בית השואבה ובירוש׳ שואבה שמשם שואבין רוח הקדש שהשכינה שורה מתוך שמחה דכתיב והיה כנגן המנגן וכו׳ ומייתי עובדא דיונה בן אמתי שהיה מעולי רגלים ובשמחת בית השואבה שרתה עליו שכינה תוס׳. וכתב הר״מ דילונזאנו ז״ל נראה דבית תנן והשואבה הויא כנסת ישראל דאי בית תנן הל״ל השואב כי בית לשון זכר לעולם ע״כ. ובגמ׳ אתמר רב יהודה ורב עינא חד תני שואבה וחד תני חשובה מאן דתני שואבה לא משתבש דכתיב ושאבתם מים בששון ומאן דתני חשובה לא משתבש דאמר רב נחמן מצוה חשובה היא ובאה מששת ימי בראשית שנבראו השיתין והיינו דלא כר׳ אלעזר ב״ר צדוק דאית ליה בברייתא בגמ׳ בסוף פירקין דלעיל דלא נבראו מששת ימי בראשית וכתבתיו פ׳ ולד חטאת דמעילה סי׳ ג׳: ובגמ׳ ת״ר החליל דוחה את השבת דברי יוסי ב״ר יהודה וחכמים אומרים אף י״ט אינו דוחה ומוקי לפלוגתייהו ר׳ ירמיה ב״ר אבא בשיר של שואבה דרבי יוסי ב״ר יהודה סבר שמחה יתירה נמי דוחה את השבת ורבנן סברי שמחה יתירה אינה דוחה את השבת אבל בשיר של קרבן ד״ה עבודה היא ודוחה את השבת ורב יוסף אמר מחלוקת בשיר של קרבן דר׳ יוסי סבר עיקר שירה בכלי ועבודה היא ודוחה את השבת ורבנן סברי עיקר שירה בפה ולאו עבודה היא ואינה דוחה את השבת אבל שיר של שואבה ד״ה שמחה היא ואינה דוחה את השבת ולרב יוסף קיימא במסקנא דמתני׳ דלא כר׳ יוסי ב״ר יהודה דהכי מותבינן ליה לרב יוסף מדתניא שיר של שואבה דוחה את השבת דברי ר׳ יוסי ב״ר יהודה וחכמים אומרים אף יום טוב אינה דוחה והויא תיובתיה דרב יוסף בתרתי בשל שואבה הויא תיובתיה מדר׳ יוסי ובשל קרבן הויא תיובתיה מדרבנן דהא ליכא למימר דמאי דנקט פלוגתייהו בשל שואבה להודיעך כחו דר׳ יוסי ב״ר יהודה דאפי׳ דשואבה נמי דחי ולעולם רבנן אפי׳ בשל קרבן פליגי דהא קתני מתני׳ זהו חליל של בית השואבה שאינו דוחה זהו שאינו דוחה אבל דקרבן דוחה מני אילימא ר׳ יוסי ב״ר יהודה האמר שיר של שואבה נמי דוחה אלא לאו רבנן היא דשמעי׳ להו בדשואבה דלא דחי וקתני זהו למעוטי דקרבן אלמא בשל קרבן מודו וקאי בתיובתא: ובירוש׳ הא של קרבן דוחה מתני׳ ר׳ יוסי ב״ר יהודה דתניא חליל של קרבן דוחה את השבת דברי ר׳ יוסי ב״ר יהודה (הגהה גם ר״ש בן אלעזר ס״ל דעיקר שירה בכלי בפרק בתרא דתעניות דף כ״ז ע״א אכן שמואל ס״ל התם כרבנן דעיקר שירה בפה:) וחכמים אומרים אינו דוחה לא את השבת ולא את י״ט:

אמרו כל מי מלות אמרו כל ליתנהו בנוסחת המשנה שבגמרא: וי״ס דל״ג מלת כל בלבד:

במוצאי י״ט הראשון של חג ירדו לעזרת הנשים ביד בהלכות לולב סימן י״ב:

ומתקנין שם תקון גדול ר״ל גדול התועלת והוא כי העם היו מתקנים מקום לאנשים ומקום לנשים ומקום הנשים למעלה ממקום האנשים כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים הרמב״ם ז״ל:

ומנורות של זהב היו שם וארבעה ספלים של זהב בראשיהם וד׳ סולמות לכל מנורה ומנורה וד׳ ילדים מפרחי כהונה ובידיהן כדי שמן של מאה ועשרים לוג שהן מטילין לכל ספל וספל כך צ״ל ופי׳ שהן מטילין הד׳ כהנים הנזכרים שכל אחד עלה בסולמו: תנא משובחים היו יותר מבנה של מרתא בת ביתוס הכהן שהיה נוטל ב׳ ירכות של שור הגדול שלקוח באלף זוז ומהלך בכבש עקב בצד גודל אע״פ שדרך נושאי משוי לרוץ אלא שלא הניחוהו אחיו לעשות כן משום ברוב עם הדרת מלך ותנן בפ׳ שני דיומא פר קרב בכ״ד ובגמ׳ פריך מאי משובחי׳ יותר אילימא משום יוקרא הני יקירי טפי ומשני התם כבש ומרבע ולא זקיף הכא סולמות וזקיף טובא ופי׳ רש״י ז״ל כבש ומרבע הכבש הי׳ משפע בשפוע אורך קרוב ארבע אמו׳ שיפוע לכל אמה גבוה ל״ב אמה אורך ל״ט גבוה ע״כ: בבלי וירוש׳ ומתקנין שם תקון גדול מה תיקון היו עושין שם שהיו מעמידין האנשים בפני עצמן והנשים בפני עצמן כההיא דתנן פ׳ שני דמסכת מדות וחלקה היתה בראשונה והקיפוה כצוצרה שהנשים רואות מלמעלה והאנשים מלמטה כדי שלא יהיו מעורבין ופי׳ רש״י ז״ל והקיפוה כצוצטרא נתנו זיזין בכותליה בולטין מן הכותל סביב סביב וכל שנה מסדרין שם גזוזטראות לווחין שקורין פלאקאש כדי שיהו נשים עומדות שם בשמחת בית השואבה ורואות וזהו תקון גדול דקתני מתני׳ שמתקנין בכל שנה ע״כ. ופרכי׳ בגמ׳ והיכי עבדי להוסיף ולשנות כלום על בנין שלמה והכתיב הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל ומשני אמר רב קרא אשכחו ודרשו וספדה הארץ משפחות משפחות לבד פליגי בה תרין אמוראין ר׳ דוסא ורבנן חד אמר זה הספדו של משיח בן יוסף שנהרג ומה אם בשעה שהם אבלים ואין יצר הרע שולט עוד כדכתיב והסירותי את לב האבן את אמר האנשים בפני עצמן והנשים בפני עצמן בשעה שעסוקין בשמחה ויצר הרע קיים לא כ״ש וחרינא אמר זה הספדו של יצר הרע שהקב״ה שוחטו והצדיקים נדמה להם כהר גבוה ובוכים ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה והרשעים נדמה להם כחוט השערה ובוכים ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה:

ומנורות של זהב היו שם ירוש׳ בר קפרא אמר וגובהן מאה אמה והא דתני כל דתלי ק׳ אמין בעי בסיס תלתין ותלת (הגהה כך הלשון שם לא פחות ולא יותר). סולמא מכאן תלתין ותלת וסולמא מכאן תלתין ותלת והתנן כל העזרה לא היתה אלא ארך קפ״ז על רוחב קל״ה אשכח תני מקומן מעשה נסים היה מה ביד כולם מאה ועשרים לוג או ביד כל א׳ וא׳ מאה ועשרים לוג עכ״ל הירוש׳. אבל הבריית׳ דמייתי בבבלי תנא גבוהה של מנורה חמשים אמה וכמו שפי׳ רש״י ז״ל והעתיקו ר״ע ז״ל בסמוך:

של מאה ועשרים לוג גמ׳ איבעיא להו מאה ועשרים לוג כולהו או דילמא לכל חד וחד ת״ש ובידיהן כדי שמן של שלשים שלשים לוג שהם כולן מאה ועשרים לוג:

מְטִילִין בשבא:

מבלאי מכנסי וכו׳ פ׳ במה מדליקין דף כ״ח ובפ׳ שני דיומא דף כ״ג. ובירוש׳ תני מבלאי מכנסי כהן גדול היו מדליקין את הנרות שבפנים ומבלאי מכנסי כהן הדיוט היו מדליקין את הנרות שבחוץ:

ומהמייניהם תימא דלא חשיב נמי כתנת שגם היא היתה של שש תוס׳ ז״ל. ועליהם ז״ל קשה לע״ד אמאי לא הקשו ג״כ ממצנפת ושמא דס״ל ז״ל דתנא נקט היותר מצוי להבלות ולפי זה הוקשה להם ז״ל דאי משום טעם זה ה״ל למיתני כתנת נמי שגם היא מלתא דשכיחא להבלות שהיא סמוכה לבשר אבל אין הכי נמי דמכל ד׳ בגדי כהונה הבלויין היו משקיעין ומדליקין: וביד בפ״ח דהלכות כלי המקדש סי׳ ה׳ ו׳ וז״ל שם מכנסי כהנים הדיוטים שבלו ואבנטיהם היו עושין מהן פתילות ומדליקין בהם במקדש בשמחת בית השואבה וכתנות כהנים הדיוטים שבלו היו עושים מהם פתילות למנורת התמיד ע״כ. וכתוב שם בכ״מ ודייק רבינו לכתוב כתנות כהנים למעט אבנט דאין עושין מהן פתילות למנורת תמיד משום דאית בהו עמרא ואין להדליק בהן למנורת התמיד ומכנסיים תנן דבשמחת בית השואבה מדליקין בהם ולא נשאר לפתילות התמיד כי אם כתנות ומצנפות וצריך טעם למה השמיט רבינו מצנפת ואפשר דתנא כתנות והיה למצנפות א״נ משום דמצנפות דקות ביותר ולא חזו לפתילות לכך השמיטם עכ״ל ז״ל:

לא היתה חצר בירושלם שלא היתה מאירה וכו׳ ובגמ׳ תנא אשה היתה בוררת חטים לאור בית השואבה ופי׳ תוס׳ ז״ל דלאו דוקא בוררת אלא כלומר היתה יכולה לברור מרוב אורה דהא אע״ג דקול ומראה וריח אין בהן משום מעילה איסורא מיהא איכא:

החסידים וכו׳ ביד שם בהלכות לולב פ״ח סי׳ י״ג י״ד: ומשמע דוקא חסידים ואנשי מעשה ולא כל הרוצה ליטול את השם יטול ומלות לפניהם נראה דקאי אשאר כל עמא האנשים והנשים אשר היו באין לראות השמחה:

של אור בידיהן מחק ה״ר יהוסף ז״ל שלשה מלות אלו:

דברי שירות ותושבחות ומחק ה״ר יהוסף ז״ל מלת שירות רק דברי תושבחות:

ובחצוצרות אית דל״ג מלה זו הכא וכן בירוש׳ ליתה ובנוסחת כ״י אך היו ללוים חצוצרות ככתוב בד״ה סוף סי׳ י״ו: גם ה״ר יהוסף ז״ל מחקה וה״ג ובנבלים ובכל כלי שיר וכו׳:

עומדים בשיר היא גירסת הירושלמי:

ואומרים שירה ל״ג ליה התם: וגם ה״ר יהוסף ז״ל מחקה: וכתבו תוס׳ ז״ל שעליהם הלוים עומדים בשיר לשמחת בית השואבה אבל דוכן לשיר דקרבן אצל המזבח היה כך פי׳ בקונטרס ובמסכת מדות תנן ומייתי לה בפ״ק דיומא ר״א בן יעקב אומר מעלה היתה וגבהה אמה והדוכן נתון עליה ואותה מעלה היתה בין עזרת ישראל לעזרת כהנים ע״כ:

קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו תימא דמשמע שמקרות הגבר הולכים לשאוב מים וא״כ היו נפסלין בלינה דע״כ ל״פ בפ׳ שני דזבחים אלא לענין קדוש ידים אי מקרות הגבר ועד צפרא פסלא בלינה או לא אבל מי הכיור עצמו נפסלין בעמוד השחר כדמוכח התם ואפי׳ סלקן מן הבאר אחר קרות הגבר והדר משקע להו וי״ל דשוהין היו בתקיעות ובתרועות ובהפיכת פניהם למערב וגם בחזרה לאחר מלוי והיה מאיר היום קודם שיגיעו ועד שיקדשן בכלי לא הוכשרו ליפסל בלינה כדתנן במעילה פ׳ חטאת העוף גבי נסכים ואע״פ שהצלוחי׳ היתה מקודשת מכל מקום אין כלי שרת בחוץ אלא בפנים תוס׳ ז״ל:

הגיעו למעלה עשירית פי׳ רש״י ז״ל מקום מסויים בעלמא הוא לידע היכן תוקעין דחשבון התקיעות בחג גמירי להו ע״כ. ור׳ אליעזר בן יעקב פליג בברייתא בגמ׳ דלא היו תוקעין למעלה עשירית אלא ע״ג המזבח וכדפי׳ ר״ע ז״ל במתני׳ דבסמוך ומפ׳ בגמ׳ טעמיה דראב״י דכיון דתקע לפתיחת שערים למעלה עשירית למה לי דתקע הלכך ע״ג המזבח עדיף ורבנן סברי כיון דתקע למלוי המים בשער העליון ושער התחתון ושער המים לגבי המזבח למה לי כיון דהני תקיעות הנוספות בחג משום ושאבתם מים הוא למעלה עשירית עדיף דמוכחא מילתא טפי שהן משום מלוי המים: ובגמ׳ בעי ר׳ ירמיה למעלה עשירית דנחית חמשא וקאי אעשרה ומנינן מלמטה למעלה או דילמא דנחית עשרה וקאי אחמשא שעדיין יש חמש מעלות לירד עד עזרת הנשים ומנינן מלמעלה למטה וקאי בתיקו:

הגיעו לקרקע צריך להגיה הגיעו לעזרה ופירשו בו לקרקע עזרת הנשים:

הגיעו לשער היוצא למזרח הפכו פניהם למערב ואמרו אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל ה׳ ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש כך צ״ל (הגהה ירוש׳ א״ר חייא בר אבא והמה משתחוים אין כתיב כאן אלא והמה משתחויתם שהיו משתחוים לחמה ומשתחוים להיכל): ובגמרא בברייתא ממשמע שנאמר ופניהם קדמה אינו יודע שאחוריהם אל היכל ה׳ אלא מלמד שהיו פורעין עצמן ומתריזין כלפי מטה: וכתב ה״ר יהוסף ז״ל ר׳ יהודא אומר שונין אותם לומר אנו ליה וליה עינינו פי׳ שונין כלומר כופלין אלו התיבות אנו ליה וכו׳ ואומרין אותם שני פעמים כי אחרי שסיימו לומר מה שנזכר למעלה היו שונין לומר פעם שניה אנו ליה וליה עינינו ע״כ:

אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעה וכו׳ תוס׳ שבת פ׳ במה מדליקין דף ל״ה וביד פ״י דהלכות כלי המקדש סימן ג׳ ה׳ ו׳ ובגמ׳ מתני׳ דלא כר׳ יהודא דתניא ר׳ יהודא אומר הפוחת לא יפחות משבע והמוסיף לא יוסיף על שש עשרה במאי קמיפלגי ר׳ יהודה סבר תקיעה תרועה תקיעה מצוה אחת היא וחדא חשיב להו ורבנן סברי חקיעה לחוד ותרועה לחוד ובגמ׳ מפרש טעמייהו:

בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעה שלש לפתיחת שערים וכו׳ [כצ״ל]

שלש להבטיל ירושלמי פ״ק דפסחים:

ע״ש שבתוך החג היו שם וכו׳ בגמ׳ פרכינן ממתני׳ לר׳ אחא בר׳ חנינא דאמר תוקעין על כל מוסף ומוסף פי׳ יום שיש בו שתי קדושות כגון שבת ויום טוב וצריך שני מוספין תוקעין לכל מוסף דאם איתא ליתני נמי ראש השנה שחל להיות בשבת דהא איכא תלתא מוספין דשבת ודר״ח ודראש השנה לכל מוסף ט׳ הרי כ״ז וכ״א שבכל יום הרי מ״ח ומשני תנא ושייר דהא שייר ערב הפסח שיש בשחיטת הפסח כ״ז תקיעות לשלש כיתות ואי נמי אמרת דלאו שיורא הוא דהא מני ר׳ יהודה היא דאמר מימיה של כת שלישית לא הגיעה לאהבתי של קריאה ראשונה ולא יש רק שלש תקיעות ותנא דידן סבר כר׳ יהודה בערב הפסח ופליג עליה במנין התקיעות דתקיעה תרועה ותקיעה בתלתא מני להו כדכתבי׳ לעיל מ״מ הא שייר ערב הפסח שחל להיות בע״ש אפיק שית מתקיעות כת שלישית ועייל שית דכל ע״ש דהבטלה והבדלה והוו להו טפי ממ״ח ומ״מ במסקנא קאי רב אחא בתיובתא ואין פי׳ הברייתא שהביא הוא כפי מה שפירשה אלא פי׳ ההיא ברייתא שמאריך במשך התקיעו׳ כשיש שני מוספים או שלש ואומרים שיר אחד בשיעור זמן שיקרבו כל נסכיהם או פירושה שמרבה בתוקעים פי׳ שמוסיפין חצוצרות ותוקעין יחד וכולהו חד מיחשבו וכן כתב הרמב״ם ז״ל שם בפ״ז דהלכות כלי המקדש דאם חל ר״ח או י״ט להיות בשבת שיש שם שלשה מוספים אין תוקעין לכל מוסף ומוסף בפני עצמו אלא תוקעין ט׳ בלבד לכל המוספים ע״כ ועוד כתב שם וז״ל וברגל מוסיפין שלש לפתיחת שער התחתון והוא שער עזרת הנשים ושלש לפתיחת שער העליון והוא שער ניקנור לפי שהוא למעלה מעזרת נשים ע״כ וע״ש בכסף משנה שכתב ומדברי רבינו נראה שהיא מפ׳ דלשער התחתון היינו לפתיחת שער העליון ולפתיחת שער התחתון ע״כ ונלע״ד שצריך להגיה שהוא מפ׳ דשלש לשער העליון ושלש לשער התחתון דקתני היינו לפתיחת שער וכו׳:

שלש לגבי מזבח. ירושלמי ותני ותשע למעלה עשירית הא חורי מאן דאית ליה ע״ג המזבח לית ליה למעלה עשירית ומאן דאית ליה למעלה עשירית לית ליה ע״ג המזבח ע״כ.

בפי׳ ר״ע ז״ל משום דלא שכיחא כולי האי אמר המלקט ובגמ׳ פריך אטו ע״ש שבתוך החג מי איתיה בכל שנה זימנין דלא משכחת לה כגון שחל י״ט ראשון של חג בע״ש דבצרי להו תקיעות דבית השואבה דהא אינם דוחין את י״ט ומשני דהא מני רבנן היא דפליגי אדאחרים ואמרי מעברין את החדש לצורך הלכך ר״ה בע״ש לא מיקלע דדחינן ליה מ״ט כיון דאיקלע י״ט ראשון של חג להיות בע״ש גם ר״ה חל בע״ש ויום הכפורים אימת הוי בחד בשבת וא״כ צריך לדחות ר״ה ליום השבת משום יום הכפורים דלא להוו תרי שבי בהדי הדדי דחיישי משום ירקייא ומשום מיתייא כדאמרי׳ בר״ה והא דתנן ס״פ ואלו קשרין חלבי שבת קריבין ביום הכפורים דשמעת מינה דמיקלע ולא דחינן ההיא אחרים היא דאמרי אין בין עצרת לעצרת ואין בין ר״ה לר״ה אלא ד׳ ימים בלבד ואם היתה שנה מעוברת חמשה דס״ל דאין מעברין ואין מחסרין שום חדש לצורך אלא קובעין ר״ח אחד מלא ואחד חסר לעולם ואיתה לבבת דשלש להבטיל את העם כו׳. שם ס״פ ואלו קשרים:

ושלשה ע״ג המזבח. כשזוקפים את הערבה כדתנן לעיל פ׳ לולב וערבה:

יום טוב הראשון של חג היו שם וכו׳. מצאתי כתוב בספר חן טוב פ׳ פנחס דף רנ״ב ע״ד מה שצררו המדיינים ליטול את התורה בטענה למה נתקרבו ישראל מכל האומות עתידין להתיצב על ה׳ ועל משיחו ולומר כלום כפית עלינו ההר כגיגית תנה לנו מראש ונעשנה וישיבם הקב״ה שיעשו סוכה וכל אחד עושה סוכה בראש גגו ואח״כ יבעטו בסוכה אז ידבר אילימו באפו ובחרונו יבהלמו ויתמעטו כפרי החג לכן היו באים ע׳ פרי החג כנגד ע׳ אומות ומתמעטין והולכין בכל יום א׳ א׳ למצוא חשבון וצריך להבין טוב טעם למה היו באים פרים אלו בחג ולא בפסח אמנם הכונה להורות שע״י סוכת החג בחג תמעטו שזו מצוה קלה שיתן להם האלהים ואם יבעטו בה יתמעטו כפרי החג מטענתם זו שאמרו בשטים ולעתיד יאמרו כן וע״י הסוכה יסתם פיהם לגמרי עכ״ל ז״ל וביד פ׳ עשירי דהלכות תמידין ומוספין סי׳ י״ב י״ג:

בשמיני חזרו לפייס. זהו פייס בפני עצמו שכל שבעת ימי החג אין הכהנים מפיסין מי יקריב אלא כהן שהקריב היום אינו מקריב למחר כי חלק כחלק יקריבו ובשמיני של חג מפיסין ופעמים עולה הגורל למי שהקריב אתמול:

כברגלים. הגיה ה״ר יהוסף ז״ל כרגלים. ובגמ׳ נימא מתני׳ רבי היא ולא רבנן דתניא פרה בא בשמיני בתחלה מפיסין עליו כל המשמרות כאילו הוא תחלת קרבנות דברי רבי וחכמים אומרים אחת משתי משמרות דלא שלשו בפרים עושה וכמו שיתבאר בסמוך ומשני אפי׳ תימא רבנן אטו שתי משמרות לאו אפוסי בעי בין שתיהן איזו מהן תזכה בו ודילמא ההוא פייס דקתני מתני׳ בין שתיהן הוא דהא לא תנן בתחלה.

בלשון ר״ע ז״ל המתחיל בשביעי כולן שוין המשמרות המקריבות וכו׳ כך צ״ל:

אמרו מי שהיה מקריב פרים היום לא היה מקריב למחר אלא חוזרת הלילה. ונמצאו כולן שונות ומשלשות בפרים חוץ משתים ששונות ואין משלשות כיצד ביום הראשון היו שלש עשרה פרים והקריבום שלש עשרה משמרות כדרך שסדרום בד״ה יהויריב ראשון ואחריו ידעיה חרים וכו׳ כולן כמות שהן סדורות נשתיירו עשתי עשרה אחרונות לאלים ולכבשים ולשעיר למחרת היו שנים עשר פרים ומקריבין אותם הנך י״א משמרות וחוזר יהויריב ומקריב אחד נמצא ששנה יהויריב לבדו בשלישי היו י״א פרים והקריבום י״א משמרות שאחר יהויריב נמצא ששנו י״ב משמרות ברביעי היו עשרה פרים והקריבום עשרה משמרות שלאחריהם הרי ששנו נמצאו עשרים ושנים משמרות שונות. בחמשי תשעה פרים שתי משמרות האחרונות הקריבו שנים מהם וחזר יהויריב ושש משמרות שלאחריו והקריבו שבעה הרי ששלשו ז׳ משמרות בששי שמנה פרים והקריבום השמנה שלאחריהם הרי ט״ו משמרות ששלשו בשביעי פרים לשבעה משמרות נמצאו כולן משלשות חוץ משתים האחרונות רש״י ז״ל. ובפ׳ בתרא דתעניות דף כ״ד גרסי׳ ת״ר ד׳ משמרות לבד עלו מן הגולה ואלו הן ידעיה יהויריב פשחור אמר ועמדו נביאים שביניהם וחלקום והעמידום על כ״ד בללום ונתנום בקלפי בא ידעיה ונטל חלקו וחלק חבריו שש בא יהויריב ונטל חלקו וחלק חבריו שש וכן פשחור וכן אמר וכן התנו נביאים שביניהם שאפי׳ יהויריב ראש משמרות עולה לא ידחה ידעיה ממקומו אלא ידעיה עיקר הוא וכל חבריו הואיל ועלה תחלה ע״כ:

בשלשה פרקים. וז״ל ה״ר יהוסף ז״ל בשלשה פרקים פירוש בשלשה זמנים דהיינו בשלשת הרגלים היו כל המשמרות שוות בהקרבה וחילוק קרבנות הרגלים ובחילוק לחם הפנים ובמשנה זו לא פירש מה הם השלשה פרקים ע״כ ומייתי לה פ׳ ואלו מגלחין דף י״ד וביד פ״ד דהלכות ביאת מקדש סי׳ ד׳ ה׳:

היו כל המשמרות שוות. גמ׳ ת״ר מנין שכל המשמרות שוות באימורי הרגלים ת״ל וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל ובא בכל אות נפשו ושרת שאין המשמר מעכב עליו וכיון דזוכה בעבודתו זוכה באכילתו דכתיב לכהן המקריב אותה לו תהיה ובכ״ד מקומות נקראו הכהנים לוים וזה אחד מהם ובחלוק לחם הפנים נמי דכתיב בתריה דהאי קרא חלק כחלק יאכלו יכול אף חובות הבאות שלא מחמת הרגל ברגל יהו זוכין בעבודתו ויחלוקו ת״ל לבד ממכריו על האבות מה מכרו אבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך:

באימורי הרגלים. במה שאמור ברגלים דאי לא תימא הכי קשיא דסתם אימורין של גבוה הן ומאי שוות איכא:

בעצרת אומרים לו הילך מצה הילך חמץ. ברייתא בגמ׳ אבא שאול אומר הילך חמץ הילך מצה תנא דמתני׳ ס״ל תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ואבא שאול ס״ל חובת היום עדיפא. ובירוש׳ ראש פירקין וסוף פירקין אית תנויי תנו הילך חמץ הילך מצה מאן דתני הילך מצה ברישא שהוא חביב מאן דתני הילך חמץ ברישא שהוא תדיר ויש להסתפק אם צ״ל בהפך. אבל הכ״ג אינו נוטל לעולם פרוסה אלא אם רוצה נוטל חלה אחת משתי חלות שלימה דלאו אורח ארעא למיהב ליה פרוסה כדאיתא בפ״ק דיומא דף י״ז והביאו ביד ספ״ד דהלכות תמידין ומוספין:

ושאר קרבנות צבור. יש גורסין וכל קרבנות צבור הוא מקריב את הכל וכבר פירש ר״ע ז״ל וכל לאתויי וכו׳:

בין מלפניה בין מלאחריה אם חל י״ט ראשון אחר השבת כך צ״ל בלשון ר״ע ז״ל ואי אפשר לפרש לפניה י״ט ראשון לאחריה י״ט אחרון דא״כ היינו שבת שבתוך החג והא קתני ליה בשלשה פרקים וכו׳ וביד פ״ד דהלכות תמידין ומוספין סי׳ ט׳ י״ב:

חל להיות יום אחד להפסיק בינתים כגון וכו׳. לשון ר״ע ז״ל עד ונתעכבו שם בשבת כל המשמרות. אמר המלקט הוא פי׳ רש״י ז״ל אמנם הרמב״ם ז״ל פי׳ וז״ל חל יום א׳ להפסיק בינתים הוא שיהיה י״ט ראשון של חג להיות בשני בשבת או י״ט אחרון יום חמישי וכשאירע כן לא ישאר למשמר השני הנכנס אלא עבודת יום ראשון בלבד ויבא החג וישתתפו כולן בעבודה אם יחול י״ט הראשון יום שני או יכנס משמר שני יום שבת אם יחול י״ט האחרון יום ה׳ לפי שכל יום שבת הוא יום שמתחלפים תצא אחת ותכנס השנית ומחלקים לחם הפנים וכשיזדמן לאחת המשמרות זה המשמר שלא ישאר לו לעבוד אלא יום אחד יתעצל בדבר ויתעכב מלבוא ותרגום ויתמהמה ויתעכב ולפיכך תקנו לו שיקח מלחם הפנים שתי ככרות בלבד עכ״ל ז״ל וביד שם פ״ד סי׳ י״ב י״ג. והראב״ד ז״ל פי׳ שם בהשגות כדפי׳ רש״י ז״ל:

הנכנס נוטל שבע. בשכר הגפת דלתות ההיכל מקום שהלוים לא היו יכולין לילך וכן הא דכתיב ויפתח שמואל את דלתות בית ה׳ לאו בדלתות ההיכל משתעי אלא לשכה היתה שם וקראוה בית ה׳ קיצור מהרא״ש ז״ל על פרק ראשון דערכין דף י״א. ובגמ׳ פריך ונימא ליה דל בדל פי׳ הסר חוק זה מכאן בשביל שיסירוהו אצלך אם תטול עכשיו שבע יטול לשבת הבאה משמר הנכנס ז׳ טול אתה בשוה כדי שתטול גם אתה לשבת הבאה בשוה ומשני אמ׳ אביי בוצינא טבא מקרא דשמא לכשתגדל יתחרט הנותן או שמא לא יצטרך זה לזה הכא נמי גבי משמרות מי שראוי ליטול עכשיו לא ימתין לשבת הבאה זהו פי׳ רש״י ז״ל בזה המשל ותוס׳ ז״ל פירשו בו פי׳ אחר דבוצינא וקרא הם שני מינים ע״ש וכן ג״כ תירץ אביי עצמו תירוץ זה בכתובות ר״פ הכותב:

בלגה לעולם חולקת בדרום. בברייתא בבבלי ובירוש׳ ויש אומרים מפני שמשמרתו של בלגה שובה לבוא כשמגיע שבת שלה ומוכחא מילתא שאין העבודה חביבה עליהן ונכנס יְשָבַב ושמש תחתיו שסדר משמרות בלגה אתר יְשָבַב וכששהה משמרת בלגה לבא עיכב במשמרתו ישבב ולא יצא ולפיכך קנסוה ואע״פ שכל שכיני הרשעים לא נשתכרו שכני בלגה נשתכרו שלעולם ישבב חולק בצפון. ועיין במ״ש לעיל ריש סי ו׳ וביד פ״ח דה׳ כה״מ סי׳ ח׳ ועיין במה שכתבתי בפרק חמישי דתמיד סימן ג׳. ופי׳ ה״ר יהוסף ז״ל לעולם חולקת בדרום פי׳ כדי להראות שאפי׳ בשעת כניסתם הם ראויין לצאת ומש״ה אפי׳ בכניסתם הם חולקים בדרום כמו היוצאים וכן מה שטבעתה קבועה וחלונה סתומה הוא מטעם זה כלומר להראות כאילו כבר יצאה שכן היה דרך היוצאים להיות טבעתן קבועה וחלונם סתומה ע״כ:

סליק פירקא וסליקא לה מסכת סוכה, ובעה״י אשר לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב נתחיל מסכת יום טוב: