הפיאה ניתנת במחובר לקרקע – זו קביעה הלכתית כללית המכתיבה את ההלכות שלהלן, אם כי יש לה גם חריגים. העיקרון הוא שאת הפאה יש להפריש מהיבול בטרם נקצר, וכמה מרכיבים מתבקשים מהגדרה זו: את הפאה מפרישים לפני הקציר, וזמן ההפרשה (כניסת היבול לכלל התחייבות בפאה) הוא כשהתבואה עדיין קמה, ומכאן מתפתחות שאלות וקביעות נוספות שבחלק מהן כבר עסקנו. כך, למשל, בסוף פרק ב עסקה המשנה בשדה שנקצר בידי אדם שאינו בעל השדה, ושוב הכלל הקובע הוא שאת הפאה יש לתת לפני הקציר, כלומר בשעת הקציר יש להותיר חלקת קרקע שאינה קצורה. בעל הבית אינו צריך לקצור את השדה לעניים, ואף לא לסייע להם בכך.
בדלית – דלית היא גפנים שהודלו. הגפן מטיבה היא שיח רובץ, והגזע אינו חזק דיו כדי לעמוד זקוף. במשק המסורתי הותירו את הגפנים שרועות, אלא ששיטה זו עלולה לגרום לזיהום הענבים הנוגעים בקרקע, ולהתפתחות מזיקים. על כן נהגו (אז והיום) להשעין את גזע הגפן על אבן שתגרום להתרוממות קלה של הענפים. פתרון אחר, מקובל ויקר יותר, היה להדלות את הגפנים.
ניתן היה להדלות את הגפן על עץ מזדמן, אך בכרם מסודר לא היו עצים מזדמנים, וצריך היה לפתח שיטה מוסדרת להדליה. הפתרון היה תקיעת קנים בצד הגפנים, וקשירת השיח למוט. את ענפי הגפן קשרו לאותו מוט, או לחבלים שהיו מתוחים בין המוטות. שיטה זו נהוגה גם כיום, והיא הפתרון האופטימלי לבעיה. כך כל אשכול זוכה למנת אוויר ואור מרבית, והבציר קל יותר. גובה המוטות הוא פרי החלטה אישית, אך נהגו להדלות את הענפים בגובה אדם כדי להקל על העבודה בשעת ההדליה ובשעת הבציר. חלק גדול מהכרמים לא היו מודלים, אך ההדליה לא הייתה נדירה. כך, למשל, במכתבי מדבר יהודה אנו שומעים על ״המודלים״, וזהו כינוי לאנשים על שם עבודתם, או כינוי לשטח חקלאי של כרם מודלה
מכתבי מדבר יהודה ב, מס׳ 29.
.
ובדקל – הדקל הוא עץ התמר המיתמר לגובה רב (איורים 28-27), בעל הבית מוריד ומחלק לעניים – אמנם בדרך כלל פאה ניתנת במחובר והבעל משאיר לעניים את המלאכה לקטוף את היבול בכוחות עצמם, אך בדלית ובדקל הדין שונה. בדקל החשש הוא שהעניים אינם יכולים לטפס בכוחות עצמם על העץ, העץ גבוה והטיפוס צריך להיעשות בעזרת סולם. לעניים אין סולם, ובעל הבית אינו חייב להעמיד לרשותם אמצעי עזר. עד כאן הפירוש מוסכם על הכול. אשר לדלית, היו שפירשו שגם הדלית מתרוממת לגובה רב, והחשש הוא שמא יינזקו בטיפוס עליה. ברם הדלית נמוכה למדי, פחות מגובה אדם. הרמת האשכולות מהקרקע נעשתה כדי להגן על האשכולות, אך קביעת גובה ההדליה נעשתה כך שתתאים לבציר. ככל שההדליה גבוהה יותר, כך בזבז העץ משאבים כדי לקיים את הגזע הארוך. על כן הדלו את העצים בגובה נמוך כך שהבציר יתבצע בנוחות והעץ לא יבזבז משאבים על צבירת הגובה. אם כן אין כל סכנה בבציר, ואין לעניים כל קושי לקטוף ענבים בכרם מודלה. ההסבר הוא הפוך. הגפן היא שיח עדין, והענפים המודלים חלשים ודקים. העניים אוספים את שרידי היבול בגסות ואפילו במעט אלימות, ועל כן החשש הוא שהם יזיקו לדלית. אמנם בדקל פירשנו שהחשש הוא שמא יינזקו העניים, אך גם פירושנו קשה ביחס לדלית, שהרי על דלית אין מטפסים. ניתן לומר שחלוקת פאה שלא מן המחובר מן הסתם מהווה בעיקר הגנה על רכושם של הבעלים. בתוספתא מובאים תיאורים חיים של מריבות בין אוספי הפאה, ולכן החשש הוא שהעצים יינזקו, הדלית בגלל עדינותה אך גם עצים אחרים נמצאים בסכנת הרס. על כן גם נאסר על העניים להשתמש בכלי עבודה (להלן): ״שני עניים שהיו מתכשין על העמור, ובא עני אחד ונטל מאחוריהן...״ (פ״ב ה״ב), וראו להלן
מ״ג-מ״ד
ראו גם דיוננו בפ״ו מ״ט.
. מי שהעלה את האפשרות שפאה מן הקטוף נועדה להגן על העני איננו עסוק, להערכתנו, בפירוש ההלכה עצמה, אלא בניסיון להעניק להלכה הקיימת משמעות מוסרית נוספת.
רבי שמעון אומר אף בחליקי אגוזים – לפי פשוטם של דברים הכוונה לעצי אגוזים מהזן החלק. הכוונה בעיקר לאגוזי המלך שגזעם גבוה ו״חלק״, כלומר ללא ענפי משנה. היו שפירשו ש״חליקי״ מתייחס לאגוזים, כלומר שהאגוזים מתחלקים, והכוונה לאגוז הפרך
כך בערוך השלם, ערך חלק.
. אמנם פרי האגוז נחלק, ״האגוז הזה נקלף שני קלפים״ (פסיקתא רבתי יא, מב ע״א), או ל״ארבע אגורות (מגורות)״ (שם, שם). לפי הסבר זה ״חליקי אגוז״ הוא מינוח לסוג של אגוז, ובכך הפרשנים מרוויחים רווח פרשני ניכר; הרי קדמונינו הכירו את העץ ודי היה לומר ״ובאגוז״, כמו ״בדלית״ או ״בכרם״.
אבל הסבר מתוחכם זה מיותר, שכן במקבילות שנביא להלן מודגש שהגזע הוא חלק או חלוק, וחליקי האגוזים מופיעים כדוגמה לעץ גבוה שמסוכן לטפס עליו. האמורא הארץ-ישראלי יודע לספר: ״רבי חנניה בשם רבי שמעון בן לקיש מעשה שמתו חמשה אחים בחמשה חליקי אגוזים״ (ירושלמי יח ע״א), וכן: ״האגוז הזה חלוק, מי שאינו אומן לעלות בו מיד הוא נופל, שצריך לשמור עצמו שלא יפול הימנו, כך כל מי שמשרת את ישראל צריך לשמור עצמו שלא יטול את שלו מתחת ידיהם״ (פסיקתא רבתי יא, מב ע״א). כאן הנוסח הוא ״חלוק״, על משקל כרוז, ואכן גם במשנתנו כמה עדי נוסח טובים גורסים ״חלוקי אגוז״
ג1, ז, ת, ת2.
(איור 29).
פיתוח של אותו רעיון מופיע במדרש מאוחר שכבר הושפע ממסורת בבל: ״ ׳אל גנת אגוז׳, אמר ר״ל מה אגוז זה חלק דתנינן רבי שמעון אומר אף בחלקי אגוזים, וכל מי שעולה לראשו ואינו נותן דעתו האיך יעלה, הוא נופל ומת ונוטל שלו מן האגוז, כך כל מי שהוא מנהיג שררה על הציבור בישראל ואינו נותן דעתו היאך הוא מנהיג את ישראל, סוף שהוא נופל ונוטל שלו מתחת ידיהם, הה״ד...״ (שיר השירים רבה, פ״ו א). רק במסורות הבבליות נמתחים דברי ביקורת קשים ונוקבים על הפרנס הישראלי, ודומה שנימת הביקורת במדרש שיר השירים נוקבת יותר מזו שבפסיקתא. זאת ועוד. המדרש מצטט את משנתנו, והוא הבין שחליקי אגוזים מתארים עץ חלקלק. הדרשן כאן משתמש במשנתנו כבסיס לדרשה, וזו בבחינת דרשה למשנה. זו תופעה נדירה, אך קיימת
ראו דיוננו במבוא הכללי. דרשות למשנה אינן תופעה תדירה, אך בהחלט ניתן למצוא בתלמודים הסברים דרשניים למשניות. ראו פירוש הבבלי למשנה, שבת פ״ו מ״ג; ירושלמי לשבת פ״ז מ״א, ח ע״ד; מנחות פ״ה מ״ח והדרשה עליה ב-ויקרא רבה, ג ז, עמ׳ עב; תנא דבי אליהו, ו ז, עמ׳ 38; מדרש תהילים, ה יא, עמ׳ 56. כן ראוי לפרש את הסבר הבבלי
בבבא בתרא כה ע״א, וראו עוד פירושנו לשביעית פ״ז מ״א; עירובין פ״י מי״ד; שקלים פ״ז מ״ו; ערכין פ״ב מ״ה ומ״ו (ההסבר המדרשי בתוס׳ שם פ״ב ה״א); כתובות פ״ה מ״ה וההסבר הדרשני בבראשית רבה, נב יב, עמ׳ 552; מעשרות פ״ב מ״א וכפי שנתבארה בתנחומא בובר, בשלח יט, עמ׳ 84, וכפי שמסתייג כבר המדרש שם מהדרשה; מעשר שני פ״ב מ״א, וכפי שנדרש בשיר השירים זוטא, א א, עמ׳ ג; פסחים פ״ג מ״ז כפי שנדרשה בירושלמי פסחים פ״ג ה״ז, ל ע״ב; סוטה פ״ג מ״ד; פ״ד מ״ד ופירושנו לה; קידושין פ״א מ״ז; פ״ד מ״א כפי שנדרשה בבבלי שם סט ע״ב; שקלים פ״ה מ״א; שבת פ״ו מ״א; נדרים סוף פ״א, ואולי גם פסחים פ״ט מ״ב (הסבר הבבלי בצד ע״א, ראו פירושנו למשנה זו) ועוד. דרשה לפרק שלם כיחידה ספרותית יש לערכין פ״ג מ״ה (פסיקתא רבתי, י, מ ע״ב - מא ע״א); ירושלמי יבמות פי״ג ה״א, יג ע״ג, שם נדרשת המילה ״פקדון״ שבאבות דרבי נתן, נו״ב פל״ה, מג ע״א; נגעים פי״ד מ״א והתוספתא עליה פ״ח ה״ג, עמ׳ 628; משנה, טהרות פ״ח מ״ז כפי שפורשה ב-ויקרא רבה, מרגליות כה ב, עמ׳ תקע; משנה, כלים פ״ה מ״י כפי שפורשה
בבבלי ברכות יט ע״א (תנורו של עכנאי); ערלה פ״ג מ״ז כפי שפורשה בשיר השירים רבה, פ״ו יא; חגיגה פ״א מ״ב כפי שפורשה על ידי המדרש התנאי בספרי דברים קמג, עמ׳ 181. המשנה האחרונה במסכת סוטה (פ״ט הט״ו) איננה משנה אלא ״ברייתא״ המופיעה בספרות האמוראים ובבמדרש תנאים לדברים (ראו בפירושנו למשנה זו). מדרש זה הוא ספק תנאי ספק מאוחר יותר. מכל מקום יש לה דרשה מפותחת (מדרש תנאים לדברים, כג טו, עמ׳ 148;
ירושלמי שבת פ״א ה״ג, ג ע״ג;
שקלים פ״ג ה״ז, מז ע״ג). פירוש דרשני למשנה היה מקובל בימי הביניים, ופירושים כאלה נכתבו במהלך הדורות. כזה הוא פירוש ״מעשה רוקח״ לר׳ אליעזר בן שמואל שמלקה לנדוי (מרגליות), רבה של אמשטרדם במאה השמונה עשרה, שכתב פירוש על דרך הסוד למשנה (מעשה רוקח), פירוש שיש בו גימטריות רבות ורמזים רבים לעולם של מעלה. אלא שבעל מעשה רוקח מדגיש שפירושו שעל דרך האמת אינו שולל את הפשט ואינו מחליף אותו. אין הוא בבחינת עומקו של הפשט, אלא עטיפה נוספת ונבדלת: ״כל הדינים אינם יוצאים מפשטן אבל מרמזים דברים גדולים״ (עמ׳ כב).
.
כאמור, לכאורה לא מובן לשם מה צריך היה להדגיש ״חליקי אגוזים״, הרי צורת הגזע של העץ ידועה. ברם היו זנים מספר של אגוזים ולא כולם חלקים, והתנא לא רצה לפרט את זני האגוזים החלקים
לאגוזים השונים ראו פליקס, עצי פרי, עמ׳ 172-168.
. זאת ועוד. במשנתנו יש משחק מילים על ההמשך בדבר האיסור (וההיתר המצומצם) לחלק פאה, על כן התנא מנסח אולי חליקי אגוזים, ויוצר במודע או שלא במודע משחק מילים.
בירושלמי נוספה דעתו של רבי מאיר שבכל האילנות מחלקים פאה, כדי למנוע פגיעה בקוטפים. אם כן, הרישא במשנתנו אינה כרבי מאיר ואינה כרבי שמעון. בספרא נוסחו הנימוק לתנא קמא ודברי רבי שמעון בלשון אחרת: ״יצאו הדלית והדקל שאין הקטן מושל בהם כגדול, רבי שמעון אומר חולקי אגוזים כדלית וכדקל״ (ספרא,
קדושים פרק ג ה״ה,
פח ע״ב). ״קטן מושל בהם כגדול״ הכוונה שיש לפרי סדרי קטיף פשוטים הניתנים לשליטה, כפי שהסברנו. הנימוק המדרשי לא בא לעקור את ההסבר שהצענו, אלא להעניק לו תשתית וזכר במקרא. במשנה מוצגים דברי רבי שמעון כתוספת לתנא קמא, אך מהמדרש ברור שלפנינו מחלוקת רגילה. מבחינה ספרותית משנתנו מנוסחת בעקבות המדרש, כלומר היא מכירה את המדרש הקדום ומסכמת אותו. אין בכך הוכחה שמשנתנו הכירה את הספרא, אלא, לכל היותר, שהכירה מדרש הלכה קדום שהספרא מצטטו ביתר דיוק. מצב דומה שבו המשנה משתמשת במדרש קדום וערוך זיהינו לעיל
(פ״ב מ״ו). שם היה ברור שהספרא משתמש במשנה ומפנה אליה, ונראה שכך המצב גם כאן. ההבדל בין שני המקרים הוא שכאן ייתכן שהמשנה הכירה את הספרא גופה, ואילו לעיל נשללה אפשרות זו, וחייבים היינו לשער את קיומו של מדרש כתוב וערוך שהיה המקור לספרא ולמשנה.
אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה – שני המונחים לשיטות איסוף הפאה הם ״לחלק״, ומשמעו חלוקה מסודרת אחרי שבעל הבית ביצע את הקטיף, ו״לבוז״ או ״לבזבז״, ומשמעו קטיף ״פראי״ בידי העניים. ״כהלכה״ משמעו בדרך כלל לבוז, שכן חכמים מתנגדים לחלוקה על ידי בעל הבית. אם כל העניים מסכימים רשאים הם ובעל הבית להחליט לבצע חלוקה מסודרת, אך די במיעוט קטן כדי לכפות חלוקה ״כהלכה״, כלומר לבוז.
בדברי חכמים כאן יש ביטוי לשיטתם השוללת בדרך כלל חלוקה מסודרת. חכמים חוששים, כנראה, שבעל הבית ינצל את החלוקה כדי להעדיף עניים שהוא חפץ ביקרם, ובעיקר הדבר עלול לאפשר לו לעשות עמם הסדרים של תמורה או להעדיף בני משפחה. זו גם הסיבה לכך שחכמים העדיפו שהפאה תינתן תמיד בסוף השדה (לעיל, פ״א מ״ג). על יחסם של חכמים לחלוקה לידידים ומכרים ראו עוד להלן, פ״ח מ״ו. שם נקבע שמותר לחלק חלק למכרים, ברם מדובר במעשר עני ולא בפאה.