×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִים, בִּכְשֵׁרִים וּבִפְסוּלִים, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ. וּמִפִּי אֲחֵרִים, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּכְפֹּר בּוֹ בְּבֵית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ בֵּין מִפִּי אֲחֵרִים, כֵּיוָן שֶׁכָּפַר בּוֹ, חַיָּב. וְחַיָּב עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הַפִּקָּדוֹן, וְאֵינוֹ חַיָּב עַל שִׁגְגָתָהּ. וּמַה חַיָּב עַל זְדוֹנָהּ, אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים.
One who takes a false oath denying that he is in possession of an item that another deposited with him is liable to return the item with an additional one-fifth of its value and to bring a guilt-offering (see Leviticus 5:20–26). The halakhot of an oath on a deposit apply to men and to women, to non-relatives and to relatives, i.e., even if the owner of the deposit and the purported bailee are related, to those fit to serve as witnesses and to those disqualified from doing so.
These halakhot apply when the oath is taken in the presence of a court and when taken not in the presence of a court, as long as the oath is taken on his own, i.e., stated by the defendant himself. But if the oath is administered by others, he is not liable unless he denies the claim in court; this is the statement of Rabbi Meir.
And the Rabbis say: Both when the defendant takes an oath on his own and when the oath is administered by others, once he has falsely denied the claim against him, he is liable to bring a guilt-offering and to pay restitution and an additional one-fifth, even if the oath was not administered in the presence of a court.
And one is liable to bring an offering for intentionally taking a false oath on a deposit and for unwittingly taking a false oath about the intentional misappropriation of the deposit, i.e., if one knowingly took a false oath but was unaware that he is liable to bring an offering for taking the oath. But he is not liable for unwittingly taking a false oath by itself, where he mistakenly thought that he did not owe anything. And what is he liable for when he intentionally takes a false oath? He must bring a guilt-offering worth at least two silver shekels.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[א] שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וּבַנָּשִׁים, וּבָרְחוֹקִים וּבַקְּרוֹבִים, וּבַכְּשֵׁרִים וּבַפְּסוּלִים, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ וּמִפִּי אַחֵר.
אֵינוּ חַיָּב עַד שֶׁיִּכְפֹּר בּוֹ בְּבֵית דִּין, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ וּבֵין מִפִּי אַחֵר, כֵּיוָן שֶׁכָּפַר בּוֹ, חַיָּב.
וְחַיָּב עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה, וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הַפִּקָּדוֹן, אֵינוּ חַיָּב עַל שִׁגְגָתָהּ.
מַה הוּא חַיָּב עַל זְדוֹנוֹ? אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים.
שגגתה – כדרך שנתבאר בשבועת העדות והוא שידע שהשבועה אסורה ולא ידע שחייבין בה קרבן. ושגגת הפקדון פשוט והוא שנשכח מדעתו שיש לו אצלו פקדון, ואמרה תורה וכחש בעמיתו בפקדון וכו׳ והביא את אשמו לה׳ איל תמים וכו׳, אמרו וכחש משמע שיש לו ידיעה בפקדון בעת השבועה. והלכה כחכמים.
שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים כו׳ – שגגתה על דרך שנתבאר בשבועת העדות והוא שידע שהשבועה אסורה ולא ידע שחייב עליה קרבן ושגגת הפקדון מבואר והוא שלא נזכר שיש לו אצלו פקדון ואמרה תורה (ויקרא ה) וכחש בעמיתו בפקדון וגו׳ והביא את אשמו לה׳ איל תמים וגו׳ הנה שאמרו וכחש בעמיתו מורה שהוא יודע בפקדון בשעת השבועה והלכה כחכמים:
שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן. בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים. אַיְדֵי דְתָנָא בִשְׁבוּעַת הָעֵדוּת בַּאֲנָשִׁים וְלֹא בְנָשִׁים, תָּנָא נַמִּי הָכָא לְכֻלְּהוּ:
בִּקְרוֹבִים. שֶׁבַּעַל הַפִּקָּדוֹן קָרוֹב לָזֶה שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ:
בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵית דִּין. אִם מִפִּי עַצְמוֹ נִשְׁבַּע, שֶׁהוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו אוֹ שֶׁעָנָה אָמֵן אַחַר הַשְּׁבוּעָה וְאַחַר כָּךְ הוֹדָה, חַיָּב קָרְבָּן. דִּכְתִיב (ויקרא ה) וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ, כָּל דְּהוּ:
וּמִפִּי אֲחֵרִים. וְלֹא עָנָה אָמֵן. כְּגוֹן מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עָלֶיךָ שֶׁתַּחֲזִיר לִי פִקְדוֹנִי, וְאָמַר אֵין לְךָ בְיָדִי כְלוּם, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּכְפֹּר בְּבֵית דִּין:
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים וְכוּ׳. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים:
וְחַיָּב עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה. דְּלֹא כְתִיב בָּהּ וְנֶעְלַם. זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה, שֶׁזָּכוּר עַל הַפִּקָּדוֹן וְיוֹדֵעַ שֶׁמִּתְחַיֵּב עַל כְּפִירָתוֹ קָרְבָּן:
וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הַפִּקָּדוֹן. שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁחַיָּב בִּשְׁבוּעָה זוֹ קָרְבָּן, אֲבָל זָכוּר הוּא שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ:
בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. הַקָּנוּי בִּשְׁנֵי סְלָעִים. דְּהָכִי כְתִיב גַּבֵּי אֵיל אָשָׁם (ויקרא ה), בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים:
שבועת הפקדון. באנשים ובנשים – since the Tanna/teacher [of the Mishnah] taught regarding the oath of testimony (see Tractate Shevuot, Chapter 4, Mishnah 1) that it applies to men, but not to women, he taught here that it applies to everyone.
בקרובים – that the owner of the deposit is a relative of the one with whom the deposit is [placed].
בפני בית דין ושלא בפני ב"ד – if from his own mouth he took an oath, that he uttered an oath from his mouth or answered “amen” after an an oath and afterwards admitted to hit, he is liable for a sacrifice, as it is written (Leviticus 5:21): “by dealing deceitfully with his fellow in the matter of a deposit” of any sort.
ומי אחרים – but he did not answer, “Amen,” as for example, “I impose an oath on you that you restore to me my pledge,” and he said: “I have nothing of yours in my hand,” he is not liable until he denies in the Jewish court.
וחכמים אומרים – And the Halakha is according to the Sages.
וחייב על זדון השבועה (one is liable if he deliberately took a false oath) – as it is not written concerning it, “it is concealed,” deliberate taking of a false oath, that he recalls about he bailment and knws that he is liable a sacrifice for his denial of it.
ועל שגגתה עם זדון הפקדון (or took an oath in error, while deliberately denying bailment) – that he did not know that he is liable a sacrifice for this oath, he remembered that the bailment is with him.
בכסף שקלים – that is purchased with two Selaim, for this is written concerning the ram of the guilt offering (Leviticus 5:15): “convertible into payment by silver by the sanctuary weight, [as a guilt offering].”
שבועת הפקדון. פ׳ שבועת העדות ד׳ ל״א. ועיין במה שכתבתי לקמן ריש פרק שבועת הדיינים בשם תוס׳ ז״ל:
וחכמים אומרים בין מפי עצמו וכו׳ דס״ל דון מינה ואוקי באתרה מאחר שהבאת מפי אחרים לכלל שבועת הפקדון העמידוהו בתורת שבועת הפקדון שאין שבועה בב״ד מפורש בה. בתו״כ רפי״א דדבורא דחטאות בפרשת ויקרא ס״ל לר״ש דבפקדון בשוגג חייב במזיד פטור דיליף לה ממעילה כדאיתא התם פ׳ שבועת העדות וכמו שכתב שם בספר קרבן אהרן:
וחכמים אומרים ביד רפ״ז דהלכות שבועות:
ואינו חייב על שגגתה פי׳ רש״י ז״ל אם סבור לישבע באמת משום דאנוס הוא:
גרידתא יש שאין גורסין מלה זו אבל מהרי״ק ז״ל נראה קצת דגריס לה בפ״א דהלכות שבועות סי׳ י׳. והררי״א ז״ל מחק מלת גרידתא והגיה שגגתו בוי״ו וכתב פי׳ שגגת הפקדון. עוד הגי׳ ומה הוא חייב על זדונו בוי״ו:
אשם בכסף שקלים עי׳ בתוי״ט. ואפילו אשם תלוי ילפינן בכריתות פ׳ דם שחיטה דף כ״ב דהוי בכסף שקלים אע״ג דודאי אינו אלא חטאת בת דנקא:
בפני בית דין. עמ״ש במ״ה פרק ט׳ דב״ק:
מפי עצמו. ה״ג בדברי הר״ב שהוציא וכו׳. ואח״כ הודה חייב קרבן. וכ״כ רש״י והר״ן. ומה שהיה כתוב בדברי הר״ב ואח״כ כפר. אין ליישבו דאילו מתחלה בשעת השבועה קבל [עליו] לתת הפקדון מאי מהניא ליה כפירתו שאח״כ. אלא שבשעת השבועה כפר ואח״כ הודה וכלומר דאילו לא הודה מי מחייבו בקרבן. וה״ה בשבועת העדות דפרק דלעיל נמי. אלא דהכא איכא פלוגתא בגמ׳ ואיכא מ״ד דאילו באו עדים לא מחייב קרבן. דלא הוה כפירתו אלא כפירת דברים דעל כרחו ישלם. להכי מפרש לה בהודה דאתיא ככ״ע. ומ״מ כיון דאותו מ״ד אתותב לא הו״ל להר״ב לפרש אליביה דאיכא למטעי ולומר דדוקא הודה. ולא כי באו עדים. אלא לפום רהיטא העתיק לשון רש״י ועל רש״י לא קשיא כמ״ש בהרבה מקומות שכן דרכו לפרש במשנה דלא כמסקנא כי פירושו הוא במשנה שעליה הגמ׳. וא״ת טעמא מאי יתחייב בשיש עדים והרי לא תועיל לו כפירתו. שכשיבואו העדים יתחייב לשלם. כתב הרמב״ם בספ״ח מה׳ שבועות שהרי הועילה מעתה ושמא לא יבואו העדים או יבואו ולא תתקיים עדותן. או יפסלו. ולפיכך חייב. ע״כ. ועוד נראה בעיני דרש״י נקט הודה אע״ג דלמסקנא אף בעדים מחייב משום דבעדים מיהת לא משכחת דמחייב אלא כשאין לו קרקעות. א״נ דמחל על השעבודים. דאי אית ליה. הא סבירא לן שעבודא דאורייתא. כמ״ש בסוף ב״ב. ותנן במ״ה פרק דלקמן דאין נשבעין על הקרקע וקיי״ל בפ״ק דב״מ דף ד׳ דכן על כפירת שעבוד קרקעות. וכ״כ התוס׳ שם. והכא [דף ל״ז ע״ב]. וכיון דלאו מלתא פסיקא הוא הלכך דייק רש״י לפרושי מתני׳ בהודה וכלומר שאין כאן עדים. דאילו יש עדים לאו מלתא פסיקא לחיוביה ליה. ובהכי מתיישב הר״ב שפיר דדייק נמי לפרושי בהודה אע״ג דלמסקנא שבגמרא אף בעדים משכחת לה. ועיין מה שאכתוב בר״פ דלקמן [ד״ה וההודאה] בענין שבועה על כפירת שעבוד קרקעות. ומ״ש הר״ב דכתיב וכחש בעמיתו כל דהו. וכ״כ רש״י. וא״ל דקאי למימר טעמא דמפי עצמו חייב. דהא ההוא מונשבע על שקר יליף לה רש״י כמ״ש בשמו בר״פ דלעיל ופי׳ ח״ש דרש״י בא לומר דחייב מפי עצמו אף בלא טענת התובע. וא״ל תן לי פקדוני וכו׳ דמשנה דלקמן. לאו דוקא קאמר. וזהו דשמעינן מוכחש בעמיתו כל דהו כדלעיל דף ל״ב [ע״א]. עכ״ל:
ומפי אחרים אינו חייב עד שיכפור בו בב״ד דברי ר״מ. משום דמושבע מפי אחרים בפקדון לא כתיב. ומשבועת העדות גמרינן לה. וס״ל לר״מ דון מינה ומינה. והתם בב״ד כדפרישית בפרקין דלעיל. רש״י:
וחכמים אומרים וכו׳. כיון שכפר בו חייב. דסבירא להו דון מינה ואוקי באתרה כדפרישנא בפרקין דלעיל רש״י *):
ועל שגגתה עם זדון הפקדון. פי׳ הר״ב שאינו יודע שחייב בשבועה זו קרבן אבל זכור הוא שהפקדון אצלו. וכן פירש״י. ובכלל דבריהם שכתבו שאינו יודע שחייב בשבועה זו קרבן איכא למשמע הא שיש איסור בשבועה זו יודעים הם וכדפירשו במ״ב פרק דלעיל לענין שבועת העדות. וכדאי׳ התם בגמ׳ [דף ל״א ע״ב]. וה״ה להכא אלא שסמכו אדלעיל והר״ב סמך לעיל נמי אדהכא כמו שכתב אבל זכור הוא שהפקדון אצלו. דה״ה לעיל נמי:
ואינו חייב על שגגתה. עיין בפירוש הר״ב מ״ב פרק דלעיל ומ״ש שם:
בכסף שקלים. כתב הר״ב דהכי כתיב גבי איל אשם בערכך כסף שקלים. דבכריתות פרק דם שחיטה [דף כ״ב]. ילפינן לה שכל האשמות [הם בכסף שקלים] מאשם מעילות דכתיב בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם. תוס׳. והר״ן:
{א} וּכְלוֹמַר דְּאִלּוּ לֹא הוֹדָה, מִי מְחַיְּבוֹ קָרְבָּן. וְהוּא הַדִּין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ב} רַשִׁ״י. וּפֵרֵשׁ הָרַשַׁ״ל דְּבָא לוֹמַר דְּמִפִּי עַצְמוֹ חַיָּב אַף בְּלֹא טַעֲנַת הַתּוֹבֵעַ. וְכִדְאִיתָא בַגְּמָרָא דַּף ל״ב:
{ג} עַד כוּ׳. מִשּׁוּם דְּמִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת גָּמְרִינַן לַהּ, וּסְבִירָא לֵיהּ דּוּן מִנַּהּ וּמִנַּהּ, וְהָתָם בְּבֵית דִּין. רַשִׁ״י:
{ד} כֵּיוָן כוּ׳. דִּסְבִירָא לְהוּ דּוּן מִנַּהּ וְאוֹקֵי בְאַתְרַהּ. רַשִׁ״י:
{ה} רַשִׁ״י. וּמַשְׁמַע, הָא שֶׁיֵּשׁ אִסּוּר בִּשְׁבוּעָה זוֹ יוֹדְעִים הֵם, וְכִדְפֵרְשׁוּ לְעִנְיַן שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, וְסָמְכוּ אַדִּלְעֵיל. וְכֵן מַה שֶּׁכָּתַב אֲבָל זָכוּר כוּ׳, הוּא הַדִּין הָתָם, וְסָמַךְ אַדְּהָכָא:
{ו} דְּבִכְרֵתוֹת יָלְפִינַן לַהּ אַכָּל הָאֲשָׁמוֹת. תּוֹסָפוֹת וְהָרַ״ן:
א) שבועת הפקדון
בין שחייבוהו הדיינין ללוה לשבע מדהודה במקצת, או לשומר משום דטען נאנסו. ובין שנשבע מעצמו מדכפר הכל, דפטור משבועה מדינא דמשנה, אפ״ה בנשבע לשקר חייב משום שבועת הפקדון:
ב) בכשרים ובפסולים
נ״ל דכולהו צריכי. נשים, אף דאין לה מה לפרוע, ושמא תמות קודם בעלה ולא יבוא לכלל פרעון, וסד״א דלא הוה תביעת ממון. וקמ״ל קרוב, אף שראוי ליורשו, וקפסיק ותני אפילו בעל הממון גוסס בשעת שבועה, ונתבע זה ע״י שלוחו של מפקיד, והרי שמא ימות הלה קודם פרעון ולא יבוא לידי פרעון כלל. וקמ״ל פסולין, אפילו חשוד על השבועה שאין שבועתו מועלת לו לפטור א״ע, אעפ״כ בנשבע חייב בכולהו:
ג) מפי עצמו
שנשבע בעצמו, או ענה אמן, או הן, או מלה אחרת שמובן ממנו שמקבל עליו שבועה זו שהשביעו חבירו [רמב״ם פ״ב משבועות] הו״ל כנשבע בעצמו, ולהכי אפילו שלא בב״ד חייב:
ד) ומפי אחרים
ר״ל ובהשביעו התובע, והשיב הוא אין לך בידי:
ה) דברי רבי מאיר
דמושבע מפי אחרים בפקדון לא כתיב, רק משבועת עדות ילפינן לה בג״ש דתחטא תחטא [כשבועות דל״ד א׳], ולפיכך דון מנה ומנה, שיהיה הכפירה בב״ד דוקא [כרפ״ד]:
ו) וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון שכפר בו חייב
אפילו שלא בבית דין, דס״ל דון מנה ואוקי באתרה, והרי בשבועת הפקדון לא נזכר שצריך ב״ד:
ז) וחייב על זדון השבועה
שהזיד בב׳ העניינים שידע שהפקיד בידו ושחייב קרבן על שבועת שקר זו:
ח) ועל שגגתה עם זדון הפקדון
ר״ל או בששגג שסבור שאינו חייב קרבן על שבועה זו, אבל הזיד וידע שהפקיד בידו. משא״כ בשאר עבירות, בין במזיד גמור, או אפילו בשגגת קרבן, פטור [כשבת דס״ט א׳], רק צריך שישגג בגוף, שיחשוב שאין זה חלב, או שיחשוב שאין חייב עליו כרת, ומכ״ש בסבר שמותר חלב לגמרי:
ט) ואינו חייב על שגגתה
כשסבור שמותר לשבע שבועה זו בשקר, ומכ״ש בשכח שהפקיד בידו. משא״כ בשאר עבירות בכה״ג חייב. וטעמא דמלתא משום דבשבועת הפקדון לא כתיב ונעלם:
י) אשם בכסף שקלים
ר״ל הקנוי בב׳ שקלים. דילפינן כל האשמות [חוץ מאשם מצורע ואשם נזיר] מאשם מעילה שמפורש בו כן [זבחים דמ״ח א׳]. ונ״ל דלהכי תני הכא מה חייב. מפני שיש לה קצבה, משא״כ *) בבטוי ועדות שהן בחטאת אין לה קצבה ורק למצוה ממובחר צריך חטאת בסלע [כתוס׳ בזבחים הנ״ל וכריתות ד״ו ע״ב]:
עפ״י כתב יד קופמן
שבועת הפיקדון – שבועת הפיקדון היא השבועה ששומר צריך להישבע שלא שלח ידו במלאכת רעהו. פרק כב בספר שמות מציג את דיני השומרים, והמשנה להלן מרחיבה ומפרטת אותם (פ״ח מ״א).
מבנה המשנה מקביל למשנה הראשונה בפרק ד בהתאמה; את הטבלה המשווה הצגנו בפ״ג מי״א.
נוהגת באנשים ובנשים – נשים יכולות להיות שומרות, וממילא להתחייב בשבועה. הנחה טבעית זו שגם הנשים שומרות ונשבעות חוזרת במדרש ההלכה התנאי (לעיל פ״ג מ״י; תוספתא כתובות פ״ט ה״ג; ספרא, ויקרא דיבורא דחובה, פרק י״א ה״ב, ככ ע״ד, ועוד). וברחוקים ובקרובים – למילים אלו אין משמעות אלא בהקשר של שבועת עדות. שומר יכול להיות כמובן רחוק או קרוב. ובכשרים ובפסולים – גם למילים אלו אין משמעות אלא בעדות. בפני בית דין ושלא בפני בית דין – כמו בשבועת עדות גם כאן השבועה יכולה להיות מחוץ לבית דין או בבית הדין.
מפי עצמו – כל זאת כאשר זו שבועה ביזמת השומר. [ו]מפי אחר אינו חייב עד שיכפור בו [ב]בית דין דברי רבי מאיר – אבל אם התובע משביע את השומר, הרי שהשבועה תקפה רק בבית דין. לעיל (פ״ד מ״א) הוסבר הרעיון, הוצגו העמדות, ואף הוצגו אותן עמדות ביניים שאינן במשנה עצמה. וחכמים אומרים בין מפי עצמו ובין מפי אחר כיון שכפר בו חייב – כמו במשנה הקודמת (פ״ד מי״א).
עם זאת, ההלכה בשבועת עדות אינה זהה בהכרח לזו של שבועת הפיקדון. מדרש ספרא משווה בין שתי הדרשות: ״לא אם אמרת בפקדון שלא עשה בו את המושבע כנשבע ואת המזיד כשוגג, תאמר כאן שעשה בו את המושבע כנשבע ואת המזיד כשוגג, הואיל ועשה בו את המושבע כנשבע ואת המזיד כשוגג״ (ויקרא, דיבורא דחובה, פרק י״א ה״ג, כב ע״ד). ״מושבע כנשבע״ הוא מינוח אחר ל״מפי עצמו״ לעומת ״מפי אחרים״, משמע שבשבועת עדות ״מושבע כנשבע״, שזו העמדה השלישית בטבלה (אחת מהעמדות המיוחסות לרבי מאיר), ואילו בשבועת פיקדון ״לא עשה מושבע כנשבע״ – הדין שונה, ולא נאמר מה ההבדל בין הנשבע מפי עצמו לנשבע מפי אחרים. אפשר שבשבועת פיקדון מדרש הספרא מקבל את עמדת רבי מאיר לגבי שבועת עדות כמו שהיא במשנה (עמודה מס׳ 1 בטבלה להלן). גם המדרש בירושלמי קובע בפשטות שבשבועת פיקדון דין ״מפי עצמו״ כדין ״מפי אחרים״ (לרבי מאיר), וחכמים דורשים שדין ״בבית דין״ כדין ״מחוץ לבית דין״ (לו ע״א-ע״ב). לנוחות העיון צירפנו את טבלת העמדות לגבי שבועת עדות מהפרק הקודם:
שבועת העדות
המספור הוא מספר המשפט במשנה
נוסחת הספרא היא ״לא עשה מושבע כנשבע״, וכן בבבלי, לח ע״א; אבל הירושלמי (פ״ג ה״י, לה ע״א) גורס ״עשה מושבע כנשבע״, וחילוף הנוסח מבטא כמובן עמדה הלכתית שונה.
וחייב על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון הפיקדון אינו חייב על שגגתה – כמו שהוסבר לגבי שבועת עדות (פ״ד מ״ב), ואנו נחזור על הדברים לנוחות הלומדים. המשנה מבחינה בין שני מצבים של זדון לבין שני מצבים של שגגה: בין זדון ושגגה בשבועה, כלומר שידעו ששבועת שקר אסורה וידעו את עונשה, ואף על פי כן נשבעו, ובין זדון ושגגה בפיקדון, שידעו את דיני פיקדון וששבועה פוטרת אותם, ונשבעו לשקר כדי להיפטר. שגגת שבועה היא כשלא ידעו את חומרת שבועת השקר, ושגגת פיקדון היא כשסברו שנשבעו אמת ולא ידעו שהחפץ לא נגנב, או לא ידעו ששלחו יד בפיקדון בטעות.
שבועת זדון ושגגה
הספרא, שאת חלקו הראשון ציטטנו, אומר שבשבועת פיקדון לא עשה מזיד כשוגג ואילו בשבועת עדות עשה מזיד כשוגג, והדברים הולמים את משנתנו ואת המסוכם בטבלה.
ניסוח המשנה קשה, כפי שהעירו פינליש בשעתו ובנוביץ1:
מה בין שגגתה עם זדון הפיקדון, שחייב, לבין ״שגגתה״, שאינו חייב?
אבל ניסוח התוספתא מדבר על:
1 זדון+זדון (זדון שבועה וזדון פיקדון)
2 זדון+שגגה
3 שגגה+זדון2
4 שגגה+שגגה
סוף משנה א עוסק במקרה הרביעי. ניסוח המשנה תלוי בתוספתא, כפי שהראינו במבוא. כך אנו נמנעים מתירוצים מפולפלים ודחוקים.
מה הוא חייב על זדונו אשם בכסף שקלים – לטבלה המסכמת ראו לעיל (פ״ג מ״ז). הירושלמי מוסיף שהאשם הוא ״שתי סלעים״ (לו ע״ב). סכום זה מופיע כסכום הקבוע של אשם מעילה (כריתות פ״ה מ״ב ומ״ג ומקבילות).
המשנה מדברת רק על המקרים של שבועת שקר. התוספתא מגדירה גם מהי שגגה: ״ואיזהו שבועת הפיקדון שהוא פטור? לא היה יודע שיש בידו פיקדון או שהיה יודע ונעלם ממנו בשעת שבועה ונשבע פטור שנאמר ונשבע על שקר״ (פ״ב ה״י, עמ׳ 448). זו כנראה הגדרה של שגגה, שבועה שאינה נכונה מתוך טעות.
1. פינליש, דרכה של תורה, עמ׳ 86-84; בנוביץ, שבועות בתרא, עמ׳ 336-333. הסברו של פינליס חריף וסבוך. לדעתו שגגת שבועה עם זדון עדות משמעו שבשעת שבועה שכח את הפיקדון ואחר כך נזכר, אך כשבא לבית דין הכחיש במזיד (או סירב להישבע או שנשבע לשקר).
2. מקרה זה איננו נזכר שכן הוא זהה למקרה מספר 2.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ב) שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן כֵּיצַד. אָמַר לוֹ, תֶּן לִי פִקְדוֹנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אֵין לְךָ בְיָדִי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, הֲרֵי זֶה חַיָּב. הִשְׁבִּיעַ עָלָיו חֲמִשָּׁה פְעָמִים, בֵּין בִּפְנֵי בֵית דִּין וּבֵין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, וְכָפַר, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה טַּעַם, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַחֲזֹר וּלְהוֹדוֹת.
The mishna continues: What is the case of an oath on a deposit? It is where the claimant said to the defendant: Give me my deposit, which is in your possession, and the defendant replied: On my oath nothing of yours is in my possession; or the defendant said to him: Nothing of yours is in my possession, the claimant responded: I administer an oath to you, and the defendant said: Amen. In either case this defendant is liable to bring a guilt-offering if he lied.
If the claimant administered an oath to him five times, whether in the presence of a court or not in the presence of a court, and the defendant falsely denied each claim, he is liable to bring a guilt-offering for each and every denial. Rabbi Shimon said: What is the reason? It is due to the fact that he is able to retract and confess after each oath and repay the claimant. Since he did not do so, each oath is considered a separate denial of a monetary claim.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ב] שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״תֶּן לִי פִקָּדוֹן שֶׁיֶּשׁ לִי בְיָדָךְ״, --״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָךְ בְּיָדִי״.
אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: ״אֵין לָךְ בְּיָדִי״, --״מַשְׁבִּיעָךְ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״, הֲרֵי זֶה חַיָּב.
הִשְׁבִּיעַ עָלָיו חֲמִשָּׁה פְעָמִים, בִּפְנֵי בֵית דִּין, א וְכָפַר, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: מַה הַטַּעַם? מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְהוֹדוֹת.
א. בכ״י: שֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵית דִּין
זה פשוט, וטעם ר׳ שמעון נכון, לפי שכל זמן שיודה מועילה הודאתו אף על פי שקדמה הכפירה בבית דין, לפי שהוא משלם מה שהודה בו.
שבועת הפקדון כיצד אמר לו תן לי פקדוני כו׳ – זה מבואר וטעם ר״ש ברור כי בשעה שיודה תועיל הודאתו ואע״פ שקדמה כפירתו בבית דין לפי שהוא נותן מה שהודה בו:
מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַחֲזֹר וּלְהוֹדוֹת. אַחַר כְּפִירָה. נִמְצָא שֶׁבְּכָל שְׁבוּעָה הוּא כוֹפֵר מָמוֹן:
מפני שיכוך לחזור ולהודות – after denial, and it is found that in each oath, he denies the money.
אמר לו תן לי וכו׳ עיין במ״ש בפירקין דלעיל ריש סי׳ ג׳:
ואמר אמן וכו׳ ביד ר״פ שני דהלכות שבועות וסי׳ ה׳ וצ״ע שם לע״ד ששם כתב כן וז״ל אחד הנשבע אחת מד׳ מיני שבועות אלו מפי עצמו ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן חייב ואילו בפ״ח סי׳ ז׳ כתב בין שהשביעו התובע וכפר ה״ז חייב בשבועת הפקדון אע״פ שלא ענה אמן ולא הוציא שבועה מפיו ע״כ. ואפשר שר״ל אלא שענה דבר שענינו כענין אמן וכמו שכתב שם ר״פ שני וגם ר״פ שני דהלכות נדרים:
השביע עליו חמשה פעמים פ׳ הגוזל קמא דף ק״ו ושם פי׳ רש״י ז״ל דהכי דייק בגמרא התם דמדקתני עליו ולא קתני השביעו ש״מ דעל ידי דיינים הטיל עליו שבועה וקבל על כרחו ולא מיירי בשקפץ התובע והשביעו:
חייב על כל אחת ואחת חומש ואשם וביד כולה מתני׳ עד סוף סי׳ ג׳ פ״ז דהלכות שבועות מסי׳ ט׳ עד סוף סי׳ י״ד. ובפ״ט סי׳ י״ז כתב וכן אם תבעו אותן רבים להעיד להם ואמרו שבועה שאין אנו יודעים לכם עדות אינם חייבין אלא אחת לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל אחת כדרך שבארנו בשבועת הפקדון ע״כ. וכן היא שנויה ג״כ בת״כ פרשת ויקרא לענין עדות:
שבועת הפקדון כיצד. א״ל תן לי פקדוני וכו׳ כבר כתבתי לעיל דהכא לאו דוקא שאמר ליה וכו׳ כדילפינן מוכחש בעמיתו. ומשום דלענין שבועת העדות דוקא כדילפינן מולוא יגיד כמ״ש הר״ב בפרק דלעיל משנה י״ב. תנא נמי הכא כדאיתא בגמ׳ פרק דלעיל דף ל״ב. ומ״מ בעמיתו דייקא. דאע״ג דהכחשה כל דהו אפי׳ בלא תביעה סגי. מ״מ השבועה צריכה שתהא בפני עמיתו. וזהו שהרמב״ם בפ״ז מהל׳ שבועות אחר שכתב דחייב אע״פ שלא תבעו. כתב אחד הנשבע לבעל הממון עצמו. או לשלוחו הבא בהרשאתו ששלוחו של אדם כמותו. כך נ״ל שזהו סברת הרמב״ם. והצריך שהשליח יבא בהרשאה. משום דלהוציא ממון מחברו לא סגי בלא הרשאה ולא דמי לשאר שלוחין דעלמא דבדבורא בעלמא נעשה שלוחו כדמשמע רפ״ב דקדושין אבל כשבא בהרשאה הרי הוא כמותו דהא אפי׳ בשבועת העדות דאיכא מיעוטא דולוא יגיד ולא לאחרים. אפ״ה מהניא כדכתב הר״ב בפרק דלעיל משנה ז׳. וגמ׳ ערוך הוא שם. וכן העתיק הרמב״ם בפ״ט מהלכות שבועות לענין שבועת העדות או שלוחו. ומ״מ ר״ל כשבא בהרשאה דאי לאו הכי לא כדכתב הר״ב לעיל אלא שהרמב״ם סמך על מ״ש בפ״ז דקדים לענין פקדון דצריך הרשאה. וכ״ש בעדות דלא מהניא בלא הרשאה. ולפיכך אני תמה על הכ״מ שעל זה שכתב הרמב״ם בפ״ז דלענין פקדון או לשלוחו וכו׳ כתב דנראה דיליף לה מדמעטי׳ בשבועת העדות ואם לוא יגיד. הא אם לאחר פטור משמע דבפקדון דלא כתיב אם לוא יגיד חייב. כדקיי״ל בכל התורה כולה ששלוחו של אדם כמותו. עכ״ד. וזה דבר תימה דא״כ בפקדון אפי׳ בלא הרשאה נמי. כיון דבעדות מהניא בהרשאה. אלא דכל בלא הרשאה אינו כמותו לענין הוצאת ממון. ולפיכך אף בפקדון צריך הרשאה וכשבא בהרשאה אפי׳ בשבועת העדות גופיה מהניא. ואתיא שבועת הפקדון במכ״ש ולא במדאצטריך כמו שחשב הכ״מ:
משביעך אני. לא שהתורה חייבתו בשבועה ושלכך משביעו שלא מצינו שיתחייב השומר שבועה מן התורה. אלא כשהודה שהוא שומר. ורוצה לפטור עצמו מחיוב התשלומין. אבל לא בכופר שהוא שומר. אלא אם השביעו. והלה נשבע קאמרינן:
משביעך אני ואמר אמן. לרבנן דסברי להו מפי אחרים נמי חייב אפי׳ חוץ לב״ד. הוי מצי לפרושי מפי אחרים. והכא ליכא לתרוצי כמ״ש בשם הר״ן בפרק דלעיל משנה ג׳ אלא (הכא) איידי דלעיל. תנא נמי הכא בכה״ג. וכדרך שאמר בגמ׳ ארישא. כמ״ש לעיל:
{ז} אָמַר לוֹ תֵּן כוּ׳. לָאו דַּוְקָא שֶׁאָמַר לוֹ כוּ׳ כִּדְיָלְפִינַן מִוְּכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ כוּ׳. וּמִכָּל מָקוֹם בַּעֲמִיתוֹ בָעִינַן, דְּאַף עַל גַּב דְּהַכְחָשָׁה כָל דְּהוּ אֲפִלּוּ בְלֹא תְּבִיעָה סַגִּי, מִכָּל מָקוֹם הַשְּׁבוּעָה צְרִיכָה שֶׁתְּהֵא בִּפְנֵי עֲמִיתוֹ, אִי נַמִּי לִפְנֵי הַמֻּרְשֶׁה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ח} מַשְׁבִּיעֲךָ. לָאו שֶׁהַתּוֹרָה חִיְּבַתּוּ בִשְׁבוּעָה וּלְכָךְ מַשְׁבִּיעוֹ, שֶׁלֹּא מָצִינוּ שֶׁיִּתְחַיֵּב הַשּׁוֹמֵר שְׁבוּעָה מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא כְשֶׁהוֹדָה שֶׁהוּא שׁוֹמֵר וְרוֹצֶה לִפְטֹר עַצְמוֹ מֵחִיּוּב הַתַּשְׁלוּמִין, אֲבָל לֹא בְכוֹפֵר שֶׁהוּא שׁוֹמֵר. אֶלָּא אִם הִשְׁבִּיעוֹ וְהַלָּה נִשְׁבַּע קָאָמְרִינַן:
{ט} אָמֵן. לְרַבָּנָן דִּסְבִירָא לְהוּ מִפִּי אֲחֵרִים נַמִּי חַיָּב אֲפִלּוּ חוּץ לְבֵית דִּין, הֲוָה מָצֵי לְפָרוֹשֵׁי מִפִּי אֲחֵרִים, אֶלָּא אַיְדֵי דִלְעֵיל, תָּנֵי נַמִּי הָכָא בִכְהַאי גַּוְנָא:
יא) אמר לו תן לי פקדוני שיש לי בידך
נ״ל דאף דבשבועת הפקדון אפילו לא תבעו, וכפר ונשבע, חייב [כרמב״ם פ״ז משבועות ה׳] אפ״ה נקט אמר לו. דקמ״ל דאפילו בתבעו, דוקא ביכול לומר תן לי, שהוא הבעל דבר או שלוחו, אפילו בלי הרשאה, דבכל דוכתא לבר ממשביע עדיו, שלוחו של אדם כמותו [רכ״מ פ״ז ה״ו]. אבל בתבעו אחר, ונשבע לו, פטור מאשם. עוד נ״ל דכל עיקר דרצה לאשמעינן בהך בבא, דקמ״ל אף דתחלה קאמר אין לך בידי ואח״כ השביעו סתם, אפ״ה חייב:
יב) ואמר אמן
עי׳ מ״ש פ״ד סי׳ י״ג:
יג) אמר רבי שמעון מה טעם מפני שיכול לחזור ולהודות
אחר שכפר [ונ״ל דגם הכא קאמר ר״ש מה טעם, דקמ״ל לגלויי דינא אליבא דר״מ דס״ל דמדילפינן מושבע מאחרים בפקדון מעדות, ילפינו מנה ומנה כלעיל סי׳ ה׳. ולהכי סד״א גם הא מחשב מנה [כפ״ד מ״ג] ולחייב רק א׳, קמ״ל]:
עפ״י כתב יד קופמן
שבועת הפיקדון כיצד אמר[ו] – נמחק בקו, לו תן לי פיקדון שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי או שאמר לי אין לך בידי משביעך אני ואמר אמן הרי זה חייב – זו הצורה הרגילה של שבועה, או מיזמת הנשבע או כתשובה ״אמן״ להשבעה מפי התובע, כמו שפירשנו לעיל פ״ד מ״ג. השביע עליו חמשה פעמים – בעדי נוסח רבים וטובים1 נוסף ״בין״, בפני בית דין [שלא בפני בית דין] – נמחק בקו, ובדפוס: ״בין שלא בפני בית דין״. אם כן שתי נוסחאות לפנינו, האחת עוסקת רק בבית דין, בניגוד לרישא שבה המיקום אינו חשוב, והאחרת בבית דין ושלא בבית דין. ההבדל בין הנוסחאות הוא ההבדל בין רבי מאיר שבמשנה (דעה 1 – הנוסחה הראשונה) לבין רבי מאיר שבברייתא שהבאנו לעיל (דעה 3). הנוסחה השנייה מושפעת בבירור מהברייתא בתלמוד הבבלי ולפיכך ניתן להגדירה כנוסחה בבלית.
מעבר לשאלת הנוסח יש לשאול לשם מה בית הדין משביע את השומר חמש פעמים. אם ההליך מתקיים שלא בבית דין אפשר להבין שהמפקיד ״מטריד״ את השומר ותובע ממנו להישבע בשנית ובשלישית, אבל לשם מה בית הדין עושה כך? על כן יש עדיפות רבה לנוסחת כתב יד קופמן, וההשבעה פעמים רבות היא מחוץ לבית הדין. אפשר גם שכל הסיטואציה המתוארת היא רק העברה מהפרק הקודם, כשם שההדגשה על ״קרובים״ ו״רחוקים״ היא העברה מהפרק הקודם.
וכפר חייב על כל אחת ואחת אמר רבי שמעון מה טעם מפני שיכול לחזור ולהודות – כל שבועה היא מחייבת כשלעצמה, שכן השומר, בניגוד לעד, יכול לחזור בו. רבי שמעון נאמן לשיטתו לעיל (פ״ד מ״ג).
1. מיל, מל, מנ, מפ ועוד.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ג) הָיוּ חֲמִשָּׁה תוֹבְעִין אוֹתוֹ, אָמְרוּ לוֹ תֶּן לָנוּ פִקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בְיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי וְלֹא לְךָ וְלֹא לְךָ, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה בָאַחֲרוֹנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. תֶּן לִי פִקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד גָּזֵל וַאֲבֵדָה שֶׁיֵּשׁ לִי בְיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי פִקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵדָה, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. תֶּן לִי חִטִּין וּשְׂעֹרִין וְכֻסְּמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי חִטִּין וּשְׂעֹרִין וְכֻסְּמִים, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אָמַר חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְכֻסֶּמֶת, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת.
If five people were suing him and they said to him: Give us back our deposit that is in your possession, and the defendant says: On my oath nothing of yours is in my possession, he is liable for only one false oath. But if he responds to each claimant: On my oath nothing of yours is in my possession, and nothing of yours, and nothing of yours, he is liable for his oath concerning each and every claim that he denied. Rabbi Eliezer says: He is not liable for his oath concerning each claim unless he says: On my oath, at the end of the denial, i.e., he says: Nothing of yours is in my possession, and nothing of yours, on my oath, so that it is clear that he is taking an oath to each one. Rabbi Shimon says: He is not liable for his oath concerning each claim unless he says: On my oath, to each and every claimant, i.e., he says: On my oath nothing of yours is in my possession, and on my oath nothing of yours, to each claimant separately.
In a case where the claimant said: Give me back my deposit, and pledge, stolen item, and lost item that are in your possession, and the defendant responds: On my oath nothing of yours is in my possession, he is liable for only one false oath. But if he responds: On my oath I do not have in my possession your deposit, or pledge, stolen item, or lost item, he is liable for his oath concerning each and every claim.
In a case where the claimant said: Give me back my wheat, and barley, and spelt that are in your possession, if the defendant responds: On my oath nothing of yours is in my possession, he is liable for only one false oath. But if he responds: On my oath I do not have in my possession your wheat, barley, or spelt, he is liable for his oath concerning each and every claim. Rabbi Meir says: Even if the defendant says: On my oath I do not have in my possession your grain of wheat, or grain of barley, or grain of spelt, he is liable for his oath concerning each and every claim.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ג] הָיוּ חֲמִשָּׁה תוֹבְעִין אוֹתוֹ, וְאוֹמְרִין לוֹ: ״תֶּן לָנוּ פִקָּדוֹן שֶׁיֶּשׁ לָנוּ בְיָדָךְ״, --״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי״, אֵינוּ חַיָּב אֶלָּא אַחַת; --״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָךְ בְּיָדִי, וְלֹא לָךְ וְלֹא לָךְ וְלֹא לָךְ״, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
_(רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַד שֶׁיֹּאמַר ״שְׁבוּעָה״ בָאַחֲרוֹנָה.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁיֹּאמַר ״שְׁבוּעָה״ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.)
[ד] ״תֶּן לִי פִקָּדוֹן וּתְשׁוּמֶת יָד, וְגָזֵל וַאֲבֵדָה, שֶׁיֶּשׁ לִי בְיָדָךְ״, --״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָךְ בְּיָדִי״, אֵינוּ חַיָּב אֶלָּא אַחַת.
--״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָךְ בְּיָדִי פִקָּדוֹן וּתְשׁוּמֶת יָד, וְגָזֵל וַאֲבֵדָה״, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
[ה] ״תֶּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכֻסְּמִין שֶׁיֶּשׁ לִי בְיָדָךְ״, --״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָךְ בְּיָדִי״, אֵינוּ חַיָּב אֶלָּא אַחַת.
--״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָךְ בְּיָדִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכֻסְּמִין״, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִלּוּ אָמַר: ״חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְכֻסֶּמֶת״, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.א
א. בכ״י: לְכָל
ר׳ מאיר אומר שזה שאמר חטה ושעורה על מיניהן נתכוון. וחכמים סוברים שלא כפרו אלא גרגר אחד. ואין הלכה כר׳ מאיר ולא כר׳ שמעון ולא כר׳ אלעזר.
היו חמשה תובעין אותו אמרו לו תן לנו כו׳ – ר׳ מאיר אומר שאומרו חטה ושעורה רצונו לומר מיניהם וחכמים סברי שכפירתו בזרע אחד מן חטה ואין הלכה כרבי מאיר ולא כרבי שמעון ולא כרבי אליעזר:
שְׁבוּעָה בָאַחֲרוֹנָה. אֵין לְךָ בְיָדִי וְלֹא לְךָ וְלֹא לְךָ בִשְׁבוּעָה. וְהַשְׁתָּא קַיְמָא שְׁבוּעָה אַכֻּלְּהוּ. וְאֵין הֲלָכָה לֹא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְלֹא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן:
אֲפִלּוּ אָמַר חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְכֻסֶּמֶת. דְּסָבַר רַבִּי מֵאִיר הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵרוֹ חִטָּה, מִין חִטָּה קָאָמַר. וְכֵן שְׂעֹרָה, וְכֵן כֻּסֶּמֶת, דִּכְתִיב (שמות ט) וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת. וְהָוֵי כְאִלּוּ טְעָנוֹ חִטִּין וּשְׂעֹרִין וְכֻסְּמִין. וְרַבָּנָן סָבְרֵי, גַּרְגִּיר אֶחָד שֶׁל חִטָּה וְשֶׁל שְׂעֹרָה וְשֶׁל כֻּסֶּמֶת קָאָמַר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר:
שבועה באחרונה – You have nothing in my hand, nor you, nor you,” in an oath, and now there exists an oath for all of them, But the Halakha is not according to Rabbi Eliezer nor according to Rabbi Eliezer nor according to Rabbi Shimon.
אפילו אמר חטה ושעורה וכוסמת – for Rabbi Meir held that a person who makes a claim [in court] of wheat from his fellow, a species of wheat is mentioned, and similarly barley, and similarly spelt, as it is written (Exodus 9:32): “but the wheat and the emmer (a kind of wheat) [were not hurt, for they ripen late].” For it is as if they made the claim of wheat and barley and spelt. But the Rabbis held that one grain/berry of wheat and of barley and of barley is mentioned. But the Halakha is not according to Rabbi Meir.
היו חמשה תובעים אותו ואומרים לו תן לנו וכו׳ והר״ר יהוסף ז״ל הגיה בסיפא שבועה שאין לכם בידי לא לך ולא לך ולא לך ואמר שכך מצא ברוב הספרים. כתב הרב בצלאל אשכנזי ז״ל בספר כתיבת יד כתוב שבועה שאין לך בידי לא לך לא לך בלא וי״ו ע״כ. ובגמ׳ בבריי׳ תניא כלל אינו חייב אלא אחת פרט חייב על כל אחת ואחת דברי ר״מ ר׳ יהודה אומר שבועה לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת ר׳ אליעזר אומר וכו׳ כדבמתני׳ ולמאי דמפרש ר׳ יוחנן בגמרא סתם ת״ק דמתני׳ היינו ר״מ ולמאי דמפרש שמואל מוקי בגמרא ת״ק דמתני׳ כרבי דלא שאני ליה בסוף פ׳ שני דזבחים בין כזית כזית לכזית וכזית הכא נמי לא שנא בין לא לך לא לך לולא לך ולא לך. ומעיקרא תריץ בגמרא דשמואל גריס בכולה מתני׳ לא לך בלא ויו וכן נמי פקדון תשומת יד גזל אבידה בלא ויו וכן נמי חטים שעורים כוסמין בלא ויו אבל בסיפא במילתיה דר״מ גם במסקנא מגיה שמואל ר״מ אומר אפילו אמר חטה שעורה כוסמת בלי ויו. ועיין בספר קרבן אהרן פ׳ ויקרא רפי״ז דדבורא דחטאות ותוסיף לקח טוב:
ר׳ אליעזר אומר עד שיאמר שבועה וכו׳ ירושלמי פרק ואני דף נ״ד ונראה דגרסינן ר׳ אלעזר בלי יו״ד מכח הברייתא שכתבנו לעיל בסמוך:
ר״ש אומר. וכו׳ פ׳ האיש מקדש דף מ״ד. וכתב הריטב״א ז״ל שם דף נ״ג ופרטו של ר״מ לא שיאמר שבועה בפירוש לכל חד דא״כ היינו ר״ש ולא שיאמר לא לך לא לך שבועה דא״כ היינו ר׳ אלעזר אלא הכי הוי פרטא דר״מ דקאמר שבועה לא לך ולא לך ולא לך דהשתא דאמר ולא לך בויו הוי פרטא אבל כי ליכא ויו סבר ר״מ דכללא הוי ור׳ יהודה סבר דאפילו בלא ויו הוי פרטא ואע״ג דבעלמא כי איכא ויו הוי תערובת טפי ומוסיף על ענין ראשון טפי מהיכא דליכא ויו והכא אמרינן אפכא לר״מ לא תיקשי לן דהכא נמי כי איכא ויו חשבינן ליה מוסיף על ענין ראשון והאי ויו קאי אשבועה כאילו אמר ושבועה לא לך וכי ליכא ויו אינו עושה חבור עם השבועה אלא עם לא לך ראשון וכאילו כללם כולם בשבועה אחת עכ״ל ז״ל:
תן לי חטים וכו׳ פ׳ שבועות שתים בתרא דף כ״ג. ובגמרא א״ר יוחנן אם אין לו עליו מכולן אלא שוה פרוטה מצטרפין לחייבו פליגי בה רב אחא ורבינא במתני׳ ובמילתיה דר׳ יוחנן חד אמר אפרטי מיחייב אכללי לא מיחייב פי׳ רש״י ז״ל חייב על כל א׳ וא׳ דקתני במתני׳ חייב שלש קאמר חדא אחטים וחדא אשעורים וחדא אכוסמין אבל ד׳ לא מחייבינן ליה למימר שבועה שאין לך בידי חדא שבועה באנפי נפשה היא שכלל בה אין לך בידי כלום וחזר ופרט לא חטים ולא שעורים ולא כוסמין אלא פרטא פירושא דשבועה שאין לך בידי היא וכי א״ר יוחנן פרוטה מכולן מצטרפת לאו אסיפא דמתני׳ דחייב על כל א׳ וא׳ קאי דכיון דכל חדא וחדא באפי נפשה היא לא מצטרפי אלא ארישא דאמר שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא א׳ פרוטה מכולן מצטרפת לאותה שבועה דהא חדא היא וחד אמר על כל א׳ וא׳ דקתני במתני׳ ד׳ נינהו חדא אכללא ותלתא אפרטא ודר׳ יוחנן אסיפא נמי קיימא ואשבועה דכללא ומחייב מיהא חדא ופרכינן והתני ר׳ חייא אומר היו חמשה תובעין אותו וכל אחד תבעו חטים ושעורים וכוסמין ואמר שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין ולא לך ולא לך הרי כאן ט״ו חטאות ואם איתא דד׳ חטאות הן עשרים הויין ומשני האי תנא דפרטי קא חשיב דכללי לא קא חשיב ואע״ג דאיתנהי והדר פריך והתני ר׳ חייא בדוכתא אחריתי הרי כאן עשרים חטאות ש״מ ד׳ שבועות הן ובקמייתא לא קא חשיב דכללא וקשיא למ״ד דכללי קחשיב ומשני לעולם חלת נינהו דההיא דכללא ליתא וכי קתני באידך ברייתא עשרים אפקדון ותשומת יד וגזל ואבידה דאיכא ד׳ פרטי לכל חד וחד דהוו להו עשרים וכתבו תוס׳ ז״ל הרי כאן ט״ו חטאות גבי שבועת העדות מיתנייא דגבי פקדון הל״ל אשמות ע״כ. ומתוך דברי הרמב״ם ז״ל בפ״ז מהלכות שבועות מוכח דר׳ יוחנן קאי אפקדון ותשומת יד וגזל ואבידה דפרוטה אחת מכולן מצטרפות לחייבו קרבן שבועת הפקדון:
ר״מ אומר אפי׳ אמר חטה ושעורה וכוסמת כך צ״ל ואיתה בפ׳ המגרש בירושלמי:
היו חמשה תובעים אותו וכו׳. הרמב״ם העתיקה בספ״ט מהלכות שבועות ג״כ. לענין עדות. ואני מצאתי שכן שנאוה לענין עדות. בספרא פרשת ויקרא:
רבי אליעזר אומר וכו׳ ור״ש אומר וכו׳. מסתבר דכי היכי דפליגא ארישא פליגי נמי אסיפא דהא בספרא פרט״ו ופכ״ג דמרבינן לחייב על כל אחת ואחת נקטינן בתחילה חמשה תובעים ואח״כ חמשה תביעות. ש״מ דלרבות חמשה תובעים מסקבר טפי מחמשה תביעות. ואפ״ה פליגי. כ״ש אחמשה תביעות. וממשנתינו נמי נלמד כך שהרי שנאה חמשה תובעים קודם חמשה תביעות. אלא דקשיא קצת דהוה ליה למתני פלוגתייהו בשבועת העדות שנשנה בבבא השניה בפרק דלעיל משנה ה׳. וכן אתה מוצא במשנה דלקמן דפליג ר״ש ולא כן במשנה ו׳ [דפרק דלעיל] ואולי שהם אמרו דינם בפקדון. וכך קבלם רבי ושנאם במקומם:
רבי שמעון אומר וכו׳. כתב הר״ב ואין הלכה כר״ש וכ״כ הרמב״ם וכן פסקו במשנה ז׳ פ״ט דנדרים ועמ״ש ברפ״ב דקדושין [ד״ה התקדשי]:
שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וכו׳. עיין בפירוש הר״ב משנה ג׳ פ״ג:
תן לי חטין ושעורין וכו׳. עיין בפירוש הר״ב פרק דלעיל משנה ה׳:
רבי מאיר אומר כו׳ חטה וכו׳ כתב הר״ב דסבר רבי מאיר הטוען את חבירו חטה מין חטה קאמר מדקאמר חטה ולא אמר חטין ושעורין וכו׳ ש״מ לא אתא לאפלוגי ולמימר דוי״ו פרטא הוי אע״ג דבגמ׳ [דף ל״ח] לא אמר האי פירושא דמין חטה. אלא לשמואל דס״ל תני בלא וי״ו. אבל לר׳ יוחנן דתני בוי״ו לא אמרינן ומשמע דלדידיה לא צריך לפרש מין חטה קאמר. ואנן כר׳ יוחנן לגבי שמואל קיי״ל. מ״מ סבירא ליה להר״ב דאע״ג דגמ׳ לא קאמר הכי אלא לשמואל היינו משום דלר׳ יוחנן דתני בוי״ו לא קשיא לישנא דאפי׳ דאיכא למימר דאשמעינן דוי״ו פרטא הוי אבל מדקאמר חטה ולא חטין וכו׳ ודאי דאף לר׳ יוחנן מין חטה קאמר. אלא דבגמ׳ לא איריא אלא בלישנא דאפי׳. אבל לפי האמת לכ״ע פלוגתייהו במין חטה. דר״מ סבר ליה מין חטה קאמר וכלומר והרי טוענו בשוה פרוטה ובחדא נמי הוי מצי לאשמועינן דמין קאמר. אלא דאמילתיה דת״ק מהדר וקאמר דמשכחת תלת אפי׳ כשלא אמר אלא חטה שעורה וכו׳ ומהא שמעינן דבפחות מש״פ לא מחייב. ובספרא לאשמה בה פרט לפחות מש״פ. ולא ידעתי למה נדחק הכ״מ בספ״ז מהל׳ שבועות על שכתב הרמב״ם פחות מפרוטה אינה ממון וכו׳. הביא ממרחק לחמו שכתב דתנן בפרק הגוזל קמא דף ק״ג שעל פחות מש״פ קרן. אינו משלם חומש. ומפשטיה דקרא משמע דכל שאינו משלם חומש אינו חייב להביא אשם. ע״כ. והרי משנה שלימה היא כאן בקרבן עצמו. וכן ההיא דספרא לאשמה בה בקרבן כתיב וכן נמי בגמ׳ [שם] אמתני׳ א״ר יוחנן פרוטה מכולם מצטרפת וכו׳:
{י} הָיוּ כוּ׳. בְּסִפְרָא נִשְׁנָה נַמִּי לְעִנְיַן עֵדוּת. וְכֵן הוּא נַמִּי בָרַמְבַּ״ם:
{יא} רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר כוּ׳, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כוּ׳. מִסְתַּבְּרָא דִפְלִיגֵי נַמִּי אַסֵּיפָא. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
יד) רבי אליעזר אומר עד שיאמר שבועה באחרונה
שיאמר אין לך בידי, ולא לך, ולא לך בשבועה. [והא דנקט הך דינא דה׳ תובעין אותו הכא, ולא לעיל [פ״ד] גבי עדות, והרי התם ג״כ כך דינו [כרמב״ם פ״ט משבועות הי״ז]. נ״ל משום דלישנא דמתניתין דתני תן לנו פקדון וכו׳ משמע שכל הה׳ טוענים פקדון א׳ שכולן שותפים בו, ותבע א׳ בשם כולם תן לנו פקדון וכו׳. ורבותא קמ״ל דאפ״ה בשאמר לא לך ולא לך וכו׳ חייב על כל א׳ וא׳. וה״ת בפקדון דסגי בשיהיה שליח לכולן מצי שפיר למנקט הך רבותא. אבל בעדות, אף דאפשר שיהיו כולן שותפין בהפקדון שתובעין אותן שיעידו עליו, עכ״פ א״א שיהא א׳ תובע בעד כולן, ואפ״ה יתחייב העד על כל א׳ וא׳, דממ״נ אי לא בא בהרשאה אין יכול להשביען כלל (כשבועות ל״ה א׳), ואי בא בהרשאה, א״כ אפילו אמר לא לך ולא לך לא מחייב על כל א׳ וא׳, דמדבא בהרשאה מחשב לעניין עדות כשלו, כדאמרינן (שבועות דל״ג ב׳), דאע״ג דכתיב בעדות אם לו לא יגיד, אפ״ה בבא בהרשאה הוה כבע״ד, והו״ל כאילו כפר לו כל הה׳ תביעות. או נ״ל דאורחא דמלתא נקט, דדוקא שבועת הפקדון דשייכא אפילו שלא בב״ד, אפשר שיהיו ה׳ תובעין אותו ביחד, משא״כ שבועת עדות אינה רק בב״ד (כפ״ד מ״א) לאו אורח ארעא שיהיו ה׳ תובעין ביחד]:
טו) ותשומת יד
הלואה, ששם איתה בידו וברשותו לעשות בה מה שירצה:
טז) חייב על כל אחת ואחת
דס״ל דלאו אגרעין אחד משתבע דאינו שוה פרוטה, רק על המין:
עפ״י כתב יד קופמן
היו חמשה תובעין אותו ואומרין לו תן לנו פיקדון שיש לנו בידך שבועה שאין לכם בידי אינו חייב אלא אחת – אמנם הוא נשבע לחמישה אנשים שונים, על חמישה עניינים שונים, אך נשבע רק שבועה אחת. שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת – כך בכתב היד.
עמדות נוספות בפרשנות משנה זו
בעדי הנוסח עוד שתי נוסחאות ובהן תוספות:
רבי אליעזר אומר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד (מנ ועוד);
רבי אליעזר אומר עד שיאמר שבועה באחרונה, רבי שמעון אומר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד (מיל, מל, מפ).
הנוסחה של כתב יד קופמן שלמה לגופה; הדעות האחרות (רבי אליעזר ורבי שמעון) מצויות במקבילות שנביא להלן. נוסחת הדפוס הראשון (מנ) נראית קטועה ואינה מתאימה למקבילות. נוסחת רוב עדי הנוסח מלאה, אולי מכילה עמדות שנלקטו מהברייתות שנביא אך משקפת את דעות התנאים כפי שעולות מהמקבילות.
במדרש התנאי שנינו: ״זה הכלל: כָּלַל אינו חייב אלא אחת, פֵרַט חייב על כל אחת ואחת, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, לא לך, ולא לך, ולא לך, חייב על כל אחת ואחת. רבי אלעזר אומר לא לך, ולא לך, ולא לך שבועה. עד שיאמר שבועה באחרונה. רבי שמעון אומר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד״ (ספרא, ויקרא דבורא דחובה, פרק יז ה״א, כד ע״א). הכלל הוא דברי תנא קמא במשנתנו, ולפי המדרש אלו דברי רבי מאיר. אמנם בסיפא מצוטטים דברי רבי מאיר וניתן היה להבין שהוא אינו העורך, אבל על כל פנים העורך מהלך בשיטתו. דברי רבי יהודה הם הדגמה לכלל ש״פרט חייב על כל אחת ואחת״. רבי אליעזר מסיים כנראה עם הכלל, אך תובע שהמילה ״שבועה״ תופיע בסוף ההצהרה. הירושלמי מסביר שצריך לומר ״שבועה״ גם בסוף וגם בהתחלה: ״אמר רבי יוחנן דברי רבי לעזר, והוא שהזכיר שבועה תחילה וסוף. דברי חכמים הזכיר שבועה תחילה ולא הזכיר בסוף, או הזכיר בסוף ולא הזכיר תחילה, על דעתין דרבנן מביא קרבן על כל אחת ואחת. על דעתיה דרבי לעזר מביא קרבן אחד״ (לו ע״ב). רבי שמעון חולק ואומר שאם פרט אינו חייב אלא שבועה אחת.
בתלמוד הבבלי מצוטטת הברייתא מספרא ועליה מתנהל דיון אמוראי בדבר היחס בין רבי יהודה לרבי מאיר. לדעת כל האמוראים הם חולקים, ולדעת שמואל ״כללו של רבי מאיר פרטו של רבי יהודה, כללו של רבי יהודה פרטו של רבי מאיר״ (לח ע״א). מה שזה מחייב (לא לך, לא לך) אחת זה מחייב על כל שבועה ולהפך (ולא לך ולא לך). לדעתו של רבי יוחנן כולם מודים ב״ולא לך שהוא פרט״ וחולקים בנוסחה ״לא לך לא לך״: לרבי מאיר הוא פרט (כלומר כל שבועה נפרדת ולכן חייב על כל אחת ואחת משום שאין וי״ו חיבור בין השבועות), ולרבי יהודה גם מקרה כזה הוא כלל1. הבבלי פותח בסוגיה ארוכה הבודקת את שלל המקבילות הלשוניות במטרה לברר האם השבועות משורשרות בווי״ו חיבור או לא. לא נרחיב בכך, ונסתפק בכך שהבבלי מוכן לתקן את הגרסה של הברייתות (להוסיף את וי״ו החיבור או להורידה). ואכן אנו יודעים שווי״ו החיבור נוספת או יורדת בכתבי היד השונים. מעבר לכך לא כל וי״ו היא וי״ו החיבור ולעתים מטרת האות דווקא להפריד, וי״ו בתפקיד של או. לפיכך בירור הנוסחה המקורית אינו מסייע בבירור הכוונה המקורית. יתר על כן, הווי״ו עשויה להיות גם וי״ו להדגשה, והנוסח אינו מלמד הרבה.
משנתנו מקבילה למשנה לעיל (פ״ג מ״ז). שם דובר על מי שנשבע פעמים מספר שלא יאכל אותה כיכר; השבועה השנייה אינה תופסת משום שחלה על אותה כיכר, אבל אילו לא התייחסה השבועה לאותה כיכר (לא אמר ״כיכר זו״) הייתה השבועה חלה והיה חייב על כל שבועה, וזאת לדעת כל התנאים. לדעת רבי מאיר ורבי יהודה ייתכן שיהיה חייב על כל שבועה גם בניסוחים פחות מפורטים (ירושלמי לו ע״ב)⁠2.
תן לי פיקדון ותשומת יד וגזל ואבידה שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת – כמקודם, חמש טענות שונות של אדם אחד. שבועה שאין לך בידי פיקדון ותשומת יד וגזל ואבידה חייב על כל אחת ואחת – שכן נשבע פעם אחת. כאן משובצת רק דעת רבי מאיר, והדעות החולקות חסרות. כפשוטה זו דעת תנא קמא, אבל רבי יוחנן אומר שזו דעתו של רבי שמעון (ירושלמי לו ע״ב).
תן לי חיטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת – גם כאן זו שבועה אחת, אם כי כלל בה שלוש טענות נפרדות. שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורין וכוסמין חייב על כל אחת ואחת – שכן נשבע למעשה שלוש טענות נפרדות. רבי מאיר אומר אפילו אמר חיטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחת ואחת – התובע דרש שלושה סוגי מצרכים, והשומר הנתבע השיב לו בלשון שונה. אבל ״חיטה״ הוא שם המין, וכוונתו לחיטים כמו בתביעה. התלמודים מדגישים ש״אפילו״ היא עדות להסכמה עם המשפט הקודם, ומסבירים שחיטה היא כמו חיטים (ירושלמי לו ע״ד; בבלי, לח ע״א). הבבלי מוסיף הסבר שחיטה אחת אינה שווה פרוטה, אבל סגנון המשפט מצרף את שלושתם לכדי שווה פרוטה. עניין זה של ״שווה פרוטה״ נזכר במשנה הבאה.
1. וכן משמע מהירושלמי, לו ע״ג. גם בירושלמי שם מתקיים דיון בתפקיד הווי״ו כווי״ו חיבור המשרשרת את השבועות.
2. ראו עוד נדרים פ״ט מ״ז.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ד) אָנַסְתָּ וּפִתִּיתָ אֶת בִּתִּי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָנַסְתִּי וְלֹא פִתִּיתִי. מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ. אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ, מְשַׁלֵּם בּשֶׁת וּפְגָם עַל פִּי עַצְמוֹ.
The mishna continues: If one accuses another: You raped or you seduced my daughter, and the other says: I did not rape and I did not seduce your daughter, to which the father replied: I administer an oath to you, and the defendant said: Amen, the defendant is liable to bring a guilt-offering if it is a false oath. Rabbi Shimon deems him exempt, since one does not pay a fine based on his own admission. Had he confessed he would have been exempt from paying the fine; he is therefore not liable for his denial. The Rabbis said to him: Even though he does not pay the fine based on his own admission, he does pay compensation for humiliation and compensation for degradation resulting from her being raped or seduced, which are monetary claims and not fines, based on his own admission. He is therefore liable for a false oath, as he denied a monetary claim.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ו] ״אָנַסְתָּ וּפִתִּיתָ אֶת בִּתִּי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא אָנַסְתִּי וְלֹא פִתִּיתִי״, --״מַשְׁבִּיעָךְ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״, חַיָּב.
רְבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁאֵינוּ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ.
וְאָמְרוּ לוֹ: אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוּ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ, מְשַׁלֵּם בֹּשֶׁת וּפְגָם עַל פִּי עַצְמוֹ.
אנסתה ופתיתה את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ור״ש פוטר שאין משלם קנס ע״פ עצמו זה הכלל כל שהוא קנס ומשלם ע״פ עצמו משביעך ואמר אמן פטור וכל שאינו קנס ואינו משלם ע״פ עצמו משביעך אני ואמר אמן חייב האומר נשבע אני בתורה ובשמים פטור.
ר׳ שמעון סובר שאין עיקר טענתו אלא קנס שהוא דבר קצוב וידוע, וחכמים אומרים עיקר טענתו הם הבשת והפגם אשר יודע שאם הודה בהן משלם אותן. ואין הלכה כר׳ שמעון.
אנסת ופיתית את בתי והוא אומר לא כו׳ – ר׳ שמעון סבר כי עיקר תביעתו קנס שהוא דבר קצוב וידוע וחכ״א עיקר תביעתו הוא הבשת והפגם שיודע שאם הודה בהם ישלם אותם ואין הלכה כר׳ שמעון:
שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ. וְכֵיוָן דְּכִי אוֹדֵי לֹא מִחַיַּב, כִּי כָפַר נַמִּי לָאו מָמוֹנָא כָּפַר לֵיהּ:
אֲבָל מְשַׁלֵּם בֹּשֶׁת וּפְגָם. הִלְכָּךְ מָמוֹנָא כָפַר. וּפְלֻגְתָּא דְרַבָּנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר כִּי אָמַר לֵיהּ אָנַסְתָּ אוֹ פִתִּיתָ אֶת בִּתִּי, קְנָסָא קָתָבַע מִנֵּיהּ שֶׁדָּמָיו קְצוּבִין חֲמִשִּׁים כֶּסֶף, וְלֹא קָא תָבַע מִנֵּיהּ בֹּשֶׁת וּפְגָם שֶׁאֵין דָּמָיו קְצוּבִים, דְּלֹא שָׁבֵיק אֱינַשׁ מִידֵי דְקִיץ וְתָבַע מִידֵי דְּלֹא קִיץ, הִלְכָּךְ קְנָסָא כָפַר לֵיהּ וּפָטוּר. וְרַבָּנָן סָבְרֵי בֹּשֶׁת וּפְגָם קָא תָבַע לֵיהּ, דְּלֹא שָׁבֵיק אֱינִישׁ מִידֵי דְכִי מוֹדֵי בֵיהּ לֹא מִפְטַר וְתָבַע מִידֵי דְכִי מוֹדֵי בֵיהּ מִפְטַר, הִלְכָּךְ כִּי כָפַר לֵיהּ, מָמוֹנָא כָפַר לֵיהּ וְחַיָּב. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן:
שאינו משלם קנס על פי עצמו (he does not pay a fine on the basis of his own testimony) – and since he admitted, he is not liable but if he denied it also, he did not deny monetary payment.
אבל משלם בושת ופגם – therefore, he denied the monetary [payment], but it is dispute between the Rabbis and Rabbi Shimon, for Rabbi Shimon holds that when if he said to him: ‘You raped or seduced my daughter,” he can claim a fine from him whose monetary amount is fixed at fifty silver, but he cannot claim from him humiliation and deterioration, whose monetary [figure] is not fixed, for a person will not forego the claim of a definite quantity, and demand something undefined (requiring appraisement) (see Tractate Ketubot 43a), therefore, he has denied a fine and is exempt. But the Rabbis hold that humiliation and deterioration he also claims from him, for a person will not forego something when he admits to it and will not be exempt and when he makes a claim on something when he admits to it, he is exempt; therefore, when he denies it, he has denied him monetary [payment] and he is liable. But the Halakha is not according to Rabbi Shimon.
אנסת ופיתית וכו׳ תוס׳ פ׳ שבועת העדות ד׳ ל״ג וביד פ׳ שני דהלכות נערה בתולה סי׳ י״ב ובפ״ח דהלכות שבועות סי׳ ג׳ ובפ״ט סי׳ ה׳ ואיתא ר״פ נערה שנתפתתה וכתבו שם תוס׳ ז״ל. ר״ש פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו תימא לר״י דאפילו בעושק והלואה גופייהו דכתיבי בתורה לא מחייב אלא קרבן כשמיחד לו כלי להלואתו ולעושקי וכאן בקנס מה ייחוד שייך כאן דמיירי בלא עמד בדין דבעמד איבעיא ליה לאביי התם בגמרא בסמוך. ואומר ר״י כגון שייחד לו כלי כך לכשיעמוד בדין בב״ד ויתחייב לו יהי כלי מיוחד לו לגבות ממנו דמי אונסו. וא״ת וכי נימא דסבר ר״ש אדם מקנה דשלב״ל א״כ נחשביה בהדי הנך תנאי דחשיב בפ׳ האומר דס״ל אדם מקנה דשלב״ל דהא פריך נמי התם וניחשוב נמי ר׳ עקיבא ואומר ר״י דר״ש חדא ועוד קאמר חדא דיחוד אינו מועיל דדבר שלא בא לעולם הוא דאינו מתחייב כלל אלא משעת העמדה בדין ואילך ועוד אפילו קונה ביחוד אין כאן כפירת ממון שאין משלם קנס עצמו ואי מודה מיפטר ע״כ. והתם ס״פ אלו נערות קאמר ר״ש בן יהודה משום. ר״ש דאף בושת ופגם אינו משלם ע״פ עצמו ועיין בתוס׳ פ׳ הזהב דף מ״ח:
אמרו לו אע״פ שאינו משלם קנס ע״פ עצמו משלם בשת ופגם ע״פ עצמו. וא״ת צער באנוסה דתנן במשנה ד׳ פרק ג׳ דכתובות מה דינו והרמב״ם בפ״ח מהל׳ שבועות העתיק המשנה כלשונה. אבל בפ״ב מהל׳ נערה כתב דמשלם בושת ופגם וצער ע״פ עצמו. וכ״כ טור א״ה סי׳ קע״ז וכתב הכ״מ בשם הנגיד רבינו יהושע מבני בניו של הרמב״ם שיש לדקדק כך מהמשנה עצמה. לפי שאילו לא יתחייב לשלם צער ע״פ עצמו היו חכמים אומרים לר״ש אע״פ שאינו משלם קנס וצער ע״פ עצמו. ואין לומר אילו היה מתחייב לשלם צער ע״פ עצמו. היו אומרים משלם בשת ופגם וצער [ע״פ עצמו] לפי שתחלת המשנה אנסת ופיתית. והשיבוהו בענין שהוא כולל לאונס ולמפתה. והוא בשת ופגם לבד. עכ״ל:
{יב} וּפְגָם. וְהָרַמְבַּ״ם כָּתַב בֹּשֶׁת וּפְגָם וְצַעַר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
יז) שאינו משלם קנס על פי עצמו
וכיון דאי מודה מפטר, פטור עליו מקרבן שבועה:
יח) משלם בושת ופגם על פי עצמו
וה״ה צער. רק לא נקט לה תנא, מדקאי גם אמפותה דאין לה צער (ככתובות ל״ט ב׳). מיהו ר״ש ס״ל דלא שביק מלמתבע דבר הקצוב בתורה כחמשים כסף של קנס. ותבע בושת ופגם שצריך אומד מקודם. ורבנן ס״ל דאפ״ה עיקר תביעתו רק מה שאין יכול הנתבע לפטור א״ע:
א) ותמהני לפמ״ש הר״ב לעיל פ״ד מ״ו, ורמב״ם (פ״ט משבועות ה״ה) דבשבועות עדות מה״ט חייב באנסת בתי משום בושת ופגם שהן ממונא, וכן קיי״ל באמת דמשביע עדי קנס פטור (כרמב״ם שם), א״כ אדפליג ר״ש הכא בפקדון, מכ״ש דהו״ל לאפלוגי לעיל (בפ״ד מ״ו) בשבועת העדות. דהתם וודאי טפי מסתבר שתובע שיעידוהו על הקנס, מחששתו שמא יקדים הנתבע ויודה. ואת״ל התם גם ר״ש מודה. עכ״פ ק׳ מאי מסתפק הש״ס לעיל (דל״ג ע״א) אי משביע עדי קנס חייבים או פטורים, נידק מדלא מייתי תנא התם פלוגתא דר״ש ורבנן באנסת, ש״מ טפי דהתם אפילו ר״ש מודה דחייב דאפילו קנס קתבע משביע עדי קנס נמי חייב (ועי׳ תוס׳ שם ד״ה או). ודוחק לומר דבאמת דלמא גם בעדות פליג ר״ש רק רבותא קמ״ל דאפילו בפקדון דלא מסתבר שיתבענו קודם שבאו עדים, אפ״ה פליג ר״ש. או י״ל משום דבל״ז ק׳ למה לא נקט תנא פלוגתא דר״מ ורבנן בחטה ושעורה נמי לעיל (פ״ד מ״ה). אע״כ דכל הפלוגתות דבשני הפרקים נטר להו התנא עד לבסוף. עכ״פ ק׳ היכא ס״ד דר״ש לומר שעיקר תביעתו הקנס אטו בשופטני עסקינן, הרי כשיתבענו קנס, בין שיודה או לא יודה, יהיה פטור מלשלם. דהרי אפילו ראה עדים ממשמשין ובאין והודה, קיי״ל מודה בקנס ואח״כ באו עדים, אפילו בכה״ג פטור, בהתחייב עצמו בכלום (כב״ק דע״ד ב׳ ורמב״ם פ״ג מגניבה) והכא נמי כשיודה שאנס בתו התחייב א״ע בבושת ופגם שהן ממונא, והיכא ס״ד שיתבענו הקנס. אמנם נ״ל מדקיי״ל דשבועת פקדון שייכא אפילו שלא בב״ד (כלעיל משנה א׳), משא״כ שבועת העדות אינה רק בב״ד (כלעיל פ״ד מ״א). והרי מאי דקיי״ל מודה בקנס שיש בו ממון ואח״כ באו עדים פטור, היינו רק בהודה בב״ד. דב׳ לטיבותא בעינן, שיתחייב ממון בהודאתו. ושיהיה הודאתו בב״ד. אבל בהודה קנס שאין בו ממון אפילו הודה בב״ד, או שהתחייב בהודאתו ממון, רק שהודה שלא בב״ד, בתרווייהו אם באו עדים אח״כ חייב לשלם. (כרמב״ם שם). א״כ קושיות הנ״ל מתורצים על נכון, דבשבועת הפקדון הכא, ע״כ מיירי שתבעו חוץ לב״ד שישלם לו, והיה להתובע עדים, דסבר אם יודה ויתן לי מוטב, ואם ירצה לפטור א״ע ע״י כפירתו או ע״י הודאתו, אביא עליו עדים בב״ד, דהרי מודה שלא בב״ד בקנס, ואח״כ באו עדים, חייב לשלם (כרמב״ם שם), בכה״ג פטר ליה ר״ש בהשביעו וכפר חוץ לב״ד, מדעכ״פ היה יכול לפטור א״ע כשיודה בב״ד לפיכך אינו ממון עדיין, משא״כ לעיל בפ״ד בעדים, דע״כ רק בהשביעם בב״ד מיירי וכדאמרן, ועל כרחך הנתבע עומד שם דאל״כ אין מקבלין עדות שלא בפני בע״ד ופטורים מקרבן, שהרי לא הועיל עדותן (כח״מ כ״ח ט״ו), וכיון שעל כרחך הבע״ד שם, מסתבר שירא התובע להזכיר דבר מהקנס, דלמא עי״ז יקדים הנתבע ויודה קודם שיעידו העדים, להכי בעדות גם ר״ש מודה דוודאי דעתיה אבושת ופגם. אמנם אין לדקדק למה לא נקט הכא חובל בשבת ויו״כ ואינך דתני גבי שבועת עדות. י״ל דלא צריך דמשבועת עדות שמעינן להו נמי גבי פקדון, ורק לדוגמא נקט אונס ומפתה לאשמעינן פלוגתא דר״ש ורבנן:
עפ״י כתב יד קופמן
אנסתא ופיתיתא את בתי – האונס והמפתה נזכרים לעתים קרובות ביחד1. ״אנוסה״ היא מי שנבעלה בכוח, ומפותה מי שנבעלה מרצון עוד בטרם נישואיה. דיניהן של שתי נשים אלו שנויים במפורש במקרא (שמות כב טו; דברים כב יג-כט). שתיהן איבדו את בתוליהן, אך הבדל תהומי ביניהן. הראשונה היא אומללה הראויה לכל הדעות להגנת החוק והחברה, והשנייה מעמדה מסופק יותר ותלוי בגילה ובדעתה. לא אחת התקשתה החברה הקדומה להבחין בוודאות בין השתיים, מכל מקום התורה קבעה בפשטות את דינן. המשנה קובעת שהמפתה משלם בושת, פגם (על שפגם בבתוליה) וקנס, והאונס משלם בנוסף לכך גם דמי צער (משנה כתובות פ״ג מ״ד).
התשלומים עבור בושת ופגם למפתה וצער הנוסף לאונס אינם נזכרים בתורה אלא רק במשנה, זאת משום שבתורה אין הבחנה של סוגי הנזק. אף יוספוס2 ופילון3 אינם מזכירים תשלומים אלו. ייתכן שהם לא נהגו בימיהם, ואולי לא הכירו את ההלכה וכתבו רק את אשר משתמע מפשוטם של הכתובים. פרשת האנוסה והמפותה נדרשת אף במגילת המקדש של כת קומראן4, ואף בה אין זכר לתשלומים אלה5.
בדיוננו בחמשת סוגי התשלומים (בבא קמא פ״ח מ״א) עמדנו על כך שפירוט הנזק למרכיביו הוא פעולה מתוחכמת מבחינה לוגית ומעידה על תרבות עיון וחשיבה מופשטת. בפועל לא תמיד אפשר לפרק את המקרה למרכיבים כספיים אלו.
משנתנו איננה עוסקת במרכיבי התשלום. עבורה אונס או פיתוי הוא מקרה לדוגמה שבו מתחולל ויכוח בין שני צדדים ומוטלת שבועה.
והוא אומר לא אנסתי ולא פיתתי משביעך אני ואמר אמן חייב – כלפי חוץ זה המבנה הרגיל של המשניות המציגות עדויות שונות. עם זאת, כל הנושא אינו שייך לא לשבועת פיקדון ואפילו לא לשבועת עדות. האונס והמפתה אינו חייב שבועה. במקרה זה זו שבועה מרצונו הטוב של הנתבע, ולמעשה זו שבועת ביטוי. מכל מקום זו שבועת שקר (אם אכן הנתבע אשם), ולהלן יוסברו הדברים. בשאלה זו עסקנו במבוא; אמנם חז״ל הגדירו רק סדרת מקרים מיוחדים שבהם יש שבועה, אבל בפועל מצינו שבועה גם בסתם תביעה. כך נהגו במישור החברתי, ואולי גם בבתי הדין העירוניים שלא נהגו לפי כללי ההלכה.
רבי שמעון פוטר – מקנס, וראו להלן. שאינו משלם קנס על פי עצמו – רבי שמעון מבין שהשבועה אינה על עצם המעשה הנורא אלא רק על משמעותו הכספית. לדעתו המרכיב העיקרי הוא תשלום הקנס, ואם הוא מודה אין הוא חייב בקנס, שכן אין אדם משלם קנס על הודאתו (לעיל פ״ד מ״ז), וממילא השבועה לא פטרה אותו מחיוב כספי משמעותי. ואמרו לו אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם בושת ופגם על פי עצמו – התלמודים מסבירים שזו טענתו של תנא קמא, והמחלוקת ביניהם היא מהו עיקר התשלום. לרבי שמעון עיקר התשלום הוא קנס, וממנו האנס (או המפתה) פטור, ולדעת חכמים הוא חייב בושת ופגם גם אם הודה מרצונו, והשבועה פטרה אותו מחיוב זה (ירושלמי לו ע״ג; בבלי, לח ע״ב)⁠6.
במקרה זה ייתכן שההלכה הקדומה שנתה רק שאינו משלם על פי עצמו, ותנאי דור אושא נחלקים האם הכוונה לכל התשלומים או רק לקנס, ובהודאת עצמו משלם רק בושת ופגם. זו דרכו המתודולוגית של גולדברג בכל חיבוריו. הוא מניח שההלכה הקדומה הייתה סתמית ותנאים מאוחרים נחלקים בפרטיה, ולשון המשנה משמרת את רובדי ההלכה.
באופן כללי איננו מהלכים בדרך זו ואיננו מפרשים משניות תוך הבחנה בין רובדי המשנה. עריכת המשנה עברה עריכה אחר עריכה, ואפשר שהעורך המאוחר הציג את הדברים כך אף שלא היו כלל רבדים כרונולוגיים שונים, אלא כל ההלכה היא מקשה אחת. רבי שמעון מדבר על קנס, חכמים בבית מדרש אחר עסקו בבושת ופגם, ואין ביניהם מחלוקת אלא כל אחד דיבר על נושא אחר. אפשר גם שרבי שמעון אכן חולק וסובר שאם אינו משלם קנס אינו משלם כלום. זו דרכם של התלמודים ושל תנאים מאוחרים לצמצם מחלוקות עקרוניות לפרטים טכניים. לפי הסבר זה, שני הצדדים מסכימים ששבועת ביטוי היא רק על ערך כספי של ממש, ואולי זו דוגמה לשבועה על דבר שיש או שאין בו ממש (לעיל פ״ג מ״ה).
שניהם גם מסכימים שהשבועה באה רק לפטור מממון ולא לפטרו מאחריות מוסרית וחברתית על המעשה שעשה. ברם אפשר גם לפרש שתנא קמא סבור שהשבועה אינה נוגעת רק לצד הכספי אלא לעצם המעשה, והוויכוח (״אמרו לו...⁠״) אינו בין רבי שמעון לתנא קמא, אלא בין רבי שמעון הפוטר מהכול לדעה שלישית שפטור רק מקנס.
לפי הבבלי שהמשנה הקודמת עסקה בשבועה על מה שאינו שווה פרוטה הרי שההקשר של משנתנו מעט מובן יותר. שם וכאן מדובר בשבועה על מה שאינו שווה פרוטה, אבל זה כמובן דמיון חיצוני בלבד.
בספרא מתנהל דיון ארוך ובו נקבע שחייבים רק על נזק שהוא נזק ממון, ובהמשך: ״או מה אילו מיוחדים דבר שמשלמים עליהם את הקרן7 תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה והאונס והמפתה והמוציא שם רע מנין, תלמוד לומר ומעלה מעל בה׳ ריבה״ (ספרא ויקרא, דבורא דחובה פרק כב ה״ט, כז ע״ג). עד כאן זו מקבילה למשנה הקודמת (פ״ד מ״ו), ומשמע שהחידוש שהנשבע לשקר חייב בתשלומים על הנזק חל גם על מקרים של חיוב קנס8 ולא רק על החזר ממון רגיל.
המדרש ממשיך (ה״י): ״ ׳אחת׳ ׳בה׳ ו׳בהנה׳ ׳או׳ הרי אילו מיעוטים. פרט לאומר לחבירו חבלת בי בשבת, והוא אומר לא חבלתי, הדלקת גדישי בשבת, והוא אומר לא הדלקתי, אמר לו אביו חבלת בי, עשית בי חבורה, והוא אומר לא חבלתי בך, לא עשיתי בך חבורה. תלמוד לומר ׳אחת׳ ׳בה׳ ו׳בהנה׳ ׳או מכל׳ הרי אילו מיעוטים. מה ראית לרבות את אילו ולהוציא את אילו, אחר שריבה הכתוב מיעט מרבה אני את אילו שאין נידונין עליהם בנפשו ומוציא אני את אילו שנידון עליהם בנפשו״.
המדרש אינו משתמש בטיעון שבכל אלו אין הפסד ממון אלא נדרש לנימוק אחר, שיש כאן עונש ״בנפשו״ ומן הסתם הלוקה או המת איננו משלם. אלו אמנם כללים ידועים, אך יש להם חריגים לא מעטים9. ייתכן שהוא מעדיף נימוק אחר ולא את הנימוק ש״נשבע לשקר לפטור מקנס – פטור״. אולי משום שהוא יודע שיש בנושא מחלוקת, כפי שנראה להלן.
המדרש ממשיך: ״רבי שמעון אומר, יכול האומר לחבירו אנסת ופיתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי. המית שורך את שורי והוא אומר לא המית. המית שורך את עבדי, והוא אומר לא המית. אמר לו עבדו הפלתה את שיני, וסימיתה את עיני, והוא אומר לא הפלתי ולא סימיתי. יכול יהיה חייב? תלמוד לומר ׳וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר׳. מה אילו מיוחדים שאינן קנסות יצאו אילו שהם קנסות״. דברי תנא קמא מופיעים כהווה אמינא ורבי שמעון דוחה אותה. המדרש אינו מבחין במפורש בין שבועת עדות לשבועת ביטוי. אפשר לקרוא בפשטות שרבי שמעון חולק על האמור בה״ט (ובמשנה פ״ד מ״ו). במדרש הרצף מטעה. אבל עורך המשנה הפריד בין ההלכות כדי להדגים ולהדגיש שהמשנה הקודמת (פ״ד מ״ו) עוסקת בעדות, ומשנתנו במודה בעצמו, וכידוע המודה בעצמו פטור מקנס. נימוק זה מפורש במשנה. במדרש הוא מנוסח בעמימות שכל אלו קנסות, ולא נאמר מה סיבת הפטור. ניתן להבין שכוונת המדרש כמשנה (המודה בקנס פטור), אבל ניתן גם להבין שאין נשבעים על חובת קנסות (הנשבע לשקר בעניין זה פטור).
אם קוראים את מדרש ספרא לאור המשנה (או לאור המשנה הקדומה שקדמה לה) הכול ברור. זאת אף אם תוצע הצעה אחרת שמדרש הספרא (או מדרש אחר הקדום לו) הוא העיקר. ניתן להבין מהמדרש שרבי שמעון חולק על הלכה ט (ועל המשנה פ״ד מ״ו), ועורך המשנה פירק את הרצף והוסיף תוספת הסבר, ובכך הוא חולק על הספרא.
לדעתו של פרידמן פשט המשנה הוא כפי שיוצא מהמדרש, ומשנת פ״ד חולקת על משנתנו. ההבחנה שבה הסברנו את שתי המשניות, שזו (פ״ד) עוסקת בשבועת עדות שהיא חובה וזו בהודאה עצמית שאין בה חובת שבועה, איננה פשט המשנה המקורית (לדעתו)⁠10, אלא תיקון עריכה קדום של עורך המשנה, וזו דוגמה למקרה שבו רבי מתערב בעריכת המשניות הקדומות11.
לסיכום עמדת פרידמן, קיימות שלוש דעות:
רבי שמעון – אין משלמים של שבועת שקר בנושא קנס
חכמים – משלמים על שבועת שקר בנושא קנס
עמדת ביניים – משלמים על קנס שיש עמו גם מרכיב ממון רגיל.
שיבוצה של המשנה בהקשר של משנתנו קשה. אין זו שבועת פיקדון, ושבועת דיינים נדונה רק במשנה הבאה. יתר על כן, במקרה שפלוני תובע אלמוני (לא חשוב על מה), אם אין לטענה בסיס כלשהו (מודה במקצת או רגליים לדבר) אין הטענה מחייבת שבועה. כל השבועה הנדונה כאן היא מחוץ למערכת המשפט העברי. עם זאת, עדות המשנה נאמנה עלינו. כנראה ברחוב נהגו מנהגים שונים מאלו שדרשו חכמים. תובע שלא היה לו ראיות (״מילה נגד מילה״, בלשוננו), יכול היה להעלות את התביעה בפני בית דין ולחייב את הנתבע שבטעת אימון, אף ללא כל ראיה נוספת.
במבוא למסכת נזיקין (בבא קמא) עסקנו במשפט האזרחי הנוהג. טענו שם שבמקביל לבתי הדין של חכמים פעלו בתי דין יהודיים ״אזרחיים״ שהיו בעלי הסמכות מטעם הקהילה. הקהילה עצמה נהנתה מאוטונומיה וסמכות מטעם השלטון (וגיבוי חלקי ממנו)⁠12. חכמים, לעומת זאת, הפעילו מערכת שיפוט אחרת שהיה לה מעמד של ״בוררים״ ואליה הגיעו מתדיינים כאשר שני הצדדים בחרו בכך. חכמים ובתי דינם זכו ליוקרה בזכות הכריזמה האישית ומצוות כיבוד תלמידי חכמים, אך לא נהנו ממעמד פורמלי. מבחינתם של חכמים הם ״בתי הדין״ הראויים, סמכותם משמים, ובתי הדין האחרים הם ״הדיוטות״.
לפי איזה חוק נהגו בית הדין העירוניים (האזרחיים)? מן הסתם הם ביקשו לקיים את מה שהם חשבו שהוא דין תורה, שכן הם היו יהודים נאמנים, ומצד שני מן הסתם לא יכולים היו לציית לכל ההלכות שקבעו חז״ל שכן לאדם רגיל פרטי ההלכות היו בלתי ידועות. במהלך הדיון ניסינו שם לאתר כמה מהחוקים שהיו מקובלים בחברה. לדעתנו מערכת השבועות שייכת למכלול זה. נראה שבחברה הייתה מקובלת השבעה הרבה מעבר למה שתבעו חכמים, או אולי יש לנסח שחכמים צמצמו את השבועות למקרים הכרחיים (ובהתאם לדין תורה ופרשנות הפסוקים). חכמים הסתייגו משבועת שווא שאיננה חיונית. מקרה זה הוא דוגמה לכך. לפי ההלכה אין מקום לשבועה, אבל בבתי הדין הקהילתיים השביעו גם על סתם טענה, או אולי על טענה עם שמץ של ראיה?⁠13
1. ראו למשל משנה, יבמות פי״א מ״א; פ״ז מ״ה; שביעית פ״י מ״ב; כתובות פ״ג מ״ד ועוד.
2. קד׳ סד, 254.
3. על החוקים ג, 70.
4. סו 11-8.
5. ראו בדברינו להלן.
6. התלמודים אינם מזכירים את התשלום לצער אולי כדי שלא להבחין בין אונס לבין מפתה, או שהם סבורים שבשני המקרים הוא פטור מדמי צער, כמו שהראינו.
7. במהדורת פינקלשטין, עמ׳ 215-214, ״שאינו משלם עליהם אלא קרן״.
8. ראו רדזינר, קנסות. משמעות המילה המקורית היא תשלום שאיננו החזר נזק (המבוסס על אומדן השווי) אלא תשלום קבוע שנקבע בתורה, או בדברי חכמים, או אולי פירוש המונח תשלום נוסף שנקבע כעונש.
9. על כך ראו במבוא למסכת מכות; לאבל, מכות; ליוצאים מהכלל ראו דור, מלקות; ליפשיץ, מיתה; ליפשיץ, מיתה ותשלומים, וראו לעיל פ״ד מ״ו.
10. פרידמן, שבועות.
11. לעניין זה ראו הלבני, משנות שזזו.
12. ראו עוד אלון, אסטרטגים; אלבק, בתי דין; ספראי, גבוה מעל גבוה.
13. זו הצעת פרשנות למקרה שבמשנה, אך ברור שמבחינת ההלכה הטענה ״פיתית את בתי״ אינה מעוגנת בנתון כלשהו. אנו מציעים לפרש שהבת בהיריון ובציבור הדבר נחשב לשמץ ראיה (הרי ברור שמישהו עשה זאת, רק איננו יודעים מי הוא).
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ה) גָּנַבְתָּ אֶת שׁוֹרִי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא גָנַבְתִּי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. גָּנַבְתִּי אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכָרְתִּי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר. הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת שׁוֹרִי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא הֵמִית, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת עַבְדִּי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא הֵמִית, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר. אָמַר לוֹ, חָבַלְתָּ בִי וְעָשִׂיתָ בִּי חַבּוּרָה, וְהוּא אוֹמֵר לֹא חָבַלְתִּי וְלֹא עָשִׂיתִי בְךָ חַבּוּרָה, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. אָמַר לוֹ עַבְדּוֹ, הִפַּלְתָּ אֶת שִׁנִּי וְסִמִּיתָ אֶת עֵינִי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא הִפַּלְתִּי וְלֹא סִמִּיתִי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ, חַיָּב. וְשֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ, פָּטוּר.
Similarly, in a case where one person accuses another: You stole my ox, and the defendant says: I did not steal your ox, if the claimant replied: I administer an oath to you, and the defendant said: Amen, he is liable to pay for the ox due to the theft and to bring a guilt-offering if he lied, since by his oath he is denying that he owes the value of the ox that he would have to pay if he admitted to stealing it. But in a case where the claimant accuses the defendant of stealing the ox and slaughtering or selling it, and the defendant says: I stole the ox, but I did not slaughter or sell it, and this is a lie, if the claimant replied: I administer an oath to you, and he said: Amen, then the defendant is exempt from the fivefold payment for slaughtering or selling another’s ox, since it is a fine.
If the claimant says: Your ox killed my ox, and the defendant lies and says: It did not kill your ox, to which the claimant replied: I administer an oath to you, and he said: Amen, then he is liable for his false oath. But if the claimant says: Your ox killed my Canaanite slave and you are therefore liable to pay me a fine of thirty shekels, and he lies and says: It did not kill your slave, to which the claimant replied: I administer an oath to you, and he said: Amen, then he is exempt, because payment for the slave is a fine.
If the claimant said to him: You injured me and caused me a wound, and the defendant says: I did not injure you and I did not cause you a wound, to which the claimant replies: I administer an oath to you, and he said: Amen, he is liable. But if one’s Canaanite slave said to him: You knocked out my tooth, or: You blinded my eye, and you are therefore required to emancipate me, and he says: I did not knock out your tooth, or: I did not blind your eye, to which the slave replies: I administer an oath to you, and he said: Amen, he is exempt from bringing a guilt-offering even though he lied, since the obligation to emancipate one’s slave in these cases is a penalty.
This is the principle: For any claim that the defendant would have to pay based on his own admission, he is liable to bring a guilt-offering for taking a false oath concerning that claim. And for any claim that he would not pay based on his own admission but would pay only by the testimony of witnesses, he is exempt from bringing a guilt-offering for taking a false oath concerning that claim.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ז] ״גָּנַבְתָּ אֶת שׁוֹרִי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא גָנַבְתִּי״, --״מַשְׁבִּיעָךְ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״, חַיָּב.
״גָּנַבְתִּי, אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי״, --״מַשְׁבִּיעָךְ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״, פָּטוּר.
[ח] ״הֵמִית שׁוֹרָךְ אֶת שׁוֹרִי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא הֵמִית״, --״מַשְׁבִּיעָךְ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״, חַיָּב.
״הֵמִית שׁוֹרָךְ אֶת עַבְדִּי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא הֵמִית״, --״מַשְׁבִּיעָךְ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״, פָּטוּר.
אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ: ״חָבַלְתָּ בִי וְעָשִׂיתָ בִּי חַבּוּרָה״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא חָבַלְתִּי וְלֹא עָשִׂיתִי״, --״מַשְׁבִּיעָךְ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״, חַיָּב.
אָמַר לוֹ עַבְדּוֹ: ״הִפַּלְתָּ אֶת שִׁנִּי וְסִמִּיתָ אֶת עֵינִי״, א
וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא הִפַּלְתִּי וְלֹא סִמִּיתִי״, --״מַשְׁבִּיעָךְ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״, פָּטוּר.
זֶה הַכְּלָל: כָּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ חַיָּב, וְשֶׁאֵינוּ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ פָּטוּר.
א. בכ״י: שִׁנַּי; עֵינַי
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ד]

יסוד כל זה מודה בקנס פטור, וכל מה שאמר בהלכה זו פטור אינו אלא בכפירת קנס, אשר אלו הודה בו לא היה חייב לשלם לפי הכללים שנתבארו.
גנבת את שורי והוא אומר לא גנבתי כו׳ – עיקר כל זה מודה בקנס פטור וכל מה שאומר בזו הלכה פטור הוא בכפירת קנס לפי שאפי׳ הודה בו לא יתחייב לשלם כמו שהוא עיקר
הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת עַבְדִּי. קְנָסָא הוּא, דִּמְשַׁלֵּם שְׁלֹשִׁים סְלָעִים אֲפִלּוּ אֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא דִינָר:
אָמַר לוֹ עַבְדּוֹ הִפַּלְתָּ אֶת שִׁנִּי. קְנָסָא הוּא שֶׁיּוֹצִיא עַבְדּוֹ לְחֵרוּת בִּשְׁבִיל אֶחָד מֵאֵבָרָיו:
המית שורך את עבדי – it is a fine, that he pays thirty Selaim, even if it is not worth other a dinar.
אמר לו עבדו הפלת את שיני – it is fine that he should set his servant free because of one of his limbs.
גנבת את שורי וכו׳ ביד פ״ז דהלכות שבועות סי׳ ב׳ ורפ״ח וסי׳ ב׳ ד׳ וז״ל שם גנבת את שורי חייב שאע״פ שאינו משלם כפל בהודאה משלם הוא את הקרן בהודאתו ע״כ. ובספ״ה דהלכות עבדים. ונראה לע״ד דסתם לן תנא הכא בהאי בבא כת״ק דפליג עליה דר״ש במתני׳ דלעיל גבי אונס ופתוי דהא הכא חייב בשבועת הפקדון מטעם שאע״פ שאינו משלם כפל ע״פ עצמו היה משלם את הקרן ע״פ עצמו וכדכתיבנא בשם הרמב״ם ז״ל. ונלע״ד דמצינן למימר דמתני׳ לא זו אף זו קתני בהני תרי באבי קמאי דפטור מטעם שהמודה בקנס פטור וה״ק ל״מ כופר בטביחה ומכירה דפטור שהרי כל מה שכפר אינו אלא קנס שהרי הודה בקרן דהיינו השור עצמו אלא אפילו כופר שלא המית שורו את העבד פטור אע״ג דזימנין דלא הוי קנס כגון שהעבד שוה מאה סלעים והוא אינו חייב לשלם אלא שלשים סלעים אעפ״כ מיקרי מודה בקנס ופטור. ובבא דא״ל עבדו הפלת את שני נראה דתניה אגב דכולהו בבי תנא דבר והפכו חיוב ופוטור בגניבת שורו או הריגת שורו או חבלת גופו תני נמי גבי טביחת שורו או הריגת עבדו או טענת. עבדו פיטורי א״נ תנייה לבבא דהפלת את שני לאשמועינן דיוקא לעלמא דנכרי שהשביע את ישראל על פקדונו ואמר אמן חייב דטעמא דהכא דפטור משום שתבעו קנס הא תבע נכרי את ישראל דבר שאינו קנס חייב בשבועות הפקדון וצריך לי רב לזה דהא קרא כתיב וכתש בעמיתו. אח״כ מצאתי ביד בר״פ שני דהלכות שבועות שכתוב שם אפי׳ השביעו נכרי או קטן וענה אמן חייב ע״כ. וכתב שם מהרי״ק ז״ל דנלמד ממשה וצדקיהו ליתרו ונבוכדנאצר ע״כ. ואפשר להיות דמכאן ג״כ למד אע״ג דיש לדחות דשאני עבד דשייך במצות והוי בר ברית טפי מנכרי וכמ״ש בפ״ג דתרומות סי׳ ד׳ וכל הני פיטורי פטור מקרבן שבועת הפקדון וחייב משום שבועת בטוי כמו שכתבנו לקמן ס״פ בתרא:
המית שורך את שורי פי׳ שור מועד שלך הר״ר יהוסף ז״ל ועי׳ בירושל׳ ס״פ אלו נערות:
ולא עשיתי בך חבורה מחק הרי״א ז״ל מלות בך חבורה וכתב כן מצאתי:
זה הכלל רישא דמתני׳ והאי בבא איתנהו בפירקין ד׳ ל״ח ושם מפרש רב פפי משמיה דרבא דזה הכלל לאתויי גנבת את עבדי לחיובא ורב פפא משמיה דרבא דייק מרישא דקתני גנבת את שורי וכו׳ חייב ואילו גנבת את עבדי משמע דפטור משום דעבד אתקש לקרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות וכדעת ר׳ יוחנן ודלא כר׳ אלעזר בן פדת דסבירא ליה דמביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות:
גנבת את שורי וכו׳ חייב. שאע״פ שאינו משלם כפל בהודאה. משלם הוא את הקרן בהודאתו. הרמב״ם פ״ח מה׳ שבועות ולא התבאר בגמ׳ למאי צריכא לכל הני בבות:
{יג} גָּנַבְתָּ כוּ׳. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם כֶּפֶל בְּהוֹדָאָה, מְשַׁלֵּם הוּא אֶת הַקֶּרֶן בְּהוֹדָאָתוֹ. הָרַמְבַּ״ם. וְלֹא הִתְבָּאֵר בַּגְּמָרָא לְמַאי צְרִיכֵי לְכָל הָנֵי בָבוֹת:
יט) חייב
אפילו לר״ש לעיל. דהרי כשיודה מחייב א״ע בקרן והוא קצוב, וגם אין יכול להפטר ממנו כשיודה, להכי וודאי קרן נתבע, ולכ״ע חייב. ולא נקט ליה רק משום סיפא, דבשכופר רק הקנס, פטור:
כ) פטור
מדלא כפר רק הטביחה ומכירה והרי אינו חייב קרבן עבור שבועתו לשקר על הקנס. ותו אפילו היה חייב ממונא עבור טביחה ומכירה, עכ״פ כיון דהודה בגניבה פטור מכפילא, ולפיכך אפילו יבואו עדים אח״כ שטבח ומכר פטור לגמרי, דד׳ וה׳ אמר רחמנא, ולא ג׳ וד׳ (כב״ק דע״ה ב׳). [והא דלא נקט לה לעיל גבי עדות (בפ״ד). ה״ט מדהיה צריך להאריך שתבען שיעידו נמי על הטביחה, דאל״כ בל״ז פטורים מקרבן מדכתיב אם לו לא יגיד (כפ״ד מי״ב). משא״כ הכא בפקדון אפילו בלא תבעו. וכדמשמע פשטותא דמתניתין שלא תבעו על הטביחה, אפ״ה היה ראוי שיתחייב (כלעיל סי׳ י״א) לולא טעמא דאמרן]:
כא) חייב
לא מיירי בקרן תמה דהרי פלגא נזקא קנסא הוה, אלא מיירי בשור המועד. אבל אם אמר המית וכו׳:
כב) המית שורך את עברי
שחייב לשלם לו שלשים שקלים קנס לרבו, אפילו לא היה שוה רק דינר, או אפילו שוה מנה:
כג) חייב
אבל אם אמר לו וכו׳:
כד) פטור
דהא שיצא העבד בקטיעת א׳ מכ״ד אבריו ג״כ רק קנס הוא. או נ״ל דקמ״ל דסד״א כיון דבאחר חייב עכ״פ לשלם לו דמי עינו להכי גבי עבד הו״א דדמי עינו ושנו דהו״ל ממון נכלל בשחרור כל גופו שהוא קנס, והו״ל כטוענו גנבת דנכלל בטענתו ממון וקנס וחייב, קמ״ל דבעבד כל דמי שחרור גופו קנס הוא דהרי כל דמיו של רבו:
כה) פטור
נ״ל דזה הכלל לאתויי מוציא שם רע ועדים זוממין. מיהו בכל דוכתא שפטור משום שבועת עדות ופקדון, חייב עכ״פ משום שבועת בטוי [רמב״ם ספ״ד, ופ״ט הי״ד משבועות]. [והא דלא נקט נמי בכולה פרקן דשבועת פקדון צריך שיהיה בשם ובכנוי, כדנקט לה לעיל (בפ״ד). משום דשבועה בשם רק בעדות כתיבה, מדילפינן אלה אלה (כשבועות דל״ה ב׳). וא״כ פשיטא דמנה ילפינן בפקדון בג״ש דתחטא תחטא כשבועות דל״ד ב׳]:
גנבת את שורי והוא אומר לא גנבתי משביעך אני ואמר אמן – הגונב משלם את דמי גנבתו. אם טבח או מכר את הבהמה משלם כפל, כקנס. חייב – שכן נשבע לפטור את עצמו מתביעה כספית. גם כאן המואשם בגנבה אינו חייב שבועה. גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי משביעך אני ואמר אמן פטור – הוא נשבע לפטור את עצמו מהקנס של תשלומי ארבעה וחמישה על מכירה. הנושא של המשנה יידון להלן בפרק ח במפורט אגב דיני שומרים, ונדון בכך להלן (פ״ח מ״ב).
המית שורך את שורי והוא אומר לא המית משביעך אני ואמר אמן חייב – שור שפגע בשור חברו בעליו חייב בתשלום והשבועה פוטרת אותו מתשלום, כדלעיל. המית שורך את עבדי והוא אומר לא המית משביעך אני ואמר אמן פטור – התשלום על המתת העבד הוא בבחינת קנס. אמר לו חבירו חבלת בי ועשית בי חבורה והוא אומר לא חבלתי ולא עשיתי – בדפוס נוסף ״בך חבורה״, משביעך אני ואמר אמן חייב – גם דמי החבורה הם קנס. משנה זו היא לשיטת רבי שמעון.
אמר לו עבדו היפלת את שיני וסימיתא את עיני והוא אומר לא היפלתי ולא סמיתי משביעך אני ואמר אמן פטור – אדון שפגע בעבדו חייב לשחררו כקנס. זה הכלל כל המשלם על פי עצמו חייב ושאינו משלם על פי עצמו פטור – הכלל קונס את כל המקרים לשיטת רבי שמעון. אין הסבר לאופי בחירת המקרים. יש כמובן מקרים נוספים של קנסות שאינם ברשימה שבמשנה.
כאמור, המשניות מציגות תמונה של דמיון ספרותי בין השבועות השונות. בתוספתא הדברים מרוכזים בסדרה הערוכה לפי שיטת ״חומר בשבועת... מבשבועת...⁠״. בטבלה להלן סיכמנו את מערך ההבדלים.
סיכום ההבדלים בין השבועות
ב* סומנו הלכות שאין להן בעצם משמעות אך הן נידונות במפורש אגב הרצון ליצור זהות ספרותית.
לנוחות העיון צירפנו את ציטוטי התוספתא ששובצו בטבלה:
חומר בשבועת העדות שאין בשבועת הפיקדון ובשבועת הפיקדון שאין בשבועת העדות ששבועת העדות נוהגת בעבדים ובשטרות ובקרקעות... (תוספתא שבועות פ״ד ה״א, עמ׳ 450). ההלכה נובעת מכך שאין פיקדון על קרקעות ועבדים. כמו כן: ״מה שבועה ומיתה האמורה להלן פרט לעבדים ולשטרות ולקרקעות אף כן פרט לעבדים ולשטרות ולקרקעות״ (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כב יג, עמ׳ 206).
עוד בתוספתא: ״חומר בשבועת העדות שאין בשבועת ביטוי ובשבועת ביטוי שאין בשבועת העדות ששבועת העדות נוהגת ברשות ובמצוה וחייבין על זדונה קרבן מה שאין כן בשבועת ביטוי חומר בשבועת ביטוי ששבועת ביטוי נוהגת בדבר שיש בו ממש ובדבר שאין בו ממש וחייבין על זדונה מכות מה שאין כן בשבועת העדות״ (פ״ד ה״ב, עמ׳ 451). בטבלה סימנו ששבועת עדות ושבועת פיקדון אינן נוהגות אלא בשווה פרוטה, אך מהתוספתא משמע שנוהגות גם בפחות מזה. אי אפשר לפרש ש״חומר בשבועת ביטוי...⁠״ הוא יחסית לשבועת שווא בלבד, שהרי זה נושאה של התוספתא להלן.
חומר בשבועת ביטוי ששבועת ביטוי נוהגת בדבר שיש בו ממש ובדבר שאין בו ממש... מה שאין כן בשבועת שוא (תוספתא שבועות פ״ד ה״ה, עמ׳ 451). מכאן משמע ששבועת שווא נוהגת רק במה שיש בו ממש. זו הלכה בלתי אפשרית, הרי שבועת שווא מוגדרת בין השאר כשבועה על דבר של הבל, על גוזמה ועל דבר שאי אפשר לקיימו. ייתכן שכוונת התוספתא היא רק שהנושא לא נדון במפורש במונח זה. אין בידנו ליישב את המשפט בתוספתא ואנו רואים בו פעם נוספת תוצאה של העברה משפטית משבועה לשבועה, העברה היוצרת תדמית של מערכת ספרותית-משפטית מסודרת אך למעשה היא מערכת ספרותית בלבד.
עריכת התוספתא
המשניות מפרק ג מי״א ועד סוף פרק ה הן חטיבה אחת המציעה את השבועות השונות בסגנון אחד: שבועת x נוהגת באנשים ובנשים (או לא בנשים) וכו׳, אחר כך דין זדון ושגגה ועוד פרטים דומים. במיוחד הצבענו על פרטים דומים בין פרק ה לפרק ד. בתוספתא מוצע רוב החומר כהשוואה: ״חומר ב- מב-״. ההשוואה לפעמים מלאכותית, כך למשל ״אמר לעדים בואו והעידוני שיש לי ביד פלוני מאתים זוז, מעסקי שכר שכיר, וממזון אשה ובנות, ׳שבועה שלא נעידך׳ הרי אילו פטורין, עד שיאמרו ׳שבועה שאין אנו יודעין לך עדות׳. וכן בפיקדון: אמר לו תן לי מאתים זוז שיש לי בידך מעיסקי שכר שכיר וממזון אשה ובנות, ׳שבועה שלא אתן לך׳ פטור, עד שיאמר לו ׳שבועה שאין לך בידי׳ ״ (תוספתא שבועות פ״ב הי״ב, עמ׳ 448). בחלק של הפיקדון אין כל משמעות וחשיבות למקור הפיקדון; ״שכר שכיר״ או ״מזון אישה ובנות״ הובאו רק מתוך העברה וגרירה. הוא הדין בהכרעה ששבועת ביטוי נוהגת בקרובים ורחוקים. הבחנה זו של ״קרובים״ חשובה בשבועת עדות ואולי גם בשבועת דיינים, אבל לא בשבועת ביטוי (״קרובים״ של מי ושל מה? הרי כל אדם שנשבע הוא קרוב של מישהו). עורכי המשנה והתוספתא, כל אחד בדרכו, העבירו נושאים מתחום אחד למשנהו, וברור שלפנינו העברות ספרותיות בלבד. לעומת זאת הדיון בשבועת הדיינים (פרק ו ואילך) הוא בסגנון אחר, ואין בו אותם מטבעות לשון ספרותיים. כאמור סדר התוספתא שונה, ולתוספתא עריכה נפרדת. גם עורך התוספתא בנה מערכת ספרותית שיש בה מעין מסגרת משותפת לכל ארבע השבועות (חוץ משבועת הדיינים), אך במבנה שונה שיש בו הבדלי סגנון ותוכן, ועמדנו עליהם במקומם.
משנתנו חולקת מקור משותף עם משנת כתובות.
זה הכלל
במשנתנו ״חייב״ הוא חייב על שבועה, וליתר דיוק אם נשבע לשקר זו שבועת ממון וחייב בתשלום לבעל הנפגע. אבל אפשר גם שבמקורה הכוונה שחייב בקנס. על כל פנים במשנת כתובות כמעט אותן מילים, אך הן מותאמות לקנס, ובמקום המונח ״קנס״ מופיעה פרשנות: ״זה הכלל כל המשלם יתר על מה שהזיק אינו משלם על פי עצמו״. הגדרה זו לקנס איננה מדויקת; קנס הוא גם מקרה כזה (משלם יותר ממה שהזיק, כגון כפל ותשלומי ארבעה וחמישה), אך גם מקרים אחרים שבהם נקבע סכום קבוע ולא תשלום לפי מידת הנזק1.
1. להגדרת הקנס ראו רדזינר, קנסות; רדזינר, קנסות ונזק.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבועות ה – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), משנה כתב יד קאופמן שבועות ה – מהדורת הרב דן בארי על פי כ"י קאופמן A50 (הערת המהדיר: הניקוד תוקן על פי כללי הדקדוק בנוגע למלא וחסר, ולפי הצליל לגבי קמץ ופתח, צרי וסגול, המתחלפים בכתב יד קאופמן מתוך הגיה ספרדית), מקבילות בתוספתא שבועות ה – באדיבות ד"ר רונן אחיטוב, קישורים לתלמודים שבועות ה, רמב"ם שבועות ה – מהדורת הרב יוסף קאפח, על פי כתב יד קודשו של רמב"ם, ברשותם האדיבה של מוסד הרב קוק, המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות), רמב"ם דפוסים שבועות ה, ר׳ עובדיה מברטנורא שבועות ה – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מלאכת שלמה שבועות ה, תוספות יום טוב שבועות ה, עיקר תוספות יום טוב שבועות ה, תפארת ישראל יכין שבועות ה, תפארת ישראל בועז שבועות ה, משנת ארץ ישראל שבועות ה – משנת ארץ ישראל, מאת שמואל ספראי, זאב ספראי, חנה ספראי (ירושלים, תשס"ח-תש"פ) (CC BY 3.0)

Shevuot 5 – Adapted by ALHATORAH.ORG from the William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Mishna MS Kaufmann Shevuot 5, Tosefta Parallels Shevuot 5, Kishurim LaTalmudim Shevuot 5, Rambam Commentary on the Mishna Shevuot 5, Rambam Commentary on the Mishna Printed Editions Shevuot 5, R. Ovadyah MiBartenura Shevuot 5 – Translated by Rabbi Robert Alpert (2020) (CC BY 3.0), Melekhet Shelomo Shevuot 5, Tosefot Yom Tov Shevuot 5, Ikkar Tosefot Yom Tov Shevuot 5, Tiferet Yisrael Yakhin Shevuot 5, Tiferet Yisrael Boaz Shevuot 5, Mishnat Eretz Yisrael Shevuot 5

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×