Parah 2 – פרה ב‏ – Mishnayot Gedolot

(א) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, פָּרַת חַטָּאת הַמְעֻבֶּרֶת, כְּשֵׁרָה. וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵינָהּ נִלְקַחַת מִן הַנָּכְרִים. וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִים. וְלֹא זוֹ בִלְבַד, אֶלָּא כָל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד בָּאִין מֵהָאָרֶץ וּמִחוּץ לָאָרֶץ, מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן, חוּץ מִן הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁאֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הָאָרֶץ.

Rabbi Eliezer says: A pregnant red heifer is valid [for the ritual]. And the Sages invalidate it. Rabbi Eliezer says: It cannot be purchased from gentiles. And the Sages validate [purchasing a red heifer from gentiles]. And furthermore all communal and individual sacrifices [may] come either from the Land [of Israel] or from outside of the Land, either from the new [grain, harvested in the new year but before the omer sacrifice is brought on Pesach, and forbidden until after the sacrifice] or from the old [grain], except for the omer and the two loaves [offered on Shavuot] which may only be brought from the new [grain] and from the Land.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלעודהכל

[א] רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: פָּרַת חַטָּאת הַמְעֻבֶּרֶת, כְּשֵׁרָה.

וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין.

רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵינָה נִלְקַחַת מִן הַגּוֹיִם.

וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.

וְלֹא זוֹ בִלְבַד, אֶלָּא כָל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד, בָּאִים מֵהָאָרֶץ וּמִחוּץ לָאָרֶץ, מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן, חוּץ מִן הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁאֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הָאָרֶץ.

(א-ג) תוספתא פרה ב׳:א׳

רבי אליעזר אומר אינה נקחת מן העובדי כוכבים אמרו לו מעשה ולקחוה מבין העובדי כוכבים בצידן ודומא שמו רבי יהודה אומר משמרין אותה שלא לעבוד בה כל עבודה. אמרו לו אם כן אין לדבר סוף הרי היא בחזקתה כשרה רבי מאיר אומר פרה שגלגלי עיניה שחורין אם אין פרה אחרת כיוצא בה פסולה. ניטלו קרני׳ וטלפיים והזכר עמהן פסולה יוצא דופן פסולה ור׳ שמעון מכשיר אתנן ומחיר פסולה ורבי אליעזר מכשיר שנאמר (דברים כב) לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה׳ אלהיך אין זו באה לבית.

רבי אליעזר אומר שמא רבעה עובד כוכבי׳ ותהיה פסולה וחכמים לא יחושו לרביעה לפי שהוא לא יפסיד בהמתו בזה הענין והמכוון שפרת חטאת שנרבעה פסולה למאמר השם יתברך (ויקרא כב) כי משחתם בהם מום בם כל שמום פוסל בו דבר ערוה פוסל בו כי משחתם כוונתו דבר ערוה כמו אמרו בראשית ו) כי השחית כל בשר את דרכו כפי מה שביארנו בתמורה (פ״ו) ויאמר ג״כ רבי אליעזר שפרה אדומה ולא נתאמת לנו שלא נרבעה לא תלקח מן העובד כוכבים למאמר השם יתברך (במדבר יט) דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה וגו׳ בני ישראל יקחו ולא העובדי כוכבים יקחו וחכ״א שאם קנה אותה ישראל שהיא כשירה שהרי ישראל הן אותן שלקחוה וכן שאר קרבנות ר׳ אליעזר יאמר שלא לוקחין מן העובד כוכבים משום רביעה וחכמים אומרים שהעובד כוכבים לא יעשה זה בבהמתו מפני שיפסידה. וכוונת מן החדש ומן הישן ר״ל המנחות שהן תבאנה מן החדש ומן הישן זולת עומר ושתי הלחם כפי מה שביארנו ואמרנו בפרק ח׳ ממנחות׳ עז.) ואין הלכה כרבי אליעזר.

פרה המעוברת. וא״ת מעוברת לר׳ אליעזר היכי משכחת לה הא אמר פרה בת שתים וחנן בפרק הלוקח בהמה (דף יט:) פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן ולמאי דפרישית לעיל דבת שתים לאו למעוטי יתר ניחא וא״ת בלאו מעוברת תיפוק לי דעלה עליה זכר פסולה כדתנן בפירקין ובפרק כל שעה (דף כו:) מייתי לה וי״ל דאתיא כרבי יהודה דאמר העלהו פסולה ואם מעצמו כשרה ועוד י״ל דה״מ כשידעו הבעלים בשעת עליית זכר אבל לא ידעו עד אחרי כן כשרה דבעי׳ עובד דומיא דעבד כדאמרי׳ בריש אלו מציאות (דף כב.) דמחלקינן בין עודהו הטל עליהן ב) וצמח לאין עודהו וכי יותן דומיא דכי יתן ומיהו השתא דבתוספתא (שם) קתני ר׳ יהודה אומר עלה עליה זכר שלא לדעת הבעלים כשירה משמע שלא לדעת שלא ידעו הבעלים אבל ידעו ואפי׳ עלה מעצמו כהעלוהו דמי מכלל דלרבנן אפילו בלא ידעו פסולה וצריך לומר על כרחין דמתני׳ דהכא כר׳ יהודה והשתא ר׳ אליעזר מכשיר במעוברת לטעמיה דאמר בפ׳ אלו טריפו׳ (דף נח.) עובר ירך אמו והוי כגופה דפרה וחכמים פוסלין דלאו ירך אמו ולא הוי כפרה אלא חולין גמורין כדאשכחן בפ׳ כיצד מערימין (דף כה:) השוחט את החטאת ומצא בה בן ארבע חי נאכל לכל אדם ובכל מקום ולעולם משום דאם שיירו משוייר והא דפסלי רבנן הכא היינו עד שתלד א״נ כיון דעובר לאו ירך אמו נפסלת מטעם מלאכה והרב ר׳ יצחק מסימפונט פי׳ דהא דפליגי הכא בפרה מעוברת לאו באם פליגי אלא בעובר אם כשר לפרה משום דכתיב (במדבר יט) ויקחו אליך פרה אדומה דבעינן פרה בשעת לקיחה לאכוקי האי דעובר הוא ואפילו עגלה בשעת לקיחה ואחר כך הגדילה היה פוסל אלא נקט מעוברת משום רבותא דר״א דמכשיר אפילו בעובר בשעת לקיחה ותניא בסיפרי זוטא פרה שלא יקחו עגלה ויגדילו אמרו מעשה שלקחו פרה עוברה אדומה מבין העבודת כוכבים והיו משמרים אותה עד שהיתה יולדת אם היה ולד נקבה כשר לפרה ולפי דבריו ההיא דרשה דלא כר״א.

אינה נקחת מן העובד כוכבים. בחיישינן לרביעה פליגי כדאיתא בפרק אין מעמידין (דף כג.) והיכא דודאי רבעה פסולה אפי׳ למ״ד פרה קדשי בדק הבית היא דכתיב כי משחתם בהם מום בם כל שהמום פוסל בו דבר ערוה ועובדי כוכבים פוסלים בו ועוד אמרי׳ התם דטעמא דר״א כדתני שילא בני ישראל יקחו ואין העובדי כוכבים יקחו ותרווייהו צריכי דטעמא דרביעה איצטריך לאסור אפילו ע״י תגר ישראל כדאמר התם וטעמא דישראל יקחו איצטריך לאסור אפי׳ היכא דישראל היו משמרים אותה משעה שנולדה.

חוץ מן העומר ושתי הלחם. פלוגתא היא במנחות בפ׳ כל הקרבנות (שם): תניא בתוספ׳ [פ״א] ר״א אומר אינה נקחת מן העובדי כוכבים אמרו לו מעשה ולקחו מן העובדו כוכבים בצידן ודומה היתה נקראת ר׳ יהודה אומר משמרים אותה שלא לעבוד בה כל עבודה אמרו לו א״כ אין לדבר סוף אלא הרי היא בחזקת כשרה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר פָּרָה מְעֻבֶּרֶת כְּשֵׁרָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבָּנָן דְּהָכָא קָיְמֵי בְשִׁיטַת רַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר לְקַמָּן בְּפִרְקִין דְּעָלָה עָלֶיהָ זָכָר אֵינָהּ פְּסוּלָה אֶלָּא אִם כֵּן עָלָה עָלֶיהָ מִדַּעַת בַּעַל הַפָּרָה, וּפְלִיגֵי הָכָא בִּמְעֻבֶּרֶת שֶׁעָלָה עָלֶיהָ זָכָר מֵעַצְמוֹ בְּלֹא דַעַת הַבְּעָלִים. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּמַכְשִׁיר סָבַר עֻבָּר יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא וְהָוֵי כְגוּפָהּ דְּפָרָה, וְרַבָּנָן דְּפָסְלֵי סָבְרֵי עֻבָּר לָאו יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא וְנִפְסֶלֶת מֵחֲמַת מְלָאכָה, שֶׁנּוֹשֵׂאת אֶת עֻבָּרָהּ. וַהֲלָכָה שֶׁהִיא פְסוּלָה מִשָּׁעָה שֶׁעָלָה עָלֶיהָ זָכָר אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא מִדַּעַת בְּעָלִים וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת, וּדְלֹא כְרַבִּי יְהוּדָה:

אֵינָהּ נִלְקַחַת מִן הַנָּכְרִים. שֶׁחֲשׁוּדִים עַל הָרְבִיעָה, וְשֶׁמָּא נִרְבַּעַת בְּיָדָם:

וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. מִפְּנֵי שֶׁהַבְּהֵמָה נַעֲשֵׂית עֲקָרָה כְּשֶׁרוֹבְעָהּ, שֶׁהַנָּכְרִי חָס עַל בְּהֶמְתּוֹ שֶׁלֹּא תֵעָקֵר:

וְלֹא זוֹ בִלְבַד. לֹא בְפָרַת חַטָּאת בִּלְבַד פְּלִיגֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבָּנָן, אֶלָּא בְכָל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד פּוֹסֵל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אִם נִלְקְחוּ מִן הַנָּכְרִים, דְּחָיֵשׁ לִרְבִיעָה. וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר:

בָּאִין מֵהָאָרֶץ וּמִחוּצָה לָאָרֶץ. כָּל הַקָּרְבָּנוֹת בָּאִין בֵּין מִן הָאָרֶץ בֵּין מִחוּצָה לָאָרֶץ בֵּין מִן הֶחָדָשׁ בֵּין מִן הַיָּשָׁן:

חוּץ מִן הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם. דְּאָמַר קְרָא (ויקרא כג) כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר, וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם כְּתִיב (שם) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם. וְאֵין בָּאִין אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ, דִּכְתִיב בְּהוּ מִנְחָה חֲדָשָׁה:

רבי אליעזר אומר פרה מעוברת כשרה – Rabbi Eliezer and the Rabbis of here established according to the approach of Rabbi Yehuda who mentions further on in our chapter (Mishnah 4) that if a bull brought it up upon the cow, it is not invalid unless it went up with the knowledge of the owner of the heifer, but they dispute here regarding a pregnant cow that a male went up on her on his own without the knowledge of the owners, for Rabbi Eliezer who declares it fit holds that fetus is the thigh/haunch of its mother and it is like the body of he cow, but the Rabbis who invalidate I hold that the fetus is not the thigh/haunch of it smother and it is disqualified from the heat of work, that she carries the fetus. And the Halakha is that is invalid from the time when a male came up upon her, even without the knowledge of the owners, and even if she is not pregnant, and not according to Rabbi Yehuda.

אינה נלקחת מן הנכרים – who are suspected the copulation (i.e., carnal connection with beasts/buggery (see Tractate Avodah Zarah, Chapter 2, Mishnah 1), for lest it was copulated at their hands.

וחכמים מכשירין – [to purchase a red heifer from non-Jews] because the cow was made barren/impotent when it copulated with it, for the heathen has compassion on his cattle that it should not become barren/impotent.

ולא זו בלבד – not only regarding the Red Heifer that Rabbi Eliezer and the Rabbis disputed, but regarding all of the community sacrifices and those of an individual, Rabbi Eliezer invalidates [them] if they were purchased from the heathens, for he is concerned for copulation/carnal connection with beasts, but the Sages declare them fit. But the Halakha is not according to Rabbi Eliezer.

באין מארץ ומחוצה לארץ – (see Tractate Menahot, Chapter 8, Mishnah 1) – all of the sacrifices come whether from the Land [of Israel] or from outside the Land [of Israel], whether from the new [grain] or whether form the old [grain – i.e., from before Passover].

חוץ מן העומר ושתי הלחם - as Scripture states (Leviticus 23:10): [Speak to the Israelite people and say to them:] When you enter the land [that I am giving to you] and you reap its harvest, you shall bring the first sheaf of your harvest [to the priest],” and with the two bread loaves, it is written (Leviticus 23:17): “You shall bring from your settlements two loaves of bead as an elevation offering.” They do not come other from that which is new (and grown in the Land of Israel), as it is written (Leviticus 23:16): “an offering of new grain to the LORD.”

ר׳ אליעזר אומר פרת חטאת המעוברת והקשה הר״ש ז״ל וא״ת מעוברת לר׳ אליעזר היכי משכחת לה האמר ריש פירקי׳ דלעיל פרה בת שתים ותנן בפ׳ הלוקח בהמה פרה וחמור בני שלש ודאי לכהן דבת שתים לא קילדה ולמאי דפרישית לעיל דבת שתים לאו למעוטי יתר ניחא ע״כ:

ר׳ אליעזר אומר אינה נלקחת וכו׳ ע״ז פ׳ אין מעמידי׳ דף כ״ג תני שילא מ״ט דר״א דכתיב דבר אל בני ישראל ויקחו בני ישראל יקחו ולא העכו״ם יקחו ופרכי׳ התם והא קתנינן בברייתא במילתיה דר׳ אליעזר לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה לדמה בן נתינה בעדרו ונכנסו חכמי ישראל אצלו אמר להם יודע אני שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנים לי עכשיו איני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל אבא אלמא לית ליה קיחה לר׳ אליעזר ומשני ע״י תגרי ישראל זבון פי׳ רש״י ז״ל סרסור ישראל לקחם משלו מן העכו״ם לעצמו וחזר ומכרה לישראל ופרכי׳ לשילא דתני טעמא דר׳ אליעזר משום קיחה ור׳ אליעזר לא חייש לרביעה והתניא וכו׳ ומשנינן דר׳ אליעזר תרתי אית ליה קיחה ומש״ה בעינן תגרי וחייש נמי לרביעה וצריכה שימור דישראל משעה שנולדה. ועיין במ״ש שם ראש הפרק.

באים מהארץ ומחו״ל עיין במ״ש במנחות ר״פ כל קרבנות בשם תוס׳ ז״ל. וצריך לומר דכל קרבנות הצבור דקתני משמש לפניו ולאחריו לפניו לפלוגתא דר׳ אליעזר וחכמים ולאחריו אליבא דכ״ע רצוני לומר הני תנאי דהכא אלא שיש תנאים אחרים דפליגי אהא כמו שכתבתי שם ר״פ כל קרבנות:

בסוף פי׳ רעז״ל דכתיב בהו מנחה חדשה אמר המלקט בעומר לא כתיב מנחה חדשה רק כתיב ראשית קצירכם דמשמע מן החדש ולא מן הישן ושם בפ׳ כל קרבנות הארכתי יותר ע״ש:

רבי אליעזר אומר פרת חטאת המעוברת כשרה. עיין מ״ש בשם הר״ש ברפ״ק *[ומ״ש הר״ב דפליגי בעובר ירך אמו הוא. והכי אשכחן בספ״ו דתמורה. וע״ש]:

כשרה. פירש הר״ב דבשטת ר״י קיימי כו׳. וכ״כ הר״ש. והראב״ד בפ׳ א׳ מהלכות פרה אדומה [הלכה ז׳] כתב שר״א מודה שאם עלה עליה זכר שהיא פסולה שהמעוברת תובעת זכר היא וצריכה היא. אבל עלה עליה זכר שלא בשעת תביעתה. צער הוא לה ומשא. וחכמים שהם פוסלים במעוברת. משום חשש דשלא לרצונה. הם פוסלים. ע״כ. ומ״ש הר״ב והלכה שהיא פסולה כו׳ ואפי׳ אינה מעוברת. דאי מעוברת פסולה מטעם שכתב. שנושאת את עוברה. ובכך מיישב מהר״ר וואלף וורמייז״א ללשון הרמב״ם בפרק א׳ מהלכות פרה אדומה שכתב. ואצ״ל מעוברת. והקשה הכ״מ מאי ואצ״ל דהיא היא:

רא״א אינה נלקחת מן הכנענים. פי׳ הר״ב דחשודים על הרביעה כדאי׳ בפ׳ אין מעמידין (דף כ״ג) דהיכא דודאי רבעה פסולה אפי׳ למ״ד פרה קדשי ב״ה היא (כמ״ש הרב במשנה ג). דכתיב (ויקרא כ״ב) כי משחתם בהם מום בם כל שהמום פוסל בו (ובפרה כתיב אשר אין בה מום) דבר ערוה וע״א פוסלים בו והשחתה הוא ערוה שנאמר (בראשית ו׳) כי השחית כל בשר. [כמ״ש הר״ב ברי׳ פ״ו דתמורה] הר״ש:

באין מהארץ ומח״ל וכו׳. שנויה כבר ברפ״ח דמנחות וע״ש:

{א} וְהָרַאֲבַ״ד כָּתַב, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מוֹדֶה שֶׁאִם עָלָה עָלֶיהָ זָכָר שֶׁפְּסוּלָה. שֶׁהַמְעֻבֶּרֶת תּוֹבַעַת זָכָר הִיא, וּצְרִיכָה הִיא. אֲבָל עָלָה עָלֶיהָ שֶׁלֹּא בִשְׁעַת תְּבִיעָה, צַעַר הוּא לָהּ וּמַשָּׂא. וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין מְעֻבֶּרֶת מִשּׁוּם חֲשָׁשׁ דְּשֶׁלֹּא לִרְצוֹנָהּ:

{ב} וּפְסוּלָה אֲפִלּוּ לְמַאן דְּאָמַר קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת הִיא. הָרַ״שׁ:

א) רבי אליעזר אומר פרת חטאת המעוברת כשרה
אע״ג דלקמן מ״ד אמרינן דבבא עליה זכר אפילו לא נתעברה פסולה. א״כ ק׳ לר״א וק׳ לרבנן. תי׳ הר״ש דכולהו ס״ל כר״י התם דדוקא בהעלהו בידים פסול. והכא מיירי בסתמא. שעלה עליה זכר מעצמו שלא ברצון בעלים. והראב״ד תי׳ דהכא אפילו כרבנן דהתם אתיא. ורק דהתם מיירי דעלה עליה זכר שלא ברצון הנקבה. אז הו״ל משא. אבל הכא מיירי בהתרצית הנקבה דאז אינה כנושאת הזכר. [ונ״ל טעמא מדהו״ל אז כל צרכה במשנה ג׳]. ואפילו הכי חכמים פוסלים משום גזירה דשלא לרצונה. ולפענ״ד לראב״ד י״ל דר״א לשיטתי׳ [תמורה ל״א א׳] דס״ל עובר ירך אמו. ולא הו״ל כנושאתו. ורבנן לשיטתייהו דס״ל התם עובר לאו ירך אמו. ולהכי הו״ל כנושאת משא. א״נ נ״ל די״ל דכ״ע ס״ל עובר ירך אמו. ומה״ט לר״א כששורפה אח״כ עם העובר שבמעיה. הו״ל כשורפה עם אבר מאבריה. ורבנן ס״ל דדוקא בחיים אמרינן עובר ירך אמו. אבל לאחר שחיטתה הו״ל העובר כגוף אחר. והו״ל כאילו שורפה עם חתיכת בשר בעלמא. והתורה אמרה ושרף אותה. דהיינו לבדה. מה אמרת יפתחנה לאחר שחיטה ויוציא העובר. ליתא. דהרי צריך שתהיה שלימה בשעת שרפתה [כחולין י״א א׳]:

ב) ר״א אומר אינה נלקחת מן העכו״ם
דחיישינן שמא נרבעה מעכומ״ז. ואי״ל איך נחזיק איסור. י״ל מדחשידי על כך תקיף יצרי׳ והו״ל מלתא דשכיח [כע״ז כג״א]. והרי תולין במצוי בין להקל ובין להחמיר [כחולין נא״א. וי״ד קכ״ח ס״ג]:

ג) וחכמים מכשירים
דאע״ג דתקיף יצרי׳ לא חשיד כל כך. דחס על בהמתו שלא תיעשה עקרה עי״ז. וגם מהרבעת בהמה משמרה טפי מבהמה אחרת. שלא תכחיש עי״ז ויפסיד ממון פרה אדומה כי רב הוא. וגם ירא שמא תתעבר ויפסיד שלא יקנוה ישראל עוד. ומה״ט נמי לא חששו לשמא הניח עליה משא. דמשום ניחא פורתא לא מפסיד טובא. ונזהר בה מאד [כע״ז כג״א]:

ד) ולא זו בלבד
ה״ק לא זו בלבד בפרה שאינה קרבן ממש לא חיישינן גבה שנפסלה בידי עכומ״ז. אלא אפילו כל קרבנות צבור ויחיד נמי כשרים לקנותן מעכומ״ז. ומהשתא קאמר תנא בבא אחריתא. וה״ק באין ר״ל בין פרה בין כל הקרבנות באין מארץ ומחו״ל [ואי נימא דבבא דחו״ל גם בבהמה מיירי. ואע״ג דבכור ומעשר אין באין מחו״ל. האי כל הקרבנות לאו דוקא הוא. והיינו חוץ מבכור ומעשר. א״כ י״ל דל״ז בלבד וכו׳ באין מארץ כולהו חדא בבא היא. דלא לבד פרה מכשרי רבנן לקנותן מעכומ״ז אלא גם שאר קרבנות וכו׳ נקחים גם מחו״ל. אף דרוב הניקח משם הוא מעכומ״ז]:

ה) מן החדש ומן הישן
אי״ל דמיירי הכא בבהמות קרבן דשייך בה נמי חדש וישן [כרפ״ט דבכורות]. ליתא. דהרי קאמר ברישא דבאין מחו״ל. ואי בבהמה. הרי בכור ומעשר אין באין מחו״ל [כספ״ג דתמורה]. אע״כ דבבהמה לא מיירי תנא הכא. וחדש וישן דקאמר היינו מתבואה שגדל בשנה זו או בשל אשתקד. אבל בשל חדש ממש אין מקריבין שום מנחה מתבואה חדשה קודם הב׳ לחם [כמנחות פ״י מ״ו] מיהו כיון דבבהמה לא מיירי תנא. א״כ לא שייך הכא הך בבא כלל. רק אגב גררא דפרה דבאה גם מחו״ל. נקט הנך כולהו. וכדנקט להו כולהו גבי הדדי במנחות [רפ״ח]:

א) ורב״א כתב דלהכי לא חששו שמא נשאה משא. מדהי׳ להן סי׳ בזה. דכשעלה עליה עול נשרו ב׳ שערות ידועות שבצוארה כעובדא דפסיקתא: ולפענ״ד דסי׳ זה לא הי׳ רק מעשה נסים דא״א לומר שבדרך הטבע כשיפרוס טליתו הדק שעלי׳ ינשרו ב׳ שערות ידועות שבצוארו. ואם ע״י נס הי׳. הרי אין מזכירין מעשה נסים [כחולין מג״א]. גם אין סומכין על הנס [שקלים פ״ו מ״ד ועי׳ מ״ש בס״ד אהלות פ״ה כב]. מיהו י״ל היכא דלא אפשר שאני. ואדרבה סברת שמא תכחיש רפופה היא דוכי ס״ד שמשום שפירס טלית עליה תכחיש עי״ז אלא צ״ל שהעכומ״ז ירא שמא פתאום יראה ישראל כך ויגיד לב״ד. ולא יקנוה עוד ממנו:

במשנה נזכרות שתי מחלוקות של רבי אליעזר וחכמים. לכאורה אין ביניהן קשר ענייני, אלא טכני בלבד. עם זאת, ייתכן ששתיהן עוסקות בפרשנות הלכתית להוראה המקראית שעל הפרה להיות תמימה. המחלוקת האחת עוסקת בפרה אדומה מעוברת, והאחרת – האם פרה אדומה נלקחת מן הנכרים. בקנייה מן הנכרי יש לחשוש שבתקופה שבה לא הייתה הפרה בהשגחה היא לא נשמרה בתמימותה; אך ייתכן שגם עצם הורתה ולידתה בין הנכרים פוסלת אותה מתמימותה.

רבי אליעזר אומר פרת חטאת – ״פרת חטאת״ הוא כינוי לפרה אדומה, שכן אין לנו קרבן אחר של פרה. פרת חטאת היא הפרה שממנה מכינים מי חטאת. המעוברת כשירה – על הפרה האדומה נאמר: ״פרה אדֻמה תמימה אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עֹל״ (במדבר יט ב). השאלה היא, האם כשעלה עליה זכר נפל פגם בבהמה. לדעת רבי אליעזר הבהמה כשרה, וחכמים פוסלין – פרה מעוברת אינה בבחינת ״תמימה״. להלן במ״ד נשוב לשאלה. רבי אליעזר אומר אינה נלקחת מן הגוים וחכמים מכשירין – פרשת פרה היא חלק ממחלוקת כללית על מידת הקשר שבין הגויים למקדש. לסוגיה זו כמה וכמה סעיפים: אילו קרבנות ניתן לקבל מן הנכרי ובאלו אין לנכרי חלק ונחלה? האם מותר לנכרי לשהות במקדש ובחצרותיו, והיכן? כולם מתחבטים בשאלה הכללית האם הנכרים יראי ה׳ רצויים, ובאיזו מידה הקב״ה ועבודתו הם נחלתו הבלעדית של עם ישראל.

נפתח תחילה בעדויות על הפרה האדומה. בתוספתא חוזרת המחלוקת שבמשנתנו, ונוסף שם סיפור המעיד על שיטתם של חכמים: ״רבי אליעזר אומר: אין ניקחת מן הגויים. אמרו לו מעשה ולקחוה מבין הגויים בצידן, ודומא היתה נקראת. רבי יהודה אומר: משמרין אותה שלא לעבוד בה כל עבודה. אמרו לו אם כן אין לדבר סוף, הרי היא בחזקתה כשרה. רבי מאיר אומר: פרה שגלגלי עיניה שחורין, אם אין פרה אחרת כיוצא בה, פסולה״ (פ״ב ה״א, עמ׳ 631). בספרי זוטא מובאת סדרת מעשים הבאים להדגים הלכות שונות בפרה: ״(א) אמרו מעשה שלקחו פרה עוברה אדומה מן הגוים [והיו משמרין אותה עד שהיתה יולדת, אם היה ולדה כשר לפרה], והיו משמרין אותה עד שהיתה בת שלש שנים, וחוזרין ולוקחין אותה מתרומת הלשכה. לקיים מה שנאמר ׳ויקחו אליך פרה׳, שלא יקחו עגלה ויגדלוה. (ב) רבי אליעזר אומר: אין לוקחין אותה מן הגוים וחכמים מכשירין. (ג) אמרו מעשה שלקחו פרה מן הערביים, והיו קורין אותה דמת דמת והיא רצה ובאת... (ד) מעשה שירדו זקני ירושלים אצל גוי אחד, ששמעו שפרה אדומה אצלו, ושמה עליהם באלף זהובים. אמר, למחר היהודים אומרין ׳אשר לא עלה עליה עול׳, היה מניח עליה עול על צוארה. אמרו לו, הוציאה אלינו, ונתנו לו אלף זהובים. הוציאה להן. אמרו לו, אפילו אתה נותנה לנו חנם אין לנו בה הנאה, החזר לנו את הדמים. כיון שלקחו הימנו את הדמים, עלה לראש הגג ונפל ומת. סימן היה לחכמים ששתי שערות היו בכתפה שתי וערב, ובשעה שעולה עול על צוארה היו נושרות והיו עיניה בולטות למקום הניר״ (ספרי זוטא, יט ב, עמ׳ 300).

מן המעשה הראשון מתבררת ההלכה שאין המקדש מגדל פרות, אבל בפועל זה מה שנעשה. המקדש קנה פרה מגויים וגידל אותה עד שילדה פרה כשרה. לא מוסבר למה לא השתמשו בפרה הראשונה, אולי מפני שהייתה בוגרת או שעבדו בה, או שנרתעו מפרת גויים – מכל מקום לפי פשט הכתוב, שאלת הקנייה מהגוי אינה עולה. ההלכה השנייה היא דברי משנתנו. הפִסקה השלישית היא מעשה הקרוב למעשה שבתוספתא, ולמעשה הראשון שנזכר בספרי זוטא. את הפרה קנו מהערבים והיא שהתה במקדש זמן רב, עד שהיה לה שם חיבה, ״דמת״ (בארמית ״אדומה״ – וייתכן שיש כאן משחק מילים, שכן היא נקנתה מהערבים, ואלו קרובים לבני אדום ולמחוז אדום). הסיפור בספרי שונה מזה של התוספתא בפרטים הקטנים. הקנייה הייתה מהערבים ולא מסתם גויים, ולא נאמר בספרי שהפרה נקנתה בצידן (היא צידון, או ציידן שממזרח לכנרת).

המעשה האחרון בא להדגים את ההלכה שאם עלה עליה עול היא פסולה – הלכה שתידון להלן במשנה ב. אבל הסיפור משתלב יפה בנושא הכללי של קניית פרה אדומה מהגויים, ודומה שכל הסיפורים אינם רואים בכך בעיה הלכתית.

המסורת שבמדרש זכתה לפיתוח אמוראי מיוחד. לפי מסורת האמוראים היה באשקלון גוי אחד שנקרא דמה בן נתינה, שהיה ראש ״פטרבולי״ באשקלון. ״פטרבולי״ הוא תואר כבוד בעיר היוונית, ופירושו אבי הבולי, היא מועצת העיר. על גוי זה מסופר שכיבד את אמו עד מאוד, ובנוסח אחר שכיבד את אביו. מסופר עליו שפעם נמנע מלמכור אבן יקרה למקדש¹ משום שאביו ישן על התיבה שבה הייתה מונחת האבן ולא רצה להעירו. בשכר זה זכה ונולדה בעדרו פרה אדומה, והוא מכר אותה למקדש בהון רב. סיפור זה מופיע בבבלי ובירושלמי². העיבוד האמוראי מכנס את שני המעשים. מצד אחד הוא מציג גוי כשר שראוי לקנות ממנו פרה אדומה (בניגוד לסוחר הנכרי בספרי זוטא), ושם הגוי הוא דמה, כשם הפרה במדרש התנאי; והוא מאשקלון, שהיא עיר בגבול ערביה שיש לה קשרים עם אדום. למשל, מסופר על הורדוס האדומי שהוא נולד באשקלון. בשלהי ימי הבית השני הייתה אשקלון עיר נכרית שלא נכללה לא בממלכת החשמונאים, לא בתחום ממלכת הורדוס ולא בתחום פרובינציית יהודה. היא הוחזרה ליהודה רק לאחר המרד הראשון (מרד החורבן) בתאריך בלתי ברור³. על כן קל להבין כיצד הוסבה מסורת על פרה שנקנתה מערבים לאשקלון.

קבלת קרבנות נדבה מן הנכרים היא בבחינת הלכה מקובלת ונפוצה. דנו בכך במפורט בפירושנו למשנת שקלים (פ״א מ״ה; פ״ז מ״ו). בדיוננו הדגשנו שרוב המקורות מתירים לקבל מהם קרבנות נדבה בלבד. הדגשנו שבתפיסת העולם המקובלת בעולם הרומי הייתה קבלת קרבן מאדם זר מעשה שבכל יום. רק במקורות האמוראיים מסתמנת הסתייגות מסוימת⁴, ובבבלי אף התנגדות לקבלת צדקה מגויים.

בספרות קיימות עדויות רבות להשתתפות גויים בחיי היום-יום במקדש. דומה שספרות התקופה ציינה בהנאה ובגאווה מיוחדת שגם לא-יהודים מעריצים את אלוהי ישראל, אף שאינם עובדי ה׳ במובהק. כבר בספר תהילים נזכרים יראי ה׳ הבאים למקדש, ״יראי ה׳ ברכו את ה׳ ״ (תהילים קלה כ; קיח ב-ד; קטו י-יג, ועוד). בתקופה זו יראי ה׳ עדיין אינם קבוצה מוגדרת, אלא סתם גויים המצויים בחצרות בית ה׳. המקורות מספרים לפי תומם על נכרים המסתופפים בירושלים בזמן העלייה לרגל⁵, ויוספוס מתגאה בכך ורואה בהם הוכחה לשמו המפורסם של המקדש בירושלים⁶. ברוח דומה מתאר המדרש חבורה של גויים המגיעים לעיר לצורכי מסחר, ובאים למקדש כדי לראות את טיבו של המקדש ואת טיבה של עבודת ה׳⁷. האדומים שמהם נמנעה הכניסה לעיר מתלוננים שאפילו לנכרים ניתן לבוא בשערי העיר ללא הפרעה⁸, ואילו מהם נשללה זכות זו. אדומים אלו היו יהודים לכל דבר אשר באו לירושלים כדי להגן עליה מפני הרומאים, אלא שחיו בארץ אדום, ואולי גם נחשבו לצאצאי האדומים שהתגיירו מאה ושבעים שנה קודם לכן. יוספוס שם בפי חנן, ממנהיגי העיר, את הטענה שהקנאים מחללים את המקום שאפילו הגויים נוהגים בו כבוד ובאים להתפלל בו⁹. בחצר המקדש הוצבו סורגים התוחמים את השטח שעד אליו רשאים הנכרים להיכנס. על הסורגים ידוע מן המקורות, ואחד מהם אף נתגלה ועליו כתוב: ״איש נוכרי לא יכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש ומי שייתפס יתחייב בנפשו ודינו מיתה״¹⁰ (איור 4)

כתובת האוסרת על כניסת נכרים למקדש). המחיצה מעידה כי כניסת נכרים להר הבית הייתה אקטואלית.

כאמור, המקורות היהודיים ראו בהשתתפות הגויים בעבודת ה׳ משום הכרה בבורא עולם, והתפארו בהתפשטות האמונה באל האחד; ברם כפי שהסברנו, מבחינתם של הגויים הייתה זו מחווה מחייבת הרבה פחות: מבחינת הנכרי הייתה זו מחווה פוליתאיסטית שגרתית, אך היהודים נתנו לכך משמעות מונותאיסטית מחייבת יותר.

מכל מקום, העמדה שאין קונים מהגויים קרבן נראית מחמירה ביותר. הסיפורים שהבאנו המעידים על קנייה מהנכרים מלמדים אולי שדברי רבי אליעזר אינם משקפים מסורת, אלא הם חידוש הלכתי. רבי אליעזר ידוע כחכם שלא אמר דבר שלא שמע מימיו (ראו פירושנו לפ״א מ״א לעיל), ואם דבריו הם מסורת מרבותיו אזי כל הסיפורים הם פיתוח מאוחר שבא להצביע על הפשרה ביחסים עם הנכרים. אפשר שלפנינו חומרה מיוחדת במי חטאת. כפי שראינו במבוא הוחלו על מי החטאת חומרות קיצוניות ומיוחדות, ואפשר שדברי רבי אליעזר משקפים גישה זו. רבי אליעזר בולט כמתנגד לחומרות המיוחדות, אך כאן הוא זה שדוגל בהן.

חומרו של רבי אליעזר גם בלתי מעשית וכי כיצד נתן לברר איזו גלגולים עבר הקרבן הנדרש. אמנם רבי אליעזר מדבר רק על פרה אדומה אבל אותו הגיון חל כל קרבן אחר שיהודי מביא. אולי הוא נקנה על ידי נוכרים או אולי הייתה בזמן מסוים שייכת לנכרי. לדעתנו ל0נינו חלק מהמערך הא הלכתי שכללי טקס וגאוה לאומתי קשורים בו. פרה אדומה הי קורבן ׳רגיל׳ ייחודו רק בכך שנערך מחוץ למקדש אבל הוא בעיקר טקס פומבי חגיגי והמוני. בדברי רבי אליעזר מבצבצת הגאווה האומי. פרה אדמה שכה חשובה לנו, חייבת להתחיל את דרכה בקוגש. אי אפשר לנתק עמדה זו המהרקע הקנאי, שכפי שראינו הקנאים התנגדו לעירוב נוכרים במקדש. בהלכותיהם חתרו נגד כל שיתוף פעולה איתם. בית שמאי היו גם קנאים וגם החמירו בעיחס לנוכרים. שתי העמדות הללו משתלבות סו בזו, וטחת הן. רבי אליעזר ממשיך את שיטת בית שמאי. ייכן שבית שמאי התנגדו בזמנו לקניית פרה מהנכרים. וייתכן שזו רק עמדה מאוחרת שנוצרה בבית המדרש השמותי לאחר החורבן.

נקל לדמיין הת ההסתבכות ההנלכתית. פרה אדומה נקנתה מהנכרים, ונשרפה כדת וכדין, בתהמנגדות בית שמאי. האם אפרה מטהר? האם בית שמאי ישתמשו במי פרה אדומה של עבריינים אלו המנהילם את המקדש? פוטינציאל ההתלקחות גדול אך אין לו ביטוי במקורות. אין גם מידע כיצד תפשו האיסיים (כתות מדבר יהודה) את נושא. האם השתמשו באפר הפרה האדומה של המקדש. ואם לא כיצד נהגו?.

על כל פנים בסיפורים המאוחרים בולט מרכיב זה של קנייה מהנכרי. בין אם הקניה נכשלה (בגלל חוצפתו והתגרותו של הנכרי), או שהושלמה והייתה כשירה. על כל פנים בסך הכל, לפי המסורת בשלהי ימי בית שני שרפו שתי פרות או שלוש. מספר הסיפורים על שחיטת הפרה האדומה רבים יותר ממספר המקרים בהם הדבר נעשה. איננו יודעים איזה סיפור היסטורי ואיזה הוא יצירה אגדית שלמה. על על פנים ריבוי הסיפורים הבאים להדגיש שקונים פרה אדומה מהנכרים לא יכול להיות מקרי. ריבוי הסיפורים מתפרש כתגובה לדעת בית שמאי. מעניין האם הפולמוס הזה התחולל כבר בימי בית שני, או שהוא כולו ספרותי, פרי פעילתו של בית המדרש. לדעתנו יש למאבק הנזכר (קניית פרה אדומה מנכרי) רקע היסטורי כלשהו. הנושא עלה בימי בית שני וחולל פולמוס כלשהו. לדעתנו קשה לתאר שבמסגרת בית המדרש, הועלתה בעייה עקרונית כזאת, ללא בסיס היסטורי, כשאלה תיאורית בלבד. התפישה הקנאית לא נותרה על כנה בימי חז״ל. לאחרה החורבן הקנאות דהתה, וקשהל נו לתאר דווקא בדור יבנה החל פולמוס בית מדרשי פנימי הלכתי מנותק מכל מציאות ממשית.

ולא זו בלבד אלא כל קרבנות הציבור והיחיד באים מהארץ ומחוץ לארץ – ההקשר במשנה יוצר זיקה בין חוץ לארץ ובין גויים. זיקה כזאת מתאימה להלכה עד מרד בר כוכבא, שכן רק אחריו נוצרו אזורים בארץ ישראל שהיו מיושבים בנכרים.

הזיקה בין חוץ לארץ והיישוב הנכרי

משנתנו מזהה את חוץ לארץ עם יישוב נכרי, כך גם במסכת גיטין: ״המוכר עבדו לגוי או לחוצה לארץ יצא בן חורין״ (פ״ד מ״ו). במשנה זו מכירה לחוץ לארץ היא מכירה לגויים. המשנה אינה מבחינה בין מכירה לגוי בחוץ לארץ ובין מכירה ליהודי, והמפרשים התחבטו מדוע מכירה ליהודי בחוץ לארץ היא איסור כה חמור שקנסו את האדון בגללו. הפירוש המקובל הוא שאסור לצאת לחוץ לארץ (תוספות יום טוב, הרע״ב ואחרים), ברם הסבר זה קשה. אמנם איסור זה היה קיים אך הוא היה תאורטי לחלוטין, והרחבנו בכך בפירושנו לכתובות (פי״ג מי״א). אי לכך, אם ישראל נהגו לצאת לחוץ לארץ כיצד זה קונסים קנס כה חמור את המוציא את עבדו לשם? אפשר שההנחה היא שאפילו נמכר העבד ליהודי בחוץ לארץ הוא יתקשה לשמור מצוות: אמנם הוא חי בביתו של יהודי, אבל המסגרת המשפטית והחברתית נכרית. ועוד, אם בעליו היהודי ירצה למכרו, לא תמיד יימצא לו קונה יהודי.

להערכתנו, ״חוץ לארץ״ הוא מונח נרדף לנכרי, או למכירה לסוחר עבדים שעלול למכרו לכל מאן דבעי. אנו הסברנו את המשנה בהתאם לפרשנות הבבלי שגם מכירה ליהודי בחוץ לארץ אסורה, אולם בתוספתא יש מחלוקת המבחינה בין סתם גוי וחוץ לארץ: ״רבן שמעון בן גמליאל אומר: פעמים יצא ופעמים לא יצא. כיצד? אם פלוני בן פלוני מכרני עבדי לפלוני אנטיוכי – יצא בן חורין. לפלוני אנטיוכי שרוי בלוד – לא יצא בן חורין״ (עבודה זרה פ״ג הי״ח, עמ׳ 465; בבלי, גיטין מד ע״ב). אם כן, המוכר לגוי בארץ לא יצא בן חורין, ורק אם מכר לגוי השוכן בחוץ לארץ יצא העבד לחופשי. זו, אם כן, עמדתו של רבן שמעון בן גמליאל, וחכמים חולקים.

מכירת עבד לנכרי

המשנה משקפת כנראה את דעת תנא קמא, אם כי בדוחק ניתן להעמידה גם כרבן שמעון בן גמליאל. עמדתו של רבן שמעון בן גמליאל מובנת. מכירה לגוי בארץ משאירה את העבד במרחב יהודי, ויש סיכוי שייפדה או שהגוי יאפשר לו לשמור מצוות, אבל מכירתו לגוי בחוץ לארץ מוציאה אותו מכלל החברה היהודית.

לפי שתי הדעות משתקפת הערכה של החיים בארץ ובחוץ לארץ. בארץ יכול יהודי, ואפילו עבד, ״להסתדר״, והאווירה מאפשרת השתתפות בקהילה היהודית. אבל בחוץ לארץ אפילו היהודים מרוחקים ממצוות, והעבד הרוצה לשמור מצוות יתקשה בכך. הערכה דומה משתקפת ביחס לגיטין שנכתבו בחוץ לארץ (משנה גיטין פ״א מ״א). ההנחה היא שגיטין אלו לא נעשו כהלכה, ואי אפשר לסמוך על יהודי התפוצות בנושא. אין זה פלא שיהודי בבל העריכו שהגיטין שנעשים בבבל תקפים, כפי שראינו בפירושנו למשנה שם.

עם כל הסברנו, הקנס על מכירה לחוץ לארץ מעט קשה. הרי השאלה החשובה היא אם הקונה יהודי או גוי, וגם בחוץ לארץ היו יהודים, ובארץ היו גויים. אפשר שההלכה חוזרת לתקופת המקרא. הגוי בארץ הוא גר תושב, ועבד יהודי הנמכר לו יוצא ביובל והקרובים רשאים לפדותו (ויקרא כה מז-נד), ואילו עבד הנמכר לחוץ לארץ יוצא מגדר השליטה היהודית. ההלכה במשנה משקפת, אפוא, את הדרשות למקרא, למציאות שכבר פג תוקפה והשתנתה. הדיון בעבד הוא כדיון ביובל, מציאות מקראית אוטופית שאיננה קיימת עוד. אפשרות זו מאירה את המשנה באור אחר, תאורטי. למרות כל ההסברים נראה שבעיקרו של דבר ובמקורה של המשנה היא משקפת זהות בין חוץ לארץ ובין גויים, היות שמספר הנכרים בארץ היה מועט. הלכה כזאת מתאימה לתנאים בארץ עד המרד הגדול, ובדוחק גם עד מרד בר כוכבא. בדור אושא כבר הייתה המציאות בארץ שונה, ועמדתו של רבן שמעון בן גמליאל, בן הדור, משקפת זאת.

כיוון שלדעת חכמים במשנתנו מותר לקנות פרה אדומה מגויים, אין מניעה לקנותה מחוץ לארץ, והיא הופכת חלק מן הנוהל המקובל לגבי כל קרבנות בהמה. כלומר, חכמים מסרבים לקשור משמעות ערכית למיקומה ולבעליה של בהמה קודם שהוכרזה לקרבן. אשר לעמדתו של רבי אליעזר, אפשר שהיא מייצגת התנגדות לקניית קרבנות (ציבור) מגויים. אך אפשר גם שזו חומרה מיוחדת בפרה אדומה בגלל חשיבותה הדתית וקדושתה. החמרות בדיני פרה אדומה מיוחסות בדרך כלל דווקא לרבי יהושע (ראו במבוא למסכת), אך בעניין דילן ההחמרה באה מרבי אליעזר (או אולי יש לגרוס רבי אלעזר?).

המשנה משרשרת נוהלי קרבנות מעבר לנהלים לגבי הגויים או לגבי הבהמות, ועוברת לדיון בקרבנות מן הצומח. מן החדש ומן הישן – תבואה חדשה (היבול של השנה החדשה) מותר לאכול רק אחרי הנפת העומר ביום השני של פסח. מנחות מותר להביא מן הישן וגם מן החדש, לאחר שהותר. חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ – העומר ושתי הלחם עיקרם פרי הארץ, ולכן הם באים רק מן החדש ומן הארץ, בניגוד למנחות אחרות הבאות גם מחוץ לארץ. מתאים למקדש לאסור הבאת חיטה ושעורה מחוץ לארץ, אך אין לכך מקור מפורש. הדבר מתאים, שהרי פרי הארץ נחשב למשובח יותר, ואכילתו אינה כרוכה בבעיות של טהרה, ברם אין לכך עדות.

כל הסיפא של משנתנו מועתקת ממקומה הראשוני במשנה מנחות: ״כל קרבנות הצבור והיחיד באים מן הארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באים אלא מן החדש ומן הארץ וכולן אינן באים אלא מן המובחר״ (פ״ח מ״א), אך רק ראשיתה שייכת לנושא שבמשנתנו, לפרה האדומה. המעתיק לא קטע את ההעתקה במקום הרלוונטי, אך לא נמנע מלקטוע את מקורה בחלקה האחרון: ״וכולן אינן באים״ וכו׳.⁠¹¹ הירושלמי בשקלים משתמש בנוסח של משנתנו, וככל הנראה אינו חוזר למשנה מנחות (פ״ד ה״א, מז ע״ד).

1. פרט זה כבר שייך לפיתוח הספרותי ואינו בכל הנוסחאות.

2. ירושלמי פאה פ״א ה״א, טו ע״ג; קידושין פ״א ה״ז, סא ע״ב; דברים רבה, טו; פסיקתא רבתי, כג-כד, עמ׳ קכג ע״ב; בבלי, עבודה זרה כג ע״ב - כד ע״א; קידושין לא ע״א. בפסיקתא רבתי אלו שתי מסורות נפרדות, האחת שכיבד את אמו והאחרת שכיבד את אביו ומעשה האבן והפרה.

3. ראו ספראי, אשקלון.

4. הוספה לפסיקתא רבתי, קצב ע״א.

5. מעשי השליחים ב 10; כא 29-28; יוחנן יב 20; מעשי השליחים ח 26; בבלי, פסחים ג ע״ב, ועוד.

6. קדמ׳, י 319-318; ראו עוד מלח׳, ו 427.

7. ספרי דברים, שנד יט, עמ׳ 416.

8. מלח׳, ד 275.

9. מלח׳, ד 262.

10. שובה, כתובות ירושלים, עמ׳ 361-358, וראו ספראי, העליה לרגל, עמ׳ 95-92.

11. השוו גם תוספתא מנחות פ״ט ה״ב, עמ׳ 525.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלהכל

(ב) פָּרָה שֶׁקַּרְנֶיהָ וּטְלָפֶיהָ שְׁחוֹרִים, יָגֹד. גַּלְגַּל הָעַיִן וְהַשִּׁנַּיִם וְהַלָּשׁוֹן אֵינָם פּוֹסְלִים בַּפָּרָה. וְהַנַּנֶּסֶת, כְּשֵׁרָה. הָיְתָה בָהּ יַבֶּלֶת וַחֲתָכָהּ, רַבִּי יְהוּדָה פוֹסֵל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל מְקוֹם שֶׁנִּטַּל וְלֹא הֶעֱלָה מְקוֹמוֹ שֵׂעָר אָדֹם, פְּסוּלָה.

A [red] heifer whose horns and hoofs are black, they [the horns and hoofs] should be removed. The eyeball, the teeth and the tongue do not invalidate it [from being entirely red, if they are black]. The runt is valid. [If] it had a boil which was cut off, Rabbi Yehudah invalidates it; Rabbi Shimon says: Any time a removal occurred and red hair did not grow in its place is invalid.

[ב] פָּרָה שֶׁקְּרָנֶיהָ וּטְלָפֶיהָ שְׁחוֹרִין, יָגֹר.

גֶּלְגֵּל הָעַיִן וְהַשִּׁנַּיִם וְהַלָּשׁוֹן, אֵינָן פּוֹסְלִין בַּפָּרָה.

וְהַנַּנֶּסֶת, כְּשֵׁרָה.

הָיְתָה בָּהּ יַבֹּלֶת וַחֲתָכָהּ, רְבִּי יְהוּדָה פוֹסֵל.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל מָקוֹם שֶׁנִּטַּל, וְלֹא הֶעֱלָה מְקוֹמוֹ שֵׂעָר אָדֹם, פְּסוּלָה.

[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה א]

יגוד – יחתוך מאמרו (דניאל ד) גודו אילנא ותרגום פרסה טלפא: ננסת הקצרה שמאמר האל תמימה שלמה בכל הדברים והודיענו שענין תמימה שלמת האודם והלכה כר׳ יהודה.

יגוד. יתתוך מלשון (דניאל ד) גודו אילנא ובבכורות בפרק אלו מומין (דף מד.) מוקי לה בעילוי זכרותייהו ובתוספ׳ (שם ע״ש) נמי תניא ניטלו קרניה וטלפיה והזכר עמהם [ג] פסולה.

הננסת. ננס פסול באדם וכשר בבהמה כדתנן בפ׳ אלו מומין (דף מה:).

יבלת. וורוא״ה בלעז.

תניא בתוספתא [שם ע״ש] רמ״א פרה שגלגל עיניה שחורים אם אין פרה אחרת כיוצא בה [ג] פסולה.

יָגֹד. יַחְתֹּךְ. כְּמוֹ גֹּדּוּ אִילָנָא (דניאל ד):

וְהַנַּנֶּסֶת. קְטַנָּה בְיוֹתֵר. שֶׁזֶּה מוּם בָּאָדָם וְאֵינוֹ מוּם בַּבְּהֵמָה:

יַבֶּלֶת. וורוא״ה בְּלַעַ״ז:

רַבִּי יְהוּדָה פוֹסֵל. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה:

יגוד (chop off) – he should cut off/sever. Like (Daniel 4:11): “hew down the tree”/גודו אילנא.

והננסת (dwarf) – the smallest, for that is a blemish in a human but is not a blemish in an animal.

יבלת (wart on the skin – VAVROAH in the foreign language.

ור' יהודה פוסל – and the Halakha is according to Rabbi Yehuda.

פרה שקרניה וכו׳ בכורות פ׳ מומין אלו ומפ׳ זעירי דהא דקתני יגוד מעילוי זכרותייהו קאמר פי׳ רש״י ז״ל שיש בחודו של קרן כשתים ושלש אצבעות שאין זכרות מגיע שם ואם השחרות אין מגיע עד מקום הזכרות יגוד אבל יותר מכאן מפסלא שאם יחתוך עד לשם הוא עושה אותה בעלת מום. ובערוך גריס יגור בריש פי׳ ינסר כמו מגוררות:

אינם פוסלים בפרה. פי׳ במראה. תניא בתוספתא ר״מ אומר פרה שגלגל עיניה שחורים אם אין פרה אחרת כיוצא בה פסולה:

והננסת כשרה פי׳ בערוך ננסת קצרה ודקה:

כל מקום שניטל ולא העלה וכו׳ כך מ״מ:

ולא העלה מקומו שער אדום פסולה הא אם העלה שער אדום כשרה. ור׳ יהודה ס״ל דאפילו עלה אדום פסולה לפי שאינו עולה בו אדמימות גמורה אבל הוא שער לקוי הראב״ד ז״ל בהשגות בפ׳ ראשון דהלכות פרה אדומה סי׳ ב׳ ה׳ ו׳:

יגוד. כשהשחרות אינו מגיע לזכרות *(היינו עצם התחו׳ בתוך הקרנים וכך בתוך הטלפי׳. דזו היא כף הרגל. ויש בחודו של קרן כשתים וג׳ אצבעות. שאין זכרות מגיע שם, רש״י) דאי מגיע אין לה תקנה שאם יחתוך שם יעשנה בעלת מום הר״ש. משמא דגמ׳ פ״ז דבכורות ד׳ מ״ד:

והננסת כשרה. כתב הר״ב שזה מום באדם ואינו מום בבהמה שמאמר האל תמימה (היה עולה בדעתינו) שלימה בכל הדברים. והודיענו שענין תמימה שלימת האודם הרמב״ם. ועיין בפי׳ הר״ב משנה ה׳:

{ג} יָגֹד. כְּשֶׁהַשַּׁחֲרוּת אֵינוֹ מַגִּיעַ לַזַּכְרוּת [וְהַיְנוּ עֶצֶם הַתָּחוּב בְּתוֹךְ הַקַּרְנַיִם. וְכֵן בְּתוֹךְ הַטְּלָפַיִם, דְּזוֹ הִיא כַף הָרֶגֶל. וְיֵשׁ בַּחֹד שֶׁל קֶרֶן כִּשְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת שֶׁאֵין זַכְרוּת הָעֶצֶם מַגִּיעַ שָׁם. רַשִׁ״י], דְּאִי מַגִּיעַ יַעֲשֶׂנָּה בַעַל מוּם אִם יַחְתֹּךְ שָׁם, גְּמָרָא:

{ד} שֶׁמַּאֲמַר הָאֵל, תְּמִימָה, הוֹדִיעָנוּ שֶׁעִנְיָנוֹ שְׁלֵמוּת הָאֹדֶם. הָרַמְבַּ״ם. וְעַיֵּן בְּהָרַ״ב מִשְׁנָה ה׳:

ו) יגוד
ר״ל יחתוך המקום השחור. ודוקא בשאין השחרות שבהקרן או בהטלף עד הזכרות שבתוך הקרן והטלף. דאם יצטרך לחתוך הזכרות נעשה בעל מום ופסול:

ז) גלגל העין והשינים והלשון אינם פוסלים בפרה
אם הן שחורים. ואין אחרת בנמצא [רב״א]:

ח) והננסת
צווערג בל״א. דזה פסול רק באדם ולא בבהמה. אפילו בקרבן ממש [בכורות פ״ז מ״ו]. וסד״א דאפ״ה בפרה תפסל מדכתיב תמימה. קמ״ל:

ט) היתה בה יבלת
געוויכס בל״א [ולרש״י בחומש ווארצע בל״א. וכן תרגם רמ״ד באשכנזי. ולפע״ד קשה לומר כן. דהרי בבכורות [ד״מ ע״ב] מסקינן דדוקא ביש בתוכו עצם פסול. ואילו בווארצע מעולם לא ראיתי שיהיה בה עצם. אלא רק דלדול בשר בעלמא הוא. וכעין חניטה שבאילן וכש״ס שם]:

י) וחתכה
נ״ל דהכא אפילו אין עצם בתוך היבלת. שכשרה כשלא חתכה. עכ״פ בחתכה. אפילו בהעלה במקומה שער אדום. פסול:

יא) רש״א כל מקום שניטל ולא העלה מקומו שער אדום פסולה
והא דל״ק והעלה במקומה שער אדום כשר. היינו לאשמעינן דיוקא. דדוקא בוודאי לא העלה במקומו שער אדום. אבל בסתמא. וכגון שאינו ידוע המקום שחתכוה. והרי משהו של מקום ב׳ שערות א״א לבדקו. אפ״ה כשר. א״נ קמ״ל חומרא שבהיה לה יבלת במקום שאין שם שערות מצויין. כגון בדד ובחיק הבהמה. כיון שלא העלה שם שער אדום. אע״ג שאין המקום ההוא ראוי לשער. אפילו הכי פסול:

ב) ולרמב״ם [פ״ב מאסומ״ז ה״ד וה׳] רק בטלפים אפי׳ נשאר קצת מהזכרות פסולה. אבל בקרנים רק בלא נשאר כלום מהזכרות פסולה מדהוה מום. אמנם לא זכיתי לידע למה קפדינן הכא בקרנים וטלפים רק בשחורות ולא בלבנות וכמו בשערות [לקמן מ״ו]. והרי בתרוויי׳ רק מאדומה תמימה ילפינן. ומ״ש הא מהא. ואפשר דלהממ״ס כך היא. ומינה ילפינן קרנים וטלפים. אבל קרא משמע רק בשערות. תדע דאי מקרא הול״ל שיצטרכו קרנים אדומות:

ג) וכך איתא נמי בתוספתא אליבא דר״מ: אמנם לא הבנתי. דמי איכא בהמה גסה או דקה שאין גלגל עינה שלה כולה שחור. וכך הוא ממש כל עינה. ואפשר דהתנא מיירי מהקו הלבן שמקיף בשפת העין סביב. והקו ההוא טמון תחת ריסי העין. ובזה קאמר שאם כל העין שחור בלי קו הסובב הנ״ל יש לזהר בו לכתחלה:

ד) וכתב הראב״ד [פ״א מפרה] הטעם. מדא״א שיהיה עולה בהשערות אדמימות גמורה: ונ״ל דא״כ ר״י גם בעלה בה שער אדום פסול. מדעכ״פ א״א שיהי׳ אדום גמור. לפיכך שפיר אפשר לומר דמה״ט שפיר קאמר ר״ש דדוקא בלא עלה בה שער אדום כלל פסול. אבל בעלה בה שער אדום לא חיישי׳ שמא אינו אדום כראוי: אולם ל״מ הי׳ נ״ל דלהכי אפי׳ עלה שם שער אדום פסולה, מדעכ״פ ניטל קצת מבשרה, ואינה תמימה, ואפי׳ גדל אח״כ שוב יבלת במקום שניטל, עכ״פ כל נראה ונדחה אינו חוזר ונראה [כסוכה לג״ב] וא״כ ה״ה בחתך ממנה בשר בשום מקום, וחזר וגדל והעלה שער אדום במקומו נמי פסול [ואפשר גם להראב״ד כך דמ״ש] רק חתך דלדול דנקט, אורחא דמלתא נקט. א״נ יבלת לרבותא נקטי׳ אף דמיותר לגמרי הי׳ אפ״ה פוסל בפרה אע״ג דבשאר קרבן כשר [כפסחים רפ״ו]:

פרה שקרניה וטלפיה שחורין יגוד – פרה ללא קרניים וטלפיים אינה נחשבת לבעלת מום, ולכן אם קרני הפרה או טלפיה שחורים יש לקצצם. התוספתא מדגישה שיש לקצץ רק את הטלפיים ולא את ״הזכר עמהן״, כלומר לא את שורש הטלף (תוספתא פרה פ״ב ה״ב, עמ׳ 631; ספרי זוטא, יט ב, עמ׳ 301).

גלגל העין [ו ]השינים והלשון – שאינם אדומים,אינן פוסלין בפרה – משום שאין דרכם להיות אדומים. והננסת כשירה – פרה אדומה קטנת קומה כשרה, משום שאין זה מום. כן מובא במדרש ספרא פעמים מספר¹.

היתה בה יבלת וחתכה רבי יהודה פוסל – משום מום, רבי שמעון אומר כל מקום שניטל ולא העלה מקומו שיער אדום פסולה – רבי שמעון מסייג את ההלכה. מעניין להשוות הלכה זו עם נגעי אדם. אדם שקצץ נגע נחשב לחוטא ונקנס (משנה נגעים פ״ז מ״ד-מ״ה). גם במשנה הבאה (מ״ה) תעלה אפשרות זו של תלישת סימני השחור, ונחלקו חכמים בדבר.

1. ספרא, ויקרא, דבורא דחובה פ״כ ה״ו, כו ע״ב; ספרא, ויקרא, דיבורא דחובה פרשה י ה״ה, כד ע״ב, ועוד.

(ג) יוֹצֵא דֹפֶן וְאֶתְנָן וּמְחִיר, פְּסוּלָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה׳ אֱלֹהֶיךָ (דברים כ״ג:י״ט), וְאֵין זוֹ בָאָה לַבָּיִת. כָּל הַמּוּמִים הַפּוֹסְלִים בַּמֻּקְדָּשִׁים, פּוֹסְלִים בַּפָּרָה. רָכַב עָלֶיהָ, נִשְׁעַן עָלֶיהָ, נִתְלָה בִזְנָבָהּ, עָבַר בָּהּ אֶת הַנָּהָר, קִפֵּל עָלֶיהָ אֶת הַמּוֹסֵרָה, נָתַן טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ, פְּסוּלָה. אֲבָל קְשָׁרָהּ בַּמּוֹסֵרָה, עָשָׂה לָהּ סַנְדָּל בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תַחֲלִיק, פָּרַס טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַזְּבוּבִים, כְּשֵׁרָה. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא לְצָרְכָּהּ, כְּשֵׁרָה. לְצֹרֶךְ אַחֵר, פְּסוּלָה.

One [a red heifer] born through a Caesarean section [literally: came out through a wall], one given as payment [for a harlot], or as a price [for a dog] are invalid. Rabbi Eliezer validates [them], as the verse says: (Deuteronomy 23:19) "Do not bring a harlot's payment or the price of a dog to the house of Hashem your G-d,⁠" and this one, [the red heifer,] does not come to the house. All the blemishes which invalidate sacrifices invalidate the [red] heifer. [If] one rode on it, leaned on it, hung from its tail, used it to cross a river, doubled the reins over it, [or] placed his cloak on it, it is invalid. But if he tied it with a rein, made a shoe for it to prevent slipping, [or] spread his cloak over it because of the flies, it is valid. This is the rule: anything [done] for its own needs [that of the heifer], it is valid. For any other needs, it is invalid.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל

[ג] יוֹצָא דֹפֶן וְאֶתְנַן וּמְחִיר, פְּסוּלָה.

רְבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית יי אֱלהֶיךָ״ (דברים כ״ג:י״ט), אֵין זוֹ בָאָה לַבַּיִת.

[ד] כָּל הַמּוּמִין פּוֹסְלִין בַּמֻּקְדָּשִׁין וּפוֹסְלִין בַּפָּרָה.

רָכַב עָלֶיהָ, נִשְׁעַן עָלֶיהָ, נִתְלָה בִזְנָבָהּ, עָבַר בָּהּ אֶת הַנָּהָר, קִפֵּל עָלֶיהָ אֶת הַמּוֹסֵרָה, נָתַן טַלֵּיתוֹ עָלֶיהָ, פְּסוּלָה.

אֲבָל קְשָׁרָהּ בַּמּוֹסֵרָה, עָשָׂה לָהּ סַנְדָּל בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תַחְלִיק, פָּרַס טַלֵּיתוֹ עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַזְּבוּבִים, כְּשֵׁרָה.

זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא לְצָרְכָהּ, כְּשֵׁרָה, לְצֹרֶךְ אַחֵר, פְּסוּלָה.

[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה א]

תוספתא פרה ב׳:ב׳-ג׳

כל עבודות שחייבין עליהן במוקדשין פסולה בפרה. נכנסה לרבקה ודשה עם אמה ועול פוסל לעבודה שלא לעבודה נפדית על כל פסול מתה תפדה שחטה תפדה מצא אחרת נאה הימנה תפדה שחטה על גבי מערכתה אינה נפדית עולמית אם מתרומת הלשכה היתה באה דמיה נופלין לתרומת הלשכה.

חומר בפרה שאין במוקדשין ובמוקדשים שאין בעגלה שהעגלה שנים פוסלת בה ועבודה פוסלת בה מה שאין כן במוקדשין.

חכמים יסברו שפרה קדשי מזבח היא ולזה יפסול בה כל מום יפסול בקדשים וכבר ביארנו המומים כולן בששי מבכורות והן כולן יפסלו בפרה אדומה באמרו (במדבר יט) אשר אין בה מום ונוספת הפרה על הקדשים שהיא תפסל בעבודה כל עוד שישומש בה באופן מאופני השמוש לפי שבא בה (שם) אשר לא עלה עליה עול ואמר בעגלה ערופה (דברים כא) אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול מה עול האמור כאן עשה שאר עבוד׳ כעול (ופסולה) אף עול האמור בפרה עשה שאר עבודה כעול (ופסולה). עבר בה את הנהר שנעזר בה בעת עברו. קיפל עליה את המוסירה שיכרוך החבל אשר יקשור בה וישימה על שדרתה. בשביל שלא תחליק שלא תמעד ואין הלכה כר׳ אליעזר.

יוצא דופן. למאי דבעי למימר בפרק אין מעמידין (דף כג:) דפרה קדשי מזבח היא ניחא דמיפסלא ביוצא דופן כשאר קדשים דדרשינן (חולין דף לח:) כי יולד פרע ליוצא דופן אבל בכל דוכתא קי״ל פרה קדשי בדק הבית היא בסוף פ״ק דזבחים (דף יד:) ובפרק חטאת העוף (דף כה:) ובפ״ק דמנחות (דף ו:) ובפרק אלו קדשים בתמורה (דף כו.) ובבכורות פרק הלוקח בהמה (דף כה.) וביומא בפרק טרף בקלפי (דף מב.) ובפ״ק דשבועות (דף יא:) ואע״ג דפליג ר״ש בפרק אין מעמידין (דף כג:) ומכשירה ביוצא דופן משום דפרה קדשי בדק הבית היא אע״ג דמודה לענין קדשים שאינו קדוש לא מסתבר לומר דכולי הש״ס כר״ש וצריך לומר דכ״ע קדשי בדק הבית היא וטעמא דרבנן משום דחטאת קרייה רחמנא כדאמרינן נמי בפ״ק דחולין (דף יא.) דטרפות פוסל בה מהאי טעמא ויש גירסות בפרק אין מעמידין (דף כג:) וכאותה גירסא עיקר דבמסקנא דשמעתא פליגי ר״ש ורבנן בחטאת קרייה רחמנא ור״ש דלא חייש אטעמא דחטאת הוה דריש דטרפות פוסל בה מקרא אחרינא א״נ מדכתיב תמימה כדאמרינן בפ״ק דמס׳ ע״ז (דף ו.) גבי נח דלאו טריפה הוא משום דתמים כתיב ביה ואע״ג דאיצטריך תמימה לשתי שערות פוסלות בה כדתניא בספרי תרתי שמעת מינה והא דלא בעי למדרש תרתי מתמים דנח לפי שבא הכתוב לספר בשבחו של צדיק והשתא לענין טרפות ויוצא דופן עבדינן לה כקדשי מזבח לרבנן משום דחטאת קרייה רחמנא וכן נמי לענין מעילה דרשינן בספרי דמועלין בה מדכתיב חטאת היא ולקמן נמי תנן שחטה שלא לשמה פסולה כולהו מדקרייה חטאת ותימה דלכולה מילתא תהוי כקדשי מזבח מהאי טעמא ובההיא דזבחים ומנחות ניתא דמסלק ליה בקושיא דעדיפא וכן בההיא דשבועות ועוד דבההיא דשבועות מסיק ליה התם גבי לב ב״ד מתנה אבל בההיא דתמורה קשה טפי דקאמר דאין פרה עושה תמורה משום דקדשי בדק הבית היא ויש לומר דגבי תמורה דנפקותא ליתא בגוף הפרה כלל לא שייך דרשא דחטאת קרייה רחמנא וההיא דבכורות קשיא דלפי המסקנא נמי לית בה איסור גיזה ועבודה אפילו מדרבנן לאחר שנפדית משום דקדשי בדק הבית היא ולא הויא כפסולי המוקדשין שנפדו וזהו בגוף הפרה וי״ל דלענין נפקותא דלאחר פדיון שאין תורת פרה עליה לא קרייה רחמנא חטאת ועוד מה שנפדית פרה בכ״מ היינו כדמפרש שם בשבועות דלב ב״ד מתנה עליהם דאם לא הוצרכה תהא לדמיה.

ר״א מכשיר. במתניתין לא מפרש ר״א טעמא אלא אאתנן ומחיר אבל ביוצא דופן לא מפרש טעמא ושמא מודה לרבנן ביוצא דופן ואם תימצי לומר דפליג סבר לה כר״ש דאין מעמידין ומיהו אם איתא דפליג אדפריך התם מר״ש ה״ל לאקשויי דר׳ אליעזר אדר״א.

כל המומין הפוסלין במוקדשין. בפרק על אלו מומין מפורשים המומין הפוסלין במוקדשין.

לצורך אחר פסולה. ואפי׳ לצרכו ולצרכה כדאיתא בסוף אלו מציאות (דף ל.).

תניא בתוספתא [שם] כל עבודה שחייבין עליהן במוקדשין פוסלין בפרה הכניסה לרבקה ודשה כשירה ואם בשביל שתינק ותדוש פסולה זה הכלל כל שלצרכה כשירה לצורך אחרת פסולה והעול פוסל לעבודה ושלא לעבודה נפדית על כל פסול שבה מתה תפדה מצא אחרת נאה הימנה תפדה שחטה על גב מערכתה אין לה פדייה עולמית אם מתרומת הלשכה היתה באה דמיה נופלין לתרומת הלשכה. פירוש שחייבין עליהן במוקדשין משו׳ לא תעבוד בבכור שורך (דברים טו): בשביל שתינק ותדוש פסולה בפרק אלו מציאות (דף ל.) מפרש משום דכתיב אשר לא עובד בה מכל מקום. ואע״ג דהך ברייתא מיתניא גבי פרה וההוא קרא גבי עגלה ערופה כתיב הא ילפי מהדדי בגזירה שוה דעול עול בפרק בתרא דסוטה (דף מו.) ואפילו למאן דלית ליה גזירה שוה ויליף התם שאר העבודות שפוסלות בפרה מגופה דפרה דכתיב אשר לא עלה עליה עול מ״מ סברא הוא דלא אתא לרבויי קרא שאר עבודות אלא בדניחא ליה כדאשכחן בעגלה ואם תאמר וברישא דלרבקה ודשה כשירה אמאי כשרה נהי דממילא דשה ולא איכוון להכי מכל מקום תפסל כמו עלה עליה זכר דממילא ופסולה כיון דניחא ליה ויש מפרש דלרבקה שאני דהיינו לפטמה מלשון עגלי מרבק דלא ניחא ליה שתתכחש בדישה ונתכוון שתאכל ולא שתדוש ולא יתכן דאי לא מכשרינן בדישה אלא משום דאיכא תרתי לטיבותא אם כן בסיפא לאשמעינן רבותא דאפי׳ שתינק ודשה פסולה ודוחק לפרש דעל מנת שתינק ותדוש דסיפא היינו ע״מ שתינוק או תדוש ועוד דבפ׳ כל שעה (דף כו.) מייתי לה אהא דלא אפשר וקא מיכוון משמע דאי לא מיכוון כשרה וצ״ל דכיון שיש שם בהמות הרבה דבלאו איהי היתה תבואה נידושת אע״פ שאין מתכוין להנאתה ולא הכניסה אלא לשמרה לא ניחא ליה קרינא ביה ופסיק רישי׳ לא הוי דאפשר שלא תדוש בהילוכה: לעבודה ושלא לעבודה כדדרשינן בפרק בתרא דסוטה (דף מו.) אם כן מה תלמוד לומר עול עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה שאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה כלומר כשעושה לשם עבודה והיינו היכא דניחא ליה כדאשכחן בעלה עליה זכר אבל עול פוסל אע״ג דלא ניחא ליה ועובד דומיא דעבד מיתוקם בשאר עבודות דלאו עול. נפדית על כל פסול שבה בפ״ק דשבועות (דף יא:) מייתי לה: אם מתרומת הלשכה. היתה באה עיקרה מתרומת הלשכה כדתנן בשקלים (פ״ד מ״ב) וכדדרשי׳ בסיפרי ומיהו יכול אדם להתנדב ולמסור לציבור ואם נפדית אין דמיה נופלין לתרומת הלשכה דאדעתא דהכי לא אקדשוה.

יוֹצֵא דֹפֶן פְּסוּלָה. כִּשְׁאָר קָדָשִׁים. דִּכְתִיב [וַיִּקְרָא כב] כִּי יִוָּלֵד, פְּרָט לְיוֹצֵא דֹפֶן. וְאַף עַל גַּב דְּפָרָה לָאו קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ הִיא אֶלָּא קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, מִכָּל מָקוֹם יוֹצֵא דֹפֶן פְּסוּלָה, דְּחַטָּאת קַרְיֵהּ רַחֲמָנָא:

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר. בְּאֶתְנָן וּמְחִיר דַּוְקָא. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר:

כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִים בַּמֻּקְדָּשִׁים. בִּבְכוֹרוֹת פֶּרֶק עַל אֵלּוּ מוּמִין, מְפֹרָשִׁים הַמּוּמִין הַפְּסוּלִין בַּמֻּקְדָּשִׁים:

פּוֹסְלִים בַּפָּרָה. דִּכְתִיב (במדבר יט) אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם:

עָבַר בָּהּ אֶת הַנָּהָר אָחַז בִּזְנָבָהּ. נִסְתַּיַּע בָּהּ כְּשֶׁעָבַר אֶת הַנָּהָר:

קִפֵּל עָלֶיהָ אֶת הַמּוֹסֵרָה. הַחֶבֶל שֶׁקּוֹשֵׁר אוֹתָהּ בּוֹ קִפְּלוֹ וּנְתָנוֹ עַל גּוּפָהּ:

נָתַן טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ פְּסוּלָה. נֶאֱמַר בְּפָרָה (שם) אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל, וְנֶאֱמַר בְּעֶגְלָה עֲרוּפָה (דברים כא) אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל, מָה עֹל הָאָמוּר בְּעֶגְלָה עָשָׂה שְׁאָר עֲבוֹדָה פְסוּלָה כְּעֹל, אַף עֹל הָאָמוּר בְּפָרָה עָשָׂה שְׁאָר עֲבוֹדָה פְסוּלָה כְּעֹל:

בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תַחֲלִיק. שֶׁלֹּא יַחֲלִיקוּ רַגְלֶיהָ וְתִפֹּל:

לְצֹרֶךְ אַחֵר פְּסוּלָה. וַאֲפִלּוּ לְצָרְכּוֹ וּלְצָרְכָּהּ פְּסוּלָה:

יוצא דופן (Caesarian section) – like the rest of Holy Things. As it is written (Leviticus 22:27): “[When an ox or a sheep or a goat] is born,” excluding that by Caesarean section. But even though a heifer/cow is not the Holy Things of the altar but rather the Holy Things of offerings for Temple repair, nevertheless, an animal born by caesarean section is invalid, for the All-Merciful called it a sin-offering.

ר' אליעזר מכשיר – especially the fee for a whore and the fee for a dog. But the Halakha is not according to Rabbi Eliezer.

כל המומין הפוסלים במוקדשים – In [Tractate] Bekhorot in the [sixth] chapter, “On account of these blemishes”/על אלה מומין (Mishnayot 1-12), the blemishes that invalidate the Holy Things are explained.

פוסלים כפרה – as it is written (Numbers 19:2): “in which there is no defect”/"אשר אין-בה מום".

עבר בה את הנהר אחז בזנבה – assisted/accompanied it when he crossed the river.

קיפל עליה בת המוסרה (if he threw the reins over her back) – the rope that he ties her with they doubled and placed them on her body (i.e., back).

מתן טליתו עליה פסולה – it states in [the portion of the] of the [Red] Heifer (Numbers 19:2): “and on which no yoke has been laid”/אשר לא-עלה עליה על", and it states regarding the heifer whose neck is broken (Deuteronomy 21:3): “a heifer which has never been worked, which has never pulled in a yoke”/"עגלת בקר אשר לא-עבד בה אשר לא-משכה בעל". Just as the yoke that is stated with the heifer (in Deuteronomy 21:3 and following) it did all of the rest of invalid work while yoked, even the yoke that is mentioned with the [Red] Heifer, it is the rest of the invalid work while yoked.

בשביל שלא תחליק – so that her feet should not slip and she would fall.

לצורך אחר פסולה – and even for his needs and for her needs it is invalid.

יוצא דופן ואתנן ומחיר פסולה ור׳ אלעזר מכשיר ספ״ד דהלכות איסורי מזבח ונראה דגרסי׳ אלעזר בלתי יוד דבפ׳ כל האסורין אמר רב חסדא מאן חכמים דפליגי עליה דר׳ אלעזר ר׳ יוסי בר׳ יהודה היא. והכריח הר״ש ז״ל דלא פליג ר׳ אלעזר אלא אאתנן ומחיר וכן משמע ג״כ ממתני׳ דמפ׳ טעמא דאתנן ומחיר ולא מפ׳ טעמא דיוצא דופן:

בית ה׳ אלהיך ואין זו באה כצ״ל:

במס׳ ע״א דף מ״ו ופי׳ רש״י ז״ל שאינה באה לבית ששחיטתה בהר הזתים דכתיב והוציא אותה אל מחוץ למחנה ושחט אותה ע״כ וחכמים פליגי עליה דר׳ אליעזר התם וס״ל בית ה׳ אלהיך לרבות את הרקועים פי׳ שם רש״י ז״ל טסי זהב שעושין צפוי לכותל היכל ולקדש הקדשים דכיון דנוי הן מיתסר ע״כ ומשמע משם דגרסי׳ במתני׳ ואין זו באה לבית כמו שכתבתי וכן ג״כ איתיה בערוך ערך רקע:

עבר בה את הנהר. שנעזר בה מעט בעת עברו הרמב״ם ז״ל ומתוך פי׳ רעז״ל משמע קצת דנתלה בזנבה ועבר בה את הנהר חדא מילתא וכן נמי משמע מלשון הרמב״ם ז״ל שם ביד שכתב נתלה בזנבה ועבר בה את הנהר ודוחק:

אבל קשרה במוסרה שבת ר״פ במה בהמה בדף נ״ב ונראה קצת כי שם היא ברייתא ואמרי׳ התם דלרב דס״ל דפרה מנטרא בלא אחיזת רצועה לענין שבת כמו שכתבתי שם סוף הפרק אעפ״כ גבי פרה אדומה לא הוי משאוי משום דדמיה יקרים ובעי נטירותא יתירתא משנולדה:

עשה לה סנדל בשביל שלא תחליק פי׳ בערוך פרסותיה של פרה הן סדוקות וכשהיא הולכת בחלקלקות נופלת לפיכך עושין לה סנדל שלא תחליק:

זה הכלל וכו׳. ומצאתי שכתב הר׳ יהוסף ז״ל בירושלמי דייק מכאן דכל עבודה שהיא לצורך הקרבן אין בה מעילה ותימא דהתם לצודו [*) אינו מובן.] גיליון ע״כ:

ואין זו באה לבית. ורבנן כיון דקדשי ב״ה היא ולקיחתה מתרומת הלשכה. כדתנן במשנה ב׳ פרק ד׳ דשקלים באה לבית קרינן בה כך נ״ל:

נתן טליתו עליה פסולה. כתב הר״ב נאמר בפרה כו׳ מה עול האמור בעגלה עשה שאר עבודה פסולה כעול. אף כו׳ שאר עבודה פסולה כעול. ובל׳ הרמב״ם ליתנהו אלו ב׳ מלות פסולה ובפ׳ בתרא דסוטה ד׳ מ״ו שאר עבודות פוסלים בה. אף כאן שאר עבודות פוסלות בה. עוד שם א״כ מה ת״ל עול עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה שאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה. (כלו׳ שעבודה זו לצורך היא. אבל אקראי בעלמא שהניח שק עליה ולא להוליכו אלא אקרי ואותב לא פסלה) ואימא אשר לא עובד בה כלל עול פרט. כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט עול אין מידי אחרינא לא אשר רבויא הוא:

{ה} לַבָּיִת. וְרַבָּנָן, כֵּיוָן דְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת הִיא וּלְקִיחָתָהּ מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה, בָּאָה לַבַּיִת הִיא. כָּךְ נִרְאֶה לִי:

{ו} אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר עֹל, עֹל פּוֹסֵל בֵּין בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה וּבֵין שֶׁלֹּא בִשְׁעַת עֲבוֹדָה, שְׁאָר עֲבוֹדוֹת אֵין פּוֹסְלוֹת אֶלָּא בִשְׁעַת עֲבוֹדָה, כְּלוֹמַר שֶׁעֲבוֹדָה זוֹ לְצֹרֶךְ הִיא וְלֹא בְאַקְרַאי כוּ׳. גְּמָרָא:

יב) יוצא דופן ואתנן ומחיר פסולה
כמו בשאר קרבן דחטאת קריי׳ רחמנא [כחולין א׳ א׳]:

יג) רבי אליעזר מכשיר
רק באתנן ומחיר מכשיר. וכדקאמרת טעמא. ולרבנן אצטריך קרא בית ד׳. לרבותא. דאפילו דבר הנצרך רק לבית ד׳. דהיינו רקועי זהב לכותלי ביהמ״ק. לא יביא [כתמורה ד״ל ע״ב וע״ז מו״ב]. אבל פרה א״צ קרא. דחטאת קריי׳ רחמנא [ואשתמיטתי׳ להתוי״ט]:

יד) רכב עליה נשען עליה נתלה בזנבה עבר
אורחא דמלתא נקט. דמדלא הי׳ יכול לשוט. אחז בזנבו. מדכל בהמה יכולה לשוט. ותעבירו בנהר. וה״ה בנתלה בזנבה לחוד ולא העבירתו נמי נפסלה. וגם זנבה אורחא דמלתא נקט. דה״ה באחז בקרנה. רק שאינו רגיל לאחוז בקרניה שלא יכביד ראשה לתוך המים ותטבע. וקמ״ל כולה בבא. דאע״ג שלא נשאה המשא על גופה ממש אפ״ה פסולה:

טו) בה את הנהר קיפל עליה את המוסרה
מוסרה הוא חבל שקשור בראשה להנהיגה בו. וזה לאחר שקשר בה החבל. הכפיל החבל הנשאר מדולדל והניחו על הפרה. וקמ״ל דאף שקצה החבל שקשור בהפרה לא הוה משא. אפ״ה קצה האחר של החבל המדולדל מחשב משא. כשהניחו עלי׳:

טז) נתן טליתו עליה פסולה
קמ״ל כולהו דאע״ג דבכל משא כשלא התכוון שתשא אותו. אלא הניחו עליה כמניח על הארץ. אז דוקא בעול ממש נפסלה. אבל בשאר מילי לא [כסוטה מ״ו א׳]. והרי הנהו כולהו משאן קל מאד. ומסתמא לא התכוון שתשא אותן. אפ״ה אם התכוון לכך שיהי׳ לה למשא פסול:

יז) עשה לה סנדל בשביל שלא תחליק
שלא תפול:

יח) זה הכלל
זה הכלל דרישא. לאתויי אפילו הוא משא כבד והוא לצרכה. ואפילו הניח סולם בצוארה. והוא לצרכה. כדי שלא תתחכך במכה שיש לה שם. ואע״ג דסולם דמי לעול שפוסל בה קרא בהדיא [כשבת נד״ב]. וזה הכלל דסיפא. לאתויי אף שהוא לצרכה ולצרכו. מחשב שלא לצרכה ונפסלה:

יוצא דופן – ולד בהמה שנולד בניתוח קיסרי, שיצא מדופן הבהמה, ולא בלידה רגילה – פסול. המשנה מונה רשימה של פסולים, אך יוצא הדופן הוא בבחינת ״יוצא דופן״. אין הוא קשור למום אלא לכך שאיננו יודעים את תאריך הלידה שלו, שכן תאריך הלידה הוא התאריך הטבעי בלבד, ומי שנולד בניתוח קיסרי אין לו אפוא שעת לידה. הלכה זו חוזרת במשניות רבות (משנה זבחים פ״ח מ״א; פ״ט מ״ג ועוד הרבה) השונות את הרשימה המלאה של הפסולים, וזו כוללת את שלושת הפסולים שבמשנתנו. אין בספרות חז״ל הנמקה של האיסור, להוציא את דרשת הכתוב ״כי יוולד – פרט ליוצא דפן״¹. להנחה שיוצא הדופן איננו כנולד יש כמובן השלכות רבות: הוא אינו כשר כקרבן, איננו בכור ואינו פוסל בכור אחר, ואינו נעשה תמורה. בחלק מן המקורות רבי שמעון חולק ואומר שיוצא הדופן היא כיילוד², אך כנראה איננו חולק על יתר רכיבי הרשימה.

עם זאת בהקשר של משנתנו, ושל משניות דומות, משתמע שיש ביוצא הדופן גם פסול של ממש. לידתו נתפסת כמעשה חשוד במקצת, כיוון שאיננה טבעית, ועל כן אינה ראויה לטהרתם של ישראל.

ואתנן ומחיר פסולה – אתנן ומחיר הן קיצור של המונחים המקראיים ״אתנן זונה״ – התשלום הניתן לזונה עבור ״שירותיה״, ו״מחיר כלב״ – התשלום הניתן על הרבעת כלב או על כל הרבעה אסורה (ראו להלן). רבי אלעזר – שני נוסחים אלו מתחלפים לעתים קרובות, מכשיר שנאמר – (דברים כג יט) לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה׳ אלהיך ואין זו באה לבית – האיסור הוא רק להביא את האתנן ומחיר הכלב לבית ה׳, ואילו פרה אדומה איננה קרבה בבית ה׳. ממשנתנו לא ברור אם רבי אליעזר חולק רק על אתנן ומחיר כלב או גם על יוצא דופן. ברם בתוספתא שנינו: ״יוצא דופן פסולה, ורבי שמעון מכשיר. אתנן ומחיר פסולה, ורבי אליעזר מכשיר, שנאמר ׳לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה׳ אלהיך׳, אין זו ביאה לבית״ (תוספתא פרה פ״ב ה״ב, עמ׳ 631). אמנם רבי אליעזר פוסל יוצא דופן לפרה אדומה, אבל רבי שמעון מכשיר; רבי שמעון רואה ביוצא דופן ולד רגיל לכמה מן הנושאים (או לכולם – כריתות פ״א מ״ה, וראו פירושנו לה).

המונחים של משנתנו מוסברים במשנת תמורה: ״איזהו אתנן? האומר לזונה הא ליך טלה זה בשכרך, אפילו מאה – כולן אסורין. וכן האומר לחברו הא לך טלה זה, ותלין שפחתך אצל עבדי. רבי אומר, אינו אתנן, וחכמים אומרים אתנן. איזהו מחיר כלב? האומר לחבירו הא לך טלה זה תחת כלב זה, וכן שני שותפין שחלקו, אחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב, שכנגד הכלב אסורים, שעם הכלב מותרים. אתנן כלב ומחיר זונה הרי אלו מותרים, שנאמר (דברים כג יט) שנים ולא ארבעה, ולדותיהן מותרים, שנאמר הן ולא ולדותיהן״ (פ״ו מ״ב-מ״ג; ספרי דברים, רסא, עמ׳ 283), ובתוספתא שם: ״איזהו מחיר כלב? אלו חלופי כלב. שנאמר ׳תמכר׳ עמך בלא הון. החליף עמו פרכילי ענבים, ועטרות של שובלין, יינות, שמנים וסלתות, כל דבר שהוא כיוצא בו קרב לגבי מזבח – אסורה״ (תמורה פ״ד ה״ד, עמ׳ 555). האתנן אינו אסור באכילה אבל אינו ראוי לקרבן, שכן אין זה נאה שיובא לבית ה׳ פרי של מעשה פסול. אין זו מצווה הבאה בעברה במובן הטכני, אבל יש כאן פסול מוסרי הנאמר במפורש בתורה³. מחיר כלב אסור אפילו לאחר שהוחלף, והפן המוסרי מודגש הרבה יותר מאשר הפן הטכני של ממון שנוצר מעברה. כאמור רבי אליעזר חולק, ומבסס את דבריו על הכתוב (וכן ספרי דברים, רסא, עמ׳ 283). קרוב לוודאי שלא הדרשה יצרה את ההלכה, אלא שרבי אליעזר איננו חושש לפן המוסרי. האתנן ומחיר הכלב מותרים בהנאה ואכילה, ברם אסור להקריבם במקדש, ולכן כל מה שאינו קרבן ישיר כשר, ופרה אדומה איננה קרבן.

כל המומין פוסלין במוקדשין ופוסלין בפרה – קרבן צריך להיות שלם, אין זה ראוי להעלות קרבן בעל מום. כבר הנביא אומר: ״וכי תגִשוּן עִוֵר לזבֹח אין רע? וכי תגישו פִסח וחֹלה אין רע? הקריבהו נא לפֶחָתֶךָ, היִרצך או הישא פניך? אמר ה׳ צבאות״ (מלאכי א ח). פרק ו במשנת בכורות עוסק במיון המומים השונים, ובהגדרה מתי נחשב המום למום קבוע הפוסל קרבן. כל המומים הללו פוסלים גם את הפרה האדומה. רכב עליה [נשען עליה נתלה ] בזנבה עבר בה את הנהר קיפל עליה את המוסירה – כל הפעולות האלו פוסלות את הפרה. מוסֵרה היא הרצועה הקשורה לצוואר הבהמה או לפיה ומשמשת להנהגתה (איור 5), כדברי התוספתא: ״אי זו היא מסירה כל שמסר לו פרומביא במוסרה, הרי זו מסירה״ (קידושין פ״א ה״ח). במשמעות זו מופיעה המילה גם במשניות אחרות: ״קשרו בעליו במוסרה, ונעל בפניו כראוי, ויצא והזיק...⁠״ (משנה בבא קמא פ״ד מ״ט), וכן במשנתנו. כך גם פירש הירושלמי באמרו: ״היו לו עשרה גמלים קשורים זה בזה, מסר לו מוסירה שלאחת מהן״ (קידושין פ״א ה״ד, ס ע״א). ברור, אפוא, שמוסֵרה היא החבל (פרומביה) שבפי הבהמה⁴. ונתן טליתו עליה פסולה – כל אלו אינם מומים ואינם פוסלים את הבהמה מקרבן, אבל הם פוסלים בהמה לפרה אדומה, משום שזו כשרה רק אם היא תמימה, שלא נעשתה בה עבודה.אבל קשרה במוסירה – כדי לשמרה או להנהיגה, עשה לה סנדל – בלשון ימינו: קבע לה פרסה, בשביל שלא תחליק פרס טליתו עליה מפני הזבובים כשירה זה הכלל כל שהוא לצורכה כשירה לצורך אחר פסולה – עיקרון זה של ״לצורכה״ חוזר בתחומים הלכתיים אחרים. למשל, הכשרת טומאה באוכלין היא רק כשהפֵרות נרטבו, ורק אם נרטבו במכוון לצורך טובת הפרי וכסיום מלאכה שלו; אבל אם נרטבו באונס – אינם מוכשרים לקבל טומאה. כלומר, אליבא דחכמים השאלה העיקרית היא לשם מה נעשתה המלאכה.

ברם, עמדתו של רבי יהודה שונה⁵: ״רבי יהודה אומר משמרין אותה שלא לעבוד בה כל עבודה. אמרו לו אם כן אין לדבר סוף, הרי היא בחזקתה כשרה. רבי מאיר אומר פרה שגלגלי עיניה שחורין אם אין פרה אחרת כיוצא בה פסולה״ (תוספתא פרה פ״ב ה״א, עמ׳ 631). לדעת רבי יהודה עיקר האיסור חל על הבעלים, והוא מוסיף ומחמיר שיש לשמור שמירה אקטיבית שלא יארע ״פגם״. עמדתו זו חוזרת גם להלן (מ״ד; פ״ג מ״א; יומא פ״א מ״א). בתוספתא יש הגדרה קרובה: ״כל עבודות שחייבין עליהן במוקדשין, פסולה בפרה. הכניסה לרבקה ודשה עם אמה כשרה, ואם בשביל שתניק ותדוש פסולה. זה הכלל: כל שלצורכה כשרה, לצורך אחר פסולה״ (תוספתא פרה פ״ב ה״ג, עמ׳ 631; בבלי, פסחים כו ע״א ומקבילות). מונח דומה מופיע במסכת עירובין, שם נקבע שפרצה בגדר העירוב היא כמלוא ״שתי רבקות״ (פ״ב מ״א). רוב המפרשים מסבירים שרבקה הוא הכינוי לצמד פרות, או לדבוקת פרות, ואת התוספתא שלנו הסבירו בעגלה שהוכנסה לדיש כדי שתהא צמד לאמהּ ותינק ממנה, ותוך כדי כך היא דשה את החיטים. במלון בן יהודה קיבלו את דעתו של אבן ג׳נאח המבוססת על הערבית. בערבית ״רבק״ משמעו החבל הקושר את שתי הפרות לצמד⁶. ברם, בתוספתא פרה מדובר בשני מצבים: הכניסה לרבקה ודשה, או שהכניסה לינוק ולדוש כאחת. מהתוספתא ברור שבמקרה הראשון העגלה נחשבת כמי שלא עבדה עבודה, ובמקרה השני נחשבת כאילו עבדה, והכול תלוי בכוונתם של הבעלים. כלומר, ״הכניסה לרבקה״ היינו ״הכניסה לינוק״. אם כן, יש לפרש כפי שפירש רבנו חננאל: ״הכניסה לרבקה – לפטמה״⁷, והשיעור של שתי רבקות פירושו שתי פרות אוכלות, והכול אתי שפיר.

ההלכה שפרה אדומה שעבדה עבודה פסולה חוזרת גם בספרי: ״אשר לא עלה עליה עול, פוסלה. נתן עליה ידו ועבר מכאן ולהלן, הרי זו פסולה. היתה עוברת בנהר, או עולה במעלה, או יורדת בירידה. נתלה בזנבה לסעדה כשרה, שתסעדנו פסולה. קשרה במוסרה הרי זו כשרה, קיפלה ונתנה בין קרניה, הרי זו פסולה. פירש טליתו עליה מפני החמה ומפני הדבורים, הרי זו כשרה. עשה לה סנדלין בשביל שלא תחליק, הרי זו כשרה. [שכן עליה עוף כשרה, עלה עליה זכר לדעת הבעלים פסולה, שלא לדעת הבעלים כשרה]... סימן היה לחכמים ששתי שערות היו בכתפה שתי וערב ובשעה שעולה עול על צוארה היו נושרות והיו עיניה בולטות למקום הניר״ (ספרי זוטא, יט ב, עמ׳ 300).

התוספתא מרחיבה: ״העול פוסל לעבודה ושלא לעבודה. נפדות על כל פסול. מתה, תפדה. שחטה, תפדה. מצא אחרת נאה הימנה, תפדה. שחטה על גבי מערכתה, אינה ניפדית עולמית. אם מתרומת הלשכה היתה באה דמיה נופלין לתרומת הלשכה״ (פ״ב ה״ד, עמ׳ 631). פרה אדומה נמצאת במצב מיוחד; היא אינה מוקדשת לקרבן, לכן אם נפסלה, או אפילו מצא אחרת יפה יותר, מותר לפדותה. עוד אנו שומעים שעודפי הכסף חוזרים לתרומת הלשכה, כלומר לקופת מחצית השקל. מכאן אישור לאשר ידענו ממקורות מקבילים שפרה אדומה באה ממחצית השקל, ויש לכך משמעות רעיונית שהיא כקרבן ציבור לכל דבר⁸. כך קובעת גם משנת שקלים (פ״ד מ״ב) שהפרה נקנית מכספי מחצית השקל. המשנה מציגה תמונה חד-משמעית שלפיה הפרה נחשבת לקרבן ציבור, ולכן נקנית מדמי מחצית השקל. גם מהספרי ברור שהפרה באה משל ציבור⁹. ברם הספרי זוטא מסביר שקונים את הפרה מכספים אחרים, ורק סמוך לשרפתה חוזרים וקונים אותה מכספי תרומת הלשכה. כל זאת אף שפרה אדומה אינה קרבן כלל. בתוספתא שלנו נרמזת האפשרות שהפרה לא באה מתרומת הלשכה, שכן נאמר: ״אם מתרומת הלשכה היתה באה דמיה נופלין לתרומת הלשכה״ (תוספתא שם). המדובר בפדיון פרה שנפסלה, אולם ייתכן שהכוונה לאותו סכום כסף שנדרש למימון ביניים של קניית הפרה, כמו שלמדנו בספרי זוטא, וייתכן שהיו שקנו פרה משל עצמם ואחר כך מסרוה לציבור. עם זאת, בתוספתא נרמז לאפשרות שדמי הפרה יגיעו מתרומה פרטית.

1. ספרי דברים, קכד, עמ׳ 182; ספרא, תזריע פרשה א ה״ד, נז ע״ב; שם, אמור פרשה ח ה״ב, צט ע״א; בבלי, בכורות ז ע״א; חולין לח ע״ב; כריתות ז ע״ב, ועוד.

2. משנה, כריתות פ״א מ״ה; ספרא, תזריע פרשה א ה״ד, נז ע״ב; בבלי, נידה ז ע״ב, ולהלן.

3. ראו פירושנו לסוכה פ״ג מ״א.

4. ראו פירושנו לקידושין פ״א מ״ד.

5. ראו עוד ספרי זוטא, יט ב, עמ׳ 302, ואין שם תוספת למשנה.

6. מילון בן יהודה, כרך יג, עמ׳ 402. רש״י לפסחים כו ע״א הסביר שרבקה הוא ״קופלא״, כלומר הקשירה ביחד, ורבנו חננאל הסביר שהכוונה למרעה, כמו ״עגלי מרבק״, וראו מהר״ם חלאווה לפסחים שם. הסברו זה של רבנו חננאל אפשרי, אולי, כפירוש למשנת פרה המצוטטת בבבלי שם, אך לא למשנת עירובין. ברם, רבנו חננאל לא התכוון למרעה אלא סתם להאכלת בהמה כמו עגלי מרבק, וכן יוצא מדבריו, כפי שיובאו בהערה הבאה.

7. אוצר הגאונים לבבא מציעא, עמ׳ 45, ומצוטט רבות בכתבי ראשונים; וראו הסיכום של הרמב״ן והריטב״א לבבא מציעא ל ע״א: ״ופירש רש״י ז״ל רבקה שקושרין שתים ושלש פרות לדישה. וכיוצא בו במסכת עירובין בפרק שני (י״ז ע״ב), ׳וביניהן כמלא שתי רבקות של שלש שלש בקר׳, ופירוש הענין שהכניסה לזו עמהן, כדי שתינק והיא דשה מעצמה. ויש אומרים שפירוש ׳לרבקה׳ מקום שמפטמין אותן בו, מלשון ׳עגלי מרבק׳, ויש שונין לרבְּקה בדגשות הבי״ת ושו״א כלומר לפטמה, ור״ח ז״ל כן כתב לרבקה לפטומה ומשום הכי כשרה, דלא ניחא ליה שדישה מכחישתה״ (רמב״ן לבבא מציעא ל ע״א). עם זאת, לעתים לא הובנו דברי רבנו חננאל במלואם, כפי שהראינו בהערה הקודמת.

8. לחשיבות הרעיון ולפולמוס עם הצדוקים בנושא ראו המבוא למסכת שקלים.

9. ספרי במדבר, קכג, עמ׳ 151; ספרי זוטא, חקת, יט ב, עמ׳ 301-300.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל

(ד) שָׁכַן עָלֶיהָ עוֹף, כְּשֵׁרָה. עָלָה עָלֶיהָ זָכָר, פְּסוּלָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הֶעֱלָהוּ, פְּסוּלָה. וְאִם מֵעַצְמוֹ, כְּשֵׁרָה.

If a bird rested on it, it is valid. If a male mounted it, it is invalid. Rabbi Yehudah says: If one caused [the male] to mount, it is invalid. If [it mounted] on its own accord, it is valid.

משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל

[ה] שָׁכַן עָלֶיהָ הָעוֹף, כְּשֵׁרָה.

עָלָה עָלֶיהָ הַזָּכָר, פְּסוּלָה.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הֶעֱלוּהוּ פְסוּלָה, אִם מֵעַצְמוֹ, כְּשֵׁרָה.

כבר הודעתיך שאנחנו ידענו משפטי פרה אדומה מעגלה ערופה לענין העבודה ואמר יתברך בעגלה ערופה (דברים כא) אשר לא עובד בה והוא כתוב עבד חסר וי״ו וכונת עבד שיעשה בה מלאכה בכונה אמנם אם נעשת מעצמה לא תיפסל וכוונת עובד שאם נעשת בה מלאכ׳ בלי כוונה שהיא פסולה וכאשר כתב עבד ונקרא עובד נתחבר בין שתי הכונות ואמרו עובד דומיא דעבד מה עבד לרצונו אף עובד לרצונו ואם נעשתה בה מלאכה או עלה עליה דבר מהדברים ויהיה זה מרצונו הנה כבר נפסלה ואם עלה עליה זכר הנה זה מרצונו ולכן פסולה ואין הלכה כרבי יהודה.

עלה עליה זכר פסולה. אף על גב דלא ניחא ליה משום דדמיה יקרין ומפסיד טובא מכל מקום חשיב ניחא ליה כיון דבשאר פרות הוה ניחא ליה ועוד דאם באת להכשיר אם כן הוה ניחא ליה והא דמשמע בסוטה (דף מו.) דשאר עבודו׳ אין פוסלות אלא בשעת עבודה לא קשיא מידי כדפרשי׳ לעיל דשעת עבודה היינו דניחא ליה וא״ת ובריש אין מעמידין (דף כג:) דאמרינן דרביעה פוסלת מטעם דמום פוסל בה תיפוק לי׳ משו׳ עבודה כמו בעלה עליה זכר וכי תימא דאיצטריך משום היכא דעלה על גבי ספסל ורבעה שלא נשען עליה מכל מקום מאי קאמר התם שמע מינה דקדשי מזבח היא דאי קדשי בדק הבית היא אמאי מיפסלא ברביעה מאי קשיא ליה דילמא הא דחיישינן לרבעה אדם היינו ארביעה בלא עליית ספסל וי״ל דדייק מדקתני וכן היה ר׳ אליעזר פוסל בכל הקרבנות כולן דמשמע מטעם רביעה ולא מטעם מלאכה דומיא דשאר קרבנות.

העלהו פסולה. ולדעת בעלים כהעלהו דמי כדפרישית בריש פירקין.

עָלָה עָלֶיהָ זָכָר פְּסוּלָה. אַף עַל גַּב דְּלֹא נִיחָא לֵיהּ, מִשּׁוּם דְּדָמֶיהָ יְקָרִים וּמַפְסִיד טוּבָא, וּבַעֲבוֹדָה דְלָא נִיחָא לֵיהּ לֹא מִפַּסְּלָה, דִּכְתִיב בְּעֶגְלָה עֲרוּפָה [שָׁם] אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ, כְּתִיב עָבַד וְקָרִינַן עֻבַּד, מָה עָבַד דְּנִיחָא לֵיהּ, אַף עֻבַּד דְּנִיחָא לֵיהּ, וְיָלְפִינַן פָּרַת חַטָּאת מִנַּהּ. מִכָּל מָקוֹם הוֹאִיל וּבִשְׁאָר פָּרוֹת הֲוָה נִיחָא לֵיהּ, חָשְׁבִינַן לְגַבֵּי פָרַת חַטָּאת נַמִּי נִיחָא לֵיהּ. וְעוֹד אִם בָּאתָ לְהַכְשִׁיר אִם כֵּן הֲוָה נִיחָא לֵיהּ, וּמִשּׁוּם הָכִי פְּסוּלָה:

הֶעֱלָהוּ פְּסוּלָה. לָאו דַּוְקָא הֶעֱלָהוּ, אֶלָּא אִם עָלָה עָלֶיהָ לְדַעַת הַבְּעָלִים, אֲפִלּוּ עָלָה מֵעַצְמוֹ פְּסוּלָה. וְאִם שֶׁלֹּא לְדַעַת הַבְּעָלִים, כְּשֵׁרָה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה:

עלה עליה זכר פסולה – even though it is not what it prefers, because its costs are expensive and [the owner) loses a lot, and regarding the work it is not what he prefers it does not invalidate it, as it written regarding the heifer whose neck is broken (Deuteronomy 21;3); “a heifer which has never been worked, it is written as עבד – but it is read as עובד. Just as עבד is preferable to him, even עובד is preferable to him, and we derive the sin-offering of the heifer from it. Nevertheless, since that with the rest of the cows it was preferable to him (i.e., the owner), we consider that regarding the sin-offering of the heifer is also preferable to him (i.e., the owner). And further, if you came to validate it, if so, it is also preferable to him (i.e., the owner), and because of this it is invalidated.

העלהו פסולה – Not exactly “brought it up” [upon the cow], but rather, if it went up upon her (i.e. the cow) with the knowledge of the owners, even if it went up on its own, it is invalid. But if it went up [on the cow] without the knowledge of the owners, it is fit/appropriate. But the Halakha is not according to Rabbi Yehuda.

עלה עליה זכר פסולה. דעליית זכר ניחא ליה והויא שעת עבודה כ״כ הר״ש והתו׳ פ״ב דפסחים דף כ״ו כתבו דמה שהזכר משמש בה חשיב עבודה:

ר״י אומר אם העלהו פסולה. כתב הר״ב לאו דוקא העלהו. אלא אם עלה עליה לדעת הבעלים כו׳ כ״כ הר״ש בריש פרקין מהתוספתא. ומכלל דלרבנן אפילו בלא ידעו פסולה ובהכי דחוין הן דברי התו׳ בב״מ פ״ב ד׳ ל׳ וכן בפ״ב דפסחים דף כ״ו שפירשו חכמים לא מפסלי אלא כשידע בשעת עלייתו וקשה מהא דגבי הכשר בר״פ בתרא דמכשירין. כמ״ש שם בס״ד:

{ז} פְּסוּלָה. דְּנִיחָא לֵיהּ וְהַוְיָא שְׁעַת עֲבוֹדָה. אִי נַמִּי, מַה שֶּׁהַזָּכָר מְשַׁמֵּשׁ בָּהּ חֲשִׁיב עֲבוֹדָה. תּוֹסָפוֹת:

יט) עלה עליה זכר פסולה
אע״ג דכתיב עבד חסר וי״ו וקרינן עובד. ומינה שמעינן דכל עובד בעינן דומיא דעבד. דהיינו דניחא לי׳ במה שעובד בה מעצמה. נפסלה. והכא הא לא ניחא לי׳ שעלה עליה זכר. שעי״ז יפסיד דמיה המרובים [כקידושין לא״א]. אפ״ה כיון שאם אעפ״כ נכשירה יהיה ניח״ל בעליית הזכר עליה. פסולה:

כ) רבי יהודה אומר אם העלהו
בהעלה בידים פשיטא. אלא נ״ל דר״ל אפילו רק הגרים שיעלה נפסל. ור״י לטעמי׳ דלא דריש יותן דומיא דיתן גבי הכשר [פ״ג דמכשירין מ״ה]. ה״נ לא דריש עובד דומיא דעבד. אלא בשניהן צריך שיעשה מעשה קצת להוכיח דניחא לי׳ [וזה דלא כהר״ב]:

שכן עליה העוף כשירה – אם העוף התיישב על הפרה להנאתו, ואין לבעלים צורך בכך, כשרה. עלה עליה הזכר פסולה – שכן הרבעת הבהמה היא לצורך הבעלים, אף שבמקרה זה מובילים את הפרה לשחיטה ולשרפה ואיש לא יספיק ליהנות מהוולד, אך היא חדלה להיות ״תמימה״. רבי יהודה אומר אם העלה – הבעלים את הזכר, פסולה – שכן מעשה הבעלים הוא לצורכו,אם מעצמו – עלה הזכר כשירה – הפרה רועה במרעה ופר עלה עליה מתוך גחמתו. במקרה זה לדעת רבי יהודה אין כאן עבודה לצורכו. כמו כן במדרש ספרי זוטא: ״שכן עליה עוף כשרה, עלה עליה זכר לדעת הבעלים פסולה, שלא לדעת הבעלים כשרה״ (ספרי זוטא, יט ב, עמ׳ 301). חכמים אוסרים בשל עצם המעשה, ולרבי יהודה האיסור הוא בבחינת ״חובת גברא״, והוא מוטל על בעל הפרה. לעיל במשנה א נחלקו חכמים אם פרה מעוברת כשרה. רבי יהודה בשיטת רבו, רבי אליעזר, מתיר בהמה מעוברת. לדעתו, אם עלה עליה מעצמו הפרה כשרה. אבל לכל הדעות אם הבעלים העלה עליה זכר היא פסולה, לא רק משום שהיא מעוברת, אלא בגלל עצם השימוש בפרה. עם זאת, המשנה לעיל עסקה בפרה עצמה שצריכה להיות נאה ותמימה, ועתה היא עוסקת בהיבט אחר, בעבודה שנעשתה בפרה. העיסוק בהיבטים השונים מוביל להבדלי הניסוח. אצלנו אין שאלת עיבור הפרה עולה, לא זאת השאלה, אלא לשם מה עלה עליה הזכר, ואילו שם לא עלתה שאלת הסיבה אלא רק האם הפרה מעוברת. אין כאן סתירה הלכתית, אלא סיכום של אותה הלכה בהיבטיה השונים.

בתוספתא מובא סיכום הלכתי של הלכות מוקדשים, עגלה ערופה ופרה אדומה (פ״ב ה״ה-ה״ו, עמ׳ 631). ברם זה סידור עריכתי שונה, בסגנון של ״חומר ב... וב...⁠״, אך אין בו חומר הלכתי אחר. שיטה זו של עריכות שונות המסכמות אותן הלכות בדרך שונה אובחנה תדירות במסכת נגעים (פרקים א-ד), ומעט גם במסכתות אחרות.

משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל

(ה) הָיוּ בָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שְׁחוֹרוֹת אוֹ לְבָנוֹת בְּתוֹךְ גֻּמָּא אַחַת, פְּסוּלָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בְתוֹךְ כּוֹס אֶחָד. הָיוּ בְתוֹךְ שְׁנֵי כוֹסוֹת וְהֵן מוֹכִיחוֹת זוֹ אֶת זוֹ, פְּסוּלָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אַרְבַּע, אֲפִלּוּ חָמֵשׁ, וְהֵן מְפֻזָּרוֹת, יִתְלֹשׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ חֲמִשִּׁים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אַחַת בְּרֹאשָׁהּ וְאַחַת בִּזְנָבָהּ, פְּסוּלָה. הָיוּ בָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, עִקָּרָן מַשְׁחִיר וְרֹאשָׁן מַאְדִּים, עִקָּרָן מַאְדִּים וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַנִּרְאֶה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַחַר הָעִקָּר.

[If] it had two black or white hairs from one pore, it is invalid. Rabbi Yehudah says: even from one cup [a bump of flesh from which several hairs grow]. If they [the two hairs] are from two cups, and they prove one another [giving indication that they grew in tandem], it is invalid. Rabbi Akiva says: Even four or even five scattered [hairs], they should be plucked [and the cow is valid].⁠" Rabbi Eliezer says: Even fifty. Rabbi Yehoshua ben Beteira says: Even one at its head and one at its tail invalidate it. [If] it had two hairs whose roots are black and tips are red, [or] whose roots are red and tips are black, everything follows after the appearance [i.e. the tips], these are the words of Rabbi Meir; and the Sages say: after the root.

[ו] הָיוּ בָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שְׁחוֹרוֹת אוֹ לְבָנוֹת לְתוֹךְ גֻּמָּא אַחַת, פְּסוּלָה.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְתוֹךְ כּוֹס אֶחָד.

הָיוּ בְתוֹךְ שְׁנֵי כוֹסוֹת, וְהֵן מוֹכִיחוֹת זוֹ אֶת זוֹ, פְּסוּלָה.

רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: אֲפִלּוּ אַרְבַּע, אֲפִלּוּ חָמֵשׁ, וְהֵן מְפֻזָּרוֹת, יִתְלֹשׁ.

רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִלּוּ חֲמִשִּׁים.

רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתִירָה אוֹמֵר: אֲפִלּוּ אַחַת בְּרֹאשָׁהּ וְאַחַת בִּזְנָבָהּ, פְּסוּלָה.

[ז] הָיוּ בָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, עִקָּרָן מַשְׁחִיר וְרֹאשָׁן מַאֲדִים, עִקָּרָן מַאֲדִים וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַנִּרְאֶה, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַחַר הָעִקָּר.

תוספתא פרה ב׳:ה׳

היו בה שתי שערות שחורות או לבנות בתוך גומא אחת פסולה בתוך שתי גומות כשרה רבי יהודה אומר אפילו השחי׳ רבי יוסי בן המשולם אומר המספר את העליון ואינו חושש משום גוזז.

אמר יתברך (במדבר יט) פרה אדומה תמימה ואמרו אם תמימה ממומין הרי כבר נאמר (שם) אשר אין בה מום אלא תמימה באדמימות ירצה לומר שלימת האדמימות. בתוך גומא אחת בתוך חפירה אחת ירצה שיהיה צמיחתו אחת רבי יהודה אומר אפי׳ בתוך כוס אחד וכוס הוא עגול מן הגשם יש בה כלל מן השיעור בשטח אחד: והם מוכיחות זו את זו – תורה אחת על חבירתה והוא שיהיה האחת קרובה מן האחרת ונכחית אליה בשטח אחד. והנה יתבאר בפ׳ ששי מנדה (דף נב:) ששיעור שתי שערות האמורות בכל מקום כדי שיהו נטלות בזוג ואם יהי׳ בעיקרה המאדים יכול להנטל בזוג אם יחתך ראשן המשחיר הנה היא כשירה לדברי חכמים והלכה כחכמים וכתנא קמא אשר יאמר ששתי שערות לבד פוסלין בין שחורות בין לבנות.

שתי שערות. בתורת כהנים דרשינן תמימה לאדמימות דאי למומין הא כתיב (במדבר יט) אשר אין בה מום.

בתוך כוס אחד. היינו כוס היינו גומא אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו וכן מוכח בתוספ׳ (שם) דקתני ר׳ יהודה אומר אפי׳ שתי גומות והן מוכיחות זו את זו פסולות. מוכיחות מכוונות וסמוכות זו בצד זו. אפי׳ חמשים ואפי׳ טובא אלא שיתלוש ודוקא מפוזרות.

אחר הנראה היינו ראשן.

תניא בתוספתא [ספ״א] היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר ר׳ יוסי בן המשולם אומר מספר את העליון ואינו חושש משום גוזז. פי׳ משום גוזז דקדשי בדק הבית לא מיתסרי בגיזה ועבודה מדאורייתא אלא מדרבנן ובפרה לא גזור משום דלא שכיחא.

הָיוּ בָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שְׁחוֹרוֹת פְּסוּלָה. דִּכְתִיב אֲדֻמָּה תְּמִימָה, אִי בְמוּמִין הֲרֵי כְבָר אָמוּר אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם. אֶלָּא שֶׁתְּהֵא תְמִימָה בְאַדְמִימוּת:

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּתוֹךְ כּוֹס אֶחָד. גָּרְסִינַן, וְלֹא גָרְסִינַן אֲפִלּוּ. בְּמָקוֹם שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה תַנָּא קַמָּא גֻּמָּא, הָיָה שׁוֹנֶה רַבִּי יְהוּדָה כּוֹס. גֻּמָּא וְכוֹס אֶחָד הוּא, אֶלָּא שֶׁחַיָּב אָדָם לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ, שֶׁרַבּוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הָיָה קוֹרֵא לְגֻמָּא כּוֹס. הָכִי מוּכָח בַּתּוֹסֶפְתָּא:

מוֹכִיחוֹת. מְכֻוָּנוֹת וּסְמוּכוֹת זוֹ בְצַד זוֹ:

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֲפִלּוּ חֲמִשִּׁים. כְּלוֹמַר אֲפִלּוּ טוּבָא וְהֵן מְפֻזָּרוֹת, יִתְלֹשׁ. וַהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא:

אַחַר הַנִּרְאֶה. הַיְנוּ אַחַר רֹאשָׁן שֶׁל שְׂעָרוֹת:

אַחַר הָעִקָּר. וְאִם עִקָּרָן מַאְדִּים וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר וְיֵשׁ בָּעִקָּר שֶׁמַּאְדִּים כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל בְּפִי הַזּוּג, יִגְזֹז רֹאשָׁן הַמַּשְׁחִיר וְהִיא כְשֵׁרָה. אֲבָל אִם אֵין בָּעִקָּר הַמַּאְדִּים שִׁעוּר שֶׁיּוּכְלוּ לְהִנָּטֵל בְּפִי הַזּוּג, פְּסוּלָה אֲפִלּוּ לְדִבְרֵי חֲכָמִים. שֶׁשִּׁעוּר שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּכָל מָקוֹם, הוּא כְדֵי שֶׁיִּהְיוּ נִטָּלוֹת בְּפִי הַזּוּג. וְכֵן הֲלָכָה:

היו בה שתי שערות שחורות פסולה – as it is written (Numbers 19:2): “[This is the ritual that the LORD has commanded: Instruct the Israelite people to bring you] a red cow,” if there are blemish, it is already stated [in that Biblical verse]: “in which thee is no defect,” but rather that it will be pure in its redness.

רבי יהודה אומר בתוך כוס אחד – we have this reading. But we don’t have the reading: "ואפילו"/and even, and in place that the first Tanna would teach "גומא"/follicle, Rabbi Yehuda would teach a "כוס" /follicle (i.e., cavity). [The words]"גומא" and "כוס" are one [and the same], and it is obligatory for a person to state them in the language of his Rabbi/teacher (see Tractate Eduyot, Chapter 1, Mishnah 3 for an enunciation of this rule), that the Rabbi/teacher of Rabbi Yehuda would call a "גומא" a "כוס", this is proven in the Tosefta (see Tractate Parah, Chapter 2, Halakha 7).

מוכיחות – corresponding and adjacent, this one (i.e., hair follicle) on the side of that one (i.e., hair follicle).

ר' אליעזר אומר אפילו חמשים – meaning to say, even more and they are scattered, one should uproot them (and the heifer would be fit/appropriate). But the Halakha is according to the first Tanna/teacher.

אחר הנראה – that is after the heads of the hairs.

אחר העיקר – but if their roots grow red and their heads grow black, and there are in the roots that grows red in order that it can be removed with scissors, he should cut their heads that grow black and it is fit/appropriate/kosher. But if there aren’t in the root that grows red a measurement that they would be able to be removed with scissors, it is invalid even according to the words of the Sages. For the measurement of two hairs that is stated in every place, is in order that they could be removed with scissors. And this is the Halakha.

היו בה שתי שערות שחורות או לבנות בתוך גומא א׳ פסולה כך מ״מ וגם הרי״א ז״ל כן הגיה וגם מחק מלות היו בה דבסיפא:

בפי׳ רעז״ל והכי מוכח בתוספתא אמר המלקט דקתני ר׳ יהודה אומר אפילו שתי גומות והן מוכיחות זו את זו פסולה ונראה דאע״ג דבבא דהי׳ בשתי כוסות ר׳ יהודה קאמר לה ת״ק מודה ליה וכן משמע ביד פ״א דהלכות פרה אדומה סי׳ ב׳ ג׳:

היו בה שתי שערות בבכורות פ׳ הלוקח בהמה ברייתא דף כ״ה שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר ר׳ יוסי בן משולם אומר גוזז את הראש שמשחיר במספרים ומשייר מן המאדים ואילך ואינו חושש משום גיזה בקדשים:

ר״י אומר אפי׳ בתוך כוס א׳. כתב הר״ב דל״ג אפילו כו׳ וכ״כ הר״ש. אבל ל׳ הרמב״ם רי״א אפילו בתוך כוס אחד. וכוס הוא עגול מן הגשם. יש בה כלל מן השיעור בשטח אחד. ע״כ. הכוונה שגומא היא דבר מועט מאד כשעור השתי שערות ולא יותר. אבל כוס הוא שטח מה. וא״ל שיבאר שיעורו כמה. שאין לה שיעור אלא כל שהוא גדול מגומא המכילה ב׳ שערות בלבד ואין מקום בזה למה שהתלונן הכ״מ בפ״א מה״פ [הל׳ ב] שלא נתבאר בדבריו כמה הוא שיעור כוס אחד. ע״כ. ומזה נראה ודאי דגרס אפילו דר״י לאפלוגי אתא אבל בחבורו פ״א מה״פ כתב היו בה שתי שערות כו׳ בתוך גומא א׳ או בתוך ב׳ כוסות. ודקדק מזה הכ״מ שסובר דר״י לא פליג וכדעת הר״ש *[ומ״ש הר״ב שחייב אדם לומר כו׳ בפ״ק דעדיות משנה ג׳]:

אפי׳ ד׳ אפי׳ ה׳. מצינו ל׳ זה בכמה מקומות ולאו דוקא ובר״פ י״ח דשבת נתתי טעם לשבח. ואלא מיהת הרבה מאד לא ס״ל לר״ע. ומש״ה אתי ר״א ואמר אפי׳ חמשים:

יתלוש לאו לעכובא אלא מפני מראית העין הכ״מ:

היו בה ב׳ שערות כו׳. והן בתוך גומא א׳ הראב״ד וכן הסכים הכ״מ:

אחר העיקר. כתב הר״ב ואם עיקרן מאדים כו׳ גוזז ראשן. דקדשי בדק הבית לא מתסרי בגיזה ועבודה מדאורייתא אלא מדרבנן ובפרה לא גזור משום דלא שכיחא הר״ש. וגמ׳ הוא בפ״ג דבכורות ד׳ כ״ה. ואיבעית אימא דהוה דבר שאין מתכוין שאין כונתו לגיזה. ומ״ש הר״ב ששיעור ב׳ שערות האמורות בכל מקום הוא שינטל בפי הזוג. וכ״כ הרמב״ם מהמשנה י״ב דפ״ו דנדה ושם פי׳ הרמב״ם שהוא שיעור זוטא מכולהו וכן מוכח מפי׳ הר״ב במ״ד פ״ד דנגעים. אבל בנדה לא פי׳ כן וע״ש ותמה הכ״מ דהתם פלוגתא ופסקינן הלכה כדברי כולן להחמיר. ואילו הכא דבאנו להכשיר הוי להקל וכתב בשם הר״י קורקוס *(דלפסול בב׳ שערות שחורות בזה אמרי׳ הלכה להחמיר אבל) בעיקרן מאדים די לנו שנצריך שיעור המועט שלא יחשב כמאן דליתי׳ אלא כל שיש שיעור שאנו קורים אותו שער בקצת מקומות סגי כי לא נתמעט אלא מה שחשוב כאילו אינו. דאטו אם מתחלה היו שעור זה. מי לימא דלא חשוב שער ודאי שער הוי כו׳. אבל תירוץ אחר שכתב דלא אמרי׳ הלכ׳ כדברי כולן להחמיר אלא לגבי בן ובת לא משמע כך מלשונו שבפירושו דהכא דהא כתב שב׳ שערות האמורות בכל מקום כו׳ ואותו לשון על בן ובת מתניא התם:

{ח} אֲפִלּוּ אַרְבַּע כוּ׳. וְלָאו דַּוְקָא. וְאֶלָּא מִיהַת הַרְבֵּה מְאֹד לֹא סְבִירָא לֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא. וּפָלֵיג רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאָמַר אֲפִלּוּ חֲמִשִּׁים:

{ט} יִתְלֹשׁ. מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. כֶּסֶף מִשְׁנֶה:

{י} שְׁתֵּי כוּ׳. וְהֵן בְּתוֹךְ גֻּמָּא אֶחָת. הָרַאֲבַ״ד:

{יא} דְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת לֹא מִתַּסְרֵי בְגִזָּה אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, וּבַפָּרָה לֹא גַזּוּר מִשּׁוּם דְּלֹא שְׁכִיחָא. אִי נַמִּי, דַּהֲוֵי דָבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּן. גְּמָרָא:

כא) בתוך גומא
תחת כל שער יש גומא בעור וצ״ל דאין טבע בהמה שוה לטבע אדם. דהרי אדם בכה״ג סומא הוא [כב״ב טז״א]. וא״כ בבהמה בל״ז תפסל. אע״כ כדאמרן:

כב) פסולה
ולא מהני שיתלשום דכתיב אדומה תמימה. דהאי תמימה לאו ממום. דהרי כבר כתיב אשר אין בה מום. אלא ר״ל תמימה באדמימות בתולדה וכשיש בה שער שחור או לבן בתולדה אינה תמימה באדמימות. ואע״פ שחזר ותלשן. כבר נפסלה בתולדה ואינה תמימה. אולם השיעור של ב׳ שערות. הלממ״ס הוא. ככל השיעורין [סוכה דה״ב]. וכן ב׳ שער לבן או צהוב של מצורע [כנגעים פ״ד ופ״י]:

כג) רבי יהודה אומר אפילו בתוך כוס אחד
כל שערות הבהמה מונחות על גופה עגולים עגולים כעין תלתלים. וכל עגול נקרא כוס [רב״א]. וקאמר ר״י דאפילו הן בכוס אחד אף שאינן בגומא א׳ פסולה:

כד) והן מוכיחות זו את זו
שהי׳ שער א׳ בכוס זה ושער הב׳ בכוס אחר הסמוך לכוס הראשון. דהיינו שב׳ הכוסות הללו שבהן הב׳ שערות היו סמוכין זה לזה. פסול. ולא מהני תלישה. וכולה אסוקי מילתא דר״י היא. ולרמב״ם [פ״א מפרה] הך בבא ד״ה היא. ורבותא קמ״ל דאפילו בב׳ כוסות מהני מוכיחות:

כה) יתלוש
אע״ג דמפוזרות. א״כ אינן גדילות בכוס א׳ ואינן מוכיחות זא״ז ואפילו לר״י כשרות. אפ״ה יתלוש מפני מראית עין. ונ״ל דמדקאמר עלה ר״א אפילו חמישי׳ ש״מ בד׳ וה׳ דקאמר ר׳ עקיבא אינו לאו דוקא כבשאר דוכתא. וכדקאמר התוי״ט הכא. דא״כ הו״ל לר׳ עקיבא לתפוס מספר הפחות או היתר מנ׳. אלא דוקא נקט ד׳ וה׳. ור״ל דאפילו ד׳ צריך לתלוש. ואפילו ה׳ מהני תלישה. ומנה דבפחות מד׳ א״צ תלישה. וביותר מה׳ לא מהני תלישה. אפילו אינן תוך גומא א׳ ולא תוך כוס א׳. ועלה קאמר ר״א אפילו וכו׳:

כו) רבי אליעזר אומר אפי׳ חמשים
הא ודאי גוזמא קאמר. ור״ל אפילו בטובא מהני תלישה. אבל רק כשהן מפוזרות:

כז) היו בה שתי שערות
בגומא א׳ לת״ק. או בכוס א׳ לר״י. וה״ה לאינך:

כח) הכל הולך אחר הנראה
היינו אחר ראש השערות. ואע״ג דבנגעים [פ״ד מ״ד] בב׳ שערות של נגעים לא פליג ר״מ. נ״ל דהתם שאני דמסתבר דמכח הנגע הלבינו [כתוס׳ נדה י״ט א׳]. מש״ה התם מודה ר״מ דצריך שילבין עיקר השער דהיינו הסמוך להנגע:

כט) אחר העיקר
דבהאדים העיקר בכדי שינטל בזוג. כשרה. כשיגזוז הראש השחור. ואע״ג דגיזה אסור בקדשים. ואפ״ה כיון דפרה רק קדשי בדק הבית הוא [כזבחים יד״ב וכת״ב. ומנחות כו״ב]. והרי גיזתן של הנך רק מד״ס הוא [כרמב״ם מעילה פי״א הי״ב]. ולפיכך בפרה דלא שכיח ולא מתכוין לגיזה לא גזרינן:

היו בה שתי שערות שחורות [או ] לבנות לתוך גומא אחת פסולה – שערות הפרה צומחות מתוך שורש המצוי בשקערורית זעירה בעור הפרה. אם שתי השערות בעלות צבע שאינו אדום, הן פוסלות בפרה. רבי יהודה אומר לתוך כוס אחד – פסולה. כך גורס גם כתב יד פרמא, אבל בחלק מעדי הנוסח הטובים (לאו, דנ) נוסף ״אפילו״ (ראו להלן). היו בתוך שני כוסות והן מוכיחות זו את זו פסולה – כפשוטה של משנה רבי יהודה איננו חולק על חכמים, אלא מציע ניסוח אחר, ובמקום ״גומא״ הוא משתמש במינוח ״כוס״, ואכן בתוספתא מצוטטים דברי רבי יהודה בלשון ״גומא״: ״היו בה שתי שערות שחורות, או לבנות, בתוך גומא אחת פסולה, בתוך שתי גומות כשרה. רבי יהודה אומר: אפילו בתוך שתי גומות, והן מוכיחות זו את זו פסולה״ (פ״ב ה״ז, עמ׳ 631). אם כן, רבי יהודה סבור ששתי שערות בגומא אחת (כוס אחת) פוסלות, משום שצבען החריג בולט, ואפילו אם הן בשתי גומות סמוכות וצבען הזר משתלב (מוכיחות זו על זו) הן פוסלות את המראה האדום של הפרה. כך מסביר הר״ש, ודבריו ברורים. כן נאמר בירושלמי במפורש: ״הן סככות הן פרעות הן רפפות, הן רעלות הן איסטגיות הן ספיות הן כוסות הן גומות היא מקום תחת הכוסות היא מקום הנחת חתיכות. הן זיתי קלוסקא הן זיתים מגולגלין״ (עבודה זרה פ״ב ה״י, מב ע״א). בירושלמי רשומה סדרת זוגות או שלשות של מונחים שהם זהים, או שיש ברייתא האומרת שהם זהים זה לזה. הסריגות זהות לרפפות ולפרעות; הפרעות נזכרו יחד עם הסככות (כלאים פ״ח מ״ב). המונח ״פרעות״ הוסבר במשנה שם כענפים היוצאים מקו הגדר, ואין להם עניין לכאן. נראה, אפוא, שנפלה טעות ויש לגרוס ״הן הסריגות הן הרפפות, הן הסככות הן הפרעות...⁠״; איננו יודעים מה הוא בן הזוג של רעלות. ״איסטגיות״ הן שפיות או ספיות (כלים פ״ח מ״ט). זיתי גלוסקא (קלוסקא) הם זיתים המגולגלים (עבודה זרה פ״ב מ״ז, והמשך הירושלמי שציטטנו). ההיגד ״הן הכוסות הן הגומות״ אינו מוסבר בירושלמי, אלא בא כנספח למשפט ״תחת הכוסות״. הוא רומז למשנה: ״השלחן והדלופקי שנפחתו או שחיפן בשיש ושייר בהם מקום הנחת הכוסות טמאים, רבי יהודה אומר: מקום הנחת חתיכות״ (כלים פכ״ב מ״א). כלומר, רבי יהודה אין לו דעה שונה אלא הוא משתמש במינוח שונה: ״מקום הנחת חתיכות״, וכוונתו למה שתנא קמא קורא ״מקום הנחת הכוסות״. החילוף כוסות-גומות הוא במשנה שלנו.

שינוי הניסוח מלמד על תופעה היסטורית-ספרותית. כל תנא שנה את הלכתו בבית מדרשו, ובשלב ראשון טרם נקבע ניסוח אחיד. עורך המשנה שנה את שני המונחים כאילו הם חלוקים, אבל אין כאן מחלוקת, אלא כל אחד ניסח את ההלכה בלשונו, והעורך לא רצה לוותר על הניסוח השונה. הר״ש למשנתנו מסביר ״שאדם חייב לומר בלשון רבו״, ובשפתנו: העורך לא ערך ואיחד את המשנה, אלא הביא את שני הניסוחים המקבילים. אמנם בדרך כלל הסגנון שבו התנא הראשון (ת״ק או ״חכמים״) אומרים ניסוח סתמי ואחר כך נאמר ״רבי פלוני אומר...⁠״ הוא סגנון של מחלוקת – אך לפעמים אין אלו אלא ניסוחים שונים, כדברי התוספתא: ״הן הן דברי רבי שמעון הן הן דברי רבי יוסי״ (כריתות פ״ג ה״ה, עמ׳ 565). בדרך זו ביארנו, או הצענו לבאר, משניות וברייתות אחרות שבהן אפשר היה להבין שאכן במחלוקת עסקינן¹

אולם אם גומא היא כוס, הרי שאין שחר לנוסח ״אפילו לתוך כוס אחד״. נוסחה זו היא תיקון של תלמיד חכם (קטן) שלא הבין שגומא וכוס אחת הן, ורבי יהודה אינו חולק על חכמים. דבריו הובאו משום שיש בהם תוספת (היו בתוך שתי כוסות...), וייתכן שמשפט זה אינו קשור כלל לרבי יהודה, אך איננו יודעים האם חכמים חלוקים על המשפט או שהוא לדעת הכול.

רבי עקיבה אומר אפילו ארבע אפילו חמש – שערות, והן מפוזרות יתלוש – מותר לתלוש את השערות שאינן אדומות. נראה שלדעת רבי עקיבא אם הן מרוכזות לא יתלוש, ופוסלות את הפרה. רבי אליעזר אומר אפילו חמשים – שערות יתלוש, רבי יהושע בן בתירה אומר אפילו אחת בראשה ואחת בזנבה פסולה – שערה אחת אינה פוסלת, אולם שתי שערות, אף שהן מרוחקות זו מזו, פוסלות ואסור לתלוש אותן. הדעות השונות חוזרות גם בספרי זוטא (יט ב, עמ׳ 301).

נמצאנו למדים שבפירוש המונח ״תמימה״ קיימות חמש דעות. הדעות סודרו להלן לפי תוכנן ולא לפי סדר הופעתן במשנה; הדעה השלישית במשנה מופיעה חמישית ברשימה:

א. לכל דעות שערה בודדת איננה פוסלת, אבל שתיים סמוכות (גומא אחת) פוסלות.

ב. רק שתי שערות מצטרפות פוסלות.

ג. אפילו שתי שערות מפוזרות פוסלות.

ד. עד חמש שערות מפוזרות מותר לתלוש.

ה. מותר לתלוש שערות מפוזרות (או גם מרוכזות?).

במדרש התנאי שנינו: ״ ׳ויקחו פרה׳, יכול מולבנת או מושחרת, תלמוד לומר ׳אדומה׳. או אדומה יכול בזמן שרובה מאדים? תלמוד לומר ׳תמימה׳, אם לומר שהיא תמימה מן המומין? והלא כבר נאמר ׳אשר אין בה מום׳, אלא מה אני מקיים ׳תמימה׳, אם אינו ענין למומין תנהו ענין לאדומות. מכמה יהא בה ותהא פסולה? רבי אליעזר אומר משתים ועד שלש הרי זו פסולה (זו עמדה הקרובה לדעה המיוחסת לרבי יהודה, אלא שהאפשרות של שלוש שערות איננה במשנה. רבי יהודה הוא כמובן תלמיד תלמידו של רבי אליעזר, וממשיך בשיטתו). רבי יהושע אומר מחמש ועד חמשים הרי זו כשרה (העמדה החמישית במשנה, עמדתו של רבי אליעזר). רבי יהושע בן בתירא אומר אפילו אחת בראשה ואחת בזנבה הרי זו פסולה (העמדה השלישי ברשימתנו), רבי עקיבא אומר אפילו יש בה הרבה (העמדה הרביעית שיוחסה לרבי אליעזר) כשרה ובלבד שיעבירם במכחול, אבל אם היו שתים לתוך גומא אחת פסולה מפני שהיא נראית כמין קרחת״ (ספרי זוטא, יט ב, עמ׳ 301).

במדרש חוזרות העמדות של המשנה עם הסבר. המספרים אינם מוחלטים אלא משלימים זה את זה: ״עד שלוש״, ״עד חמש״, ״עד חמישים״. ההבדל העיקרי הוא שלפי עריכת המדרש כולם מסכימים לעמדה הראשונה, ששערות צפופות אין לתלוש, ונחלקו רק בשערות מפוזרות. כל העמדות הן מדור יבנה, וכבר עמדנו על כך שקיימים במסורת המסירה חילופי ייחוס בהשתלשלות המסורת.⁠²

היו בה שתי שערות עיקרן משחיר וראשן מאדים עיקרן מאדים וראשן משחיר הכל הולך אחר הנראה – אם השערה היא בעלת שני צבעים, הולכים אחר הגוון הבולט, דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אחר העיקר – דברי חכמים משקפים את העמדה שהשערה צומחת מלמטה, ולכן הצבע של החלק התחתון הוא הצבע המקורי של השערה. התוספתא מרחיבה: ״היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר, רבי יוסי בן המשולם אומר: מספר את העליון ואינו חושש משום גוזז״ (פ״ב ה״ז, עמ׳ 631; בבלי, בכורות כה ע״א). זו דעה שלישית ההולמת את עמדת רבי עקיבא ורבי אליעזר לעיל, שמותר לקצץ בשערות שאינן אדומות.

שינוי בגוון השערות נדון גם במסכת נגעים. שם נקבע ששתי שערות לבנות מטמאות את הנגע, ובאותו הקשר נידונה שם גם התערבות הלבן בצבע הטבעי (פ״ד מ״ד). שתי נוסחאות לפנינו, כתב יד קופמן ויתר עדי הנוסח. כתב יד קופמן: ״עיקרן משחיר וראשן מלבין [עיקרן מלבין]⁠³ וראשן משחיר טמא״ (נגעים שם); יתר עדי הנוסח: ״עקרן משחיר וראשן מלבין טהור. עקרן מלבין וראשן משחיר טמא״. המחלוקת היא אם עיקרן משחיר וראשן מלבין טמא, כנוסחת כתב יד קופמן, או טהור, כנוסחת יתר עדי הנוסח. מכיוון שבמשנה זו כבר נפלה בכתב יד קופמן טעות⁴, קל לטעון שגם המילה ״טהור״ נשמטה. השערות צומחות מלמטה, לפיכך אם עיקרן שחור הרי שהשערה הִבריאה והשחור יתפשט כלפי מעלה. על כל פנים, לפי גרסת יתר עדי הנוסח הם הבינו שצבע השערות נקבע לפי עיקרן. אבל גם בנוסחת כתב יד קופמן היגיון רב, הרי נאמר שהלבן מטמא בכלשהו.

המקבילה בתוספא נגעים קשה: ״אמר רבי מאיר שלא יהו בני אדם מדומין שבגולם הן נידונין אלא אם הידהה שער לבן טמא ואין הלבן טהור״ (פ״ב ה״ב, עמ׳ 619). במקבילה בספרא נאמר: ״שיער בנגע הפך לבן, מיכן אמרו שתי שערות עיקרן משחיר וראשן מלבין טהור. עיקרן מלבין וראשם משחיר טמא. וכמה יהא בלבנונית? רבי מאיר אומר כל שהוא, וחכמים אומרים כשיעור. רבי מאיר אומר שלא יהא בני אדם מדמין שבגולם הם נידונים, אלא חוד שיעור לבן טמא, ושאינו שיער לבן טהור״ (תזריע פרק ב ה״ג, ס ע״ג). שתי מילים קשות בתוספתא: הראשונה ״גולם״ והשנייה ״הידהה״, ובספרא ״חוד״. ליברמן בדק בבקיאותו הרבה את הנוסח, הביא סדרת שינויים, וסיכם שאין ספק שהנוסח ״גולם״ נכון. הוא מופיע גם במקבילה בספרא, ולא ייתכן ששתי מקבילות בלתי תלויות תשבשנה מילה אחת למילה אחרת, חסרת משמעות. הוא הראה ש״גולם״ הוא ניגודו של ״מדוקדק״. כלומר, האבחנה בנגעים היא מדויקת כדי שלא יטענו הנבדקים שהם נבדקו רק באופן כללי. בין השאר הוא מעלה גם את ההצעה שהגולם הוא הכוהן הבלתי מיומן, אך הוא דוחה אותה. ראייתו העיקרית היא המשפט: ״יכול יגלום עליו ת״ל וחשב עם קונהו ידקדק עמו״ (ספרא, בהר פרק ט ה״ב, קי ע״ב; בבלי, בבא קמא קיג ע״ב).

ואכן, גולם בכל מקום הוא חפץ גס שאיננו מעובד, כגון ״גולמי כלי מתכות״ (משנה עדויות פ״ג מ״ט; כלים פ״ב מ״ו), ועוד הרבה. אם כן, התוספתא אומרת שהצורך באבחנה המדויקת שבמשנה בין עיקר השֵער לראשו נועדה להבהיר את הדייקנות שבבדיקה. ברם ליברמן הניח שהתוספתא כמשנה שבדפוסים, והוא פירש אותה כספרא, שבני אדם אינם נידונים כגולם אלא כחוד – ועדיין המשך המשפט אינו ברור. לדעתנו, התוספתא היא כמשנה לפי כתב יד קופמן, וכך יש לפסקה: ״אמר רבי מאיר: שלא יהו בני אדם מדומין שבגולם הן נידונין. אלא אם הידהה שער לבן טמא, ואין הלבן טהור״. שער לבן לעולם איננו טהור, ואפילו אם הידהה, כלומר צבעו דהה (שעיקרו שחור וראשו לבן), האיש טמא, כדעת המשנה. ובספרא הנוסח הוא: ״רבי מאיר אומר שלא יהא בני אדם מדמין שבגולם הם נידונים. אלא חוד שיעור לבן טמא, ושאינו שיער לבן טהור״. גם אם רק חוד השער לבן, האיש טמא (כמו כתב יד קופמן), ושער שאינו לבן טהור.

הוויכוח על שער בצבעים שונים חוזר במשנתנו, ובתוספתא למשנתנו מוסיף רבי יוסי בן המשולם: ״מספר את העליון ואינו חושש משום גוזז״ (פ״ב ה״ז, עמ׳ 631; בבלי, בכורות כה ע״א). רבי מאיר מחמיר מחכמים, ומחמיר בפרה אדומה מבנגע, כפי שמובהר בטבלה:

שינוי בגוון השער

המונח ״אחר הנראה״ הוא עמום, ואכן אין הוא מופיע בנגעים. אפשר שכוונתו לצבע הנראה לעין (רוב השער) או לחלק העליון, כלומר שאין הולכים אחר העיקר אלא אחר הראש. מכל מקום, משנתנו ומשנת נגעים מהלכות בדרכים שונות ובשפה הלכתית שונה. עסקנו בכך בהרחבה במבוא לנגעים.

1. כגון פ״ז מ״ט; כלים פט״ו מ״א; תוספתא פ״ז ה״ג, עמ׳ 636; שם פי״א מ״ז (התוספתא שם פי״ב ה״ח, עמ׳ 640); סוטה פ״ח מ״ו; פ״ח מ״ז; גיטין פ״ט מ״ג; כתובות פ״ד מ״ו (לפי פירושנו); אולי גם ערכין פ״ט מ״ג; תוספתא כלים בבא מציעא פ״א ה״ח, עמ׳ 579 (בניגוד להגהת הגר״א); משנה, כלים פט״ז מ״ו; (תוספתא כלים בבא מציעא פ״ז ה״ג, עמ׳ 586, כפי שפורשה במשנה, כלים פי״ז מי״ב); כלים פכ״א מ״ג; פכ״ח מ״ז; זבחים י״ב מ״א; תוספתא זבחים פי״ג הי״ב, עמ׳ 499; משנה, מנחות פ״ה מ״ח; טהרות פ״ג מ״ג; פ״י מ״ה; מקוואות פ״ה מ״ה; פ״ו מ״י; מכשירין פ״ב מ״ח; טהרות פ״ב מ״ו; עוקצין פ״א מ״א; תמורה פ״ג מ״ד; תוספתא בכורות פ״ד ה״ה, עמ׳ 538, ועוד. דוגמא מובהקת נוספת היא סנהדרין פ״ז מ״ג.

2. ראו דיוננו במבוא הכללי לפירוש המשניות (בתוך פירושנו למסכת שבת).

3. המובא בסוגריים מרובעים מופיע בשוליים, ונשמט מחמת הדומות.

4. ראו פירושנו לנגעים פ״ד מ״ד.

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

פרה ב – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), משנה כתב יד קאופמן פרה ב – מהדורת הרב דן בארי על פי כ"י קאופמן A50 (הערת המהדיר: הניקוד תוקן על פי כללי הדקדוק בנוגע למלא וחסר, ולפי הצליל לגבי קמץ ופתח, צרי וסגול, המתחלפים בכתב יד קאופמן מתוך הגיה ספרדית), מקבילות בתוספתא פרה ב – באדיבות ד"ר רונן אחיטוב, רמב"ם פרה ב, ר"ש משאנץ פרה ב, ר׳ עובדיה מברטנורא פרה ב – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מלאכת שלמה פרה ב, תוספות יום טוב פרה ב, עיקר תוספות יום טוב פרה ב, תפארת ישראל יכין פרה ב, תפארת ישראל בועז פרה ב, משנת ארץ ישראל פרה ב – משנת ארץ ישראל, מאת שמואל ספראי, זאב ספראי, חנה ספראי (ירושלים, תשס"ח-תש"פ) (CC BY 3.0)

Parah 2 – English translation of Seder Taharot from Sefaria community translation, Mishna MS Kaufmann Parah 2, Tosefta Parallels Parah 2, Rambam Commentary on the Mishna Parah 2, R. Shimshon of Sens Parah 2, R. Ovadyah MiBartenura Parah 2 – Translated by Rabbi Robert Alpert (2020) (CC BY 3.0), Melekhet Shelomo Parah 2, Tosefot Yom Tov Parah 2, Ikkar Tosefot Yom Tov Parah 2, Tiferet Yisrael Yakhin Parah 2, Tiferet Yisrael Boaz Parah 2, Mishnat Eretz Yisrael Parah 2

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון