blood for a twenty-four-hour period and from examination to examination, in accordance with the halakha of a woman who experiences bleeding (see 2a). And if she has a fixed menstrual cycle, on the day that she examined herself and found blood, her time is sufficient, i.e., it is assumed that the bleeding began then, and she does not transmit impurity retroactively.
And Rabbi Yehuda says: With regard to any woman who did not perform the examination marking her transition from ritual impurity to ritual purity on the seventh day from minḥa time onward, even if she performed an examination and found no blood that morning, the presumptive status of that woman is one of ritual impurity. And the Rabbis say: Even if on the second day of her menstruation she performed the examination and found that she is ritually pure, and she did not perform the examination marking her transition from ritual impurity to ritual purity on the seventh day during twilight, and after several days she examined herself and found that she is ritually impure, the presumptive status of that woman is one of ritual purity from the time of her immersion until her examination.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ב] נִדָּה שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁחְרִית וּמָצְתָה טָהוֹר, וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא הִפְרִישָׁה; לְאַחַר יָמִים בָּדְקָה וּמָצְאתָה טָמֵא, הֲרֵי זוֹ בְחֶזְקַת טְהוֹרָה.
בָּדְקָה עַצְמָהּ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁחֲרִית וּמָצְאתָה טָמֵא, וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא הִפְרִישָׁה; לְאַחַר יָמִים בָּדְקָה וּמָצְתָה טָהוֹר, זוֹ הִיא בְחֶזְקַת טֻמְאָה.
וּמְטַמָּא מֵעֵת לְעֵת, א
וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה.
אִם יֶשׁ לָהּ וֶסֶת, דַּיָּהּ שַׁעְתָהּ.
[ג] רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא הִפְרִישָׁה בְטַהֲרָה מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָן, הֲרֵי זוֹ בְחֶזְקַת טֻמְאָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֲפִלּוּ שְׁנַיִם בְּנִדָּתָהּ, בָּדְקָה וּמָצְאתָה טָהוֹר, וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא הִפְרִישָׁה; לְאַחַר יָמִים בָּדְקָה וּמָצְתָה טָמֵא, הֲרֵי זוֹ בְחֶזְקַת טְהוֹרָה.
א. בכ״י: וּמִטַמָּא
ראתה כתם ואח״כ ראתה דם הרי זו תולה כתמה בראייתה בתוך מעת לעת דברי ר״ש בן אלעזר רבי יוסי אמר רבי רואה אני את דברי ר״ש בן אלעזר בדקה (עצמה ואת) חלוקה והשאילתו לחברתה ואחר כך נמצא עליה דם היא טהורה וחברתה תולה בה. אמר לו ר׳ שמעון לרבי יהודה אף את אלו היתה אומר תהא ידה בעיניה כל היום מה היתה אומרת מה לי הפסיקה טהרה מן המנחה ולמעלה מה לי הפסיקה טהרה מיום הראשון אמר לו רבי אליעזר לר׳ יהושע אפשר ראתה יום הראשון ויום השביעי טהורין והאמצעיים טמאין אמר לו אף אתה מודה למונה מסורגין שהוא יושב על גבי סכך ורואה קרי בתוך ימי ספירתו שהן מונין מסורגין רבי יוסי ור״ש אומרים נראין דברי ר״א מדברי רבי יהושע ודברי ר״ע משניהן אבל הלכה כדברי ר״א.
נדה שבדקה עצמה ביום השביעי כו׳ – לא הפרישה לא בדקה עצמה לפרוש מטומאת נדה ואמרו נדה ואמרו סוף הרי זו בחזקת טמאה ר״ל שהיא ספק זבה ומביאה קרבן ואינו נאכל: ומאמרו ומטמאה מעת לעת תדע כי כשתראה דם בתוך ימי זיבתה ר״ל בי״א יום שבין נדה לנדה שתטמא למפרע מעת לעת ומאמרו עוד ואם יש לה וסת דיה שעתה תדע כי האשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה בענין שתהיה טמאה בעת הוסת לבד ותהיה דיה שעתה ולא תצטרך בזה ג׳ פעמים לקבעו כדין כל וסת כמו שנזכר לעיל לפי שבעת הזה ר״ל בי״א יום דמיה מסולקין וחלק רבי יהודה על רישא ואמר שאם בדקה עצמה יום שביעי לנדתה בשחרית ומצאתה טהור ולאחר ימים בדקה ומצאתה טמאה היא בחזקת טמאה ואמנם תהיה בחזקת טהורה כשבדקה יום שביעי אחר המנחה ומצאתה טהור ולאחר ימים בדקה ומצאתה טמא וזה טעם אמרו כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה וחכמים אומרים שאפילו אם בדקה עצמה ביום הב׳ בנדתה בשחרית ומצאה טהור ולא בדקה עצמה יותר מזה והגיע יום שביעי בין השמשות ולא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצאתה טמא הרי זו בחזקת טהרה ר״ל באותן הימים שעברו שמאחר נדה עד היום ההוא ולא נאמר שהדם נשאר תמיד שותת מעת הנדה עד היום כיון שכבר בדקה עצמה בתוך ימי נדה ולא מצאה דבר הואיל ופסק פסק אבל כשבדקה עצמה ביום הראשון ומצאת טהורה ולא בדקה אח״כ אינו מועיל לפי שביום הראשון הוחזקה מעין פתוח ועל כן התנה סתם משנה ואפילו בשני בנדתה אע״פ שיש בגמ׳ ספק בבדיקה בראשון אמנם פסקנו לחומרא לפי שאמרה המשנה ואפילו בשני ולא אמרה אפילו בראשון והלכה כחכמים:
לֹא הִפְרִישָׁה. לֹא בָּדְקָה עַצְמָהּ לְהַפְרִישׁ בְּטָהֳרָה:
וּלְאַחַר יָמִים. לְאַחַר שֶׁטָּבְלָה בְּלֵיל שְׁמִינִי:
הֲרֵי זוֹ בְחֶזְקַת טָהֳרָה. בַּיָּמִים שֶׁבֵּין טְבִילָתָהּ לִמְצִיאַת טֻמְאָה. וְטָהֳרוֹתֶיהָ שֶׁנָּגְעָה בָּהֶן טְהוֹרוֹת, דְּאֵמוּר הַשְׁתָּא הוּא דַּחֲזַאת:
וּמְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת. אָרֵישָׁא קָאֵי, דְּקָתָנֵי וּלְאַחַר יָמִים בָּדְקָה וּמָצְאָה טְמֵאָה הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת טָהֳרָה, אֲבָל מְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת שֶׁל רְאִיָּה זוֹ אוֹ מִפְּקִידָה לִפְקִידָה:
אֲפִלּוּ בַשְּׁנִיָּה לְנִדָּתָהּ. בָּדְקָה שַׁחֲרִית וּמָצְאָה טְהוֹרָה, וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא הִפְרִישָׁה, וְלִבְסוֹף שִׁבְעָה טָבְלָה, וּלְאַחַר יָמִים בָּדְקָה וּמָצְאָה טְמֵאָה, הֲרֵי זוֹ עַד עַכְשָׁיו בְּחֶזְקַת טָהֳרָה. וְשָׁלֹשׁ מַחֲלֹקוֹת בַּדָּבָר, לְתַנָּא קַמָּא בְּדִיקַת שַׁחֲרִית דִּשְׁבִיעִי הוּא דִּמְטַהַרְתָּהּ, אֲבָל שֵׁנִי לְנִדָּתָהּ, לֹא. וּלְרַבִּי יְהוּדָה אֲפִלּוּ בְּדִיקַת שַׁחֲרִית דִּשְׁבִיעִי לֹא מְטַהֲרָהּ עַד שֶׁתִּפְרֹשׁ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. וּלְרַבָּנָן אֲפִלּוּ בַּשֵּׁנִי, דְּכֵיוָן דְּפָסַק פָּסַק. וְדַוְקָא בַּשֵּׁנִי הוּא דִּמְטַהֲרִי רַבָּנָן, אֲבָל בָּרִאשׁוֹן מָצְאָה טָהוֹר וְשׁוּב לֹא בָּדְקָה, וְטָבְלָה בְּלֵיל שְׁמִינִי, וְעָשְׂתָה טָהֳרוֹת, וְאַחַר כָּךְ מָצְאָה טָמֵא, לֹא מְטַהֲרִי רַבָּנָן, לְפִי שֶׁבְּיוֹם רִאשׁוֹן הֻחְזְקָה מַעְיַן פָּתוּחַ. וּמִשּׁוּם הָכִי קָתָנֵי וַאֲפִלּוּ בַּשְּׁנִיָּה לְנִדָּתָהּ דַּוְקָא, אֲבָל רִאשׁוֹן לֹא. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים:
לא הפרישה – she did not examine herself to separate/abstain [from sexual intercourse] in [ritual] purity.
ולאחר ימים – after she had immersed [in a Mikveh] on the eighth night.
הרי זו בחזקת טהורה – on the days that are between her ritual immersion and her finding defilement, and those pure things that she came in [physical] contact with are pure, that I could say now that she sees.
המטמאה מעת לעת – this refers to the first clause [of the Mishnah], as it states, “and after some days she examined herself and found herself unclean, she is in the presumption of purity, but she defiles from one astronomical period of twenty-four hours [to the previous twenty-four hours] of this sighting [of blood] or from one examination to a previous examination.
אפילו בשניה לנדתה – she examined [herself] in the morning and found herself to be pure, but at twilight she did not mark her separation [and examine herself], and at the conclusion of the seventh [day] she immersed [in a Mikvah], but after some days, she examined herself and found that she is impure, this was until now in the presumption of being pure. And there are three disputes in this matter: According to the first Tanna/teacher [of the Mishnah], her examination in the morning of the seventh [day] is what makes her pure, but not on the second day of her menstruation. And according to Rabbi Yehuda even her examination in the morning of the seventh [day] does not purify her until she separates herself at twilight. But according to the Rabbis, even on the second [day], for since [the bleeding] stopped, it stopped. And especially on the second [day] is when the Rabbis declare her pure, but on the first [day] she found herself to be pure and she didn’t examine herself further, and immersed on the night of the eighth [day] and engaged in purity, and afterwards found herself to be impure, the Rabbis do not make her pure, because on the first day, she is under the presumption of being an open source (see Talmud Niddah 68b), and because of this it is taught [in the Mishnah]: “and even [if she examined herself] on the second day of her menstrual period” specifically, but not on the first. And the Halakha is according to the Sages.
בפי׳ ר״ע ז״ל בימים שבין טבילתה למציאתה טמאה וטהרותיה וכו׳. כך נלענ״ד שצ״ל:
ולאחר ימים בדקה ומצאה טהורה. טמאה גרסינן כמו ברישא וכן ג״כ בסיפא דסיפא:
ומטמאה מע״ל אריש׳ קאי ולרבא דאמר בס״פ בנות כותים אמתני׳ דקתני התם כל י״א יום בחזקת טהרה ואמרינן למאי הילכתא ואמר רבא התם לומר שאם תראה בתוך י״א יום שהן ימי זיבה אינה מטמאה מעת לעת פרכינן בגמר׳ לימא תיהוי תיובתא ממתני׳ דקתני מטמא מעל״ע וקאי ארישא דקתני אחר הימים בדקה ומצאה טמאה ומתמה תלמודא ולאו אותיבניה חדא זימנא שם בפ׳ בנות כותים מברייתא דתניא הנדה והזבה והשומרת יום כנגד יום והיולדת כולן מטמאות מע״ל ומשני הכי קאמרינן לימא תיהוי תיובתא נמי ממתני׳ ומשני אמר לך רבא כי קתני מטמאה מע״ל אריש פירקין קאי אראתה ועודה בבית אביה דבה״א כל הלילה שלה וקאמ׳ דאם ראתה לאחר מכאן מטמאה מע״ל דסד״א כיון דמפסקן להו ימים טהורים כתחלת נדתה דמיא ולא תטמא מעת לעת דהכי קיימא לן דייה שעתה בראיה ראשונה קמ״ל: ומ״מ ומצאת טהור ובין השמשות וכו׳ ומצאת טמא הרי זו בחזקת טהרה וכו׳ ומצאת טמא ובין השמשות לא הפרישה לאחר ימים בדקה ומצאה טהור הרי זו בחזקת טומאה וכו׳ מן המנחה ולמעלה ה״ז בחזקת טומאה וחכמים אומרים אפילו שנים בנדתה בדקה ומצאת טהור ובין השמשות לא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצאת טמא הרי זו בחזקת טהרה והיא הגהת הר׳ יהוסף ז״ל:
בפי׳ ר״ע ז״ל אבל מטמאה מע״ל ואפילו בימי זיבה ודלא כרבא וכדכתבינן:
ה״ז בחזקת טמאה מספק ומביאה קרבן ואינו נאכל ובגמ׳ אמרי׳ לוי תני במתניתיה הכא בדקה שביעי שחרית ומצאה טמאה ובין השמשות לא הפרישה ואחר הימים בין בדקה ומצאה טהור בין בדקה ומצאה טמא ה״ז ספק זבה דכיון דלא הפרישה בטהרה לא שחרית ולא ערבית איכא לספוקי ברואה שמיני ותשיעי ועשירי ואימר נמי שמא פסקה ביני וביני:
ואם יש לה וסת דיה שעתה. פי׳ הרמב״ם ז״ל כי האשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה בענין שתהיה טמאה בעת הוסת לבד ותהיה דיה שעתה ולא תצטרך בזה שלש פעמים לקובעו כדין כל וסת לפי שבתוך הי״א ימים דמיה מסולקים ע״כ וכי דייקת שפיר לא קשה הר״ב ז״ל דידיה אדידיה ממאי דפי׳ מתני׳ דהכא אמתני׳ שפי׳ ס״פ בנות כותים:
בפי׳ רעז״ל עד שתפרוש בה״ש והיינו דקתני מן המנחה ולמעלה:
עוד בפירושו לפי שביום ראשון הוחזק המעין פתוח אמר המלקט ובגמ׳ משמע דלרבי אפילו בראשון נמי מטהרינן מ״ט אטו כולהו לאו בחזקת טומאה קיימי וכיון דפסק פסק ראשון נמי כיון דפסק פסק. וע״ש בספר הלבוש שהביא שם בראש הסי׳ דאע״ג דקיי״ל בכל התורה מקצת היום ככולו אפילו בסוף היום גבי זבה וזב לא אמרינן הכי והביא שם הילפותות ע״ש גם ע״ש ברא״ש סי׳ קצ״ד ותדע ותשכיל מן מוצא דבר דין יולדת בזוב מן התורה ומה שהאידנא נהגו להחמיר להיות יושב ז׳ ימים נקיים כזבות גדולות אפילו בטפת דם כחרדל ואינם מחלקות בין ימי נדה לימי זיבה כדי שלא יבאו לטעות ע״ש:
רבי יהודה אומר כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה. תניא א״ל לר״י אלמלא ידיה [מונחות] בעיניה (כאותה ששנינו במשנה ד׳ פ״ד כנותן אצבע בעין. ועוד בגמרא פ׳ דלעיל ד׳ ס׳ ע״ב. כך נ״ל) כל בין השמשות. יפה אתה אומר. עכשיו אימר עם סילוק ידיה ראתה. מה לי הפרישה בטהרה בשביעי מן המנחה ולמעלה מה לי הפרישה בטהרה בראשון בראשון מי איכא למאן דאמר כו׳ גמרא:
אין פירוש למשנה זו.
ז) ובין השמשות לא הפרישה
לא בדקה א״ע להפריש בטהרה. וטבלה ליל ח׳:
ח) הרי היא בחזקת טהרה
בימים שבין טבילה לראייה:
ט) ומטמאה מעת לעת
ארישא קאי דעכ״פ מטמאה מע״לע למפרע:
י) ומפקידה
או:
יא) ובין השמשות
של ליל ח׳:
יב) לא הפרישה ולאחר זמן בדקה ומצאה טמאה הרי זו בחזקת טהרה
ודוקא בב׳ לנדתה, אבל בדקה בא׳ לנדתה ולא הפרישה ב״הש לא מטהרי רבנן. דמדהוחזק מעין פתוח. בדיקה זו לאו מלתא היא. דודאי תראה עוד באותו יום:
נידה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצתה טהורה – כלומר, הדם פסק. המשנה משקפת כמובן את דין התורה, שהתבצע כלשונו בזמן המשנה, ושלפיו נידה טמאה במשך שבעה ימים בסך הכול.⁠1 [ו]⁠בין השמשות לא הפרישה – לא בדקה שוב וסמכה על בדיקת הבוקר וטבלה.⁠2 הביטוי ״הפרישה״ מתפרש כאן שלא כטבעו. בדרך כלל המפריש הוא הטמא והמוציא את עצמו מהמצב שבו הוא נמצא. על פי הפשט, משמעות הביטוי היא שהאישה לא הפרישה עצמה מעולם הטהרה אף שלא טבלה. אבל פירוש זה איננו מתיישב עם העולם ההלכתי. על כן פירשו כל רבותינו ש״לא הפרישה״ משמעו ״לא בדקה״, בניגוד לפשט המילים. ״הפרישה״ מצטרף לפי פירוש זה לכינויים לבדיקה שמחמת צניעות מיעטו להשתמש בשמה. ייתכן שאפשר לפרש את המילים ״לא הפרישה״ במשמעות של הפרשה מטומאה לטהרה, כלומר, לא ביצעה את הפעולות הנדרשות: החלפת בגדים ויציאה מבית הטומאות שבו שהתה בזמן נידתה. גם מהמקבילה בתוספתא (תוספתא נדה ט׳:י״ב-י״ג) עולה ש״לא הפרישה״ שבמשנה משמעה שהאישה לא בדקה, וכן משמע מהבבלי, נידה נג ע״ב, סח ע״א, שהניגוד ל״הפרישה״ הוא ״סילוק ידיה״, כלומר, לא בדקה, וטבלה בערב כנדרש.
לאחר ימים בדקה ומצאתה טמא, הרי זו בחזקת טהורה – אמנם היא לא בדקה בערב, אבל למעשה היא מוחזקת טהורה, שכן מוכח מהבדיקה ביום השביעי בבוקר שדמה פסק, וטבילת ליל יום השמיני מסיימת את ימי הנידה משום שראתה בבדיקה אחת, אמנם בבוקר, שדמה פסק. אם נכנסה לאחד עשר הימים הראויים לזיבה ולא בדקה בימים אלו, טהורה, וכל הטהרות שעסקה בהן מאז טבילתה טהורות (משנה נדה ד׳:ז׳).
בדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצאתה טמא [ו]⁠בין השמשות לא היפרישה – לא בדקה שאכן דמה פסק.
לאחר ימים בדקה ומצתה טהור, זו היא בחזקת טומאה – שמא הדם המשיך לתוך הימים הראויים לזיבה. אמנם ימים אלו נחשבים ימים שאינם ראויים לנידה, אולם כל מי שהוא בחזקת טמא נותר בטומאתו עד שיבדוק, ויש חשש להמשך הווסת (ומצב הטומאה).⁠3 מכאן מוכח ש״לא הפרישה״ משמעו לא בדקה.
ומטמא – למפרע מעת לעת – עשרים וארבע שעות או ומפקידה לפקידה – מהבדיקה האחרונה, המועד הרחוק בין השניים. הטהרות שבהן עסקה מאז עד לגילוי הדם טמאות. משפט זה נסב על תחילת המשנה. אף על פי שהאישה היא בחזקת טהורה, מכל מקום, הראייה שראתה לאחר טבילתה מטמאת אותה למפרע מעת לעת או מפקידה לפקידה כשאר הנשים, כדעת חכמים לעיל א, א.⁠4 אם יש לה ווסת, דייה שעתה – אם נגמרו אחד עשר הימים הראויים לזיבה ולא בדקה את בדיקת בין השמשות של היום השביעי בווסת הקודמת והגיעה וסת חדשה, היא נחשבת וסת רגילה כמו אצל כל אישה הפורסת נידה, שטהרותיה נטמאות רק מהרגע שבו ראתה דם נידה, שכן הגיע זמנה הקבוע לימים הראויים לנידה. אם החלה לדמם היא מטמאת רק מכאן ולהבא, שכן הסיכוי לטמאה למפרע (מהווסת הקודמת) קטן ביותר.
רבי יהודה אומר: כל שלא היפרישה בטה⁠(ו)⁠רה מן המנחה ולמעלן הרי זו בחזקת טומאה – רבי יהודה חולק על הרישא וסובר שאישה שהיא בחזקת טמאה תמיד ממשיכה עד ש״תפריש״, כלומר, תבדוק גם בין השמשות של היום השביעי קודם טבילתה, תמצא עצמה טהורה, תטבול ותחליף בגדים בין טומאה לטהרה.⁠5 וחכמים אומרים: אפילו שנים בנידתה – כוונת חכמים היא לאישה שראתה וסת רק יום אחד ובדקה ביום השני ומצאה טהור, או שני ימים ובדקה ביום השלישי ומצאה טהור, או שלושה ימים ובדקה ביום הרביעי ומצאה טהור (ראו בבלי, נידה סח ע״ב). זוהי אישה שיש לה וסתות קצרות מאוד. זוהי מציאות קיימת.
בדקה ומצאתה טהור [ו]⁠בין השמשות לא היפרישה – לא בדקה עצמה ביום השביעי בין השמשות ומצאה שהיא טהורה, וסמכה על הבדיקה הראשונה שממנה הבינה שדם הווסת פסק וממילא גם לא ״הפרישה״ ולא עשתה דבר לטהרתה קודם טבילתה בליל היום שמיני פרט לאותה בדיקה אחת. לדעת חכמים, גם אם לא בדקה בדיקה של בין השמשות של היום השביעי אלא בדקה רק ביום הראשון הנקי שלה, קודם היום השביעי, וטבלה בליל היום השמיני כדין נידה, היא טהורה עד שתמצא שוב דם, בדומה לאישה שבדקה רק ביום השביעי בבוקר ומצאה שהיא טהורה. חכמים הולכים רחוק יותר בקולתם, ואומרים שבכל זמן שהאישה מוצאת עצמה נקייה במהלך שבעה ימים אלו פרט ליום הראשון (שאז היא מוחזקת כמעיין פתוח), עצם העובדה שלא ביצעה בדיקה נוספת קודם הטבילה אינה מעכבת אותה מלהיות טהורה לאחר טבילת ליל היום השמיני.⁠6 לאחר ימים בדקה ומצתה טמא, הרי זו בח⁠[ז]⁠קת טהורה – שכן דימומה פסק מעת בדיקתה עד למציאת הטומאה, והיא כשאר הנשים.
לפי התוספתא, חכמים כאן הם רבי שמעון:⁠7 ״אמר לו רבי שמעון לרבי יהודה: אף את, אלו היתה אומר: תהא ידה בעיניה כל היום, יפה היית אומר. אלא מה לי הפסיקה טהרה מן המנחה ולמעלה מה לי הפסיקה טהרה מיום ראשון?!⁠״ (תוספתא נדה ט, יב [עמ׳ 651]). הביטוי ״ידה בעיניה״ הוא כינוי (לשון נקייה) לבדיקה. היד בעין, והעין היא הערווה (משנה נדה ה׳:ד׳). רבי שמעון טוען שמכיוון שאישה אינה חייבת להפריז בבדיקות ואין צורך בבדיקות תכופות, אין זה משנה מתי בדקה, ובלבד שתהיה לה בדיקה אחת נקייה המעידה על הפסקת הדימום. בבבלי, מטבע הלשון הוא: ״ידיה מונחות בעיניה כל בין השמשות״ (נדה סח ע״ב).
הסברנו ש״לא הפרישה״ משמעו ״לא בדקה״, וכך פירשו כל המפרשים וכן משמע מהבבלי. פירוש זה נוח אבל אינו מתאים לצורה המילולית. ההסבר שהצענו שזו ללשון זו דחוק. ושמא צריך לפרש את כל המשנה על פי פשטה כעוסקת בשאלה של מראית עין בין באי החצר. בדרך כלל, אישה שמצאה עצמה נקייה (פסקה מלדמם) ציינה זאת כלפי חוץ.⁠8 היא יצאה מבית הטומאות שבו שהתה, החליפה בגדים והייתה במצב ביניים מבחינה הלכתית. כמובן, היא נטהרה באופן מלא רק לאחר הטבילה בערב. מצב ביניים זה מכונה ״הפרישה״. האישה המדוברת במשנה זו לא נהגה אפוא כלפי חוץ במנהגים אלו. ברישא קובעים חכמים שאי ההפרשה הזאת אינה מעכבת, ואם האישה טהורה בבוקר היא בחזקת טהרה לקראת הטבילה בערב. במציעתא נקבע שאם האישה הייתה בבוקר טמאה ולא הפרישה היא בחזקת טמאה, שכן מי יודע מתי נפסק הדימום. בעיקר, כל רואיה ישאלו את עצמם אם היא באמת טהורה.
פירוש המשנה מתבסס על חלוקה בין הימים שבהם האישה מדממת לבין הימים שבהם היא כבר אינה מדממת אבל הם חלק משבעת ימי הטומאה הנגזרים בתורה. במבוא הצענו שהימים האחרונים הם הנקראים ימי ליבון. בראשונים האישה מטמאה באופן מלא, ובאחרונים (מסוף הדימום ועד תום השבעה) נהגו בעם להקל מעט, לפחות במראה החיצוני, ואולי אף מעבר לכך.
1. ראו במבוא למסכת.
2. רמב״ם, ובעקבותיו המאירי ופרשנים נוספים.
3. ראו לעיל פירושנו למשנה ה פרק ט.
4. כך העיר אלבק, פירוש, עמ׳ 405.
5. הסברנו את המשנה לפי שתי הדעות.
6. ראו דיון בבבלי, נידה סח ע״ב, בפירוש המשנה לרמב״ם ובמאירי על אתר. ראו דברי התוספתא להלן (תוספתא נדה ט׳:י״ב) ודברי בעל חסדי דוד שם.
7. כן העירו בעל חסדי דוד וליברמן, תוספת ראשונים, עמ׳ 288.
8. כלומר, בחצר המשותפת. מן הסתם, כל השתלשלות העניינים לא הייתה חשופה כלפי חוץ ממש.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ג) הַזָּב וְהַזָּבָה שֶׁבָּדְקוּ עַצְמָן בְּיוֹם רִאשׁוֹן וּמָצְאוּ טָהוֹר, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּמָצְאוּ טָהוֹר, וּשְׁאָר יָמִים שֶׁבֵּינְתַיִם לֹא בָדְקוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת טָהֳרָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אֵין לָהֶם אֶלָּא יוֹם רִאשׁוֹן וְיוֹם שְׁבִיעִי בִלְבָד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין לָהֶם אֶלָּא יוֹם שְׁבִיעִי בִלְבָד.
With regard to a zav and a zava, who are required to count and examine themselves on each of seven clean days before purification in a ritual bath, who examined themselves on the first day and found themselves ritually pure, i.e., with no blood, and they examined themselves on the seventh day and found themselves ritually pure, and on the rest of the intervening days they did not examine themselves, Rabbi Eliezer says: The presumptive status of the zav and the zava is one of ritual purity. Rabbi Yehoshua says: In that case, the zav and the zava have counted only the first day and the seventh day, two of the seven clean days, and they must count another five days to complete the tally. Rabbi Akiva says: The zav and the zava have counted only the seventh day, and they must count another six days to complete the tally.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ד] הַזָּב וְהַזָּבָה שֶׁבָּדְקוּ עַצְמָן בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, וּמָצְאוּ טָהוֹר, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי [וּמָצְאוּ טָהוֹר,] וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים לֹא בָדְקוּ, רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת טַהֲרָה.
רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵין לָהֶן אֶלָּא יוֹם הָרִאשׁוֹן וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי בִלְבַד.
רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: אֵין לָהֶם אֶלָּא יוֹם הַשְּׁבִיעִי בִלְבַד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

הזב והזבה שבדקו עצמן ביום ראשון כו׳ – כבר ידעת החוקים שבאו בזב וזבה שהם צריכין שבעת ימים נקיים ואם יראו בהם טומאה הימים הראשונים יפלו ויתחיל למנות מכאן ואילך והימים האלה אשר בין הא׳ והז׳ מז׳ ימי נקיים הם לדעת רבי יהושע ורבי עקיבא בחזקת טומאה כי אפשר שראו בה טומאה כיון שלא בדקו עצמו אלא שרבי יהושע מקל בדבר שהוא ספק וסופר היום הא׳ והז׳ ואם אינם רצופים הצריכום אחר היום הזה ה׳ ימים בלבד ורבי עקיבא אינו מקל בכך וסופר הז׳ בלבד ומצריך אותו לחשוב אחר כך ששת ימים עד שיהיו ז׳ ימי נקיים רצופין והלכה כר׳ אליעזר:
הַזָּב וְהַזָּבָה. שֶׁצְּרִיכִין לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים, וּפָסְקוּ מֵרְאִיָּתָן וְהִתְחִילוּ לִסְפֹּר, וּבָדְקוּ יוֹם רִאשׁוֹן וּשְׁבִיעִי כוּ׳:
אֵין לָהֶם אֶלָּא יוֹם רִאשׁוֹן וּשְׁבִיעִי בִלְבָד. וּצְרִיכִין לִסְפֹּר עוֹד חֲמִשָּׁה, יָמִים נְקִיִּים, כְּדֵי לְהַשְׁלִים לְשִׁבְעָה:
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אֵין לָהֶם אֶלָּא שְׁבִיעִי. שֶׁמָּא רָאוּ בֵּינְתַיִם וְסָתְרוּ סְפִירָתָן הָרִאשׁוֹנָה. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
הזב והזבה – who are required to count seven clean [days] and they ceased from their sightings [of blood] and began o count, and they counted on the first [day] and on the seventh [day], etc.
אין להם אלא יום הראשון ושביעי בלבד- - [according to Rabbi Yehoshua], and they need to count another five clean days, in order to complete the seven [clean days].
ר' עקיבא אומר אין להם אלא שביעי – lest they saw [blood during the days] in-between and it nullified their first count. But the Halakha is according to Rabbi Eliezer [that they are under the presumption of ritual purity – when examining only on the first and seventh days].
בסוף פי׳ רעז״ל והלכה כר׳ אליעזר. אמר המלקט והוא אחד מד׳ מקומות שהלכה כמותו בסדר זה כדכתיבנא לעיל בפרק קמא דמכילתין. ובת״כ הוא שנוי בפ״ה דמ׳ זבין ותניא עוד התם ר׳ יוסי ור״ש אומרים נראין דברי ר׳ אליעזר מדברי ר׳ יהושע ודברי ר״ע מדברי שניהם אבל הלכה כדברי ר׳ אליעזר ע״כ:
ביום ראשון. פי׳ לנקיים. שהוא רביעי להתחלת זיבה:
רבי אלעזר אומר. כתב הר״ב דהלכה כמותו. הכי איפסק בגמרא (לעיל דף ז׳):
{ו} רִאשׁוֹן. פֵּרוּשׁ לַנְּקִיִּים. שֶׁהוּא רְבִיעִי לִתְחִלַּת זִיבָה:
יג) הזב והזבה
שצריכים ז״נ:
יד) שבדקו עצמן
אחר שהפסיקו בטהרה אתמול:
טו) ביום ראשון
מז״נ:
טז) רבי יהושע אומר אין להם אלא יום א׳ ויום ז׳ בלבד
ומונה עוד ה׳ נקיים, וקי״ל כר״א [י״ד קצ״ז ס״ד]:
משנה ג1
הזב והזבה – שלאחר תום ימי זיבתם צריכים לספור שבעה ימים נקיים ובהם לבדוק בכל יום אם הם עדיין בחזקת נקיים (משנה נדה ד׳:ז׳), שבדקו עצמן ביום הראשון ומצאו טהור, ביום השביעי – ובמקום לבדוק בכל אחד משבעת הימים הנקיים שלאחר הזיבה בדקו רק ביום הראשון וביום השביעי, ומצאו בדיקות נקיות אבל לא בדקו כלל בימים השני עד השישי לשבעת הנקיים, ושאר (מצותה) נמחק בקו.
כל הימים לא בדקו, רבי אליעזר אומר: אלו בחזקת טה⁠(ו)⁠רה – כדעת חכמים במשנה הקודמת, ונחשבים כל שבעת הימים כנקיים גם אם נבדקו רק ביום הראשון והאחרון, ויכולים לטבול לטהרתם. ביום השביעי של הימים הנקיים, יתר הימים שבין היום הראשון לשביעי הם בחזקת טהרה.⁠2 רבי יהושע אומר: אין להן אלא יום הראשון ויום השביעי בלבד – ובשאר הימים הם נחשבים טמאים, שכן מִספק יש לחשוד שמא המשיך הדם לזוב בימים שבהם לא נבדקו (הימים ה-6-2 מתום הזיבה). רבי אליעזר מסתמך על כך שהם בדקו שתי בדיקות, בתחילת הימים הנקיים ובסופם, ונמצאו נקיים, ולכן חזקה שגם הזמן שבין שתי בדיקות אלו היה נקי. רבי אליעזר מציג לנו גישה של הקלה מרחיקת לכת, יותר מאשר המשניות הקודמות שעסקו בנידה. שכן לזוב אין זמנים קבועים, והאישה חייבת לבדוק עצמה בכל יום, לפחות כמו סתם אישה באחד עשר הימים שאינם ראויים לנידה (נדה א, ז לפי פירושנו).
במקבילה בספרא (נדה פרק ה, ד [עז ע״ב]): ״וספר לו לעצמן3 – מיכן אמרו: הזב והזבה שבדקו את עצמם ביום הראשון ומצאו טהורים וביום השביעי מצאו טהורים, ושאר כל הימים לא בדקו, רבי אליעזר אומר: הרי אילו בחזקת טהרה, ורבי יהושע אומר: אין להם אלא יום ראשון ויום השביעי בלבד. רבי עקיבא אומר: אין להם אלא יום השביעי בלבד. (ה) רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: נראים דברי רבי אליעזר מדברי רבי יהושע, ודברי ר׳ עקיבא מדברי שניהם, אבל הלכה כדברי רבי אליעזר״. כדרכנו, איננו רואים בדרשה סיבה להלכה, ורבי יהושע אינו נדרש לדרשה נגדית. הפסוק הוא סיוע בלבד.⁠4
מבחינת הדרשה ברור שההלכה בזבה היא כמו בנידה, אבל דרשת הספרא משרתת רק את משנתנו ואינה עשויה להיות נימוק לרבי אליעזר במשנה הקודמת. אדרבה, לרבי אליעזר נימוק הגיוני אחר המתאים לשתי המשניות. הוא אשר אמרנו: הדרשה איננה מקור ההלכה. על כל פנים, הספרא מציג גם את עמדת רבי עקיבא (המחמיר ביותר).
בתוספתא (תוספתא נדה ט, יג [עמ׳ 651]) מובא: ״אמר לו ר׳ אליעזר לר׳ יהשע: האיך אתה אומר יום הראשון ויום השביעי טהורין והאמצעים טמאין? אמר לו: אף אתה מודה למונה מסורגין בנזיר שהוא יושב על גבי סכך וברואה קרי בתוך ימי ספירתן, שהן מונין מסורגין. ר׳ יוסי ור׳ שמעון אומרים: נראין דברי ר׳ אליעזר מדברי ר׳ יהשע, ודברי ר׳ עקיבא משניהן, אבל הלכה כדברי ר׳ אליעזר״.
רבי אליעזר סבור כפי הנראה שאין האישה חייבת לבדוק עצמה בימי זיבתה, או יותר נכון, שאם לא בדקה את עצמה טהורה (כפי שנקבע לעיל ד, ז). כן שומעים אנו שישנה דרישה לאישה כזו לבדוק את עצמה בכל יום, אבל בפועל ראינו שלא תמיד הקפידו בנות ישראל על בדיקות סדירות.
רבי עקיבה אומר: אין להם אלא יום השביעי בלבד – כלומר, צריכים להשלים מתום היום השביעי, שבו בדקו לאחרונה, עוד שישה ימים נקיים, ואין מתחשבים כלל ביום הראשון שבדקו ונמצא נקי, שכן צריכים להיות שבעה ימים נקיים רצופים.
כאמור לעיל, בתוספתא ובספרא אנו מוצאים הד לטיעוני השניים: ״אמר לו רבי אליעזר לרבי יהשע: האיך אתה אומר יום הראשון ויום השביעי טהורין והאמצעים טמאין? אמר לו: אף אתה מודה למונה מסורגין בנזיר שהוא יושב על גבי סכך וברואה קרי בתוך ימי ספירתן, שהן מונין מסורגין. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: נראין דברי רבי אליעזר מדברי רבי יהשע ודברי רבי עקיבא משניהן, אבל הלכה כדברי רבי אליעזר״ (תוספתא נדה ט, יג [עמ׳ 651]). רבי אליעזר מתריע נגד חוסר השיטתיות. כיצד יכולה להיות אותה אישה טהורה וטמאה בלי שחל בה שינוי? רבי יהושע מראה שתופעה כזאת קיימת בנזיר. בשתי הדוגמאות מדובר בטומאה קלה, ״מדרבנן״, והנזיר מפסיק את נזירותו לימים מספר ואינו מתגלח ומקריב אלא חוזר לטהרתו. זאת משום שטומאה קלה (״מדרבנן״)⁠5 מספיקה כדי לטמא נזיר, אבל אין מקריבים קרבן ומפסיקים נזירות אלא בעטייה של טומאה מדין תורה. גם בבבלי, נידה סח ע״ב ובספרא מופיע אותו טיעון. טיעונו של רבי אליעזר פורמלי ואילו זה של רבי יהושע מתחשב בנתוני כל מקרה. שתי גישות אלו אכן אופייניות לבית שמאי (רבי אליעזר) ולבית הלל (רבי יהושע).
בבבלי הוויכוח ההלכתי מפותח יותר, והדבר מלמד על כלל דיוני התנאים כפי שהשתמרו בספרות האמוראית. השיטות ההלכתיות מופיעות, אבל הסגנון והדוגמאות עברו עריכה מאוחרת
חכמי דור אושא נחלקים בשאלה מה ההלכה (תוספתא, שם; בבלי, סח ע״ב) ומציגים תמונה מעניינת. הם סבורים כרבי עקיבא רבם, אבל ״ההלכה״ כרבי אליעזר. במבוא הכללי לפירוש המשניות עמדנו על כך ש״הלכה״ היא בסך הכול דעתו של חכם אחד. כאן ההלכה היא נגד עמדות הדוברים ומוצגת כהלכה מוסכמת ומקודשת שעמדה פרטית זו או אחרת כבר אינה מוציאה אותה ממקומה.
1. בכתב היד זו משנה ג, וכן להלן.
2. שאינם ימי זיבה בפועל. אבל ייתכן שהם טמאים משום שהיו זבים בימים הקודמים.
3. מן הסתם יש לגרוס ״לעצמו״, כפי שגרס בעל פסיקתא זוטרתי בפסוק זה (מצורע, מד ע״ב).
4. בניגוד לאלבק, פירוש, עמ׳ 589. ליחס הכללי לדרשות כ״מייצרות הלכה״ או כ״משקפות הלכה״ ראו בקצרה במבוא הכללי לפירוש המשניות.
5. לגישתנו למושג ״טומאה מדרבנן״ או ״מדברי סופרים״ ראו במבוא הכללי לפירוש המשניות ובפירושנו לטהרות ד, ז.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ד) הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַנִּדָּה וְהַיּוֹלֶדֶת וְהַמְצֹרָע שֶׁמֵּתוּ, מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא עַד שֶׁיִּמֹּק הַבָּשָׂר. נָכְרִי שֶׁמֵּת, טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְמַשָּׂא. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הַנָּשִׁים מֵתוֹת נִדּוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין נִדָּה אֶלָּא שֶׁמֵּתָה נִדָּה.
The corpses of a zav, and a zava, and a menstruating woman, and a woman after childbirth, and a leper, who died, transmit ritual impurity by carrying their corpses, until the flesh decays. With regard to the corpse of a gentile who died, although when alive he transmits impurity like a zav, once he dies he is ritually pure and is prevented from transmitting impurity.
Beit Shammai say: The status of all women when they die is as though they were menstruating women at the time of death. Therefore, the garments that they were wearing before they died are impure and require immersion. And Beit Hillel say: Only a woman who died with the impurity of a menstruating woman has the status of a menstruating woman after death.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ה] הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַנִּדָּה וְהַיּוֹלֶדֶת וְהַמְצֹרָע שֶׁמֵּתוּ, מְטַמִּין בַּמַּשָּׂא עַד שֶׁיִּמּוֹק הַבָּשָׂר.
נָכְרִי שֶׁמֵּת, טָהַר מִלְּטַמֵּא בַמַּשָּׂא.
בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: כָּל הַנָּשִׁים מֵתוֹת נִדּוֹת.
וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: אֵין נִדָּה אֶלָּא שֶׁמֵּתָה נִדָּה.
הזב והזב הנדה והיולדת ומצורע שניהן מטמאין במשא ואין מטמאין אלא ברובן ר״ש אומר אין שורפין עליהן את התרומה ואין חייבין עליהם על טומאת מקדש וקדשיו שאין טומאה אלא מדברי סופרים. וכן היה ר״ש אומר עובד כוכבים שמת שהוא טהור מלטמא במשא לפי שאין טומאתו אלא מדברי סופרים.
הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע כו׳ – ידוע כי כל מת מטמא במשא אמנם רצונו לומר בכאן מטמאים במשא כי כשנשאו המתים עצמם על הכלים יטמאו כולם ואפילו הבגד תחתון ואף אם היה ביניהם ובין הכלים אבן מסמא מטמאין הם משכב ומושב ואף תחת אבן מסמא כמו שהיו מטמאין בעודם בחיים כמו שבארנו בתחלת זה הסדר והטעם בזה לפי שאנו אומרים על אחד מהם שאינו מת והטומאה הזאת שמטמאים (לו) [ר״ל] משכב ומושב והם מתים הוא מדרבנן שהמת אינו מטמא משכב ומושב ולשון סיפרא הזב עושה משכב ואין המת עושה משכב וזה שאמרו הזב שמת מטמא במשא עד שימוק הבשר מדברי סופרים וכבר הודעתיך פעמים שהעובדי כוכבים כולם כזבים הלכך העובד כוכבים מטמא משכב תחת אבן מסמא והוא חי ככל הזבים וכשמת טהור מלטמא ושב ככל מת שאינו עושה משכב ואין דינו כדין זב מישראל משום שטומאתו משום זיבות מדרבנן ובית שמאי (שאין) [צ״ל וב״ש סבר שאין] כל אשה שמתה בתורת נדה שמתה בעבור שלא תהא מיוחדת הנדה שמתה לבדה בטבילת כליה ויתביישו הנשים הנדות החיות הרואות זה וזה שאמרו בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי נשים נדות מתות והיו נדות חיות מתביישות מהן התקינו שיהיו מטבילין על כל הנשים מפני כבודן של נדות וזהו דעת בית שמאי ובית הלל לא הסכימו בענין זה:
מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. בַּגְּמָרָא פָּרֵיךְ, אַטּוּ כָּל מֵת מִי לֹא מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא. אֶלָּא מַאי בְּמַשָּׂא, בְּאֶבֶן מְסָמָא. כְּלוֹמַר אֶבֶן גְּדוֹלָה וּכְבֵדָה שֶׁאֵינָהּ מִטַּלְטֶלֶת. וְאִם הִיא מֻנַּחַת עַל גַּבֵּי כֵּלִים וּמֵת נָתוּן עָלֶיהָ אֵין זֶה מַשָּׂא, הוֹאִיל וְאֵינָהּ רְאוּיָה לְהִטַּלְטֵל עִמּוֹ, וּשְׁאָר מֵתִים לֹא מְטַמּוּ, וְהָנֵי מְטַמּוּ מִדְּרַבָּנָן, הוֹאִיל וּמֵחַיִּים מְטַמּוּ בְּאֶבֶן מְסָמָא מִדְּאוֹרַיְתָא שֶׁהֲרֵי מְטַמְּאִים מוֹשָׁב כָּל שֶׁתַּחְתֵּיהֶן, גַּזּוּר בְּהוּ רַבָּנָן לְאַחַר מִיתָה שֶׁמָּא יִתְעַלְּפוּ וְדוֹמֶה לְמֵת, וְאִי אָמַרַת זָב מֵת אֵינוֹ מְטַמֵּא, בְּזָב חַי שֶׁנִּתְעַלֵּף אָתֵי לְטַהוֹרֵי:
עַד שֶׁיִּמֹּק הַבָּשָׂר. דִּמֵהַשְׁתָּא הָוֵי מֵת וַדַּאי:
נָכְרִי שֶׁמֵּת. אַף עַל גַּב דְּמֵחַיִּים הֲרֵי הוּא כַּזָּב לְכָל דְּבָרָיו וּמְטַמֵּא בְּאֶבֶן מְסָמָא, מִשֶּׁמֵּת, טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּאֶבֶן מְסָמָא, הוֹאִיל וְטֻמְאַת זִיבָה שֶׁעָלָיו מֵחַיִּים אֵינָהּ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
כָּל הַנָּשִׁים. מַחְזְקִינַן לְהוּ כְּנִדּוֹת, וּמַטְבִּילִין כֵּלִים שֶׁהָיוּ עֲלֵיהֶן סָמוּךְ לִיצִיאַת נְשָׁמָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגְעוּ בָּהֶן לְאַחַר מִיתָה. לְפִי שֶׁבָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַטְבִּילִין כֵּלִים עַל גַּבֵּי נִדּוֹת מֵתוֹת, וְהָיוּ נִדּוֹת חַיּוֹת מִתְבַּיְּשׁוֹת, שֶׁאֲפִלּוּ בְּמִיתָתָן הֵן מְשֻׁנּוֹת מִשְּׁאָר נָשִׁים, הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מַטְבִּילִין עַל גַּבֵּי כָּל הַנָּשִׁים, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל נִדּוֹת חַיּוֹת:
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵין נִדָּה אֶלָּא שֶׁמֵּתָה נִדָּה. דְּלֵית לְהוּ לְבֵית הִלֵּל הַאי תַּקַּנְתָּא:
מטמאים במשא – The Gemara (Tractate Niddah 69b) raises an objection: Does not every corpse convey uncleanness through carrying (i.e., why did the Mishnah restrict to only the cases mentioned)? But rather, carriage means through a stone used for closing a pit (i.e., the corpse was put on a closing – immovable-stone). That is to say, a large and heavy stone that is not carried. But if it (i.e., the stone) is placed upon utensils and the corpse is upon it, this is not carrying, for appropriate to be carried with it, and the rest of the corpses do not defile but thee define according to the Rabbis. For since according to the Torah, when a living person [who is impure] defiles with a stone used for closing a pit for they defile while sitting anything that is underneath them, they [the Rabbis for those individuals after death] decreed lest they faint and it is similar to death, but if one should say that a dead person with gonorrhea does not defile, a living person with gonorrhea who faints would lead to defiling.
עד שימוק הבשר – that from now, the person is certainly dead.
נכרי שמת – even though while he is alive, he is like a person with gonorrhea for -all matters and defiles with a stone used for closing a pit, once he dies, he is pure from defiling with a stone used for closing a pit, for the defilement of flux is upon him while alive, but [his defilement] is only from the words of the Scribes.
כל הנשים- they are under the presumption of being menstruant women, and we immerse utensils that were upon them near the time that their souls departed even though they didn’t touch them after death. Because at first they would immerse utensils that are upon all menstruant women that died, but the living menstruant women were embarrassed, for even in their deaths they were different from other women, [the Rabbis] enacted that they would immerse that which is upon all women, because of the honor of the living menstruating women.
ובית הלל אומרים אין נדה שלא שמנצה נדה – The School of Hillel does not hold by this enactment.
הזב והזבה והנדה וכו׳. ובגמ׳ זה אחד משלשה דברי חכמה ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר׳ יהושע והאחד איתא במתני׳ דס״פ בתרא דנגעים והאחד ליתיה במשנה והוא בת מחזיר גרושתו משנשאת לאחר מה היא לכהן והשיב להן אמר קרא גבי מחזיר גרושתו משנשאת כי תועבה היא היא תועבה ואין בניה תועבין. ועוד שאלו ממנו שלשה דברו אגדה ושלשה דברי בורות ושלשה דברי דרך ארץ כדאיתא בגמרא ותימה דלא תני הכא את זו שאלו כדתני התם בס״פ בתרא דנגעים:
בפי׳ ר״ע ז״ל ומת נתון עליה אמר המלקט פי׳ שאר מתים כדמפר׳ ואזיל עד שימוק הבשר עיין בס׳ קרבן אהרן ס״פ שני דפרשת זבין: ובגמרא משום ר׳ אליעזר אמרו עד שיבקע כרסו:
בש״א כל הנשים מתות נדות וכן נמי אית להו דכל האנשים מתים זבין משום שבראשונה היו מטבילין ע״ג מתים והיו זבין חיים מתביישין התקינו שיהיו מטבילין ע״ג כל האנשים מפני כבודן של זבין חיין:
מטמאין במשא. פי׳ הר״ב באבן מסמא. כדכתיב (דניאל ו׳) והיתיאת אבן חדא ושומת על פום גובא. גמרא:
{ז} לְשׁוֹן דִּקְרָא [דָּנִיֵּאל ו] וְהֵיתָיִת אֶבֶן חֲדָה וְשֻׂמַת עַל פֻּם גֻּבָּא. גְּמָרָא:
יז) מטמאין במשא
בש״ס מקשה אטו כל מת מי לא מטמא במשא. אלא מאי במשא במסמא. ונ״ל דלא הוה מצי לתרץ דמיירי בהיה הטומאה למטה וטהרה למעלה. דבכה״ג רק זב מטמא כפתיחת סי׳ כ״א. ליתא. דסתם משא היינו בנשא הטהור לטומאה. ובכה״ג זב ומת שוין. גם לא מצי לתרץ דמיירי בהיה התחתון כלי הראוי למשכב ומושב. דבכה״ג ג״כ אין המת מטמא אותו. כשלא נגע בו ולא האהיל עליו כר״ב פ״ה דזבי׳ מ״ג. ג״כ ליתא. דמדלא נקט משכב ומושב. ונקט משא משמע שהי׳ תחתיו אדם. שראוי לקבל טומאת משא. וע״ז מקשי הש״ס. הרי בכה״ג מת וזב שוין. ומשני מאי משא אבן מסמא. ור״ל דמיירי שתחב אדם טהור אצבעו תחת האבן שמת מונח עליו. נטמא. משא״כ מת אחר לא נטמא בכה״ג. אבל ודאי מדדינו כזב חי. מטמא גם משכב ומושב. אבל תמוהין דברי רש״י שם. שכ׳ דמיירי שהי׳ האבן ע״ג כלים והמת ע״ג האבן ואין זה משא הואיל ואין ראוי האבן להטלטל עמו. וכן העתיק כאן הר״ב בלשונו. ומשמע דבהי׳ ראוי האבן להטלטל נטמא גם ממת. וזה תמוה. דהרי אין כלי נטמא כשנשא למת כמ״ש רש״י גופי׳ (שבת דפ״ג ע״ב) וכ״כ ג״כ הר״ב גופי׳ כלים פ״א מ״ב. ותו אי בהי׳ התחתון כלי מיירי. א״צ לאוקמא שהי׳ אבן מסמא ביניהן. דגם בהופסק בדבר אחר אין המת מטמא אותו. וצ״ע. אמנם גזרו בהנך ד׳ שמתו דלטמאו כאילו הן חיים. גזירה שמא יטהרו גם מתעלף הדומה למת וכ״ה ברש״י שם בד״ה גזירה. אבל אין לומר שמא יטעו ויסברו שמת. ליתא דהרי גם בפקוח נפש אין בודק רק עד חוטמו (כיומא פ״ה ע״א) ומכאן תשובה לקושית הרופא מהו׳ הירץ שלעזינגער זצ״ל בספר שאלת חכם בענין הלנת מתי׳. כך נ״ל:
יח) עד שימוק הבשר
דאז לא אתו תו לאחלופי עם זב מתעלף:
יט) עכו״ם שמת טהור מלטמא במשא
ר״ל מסמא. אף דמחיים מטמא באבן מסמא כזב. מד״ס הוא:
כ) ב״ש אומרים כל הנשים מתות נדות
ר״ל דינן כאילו מתו כשהיו נדות. לטמא בגדים שפשטו סמוך למיתתן. דכשיטבלו רק אמתות נדות יתביישו נדות חיות:
הזב והזבה והנידה והיולדת והמצורע שמתו מטמין במשא – מת מטמא באוהל ובמשא. נידה, זב וכל המנויים כאן פרט למצורע שנדון בו במקומו, אינם מטמאים באוהל (משנה כלים א׳:ד׳) ומטמאים במשא, אבל בצורה חמורה מן המקובל (אב הטומאה), כפי שיתברר להלן. הווה אומר, זב שמת נדון כאילו הוא עדיין זב, וגם כמת, ומטמא באוהל ובמשא כאחד. מבחינת ניסוח המשנה משמע שמת אינו מטמא במשא כלל, ובעצם אין במשנה גם רמז על כך שכל הנדונים במשנה מטמאים באוהל כמת. השלמנו אפוא את המשנה, כפי שעשו כל הפרשנים, כדי לא להציגה כחולקת על משניות אחרות. איננו נמנעים מלהסיק שמשניות חלוקות, אלא שהמחלוקת אינה כתובה במפורש.
נפתח בפירוש הבבלי. התלמוד שואל: הרי כל מת מטמא במשא, ולמה צריך להדגיש שזב מת מטמא במצב כזה (נדה סט ע״א)? לכן הוא מתרץ שמדובר בטומאה באבן מסמא. ״[1] אטו כל מת מי לא מטמא במשא?! אלא: מאי במשא? באבן מסמא, דכתיב: ״והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא״ (המשך הסוגיה יידון להלן). אבן מסמא היא אבן גדולה המונחת על המת וחוצצת בין הטומאה ליושב עליה. הסוגיה מקבלת את התירוץ. אולם תירוץ זה אינו יכול להיות פשט המשנה, שכן אבן מסמא מאן דכר שמה? לו רצתה המשנה לעסוק במצב זה הייתה כותבת זאת במפורש. להלן נשיב על השאלה לאחר לימוד כל הרישא של המשנה.
אמנם היה מקום לטעון שהזב או הנידה שמתו חדלו מטומאתם, שכן אינם חייבים במצוות. יתר על כן, מבחינה מעשית, הדם איננו שותת עוד, והן אינן מהוות גורם טומאה עוד. בפועל, לעתים קרובות זולג מהמת דם גם לאחר המוות. חז״ל מכנים דם זה ״דם תבוסה״ (אהלות ג, ה; ב, ב), אבל דם תבוסה מטמא כמת ולא כזוב או כנידה.
בימינו רגילים לשטוף את המת, וכן נהגו גם בזמן המשנה. ניקו את המת, סכוהו והדיחו אותו (שבת כג, ה). סדר הפעולות ברחצת המת הפוך מן הסדר ברחצה הרגילה, שכן ברחצה הרגילה נהגו לסוך את הגוף בשמן ריחני רק בסופה,⁠1 ואילו לפנינו הסדר בכל עדי הנוסח הוא: ״סכים ומדיחים״. ייתכן שאין המשנה מקפידה על סדר הפעולות, אולם ייתכן גם שהקדימה את הסיכה משום שסיום רחצת הגוף הוא בשמן, ואחריו באה ההדחה.⁠2
מקורות אחדים מספרים על סיכת המת. כך נהגו בקבורת המלך אסא (דברי הימים ב טז, יד), וכך עשו גם במעמד קבורת הורדוס (קדמוניות יז, 199 ומקורות חיצוניים נוספים). המסורות הנוצריות מספרות על קבורת מושיעם סמוך לשבת, כך שלא היה סיפק לטפל בקבורתו כיאות. לאחר קבורתו באו לנקותו ולסוכו בשמן ששרו בו סמים ריחניים.⁠3
זו הזדמנות לציין שאכן התגלה בלוד אזור קבורה שלידו ברכה רדודה ששימשה כנראה לרחצת המתים.
רחצת המת נקראת היום ״טהרה״, אבל מבחינה הלכתית היא איננה טהרה כי אם רחצה לניקיון (על טבילת נידה שמתה ראו להלן), ולכן המת הזב נותר בטומאתו.
השיקולים המשפטיים מובילים לכיוון שלפיו מת או מתה לא ייחשבו זב או נידה. ברם זו גישה משפטית יבשה, שאמנם רגילה בספרות חז״ל. כאן המשנה מעדיפה את הגישה התחושתית. הנידה ודמה לפנינו, ונידתה לא חלפה.
עד שימוק הבשר – שורש המילה ״ימוק״ הוא נמ״ק. משמעותה היא כנראה ריקבון עמוק: ״הפריש בכוריו: נבזזו, נמקו, נגנבו, אבדו או שנטמאו – מביא אחרים תחתיהם״ (משנה ביכורים א׳:ח׳). המילה ״נמוקו״ כאן קרובה ל״אבדו״ אבל גם ל״נטמאו״, כלומר, הפירות קיימים אבל אינם אכילים. בתענית ג, ח: ״צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו״. כאן ״ימוקו״ הוא ימסו. כך מתרגם גם תרגום יונתן את ישעיהו לד, ד: ״ונמקו כל צבאות שמים״ – ״ימסון״. במשמעות זו מופיע הפועל לעיל ג, ד. משמעות המילה שם היא שהבשר נעלם לחלוטין ולא נותר מהוולד (הנפל) כל שריד. אבל בראש השנה ג, ח: ״[...] אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו, היו נימוקים״. כאן הנמק הוא ריקבון ראשוני. וכן משמע ממשנת עוקצין ב, ג, העוסקת באבטיח שנימוק. הקליפה ודאי עדיין קיימת, אבל הפרי נפסל לאכילה. כן משמע ממקורות נוספים (תוספתא, בבא בתרא יא, יא, ועוד). מבין כל משמעויות המילה נראה לקבל כאן את משמעות ״נמס״, כאמור לעיל ג, ד, כלומר, הבשר נעלם ואין לו צורת בשר עוד.
במקרה שלנו, אם ״ימוק״ משמעה ריקבון קל או כבד, ההלכה תמוהה. גם אם הבשר נרקב, הוא עדיין מטמא (נזיר ז, ב; אהלות ב, א), אבל אם אין בשר, אין מה שיטמא. אלא שגם אם הבשר נרקב לחלוטין, עדיין הלכה זו קשה. ריקבון הבשר והיעלמותו ודאי אינם משנים את טומאת המת: הרי העצמות נשארות, והן מטמאות בשעורה. אבל טומאת הזב נעלמת, כמו גם דם הנידה, שהרי למת אין כעת בשר, והעצמות – בניגוד לזיבה ולדם הנידה – אינן תלויות בריקבון הבשר. אם הדם עדיין נראה הוא אמור לטמא, ואם הוא התאדה עוד לפני שהבשר נימוק, למה יטמא? מה הקשר בין ריקבון הבשר להפרשת הזב או לדם הנידה?
אפשר לפרש את המשנה באופן אחר. הזב והדומים לו שמתו אינם מטמאים טומאת זב אלא עד שיימוקו, ולאחר שנימוקו הם מטמאים בטומאת מת אבל לא בטומאת זב. מעתה עלינו לשאול את ששאל הבבלי (נדה סט ע״א): למה חשוב לציין שהזב אינו מטמא במשא בשלב כלשהו? הרי הוא עדיין מטמא במשא, שהרי מת מטמא במשא!
ההלכה המקובלת קובעת שהמת אכן מטמא במשא (עדיות ו ג; אהלות א, ח; תוספתא, אהלות א, א [עמ׳ 598]), אבל נראה שהייתה גם הלכה אחרת. בספרי זוטא (יט, יא [עמ׳ 307]) מופיע דיון ארוך בשאלה מהיכן אנו לומדים שמת מטמא במשא. לא נזכרת שם דעה מפורשת שהמת אינו מטמא במשא, אבל עוצמת הוויכוח בשאלה מהיכן אפשר ללמוד דין זה והדעות השוללות את המקור להלכה מרמזות אולי שהיה מי שחלק על דין זה. מסקנת המדרש שם היא שמת מטמא במשא אבל קולית המת אינה מטמאת במשא. קולית היא העצם הארוכה בגוף (עצם הירך). המדרש אומר שגם הגולל והדופק4 אינן מטמאות במשא אף שהן נוגעות בקבר (על כך [גולל ודופק] יש מחלוקת תנאים בתוספתא, אהלות ג, ז [עמ׳ 600]). אם כן, טומאת משא של מת אינה נושא כה פשוט. ואכן, בתוספתא שנביא להלן נאמר שגם הזב המת מטמא במשא, אם כי מדברי סופרים בלבד.
הסתמכנו על ספרי זוטא על במדבר. לנוחות הקורא נציג את המדרש ונבאר מה תפקידו של כל חלק.⁠5
דרשה ראשונה – ״אין במשמע שיטמא המת אלא באהל. ומנין אף במשא? תלמוד לומר: וטמא ז׳ ימים – לרבות שיטמא במשא, דברי רבי לעזר בן מתיה״.
דרשה שנייה (קל וחומר) – ״אמר לו רבי שמעון בן פנחס: אינו צריך. ומה אם נבילה, ומה אם נבילה,⁠6 שאינה מטמה באהל, הרי היא מטמאה במשא, המת, שהוא מטמא באהל, אינו דין שיטמא במשא?⁠״.
דחיית הדרשה השנייה – ״אמר לו רבי אלעזר בן נחמיה: המשא נבילה עד הערב, אף משא המת לא יהא אלא עד הערב?⁠״.⁠7
טיעון שני ״אמר לו רבי שמעון בן פינחס: אחר שהוריתה שהמת מטמא במשא, המת מטמא במגע ובמשא ונבילה מטמאה במגע ובמשא. אם לא חלקה תורה משא נבילה ממגעה, דין הוא שנחלוק משא המת ממגעו?⁠״. הטיעון ספק הגיוני (השוואת נושאים, וספק מעין גזרה שווה).
דחיית הטיעון השני (בתוספת עקיצה) – ״אמר לו רבי אלעזר בן מתייה: כל כך מבלעדי נבילה אפשר לך ליחיות?⁠8 בוא וראה שיש הרבה מטמים באהל [במגע]⁠9 ואינן מטמים במשא: הגולל והדופק וקוליתו10 של מת מטמים [במגע ו] באהל ואינן מטמאין במשא. וכן אל תיתמה על הנבילה שאפעלפי שהי מטמאה במשא לא תהא מטמא באהל״. הנוסח ״קוליתו של מת״ קשה – הרי זו עצם, ובוודאי מטמאת. גם הנוסח ״טליתו״ קשה, שכן טלית בוודאי אינה מטמאת באוהל. אמנם רוב הפרשנים והחוקרים הכריעו שהנוסח ״טליתו״ מהימן יותר, אבל לדעתנו יש להטיל בכך ספק. ואולי לפנינו רמז לגישה שלפיה גם עצם המת אינה מטמאת במשא.
מסקנה כדרשה הראשונה – ״הא צרכת לומר ׳וטמא שבעת ימים׳ – לרבות שמטמא במשא״ (ספרי זוטא יט, יא [עמ׳ 307]).
עד כאן המדרש. נשוב למשנתנו. לפי הסבר המוצע, משנתנו ברורה. המת מטמא במשא והזב אינו מטמא במשא, לכשימוק נימוק הבשר ונותרו שאריות, הן אינן מטמאות במשא, שכן הזוב התאדה, והבשר איננו מטמא במשא.
הבבלי עצמו (נדה סט ע״א) שאל גם לשם מה נקבע הזמן של ״עד שימוק״, ותירץ: ״גזרה שמא יתעלפה״. רוב המפרשים מסבירים שמשנימוק הבשר, המת הוא מת ודאי, ולא מתעלף הנראה כמת (רמב״ם, הלכות מטמאי משכב ומושב ו, ד; רע״ב; תפארת ישראל, ועוד).
הנימוק תמוה: האמנם איננו יודעים להבחין בין מת לזב מתעלף? ואם אכן הבחנה זו קשה, ימתין יומיים-שלושה עד שיירקב הבשר. ובכלל, השאלה אם המת אכן מת אינה מוזכרת במשנה ואינה נדונה בה כלל. אין היא מיוחדת למקרה של זב מת, אלא כללית. וכי אין סימן מהיר יותר? תמוהה גם התעלמות רוב הפרשנים מהשאלה. התעלמותם מבטאת לדעתנו את תמיהתם הסמויה: לשם מה נדרש שיעור זה11 של ״ימוק הבשר״? אכן לפעמים קשה לקבוע את מצב החולה ואם הוא נפטר או עדיין חי, אבל האם צריך לחכות עד שיירקב? אפשר בוודאי להגיע למסקנה אחרי זמן קצר יותר.
בגמרא, השאלה מופיעה כאחד מדברי החכמה שנשאל רבי יהושע בידי בני אלכסנדריה (בבלי סט ע״א). ״חכמה״ בלשון סיפור זה היא הלכה רגילה. עם זאת, להערכתנו אין כאן הלכה לכידה המשתלבת בהלכה הרגילה. זהו שיעור חד⁠־פעמי, ויש להגדירה כהלכה ״לא הלכתית״, המשקפת תחושת רתיעה וחרדת טומאה. כבר ראינו במבוא למסכת שחרדת הטומאה מובילה להחמרות שאינן משתלבות מבחינת טעמן בהלכה של חז״ל. חרדת הטומאה מתבטאת בחשש מזיבה אף על פי שהיא כבר אינה לנגד עינינו, ונדרש סימן חיצוני כדי שאפשר יהיה לשוב למצב הטהרה הרגיל.
ההלכה המובאת במשנתנו מופיעה גם בתוספתא ובספרא
המשפט הראשון בתוספתא חוזר על הכתוב במשנה, ומשפטים [2–3] בתוספתא מופיעים גם בספרא. יש להבין את המשפט בתוספתא ולאורו גם את המשפט במשנה.
ניתן להציע אפשרויות אלה:
1. הזב ודומיו שמתו מטמאים באוהל כמת וכזב במשא, וגם מת מטמא במשא.
2. הזב וחבריו מטמאים כזב רק ברובו של מת, ומטמאים באוהל בכזית (משנה אהלות ב׳:א׳).
3. טומאת הזב המת היא מדברי סופרים. על טומאה קלה אין שורפים תרומה, וטמא שנכנס למקדש אינו חייב בקרבן על חילול הקודש (הלכה [4]) שכן אין מחייבים קרבן או מלקות וכרת אלא במקרה של טומאה מוחלטת (מהתורה).
4. לדעת רבי שמעון זו אמנם טומאה קלה, אבל בכל זאת שורפים תרומה עליה.
יהא פירוש התוספתא אשר יהא, עדיין קשה מהו המיוחד בזב מת, הרי כל מת מטמא במשא! ייתכן שהתנא רצה להדגיש שטומאת הזב היא רק מדרבנן, ואחרי שיימוק הבשר, גם טומאה זו תיעלם, ותיוותר רק טומאת המת. אמנם מבחינה הלכתית אין זה משנה – הנושא את הדם טמא – אבל מבחינה רגשית טומאת מת לא גררה תחושת גועל. לפי הסבר זה, המשנה אינה עוסקת בהלכה אלא בתחושה, ויש להודות בכך שאין זו דרכה.
אפשר לומר שהזב נזכר במיוחד רק בגלל ההמשך, העוסק בנידה שמתה, אשר לה דין מיוחד, ואליבא דאמת, דין זב כדין מת.
לעיל הצענו שהמשנה מניחה שאין טומאת מת במשא, או שזו טומאה מדרבנן, ואילו טומאת זב היא מדאורייתא, ובאה התוספתא לחלוק על הנחה זו. אם אכן כך, התוספתא תלויה במשנה ומגיבה עליה.
כאמור, הבבלי מתחבט בהגדרה שבראשית המשנה. למה נאמר שהזב מטמא במשא? הרי גם המת מטמא במשא! הבבלי עונה שהכוונה היא לאבן מסמא. אבן המוסמה (כך בחלק מעדי הנוסח)⁠12 או המסמא היא אבן (או כל דבר שאינו מקבל טומאה) שמניחים על המרכב כדי לחצוץ בין הטומאה לבין הבגד או האדם. חציצה זו מועילה ביתר הטומאות (כגון טומאת מת) ואינה מועילה בטומאת מרכב של זב. משנה כלים א, ג מעידה על נוהג עממי של מעין פתרון לצמצום הטומאה, פתרון שחכמים התנגדו לו וראו בו עקיפה של דין תורה, כפי שאומר מדרש ההלכה: ״ ׳והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא׳ – אין לי אלא בזמן שיושב עליו ונוגע בו, מנין לעשרה מושבות זה על זה ואפילו על גבי אבן מסמה? תלמוד לומר: ׳והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא׳ – מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא״ (ספרא, זבים פרק ג, א [עו ע״ב]). תירוץ הבבלי מסתמך על ההלכה שלפיה זב הנמצא תחת אבן מסמא מטמא, ואילו המת אינו מטמא (אבן המסמא חוצצת). ההלכה בנוגע למת לא נאמרה במסכת כלים במפורש, אבל היא משתמעת ממשנה א, ג שם. וכן במפורש: ״כל שהמת מטמא – הזב מטמא. חמור הזב, שהוא מטמא תחת אבן מסמא״ (ספרי, במדבר א [עמ׳ 2], וכן במדבר רבה ז, ח).
הבבלי כאן (סט ע״א) מוצא סמך מספר דניאל למקור המילולי: ״באבן מסמא, דכתיב: ׳והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא׳ ״ (נדה סט ע״ב). אם כן, אבן מסמא היא אבן שמניחים על פי הבור, ובמקרה זה, על פי הטומאה.⁠13
הראשונים מצטטים בשמו של רש״י שאבן מסמא היא אבן המונחת על גבי יתדות, ומן הסתם כוונתו שלפיכך מגעה עם הטומאה חלקי.⁠14 הראשונים מסתייגים מפירוש זה, בדרך כלל ללא הנמקה, ומעדיפים את פירושו של רבנו תם, שזו אבן גדולה מאוד, ולכן, הזב היושב עליה אינו משפיע על המשקל המוטל על החפץ הטהור, או גם להפך, שהאבן מוטלת על הטומאה, ומשקלו של הטהור היושב על האבן אינו מורגש. ברש״י לפנינו נדפס כפירושו של רבנו תם, וכן עיקר.⁠15 אם כן, אבן המסמא היא מושב רגיל, אלא שחשבו כנראה שהאבן היא מעין חציצה, וחכמים התנגדו לכך בסדרת מקורות,⁠16 אולם לעתים נקבע שהיא משמשת חציצה. כך בנוגע לאבן שהוצאה מבית מצורע.⁠17
מכל מקום, ההלכה בנוגע לאבן המסמה אינה אחידה, וכאמור, לעתים היא מעין חציצה ולעתים אינה חציצה. נראה לנו שההלכה בנושא לא הייתה אחידה. לעתים החמירו חכמים ולעתים הקלו, ולעתים נקטו עמדת פשרה. במבוא הכללי לפירוש המשניות עמדנו על כך שההלכה אינה תמיד שיטתית. לעתים היא צמחה מפסיקות תקדימיות ספציפיות ולעתים מהחלטות ומנְהגים עממיים מקומיים, ורק בשלב מאוחר יותר אוחדה לכלל שיטה משפטית. כפי שהדגשנו במבוא למסכת, תופעה זו אופיינית במיוחד בתחום הטומאה והטהרה, וטומאת אבן המסמה היא דוגמה לכך.
אם כן, הזב והנידה מטמאים באבן מסמא,⁠18 והמת אינו מטמא. ברם כפי שטענּו לעיל, כל ההתניה שלפיה מדובר ביושב על אבן ״מסמא״, איננה מפורשת במשנה, וההסבר ש״משא״ הוא ״מסמא״ אינו יכול להיות פשט המשנה.
נוכרי שמת, טהר מל⁠(י)⁠טמא במשא – לפי ההלכה התנאית, נכרי מת אינו מטמא בטומאת אוהל.⁠19 אין זה ברור מה עמדת המשנה בנוגע לטומאת גוי: האם אינו מטמא במשא אבל מטמא באוהל או במגע? שמא אינו מטמא כלל? התוספתא מסבירה: ״וכן היה רבי שמעון אומר: נכרי שמת טהר מלטמא במשא, שאין טומאתו אלא מדברי סופרים״ (תוספתא נדה ט, יד [עמ׳ 651]; בבלי, נידה סט ע״ב). אם כן, זו הקלה: נכרי מת אינו מטמא מן התורה אבל מטמא במשא מדיני סופרים, או אולי אינו מטמא מן התורה כלל בעודו בחיים, טומאתו מדברי סופרים, ובמותו הוא מטמא כנראה רק באוהל (מדברי סופרים). או שמא הנכרי שמת זב אינו מטמא במשא אלא מדברי סופרים. בכל מקרה, אין זה פשט המשנה. דומה אפוא שגם ניסוח זה שבמשנה אינו קפדני ואינו ממוקד. הוא נגרר מהרישא, ואין בדברים הבהרה של מעמד הגוי. האם דינו כְּזב, כפי שראינו לעיל, או כטמא מת? מעמדו של גוי חי או מת סבוך, והגישות אליו שונות מקצה לקצה.
בתוספתא שנינו: ״הגוי והבהמה [ובן שמונה]⁠20 וכלי האוכלין חרס, והמשקין21 הנוגעין במת, כלים הנוגעין בהן – טהור. וכשם שאבר מן המת ואבר מן החי שחסר עצם באדם – טהור; כך בנבלות ובשרצים – טהור. אבר שאין עליו בשר כראוי, באדם – טמא בנבלות; ובשרצים – טהור״ (אהלות א, ד [עמ׳ 598]; יד, ו, [עמ׳ 611]). הגוי הנזכר הוא כנראה גוי חי כשם שהבהמה היא בהמה חיה, שהרי בהמה מתה מטמאת בטומאת נבלה. גם בן השמונה הוא תינוק חי, כפי שנזכר להלן. עם זאת, בהמשך מוזכרים גם כלים הנוגעים בגוי המת.⁠22 הבבלי קובע שקברי נכרים אינם מטמאים באהל: ״קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל: ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם – אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם״ (יבמות סא ע״א; בבא מציעא קיד ע״ב). מימרה מעין זו מופיעה גם במדרש בראשית רבה,⁠23 אם כי הנוסח שם אינו בטוח והמסקנה ההלכתית, שלפיה הדרשה נסבה על טומאה, אינה מופיעה.
אגדה אחרת מספרת על רבי שמעון בן יוחאי שטיהר את טבריה מטומאת המתים בדרך של בדיקה פלאית. דנּו במעשה לעיל ט, ה והצענו שהחשש היה מקברי נכרים ושהטיהור התבסס על עמדתו ההלכתית של רשב״י, שקברי גויים אינם מטמאים (באוהל). מכל מקום, הדרשה כמובן אינה מדוקדקת ואינה מעצבת את ההלכה. לו הייתה הדרשה מקור ההלכה צריכים היו נכרים לא לטמא כלל.
עם זאת, הדרשה ״אתם קרואיין אדם״ מבטאת בצורה דרשנית את הרעיון ההלכתי.⁠24 ההלכה מבוססת על התפיסה הרעיונית בדבר קדושת ישראל. כל המצוות חלות רק על ישראל, וממילא הגוי אינו חלק ממערכת הלכתית ואינו יכול להיות טהור או להעביר טומאה. עם זאת, אין להסיק מהתוספתא שהגוי טהור. ממקורות מקבילים ברור שגוי נחשב טמא במותו וגם בחייו, אלא שאין הוא חלק מהמערכת הרגילה. הוא אינו מעביר טומאה בנגיעתו ואינו הופך ראשון, שני או שלישי לטומאה.
דיון ארוך הקדיש לנושא ג׳ אלון,⁠25 והראה שכבר בימי הבית השני היה ברור שגוי (חי) טמא טומאת גופו אבל אינו מרכיב במערכת ההלכתית הטכנית. לעתים הוא סתם טמא, ולעתים טומאה זו מנוסחת כטומאת זב. כך, למשל, מצד אחד אין הוא מקבל טומאה, כפי שכתוב בתוספתא שלנו, ואף נקבע שלדעת חלק מהחכמים (רבי יהודה) הוא ״ממעט״ מטומאה,⁠26 כלומר, חוסם את זרימת הטומאה (תוספתא, אהלות יד, ו [עמ׳ 611]). שם אף נקבע שהוא הדין בעצם של גוי, כלומר, בגוי מת (שם, ד [עמ׳ 611])⁠27, אבל עם זאת נקבע: ״הגוים והגר והתושב אינן מטמאין בזיבה, ואף על פי שאינן מטמאין בזיבה טמאין כזבין לכל דבריהם״ (תוספתא, זבים ב, א [עמ׳ 677]), בניגוד לנאמר לעיל, שסתם נכרי טמא כְּזב. במקורות חז״ל ואצל יוספוס ברור שגוי טמא, וגר הבא להתגייר טובל לטהרתו כדי להיטהר מטומאה זו, אבל טומאתו אינה חלק מהמערך ההלכתי⁠־משפטי. אי אפשר לקבוע שהוא מטמא משהו אחר להיות ראשון או שני, כאב הטומאה או כוולד, וכמובן גם אין הוא יכול להיטהר. כך נאסר על הגוי להיכנס למקדש. האיסור נבע מעצם היותו זר, אבל נוסח באמצעות הלכות הטהרה המוכרות. כן נקבע שרק בשוק העליון בירושלים כל הרוקים טמאים (משנה שקלים ח׳:א׳). הירושלמי (למשנה שם, נא ע״א) מסביר שליד השוק העליון היה ״קצרן שלגוים״. קצרה הוא התעתיק המקובל למונח היווני ״קסטרום״, שמשמעו מחנה צבאי. ברור אפוא שבשוק הסתובבו נכרים רבים, כולל חיילים רומים. הנכרים נחשבו טמאים, ולפיכך, באזור שבו הם מרובים, סתם רוק שאין זה ברור מי רקק אותו נחשב טמא. אלון ממשיך ומביא ראיות נוספות כדי לסתור את דעתו של ביכלר, שטען שגויים נחשבו טהורים עד סוף ימי הבית השני. הדוגמאות ההלכתיות מעידות שאכן נהגו איסור בגוי, אבל חכמים לא הצליחו, ובשלב הראשון גם לא ניסו, לנסח את האיסור במסגרת גדרי הטהרה והטומאה ההלכתיים. לדעתנו מדובר בשתי דעות הנראות כמחלוקת רק אם אנו מתבוננים בנושא דרך משקפיים הלכתיים של טמא או טהור. למעשה, זהו מצב ביניים לא משפטי.
כפי שציינּו במבוא לפירוש המשניות, התפתחות התורה שבעל פה התנהלה בנתיב משפטי, אולם ההלכות הקדומות קדמו לבירור המשפטי, ולא תמיד הצליחו חכמים לתעלן לנתיב זה. מערכת הטומאות היא מערכת הלכתית⁠־משפטית מדוקדקת. רוב הלכות הטומאה ומנהגיה שולבו והוכללו במערכת ומצאו את מקומן המשפטי, אבל נותרו גרעינים של התייחסות לא הלכתית לפרטים שונים, כלומר, פרטים שלא מצאו את מקומם במערכת המשפטית אבל נהגו בהם איסור חמור או קל. כזה הוא דין הגוי וכאלה הם דיני מי חטאת, שבהם הרחבנו במסכת פרה.
בית שמי אומרים: כל הנשים מיתות נידות – אנו מתייחסים אליהן כאילו הן נידות, [ו]⁠בית הלל אומרים: אין נידה אלא שמתה נידה – כלומר, האישה הייתה נידה בשעת מותה. השאלה היא מה משמעותה של הקביעה. האם הן נידות, ואז יש לטבול אותן קודם הקבורה (אף שכמובן טבילה זו אינה הלכתית, שהרי המת מטמא מכל מקום), או שמא הן נידות במובן זה שהנושא אותן טמא נידה (נוסף על היותו טמא מת), ואם כן, אין למשפט משמעות רבה? אפשר שהמשמעות היא שגווייתן מטמאת כלים במשא, כפי שטענּו לעיל. מכל מקום, אם הן נידות היה על ההלכה להתייחס לשאלה איזה מין נידות הן. האם דינן כנידה בראשית ימי הטומאה (הממתינה שבעה ימים לטהרתה) או בסוף טומאתה (סוף סוף, אחרי המוות זליגת הדם נפסקת) וצריך להטבילה לנידתה? או אולי ימי הטומאה נפסקים אבל היא חייבת להמתין עד שיחלפו שבעה ימים מתחילת הדימום? בפועל אי אפשר להמתין, שהרי את המת יש לקבור סמוך לפטירתו ולכן המתה נקברת כנידה ונושאיה טמאים טומאת מת וטומאת נידה, ונטמאים גם במשא, כפי שקבעה המשנה. גם כאן, ההגדרה ״אישה מתה היא נידה״ היא הגדרה כללית, בעלת ערך ספרותי ותחושתי וללא משמעות הלכתית מוגדרת דייה.
קודם שנמשיך, מן הראוי להדגיש את הצד הפיזי. אצל אישה, כמו אצל גבר, זולג דם כתוצאה מפגיעה כזאת או אחרת בוורידים, בעורקים או בנימים שונים. קצב הזליגה תלוי בפעילות הלב, הדוחף את הדם. כנגד זה פועלים גורמי קרישה שונים וטסיות הדם, המביאים לקרישת הדם וסותמים בסופו של דבר את הנקב שנוצר. זהו אשר קורה בכל זליגת דם מהרחם או מאיבר אחר. לאחר המוות מפסיק הלב לפעום ואינו מזרים את הדם, וכל הגורמים המסייעים לקרישתו חדלים לפעול. זרימת הדם נמשכת בהתאם לכוח הכבידה, ואם הפצע נמצא בתחתית, הדם מתנקז אליו. צבעו נהיה כהה יותר ויותר עד שהוא משחיר, עקב תהליך החמצון. הזרימה נפסקת כשהדם הנמצא בפצע אוזל או אם הוא נקרש ברגעים הראשונים לאחר המוות. מכל מקום, לעתים קרובות, ברגעים הראשונים שלאחר המוות ניגר דם מנקבי הגוף, שכן הדם נובע מפצע פנימי (כחלק מסיבת המוות?) ויוצא דרך נקבי הגוף, כולל נקב הערווה. עם זאת, הלכת בית שמאי אינה נובעת מכך שניגר דם מהאישה אלא עקב החמרה מִספק. הרי האישה אינה יכולה עוד להעיד על טהרתה, וממילא יש לחשוד שהיא טמאה. מה גם שלעתים היא מתה לאחר ימי מחלה, שבהם המחזור משתבש, והיא מתקשה לבדוק ולהיטהר כהלכה.
אפשר היה אמנם לברר את המציאות לפי עדותן של הנשים העוסקות בקבורה (כדעת בית הלל). דעת בית שמאי היא אפוא חומרא בעלמא, שאינה מנסה לברר את העובדות.
במקביל לכך, בבבלי, נידה עא ע״א אנו למדים שאותה הלכה חלה גם על גבר. לדעת בית שמאי הוא נטבל כְּזב, ולדעת בית הלל הוא כזב רק אם אנו יודעים שהיה זב קודם מותו. זיבה ודאי נדירה אצל הגבר יותר מאשר נידות אצל אישה, ובכל זאת, סתם גבר נחשב זב.
בית הלל מציגים את ההלכה הנורמטיבית הרגילה: אישה טמאת נידה אם פירסה נידה סמוך למותה. הלכת בית הלל מעידה על כך שכפי הנראה במציאות ידעו הסובבים את האישה אם היא נידה, בין אם היו אלו בנות הבית בין אם הנשים שטיפלו בה קודם ולאחר מותה. בית שמאי מחמירים, וטעמם קשה. הבבלי (נדה עא ע״א) מסביר שהמוות גורם פחד, והפחד גורם נידוּת.⁠28 הניסיון האנושי המוכר לנו היום ממקרים רבים של מות נשים צעירות וגברים צעירים אינו תומך בהצעה זו, ולכן מעיד נימוק זה על חרדת טומאה ולא על חשש רֵאלי. ייתכן גם שההלכה במקורה נוסחה כתוספתא (תוספתא נדה ט, טז, [עמ׳ 651]) ומדובר באישה שהקשתה בלידתה ומתה. תופעה זו, של מוות בלידה, הייתה נפוצה ביותר עקב: זיהום, דימום, רעלת היריון, חוסר התאמה בין אגן האם לראש הוולד, סיוע לא זהיר בהוצאת הוולד (שימוש במלקחיים וכדומה [איור 42]), הרחבה מלאכותית של צוואר הרחם בכוח, ולכך הייתה הכוונה. יש לזכור גם שמוות בלידה היה דבר שכיח ביותר, ואם נגזור את שיעורי התמותה בלידה בימים עברו משיעורי התמותה בעולם השלישי כיום, ייתכן שהם היו כ-10% מהלידות! מן הסתם היה שיעור המוות בעולם הקדום כפול לפחות. אם כך הוא, לפנינו עדות נוספת לניסוח לא משפטי של המשנה. סביר יותר שזו החמרה מִספק. אין זה נימוק הלכתי אלא חרדה מטומאה ומסיאוב מדם אישה בכלל ומדם הזולג מאיברי המין בפרט. לפי הבבלי, בית שמאי אמרו את הלכתם גם על הגבר, הנדון במיתתו כזב (נדה עא ע״א), ואולי רצו בית שמאי דין אחיד, משום צניעות, כדי שהציבור לא ידע מי מתה נידה ומי מתה טהורה. לנימוק זה ישנו סיוע בהמשך.
בתוספתא מוצג הרקע להלכה: ״בראשונה היו מטבילין [את הכלים29] על גב הנשים המתות נדות. חזרו להיות מטבילין על כל אחת ואחת, מפני כבוד הנשים; בראשונה היו מוציאין מוגמר לפני חולי מעיים וחזרו להיות מוציאין לפני כל אחת ואחת, מפני כבוד המתים; בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש ועניים בכליבא, חזרו להיות מוציאין בין בדרגש בין בכליבה, מפני כבוד העניים״ (תוספתא נדה ט, טז [עמ׳ 651]; בבלי, נידה עא ע״א; מועד קטן כז ע״ב). ״על גב״ משמעו ״בשביל״ או ״בגלל״. כך למשל: ״הפותח את חביתו והמתחיל בעיסתו על גב הרגל – רבי יהודה אומר: יגמור״ (משנה חגיגה ג׳:ז׳),⁠30 וכן: ״אמרו להם בית שמאי: מפני שהוא טמא על גב עם הארץ״ (משנה עדיות א, יד). אבל לפעמים ״על גב״ משמעו כפשוטו: אחד על גבי השני. המנהג היה להטביל כלים יחד או על גבי גופת המת עם מתות נידות.
יש לברר מדוע הטבילו כלים עם המת ואם הדבר הוא לשיטת בית שמאי או בית הלל. נפתח בתקנה השנייה: חולה המעיים שנפטר מדיף ריח רע, ולכן הוציאו אותו עם ״מוגמר״, הלוא הוא כלי אשר בו בשמים (איורים 43 א-ב). ואכן, בקברים רבים נמצאו בקבוקונים קטנים שהיו מלאים שמן ריחני, מן הסתם בגלל סירחון הגופה. בתוספתא, הנפגעים הם מתים חולי מעיים וקרוביהם, הנעלבים מהרמז שריחו של המת, שלקה בחולי מעיים קודם מותו, אינו נעים. בברייתא המקבילה בבבלי הנוסח הוא: ״והיו חולי מעים חיים מתביישין״ (מועד קטן כז ע״ב). כלומר, החשש הוא שהחיים ייפגעו מהיחס הממתין להם במותם.
אשר לנידות, הנוסח בתוספתא עמום. בבבלי: ״היו נדות חיות מתביישות״ (נדה עא ע״א; מועד קטן כז ע״ב). לפי נוסח (או הסבר) זה, העדיף בעינינו, הנידות החיות חששו שעם מותן יתגלה סודן האישי, שכל אישה רגילה להצניעו. אישה רגילה מצניעה את היותה נידה, שכן זהו סוד אישי ואינטימי, והוצאתו לרשות הרבים יש בה ביזיון. עניין הכלים משני. אגב בטבילת המתה הנידה טבלו גם את בגדיה או כלים אחרים. טבילת הכלים היא מעשה משונה. הרי היא עדיין טמאה טומאת מת, ומה תועיל הטבילה אם הכלים הנוגעים בגווייתה טמאים? המילים ״את הכלים״ אינן בכתבי היד של התוספתא אלא רק בבבלי. בבבל לא הקפידו על טומאת מת, שהרי אין חובת טהרה מטומאת מת בחוץ לארץ, אבל הקפידו על טומאת נידה ושמרו את חובת ההתרחקות ממנה. מקוואות היו נדירים,⁠31 ולפיכך התקינו מקום לטבילה בנהר לאישה המתה (התקינו מחיצות סביב מקום הטבילה בנהר), ובו טבלו גם את הכלים שלה שנטמאו32 בטומאת נידה. בארץ ישראל לא טבלו את הכלים אלא את הנידה עצמה, כדי לטהרה מטומאתה.
הנידות החיות התביישו אפוא, ולכן התקינו טבילה לכל הנשים, גם לאלו שאינן נידות. התוספתא משקפת אפוא מצב שבו ייתכן שדעת בית הלל התקבלה, אבל בפועל נהגו כדעת בית שמאי.
קשה לדעת אם השינוי נבע באמת מצערן של הנידות או מקבלה של הלכת בית שמאי.⁠33 מכל מקום, לעיל עמדנו על כך שטעמם של בית שמאי לא נמסר ושאין בו היגיון הלכתי; כעת אנו מבינים שייתכן שהם התחשבו בכבוד הנשים. ואכן, הרמב״ם בפירושו למשנה מסביר שבית שמאי הם שחששו לכבוד הנידות המתות. אם כן, דעתם התקבלה להלכה. להערכתנו לא כך מציגה הברייתא את ההשתלשלות ההלכתית, ומחלוקת הלכתית אינה מצב של ״בראשונה״ ו״אחר כך״.⁠34
טבילת זב מת או נידה טמאה איננה הלכה, שהרי המת פטור ממצוות. חוץ מזה, הגויה הרי ממילא טמאה, ומה תועיל הטבילה? ההבדלים ההלכתיים הקטנים בין טומאת זב לטומאת מת או בין טומאת נידה לטומאת מת משניים, ובנקל אפשר היה לעקפם. אלא שאנו עוסקים בטקס. אצל כל עם טקסי המיתה מורכבים ונקשרת סביבם הילת קדושה. הם משקפים בראש ובראשונה את הצער ואת התסכול על תופעת המוות בכלל. גם תחום הטהרה רווי טקסים המבטאים את חשש הסכנה, הדבר אשר לו קראנו ״חרדת טומאה״.⁠35 צירוף זה של מוות וטומאה הוא מקום טבעי להיווצרות טקסים משולבים, שחלקם נוהגים בצורה זו או אחרת גם בימינו.
כך למשל, לא זו בלבד שהמת פטור ממצוות ולכן פטור גם ממצוות טהרה, אלא גם אין הבחנה בין מצב שבו הנידה סיימה את ימי הנידה לבין מצב שבו היא המתינה שבעה ימים מתחילת נידתה. כל אלו פרטים הלכתיים המעידים על כך שאין לפנינו מעשה הלכתי רגיל.
חכמינו, שעסקו בעיקר בהלכה ודחו את הפן החברתי, חיפשו ומחפשים לנהגים אלו ממד הלכתי. ברם בראש ובראשונה לפנינו טקס המסמל רצון לבוא לפני בורא עולם טהורים לא רק במשמעות ההלכתית אלא גם במשמעות הדתית.
1. ביכלר, משנת שבת.
2. ראו פירושנו לשבת כג, ה. שם הפנינו גם לביכלר משנת שבת, וראו שמחות א, ג (עמ׳ 98).
3. יוחנן (יט, 40) מדגיש שהדבר נעשה לפי הנוהג היהודי. ראו מתי כז, 59; מרקוס טו, 46; טז, 1. ביכלר, משנת שבת, דן במקבילות הללו ובהבדלים ביניהן.
4. ״גולל״ היא אבן שגללו על פי הקבר ו״דופק״ היא האבן המונעת מהגולל להתגלגל. ראו פירושנו לאהלות ב, ד; נזיר ו, ג (טרם נדפס).
5. הנוסח לפי כהנא, קטעי מדרשים, עמ׳ 217.
6. נכפל בטעות.
7. כלומר, טומאתו של משא מת היא ולד הטומאה בלבד.
8. כלומר, בלי נבלה אינך יכול להבין את ההלכה?
9. בדפוס: ״במגע״.
10. בדפוס: ״קוליתו״. לנוסח, ראו מהדורת אפשטיין, עמ׳ 159, שו׳ 24: ״טליתו״. ראו הערת אפשטיין שם (כהנא, מדרשי הלכה, עמ׳ 217, שו׳ 24). וכבר שיער הורוביץ שצריך לגרוס ״טליתו״. ראו הערתו במהדורתו לספרי זוטא, עמ׳ 307, שו׳ 19; מדרש הגדול במדבר, עמ׳ שמג, שו׳ 17, והערת המהדיר שם.
11. ראו למשל פתחי תשובה על יורה דעה שנז, ס״ק א בעניין קביעת המוות. הכותב מגייס את כל סוללת הטיעונים: יש לשמוע לדברי חכמים; השיעור הוא הלכה למשה מסיני והוא עומק החכמה ואין להישען על רופאי זמננו; גם הרופאים תומכים בשיעור זה ואינם יודעים להבחין במת אלא משנתעכל בשרו. ההגנה התַקיפה מעידה על תחושה שההלכה קשה ונוגדת את כל הברור לנו מחושינו ומניסיוננו.
12. מסמא – מינכן 95; מסמ׳ – וטיקן 110; מוסמא – פ 2596, פ 3173. כל אלו לכלים א, ג. ראו גם אפשטיין, פירוש הגאונים, עמ׳ 8, 147, 162. ראו פירושנו לכלים א, ג.
13. מקור המילה אבן ״מסמא״ הוא אולי אבן ששמו אותה, וליברמן מציע על סמך פירוש הגאונים לטהרות: ״אבן מטמא״ (אפשטיין, פירוש הגאונים, עמ׳ 8).
14. ראו פירושנו לשבת ט, א; תוספות, שבת פב ע״א, ד״ה אבן מסמא; תוספות, נידה נה ע״א, ד״ה אבן מסמא; ריטב״א על שבת פב ע״ב, ד״ה ר׳ עקיבא, ועוד.
15. רש״י, נזיר נג ע״א, ד״ה אבן סכוכית. כלומר, גוש זכוכית גולמית, אבל פירוש זה מופיע רק שם. השוו רש״י, נידה נה ע״א, ד״ה אי. לא נעסוק כאן בשאלה מאיזה בית מדרש יצאו פירושי רש״י אלה. מכל מקום, שני הפירושים (אבן גדולה וגוש זכוכית) קיימים, גם אם אחד מהם מיוחס לרש״י בטעות.
16. כגון ספרא, זבים פרק ז, י (עח ע״ד); תוספתא, כלים בבא קמא ו, ב (עמ׳ 575). ספרי זוטא יט, יא (עמ׳ 306), ועוד.
17. תוספתא, נגעים ו, יא (עמ׳ 626).
18. כלים א, ג; תוספתא, כלים א, ג (עמ׳ 569); ספרא, מצורע פרשת זבים, פרק ג, יב (עו ע״ד); ירושלמי, עבודה זרה ג ו, מג ע״א; בבלי, שבת פב ע״ב, ועוד.
19. נעם, מהפכה, עמ׳ 291.
20. כך יש לגרוס. ראו ליברמן, תוספת ראשונים, עמ׳ 96 על פי כ״י וטיקן.
21. בעל חסדי דוד גרס: ״כלי החרס, אוכלין ומשקין״ (בכ״י וטיקן: ״כלי החרש האוכלין והמשקין״), וכן אצל ליברמן, תוספת ראשונים, עמ׳ 96, וכן הגרסה להלן בתוספתא, נידה יד, ו (עמ׳ 611). וראו ליברמן, תוספת ראשונים, עמ׳ 138.
22. כך הציע אלון, טומאת נכרים, אבל ראו להלן.
23. בראשית רבה עה, יב (עמ׳ 894), וחסר בנוסח אלבק, עח, יג (עמ׳ 933).
24. התפיסה שלפיה גוי אינו בכלל אדם עולה מכמה מקורות, ובחלק מהם מופיעה גם עמדה מנוגדת. ראו אורבך, נפש אחת.
25. אלון, טומאת נוכרים. לסיכום מעודכן יותר ראו נעם, מהפכה, עמ׳ 298-308.
26. על המגמה למעט טומאה בירושלים ראו פירושנו לשקלים ו, ב.
27. לאלון ראיות רבות, אבל בנוגע לתוספתא זו יש להעיר. במהדורת צוקרמנדל נכתב: ״ובית הלל אומרים: בפותח טפח, אפילו קוליתו של עו״ג הרי זה ממעטת הטפח״. אולם הגרסה הנכונה היא ״אפילו קולתיו של טפח עוג״, ולא נזכר הנכרי (כך בכ״י וטיקן ובר״ש משאנץ יג, ה. ראו ליברמן, תוספת ראשונים, עמ׳ 138; חסדי דוד, עמ׳ רעט). המונח ״קוליתו של עוג״ אינו מתייחס לעצם של עוג מלך הבשן, שהיה נכרי, אלא מתאר את גודל העצם. הדיון הוא בגודל העצם הממעט את מידת החלון (אהלות יג, ה). רבי יהודה חולק על המשנה, ולדעתו, מכיוון שעצם מן המת אינה מטמאת באוהל (כל מת – ישראל או גוי), הוא הדין אפילו בעצם הגדולה מן החלון (קוליתו של עוג. ראו גם המעשה עם אבא שאול, בבלי, נידה כד ע״ב). אם כן, ראיה זו בטלה, אבל כמובן שלחלון ראיות רבות נוספות.
28. הסבר זה נותר גם במסקנת הגמרא.
29. כך בבבלי, וראו להלן.
30. ראו פירושנו לה.
31. מסופר על החכם אבוה דשמואל, שהחמיר מאוד על בנותיו והתקין להן מקוואות בשולי נהר פרת (בבלי שבת סה ע״א; נדרים מ ע״ב; בכורות נה ע״א; נידה סז ע״א). כאמור, נשים חייבות לטבול גם בחוץ לארץ. מהסיפור משמע שלא היו בבבל מקוואות רגילים אלא לכל היותר תיקנו כאלו בשולי הנהר. המתקן מכונה ״מפצי״, ומשמעו סוכות לאיגום מים בגובה ובכמות מתאימים, או משטח שעליו אפשר לעמוד כאשר ישנו טיט רב. עוד משמע שנשים רגילות לא הידרו בטבילה או אולי לא הידרו בתנאי הטבילה. יש לזכור שזוהי בבל הקדם-אמוראית, ששמירת המצוות בה הייתה לקויה. עמי הארץ סברו מן הסתם שמכיוון שאין שומרים על דיני טהרה, מיותר לשמור גם על טהרה זו.
32. כך רש״י הנדפס על הדף, מועד קטן כז ע״ב, ד״ה על גבי. טבלו רק את הכלים שבהם השתמשו בעודן חיות. על פי ה׳מיוחס לרש״י׳, מהדורת קופפר, עמ׳ 90 – רק הכלים שבהם נגעו קודם מיתתן, וראו רש״י, נידה עא ע״א, ד״ה אלא טעמייהו דב״ש.
33. ראו ספראי, הכרעה כבית הלל, העומד על כך שלעתים נקבעה הלכה כבית שמאי ולעתים נתקבלה דעתם במידה חלקית בלבד או מרכיבים מדעתם התקבלו להלכה.
34. הראשונים על אתר מציעים דעה אחרת מזו שהצענו. בעלי התוספות, הרמב״ן, המאירי, הר״ן והרשב״ץ מסבירים שמחלוקת בית שמאי ובית הלל היא המשך של ההלכות הקודמות, וגם ההלכות הקודמות במשנה עוסקות באבן מסמה דווקא (כפירוש הבבלי וכל ראשונים). הברייתא, לשיטתם, מעירה רק למנהג טבילת כלים שהיה נהוג אף לבית הלל, אבל לא להלכה. לעיל דחינו את הרעיון שיש כאן אזכור לגורם זה של אבן מסמה. לדעתנו, אבן המסמה נזכרת כאן לראשונה ואין להעמיד את המשניות הכלליות הקודמות דווקא כעוסקות בה. לדעתנו, הבדל פרשני מתודולגי זה חוזר בפעמים שבהן אנו מעזים להציע הצעות נגד פירוש הראשונים. באופן שיטתי אנו מתנגדים לפרש משנה המנוסחת באופן כללי כאילו היא עוסק במקרה מיוחד. כמו כן אנו מתנגדים לפרש משנה שלא כפשוטה כדי למנוע סתירה אפשרית בינה למקורות אחרת. הבבלי, לעומת זאת, מאמץ פרשנות כזאת (בדרך כלל בסגנון ״הכא במאי עסקינן״).
35. ראו דוגלאס, טהרה וסכנה. אין צריך לומר שמפרש מסורתי נרתע מעצם הרעיון שגורם לא הלכתי כזה, כמו ״סכנת הטומאה״, חודר להלכה.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ה) הָאִשָּׁה שֶׁמֵּתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה רְבִיעִית דָּם, מְטַמְּאָה מִשּׁוּם כֶּתֶם, וּמְטַמְּאָה בְאֹהֶל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינָהּ מְטַמְּאָה מִשּׁוּם כֶּתֶם, מִפְּנֵי שֶׁנֶּעֱקַר מִשֶּׁמֵּתָה. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּיוֹשֶׁבֶת עַל מַשְׁבֵּר וּמֵתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה רְבִיעִית דָּם, שֶׁהִיא מְטַמְּאָה מִשּׁוּם כֶּתֶם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לְפִיכָךְ אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְאֹהֶל.
With regard to a woman who died, and after her death a quarter-log of blood emerged from her body, although the blood emerged after death, it transmits ritual impurity by touching and carrying, due to the impurity of the spot of blood of a menstruating woman. This impurity as blood of menstruation applies to any amount of blood she emits, despite the halakha that generally, the blood of a corpse transmits impurity only if it is at least a quarter-log in volume. And as it is a quarter-log of blood, it transmits impurity in a tent, as it is the blood of a corpse.
Rabbi Yehuda says: That quarter-log of blood does not transmit impurity due to the impurity of the spot of blood of a menstruating woman, because that blood was displaced after she died. And Rabbi Yehuda concedes in the case of a woman who is sitting in childbirth on the travailing chair [mashber] and she died, and a quarter-log of blood emerged from her body, that this blood transmits ritual impurity due to the impurity of the spot of blood of a menstruating woman. In that case, the blood was displaced while she was still alive. Rabbi Yosei said: For that reason, that quarter-log of blood does not transmit impurity in a tent, as it did not come from a corpse.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ו] הָאִשָּׁה שֶׁמֵּתָה, וְיָצָא מִמֶּנָּה רְבִיעִית דָּם, מְטַמֵּא מִשֵּׁם כֶּתֶם וּמְטַמֵּא בְאָהֵל.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוּ מְטַמֵּא מִשֵּׁם כֶּתֶם, לְפִי שֶׁנֶּעְקַר מִשֶּׁמֵּתָה.
וּמוֹדֶה רְבִּי יְהוּדָה, בְּיוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּשְׁבֵּר וּמֵתָה, וְיָצָא מִמֶּנָּה רְבִיעִית דָּם, שֶׁהוּא מְטַמֵּא מִשֵּׁם כֶּתֶם.
אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: לְפִיכָךְ אֵינוּ מְטַמֵּא בְאָהֵל.
ומודה ר׳ יהודה ביושבת על המשבר ומתה ויצאה הימנה רביעית דם שהיא מטמאה משום כתם. א״ר יוסי לפיכך אין מטמאה באהל.
האשה שמתה ויצאה ממנה רביעית דם מטמא כו׳ – דם נדה הוא אשר יטמא משום כתם דם המתים מטמא באהל כשיש בו רביעית דם כמו שבארנו בשני של אהלות (משנה אהלות ב׳:ב׳) ותפשו בדם הזה לחומרא ודנוהו בתורת דם המת ודם החי ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי יוסי:
מְטַמְּאָה מִשּׁוּם כֶּתֶם. שֶׁל נִדָּה, בְּמַשֶּׁהוּ, דְּאִי מִשּׁוּם טֻמְאַת מֵת, לֹא מְטַמְּאָה אֶלָּא בִּרְבִיעִית:
וּמְטַמְּאָה בְּאֹהֶל. אִם כָּל הָרְבִיעִית יַחַד:
שֶׁמְּטַמָּא מִשּׁוּם כָּתֶם. בְּמַשֶּׁהוּ. שֶׁנֶּעֱקַר מֵחַיִּים. וְאֵין הֲלָכָה לֹא כְּרַבִּי יְהוּדָה וְלֹא כְּרַבִּי יוֹסֵי. הִלְכָּךְ, לֹא שְׁנָא יוֹשֶׁבֶת עַל מַשְׁבֵּר וְלֹא שְׁנָא שְׁאָר מֵתוֹת, כֻּלְּהוּ מְטַמְּאוֹת מִשּׁוּם כֶּתֶם, וּמְטַמְּאוֹת בְּאֹהֶל:
מטמאה משום כתם – [the bloodstain] of menstrual blood with a little bit, for if it was because of defilement with the dead, it does not defile other than with a quarter [of a LOG] (See also Tractate Ohalot, Chapter 2, Mishnah 2 – where it states: “A quarter LOG of blood and a quarter-LOG of blood that flows from a person at the time of his death or afterward/דם תבוסה which is a primary source of ritual impurity, even though it is possible that some of the blood flowed from the body before death).
ומטמאה באוהל – if all of the one-quarter [of a LOG] is together.
שמטמא משום כתם = with a little bit, that it was uprooted/detached from [the body after death] while living. But the Halakha is not according to Rabbi Yehuda nor according to Rabbi Yossi. Therefore, it doesn’t make a difference if she was sitting on the travailing chair [when she died] or regarding other dead women, all of them defile because of a bloodstain and defile through overshadowing in a tent.
מפני שנעקר משמתה אבל לת״ק אע״ג דנעקר משמתה מטמאה משום כתם דסבר מקור מקומו טמא הילכך אע״ג שנעקר לאחר מיתה מטמא בנדות מפני שהיה במקור מחיים ור׳ יהודה ס״ל דמקור מקומו טהור ולאחר מיתה לאו רואה היא:
לפיכך אינה מטמאה באהל. בגמ׳ דייק מכלל דלת״ק באוהל נמי מטמא ודם תבוסה איכא בינייהו דלר׳ יהודה הואיל וספק היא ספק אם נעקר כולו מחיים ספק אם נעקר מקצתו לאחר מיתה הוי דם תבוסה ומדרבנן מטמא באהל ור׳ יוסי סבר האי לאו דם תבוסה הוא דכיון דכורעת לילד הוי כאלו נעקר כולו מחיים ומ״מ ויצאת ממנה רביעית דם שהוא מטמא משום כתם א״ר יוסי לפיכך אינו מטמא באהל:
מטמאה משום כתם. פירש הר״ב משום כתם של נדה במשהו. ואע״ג דנעקר דם משמתה. דמקור מקומו טמא. גמרא. וכתבו התוס׳ ולא לענין שיהא הנוגע בו טמא טומאת מגע. דאפילו בלא מקור ליטמא אפילו פחות מרביעית. משום דנגע במת. אלא כתם ראייה גמורה קאמר. שיטמא הדם במגע ובמשא. אע״ג דלא רואה היא לאחר מיתה. הואיל והיה במקור מחיים. ומשעת כבוס ליכא לטמויי כמו כתם (כדתנן במשנה ב׳ פ״ז). דהא ודאי השתא הוא דאתא דם. לא מהני טומאת כתם אלא להיות טומאה בפחות מרביעית במשהו. ע״כ. [ותמיהני על מ״ש דפחות מרביעית דם טמא. משום דנגע במת. דהא תנן במשנה ה׳ פ״ב דאהלות רביעית דם שחסר טהור. והעתיקה הרמב״ם בספ״ג מהט״מ וכתב שאם חסר כל שהוא טהור]:
ומודה רבי יהודה ביושבת על משבר וכו׳ שהיא מטמא׳ משום כתם. פירש הר״ב במשהו שנעקר מחיים וכו׳ ומסיק דמטמאה באהל. וכדפרשינן בגמרא דמשום דם תבוסה ומדרבנן. וכי הא דתנן במשנה ה׳ פ״ג דאהלות. ור׳ יהודה נמי ס״ל דמטמא בדם תבוסה. וכן פירש״י הכא דלר״י מטמא באהל:
{ח} וְאַף עַל גַּב שֶׁנֶּעֱקַר דָּם מִשֶּׁמֵּתָה, דְּמָקוֹר מְקוֹמוֹ טָמֵא. גְּמָרָא. וְלֹא מִשּׁוּם שֶׁנָּגַע בְּמֵת טָמֵא הַדָּם, אֶלָּא כֶּתֶם רְאִיָּה גְּמוּרָה קָאָמַר, שֶׁיְּטַמֵּא הַדָּם בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, אַף עַל גַּב דְּלָאו רוֹאָה הִיא לְאַחַר מִיתָה, הוֹאִיל וְהָיָה בַּמָּקוֹר מֵחַיִּים כוּ׳. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב וְתוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים:
{ט} וּמִשּׁוּם דַּם תְּבוּסָה וּמִדְּרַבָּנָן. וְרַבִּי יְהוּדָה נַמִּי הָכִי סְבִירָא לֵיהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
כא) האשה שמתה ויצא ממנה רביעית דם
לאחר מיתה:
כב) מטמאה משום כתם
ר״ל במשהו כנדה, וא״צ רביעית כמת. דכבר טמא הי׳ במקור בחייה. משום דם נדה, דמקור מקומו טמא:
כג) ומטמאה באוהל
אם הי׳ רביעית. מדנעקר ממקור לאחר מיתה:
כד) שהיא מטמאה משום כתם
מדנעקר מחיים:
האשה שמתה ויצא ממנה רביעית דם – לאחר מותה. באופן עקרוני, דם היוצא קודם המוות אינו טמא, כדברי המשנה: ״המת שדמו מנטף ונימצא תחתיו רביעית דם – טהור. רבי יהודה אומר: לא כי, אלא שותת טהור ומנטף טמא״ (משנה אהלות ג׳:ה׳). ה״מת״ אינו הצלוב המוזכר ברישא של משנה זו אלא מת רגיל, וכמות הדם היוצאת מפצעיו קטנה יותר. יש להניח שהמוות גרם לעצירת זרימת הדם. הלב אינו מזרים דם בעורקים והדם בווריד הפתוח נקרש לאט לאט (בזכות שרידי חומרי הקרישה), ולפיכך יש להניח שהדם יצא בעוד הנפטר חי, ובמשנתנו, בעוד האישה חיה, אינו מטמא. רבי יהודה חולק, אבל לא משום שלדעתו דם שיצא קודם המוות טמא אלא מחשש של ערבוב עם דם טמא (דם שנטף לאחר המוות) ומהערכת המציאות מתי יצא הדם שלפני המת או הצלוב (הנזכר בראשית המשנה שם).
משנתנו אינה עוסקת בפצע סתם אלא בדם נידה. היינו, דם שיצא מרחם האישה לאחר מותה. דם כזה מטמא כמובן גם כשהאישה חיה, והחידוש במשנתנו הוא שהוא מטמא גם כשהיא מתה. בכלשהו לטומאת נידה במגע ובמשא, וברביעית לטומאת מת באוהל, וזוהי דעת תנא קמא.
מטמא משם כתם ומטמא באהל – מוטלות עליו חומרות חיים וחומרות מתים. הדם מטמא בנידה כאילו יצא בשעת נידתה, ולפי השיטה ההלכתית המיוחסת לרבי מאיר, שהכתם מטמא בזוב (משנה נדה ו׳:י״ג).
רבי יהודה אומר: אינו מטמא משם כתם, לפי שנעקר משמתה – שני חלקים למשפט. הראשון הוא בוודאי מסורת המיוחסת לרבי יהודה, והשני הוא הנימוק המיוחס לו או שזו תוספת עריכה. רבי יהודה חולק, ואומר שדם רחמי שיצא לאחר שהאישה מתה אינו מטמא בטומאת נידה אלא אם כן החל לצאת כאשר האישה הייתה חיה.
לדעת חכמים החולקים על רבי מאיר, כתם אינו מטמא כלל אלא אם כן נבדק ונמצא שהוא ממקור טומאה. אפשר ש״חכמים״ החולקים על רבי מאיר הם רבי יהודה, בר הפלוגתא הרגיל של רבי מאיר. ייתכן אפוא שהנימוק ניתן על ידי העורך, שחיפש טיעון אליבא דרבי מאיר. על כל פנים, הנימוק במשנה הוא שהדם שבכתם יצא לאחר מיתה, ולכן הוא מטמא באוהל כמת, אבל לא כנידה או בזוב.
[ו]⁠מודה1 רבי יהודה ביושבת על המשבר ומתה ויצא ממנה רביעית דם שהוא מטמא משם כתם – כאן, רגליים לדבר שהכתם או הדם יצא מהמקור, ובחיי האישה. רבי יהודה אינו מקבל את עמדת בית שמאי, שנשים מתות נחשבות נידות תמיד, אבל מודה בכך שאם האישה הייתה באמצע לידה ויצא ממנה דם, דמה טמא. רבי יהודה מתבסס על דין המקשה לילד, הקובע שדם לידה מטמא כדם נידה (משנה נדה ד׳:ד׳,ו׳). עם זאת, המשנה שם מגבילה את ההלכה למקרה שבו האישה הקשתה בלדתה במשך כמה ימים. גם שם גם כאן חסרה אפוא אותה הגבלה הלכתית רגילה שכדי להיטמא בטומאת נידה צריך הדם להיראות במשך כמה ימים.
בפירוש המשנה שם טענּו שההלכה אינה הולמת לא את ידיעות הרפואה של חכמים עצמם ולא את המסגרת ההלכתית השיטתית ושיֵש לראות בה הלכה לא לכידה לכל המערך ההלכתי, הלכה היונקת מחרדת הטומאה והסיאוב מדם היוצא ממקום הערווה גם אם אינו דם נידה מבחינה ביולוגית.
אמר רבי יוסה: לפיכך אינו מטמא באהל – וכן בתוספתא (תוספתא נדה ט, טו [עמ׳ 651]). רבי יוסי קובע שאכן זה דם נידה שיצא בחיי האישה ולכן אינו מטמא כדם מת, שכן דם זה יצא לפני רגע המוות, ומסקנה זו פשוטה. מבחינה כרונולוגית, המשנה נערכה כנראה עריכה כפולה. מי שהביא אותה מאוחר לרבי יהודה, שכן הוא מתייחס לדבריו. אחר כך הובאו דברי רבי יוסי, המתייחס למחלוקת תנא קמא ורבי יהודה.
משנה זו היא לקח ללומדים. אין ספק בכך שהיא מכנסת דורות שונים של לימוד שבהם האחד מגיב על דברי קודמיו (או אינו מגיב אבל העורך ראה בכך תגובה), אבל הרבדים הכרונולוגיים מעורבים, והעורכים לדורותיהם ניסחו, ערבבו ו״התאימו״ את המסורות שלפניהם. לפיכך, התאוריה המשוכללת והלמדנית שהציג מורנו א׳ גולדברג בזמנו,⁠2 בעקבות י״נ אפשטיין,⁠3 ואשר הפכה אבן פינה בלימודם של חוקרים רבים – מעורערת. גולדברג ניסה לשחזר את הרבדים ההיסטוריים גם במקומות שבהם אין לכך ראיות כרונולוגיות. אנו משוכנעים שאכן ישנם רבדים למדניים שונים שנוצרו זה על גב זה (זו דרך הלימוד האנושית), אבל העורכים לא שימרו את הרבדים הכרונולוגיים השונים אלא ניסחו יחידות שלמות וניסחו מחדש את דברי קודמיהם בסגנון המשנאי הרגיל. על כן אנו יכולים לשחזר התפתחות היסטורית רק במקומות שבהם נשמרה לכך עדות בדברי המקורות. במקרה שלנו, הרובד המאוחר, המסביר את דברי רבי יהודה, שולב לתוך דבריו, ארוג לתוך דברי תנאים מדור אושא, ואינו מוצג כרובד כרונולוגי נפרד.
1. כפי שהערנו פעמים רבות, הוי״ו בתחילת משפט תדירה. בעדי נוסח רבים היא עולה ונופלת, ואין לכך משמעות תוכנית.
2. גולדברג, שבת; הנ״ל, אהלות; הנ״ל, בבא קמא.
3. אפשטיין, מבואות, עמ׳ 246 ואילך.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ו) בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, הַיּוֹשֶׁבֶת עַל דַּם טֹהַר, הָיְתָה מְעָרָה מַיִם לַפֶּסַח. חָזְרוּ לוֹמַר, הֲרֵי הִיא כְמַגַּע טְמֵא מֵת לַקָּדָשִׁים, כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף כִּטְמֵא מֵת.
Initially the Sages would say, with regard to a woman who gave birth and observed the seven or fourteen days of impurity for a male or female child, respectively, and then immersed in a ritual bath and who is observing the period of the blood of purity, that she would pour water from a vessel in her hands to rinse the Paschal offering. Although it is permitted for such a woman to engage in intercourse with her husband, her halakhic status is like that of one who immersed that day and the sun has not yet set. She therefore assumes second-degree ritual impurity and confers third-degree ritual impurity upon teruma with which she comes into contact. Consequently, she may touch the vessel, as second-degree ritual impurity does not render a vessel impure. She may not touch the water, as it is designated for rinsing the Paschal offering and therefore it is treated with the sanctity of sacrificial food, which is rendered impure by second-degree ritual impurity.
The Sages then said: Her status is like that of one who came into contact with one impure with impurity imparted by a corpse, i.e., one with first-degree ritual impurity, who renders consecrated items impure. But with regard to all non-sacred items, even non-sacred items treated with the sanctity of sacrificial food, such as the water used to rinse the Paschal offering, she has second-degree ritual impurity. Consequently, it is permitted for her to touch not only the vessel, but the water inside it as well, in accordance with the statement of Beit Hillel. Beit Shammai say: The status of the woman is even like that of one who is impure due to contact with a corpse, who is a primary source of ritual impurity and renders even a non-sacred vessel impure.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ז] בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: הַיּוֹשֶׁבֶת עַל דַּם טָהוֹר, הָיְתָה מְעָרָה מַיִם לְפֶסַח.
חָזְרוּ לוֹמַר: הֲרֵי הִיא כְּמַגַּע טְמֵא מֵת לַקָּדָשִׁין, כְּדִבְרֵי בֵית הֶלֵּל.
וּבֵית שַׁמַּי אוֹמְרִים: כִּטְמֵא מֵת.
בראשונה היו מטבילין על גב כל הנשים נדות חזרו להיות מטבילין ע״ג כל אחת ואחת מפני כבוד הנשים. בראשונה היו מוציאין מוגמר לפני חולי מעיים וחזרו להיות מוציאין לפני כל אחת ואחת מפני כבוד המתים. בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש ועניים בכליבה חזרו להיות מוציאין בין בדרגש בין בכליבה מפני כבוד העניים. בראשונה היו מוליכין לבית האבל עניים בכלי זכוכית הצבועה עשירים בכלי זכוכית הלבנה חזרו להיות מוציאין בין בצבועה בין בלבנה מפני כבוד עניים. בראשונה כל מי שיש לו מת היו יציאותיו קשות עליו יותר ממתו התחילו הכל מניחין מתיהן ובורחין הנהיג ר״ג קלות ראש בעצמו וחזר הכל לנהוג כר״ג. בראשונה היו אומרים בשר התאוה [טהור] חזרו וגזרו עליו שיהא מטמא את הידים חזרו וגזרו עליו שיהא מטמא במגע חזרו וגזרו הנבילה עצמה מטמא במשא חזרו ואמרו כל הגת שנעשית ע״ג בשר התאוה טמאה לקודש וכן הורה לתרומה חזרו ואמרו חיה ולא עוף ר״א בן יהודה איש אוכלין אמר אפילו נעשית ע״ג עוף אחד ועל גב תרנגול אחד טמאה לקדש וטהורה לתרומה.
בראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר – העיקר אצלנו היושבת על דם טהרה דינו כטבול יום ולשון התורה כשישבה על דם טוהר בכל קודש לא תגע ואל המקדש וגו׳ ואמר התנא בזה שבראשונה היו סבורין שחולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו ומש״ה היו אוסרין אותה ליגע בחולין שנעשו על טהרת הפסח ולא היו מתירין לה רק עירוי המים לעיסה בלבד וחזרו לומר שחולין שנעשו על טהרת הקדש אינן כקדש והתירו לה שתגע בחולין שנעשו על טהרת הקדש ושמוה כמגע טמא מת עצמו וזה אמרו לקדשים כלומר לקדשים ולא לחולין שנעשו על טהרת הקדש וההפרש שיש בין מגע טמא מת ובין טמא מת מבואר שמגע טמא מת ראשון לטומאה וטומאת מת אב הטומאה וכבר נתבארו אלה העקרים בתחילת זה הסדר ובמקומות שקדמו:
מְעָרָה מַיִם לַפֶּסַח. מִכְּלִי אֶל כְּלִי לִרְחֹץ בָּם אֶת בְּשַׂר הַפֶּסַח. אֲבָל בַּמַּיִם אֵינָהּ נוֹגַעַת, שֶׁהִיא טְבוּלַת יוֹם, שֶׁטָּבְלָה לְסוֹף שְׁבוּעַיִם וְאֵין לָהּ הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ עַד יוֹם שְׁמוֹנִים שֶׁהוּא תֵּכֶף לַהֲבָאַת כַּפָּרָתָהּ, וְהַכָּתוּב עֲשָׂאָהּ טְבוּלַת יוֹם, דִּכְתִיב (ויקרא יב) בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע, וְקַיְמָא לָן בְּכָל קֹדֶשׁ, לְרַבּוֹת אֶת הַתְּרוּמָה, וּטְבוּל יוֹם, שֵׁנִי הוּא, וּכְשֶׁהִיא מְעָרָה, אֵינָהּ נוֹגַעַת בַּמַּיִם אֶלָּא בַּכְּלִי, וְשֵׁנִי אֵינוֹ מְטַמֵּא כְּלִי. אֲבָל בַּמַּיִם לֹא תִגַּע, הוֹאִיל וְהֵם עֲשׂוּיִין לִרְחֹץ בָּהֶם אֶת הַפֶּסַח, דְּחֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ כְּקֹדֶשׁ דָּמֵי:
חָזְרוּ לוֹמַר הֲרֵי הִיא כְמַגָּע טְמֵא מֵת. טְבוּל יוֹם דִּינוֹ כְּנוֹגֵעַ בִּטְמֵא מֵת, שֶׁהוּא רִאשׁוֹן, דַּוְקָא לַקָּדָשִׁים, אֲבָל לְחֻלִּין, לֹא הָוֵי טְבוּל יוֹם כְּנוֹגֵעַ בִּטְמֵא מֵת לִהְיוֹת רִאשׁוֹן, אֶלָּא שֵׁנִי, הִלְכָּךְ יְכוֹלָה הִיא לִגַּע אֲפִלּוּ בַּמַּיִם, שֶׁהַמַּיִם חֻלִּין הֵן, וּטְבוּל יוֹם, שֵׁנִי הוּא, וְאֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחֻלִּין. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמַּיִם הַלָּלוּ נַעֲשִׂים עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ שֶׁהֲרֵי לִרְחִיצַת פֶּסַח עֲשׂוּיוֹת, לֹא מַהֲנֵי שֵׁנִי בְּהוּ, דְּחֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ לָאו כְּקֹדֶשׁ דָּמוּ:
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אַף כִּטְמֵא מֵת. שֶׁהוּא אַב הַטֻּמְאָה וְעוֹשֶׂה מַגָּעוֹ רִאשׁוֹן. כָּךְ מַגָּעוֹ שֶׁל טְבוּל יוֹם, רִאשׁוֹן הוּא:
מערה למים לפסח (to pour water from vessel to vessel for purposes – to wash the Passover meat without touching the water) – from one vessel to another to wash/rinse in it the Passover meat, but she does not touch/come in contact with the water, as she is [considered] a טבולת יום/the period following immersion in a ritual bath and the nightfall, who immersed at the conclusion of two weeks [following the birth of a baby girl] but she does not have הערב שמש/her “sunset” until the eightieth day (i.e., sixty-six days after the first fourteen days have been completed) which is immediately prior to her bringing of the atonement offering and Scripture made her as one who immersed herself that day, as it is written (Leviticus 12:4): “[She shall remain in a state of blood purification for thirty-three days:] she shall not touch any consecrated thing, [nor enter in the sanctuary until her period of purification - sixty-six days for the birth of a girl -see the next verse – is completed].” And we hold that “any consecrated thing/בכל קודש [לא תגע]” includes the heave-offering (if her husband is a Kohen), and a person who is in this period between immersion and “nightfall,” is considered [as being in the status of] שני/second degree ritual impurity [as a result of contact with first degree ritual impurity status], so that when she pours [water from one vessel to another] she does not touch the water, but only the utensil [itself], and a person of second degree ritual impurity does not defile a utensil, but she cannot come in contact with the water, for since they are used to rinse the Passover sacrificial meat, for non-sacrificial meat that was prepared through the sanctification of something holy is considered like it is holy. {Note: If this woman touched heave-offering/Terumah, she would make the heave-offering something with a third degree of ritual impurity.)
חזרו לומר – a person who immersed him/herself that day/טבול יום – his/her law is like someone who came in contact/touched someone who is unclean with corpse uncleanness, which is first degree of ritual impurity especially regarding Holy Things. But for non-sacrificial/sacred meat, the person who has immersed him/herself that day is not regarded as someone who had come in contact with someone unclean with corpse uncleanness which is first degree of ritual impurity, but rather second degree ritual impurity, therefore, she can touch even water, for the water is non-sacrificial/sacred, and the person who has immersed that day is [considered as having only] second-degree ritual impurity, and someone with second-degree ritual impurity does not make contact with non-sacred meat third-degree ritual impurity. But even though that these waters became through the ritual purification of the Holy Things, for they were designed for the rinsing of the Passover [sacrifice] meat, they do not have legal effect on second-degree ritual impurity for them, for non-sacrificial/non-sacred meat that was made on the purity of the Holy Things is not like that which is Holy.
בית שמאי אומרים אף כמטמא מת – which is a primary source of ritual impurity and makes what it comes in contact with first-degree of ritual impurity. Such is the contact of someone who has immersed that day/טבול יום – makes it first-degree ritual impurity.
ובפי׳ ר״ע ז״ל כנוגע בטמא מת שהוא ראשון אמר המלקט ומתני׳ אבא שאול היא דתניא אבא שאול אומר טבול יום תחלה לקדש לטמא שנים ולפסול א׳ ועיין לקמן סוף סי׳ ראשון דפ׳ שני דטבול יום ובסי׳ ה׳: ומצאתי שנמחקה מלת אף ממלתייהו דב״ש:
היתה מערה מים לפסח. פי׳ הר״ב מכלי אל כלי כו׳. אבל במים אינה נוגעת. וא״ת ולתני אינה נוגעת. דלגופא לא איצטריך. דפשיטא דמערה דהא אינה מטמאה בהיסט וי״ל דאיצטריך לאשמועינן דלא חיישינן שמא נגעה. תוס׳. ומ״ש הר״ב שטבלה לסוף שבועים, וכן לשון רש״י. וכלומר לסוף איזה שבוע מן השבועות שיש לזכר ולנקבה *[א״נ לשבועי׳ היינו טעמא דנקטו הזמן הארוך] והרמב״ם במשנה דלקמן כתב בהדיא לסוף ז׳ לזכר וי״ד לנקבה [אבל מדנקטי עד יום שמנים. א״כ בדנקבה מיירי. ונקטי הימים המרובים. וה״ה למעוטים דשל זכר]:
חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת לקדשים. כלומר שהחזרה היתה בשתים. חדא לחומרא. וחדא לקולא. דמאי דבראשונה לא היתה אלא כשאר טבול יום שהוא שני החמירו בשניה לעשותה כמגע טמא מת שהוא ראשון. וזו חומרא היא. אבל הקילו בדבר אחר. דלא תהא מגעה מטמא כלל אלא לקדשים. אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש. וטעמא דבטל דעת המתפיס לקדש. כמ״ש בסוף מתני׳ ב׳ פ״ב דטהרות:
כמגע טמא מת. שעדיין לא טבל. הרמב״ם פ״ה מה׳ משכב [הלכה ד׳]. ועיין במשנה דלקמן. ולא ידעתי למה תלינן בטמא מת ולא בנדה. דנוגע בנדה נמי ראשון הוא. ואשה זו בימי נדת דותה היתה טמאה. והרמב״ם שם כתב כמו שנגע בנדה. או בטמא מת כו׳:
כמגע טמא מת לקדשים. וא״כ משקה של קדש שנגע בטבול יום הוי שני. וקשה דברפ״ב דמעילה תנן חטאת העוף כו׳ הוכשרה ליפסל בטבול יום. ופי׳ הר״ב דלטמויי לא. כתבו התוס׳ פ״ו דחולין דף פ״ח. דמתני׳ דהכא אבא שאול היא. דתניא במעילה רפ״ב אבא שאול אומר טבול יום תחלה לקדש. ע״כ. ונפלאתי על הרמב״ם שבפ׳ ה׳ מהל׳ משכב כתב טבול יום לקדשים ה״ה כראשון לטומאה. והיינו כסתמא דהכא. ובפ׳ עשירי מהל׳ אבות הטומאות כתב טבול יום פוסל תרומה וקדש. וכ״כ בפ״ז מהט״א וכסתמא דרפ״ב דמעילה. וכ״כ ג״כ בפתיחתו לפירוש זה הסדר. וכן עוד בפירושו למשנה ה׳ פ״ב דטבול יום. והראב״ד לא השיגו. גם הכ״מ לא העיר בכל זה. ולי צ״ע:
{י} וְלֹא תָּנֵי סְתָמָא אֵינָהּ נוֹגַעַת, לְאַשְׁמְעִינַן דִּמְעָרָה וְלֹא חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא נָגְעָה בַּמַּיִם. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{יא} נָקַט הַיָּמִים הַמְרֻבִּים. וְהוּא הַדִּין לִמְעֻטִּים דְּשֶׁל זָכָר:
{יב} טְמֵא מֵת. שֶׁלֹּא טָבַל. הָרַמְבַּ״ם. וְלֹא יָדַעְתִּי לָמָּה לֹא תָּלִינַן בְּמַגַּע נִדָּה דַּהֲוֵי נַמִּי רִאשׁוֹן. וְהָרַמְבַּ״ם כָּתַב, כְּמוֹ שֶׁנָּגַע בְּנִדָּה אוֹ בִּטְמֵא מֵת:
{יג} וְחָזְרוּ בִּשְׁתַּיִם, חֲדָא לְחֻמְרָא וַחֲדָא לְקֻלָּא:
{יד} לַקָּדָשִׁים. וּכְאַבָּא שָׁאוּל דְּרֵישׁ פֶּרֶק ב׳ דִּמְעִילָה. תּוֹסָפוֹת. וְצָרִיךְ עִיּוּן עַל הָרַמְבַּ״ם שֶׁפָּסַק כִּסְתָמָא דְּהָכָא וּכְתַנָּא קַמָּא דְּהָתָם:
כה) בראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר
דהיינו משטבלה אחר ז׳ לזכר וי״ד לנקבה. דהו״ל טבו״י ארוך ל״ג יום לזכר וס״ו לנקבה. דדינה כשני לטומאה:
כו) היתה מערה מים לפסח
ר״ל לרחוץ הפסח. דמדאינה נוגעת רק בכלי. שני א״מט כלי. ובמים לא תגע. דחולין שעל טהרת קודש כקודש דמי. ואף דיש משקה טופח ע״ג כלי. שנעשה בנגיעתה ראשון. אינו חוזר ומטמא לכלי. דדוקא שאר משקה ראשון מטמא כלי מגזירת משקה זב וזבה שהוא אב. משא״כ משקה שנפסל מטבו״י א״מט כלי. רב״א:
כז) חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת לקדשים
ר״ל החמירו בחדא שיהיה דינה כנוגע בטמא מת דהו״ל ראשון. והקילו בחדא דרק לקדשים מטמאה. אבל לחולין שעל טהרת קודש לאו כקודש דמו. והיינו דמקשה בש״ס רישא לסיפא. דכיון דבסיפא החמירו איך הקילו בהא. כך נ״ל ודלא כרב״א שמחק גי׳ הספרים. והק׳ בתוי״ט אמאי דנקט מתני׳ ט״מ. ולא נקט כמגע נדה. ונ״ל מדמגע נדה אב הטומאה אפי׳ באוכלין, קודם שפי׳ מטומאה כזבי׳ פ״ה מ״ב. להכי לא פסיקא לי׳. משא״כ מגע ט״מ לעולם ולד כלשם מ״י:
כח) בש״א אף כטמא מת
שהוא א״הט ומטמאה לכלי שמערת בו לפסח:
בראשונה היו אומרים: היושבת על דם טהור – אישה שילדה זכר, עומדים לרשותה, ״נותנים לה״ בלשון המקורות, שלושים ושלושה ימי דם טוהר שבהם היא טהורה לבעלה לאחר שתטבול בתום שבעת ימי הטומאה הראשונים שלאחר הלידה. אם ילדה נקבה עומדים לרשותה שישים ושישה ימי טוהר בתום ארבעה עשר ימי הטומאה הראשונים שלאחר הלידה. כל דם שתראה באותם ימי טוהר ייחשב דם טוהר (משנה נדה א׳:ז׳). ההבדל בין לידת זכר ללידת נקבה אינו נעוץ בנימוק פיזיולוגי⁠־רפואי (במונחי רפואה מודרנית) אלא נקבע בתורה. מבחינה פיזיולוגית אין כל הבדל במתכונת הדימום, בכמותו, באופיו או במשכו בין לידת זכר ללידת נקבה. סיבות ההבדל חורגות מתחום הדיון הלימודי ונמצאות בתחום העיון בטעמי המצוות, שאינו במסגרת דיוננו.
היתה מערה מים לפסח – ישנן שתי אפשרויות להבין את הפן הרֵאלי של ההלכה. האחת היא שהעדיפו שהאישה היא שתערה את המים לקרבן הפסח. כלומר, זה היה המנהג הרגיל; השנייה היא שיהיה מותר לה לעשות זאת. את קרבן הפסח יש לאכול בטהרת קודשים, שהיא הטהרה החמורה ביותר (משנה חגיגה ג׳:א׳) חוץ מטהרת חטאת (טהרה הנדרשת לטיפול במי חטאת. חגיגה ב, ה-ז; ירושלמי, נידה א א, מח ע״ב).
במבוא למסכת פרה סקרנו את ההחמרות השונות שנקטו חכמים בתחום זה, החמרות שחלקן הגדול חורג ממסגרת ההלכה המשפטית ומבטא חרדת טומאה ויראת שמים רבה. כפי שראינו במבוא למסכת פרה, הגישה המחמירה – שרמזים לה גם במסכת שבת – היא שיטת רבי יהושע, ורבי אליעזר (בית שמאי) מסתייג ממנה. הדבר עומד בסתירה לדימוי שלפיו דעת בית שמאי נוטה לחומרא ורבי אליעזר הוא מייצגה הנאמן. לדעתו, אמנם טהרת חטאת חמורה, אולם רק במדרגה אחת מעל טהרה רגילה. הוא הטוען: ״ולא חידשו טומאה בחטאת, דברי רבי אליעזר [...] ורבי יהשע אומר: אפילו טהור יש לו מדף״1 (תוספתא, פרה י, ב [עמ׳ 638]). רבי אליעזר סבור שטומאת מי חטאת היא במתכונת המשפטית הרגילה, ואילו רבי יהושע חולק עליו. כמו כן: ״אמר רבי יוסי: והלא אין דברי רבי אליעזר בפרה אלא להקל! שרבי אליעזר אומר כשיַטֶּה ורבי יהשע אומר: כשישתה, מפני שהיא משקה פיו. ואם גירגר – כשר״ (שם ט, ו [עמ׳ 638]). בפירושנו למסכת פרה2 הסברנו כיצד מסביר רבי יוסי את המחלוקת, אבל לענייננו חשובה הבנתו שרבי אליעזר הוא המקל.
מכל מקום, בתקופת דם הטוהר שלה, האישה טהורה לבעלה, אבל בכל הנוגע לקודשים היא בגדר ״טבול יום שלא העריב שמשו״ (נגעים יד, ג). טבול יום הוא אדם שטבל לפנות ערב קודם רדת הלילה (״בא השמש״ או ״העריב שמשו״). במבוא למסכת טבול יום נדון במונח במפורט. טבול יום אסור לו לבוא אל הקודש, ומשמעות הדבר היא שאסור לו גם לאכול תרומה או קודש עד הלילה. וזו היא ששנינו במשנה הראשונה בברכות, שהכוהנים היו טובלים לפני סעודת התרומה שלהם.
טבול יום
מפסוקי התורה ברור שלסיום טומאה נדרשים שני תנאים: טבילה וערב, או ״הערב שמש״ בלשון חכמים, כלומר, ירידת החמה. תנאי זה חל על שתי הטומאות: טומאת שבעת ימים וטומאת יום אחד – שתיהן נגמרות בערב. לפני הערב על הטמא לכבס בגדיו או לרחוץ במים. חז״ל הבינו שרחיצה היא טבילה וכיבוס הוא הטבלת בגדים, והטהרה מתחילה תמיד רק אחרי הטבילה וירידת השמש.
כמעט כל מסכת ״טבול יום״ עוסקת במעמדו של טבול יום. כלומר, מעמדו של אדם בין הטבילה לירידת הערב. במצב זה הוא בעצם טהור, אבל הטהרה עדיין לא חלה. יש להניח שבחיי היומיום השתדל אדם לטבול לפנות ערב, כך שמיד עם בוא הלילה כבר יהא טהור. אין איסור לטבול בלילה עצמו, אבל אז תידחה ארוחת הערב (שאותה הוא רוצה מן הסתם לאכול בטהרה).
על כל פנים, בסעודת הקודש במקדש השתתפו כוהנים רבים. אגב אורחא אפשר לשער שהסעודות במקדש היו סעודות ממושכות, שהשתתפו בהן גברים רבים ושצריך היה להכין מתקנים מתאימים לכך. ההלכה אִפשרה להוסיף לבשר הקודשים תבלינים ומאכלים נוספים: ״והנותרת ממנה כשירה יאכלו תאכל [יאכלוהו] אהרן ובניו – ריבה אכילתה בכל מאכל שירצה. ׳יאכלוהו׳ – שיאכלו עמו חולים3 ותרומה בזמן שהיא מועטת״ (ספרא, צו פרשה ב, ז [ל ע״ד]). הדעת נותנת שהייתה זו סעודה חגיגית וקדושה כאחת (שני מונחים אלו חופפים). אמנם לא מצינו איסור מפורש על נשים להשתתף בה, אבל הדעת נותנת שבסעודה הטקסית (שהיא למעשה חגיגת קודש, כלומר, סעודה שאוכלים בה קודשים) השתתפו רק גברים, שהרי הציווי וההיתר לאכול הם ״לאהרן ולבניו״ (שמות כ״ט, כח, לב; ויקרא ב׳, י; ו׳, ט). במשנה זבחים שנינו: ״כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר״ (יב, א). אמנם במשנה שם מוזכרים גם כמה יוצאי דופן, אבל נשים מנועות מלעבוד וממילא מנועות מלאכול בשר קודשים. בסעודת הפסח, לעומת זאת, השתתפו נשים.⁠4
כל הציבור שהשתתף בסעודה טבל לפנות ערב, ומן הסתם לא הייתה אפשרות שכולם יטבלו כאחד ברגע האחרון. יתר על כן, אפשר גם להניח שאותם כוהנים שהשתתפו בסעודה הם גם אלו שהכינוה. לפיכך היה צורך לברר בדיוק מה רשאי לעשות טבול יום במסגרת ההכנות לסעודת הקודש ומה אסור, ואפשר לעשותו רק משתחשך.
יש להניח שמחוץ למקדש, השאלה הייתה פחות חריפה. בני אדם טבלו לפנות ערב היכן שטבלו, בביתם או מחוץ לעיר, ובאותו זמן בישלו הטהורים שבמשפחה את האוכל. ממילא, לא הגבר שומר הטהרה בישל את האוכל אלא אשתו, ואפילו אם וכאשר הייתה טמאה יכולה הייתה לבצע את רוב העבודות בלי לטמא את האוכל.⁠5 את העבודות האסורות על טמאה עשו נשים אחרות, טהורות. אבל במקדש התעוררה בעיה.
הלכות טבול יום
ההלכה העיקרית היא שטבול יום טהור רק בהערב שמש (משתחשך). לא השתמרו מקורות על הגדרת הזמן המדויקת, אבל אגב דיון אחר אנו שומעים שזמן קריאת שמע הוא משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתם (משנה ברכות א׳:א׳). לפי המקבילות שביררנו בפירושנו לברכות שם, הכוונה היא לזמן צאת הכוכבים (תוספתא, ברכות א, א), כלומר, תחילת החושך. בפועל, גם זו אינה הגדרת זמן מדויקת. ההלכה המקובלת כיום, שלילה הוא משעה שייראו שלושה כוכבים, מופיעה לראשונה בירושלמי כמחלוקת שבה נקבע ששני כוכבים הם ספק לילה (ברכות א א, ב ע״ב), ולעניין אחר, אגדי במקצת, נקבע במפורש שלילה הוא משייראו שלושה כוכבים (שם א א, ב ע״ג), ורק בתשובות גאונים מופיעה ההגדרה של שלושה כוכבים כזמן חתוך וקצוב (תשובות הגאונים החדשות [אופק], קח טו).
על כל פנים, טבול יום מותר בחולין ואסור בתרומה. בחלק מהמקורות הדברים מנוסחים כהבדל בין חולין לתרומה, כגון: ״וטמא עד הערב – יכול לכל דבר? ת״ל: וטהר. או ׳וטהר׳ יכול לכל דבר? ת״ל: יטמא עד הערב. הא כיצד? טהור לחולין מבעוד יום, ולתרומה, משתחשך״ (ספרא, שמיני פרק ח, ט [נג ע״ג]). כמו כן: ״מחוסר כפורים אסור בקדש ומותר בתרומה ובמעשר. חזר להיות טבול יום – אסור בקדש ובתרומה ומותר במעשר״ (משנה כלים א׳:ה׳), ובניסוח אחר בתוספתא חגיגה (ג, טז). לאותה הלכה ניסוחים נוספים. כך למשל במשנת טבול יום: ״מפני שהיא שלישי, והשלישי טהור לחולין״ (ד, א; ב, ב; טהרות ב, ג-ד). כלומר, טבול יום נחשב תמיד שני לטומאה,⁠6 ולכן, מה שנגע בו הוא שלישי לטומאה, ושלישי טהור לחולין ופוסל בתרומה. כלומר, אוכל שנגע בו טבול יום אסור לכוהן אבל אינו מטמא אותו.
שני הניסוחים קרובים אבל אינם זהים. כך למשל, לדעת רבי אליעזר במשנת טהרות (ב, ז), שני בתרומה מטמא משקה חולין.
העברת טומאה (לפי חכמים)
העברת טומאה (לפי רבי אליעזר)
ההבדלים בין העמדות השונות ברורים: לפי רבי אליעזר, טבול יום מטמא חולין והשלישי טהור לחלוטין, ואילו לפי חכמים, החולין נפסלים לאוכלי תרומה אבל אינם טמאים, ולמעשה, כל דין טבול יום אינו משפיע על אוכלי חולין.
הבדל נוסף הוא שטבול יום שהיה קודם טמא מת או זב נחשב לפי חלק מהדעות טמא מת או טמא זב (בהתאמה), כלומר, הוא ראשון לטומאה. כן שנינו בבבלי: ״אלא (אמר אביי) טבול יום של זב כזב דמי״ (נזיר מה ע״א). לפי עמדת רבי יהושע הוא טהור לחולין, ולפי רבי אליעזר הוא עשוי לטמא גם חולין. על כל פנים, משניות רבות מתפרשות רק על רקע ההנחה שכל הלכות טבול יום חלות רק על אוכלי תרומה, וכמובן גם על אוכלי קודש, כמובא במשנתנו.
זאת ההלכה הכללית והרווחת. אבל פה ושם אנו מוצאים את הדעה שטבול יום מטמא גם חולין או שחולין טבולי יום (כלומר האוכל עצמו היה טמא והוטבל) מטמאים מאכלים שנעשו מתוצרת תרומה. כן שנינו: ״אבא שאול אומר: טבול יום תחלה לקודש. רבי מאיר אומר: טבול יום מטמא בקדש ופוסל בתרומה, וחכמים אומרים: כשם שהוא פוסל משקה תרומה ואוכלי תרומה כך פוסל משקה הקדש ואוכלי הקדש״ (תוספתא, טהרות א, ד [עמ׳ 661]; בבלי, מעילה ח ע״א; סוטה כט ע״ב).
העברת טומאת טבול יום לפי תוספתא תרומות
לפי אבא שאול, גם תרומה אינה נטמאת מנגיעה של טבול יום, אלא רק קודש. כלומר, כל הלכות טבול יום חלות רק בזמן המקדש, ואחרי החורבן יש להן השפעה על המעטים שאכלו חולין בטהרת קודש. רבי מאיר מבטא את עמדת משנתנו, שטבול יום פוסל רק תרומה ולא חולין, ומן הסתם הוא גם מטמא את הקודש. וחכמים מבטאים את עמדת רוב המקורות, שלפיהם טבול יום מטמא רק תרומה וקודש. ההבדל בין חכמים לרבי מאיר הוא בתרומה. לפי חכמים, התרומה פסולה בעצמה ופוסלת בנגיעה, ולפי רבי מאיר אינה פוסלת אוכל אחר. במשנת טבול יום הקודש אינו נזכר, אבל משנתנו (נידה) עוסקת באכילת קודשים קלים.
כן שנינו לעניין הנוגע בזב: ״אין לי אלא אוכָלי תרומה באוכָלי תרומה. מנין אוכָלי תרומה באוכָלי חולים, אוכלי חולין באוכלי תרומה, אוכלי תרומה באוכלי קודש, אוכלי קודש באוכלי תרומה, משקה תרומה במשקה חולים, משקה חולים במשקה תרומה, משקה תרומה במשקה קודש, משקה קודש במשקה תרומה? משקה קודש במשקה קודש מנין? תלמוד לומר: מן הקדש. ריבה טבול יום לחולין״ (ספרא, אמור פרק ד, ו [צו ע״ג]). אם כן, חולין טבול יום שנגע בתרומה טימאהּ, אבל אם נגע באוכלי חולין לא טימאם, כמו ההלכה הרגילה במשנתנו, שרק אוכל תרומה צריך לחשוש מנגיעת טבול יום. ההלכה חוזרת בהמשך הלכה ז.
כמו כן, בספרי במדבר: ״חמור טבול יום שהוא פוסל את התרומה״ (א, עמ׳ 2) – את התרומה ולא את החולין.
אם כן, בדרך כלל טבול יום מטמא ופוסל רק תרומה ואינו משפיע על חולין. יש התולים זאת בכך שטבול יום שני לטומאה בלבד, ויש הרואים בכך עיקרון שלפיו אין טבול יום מטמא אוכלי תרומה.
טבול יום מופיע בין שמונה עשר הדברים שנגזרו ״בו ביום״ – היום שבו גברו בית שמאי על בית הלל באותו כינוס ידוע בעליית חנניה בן חזקיה.⁠7 בירושלמי הוא חלק מהרשימה לכל דבר (שבת א ג, ג ע״ג). גם הבבלי מתחיל בכך שטבול יום הוא אחת הגזרות הללו, ואחר כך רואה בכך מצווה מדאורייתא ומביא לה דרשה מהמקורות (שבת יד ע״ב). לדעתנו, ברור מעדויות אלו שעצם דין טבול יום היה במחלוקת, והוא מדברי סופרים שהכריעו בכך באותה התכנסות. לבבלי (פסחים יד ע״ב) יש אמנם דרשה, אבל אין בכך כדי לסתור את רשימת ההחלטות. זו החלטה של חכמים, והם מצאו לה סיוע חלקי בדרשות.
אם כן, אין מחלוקת על חובת הקיום של איסורי טומאה בטבול יום, אבל בירושלמי רואים בכך הלכה מדברי סופרים, וגם הבבלי מכיר בכך שהתנאים הם שקבעו זאת, ובגלל קושי טקסטואלי הוא מתרץ שזו הלכה ״מדאורייתא״. לשיטתנו8 אין כל סתירה בהנחה שהלכה מסוימת היא מדברי סופרים ואף על פי כן יש דרשות לאישושה. דרשות אלו לטעמנו אינן אלא אסמכתה לחיזוק ההלכה. לפיכך אנו מעדיפים את תפיסת הירושלמי. אם הירושלמי אכן צודק, עצם דין טבול יום תלוי במחלוקת בית שמאי ובית הלל. במסכת טבול יום מצינו מחלוקות רבות שבהן יש לבית הלל דעה בנוגע לטבול יום, כלומר, הם לא שללו את עצם ההלכה אלא רק הקלו בחלקים ממנה.
עסקנו בטבול יום בנוגע לתרומה ולחולין, אבל טבול יום נחשב גם טומאה קלה שיש לה הלכות מיוחדות בתחומים שונים. נמנה שתיים מהן הנוגעות למשנתנו (נדה כאן)
1. ״כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה לטמא אחד ולפסול אחד, חוץ מטבול יום. הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני״ (משנה פרה ח׳:ז׳). כאן טבול יום דינו חמור יותר: אם נגע במשקי תרומה הפך אותם לאב הטומאה (ל״תחילה״), והמשקים הללו מטמאים את התרומה, כלומר, ״מטמאין שנים״ (את הכיכר שנגעו בו המשקים ואת מה שנגע בכיכר), ומה שנגע בכיכר פוסל את מה שנגע בו.
2. טבול יום אינו מטמא במשא: ״ומה אם אפר חטאת, שאין טבול יום מטמא במגע, הטמא מטמא במשא, בשר הקודש, שטבול יום מטמא במגע, אינו דין שיהא טמא מטמא במשא? ת״ל: אשר יגע – במגעו מטמא ואינו מטמא במשא״ (ספרא, צו פרשה ט, א [לז ע״א]).⁠9
3. טבול יום הוא מדברי סופרים אבל ספקו לחומרא, בניגוד לטומאת ידיים (משנה טבול יום ב׳:ב׳).
אם כן, בהלכות טבול יום מחלוקות רבות ומעמדו בהיררכיית הטומאות הרגילות אינו ברור. התפיסה הכללית היא שהוא טהור לחולין (ומעשר ראשון) ולמי חטאת אבל מטמא תרומה וקודש. הרקע הרֵאלי להלכות הוא המצב במקדש. אם כן, טבול יום אינו רק מעמד ביניים זמני (בין טומאה חלקית לטהרה מלאה) אלא מצב הלכתי (סטטוס) שיש לו הלכות משלו.­­
הקשר בין יושבת על דם טוהר לבין טבול יום מופיע אצל מפרשי המשנה (רמב״ם, רע״ב ועוד). בנוגע לטבול/ת יום: ״היתה טבולת יום מנערת את הקדרה בידים מסואבות וראתה משקין על ידיה, ספק מן הקדרה נתזו ספק שהקלח נגע בידיה – הירק פסול והקדרה טהורה״ (משנה טהרות ב׳:א׳), שכן טבול יום שני לטומאה, ולכן אין סיבה לאסור על האישה להערות את המים. היא אינה נוגעת במים עצמם, ואין חוששים שמא יש משקה טופח על גבי הכלי שייעשה בנגיעתה ראשון ויטמא את הכלי, שכן אין משקה הנפסל על ידי טבול יום מטמא את הכלי (טבול יום ב, א, ועוד).
״וכן האשה שהיא טבולת יום לשה את העסה וקוצה לה חלה ומפרשתה ומנחתה בכפישה מצרית או בנחותא ומקפת וקורא לה שם, מפני שהיא שלישי, והשלישי טהור לחולין״ (משנה טבול יום ד׳:ב׳). עד כאן הכול מובן: המים הם שלישי לטומאה, ושלישי טהור בחולין. אבל בתרומה, גם שלישי טמא, ובקודש, גם רביעי טמא (חגיגה ג, ב; טהרות ב, א-ה).
ברם בנוגע לשני לטומאה (זה מעמדו ההלכתי של טבול יום) שנינו: ״הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאין ומטמאין. הרביעי פוסל ולא מטמא, והחמישי נאכל בנזיד הקדש״ (משנה טהרות ב׳:ה׳). האישה היא שני לטומאה (לכל היותר) וטמאה לקודש. המים הם שלישי לטומאה, והקדרה, המצה או התבשיל רביעיים לטומאה.
לכן מפרש הבבלי שהעראת מים אין בה נגיעה ולכן מותר לאישה להערות את המים. מבחינה מעשית, ההלכה בעייתית. מי שמערה את המים על בצק (למצות) או על גבי הבשר לפני הצלי (רע״ב) נוגע מן הסתם גם בבשר, וצריך אפוא להבין מן המשנה שמותר לאישה להערות מים ותו לא.
נעיר עוד שלפי רבי אליעזר שם: ״האוכל אוכל ראשון – ראשון; אוכל שני – שני; אוכל שלישי – שלישי. רבי יהושע אומר: האוכל אוכל ראשון ואוכל שני – שני; שלישי – שני לקדש ולא שני לתרומה בחולין שנעשו לטהרת תרומה״ (משנה טהרות ב׳:ב׳). שם מדובר בטומאת אוכלין ולא בטומאת מגע. כלומר, אוכל הטמא בטומאת ״ולד הטומאה״ (שני לטומאה) מטמא את אוכלו להיות שני לטומאה.
במקרה של משנתנו (בנגיעה וכל הדעות) המים הם שני לטומאה, והאוכל שעליו נשפכו הוא שני או שלישי וצריך להיות אסור. להלן נחזור לניתוח הלכתי זה.⁠10
עם זאת, גם בבבלי חסרה ההגדרה שאישה בדמי טוהר היא כטבולת יום. במבוא למסכת זו ולמסכת טבול יום כאחד הראינו שהפרשנות שלפיה היושבת בדמי טוהר היא כטבולת יום היא בעצם החמרה. מהתורה משמע שהיא טהורה ורק אסור לה להיכנס למקדש, אבל חכמים החמירו בדינה.
אפשר להסיק מהמשנה שאישה רגילה גם היא לא עירתה מים לפסח, שמא תיטמא. אמנם סתם אישה טהורה, אבל מכיוון שהיא עלולה להיטמא בזוב או בנידה הרחיקו אותה מהקודש. אישה שהיא בתקופת דמי טהרה בטוחה אפילו מחשש זה. בדרך זו, ההלכה פשוטה: האישה טהורה לצורך העראת מים לקודשים ונותנים לה להערות מים על בשר קרבן הפסח, כלומר, להכין (לשטוף) את בשר הפסח, הנאכל על טהרת הקודש.⁠11 מכיוון שמדובר ב״לראשונה״, והשלב הבא הוא מחלוקת בית שמאי ובית הלל, יש לומר הדברים נאמרו בימי הבית ובקודשים ממש. אמנם האישה עצמה אינה יכולה לאכול בקודש עד שתקריב את קרבן היולדת (בתום ימי דמי הטהרה), אבל רשאית היא לבשל את הקודש12 בלי שתיגע בו.
חזרו לומר: הרי היא כמגע טמא מת לקדשין כדברי בית הלל – האות כ״ף משמשת להדגשה בלבד. מגע טמא מת הוא טומאה קלה (טומאת ״הערב שמש״ או ״ולד הטומאה״). חכמים השתמשו בקטגוריה זו לקביעת דרישת טהרה שאינה עולה בקנה אחד עם המערכת המשפטית הלכידה. כשביקשו לטמא ולא הייתה סיבה לטומאה ישירה, הקלו וחייבו רק בטומאת מגע מת (ראו פירושנו לכלים ח, י; יח, ח). כמו מגע טמא מת מצינו גם טמא מגע מדרס וכיוצא באלו. רבי יוסי היה אחד התומכים בשיטת רבי אליעזר בטהרת חטאת,⁠13 והתנגד לטומאת מגע מדרס. הוא טען: ״וכי באיזה מדרס נגע זה? אלא אם כן נגע בו הזב, טמא במגע הזב״ (כלים כז, ט). רבי יוסי הילך כאן בשיטת בית שמאי, שנמנעו מהחמרות לא לכידות מבחינה משפטית. בית הלל החמירו ללא כל סיבה משפטית, וקבעו שהיושבת בדמי טוהר טמאה כמגע טמא מת ואסור לה לגעת בקודשים, וודאי לא במים של קודשים, שהרי הזהירות הנדרשת בנוזלים (לח) גבוהה מזו הנדרשת ביבש.
ההחמרה של בית הלל מההלכה הקדומה (״בראשונה״) היא מסוג ההחמרות שאנו מכנים ״החמרות לא משפטיות״. היא סותרת את המבנה המשפטי, שהרי היא מרחיבה את איסור הנגיעה בקודש לטומאת משא. אחרי שהסברנו את ההלכה הקדומה מבחינה משפטית, אין מקום משפטי להחמרה של בית הלל וקל וחומר לא להחמרה של בית שמאי. לדעתנו יש כאן החמרה הנובעת מחרדת הטומאה ומתחושת הסיאוב מאישה שדם יוצא מאיברי הטומאה שלה.
[ו]⁠בית שמי אומרים – בעדי נוסח, משניים ברובם,⁠14 נוסף ״אף״ כטמא מת – לכאורה, לפי כל הסברינו לעיל, בית שמאי אמורים היו לדבוק בהלכה הקדומה, ולפיכך, היושבת בדמי טוהר טהורה. אולם כאן הם מחמירים מבית הלל ומהלכים בדרכם הלא לכידה מבחינה משפטית. אפשר שאלו תנאים שונים אליבא דבית שמאי ואפשר עוד יותר שהמגמה הלא משפטית איננה אחידה. בית שמאי אינם מחמירים מעבר למבנה ההלכתי, ואילו בנידה הם מחמירים. מרגע שהשכלנו להבין שאין כאן הנמקות משפטיות (בניגוד למקובל בעולמה של תורה שבעל פה) אל לנו לצפות למדיניות לכידה ועקיבה מבחינה משפטית. המילה ״אף״ עולה ויורדת בעדי הנוסח ולא תמיד יש לה משמעות. במקרה זה היא מתאימה.
את הדין שלפיו אישה היושבת בדמי טהרתה היא בבחינת ״טבול יום שלא העריב שמשו״ (ומדובר כאן ב״יום ארוך״ – עד תום ימי טהרתה15) לומדים מהפסוק ״בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה״ (ויקרא י״ב, ד), ודרשו חכמים: ״ ׳בכל קודש לא תגע׳ – לרבות התרומה״. כלומר, היא אסורה מקל וחומר לגעת בקודש במשך כל ימי טהרתה (בבלי יבמות עה ע״א).
הסבר הראשונים, שדינה של היושבת בדמי טהרה הוא כדין טבול יום שלא העריב שמשו,⁠16 היינו, כטבולת יום, הטהורה לבעלה אבל מנוּעה להיכנס למקדש, יוצר תסבוכת הלכתית קשה. לכן פירשנו בשם הבבלי שהיא רק מערה את המים ואינה נוגעת באוכל עצמו. ברם המערה נושאת את המים וממילא המים נטמאים כאילו נגעה בהם. אבל צריך לדייק מהמשנה שמותר לה לערות ולא לנגוע בבשר עצמו.
כל ההסבר הוא כדרכו של הבבלי: העמדת המחלוקת סביב נושא משפטי טכני: מה דינו של טבול יום. לדעתנו, מעצם השימוש במונח ״בראשונה״, כלומר, בראשונה היה מותר ואחר כך הדבר נאסר, ברור שמדובר בשינוי ובהחמרה (במקרה זה) לא מטעם הלכתי אלא מטעם אחר. לפי המערך ההלכתי שהצענו לעיל אין סיבה לאסור על עירוי המים, והמים בוודאי אינם מטמאים. הקביעה שהם מטמאים כמגע מת מופרזת. אפילו לשיטת רבי אליעזר, אם נפרשה על כל נגיעת טומאה (ולא רק על טומאת אוכלין), עדיין יולדת בדמי טוהר אינה כטמא מת. זו בעליל הפרזה, ובמקום שיש הפרזה מניחים אנו שהטעם אינו משפטי.
אי אפשר לפרש את המשנה כעוסקת ב״חולין על טהרת הקודש״ (כהצעת הבבלי לעיל), שאז אין הקפדה כמו בקודש ממש (הצעה זו עולה בבבלי ונדחית), שכן אלו ימי הבית, ובימי הבית ״פסח״ הוא קרבן פסח לכל דבר. אמנם היו בודדים ששמרו בחיי היומיום על טהרה כה גבוהה גם לאחר החורבן: ״רבן גמליאל היה אוכל על טהרת חולין כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לקודש. אנקלוס הגר היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לחטאת״ (תוספתא, חגיגה ג, ג), אבל משנתנו עוסקת כאמור בימי הבית.
יתר על כן, בשום מקור תַנאי לא נכתב במפורש שיושבת על דם טוהר היא בגדר ״טבול יום״.⁠17 הגדרה כזאת נמצאת רק אגב הדיון בירושלמי: ״מאי ולא טבולת יום היא? ואין טבול יום מעריב שמשו ואוכל?⁠״ (חגיגה ג, ג, עט ע״ג), וכאמור, גם אצל מפרשי הבבלי ובפסיקת הפוסקים בימי הביניים.
בתורה נאמר: ״ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה. בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה״ (ויקרא י״ב, ד). היולדת אינה נמצאת בתוך ההיררכיה של הטומאות (ראשון, שני שלישי וכו׳). באופן טבעי, האמוראים, שכבר הכירו את מעמד טבול היום, ניסו למקם את היולדת במרחב הלכתי זה (ירושלמי, חגיגה ג ג, עט ע״ב). ברם בספרות התנאית ובתורה, היולדת נמצאת במעמד משל עצמה: מותרת לבעלה ואסורה לגעת בקודש. חכמים דייקו שאסור לה לגעת אבל מותר לה לעשות זאת בעקיפין. אם כן, הבבלי, כרגיל, החמיר את ההלכה, ובמקרה זה, בנושא שלא היה מעשי בימיו.
טענּו שיולדת אינה נחשבת בעיני חכמים טבול יום, וכעת עלינו לפרט ולנמק. ראשית, כאמור, בשום מקום לא נאמר שהיא כטבול יום. לפי שיטת חכמים, דין יולדת הוא דין תורה ודין טבול יום הוא גזרת חכמים. דין טבול יום מופיע כאמור בין שמונה עשר הדברים שנגזרו ״בו ביום״, וגם אם לא נכלל ברשימה, הוא מוגדר כדברי סופרים (ראו לעיל).
אם כן, אין מחלוקת על חובת הקיום של איסורי טומאה בטבול יום, אבל בירושלמי רואים בכך הלכה מדברי סופרים וגם הבבלי מכיר בכך שכך אמרו תַנאים, ובגלל קושי טקסטואלי הוא מתרץ שזו הלכה ״מדאורייתא״. לשיטתנו אין כל סתירה בין ההנחה שהלכה מסוימת היא מדברי סופרים לכך שיש דרשות לאישושה. דרשות אלו אינן אלא אסמכתא לחיזוק ההלכה. לפיכך אנו מעדיפים את תפיסת הירושלמי. אם אכן הירושלמי צודק, עצם דין טבול יום תלוי במחלוקת בית שמאי ובית הלל. במסכת מצינו מחלוקות רבות שבהן לבית הלל דעה בנוגע לטבול יום. כלומר, הם לא שללו את עצם ההלכה אלא רק הקלו בחלקים ממנה. כפי שראינו, בהלכות טבול יום מחלוקות רבות. בכך דומות להלכות במשנה שלנו, ששונו והוחמרו. עם זאת, אנו מטילים ספק אם יולדת היא כטבול יום. בכלל, גזרת טבול יום טרם הוכרעה בשלב של ״בראשונה״ אלא רק במחלוקות בית שמאי ובית הלל. האיסור ״בכל קדש לא תגע״ הוא לאו כשלעצמו, וגם אם אין היולדת מטמאת את הקודש, יש בכך איסור ואולי גם מלקות.
יש להדגיש שהאמוראים פירשו את ״לא תגע״ כאיסור אכילה (ירושלמי, פסחים ט ד, לו ע״ד; בבלי, יבמות עד ע״ב-עה ע״א; מכות יד ע״ב), אבל בבבלי מדובר גם בסתם נגיעה (זבחים לב ע״ב ועוד), ונראה שגם משנתנו מפרשת כך את המונח המקראי ״נגע״. משנתנו אינה עוסקת באכילה אלא בחשש נגיעה או אולי בטומאת משא (כאשר האישה נשאה את המים). ברם דווקא במשא, טבול יום אינו מטמא: ״ומה אם אפר חטאת, שאין טבול יום מטמא במגע, הטמא מטמא במשא, בשר הקודש, שטבול יום מטמא במגע, אינו דין שיהא טמא מטמא במשא? ת״ל: אשר יגע – במגעו מטמא, ואינו מטמא במשא״ (ספרא, צו פרשה ט, א [לז ע״א]). אם כן, מה החשש בהעראת המים? או שמשנתנו חולקת על המדרש, וראינו שאכן בנוגע לטבול יום ישנם מחלוקות רבות, או שיולדת איננה כטבול יום על כל פרטיו אלא דומה לו רק בחלק מההלכות.
גם הקביעה ״כטמא מת״ אינה מדויקת. טמא מת צריך שבעת ימי טהרה והזיה, ויולדת אינה צריכה הזיה. ובכלל, למה שתהיה כטמא מת? לכל היותר היא זבה או נידה! כפי שראינו לעיל וסיכמנו במבוא, זו עדות נוספת לחוסר הדיוק ההלכתי שנוקטת המשנה. במשנה הבאה תובהר שוב דעת בית שמאי בעניין זה.
1. כלומר, חלה עליו טומאת מדף. טומאת מדף היא טומאה רחוקה החלה על חפץ המחובר באופן ארעי לחפץ טמא. ראו במבוא למסכת פרה ופירושנו לפרה א, י.
2. ראו מבוא למסכת פרה.
3. חולין.
4. ראו במבוא למסכת קודשים. הפסח הוא קודשים קלים.
5. בכך עסקנו במבוא למסכת נידה.
6. גם אם היה בעברו טמא מת: ״אחד טבול יום מטומאה חמורה ואחד טבול יום מטומאה קלה, ואפילו טבול יום מן הזב ומן הזבה ומשאר הטמאות שבתורה הרי הן כטבול יום מן השרץ״ (תוספתא, טהרות א, ג [עמ׳ 661]). הנוגע בזב טמא עד הערב בלבד, כלומר, הוא שני לטומאה (ויקרא כ״ב, ו).
7. ראו פירושנו לשבת א, ד. רשימת הפריטים המרכיבים את שמונה עשרה הגזירות אינה חד⁠־משמעית, ובמקורות רשימות שונות.
8. ראו במבוא למסכת נידה.
9. במבוא למסכת טבול יום נראה שהיו דעות חולקות, שלפיהן טבול יום איננו מטמא חטאת כלל.
10. הכלל של שרשרת טומאות שהאחד מטמא את השני בדרגה יורדת הוא כלל תנאי שיש לו יוצאי דופן. ראו ידים ג, א (טרם נדפס) ופירושנו לה.
11. ההדגשה היא על עבודה הנעשית במים, שהם מחולל טומאה ואף בבחינת ״מכפיל טומאה״. לפי הבבלי מדובר בחולין על טהרת הקודש, אבל כאמור, אם זו הלכה המיוחסת לבית שמאי ולבית הלל היא עוסקת בימי המקדש ובקרבן עצמו.
12. קרבן פסח נצלה, אבל יתר מרכיבי הסעודה בושלו. אפשר גם שהעראת המים היא ללישת המצות, אבל נאמר במפורש ״פסח״, וסתם ״פסח״ בלשון חכמים הוא קרבן פסח. אם כן, אי אפשר לפרש את ההעראה כדרך טיפול במצות אלא רק בבשר. רע״ב פירש ששטפו את הקרבן קודם הצלייה, אבל לשטיפת הבשר לא די בהעראה אלא יש צורך בשפיכה ממש. ההעראה נחוצה אפוא בעיקר לשטיפה קלה של הבשר לאחר הצלייה, להסרת חלקים מפוחמים.
13. ״רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: אין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת ואת אפר החטאת ואת המזה מי חטאת״ (תוספתא, פרה יא, ד [עמ׳ 639]. ראו פירושנו לפרה יא, ג). הלכה זו מנוגדת להלכות החמרה רבות במשנת פרה, והרחבנו בכך במבוא למסכת פרה.
14. פד, ב4,וכן ו, שהוא כתב יד של הבבלי. וראו אפשטיין, מבוא, עמ׳ 1030, המראה שמילית זו נוספה ונחסרה בידי מעתיקים ואין ללמוד דבר מהופעתה או מהיעדרה.
15. ראו ר״ש על המשנה.
16. לכאורה היה מקום לטעון שהיא גם ״מחוסר כיפורין״. מחוסר כיפורין הוא מי שעוד לא השלים את טהרתו משום שעליו להביא קרבן בסוף טקסי הטהרה (מצורע, זב וכדומה). היולדת, גם היא צריכה להביא קרבן בסוף ימי הטוהר. אבל יש הבדל בינה לבין המצורע: על היולדת נאסר לבוא למקדש, אולם בסוף ימי הטהרה היא רשאית לעשות כן אף על פי שיש עליה חוב של קרבן חטאת. היולדת חייבת בקרבן אבל לא נאמר שהיא טמאה עד שתביאוֹ. החובה החלה עליה היא כמו החובה החלה על כל גבר או אישה החייבים חטאת ולא נקבע שהם טמאים עד שיביאו את הקרבן. לעומת זאת, אצל מצורע, זב וכדומה, הדין הוא שעד הבאת הקרבן טהרתם אינה מלאה.
17. ראו עוד, ספרי זוטא ה, ב (עמ׳ 227), שם אפשר להבין שדין יולדת דומה לדינו של טבול יום. ברם אין זו הגדרה כללית אלא דיון בפרט מסוים אשר בו יש דמיון בין השניים.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ז) וּמוֹדִים שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת בַּמַּעֲשֵׂר, וְקוֹצָה לָהּ חַלָּה, וּמַקֶּפֶת וְקוֹרְאָה לָהּ שֵׁם. וְאִם נָפַל מֵרֻקָּהּ וּמִדַּם טָהֳרָהּ עַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁהוּא טָהוֹר. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, צְרִיכָה טְבִילָה בָּאַחֲרוֹנָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינָהּ צְרִיכָה טְבִילָה בָּאֲחֲרוֹנָה.
And Beit Shammai concede to Beit Hillel that a woman observing the days of purity partakes of second-tithe produce, as it is permitted for one who immersed that day to eat second-tithe produce. And she separates part of her dough as ḥalla, and she draws the vessel with the part of the dough that she separated near the rest of the dough, and she designates it with the name of ḥalla.
And Beit Shammai further concede to Beit Hillel that if a drop from her saliva or from the blood of purity fell onto a loaf of teruma, the loaf is ritually pure, as any liquid discharged from the body of one who immersed that day is ritually pure.
There is another dispute between the tanna’im with regard to a woman who completed her days of purity. Beit Shammai say: Her immersion at the end of the days of impurity does not render it permitted for her to enter the Temple or to partake of teruma; rather, she requires immersion even at the conclusion of the days of purity. And Beit Hillel say: She does not require immersion at the conclusion of the days of purity to render it permitted for her to partake of teruma, as the immersion at the end of the days of impurity is sufficient.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
וּמוֹדִין שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת בְּמַעְשֵׂר, וְקוֹצָה לַחַלָּה, וּמַקֶּפֶת וְקוֹרָא לָהּ שֵׁם.
וְאִם נָפַל מֵרוֹקָהּ וּמִדַּם טְהָרָהּ עַל כִּכָּר שֶׁלִּתְרוּמָה, שֶׁהוּא טָהוֹר.
שֶׁבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: צְרִיכָה טְבִילָה בָאַחֲרוֹנָה.
וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: אֵינָה צְרִיכָה טְבִילָה בָאַחֲרוֹנָה.
ומודים שהיא אוכלת במעשר וקוצה לה חלתה כו׳ – לפי שהיא כמו טבול יום לענין מעשר והעיקר אצלנו טבל ועלה אוכל במעשר וקוצה לה חלה לפי שהעיקר אצלנו חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו ומותר לטבול יום ליגע בהם על כן היא קוצה מן העיסה כשיעור חלה ולא תאמר והרי זו חלה לפי שתטמא אותה בידיה כמו שנתבאר בטבול יום פוסל בתרומה ודין התרומה והחלה אחת כמו שבארנו בטהרות אבל קוצה אותה והיא חולין ותשים אותה בכלי בצד העיסה חוץ ממנה ואח״כ תקיף דבר סביב העיסה והחלה עד שיהיה הכל כאילו הוא בכלי אחד ואז תאמר הרי זו חלה ולא תגע בה אח״כ ואמנם כי הוצרכנו לזה העיקר לפי מה שבארנו במסכת תרומות שמצוה לתרום מן המוקף והודיענו שלא נאמר אם נתיר לה שתקיף ותקרא לה שם תגע בה ותטמא: אח״כ אמר אם נפל מרוקה ומדמה על ככר של תרומה שהוא טהור לפי שמשקה טבול יום כמשקה שהוא נוגע בהם אלו ואלו אין מטמאין שהתבאר בשני של טבול יום (משנה טבול יום ב׳:ב׳) ואמנם טבול יום עצמו הוא אשר יגע במשקה תרומה פסלו וזה כי המשקה הפסול לא יטמא אוכלי תרומה כמו שפירשנו וביארנו בתחילת זה הסדר: בית שמאי סוברין שהיושבת על דם טוהר במלאת ימי טהרה צריכה טבילה ואע״פ שטבלה כבר לסוף שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה והיא טבולת יום כיון שארך עניינה ימים צריכה שתחזור ותטבול וזהו אמרו טבולת יום ארוך בעי טבילה ובית הלל שמין כל אותן הימים בתורת יום אחד וכבר טבלה וכששלמו אותן הימים היא כמי שהעריב שמשו שאינו צריך טבילה:
וּמוֹדִים שֶׁאוֹכֶלֶת בַּמַּעֲשֵׂר. כְּדִין טְבוּל יוֹם, דְּטָבַל וְעָלָה אוֹכֵל בַּמַּעֲשֵׂר:
וְקוֹצָה לָהּ חַלָּה. וְאֵינָהּ קוֹרְאָה לָהּ שֵׁם, וּמַנִּיחָתָהּ בִּכְלִי. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא נוֹגַעַת בְּחֻלִּין הַטְּבוּלִין לְחַלָּה, לָאו כַּחַלָּה דָּמֵי, וְאֵין שֵׁנִי פּוֹסֵל בָּהֶן:
וּמַקֶּפֶת. מְקָרֶבֶת הַכְּלִי שֶׁהִנִּיחָה בּוֹ הַחַלָּה אֵצֶל הָעִסָּה. לְפִי שֶׁמִּצְוָה לִתְרֹם מִן הַמֻּקָּף, מִן הַקָּרוֹב לַדָּבָר שֶׁהוּא תּוֹרֵם עָלָיו:
וְאִם נָפַל מֵרֻקָּהּ וּמִדַּם טָהֳרָהּ. דַּהֲווּ לְהוּ מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִן הַטְּבוּל יוֹם, וּטְהוֹרִין הֵן:
צְרִיכָה טְבִילָה בָּאַחֲרוֹנָה. לֵיל שְׁמוֹנִים צְרִיכָה טְבִילָה לֶאֱכֹל בַּתְּרוּמָה אִם כֹּהֶנֶת הִיא. וְאִם יִשְׂרְאֵלִית הִיא, צְרִיכָה טְבִילָה לְבִיאַת מִקְדָּשׁ, מִפְּנֵי שֶׁטְּבוּלַת יוֹם אָרֹךְ הִיא וְהִסִּיחָה דַּעְתָּהּ מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמִּקְדָּשׁ:
אֵינָהּ צְרִיכָה טְבִילָה בָּאַחֲרוֹנָה. וְסוֹמֶכֶת עַל הַטְּבִילָה שֶׁל סוֹף שְׁבוּעַיִם. וְדַוְקָא לִתְרוּמָה וּלְבִיאַת מִקְדָּשׁ. אֲבָל לַאֲכִילַת קָדָשִׁים, מוֹדוּ בֵּית הִלֵּל שֶׁהִיא צְרִיכָה טְבִילָה אַחֶרֶת לְסוֹף שְׁמוֹנִים, דְּקַיְמָא לָן הָאוֹנֵן וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים צְרִיכִים טְבִילָה לַקֹּדֶשׁ, הִלְכָּךְ, לְאַחַר שֶׁהֵבִיאָה כַּפָּרָתָהּ, טוֹבֶלֶת לַקָּדָשִׁים:
ומודים שאוכלת במעשר – according to the law regarding the one who immersed herself that day/טבול יום, who immersed [In a Mikveh] and came up, he eats [Second] tithe (see Tractate Negaim, Chapter 14, Mishnah 3).
וקוצה לה חלה (she may separate the priest’s share of the dough) – but does not name it/designate it and she places it in a utensil, and even though she comes in contact/touches with non-sacred foods that are subject to sacred gifts for Hallah, it is not like Hallah for someone who is of second-degree ritual impurity does not invalidate them.
ומקפת - she brings the utensil that she placed the Hallah near the started dough, because it is a Mitzvah to make a heave-offering/Terumah out of mass which is near, that which is close to the thing that he is making the heave-offering upon.
ואם נפל מרקה ומדם טהרה – which are two of the liquids that exit from a טבול יום/someone who immersed herself that day, and they are pure.
צריכה טבילה באחרונה – on the night of the eightieth day, she needs a ritual immersion to eat Terumah/heave-offering if she is a כהנת/the wife of a Kohen. But if she is an Israelite woman, she requires ritual immersion to enter into the Sanctuary/Temple, because her period as someone who immersed herself that day is long and she has diverted her attention from the Terumah/heave-offering and from the Sanctuary/Temple (according to the School of Shammai)
ואינה צריכה טבילה באחרונה – [according to the School of Hillel] she relies upon her ritual immersion at the conclusion of two weeks. And specifically, for Terumah/heave-offering and entering into the Temple, but regarding the consumption of Holy Things, the School of Hillel agrees [with the School of Shammai] that she requires another ritual immersion at the conclusion of eighty days, for we hold that the person who suffered a loss but has not yet buried his/her loved one/אונן – a person in acute mourning and someone lacking atonement (i.e., a woman after childbirth, a person with a flux and a healed offering, who must bring offerings in order to complete their purification processes) need ritual immersion for access to Holy [Things]. Therefore, after she has brought her atonement, she immerses [in order to have access] for Holy Things (see also Tractate Hagigah, Chapter 3, Mishnah 3).
ואם נפל מרוקה ומדם טוהר שלה דהוי להו משקין היוצאין מן הטבול יום וטהורים הן דהכי תנן ר״פ שני דטבול יום משקה טבול יום כמשקין שהוא נוגע בהן וכו׳. בש״א צריכה טבילה וכו׳:
הרואה יום י״א. פי׳ הר״ב שהוא סוף ימי זיבה ואין יום שלאחריו מצטרף עמו. דכתיב או כי תזוב על נדתה סמוך לנדתה מופלג לנדתה יום א׳ מנין ת״ל או כי תזוב דקרא כתיב כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה. או כי תזוב על נדתה. הרי או כי תזוב מיותר. לרבות מופלג יום א׳ לתחלת נדתה שימיה שבעה. והפליגה השמיני. וראתה בט׳ וי׳ וי״א. ומה מצינו ברביעי שאחר סוף נדה. שראוי לספירת נקיים וראוי לזיבה דהא רבינן ליה *[מקרא דאו כי תזוב] אף אני אביא עד העשירי ועד בכלל שראוים לספירה שאם ראתה ג׳ ראשונים משכי ז׳ נקיים עד העשירי שיהו נראין נמי לזיבה באיזה מהן שתראה ג׳ רצופין ומנין לרבות י״א ת״ל בלא עת נדתה. ואפי׳ מופלג לימים הרבה. ומרבה אני י״א שראוי לספירת או כי תזוב דמרבינן ליה מרביעי לסוף נדה ומשכי ליה ז׳ נקיים עד י״א והוא בכלל. ומוציא אני הי״ב שאינו ראוי לספירת או כי תזוב. בבריי׳ בגמ׳. ולעיל ספ״ד, פי׳ הר״ב די״א יום הל״מ הן. תנאי נינהו הך דהכא ר״ע היא ודלעיל ראב״ע כדאיתא בגמרא דפרקין (דף ע״ג):
וטבלה לערב וכו׳. כתב הר״ב דב״ש סברי יום י״א בעי שימור וכל היכא דבעי שימור אינה טובלת אלא ביום כדתנן במשנה ד׳ פ״ב דמגילה וע״ש:
שמטמאין משכב ומושב. הואיל וכזבה קטנה היא וילפינן לה מדכתיב׳ (ויקרא טו) כל המשכב אשר תשכב עליו כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה ימי לרבות שני ימים כל ימי לרבות אחד וכתב הר״ב ואפי׳ הבועל דהא מטמאין קתני וילפינן מדכתיב (שם) כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא. מלמד שמטמאה את בועלה כנדה. ובריש פ״ק דזבים (ד״ה ב״ש) אכתוב דלבועלה תולין. ואם כן קרא אסמכתא בעלמא:
גרגרן. פי׳ הר״ב ממהר לחטוא כו׳ ועי׳ בפירושו. ומה שכתבתי בספ״ז דטהרות:
ומודים ברואה בתוך י״א יום. ואפילו בעשירי אע״ג דאינה ראויה לבוא לידי זיבה גמורה. הרמב״ם. וכרבי יוחנן דאמר הכי בגמרא.
נשלמה מסכת נדה
{טו} וּמַקֶּפֶת וְקוֹרְאָה כוּ׳. סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא נִגְזֹר דִּלְמָא אַתְיָא לְמִנְגַּע בָּהּ מֵאַבְּרַאי, קָא מַשְׁמַע לָן. גְּמָרָא:
{טז} בְּפֶרֶק ג׳ דַּחֲגִיגָה מִשְׁנָה ג׳. וְהָא דְּכָתַב שָׁם הָרַ״ב דִּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים פּוֹסֵל בִּנְגִיעָה, הַיְנוּ קֹדֶם הֲבָאַת קָרְבְּנוֹתָיו. וְלֹא קָאֵי אָרֵישׁ דְּבָרָיו דְּמַיְרֵי לְאַחַר הֲבָאַת קָרְבְּנוֹתָיו דְּאָז אֵין צָרִיךְ טְבִילָה אֶלָּא לַאֲכִילָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב כָּאן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
כט) ומודים שהיא אוכלת במעשר
ככל טבו״י טבל ועלה אוכל במעשר:
ל) וקוצה לה חלה
ואינה קורא שם עד שהניחתה לכלי. דטבו״י א״מט חולין הטבולים לחלה:
לא) ומקפת
ר״ל מקרבת הכלי שהחלה בה להעיסה לתרום מהמוקף:
לב) שהוא טהור
דמשקין של טבו״י טהורים:
לג) בש״א צריכה טבילה באחרונה
בליל שמנים. ככל יולדת שטבילתן בלילה. ולמחר יהי׳ לה הע״ש לאכול בתרומה ליל פ״א ולכנס למקדש. וטעם טבילה זו מדהסיחה דעתה בין טבילה ראשונה להע״ש שלאחר ימי טוהר:
לד) ובה״א אינה צריכה טבילה באחרונה
מיהו מודו. דצריכה טבילה למגע קודש. ככל מחוסר כפורים. דקודם הבאת קרבנותיו אסור ליגע בקודש עד שיטבול ואח״כ עכ״פ אסור לאכל עד שיטבול:
משנה ז1
[ו]מודין – בית שמאי לבית הלל. המילה ״מודין״ מתייחסת לשני הבתים, שקבעו שניהם שהיושבת על דמי טוהר טמאה רק לעניינים מסוימים (לקודשים ולמקדש) אבל לא לבעלה. ישנן מחלוקות רבות בין שני הבתים, אבל לפעמים הם מודים האחד לשני בנוגע להלכה מסוימת. בעיקר בא מונח זה כאשר קודם הייתה מחלוקת ובמקרה מסוים אותה מחלוקת אינה קיימת. במקרים רבים ההודאה היא צעד של בית הלל, שוויתרו בפרט מסוים.⁠2 במקרה שלנו, דומה שבאמת לא הייתה מחלוקת מעולם.
שהיא אוכלת במעשר – כמו בטבול יום, אבל ללא האמירה שדינה תמיד כטבול יום.
מעשר ראשון הוא חולין, ולכן גם למי שאינו טהור מותר לאכלו. לפיכך ברור שמותר גם ליולדת שלא טבלה לאכול ממנו, כמו לכל טמא. אם כך, אין חידוש במשנה. היא פשוטה, ונגררה מהמשך. דין זה, שלפיו טבול יום אוכל מעשר, חוזר במקבילות (נגעים יד, ג; תוספתא, חגיגה ג, טז ועוד).
במקבילה במסכת כלים א, ה מובא כדלהלן: ״[1] מחוסר כפורים אסור בקדש ומותר בתרומה ובמעשר; [2] חזר להיות טבול יום – אסור בקדש ובתרומה ומותר במעשר; [3] חזר להיות בעל קרי – אסור בשלשתן״. אם כן, הדין מקביל לזה שבמשנתנו: טבול יום אסור בתרומה ומותר במעשר. אבל גם ברור שמעשר אינו חולין גמורים.
מחוסרי הכיפורים מותרים בתרומה לאחר שהשלימו את ימי טהרתם, אבל אסורים בקודשים, ובעיקר אסורים להיכנס לקודש.⁠3 הקודש חמור כמובן מתרומה.⁠4 המעשר הנזכר כאן הוא מן הסתם מעשר שני, שדינו כתרומה. אפשר גם שהכוונה היא למעשר ראשון, ומשנתנו כאותם תנאים שלדעתם גם מעשר ראשון אינו חולין מלאים (להלן). להלן נראה שהסבר זה הכרחי. הסעיף השני במשנת כלים המקביל למשנתנו (נידה) עוסק בטבול יום שדינו הוא הקרוב ביותר לדינה של יולדת שטבלה אבל עוד לא הגיע הערב5 (בלי להגדיר שיולדת שלא טבלה דינה תמיד כטבולת יום, כפי שטענּו במשנה הקודמת).⁠6 אסור בקודש ובתרומה ומותר במעשר – כאן קשה לפרש שהכוונה היא למעשר שני, שהרי מעשר שני דורש טהרה ממש. קל יותר לפרש שהכוונה היא למעשר ראשון, ומשנת כלים משקפת עמדה שלפיה גם מעשר ראשון אינו חולין לחלוטין. עם זאת, המפרשים מסבירים שהכוונה היא למעשר שני, ומותר למחוסר הכיפורים לגעת במעשר שני משום שבנוגע אליו לא נאמר ״הערב שמש״. קשה להכריע, וראו להלן. חזר להיות בעל קרי, אסור בשלשתן – בעל קרי טמא טומאה קלה, וקל וחומר מי שטמא בטומאה חמורה. על בעל קרי החמירו יותר. אמנם זו טומאה קלה, אבל דווקא על בעל קרי הקפידו שלא יקרא בספרי קודש. הקפידו עליו שלא ייגע במעשר, וכאן שוב הכרחי להסביר שמדובר במעשר שני, שכן לא שמענו שאסור לבעל קרי לגעת במעשר ראשון. עם זאת אי אפשר לקבל שטבול יום מותר לו לאכול מעשר שני, שהרי מעשר שני אמור להיאכל בטהרה. לכן חוזרים אנו להצעה שהכוונה היא למעשר ראשון, ומשנתנו כאותם תנאים שלדעתם גם מעשר ראשון אינו חולין מלאים,⁠7 שכן הסיפא בכלים מתאים לתפיסה שלפיה מעשר ראשון הוא קודש חלקי. סביר לפרש כך את כל משנת כלים ואת משנתנו.
בספרי זוטא (ה, ב [עמ׳ 227]) מופיעה דרשה ארוכה הדנה בשאלה מדוע יולדת שלא טבלה אסורה בקודשים ומותרת במעשר. לא נאמר שם שמעשר הוא חולין אלא שהוא סוג מיוחד של קודש. דומה שבעל הספרי זוטא הכיר את ההלכה שיולדת מותרת במעשר (בניגוד למשנת כלים, אשר בה היא מותרת גם בתרומה), אבל נדרשת לכך דרשה מפולפלת מיוחדת. קרוב להניח שבעל ספרי זוטא עוסק במעשר שני.
אגב אורחא נעיר שבעל ספרי זוטא הכיר את דין טבול יום שאוכל מעשר, ונזקק לדרשה מיוחדת ליולדת היושבת בדמי טוהר. מכאן שבעל המדרש התנאי לא ראה בטבול יום הגדרה הכוללת את היולדת קודם טבילתה (לאחר ימי הטוהר).
הכרענו שמשנתנו משקפת את דעת המיעוט, שלפיה מעשר ראשון יש בו קדושה, אבל רק על סמך המקבילה בכלים. את משנתנו עצמה אפשר להבין גם כעוסקת במעשר שני, כדברי הירושלמי: ״תרומה אסורה לזרים, מעשר שני מותר לזרים. תרומה אסורה בטבול יום, מעשר שני מותר בטבול יום״ (מעשר שני ג, ב, נד ע״א). בירושלמי עוסקים בוודאי במעשר שני. ביתר המקבילות לא חוזר הדין ואין זה ברור אם מדובר במעשר ראשון או שני, כגון ״אוכלים הן ישראל במעשר טבולי יום״ (ספרא, אמור פרשה ד, א [צו ע״ג]). הרקע להלכה ברור. היולדת היא שני לטומאה (כמו טבול יום), ושני עושה שלישי לתרומה אבל לא לכל קודש שהוא פחות מתרומה. שלישי בתרומה טהור לחלוטין (משנה טהרות ב׳:ג׳). רבי אליעזר שם (משנה טהרות ב׳:ב׳) חולק, ומשמע ממנו ששני עושה שני.
הסבר זה מופיע בנוגע לטבול יום. כפי שאמרנו, ספק אם יש להעביר הלכות אלו ליולדת כפשוטן. פשוט יותר להסביר שנאמר בתורה ״בכל קדש לא תגע״, וקודש זה כולל תרומה ולא מעשר שני. ייתכן גם שהוא כולל מעשר שני, אבל לא מעשר ראשון (גם לפי אלה שסברו שיש במעשר ראשון קדושה כלשהי).
ו⁠(ב)⁠קוצה לחלה ומקפת – עיסת בצק בכמות שנקבעה בהלכה חייבת בהפרשת חלה. להלכות חלה הוקדשה מסכת חלה שבסדר זרעים. אחד המונחים המשמשים להפרשת חלה הוא ״קוצה חלתה״ (חלה ב, ב; כתובות ד, ו ועוד). מקור המילה ״קוץ״ בשורש קצ״ץ, שמשמעו לחתוך או להפריש. ״מקפת״ הוא מונח טכני נוסף ממונחי התורה שבעל פה להפרשת חלה. את החלה מפרישים מבצק אחד. הנימוק והתיאור ההלכתי מופיעים במשנת טבול יום: ״האשה שהיא טבולת יום לשה את העסה וקוצה לה חלה ומפרשתה ומנחתה בכפישה מצרית או בנחותא, ומקפת וקורא לה שם, מפני שהיא שלישי, והשלישי טהור לחולין״ (טבול יום ד, ד; בבלי, נידה ז ע״א). האישה מניחה את הבצק בכלי חרס (״כפישה״ או ״אנחותה״) ומקרבת את הכלים כדי שיהיה יחד בצק בכמות מספקת להפרשת חלה. הנימוק הוא שהעיסה היא שלישי, והשלישי טהור לחלוטין.
וקורא לה שם – מגדירה את הבצק כחלה בלי לגעת בו, כדי לא לטמאו.⁠8 כלומר, האישה מפרישה את חלתה ואינה נחשבת טמאה מלעשות זאת. הביטוי ״מקפת״ הוא כנראה ביטוי מאוחר. הוא מופיע במשניות בסדר טהרות (טבול יום ד, ג; תוספתא, טבול יום ב, יד [עמ׳ 686]). הביטוי נגזר מביטוי תנאי אחר: ״החלה והתרומה חייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים והן ניכסי כהן, ועולין באחד ומאה וטעונים רחיצת ידיים והערב שמש, ואין ניטלים מן הטהור על הטמא אלא מן המוקף ומן הדבר הגמור״ (משנה חלה א׳:ט׳), וכן: ״רבי אליעזר אומר: נוטלת מן הטהור על הטמא. כיצד? עיסה טהורה ועיסה טמאה – נוטל כדי חלה מעיסה שלא9 הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף״ (משנה חלה ב׳:ח׳). כך מופיע גם במשניות אחרות העוסקות בחלה (חלה ד, ג; ביכורים ב, ח), וכן מופיע בנוגע לתרומה (תרומה ד, ג; תוספתא, מעשרות ב, ה [עמ׳ 232] ועוד). החלה נתפסת כתרומה (במדבר טו, כ ועוד). לכן אנו מוציאים אותן הלכות חלות על חלה ועל תרומה כאחת. כמו הפרשה ״מן המוקף״. משֵם התואר ״מוקף״ גזר עורך מסכתות נידה וטבול יום את הפועל ״מקפת״, וברור שלפנינו רובד עריכה מאוחר לביטוי ״מן המוקף״. כבר הבבלי רומז לכך: ״ ׳ומקפת׳, דאמר מר: מצוה לתרום מן המוקף״ (נדה עא ע״ב). הציטוט של הבבלי שאוב ממקור תנאי שנעלם מעינינו, והוא מלמד עד כמה לא הכיר הבבלי את סדר זרעים10 או הכיר את המשניות אבל לא הכיר בהן כנוסח מהימן. על כל פנים, הבבלי מעדיף לצטט ברייתא לא ידועה, ולא משניות מפורשות.⁠11 הרי שלפנינו עדות מיוחדת לעריכה של שתי מסכתות מסדר טהרות וגם לכך שהבבלי הכיר את משנת טבול יום ד, ד שהוא מצטט. לצערנו, הביטוי אינו מופיע בסדרים נוספים ואיננו יודעים אם הריבוד הכרונולוגי שעליו עמדנו (מסכת נידה מאוחרת למסכת חלה) מאפיין מסכתות או סדרים נוספים.
ואם נפל מי רוקה⁠[ו]⁠מדם טה⁠(ו)⁠רה – האות וי״ו נמחקה. הדם הנדון כאן אינו דם נידה אלא דם ימי טוהר.
על כיכר שלתרומה שהוא טהור – ההלכה בתחום זה מאוד לא שיטתית. אם היושבת על דמי טוהר אכן טמאה, צריכה הייתה להימנע מאכילת מעשר שני, מנגיעה בתרומה ומאכילתה. לשיטת בית שמאי היא כטמא מת ולכן אינה יכולה להכין את הבצק בטהרה. אבל מתברר שהיא כטמא מת רק לעניין עירוי של קרבן פסח ולא ליתר ההלכות. בפועל, ההגבלות הן רק על קודשים, אף שמבחינת הגדרתם אין הקודשים שונים מתרומה, ומי שטמא לזה טמא לזה. אשר לחלה, עד לקריאת השם אין כאן תרומה או חלה אלא טבל (חולין), ולכן המשנה מדייקת לעשות כך: לקוץ את ההפרשה (ללא קריאת שם), להקיף ורק אז לקרוא שם, בלי לגעת. כדברי הבבלי: ״חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמי״. אבל בתרומה שדינה כחלה, אפילו אם נפל מהרוק של האישה על הכיכר, הכיכר טהורה אף שהיא שלישי לתרומה ושלישי לתרומה פסול (משנה טהרות ב׳:ד׳). על אי שיטתיות זו עמד כבר הירושלמי בהמשך המשנה: ״תמן תנינן שבית שמאי אומרים, צריכה טבילה באחרונה. ובית הלל אומרים, אינה צריכה טבילה באחרונה״. זו משנתנו. בהמשך: ״מה אנן קיימין? אם לאכילת תרומה, קשיא על דבית שמאי, ולא טבולת יום היא? ואין טבול יום מעריב שמשו ואוכל. אם לאכילת קדשים, קשיא דבית הלל, ולא מחוסרת כפרה היא? ואין מחוסר כפרה טעון טבילה אצל הקודש. אין תימר בתרומה אנן קיימין תמן. והדא דתנינן הכא – רישא דברי הכל, וסיפא במחלוקת? אין תימר בתרומה אנן קיימין הכא, והדא היא דתנינן תמן: רישא דברי הכל וסיפא במחלוקת?⁠״ (ירושלמי, חגיגה ג ב, עט ע״ג). תשובת התלמוד לצורך המיוחד בטבילה היא חשש מיוחד אצל יולדת. בשפה שבה אנו משתמשים בחיבור זה, ההלכה אינה ״לכידה״ אלא יש כאן סיבה חברתית מיוחדת הגורמת סטיות מהקו ההלכתי המתבקש מההנחות המשפטיות. ״תמן טעמון דבית שמאי מפני ההדיוטות, שלא יהו אומרים: ראינו אשה שופעת דם ואוכלת בתרומה״ (שם טעמם של בית שמאי הוא מפני ההדיוטות, שלא יאמרו...). אם כן, אין כאן הלכה לכידה מבחינה משפטית אלא חריגה מסיבות חברתיות.
שבית שמי12 אומרים צריכה טבילה באחרונה – בסוף ארבעים או שמונים ימי הטוהר על האישה לטבול. טבילה זו אינה נזכרת בתורה. נאמר רק שבהיותה בדמי טהרה אסורה היולדת לגעת בקודש, אבל טבעי הוא להטיל עליה טבילה כמו על כל טמא היוצא מטומאה (חלקית) לטהרה (מלאה). גם בית שמאי אינם סוברים שהאישה זקוקה לשבעה ימי טהרה. אמנם במשנה הקודמת נאמר שהיא כטמא מת, אבל אין הכוונה לכך שהיא חייבת בהזיה, וכנראה גם אינה חייבת בשבעה ימי טהרה אחרי ימי הטוהר. וכבר הסברנו ש״כטמא מת״ הוא קביעה מופרזת ולא מדוקדקת, בניגוד לקביעה האמוראית, שיולדת היא כטבול יום, הנתפסת כקביעה מוחלטת.
[ו]⁠בית הילל אומרים: אינה צריכה טבילה באחרונה – אמנם מי שהייתה בימי טוהר אינה טהורה לחלוטין. אסור לה להיכנס למקדש ולנגוע בקודש, אבל התורה לא דרשה ממנה טבילה בסוף ימי הטהרה. לכן נאמר בתחילת המשנה ״מודין״, משום ששני הבתים נחלקים על סיום ימי הטהרה, ובפרט על אחד האיסורים בתחום הנגיעה בקודש, אבל אינם חולקים על יתר הפרטים. יש לזכור שהיא כבר טבלה טבילה אחת בסוף ימי הטומאה (טבילה שאינה נזכרת במקרא), לאחר שבעה ימים מאז לידת הזכר או לאחר ארבעה עשר יום מאז לידת הנקבה. ההתייחסות לטומאה זו רופפת ביותר, והאישה מנועה אז רק מקודשים. כאמור, אין לכידות משפטית בשרשרת הלכות זו.
לא נאמר מה טעמם של בית שמאי. הבבלי מסביר שהמחלוקת היא ״בטבול יום ארוך״, כלומר, בשאלה אם הטבילה ביום השביעי ללידה (בלידת זכר או ביום הארבעה עשר בלידת נקבה) מועילה לאחר זמן רב. דהיינו, כל ימי הטוהר – שלושים ושלושה לאחר לידת זכר ושישים ושישה לאחר לידת נקבה – הם בבחינת יום אחד ארוך לאחר הטבילה שבסוף שבעת ימי הטומאה לאחר לידת הזכר וארבעה עשר הימים לאחר לידת הנקבה, ו״היום הארוך״ הזה מסתיים ארבעים יום לאחר לידת הזכר ושמונים יום לאחר לידת הנקבה. לפי הסבר זה, הלכת הבבלי יוצרת מעין מציאות חדשה, משפטית, של יום ארוך, מציאות שהיא ברובד התאורטי ואינה זהה למציאות הרֵאלית של יום, שאורכו עשרים וארבע שעות. תהליך מחשבתי כזה מכונה פיקציה משפטית.⁠13 ״טבול יום ארוך״ הוא מונח בבלי. לירושלמי הסבר אחר להלכה, הסבר לא משפטי שציטטנו לעיל: ״תמן טעמון דבית שמאי מפני ההדיוטות, שלא יהו אומרים: ראינו אשה שופעת דם ואוכלת בתרומה״ (ירושלמי, חגיגה ג ב, עט ע״ג). זהו דין מיוחד ליולדת, שאינו חל על טבולת יום רגילה. החשש הוא שהציבור יראה גברת שדיממה וסועדת בתרומה. לכן נדרשת טבילה פומבית, להפרדה ברורה בין טמא לטהור.
הרקע החברתי מעניין. מן הסתם בני הסביבה אינם יודעים מתי אישה מדממת. לכל היותר הם יודעים שהיא ילדה, ויש יולדות שמדממות, אבל אינם יודעים שאישה זו ממשיכה לדמם שבוע או שבועיים אחרי לידתה. לו ידעו שהיא ילדה לא היו אומרים ״ראינו טמאה אוכלת תרומה״, הם הרי יודעים שהיא ילדה.
בני הבית, לעומת זאת, יודעים שהיא מדממת, אבל גם יודעים שהיא ילדה ולד וטהורה. הנימוק של בית שמאי לפי הירושלמי, אם הוא אכן ראלי, מלמד על מגמת החמרה עממית הנובעת מאי הכרת דיני התורה. זו עדות מעניינת לאווירה שבה פעלו חכמים. הם לא היו יכולים להרשות לעצמם מבחינה חברתית להתיר דברים המותרים מן התורה, מחשש מפני בורות ציבורית ומתגובות של הלמדנים בעיני עצמם.
טיפוס דומה הוא נקיי, הסופר ממגדלה. איש פשוט שאינו חכם, ומתערב בשיקול ההלכתי של התרת טבריה (פסיקתא דרב כהנא יא, טז [עמ׳ 193]).⁠14
נוסיף שלכאורה, אם מדובר בכוהנת, המחלוקת מובנת לחלוטין. ברור שכוהן שנטמא טבל, ברם נהוג היה גם שכוהנים (גברים ונשים) טבלו בכל יום לפנות ערב, בין נטמאו בין לאו. על נוהג זה נאמר: ״כוהנת שהיא טובלת בכל יום אינה חופפת ואינה סורקת״ (ירושלמי, פסחים א א, כז ע״ב), ונראה שזו הטבילה שבה עוסקים במשנת ברכות א, א.⁠15 כמו כן: ״היה משתמש מן החבית בחזקת של חולין, ואחר כך נמצאת של תרומה, הרי זו טהורה, ואסורה באכילה מפני שספק טבול יום״ (תוספתא, טהרות ח, יד [עמ׳ 669]). ברור שהאיש טהור, שאם לא כן היה מטמא את חבית התרומה, אבל קודם אכילת תרומה עליו לטבול פעם נוספת, ועד אז הוא בחזקת ״טבול יום״. מבחינה הלכתית, הטבילה נועדה לטהר מִספק טומאה שאולי נטמא בה הכוהן. ברם מעבר להיטהרות מספק טומאה, לטבילה משמעות של התקדשות, שכן היא מעניקה לטובל תחושת קדושה בעת אכילת התרומה או הקרבן. כך מטהר עצמו גם כוהן הנכנס לעבודה במקדש אף אם הוא בוודאי טהור.⁠16 מבין השיטין מבצבצת התביעה לראות בסעודת התרומה סעודת קודש, נושא שעליו עמדנו במבואנו למסכת תרומות.
אישה זו יצאה ממצב של טומאה, ובכל זאת חייבת טבילה ככל חברותיה, ובית הלל מסתפקים בטבילה בסוף ימי דם הטוהר. שיטת בית הלל קשה, שכן גם מי שאינה מדממת טבלה טבילת מניעה והתקדשות, ואף גברים נהגו לטבול. אם כן, אין הוה אמינא לחשוב שהיוצאת מדמי טוהר תהיה פטורה מטבילה. לפיכך עדיף לא להזדקק להסבר זה, והמשנה אינה עוסקת דווקא באשת כוהן, אלא בבת ישראל הטובלת כאילו הייתה נידה.
כפי שציינּו בפירוש המשנה הקודמת, כל הטיעון שלפיו אישה היושבת בדמי טוהר טמאה מעבר לכך שהיא מנועה מלהיכנס למקדש (ואולי גם לגעת בקדש) אינו משפטי. אין לו סיבה הגיונית, שהרי התורה קבעה שדמיה טהורים. הוא החמרה מיוחדת מסיבות שונות. ממילא, אין לצפות לכך שעמדות הצדדים תהיינה מנומקות באופן משפטי. ואכן, כל ההסברים שהצענו קשים. ״טבול יום ארוך״ אינו נזכר במקורות התנאיים כלל, והוא נושא המוצע רק בתלמודים על סוגייתנו (בבבלי ואולי גם בירושלמי). כוהנות צריכות ממילא לטבול. אם ראתה כוהנת דם ולא טבלה, ודאי עליה לטבול (ואז דעת בית הלל קשה ביותר). כל הנימוקים אינם תקפים מבחינה משפטית ואינם הולמים את היעדר הדרישה שהאישה היושבת בדמי טוהר תבדוק את עצמה. אכן אין כאן לכידות משפטית, וחוסר הלכידות מובנה בעצם ההלכה המחמירה שבמשנה הקודמת.
1. כפי שהערנו במשנה ג, חלוקת המשניות בכתב היד שונה מבדפוס, ובכתב היד אין כאן משנה חדשה.
2. כגון כתובות ח, א; אהלות יח, א. אבל ראו עדיות ה, א לדוגמה נגדית.
3. ראו זבחים א, ב; חגיגה ג, ג ועוד.
4. ראו נגעים יד, ג; תוספתא, חגיגה ג, טז; פרה יא, ד ועוד. וראו פירושנו לחגיגה ג, ג.
5. ראו פירושנו לזבחים יב, א (טרם נדפס).
6. הביטוי ״חזר להיות״ בהקשר כמו זה שבמשנתנו ייחודי, ונועד ליצור רושם כאילו השרשרת מלווה אותו אדם במעשיו. ברם אין כאן שרשרת של מצבים החלים על אותו אדם אלא על אנשים שונים. הביטוי מופיע גם בתוספתא (כלים בבא קמא א, ד [עמ׳ 569]; כלים בבא מציעא א, א [עמ׳ 578]). כפי שהראינו במסכתות אחרות, לכל מסכת ביטויים ומונחים שונים, ולפנינו ביטוי מיוחד להלכות כלים.
7. דנּו בכך ארוכות במבוא למסכת מעשר, וראינו שדעה זו אמנם נדחתה מההלכה אבל יש לה כמה ביטויים. ממשנת טבול יום ד, ד וממקבילותיה בירושלמי, שבת יח א, טז ע״ג; עירובין ג ז, כא ע״ב; בבלי, עירובין טו ע״א, משמע שההיתר המיוחד שניתן לטבוּל יום לאכול מעשר חל רק על מעשר ראשון, וכן משמע מהמשנה בטבול יום ד, ד.
8. לביטוי ״קורא שם״ ראו אפשטיין, מחקרים ב, עמ׳ 152, עמ׳ 270, שו׳ 24, ועוד; הנ״ל, פירוש הגאונים, עמ׳ 116. להלכה עצמה ראו גם ירושלמי, תרומות ב ב, מא ע״ג.
9. בדפוס: ״של״.
10. ראו דרכו הכללית של זוסמן, סוגיות.
11. זוסמן, סוגיות האריך בכך מאוד ולא נרחיב בכך כאן.
12. בגרסאות שניוניות ״בית שמאי״ או ״ובית שמאי״. השי״ן כאן היא כמו וי״ו, והיא מתפקדת כפתיחה ולא כוי״ו החיבור או לשם קשר בין הנושאים. ראו אונא, וו שין; אפשטיין, מבוא, עמ׳ 257, הערה 2; עמ׳ 653-652, 1064.
13. ראו מוסקוביץ, עשו אותו; הנ״ל, פיקציה.
14. למעשה טבריה מקבילות רבות, ולא נרחיב בכך. איננו טוענים שהמעשה התרחש, ובוודאי לא כמות שהוא מסופר, אלא שזו תופעה חברתית קיימת. ראו עוד, ירושלמי, נדרים ג א, לז ע״ד. גם שם החשש הוא מפני הדיוטות שלא יבינו את ההיתר.
15. על כך עמדו אפשטיין, מבוא, עמ׳ 1013; אלבק, בפירושו למשנה ברכות א, א, עמ׳ 13, ובהשלמות, עמ׳ 326-325, בשם אביו ר״ש אלבעק; ליברמן, ירושלמי, עמ׳ 372; גינצבורג, פירושים, א, עמ׳ 7.
16. ראו על כך במבוא למסכת יומא.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ח) הָרוֹאָה יוֹם אַחַד עָשָׂר וְטָבְלָה לָעֶרֶב וְשִׁמְּשָׁה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְטַמְּאִין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְחַיָּבִין בַּקָּרְבָּן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, פְּטוּרִין מִן הַקָּרְבָּן. טָבְלָה בַיוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו וְשִׁמְּשָׁה אֶת בֵּיתָהּ וְאַחַר כָּךְ רָאֲתָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְטַמְּאִין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וּפְטוּרִים מִן הַקָּרְבָּן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הֲרֵי זֶה גַרְגְּרָן. וּמוֹדִים בְּרוֹאָה בְתוֹךְ אַחַד עָשָׂר יוֹם וְטָבְלָה לָעֶרֶב וְשִׁמְּשָׁה, שֶׁמְּטַמְּאִין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וְחַיָּבִין בַּקָּרְבָּן. טָבְלָה בַיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו וְשִׁמְּשָׁה, הֲרֵי זוֹ תַרְבּוּת רָעָה, וּמַגָּעָן וּבְעִילָתָן תְּלוּיִים.
There is a dispute with regard to a woman who sees blood on the eleventh day, which is the final day of the period fit for the flow of a zava. It is permitted for her to engage in intercourse with her husband after observing one clean day corresponding to the one day that she saw blood, but in this case, she failed to observe one clean day. Rather, she immersed in a ritual bath that evening, the eve of the twelfth day, and then engaged in intercourse with her husband.
Beit Shammai say: Since she did not observe that corresponding clean day, she retains the status of a zava. Therefore both she, the zava, and her husband, who engaged in intercourse with a zava, transmit impurity to items designated for lying or sitting, to the extent that these transmit impurity to food and drink that came in contact with them, and in her case, to people as well. And each of them is liable to bring a sin offering for participating in intercourse involving a zava.
And Beit Hillel say: Although they transmit impurity to items designated for lying or sitting, they are exempt from bringing the sin offering. Since the twelfth day is unfit for the flow of a zava, and even if she were to experience bleeding on the eleventh, twelfth, and thirteenth days she would not become a greater zava, one who experiences bleeding on the eleventh does not need to observe a corresponding clean day.
If the woman immersed on the day following the eleventh day and she engaged in intercourse with the man of her house, i.e., her husband, on that twelfth day and then saw blood, Beit Shammai say: They transmit impurity to items designated for lying or sitting by rabbinic law, as the Sages issued a decree of impurity in the case when the second day is the twelfth day, due to a case when the second day is within the eleven days fit for the flow of a zava. And they are exempt from bringing the sin offering, as she observed part of the twelfth day, and the bleeding she experienced after engaging in intercourse, which occurred during her period of menstruation, is not fit to be appended to the discharge of the zava on the eleventh day.
And Beit Hillel say: That husband is a glutton, as he could not wait for the conclusion of the twelfth day before engaging in intercourse. Nevertheless, the Sages did not issue a decree of impurity. And Beit Hillel concede to Beit Shammai in a case where the woman sees blood in the midst of the eleven-day period, and she immersed in the evening and engaged in intercourse with her husband without observing a corresponding clean day, that they transmit impurity to items designated for lying or sitting. And each of them is liable to bring a sin offering for participating in intercourse involving a zava.
If she saw blood in the midst of the eleven days and observed part of a corresponding clean day and immersed on the day following the day that she saw blood and engaged in intercourse with her husband, that is wayward conduct, as the possibility exists that she will experience bleeding after intercourse that will be appended to the bleeding of the previous day, rendering her a zava and disqualifying the immersion. And the status of ritually impure items with which they came into contact and the status of their intercourse is contingent upon whether she experiences bleeding on the day of her immersion, in which case the ritually pure items become impure and they are liable to bring a sin offering, or whether she does not experience bleeding that day, in which case the ritually pure items remain pure and the woman and man are exempt from bringing a sin offering.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ח] הָרוֹאָה יוֹם אֶחָד עָשָׂר וְטָבְלָה לָעֶרֶב, וְשִׁמְּשָׁה, בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: מְטַמִּין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְחַיָּבִין בַּקָּרְבָּן.
וּבֵית הֶלֵּל פּוֹטְרִין מִן הַקָּרְבָּן.
טָבְלָה יוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו, וְשִׁמְּשָׁה אֶת בֵּיתָהּ, וְאַחַר כָּךְ רָאָת, בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: מְטַמִּין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וּפְטוּרִין מִן הַקָּרְבָּן.
וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: זֶה גָרְגְּרָן.
וּמוֹדִים בְּרוֹאָה יוֹם אֶחָד עָשָׂר, וְטָבְלָה לָעֶרֶב וְשִׁמְּשָׁה, שֶׁהִיא מְטַמָּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְחַיֶּבֶת בַּקָּרְבָּן.
טָבְלָה בְיוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו, וְשִׁמְּשָׁה, הֲרֵי זוֹ תַרְבּוּת רָעָה, וּמַגָּעָן וּבְעִילָתָן תְּלוּיִם.
(סיום) חסלת מסכת נדה
בזו שהיה ב״ה קורין אותו גרגרן ר׳ יהודה היה קורא אותו בועל נדה. אמרו להם ב״ש לב״ה אי אתם מודים ברואה בתוך אחד עשר שטבלה לערב ושמשה את ביתה שמטמאה משכב ומושב וחייבין בקרבן אף הרואה יום אחד תהא חייבת בקרבן אמרו להן בית הלל אם אמרתם ברואה ביום שלאחריו שכן יום שלאחריו מצטרף עמו בזיבה תאמרו ברואה יום אחד עשר שאין יום שלאחריו מצטרף עמו בזיבה. אמרו להן ב״ש א״כ לא תטמא משכב ומושב אמרו להן בית הלל אתרבינה מטומאת משכב ומושב החמור נמעטו מהבאת קרבן הקל.
הרואה יום י״א וטבלה לערב ומשמשת כו׳ – כבר קדם לנו הדבור באלו הי״א יום פעמים ואמרנו שהם הימים אשר הם ראוים לזיבה וכאשר תראה דם בתוך אלו האחד עשר יום דינה שתמתין אותו היום והלילה הסמוכה לו באיסור תשמיש והבא עליה בזמן הזה חייב קרבן ומטמאין משכב ומושב היא ובועלה וחייבין חטאת על הבעילה ההיא וזו היא זבה קטנה וממחרת היום אשר ראתה בו תטבול כעלות החמה כמו שנתבאר במס׳ מגילה וממתנת כל אותו היום חוששת שמא תראה דם ואם לא תראה דם תהיה מותרת לבעלה בערב ואם ראתה בו דם תהיה היום ההוא והלילה הסמוכה לו גם כן טמאה והיא זבה קטנה וביום השלישי תטבול אחר עלות החמה ותמתין אותו היום כולו ואם לא תראה תהיה מותרת לבעלה וזו היא שומרת יום כנגד יום וזהו דינה כשראתה לתוך אחד עשר וזו אין בו מחלוקת אמנם המחלוקת הוא במי שראתה דם ביום אחד עשר עצמו וטבלה לערב שהוא י״ב ושמשה ביתה שאין חלוק לבית שמאי בין רואה ביום אחד עשר או רואה בשמיני או בתשיעי שבתוך אחד עשר שהם מטמאין משכב ומושב וחייבין בקרבן היא ובועלה וב״ה פוטרין מן הקרבן שהם אינם חושבין יום האחד עשר בתורת שמיני או תשיעי לפי שהרואה יום אחד עשר לא תהיה לעולם זבה גדולה בראיה הזאת לפי שאם תראה למחר מימי הנדה יחשב ואינו ראוי להצטרף ליום של אחריו כמו התשיעי ומה שלפניו מן האחד עשר יום ואם טבלה ביום שלאחריו אשר הוא יום י״ב שהוא תחלת ימי הנדה ושמשה את ביתה ואח״כ ראתה אומר ב״ה הרי זה גרגרן וגרגרן הוא הנוהם באכילה לפי שהיה ראוי לו להמתין אותו היום כולו שלא יבא עליה ואם בא עליה פטור מכלום אלא שנמהר לבד וב״ש אומרים שהיא ובועלה מטמאין משכב ומושב כמו שבעל שומרת יום כנגד יום. ואמר הרי זו תרבות רעה לפי שזה היה ראוי שתמתין יום שלאחריו כולו אשר היא משמרתו ולא תבעל עד ליל שלישי ואם בעלה יום השמור אחר הטבילה הרי שניהן חייבין אשם תלוי והטהרות שתגע בהן היא ובועלה ביום הזה תלויות והוא אמרו ומגען ובעילתן תלוים רומז לתרבות הרעה הזאת ודע כי הרואה בעשירי צריכה שמור ואע״פ שאינה זבה גדולה כלל בראיה הזאת וזה מבואר ממה שבארנו במסכת הזאת:
(סיום) סליק פירוש המשניות להרמב״ם ממסכת נדה
הָרוֹאָה יוֹם אַחַד עָשָׂר. שֶׁהוּא סוֹף יְמֵי זִיבָה, וְאֵין יוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו מִצְטָרֵף עִמּוֹ לְזִיבָה. שֶׁאִם רָאֲתָה יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר וּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר, אֵינָהּ זָבָה גְּדוֹלָה בִּשְׁבִיל כֵּן, לְפִי שֶׁהֵן תְּחִלַּת יְמֵי נִדָּה וְאֵינָן מִצְטָרְפִין עִם יְמֵי זִיבָה:
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְטַמְּאִין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. וַאֲפִלּוּ הַבּוֹעֵל מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לְטַמֵּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּבָא עַל שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם, דְּסָבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי יוֹם אַחַד עָשָׂר בָּעֵי שִׁמּוּר. וּבֵית הִלֵּל פּוֹטְרִים מִן הַקָּרְבָּן, דְּסָבְרֵי, יוֹם אַחַד עָשָׂר הוֹאִיל וְאֵין יוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו מִצְטָרֵף עִמּוֹ לְזִיבָה, לֹא בָּעֵי שִׁמּוּר. מִיהוּ לְעִנְיַן טֻמְאָה מוֹדוּ דְּבוֹעֲלָהּ מְטַמֵּא מִדְּרַבָּנָן, גְּזֵרָה יוֹם אַחַד עָשָׂר אַטּוּ תּוֹךְ אַחַד עָשָׂר, דִּמְטַמְּאָה בּוֹעֲלָהּ מִדְּאוֹרַיְתָא, אֲבָל לְעִנְיַן קָרְבָּן, לְהָבִיא חֻלִּין לָעֲזָרָה, לֹא:
טָבְלָה בַיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו. דְּעַבְדָה שִׁמּוּר קְצָת. וְשִׁמּוּר מְעַלְּיָא הוּא, אֶלָּא שֶׁתּוֹךְ אַחַד עָשָׂר יוֹם אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן, שֶׁלֹּא תָּבֹא לִידֵי סָפֵק, שֶׁמָּא תִּרְאֶה לְאַחַר תַּשְׁמִישׁ וּמִצְטָרְפִין הַיָּמִים לְזִיבָה:
מְטַמְּאִין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. מִדְּרַבָּנָן מְטַמֵּא אֲפִלּוּ בּוֹעֲלָהּ מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. גְּזֵרָה אַטּוּ תּוֹךְ אַחַד עָשָׂר:
וּפְטוּרִין מִן הַקָּרְבָּן. דְּהָא עַבְדָה שִׁמּוּר. וְאַף עַל פִּי שֶׁחָזְרָה וְרָאֲתָה, אֵין מִצְטָרְפִין לְזִיבָה, שֶׁהֲרֵי תְּחִלַּת נִדָּה הִיא:
גַּרְגְּרָן. מְמַהֵר לַחֲטֹא. שֶׁמָּא יַרְגִּיל בְּכָךְ תּוֹךְ אַחַד עָשָׂר. אֲבָל לְעִנְיַן טֻמְאָה, טָהוֹר:
וְחַיָּבִין בַּקָּרְבָּן. אֲפִלּוּ לֹא תִּרְאֶה לְמָחָר, דְּהָא בַּעְיָא שִׁמּוּר, וְזֹאת לֹא שָׁמְרָה כְּלָל, וְנִמְצָא שֶׁבָּעַל זָבָה קְטַנָּה:
טָבְלָה בַיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו. דְּעַבְדָא קְצָת שִׁמּוּר, וְשִׁמְּשָׁה:
הֲרֵי זוֹ תַרְבּוּת רָעָה. שֶׁמָּא תִּרְאֶה אַחֲרֵי כֵן וְתִצְטָרֵף לְשֶׁלְּפָנָיו וְאֵין טְבִילָתָהּ טְבִילָה:
וּמַגָּעָן. לְעִנְיַן טֻמְאָה וְטָהֳרָה:
וּבְעִילָתָן. לְעִנְיַן קָרְבָּן:
תְּלוּיִין. שֶׁאִם תִּרְאֶה, מַגָּעָן מַגַּע זָבָה וְחַיָּבִין קָרְבָּן בִּבְעִילָתָן. וְאִם לֹא תִרְאֶה, מַגָּעָן טָהוֹר, וּפְטוּרִין מִן הַקָּרְבָּן עַל בְּעִילָתָן:
הרואה יום אחד עשר – which is the end of the days of flux, and the day that is afterwards does not combine with it for flux. For if she saw [blood] on the twelfth day and on the thirteenth [day], she is not a woman with a large flux for this, because they are beginning of the days of her menstrual period and do not combine with the days of flux.
בית שמאי אומרים מטמאין משכב ומושב – and even a man (i.e., the husband) who has sexual intercourse defiles/imparts uncleanness to things he lies down upon or sits on to impart uncleanness to food stuffs and liquids, because he is like someone who comes upon a woman who observes a day [after having any sort of sighting of blood] for a day [without blood flow before she immerses herself in a Mikveh to regain ritual purity], for the School of Shammai holds that the eleventh day requires guarding, but the School of Hillel exempts from a sacrifice, for they hold, the eleventh day, since the day that is after it does not combine with it for flux and doesn’t require guarding, however in regard to defilement they (i.e., the School of Hillel) admits that the man who had sexual relations with her (i.e., her husband) defiles according to the Rabbis, as a decree that the eleventh day is because of within the eleven day period that the one who had sexual intercourse with her (i.e., the husband) defiles from the Torah, but regarding a sacrifice, but not to bring non-sacrificial meal to the Temple courtyard.
טבלה בום שלאחריו – for she observed guarding a bit, and it is a valid guarding, but that within the eleven days it is prohibited to do so, that she should not come to any doubt, lest she sees that [blood] after sexual intercourse and combines the days to flux.
מטמאין משכב ומושב - according to the Rabbis he defiles by lying and sitting even the one who has sexual intercourse with her (i.e. the husband), as a decree because of it being within the eleven days.
ופטורין מן הקרבן – for she had performed guarding. But even though she went back and saw it (i.e., blood), they don’t combine for flux, for this is the beginning of her menstrual period.
גרגרן (glutton/ of one unable to control his sexual appetite) – he hurries to sin. Perhaps he will be accustomed to this within eleven [days]. But regarding uncleanness, he is pure.
וחייבין בקרבן – even if she doesn’t see [blood] on the morrow, for it requires guarding and this one (i.e., woman) didn’t guard at all and she is found to be a woman with a small flux.
טבלה יום שלאחריו – for she performed a bit of guarding, and then she engaged in sexual intercourse.
הרי זו תרבות רעה (this is bad conduct) – lest she see [blood] afterwards and it will combine with what is before that, and her ritual immersion is not a [proper] immersion.
ובעילתן – regarding [the obligation to bring] a sacrifice.
תלוין – that if she sees [blood], her physical contact is the contact of a woman with a flux and they (i.e., the husband and the wife) are obligated for the a sacrifice by their engaging in sexual intercourse. But if she doesn’t see [blood], their contact is pure, and there are exempt from [bringing] a sacrifice on their sexual intercourse.
בפי׳ רעז״ל מיהו לענין טומאה מודו דבועלה מטמא מדרבנן גזרה יום י״א אטו תוך י״א דמטמא ביעלה מדאורייתא בגמרא בברייתא יליף לה מדכתיב כמשכב נדתה יהיה לה הוסיף לה הויה של שימור:
ובה״א פטורין. טפי הוה ניחא למיגרס וב״ה פוטרין מן הקרבן כמו שהוא דרך המשניות והברייתות כמ״ש בפ״ט דפרה סי׳ ד׳ וכן מ״מ אח״כ ע״י הרי״א ז״ל וכן הוא בפירש״י ז״ל וב״ה פוטרין וכמו שהעתיק רעז״ל:
טבלה ביום שלאחריו וכו׳. עיין במ״ש ר״פ שני דזבין:
ה״ז גרגרן ס״פ בא סימן איכא מאן דמוכיח מההיא ברייתא דמייתי התם דאסור להיות גרגרן ולשמש ביום י״ב עם הרואה בי״א אלא דרב אשי אמר דלעולם אינו אסור להיות גרגרן ומתרץ לברייתא שפיר ע״ש:
ומ״מ ומודים ברואה בתוך י״א יום וטבלה לערב ושמשה שהוא מטמא משכב ומושב וחייבת בקרבן והיא הגהת הרי״א ז״ל:
ה״ז תרבות רעה. בגמרא אמרינן דב״ה היא דלב״ש כי לא חזיא נמי גזרי׳ מדרבנן אטו ראתה כיון דכי חזיא מטמאה למפרע מדאורייתא וכן נמי תניא בהדיא בברייתא א״ל ר׳ יהודה לב״ה וכי לזו אתם קורין תרבות רעה והלא לא נתכוין אלא לבעול שומרת יום: ובעילתם תלוין ותייבים אשם תלוי
סליק פירקא וסליקא מסכת נדה
{יז} מְטַמְּאִין כוּ׳. הוֹאִיל וּכְזָבָה קְטַנָּה הִיא. וְיָלְפִינַן לַהּ מִקְּרָא בַּגְּמָרָא. וְכֵן הָא דְּבוֹעֵל מְטַמֵּא, יָלְפִינַן לַהּ מִקְּרָא. וּבַתּוֹסֶפְתָּא הוּבָא בַּגְּמָרָא [דַּף עב] דִּלְבוֹעֲלָהּ תּוֹלִין, וְאִם תִּרְאֶה לְמָחָר מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ. וְאִם כֵּן, קְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא:
{יח} וְכָל הֵיכָא דְּבָעֵי שִׁמּוּר, אֵינָהּ טוֹבֶלֶת אֶלָּא בַּיּוֹם:
{יט} בְּתוֹךְ אַחַד עָשָׂר. וַאֲפִלּוּ בָּעֲשִׂירִי, אַף עַל גַּב דְּאֵינָהּ רְאוּיָה לָבֹא לִידֵי זָבָה גְּמוּרָה. הָרַמְבַּ״ם:
לה) ושמשה
שראתה ביום י״א של ימי זיבה. והוא סוף ימי זיבה. והרי אף ע״ג דראיות שבימים שאח״כ שהן ימי נדות. א״מצ לראייה זו שתהי׳ זבה גדולה ע״י צרופן. עכ״פ ע״י ראייה זו אסורה לבעלה עד שתשמור מחר בטהרה. והיא לא שמרה וטבלה היום ושמשה:
לו) בש״א מטמאין משכב ומושב
אפי׳ הבועל. דהו״ל כבועל שומרת יום. דס״ל גם יום י״א בעי שימור. מיהו משכב בועל קיל ממשכב נבעלת. כפתיחה סי׳ כ״ז:
לז) וחייבין בקרבן
דהו״ל כבועל זבה:
לח) בה״א פטורין מן הקרבן
דס״ל יום י״א לא בעי שימור. מיהו מד״ס טמאים משום גזירה תוך י״א. אבל קרבן לא. דהו״ל חולין בעזרה:
לט) טבלה ביום שלאחריו ושמשה את ביתה
דמדהו״ל שימור קצת שרי. ותוך י״א אסור בכה״ג שמא תראה ותסתור. משא״כ הכא אינו מצטרף נדה לזיבה:
מ) בש״א מטמאין משכב ומושב
מד״ס:
מא) ובה״א הרי זה גרגרן
להוט לחטוא. ויבוא לבעול גם תוך י״א. ועכ״פ טהורים:
מב) ומודים ברואה בתוך י״א יום
ואפי׳ ביום י׳ דא״א לבוא לידי זיבה גדולה על ידה:
מג) הרי זו תרבות רעה
שמא תראה אח״כ ותסתור:
מד) ומגען
לטהרות:
מה) ובעילתן
לקרבן:
הרואה יום אחד עשר – כלומר, אישה הרואה דם ביום האחרון של אחד עשר הימים הראויים לזיבה הבאים לאחר שבעת ימי הנידה, שהיום שלאחריו הוא כבר תחילת ימי הנידה, וטבלה לערב ושימשה – בלי לשמור יום נקי אחד כדין זבה קטנה. ״שימשה״ הוא כינוי מקוצר ל״שימשה את ביתה״, כלומר, קיימה יחסי אישות.
בית שמי אומרים: מטמין (ב)משכב ומושב וחייבין בקורבן – שכן לא שמרה יום כנגד יום כדין זבה קטנה. לפיכך, היא ובעלה מטמאים משכב ומושב וחייבים חטאת כדין הבועל זבה.[ו]בית הלל פוטר[י]ן מן הקורבן – לדעת בית הלל, הרואה ביום האחד עשר, שהוא אחרון הימים הראויים לזיבה, אינה צריכה לשמור יום כנגד יום (יום נקי אחד) משום שהיום שלאחריו הוא כבר היום השנים עשר, ואינו בכלל הימים הראויים לזיבה. אם תמשיך לראות עוד יום או יומיים רצופים לאחר היום האחד עשר לא תיעשה זבה אלא יחלו ימי נידותה. לכן אין ימים אלה ראויים לשימור לימי זיבה ולכן לא תהיה חייבת להביא חטאת וגם הבועל יהיה פטור. משום כך יש כאן עדיין מרכיב של ספק, ומטילים על בני הזוג טומאת משכב ומושב מדברי סופרים, אבל לדעת בית הלל אין מחייבים אותם קרבן. ככלל, חטאת מובאת רק על חטא מוגדר; לדעת בית הלל אין כאן חטא, ובית שמאי מפרשים את הראייה ביום האחד עשר כזיבה. כפי הנראה, בית הלל גם הם ראו באישה טמאה ומטמאת במשכב ובמושב, אבל מעמדה כטמאה חלש (מדרבנן), וקרבן מביאים רק על חטא ודאי.
טבלה יום שלאחריו – לאחר יום הדימום ביום האחרון מהימים הראויים לזיבה התנקתה והחלה לשמור יום כנגד יום, אבל הקדימה טבילתה ליום עצמו ולא חיכתה עם קיום יחסי האישות עד הערב. היינו, שמרה רק חלק (אפילו קטן) מהיום הנקי שהייתה צריכה לשמור, ולא את כולו, ושמשה את ביתה – קיימה יחסי אישות, ואחר כך ראת, בית שמי אומרים: מ⁠(י)⁠טמין משכב ומושב – כיוון שלא השלימה את היום הנקי היא נחשבת טמאה מספק.⁠1 ופטורין מן הקורבן – שהרי שמרה קצת, ועל ספק אין מביאים קרבן. ואף על פי שחזרה וראתה דם, ראייה זו אינה מצטרפת לזיבה, כיוון שכבר החלו ימי הנידה (רש״י, נידה עב ע״א, ד״ה ופטורין).
[ו]⁠בית הלל אומרים: זה גורגרן – הבעל גרגרן, כלומר תאוותן, מקיים יחסי אישות בזמן שהיה עליו להימנע מחמת הספק, אבל אינו טמא, שהרי לא ראתה אלא לאחר קיום היחסים. ניכר שבית שמאי נוקטים מדיניות של החמרה, כנראה כקנס כלפי עבריינים וגרגרנים כאלה. בית הלל מדגישים את הפן המוסרי אבל אינם נוקטים סנקציה משפטית ישירה. לעומת זאת, רבי יהודה בתוספתא (תוספתא נדה ט, יט) מגדיר את הבעל ״בועל נידה״, כדעת בית שמאי. הבבלי מכיר את הוויכוח התנאי ומסביר שגרגרן אסור (נדה נד ע״ב), ובכך מעביר את העיסוק בנושא (לדעת בית הלל) מנזיפה מוסרית לאיסור משפטי. כבמקרים רבים אחרים, במקבילות מופיעים נימוקי שני הצדדים (תוספתא, נידה ט, יט; בבלי, נידה עב ע״ב). לפי התוספתא והבבלי הוויכוח נסב על השאלה אם יום י״א מצטרף לאלו שלפניו או לאלו שלאחריו.
[ו]⁠מודים ברואה יום אחד עשר – מודים בית הלל לבית שמאי שאם דיממה האישה באחד מאחד עשר הימים שאינם ראויים לנידה, היא זבה, וברור שעליה לטבול בערב, ואם טבלה מוקדם יותר היא נותרה בטומאתה. זו הלכה בסיסית. זבה יום אחד שומרת יום אחד (לפחות), ואם יתברר שהיא ממשיכה לדמם עוד יומיים היא זבה גדולה, כרגיל בהלכות זיבה. לפי ההלכה עליה לשמור יום כנגד יום. כלומר, על כל יום או יומיים של זיבה בתוך אחד עשר הימים שאינם ראויים לנידה. אישה זו טבלה לפני שהיה ברור שהדימום הסתיים, והטבילה אינה עולה לה.
טבלה יום שלאחריו – לאחר ששמרה רק מקצת היום הנקי, ושימשה, הרי זו תרבות רעה – מחשש שלאחר תשמיש תראה שוב דם ותצטרף ראייה זו לזו שהייתה יום קודם ונמצא שהיא זבה במשך יומיים, ולפיכך עליה לשמור יומיים ולא רק יום אחד, ולכן טבילתה אינה מועילה. אין כאן טומאה ודאית, שהרי המציאות מראה שהיא אינה מדממת ושהזוב היה קצר, בן יום אחד בלבד. אבל שניהם גרגרנים, והיה עליהם להמתין ולראות האם הזוב נמשך.
ומגען ובעילת⁠[ן] תלויים – הם בהמתנה מִספק: אם יחזור הזוב, האישה טמאה, וממילא בעלה הוא בועל זבה, ואם לא ראתה, ההימור השתלם והם אינם טמאים. הלכה זו מובנת במישור החברתי. הבעל והאישה רוצים לקיים יחסי אישות. ההלכה כאן מחייבת הרחקה לשם זהירות, וכך בוודאי ראוי לירא שמים. אבל מי שיראתו פתוחה מנצל את הפרצה.
בתוספתא שנינו: ״לאותו שהיה בית הלל קורין אותו גרגרן, רבי יהודה היה קורא אותו בועל נדה״ (תוספתא נדה ט, יט [עמ׳ 652]). רבי יהודה מהלך בשיטת בית שמאי,⁠2 שלפיה במקרה השני במשנה הבעל טמא כבועל נידה. רבי יהודה הוא ממשיכם המובהק של רבי טרפון ושל רבי אליעזר, שניהם תלמידי בית שמאי. אמנם הוא למד גם אצל רבי עקיבא, אולם בתורתו מרכיבים רבים של בית שמאי, ודבריו מעידים על המשך המחלוקת גם בדור אושא.
הביטוי ״תרבות רעה״ הוא כינוי כללי לעבריינות מכל הסוגים, כגון עבודה זרה, שיתוף פעולה עם השלטונות ועוד, וכאן הוא משמש ככינוי לעבריין: פחות מגרגרן, אבל מי שאינו נוהג כהלכה. מעניין שבמשנתנו מופנה הכינוי כלפי הגבר. לעיל הדגשנו שבדרך כלל במסכת נידה מציגים חכמים את האישה כדוחפת ליחסי אישות, כמי ש״מרוויחה״ מהם ואחראית עליהם. במשנה זו מוצג הבעל כגרגרן. כמובן, גם במקרה זה הבעל והאישה שותפים לעוון וחולקים בנטל האחריות על המעשה שאינו ראוי.
במשנה ארבעה מקרים, כמבואר בטבלה:
ארבעת המקרים שבמשנה:
המקרה הרביעי מוצג במשנה כדעת הכול, ובבבלי (נדה עב ע״ב) נטען שהוא לדעת בית הלל בלבד (כפי שהצענו). זו הצגה מחמירה במיוחד של דעת בית שמאי, שהרי לא הייתה כאן טומאה, והצורך להמתין מעבר ליום הטהרה והטבילה לא הוזכר בשום מקום. גם בית הלל מחמירים, וניכרת החרדה שמא תיווצר טומאה במהלך שימוש הבית. יש כאן אפוא תרבות רעה, אבל לא טומאה ודאית.
המקרה של דיממה בתוך יא מעט קל מהמקרה של דיממה בתוך יום יא. במקרה הראשון, גם תדמם ביום הבא, היא זבה יומיים. ואילו אם דיממה ביום יא עצמו היא זבה. אבל אם תדמם ביום הבא היא תהיה נידה, ולכן בוודאי לא תהיה זבה ביום יב ותהיה אסורה לבעלה משום נידה. ההצבה של ארבעה מקרים רגילה בספרות חכמים, ומטרתה העיקרית ספרותית: הענקת תחושה של דיון בכל המקרים. במקרה זה, אכן כל האפשרויות הפשוטות נדונות.
מבחינה חברתית יש במשנה ביטוי לשתי תופעות מנוגדות: האחת – החמרה של עמי הארץ מעבר למותר בתורה, החמרה של בורות, שגם בה מתחשבים חכמים; האחרת – אנשים המנצלים מצבי ספק וזוכים לתוארי גנאי (גרגרן, תרבות רעה). היו כנראה אלו שניצלו מצבי ביניים מפוקפקים לטובתם. חכמים, כמובן, לא ראו ניצול כזה בעין טובה. לעתים אסרו אותו לכל דבר ולעתים הסתפקו בגינוי.
בתוספתא ובבבלי מוצגים תיאור המחלוקת וטיעוני שני הבתים. התכנים דומים אבל סגנון הוויכוח שונה.
בתוספתא נפתח הוויכוח בטענת בית שמאי להשוואה בין מקרה 1 למקרה 3 ודחיית הטענה בידי בית הלל.
טיעוני בית שמאי ובית הלל
בבבלי הטיעון חוזר, אבל הסגנון עברי וארמי מעורב. הטיעון להשוואה חלש למדי, ותשובת בית הלל ברורה. בשלב השני של הביטוי ״השוו מידותיכם״ הוא ניסוח בבלי, אבל הקושיה אותה קושיה.⁠3 באופן בסיסי הטיעון הגיוני, אבל הוא מתעלם ממצב הספק. קל לטמא מספק, אבל אין להביא קרבן מספק. בית הלל אינם משתמשים בטיעון זה אלא בטיעון שקרבן חמור מטומאה. בבבלי מובא טיעון נוסף, הפעם של בית הלל, וגם הוא בשם השוואת המידות (למה במקרה 2 בית שמאי אינם משווים מידותיהם). נמצאנו למדים שהטיעון של השוואת המידות אינו מכריע. גם בית שמאי גם בית הלל נגועים באי השוואת מידות, ולשני הצדדים נימוקים לחלוקה, כלומר, נגד ״השוואת המידות״ במקרה מסוים זה.
(סיום) נספח א
נספח רפואי למסכת נידה
הערה: המידע הרפואי המופיע בנספח זה הוא ידע בסיסי במיילדוּת, בפוריות ובגינקולוגיה. אפשר למצאו בכל ספר רפואה העוסק בתחומים אלו, וכן ברחבי המרשתת.
1. דם נידה לאחר לידת זכר ולאחר לידת נקבה – לא ידוע (נכון להיום) על הבדלים בין לידת זכר ללידת נקבה בכל הנוגע למהות הדימום לאחר הלידה או למִשכו. באשר לצד הפיזיולוגי שלו: זהו דימום הנמשך יותר זמן מהדימום הווסתי, ולרוב אורך (לעתים גם לסירוגין) כשישה שבועות. הסיבה לדימום זה נעוצה בעיקר בפיזיולוגיה של כלי הדם הנמצאים ב׳מיטת השליה׳. השליה (placenta) מחוברת לדופן הרחם באמצעות כלי הדם האימהיים. במגע קרוב עמם עוברים כלי הדם העובריים המגיעים לשליה מהעובר, ושחלוף הגזים והחומרים מהאם לעובר ולהפך מתרחש באמצעות המגע הזה (צד השליה הפונה לרחם האם מכיל את כלי הדם המגיעים מהאם, וצד השליה הפונה לשק ההריוני מכיל את כלי הדם המגיעים מהעובר). השליה ניתקת מקיר הרחם לאחר הלידה כתוצאה מתחילת התכווצות הרחם לאחר יציאת הוולד, וכתוצאה מכך נשארים כלי הדם האימהיים הללו חשופים ומדממים. ייחודם של כלי דם אלו הוא שהם אינם עוברים טרומבוזה רגילה הסותמת את דופנם ומפסיקה את הדימום כמו במצבי פציעה רגילים שבהם מופעל מנגנון קרישת דם המביא לסתימת הכלי המדמם, שכן יש בכלי דם רחמיים אלו חומר המעכב קרישה. לכן, המנגנון היחיד לסתימת כלי דם אלו בסופו של דבר הוא התכווצות שריר הרחם לאחר הלידה. התכווצות זו מביאה בסופו של דבר לסגירה מכנית (ולא קרישתית) של כלי הדם הרחמיים הללו שב׳מיטת השליה׳ (placental bed). הרחם אמור לחזור לאחר הלידה לגודלו המקורי, היינו, הוא אמור להתכווץ ממשקל של 1 ק״ג בקירוב למשקל של 60-50 גרם, ומגודל המגיע מתחתית האגן עד בית החזה לגודל של כ⁠־6 ס״מ נמוך באגן. תהליך התכווצות זה אורך זמן רב, עד שישה שבועות. רק בגמר תהליך זה של ההתכווצות נסגרים לחלוטין כלי הדם, עקב לחץ השריר המתכווץ העוטף אותם, והדימום פוסק.
הדם המופרש מהרחם לאחר הלידה נבדל מדם הווסת בשלושה דברים:
א. הדם שלאחר הלידה מכיל כמות מועטה הרבה יותר של רירית רחם מאשר דם וסתי רגיל.
ב. הדם שלאחר הלידה מכיל גורמי קרישה במינון השונה מזה של הדם הווסתי.
ג. מקור הדם שלאחר הלידה הוא כלי דם הנמצאים בעיקר בשריר הרחם (כלי דם מיומטריאליים), ולעומתו, מקור הדם הווסתי הוא כלי דם הנמצאים ברירית הרחם (כלי דם אנדומטריאליים), כלומר, כלי דם הקרובים יותר לחלל הרחם. זהו אולי ההבדל החשוב ביותר, וייתכן שהתורה טיהרה דם הבא מכלי דם בשריר הרחם, שהם כלי דם שברגיל אינם נמצאים במגע עם חלל הרחם, ואסרה דם וסתי הבא מכלי דם הקרובים לחלל הרחם. אלו גם כלי דם הנוצרים מחדש בכל חודש ונושרים עם הווסת, בניגוד לכלי הדם של שריר הרחם, שמהם בא רוב הדימום לאחר הלידה, והם כלי דם קבועים. כלומר, ייתכן שיש כאן תפיסה של טומאה בדבר הנושר ומתחדש באופן מחזורי לעומת תפיסה של טהרה בכלי דם קבועים שאינם ׳הפרשה׳ מטמאת.
כמובן אין בכוח הבדלים אלו להסביר את דין התורה הקובע שהדם נטהר לאחר שבעה ימים מלידת הזכר ולאחר ארבעה עשר יום מלידת הנקבה כאשר קודם לכן היה אותו דם עצמו טמא. ייתכן שהדבר נובע מכך שבשבעת (או ארבעה עשר) הימים הראשונים מעורב בדם שלאחר הלידה גם דם מרירית הרחם (הדצידואה), ולכן יש כאן גם גורם של דם וסתי (נשירת רירית הרחם וכלי הדם שבתוכה). אולם לאחר מכן, בתהליך הדרגתי שאין זמנו קבוע, הדם הוא כבר דם מיומטריאלי טהור, הבא מכלי דם של שריר הרחם, ללא כל אלמנט של רירית (שרק אותה אפשר לראות כ׳הפרשה רחמית׳). זהו ההסבר הפיזיולוגי, אולם ייתכן שלא הוא העומד בבסיס הדברים, ואין לנו אלא לסמוך על כך שהתורה היא הקובעת איזה מהדמים יהיה טהור ואיזה טמא על סמך סיבות הנסתרות מהבנתנו ושאינן בהכרח פיזיולוגיות טהורות, בדיוק כפי שאומר התלמוד הבבלי: ״איתמר, רב אמר: מעין אחד הוא, התורה טמאתו והתורה טהרתו״ (נדה לה ע״ב), וכן הירושלמי: ״ומניין שיש דמים טמאין ויש דמים טהורין?...⁠״ (נדה פ״ב, נ ע״א). ואולי, לפחות בנוגע לטוהר הדם לאחר שבעה ימים ללידת זכר, אין לנו אלא לקבל את מימרתו של רשב״י בבבלי: ״ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר? זכר, שהכל שמחים בו – מתחרטת לשבעה; נקבה, שהכל עצבים בה – מתחרטת לארבע עשר״ (נדה לא ע״ב). בכך מצטרפים חוקי הנידה לרשימה ארוכה של הלכות שאין להן הסבר רציונלי במונחים בני זמננו.
בתמונה משמאל (איור 2) אנו רואים חתך רוחב דרך דופן הרחם. הצד הימני של התמונה הוא רירית הרחם (אנדומטריום), והוא דופן חלל הרחם. הצד השמאלי, הוורוד⁠־בהיר, הוא שריר הרחם (מיומטריום), המרוחק מחלל הרחם. שכבת האנדומטריום (רירית הרחם) נושרת בזמן הווסת עם כלי הדם שבתוכה ועם הדם שבתוך כלים אלו (הבזליים והספירליים), ומתחדשת שוב מדי חודש בחודשו. שכבה זו אינה קיימת בזמן ההיריון, אבל ישנה שכבת רירית רחם אחרת בהיריון, הנקראת ׳דצידואה׳ (decidua), הנושרת בימים הראשונים שלאחר הלידה, וייתכן שזהו מקור טומאת הדם בשבוע או בשבועיים הראשונים שלאחר הלידה, שכן גם זו הפרשה של רירית הרחם. לעומת זאת, שריר הרחם (המיומטריום), שלא בא במגע עם חלל הרחם, נותר יציב ואינו נושר לעולם. מקור רוב הדימום שלאחר הלידה הוא מכלי הדם המיומטריאליים שבתוכו, כלי דם קבועים שאינם נושרים או מתחדשים, וייתכן שדימום אקסקלוסיבי משם, לאחר שהדצידואה (הרירית ההריונית) כבר נשרה בתקופה הראשונית שלאחר הלידה, אינו נחשב עוד הפרשה ולכן הוא טהור. מובן שאין בכוחו של הסבר פיזיולוגי זה להאיר על ההבדלים בין טומאת יולדת זכר לבין טומאת יולדת נקבה.
2. מחזור הנידה – המחזור כולל הופעת דם (״פתח נידה״) הנמשכת מספר ימים לא קבוע, ואחר כך ימים שבהם האישה אינה צפויה לראות דם. 14-12 יום קודם הופעת הדימום מתחולל תהליך הביוץ, שרק במהלכו יכולה האישה להיכנס להיריון. המחזור ההלכתי כולל שבעה ימים שבהם האישה טמאה (ובהם נכללים ימי הדימום) ועוד אחד עשר יום ה״ראויים לזיבה״, שאם ראתה בהם דם היא זבה ולא נידה. מבחינה רפואית, מחזור נחשב נורמטיבי כל זמן שאינו קצר מעשרים ואחד יום, וזאת ההנחה המקובלת היום ובאה גם לידי ביטוי בספרו של Leon Speroff, ספר היסוד המוביל של ענף הפוריות במיילדות ובגינקולוגיה (Clinical Gynecolgy, Endocrinology and Infertility). קביעת חז״ל, שיש מקורות הרואים בה ״הלכה למשה מסיני״, שביום התשעה עשר האישה חוזרת לפתח נידתה, נותנת אפוא מרווח רחב יותר לנורמטיביות המחזור – מחזורים של תשעה עשר יום (היום הראשון של הווסת הנוכחית בא תשעה אשר יום לאחר היום הראשון של הווסת שקדמה לה). ייתכן שבימי חז״ל היה המחזור הרגיל בן תשעה עשר יום בלבד. על כל פנים, בימינו הנתונים שונים, ורק מחזורים של עשרים ואחד יום ומעלה נחשבים נורמליים (אולי עקב השיפור בתנאי התזונה וההיגיינה). כידוע, וכפי שהדגשנו במבוא, בשלב מאוחר יותר תוקנה התקנה של הארכת ימי הטומאה, והאישה טהורה רק שבעה ימים לאחר סיום הדימום. אם מחזורים של תשעה עשר יום אכן נורמטיביים לפי המשנה, ומכיוון שאנו יודעים שהביוץ מתרחש כ⁠־14-12 יום קודם הווסת, משמע, הביוץ יכול להתרחש כבר ביום השביעי לווסת (כשסופרים מיומו הראשון). כלומר, אישה שביוצה אכן מתרחש אז, אם תשמור שבעה נקיים על כל וסת לא תהרה לעולם, שכן לא תטבול קודם היום השנים עשר מתחילת הווסת. תצפיות רפואיות אכן מאשרות שביוץ עשוי להתחולל כבר ביום השביעי מתחילת הווסת, וגם השגת היריון מביוץ כזה אפשרית וקיימת.
3. שלב יצירת המין ושלב זיהויו: התא הראשוני הוא הביצית המופרה שבתוכה הזירעון. תא זה מכיל (במצב התקין) מערך של 46 כרומוזומים, המסודרים ב⁠־23 זוגות. מהם, שני כרומוזומים הם כרומוזומי מין (זוג אחד). לאישה מערך כרומוזומי מין המכונה xx46, היינו, יש לה 46 כרומוזומים שבהם 2 כרומזומי מין מסוג x. מערך כרומוזומי המין התקין אצל הגבר מכונה xy46, היינו, יש לו 46 כרומוזומים שבהם כרומוזום מין אחד מסוג x וכרומוזום מין שני מסוג y. הדבר נובע מכך שתאי המין (תא הביצית אצל הנקבה ותא הזרע אצל הזכר) הם תאים ייחודים בכך שעברו ׳חלוקת הפחתה׳ (meiosis) בתהליך יצירתם ומכילים רק 23 כרומוזומים, חצי ממספר הכרומוזומים שבכל תא אחר בגוף. מכיוון שהמערך הכרומוזומלי של האישה הוא xx46, תא המין שלה – הביצית – יוגדר כבעל מערך כרומוזומים של x23, כלומר, יש בו כרומוזום מין אחד שהוא תמיד x (אחד משני ה⁠־x שהיו בתא קודם חלוקת ההפחתה), ואילו תא המין של הגבר – תא הזרע – יוגדר או כבעל מערך כרומוזומים של x23 או כבעל מערך כרומוזומים של y23, כלומר, בחלוקת ההפחתה ליצירת תא המין הזכרי יקבל תא הזרע את אחד משני כרומוזומי המין, x או y, ממערך xy46 הקיים בכל אחד מתאי הזכר, ביחס אקראי של אחד לאחד. כלומר, 50% מתאי הזרע נושאים את כרומוזום y, ובהתמזגם עם הביצית נושאת ה⁠־x בתהליך ההפריה ייצרו עובר עם מערך כרומוזומים של xy46 – היינו, זכר. לעומתם, 50% האחרים של תאי הזרע נושאים את כרומוזום x, ובהתמזגם עם הביצית נושאת ה⁠־x בתהליך ההפריה ייצרו עובר עם מערך כרומוזומים של xx46 – היינו, נקבה. לפיכך, מין העובר נקבע ברגע ההפריה ממש, עוד בהיות העובר תא אחד בלבד. לתא בודד זה, שממנו יתפתח כל האדם לאחר מכן ומורכב מחומר גנטי של האב והאם, זהות גנטית שלמה ומוגדרת. לא זו בלבד, אלא שבטכנולוגיה חדשה שפותחה בשנים האחרונות ממש, אפשר לאתר בדגימת דם אימהית DNA עוברי בדם האם החל בחמישה שבועות לאחר ההפריה ולדעת על סמך בדיקת הדם אם העובר יהיה זכר או נקבה. בתהליך של הפריית מבחנה (IVF), שבו שואבים את הביצית מהשחלה ומפרים אותה עם זרע הגבר, אפשר לדעת מהי זהותו הגנטית של התא שמחזירים לרחם מיד לאחר ההפריה, וגם להחזיר עובר מהמין הרצוי (למשל, במקרים של מחלות גנטיות שהן בתאחיזה לכרומוזום x ואשר עוברות לעוברים ממין זכר בלבד. במקרה כזה אפשר להחזיר עובר נקבה ויודעים שהוא כזה בהיותו תא אחד בלבד). לעומת זאת, זיהוי העובר כזכר או כנקבה על סמך איברים חיצוניים (השפתיים שבפתח הנרתיק אצל הנקבה ואיבר מין זכרי אצל הזכר) נעשה בשלב מאוחר יותר. עד לשבוע ה⁠־9-8 בערך העובר מוגדר ״אינדיפרנטי״, כלומר, גם אם הוא זכר הוא נראה מבחינה חיצונית כנקבה, משום שאיבר המין הזכרי עוד לא התפתח. רק לאחר מכן הוא מתחיל להתפתח ולהיות מאופיין, ואפשר לראותו באולטרסאונד כבר בשבוע השנים עשר ממועד הווסת האחרונה (או לאחר עשרה שבועות מההפריה), כלומר, במהלך החודש השלישי. זהו אפוא ההבדל בין אבחנה גנוטיפית, הקיימת כבר ברגע ההפריה, לבין אבחנה פנוטיפית, המתאפשרת רק בשלב מאוחר יותר. לסיכום: המין נוצר ברגע ההפריה, אולם זיהוי העובר מבחינה חיצונית כזכר או כנקבה אפשרי רק באמצע החודש השלישי.
4. דם נידה לעומת דם פצע ודמים אחרים: דימום של פצע, מכל מקור שהוא (כולל מהרחם!), נגרם מפגיעה ברצף הרקמתי של דופן כלי דם. הדם אחיד לחלוטין בכל הגוף, וכל טיפה וטיפה של דם בגוף זורמת יחד עם כל מחזור הדם בכלי הדם. לפיכך, כל טיפה של דם זוכה להגיע לכל מקום בגוף, כולל הרחם, המוח, הלב ויתר האיברים. אין שום הבדל בין דם היוצא מהרחם בזמן הווסת או כשאישה זבה שלא בעת נידתה לבין דם הנוזל מהאף או מחתך בזרוע. יתרה מזו, הדם היוצא מהרחם בעת היות האישה נידה או זבה ביקר קודם לכן בשאר איברי הגוף. הווסת היא בעיקרה תהליך של ניתוק רירית הרחם, ולכן ההפרשה הדמית הווסתית מכילה גם תאי רירית רחם, בשונה מדם רגיל הנמצא במחזור הדם. זו מערכת המתחדשת בכל חודש ושוב מופרשת, וחוזר חלילה. כשמבודדים את הדם מתאי הרירית שבהפרשה המחזורית מקבלים אותו דם שבשאר הגוף. נפח נוזל הווסת הממוצע (שכאמור אינו רק דם אלא בעיקר תאי רירית רחם) הוא כ⁠־35 סמ״ק (משרעת נורמלית: 80-10 סמ״ק) בחודש.
הדבר המקנה להפרשה הווסתית את ייחודה לעומת הדם ביתר הגוף הוא אנזים הנמצא בתאי רירית הרחם (ולא בדם הנלווה לרירית), הנקרא פלסמין, ואשר מונע מן הדם להיקרש.
האמונה שלפיה ישנו סוג של רעלן בדם הווסת (׳מנוטוקסין׳) הגורם לפרחים לנבול, כביכול, אם תיגע בהם אישה בזמן הווסת, הודגמה במחקרים מפוקפקים בעבר והופרכה לחלוטין במחקרים מודרניים.
כשהדימום הווסתי מועט, למשל, בסוף הווסת, יש לדם שהות רבה יותר לעבור תהליכי חמצון בבואו במגע ממושך יותר עם האוויר החיצוני, ולפיכך הוא נהיה כהה: חום עד שחור. הצבע נובע מחלודה: אטוֹם הברזל שבכל מולקולת המוגלובין הנמצאת בדם עובר תהליך של חִמצון והחלדה, ומכאן הצבע הכהה של דם הזורם בכמות קטנה מאוד לאִטו, בניגוד לדם האדום, הבהיר והטרי המופיע בזרימה שופעת יותר ואשר לא הספיק להתחמצן או ׳להחליד׳ (בתמונה משמאל [איור 6]⁠מודגמת בצדה הימני מולקולת המוגלובין, שהיא סליל חלבוני ארוך שאליו קשור אטום ברזל הקושר את החמצן. מולקולות המוגלובין כאלו קיימות לרוב בכל כדורית דם אדומה). בדימום וסתי רגיל, הדם כהה מעט יותר מדם רגיל של חתך, שכן הוא מכיל גם אלמנטים תאיים של רירית רחם לרוב. בדימום חלש יש לדם גם יותר הזדמנות להתערב עם הפרשות נרתיקיות (וגינליות) בדרכו החוצה, ולכן לעתים קרובות מקבל גוון עכור יותר, כתום או אחר, בהתאם לסוג ההפרשה הווגינלית באותה עת. לסיכום: למרות הבדלי הצבע, הדם (מבחינת הרכבו כפלסמה + תאי דם לבנים, אדומים וטסיות דם) הוא אותו דם של שאר הגוף, אולם בראיית תכולת הנוזל בכללותו, הוא מכיל גם אלמנטים הפרשתיים של תאי רירית רחם.
5. האם אישה חשה שמתחילה נידתה? התחושות משתנות מאישה לאישה, ואף אצל אותה אישה במחזורים שונים. נשים הנשאלות על כך מספרות בדרך כלל שאינן חוות תחושה של ׳פתיחת רחם׳ או פתיחה של דבר אחר כלשהו בגופן. רוב הנשים יודעות שהן מתעתדות לקבל וסת בעיקר עקב הרגשה של לחץ וכאב בבטן התחתונה, אבל יש נשים המודעות לראשונה לכך שקיבלו וסת עקב הרגשה של נזילת נוזל במפשעה. כאמור, אותה אישה יכולה לחוות תחושות שונות במחזורים שונים.
6. דם לכוד בין כותלי בית הרחם: הרחם הוא שק שרירי בעל חלל, והוא מצופה שכבת תאים הנקראת רירית הרחם (אנדומטריום – endometrium). בציור (איור 7) רואים את איברי האגן בתמונת חתך אורך. הרחם (מס׳ 10) נמצא בין שלפוחית השתן מקדימה (מס׳ 2) למעי הגס ולפי⁠־הטבעת מאחורה (מס׳ 13-12, בהתאמה). מכיוון שהרחם הוא שק הפתוח לסביבה החיצונית דרך צוואר הרחם והנרתיק (מס׳ 12 ו⁠־7, בהתאמה), מבחינה הגיונית לא תיתכן כליאה של נוזל בשק הפתוח כלפי מטה, מטעמים גרוויטציוניים ברורים. גם בבדיקת אולטרסאונד אפשר לראות בוודאות אם יש נוזל ברחם או לא, וכאשר אין דימום אכן רואים שאין נוזל ברחם במצבים שבהם אין דימום. כמובן, אין הדבר שולל הימצאות מיקרוסקופית של כדוריות דם אדומות על דופנות הרחם. הדגמה טובה יותר של המהות הפנימית של חלל הרחם אפשר לראות בציור מימין. כל נוזל שיהיה בחלל הרחם אמור לצאת החוצה, כפי שאכן קורה בפועל, ולכן אינו יכול להיות לכוד אלא במצב נדיר של חסימת צוואר הרחם (cervical stenosis), אולם אז ממילא האישה גם אינה נטמאת, כיוון שאין ״מגע דם בבשרה״, היינו, דם אינו יכול לצאת החוצה דרך הרחם לצוואר הרחם ולנרתיק. בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא כל הנוזל הווסתי הוא דם. רוב התוכן הווסתי מורכב מתאי רירית הרחם, המתפרקת ונושרת אם לא הייתה הפריה.
בציור (איור 9) רואים את הציפוי של חלל הרחם, המסומן בפס אדום. ציפוי זה (רירית הרחם = endometrium) מורכב משכבה של תאים מספר, ההולכת ומתעבה לקראת הביוץ ומשנה את תכונותיה לאחריו לשם הכנת מצע נוח להשרשה לביצית המופרה. בהיעדר היריון, הגופיף הצהוב הנוצר לאחר הביוץ מפסיק את הפרשת הפרוגסטרון המחזיק רירית זו לאחר כשבועיים מהביוץ, ובהיעדר הפרוגסטרון המייצב את הרירית היא נושרת על שכבותיה, וזהו רוב הנוזל הווסתי.
כפי שאפשר לראות בציור (איור 10) רירית הרחם הולכת ומתעבה, מגיעה לשיא עובייה סמוך למועד הווסת, ואז, בהיעדר תמיכה פרוגסטטיבית היא נושרת בבת אחת תוך חשיפת כלי הדם שבתוכה (מופיעים כסלילים בתוך הרירית), המדממים בזמן נשירת הרירית (וסת) ותורמים נפח מסוים לנוזל הווסתי. התהליך הזה נפסק עם תחילת בנייתה של רירית רחם חדשה בימים הראשונים של המחזור הבא, המביאים לתחילת עיבוי מחדש של רירית הרחם וליצירת כלי דם חדשים בתוכה. על כל פנים, משתמע מכך שלא נשאר דם לכוד על הדפנות, וגם כשבוחנים בחתכים היסטולוגיים ריריות רחם נתקלים בשכבה חיצונית של תאי ציפוי ולא באזורים של דם.
7. הסיבות האפשריות לאי ראיית דם וסת ראשונית (אל⁠־וסת ראשונית = Primary Amenorrhea) – הסיבה השכיחה ביותר היא כמובן אי הגעתה של האישה לבגרות מינית, היינו, הציר ההורמונלי שלה טרם הבשיל ורמות האסטרוגן בגופה עדיין נמוכות מכדי לאפשר ביוץ או גם דמם לדני (וגינלי) ללא ביוץ. סיבות נוספות עשויות להיות:
א. מום מולד של חוסר יצירת רחם (Rokitansky Syndrome).
ב. תסמונת גנטית שאינה מאפשרת הגעה לבגרות מינית, כגון Turner Syndrome.
ג. קרום בתולין חסר פתח ניקוז, שאינו מאפשר את יציאת דם הווסת מהרחם לכיוון הנרתיק ומשם החוצה – Imperforated Hymen.
ד. התעברות לאחר הביוץ הראשון.
8. ההיבט הפיזיולוגי של עיבור ללא ראייה ראשונה: זהו מצב אפשרי ולא תאורטי כלל במציאות של נישואי קטינות וקיום יחסי אישות קודם בשלות מינית. הופעת הווסת הראשונה מציינת את השלב האחרון בהתפתחות המינית, שכן קיום וסת משמעו בשלות (לפחות יחסית) של הציר ההיפותלמי⁠־היפופיזרי⁠־שחלתי, שתוצאותיו הסופיות הן עיבוי רירית הרחם ברמה הרחמית, והביוץ ברמה השחלתית (הציר היפותלמוס⁠־היפופיזה⁠־שחלה⁠־רחם מודגם בציור משמאל). לכן, הווסת הראשונה באה לאחר הביוץ הראשון ומסמלת את חוסר ההפריה של אותה ביצית ראשונה שבייצה (או לפחות חוסר השגת היריון מההפריה, אם הייתה). אם הייתה הפריה באמצעות זרע והעובר נקלט לא תהיה וסת לאחר ביוץ זה, כלומר, האישה תהיה בהיריון ללא ראייה ראשונה. עם זאת, יש לציין שאצל חלק גדול מהנערות, הווסתות הראשונות (במשך השנה⁠־שנתיים הראשונות ואף יותר מכך) הן וסתות אל⁠־ביוציות, היינו, הציר ההורמונלי עוד לא בשל לחלוטין. הוא בשל ברמה הרחמית – כלומר, חל עיבוי רירית הרחם ובשלב מסוים ישנה נשירה שלה עקב עיבוי יתר (מצב המשויך לקטגוריה של הדמם הדיספונקציונלי), אבל הוא עדיין אינו בשל ברמה השחלתית, דהיינו, עדיין אין ביוץ. זו גם הסיבה לכך שנערות רבות בגילים 15-12 חוות מחזורים לא סדירים, שהם במקרים רבים מחזורים ללא ביוץ, ואז כמובן לא תהיה מציאות של עיבור ללא ראייה ראשונה. עם זאת, אצל חלק מהנערות התהליכים הרחמיים והשחלתיים סינכרוניים, ובהחלט ישנה מציאות של ביוץ ראשון המקדים את הווסת הראשונה, ואם הנערה התעברה וההיריון נקלט, היא תלד ללא ראייה של וסת ראשונה.
9. דימומים בזמן ההיריון: ברוב המקרים אין וסת בהיריון. עם זאת, ישנם מקרים חריגים ונדירים שבהם יש לאישה דימום קל מאוד בזמן שבו הייתה אמורה לקבל וסת, ולעתים גם כעבור חודש או אפילו חודשיים מתחילת ההיריון (לא יותר מכך). אלו דימומים נדירים, שאפשר אולי להגדירם כדמם וסתי. נוסף על כך ישנו לעתים אירוע של דמם קל בזמן השתרשות ההיריון ברחם, דבר המתרחש כשבעה עד שמונה ימים מזמן ההפריה (סביב היום העשרים ושניים מהיום הראשון של הווסת האחרונה), כאשר האישה עדיין אינה יודעת כלל שהיא בהיריון. הדימום השכיח ביותר בהיריון הוא דימום הנקרא ׳הפלה מאיימת׳, שאינו דמם וסתי אלא דימום הנובע מסיבוך הריוני. דימום זה נובע לרוב מהיפרדות קטנה של השליה או של הקרומים העוטפים את העובר ודבוקים לרחם, דבר החושף כלי דם אימהיים בשריר הרחם (כלי דם מיומטריאליים). לעתים הדימום נובע משליה נמוכה המכסה את צוואר הרחם (׳שליית פתח׳). כלי הדם השלייתיים יושבים על צוואר הרחם ומדממים בנקל לתוך הנרתיק. אלו דימומים שכיחים עד מאוד, ומופיעים בערך ב⁠־20% מכלל ההריונות, בעיקר בשליש הראשון של ההיריון, אך לעתים גם בשלישים השני והשלישי. דימומים נוספים בהיריון עשויים לנבוע מפוליפים בצוואר הרחם, מפצעים בצוואר הרחם או בנרתיק, וכן ממערכת השתן (עקב זיהום או אבן בדרכי השתן), שאינם דימומים מהרחם אבל עלולים להיחשב דימום ממקור רחמי, צווארי או נרתיקי עקב נביעתם מאותו אזור בגוף.
10. מקור דם הנידה ודם היולדת: בהגדרת ״המקור״ או ה״מעיין״ טמון גם שורש ההבנה של מחלוקת החכמים בעניין שורש הבנת מחלוקת חכמים בעניין דם יולדת שלא טבלה (משנה נדה ד׳:ג׳). מי שיסבור שמדובר ברחם בכללותו ממילא יסבור גם שדם הווסת ודם הלידה באים מאותו מקור (קרי, הרחם בכללותו). לעומת זאת, מי שיסבור ששני המקורות – של הווסת ושל הלידה – שונים, יֵרד לרזולוציות עדינות יותר, המתייחסות לכלי הדם השונים של הרחם, ולפיכך גם יסבור שיש לדם מקורות שונים. מקור דם הווסת: כלי הדם האנדומטריאליים – של רירית הרחם, המתחדשת, נבנית ונושרת במחזור קבוע מדי חודש בחודשו ולכן נחשבת הפרשה מטמאת. לעומת זאת, מקור דם הטוהר שלאחר הלידה (לאחר שבוע או שבועיים, שיש בהם גם תערובת רירית רחם) הוא כלי הדם המיומטריאליים – של שריר הרחם, שאינו בעל אופי מתחדש, וממילא גם אינו הפרשתי, ולכן טהור.
11. חדר, פרוזדור ועלייה: על דברי המשנה בנידה פ״ב מ״ה בנוגע לחדר, פרוזדור ועלייה כבר כתב החתם סופר: ״אין לנו להכחיש את המציאות, שאינו כפירוש רש״י והתוספות וציור המהר״ם מלובלין, ואין לנו אלא מה שכתב הרמב״ם״ (חתם סופר, חידושים על מסכת נידה יח ע״ב). מכאן משתמע שלא רק אצלנו אלא גם אצל חכמינו הראשונים והאחרונים שרר בלבול בנוגע למהות שלושת המונחים האלו, ואפשר תמיד לומר שלקדמונינו לא היה הידע המדעי והרפואי שיש לנו כיום. עם זאת, ייתכן מאוד שאפשר למצוא מקבילות רפואיות לשלושת המונחים הללו אם נתייחס לשלושת איברי ציר האורך של מערכת המין הנשית מלמטה למעלה: נרתיק, צוואר הרחם ורחם, כאל חלקי אותה מערכת שחז״ל מתארים. ידוע היטב ששלושת החלקים הללו שונים מבחינה היסטולוגית זה מזה, ולכן בהחלט אפשר לראותם כאיברים נפרדים (לא מובעת כאן התייחסות לאיברים הלטרליים לציר אורך זה: החצוצרות והשחלות). אבן הבסיס להתאמת החלוקה הפיזיולוגית לחלוקת חז״ל היא ההבנה שהעלייה טהורה. אין לנו אלא לקבוע שזהו הנרתיק, שדמו תמיד טהור (והוא זב דם מעצמו רק במקרי פציעה, מכה, גידול, זיהום וכדומה). כיוון שכך, וכיוון שברור שהחדר הוא חלל הרחם, אין לנו אלא להסיק שהפרוזדור הוא צוואר הרחם. כפי שהסברנו בגוף הדיון, אין כאן דימוי מדויק אלא משל ספרותי, כדרך המשלים הקדומים.
פרטי איברי הגוף היו לא מוכרים גם בעולם הרפואי היווני⁠־רומי. ציורים קדומים של גוף האדם (החשובים שבהם הוצגו בגוף דיוננו) מראים עד כמה היה המידע כללי ולא מדויק. אמנם גם הם יכולים היו לבצע ניתוחי מתים כמו בעידן המודרני, אולם תודעת המחקר ומערכת התשתית הנדרשת לו היו חסרות.
12. הפלת חתיכת בשר: אפשר להבחין בקלות, בראייה ובעיקר במישוש, אם מה שנפל הוא קריש דם או חומר הריוני. קריש דם משנה את צורתו לפי כיוון הלחיצה בין האצבעות, מה שאין כן חתיכת רקמה. כמובן, אפשר לאשש את האבחנה באמצעות בדיקות מיקרוסקופיות שתבחנה תאים של שליה ועובר במקרי ״הפלת חתיכת בשר״ ותאי דם אדומים במקרה של קריש דם. בימינו אפשר גם להיעזר בבדיקת אולטרסאונד, בעיקר כשגיל ההיריון הוא למעלה משישה שבועות (בספירה מתחילת הווסת האחרונה, שזו הספירה המקובלת בעולם הרפואי לקביעת גיל היריון אף שבפועל הוא מתחיל שבועיים או יותר לאחר מכן, או ארבעה שבועות מאז ההתעברות). אם נפלטה חתיכה ובאולטרסאונד רואים שק היריון תוך⁠־רחמי עם עובר, לפנינו שתי אפשרויות: (א) פליטת קריש דם; (ב) פליטת עובר תאום (מצב שייתכן תוך המשך היריון תקין של העובר שלא הופל בשלבים מוקדמים של ההיריון). אם בוצעה בדיקת אולטרסאונד קודם הדימום ונראה רק שק היריון אחד, אושרה בכך האפשרות הראשונה ונשללה השנייה, וההפך אם נצפו קודם הדימום שני שקי היריון ולאחר הדימום נצפה רק אחד. אם מבצעים אולטרסאונד ראשון רק לאחר הדימום ורואים רחם ריק, ובטוחים שהאישה הייתה בהיריון קודם (לפי בדיקת היריון בדם או בשתן בתקופה שקדמה לדימום), זוהי פליטת העובר והשליה. בדרך כלל, ״יציאת חתיכת בשר״ מכילה בעיקר שליה (איור 13 תמונה א) שאליה צמודים חלקי עובר, שלעתים אפשר לגלותם רק בבדיקה מיקרוסקופית, או שק היריון שלם שנפלט בשלמותו על קרומיו, השליה והעובר (תמונה 2). בתמונה 3 נראה קריש דם, שהוא כהה הרבה יותר מדם רגיל, ואפשר למסמסו בין האצבעות.
13. הפלה בתחילת היריון – שבוע ראשון או שני: בהחלט תיתכן הפלה גם בשבועות מאוחרים יותר, ורוב מקרי ההפלות המגיעים לאבחנה קלינית מתרחשים דווקא בשבועות ה⁠־10-4 מתחילת ההתעברות (השבועות ה⁠־12-6 לפי הספירה הרפואית המקובלת, מהיום הראשון של הווסת האחרונה). מסתבר שרוב ההריונות (כלומר, ביציות מופרות שהחלו בתהליך החלוקה ליצירת עובר) עוברים הפלה בזמן הווסת או בסמוך לו בלי שהאישה מודעת לכך שהייתה בהיריון, וחושבת שזוהי וסת רגילה או כזו שהגיעה קצת באיחור. במקרים אלו אין כמובן אבחנה קלינית של הפלה, וזוהי ׳הפלה כימית׳. כשהאישה מפילה כל כך מוקדם, דם הווסת מעורב בתאים עובריים, ומכיוון שהאישה אינה מודעת לכך שהפילה, היא טמאת נידה.
14. הפלה ללא דימום: בדרך כלל, לאחר הפלה ישנו דימום, הנמשך כעשרה ימים עד שבועיים.
15. הרֵאליה בתיאור שלבי יצירת הוולד: מהבחינה הרפואית⁠־מדעית אין חפיפה בין התיאורים במשנה לבין תהליך יצירת הוולד שעליו אנו יודעים היום, שהוא תהליך המשכי של חלוקת תאים ודיפרנציאציה שלהם לאורגנים ולמערכות שונות במהלך השבועות הראשונים של ההיריון.
בתרשים זה (שלמעלה איור 14) אפשר לראות הדגמה סכמטית של ההתפתחות העוברית. בשתי העמודות הראשונות משמאל מופיע תהליך חלוקת התאים, החל בתא אחד המתחלק לשניים בתוך 24 שעות לאחר ההפריה, שניים לארבעה וכן הלאה, עד לשלב של כמה מאות תאים המשתרשים בחלל הרחם.
שלוש התמונות הבאות (איור 15) באופן מקורב יותר את רגע ההפריה, שבו הזירעון נכנס לביצית (15 א); חלוקת הביצית המופרה לארבעה עד שמונה תאים (התמונה האמצעית 15 ב); הדגמה כיצד הביצית המופרית מתגלגלת לאורך החצוצרה תוך המשך חלוקת התאים בתוכה (תמונה 15 ג).
צבר התאים משתרש בחלל הרחם בערך ביום ה⁠־8-7 שלאחר ההפריה, ועד אז הוא צף בחצוצרה שבה אירעה ההפריה, וכעבור שלושה ימים נוספים – ברחם. בשלב זה, כל התאים ׳אינדיפרנטיים׳, כלומר, דומים זה לזה ולכאורה זהים. לאחר כמה ימים מתחיל השלב שבו הם מתחלקים לשני סוגים: סוג אחד של תאים ייצוֹר את העובר, והסוג השני ייצוֹר את השליה ואת הקרומים. בשבוע השלישי שלאחר ההפריה, כלומר, בשבוע שבו חל האיחור בווסת, מתחילה התמיינות ראשונה של תאים. הראשונים להיווצר הם תאי מערכת העצבים המרכזית, שלב הנקרא ׳שלב הנוטוכורד׳ (notochord), שבו נוצר צינור עצבי הנמשך לכל אורך ציר העובר, אשר ייצור בהמשך את המוח ואת חוט השדרה. בשלב זה, השבוע השלישי שלאחר ההפריה, העובר נראה כקיסם דק ואורכו פחות ממילימטר. מרכזו של קיסם זה הוא ׳הנוטוכורד׳ – הצינור העצבי הפרימיטיבי הראשון. לאחר מכן, החל בשבוע ה⁠־5-4 לאחר ההפריה, מתחילים להיווצר האיברים השונים. הלב מתחיל לפעום סביב היום ה⁠־25 לאחר ההפריה, דהיינו, באמצע השבוע הרביעי (או בלשון הגינקולוגים: בשבוע החמישי ועוד ארבעה ימים מהווסת האחרונה). שמונה שבועות לאחר ההפריה (השבוע העשירי מהיום הראשון של הווסת האחרונה), גודל העובר הוא כבר כשלושה ס״מ.⁠4
16. אישה שהפילה כמראה שערות אדומות: קשה להבין מבחינה מדעית⁠־רפואית למה קבעו חכמים שבמקרה זה, לאישה שומא במעיה, אלא אם כן נסבור שאלו תולעים או טפילים אחרים במעיים, הדומים אכן לשערות אדומות, ושערות אלו, שיצאו מפי הטבעת של האישה, חדרו לנרתיק, ומשם יצאו החוצה, ונדמה בעיניהם כאילו הפילה שערות אדומות. יש לזכור שהמציאות הרפואית באותם ימים לא הייתה כזו שאליה אנו רגילים היום, וסביר להניח שהידבקות בטפילים שונים הייתה שכיחה ביותר.
17. המפלת כעין דגים וחגבים, שקצים ורמשים, אם יש בהם דםטמאה, ואם לאו – טהורה: כפי שאפשר לראות בציור בסעיף 15 לעיל, העוּבר בשבועות הראשונים לחייו יכול להזכיר צורה של דג או של רמש אחר. כיוון שאין הפלה ללא דימום, פליטה של צורה כזו בליווי דם מלמדת על הפלה, ולכן האישה נטמאת. לעומת זאת, פליטה של צורה כזו ללא דימום, בהכרח אינה הפלה אלא אולי פליטה של טפיל כלשהו מהנרתיק, ולכן האישה טהורה. כנאמר לעיל, לאור תנאי ההיגיינה ששררו אז, קרוב לוודאי שכל אדם היה מכוסה טפילים ומרעין בישין אחרים, ולכן חיזיון זה לא היה נדיר כלל וכלל.
18. תהליכי לידת העובר, הקרומים והשליה: השליה מחוברת לדופן הרחם בצדה האחד, הנקרא ׳הצד האמהי׳, וממנה יוצא קרום הצמוד לכל חלל הרחם מפני השטח החיצוני של השק ההריוני. חלקו הפנימי של קרום זה מלא מי שפיר שבתוכם צף העובר. פני השטח השלייתי הפונה לכיוון הקרומים נקרא ׳הצד העוברי׳ של השליה. בתהליך הלידה נפקע הקרום (בדומה לחור הנעשה בבלון מלא אוויר), דבר הגורם לקרע הקרומים וליציאת מי השפיר. בהמשך נולד הוולד, ולאחר מכן – בדרך כלל דקות מספר לאחר הלידה – יוצאים יחד השליה עם חבל הטבור והקרומים. אם השליה אינה יוצאת לאחר כחצי שעה מפעילים מניפולציות רפואיות שונות כדי להוציאה.
19. יוצא דופן = ניתוח קיסרי: הניתוח נקרא כך משום שהיה זה ׳חוק הקיסר׳ הרומי – לחלץ את העובר מיד עם מות האם מכל סיבה שהיא. בניתוח זה היו חותכים באופן מהיר ביותר את דופן הבטן ואת דופן הרחם של האם ומחלצים את העובר כדי להצילו. הדבר לא הצריך כמובן מיומנות כירורגית מורכבת, שכן בוצע בימים ההם רק באישה מתה. ניתוחים קיסריים באישה חיה החלו להיות מקובלים רק החל במחצית השנייה של המאה התשע עשרה.
20. אין שפיר אלא באדם בלבד: נראה שהיה בלבול בין ה׳שפיר׳, המציין בימינו את מי השפיר (amniotic fluid) ואת הקרומים שבתוכם נמצאים המים והעובר (membranes), לבין השליה (placenta). שק שפיר (amniotic sac), שהוא הקרומים עם מי השפיר שבתוכו, מצוי אצל בעלי חוליות, הכוללים יונקים, זוחלים ועופות (בשני האחרונים – בתוך הביצים שהם מטילים). אצל היונקים, והאדם בכללם, נוצרים מי השפיר מהפרשות עור העוּבר עד לשבוע החמישה עשר בערך (השבוע השנים עשר מההתעברות). לאחר מכן הם נוצרים בעיקר משתן העובר, דהיינו, מי השפיר הם בעצם השתן העוברי. תפקידם של מי השפיר הוא לשמש מדיום המקיף את העובר ומאפשר לו מצד אחד תנועות גוף וגפיים, ובכך מונע ׳כיווצים׳ (׳קונטרקטורות׳) בגפיים, ומצד שני מונע לחץ על חבל הטבור, דבר העלול לפגוע באספקת הדם לעובר דרכו, שכן בהיעדר מי שפיר עלול חבל הטבור להילחץ בין קיר הרחם לעובר. השליה היא איבר המתפתח עם העובר במהלך ההיריון אצל נקבות יונקים, פרט ליונקי כיס או יונקי ביב, ותפקידה העיקרי הוא לאפשר חילוף חומרים בין האם לעובר (חמצן וחומרי תזונה מהאם לעובר, ופחמן דו חמצני וחומרי פסולת מהעובר לאם). כמו כן, היא משמשת ליצירת הורמונים החיוניים להיריון. היא ממוקמת על גבי דופן הרחם, וממנה יוצא חבל הטבור. לסיכום: שני הדברים הללו, גם השפיר וגם השליה אינם ייחודיים לאדם בלבד, ושמא הייתה כוונת חז״ל (במשנת בכורות פ״ג מ״ב). למשהו אחר, שכן קשה להניח שבחברה החקלאית שעסקה גם בלידות של עגלים ובעלי חיים אחרים לא היה ידוע שגם אצלם ישנם שליה, מי שפיר, חבל טבור וקרומים. זה אכן מתמיה מאוד, בפרט לאור העובדה שחז״ל מתארים את השפיר כ״שק מלא מים״ (בכורות פ״ח מ״א; כריתות פ״א מ״ה). הם התכוונו כנראה במונח זה לאותו דבר שאליו גם אנחנו מתכוונים כיום.
21. ולד שהתמסמס: עובר שמת ברחם, עורו מתחיל להתקלף כבר לאחר 48 שעות, ולאחר זמן רב יותר מתחילים להתפרק גם איבריו הפנימיים. דבר שכיח מאוד הוא שעד שהאישה מגלה שהעובר ברחמה מת עובר זמן של שבועות מספר. דבר זה מתגלה בבדיקת אולטרסאונד שגרתית או במקרה שבו האישה מדממת ורואים בבדיקה שהעובר קטן בשבועות מספר מגיל ההיריון שהיה צפוי לפי הווסת האחרונה, דהיינו, מות העובר אירע זמן רב קודם הגילוי. כשמוציאים עובר כזה מהרחם (בתהליך כירורגי או תרופתי) רואים ״עובר ממוסמס״, או בלשון הרפואית: fetus maceratus.
22. מולה בועית (Hydatiform Mole): מחלה שהיא חלק מהספקטרום של מחלות הטרופובלסט ההריוניות (gestational Trophoblastic Disease) ונובעת משגשוג יתר של רקמת הטרופובלסט, שהיא השלב המוקדם של השליה. המחלה נובעת מהפריה לא תקינה של ביצית וזירעונים. בדרך כלל הביצית ריקה, ללא חומר גנטי, ומופרה על ידי שני זירעונים. המחלה שכיחה בעיקר בגילאי הקצוות (צעירות מעשרים ומבוגרות מארבעים), וגורמת גידול לא מבוקר של רקמת הטרופובלסט בתוך הרחם, בצורה של בועיות. במקרים מסוימים עלולות להתפתח גרורות של הגידול באיברים שונים של האישה. הסימנים הקליניים האופייניים למצב זה כוללים דימומים, גדילה מהירה של הבטן והתפתחות מוקדמת מאוד של רעלת היריון. כן שכיחה הופעת ציסטות שחלתיות. מחלות נוספות הנמנות עם ספקטרום המחלות הטרופובלסטיות כוללות מולה חודרנית, מולה חלקית וכוריוקרצינומה. הטיפול במולה הוא בדרך כלל ריקון הרחם באמצעות גרידה, ומעקב למשך חודשים מספר עד שנה כדי לוודא שלא מופיעות גרורות.
23. השתן כחומר ניקוי או כחומר לעיבוד עורות: מרכיב כימי הקשור בשתן הוא קרבמיד פראוקסיד (carbamide peroxide), שהוא השם הכימי לאורֵאה. אפשר למצוא קרבמיד במוצרים כמו טיפות Murine לאוזניים והסרת שעווה מהאוזניים. האורֵאה מגדילה את קיבולת המים של העור באמצעות פתיחת שכבות עור לקשרי מימן, המושכים לחות לתאי עור יבשים. כך יכול השתן לשמש גם חומר ניקוי באופן כללי, וחומר לעיבוד עורות. אכן אנו מוצאים שבימי קדם נהגו אנשים לקחת זה מזה שתן למטרות ניקוי שונות.
24. דימומים ושאר מרעין בישין: דימומים עקב היפרדות שליה או שליית פתח; לידה פתולוגית כגון דיספרופורציה בין ראש העובר לאגן האם (cephalo-pelvic disproportion = CPD), שאינה מאפשרת לעובר להיוולד; קרעים בתעלת הלידה הגורמים אבדן דם מסיבי; מצגים פתולוגיים שאינם יכולים להיוולד כגון מצג מצח ומצבי עכוז מסוימים; רעלת היריון העלולה לגרום למות האם והעובר, ועוד. רוב המצבים הללו היו נגמרים במות האם, ולעתים קרובות גם במות הוולד. כיום אפשר כמובן להתגבר על רובם באמצעות ניתוח קיסרי. תמותת אימהות בעולם השלישי (המקביל לעולם של חז״ל) מגיעה עד לאחת משמונה לידות (!), לעומת העולם המערבי המפותח, שבו מגיעה התמותה האימהית לאחת מ⁠־12,500 לידות. במצב שבו היריון ולידה מלווים בתמותה של 10% ויותר מן היולדות, אפשר להבין את הפחד הגדול מהלידה ואת רתימתו לאמרות כגון ״על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן״ (שבת פ״ב מ״ו).
25. מרווח הזמן בין לידת התאום ראשון לתאום השני: מחקר שהתפרסם ב⁠־20085 והתבסס על 8220 לידות וגינליות (לא קיסריות, שבהן שני העוברים מוּצאים בהפרש של פחות מדקה זה מזה) מצא שהזמן הממוצע בין יציאת התאום הראשון ליציאת התאום השני עומד על 13.5 דקות; 75.8% נולדים בתוך 15 דקות זה מזה; 16.4% נולדים בתוך 30-16 דקות זה מזה; 4.3% נולדים בתוך 45-31 דקות זה מזה; 1.7% נולדים בתוך 60-46 דקות זה מזה; 1.8% נולדים בתוך למעלה משעה זה מזה. בספרות הרפואית תוארו מקרים ספורים, אנקדוטליים ממש, שבהם הייתה ירידת מים בעובר הראשון שאותו יילדו, והשני נותר ברחם במשך תקופה ארוכה, עד שבועות מספר. דבר כזה הוא כמעט בגדר הבלתי אפשרי, שכן מרגע שהלידה מתחילה היא אינה נעצרת עד שהרחם מתרוקן לחלוטין.
26. ״חרדה מסלקת את הדמים״ (נדה פ״ד מ״ז): מצב רוח ירוד ותזונה גרועה עלולים לגרום להיעלמות המחזור. מצבים רבים יכולים להשפיע על סדירות המחזור ולגרום דימומים לא סדירים (irregular bleeding), להפחתת הכמות הווסתית ו/או תדירותה (hypomenrrhea או oligomenorrhea) ולהיעלמות הווסת לתקופה של חודשים עד שנים (amenorrhea). דחק נפשי (stress) הוא אחד הגורמים העיקריים לכך (כגון בתקופות של בחינות, בטירונות בצבא, וכדומה), אולם ייתכנו גם מצבים נוספים, כגון רעב ממושך, פעילות גופנית מואצת על פני זמן ארוך (אתלטיות מקצועיות), ירידה או עלייה ניכרת במשקל, ועוד. הסיבה לכך היא עלייה ברמת הורמוני דחק (stress hormones) כגון אדרנלין וקורטיזול במצבים אלו, המשפיעים על הציר ההורמונלי.⁠6
27. פולטת זרע: לא תובא כאן התייחסות לכל הצד ההלכתי, למספר העונות לפי הדעות השונות, לפסק השולחן ערוך בדבר פולטת זרע ששטפה עצמה (עונה וחצי) וכדומה, אלא רק לפן הרפואי. נוזל הזרע (כ⁠־5 סמ״ק בכל שפיכה) מוצאו בבלוטת הערמונית (פרוסטטה), והוא מורכב בעיקר ממים (90%) המכילים פרוקטוז (סוכר פירות) לשם אספקת אנרגיה לזירעונים; אבץ – המגן על החומר הגנטי שבתאי הזרע; ויטמין C – הנוגד תהליכים חמצוניים העלולים להזיק לתאי הזרע; חלבונים והורמונים שונים המגנים על תאי הזרע באופן מקומי מפני מערכת החיסון הנשית העלולה לתקוף אותם; ופוליאמינים – ההופכים את הזרע לבסיסי כדי לסתור את חומציות הנרתיק. בתוך הנוזל המרקי הזה שוחים הזירעונים המיוצרים באשכים (כ⁠־80-20 מיליון לכל סמ״ק של נוזל זרע, אצל גבר פורה). אורך חיי הזרע תלוי במספר גורמים: על גבי משטח יבש כגון בגד או סדין, הזרע ימות ברגע שהנוזל יתייבש, דהיינו, בתוך דקות אחדות. בהשארתו בכלי חשוף לאוויר הוא ימות לחלוטין בתוך 6-5 שעות, ויאבד מכושר הפרייתו כבר לאחר שעה. לעומת זאת, במערכת המין הנקבית (נרתיק, צוואר הרחם, רחם וחצוצרות) יכול הזרע להתקיים ולהישאר חיוני במשך 5-3 ימים, כלומר, קיום יחסים אפילו עד חמישה ימים קודם הביוץ יכול להניב היריון, ולעתים גם שבוע ימים קודם. כפי שאמרנו, הזירעונים יכולים לשרוד גם בנרתיק למשך ימים מספר, בעיקר בריר שסביב הפה החיצוני של צוואר הרחם הבולט לתוך הנרתיק. עם זאת, רוב נוזל הזרע נשטף מעצמו במהלך השעות שלאחר קיום היחסים, ונותר בעיקר חלק קטן מהזירעונים. שטיפה של הנרתיק בזרם מים חזק תשטוף כמובן את כל הנוזל ואת תאי הזרע החוצה.
28. תינוקת השופעת דם: התופעה של תינוקת המדממת יום או ימים מספר לאחר לידתה, קיימת, אם כי נדירה יחסית. תופעה זו נובעת מגמילה הורמונלית שהתינוקת עוברת עם יציאתה מהרחם. במצבים מסוימים, סביבתה התוך⁠־רחמית של העוברית עשירה יותר בהורמוני מין (אסטרוגן ופרוגסטרון) ממקור אימהי, וברגע שהתינוקת נולדת היא מתנתקת מאספקה הורמונלית זו. רמות הורמונים אלו בגופה יורדות באופן פתאומי, ואז היא מקבלת וסת במנגנון של וסת של אישה רגילה. אצל אישה רגילה, הגמילה ההורמונלית מאסטרוגן ומפרוגסטרון היא תוצאה של ניוון הגופיף הצהוב המפריש הורמונים אלו לאחר כארבעה עשר יום מהביוץ, דבר הגורם לנשירת רירית הרחם בזמן הווסת בתגובה לירידה החדה בהורמונים המחזיקים את הרירית. לכן יש לראות מבחינה פיזיולוגית את הדימום התינוקי לאחר הלידה כווסת, אם כי מדובר כמובן בווסת ללא ביוץ מקדים (אך אין זה משנה כלל להלכה אם ביוץ קדם לווסת או לא, ומחזורים רבים הם אל⁠־ביוציים). לעומת מקרים מעניינים אלו, המתקיימים רק בימים הראשונים לחיי התינוקת, יכולים להתרחש אירועי דמם גם אצל תינוקות גדולות יותר וכן אצל ילדות בכל גיל שהוא, מסיבות פתולוגיות. הסיבות העיקריות לדימום פתולוגי בילדות הן:
א. גירוי הורמונלי עקב גידול שחלתי או אדרנלי מפריש אסטרוגן, דבר הגורם לעיבוי הולך ומתמיד של רירית הרחם עד לנשירתה טיפין טיפין באופן לא סדיר.
ב. גירוי הורמונלי עקב תרופות המכילות אסטרוגן או הגורמות ליצירתו האנדוגנית של אסטרוגן, הגורם תוצאה דומה בדרך שונה.
ג. דלקת פטרייתית, חיידקית או אחרת הגורמת לארוזיה של רירית הנרתיק ואשר אינה קשורה כלל לדימום רחמי.
ד. הכנסת גוף זר הגורם לפציעת הנרתיק. גם במקרה זה אין קשר לדימום רחמי.
מובן שההתייחסות ההלכתית לשתי הדוגמות הראשונות אמורה להיות שונה מזו האמורה להינתן לשתי הדוגמות האחרונות. לכן נראה שאפשר לחלק את הדימום אצל תינוקות או ילדות לשלוש קטגוריות עיקריות:
א. דמם של תינוקת בת יומה או ממש בימים הראשונים לאחר הלידה עקב גמילה הורמונלית עם היציאה מרחם האם. אפשר לראות זאת כווסת רגילה, היינו, נידה. כמובן יש צורך בבדיקה רפואית כגון אולטרסאונד לשלילת גורם פתולוגי לדימום זה, כגון ציסטה שחלתית מפרישת הורמונים העלולה להתקיים עוד בשלב העוברי, אבל אלו מקרים נדירים יותר.
ב. דמם ממקור רחמי של תינוקת או של ילדה שעוד לא הגיעה לבגרות מינית, בעיקר עקב גידולים מפרישי אסטרוגן, תרופות, חוסר איזון הורמונלי וכדומה.
ג. דמם מהנרתיק עקב דלקת, פצעים, גוף זר, שריטות וכדומה, דימום שאינו ממקור רחמי.
29. זיבה אצל אישה: המונח ״זיבה״ אצל אישה, הן בתורה הן במשנה ובגמרא, אינו מתייחס כלל למחלת הגונוריאה (Gonorrhea, הנקראת בימינו ״זיבה״; מה שאין כן בנוגע לזיבת הגבר), אלא מתייחס לאירוע של דמם חריג המתקיים יום או יומיים (זיבה קטנה) או שלושה ימים או יותר (זיבה גדולה) באחד עשר הימים הראויים לזיבה, היינו, הימים ה⁠־18-8 למחזור, בין אם זו התמשכות הווסת אל מעבר לשבעה ימים (״תזוב על נידתה״) בין אם זו הפסקת הווסת והתחדשות הדימום ביום מן הימים ה⁠־18-8. ברור שהזיבה ההלכתית מתייחסת לדימום, שכן נאמר על האישה הזבה: ״כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה״ (ויקרא ט״ו, כה; אצל גבר זב אין מוזכר דם). גם ההקשר לימים מסוימים שאינם בגדר ״ימי הנידה״ אלא ״ימי הזיבה״ מוכיחים שאין מדובר בזיהום חיידק הגונוריאה או בכל זיבה דלקתית אחרת העלולה להתקיים בכל זמן שהוא ללא קשר לימי הנידה או לימי הזיבה. גם ההפרשה האופיינית לגונוריאה אינה הפרשה דמית אלא בעיקר הפרשה מוגלתית מהנרתיק, מצוואר הרחם ומדרכי השתן. אם האישה החולה בזיבה נמצאת בהיריון, המחלה עלולה לעבור גם לתינוק בשעת הלידה ולגרום אצלו דלקת בלחמית העין (conjunctivitis), וללא טיפול עלולה לגרום פגיעה בראייה ואף עיוורון. משמע מכך שהתינוקת שנדבקה מאִמהּ חווה את המחלה בעיניים ולא בדרכי המין, כלומר, היא אינה מפרישה הפרשה מוגלתית מאיברי המין עקב כך, וזו יכולה להיות הוכחה נוספת לכך שזיבת האישה במשנה אינה גונוריאה או זיהום כלשהו אחר. לכן, אם ננטרל את הגונוריאה מההקשר של הזיבה ההלכתית ונתייחס לזיבה כאל דימום לא סדיר ופתולוגי, ברור שתינוקת עלולה לחוות זיבה מהסיבות שנזכרו בסעיף הקודם, היינו, גמילה הורמונלית מעודף הורמוני מין במהלך ההיריון, גידול מפריש הורמונים וכדומה. עם זאת, הזיבה האמורה אינה מתקיימת בדרך כלל ממש מלידה אלא לפחות יום או יותר לאחריה. בהקשר לגונוריאה, כפי שציינּו, תינוקת אינה מפרישה הפרשה מוגלתית מאיברי המין אם נדבקה מהאם בגונוריאה במהלך הלידה. ההדבקה בגונוריאה יכולה להיות רק במהלך הלידה, במגע התינוק או התינוקת עם לזיות מפרישות גונוריאה הנמצאות בתעלת הלידה, ואז, כאמור, התינוק או התינוקת עלול/ה לפתח דלקת עיניים קשה. החיידק אינו עובר את השליה, ולכן העובר אינו חולה בגונוריאה כל זמן שהוא ברחם אמו.
30. שלבי ההתפתחות המינית מבחינה רפואית: ברפואה ישנה מערכת חלוקה של שלבי ההתפתחות המינית. מייסד מערכת חלוקה זו הוא החוקר Tanner ועל שמו היא נקראת, והיא מבוססת על שלבים שונים בהתפתחות השדיים ועל שלבים שונים בהתפתחות שיער הבושת אצל הנערה (ישנה מערכת חלוקה שלו גם להתפתחות המינית של הנער, המבוססת על שלבי התפתחות האשכים ואיבר המין ושלבי התפתחות שיער הבושת, כפי שנראה להלן). להלן מערכת החלוקה של הנערה, הן באיורים הן בהסבר מילולי. לכל שלב ישנו ניקוד מ⁠־1 עד 5 הן להתפתחות שיער הבושת הן להתפתחות השדיים. כך אפשר להגדיר במדויק את שלב ההתפתחות של הנערה. למשל: שדיים – 3, שיער בושת – 2 וכדומה. חשוב לציין שהשלבים בסקלה זו אינם מתייחסים לגיל הנבדק/ת אלא רק למידת התפתחות סימני המין אצלו/ה, שכן עקב הבדלים טבעיים בין בני אדם, אנשים שונים עוברים את שלבי Tanner בקצב שונה, התלוי בזמן תחילת ההתבגרות המינית.
שיער ערווה (זכר ונקבה)
ביבליוגרפיה
ביבליוגרפיה וקיצורים מסכת נידה
חיבורים רבניים וקלאסיים
אבן שמואל, מדרשי גאולה – אבן שמואל, י׳, תשי״ד, מדרשי גאולה, תל אביב
אבות דרבי נתן, מהדורת שכטר, ש״ז, וינה, תרמ״ז.
אווסביוס, מהדורת מלמד – מלמד, ע״צ, האונומסטיקון של אבסביוס, ירושלים, תרצ״ג.
אווסביוס, מהדורת נוטלי ספראי – Notley, R. S., and Safrai, Z., 2005, Eusebius, Onomasticon, Boston and Leiden.
אווסביוס, מהדורת קלוסטרמן –Klostermann, E., 1966, Eusebius, das Onomastikon der Biblischen Orstnamen, Hildesheim.
אוצר הגאונים, מהדורת לוין, ב״מ, חיפה וירושלים, תרפ״ח-תש״ג; מהדורת צילום, ירושלים, תשמ״ד.
אור זרוע, רבי יצחק ברבי משה נ״ע מווינה, מהדורת זיטאמיר, תרכ״ב.
אייזענשטיין, אוצר המדרשים – אייזענשטיין, י״ד [חש״ד], אוצר המדרשים, ירושלים.
איכה רבה, מהדורת באבער, ש׳, וילנא, תרנ״ט.
אסתר רבה, קושטא, רע״ד או ר״פ.
אפיפניוס, נגד המינים – ראו ויליאמס.
ארבעה טורים, רבי יעקב ברבי אשר, מהדורת וארשה, תרמ״ב.
בית הבחירה – רבי מנחם המאירי, בית הבחירה, מהדירים שונים, ירושלים תשל״ז. בית הבחירה, מהדירים שונים, ירושלים, תשל״ז.
בראשית רבה, מהדורת טהעאדאר-אלבק, הוצאת צילום, ירושלים, 1965.
ברייתא דנידה – ראו מריאנברג, ברייתא דנידה; הורביץ ברייתא דנידה.
דיוסקורידוס, רפואה – Dioscorides, De Materia Medica, Wellman, M. (ed.), 1907-1914.
הורביץ, ברייתא דנידה – הורוויץ, ח״מ, תרמ״ט, תוספתא עתיקתא, פרנקפורט ע״מ.
היכלות רבתי – ורטהימר, בתי מדרשות, א, עמ׳ סג-קלן.
הירונימוס, מכתב 121 – Hieronymus (Saint), 1995, Letters and Select Works, Pebody.
הלכות גדולות, מהדורת הילדסהיימר, ע׳, ירושלים, תשל״ב.
הלכות פסוקות, מילר, י׳, הלכות פסוקות מן הגאונים, קראקא, תרנ״ג.
הלכות קצובות, מרגליות, מ׳, ירושלים, תש״ך.
המאירי - ראו בית הבחירה.
וויליאמס, אפיפניוס, נגד המינים – Williams, F., 2009, The Panarion of Epiphanius of Salamis, Leiden.
ורטהימר, בתי מדרשות – ורטהימר, א׳, בתי מדרשות, א-ב, ירושלים, תשל״ב.
זוסמן, ירושלמי – זוסמן י׳ (מבוא), תלמוד ירושלמי, ירושלים, תשס״א.
חילופי מנהגים – מהדורת לוין, ב״מ, תשמ״ז, אוצר חילוף מנהגים בין בני ארץ ישראל ובני בבל, בני ברק; מהדורת מרגליות, מ׳, תרצ״ח, החילוקים שבין אנשי ארץ-ישראל ואנשי בבל, ירושלים.
חמדה גנוזה, מהדורת שניאורזאהן, ש״ז, ירושלים, תרכ״ג.
חסדי דוד, ר׳ דוד פארדו, ליוורנו, 1776.
יבמות, תלמוד בבלי, ראו ליס.
ילקוט שמעוני, מהדורת שילוני, י׳, ירושלים, תשל״ג ואילך.
כהנא, ספרי במדבר – כהנא, מ״י, תשע״ג, ספרי במדבר: מהדורה מבוארת, ירושלים.
כהנא, קטעי מדרשים – כהנא, י״מ, תשס״ה, קטעי מדרשי הלכה מן הגניזה, ירושלים.
כלה רבתי - ראו מסכת כלה.
לוין, אוצר הגאונים לוין, ב״מ, תשמ״ד, אוצר הגאונים, ירושלים (מהדורה מצולמת).
אוצר הגאונים – ראו לוין.
ליברמן, ספרי זוטא – ליברמן, ש׳, תשכ״ח, ספרי זוטא (מדרשה של לוד), ניו יורק.
ליס, יבמות – ליס, א׳ (עורך), תשמ״ג-תשמ״ט, מסכת יבמות (מהדורת מכון הש״ס השלם), ירושלים.
מדרש רבי חננאל הסיקילי – Mann, J., 1971, The Bible as Read and Preached in the Synagogue, New York
מדרש שמואל, בתוך: מדרש שוחר טוב, מהדורת ב. ליפשיץ, ירושלים, 2009.
מדרש תהלים (שוחר טוב), מהדורת בובר, ש׳, וילנא, תרנ״א.
מדרש תנאים על דברים, מהדורת הופמן, ד״צ, ברלין, 1909-1908.
מדרש תנחומא, קושטא, רפ״ב, ומנטובה, שכ״ג.
מדרש תנחומא בובר, מהדורת בובר, ש׳, וילנא, תרמ״ה.
מכילתא דרבי ישמעאל, האראוויטץ, ח״ש ורבין, י״א, ד״צ, ירושלים, תש״ל.
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, אפשטיין, י״נ ומלמד, ע״צ, ירושלים, תשט״ו.
מלאכת שלמה, פירוש למשנה לר׳ שלמה עדני, הודפס בתוך משניות יכין ובועז, ירושלים, תשט״ז.
מלחמת היהודים, יוספוס פלביוס, מהדורת שליט, א׳, ירושלים ותל אביב, תשכ״ז.
מקבים ב - שוורץ, ד׳, ספר מקבים ב, ירושלים, 2004.
מריאנברג, ברייתא דנידה – Marienberg, E., 2003, Niddah: Lorsque les juifs conceptualisent la menstruation, Paris.
מסכת דרך ארץ, מהדורת היגער, מ׳, ירושלים, תרצ״ח.
מסכת כלה, מהדורת היגער, מ׳, ירושלים, תש״ל.
מסכת סופרים, מהדורת היגער, מ׳, ניו יורק, תרצ״ד.
סורנוס, גינקולוגיה - Soranus, Gynecology, (tr. Temkin, O) 1956 Baltimore סירליאון (שירליאון, סיריליאו) רבינו שלמה, תלמוד ירושלמי סדר זרעים, מהדורת הלוי, ח״י, ירושלים, תשי״ד-תשכ״ז.
ספרי במדבר, ח״ש, האראוויטץ, לייפציג, תרע״ז.
ספרי דברים, א״א, פינקלשטין, ברלין, ת״ש.
ספרי זוטא, ח״ש, האראוויטץ, לייפציג, תרע״ז.
ערוך השלם, רבי נתן ברבי יחיאל מרומי, מהדורת קאהוט, ח״י, תל אביב, תש״ל.
פירוש רבינו עובדיה מברטנורא, נדפס במשניות דפוס וילנא, דפוס צילום, תשל״ד ומהדורות רבות נוספות.
פליניוס, ההיסטוריה של הטבע – Plinii, 1969, Natural History, Rackham, H. (ed.), London
פסיקתא דרב כהנא, מהדורת מנדלבוים, ד׳, ניו יורק, תשכ״ב.
פסיקתא זוטרתי (לקח טוב), מהדורת בובר, ש׳, וילנא, תרמ״ד.
פסיקתא רבתי, מהדורת איש שלום, מ׳, וינה, תר״מ.
פתחי תשובה – איזנשטט, אצ״ה, פתחי תשובה – הלכות נדה, וילנא, תקצ״ו.
קדמוניות היהודים, יוספוס פלביוס, מהדורת שליט, א׳, ירושלים - תל אביב, תשכ״ז.
ר״ן בפירושו לרי״ף, הודפס בתלמוד ש״ס וילנא.
רבי משה בן מיימון, משנה תורה, מהדורת שבתי פרנקל, בני⁠־ברק, תשל״ה.
רות רבה, מהדורת לרנר, מ״ב, תשל״א, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
ריטב״א, חדושים למסכת שבת, מהדורת גולדשטיין, מ׳, ירושלים, תש״ן.
רמב״ן – חידושי הרמב״ן השלם על הש״ס, ירושלים, תשנ״ה.
רשב״א, חדושים למסכת מגילה, מהדורת דימיטרובסקי, ח״ז, נויארק, תשט״ז.
שערי תשובה, מהדורת הירש, י״מ, לייפציג, תרפ״ח.
תוספות יום טוב, נדפס במשניות דפוס וילנא, ד״צ תשל״ד, ובמהדורות רבות נוספות.
תורתן של ראשונים, מהדורת הורוויץ, ח״מ, פראנקפורט ע״מ, תרמ״ב.
תלמוד בבלי – ראו ליס.
תנא דבי אליהו, מהדורת איש שלום, מ׳, וינה, 1904.
תרגום השבעים – Rahlfs, H. (ed.), 1935, Septuaginta, Stuttgart
תרגום יונתן לנביאים, מהדורת רידר, מ׳, ירושלים, תשמ״ד; מהדורת גינזבורגר, מ׳, ברלין, תרס״ב.
תרגום יונתן לנביאים, מהדורת שפרבר, א׳, ליידן, 1959 ואילך.
תשובות גאונים מזרח ומערב, מילר, י׳, ברלין, תרמ״ח.
תשובות גאונים קדמונים, קאסעל, ד׳, ברלין, תר״ח.
תשובות הגאונים אסף – אסף, ש׳, תשובות הגאונים, ירושלים, תרפ״ט.
תשובות הגאונים החדשות [אופק] – עמנואל, ש׳, תשובות הגאונים החדשות, ירושלים, תשנ״ה.
תשובות הגאונים הרכבי – הרכבי, א״א, זכרון לראשונים וגם לאחרונים, ברלין, תרמ״ז.
תשובות הגאונים קורונל – קורונל, נ״נ, תשובות הגאונים, וויען, תרל״א.
תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון, מהדורת ברודי, י׳, ירושלים, תשנ״ד.
חיבורים מחקריים
SEG – Supplementum epigraphicum Graecum, Leiden 1923.
אבי יונה, גאוגרפיה היסטורית – אבי יונה, מ׳, תשכ״ג, גיאוגרפיה היסטורית, ירושלים.
אדמס, מילון המיניות – Adams, J. N., 1990, The Latin Sexual Vocabulary, Duckworth.
אונא, וו שין – אונא, א׳, תשכ״ה, תש״ם, ״ו׳ ו-ש׳ המתחלפות במשנה״, סיני נו, עמ׳ ח-יב; שם, פז, עמ׳ קה-קיח.
אורבך, אסקטיזם – אורבך, א״א, תשכ״א, ״אסקזיס ויסורים״, בתוך: הנ״ל (עורך), ספר היובל ליצחק בער, ירושלים, עמ׳ 68-48.
אורבך, נפש אחת – אורבך, א״א, תשל״א, ״ ׳כל המקיים נפש אחת...׳ [סנהדרין ד, ה]: גלגוליו של נוסח, תהפוכות צנזורה ועסקי מדפיסים״, תרביץ מ, עמ׳ 284-168.
אורבך, תדב״ר – אורבך, א״א, תשמ״ח, ״לשאלת לשונו ומקורותיו של ספר ׳סדר אליהו׳ ״, בתוך: הנ״ל (עורך), מעולמם של חכמים, ירושלים, עמ׳ 433-418.
אידל, התורה – אידל, מ׳, תשמ״א, תפיסת התורה בהיכלות ובקבלה, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל א, עמ׳ 84-23.
אלבק, מבוא לתלמודים – אלבק, ח׳, תשכ״ט, מבוא לתלמודים, תל אביב.
אלבק, פירוש – אלבק, ח׳, תשי״ב, פירוש לשישה סדרי משנה, ירושלים ותל אביב.
אלון, טומאת נכרים – אלון, ג׳, תשי״ז, ״טומאת נכרים״, בתוך: אלון, מחקרים, א, עמ׳ 147-121.
אלון, מחקרים – אלון, ג׳, תשי״ז-תשי״ח, מחקרים בתולדות ישראל בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד, א-ב, ירושלים.
אלמן, תוספתא פיסחה – Elman, J., 1999, “Orality and the Transmission of Tosefta Pisha in Talmudic Literature,” in: Fox, H., and Meacham, T. (eds.), Introducing Tosefta, New York, pp. 123-180.
אפטוביצר, תדב״ר – Aptowitzer, A., 1955, “Seder Elia,” Jewish Studies in Memory of George Alexander Kohut, New York, pp. 5-59.
אפשטיין, מבוא – אפשטיין, י״נ, תש״ח, מבוא לנוסח המשנה, ירושלים.
אפשטיין, מבואות – אפשטיין, י״נ, תשי״ז, מבואות לספרות התנאים, ירושלים ותל אביב.
אפשטיין, מחקרים – אפשטיין, י״נ, תשמ״ד-תשנ״א, מחקרים בספרות התלמוד ובלשנות שמית, א-ד, ירושלים.
אפשטיין, פירוש הגאונים – אפשטיין, י״נ, תשמ״ג, פירוש הגאונים לסדר טהרות, ירושלים (תרפ״א-תרפ״ד, ברלין).
אשל, סנדל – אשל, ח׳, 1998, ״סנדלים מסומרים במקורות היהודיים והממצא ממערת המפלט״, בתוך: אשל, ח׳, ועמית, ד׳ (עורכים), מערות המפלט מתקופת מרד בר-כוכבא, תל אביב, עמ׳ 233-225.
באומגרטן, מנהג נשים – באומגרטן, א׳, תשע״ב, ״על מנהג נשים שלא להכנס לבית הכנסת בימי נידתן״, בתוך: ריינר, א׳ ואחרים (עורכים), תא שמע: מחקרים במדעי היהדות לזכרו של ישראל מ׳ תא-שמע, אלון שבות, עמ׳ 104-85.
בוהק, מאגיה – Bohak, G., 2007, Ancient Jewish Magia, Cambridge
ביכלר, בית שמאי – ביכלר, א׳, 1905, ״הלכות למעשה כבית שמאי בזמן הבית ואחר החורבן״, בתוך: Krausz, S., and Weisz, M. (eds.), Emlékkönyv Bloch Mózes tiszteletére életének kilencvenedik, évfordulója alkalmából kiadják tanitványai, Sefer ha Yovel Mosheh Aryeh Bloch, Budapest, pp. 21-30.
ביכלר, משנת שבת – ביכלר, א׳, תרצ״ז, ״פירוש המשנה שבת פרק כג, ה, עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו״, ספר היובל לפרופסור שמואל קרויס, ירושלים, עמ׳ 54-36.
בן שעיה, נידה – בן שעיה, ש׳, 2005, הרחקות האישה בימי נידתה, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
בראנד, כלי חרס – ברנד, י׳, תשי״ג, כלי החרס בספרות התלמודית, ירושלים.
ברודי, רב נטרונאי – ראו תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון.
ברנדס, ראשיתם – ברנדס, י׳, ראשיתם של כללי הפסיקה: משמעותם, היווצרותם והתפתחותם של כללי הפסיקה המתייחסים לתנאים וספרותם, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, תשס״ב.
גולדברג, אהלות – גולדברג, א׳, תשט״ו, מסכת אהלות מהדורה מדעית, ירושלים
גולדברג, בבא קמא – גולדברג, א׳, תשס״א, פירוש מבני ואנליטי לתוספתא מסכת בבא קמא, ירושלים.
גולדברג, ליווי למשנה – Goldberg, A., 1987, “The Tosefta – Companion to the Mishna,” in: Safrai, S. (ed.), The Literature of the Sages, Assen, pp. 283-302.
גולדברג, מבוא – גולדברג, א׳, תשכ״ב-תשכ״ג, מבוא למשנה ולתוספתא, ירושלים.
גולדברג, שבת – גולדברג, א׳, תשל״ו, פירוש למשנה מסכת שבת, ירושלים.
גולדברג, דרכים – גולדברג, א׳ תש״ן, דרכים של צמצום מחלוקות אצל אמוראי בבל, מחקרי תלמוד א׳, עמ׳ 135-153.
גורן, הירושלמי המפורש – גורן, ש׳, תשכ״א, הירושלמי המפורש, פירוש ובירור של מסכת ברכות מהתלמוד הירושלמי, ירושלים.
גאוניקה – Ginzberg, L., 1968, Geonika, New York Second edition
גילת, פרקים – גילת, י״ד, תשנ״ב, פרקים בהשתלשלות ההלכה, רמת גן.
גילת, קטן – גילת, י״ד, תשנ״ב, בתוך: גילת, פרקים, עמ׳ 31-19.
גילת, ר׳ אליעזר – גילת, י״ד, תשכ״ח, משנתו של ר׳ אליעזר בן הורקנוס, תל אביב.
גינצבורג, פירושים – גינצבורג, ל׳, תשכ״א, פירושים וחדושים בירושלמי, א-ד, ניוארק.
גרוזמן, נידה – גרוזמן, מ״צ, 1981, תולדותיהן של הלכות נדה המתיחסות לימי טוהר, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
דה פריס, המושגים – דה פריס, ב׳, תשכ״ב, ״המושגים דאורייתא ודרבנן בהתפתחותם״, בתוך: הנ״ל, תולדות ההלכה התלמודית, תל אביב, עמ׳ 95-69.
דוגלאס, טהרה וסכנה – Douglas, M., 1966, Purity and Danger: An Analysis of Concepts of Pollution and Taboo, New York.
דיוויס, חגר – Davies, G. I., 1982, “Hagar etc.,” Vetus Testamentum 22, pp. 152 ff.
דינרי, נידה – דינרי, י׳, 1980, ״מנהגי טומאת הנידה – מקורם והשתלשלותם״, תרביץ מט, חלק ב, עמ׳ 324-302.
דנציג, שרטוט – דנציג, נ׳, תש״ס, ״שרטוט ספרי קודש: מקורה של הלכה והשלכותיה״, בתוך: בויארין, ד׳ ואחרים (עורכים), עטרה לחיים, מחקרים בספרות התלמודית והרבנית לכבוד פרופסור חיים זלמן דימיטרובסקי, ירושלים, עמ׳ 359-283.
דקדוקי סופרים – ראו רבינוביץ.
דר וספראי, חורבת בירה – דר, ש׳, וספראי, ז׳, תשנ״ז, ״חורבת בירה: בית אחוזה בשפלת לוד״, בתוך: ספראי, ז׳ ואחרים (עורכים), חקרי ארץ: עיונים בתולדות ארץ-ישראל, מוגשים לכבוד פרופ׳ יהודה פליקס, רמת גן, עמ׳ 107-57.
הבלין, נוסח התנ״ך – הבלין, ש״ז, תשס״ג, ״היחס ל׳שאלות נוסח׳ בספרי חז״ל״, בתוך: קטן, י׳, וסולובייצ׳יק, א׳ (עורכים), ספר בית הועד לעריכת כתבי רבותינו, קובץ מאמרים בסוגיות הספר התורני, ירושלים, עמ׳ 35-13.
הדר, בתי מרחץ – הדר, ד׳, 1998, בתי מרחץ בארץ ישראל, עבודה לתואר שני, מהדורת שכפול, בר-אילן, רמת גן.
הילדסהיימר וקליין, גבולות הארץ – הילדסהיימר, נ׳, וקליין, ש׳, תשכ״ה, גבולות הארץ – מחקרים, ירושלים.
הלברטל ושמש, מיאון – הלברטל, מ׳, ושמש, א׳, תשע״ג, ״על המיאון: תולדותיה הסבוכות של תופעה הלכתית חריגה״, תרביץ פב, עמ׳ 393-377.
הלוי, שינון – הלוי, י״פ, תש״ן, השינון על-פה והשפעתו על סגנון המשנה, אסופות ד, עמ׳ כז-לד.
הצ׳ר, שמיר – Hezser, C.,1981, “The Enigmatic ‘Shamir' – stone or warm?” Gratz College Annual of Jewish Studies 7 (1978), pp. 3-12.
הררי, הכישוף היהודי – הררי, י׳, תש״ע, הכישוף היהודי הקדום, ירושלים.
הרשברג, יופייה – הרשברג, ח״ש, תרע״ב, ״יפיה והתיפותה של האשה בזמן התלמוד״, העתיד ג, עמ׳ 52-1.
הר-שפי, נשים – הר-שפי, ב׳, נשים בקיום מצוות 1050-1350 – בין הלכה למנהג, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
ויס, משנה תוספתא – ויס, מ׳, תשנ״ג, ״פרקי משנה בעלי אופי תוספתאי״, קעמ״י 11, ג, עמ׳ 62-55.
וסטרייך, מורדת – וסטרייך, א׳, תש״ע, ״ ׳ומעולם לא עלתה על דעת חכמי התלמוד כפייה זו לעולם׳ (חידושי הרמב״ן, כתובות סג ע״ב): על כפיית גט בהלכת המורדת במשנה ובתלמוד״, מחקרי משפט כה, עמ׳ 583-563.
וסרפל, נידה –Wasserfall, R. (ed.), 1999, Women and Water: Menstruation in Jewish Life and Law, Hanover.
זוסמן, ברייתת התחומים – זוסמן, י׳, תשל״ו, ״ברייתא דתחומי ארץ ישראל״, תרביץ מה, עמ׳ 257-213.
זוסמן, סוגיות – זוסמן, י׳, תשכ״ט, סוגיות בבליות לסדרים זרעים וטהרות, עבודת דוקטור בשכפול, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
זוסמן, מקצת מעשי תורה – זוסמן, י׳, תש״ן, ״חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר-יהודה: הרהורים תלמודיים ראשונים לאור מגילת ׳מקצת מעשי התורה׳ ״, תרביץ נט, עמ׳ 76-11.
זידמן, תוספתא ומשנה – Zeidman, R., 1999, "An Introduction to the Genesis Nature of Tosefta, the Chameleon of Rabbinic Literature,” in: Fox, H., and Meacham, T. (eds.), Introducing Tosefta, New York, pp. 40-73.
זילברג, כך דרכו – זילברג, מ׳, 1984, כך דרכו של תלמוד, ירושלים.
זלוטניק, נידה – זלוטניק, ד׳, תש״ס, ״טבילת נידה במים חיים״, בתוך: בויארין, ד׳ ואחרים (עורכים), עטרה לחיים, מחקרים בספרות התלמודית והרבנית לכבוד פרופסור חיים זלמן דימיטרובסקי, ירושלים, עמ׳ 370-360.
זלוטניק, עמוד – Zlotnik, D., 1988, The Iron Pillar – Mishna: Reduction Form and Intent, Jerusalem.
חדשות ארכיאולוגיות – מכרך 116 ואילך במהדורה אלקטרונית:
www.hadashot-esi.org.il/report_detail.aspx?id=4347
טור שלחן ערוך – ראו ארבעה טורים.
ירדני, נחל צאלים – ירדני, ע׳, 1995, תעודות נחל צאלים, ירושלים ובאר שבע.
כהן, טהרה – Cohen, S. D. J., 2010, “Purity and Piety: The Separation of Menstruants from the Sancta,” in: Grossman, S., and Haut, R. (eds.), Daughters of the King; Women and the Synagogue, Philadelphia, pp. 103-115.
כהן, מעשים – Cohen, S. D. J., 1992, “The Place of the Rabbi in Jewish Society of the Second Century,” in: Levine, L. I. (ed.), The Galilee in Late Antiquity, New York and Jerusalem, pp. 157-174.
כהן, נידה – Cohen, S. D. J., 2010, “Menstruants and the Sacred in Judaism and Christianity,” in: Idem, The Significance of Yavneh and Other Essays in Jewish Hellenism, pp. 393-415.
כהן, תנאי בבל – Cohen, S. D. J., “In Quest of Babylonian Tannaitic Traditions: The Case of Tanna D'Bei Shmuel,” AJS Review 33 (2009), pp. 271-303.
כהנא, נוסח המקרא – כהנא, י״מ, ״נוסח המקרא המשתקף בכתב-יד רומי 32 לספרי במדבר ודברים״, מחקרי תלמוד א (תש״ן), עמ׳ 10-1.
כץ, מגמות פסיקה – כץ, י׳, תשנ״א, ״הרהורים על היחס בין דת לכלכלה״, תרביץ ס, עמ׳ 111-99.
כץ, שיט – כץ, י׳, תשנ״א, ״פלוגתא בדבר ההפלגה בים ובנהרות״, תרביץ ס, עמ׳ 672-669.
לאו, צמחים – Löw, I., 1967, Die Flora der Juden, 4 vols., Hildesheim
לוין, ספר המעשים – לוין, ב״מ, תר״ץ, ״מעשים לבני ארץ ישראל״, תרביץ א א, עמ׳ 410-383.
ליברמן, ירושלמי – ליברמן, ש׳, תשנ״ה, ירושלמי כפשוטו, ניו יורק וירושלים.
ליברמן, מחקרים – ליברמן, ש׳, תשנ״א, מחקרים בתורת ארץ ישראל, ירושלים.
ליברמן, תוספת ראשונים – ליברמן, ש׳, תשנ״ט, תוספת ראשונים, ירושלים וניו יורק.
ליברמן, תוספתא כפשוטה – ליברמן, ש׳, תשט״ו-תשמ״ח, תוספתא כפשוטה, ניוארק.
לרנר, לחקר הכינויים – לרנר, מ״ב, תשמ״ו, ״לחקר הכינויים והתארים: א – אבא״, תעודה ד, עמ׳ 113-93.
מוסקוביץ, הטרמינולוגיה – מוסקוביץ, ל׳, תשס״ט, הטרמינולוגיה של הירושלמי, ירושלים.
מוסקוביץ, עשו אותו – מוסקוביץ, ל׳, תשס״ח, ״עשו אותו״, בתוך: גולינקין, ד׳ ואחרים (עורכים), תורה לשמה; מחקרים במדעי היהדות לכבוד פרופסור שמא יהודה פרידמן, ירושלים ורמת גן, עמ׳ 222-205.
מוסקוביץ, פיקציות – Moscovitz, L., 2003, “Legal Fictions in Rabbinic Law and Roman Law: Some Comparative Observations,” Rabbinic Law in Roman and Near Eastern Context, pp. 105-132.
מזוז, הנידה – Mazuz, H., 2012, “Menstruation and Differentiation: How Muslims Differentiated Themselves from Jews regarding the Laws of Menstruation,” Der Islam 87, pp. 204-223.
מזוז, נידה בדת הפרסית – Mazuz, H., 2012, “Qurʾānic Commentators on Jewish and Zoroastrian Approaches to Menstruation,” The Review of Rabbinic Judaism 15/1, pp. 89-98.
מזר, הרקם – מזר, ב׳, תשי״א, ״הרקם והחגר״, תרביץ כ, עמ׳ 319-316.
מיטשם, נידה – מיטשם, ת״ז, תשמ״ט, מסכת נדה עם מבוא, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
מלאך, השתנות הטבעים – מלאך, ד׳, תשנ״ח, ״השתנות – השתנות הטבעים כפתרון לסתירות בין דת למדע (דעת הרמב״ם)״, תחומין יח, עמ׳ 388-371.
מלמד, היחס – מלמד, ע״צ, תשכ״ז, היחס שבין מדרשי הלכה למשנה ולתוספתא, ירושלים.
מרגליות, החילוקים – מרגליות, מ׳, תרצ״ח, החילוקים שבין אנשי ארץ-ישראל ואנשי בבל, ירושלים.
מרגליות, הלכות ארץ ישראל – מרגליות, מ׳, תשל״ד, הלכות ארץ-ישראל מן הגניזה, ירושלים.
מרגליות, סדר אליהו – מרגליות, מ׳, 1953, ״לבעיית קדמותו של ספר סדר אליהו״, בתוך: קאסוטו, מ״ד ואחרים (עורכים), ספר אסף, ירושלים, עמ׳ 390-370.
משורר, מטבעות – משורר, י׳, תשנ״ח, אוצר מטבעות היהודים, ירושלים.
נאו, חיי בר צומא – Nau, F., 1913-1914, “Rẻsume de Monographies Syriaques: Histoire de BarSauma de Nisibis,” ROC 8 (1913), pp. 270-6, 378-89; ROC 9, pp. 113-134.
נוטלי וספראי, משלים – Notley, S. R., and Safrai, Z., 2012, Parables of the Sages, Jerusalem.
נון, הדיג – נון, מ׳, 1964, הדיג העברי הקדום, תל אביב.
ניומן, מעשים – ניומן, ה׳, 2011, המעשים לבני ארץ-ישראל ורקעם ההיסטורי, ירושלים
נעם, מהפכה – נעם, ו׳, תש״ע, מקומראן למהפיכה התנאית – היבטים בתפישת הטומאה, ירושלים.
סומר, לחץ – Sommer, B., 1978, “Menstrual Distress and Stress,” Journal of Human Stress 41, pp. 5-10.
סוקולוף, מילון ארמית בבלית – Sokoloff, M., 2002, A Dictionary of Jewish Babylonian Aramaic, Ramat Gan.
סוקולוף, מילון סורית – Sokoloff, M., 2009, A Syriac Lexicon, Winona Lake
ספראי, ארץ ישראל – ספראי, ש׳, תשמ״ב, ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, א, ירושלים.
ספראי, גבוה מעל גבוה – ספראי, ז׳, תש״ס, ״ ׳גבוה מעל גבוה – וגבוהים מעליהם׳, חכמים ומערכות המשפט בתקופת התלמוד״, בתוך: שגיא, א׳ ואחרים (עורכים), יהדות פנים וחוץ – דיאלוג בין עולמות, ירושלים, עמ׳ 234-219.
ספראי, החסידים – ספראי, ש׳, תשנ״ד, ״משנת חסידים בספרות התנאית״, בתוך: הנ״ל, בימי הבית, ב, עמ׳ 517-501.
ספראי, הכלכלה – Safrai, Z., 1994, The Economy of Roman Palestine, London
ספראי, הכרעה כבית הלל – ספראי, ש׳, תשנ״ד, ״הכרעה כבית הלל״, בתוך: הנ״ל, בימי הבית, א, עמ׳ 405-382.
ספראי, הלכה למשה מסיני – ספראי, ש׳, תש״ן, ״הלכה למשה מסיני, היסטוריה או תיאולוגיה?⁠״ בתוך: זוסמן, י׳, ורוזנטל, ד׳ (עורכים), מחקרי תלמוד, ירושלים, עמ׳ 38-11 (= ספראי, בימי הבית, ב, עמ׳ 578-548).
ספראי, העיר היהודית – ספראי, ש׳, ״העיר היהודית ומוסדותיה בתקופת המשנה״, בתוך: הנ״ל, בימי הבית, ב, עמ׳ 479-478.
ספראי, הקהילה – ספראי, ז׳, תשנ״ה, הקהילה היהודית ומוסדותיה בתקופת המשנה התלמוד, ירושלים.
ספראי, חסידים – ספראי, ש׳, תשמ״ה, ״חסידים ואנשי מעשה״, ציון נ, עמ׳ 154-133.
ספראי, פרקי גליל – ספראי, ז׳, תשמ״ב, פרקי גליל, ירושלים.
ספראי, תחומי ארץ ישראל – ספראי, ז׳, תשמ״ד, ״לשאלת תחומי ארץ ישראל החייבים במצוות התלויות בארץ״, ספר היובל לרבי יוסף דוב הלוי סולובייצ׳יק, ירושלים, עמ׳ תתשט-תתשיט.
ספראי וספראי, הגדה של פסח – ספראי, ש׳, וספראי, ז׳, תשנ״ח, הגדת חז״ל, ירושלים (מהדורה אנגלית: Safrai, S., and Safrai, Z., 2009, The Haggada of the Sages, Jerusalem).
ספראי וספראי, חכמים ותפקידי ציבור – ספראי, ח׳ וספראי, ז׳, תשע״ב, ״תהליך השתלטותם של חכמים על מעמדות ציבוריים בתקופת המשנה והתלמוד״, בתוך: שחר, י׳ ואחרים (עורכים), בארץ ובתפוצות בימי בית שני ובתקופת המשנה, ספר הזכרון לאריה כשר, תעודה כה, תל אביב, עמ׳ 274-223.
ספראי וספראי, חסידים – Safrai, Ch., and Safrai, Z., 2004, “Rabbinic Holy Men,” in: Poorthhuis, M., and Schwartz, J. (eds.), Saints and Role Models in Judaism and Christianity, Leiden, pp. 59-78.
ספראי ורגב, תולדות ארץ ישראל – ספראי, ז׳, ורגב, א׳, 2011, ארץ ישראל בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ירושלים.
ספרוני, מעשים – ספרוני, א׳, המעשה בתוספתא לאור מקבילות, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
עמנואל, שבעה נקיים – עמנואל, ש׳, תשס״ז, ״שבעה נקיים פרק בתולדות ההלכה״, תרביץ עו, עמ׳ 233-254.
עמר, יין חי – עמר, ז׳, תשע״ד, ״יין חי ויין מזוג: על יינות שלהם ועל יינות שלנו״, בד״ד 28, עמ׳ 96-75.
עמר וברוך, בית כיסא – עמר, ז׳, וברוך, א׳, תשס״ה, ״בית הכסא (Latrina) בארץ-ישראל בתקופה הרומית ביזנטית״, ירושלים וארץ ישראל 2, עמ׳ 50-27.
פאוסט וספראי, הצלה – פאוסט, א׳, וספראי, ז׳, תשע״ה, חפירות הצלה כמקור לתולדות ארץ ישראל, רמת גן.
פאוסט וספראי, קבורה – פאוסט, א׳, וספראי, ז׳, 2009, ״שינויים בדפוסי קבורה בארץ-ישראל לאור ממצאי חפירות ההצלה״, בתוך: בארי, ר׳ ואחרים (עורכים), בהר ובשפלה ובערבה, ספר היובל לא׳ זרטל, ירושלים, עמ׳ 121-105.
פגן, רחצה – Fagan, G. G., 2002, Bathing in Public in the Roman World, Michigan.
פונרוברט, נידה – Fonrobert, C. E., 2000, Menstrual Purity: Rabbinic and Christian Reconstructions of Biblical Gender, Stanford.
פוקס, מקומם – פוקס, ע׳, תשס״ג, ״מקומם של הגאונים במסורת הנוסח של התלמוד הבבלי״, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
פורת, אבן גבול – Porat, Y., 1898-1990, “A New Boundary Stone from the Southern Golan,” Scripta Classica Israelica 10, pp. 130-133.
פלוסר וספראי, הלל הזקן – פלוסר, ד׳, וספראי, ש׳, תשס״ב, ״הלל הזקן ובטחונו בה׳ ״, בתוך: פלוסר, ד׳ (עורך), יהדות, ירושלים, עמ׳ 199-198 (= מחקרי תלמוד ג, עמ׳ 628-626).
פליקס, הצומח והחי – פליקס, י׳, תשמ״ג, הצומח והחי במשנה, ירושלים.
פליקס, עצי בשמים – פליקס, י׳, תשנ״ז, עצי בשמים יער ונוי – צמחי התנ״ך וחז״ל, ירושלים.
פנטל, סעודה – Pantel, P. S., 1992, La Citė au Banquet, Rome
פרדה, ייסורים – Fraade, S. D., 1989, “Ascetical Aspects of Ancient Judaism,” in: Green, A. (ed.), Jewish Spirituality, pp. 271-274.
פרויס, רפואה – פרויס, י׳, תשע״ג, הרפואה במקרא וביהדות, ירושלים (מהדורה ראשונה בגרמנית, ברלין 1911).
פרידהיים, קרדום – פרידהיים, ע׳, תש״ס, ״הקדשת קרדום לעבודה זרה: מנהג אלילי אנטולי/סורי בפיו של ר׳ עקיבא״, קתדרה 95, עמ׳ 36-25.
פרידמן, ברייתות – פרידמן, ש״י, תש״ס. ״הברייתות בתלמוד הבבלי ויחסן למקבילותיהן שבתוספתא״, בתוך: בויארין, ד׳ ואחרים (עורכים), עטרה לחיים: מחקרים בספרות התלמודית והרבנית לכבוד פרופסור ח״ז דימיטרובסקי, ירושלים, עמ׳ 201-163.
פרידמן, הרחקת נידה – פרידמן, מ״ע, 1990, הרחקת הנידה והמינות אצל הגאונים, הרמב״ם ובנו ר׳ אברהם על-פי כתבי גניזת קהיר, Maimonidean Studies 1, pp. 1-21.
פרידמן, יזמת הגט – פרידמן מ״ע, ״גירושין ביזמת האשה בארץ ישראל, מצרים וצפון אפריקה על פי תעודות הגניזה״, מזרח ומערב, ב, עמ׳ 25-19.
פרידמן, משנה ותוספתא – Friedman, S., 1999, “The Primacy of Tosefta to Mishna in Synoptic Parallels,” in: Fox, H., and Meacham, T. (eds.), Introdusing Tosefta, New York, pp. 99-122.
פרידמן, רבה – פרידמן, ש׳, תשל״ח, פרק האשה רבה בבבלי, בצירוף מבוא כללי על דרך חקר הסוגיא, מחקרים ומקורות א, ערוך בידי ח״ז דימיטרובסקי, ניו יורק, עמ׳ 441-275.
פרידמן, תוספתא – פרידמן, ש״י, תשנ״ג, ״תוספתא עתיקתא: ליחס מקבילות המשנה והתוספתא [א] – כל כתבי הקדש (שבת טז א)״, תרביץ סב, עמ׳ 338-313.
פרידמן, תוספתא עתיקה – פרידמן, ש״י, תשנ״ה, ״תוספתא עתיקתא: ליחס מקבילות המשנה והתוספתא [ב] – מעשה רבן גמליאל וזקנים״, בר-אילן כה-כו (ספר גילת), עמ׳ 288-277.
פרידמן, תוספתא עתיקתא – פרידמן, ש״י, תשס״ג, תוספתא עתיקתא מסכת פסח ראשון, רמת גן.
פרנטיס, כתובות – Prentice, W .K., 1908, Greek and Latin Inscriptions III, New York.
פרנקל, האגדה – פרנקל, י׳, תשס״ה, ״האגדה שבמשנה״, מחקרי תלמוד ג, עמ׳ 654-629.
פרנקל, מעשים – פרנקל, א׳, 2015, מפגשים ושיחות של חכמים בסיפורים על רקע הלכתי בתלמוד הבבלי, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
פרקר, ציבענים – פרקר, ר׳, 1992, ציבענים מהצומח ומתקני תעשיה לצביעת אריגים באגן המזרחי של הים התיכון בתקופה ההלניסטית, הרומית והביזנטית, עבודה לתואר שני, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
צוקר, רס״ג – צוקר, ש׳, תשי״ט, על תרגום רס״ג לתורה, פרשנות הלכה ופורלמיקה בתרגום התורה של ר׳ סעדיה גאון: תעודות ומחקרים, ניו יורק, עמ׳ 219-205.
קדושין, תדב״ר – Kadushin, M., 1932, The Theology of Seder Eliahu: A Study in Organic Thinking, New York.
קטן, נידה – קטן, י׳, תשס״ו, ״חופת נידה: היבטי הלכה ורפואה״, תחומין כו, עמ׳ 437-427.
קיסטר, אבות דרבי נתן – קיסטר, מ׳, תשנ״ד, אבות דרבי נתן עיונים בבעיות נוסח, עריכה ופרשנות, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
קירשנבאום, ריהוט הבית – קירשנבאום, ק״ח, 2013, ריהוט הבית במשנה, רמת גן.
קלוגר, מי נידה – קלוגר, ש׳, תש״ס, מי נדה, ירושלים.
קלונר וטפר, מערכות המסתור – קלונר, ע׳, וטפר, י׳, עורכים, 1987, מערכות המסתור בשפלת יהודה, תל אביב.
קליין, ארץ הגליל – קליין, ש׳, תשכ״ב, ארץ הגליל, ירושלים.
קרויס, מילון – Krauss, S., 1899, Griechische und Latiniusche Lehnwörter Talmud, Midrash und Targum, Budapest.
רבינוביץ, דקדוקי סופרים – רבינוביץ, רנ״נ, תש״כ, דקדוקי סופרים, ירושלים.
רבינוביץ, נידה – רבינוביץ, י׳, תשנ״ה, ״השתלשלותן של הלכות נידה בראי האגדה התלמודית״, טללי אורות, עמ׳ 131-108.
רבינוביץ, שערי תורת ארץ ישראל – רבינוביץ, ז״ו, ת״ש, שערי תורת ארץ ישראל, ירושלים.
רגב, הצדוקים – רגב, א׳, תשס״ה, הצדוקים והלכתם: על דת וחברה בימי בית שני, ירושלים.
רובין, שמחת החיים – רובין, נ׳, 2004, שמחת החיים, תל אביב.
רוזנק, טהרה – רוזנק, ד׳, 2011, להחזיר טהרה ליושנה, תל אביב.
רוזנטל, דרך טיפולם – רוזנטל, ד׳, ״על דרך טיפולם של חז״ל בחילופי נוסח במקרא״, בתוך: זקוביץ, י׳, ורופא, א׳ (עורכים), ספר יצחק אריה זליגמן מאמרים במקרא ובעולם העתיק, ירושלים תשמ״ג, עמ׳ 417-395.
רוזן-צבי, סוטה – רוזן-צבי, י׳, תשס״ח, הטקס שלא היה, ירושלים.
רייכמן, הספרא והמשנה – Reichman, R., 1998, Mishna und Sifra: ein Lliterarkritischer Vergleich Paralleler Überlieferungen, Tübingen
ריינך, ציורים – Reinach, S., 1909-1912, Repertoi`re de Reliefs Grecs et Romains, I-III, /Paris.
שבטיאל, מערות מפלט ומסתור – שבטיאל, י׳, 2009, מקלטי מצוקים ומערכות מסתור בגליל היישוב היהודי בגליל בתקופה הרומית הקדומה על סמך מחקר חללים תת-קרקעיים, עבודת דוקטור בשכפול, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
שטיין ואחרים, תאומים – Stein, W. et al., 2008, “Twin-to-Twin Delivery Time Interval: Influencing Factors and Effect on Short-term Outcome of the Second Twin,” Acta Obstetricia et Gynecologica Scandinavica 87(3), pp. 346-353.
שטינפלד, בית דין – שטינפלד, צ״א, תשמ״א-תשמ״ג, ״בית דין שריא״, דיני ישראל י-יא, עמ׳ רצט-שיח.
שטינפלד, שמן – שטינפלד, צ״א, תש״ם, ״לאיסור שמן של גויים״, תרביץ מט, עמ׳ 277-264.
שמש, הברדלס – שמש, א״א, תשס״ד, ״ה׳ברדלס׳ שבספרות חז״ל: פרק ב׳גיאוגרפיה׳ של זיהוי״, מועד יד, עמ׳ 80-70.
שפיגל, דרך קצרה – שפיגל י׳, תש״ן, דרך קצרה בלשון תנאים על פשט ודרש במשנה, אסופות ד, עמ׳ ט-כו.
שפר, ספרות היכלות – שפר, פ׳, 1981, ספרות היכלות, טיבינגן.
שפרבר, העיר – Sperber, D., 1998, The City in Roman Palestine, New York and Oxford.
שפרבר, יוונית – שפרבר, ד׳, תשמ״ב, יוונית ולטינית בספרות התנאים והאמוראים, ירושלים.
שפרבר, תרבות חומרית – שפרבר, ד׳, תשנ״ד, תרבות חומרית בארץ-ישראל בימי התלמוד, רמת גן.
שרידי ירושלמי – ראו גינצבורג, שרידי ירושלמי.
שרמר, גיל הנישואין – שרמר, ע׳, תשנ״ו, ״גיל הנישואים של גברים יהודים בארץ ישראל בתקופת הבית השני, המשנה והתלמוד״, ציון סא, עמ׳ 66-45.
שרמר, זכר ונקבה – שרמר, ע׳, תשס״ד, זכר ונקבה בראם: הנישואים בשלהי ימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים.
תא-שמע, הרחקת נידה – תא-שמע, י״מ, תשנ״ג, ״הרחקות נידה באשכנז הקדומה: החיים והספרות״, סידרא ט, עמ׳ 170-163.
תא-שמע, שיט – תא-שמע, י״מ, תשנ״ה, ״על ה׳פלוגתא׳ בדבר ההפלגה בים ובנהרות״, תרביץ ס, עמ׳ 675-673.
1. המפרשים על אתר מפרשים שהאישה טמאה מדרבנן. אנו מסתייגים מניסוח זה בשל עמדתנו הבסיסית בנוגע למושגים ״דאורייתא״ ו״דרבנן״. ההבחנה המקובלת כיום (וכבר בספרות האמוראית) בין הכתוב בתורה לבין איסורי דרבנן בעייתית ביותר, כפי שהראו גילת, דאוריתא; דה פריס, המושגים.
2. על חכמים מאוחרים המהלכים תדירות בשיטת בית שמאי ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. אחרי שיודעים אנו שרבי יהודה שנה את משנת רבי אליעזר, ורבי אליעזר הילך כבית שמאי, כפי שציינו גילת, ר׳ אליעזר, וספראי שם, אין עוד טעם לניסיונות הפרשנים להעמיד את רבי יהודה כדעת בית הלל. ראו מאירי על נידה, עמ׳ 320. ליברמן, תוספת ראשונים, עמ׳ 290, הציע בתחילה שרבי יהודה נקט את שיטת בית שמאי, אבל הוא גם הציע שלולא מסורת הברייתא ״היה נראה שגם ר׳ יהודה שנה כאן את משנת בית הלל, ואין כאן אלא מחלוקת בלשון״. הוא ציין בכך לדברי רי״נ אפשטיין, מחקרים ב, עמ׳ 67, הערה 78, שתיעד מקומות נוספים שבהם שנה רבי יהודה את משנתו בשינוי לשון בלבד בלי לחלוק להלכה. לתופעה זו, של חילוקי לשון בניסוח ראו פרשנותנו לפרה ב, ה. ברם במקרה זה כל הפלפול מיותר, ועל פי הפשט, בועל נידה הוא טמא ועבריין, כשיטת בית הלל.
3. לעניין השוואת המידות ראו במבוא הכללי לפירוש המשניות.
4. למידע נוסף ראו סרטון על התפתחות העובר בקישור המצורף: https://www.youtube.com/watch?v=9klWzhvBFLI, ברחבי המרשתת ישנם סרטונים רבים נוספים בנושא זה.
5. שטיין ואחרים, תאומים.
6. למאמר רחב הדן בהשפעת מצבי דחק על המחזור ראו סומר, לחץ.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144