והאבן בידו. מוקמינן בגמ׳ בתינוק שיש לו געגועין על אביו. פרש״י שאם לא יטלנו יחלה ולא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנה ואף ע״ג דלאו סכנת נפש גמורה היא אלא סכנת חולי ע״כ. והקשו בתוספות אמאי לא אמרינן דנשדייה לאבן מידו כדלקמן בסמוך גבי כלכלה וי״ל אם ישליכו מידו יצעק התינוק ויבכה. וא״ת תבטל אבן אגב תינוק כדלקמן בסמוך דבטל אגב פירות ואמאי בעינן שיש לו געגועים וי״ל דאינו צריך כל כך טלטול התינוק ע״כ:

והאבן בתוכה. כתב הר״ב והוא שיהיו פירות בסל ע״כ. וכתב הב״י דמשמע ואפילו במניחה מדעת שרי מפני שנעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר והביא ראיה לדבריו. ועיין בפי׳ המשנה דלקמן גבי מעות שעל הכר. וכתב עוד הר״ב אבל אם היו בו פירות כגון אגוזים ושקדים מנער את הפירות והן נופלין כלומר הפירות והאבן והכי איתא בגמ׳ ולשדינהו לפירי ונשדי לאבן ונינקטינהו. ופירש״י ילקטם מעל הארץ בידיו ויחזירם לכלכלה ויטלטלם ע״כ. ומ״ש הר״ב עוד ומתני׳ איירי כגון שנפחת מצדי הכלכלה וכו׳ נמשך לפי׳ הרמב״ם שהצריך כל הג׳ תנאים ביחד. ודבריו תמוהים הן. דמכיון שהאבן נעשה דופן לכלכלה מה צריך עוד לשום תנאי אחר. והכי איתא בגמ׳ ולנעורינהו נעורי אלא אמר רב חייא בר אשי אמר רב הכא בכלכלה פחותה עסקינן דאבן גופה נעשית דופן לכלכלה משמע ודאי דהדר ביה ומוקים אותה אפי׳ בפירות דלא מיטנפן הואיל והאבן נעשית דופן לכלכלה. ומצאתי בב״י סימן ש״ט שכתב על פי׳ הרמב״ם שבמשנה וז״ל נראה שהיה מפרש דאוקימתא דרב על מאי דאוקי בפירות המיטנפים היא הא לאו הכי אסור לטלטלם ואי אפשר לומר כן דמאחר שהאבן סותם הנקב הרי היא כדופן הכלכלה ואפי׳ אין בה פירות כלל מותר לטלטלם כדין אבן שבקרויה (בפ׳ י״ז מ״ו) וכבר חזר בו בחיבורו וכתב בפרק כ״ה כלכלה שהיתה נקובה וסתם נקב שלה באבן מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן עכ״ל הב״י. והוי יודע דבחבורו כתב עוד היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו הפירות רטובין כגון ענבים ותותים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו ע״כ. וכ״כ בטור והשיגו הראב״ד דלגי׳ הגמ׳ בטלה אוקימתא קמייתא וכתב המגיד דנראה שבגי׳ הרמב״ם לא היה ולנעורינהו נעורי גם לא גר׳ אלא אמר וכו׳ וה״ג רב חייא בר אשי בשם רב אמר כו׳ והשתא הן שתי אוקימתות ושתיהן אמת. ואם הר״ב לכך נתכוין היה לו לכתוב א״נ מתניתין איירי כו׳. וכתב הב״י דמשמע בגמ׳ דהא דבעינן שיהיו פירות המיטנפים ואם הם פירות שאינם מיטנפים אסור לטלטל הכלכלה דוקא כשהוא צריך לפירות או לכלכלה דאז כשינערנה במקומה יכול ליטול הפירות או הכלכלה אבל אם צריך למקום הכלכלה מטלטלה כמות שהיא וכדין אבן שעל פי החבית דבמשנה דלקמן ע״כ. [* ועיין עוד מ״ש בס״ד במשנה דלקמן]:

ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה. מוקים לה נמי בגמ׳ בפירות דמיטנפי דלא אפשר לשדינהו ולמשקל. וה״מ לצורך גופו כלומר שאינו צריך אלא לתרומה טהורה ולא למקום הכלכלה הלכך כל היכא דמצי למשקל לתרומה טהורה לא שרי ליה טפי אבל אם הוא צריך למקום הכלכלה מטלטל אותה והא דמוקים נמי בגמ׳ בדצריך לגופו דדוקא כשהתרומה טהורה למטה. דאי טהורה למעלה שקיל לה לטהורה ושביק לה לטמאה כבר כתבו התוספות דמיירי כשמונחים הטהורה והטמאה כל אחת בפני עצמה בסלים קטנים ואותם סלים מונחים בתוך כלי אחד גדול. אבל במונחים זו ע״ג זו בלא שום כלי אין חילוק כי היכי דברישא דמתני׳ באבן שבכלכלה המלאה פירות לא מחלקים בגמ׳ בין האבן למעלה בין למטה:

רבי יהודה אומר אף מעלין כו׳. כתב הר״ב וכשעלה בק״א התרומה עצמה [שנפלה] עולה. כלומר איהו ס״ל הכי. ועיין במשנה ה׳ פ״ה דתרומות:

מטה על צדה והיא נופלת. הנך תרי אוקימתות שכתב הר״ב בסמוך גבי מעות שעל הכר שייכי נמי הכא דהא דלא אמרן אלא כששכח איתמר בגמ׳ בדין דחבית ובדין דכר בתרווייהו. והא דכשהוא צריך לכר וכו׳ אע״ג דבגמ׳ אכר איתמר מ״מ הה״נ בחבית כדאיתא בטור ס״ס ש״ט:

מעות שעל הכר כו׳. כתבו התוס׳ לא תקשי תרתי מתניתין למה לי דה״א אבן ודאי שרי בשכח שנראה טפי ככסוי החביות אבל מעות שעל גבי הכר אפילו בשכח ה״א דאסור:

לשלשת. פירש הר״ב [רוק] או רעי או צואה. כן לשון הר״ן אבל ברש״י השמיט או רעי [א) וברש״י כ״י איתא] אך המגיד פכ״ב הביא לשון רש״י כהרב רבינו נסים:

מקנחה. כתב הר״ב ולא יתן עליה מים כו׳ ובגד שרייתו במים זהו כבוסו. ועיין פרק דלקמן משנה ה׳ מה שכתבתי שם בס״ד:

[*מעבירין מלפני השלחן. והר״ב העתיק מעל השלחן וכן הוא בפירוש רש״י וכן ברי״ף והרא״ש]: