אלו. ואי גרסי׳ ואלו בוי״ו צ״ע אהיכא קאי כמו שדקדקו התוס׳ בר״פ ואלו טרפות וכתבתיו שם:

מפסיקין. פי׳ על תבואה וקטנית דאילו פאה דאילן הא תני בסיפא דאין מפסיקין:

הנחל וכו׳. וכ״ש גדר. והיינו דתנן בסמוך ואינו מפסיק לאילן אלא גדר. וכתב הרא״ש ז״ל פי׳ הר״ש ז״ל הנחל מל׳ נחלי מים ואין לפרש מלשון נחל איתן דהיינו בור כו׳ ול״נ דאפשר לפרש נחל איתן דהוי טפי מבור לפי שאינו עשוי לזריעה ובשביל סיפא ואינו מפסיק לאילן תנייה עכ״ל ז״ל וכפי׳ משמע מן הירושלמי וכ״פ רשב״ם ז״ל בפ׳ חזקת הבתים:

שביל הרבים. לכרמיהם או לשדותיהם אבל אינה דרך לעוברי דרכים. הר״ש שירילי״ו ז״ל. אבל הר״מ ז״ל בפ״ג כתב אבל שביל היחיד והוא הפחות מד׳ או שביל הרבים הפחות מט״ז אמה אם היה קבוע וכו׳ וכתב עליו הראב״ד ז״ל לא כי אלא אפילו י״ל ד״א אלא שהשביל הוא דרך בין השדות והכרמים ואינו דרך עוברי דרכים ע״כ וטען מהרי״ק ז״ל ורבינו משמע ליה דשביל היחיד הוא צר מדרך ולכך של יחיד שיעורו פחות מד״א שהוא דה״י ושה״ר פחות מט״ז שהוא דה״ר ע״כ. ועוד כת׳ הר״ש שירילי״ו ז״ל בשם הרא״ש ז״ל שכ׳ ונ״ל שצ״ל ארך ההפסק מקצה השדה אל קצהו דלא ישאר בו מחובר כדי שיעבור הבקר בכליו דהיינו ד״א בלי הפסק. דאי נשאר בו ד״א בלי הפסק חשיב כשדה א׳. ע״כ. ונ״ל דנכון היה לפסוק כרבנן דאמרי התם בפ׳ כל סאה. מפולש מראש השדה לסופו כדברי הר״ב ז״ל. אלא דר׳ יוחנן סבר בירושל׳ כר׳ אלעזר בר״ש דבגדולה בחמשים אורך הפסקתה סגיא. ובפ׳ כל סאה אמרי׳ בהדיא דכ״ע סברי דבקטנה ע״פ רובה ואין לנו אלא דברי חכמי הגמ׳. עכ״ל ז״ל. וכתבו תוס׳ ז״ל שם בפ׳ הכונס שביל היחיד ושביל הרבים הקבוע. שביל היחיד אצטריך לאשמעי׳ דאע״פ שהוא קטן מדרך מפסיק מאחר שהוא קבוע ודה״י אצטריך דסד״א כיון שאינו קבוע לא מפסיק אע״פ שהוא רחב. ושביל הרבים אצטריך לאשמעי׳ דאפילו דשל רבים הוא בעינן קבוע אפילו בימות הגשמים. ע״כ. וז״ל שם בפ׳ חזקת הבתים. דה״י ודה״ר. בירושל׳ פריך אמאי אצטריך למיתני דה״ר דכיון דתנא דה״י מפסיק כ״ש דה״ר. ומשני משום סיפא נקטיה דקתני הכל מפסיק לזרעים ואין מפסיק לאילנות אלא גדר וכו׳. וקמ״ל דאפילו דה״ר לא מפסיק לאילן. ומפרש נמי אמאי תני שביל הרבים כיון דתנא שביל היחיד מפסיק. דמשום אילן ל״צ למתניי׳ כיון דאשמעינן דאפילו דה״ר לא מפסיק לאילן כ״ש שביל הרבים. אלא אתא לאשמעי׳ דבשה״ר נמי בעינן שיהא קבוע בימוה״ח ובימוה״ג. והשתא אצטריך למתני כולהו. שביל היחיד לאשמעינן דמפסיק לזרעים אע״ג דגריע. ודה״ר אשמעי׳ דלא מפסיק לאילן. ודה״י אשמעי׳ דלא בעי׳ קבוע. ושה״ר אשמעי׳ דבעי׳ קבוע. ואין להקשות דלא ליתני שה״ר ואנא ידענא דבעי׳ קבוע מדתנן דה״י דאי לא בעי לא ליתני דה״י אלא ליתני שה״ר דהוי רבותא טפי. או אפכא דלא ליתני דה״י ואנא ידענא דלא בעי׳ קבוע מדתנן שה״ר ולא תנא דה״י דהוי רבותא טפי. דהא אי לאו דתנא תרוייהו לא הוה ידענא הי מינייהו מפסיק דה״י רחב טפי ושביל הרבים בקעי בה רבים. ע״כ. והכי איתא נמי בחדושי הרשב״א ז״ל פרק חזקת הבתים דף נ״ה. אבל רשב״ם ז״ל נראה דגריס דה״ר ודה״י שפי׳ שם דה״ר ט״ז אמה דה״י ד״א ולא זו אף זו קתני ע״כ:

והבור כו׳. כתב הרמב״ם ז״ל בפ״ג והוא שיהיה רוחב כ״א מאלו כשלשה תלמים של פתיח שהוא פחות מבית רובע בד״א בשדה קטנה שהיא חמשים אמה על שתי אמות או פחות אבל אם היתה יתירה על זו אין הבור או הניר מפסיקה לשנים אא״כ היה בו רוחב בית רובע אבל זרע אחר כל שהוא מפסיק בה ע״כ והוא מן הירושל׳ ופי׳ הרמב״ם ז״ל בור הוא שדה כו׳. והר״ע העתיק בכאן דברי הר״ש ז״ל ולאו דוקא:

הקוצר לשחת כו׳. בירושל׳ בעי למימר דר״י נמי ס״ל כר״מ מההיא דמנחות דפ׳ ר׳ ישמעאל אר״י אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביאה שליש ע״ש בירוש׳. וז״ל הר״ש שירילי״ו ז״ל. לשחת. בירושלמי מפרש דבשחת דחייב בפאה תני לה ר״מ דגדל שליש וקוצר לקליות ולא מפליג בין קוצר לבהמה או לאדם דכיון דמחייב בהך קצירה שלא לקצור לפני העומר ה״נ מחייב בפאה בהך קצירה ומאי דמשייר מכאן ומכאן לאוצר הנשאר לצדדין זה מתחייב בפ״ע וזה מתחייב בפ״ע כר״ע דלקמן בפ׳ מלבנות. אינו מפסיק אא״כ חרש. דמשום דמפסיק בקצירה לא חשיבה שתי קצירות להפסיק פאה אלא אתחלתא דקצירה היא וכולה חדא היא אא״כ חרש ואז הוי שדה ניר. עכ״ל ז״ל. וכן שם פ׳ ר״י דמנחות מסקינן דר״מ לא בשיטת ר״ש דהתם ולא בשיטת ר״י דהתם אמרה למילתיה אלא בשיטת ר״ע רבו אמרה למלתיה דתנן בפרקין דלקמן המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים רע״א פאה מכאו״א וחכ״א מא׳ על הכל ואר״י אמר שמואל לא חייב ר״ע אלא במנמר לקליות דהיינו דומיא דשחת שלא הביאו שליש שקצרו לאדם דקליות לאדם נינהו ואפ״ה לר״ע לא הוי קצירה אבל במנמר לאוצר פי׳ שבשל כ״צ ומלקטו ע״מ לאוצרו וליישנו לא פליג ר״ע. ופרכינן והא כי אתא רבין אר״י מחייב היה ר״ע אף במנמר לאוצר ור״מ כשהביא שליש אית ליה התם בברייתא דאתחלתא דקצירה היא ומשני ר״מ ס״ל כר״ע בלא הביאה שליש ופליג עליה בהביאה שליש. וז״ל רש״י ז״ל בתלמוד המוגה שבידי שם בפ׳ ר״י דף ע״א והקוצר לשחת מפסיק אם קצר לשחת את אמצע שדהו ועשה קרחת בינתיים מפסיק לתת פאה לכ״א כשיגמר בשולו. וחכ״א אין מפסיק קוצר לשחת אא״כ חרש את מקום הקרחה דהו״ל שדה ניר אבל לא חרש לא דקוצר לשחת תחלת קצירה היא וכי גמר בישולייהו וקצר ליה לכוליה שדה כגומר קצירתו דמי ופאה א׳ על הכל. ע״כ:

אמת המים כו׳. שהיא רחבה כ״כ עד שהעומד באמצע כו׳. לשון ר״ע ז״ל. אמר המלקט בפי׳ הר״ש ז״ל ולת״ק מפסיק בכל ענין אע״פ שעומד בצד א׳ וקוצר מצד השני ע״כ. והרמב״ם ז״ל פי׳ ואינה יכולה להקצר כאחת כי כשיהיה בצד א׳ לא יוכל לשלוח ידו ולקצור בצד אחר ע״כ. ויכתב ה״ר אפרים אשכנזי ז״ל איני יודע למה לא פי׳ ר״ע ז״ל כפי׳ הר״מ ז״ל שהוא פשוט יותר ע״כ. ונלע״ד לומר שאינו פשוט יותר ואף כי ר״ע ז״ל תפס לשון התוספתא שאעתיקנה בסמוך בס״ד. וגם ס׳ תוי״ט כתב שמבואר הוא שע״פ התוס׳ הוא רוצה לפרש אלא דמסתבר שיש להגיה כו׳. וגם הר״מ ז״ל שם בחבורו כתב לשון היולי ר״ל סתום וז״ל או אמת המים שאינו יכול לקצור מה שבשני צדדיה כאחת ע״כ. וכתב שם מהרי״ק ז״ל כי נראה לו לפי מה שפסק הר״מ ז״ל כר״י דס״ל ז״ל דלא פליג ר״י את״ק כו׳. אבל בירושל׳ משמע קצת דפליגי רבנן עליה דר״י ואע״ג דיכולה להקצר כאחת מפסקת ובלבד שתהא אמת המים קבועה ע״ש ובפי׳ הר״ש ז״ל:

וכל ההרים כו׳. פי׳ הר״מ ז״ל עוד פי׳ אחר מלבד הפי׳ שהביא ר״ע ז״ל שר״ל הר שאינו כולו שוה אלא יש בו מקומות גבוהות ומקומות עמוקות אע״פ שאינו יכול לחרוש אותו כולו כאחת אעפ״כ מניח פאה א׳ בסוף ההר על כל ההר ולזה הסכים ג״כ בחבורו בפ״ג דהל׳ מתנות עניים. וז״ל הר״ש שירילי״ו ז״ל אכולה מתני׳. אמת המים. מפרש בירושל׳ דאתא ר״י לאוסופי אפילו שאינה קבועה משיכת המים בה בימוה״ח ובימוה״ג כיון דאינה יכולה להקצר כאחת מפסקת. והתם בירושל׳ מפרש מאי אינה יכולה להקצר כאחת אי מיירי בעומד מצד אחד ואינו יכול לקצור מצד השני ועלה הוא דפליגי רבנן דבעו קבועה דוקא. אבל אי רחבה הרבה אלא שיש מקום גבוה בנהר באמצעו בענין שמתחלק לשנים ועומד שם ומתהפך וקוצר לצד זו ומתהפך וקוצר לצד זו מודו ליה דאע״פ דאינה קבועה מפסקת או דלמא אדרבא דוקא בהך דרחבה כ״כ הוא דמיירי ר״י ומש״ה פליג אבל בקמייתא מודה לרבנן דבעי קבועה. ומסיק דאשכח תני בברייתא בדברי ר״י היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק מצד אחד אינו מפסיק דמשמע דדוקא בההיא דרחבה כ״כ מיירי ר״י ועלה הוא דפליגי רבנן דבאינה רחבה דמצד אחד הוא דאינו קוצר מודה ר״י לרבנן דאינו מפסיק אא״כ היא קבועה. והכי תניא בתוספתא בהדיא אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת אר״י אם עומד באמצעה וקוצר מכאן ומכאן מפסיק. שאין הבַּקָר הקו״ף דגושה החורש בבקר אינו יכול לעבור בכלי המחרישה שלו ע״כ. וגם ה״ר יהוסף ז״ל נקד דגש. ולשון אע״פ דקתני במתני׳ נלע״ד דה״ק אע״פ שאין הבקר וכו׳ דסד״א כיון שאין המחרישה יכולה לעבור הוי הפסק ונותן שתי פאות קמ״ל דאדרבה כיון שבמעדר יכולין להעדר לא הוי הפסק:

הכל מפסיק לזרעים. כתב הרא״ש ז״ל דאתא לאתויי הא דאר״ל בירושלמי היה שם סלע על פני כל שדהו אם עוקר הוא את המחרישה מצד זה ונותנו מצד זה מפסיק מצד אחד אינו מפסיק ולהנהו אמוראי מרבה מצד וחצב ע״כ:

ואינו מפסיק לאילן. ז״ל הר״ש שירילי״ו ז״ל ואין מפסיק לאילן אלא גדר לת״ק היינו כולהי אילנות דתנינן פ״ק דמחייבי בפאה מפסיק להו גדר בר מחרובין כדמפרש במתני׳. ובירושל׳ מפרש סדר מטען וכמה קירוב גזען אצל הנחל או השלולית דמש״ה לא מפסקי דכי חורש אצלן נכנסין כל המחרישה בנחל או בשלולית דבהכי מחזי דלא הוו הפסקה ועוד מפרש התם שיעור נופן עכ״ל ז״ל:

שער כותש. פי׳ הרא״ש ז״ל שיער כמו וימלט השעירתה דאהוד והוא יער שאילנותיו דקים ודבוקים זל״ז ואדם נחבה בהן וכן הופך שער שתי שורות דפ״ד דכלאים ומשמע דקרינן ליה בסי״ן סבולת כמו שהוא מלת השעירתה. וע״ש בס׳ קרבן אהרן: