Tiferet Yisrael Boaz Oholot 3 – תפארת ישראל בועז אהלות ג‏ – Mishnayot Gedolot

משנה

פירוש

(א) כָּל הַמְטַמְּאִין בְּאֹהֶל שֶׁנֶּחְלְקוּ וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ הַבַּיִת, רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים. כֵּיצַד. הַנּוֹגֵעַ בְּכִשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים מִן הַנְּבֵלָה אוֹ נוֹשְׂאָן. וּבַמֵּת, הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת וּמַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת, אוֹ נוֹגֵע בְּכַחֲצִי זַיִת וְכַחֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו, מַאֲהִיל עַל כִּשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים, מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת וְכַחֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו, רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת, אוֹ מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת, טָהוֹר. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אַף בָּזֶה רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין. הַכֹּל טָמֵא, חוּץ מִן הַמַּגָּע עִם הַמַּשָּׂא, וְהַמַּשָּׂא עִם הָאֹהֶל. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא מִשֵּׁם אֶחָד, טָמֵא. מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת, טָהוֹר. (ב) מְלֹא תַרְוָד רָקָב שֶׁנִּתְפַּזֵּר בְּתוֹךְ הַבַּיִת, הַבַּיִת טָמֵא. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. רְבִיעִית דָּם שֶׁנִּבְלְעָה בְתוֹךְ הַבַּיִת, הַבַּיִת טָהוֹר. נִבְלְעָה בִכְסוּת, אִם מִתְכַּבֶּסֶת וְיוֹצֵא מִמֶּנָּה רְבִיעִית דָּם, טְמֵאָה. וְאִם לָאו, טְהוֹרָה, שֶׁכֹּל הַבָּלוּעַ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָצֵאת, טָהוֹר. (ג) נִשְׁפַּךְ בָּאֲוִיר, אִם הָיָה מְקוֹמוֹ קְטַפְרֵס וְהֶאֱהִיל עַל מִקְצָתוֹ, טָהוֹר. הָיָה אַשְׁבֹּרֶן, אוֹ שֶׁקָּרַשׁ, טָמֵא. נִשְׁפַּךְ עַל הָאַסְקֻפָּה וְהִיא קְטַפְרֵס, בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ, וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עָלָיו, טָהוֹר. הָיָה אַשְׁבֹּרֶן אוֹ שֶׁקָּרַשׁ, טָמֵא. כֹּל שֶׁבַּמֵּת, טָמֵא, חוּץ מִן הַשִּׁנַּיִם וְהַשֵּׂעָר וְהַצִּפֹּרֶן. וּבִשְׁעַת חִבּוּרוֹ, הַכֹּל טָמֵא. (ד) כֵּיצַד. הַמֵּת מִבַּחוּץ וּשְׂעָרוֹ בִפְנִים, הַבַּיִת טָמֵא. עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר, הִכְנִיס מִקְצָתוֹ מִבִּפְנִים וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עָלָיו, טָמֵא. שְׁנֵי עֲצָמוֹת וַעֲלֵיהֶן כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים בָּשָׂר, הִכְנִיס מִקְצָתָם מִבִּפְנִים וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עֲלֵיהֶם, טָמֵא. הָיוּ תְחוּבִים בִּידֵי אָדָם, טָהוֹר, שֶׁאֵין חִבּוּרֵי אָדָם חִבּוּר. (ה) אֵיזֶהוּ דַם תְּבוּסָה. הַמֵּת שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ שְׁמִינִית בְּחַיָּיו וּשְׁמִינִית בְּמוֹתוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, רְבִיעִית בְּחַיָּיו וּרְבִיעִית בְּמוֹתוֹ, נִטַּל מִזֶּה וּמִזֶּה רְבִיעִית. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, זֶה וָזֶה כַמָּיִם. אֵיזֶהוּ דַם תְּבוּסָה. צָלוּב שֶׁדָּמוֹ שׁוֹתֵת וְנִמְצָא תַחְתָּיו רְבִיעִית דָּם, טָמֵא. אֲבָל הַמֵּת שֶׁדָּמוֹ מְנַטֵּף וְנִמְצָא תַחְתָּיו רְבִיעִית דָּם, טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא כִי, אֶלָּא הַשּׁוֹתֵת, טָהוֹר. וְהַמְנַטֵּף, טָמֵא. (ו) כַּזַּיִת מִן הַמֵּת, פִּתְחוֹ בְטֶפַח, וְהַמֵּת, פִּתְחוֹ בְאַרְבָּעָה טְפָחִים, לְהַצִּיל הַטֻּמְאָה עַל הַפְּתָחִים. אֲבָל לְהוֹצִיא הַטֻּמְאָה, בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. גָּדוֹל מִכַּזַּיִת, כַּמֵּת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַשִּׁדְרָה וְהַגֻּלְגֹּלֶת, כַּמֵּת. (ז) טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח, מְרֻבָּע, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה, וְחוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה. כֵּיצַד. בִּיב שֶׁהוּא קָמוּר תַּחַת הַבַּיִת, יֶשׁ בּוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח וְיֵשׁ בִּיצִיאָתוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בְתוֹכוֹ, הַבַּיִת טָהוֹר. טֻמְאָה בַבַּיִת, מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר, שֶׁדֶּרֶךְ הַטֻּמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס. יֶשׁ בּוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בִּיצִיאָתוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח, הַטֻּמְאָה בְתוֹכוֹ, הַבַּיִת טָמֵא. טֻמְאָה בַבַּיִת, מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר, שֶׁדֶּרֶךְ הַטֻּמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס. אֵין בּוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בִּיצִיאָתוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בְתוֹכוֹ, הַבַּיִת טָמֵא. טֻמְאָה בַבַּיִת, מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָמֵא. אֶחָד חוֹר שֶׁחֲרָרוּהוּ מַיִם אוֹ שְׁרָצִים, אוֹ שֶׁאֲכָלַתּוּ מַלַּחַת, וְכֵן מִרְבָּךְ שֶׁל אֲבָנִים, וְכֵן סְוָאר שֶׁל קוֹרוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל אֹהֶל שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי בִּידֵי אָדָם, אֵינוֹ אֹהֶל. וּמוֹדֶה בִשְׁקִיפִים וּבִסְלָעִים.מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5)

הערות

(א) א) והנה רש״י חולין (קכד״ב) כתב. דלהכי לר״ד אין אהל ואהל מצטרף. משום דבמקום שמאהיל על חלק זה. אינו מאהיל על חלק האחר: ולכאורה משמע מלשון זה דדוקא במונחים ב׳ חצאי הזיתים זה אצל זה. הא במונחים זה על זה. מודה ר״ד דמצטרף. דהרי בכה״ג המקום שבאהל שמאהיל על חצי זית זה מאהיל גם על חצי זית האחר. אבל באמת א״א לומר כן. דוכי ס״ד דר״ד פליג אתרווד רקב ורובע עצמות. דמדהן גופין מחולקין. והמקים שבאהל שמאהיל על גוף זה אינו מאהיל על גוף האחר. אמ״צ. ותו הרי במתניתין דלקמן קאמרינן דגם במגע ומשא ס׳ ל לר״ד דאמ״צ. והרי גבי משא ודאי ליכא האי סברא דהרי הכא אדם א׳ נושא הכל. וכח א׳ נושא הב׳ חצאי הזיתים. ואפ״ה ס״ל דאמ״צ. אלא ודאי לאו דוקא כ׳ רש״י כן. רק שכשאין השיעור יחד כפי המקובל אמ״צ. ולפיכך גם במונחים זה על זה אמ״צ: ב) ומה שהקשה הר״ש דל״ל להש״ס התם לדייק לדברי ר׳ דוסא ברישא. דכמו דס״ל באהל דאמ״צ. ה״נ ס״ל במגע ול״ל כולי האי והרי בפירוש קאמר ר״ד בסיפא במגע נבילה דאמ״צ. נלפענ״ד דהך כיצד לאו פלוגתייהו דר״ד ורבנן גופייהו ניהו. דלאו אינהו קאמרי הכא בפירוש. אלא פלוגתייהו דת״ק ור״מ ניהו. דמר מפרש הכי פלוגתייהו דר״ד ורבנן ומר מפרש לה בגוונא אחריתא. ואשכחנא דוגמתו הרבה בש״ס דקאמרי הך מלתא דפלוני לאו בפירוש אתמר אלא מכללא. ולפיכך שפיר קאמר בגמ׳ טעמא דת״ק דס״ל דלר״ד גם מגע אמ״צ היינו משום דמדמי לה לאהל דאמ״צ: ג) כך נ״ל לפי שיטת רבותינו ז״ל. שכתבו דסיפא מיירי באינה רצוצה. אולם ראו נא כי אורו עיני מדברי רבינו רב״א זצוק״ל. ואם כי אין דבריו דברי. עכ״פ הוא ז״ל בידו הגדולה פתח לי שער אור דמצינן שפיר למימר דסיפא נמי מיירי בדוגמא דרישא בטומאה רצוצה. ואפ״ה אינה מצטרפת למגע. ומשום דכל טומאה רצוצה דאמרינן דהוה כמגע. ה״ט. משום דכשהטומאה רצוצה תחת האדם. או כשהאדם רצוץ תחת הטומאה. הו״ל כאילו הטומאה עולה ויורדת היא עם האדם. ונוגעת בו. ולהכי שפיר מחשב כמגע להצטרף למגע ממש. אבל כשדבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית. אפי׳ אם יהיה הטומאה והאדם רצוצים תחת הדף המאהיל עליהן. יהיו נחשבים רק כאילו שניהן נוגעין בהדף המאהיל על שניהן. אבל עכ״פ הרי לא נגעה הטומאה בהאדם. ואיך יצטרף עם המגע שנגע אז האדם בחצי זית האחר. כך נ״ל לפי דברי רבינו אף שלא פי׳ כן ממש. גם לא הזכיר ענין רציצה בכל המשנה. והרי בהכי ודאי מיירי רישא. וכדאוקימנא לה בש״ס (חולין קכה״ב) וגם הרמב״ם (ספ״ד מטו״מ) לא הביא דטומאה רצוצה מצטרף למגע. ולא זכיתי לידע למה. וצ״ע. רק דק״ל דכיון דאוקימנא למאהיל דסיפא דנמי בטומאה רצוצה מיירי. א״כ מה אריא שמאהיל דבר אחד עליו ועל חצי זית. אפי׳ היה כזית שלם תחת הדף לא היה נטמא עי״ז האדם שאצבעו תחת הדף דהטומאה רק בוקעת ועולה כנגדה למעלה ולמטה. ואינה מתפשטת למן הצד כלל. ומה קמ״ל דאינו מצטרף. וגם הכי בכי הא יאמר ר״מ דחכמים מטמאין: ד) וא״ת עכ״פ בהאהיל על כחצי זית. ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית. למה יהיה טהור. הא אהל ואהל חד שמא הוא. י״ל דמיירי דא׳ האהלים היה רצוץ. והשני לא היה רצוץ. ולהכי הו״ל כמגע ואהל דאמ״צ: אמנם לפי דברי רבינו רב״א הנ״ל. גם פה הרחיב ד׳ לנו וא״צ לדחוק כלל. דאפי׳ מיירי הכא בששני אהלים רצוצים ככל אהלים דלעיל. אפ״ה האהל שהוא ע״י הדף לא מחשב רק כאילו נגע בהדף. ולא כאילו נגע בהטומאה. ואיך יצטרף למה שהאהיל גופו על טומאה רצוצה דהו״ל כנגע ממש בהטומאה: ה) ולרב״א הנ״ל דסיפא נמי בטומאה רצוצה מיירי. י״ל דס״ל לר״מ דהא דטומאה רצוצה אינה מתפשטת לצדדים. היינו ברצוצה מכל הצדדים סביב. אבל בשיש רק מעט רווח אויר מפסיק בין הטומאה להטהרה הו״ל כאילו רווח אויר ההוא שהטומאה רצוצה בתוכה רק למעלה ולמטה. כמליא טומאה. ומתפשטת הטומאה בכל הרווח להצדדים והו״ל שפיר כאילו נגעה הטומאה בהטהרה: ו) ורתוי״ט כתב דזה הכלל דברי ת״ק היא. וכן מוכח מדבריו בשם מהר״מ בד״ה הכל טמא שכ׳ שהוא דברי ת״ק. ולהרא״ש סיומא מלתא דר׳ מאיר היא כולה. ול״מ נ״ל דהך זה הכלל ד״ה היא לכל מר כדאית ליה. דלת״ק מגע אמצ״ט לאהל שאינו רצוץ. מדמחשב ב׳ שמות. ולר״מ גם מגע מחשב כשם א׳ עם האהל. דאהל כמליא טומאה דמי ומגע הוה. וכ״ש לרב״א הנ״ל דר״מ נמי רק ברצוץ קאמר דמצטרף למגע. שניהן שם א׳ הוא. דמחשבו כמגע ומגע. ורק מגע ואהל שאינו רצוץ אמ״צ לר״מ: (ב) ז) אמנם נ״ל דבהתברר לאחר כביסה שהיה בהבגד רביעית שסופו לצאת. דאמרינן שהבגד טמא. היינו אפי׳ נתייבש הדם בהבגד. אפ״ה כל דבר שנגע בהבגד אף בשעה שנתייבש בתוכו הדם טמא. דאע״ג דבש״ס (נדה רפ״ז) קא חשיב כמה דברים שמטמאין יבישין כלחין. ולא חשיב בינייהו דם המת. אפ״ה לא גרע דם המת מבשר המת. דאף כשנתייבש. אף שאינו יכול להשרות לכמות שהיה דינו עכ״פ כרקב שמטמא במשא ואהל (כנדה נו״א). וא״כ הכא נמי אף שא״א להוציא הדם בעינו כמו שהיה. אפ״ה מטמא במגע ובמשא ואהל. אף שיש לחלק קצת. דהתם הבשר בעין מחובר לגוש א׳ משא״כ הכא הדם מובלע ובחוטין נפרדים. כבר ישבנו זה בס״ד בפנים. אמנם ק״ל לדעת הראב״ד ספ״ד מטו״מ) שכ׳. דדם דכתיב ביה נפש לשון יחיד. צריך שיהיה הרביעית מחובר. וקשה דהרי קמן דאפי׳ היכא שהרביעית מפוזר בין חוטי הבגד או בין טפות המים. ג״כ מצטרף ומטמא. ואע״ג שהחוטין ארוגין ומחוברין יחד. הרי חיבורי אדם אינו חיבור (כרמב״ם פ״ד מטו״מ ה״ט) וכי עדיף הכא מקטפרס (לקמן מ״ג) ואף שיש לחלק קצת. עכ״פ ק׳ להר״ב (לעיל פ״א מ״א. ולקמן פי״א מ״ה) שכ׳ שכל כלי שנטמא במת מטמא באהל משמע אפי׳ בגד. וק׳ א״כ אמאי אמרינן הכא דכשלא יצא רביעית דם. אז הבית שהכניסו הבגד הזה טהור ואמאי נהי דלא דיינינן להבית כאילו הכניסו לתוכו רביעית דם. עכ״פ נטמאהו מדהכניסו לתוכו בגד שנטמא מהרביעית דם. קודם שנתיבש. ואי״ל דמתניתין לא קאי אהבית רק על הבגד. וכן משמע לישנא דקאמר טהורה בלשון נקיבה משמע דהכסות טהורה. והרי הכסות בין כך ובין כך נשאר בטומאתו. ונדחקו רבותינו הרבה לישב קושיתינו הנ״ל להר״ב. וכתבו דמשנתינו מיירי שנבלע רביעית הדם בהבגד לחצאין. דהיינו משנתייבש חצי רביעית הראשון. נבלע בו החצי האחרון. דאז לא נטמא הבגד אם לא יצא ע״י סחיטה רביעית דם. וכמ״ש רבינו תוי״ט בשם מוה׳ וואלף ווירמז ז״ל. ולי היה נראה דא״צ לדחוק כן. אלא דמיירי שהזה על הכסות וטבלו קודם שהכניסו להבית. ולהכי כשמתכבס ואינו יוצא רביעית טהור הכסות לגמרי. משא״כ כשאפשר להוציא רביעית דם. אף שטבלו נשאר בטומאתו. דהרי זה כטובל ושרץ בידו. ואע״ג דבשעת טבילה היה נבלע. כיון דנראה מבחוץ לא מחשב בו טומאה בלוע (כסוף מקואות). ואע״ג דבל״ז לא הועילה הטבילה להבגד. דהרי הדם חוצץ בהבגד (כזבחים צ״ח ב׳) ואפי׳ כשטבלו והדם לח חוצץ (כיו״ד ש״ך קצ״ח סק״כ) היינו ממשות דם. אבל הכא שכבר נבלע בהכסות. ולא נשאר בו רק חזותא. כל צבע אינו חוצץ (כיו״ד קצ״ח סי״ז). אלא דק״ל בין לתרוצא דמוה׳ וואלף ז״ל. בין לתירוצינו הנ״ל. דא״כ לפלוג ולתני בדידה דאפי׳ אם מתכבס. ואינו מוציא רביעית. עכ״פ כשבלע הרביעית בפ״א. ולא הטבילו קודם שהכניסו. הרי הבגד מטמא באהל. מדכבר נטמא. ואת״ל דבעי תנא לחלק בין אידך דידה. דהיינו בבלע הרביעית לחצאין עצמו. או בטבל גופה. דבמוציא רביעית בכביסה. אפ״ה מטמא. ליתא דזה אינו רבותא כלל. דפשיטא שכשהרביעית בתוכו. אע״ג שטבלו לא מהני ליה טבילה. וכל זה ק׳ נמי לתירוץ מהר״ו ווערמעז ז״ל. וי״ל דלהר״ב מוקמינן למשנתינו בדם תבוסה. דטמא רק מדרבנן (כב״ק דקא״ב) ולהכי הקילו גבי׳. דנימא דמתבטל אגב הבגד (ועי׳ בהר״ש): ח) והקשה הראב״ד (פ״ד מטו״מ) כיון דאשבורן מטמא וקטפרס מטהר. מ״ש דנקט תנא נמי אסקופה אפי׳ בתוך הבית נמי. ואני בעניי לא זכיתי להבין דברי רבינו אלו. דאי בתוך הבית. אפי׳ היה הרביעית חלוק ממש. הבית מצרפן ומחשב כמחובר ונטמא הבית. וכדכללינן בריש פרקן. כל המטמאין באהל שנחלקו וכו׳. ואת״ל דם שאני דכתיב ביה נפש. להכי צריך שיהי׳ מחובר ממש יחד ולא מהני ליה צירוף בית. וכמ״ש הראב״ד בעצמו שם בסוף דבריו. עכ״פ ק׳ דא״כ למה צריך תנא לומר והאהיל על מקצתו. הרי אפי׳ האהיל על כולו. עכ״פ כיון דנשפך. קטפרס אינו חיבור. והרי בדם קאמרת שאינו מטמא רק כשמחובר כל השיעור. וי״ל דעל מקצתו דברישא. רק לרבותא דסיפא נקטיה. דבאשבורן אפי׳ האהיל על מקצתו נטמא. אמנם מלבד שזה דוחק לומר כן. הרי גם כבר הוכחנו לעיל סי׳ י״ט דלא כרבינו הראב״ד. ואעפ״כ יש להקשות קו׳ הראב״ד באופן אחר. דל״ל כלל אסקופה דנקט. מ״ש אסקופה. או בנשפך באויר במדרון. על זה היה נראה לומר דתנא בעי למנקט בכולה גוונא. בין שהטהור בעצמו מאהיל על הטומאה. ובין שדבר אחר מאהיל על הטהור ועל הטומאה. וכאסקופה. בכל גוונא אשבורן מטמא וקטפרס מטהר. ורב״א תירץ דתנא אסקופה לאפוקי מזקנים הראשונים שבתוספתא. שאמרו בנשפך על האסקופה מהקטפרס ולפנים הבית טמא. ור״ל אם האסקופה משופע לצד פנים נטמא הבית מדסוף טומאה לירד לשם. עוד נ״ל דנקט אסקופה משום סיפא. דכשהיה הדם באשבורן. אף שהאשבורן הוא על האסקופה ששולי הגומא משופעים לצד חוץ. נמצא שסוף הדם לזוב לחוץ. או כשקרש הדם. אף שמונח על אסקופה המשופעת. וסופו ליפול לחוץ. אפ״ה מאהיל הבית על מקצתו הבית טמא. ובזה יתורץ דנקט בין בפנים ובין בחוץ. דאינו זו ואצ״ל זו כלרתוי״ט דלאו אורחא דתנא למנקט הכי. אלא נקט בפנים לרבותא דקטפרס אפ״ה טהור. ונקט בחוץ לרבותא דאשבורן דאפ״ה טמא. ודו״ק: (ה) ט) ולא פי׳ במתניתין איזהו דם תבוסה לר״א בר יהודה. דמה דקאמר תנא ומסיק איזהו דם תבוסה וכו׳ לאו דברי ר״א בר יהודא הוא. אלא דברי ר״ש. וכדמפרש בתוספתא (פ״ד) וכ״כ אמרינן בש״ס (נדה דעא״ב) איזהו דם תבוסה. ר״ש אומר צלוב וכו׳. אבל בתוספתא שם. וכ״כ בש״ס נדה שם. מפרש דלר״א בר יהודה דם תבוסה היינו הרוג שיצא ממנו רביעית דם. ספק כולו מחיים וספק כולו לאחר מיתה. וספק קצת מחיים וקצת לאחר מיתה. ור״ל דס״ל דבכה״ג מחמרינן טפי מבדם תבוסה של ר״ע ור׳ ישמעאל. משום דבדם תבוסה של ר״א אין בהתערובות זה. ודאי דם מאדם חי. וחכמים השיבו לו שם. דאדרבא תבוסה דר״א גרע מתבוסה דידהו. דבתבוסה דר״א הו״ל רק ספק. ושמא אין כאן דם מת כלל. ולפיכך מדהו״ל רק ספק ברה״ר טהור וברה״י טמא. ונ״ל דחכמים דהתם שהשיבו על דבריו. הם הם ר״ע ור׳ ישמעאל דפליגי עליה במשנתינו: י) והר״ב גרס בריש בבא זו. ואיזהו דם תבוסה. צלוב וכו׳. משמע מדבריו מדגרס בוי״ו. דהך בבא אסוקי מלתא דר״א ב״ר יהודה היא. ובמחכ״ר א״א לומר כן. דהרי בבבא זו מצריך שיהיה שותת. לפי׳ הר״ב בעצמו. וכמו שהטעים רתוי״ט דבריו. דבשותת לא נתבטל דם המת המרובה. כדם החי. אבל כשמנטף. אע״ג שדם המיתה מרובה. עכ״פ קודם שנתרבה נתבטל כל טיף וטיף. ואי דברי ר״א בר יהודה היא. הרי קאמר בפירוש בתוספתא שאפי׳ יש לספוקי שמא יצא כל הרביעית מחיים נמי טמא לדידיה. ואע״ג שיש לחלק ולומר. דאע״ג דר״א בר יהודה מטמא אפי׳ ביש ספק שמא כולו מחיים. עכ״פ יש שם נמי ספק שמא כולו מלאחר מיתה. והיינו רק בשותת. אבל במנטף. הרי אפי׳ יש שם דם המיתה. עכ״פ קמי קמי דמטי לתוך דם החי נתבטל. ומאי ספיקא איכא. ואעפ״כ דחיקא לן לפרש וליישב בזה דברי הר״ב. חדא דבתוספתא הנ״ל לא הזכיר בדברי ר״א שותת. ותו הרי בלא שותת. איכא ספק לחומרא. שמא יצא כולו לאחר מיתה. ואני בתומי תמכתי יתדותי בדברי רבינו רב״א. שכ׳ ג״כ דבבא דשותת במשנתינו. דברי ר״ש בתוספתא היא. ובהא מתורץ לנו קו׳ הר״ש כאן. שהניח בצ״ע. והוא למה הביא הש״ס נדה הנ״ל התוספתא. ולא הביא משנתינו דמפרש נמי איזה דם תבוסה. ולפי דברינו ניחא. משום דבמשנתינו לא פי׳ ר״א בר׳ יהודה איזהו דם תבוסה. להכי שבק בעל הש״ס מתניתין ומייתי הברייתא דמפרש שפיר כל הפלוגתות שבדם תבוסה: יא) והר״ב כתב דלר׳ יהודה צריך שהטפה שהנשמה יצאה בו מעורב שם בוודאי. ואני בריה קלה קטנה שאין לה עינים. לא ידענא מנ״ל לרבינו הא. דמה דאמרינן בתוספתא בדברי ר׳ יהודה. טפה אחרונה של מיתה. לפע״ד אין ר״ל הטפה שנטף ממנו בהרגע אחרונה שמת בה. דמאן יימר שנטף אז ממנו כלל. אלא ר״ל הטפה שנטפה ממנו לאחר שמת שהיא אחרונה להטפות שנטפו ממנו בעודו חי. וכן משמע מרש״י ותוס׳ נדה הנ״ל כדברינו: (ו) יב) והרמב״ם (פ״ז מטו״מ ה״א וב׳) פי׳ הדבר יותר. דהמת בבית ואין לו שום פתח או חלון כלל כשיעור הוצאתו. או אפי׳ היה לו פתח. ופרץ מזוזותיו. וחזר וסתם הבית. זהו לבד שדינו כקבר סתום לטמא לכל הנוגע בו אפי׳ מבחוץ לכל הצדדים. או למאהיל על בית כזה. אבל בהיה לו פתח או פתחים הרבה. אע״ג שכולן נעולים וסגורים לגמרי. אפ״ה אין דינן כקבר סתום לטמא מבחוץ כל סביביו במגע ובאהל רק נגד כל הפתחים מבחוץ. ואפי׳ כולן נעולים [והטעם משום דסוף טומאה לצאת דרך פתח א׳ מהן] ורק בשחישב להוציא הטומאה דרך א׳ מהפתחים. הוא לבד טמא. והאחרים טהורים משעה שחישב. ופשוט דה״ה במיוחד א׳ מהפתחים ליציאה דהאחרים טהורים. כך נ״ל כוונת הרמב״ם שם. דגם הוא ס״ל דטעם דכולן טמאין ברישא הוא משום סוף טומאה לצאת. ומ״ש הרמב״ם בסוף דבריו שם אחר שכ׳ נפתח א׳ מהן וכו׳. וז״ל והרי אין הבית כקבר סתום. לא רצה הרמב״ם לתת טעם דמשום דנפתח פתח א׳. תו אינו קבר סתום. אלא רצה לתת טעם דלהכי אף שרק חישב להוציאו בא׳ מהן. אף שסתום מכל צד. אפ״ה אין דינו כקבר סתום. מדלא פרץ פצימיו. ולפ״ז חזר בו ממ״ש בילדותו בפירושו (פ״ז מ״ג) דלהכי המת בבית כולן טמאין מדהוה דין הבית כקבר סתום. והר״ש שם בזרוע עוזו מחי לה אמוחא על פי׳ זה. ודחי לה בשתי ידים. וע״ש. ואפ״ה רכ״מ רצה להסיב דברי הרמב״ם בחיבורו דס״ל כבפירושו דכולן טמאין מדדין הבית כקבר סתום. ולא ידענא א״כ במה ירפא קו׳ הר״ש הרי צריך בקבר סתום שיפרוץ פצימיו. ותו למה צריך לטעם קבר סתום. הרי סגי לומר הטעם משום סוף טומאה לצאת שהוא הלממ״ס (כרש״י ביצה דל״ז א׳) והרמב״ם בעצמו הזכיר דין סוף טומאה לצאת (פי״ח ה״ד) ועי׳ מ״ש בס״ד בזה (פ״ז בבועז סי׳ ו): (ז) יג) ולרמב״ם (פ״ו ופי״ב ופכ״ה מטו״מ) דאין דין קבר סתום רק בבולט כעין בנין מהקבר. וכן משמע בתוספתא (פ״י דאהלות) צ״ל דהכא מיירי שהקמור של הביב בולט לתוך הבית. או נ״ל דלהרמב״ם הנ״ל לא משום קבר סתום מטמאינן להבית. רק מיירי שיש פתח מהביב להבית רחב טע״ט. והפתח ההוא מכוסה. ואפ״ה כיון שהפתח ההוא שמהביב לרה״ר אין בו טע״ט לא שייך לומר אין דרך טומאה להכנס לבית. דהרי על כרחך יוציאוה דרך הפתח שבין ביב להבית. מדאין לה פתח אחר. וכן משמע מפירושו כאן. אלא אעפ״כ צריך הרמב״ם ליתן טעם קבר סתום. בשאין בכל א׳ מב׳ הפתחים טע״ט. ולהראב״ד (פ״ז מטו״מ) ג׳ מדריגות יש (א) אם המקום החלול שהטומאה בתוכה אין בו טע״ט אז הו״ל טומאה רצוצה שרק הטומאה בעצמה ולא החלול מטמא כנגדו למעלה ולמטה. עד הרקיע ועד התהום ואין מטמא כלל בצדדים. ואפי׳ מה שבתוך החלול שהטומאה בתוכה. ומונח בצד הטומאה. כיון שאינו נוגע בהטומאה טהור. (ב) ואם יש בהחלול ההוא טע״ט. רק שהטומאה ממעטת הרווח טע״ט. אז [כשאין לו שום פתח טע״ט]. זהו קבר סתום. שמטמא כל סביביו וגם מתפשטת הטומאה בכל האהל שע״ג. [ועי׳ רפי״ב שכ׳ הראב״ד שזהו טומאה רצוצה]. (ג) ואם יש חלול טע״ט ממעל להטומאה. אז הו״ל כאהל שהטומאה בתוכו. ואינו מטמא לאהל שע״ג. אלא התקרה שביניהן מפסיק. רק מדסתום מכל צד. להכי מטמא לכל הנוגע בו מכל צדדיו. ע״ש. וא״כ להראב״ד י״ל דמיירי הכא שהכזית ממעט החלול טע״ט שבביב. והו״ל שפיר כקבר סתום. או דמיירי שיש בהפתח שמהביב לבית טע״ט וכדאוקימנן להרמב״ם לעיל: יד) ולא דמי להך דלקמן רפ״ז. דאמרינן התם שכשמקום הטומאה תוך הכותל טע״ט סתום מכל צד דהו״ל כקבר סתום. להכי כל העליות הסמוכות להכותל טמאות. משמע דהא אם היה הטומאה רצוצה תוך הכותל. הטומאה בוקעת ועולה רק כנגדה והעליות טהורות. י״ל דהתם הטומאה היא תוך עובי הכותל. להכי דוקא כשיש על מקום הטומאה דין קבר סתום. שנטמא בו גם צד החיצון של הכותל. וצד החיצון הזה הוא נראה תוך העליות נטמאו העליות. משא״כ כשיש על מקום הטומאה דין טומאה רצוצה. לא בקעה הטומאה לתוך אויר העליות כלל. אלא לתוך פנימיות הכותל של העליות להכי העליות טהורות. אבל הכא דהטומאה תחת רצפת הבית. ע״כ בקעה הטומאה לתוך אויר הבית. ומדיש תקרה על גביו. התפשטה הטומאה במקום שבקעה. בכל הבית שתחת התקרה. ואפי׳ להרמב״ם. שכ׳ רתוי״ט בשמו (בפ״ו מ״י) דגם הך דרפ״ז מיירי בשראשי קורות העליה תחובים בהכותל שהטומאה בו. אפ״ה גם בכה״ג אין האויר שממעל להטומאה מעורב עם אויר שבעליות משא״כ הכא. (ועי׳ רתוי״ט ספ״ו ד״ה הוא):רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Mishna

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון