עפ״י כתב יד קופמן
אנסתא ופיתיתא את בתי – האונס והמפתה נזכרים לעתים קרובות ביחד
1. ״אנוסה״ היא מי שנבעלה בכוח, ומפותה מי שנבעלה מרצון עוד בטרם נישואיה. דיניהן של שתי נשים אלו שנויים במפורש במקרא (
שמות כב טו;
דברים כב יג-כט). שתיהן איבדו את בתוליהן, אך הבדל תהומי ביניהן. הראשונה היא אומללה הראויה לכל הדעות להגנת החוק והחברה, והשנייה מעמדה מסופק יותר ותלוי בגילה ובדעתה. לא אחת התקשתה החברה הקדומה להבחין בוודאות בין השתיים, מכל מקום התורה קבעה בפשטות את דינן. המשנה קובעת שהמפתה משלם בושת, פגם (על שפגם בבתוליה) וקנס, והאונס משלם בנוסף לכך גם דמי צער
(משנה כתובות פ״ג מ״ד).
התשלומים עבור בושת ופגם למפתה וצער הנוסף לאונס אינם נזכרים בתורה אלא רק במשנה, זאת משום שבתורה אין הבחנה של סוגי הנזק. אף יוספוס2 ופילון3 אינם מזכירים תשלומים אלו. ייתכן שהם לא נהגו בימיהם, ואולי לא הכירו את ההלכה וכתבו רק את אשר משתמע מפשוטם של הכתובים. פרשת האנוסה והמפותה נדרשת אף במגילת המקדש של כת קומראן4, ואף בה אין זכר לתשלומים אלה5.
בדיוננו בחמשת סוגי התשלומים
(בבא קמא פ״ח מ״א) עמדנו על כך שפירוט הנזק למרכיביו הוא פעולה מתוחכמת מבחינה לוגית ומעידה על תרבות עיון וחשיבה מופשטת. בפועל לא תמיד אפשר לפרק את המקרה למרכיבים כספיים אלו.
משנתנו איננה עוסקת במרכיבי התשלום. עבורה אונס או פיתוי הוא מקרה לדוגמה שבו מתחולל ויכוח בין שני צדדים ומוטלת שבועה.
והוא אומר לא אנסתי ולא פיתתי משביעך אני ואמר אמן חייב – כלפי חוץ זה המבנה הרגיל של המשניות המציגות עדויות שונות. עם זאת, כל הנושא אינו שייך לא לשבועת פיקדון ואפילו לא לשבועת עדות. האונס והמפתה אינו חייב שבועה. במקרה זה זו שבועה מרצונו הטוב של הנתבע, ולמעשה זו שבועת ביטוי. מכל מקום זו שבועת שקר (אם אכן הנתבע אשם), ולהלן יוסברו הדברים. בשאלה זו עסקנו במבוא; אמנם חז״ל הגדירו רק סדרת מקרים מיוחדים שבהם יש שבועה, אבל בפועל מצינו שבועה גם בסתם תביעה. כך נהגו במישור החברתי, ואולי גם בבתי הדין העירוניים שלא נהגו לפי כללי ההלכה.
רבי שמעון פוטר – מקנס, וראו להלן.
שאינו משלם קנס על פי עצמו – רבי שמעון מבין שהשבועה אינה על עצם המעשה הנורא אלא רק על משמעותו הכספית. לדעתו המרכיב העיקרי הוא תשלום הקנס, ואם הוא מודה אין הוא חייב בקנס, שכן אין אדם משלם קנס על הודאתו
(לעיל פ״ד מ״ז), וממילא השבועה לא פטרה אותו מחיוב כספי משמעותי.
ואמרו לו אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם בושת ופגם על פי עצמו – התלמודים מסבירים שזו טענתו של תנא קמא, והמחלוקת ביניהם היא מהו עיקר התשלום. לרבי שמעון עיקר התשלום הוא קנס, וממנו האנס (או המפתה) פטור, ולדעת חכמים הוא חייב בושת ופגם גם אם הודה מרצונו, והשבועה פטרה אותו מחיוב זה (ירושלמי לו ע״ג; בבלי, לח ע״ב)
6.
במקרה זה ייתכן שההלכה הקדומה שנתה רק שאינו משלם על פי עצמו, ותנאי דור אושא נחלקים האם הכוונה לכל התשלומים או רק לקנס, ובהודאת עצמו משלם רק בושת ופגם. זו דרכו המתודולוגית של גולדברג בכל חיבוריו. הוא מניח שההלכה הקדומה הייתה סתמית ותנאים מאוחרים נחלקים בפרטיה, ולשון המשנה משמרת את רובדי ההלכה.
באופן כללי איננו מהלכים בדרך זו ואיננו מפרשים משניות תוך הבחנה בין רובדי המשנה. עריכת המשנה עברה עריכה אחר עריכה, ואפשר שהעורך המאוחר הציג את הדברים כך אף שלא היו כלל רבדים כרונולוגיים שונים, אלא כל ההלכה היא מקשה אחת. רבי שמעון מדבר על קנס, חכמים בבית מדרש אחר עסקו בבושת ופגם, ואין ביניהם מחלוקת אלא כל אחד דיבר על נושא אחר. אפשר גם שרבי שמעון אכן חולק וסובר שאם אינו משלם קנס אינו משלם כלום. זו דרכם של התלמודים ושל תנאים מאוחרים לצמצם מחלוקות עקרוניות לפרטים טכניים. לפי הסבר זה, שני הצדדים מסכימים ששבועת ביטוי היא רק על ערך כספי של ממש, ואולי זו דוגמה לשבועה על דבר שיש או שאין בו ממש
(לעיל פ״ג מ״ה).
שניהם גם מסכימים שהשבועה באה רק לפטור מממון ולא לפטרו מאחריות מוסרית וחברתית על המעשה שעשה. ברם אפשר גם לפרש שתנא קמא סבור שהשבועה אינה נוגעת רק לצד הכספי אלא לעצם המעשה, והוויכוח (״אמרו לו...״) אינו בין רבי שמעון לתנא קמא, אלא בין רבי שמעון הפוטר מהכול לדעה שלישית שפטור רק מקנס.
לפי הבבלי שהמשנה הקודמת עסקה בשבועה על מה שאינו שווה פרוטה הרי שההקשר של משנתנו מעט מובן יותר. שם וכאן מדובר בשבועה על מה שאינו שווה פרוטה, אבל זה כמובן דמיון חיצוני בלבד.
בספרא מתנהל דיון ארוך ובו נקבע שחייבים רק על נזק שהוא נזק ממון, ובהמשך: ״או מה אילו מיוחדים דבר שמשלמים עליהם את הקרן7 תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה והאונס והמפתה והמוציא שם רע מנין, תלמוד לומר ומעלה מעל בה׳ ריבה״ (ספרא ויקרא, דבורא דחובה פרק כב ה״ט, כז ע״ג). עד כאן זו מקבילה למשנה הקודמת (פ״ד מ״ו), ומשמע שהחידוש שהנשבע לשקר חייב בתשלומים על הנזק חל גם על מקרים של חיוב קנס8 ולא רק על החזר ממון רגיל.
המדרש ממשיך (ה״י): ״ ׳אחת׳ ׳בה׳ ו׳בהנה׳ ׳או׳ הרי אילו מיעוטים. פרט לאומר לחבירו חבלת בי בשבת, והוא אומר לא חבלתי, הדלקת גדישי בשבת, והוא אומר לא הדלקתי, אמר לו אביו חבלת בי, עשית בי חבורה, והוא אומר לא חבלתי בך, לא עשיתי בך חבורה. תלמוד לומר ׳אחת׳ ׳בה׳ ו׳בהנה׳ ׳או מכל׳ הרי אילו מיעוטים. מה ראית לרבות את אילו ולהוציא את אילו, אחר שריבה הכתוב מיעט מרבה אני את אילו שאין נידונין עליהם בנפשו ומוציא אני את אילו שנידון עליהם בנפשו״.
המדרש אינו משתמש בטיעון שבכל אלו אין הפסד ממון אלא נדרש לנימוק אחר, שיש כאן עונש ״בנפשו״ ומן הסתם הלוקה או המת איננו משלם. אלו אמנם כללים ידועים, אך יש להם חריגים לא מעטים9. ייתכן שהוא מעדיף נימוק אחר ולא את הנימוק ש״נשבע לשקר לפטור מקנס – פטור״. אולי משום שהוא יודע שיש בנושא מחלוקת, כפי שנראה להלן.
המדרש ממשיך: ״רבי שמעון אומר, יכול האומר לחבירו אנסת ופיתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי. המית שורך את שורי והוא אומר לא המית. המית שורך את עבדי, והוא אומר לא המית. אמר לו עבדו הפלתה את שיני, וסימיתה את עיני, והוא אומר לא הפלתי ולא סימיתי. יכול יהיה חייב? תלמוד לומר ׳וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר׳. מה אילו מיוחדים שאינן קנסות יצאו אילו שהם קנסות״. דברי תנא קמא מופיעים כהווה אמינא ורבי שמעון דוחה אותה. המדרש אינו מבחין במפורש בין שבועת עדות לשבועת ביטוי. אפשר לקרוא בפשטות שרבי שמעון חולק על האמור בה״ט (ובמשנה פ״ד מ״ו). במדרש הרצף מטעה. אבל עורך המשנה הפריד בין ההלכות כדי להדגים ולהדגיש שהמשנה הקודמת (פ״ד מ״ו) עוסקת בעדות, ומשנתנו במודה בעצמו, וכידוע המודה בעצמו פטור מקנס. נימוק זה מפורש במשנה. במדרש הוא מנוסח בעמימות שכל אלו קנסות, ולא נאמר מה סיבת הפטור. ניתן להבין שכוונת המדרש כמשנה (המודה בקנס פטור), אבל ניתן גם להבין שאין נשבעים על חובת קנסות (הנשבע לשקר בעניין זה פטור).
אם קוראים את מדרש ספרא לאור המשנה (או לאור המשנה הקדומה שקדמה לה) הכול ברור. זאת אף אם תוצע הצעה אחרת שמדרש הספרא (או מדרש אחר הקדום לו) הוא העיקר. ניתן להבין מהמדרש שרבי שמעון חולק על הלכה ט (ועל המשנה פ״ד מ״ו), ועורך המשנה פירק את הרצף והוסיף תוספת הסבר, ובכך הוא חולק על הספרא.
לדעתו של פרידמן פשט המשנה הוא כפי שיוצא מהמדרש, ומשנת פ״ד חולקת על משנתנו. ההבחנה שבה הסברנו את שתי המשניות, שזו (פ״ד) עוסקת בשבועת עדות שהיא חובה וזו בהודאה עצמית שאין בה חובת שבועה, איננה פשט המשנה המקורית (לדעתו)10, אלא תיקון עריכה קדום של עורך המשנה, וזו דוגמה למקרה שבו רבי מתערב בעריכת המשניות הקדומות11.
לסיכום עמדת פרידמן, קיימות שלוש דעות:
רבי שמעון – אין משלמים של שבועת שקר בנושא קנס
חכמים – משלמים על שבועת שקר בנושא קנס
עמדת ביניים – משלמים על קנס שיש עמו גם מרכיב ממון רגיל.
שיבוצה של המשנה בהקשר של משנתנו קשה. אין זו שבועת פיקדון, ושבועת דיינים נדונה רק במשנה הבאה. יתר על כן, במקרה שפלוני תובע אלמוני (לא חשוב על מה), אם אין לטענה בסיס כלשהו (מודה במקצת או רגליים לדבר) אין הטענה מחייבת שבועה. כל השבועה הנדונה כאן היא מחוץ למערכת המשפט העברי. עם זאת, עדות המשנה נאמנה עלינו. כנראה ברחוב נהגו מנהגים שונים מאלו שדרשו חכמים. תובע שלא היה לו ראיות (״מילה נגד מילה״, בלשוננו), יכול היה להעלות את התביעה בפני בית דין ולחייב את הנתבע שבטעת אימון, אף ללא כל ראיה נוספת.
במבוא למסכת נזיקין (בבא קמא) עסקנו במשפט האזרחי הנוהג. טענו שם שבמקביל לבתי הדין של חכמים פעלו בתי דין יהודיים ״אזרחיים״ שהיו בעלי הסמכות מטעם הקהילה. הקהילה עצמה נהנתה מאוטונומיה וסמכות מטעם השלטון (וגיבוי חלקי ממנו)12. חכמים, לעומת זאת, הפעילו מערכת שיפוט אחרת שהיה לה מעמד של ״בוררים״ ואליה הגיעו מתדיינים כאשר שני הצדדים בחרו בכך. חכמים ובתי דינם זכו ליוקרה בזכות הכריזמה האישית ומצוות כיבוד תלמידי חכמים, אך לא נהנו ממעמד פורמלי. מבחינתם של חכמים הם ״בתי הדין״ הראויים, סמכותם משמים, ובתי הדין האחרים הם ״הדיוטות״.
לפי איזה חוק נהגו בית הדין העירוניים (האזרחיים)? מן הסתם הם ביקשו לקיים את מה שהם חשבו שהוא דין תורה, שכן הם היו יהודים נאמנים, ומצד שני מן הסתם לא יכולים היו לציית לכל ההלכות שקבעו חז״ל שכן לאדם רגיל פרטי ההלכות היו בלתי ידועות. במהלך הדיון ניסינו שם לאתר כמה מהחוקים שהיו מקובלים בחברה. לדעתנו מערכת השבועות שייכת למכלול זה. נראה שבחברה הייתה מקובלת השבעה הרבה מעבר למה שתבעו חכמים, או אולי יש לנסח שחכמים צמצמו את השבועות למקרים הכרחיים (ובהתאם לדין תורה ופרשנות הפסוקים). חכמים הסתייגו משבועת שווא שאיננה חיונית. מקרה זה הוא דוגמה לכך. לפי ההלכה אין מקום לשבועה, אבל בבתי הדין הקהילתיים השביעו גם על סתם טענה, או אולי על טענה עם שמץ של ראיה?13
1. ראו למשל משנה, יבמות פי״א מ״א; פ״ז מ״ה; שביעית פ״י מ״ב; כתובות פ״ג מ״ד ועוד.
2. קד׳ סד, 254.
3. על החוקים ג, 70.
4. סו 11-8.
5. ראו בדברינו להלן.
6. התלמודים אינם מזכירים את התשלום לצער אולי כדי שלא להבחין בין אונס לבין מפתה, או שהם סבורים שבשני המקרים הוא פטור מדמי צער, כמו שהראינו.
7. במהדורת פינקלשטין, עמ׳ 215-214, ״שאינו משלם עליהם אלא קרן״.
8. ראו רדזינר, קנסות. משמעות המילה המקורית היא תשלום שאיננו החזר נזק (המבוסס על אומדן השווי) אלא תשלום קבוע שנקבע בתורה, או בדברי חכמים, או אולי פירוש המונח תשלום נוסף שנקבע כעונש.
9. על כך ראו במבוא למסכת מכות; לאבל, מכות; ליוצאים מהכלל ראו דור, מלקות; ליפשיץ, מיתה; ליפשיץ, מיתה ותשלומים, וראו לעיל פ״ד מ״ו.
10. פרידמן, שבועות.
11. לעניין זה ראו הלבני, משנות שזזו.
12. ראו עוד אלון, אסטרטגים; אלבק, בתי דין; ספראי, גבוה מעל גבוה.
13. זו הצעת פרשנות למקרה שבמשנה, אך ברור שמבחינת ההלכה הטענה ״פיתית את בתי״ אינה מעוגנת בנתון כלשהו. אנו מציעים לפרש שהבת בהיריון ובציבור הדבר נחשב לשמץ ראיה (הרי ברור שמישהו עשה זאת, רק איננו יודעים מי הוא).