א) ונ״ל דמה״ט אפילו עמד הצלוחית בר״ה. לא אמרינן ספק טומאה טהור מדאיכא עכ״פ רוב טמאים כנגדו. ואע״ג דבט׳ שרצים וצפרדע א׳ בר״ה ונגע א׳ ספיקן טהור [בכתובות טו״א]. התם שאני דקביעי. משא״כ הכא כל דפריש מרובא פריש. תדע דאל״כ ק׳ מהתם אישב בר״ה ודרס א׳ על בגדיו. דברוב העוברי׳ טמאים טמא [כטהרות פ״ה מ״ז]. אע״כ כדאמרן. וכ״כ י״ל הכא. והא דלא קתני הכא טמא. ה״ט מדכלל במשנתנו גם מים מקודשים שגם בל״ז מטמאים במגע [ועמ״ש בס״ד לעיל פ״ט סי׳ מ״ב] וגם בל״ז מדהניחן בלא שמירה בר״ה נטמאו. ורק בברייתא שהובאה בש״ס [חולין דטז״א] שם גרסינן טמא. מדמיירי התם רק במים שאינן מקודשין [כרש״י ותוס׳ שם]. א״נ התם מלת טמא אצלוחית קאי [כתוס׳ שם ד״ה טמא]. ור״ל אע״ג דהצלוחית לא נטמא ממי החטאת הכשרים. עכ״פ מדנפסלו ולא חזו תו להזאה טימאו להכלי [כפ״ט מ״ח] א״נ ברייתא אתיא כמ״ד [זבחים צג״א] דגם מי חטאת שנטמאו כשרים להזייה. ולהכי לא מצי למיתני פסולים [כתוס׳ שם ד״ה או]. וא״ת א״כ דגם בטהרות שהניחן מגולים ומצאן מכוסין טמאין [וכמש״ל מטהרות פ״ה מ״ז]. ל״ל לתנא למנקט משנתנו גבי חטאת. הרי גם בכל טהרות דלא נפיש רוב טמאים בהו כהרוב טמאים דגבי חטאת. נמי טמאים בכה״ג. י״ל דרק משום סיפא הניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה. דרק גבי חטאת שייך. להכי נקט נמי רישא בחטאת. מיהו בהניחה מגולה וחזר ומצאה מגולה. אע״ג דיש רוב טמאים. אפ״ה כיון דאין כאן ריעותא. לא די דהקודש ותרומה טהור. כדמוכח [מטהרות פ״ז מ״ט] אלא גם בחטאת משמע להדיא במשנתנו דלא מחזקינן ריעותא. וא״ת עכ״פ הרי לא היו שמורים. ומי חטאת אפילו הם בשוקת שלא נתקדשו צריכים שמירה [כריש פ״ח והר״ב רפ״ט]. וי״ל דמיירי הכא שעמד הצלוחית ברה״י נעול. וכל כה״ג מחשב שפיר שמור [עיין ספ״ג]. ואף דתני במשנתנו שנפל בה טל. אלמא דבעומד תחת אויר רקיע מיירי. י״ל דמיירי בעומד בחצר נעול. דהיינו כרה״י [כספ״ו דבכורות] וס״ל דמי חטאת צריכים שמירה רק מטומאה. ולא שלא יפול לתוכו טל וכדומה:

ב) ורש״י [חולין דיע״א] כתב דגם בני אדם דרכן לגלות. ואפ״ה תלינן בשרצים שהן רובא. ותמהני א״כ גם כשיכולה חולדה לשתות הרי השרצים שאין פוסלין בשתייתן רובא הוה. אע״כ דבהזאת מי חטאת אין הולכים אחר הרוב להקל [כפ״ט מ״ז]. ונ״ל דס״ל לרבינו דהא דלא אזלינן במי חטאת בתר רובא להקל. היינו רק ברובא שבתערובות דחיישינן שפיר להמיעוט. דהרי מיעוט זה ודאי מעורב שם. אבל ברוב התלוי במקרה. דאין שם רק החשש שמא זה או זה עשה הפעולה. גם במי חטאת תלינן ברוב. ואפ״ה בשמצוי שם חולדה. לא תלינן ברוב שרצים שאינן מלקקין. מדאין ידוע אם שאר שרצים מצויין שם. אין ספק מוציא מידי ודאי [כנדה דטו״א]:

ג) ולפמ״ש תוס׳ [נדה דח״ב] דנקרא שמותי מדהיה מתלמידי ב״ש. נ״ל דר״ל הכא. משום דב״ש. במקום ב״ה אינה משנה. ר״ל כאילו לא נשנה כלל בפלוגתא [כביצה דיא״ב]. וגריע מחלוקת דב״ש וב״ה אפילו מפלוגתא דיחיד עם רבים דהוזכרו דברי היחיד במשנה מטעם שנזכר בעדיות פ״ק. ולכן כאן לפעמים גדולי האמוראים לפסוק כיחיד נגד רבים שבמשנה. ומה״ט נקט תנא נמי לפעמים סתם משנה אליבא דיחיד. ואמרינן עלה בגמרא מתני׳ מני ר׳ פלוני היא. משא״כ בב״ש וב״ה ליכא שום דוכתא דקיי״ל כוותייהו. רק בו׳ דברים [כהליכות עולם שער ה׳ פ״א]. להכי לא מצא תנא כל כך הכרע בדבריהם להזכיר שום משנה לפי שיטתם. ודי להזכיר דבריהם במקום שאמרוה הן בעצמן. והיינו נמי מה דא״ל ר׳ יוחנן לתנא [ביצה דיב״ב] פוק תני לברא. ב״ש במקום ב״ה אינה משנה. ור״ל לפיכך לא היה לך לשנות משנתך לפי שיטתם [ועמ״ש בס״ד נגעים פ״ח מ״ט]. והנראה עוד דדוקא דברי כ״א שהיה מתלמידי ב״ש. לא הזכיר התנא סתמא אליביי׳. כי היכי דלא לגררו אבתרי׳ כמו קודם ב״ק. אבל לכ״ג אף שגם כמותו אין הלכה. אין כאן חשש שיגררו אבתרי׳. דידוע לכל דיחיד ורבים הלכה כרבים. ואף דר״א נמי יחיד הוא. הוא לא אמר שום דבר שלא שמע מרבותיו [סוכה כז״ב]. ורבותנו ב״ש היו. להכי איכא למיחש גבי׳ טפי. אולם לפעד״נ דלהכי לא הזכיר תנא הדין אליבא דר״א. היינו מדבעי למנקט סמוך לזה או שירד לתוכו טל והכי לר״א מהני בזה תיקון [כרפ״ט]:

ד) והא דנקט הכא בלילה כלעיל [רפ״ט]. י״ל התם נקט רבותא אליבא דר״א. דאע״ג שיודע וודאי שירד הטל לתוכה. אפ״ה כשר כשיעמידנו בבוקר תחת השמים. והכא נקט רבותא אליבא דרבנן. דאע״ג שלא יודע בוודאי שירד הטל לתוכה. רק מדהעמידו בלילה תחת השמים. אפ״ה פסלו רבנן:

ה) וא״ת הרי מדס״ל הכסויין טהורים [ככלים פי״ד מ״ג] א״כ בהניחו מגולה ומצאו מכוסה. נמי ספק ספיקא הוא. ספק שמא כשכיסה לא נגע הטמא בהכלי של חטאת. ואח״ל נגע שמא טהור לחטאת היה האדם המכסה. נ״ל דמיירי שהיה הכסוי בתר קבלת טומאה. כגון מתכת במיחם [כלים פי״ד מ״ג] והכי בו בוודאי נגע המכסה. והכסוי חזר ונגע בכלי החטאת והכי אין מונין ראשון ושני בחטאת [כפי״ב מ״ו]. ואת״ל א״כ אפילו היה האדם המכסה טהור לחטאת. הרי נטמא כצלוחית והאדם. מדנגע הצלוחית עם מי חטאת בכסוי שלא נשמר לחטאת [כפ״י מ״ו]. וא״כ ל״ל לרבותינו לומר שהמכסה טמא היה. י״ל דמיירי שגם הכסוי היה שמור לחטאת. ומה שהיה מונח בצד הצלוחית לא היה נטמא הצלוחית. א״נ י״ל דמיירי אף כשהכסוי אינו מקבל טומאה. ואפ״ה לא הו״ל כהפסק נייר בבית אחיזה [כפ״י מ״ו]. דמיירי שהכסוי נוגע במים עצמו שבצלוחית. דאע״ג דבנגיעה ע״י דבר שאינו מקבל טומאה לא נטמאו המים. עכ״פ הכי אי אפשר נגיעה במים מבלי שיסיטו. והכי כשהסיט הטמא את המים נטמאו [כרמב״ם פ״י מאהט״ו ה״ט]. מיהו בהניח הצלוחית מגולה וחזר ומצאו מגולה כמו שהניחו. לא חיישינן לאדם טמא או לחולדה ונחש המקיאין אף שמצויין שם. ואע״ג דבאיסור מים מגולין חיישינן בכה״ג לארס נחש [כפ״ח דתרומות מ״ד]. התם חמירא סכנתא מאיסורא. ואע״ג דגם באיסורין חיישינן בכה״ג לפסלן לנסכים [כספ״ד דסוכה]. התם מחמרינן משום הקריבהו נא לפחתך [כסוכה ד״נ ע״א]. כמ״ש לעיל [סי׳ א׳]:

ו) וא״ת הרי בנזיר [סד״א] בסוגיא דמת שמונח בכלי. והכלי צף ע״פ המים. ומסופק אם נגע המת בטהרות. מיבעי׳ לן אי הו״ל כספק מגע בטומאה צפה דטהור. וקאמרינן התם. את״ל בתר כלי אזלינן שהמת מונח בתוכו ולא הו״ל כטומאה צפה [כך פי׳ רש״י ותוס׳ שם] וכו׳ והרי לפמ״ש הרא״ש (ב״מ פ׳ השואל סי׳ י״א) דכל את״ל פשטותא דאבעיי׳ היא. א״כ נפשטא האבעיי׳ זו. וכטומאה מונחת ולא כצפה דמי. ואע״ג דלכאורה ק׳ להרא״ש דהרי בעירובין (דצ״ג סט״א) קא מסיק הש״ס והלכתא אבעיין לקולא. והיינו דלא כאת״ל התם. די״ל דכללא דהרא״ש הנ״ל אינו רק במקום שאינו מפורש בש״ס בהיפוך מהאת״ל. והרי דגם הרמב״ם ס״ל ככללא דהרא״ש הנ״ל. דגם הוא פסק (באהט״ו פי״ד ה״ד) באבעיי׳ דלעיל. דכמונח ולא כצף דמי. ואע״ג דבשבת (דה״ב) באגוז בכלי וכלי צף הניח הש״ס אבעיי׳ זו בתיקו. אין לתמוה טל זה. דכבר מצינו הרבה דכוותה שהניחו הש״ס בחד דוכתא בתיקו. ובסוגיא אחריתי מפשט פשיט לה (כתוס׳ ע״ז דנג״א סד״ה או דלמא. וט״ז דסד״א ד״ה תיקו). וכן מצאתי בהוריות (דז״ב) איבעיי׳ לי׳ אי חלב ודם כיון דשוין בקרבן כחד חטא חשיבי. והניח בתיקו. ולעיל מינה דג״א מפשט פשיט לה הש״ס באת״ל דכחד חטא חשיבי. כ״כ י״ל אע״ג דבסוגיא בשבת סלקא הך אבעיי׳ בתיקו. אפ״ה בסוגיא דנזיר מפשט פשיט לה דכמונח דמי. והגם שיש להקשות הרמב״ם דידי׳ אדידי׳. דהכא באהט״ו הנ״ל פסק דכמונח דמי. ואיהו גופי׳ פסק (פי״ג בשבח ה״ד) דלענין מלאכה בשבת פטור. אלמא דלאו כמונח דמי. ואף לבתר מ״ש רכ״מ שם. דכיון דסלקא האבעיי׳ בתיקו. להכי שפיר פסק כבינו דמשום דספק חיובא הוה. להכי פטור. עכ״פ הכי לפי דברינו הנ״ל. נפשטה האבעיי׳ דכמונח דמי. והו״ל נמי לחיובי׳ חטאת בשבת. י״ל דרבינו ס״ל דאיסור מטומאה לא גמרינן (כיבמות קג״ב). ולפיכך אף דלענין טומאה פשטינן דכמונח דמי. אפ״ה י״ל דלענין חיובא דשבח ספוקי מספקא לן. ועכ״פ ק׳ כיון דהכא במוקף צמיד פתיל באהל המת נמי לענין טומאה איירינן. א״כ כמו דהתם אמרינן דבתר הכלי אזלינן. והא נח הטומאה בתוכה. ה״נ הול״ל דבתר כלי אזלינן והמי חטאת טהורים. מדמונחין תוך הכ״ח שהוא טהור והו״ל שפיר מקומן טהור. י״ל דוקא התם לענין צף דבעינן שיהיה השרץ בעצמו צף ולא יהיה השרץ השורץ על הארץ. וכיון דהוא עצמו מינח נח תוך הכלי. אין דנין אותו כצף. אבל הכא דלא מצרכינן שיהיו המי חטאת בעצמו מונחים במקום טהור. דהכי גם במפסיק כ״ח שהם בתוכו בין המים להטומאה נמי מטמאינן. וככלי של מי חטאת שמונח על השרץ [פ״י מ״ג]. א״כ ה״נ בסגור הכלי בצמ״פ באהל המת עכ״פ כיון שהכלי שמי חטאת מונחים בתוכו מונח במקום טמא. מקומן טמא קרינן בי׳ [ועמ״ש בס״ד עוד בזה בטהרות פ״ד]:

ז) והר״ב כאן נראה שפי׳ מ״ש אזוב שהוכשר. דהיינו שנתקן לחטאת. ותמה עליו רתוי״ט. למה הוצרך להוציאו ממשמעו. והנה לא על הר״ב תלונתו. כ״א גם על הר״ש. שמתנורו הוציא הר״ב ז״ל חררה זו והיה לו לרתוי״ט לתמוה על הר״ש בזה. אולם נ״ל להצדיק רבותינו ז״ל בזה. דלא לר״ש ולא להר״ב קשיא די״ל דלדיוקא נקטו שתקנו לחטאת. דאילו שלקטו לחטאת. הרי קיי״ל [לקמן מ״ח] דהו״ל כמלקט לעצים. ולא שייך בי׳ הכשר. דמדנגבו והוא טהור. אלא דמיירי שלקטו לאכילה. והוכשר. ואח״כ תקנו לחטאת. ואי״ל כיון שתקנו לאכילה סתם הרי טמא לחטאת. דהרי אפילו אכל קודש טמא לחטאת. י״ל דמיירי שלקטו לאכלו בטהרת חטאת בשעה שעוסק בשאיבת המים ובקידוש והוכשר ג״כ במים הטהורים לחטאת. לאחר שהוכשר נמלך להשתמש בו להזי׳:

ח) והנה לא הביא תנא רק ב׳ מיני ספיקות. דהיינו הספק שבתרומה טהורה. והספק שבתרומה תלוי׳. והא דלא אשמעינן נמי ספק שבתרומה טמא בחטאת נמי טמא. ואת״ל דה״ט משום דהא ממילא משתמע. דהשתא היכא שבתרומה תלוי. אמרינן דבחטאת ישפך. מכ״ש היכא דבתרומה טמא. בחטאת ישפך. ליתא דעכ״פ איצטריך לאשמעינן דהיכא דבתרומה טמא. בחטאת אם עשה ע״ג טהרות ישרפו. י״ל דלאיי לא איצטריך לאשמעינן רק ב׳ ספיקות דטהור ותלוי בתרומה. מדסד״א מדבכל דוכתא חמירא טהרת חטאת מתרומה. להכי נימא נמי דגם בספיקות שטהור ותלוי בתרומה יהיה טמא גבי חטאת. קמ״ל דבב׳ ספיקות אלו תרומה וחטאת שוין בדינייהו. אבל בכל ספק שטמא בתרומה. פשיטא שטמא גם בחטאת דחמירא. ולא אצטריך לאשמעינן לה. אמנם ק״ל משנה א׳ כולה. דהרישא שם מיותרת לגמרי. וסיפא שם סותרת למשנתנו. דהרי רישא שם דקתני צלוחית שהניח מגולה ומצאה מכוסה. דמיא ממש להך דטהרות [פ״ה מ״ז] במי שישב בר״ה ודרס א׳ על בגדיו אזלינן אחר רוב העוברים שם. דאם רוב העוברים טמאים טמא אפילו לגבי תרומה. א״כ כ״ש הכא בחטאת דנפישי רוב הטמאים לגבה טפי מרוב הטמאים דנגד תרומה וכמש״ל. וא״כ מה קמ״ל הכא ברישא דפסולין פשיטא. ותו דכיון דבבא דהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה. אמרינן גבה בש״ס [חולין דט״ב] שמא אדם טמא נכנס לשם. משמע ודאי דבצלוחית העומדת ברה״י מיירי. ובל״ז כבר הוכחנו בס״ד לעיל [סי׳ א׳] דמשנתנו ע״כ מיירי בצלוחית העומד ברה״י. דאל״כ הרי אינו שמור. וא״כ הרי ברה״י גם בשהספק הוא ברוב טהורים טמא. כש״ס [כתובות טו״א] בט׳ צפרדעים ושרץ א׳ ביניהן ונגע בא׳ מהן. ברה״י טמא אפילו בתרומה וכ״ש בחטאת. וביותר ק׳ לכל רבותינו ל״ל לטעמא ברישא דפסול משום דרוב אדם טמא לחטאת. הרי כיון דהספק נולד. הרי שם גם רוב טהורים טמא. ואת״ל דדוקא סוגיא דחולין דקתני בה שמא נכנס וכו׳. ודאי ברה״י מיירי. והתם ברייתא היא וכמ״ש רש״י ותוס׳ שם דרק ברייתא נקט התם בש״ס. אבל מתני׳ דידן. מדנקט סתמא. משמע דלא לבד ברה״י מיירי. דברה״י ודאי אפילו ברוב טהורים היה טמא וכדאמרן. אלא אפילו בר״ה מיירי רישא דמשנתנו ומיירי בשרוב העוברים טהורים. וקמ״ל שפיר דאע״ג דבתרומה בכה״ג היה טהור. אפ״ה בחטאת נפסלו המים. מדרוב בנ״א טמאים לגבי חטאת. א״נ דבאמת לא איצטריך לי׳ לרישא כלל. ולא נקט לה רק משום סיפא [וכלעיל סי׳ א׳] נמצא דלא סתרה רישא למשנה ב׳. עכ״פ ק׳ סיפא דמשנה א׳ דקתני הניחה מכוסה ומצאה מגולה. דמשמע משם דבאין חולדה מצוייה שם המים טהורים. מכח ס״ס. ואמאי. והרי בכל ס״ס בתרומה נהי דאין שורפין [כנדה לג״ב]. עכ״פ תולין [כרמב״ם פי״ג מאהט״ו הי״ב]. והרי כל שבתרומה תולין בחטאת ישפך. ומדקתני סיפא סתמא. משמע דאף ברה״י מיירי. והול״ל דאף באין חולדה מצוייה שם ישפך. וצ״ל דגם סיפא דמשנה א׳ רק בר״ה מיירי. ולהכי באין חולדה מצוייה שם ויכולה לשתות ממנו טהור מכח ס״ס. כמו ס״ס בר״ה בתרומה. רק דיש לעיין אי בר״ה הרי אינן שמורים:

ט) אמנם ק״ל דא״כ למה איצטריך לאשמעינן שאין בהן חילוק בין תרומה וקדשים לחטאת. ותו דמ״ש דנקט הנך ולא שאר פשוטי כלי עץ. ואת״ל דבעי לאשמעינן דגם למדרס לא חיישינן לגביי׳. עכ״פ כיון דאינו מקבל טומאה כלל. ולתני אבנים. ומה קמ״ל דאין בהנך חילוק בין תרומה וקדשים לחטאת. וצ״ע:

י) ויש לדקדק כיון דלא נקט הך בבא הכא. רק מדדמי לרישא דכל הספק הטהור וכו׳. ולאשמעינן דהוא הדין ברפפות ורעדות. שוה חטאת לתרומה וקדשים. א״כ מ״ש לעיל דנקט רק תרומה. ומ״ש הכא דנקט נמי קודש. ולא עוד אלא דאקדים קודש לתרומה שלא כסדר מעלת טהרתן. ונ״ל דלעיל נקט תרומה לרבותא. דאע״ג דחטאת חמיר טפי אפילו מקודש. אפ״ה לענין ספק לא חמיר אפילו מתרומה דקיל טובא מקודש. והכא נקט תרומה לרבותא דרבנן דמקילי. ונקנו נמי קודש לרבותא דר״א דמחמיר בחטאת ברעדות. הא בקודש מקיל כבתרומה. והא דאקדים קודש לתרומה. היינו רק מדסמיך לעיל תרומה לחטאת. בעי למסמכינהו נמי הכא:

יא) מיהו כל זה להרמב״ם [פ״ב דתרומות]. דס״ל דכל גדולי קרקע שהן מאכל אדם ונשמר. חייב בתרומה מדאורייתא. אבל לאינך פוסקים דס״ל דרק דגן תירוש ויצהר חייבים בתרומה מן התורה. צ״ל דמיירי הכא בבכורים. שדינן כתרומה דאורייתא. א״נ דבאמת אינו חייב רק מכת מרדות. ואפ״ה נקט חייב מיתה. דהיינו לענין לקבר בין רשעים גמורים שחייבים מיתה. א״נ לסימנא בעלמא נקטי׳ דחייבו מיתה. ונ״מ להיכא דהוה תרומה דאורייתא. כל הנך תירוצים כתב רבינו הר״ש. ולכולהו ק״ל ל״ל לתנא לדחוקי אנפשי׳ למנקט דבילה. ונצטרך לאוקמה באוקימתא דחיקא כי הנך. וטפי הו״ל למנקט כפשוטה בתרומה. והיינו תרומה דאורייתא. וכגון שנפלה פרוסת לחם תרומה לתוך המי חטאת. ואת״ל דבעי לאשמעינן. דאף שלא הוכשר הדבילה. אפ״ה הכשר וטומאה באין לה כאחד [כלעיל סי׳ ע״א]. משא״כ פת הרי כבר הוכשר בלישה. ליתא דהרי גם פת אפשר שנילש במי פירות ולא הוכשר בלישה [כרמב״ם פ״א מאוכלין ה״ד]. וגם בל״ז הוה מצי למנקט זיתים שנדבקו יחד כגודל ביצה. אע״כ כרמב״ם הנ״ל. ונקט דבילה לאשמעינן אגב אורחא. דגם תרומת דבילה מדאורייתא. אמנם ק״ל למה חייב מיתה מדנטמא ממי חטאת. ואכלה בטומאת הגוף. הרי כשנפסלו המי חטאת. וכ״ש כשנטמאו. פרח דין מי חטאת מינייהו מדאורייתא [כרכ״מ פט״ו מפרה ה״ב]. והו״ל מדאורייתא רק כשאר משקין טמאין שאינן מטמאין לאדם. וא״כ אין כאן טוה״ג כלל להנוגע או נשאן. ואת״ל כיון דלא נטמאו המי חטאת רק מדנגעו בהדבילה. וזהו רק מדרבנן. וא״כ מדאורייתא המי חטאת הללו טהורים גמורים הם. להכי שפיר מטמאו להנוגען והנושאן שלא לצורך הזאה. עכ״פ ק׳ הא תינח בשהיתה הדבילה תרומה טהורה. אז היה שפיר טומאת המי חטאת שנגעו בהן רק מעלה בעלמא. אבל הרי גם בדבילה טמאה מיירי משנתנו. וכדקאמר להדיא בין טמאה ובין טהורה. והרי טמאה ודאי טימאה למי חטאת מדאורייתא. ככל אוכלין שמטמאים למשקין מדאורייתא [כרמב״ם רפ״ז מאהט״ו]. והרי כיון שנטמאו. ודאי תו אינן מטמאין להנוגען או נושאן. ואין כאן טוה״ג דאורייתא שיתחייב על ידה מיתה כשאכל התרומה. ואת״ל הרי בל״ז ק׳ דאפילו כשהאדם טמא טוה״ג. איך יתחייב מיתה כשאכל הדבילה הטמאה. הרי שמואל ס״ל [סנהדרין דפג״א] דאין האוכל תרומה בטוה״ג חייב מיתה רק כשהיא טהורה. אבל כשהיא טמאה. אף שהוא ג״כ טמא טוה״ג פטור. דכתיב ומתו בה כי יחללוה. פרט לזו שמחוללת ועומדת. אע״כ כמהר״י קורקס שהביאו רכ״מ [פי״ד מפרה ה״י] דמה דתני במשנתנו דחייב מיתה לא קאי אאכל תרומה טמאה. ורק אתרומה טהורה קאי. דאע״ג דתרומה טהורה נמי טימאה להמים [כפ״י מ״ו]. והמים חזרו וטימאו להתרומה. הרי מה שטימאה הדבילה להמים והמים חזרו וטימאו להדבילה. כל זה הוא מצד מעלה. דמדאורייתא לא נטמאו המים מהדבילה הטהורה. ואין כאן טומאה כלל. והדבילה נשארת בטהרתה. וא״כ גם קושיא קמא הנ״ל מתורצת דכיון דלא קאי חיוב מיתה דמשנתנו רק אאכל תרומה טהורה. א״כ בכה״ג לא נטמאו המים מדאורייתא. ונמצא האדם שנגען או נשאן שלא לצורך. נטמא ודאי טומאת הגוף מדאורייתא [כרמב״ם רפט״ו מפרה]. וכשאכל אח״כ תרומה שג״כ טהורה מדאורייתא שפיר חייב מיתה. עכ״פ ק׳ קושית הגאון הגדול מהו׳ עקיבא זצוק״ל. שהקשה הקשה כברזל. הרי מי חטאת הן אב הטומאה. וא״כ אף דנימא שחיוב מיתה קאי בשהיתה טהורה. עכ״פ כשנפלה הדבילה לתוכן. מיד נטמאה מהמי חטאת מדאורייתא והאיך יתחייב מיתה כשאכלה. הרי מחוללת ועומדת היא. ולא הביא תירוץ לקושיא זו. ולפע״ד נראה דאע״ג דוודאי מי חטאת מטמאין לאוכלין שנגעו בהן. וכדמוכח מלעיל [פ״ט מ״ה]. וגם לכ״ע לא גריעי מי חטאת משאר משקין טמאין דבין להטמא או להתטמא סגי כשהן כ״ש (כרמב״ם פ״ד מאוכלין ה״ב). וכ״ש מי חטאת שמטמאין אף כשאין בהן כדי הזייה (כרפ״ק דכלים). עכ״פ זה דוקא בשלא נשמרו האוכלין בטהרת חטאת לשם חטאת כדי שיאכלום השואבין והמקדשין והמזין בשעת עסקן במי החטאת. אבל כשנשמרו בטהרת חטאת לצורך העוסקים בהן. לא גריעי מהאדם הטהור לחטאת שנגע או נשא מי חטאת. לצורך הזאה דלא נטמא. כמו כן הדבילה זו כשנגעה בהמי חטאת לא נטמא (כלעיל פ״ז מ״ט). וראיה ברורה לדברי מלקמן סי׳ ל״ז יע״ש. ואל תתמה. דהרי גם בגדי המזה לא נטמאו בשעה שנוגע או נושא מי חטאת לצורך הזאה. על כרחך מדהבגדים ג״כ הן לצורך המזה. להכי כמזה עצמו דמי ולא מקבל טומאה מהמי חטאת. ה״נ בהאוכלין כשהן לצורך המזה. כמזה עצמו דמי ואינו מקבל טומאה מהמי חטאת. וכ״ש לפמ״ש לעיל (פ״י ל״ג) בשם הרמב״ם. דהטהור לחטאת אף שנגע בהמים שלא לצורך הזאה לא נטמא. א״כ מאכל שנשמר בטהרת חטאת אינו מקבל טומאה מהמי חטאת מדאורייתא. אבל מדנגעה הדבילה בהמי חטאת שלא לצורך הזאה לא עדיפי מאדם כה״ג בנגען שלא לצורך הזאה שנטמא עכ״פ מדרבנן. וחוזרים ומטמאים שפיר שוב להמי חטאת באותה נגיעה. דאע״ג דאדם שנטמא מהמי חטאת אינו חוזר ומטמא אותם (כהר״ב פ״י מ״ו. ועיין תוס׳ ישנים יומא די״ד ד״ה דאי שכתבו להיפך). שאני הכא. דמדנפלה לשם נפסלה בהיסח הדעת מדרבנן. דלא עדיפי מתרומה שנזרעה דנפסלה מה״ט (כפסחים לד״א). אמנם ק״ל הרי המי חטאת טהורים מדאורייתא קודם שנגע בהן האדם. ושפיר נטמא האדם בטוה״ג מדאורייתא. כשנגע בהמי חטאת שעל פני הדבילה כשנטלה. והרי באותה שעה ודאי טימא להדבילה מדאורייתא. והדרא קושיא לדוכתה. דאמאי חייב מיתה. הרי מחוללת ועומדת היא. ואי״ל כעין תירוץ רבעתוס׳ על קושיא אחריתא (חולין דקא״א ד״ה בנטמא) דמיירי שתחבה לו חבירו בבית הבליעה. ליתא. דא״כ היכי נטמא האוכלה טומאת הגוף. ותו אפילו היה האוכלה בל״ז טמא טומאת הגוף. עכ״פ הרי חבירו בעצמו נטמא כשנגע במי החטאת שעל פני הדבילה. וחזר וטימא להדבילה טומאה דאורייתא. וגם אין לדחוק ולומר דהכא מיירי שהאוכלה בעצמו תחבה בקינסא. והכניסו לתוך בית הבליעה שלו. ונשארת התרומה בטהרתה. ואעפ״כ נטמא האוכלה טומאת הגוף. דמיירי שהיה על פני הדבילה מים כשיעור הזאה. שנטמא האדם כשנשאה בקינסא. ואעפ״כ נשארת הדבילה בטהרתה. דהנושא מי חטאת מותר לישא תרומה (כלעיל פ״ו מ״ו). ולא נטמאת הדבילה רק ממי החטאת שנטמאה מהדבילה מד״ס. כל זהו דוחק גדול לאוקמה סתמא דמשנתנו בהכי. מלבד דנטלה ואכלה דקאמר תנא. משמע דנטלה להדיא. וגם דוחק לומר דכיון דרבי׳ דשמואל אשכחן לי׳ דפליג אשמואל דקאמר פרט לזו שמחוללת ועומדת (כחולין קיג״ב). א״כ י״ל דמשנתנו אתיא כרבי׳ דשמואל. וזהו כעין תי׳ הר״ש הכא. ליתא דא״כ ק׳ הלכתא אהלכתא. דהרי קיי״ל כסתם משנתנו (כרמב״ם ספי״ד מפרה). והרי קיי״ל נמי כהך דשמואל. דבאכל תרומה טמאה. והאוכל טמא טומאת הגוף פטור (כרמב״ם רפ״ז מתרומות). ומ״ש רש״י יבמות (ד״צ ע״א). דבין באכל בטומאת הגוף תרומה טהורה או טמאה קאי עלה במיתה. נ״ל דר״ל באיסור מיתה. וכן באמת פסק הרמב״ם הנ״ל דעכ״פ אסורה לו. והיינו על כרחך כטעמו של רש״י. מדלא חילק הכתוב בין טמאה לטהורה. אלא נראה לי לתרץ קושייתינו הנ״ל. דלבתר מה דמוכח (בחולין קיג״ב). דטעמי׳ דשמואל משום דאין איסור טומאת הגוף חל על איסור טומאת תרומה. וכך כתבו נמי רבותינו בעלי תוספות (סנהדרין דפג״ב ד״ה פרט). א״כ הכא שטומאת הגוף וטומאת הדבילה באין כאחת. דהיינו בשעה שנגע בהדבילה שהמי חטאת על פני׳. והרי באיסור בת אחת כ״ע ס״ל דשניהן חלין. ושפיר חייב מיתה. ולא עוד אלא שיש לומר נמי שאיסור טומאת הגוף קדים לאיסור טומאת הדבילה. דהרי המי חטאת הם על פני הדבילה. ונמצא שבאותה רגע שאוחז הדבילה. קדים נגע במי חטאת שעל פניה. וזהו כעין תירוץ ע״ר אאמ״ו הגזצוק״ל. שהבאתי דבריו הקדושים במהדורא קמא. א״נ נ״ל תירוץ מרווח יותר די״ל דהא דקאמר הכא שהדבילה טהורה. היינו שלא הוכשרה קודם שנפלה למי החטאת. וכדאשכחן טובא במסכת מכשירין. דלשון טהור היינו שלא הוכשר. וא״כ אף שנפלה השתא לתוך המי חטאת. עכ״פ הרי נפילה זו שלא לרצון היה. ואינו מכשיר. ואע״ג דכל משקה טמא מכשיר ומטמא כאחת. אף כשנפל שלא לרצון [כרפ״א דמכשירין]. וכן משמע לכאורה מהרמב״ם [פ״ב מאוכלין הי״ג]. י״ל הרי כבר כ׳ רבינו הגאון רב״א זצוק״ל [רפ״ק דמכשירין] דזהו רק כשהמשקה אהט״ו מצ״ע. וכמו שהבאתי דברי קדשו שם בבועז סי׳ ג׳. ונ״ל ראיה לדבריו. דהרי לא מני בפ״ו דמכשירין מ״ו. רק זובו ורוקו וכו׳. שכולן הן אהט״ו מצ״ע. וכן הרמב״ם [פ״י מאוכלין ה״ה] לא מני אלא אלו. משא״כ במי חטאת שאינן אב רק מדקדש באפר חטאת. דינן כמשקה שנטמא מחמת שנגעו בטומאה. ואינן מטמאין ומכשירין כאחת ושלא לרצון. א״נ יש לומר דהא דמשקין טמאין מכשירין ומטמאים כאחת אפילו בנפלה שלא לרצון. זהו מדרבנן. ומדעכ״פ נטמאת מדרבנן. מטמאה שפיר להמים. ואעפ״כ מדאורייתא אין תרומה זו מחוללת ועומדת. וברוך ד׳ צורי המלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמת ד׳ בזכות אבותי הקדושים זצוק״ל:

יב) וגם הכא צ״ל כחד מהנך תירוצים שהבאנו בהדיבור הסמוך. מיהו במשניות שבגמרא. לא גרס לכולה הך בבא דאין בה כביצה. וע״כ משום דמרישא שמעינן לכולה. ולהספרים דל״ג הכא חייב מיתה. נ״ל דה״ט דא״כ הי׳ צריך לפרש דאכל ממנה כזית ודו״ק:

יג) וקצת מזה כבר כתב ע״ר אאמ״ו הגזצוק״ל. כמו שהבאתי דבריו הקדושים במהדורא קמא בס״ד. אולם בכל זה לא נתיישב רק למה נקט תנא שכא לתוך שאובי מי חטאת דוקא. די״ל דזהו לאשמעינן רבותא דאפילו מי חטאת שטהורים מאד. אפ״ה מטמאי כשאר שאובין. אבל עדיין ק׳ למה נקט תנא שהיה האדם טהור לחטאת. מה לי טהור לחטאת או טהור לשאר מילי. הרי בין כך ובין כך נטמא מהשאובים. ותו דל״ל למנקט שבא לתוכן רו״ר. שהוא רק טומאה דרבנן. הרי מיד שנגע בהן רגלו נטמא טומאה דאורייתא מדנגע מי חטאת שלא לצורך הזאה. ואת״ל הרי קיימא לן דטהור שנגע במי חטאת שלא לצורך הזאה. אע״ג שנטמא הוא עצמו. אפ״ה אינו מטמא למי החטאת באותה נגיעה [כהר״ב והר״ש פ״י מ״ו]. וא״כ אי הוה נקט טהור שנגע בהמי חטאת סד״א דוקא בנגע. שנשארו המים בטהרתן. וכדאמרן. אז נטמא הנוגע מהמי חטאת ונעשה ראשון דאורייתא. אבל בבא לתוכן ראשו ורובו שנטמא גופו מדהן שאובין. חוזר ומטמאן. דהרי טומאתו מהן אינו מדהן מי חטאת כשרין. רק מדהן שאובין. ולהכי שפיר חוזר ומטמא להמי חטאת. ולפיכך כיון שנטמאו המי חטאת סד״א דבכה״ג אין עושין להאדם הבא לתוכן ראשון. קמ״ל דכיון דמיד שנגע בהו ראש רגלו נעשה ראשון דאורייתא. דהרי אז המים טהורין היו. להכי אף שאח״כ כשבא לתוכן רו״ר נטמאו המים. שוב אין טומאת ראשון דאוריי׳ פורחת מגופו. ובהא יתורץ גם קו׳ השנויי׳. דמה״ט נקט נמי הטהור בחטאת. מדבעי לאשמעינן רבותא. דאע״ג דמדהוא טהור לחטאת. אמ״ט להמים בנגיעתו [וכמ״ש לעיל בשם הרמב״ם]. אפ״ה בבא לתוכן רו״ר טימאן. ואעפ״כ נעשה האדם אהט״ו בשעה שהסיטן. אבל כל זה ליתא. דהרי נגיעתו בהן שלא לצורך הזאה היה וקודם שבא רו״ר. כבר נגע בהן ונטמא טומאה דאורייתא. והיכי ס״ד שתפקע ממנו הטומאה אח״כ כשיבוא לתוכן רו״ר ויטמא המים. וא״כ זו פשיטא ומה קמ״ל. והר״ב ז״ל כאן נשמר מזה. והביא דעת הרמב״ם שהזכרנו דבריו בפנים [סי׳ ל״ג] דהטהור לחטאת אינו נטמא כשנגע או נשא מי חטאת. ולפי דבריו הללו יש לומר דשפיר נקט הכא הטהור לחטאת לרבותא. דאף דכשהוא טהור לחטאת לא נטמא הוא כשנגע בהמי חטאת. אפ״ה כשאחר נגיעתו בא לתוכן ראשו ורובו, נטמא. וכ״ש מי שאינו טהור לחטאת. הרי מיד שנגע בהן נטמא וא״צ שיבוא לתוכן רו״ר. אבל הרי כבר הוכחנו לעיל (סי׳ י״א). דהרמב״ם חזר בו מזה בחיבורו. וס״ל באמת דאפילו היה טהור לחטאת ממש. כל שנגען או נשאן שלא לצורך הזאה נטמא. וא״כ ק׳ שפיר הכא למה צריך שיבוא לתוכן רו״ר ויטמא גם טומאה דרבנן. הרי כבר טמא ועומד הוא מטומאה דאורייתא משעה שנגע בהן ראש רגלו. ופשיטא טפי מביעא בכותח שאין טומאה זו פורחת ממנו אח״כ כשבא לתוכן רו״ר ונטמאו המים. ואם גם נתיגע לפשר דברי הרמב״ם שבפירושו במשניות עם דבריו שבחיבורו. ונאמר שמה שכתב רבינו בפירושו בכלל הז׳ סוף פ״י דמכילתין. דהטהור לחטאת אינו נטמא ממי חטאת היינו בנגען או נשאן לצורך הזאה. אבל היכי נדחק נמי לומר דמשנתנו דמשמע מינה שלא נטמא מנגיעת המי חטאת. נמי מיירי שבא לתוכן רו״ר לצורך הזאה. זהו הדבר שאין הדעת סובלתו כלל. וגם בל״ז קשה למה נקט שבא לתוכן ראשו ורובו. שהוא דבר שאינו מצוי. טפי הוה לי׳ למנקט שנפלו עליו ג׳ לוגין מי חטאת. שפשוט ג״כ שנטמא מהן כאילו הן שאר שאובין [סוף זבים]. והרי זה אפשר ומצוי טפי. ואת״ל לפמ״ש תוס׳ [שבת דיג״ב ד״ה וטהור] דדוקא טבו״י שבא רו״ר לשאובין נטמא. אבל בשנפלו ג׳ לוגין אפי׳ על טהור נטמא. א״כ י״ל דשפיר נקט שבא לתוכן רו״ר לרבותא. דאילו שנפלו עליו ג״ל פשיטא שנטמא. אלא אפילו בא לתוכן רו״ר. והרי טהור גמור הי׳. דבכה״ג בשאר שאובין היה טהור. אפ״ה במי חטאת שהן בל״ז אהט״ו. גזרו בהו רבנן דאפילו טהור גמור שבא לתוכן רו״ר יטמא. אבל הרי הרמב״ם (ריש פרק ט מאהט״ו) פסק דלא כרבעתו״ס. אלא דגם טהור גמור שבא רו״ר בשאובין נטמא. ותו דגם לרבעתו״ס בעצמן לא יתיישב. דבאמת גם טבול יום מקרי טהור לחטאת. מדכתיב והזה הטהור על הטמא [כיבמות דע״ג. ועמ״ש בס״ד לעיל פ״ג מ״ז]. וא״כ גם הוא בשבא ראשו ורובו בשאר שאובין הי׳ נטמא. כמו במי שנפלו עליו הג׳ לוגין. וטפי הו״ל למנקט שנפלו עליו ג׳ לוגין דמצוי טפי. ומה רבותא יש בשבא לתוכן טפי ממי שנפלו עליו. ואפשר דטהור לחטאת דנקט תנא. לרבותא דטומאת המים נקטי׳ (ולא לרבותא דטומאת האדם כפי מ״ש לעיל). דלא מיבעיא בטמא לחטאת. הרי מיד שנגע טימא המים. אלא אפילו הטהור לחטאת. אע״ג שבתחלת נגיעתו נטמא הוא מהמים מדנגע בהן שלא לצורך הזאה וכמש״ל. עכ״פ לא חזר וטימא המים באותה נגיעה. דכיון דכל טומאתו היא מחמת שנגע במי חטאת טהורין. איך יחזור ויטמא אותן בטומאתו שבא מכח מי חטאת טהורים. ולא שייך בכה״ג לומר שיאמרו המי חטאת להאדם הנטמא מטמאיך לא טמאני ואתה תטמאני (כלעיל פ״ח מ״ב). דהכא שאני שכל הטומאה שנטמא בה האדם. מכח עצמות המי חטאת שהיו טהורים בא. דאילו היו טמאים. היו מדאורייתא הטומאה פורחת מהן (כרכ״מ פט״ו ה״ב מפרה). וא״כ לא טימא המים בתחלת נגיעתו בהן. ואפ״ה כשחזר ובא לתוכן רו״ר. הרי זאת הטומאה לא נגרם לו מחמת שהן מי חטאת רק מחמת שהן שאובין. אע״ג שכבר טמא היה טומאה דאורייתא. ואיך טומאה קלה חלה על טומאה חמורה. אפ״ה כיון שזאת הטומאה השנייה הוא ממין טומאה שחל ג״כ על מי חטאת. חלה ג״כ השתא על האדם שבא לתוכן. ותו הרי מיד שנגע בהן ראש רגלו נטמא והיה צריך ביאת מים מן התורה. ולפיכך כשחזר ובא לתוכן ראשו ורובו טימא למי החטאת כלקמן (מ״ו). ואי״ל כיון שלא מש גופו מהמים מתחלת נגיעתו בהן עד סוף שבא ראשו ורובו לתוכן. כנגיעה אחת חשיבא. והו״ל כאילו נגע במים ולא מש ידו מהם זמן ארוך. אפ״ה המים נשארו בטהרתן. שאני ושאני. דטומאה ראשונה משום נגיעה היא. ושנייה מביאת רו״ר לתוכן. והו״ל שפיר כאילו נגע וחזר ונגע בהן שוודאי טימאן (ודו״ק). אבל אם היה טמא לחטאת הרי גם קודם נגיעה היה צריך טבילה עכ״פ מד״ס. ומיד בנגיעתו בהן הי׳ מטמא המים. ולא היה צריך לומר שבא לתוכן רו״ר. וא״כ מה״ט לא הוה מצי למנקט שנפלו על הטהור לחטאת ג׳ לוגין מי חטאת. ושנטמא וטימא להמים. דהרי בכה״ג הנגיעה במי חטאת ונפילתן עליו באין כאחת. ובכה״ג לא נטמאו המים. דהטומאה חמורה לא הניחה להטומאה קלה שתחול. וכחדא נגיעה אריכא חשיבא. ולא נטמאו המים (ודו״ק). אולם אם שבכל זה הדין דין אמת וכדמוכח נמי מלעיל (פ״י מ״ו) כשנגע שניהן בשתי ידיו. דדוקא מדנגע בקנקן התרומה והקודש טימא להמי חטאת ולא מכח שנגע בהמי חטאת שלא לצורך הזאה. שנטמא וחזר וטימא להמי חטאת. אע״כ דכל טומאה שבא מכח מי חטאת טהורים. לא אלים לחזור ולטמא המים עצמן. אפ״ה דחיקא לן מילתא טובא לומר דמשנתנו אתא לאשמעינן טומאת המים. והרי במשנתנו לא נזכר כלל דין המים רק דין האדם שבא לתוכן. והרי בו אין חילוק בין שהיה טהור להן או טמא להן. או בין שנטמא מנגיעת המי חטאת או מחמת ביאת ראשו ורובו בהן. בין כך וכך נטמא האדם. ואדרבה טומאה שע״י נגיעת מי חטאת דאורייתא היא. וא״כ יד קרת השמיעני תנא שנטמא מדבא לתוכן רו״ר. ואעפ״כ אין לנו מקום מפלט להבין משנתנו הקדושה. רק בשנאמר שרצה התנא להשמיענו שגם המים טמאים ואע״ג שאין זכרון לדין המים במשנתנו. אפ״ה ע״כ צ״ל שסמך התנא א״ע במ״ש שנטמא. דהיינו שניתוסף להאדם טומאה יתירה ע״י ביאת רו״ר בשאובין. א״כ ממילא נטמאו על ידו גם המי חטאת. דאל״כ מה הוספה יש בטומאה השנייה מטומאה דאורייתא שכבר היה עליו תחלה. וכן כתבו הרא״ש והר״ב כדבר פשוט שהמים נטמאו. ואפשר דנטמאו גרסי׳ בסוף המשנה:

יד) כך נ״ל להוסיף בדברי רבינו הרא״ש. ול״מ היה נ״ל דדוקא בסיפא נקט לשון פוסל. מדפליגי רבנן בתרומה וקאמרו דבכולן רק פוסל. אבל הכא נקט לשון מטמא. כדי למכלל תרומה וקדשים בהדי חולין בחדא מחתא:

טו) כך כתב רב״א. והיינו בשיטת הרמב״ם (פ״ג מביאת מקדש הט״ו). ואני בעניי כתבתי לעיל סי׳ כ״ד. ליישב לשון המשנה גם לדעת הראב״ד דלעיל קמ״ל דאפי׳ חוץ לעזרת ישראל. עכ״פ איסורא איכא:

טז) ולתוס׳ (שבת יג״ב ד״ה וטהור) דרק בטבול יום גזרו הך גזירה. וא״כ בל״ז אסור בקודש ופוסל בתרומה לר״מ (במ״ד) מדהוא טבול יום. ול״ל שבא ראשו ורובו במים שאובין. י״ל דמיירי דאף שאח״כ העריב שמשו אסור בהן עד שיטבול שוב מחדש לביאתו רו״ר בשאובין. ולטבילה שנייה זו אין צריך הערב שמש:

יז) כך כ׳ הר״ש והרא״ש. ולא זכיתי לידע למה לא הביאו רבותינו גם טומאת עכומ״ז שהן כזבים לכל דבריהם מדברי סופרים (כנדה לד״א). וכ״כ לא הביאו טומאת ע״ה שדינו מד״ס כזב (כחגיגה די״ח ב׳) (רמב״ם פ״י ממשכב ופי״ג מאהט״ו). ועוד שיירו טובא. כגון גר שמל שצריך הזאה ג׳ וז׳ וטבילה. וישראל שמל עכ״פ טבילה צריך (כפסחים צב״א ועיין תוס׳ שם). וכ״כ בגדי פרושים שהם כמדרס לתרומה וקודש וכו׳ (כחגיגה יח״ב). וכ״כ היסח הדעת שלא ידע בוודאי שלא נטמא במת. צריך הזאה ג׳ וז׳ וטבילה מד״ס [כזבחים צט״א]. ואף הם צריכי טבילה רק מד״ס. אפ״ה מטמאי לקודש ולתרומה ולחולין. אלא אין למדין מן הכללות אפי׳ כשנאמר בהן חוץ (כעירובין כז״א):

יח) מיהו לרמב״ם (ריש פרק ט מאהט״ו) רק כל טומאה שעיקרה מדבריהם אין טבילתה צריך הע״ש. ולר״ש (טהרות פ״ח מ״ג) כל טומאה דלא שייך בחולין א״צ בטבילתה הערב שמש. ולכ״ע הטובל מדנטמא בעכומ״ז. או בטומאת ע״ה. וכ״כ טבילת גר אחר שמל (ואפשר גם אחר שטבל ישראל ערל אחר שמל). וכ״כ אחר הטבילה של הכהן השורף הפרה אחר שסמכו ידיהם על ראשו (כלעיל פ״ג מ״ז וח׳. ועמ״ש שם בס״ד סי׳ מ״ב). וכ״כ אחר הטבילה של המסיח דעתו מטהרת גופו. כל אלו הטבילות צריכין ע״ש:

יט) ול״מ היה נ״ל דאם כפי׳ זה. טפי היה שייך להתנא לומר אזוב סתם. אלא מדיש כמה מיני אזוב. שכמה מהן נקראים סתם בשם אזוב. וכולן מה״ט כשרים. להכי קאמר התנא. דאפילו אותו המורגל טפי. שכששואלין לאדם לאיזה אזוב הוא מתכוון. צריך הנשאל להורות באצבע עליו. ולומר לאזוב זה אני מתכוון וכלעיל [פ״ג סי׳ ס״ב] ששואל ואומר אזוב זה אתם רוצים שאשליך. אפ״ה אין מלת ״זה״ כשם כנוי. והקשה לי מהו׳ משה טארן נ״י. למה לא הזכיר התנא בארז ושני תולעת שנצרכים ג״כ להשלכה לתוך שרפת הפרה. דשם לווי פוסל בהו. ואני חזקתי זרועות קושיתו. דמדקאמר גם בהו לעיל [פ״ג] זה זה. ש״מ דגם בהן יש מינין הרבה. וכדאשכחן באמת בארז. דקאמרי׳ גבי׳ בפירוש [ר״ה דכג״א] עשרה מיני ארז הן. וי״ל דאף דקאמר התם מיני ארז הן. היינו דדומין בצד מה בטבען להדדי. אבל עכ״פ בשם פרטי שלהן. יש לכל א׳ שם מיוחד לבד. וכמפורש בר״ה שם. שזה נקרא תדהר וזה הדס וכו׳. וכמו כן בשני תולעת. יש כמה מינין שדומין קצת במראה. ולהכי המשליך שואל על הארז ושני תולעת שמשליך. זה זה. אם ישליך ארז ושני תולעת אלו. אבל בין בארז ובין בתולעת שני. אין בכולן גם אחד שנקרא בשם ארז או שני תולעת עם כנוי. ורק א׳ מהן נקרא כך ובלא שום כנוי. אבל באזוב יש כמה מינין שכולן נקראים בשם אזוב. ורק כמה מהן שנקראין אזוב עם שם כנוי. וסד״א מדעכ״פ נקרא בשם אזוב. יהיה כשר. קמ״ל. ובאמת לעיל [פ״ג] לא היה צריך לשאל על הארז ושני תולעת שמשליך. אם הן אותן שצותה תורה. דהרי אין בהנך מין אחר שנקרא כך. ואפ״ה מדיש כמה שדומין קצת במראה או בטבע למין הכשר. לפיכך שואל על המושלכים בפרהסיא. לפרסם שכל מעשיו עושה ע״פ ב״ד ולא כדעת הצדוקין:

כ) ובערוך ערך כחל פי׳ דכוחלי מראהו ככחל. וק״ל עכ״פ לפי מ״ד [בסוכה יג״א] דדוקא בהיה משונה בשם בשעת מתן תורה פסול. א״כ למה יפסול אזוב רומי. הרי על כרחך שם זה לא היה לו בשעת מתן תורה. דהרי רומי לא נבנית רק אחר שנשא שלמה את בת פרעה [כשבת נו״ב]. י״ל דמדכנינן למין זה שם לווי. ש״מ דמשונה במינו מסתם אזוב. ולהכי גם בשעת מתן תורה כשרצו להזכיר מין ההוא היו מכנין לו שם לווי אחר. ורק אח״כ כשנבנית רומי סביב למקום גידולו. כנוהו על שם רומי. וגם לרבא התם [בסוכה יג״א] דקאמר אמרור של פסח. הני מרריתא סתמא שמייהו והא דקרי להו מרריתא דאגמא דגדילי באגמא. דק׳ לכאורה. א״כ למה יון ורומי פסילי במשנתנו. הרי גם הנך על שם גדולן נקראים. י״ל התם אין שום מין אחר שנקרא מרריתא סתם רק הך מרריתא שגדל באגמא. וא״כ בשם מרריתא לבד כבר ניכר המין. דהרי בכל מיני מרור שהזכירה המשנה [פסחים פ״ב מ״ו] אין גם א׳ שנקרא מרירא. וכשיאמר אדם מרירא סתם. לא ממליך עלי׳ שליח לשאל לאיזה מין מרירא מתכוון. דהרי רק מין א׳ נקרא כך. ורק דהרוצה להודיע מקום גדולו. יפרש יותר ויאמר מרירא דאגמא. והא למה זה דומה כאומר חסא שבגן ראובן. מדגדל שם. דלא ס״ד שיפסול משום זה מדהוה כשם לווי. אבל הכא כשיש כמה מינין שנקראין בשם אזוב. והשואל אזוב סתם. לא יעלה על הדעת שמתכוון על אזוב יון וכו׳. והרי כל מידי דלא ממלך עלי׳ שליח לאו בר מיני׳ הוא [כנדרים נד״א]:

כא) ורתוי״ט כתב דלעולם מיירי בסתם תרומה. ואפילו הכי אינו מטמא למי חטאת. דמיירי באין בו כביצה. ולפי דברי רבינו י״ל דהיינו דקמ״ל בסיפא ואם הזה כשר. דאע״ג דכיון דלא נשמר לשם חטאת. הוא אזוב זה טמא הוא לחטאת. דהרי כל לקבל טומאה בין כמאכל ובין במשקה א״צ שיעור [כרמב״ם פ״ד מאוכלין ה״א]. וכן פסק רש״י ורשב״ם [פסחים לג״ב. וקכא״א] ודלא כרבעתו״ס [לג״ב]. קמ״ל דאפ״ה בדיעבד מהני בשהוזה עמו. ואילה״ק לדבריו הרי לעיל [פ״י מ״ב] סתמא קתני. וכלל אוכלין בהדי משקין. דלכ״ע משהו משקין מטמאים אחרים. א״כ גם אוכלין כן אפילו משהו מהן מטמאין להמי חטאת. והיינו ודאי משום חומר דמי חטאת. ליתא דהרי בפרקין (מ״ג) מפורש יוצא דגם מי חטאת אינו מקבל טומאה מפחות מכביצה. אע״כ במשנה ב׳ דפרק י׳. אוכלין ומשקין דקתני. לצדדין קתני. דבאוכלין צריך דוקא שיהיו בהן כביצה. מיהו אפ״ה לפענ״ד דחיקא לן מילתא. דכיון דעכ״פ טמא האזוב מד״ס למי חטאת. איך יהי׳ כשר להזות עמו. ומ״ש מתרומה טמאה ברישא פחות מכביצה. דוודאי כלל נמי כשטמא מד״ס. ולא מצינו להקל כ״כ במי חטאת. מלבד דסתמא דמשנתנו משמע בין יש או אין בו כשיעור [ועיין בדברינו לקמן סי׳ כ״ג] ודו״ק:

כב) כך פי׳ הר״ב. אמנם בתוספתא [ספ״י] אמרינן דלר״א יונקות היינו גבעולין שלא גמרו [והיינו ענפים רכים שלא נתקשו עוד]. תמרות. היינו שלא הנצו כל עיקר [ר״ל שאין בהם שום פרח עדיין]. ולרבנן. יונקות היינו שלא הנצו כל עיקר. ותמרות היינו גבעוליין שלא גמרו. ונ״ל דמדקרו לי׳ רבנן תמרות. על כרחך דשלא גמרו דקאמרו רבנן. ר״ל שלא גמרו פירות שבהן. אלא שהנץ שבראש האזוב שבאמצעיתו יגדל הפרי. עדיין עומד סגור כתמרה סביב הפרי שטמון תוך הנץ. והרי זהו מה שפי׳ הר״ב על יונקות:

כג) כך כתב רב״א. ומשמע מדבריו לכאורה הא איפכא לא. דהוקש אזוב למים שנפסלו במלאכה [כפ״ו מ״א] וכ״ש בעשה בעצמן מלאכה. לא עדיף מבנט״י מד״ס דנפסלו [כידים פ״א מ״ג]. ולפע״ד נראה דקמ״ל דאף שכשלקחוהו אחר ההזאה להמצורע. הרי הסיח דעתו מהמי חטאת שעדיין הגבעולין מלוחלחין בהן. והרי נטמא עי״ז המי חטאת וטימא האזוב. קמ״ל דלטהרת מצורע רשאי להזות גם להזות בו מי חטאת. דבהזאת מצורע ליכא במים שנשארו על האזוב שום חשש טומאה. וסגי במנגבו. מה אמרת. הרי לא שמר האזוב לשם חטאת. ונמצא שהוא טמא לחטאת. והרי באזוב טמא אסור להזות [כלעיל ל״ו] ליתא. דכמו שאם הכינו להזאת מי חטאת הו״ל כעצים שאינו מקבל טומאה [כלקמן מ״ו]. ה״ה בהיה מיוחד להזאת מצורע דינו כעצים שאינו מקבל טומאה כלל. גם א״א לפסול אזוב זה למי חטאת מדנעשה בו מלאכה. ולא מצינו מלאכה שפוסלת רק במים [כפ״ו מ״א] אבל באזוב לא:

כד) ונ״ל דכ״ש בשלוקח יותר מג׳ גבעולין. או בשיש בהשורש א׳ שבג׳ השרשים טפי מגבעול א׳, דכשר. דהרי לא כתיב גבה מנין. שיהיה שייך בה בל תוסיף. רק אגודה ילפינן בג״ש מפסח. והיינו רק שלא יהא פחות מג׳ גבעולין דאין אגודה פחות מג׳. ופשוט דגם יותר מג׳ נקרא אגודה. אמנם קשה למה לא ילפינן נמי בהך ג״ש דנצטרך אגודה גבי השלכה לתוך שרפתה [לעיל פ״ג מי״א]. וכ״כ גבי טהרת מצורע [נגעים פי״ד מ״א]. והרי גם בהנך תרי כתיב אזוב והרי כל ג״ש סתם נאמרה. ומה עדיף הך מהנך [ועיין תוס׳ מנחות כז״א ד״ה לא. ותוס׳ שבת קל״א ד״ה סד״א]. ונ״ל דרק גבי הזאת מי חטאת ילפינן ג״ש זו. משום דבשניהן כתיב לקיחה סמוך לאזוב. דבפסח כ׳ ולקחתם לכם אגודת אזוב. ובמי חטאת כ׳ ולקח אזוב. משא״כ באינך. והרי כל דאיכא דדמי לה. לדדמי לה מדמינן [כיומא דב״ב].

כה) והא דנקט בכה״ג שיאגדם. והרי גם כשהיו קלחין וגבעולין נפרדים ג״כ צריך שיאגדם. נ״ל דקמ״ל דלא תימא הרי כשהן מחוברין יחד. אגודים ועומדין הן. וא״כ לא יחלקם ולא יצטרך לחזור ולאגדם יחד אח״כ. קמ״ל דאגוד בידי שמים לא שמי׳ אגוד [כסוכה יג״א]. ולרמב״ם הנ״ל שמחלק רק השרשים זמ״ז. י״ל דקמ״ל הכא דוקא כשמחלקם ואח״כ יאגדם. אבל שיאגדם ואח״כ יחלקם, לא. מדהו״ל כעין תעשה ולא מן העשוי. ואע״ג דאין האגוד מעכב. אפ״ה לכתחלה צריך אגוד. מיהו להך או לאינך גירסא. דהא בשיש רק גבעול א׳ משורש א׳ לא מהני שיחלקם לג׳:

כו) כך כתב רש״י שם. ומשמע דדוקא כשכבר הזה בהן נקרא שיריו וכ״כ במנחות [דלט״א] גבי ציצית נמי י״ל דדוקא כשכבר עשה בהן המצוה נקרא שיריו. אבל כשלא עשה בזה ובזה המצוה עדיין. רק שהיה מתחלה מזומן כדינו ונאבד א׳. אין זה נקרא שיריו. ותמהני על רבינו הטור [בי״ד מ״ג] שכתוב דלשון שיור היינו פחות מחציו. והרי קמן דשיור הוא טפי מחציו. ואת״ל דרבינו הטור קאמר היכא דנזכר שיור בגוף א׳. משא״כ הכא דמיירי בג׳ גופי׳. ק׳ נמי מכלים [פ״ה משנה א׳] דאמרינן שם בפירוש ושיריו ברובו. וא״כ מנ״ל דסגי בטחול בנשתייר פחות מחציו מדנקט הש״ס לשון נשתייר. והיותר תמוה שגם בש״ע שם ס״ד הועתק דין זה. ולא ראיתי לא׳ מרבותינו שהתעורר להקשות על זה וצ״ע:

כז) ולכאורה משמע אפילו בב׳ לריעותא שנשתייר רק ב׳ והן קצרים. אפ״ה כשר. והיינו דנקט גרדומיו לשון יחיד ולא גרדומין. ור״ל גרדומיו של שיעור זה שזכרנו. דהיינו ב׳ גרדומין מן השיעור ג׳ שאמרנו. וכ״כ ברישא נקט שיריו נשון יחיד. ר״נ שנ שיעור זה שנזכר מקמי הכי. ותמה רתוי״ט על הרמב״ם שכתב כן במצורע. ולא בהלכות פרה דמוקדם בחיבורו. ומנ״ל לחלק בינייהו. ותפס עליו הגאון הגדול מהו׳ עקיבא זצוק״ל דאשתמיטתי׳ לרתוי״ט דברי הרמב״ם [מפרה פ״ג ה״ב] שכתב להדיא באזוב דטהרת טמא מת אין פחות מטפח. עכלה״ט. ויאמר הקטע לא כתב הרמב״ם שם כן להדיא. רק לענין האזוב שמשליך תוך שרפת הפרה כ׳ גבי׳ וז״ל ואין אזוב פחות מטפח. וא״כ עדיין לא נרפאה הקושיא שהקשה רתוי״ט להרמב״ם. דאי נמי נימא שכוונת הרמב״ם שם. דאזוב שנזכר בכל מקום שיעורו טפח. הדרא הקושיא להרמב״ם ז״ל דלמה הוצרך שוב לפרש כן במצורע. ולא גם בהזאת מי חטאת [בפי״א] וצ״ע: