×
Mikraot Gedolot Tutorial
משנה
פירוש
הערותNotes
E/ע
משנה פסחים ג׳משנה
;?!
אָ
(א) אֵלּוּ עוֹבְרִין בְּפֶסַח, כֻּתָּח הַבַּבְלִי, וְשֵׁכָר הַמָּדִי, וְחֹמֶץ הָאֲדוֹמִי, וְזֵתוֹם הַמִּצְרִי, וְזוֹמָן שֶׁל צַבָּעִים, וַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים, וְקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא מִמִּין דָּגָן, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּפֶסַח. הֲרֵי אֵלּוּ בְאַזְהָרָה, וְאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כָּרֵת. (ב) בָּצֵק שֶׁבְּסִדְקֵי עֲרֵבָה, אִם יֵשׁ כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד, חַיָּב לְבַעֵר. וְאִם לֹא, בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ. וְכֵן לְעִנְיַן הַטֻּמְאָה, אִם מַקְפִּיד עָלָיו, חוֹצֵץ. וְאִם רוֹצֶה בְקִיּוּמוֹ, הֲרֵי הוּא כָעֲרֵבָה. בָּצֵק הַחֵרֵשׁ, אִם יֵשׁ כַּיּוֹצֵא בוֹ שֶׁהֶחֱמִיץ, הֲרֵי זֶה אָסוּר. (ג) כֵּיצַד מַפְרִישִׁין חַלָּה בְטֻמְאָה בְיוֹם טוֹב, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא תִקְרָא לָהּ שֵׁם עַד שֶׁתֵּאָפֶה. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, תַּטִּיל בְּצוֹנֵן. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא זֶה הוּא חָמֵץ שֶׁמֻּזְהָרִים עָלָיו בְּבַל יֵרָאֶה וּבְבַל יִמָּצֵא, אֶלָּא מַפְרַשְׁתָּהּ וּמַנַּחְתָּה עַד הָעֶרֶב, וְאִם הֶחֱמִיצָה, הֶחֱמִיצָה. (ד) רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שָׁלֹשׁ נָשִׁים לָשׁוֹת כְּאַחַת וְאוֹפוֹת בְּתַנּוּר אֶחָד, זוֹ אַחַר זוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלֹשׁ נָשִׁים עוֹסְקוֹת בַּבָּצֵק, אַחַת לָשָׁה וְאַחַת עוֹרֶכֶת וְאַחַת אוֹפָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא כָל הַנָּשִׁים וְלֹא כָל הָעֵצִים וְלֹא כָל הַתַּנּוּרִים שָׁוִין. זֶה הַכְּלָל, תָּפַח, תִּלְטֹשׁ בְּצוֹנֵן. (ה) שְׂאֹר, יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ פָטוּר. סָדוּק, יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת. אֵיזֶהוּ שְׂאֹר, כְּקַרְנֵי חֲגָבִים. סָדוּק, שֶׁנִּתְעָרְבוּ סְדָקָיו זֶה בָזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה, הָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת. וְאֵיזֶהוּ שְׂאֹר, כָּל שֶׁהִכְסִיפוּ פָנָיו כְּאָדָם שֶׁעָמְדוּ שַׂעֲרוֹתָיו. (ו) אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, מְבַעֲרִים אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּזְמַנָּן. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, תְּרוּמָה מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְחֻלִּין בִּזְמַנָּן. (ז) הַהוֹלֵךְ לִשְׁחֹט אֶת פִּסְחוֹ, וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְלֶאֱכֹל סְעֻדַּת אֵרוּסִין בְּבֵית חָמִיו, וְנִזְכַּר שֶׁיֶּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אִם יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְבַעֵר וְלַחֲזֹר לְמִצְוָתוֹ, יַחֲזֹר וִיבַעֵר. וְאִם לָאו, מְבַטְּלוֹ בְלִבּוֹ. לְהַצִּיל מִן הַנָּכְרִים, וּמִן הַנָּהָר, וּמִן הַלִּסְטִים, וּמִן הַדְּלֵקָה, וּמִן הַמַּפֹּלֶת, יְבַטֵּל בְּלִבּוֹ. וְלִשְׁבֹּת שְׁבִיתַת הָרְשׁוּת, יַחֲזֹר מִיָּד. (ח) וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם וְנִזְכַּר שֶׁיֶּשׁ בְּיָדוֹ בְּשַׂר קֹדֶשׁ, אִם עָבַר צוֹפִים, שׂוֹרְפוֹ בִמְקוֹמוֹ. וְאִם לָאו, חוֹזֵר וְשׂוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. וְעַד כַּמָּה הֵן חוֹזְרִין, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, זֶה וָזֶה בְכַבֵּיצָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, זֶה וָזֶה בְכַזָּיִת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּשַׂר קֹדֶשׁ בְּכַזַּיִת, וְחָמֵץ בְּכַבֵּיצָה.מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5)
הערות
E/ע
הערותNotes
(א) ואלו עוברין בפסח, כֻּותָח הבבלי ושֵכַר המָדִי וחומץ האדומי וזֵיתוס המצרי וזֵימָא שלצבעין ועמֵילָן שלטבחים וקוֹלָן שלסופרים, ר׳ אליעזר אומ׳ אף טִפֻּולֵיא נשים. זה הכלל, כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח. הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת.
ענין עוברין – עוברין עליהן בבל יראה ובבל ימצא.
כותח – ׳אלמרי׳ב.
ושכר – משקה מְשַכר. ויש שעושים משקאות משכרים ממשרת חיטים ושעורים וזולתם, והיה משקה אנשי מדי כזה, רצוני לומר ממשרת לחםג, כמו ׳אלמזר׳ הנעשה במצרים היום.
וחומץ האדומי היו נותנים בו גרגרי שעוריםד.
וזיתוס הוא שלוקחים ממלח וקמח שעוריםה וגרגרי חריעו חלקים שוים ולשים במים, והיו משתמשים בו לרפואה.
וזימא שלצבעין – משרת סובין שמשתמשים בה צַבעי הלַכָּהז.
ועמילן שלטבחים הוא שלוקחים חיטים שלא נגמר בישולן ומייבשים וטוחנים ולשים אותן ועושים מהם כיכר, ושמים אותו הכיכר כמכסה לקדירות המאכל כאשר המאכל קרוב לבישולו, והוא מסיר את צחנת המאכל וסרחונוח.
וקלןט של סופרים – בצק שעושים אותו כורכי הספרים מאבק הריחיים ומדביקים בו מה שרוצים להדביקוי.
וטפולייא נשים הוא גם כן אבקה שעושות אותה הנשים מן הדברים המצחצחים, מנקות בה פניהן, ויש בכללם קמח שעוריםיב. ור׳ אליעזר אומר אף על פי שהוא אבק ואין בו חמץ, שמא תשרה אותו האבק בעת הרחיצה בו. ואין הלכה כר׳ אליעזר, אלא כמו שאמר זה הכלל כל שהוא מין דגן, רוצה לומר בזה, כל דבר שיש בו מין מחמשת המינים עם מים עובר עליו בפסח, אבל בלי מים, או במי פירות, אינו עובר, ואינו חייב על אכילתו כרתיג, לפי שהעיקר אצלנו מי פירות אין מחמיציןיד.
ואמרו הרי אלו באזהרה כלומר האוכל אחד מאלה אשר בתערובת שלהם דגן, לפי שהעיקר אצלנו על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאוטו, וזה אם היה מן החמץ המעורב כזית בכדי אכילת פרס, אז תחייב אכילת זה הדבר המעורב מלקות, אבל אם היה בו שיעור הדגן פחות מזה לא יתחייב על אכילתו מלקות, אבל אסור לאכלוטז. ואין הלכה כר׳ אליעזריז.
(ב) בצק שֶבְסִדְקֵייח ערבה, אם יש כזית במקום אחד חייב לבָעֵר, פחות מיכן בטל במיעוטו. וכן לענין הטומאה, אם הקפיד עליו חוצץ, ואם רצה בקִיֻּומוֹ הרי הוא כערֵיבָה. בצק הָחֶרֶשׁ, אם יש כיוצא בו שהחמיץ הרי זה אסור.
אמרו בטל במיעוטו, אם היה במקום שהכלי מתחזק בו ומתחברים חלקיו, אבל אם אין בו חיזוק, אפילו פחות מכזית חייב לבעריט.
ואמרו חוצץ מובן, כלומר שאם היה מקפיד על הסרתו ורוצה להסירו הריהו חוצץ את המקום, ואם נטמאה העריבה והטבילה, לא עלתה לה טבילהכ. ודבר זה בעריבה של עץ, אשר יש לה טהרה במקוה, אבל כלי חרש אין לו טהרה במקוה אלא שבירה, כמו שיתבאר בכמה מקומותכא.
ובצק החרש הוא שמכים עליו ביד ולא יישמע לו קול, כאילו הוא חרש שאינו עונה למי שקרא לו. ומאחר שלא נדע האם החמיץ או לא, נשער אותו בזולתו, או בזמן הידוע אשר בכמו זה הזמן יחמיץ הלחם, ושיעורו שיעור הליכת אדם ברגליו הליכה בינונית מיל אחדכב, והוא שיעור זמן של שני חומשי שעה מן השעות השוותכג.
(ג) כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב, ר׳ אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שֶתֹּאפֵה, בן בתירה אומ׳ תָטִיל לצוֹנִין, אמ׳ ר׳ יהושע לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא, אלא מפרשתה ומנחתה עד הערב ואם החמיצה ה[חמיצ]ה.
כבר הודעתיךכד ששריפת קדשים ביום טוב אסורה, ואם נטמא הבצק הרי דין חלה טמאה שתופרש ממנו שתישרף, ולפיכך אמר ר׳ אליעזר שתאפה את הבצק כולו ולא תפריש ממנו חלה עד שתיגמר אפייתו, ואז תקח כיכר מן הכיכרות ותאמר זו חלה, וזה מותר, כמו שביארנו במסכת חלהכה, ותסלק אותו הכיכר עד מוצאי יום טוב ותשרפנו. ואמר בן בתירה תפריש אותה בצק, ותטיל אותה למים קרים ותישאר שם עד שתישרף במוצאי יום טוב, לפי שאין מותר לאפות אותה, הואיל ואין אופין ביום טוב אלא מה שראוי לאכילה. והלכה כר׳ אליעזרכו.
(ד) רבן גמליאל אומ׳ שלש נשים לָשוֹת כאחת ואופות בת[נור אחד] זו אחר זו זו אחר זו, וחכמים אומרין שלש נשים עסִיקוֹת בבצק, אחת לָשָׁה ואחת עורכת ואחת אופה, ר׳ עקיבה אומר לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוין, זה הכלל תֶפַח ותלְטוֹשׁ ב[צו]נין.
רבן גמליאל סובר ששלש נשים גומרות הבצק כולן בזמן אחד, ואופות אחת אחרי השניה, ואע״פ שהבצק של השלישית נשאר עד שהוחם התנור פעמיים (שלש פעמיםכז) ונאפו בו שתי אפיות ואז תאפה היא, אינו בא לידי חימוץ בכמו זמן זה. וחכמים אינם סוברים כן, אלא אומרים שכאשר תעסוק הראשונה באפייה תעסוק השניה בעריכת הבצק והשלישית בלישת הקמח, וכאשר תסיים הראשונה האפייה תסיים השניה לערוך והשלישית ללוש, ותעסוק השניה באפייהכח והראשונה [והשלישית]כט בעריכה, ותתחיל השלישית [הראשונה]ל ללוש פעם שניה, וכך לא ישהה הבצק כלל ולא תסור ממנו היד. ואמר ר׳ עקיבה לרבן גמליאל, ׳לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוין׳, לפי שיש תנור המתחמם מהר, ואחר להפך, וככל שהעצים יותר יבשים הם מתלקחים מהר, ויש נשים בעלות זריזות, ויש להפךלא, ולפיכך אמר שאין להשאיר את הבצק משך זמן זה אלא אם כן יזלפולב עליו מים וילטשו אותו במים קרים. ודע כי כל זמן שהיד בבצק לא יחמיץ אפילו יישאר כל היום כולולג. והלכה כחכמים.
(ה) שׂיאור ישרף והאכלו פטור, סֵידוֹק ישרף והאכלו חייב כרתלד. אי זה הוא שֵׂיאור, כקרני חגבים, סידוק, שנתערבו סדקיו זה בזה, דברי ר׳ יהודה, וחכמים אומרין זה וזה האוכלו חייב כרת, ואי זה הוא שיאור, כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו.
כקרני חגבים הוא שייעשו בו תלמים דקים כאשר יתחיל בו החימוץ, ואפילו היו כקרני חגבים. והלכה כחכמים.
(ו) ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת, דברי ר׳ מאיר, וחכמים אומרין בזמנו, ר׳ אלעזר בר׳ צדוק אומ׳ תרומה מלפני השבת וחולין בזמנן.
הלכה כר׳ אלעזר בר׳ צדוקלה.
(ז) ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכל סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך הבית, אם יכול לחזור ולבער ויחזור למצותו יחזור, ואם לאו יבטל בלבו. להציל מיד הגָּיִיס, מיד הנהר, מיד הדליקה, מיד המפולת, יבטל בלבו, ולשבות שביתת הרשות יחזור מיד.
כל זה מבואר וברור.
(ח) וכן מי שיצא מירושלם ונזכר שיש בידו בשר הקודש, אם עבר הצופים ש[ורפו במקומו, ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה. עד כמה הן חוזרין, ר׳ מאיר אומ׳ זה וזה כ[זית], ר׳ יהודה אומר כביצה, וחכמים אומרין בשר הקודש כזית וחמץ כביצה.
ר׳ מאיר (יהודהלו) אומר כמו שטומאת אכלין בכביצה, רצוני לומר שהיא אינה מטמאה עד שיהיה בה כביצה, כמו שנבאר בהרחבה רבה בתחילת מסכת טהרותלז, כך אינו חוזר אלא על כביצה. ור׳ יהודה (מאירלח) אומר כמו שאוכל מבשר קודש או מן החמץ כזית לוקה, כך חוזר אפילו על כזיתלט. ועשו חכמים מעלה בין בשר הקודש ובין החמץ לפי שהוא חולין. והלכה כחכמים.
מהדורת הרב יצחק שילת, על פי כתב יד קודשו של רמב"ם, הוצאת מכון מעליות, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות)
הערות
א כך בכתבי-היד העתיקים של המשנה, כמו שתיקנה הגמ׳ מב:, ולא ׳תכשיטי׳ כבמשנה שבגמ׳.
ב שם הכותח בערבית.
ג בגמ׳ מב: ״דרמו ביה מי שערי״, וקשה מדוע כתב רבנו לחם. ובטיוטה כתב על משרת חיטים ושעורים שזה היה המשקה של אנשי מדי. ונראה שבנוסח הסופי, שנכתב אחרי שהגיע רבנו למצרים, רצה להדגים את שיכר המדי בעזרת מה שמוכר וידוע במצרים, ו׳רצוני לומר ממשרת לחם׳ מתייחס ל׳אלמזר׳ שבהמשך.
ד גמ׳ שם.
ה כ׳תני (כצ״ל ולא תנא) רב יוסף׳ בגמ׳ שם ולא כרב פפא.
ו בגמ׳ שם: קורטמי, ובמקור הערבי כאן: אלקרטם. ובמלה זו פירש רבנו את ׳חריע׳ במש׳ עקצים ג, ה, וכתב שכך פירש הירושלמי. ובירוש׳ כלאים פ״ב ה״ו: ״מאי חריע, מוריקא״, ובפי׳ רבנו שם ב, ח כתב ש׳חריע׳ הוא ׳אלאצפר׳ ושכך פירש התלמוד. והסביר הרב קאפח ש׳אלקרטם׳ הם הזרעים של הצמח והוא נקרא ׳אלאצפר׳ על שם פרחיו הצהובים.
ז גמ׳ שם, ע׳ בהגהת הגרי״ב בגיליון.
ח גמ׳ שם.
ט כך בכה״י, בלי וי״ו, שלא כבמשנה.
י גמ׳ שם. ומה שכתב ׳מאבק הריחיים׳ הוא מנסיונו.
יא נראה בכה״י שהיה כתוב תחילה: ותכשיטי. ותוקן.
יב בגמ׳ מג. ׳בנות עשירים טופלות אותן בסולת׳, ולא נזכרו שעורים, ומכל מקום משמע סולת נקיה בלי מים.
יג תחילה היה כתוב (מ׳ולא׳): ומותר לאכלו. והועבר קו מעל מילים אלה, ונכתב במקומן בכתב ידו של ר׳ אברהם בן רבנו כבפנים, ואחריו המלה: הגהה. וכתב ב׳מעשה רקח׳ על הל׳ חמץ ומצה ה, ב שמצא העתקה של פסקה מספר ׳המספיק לעובדי ה׳⁠ ⁠׳ של ר׳ אברהם, שבה הוא מעיד שאביו תיקן את נוסח ההלכה שם מ׳הרי זה מותר באכילה׳ ל׳אין חייבין עליו כרת׳. ועל פי זה הגיה כאן ר׳ אברהם, ומשום כבוד אביו לא העביר קו על המילים עצמן אלא מעליהן.
יד גמ׳ לה:, מ.
טו גמ׳ מג., ע׳ ספר המצוות ל״ת קצ״ד בשם המכילתא (דרשב״י).
טז ע׳ ספר המצוות ל״ת קצ״ח, וכך פסק הרי״ף יג.
יז משמע שהלכה כת״ק, אבל בגמ׳ מג. מבואר שלת״ק חמץ דגן גמור על ידי תערובת או נוקשה בעיניה בלאו, ואילו רבנו בהל׳ חמץ ומצה א, ו פסק שעל תערובת חמץ ככותח הבבלי ושיכר המדי ודומיהם יש לאו, אבל לא הזכיר את נוקשה בעיניה כגון עמילן של טבחים, כי פסק כר׳ אל(י)עזר (ע׳ תוס׳ מב. ד״ה רבי) שנוקשה לית ליה.
יח נראה שתחילה נוקד פתח מתחת לבי״ת, ותוקן לשוא.
יט גמ׳ מה. כלישנא בתרא, וכך דרך רבנו, כשיש שתי לשונות לפסוק כלישנא בתרא.
כ גמ׳ מה: כאוקימתא דרב יהודה, וכך פסק בהל׳ מקוות א, יב, ולא חילק בין פסח לשאר ימות השנה כרבא (מו.), כי רב יהודה חולק, ופסק כרב יהודה אולי משום שסבר ש״הלכתא כבתראי״ נאמר רק לגבי הדורות שאחרי אביי ורבא. [ובהל׳ כלים כ, ט פסק כאוקימתא דרב פפא שלענין הורדת טומאה לעריבה יש חילוק בין פסח לשאר ימות השנה כי אין חולק עליו].
כא כגון בהקדמה לסדר טהרות.
כב גמ׳ מו.
כג בגמ׳ להלן צג: אומר עולא שמהלך אדם מהנץ החמה עד שקיעתה בימי ניסן הוא שלשים מיל. ידוע שבימי ניסן הזמן שמהנץ עד השקיעה הוא 12 שעות שוות (720 דקות), ואם כן מהלך מיל הוא 24 דקות (24=720:30) שהם שני חומשי שעה. הבעיה היא שבהמשך הסוגיה שם (צד.) איתותב עולא, אך צריך לדעת במה הוא איתותב. הגמ׳ אמרה שעולא סבר כר׳ יוחנן שמהלך אדם ביום הוא עשר פרסאות, דהיינו 40 מיל, ומתוכם חמישה מילין הם מעלות השחר עד הנץ וחמישה מהשקיעה עד צאת הכוכבים (הכוונה לצאת כל הכוכבים, ע׳ ביאור הגר״א או״ח סי׳ רס״א ס״ק י״א), וכך בדיוק סבר גם רבא, אשר אמר ש״עוביו של רקיע״, דהיינו הזמן שבין עה״ש להנץ או בין השקיעה לצאה״כ הוא שישית מהרקיע, דהיינו מהזמן שבין הזריחה לשקיעה (חמישה מילין לעומת שלשים מיל). על כך הקשתה הגמ׳: ״מיתיבי ר׳ יהודה אומר עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום, תדע, כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות, ומעה״ש עד הנץ החמה ארבעת מילין, משקיעת החמה עד צאה״כ ארבעת מילין, נמצאת עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום, תיובתא דרבא תיובתא, דעולא תיובתא, לימא תיהוי תיובתא דר׳ יוחנן, אמר לך אנא ביממא הוא דאמרי ורבנן הוא דקא טעו דקא חשבן דקדמא וחשוכא״. פירש״י: ״אני כללתי של כל היום מעלות היום עד צאה״כ עשרה פרסאות ולא פירשתי כמה קודם הנץ החמה ואחר שקיעתה, ורבנן, עולא ורבא שפירשו הדבר טעו בקדמא וחשוכא, שרוב בני אדם מהלכין חמישה מילין קודם הנץ החמה על ידי שמשכימין קודם עה״ש, וכן אחר שקיעתה על ידי שמחשכין ליכנס אחר צאה״כ״. בפשטות כוונת רש״י היא שר׳ יוחנן אומר שבאמת בין עה״ש להנץ יש רק ארבעה מילין, ומה שחשבו עולא ורבא שיש חמישה מילין זה משום שבני אדם רגילים לצאת לדרך קצת לפני עה״ש, כך שבהנץ כבר עברו חמישה מילין, וכן אחרי צאה״כ הם ממשיכים ללכת עוד מיל, אבל אני כשאמרתי שמהלך אדם ביום הוא ארבעים מיל התכוונתי לזמן שמעה״ש עד צאה״כ, ו״עוביו של רקיע״ שהוא ארבעה מילין הוא אחד מעשרה מהזמן הזה, כמו שאמר ר׳ יהודה. לפי זה יוצא שמהנץ עד השקיעה יש 32 מיל, ומיל הוא 22.5 דקות (720:32), וכך היא שיטת רבים מהראשונים.
את שיטת הרמב״ם הסביר בפי׳ ׳יד פשוטה׳ על הל׳ ק״ש (א, י) כך: ר׳ יוחנן מתרץ שמה שהוא אמר שמהלך אדם ביום הוא ארבעים מיל כוונתו לפי הרגילות של בני אדם לצאת לדרך לפני עה״ש, כך שעד הנץ הם כבר הלכו חמישה מילין, וכן אחרי צאה״כ, ובאמת עולא ורבא צדקו שמהנץ עד השקיעה אדם הולך שלשים מיל, כך שסך הכל הוא הוא ארבעים מיל, אלא שהם סברו שחמישה מילין הם מעה״ש עד הנץ, ולא היא, חמישה מילין יש עד הנץ לבני אדם דמקדמי, אבל באמת מעה״ש עד הנץ יש רק שלשה מילין שהם עשירית מהזמן שבין הזריחה לשקיעה, וזהו מה שאמר ר׳ יהודה שעוביו של רקיע הוא אחד מעשרה ביום (72 דקות). דא עקא, שר׳ יהודה אמר גם שמעה״ש עד הנץ יש ארבעה מילין. על כך כתב ב׳יד פשוטה׳ שר׳ יהודה אמר רק את המשפט ״עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום״, ומ״תדע כמה מהלך״ וכו׳ הם דברי הגמ׳ שהבינה כך את ר׳ יהודה (והביא סיוע לדבריו מהערת הגר״א על ירוש׳ ברכות פ״א ה״א, שגם שם מובאת ברייתא של ר׳ יהודה, ע״ש), אבל ר׳ יוחנן מסביר שלא זאת היתה כוונת ר׳ יהודה. אך קשה, כי אם כן, עיקר חסר מן הספר בדברי ר׳ יוחנן, והיה לו לומר שה״יום״ שבדברי ר׳ יהודה אינו מה שהבינה הגמ׳ מקודם בדבריו, ואף לא ה״יום״ שבדבריו שלו אודות מהלך אדם ביום. וצ״ע.
כד בפירוש לשבת ב, א.
כה ב, ד.
כו כרבי שפסק כר׳ אליעזר, והלכה כמותו מחבירו ר׳ יצחק שפסק כבן בתירה (גמ׳ מח.). ויכול לאפות את כל הכיכרות משום ״הואיל״, הואיל והוא יכול להפריש חלה מכל כיכר וכיכר (ולא כיכר אחד על כולם), כך שכל הכיכרות ראויים לאכילה. וכן פסק הרי״ף.
כז כך נכתב בין השיטין כהגהה, כנראה לא על ידי רבנו, בלי למחוק את נוסח הפנים ׳פעמיים׳. אך כוונת נוסח הפנים לפעמיים שקדמו לשתי האפיות, והמגיה רצה להוסיף את ההסקה שלפני האפייה הנוכחית של השלישית.
כח בכה״י נראה שהיה כתוב תחילה: בבישול. ותוקן.
כט נראה שכך צ״ל במקום ׳והראשונה׳, והיתה כאן פליטת קולמוס של רבנו. ובדוחק רב י״ל שמכאן הוא מתייחס לשלש הנשים לפי סדר עמידתן עכשיו, דהיינו הראשונה היא הלשה, השניה העורכת והשלישית האופה.
ל נראה שכך צ״ל במקום ׳השלישית׳, ע׳ בהערה הקודמת.
לא גמ׳ מח:
לב מילולית: ינפחו, הכוונה לזילוף באמצעות נפיחה על זרם מים.
לג גמ׳ מח:, וע׳ גם לט: על דלף. בכה״י נראה שהיה תיקון במלה זו, אך לא ברור מה היה כתוב תחילה.
לד במלה זו היה תיקון כאן ובהמשך ההלכה, אך לא ברור מה היה כתוב תחילה.
לה בהל׳ חמץ ומצה ג, ג-ד פסק רבנו שגם חולין מבערין מלפני השבת ומניחין רק כדי לאכול עד ארבע שעות בשבת, וכתב ה׳מגיד משנה׳ שפסק כן על פי הגמ׳ יג. ״דתניא ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ד׳ שעות דברי ר׳ אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום ר׳ יהושע... אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר׳ אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום ר׳ יהושע״, והבין ש״מבערין את הכל״ משמע אפילו חולין, כי אחרת היה אפשר לומר ׳י״ד שחל להיות בשבת שורפין תרומות טמאות׳ וכו׳. וצריך לומר שחזר בו ממה שפסק כאן כר׳ אלעזר בר׳ צדוק, שרק תרומה מבערין מלפני השבת. וכאן הלך בעקבות הרי״ף, שכתב: ״וקיימא לן כר׳ אלעזר בר צדוק דקאי כר׳ אלעזר איש ברתותא דהלכתא כוותיה״, כלומר שהבין שר׳ אלעזר איש ברתותא דיבר רק על תרומה ו״מבערין את הכל״ היינו את כל התרומות, טמאות תלויות וטהורות. וכך השיג הראב״ד על פסק רבנו בהל׳ חמץ ומצה.
לו הגהה בין השיטין, כנראה לא בכתב ידו של רבנו, בלי למחוק את נוסח הפנים. במשנה כה״י מטושטש, אבל אפשר לראות בבירור שכתוב שם שדעת ר׳ יהודה היא כביצה. וכך הועתק המשפט המטושטש שבמש׳ בגיליון שם, כנראה בכתב ידו של המגיה כאן, בתוספת המלה ׳צח (=הגהה)׳. וכ״ה בכתבי-היד העתיקים של המשנה. אבל בגמ׳ מט: מפורש שהגירסה במשנה שלפניהם היתה שר׳ מאיר הוא הסובר כביצה, והגמ׳ מקשה על זה ממחלוקת ר׳ מאיר ור׳ יהודה לגבי זימון, ור׳ יוחנן אומר: ״מוחלפת השיטה״, כלומר: יש לגרוס במש׳ כאן להפך, שר׳ יהודה הוא האומר כביצה. אבל אביי מיישב את הגירסה שהיתה לפני בעלי הגמ׳. נמצא שבמש׳, שאותה העתיק רבנו כצורתה בכתבי-יד של המשניות (שמקורם בדרך כלל מארץ ישראל), כתוב כדעת ר׳ יוחנן, אבל בפירוש פירש על פי דעת אביי. והמגיה רצה להשוות את נוסח הפירוש לנוסח המש׳.
לז א, ב.
לח כנ״ל בהערה 141.
לט גמ׳ מט:-נ.
E/ע
הערותNotes
הערות
Mishna
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×