א) כ׳ ע״ר רבינו הגאון אאמ״ו זצוק״ל וז״ל אף דשטר חשיב הילך [כח״מ ספ״ח] עכ״פ לענין שמטה צריך שיהיה כגבוי. משא״כ הילך אינו רק שעבוד ולא כגבוי. והו״ל שפיר אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך. דב״ח מכאן ולהבא גובה [כפסחים דל״ב]:

ב) ובירושלמי מוקי לבבא זו כר״י לעיל במשנה א׳ דהקפת חנות ג״כ ראשון ראשון משמט. ולפי זה הקשה הראב״ד להרמב״ם (שמיטה פ״ו וערכ״מ) שהביא דין זה להלכה והרי רק דברי ר״י היא ולא קי״ל כוותיה. וי״ל דרמב״ם ס״ל דמדמקשי ש״ס בבלי (שבח קמ״ח ב) מהך מתני׳ לר׳ יוסף. ש״מ דבבלי פליג אירושלמי בהא וס״ל דהך בבא ד״ה היא. דלא דמי להקפת חנות לעיל דהתם הדרך להלוות מעט מעט. ואין דרך לנגש׳ לפרעון. אבל ליקח בשר אצל טבח הדרך לשלם מיד (כיומא דפ״ו א) ולפיכך מדלא שילם הלואה הוה. וניתן לתבוע מיד. ואע״ג שהשתא י״ט וא״א שיפרע. הרי יכול ליתן משכן. ולפיכך יש בו משום לא יגוש ומשמט. והרי בכ״מ דפליגי ירושלמי ובבלי. קי״ל כבבלי. מדהוא בתראי:

ג) כ״כ הר״ב וכ׳ עלה רבינו הגאון מו״ה עקיבא שליט״א [אות מ״ו] וז״ל תמוה דזה לא כס״ד דש״ס ב״ב כו׳ וצ״ע עכלה״ט ואני האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד. דדברי הר״ב ז״ל ממקום קדוש יהלכו. דכ״כ ממש הירושלמי כאן. והירושלמי נקט הכי בתר הך דרשא דיער הדבש. שמע מינה דגם לפי הך למודא דיער הדבש. פליגי רק במונח על גב קרקע. ולא במונח על גב יתידות. ופליגי אם הכוורת מחשב כמחובר או לא. דקרא דיערת הדבש בדבש בכוורת מיירי. וכן כתב הרשב״ם [ב״ב דף ס״ז ב׳] וז״ל מ״ט דר״א דחשיב לכוורת מחובר דכ׳ וכו׳ ובדבש במקום גדולו מיירי וכו׳ והו״ל מחובר אפילו אין הכוורת מחובר ממש בקרקע. עכ״ל. הרי דבבלי וירושלמי בחד שיטה אזלי ולא פליגי כלל. ומ״ש רבינו דמחובר בטיט במסקנא הו״ל לרבנן כתלוש. לא הבנתי דודאי דהדבש הו״ל כתלוש אבל הכוורת תלוש ולבסוף חברו בבטלו במקומו לקבלת טומאה ופרוזבל דינו כקרקע כבכל דוכתי כתוס׳ [שבועות דמ״ב ב׳] בשאל בית ונשרף פטור דהו״ל כקרקע. וכ״כ הרא״ש [חולין דט״ז א׳] וכ״כ בדוכתי טובא לענין קנין כסף שטר חזקה. תלוש ולבסוף חברו הו״ל כקרקע ורק בע״ז כגון בית שנעבד כתב הש״ך [י״ד קמ״ה סק״ג] דדוקא אילן. מדיש לו שורש בקרקע הו״ל כמחובר. אבל בית כתלוש דמי ונאסר. ובצינור אף דקיי״ל דחקקו ולבסוף קבעו כתלוש דמי. התם ה״ט דאע״ג דכמחובר דמי. עכ״פ מדחקקו מעיקר׳ והי׳ עליו תורת כלי. לא מתבטל תו שם כלי מנה. וכ״כ רשב״ם ב״ב להדיא ומכ״ש לעניין פרוזבל דבהשאיל לו מקום קלח כרוב סגי (כגיטין דל״ז) ובחברו בטינא ע״כ הושאל לו המקום. השבני יפה כ׳ ידידי הרב נ״י מירוש׳ מוכח כדבריו. עכ״ז מדברי ראשונים כולם לא משמע כן תו׳ ב״ב (דס״ה ב׳) כ׳ דלטעמא דאתקיש ליער קאי אדבש שבתוך הכוורת. ולא חיישי׳ בחיבור הכוורת [ולא אובין זו הראי׳. דלמא לא חיישי׳ שיהא מחובר ממש. אבל עכ״פ צריך שיהי׳ מונח ע״ג קרקע] וכ״כ מרמב״ם פכ״א משבת וכן בא״ח (שכ״א סי״ג) משמע דלרבנן אפי׳ במונח איתדו׳ אסור בשבת משום שבות. וכ״כ מתו׳ שבת (דמ״ג ב׳) ד״ה דחשיב מדלא תרצו דמיירי במונח איתדו׳ מזה נ׳ דס״ל דבמסקנא מיירי ר״א אפי׳ במונח איתדו׳. וכן מוכח מפרוזבול דאילו במונח ע״ג קרקע לרבנן כותבין פרוזבל כדאיתא בפ׳ השולח דההיא דעציץ נקוב מיירי במונח אסיכי [לפע״ד אין מזה ראיה די״ל דהכא מיירי בלא השאיל לו מקום לכוורת כמ״ש רתוי״ט] וכ״כ בס׳ שנות אליהו. וא״כ אף דבירושלמי כ׳ דמיירי במונח עג״ק. הא ע״כ בבלי לא ס״ל כן. ומ״ש ידידי הרב נ״י דבכמה דוכתא מוכח דתלוש ולבסוף חברו הו״ל כמחובר. ימחול לי מה בכך דכוורת כמחובר מ״מ מדלא דרשי יערת דבש הו״ל הדבש כפת הדבוק לתנור (כתוספת ב״ב שם) [לפע״ד כבר יישב הירושלמי קו׳ זו דפת לאו רביתיה בתנור. משא״כ בדבש] ומ״ש מעכ״ת מכ״ש בפרוזבול דבהשאיל לו מקום סגי. זה מודינא דפרוזבול כותבין ואפילו בלאו טעמא דכוורת כמחובר. רק משום קרקע השאול לו. ומה״ט אפילו במונח אקרקע לאו חיבור וא״כ מאי ראיה שמביא ידידי הרב נ״י. אני אומר דפרוזבול מיירי ע״כ במונח אם כי ופלוגתייהו אם הכוורת כיער. ופלוגתא דתולש בשבת מיירי בכל גווני. ודברי הירושלמי קשין בסברא כיון דאנו דנין מקרא דיערת דבש. דהדבש הו״ל כיער א״כ מה הפרש בין מונח ע״ג קרקע או ע״ג יתידות [לפע״ד מוכיח הירושלמי ממקרא מלא מדכתיב והנה דבש ע״פ השדה. משמע דמונח על מחובר לארץ] ואולי באמת סתמא דירושלמי מה אנן קיימינן לא אזלא אליבא סוגיא דמקודם דיליף מיערת דבש: