כך בכתבי-היד העתיקים של המשנה, כמו שתיקנה הגמ׳ מב:, ולא ׳תכשיטי׳ כבמשנה שבגמ׳.
שם הכותח בערבית.
בגמ׳ מב: ״דרמו ביה מי שערי״, וקשה מדוע כתב רבנו לחם. ובטיוטה כתב על משרת חיטים ושעורים שזה היה המשקה של אנשי מדי. ונראה שבנוסח הסופי, שנכתב אחרי שהגיע רבנו למצרים, רצה להדגים את שיכר המדי בעזרת מה שמוכר וידוע במצרים, ו׳רצוני לומר ממשרת לחם׳ מתייחס ל׳אלמזר׳ שבהמשך.
גמ׳ שם.
כ׳תני (כצ״ל ולא תנא) רב יוסף׳ בגמ׳ שם ולא כרב פפא.
בגמ׳ שם: קורטמי, ובמקור הערבי כאן: אלקרטם. ובמלה זו פירש רבנו את ׳חריע׳ במש׳ עקצים ג, ה, וכתב שכך פירש הירושלמי. ובירוש׳ כלאים פ״ב ה״ו: ״מאי חריע, מוריקא״, ובפי׳ רבנו שם ב, ח כתב ש׳חריע׳ הוא ׳אלאצפר׳ ושכך פירש התלמוד. והסביר הרב קאפח ש׳אלקרטם׳ הם הזרעים של הצמח והוא נקרא ׳אלאצפר׳ על שם פרחיו הצהובים.
גמ׳ שם, ע׳ בהגהת הגרי״ב בגיליון.
גמ׳ שם.
כך בכה״י, בלי וי״ו, שלא כבמשנה.
גמ׳ שם. ומה שכתב ׳מאבק הריחיים׳ הוא מנסיונו.
נראה בכה״י שהיה כתוב תחילה: ותכשיטי. ותוקן.
בגמ׳ מג. ׳בנות עשירים טופלות אותן בסולת׳, ולא נזכרו שעורים, ומכל מקום משמע סולת נקיה בלי מים.
תחילה היה כתוב (מ׳ולא׳): ומותר לאכלו. והועבר קו מעל מילים אלה, ונכתב במקומן בכתב ידו של ר׳ אברהם בן רבנו כבפנים, ואחריו המלה: הגהה. וכתב ב׳מעשה רקח׳ על הל׳ חמץ ומצה ה, ב שמצא העתקה של פסקה מספר ׳המספיק לעובדי ה׳ ׳ של ר׳ אברהם, שבה הוא מעיד שאביו תיקן את נוסח ההלכה שם מ׳הרי זה מותר באכילה׳ ל׳אין חייבין עליו כרת׳. ועל פי זה הגיה כאן ר׳ אברהם, ומשום כבוד אביו לא העביר קו על המילים עצמן אלא מעליהן.
גמ׳ לה:, מ.
גמ׳ מג., ע׳ ספר המצוות ל״ת קצ״ד בשם המכילתא (דרשב״י).
ע׳ ספר המצוות ל״ת קצ״ח, וכך פסק הרי״ף יג.
משמע שהלכה כת״ק, אבל בגמ׳ מג. מבואר שלת״ק חמץ דגן גמור על ידי תערובת או נוקשה בעיניה בלאו, ואילו רבנו בהל׳ חמץ ומצה א, ו פסק שעל תערובת חמץ ככותח הבבלי ושיכר המדי ודומיהם יש לאו, אבל לא הזכיר את נוקשה בעיניה כגון עמילן של טבחים, כי פסק כר׳ אל(י)עזר (ע׳ תוס׳ מב. ד״ה רבי) שנוקשה לית ליה.
נראה שתחילה נוקד פתח מתחת לבי״ת, ותוקן לשוא.
גמ׳ מה. כלישנא בתרא, וכך דרך רבנו, כשיש שתי לשונות לפסוק כלישנא בתרא.
גמ׳ מה: כאוקימתא דרב יהודה, וכך פסק בהל׳ מקוות א, יב, ולא חילק בין פסח לשאר ימות השנה כרבא (מו.), כי רב יהודה חולק, ופסק כרב יהודה אולי משום שסבר ש״הלכתא כבתראי״ נאמר רק לגבי הדורות שאחרי אביי ורבא. [ובהל׳ כלים כ, ט פסק כאוקימתא דרב פפא שלענין הורדת טומאה לעריבה יש חילוק בין פסח לשאר ימות השנה כי אין חולק עליו].
כגון בהקדמה לסדר טהרות.
גמ׳ מו.
בגמ׳ להלן צג: אומר עולא שמהלך אדם מהנץ החמה עד שקיעתה בימי ניסן הוא שלשים מיל. ידוע שבימי ניסן הזמן שמהנץ עד השקיעה הוא 12 שעות שוות (720 דקות), ואם כן מהלך מיל הוא 24 דקות (24=720:30) שהם שני חומשי שעה. הבעיה היא שבהמשך הסוגיה שם (צד.) איתותב עולא, אך צריך לדעת במה הוא איתותב. הגמ׳ אמרה שעולא סבר כר׳ יוחנן שמהלך אדם ביום הוא עשר פרסאות, דהיינו 40 מיל, ומתוכם חמישה מילין הם מעלות השחר עד הנץ וחמישה מהשקיעה עד צאת הכוכבים (הכוונה לצאת כל הכוכבים, ע׳ ביאור הגר״א או״ח סי׳ רס״א ס״ק י״א), וכך בדיוק סבר גם רבא, אשר אמר ש״עוביו של רקיע״, דהיינו הזמן שבין עה״ש להנץ או בין השקיעה לצאה״כ הוא שישית מהרקיע, דהיינו מהזמן שבין הזריחה לשקיעה (חמישה מילין לעומת שלשים מיל). על כך הקשתה הגמ׳: ״מיתיבי ר׳ יהודה אומר עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום, תדע, כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות, ומעה״ש עד הנץ החמה ארבעת מילין, משקיעת החמה עד צאה״כ ארבעת מילין, נמצאת עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום, תיובתא דרבא תיובתא, דעולא תיובתא, לימא תיהוי תיובתא דר׳ יוחנן, אמר לך אנא ביממא הוא דאמרי ורבנן הוא דקא טעו דקא חשבן דקדמא וחשוכא״. פירש״י: ״אני כללתי של כל היום מעלות היום עד צאה״כ עשרה פרסאות ולא פירשתי כמה קודם הנץ החמה ואחר שקיעתה, ורבנן, עולא ורבא שפירשו הדבר טעו בקדמא וחשוכא, שרוב בני אדם מהלכין חמישה מילין קודם הנץ החמה על ידי שמשכימין קודם עה״ש, וכן אחר שקיעתה על ידי שמחשכין ליכנס אחר צאה״כ״. בפשטות כוונת רש״י היא שר׳ יוחנן אומר שבאמת בין עה״ש להנץ יש רק ארבעה מילין, ומה שחשבו עולא ורבא שיש חמישה מילין זה משום שבני אדם רגילים לצאת לדרך קצת לפני עה״ש, כך שבהנץ כבר עברו חמישה מילין, וכן אחרי צאה״כ הם ממשיכים ללכת עוד מיל, אבל אני כשאמרתי שמהלך אדם ביום הוא ארבעים מיל התכוונתי לזמן שמעה״ש עד צאה״כ, ו״עוביו של רקיע״ שהוא ארבעה מילין הוא אחד מעשרה מהזמן הזה, כמו שאמר ר׳ יהודה. לפי זה יוצא שמהנץ עד השקיעה יש 32 מיל, ומיל הוא 22.5 דקות (720:32), וכך היא שיטת רבים מהראשונים.
את שיטת הרמב״ם הסביר בפי׳ ׳יד פשוטה׳ על הל׳ ק״ש
(א, י) כך: ר׳ יוחנן מתרץ שמה שהוא אמר שמהלך אדם ביום הוא ארבעים מיל כוונתו לפי הרגילות של בני אדם לצאת לדרך לפני עה״ש, כך שעד הנץ הם כבר הלכו חמישה מילין, וכן אחרי צאה״כ, ובאמת עולא ורבא צדקו שמהנץ עד השקיעה אדם הולך שלשים מיל, כך שסך הכל הוא הוא ארבעים מיל, אלא שהם סברו שחמישה מילין הם מעה״ש עד הנץ, ולא היא, חמישה מילין יש עד הנץ לבני אדם דמקדמי, אבל באמת מעה״ש עד הנץ יש רק שלשה מילין שהם עשירית מהזמן שבין הזריחה לשקיעה, וזהו מה שאמר ר׳ יהודה שעוביו של רקיע הוא אחד מעשרה ביום (72 דקות). דא עקא, שר׳ יהודה אמר גם שמעה״ש עד הנץ יש ארבעה מילין. על כך כתב ב׳יד פשוטה׳ שר׳ יהודה אמר רק את המשפט ״עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום״, ומ״תדע כמה מהלך״ וכו׳ הם דברי הגמ׳ שהבינה כך את ר׳ יהודה (והביא סיוע לדבריו מהערת הגר״א על ירוש׳ ברכות פ״א ה״א, שגם שם מובאת ברייתא של ר׳ יהודה, ע״ש), אבל ר׳ יוחנן מסביר שלא זאת היתה כוונת ר׳ יהודה. אך קשה, כי אם כן, עיקר חסר מן הספר בדברי ר׳ יוחנן, והיה לו לומר שה״יום״ שבדברי ר׳ יהודה אינו מה שהבינה הגמ׳ מקודם בדבריו, ואף לא ה״יום״ שבדבריו שלו אודות מהלך אדם ביום. וצ״ע.
בפירוש לשבת ב, א.
ב, ד.
כרבי שפסק כר׳ אליעזר, והלכה כמותו מחבירו ר׳ יצחק שפסק כבן בתירה (גמ׳ מח.). ויכול לאפות את כל הכיכרות משום ״הואיל״, הואיל והוא יכול להפריש חלה מכל כיכר וכיכר (ולא כיכר אחד על כולם), כך שכל הכיכרות ראויים לאכילה. וכן פסק הרי״ף.
כך נכתב בין השיטין כהגהה, כנראה לא על ידי רבנו, בלי למחוק את נוסח הפנים ׳פעמיים׳. אך כוונת נוסח הפנים לפעמיים שקדמו לשתי האפיות, והמגיה רצה להוסיף את ההסקה שלפני האפייה הנוכחית של השלישית.
בכה״י נראה שהיה כתוב תחילה: בבישול. ותוקן.
נראה שכך צ״ל במקום ׳והראשונה׳, והיתה כאן פליטת קולמוס של רבנו. ובדוחק רב י״ל שמכאן הוא מתייחס לשלש הנשים לפי סדר עמידתן עכשיו, דהיינו הראשונה היא הלשה, השניה העורכת והשלישית האופה.
נראה שכך צ״ל במקום ׳השלישית׳, ע׳ בהערה הקודמת.
גמ׳ מח:
מילולית: ינפחו, הכוונה לזילוף באמצעות נפיחה על זרם מים.
גמ׳ מח:, וע׳ גם לט: על דלף. בכה״י נראה שהיה תיקון במלה זו, אך לא ברור מה היה כתוב תחילה.
במלה זו היה תיקון כאן ובהמשך ההלכה, אך לא ברור מה היה כתוב תחילה.
בהל׳ חמץ ומצה ג, ג-ד פסק רבנו שגם חולין מבערין מלפני השבת ומניחין רק כדי לאכול עד ארבע שעות בשבת, וכתב ה׳מגיד משנה׳ שפסק כן על פי הגמ׳ יג. ״דתניא ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ד׳ שעות דברי ר׳ אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום ר׳ יהושע... אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר׳ אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום ר׳ יהושע״, והבין ש״מבערין את הכל״ משמע אפילו חולין, כי אחרת היה אפשר לומר ׳י״ד שחל להיות בשבת שורפין תרומות טמאות׳ וכו׳. וצריך לומר שחזר בו ממה שפסק כאן כר׳ אלעזר בר׳ צדוק, שרק תרומה מבערין מלפני השבת. וכאן הלך בעקבות הרי״ף, שכתב: ״וקיימא לן כר׳ אלעזר בר צדוק דקאי כר׳ אלעזר איש ברתותא דהלכתא כוותיה״, כלומר שהבין שר׳ אלעזר איש ברתותא דיבר רק על תרומה ו״מבערין את הכל״ היינו את כל התרומות, טמאות תלויות וטהורות. וכך השיג הראב״ד על פסק רבנו בהל׳ חמץ ומצה.
הגהה בין השיטין, כנראה לא בכתב ידו של רבנו, בלי למחוק את נוסח הפנים. במשנה כה״י מטושטש, אבל אפשר לראות בבירור שכתוב שם שדעת ר׳ יהודה היא כביצה. וכך הועתק המשפט המטושטש שבמש׳ בגיליון שם, כנראה בכתב ידו של המגיה כאן, בתוספת המלה ׳צח (=הגהה)׳. וכ״ה בכתבי-היד העתיקים של המשנה. אבל בגמ׳ מט: מפורש שהגירסה במשנה שלפניהם היתה שר׳ מאיר הוא הסובר כביצה, והגמ׳ מקשה על זה ממחלוקת ר׳ מאיר ור׳ יהודה לגבי זימון, ור׳ יוחנן אומר: ״מוחלפת השיטה״, כלומר: יש לגרוס במש׳ כאן להפך, שר׳ יהודה הוא האומר כביצה. אבל אביי מיישב את הגירסה שהיתה לפני בעלי הגמ׳. נמצא שבמש׳, שאותה העתיק רבנו כצורתה בכתבי-יד של המשניות (שמקורם בדרך כלל מארץ ישראל), כתוב כדעת ר׳ יוחנן, אבל בפירוש פירש על פי דעת אביי. והמגיה רצה להשוות את נוסח הפירוש לנוסח המש׳.
א, ב.
כנ״ל בהערה 141.
גמ׳ מט:-נ.