×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) הָאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה, בָּאוּ וְאָמְרוּ לָהּ, מֵת בַּעְלִיךְ אוֹ גֵרְשֵׁךְ, וְכֵן הָעֶבֶד שֶׁהָיָה אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לוֹ, מֵת רַבָּךְ, אוֹ מְכָרָךְ לְיִשְׂרָאֵל, אוֹ נְתָנָךְ בְּמַתָּנָה, אוֹ עֲשָׂאָךְ בֶּן חוֹרִין. וְכֵן כֹּהֵן שֶׁהָיָה אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב קֶרֶן וְחֹמֶשׁ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. הָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, פְּסוּלִים. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר. נוֹדַע שֶׁהוּא בַעַל מוּם, עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה.
When they came to a woman who was eating a heave-offering1 and told her your husband died, or he divorced you2; similarly a slave3 who was eating a heave-offering when they came and told him your master died4, or he sold you to an Israel or gave you as a gift, or made you a free person; similarly a Cohen who was eating a heave-offering when it became known that he was the son of a divorcee5 or the son of a woman who had performed ḥaliẓah6, Rebbi Eliezer obliges them to pay principal and fifth7, but Rebbi Joshua frees them. If8 he was standing on top of the altar and sacrificing when it became known that he was the son of a divorcee or the son of a woman who had performed ḥaliẓah, Rebbi Eliezer says that all sacrifices he performed on the altar are invalid but Rebbi Joshua declares them valid. If it became known that he has a bodily defect, his work is invalid.
1. The daughter of an Israel or a Levite married to a Cohen who may eat a heave-offering only as long as she is married to a Cohen or, if she becomes a widow, has descendants who may eat a heave-offering.
2. Since a woman is legally divorced only if the divorce document is delivered to her or her agent, the Halakhah has to find a case in which the divorced woman may have eaten a heave-offering in error.
3. A Gentile slave owned by a Cohen who became Jewish by circumcision and immersion in a ritual bath and has to observe all rules of the Jewish religion. As long as he is owned by a Cohen, he eats a heave-offering. If he is manumitted, he becomes a full Jew but not a Cohen.
4. In case the master has no heirs who may eat a heave-offering; for example, if the master had only daughters and they are married to Israel husbands.
5. The son of a Cohen and a divorcee is desecrated (Lev. 21:15) and cannot eat a heave-offering.
6. The widow of a childless man who is not married by her brother-in-law but freed from him by the ceremony of drawing off her brother-in-law’s shoe. While this act is not a divorce, it is considered close enough to a divorce to forbid the widow to any Cohen by rabbinic law.
7. Like everybody eating a heave-offering in error.
8. This part of the Mishnah will be explained in Halakhah 2.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלעודהכל
[א] הָאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה, א
בָּאוּ וְאָמְרוּ לָהּ ״מֵת בַּעְלִיךְ״, אוֹ ״גֵּרְשֵׁךְ״; וְכֵן הָעֶבֶד שֶׁהָיָה אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ ״מֵת רַבָּךְ״, אוֹ ״מְכָרָךְ לְיִשְׂרָאֵל״, אוֹ ״נְתָנָךְ מַתָּנָה״, אוֹ ״עֲשָׂאָךְ בֶּן חוֹרִין״; וְכֵן כֹּהֵן שֶׁהָיָה אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה, רְבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב קֶרֶן וְחֹמֶשׁ, רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר.
הָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה, רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, פְּסוּלִים.
וּרְבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר.
נוֹדַע שֶׁהוּא בַּעַל מוּם, עֲבוֹדָתוֹ פְסוּלָה.
א. בכ״י: שאכלה
מבואר זה כי זו האשה בת ישראל נשואה לכהן ואמרו בעבד מת רבך הוא שיניח יורשים שלא יאכילוהו תרומה כגון שהניח בת נשואה לישראל או הניח בנים שיהיו חללים ומאמר ר׳ יהושע שהוא פוטר לא נתקיים אלא בתרומת חמץ ערב פסח שזמנו בהול ענינו שהשעה דחוקה מאד ואמר השם יתברך בכהנים (דברים לג) ברך ה׳ חילו ופועל ידיו תרצה ואמרו אפילו חולין שבו פועל ידיו תרצה ולפיכך חלל שעבד עבודתו כשרה אבל בעל מום שעבד עבודתו פסולה ולאמרו יתברך מום בו לא יגש להקריב (ויקרא כא) והלכה כרבי יהושע.
האשה שהיתה אוכלת בתרומה. כגון בת ישראל לכהן.
מת בעליך או גרשך. בירושלמי (הל׳ א) פריך מת בעליך ניחא אבל גרשך היכי דמי דאינה מתגרשת עד שיבא גט לידה ואי דעבדא שליח לקבלה התנן בפר׳ התקבל (דף סה.) אמרה התקבל לי גטי אסורה לאכול בתרומה מיד ומשני כרבנן או כמשנה ראשונה שארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ואביה מקבל גיטה רבי אלעזר אומר אפילו תימא כמשנה אחרונה תיפתר שאמרה לו הבא לי גטי ממקום פלוני והיה לו להביא בי׳ ימים ומצא סוס רץ והביאו בה׳ ימים ופריך ולא ר׳ אלעזר *דתנן רבי אליעזר אוסר מיד משנה בפרק התקבל (שם) ושני ולא מודי רבי אליעזר שאם אמרה הבא לי גטי ממקום פלוני שאוכלת תרומה עד שמגיע גט לאותו מקום אמר ר׳ חנינא מכיון שאמרה לו הבא לי גטי ממקום פלוני כמו שאמרה לא יהא גט אלא אחר י׳ ימים ומה שאכלה בהיתר אכלה.
אמרו לו מת רבך. וירשו בן בתו ישראל.
שהוא בן גרושה. וחלל הוא ואסור בתרומה כזר.
רבי אליעזר מחייב קרן וחומש. אכולהו קאי.
רבי יהושע פוטר. משום דטעה בדבר מצוה ובשילהי ארבעה אחין (דף לד.) מוקי לה בתרומה בערב הפסח דזמנה בהול.
רבי יהושע מכשיר. בפ״ג דקידושין (דף סו:) בן גרושה עבודתו כשרה מדכתיב (במדבר כה) והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת בין זרע כשר בין זרע פסול אבוה דשמואל אמר מהכא (דברים לג) ברך ה׳ חילו ופועל ידיו תרצה אפי׳ חללים שבו פעל ידיו תרצה עוד דריש מדכתיב (שם כה) הכהן אשר יהיה בימים ההם זה שהיה כשר ונתחלל. ובעל מום עבודתו פסולה דכתיב (במדבר כה) את בריתי שלום כשהוא שלם ולא כשהוא חסר ובפ״ב דזבחים (דף טו) דבעל מום עבודתו מחוללת דכתיב (ויקרא כא) מום בו ולא יחלל ושמא אצטריך דקדושין דלא ידוע בשעת עבודה שהוא בעל מום כדאמר בההוא פירקא (יח.) גבי מחוסר בגדים דצריכי קראי דלא תימא עבודה דזר חייב עליה מיתה והני מילי עבודה דמעכבא כפרה.
ירושלמי (שם) רב חנה שאל לחבריא מניין לאוכל ברשות שפטור מה בין סבור שהוא חולין ונמצאת תרומה מה בין סבור שהוא ישראל ונמצא כהן אמרו לו מהוריית בית דין אמר לון עוד צריכא מה בין סבור חול ונמצא שבת שחייב מה בין סבור שהוא פסח ונמצא שלמים שפטור אמרו לו משוחט ברשות אמר לון עוד צריכא לי מה בין סבור שהוא שומן ונמצא חלב שחייב מה בין סבור שהוא אסור ונמצא שהיתר שפטור לא אגבוניה אמר לון נמלכין מינן או הודע אליו חטאתו והביא (ויקרא ד) השב מידיעתו חייב קרבן על שגגתו יצא זה שאפילו יודע אינו פורש על רבי יוסי לגבון אמר להון למה לא אמריתו ליה או הודע אליו חטאתו והביא אמרין ליה הוא קשיתה והוא קיימה ר׳ יוחנן בשם רבי ינאי זה אחד מג׳ מדרשות שהן מחוורין בתורה ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם (דברים כו) וכי יש כהן עכשיו ואין כהן לאחר זמן ואיזה זה שהיה מקריב ונודע שהוא בן גרושה שעבודתו כשרה אמר רב ופועל ידיו תרצה (שם לג) כל שהוא מזרע לוי עבודתו כשירה וחשיב התם מילי טובא בין רב לרבי יוחנן פירוש סבור שהוא חולין ונמצא תרומה משלם קרן וחומש סבור שהוא כהן ונמצא בן גרושה פטור מיבעיא ליה מאי שנא זה מזה אמרו לו מהוריית בית דין כלומר מדמחלקינן התם בין נמצא בעל מום לנמצא בן גרושה משום דפסול משפחה צריך ב״ד מה בין סבור פסח ושחטו בי״ד שחל להיות בשבת ונמצא שלמים שפטור [מה בין סבר שהוא חול ועשה מלאכה שחייב] אמרו לו משוחט ברשות כלומר לפי שסבור לשחוט בשבת ברשות וטועה בדבר מצוה הוא כדאמרינן בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים עב.) מה בין סבור שהוא איסור ונמצא היתר שפטור ואע״פ שגם הוא חוטא כדאמרינן בסוף קדושין (דף פא:) שמתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה וצריך כפרה ודריש ליה מדכתיב אישה הפרם וה׳ יסלח לה (במדבר לו) שמדבר באשה שנדרה בנזיר והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה והיתה שותה יין לא אגבוניה לא השיבו דבר נמלכין אנן נחזי אנן ונתייעץ אם נוכל למצוא טעם.
הָאִשָּׁה. בַּת יִשְׂרָאֵל הַנְּשׂוּאָה לְכֹהֵן:
מֵת רַבָּךְ. וִירָשׁוֹ בֶן בִּתּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, אוֹ בִתּוֹ הַנְּשׂוּאָה לְיִשְׂרָאֵל:
שֶׁהוּא בֶן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה. וּפָסוּל מִלֶּאֱכֹל בִּתְרוּמָה:
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב קֶרֶן וְחֹמֶשׁ. בְּכֻלְּהוּ:
וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. בַּגְּמָרָא מוֹקֵי לַהּ דַּוְקָא בְּאוֹכֵל תְּרוּמַת חָמֵץ בְּעֶרֶב פֶּסַח, מִפְּנֵי שֶׁזְּמַנּוֹ בָּהוּל, שֶׁהַשָּׁעָה דְחוּקָה וְעוֹמֵד לְבַעֵר הֶחָמֵץ שֶׁל תְּרוּמָה. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר. דִּכְתִיב (דברים לג) בָּרֵךְ ה׳ חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה, אֲפִלּוּ חָלָל שֶׁבּוֹ פֹּעַל יָדָיו תִּרְצֶה:
נוֹדַע שֶׁהוּא בַעַל מוּם עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה. אַף לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דִּכְתִיב (במדבר כח) אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, כְּשֶׁהוּא שָׁלֵם וְלֹא כְּשֶׁהוּא חָסֵר. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
האשה – the daughter of an Israelite married to a Kohen.
מת רבך – and he was inherited by the son of his daughter from an Israelite or his daughter was married to an Israelite.
שהוא בן גרושה או בן חלוצה – and he is unfit/disqualified from eating Terumah/heave-offering.
רבי אליעזר מחייב קרן וחומש – in all of them.
ורבי יהושע פוטר – In the Gemara (Tractate Pesahim 72b; Tractate Yevamot 34a), it maintains it especially with eating leavened heave-offering on the Eve of Passover, because his time (for doing the thing) is pressed (and cannot be postponed) and the hour is pressed as he stands to remove the leavening from the Terumah/heave-offering. And the Halakha is according to Rabbi Yehoshua.
ורבי יהושע מכשיר – as it is written (Deuteronomy 33:11): “Bless, O Lord, his substance, and favor his undertakings,” even one unfit for the priesthood on account of his father’s illegitimate connection, that he favor his undertakings.
נודע שהוא בעל מום עבודתו פסולה – even according to Rabbi Yehoshua, as it is written (Numbers 25:12 – and not chapter 28, as indicated in the printed text): “My pact of friendship/peace,” when he is complete and when he is lacking/defective. And the Halakha is according to Rabbi Yehoshua.
באו ואמרו לה. ס״א לא גרסי׳ באו:
מת בעליך או גרשך. בירושלמי פריך מת בעליך ניחא אבל גירשך היכי דמי כו׳ ומשני רבנן אומרים כמשנה ראשונה שארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ואביה מקבל גיטה ר׳ אלעזר אומר אפי׳ תימא כמשנה אחרונה תפתר בשאמרה לו הבא (ס״א זכה) לי גיטי למקום פלוני והי׳ דרכו להביאו לאותו מקום בעשרה ימים ומצא סוס רץ והביאו לשם בחמשה ימים והיא לא ידעה ונמצאת אוכלת בטעות ואפי׳ ר״א בן שמוע דפליג התם בכשאמרה לו התקבל לי גיטי למקום פלוני דאסורה מיד מודה הוא בכשאמרה לו לשון הבאה או זכייה ושלא יהא שליח קבלה עד הגיעו למקום ההוא דאוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום דהא ודאי קפדא ואתי ר׳ אליעזר דמחייב קרן וחומש הכא אפי׳ כר״א בן שמוע דבהא מודה:
וכן העבד. כנעני דאילו עבד עברי אינו אוכל ואפי׳ נרצע:
ור׳ יהושע פוטר. בירוש׳ דפרקין דלעיל מפ׳ דר׳ יהושע פטר לי׳ בין מקרן בין מחומש והתם בפסחים מפ׳ טעמי׳ משום דטועה בדבר מצוה דהא עשה מצוה כל דהו שהקריב קרבן וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ואף הנשחטין לשם פסח ר׳ יהושע מכשר להו בפ׳ תמיד נשחט ומתני׳ דהכא מוקמינן לה נמי בתרומה בערב הפסח דזמנה בהול. ועוד מפ׳ לה התם בכל ימות השנה ואכילת תרומה איקרי עבודה ועבודה של חלל בשוגג רחמנא אכשרה כדתנן לקמן הי׳ עומד ומקריב ע״ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה וכו׳ כל הקרבנות כולן שהקריב ר׳ יהושע מכשיר ותרומה דאכילתה מיקרייא עבודה מנלן דתניא מעשה בר׳ טרפון שלא בא אמש לבהמ״ד לשחרית מצאו ר״ג א״ל מפני מה לא באת אמש לבהמ״ד א״ל עבודה עבדתי א״ל כל דבריך אינם אלא תימה עבודה בזה״ז מנין א״ל ה״ה אומר עבודת מתנה אתן את כהונתכם עשה אכילת תרומה כעבודת בהמ״ק ופירש״י ז״ל עבודת מתנה מתנות כהונה שנתתי לכם הרי הן כעבודה ע״כ עכ״ל הר״ש שירילי״ו ז״ל:
ונודע וכו׳. בירושלמי מפרש שנודע בב״ד:
או גרשך. בירושלמי פריך היכי דמי דאינה מתגרשת עד שיבא גט לידה. ואי דעבדה שליח לקבלה. התנן בפרק התקבל אמרה התקבל לי גיטי אסורה לוכל בתרומה מיד. לר״א אפילו כי אמרה התקבל במקום פלוני [כדתנן במשנה ד פ״ו דגיטין]. ומשני ולא מודה ר׳ אליעזר שאם אמרה הבא לי גטי ממקום פלוני שאוכלת בתרומה עד שמגיע גט לאותו מקום. [*אמר רבי חנינא מכיון שאמרה ליה הבא לי גטי ממקום פלוני כמו שאמרה ליה לא יהא גט אלא לעשרה ימים. ומה שאכלה בהיתר אכלה]:
[*ורבי יהושע פוטר. כתב הר״ב בגמרא מוקי לה וכו׳. ביבמות פ׳ ד׳ אחין דף לד ע״א. ומ״ש מפני שזמנו בהול וכו׳. שאנוסים הם לשון הפירוש שהזכרתי]:
{א} אוֹ גֵרְשֵׁךְ. בַּיְרוּשַׁלְמִי פָּרֵיךְ הֵיכִי דָמִי דְּאֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת עַד שֶׁיָּבֹא גֵּט לְיָדָהּ, וְאִי דְעָבְדָה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל הָתְּנַן אָמְרָה הִתְקַּבֵּל לִי גִּטִּי אֲסוּרָה לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָה מִיָּד, וּלְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֲפִלּוּ כִּי אָמְרָה הִתקַּבֵּל בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. וּמְשַׁנֵי, מוֹדֶה שֶׁאִם אָמְרָה לֹא תְקַבֵּל לִי אֶלָּא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי שֶׁאוֹכֶלֶת עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְאוֹתוֹ מָקוֹם וּמַה שֶׁאָכְלָה בְּהֶתֵּר אָכְלָה:
{ב} שֶׁאֲנוּסִים הֵם. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב בְּשֵׁם הַפֵּרוּשׁ:
א) האשה
בת ישראל נשואה לכהן:
ב) שהיתה אוכלת בתרומה באו ואמרו לה מת בעליך או גרשך
אע״ג דאינה מתגרשת עד שיגיע גט לידה ואי בשעשתה שליח לקבלה. הרי מיד נאסרה בתרומה. דאפילו באמרה לשליח תקבלו במקום פלוני אמרי׳ שאינה מקפדת רק מראה מקום היא לו. ושמא מיד חוץ לעיר ימצא שליח לבעל ויתנו לה [כגיטין פ״ו מ״ז] י״ל דהכא מיירי באמרה לשליח לא תקבל גיטי רק במקום פלוני. ואז מותרת לאכל תרומה עד שיעור שיגיע שליח לאותו מקום ואמרו לה שקידם לשם ברכב וסוסים:
ג) וכן העבד שהיה אוכל בתרומה ובאו ואמרו לו מת רבך
וירשו קרובו הזר:
ד) רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר
מיירי באכלה חמץ בע״פ דזמנה בהול לבערה והו״ל אנוס [יבמות ל״ד א׳ ועי׳ מ״ש בס״ד לע״ל פ״ו סי׳ א׳]:
ה) ור׳ יהושע מכשיר
דכתיב ברך ה׳ חילו לשון חלל. אעפ״כ פועל ידיו תרצה:
א) כ״כ הר״ב כלעיל. וכתב עלה רבינו הגאון מהו׳ עקיבא שליט״א⁠[באות נ׳] וז״ל ק״ל הא לסתם מתני׳ כו׳ וצ״ע. אמר הננס תמהני ארבינו הרי משנה ההיא נדחית מהלכה מכח מה דתני ר׳ חייא (שבת קל״ז א׳) במל שלאחר שבת בשבת ס״ל לר״י פטור. וכן פי׳ הרמב״ם פ״ב משגגות ה״ח. השבני רבינו נ״י וז״ל אני על הר״ב קושיתי דפסק הכא והתם הלכה כר״י גם בלא״ה ק׳ לרב הונא בשבת דמתני חייב יקשה סתירת המשניות. [ול״מ גם לרב הונא ל״ק דרב הונא ע״כ דמחלק דוקא באכל תרומה מחשב זמנו בהול דהרי אם אפילו זר הוא טריד בחיובא דרמי עליו לבערו להך חמץ בע״פ שלא יעבור על בל יראה גם טריד בחיובא שלא להפסיד התרומה ושיבקש לה אוכלין משא״כ בב׳ תינוקות עכ״פ בהאי תינוק שזמנו אחר שבת השתא לא רמי חיובא עלי׳ כלל ורק לר׳ חייא התם אפילו בכה״ג מחשב זמנו בהול מדעכ״פ לגבי האי גברא נתנה שבת לדחות כדקא׳ התם]. או י״ל דר״ה ס״ל כאידך תרוצא בפסחים דשאני תרומה דאקרי עבודה: עוד הקשה רבינו הנ״ל [באות הנ״ל] וז״ל עק״ל אדקאמר (פסחים דע״ב ב׳) ואלא ר״י דתרומה כו׳ וצלע״ג עכלה״ט. [ולולא מסתאפינא נ״ל דלהכי לא אקשי הש״ס מרישא דלא הו״ל שוגג רק אונס גמור. דדמי לפרסה נדה תחתיו שלא בשעת וסתה דפטור (כשבועות די״ד) וה״נ לא הו״ל למיסק אדעתא שימות (ועיין גיטין כ״ח א׳) ואפילו בעשתה שליח לקבלה לא הו״ל למיסק אדעתא דמטי להתם בגמלא פרחא תדע דהרי מותרת לאכול תרומה משום הך סמיכתא]. השבני רבינו הנ״ל. א״כ מ״ט דר״א דמחייב ודוחק לומר דפליגי אם הוא אונס או לא:
האשה שאכלה בתרומה – בכתב היד נכתב בצד: ״שהיתה אוכלת״, והיא היא, באו ואמרו [ואמר לה] – ונמחקו שני מילים אלו, מת בעליך או גרשיך – יש להניח שהודעה מסוג זה עוררה אצל האישה סערת נפש, שאלות וקשיים רבים. אבל כדרכה של המשנה אין בה ביטוי לטרגדיה, ולא בשל כך נכתבה המשנה. עניינה של המשנה רק בשאלה ההלכתית. ברגע שהאישה כבר אינה אשת כהן היא פסולה מלאכול בתרומה. לפי ההקשר מדובר בבת ישראל שנישאה לכהן ואין לה בנים, שכן אם יש לה בנים היא ממשיכה בכהונתה. המשנה מניחה בפשטות שהכהן יכול לגרש על ידי שליח, כלומר שלאישה יש שליח לקבלת הגט, שכן היא אינה יודעת על הגירושין, אם כי אולי הם היו צפויים.
וכן העבד – של כהן, שהיה אוכל בתרומה באו ואמרו לו מת רבך – עבד כהן אוכל בתרומה. כבכל יתר הדוגמאות ברור שהעבד עבר לרשות ישראל. ברם, כאשר מת הכהן העבד עובר ליורשיו, ורק במקרים מיוחדים מאוד היורשים הללו אינם כוהנים (רמב״ם ואחרים). המקרה הפשוט ביותר הוא שבניו של הכהן פסולים לכהונה משום שנשאו גרושה או חלוצה. מקרה אפשרי אחר הוא שהיורש אינו כהן, כגון שהכהן הוריש את רכושו לישראל. ניתן למצוא מקרים נוספים דומים, אבל המשנה אינה מתעניינת בבירור דיני ירושה אלא במעמדו של עבד שחדל להיות כהן, ותו לא.
או מכרך לישראל – הכהן מכר את העבד, או נתנך מתנה – לישראל, או עשאך בן חורין – שחרור העבד יכול להתבצע על ידי מתן גט שחרור לעבד או לשלוחו, וכן כהן שהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה – לפתע התברר לו שהוא פסול לכהונה. כידוע לכהן אסור לשאת גרושה או חלוצה, ומי שעשה כן הוא חלל וזרעו פסול לכהונה. שוב אין המשנה מבררת כיצד ייתכן שלפתע נודע לכהן שהוא בן גרושה, ואין זה מעיקר המשנה. ברם, להלן נראה שהיו בתי דין שבדקו את הייחוסים, וייתכן שאחד מהם בדק את הכהן האמור ופסלו.
רבי אליעזר מחייב קרן וחומש – שהרי התרומה שאכל בעבר הייתה תרומה ואסור היה לו לאכלה, והרי זה ככל מקרה שאכל תרומה בשוגג. רבי אליעזר אינו אומר זאת במפורש, אבל מסתבר שאותו כהן יצטרך לשלם על כל התרומות שאכל, כמו בדין קרבנות (להלן), ואותה אישה תשלם על כל מה שאכלה מאז מות הבעל ועד שנודעה לה הבשורה.
רבי יהושע פוטר – ודאי שאסור לכל אלה לאכול תרומה להבא, אבל מה שנאכל בזמנו נאכל בהיתר, ואין זה בבחינת מעשה עברה בשוגג. מסתבר שהמחלוקת היא רק על החומש (ירושלמי תרומות פ״ז מ״ב, מד ע״ד) ואת הקרן ודאי צריך להחזיר, שהרי אכל מה שהבעלים רצו לתת לכהן כשר.
רבי יהושע ממשיך בדרכו שיש להתחשב בכוונת המעשה, ואילו רבי אליעזר בדרכו שהמעשה הוא הקובע ולכוונה משמעות שולית. זו מחלוקת עקרונית ורחבה שראשיתה במחלוקת בית שמאי ובית הלל, ורבי אליעזר מהלך בדרכם של בית שמאי1. רבי יהושע פוטר מפני שהעברה נעשתה בשוגג משום שהיה עסוק במצווה, כלומר בשעה שעשה את המעשה היה זה מבחינתו דבר מצווה, וכן דעתם של שני התנאים במחלוקת דומה (משנה פסחים פ״ו מ״ה).
פדיון בחומש הוא הלכה רגילה. גם פדיון מעשר שני נעשה במחיר הקרן והחומש, וגם שם רק בעל הבית מוסיף חומש (מעשר שני פ״ד מ״ג). המשנה מונה חמישה מקרים של חומש: ״חמשה חומשין הן, האוכל תרומה, ותרומת מעשר, ותרומת מעשר של דמאי, והחלה, והבכורים, מוסיף חומש. והפודה נטע רבעי, ומעשר שני שלו, מוסיף חומש. הפודה את הקדשו מוסיף חומש, הנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש מוסיף חומש, והגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו מוסיף חומש״ (משנה בבא מציעא פ״ד מ״ח). הרשימה אינה מלאה, שכן גם הנשבע לשקר משלם קרן וחומש (שבועות פ״ח מ״ג; בבא קמא פ״ט מ״ז).
היה עומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש – שהרי הוא כזר, וכמו שאמרנו לעיל, רבי יהושע פוטר – על כל מה שעשה בעבר, וכן כל קרבנות שהקריב על גבי המזבח פסולין – זו דעתו של רבי אליעזר, ורבי יהושע מכשיר – כפי שהסברנו לעיל.
נודע שהוא בעל מום עבודתו פסולה – כאן גם רבי יהושע יודה שהוא פסול לשעבר. לפי פשוטם של דברים זו אשמתו של הכהן, הרי הוא ידע על המום וצריך היה לברר את מצבו. אבל בכל יתר המקרים הפסול נובע ממעשה שנעשה על ידי אחר. אבחנה זו מחייבת בירור נוסף במכלול דרכי הטיפול בשאלת הייחוס בכלל, וטהרת הכוהנים בפרט.
בתוספתא2 מתנהל דיון לגבי מקווה שנמצא פסול, והשאלה היא ממתי נפסל. במהלך המחלוקת מתברר ששני החולקים (רבי טרפון ורבי עקיבא) מניחים בפשטות שאכן יש הבדל בין כהן שנודע לו שהוא בן גרושה ובין מקרה שנודע לו שהוא בעל מום, מכאן שלדעת שניהם יש לקבל את אבחנתו של רבי יהושע כאן. בהמשך התוספתא נאמר ש״נמנו וגמרו״ כרבי עקיבא, וממילא גם נמנו בכך וגמרו כרבי אליעזר, נגד רבי יהושע. בתוספתא מובאת גם האבחנה בין שני המקרים (לשיטת רבי טרפון). בעל מום מומו מעצמו, ובן גרושה ״פסולו באחרים״. הבדל נוסף הוא שבעל מום ״פסולו ביחיד״ ובן גרושה ״פסולו מתירו״3. בתלמוד הירושלמי הנימוק הוא (לשיטת רבי עקיבא): ״מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד, ואל יוכיח בן גרושה שפסולו בבית דין״ (מה ע״ב). בתלמוד הבבלי הניסוח (לשיטת רבי עקיבא) הוא: ״מקוה פסולו ביחיד, ובעל מום פסולו ביחיד, ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים; דבר אחר: מקוה פסולו בגופו, בעל מום פסולו בגופו, ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו מאחרים״ (קידושין סו ע״ב). ההבדל בין המקורות מלמד על הנימוק למשנתנו ועל הרקע החברתי לו. רבי טרפון מדגיש שבעל מום נפסל ״מעצמו״ ובן גרושה נפסל בגלל מעשה של אחרים, ומן הסתם הכוונה לאביו שנשא גרושה. בעל מום הוא ״ביחיד״ בניגוד ל״פסולו מתירו״, כלומר פסילת בעל מום היא הכרעה בודדת העוסקת רק במעמדו של הכהן, ואילו הקטגוריה של בן גרושה פוסלת אותו לכהונה בכלל. בתוספתא מקואות (פ״א הי״ח, עמ׳ 653) מופיעים שני הנימוקים.
לפי התלמודים פסול מקווה דומה לפסול מום בשני מרכיבים. האחד ששניהם ביחיד, כלומר האדם המאמין שהבחין בפסול פוסל את עצמו, אבל פסול בן גרושה אינו הכרעה אישית אלא ״מעשה בית דין״. הירושלמי מסיק, ובצדק, שאין פסול המשפחה אלא לאחר הכרעת בית הדין. על משמעותה המרכזית של קביעה זהה עמדנו לעיל (פירושנו לפ״ז מ״ה). מה שקובע את הפסול הוא הכרזתו של בית הדין, ואילו בכל מקרה רגיל ההכרעה ההלכתית נובעת מהמצב ההלכתי האובייקטיבי של החפץ. כך למשל, אוכל הוא טרף כי זה מצבו ההלכתי. היחיד הוא שמחליט על כך, ועליו האחריות לקיים את המצווה. אם אין הוא יודע הוא רשאי להיעזר בייעוץ של כל אדם, גם של החכם, אבל האחריות מוטלת על היחיד, והגורם הקובע את ההלכה הוא המצב עצמו. בניגוד לכך בטהרת נגעים וטומאתם, אם הבחין היחיד בנגע עליו לפנות לכהן; הוא אינו טמא עד שהכהן יכריז על כך. גם אם היחיד יודע שהנגע פשה בעורו אין הוא טמא עד להכרזה. כך ההכרזה היא מעמד הלכתי, והיא קובעת את ההלכה כמו מעשה קניין במכירה, או כמו קידושי אישה. הוא הדין בהיתר בכורות, שאף אם הדין ברור אין הוא חל עד שיכריז על כך בית הדין4, וכן בקידוש חודשים ועיבור שנים שבהם הוענקה הסמכות לבית הדין העליון, וזכותו אף לטעות בדברים הגלויים לעין5.
התוספתא והירושלמי כאן קובעים שגם פסול משפחה נקבע בבית דין: אדם שהוא בנה של גרושה עשוי להיחשב לכהן כשר עד לאותה הכרעה של בית הדין. כל זאת בניגוד לפסול בעל מום. עד כאן הירושלמי והתוספתא. בתלמוד הבבלי אין ביטוי לתפיסה זו. לאבחנה זו חשיבות חברתית רבה. היא מקבעת את מעמדו של החכם כיוצר ההלכה, ולא רק כפרשן של ההלכה ושל המציאות. היא הופכת את הפניית השאלה אל החכם למצווה ולמעשה דתי, וקובעת את כבודו ויוקרתו. משנתנו והמשנה בפרק הקודם מצטרפות, אפוא, לאותה תמונה דתית-חברתית. בשני המקרים הדגיש הירושלמי מרכיב זה, אלא שאצלנו אין הוא נובע מהמשנה, ואילו בפרק הקודם הופיעה התפיסה כבר במשנה, אם כי לא בכל המשניות. כמובן אין לגזור דמיון בין המשניות, וכל מקרה נידון לגופו. התפיסה שרק תשובת החכם היא בבחינת נתון מציאותי מופיעה בעוד מעט הלכות אחרות, ונעדרת מרוב התחומים ההלכתיים. בעידן המודרני, למשל, הורחבה שאלה זו, ולא נעקוב במסגרת זו אחר גלגוליה של התופעה6.
המדרשים קושרים את משנתנו לדרשה המפורסמת על ״הכהן אשר יהיה בימים ההם״7. כהן הוא כשר עד שייטמא, ואי אפשר לערער על מעמדו לשעבר. דרשה אחרת היא זו הלומדת מהברכה שנאמרה ללוי ״ופֹעל ידיו תרצה״ (דברים לג יא) שכל מה שכהן עושה נרצה ומרצה עד שיתברר שהוא פסול (ירושלמי מה ע״ב; בבלי, פסחים עב ע״ב, השוו יבמות לד ע״א). הדרשות הללו מציגות את המקרה בכהן כהלכה מיוחדת שיש לה תימוכין ייחודיים במקרא. ברם, לפי הסברנו ההלכה נובעת מתפיסה כללית שלפיה כל כהן כשר עד שייטמא, והוא טמא רק מכאן להבא, והוא הדין במקווה. אם כן, אין כאן הלכה מיוחדת בכהן אלא תפיסה כללית. הדרשות לפסוקים אינן יוצרות את ההלכה אלא רק מהוות סיוע לה, שכן אילו היו משמעותיות היה בכך כדי להפריך את הלימוד של רבי עקיבא ורבי טרפון שהבאנו.
כפי שאמרנו, בירושלמי יש דעה שפסול משפחה נקבע רק בבית דין, מעתה עלינו לברר מעט את טיבה של הכרעה זו בבית דין. בדרך כלל אדם צריך להתלבט בעצמו ולקבוע לעצמו האם יצא ידי חובת מצווה או לא. שונה הוא פסול משפחה. אדם יכול לקבוע לעצמו שהוא כשר, אבל לשני, הנותן לו את התרומה, חשוב לדעת שנתנה לכהן כשר. אם כן, השאלה חורגת מהתחום הדתי העצמי והופכת למרכיב במערכת היחסים שבין שניים, כמעט כמו בדיני ממונות. מעבר לשאלה זו, שיש לה אופי משפטי, מסתבר שבחברה היהודית ייחסו לשאלות של פסול משפחה חשיבות רבה. פסול משפחה נוגע לישראלים, ובעיקר לכוהנים ולישראלים הרוצים להתחתן עם כוהנים. לפי העדויות שבידינו הקפידו בארץ ישראל על הייחוס, ולשם כך הופעלו בתי דין שבדקו ייחוסים ואישרו אותם. על כך אנו שומעים כבר בימי שיבת ציון, במשך ימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד. חכמי בבל טענו שבארצם מקפידים על ייחוסים עוד יותר מאשר בארץ ישראל8, ונראה שגם חכמי הארץ הודו בכך, ואם כך בארץ ישראל, קל וחומר בבבל9.
המקורות הנוגעים לימי בית שני נאספו בידי ביכלר, והוא הראה שהכוהנים הקימו מנגנון להרחקת כוהנים בלתי מיוחסים. לפני שמשמרת חדשה הצטרפה לעבודת הקודש נבדקו היוחסין, וכהן שלא נמצא בו פסול עשה יום חג לעצמו (משנה מידות פ״ה מ״ד). אף הונהגה ברכה מיוחדת: ״ברוך המקום ברוך הוא שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן וברוך הוא שבחר באהרן ובבניו לעמוד לשרת לפני ה׳ בבית קדשי קדשים״. ברכה זו שובצה בברכות התורה וההבדלה, ורק במהלך התקופה האמוראית שונתה ונעקרה מסדר הברכות10. הכללתה של הברכה במסורת הפרושית של ברכות התורה11 מעידה על ההסכמה לתהליך בדיקת היוחסין, ועקירת הברכה מעידה על הסתייגות ממעמדם הבכיר של הכוהנים. לפי מסורת חז״ל הייתה הסנהדרין הגדולה הגוף שבפניו בוררו שאלות היוחסין של ישראל (משנה מידות שם). ברם, יש להניח שלפחות חלק מהפעילות התנהל על ידי הכוהנים (הצדוקים?).
מכל מקום, אין ספק שבימי הבית היה מנגנון של בית דין שפסל ואישר את ייחוסם של כוהנים, ומבחינה זאת הדברים מתאימים למשנתנו המתארת מצב שבו מודיעים לכהן על היותו פסול לכהונה. השאלה היא מה קרה לאחר החורבן כאשר שאלת הייחוס איבדה ממשמעותה מצד אחד, ומצד אחר גבר המתח בין חכמים לכוהנים12, והיה מקום לצפות לכך שחכמים יקפידו פחות על ייחוסם של כוהנים.
שתי משניות במסכת עדיות חושפות טפח מהמתיחות סביב שאלה זו: ״העיד רבי יהושע ורבי יהודה בן בתירא על אלמנת עיסה שהיא כשרה לכהונה, שהעיסה כשרה לטמא ולטהר, לרחק ולקרב. אמר רבן שמעון בן גמליאל קבלנו עדותכם, אבל מה נעשה שגזר רבן יוחנן בן זכאי שלא להושיב בתי דינין על כך, הכהנים שומעים לכם לרחק אבל לא לקרב״ (משנה עדיות פ״ח מ״ג; בבלי, כתובות יד ע״א). אם כן, הכוהנים החמירו באלמנת עיסה (אישה שבמשפחתה נפל פסול בלתי מוגדר ובלתי ברור). מלבד העדות על חשיבות הנושא אנו לומדים שההלכה לחוד והנוהג של הכוהנים לחוד, והכוהנים אינם מקבלים חלק מהקוּלות של חכמים. תגובתו של רבן יוחנן בן זכאי היא שלא להושיב בתי דינים, כלומר לא ליזום פעילות מסודרת של פסיקה בנושא. בתוספתא המסורת שונה במקצת: ״בית דין שלאחריהם אמרו נאמנת עיסה לטמא ולטהר, לאסר ולהתיר, לרחק ולקרב. אבל באלמנת עיסה לא נגעו״ (תוספתא עדיות פ״ג ה״ב, עמ׳ 459). אם כן, ההתנגדות בוטה פחות אבל ״לא נגעו״, כלומר בית הדין סירב להכריע בעדות שהובאה לפניו13.
משנה אחרת שונה: ״אמר רבי יהושע: מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני, שאין אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב, אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע. משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן ורחקה בן ציון בזרוע. ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע. כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב. רבי יהודה אומר לקרב אבל לא לרחק. רבי שמעון אומר להשוות המחלוקת. וחכמים אומרים לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר (מלאכי ג כג) ׳הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא׳ וגומר ׳והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם׳ ״ (משנה עדיות פ״ח מ״ז)14. המשנה ומקבילותיה משקפות מתיחות. המעשים שעליהם מסופר הם מימי הבית, וחכמים מגיבים בהסתייגות מהפעולות שנעשו בזרוע. מן הסתם זו עדות לפעולתם של חוגים שאינם מקרב חכמים, אולי ראשי הכוהנים ואולי הצדוקים. הסיפורים הם מהעבר, אבל מימרתו של רבן יוחנן בן זכאי משקפת את ימי חכמים. הם מסתייגים מריחוק משפחות שטהרת המשפחה שלהם בעייתית. מובעת העמדה שאין ״להרחיק״, ודעה זו באה בעצמות שונות. עם זאת, במקבילה בתוספתא נאמר: ״ולא רצו חכמים לגלות עליהם. אבל מוסרין אותן לבניהם ולתלמידיהם פעם אחת בשבוע״ (תוספתא עדיות פ״ג ה״ד, עמ׳ 459). בבבלי הנוסח בהיר יותר: ״תאנא: עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה, אבל חכמים מוסרים אותו לבניהם ולתלמידיהן פעם אחת בשבוע, ואמרי לה פעמים בשבוע״ (בבלי קידושין עא ע״א15). החובה למסור את הסוד פעמיים בשבוע היא החמרה מסוימת, ודורשת עירנות יתר לחובת השמירה על הייחוס.
במסכת סנהדרין מובאת רשימה ארוכה של תחומי פעילות של הסנהדרין ובתי הדין בישראל. הרשימה תאורטית וכוללת תחומים שבהם לא העניקו השלטונות לבתי הדין היהודיים סמכות לדון (משנה סנהדרין פ״א מ״א-מ״ד), אבל אין ברשימה ביטוי לדיון בדיני ייחוס משפחה.
לכאורה היה עלינו להסיק שבימי התנאים הפסיקו לברר יוחסין ולא העמידו בתי דין על כך. יתרה מזאת, רבי יהושע מתגלה כאחת הדמויות הפעילות בניסיון לסייג את תפקודם ההלכתי של דיני ייחוסים16. זאת בניגוד למשתמע מהמשנה, ובניגוד בוטה לנאמר בירושלמי. אלא שמתברר שבהמשך ימי התנאים חזרו להושיב בתי דין. התלמוד הירושלמי מצטט ברייתא הדנה לתומה בעדים שבאו לרחק או לקרב (ירושלמי כתובות פ״ב ה״ג, כו ע״ב). עדות מפורשת יש בהלכה הבאה: ״מעלין לכהונה לוים וישראל על פי עד אחד, אבל אין מורידין אלא על פי שנים. רבי יהודה אומר כשם שאין מורידין אלא על פי שנים כך אין מעלין אלא על פי שנים. אמר רבי לעזר אימתי, בזמן שיש עוררין, אבל בזמן שאין עוררין מעלין לכהונה על פי עד אחד. היאך ערער? אמרו היאך קפץ פלוני לכהונה שלא נשא כפיו מעולם, שלא נטל חלקו17 מימיו, אין זה ערער. שהוא בן גרושה, או בן חלוצה, כותי, נתין וממזר, הרי זה ערער. רבי העלה לכהונה על פי עד אחד [רבי יוסי העלה לכהונה על פי עד אחד]. נפלה חלזון18 בעיר, אמר רבי יוסה אין חלזון ראיה, אלא כל שיש לו ערער יבוא ויאמר. רבן שמעון בן גמליאל אומר משם רבי שמעון בן הסגן, מעלין לכהונה על פי עד אחד, ולא על פי עד אחד אלא על פי אשה, לא כשתבא אשה לבית דין אלא כשתאמר יתנו לו״19.
ההלכה מעידה על עיסוק משפטי וחברתי בנושא, הושבת בית דין וקביעת נהלים להפעלתו, הלכה למעשה. מצטרפת לכך סדרת הלכות על צורת הערעור ועל הסימנים שלפיהם מעלים מישהו לכהונה או מורידים אותו ממנה. ההלכות נושאות אופי רֵאלי לחלוטין, כגון הכלל שחלוקת תרומות ונשיאת כפיים היא חזקה לכהונה, אך רק בתחום הטריטוריאלי המוגדר שבו מחלקים תרומה20.
במפורש אנו שומעים על הושבת בית דין במעשה אחר: ״מעשה במשפחה בדרום שהיו קורין עליה ערער, ושלח רבי את רומינוס לבדקן, ובדק ומצא שנתגיירה זקנתה פחותה מבת שלשה שנים ויום אחד והכשירה לכהונה״21. אם כן, הערעור נשמע ורבי מושיב דיין לבדוק את הערעור ולקבוע את ההלכה על כך.
כזכור, הירושלמי הוא שקובע שפסול משפחה הוא בבית דין דווקא. ניתן, אפוא, לסכם שבימי הבית נהגו לברר את מעמד משפחות הכוהנים, ובירורים אלו נעשו לצורך עבודת המקדש ובחסותו. חכמים הסכימו עם עצם התהליך, אם כי לא תמיד הסכימו עם ההחלטות עצמן. יתר על כן, מסתבר שחלק מההכרעות לא נעשו בבתי הדין של חכמים אלא בבתי דין של כוהנים וצדוקים. לאחר החורבן בולטת התנגדות להמשך העיסוק בנושא בצד גילויי עצמאות, או המשך גילויי עצמאות, של כוהנים. נראה שבימים אלו הייתה הושבת בתי דין לעיסוק בנושא נדירה, ועדות לכך הבאנו ממשנת סנהדרין. בהמשך ימי התנאים, ובעיקר מימי רבי ואילך, חזרו להושיב בתי דין שעסקו בנושא. העילה לעיסוק לא הייתה פניית המשפחה לבירור הלכתי (כמו בסתם מקרה רגיל של בירור הלכה), אלא גם ערער ציבורי מוגדר או בלתי מוגדר. בתקופה זו נקבע שקירוב וריחוק נעשים רק על פי הכרעה של בית דין. לא נגענו כאן בשאלת היחס לממזרות, והוא פרשה בפני עצמה. במבוא למסכת קידושין נרחיב בשאלה זו.
1. עסק בכך בהרחבה גילת בכמה הזדמנויות. ראו גילת, רבי אליעזר, עמ׳ 31-21.
2. תוספתא מקואות פ״א הי״ז-הי״ח, עמ׳ 654-653; ירושלמי כאן מה ע״א; בבלי, קידושין סו ע״ב.
3. בתוספתא זכות הנימוק היא של רבי טרפון, ובתלמודים של רבי עקיבא. מסתבר שהתוספתא שימרה את הנוסח המקורי ובו ניתנה לרבי טרפון, שהיה הבכיר בין השניים, זכות הנימוק. בתלמודים הועברה זכות הנימוק למי שהתגלה כ״צודק״, כלומר שנמנו כמותו.
4. משנה, בכורות פ״ד מ״ג; פ״ה מ״ו; תוספתא סנהדרין פ״א ה״ב, עמ׳ 415, וראו פירושנו לביצה פ״ג מ״ד. שם הובאו דברי הירושלמי שרבי יהודה חולק ואומר שהשתתפות המומחה אינה מהתורה, ואינה חלק הכרחי בתהליך ההיתר.
5. ראו המבוא למסכת ראש השנה.
6. דומה לכך היא תביעת התלמוד הבבלי שהשוחט יראה את הסכין לרב (בבלי חולין יז ע״ב). תביעה זו היא מעבר לבירור טכני של טיב הסכין, והופכת את הבדיקה והאישור למעמד דתי כשלעצמו.
7. מדרש תנאים לדברים, כו ג, עמ׳ 171. ספק אם קטע זה תנאי.
8. הטענה נסמכת, כביכול, על כך שכל הבלתי מיוחסים עלו לארץ ישראל בימי שיבת ציון. ראו בבלי, כתובות קיא ע״א; קידושין סט ע״ב; עא ע״א. ההתפארות של חכמי בבל היא חלק ממאבקם לאוטונומיה ואפילו למעמד שווה לזה של יהדות ארץ ישראל, ובכך לא נרחיב במסגרת זו.
9. ביכלר, טהרת משפחות; ינקלביץ, ייחוס.
10. ראו מבואנו למסכת ברכות.
11. ראו פירושנו ליומא פ״ז מ״א.
12. על כך ראו בנספח למסכת שקלים.
13. המעקב אחרי המשך השתלשלות ההלכה הוא פרק מעניין, אך לא כאן מקומו.
14. בתוספתא נאמר: ״משפחת בית הצריפה היתה בעבר הירדן וריחקה בן ציון בזרוע. אחרת היתה שם וקירבה בן ציון בזרוע, ולא רצו חכמים לגלות עליהם. אבל מוסרין אותן לבניהם ולתלמידיהם פעם אחת בשבוע. כגון אילו אליהו בא לטמא ולטהר לקרב ולרחק, רבי מאיר אומר לקרב אבל לא לרחק ורבי יהודה אומר חילוף הדברים״ (עדיות פ״ג ה״ד, עמ׳ 459).
15. דיון מעין זה שבו המקור התנאי אומר פעם בשבוע ואמוראי בבל אומרים פעמיים בשבוע חוזר בבבלי, פסחים פו ע״ב. אבל מהמשך התלמוד ברור שאכן המימרה נאמרה על קירוב משפחות.
16. ראו דיוננו במסכת יבמות פ״ד מי״ג; קידושין פ״ד מ״א.
17. בתרומה.
18. ״חלזון״ הוא חלזה, הלעזה, ערעור בלתי מוגדר אלא כשמועה בלבד.
19. תוספתא כתובות פ״ב ה״ג ומקבילות כגון בבלי, בבא בתרא לא ע״ב - לב ע״א; קידושין עג ע״ב; עו ע״ב ועוד. ״ערער״ הוא המינוח לכל ערעור על מצב משפטי, אך התייחד לערעור על ייחוס ומעמד משפחתי. אין האישה חייבת לבוא לבית הדין אלא דיינו שאומרת ״תנו לו תרומה״, וסומכין עליה כשם שסומכין עליה בשאר איסורים.
20. תוספתא כתובות פ״ג ה״א ומקבילותיה; בבא בתרא פ״ז ה״ב, וכמותן הלכות נוספות.
21. ירושלמי ביכורים פ״א ה״ד, סד ע״א; בבלי, יבמות ס ע״ב. רבי רומנוס נזכר כנציגו של רבי לבירורים נוספים.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ב) וְכֻלָּם, שֶׁהָיְתָה תְרוּמָה בְתוֹךְ פִּיהֶם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִבְלְעוּ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִפְלֹטוּ. אָמְרוּ לוֹ, נִטְמֵאתָ וְנִטְמֵאת תְּרוּמָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִבְלָע. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִפְלֹט. טָמֵא הָיִיתָ וּטְמֵאָה הָיְתָה תְרוּמָה, אוֹ נוֹדַע שֶׁהוּא טֶבֶל, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, אוֹ שֶׁטָּעַם טַעַם פִּשְׁפֵּשׁ לְתוֹךְ פִּיו, הֲרֵי זֶה יִפְלֹט.
All of these1, if a heave-offering was in their mouths, Rebbi Eliezer says, they should swallow it2, Rebbi Joshua says, they should spit it out3. If they said to him, you and the heave-offering have become impure, Rebbi Eliezer says, he should swallow it, Rebbi Joshua says, he should spit it out4. You or the heave-offering were impure, or if it became known that it was ṭevel, or First Tithe of which its heave-offering had not been taken, or Second Tithe or dedicated [food] that had not been redeemed,5 or that he tasted the taste of a bed bug in his mouth6, he has to spit it out7.
1. Those mentioned in Mishnah 1 who have to stop eating a heave-offering immediately.
2. And add the value of the food swallowed to the amount to be paid as principal and fifth, according to R. Eliezer.
3. Since R. Joshua does not require payment, he cannot tolerate enjoyment of the heave-offering for a single moment after it became forbidden.
4. This case is parallel to the previous one. “He” in this case is a Cohen of unquestioned pedigree who started to fulfill his duty eating a heave-offering, thinking he and the heave-offering were pure.
5. In all these cases, eating the food was sinful to begin with. An impure person may not eat a heave-offering and impure heave-offering may not be eaten (Num. 18:13). First Tithe remains ṭevel as long as the heave-offering of the tithe was not lifted from it. Unredeemed Second Tithe can be eaten only in Jerusalem, and eating unredeemed dedicated food is larceny of Temple property.
6. Swallowing such food would be a health hazard; it is forbidden knowingly to contribute to a deterioration of one’s health (Deut. 4:15).
7. R. Eliezer agrees that food cannot be swallowed if there never was a time when swallowing it was permitted.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ב] וְכֻלָּם שֶׁהָיְתָה תְרוּמָה לְתוֹךְ פִּיהֶם, רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִבְלָעוּ.
רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יִפְלֹטוּ.
אָמְרוּ לוֹ: ״נִטְמֵאתָ״, ״נִטַּמַּת תְּרוּמָה״, רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִבְלַע.
רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יִפְלֹט.א אִם ״טָמֵא הָיִיתָ״, וּ״טְמֵאָה הָיְתָה תְרוּמָה״, אוֹ נוֹדַע שֶׁהוּא טֶבֶל, אוֹ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, אוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, אוֹ שֶׁטָּעַם טַעַם פְּשֵׁפֵשׁ לְתוֹךְ פִּיהוּ, הֲרֵי זֶה יִפְלֹט.
א. בכ״י: יִפְלוֹטוּ
רבי יהושע אומר: דם שעל הככר - גורר את מקומו ואוכל את השאר
נמצא בין שניו - משפשף ואינו חושש.
מאמר ר׳ אליעזר יבלעו ויצטרפו לזה מה שבלע למה שאכל אחר המיתה או הגרושין או כל מה שנזכר וישלם הכל בתוספת החומש כמו שסובר ר׳ אליעזר: ופירוש יפלוט יוציא מפיו: ופשפש מן תולעים עגולים אדומים כצורת העדשים והם מאוסים מאד ובלשון ערבי בקי והכוונה בזה שימצא בפיו דבר שימנע אותו מלאכול מה שהכניס בפיו מפני הטנוף והמאוס והלכה כרבי יהושע.
וכולן. עבד או אשה ובן גרושה וחלוצה ופלוגתא היא בירושלמי (שם) דאיכא מאן דאמר דרבי אליעזר לא קאי אלא אעבד ואשה דמעיקרא חזו ועל כורחין מתניתין הכי סברא .
נטמאת. ותרומה טהורה אסורה לך או נטמאת הטהורה ואסורה אפילו טהור ובטומאה שאירע לאחר שהכניס התרומה בפיו איירי.
טמאה היתה. השתא איירי בטומאה שאירע מקודם וכן תרומ׳ הית׳ טמאה קודם דומיא דטבל.
ופשפש שטעם פשפש מפרש בפ הרואה כתם (נח:) מנא ידע והוא מצוי במשכב כדאמר לגבי כתם דתולה בו.
הרי זה יפלוט. אע״פ שמאבד אוכלי תרומה.
ירושלמי (הל׳ ב) מה פליגין בעבד ואשה אבל בשאר רבי אליעזר מודי אמר רב שמואל בר יצחק מתניתין אמרה כן או נודע שהוא טבל או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא ניפדו ולית רבי אליעזר פליג מה טעם דר״א משום דהתחיל בהיתר תני ר׳ נתן אומר לא שהיה ר״א אומר משום דהתחיל בהיתר אלא שהיה רבי אליעזר אומר הלעוס כבלוע אף בשבת ובפסח וביום הכפורים ובנזיר ובנבלה ובטריפה ובשקצים וברמשין פי׳ ר׳ נתן פליג אמתנית׳ ולא מפליג בין התחיל באיסור להתחיל בהיתר אף בשבת כגון פירות הנושרין שלעס בפיו והן מוקצין.
וְכֻלָּם. עֶבֶד וְאִשָּׁה שֶׁאָכְלוּ מִתְּחִלָּה בְּהֶתֵּר, בְּהָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּיִבְלְעוּ, אֲבָל בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה דְּמֵעוֹלָם לֹא אָכְלוּ בְּהֶתֵּר מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּיִפְלֹט, מִידֵי דַהֲוָה אַטָּמֵא הָיִיתָ אוֹ טְמֵאָה הָיְתָה הַתְּרוּמָה קֹדֶם שֶׁנְּתָנָהּ לְתוֹךְ פִּיו, דְּמוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּיִפְלֹט:
אוֹ שֶׁטָּעַם טַעַם פִּשְׁפֵּשׁ. שֶׁרֶץ, כְּשֶׁמּוֹלְלִין אוֹתוֹ רֵיחוֹ מָאוּס בְּיוֹתֵר, וְהוּא מָצוּי בַּכְּתָלִים וּבַמִּטּוֹת, וְקוֹרִין לוֹ בַּעֲרָבִי בק״י וּבְלַעַ״ז צימיצ״א. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
וכולם – a slave and a woman who ate from the beginning with permission, it is in this that Rabbi Eliezer states that they should swallow it. But the son of a woman divorcee or the son of a woman who performed the ceremony of removing her deceased husband’s brother’s shoe, that forever did not eat with permission, Rabbi Eliezer admits that he should spit it out, something that he was disqualified, or the heave-offering was disqualified prior to his placing it in his mouth, as Rabbi Eliezer admits that he should spit it out.
אם שטעם טעם פשפש – an unclean reptile, for when they crush it, his breath is most repulsive, and it is found in the walls and in the beds and we call it B’KEE in Arabic and in the foreign language, TZIMITZA, and the Halakha is according to Rabbi Yehoshua.
וכולן. אעבד ואשה קאי ומשום דהתחילו בהיתר מתיר ר״א לבלוע אבל ר׳ נתן פליג בירושלמי אמתני׳ ולא מפליג בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור דתניא א״ר נתן לא שהי׳ ר״א אומר משום שהתחיל בו בהיתר אלא שהי׳ ר״א אומר הלעוס כבלוע אף בשבת ובפסח וביה״כ ובנזיר ובנבלה ובטריפה ובשקצים וברמשים פי׳ אף בשבת כגון פירות הנושרין שלעס בפיו והן מוקצין. וכתב ה״ר יהוסף ז״ל לתוך פיהם בלמ״ד גרסי׳ וכן מצאתי בכל הספרים וגם בסיפא גרסי׳ בלמ״ד טעם פשפש לתוך פיו ע״כ. עוד כתב ונטמאת תרומה ברוב הספרים גרסי׳ ונטמאת אך בספר אחד גרסי׳ נטמאת ונ״ל דהכל אחד ואפי׳ לספרים דגרסי ונטמאת פירושו או נטמאת דהא לקמן גרסי׳ בכולן טמא היית וטמאה היתה וכו׳ אע״ג שגם שם ר״ל או טמאה מ״מ גרסי׳ וטמאה וא״כ גם הכא יש לגרוס ונטמאת אע״ג דפי׳ או ע״כ. עוד כתב נודע שהוא טבל ס״א שהיא ביו״ד ונ״ל לגרוס שהוא בוי״ו מפני שאינו חוזר על הכהן האוכל תרומה אלא על כל מי שיהי׳ אוכל איזה מאכל ונודע לו שהוא טבל וכו׳ ע״כ. עוד כתב ז״ל על מה שפי׳ ר״ע ז״ל וכולן עבד ואשה שאכלו מתחלה בהיתר כתב כמה קשים דברי המפרש הזה. זה כנגד זה שבכאן אמר שטעמו של ר״א הוא משום שהתחיל בו בהיתר ולמטה הוא אומר לא שיגמור בחצר אלא יצא חוץ לחצר והיינו דברי ר׳ נתן שאומר שאין טעמו של ר״א משום שהתחיל בו בהיתר עכ״ל ז״ל:
אמרו לו נטמאת. ותרומה לא נטמאה כגון דלא הוכשרה אסורה לך בלא תעשה: ונטמאת התרומה. או נטמאה התרומה יאסור אפי׳ לטהור בעשה ובטומאה שאירעה אחר שהכניס התרומה לתוך פיו עסקי׳ למ״ד משום דאתחיל בהיתר:
טמא היית. קודם שתאכל התרומה:
וטמאה היתה התרומה. או טמאה היתה:
או נודע לו שהוא טבל. מה שהי׳ אוכל או לוי שהי׳ אוכל מעשר ואמרו לו שלא ניטלה תרומתו וטבל הוא או מעשר שני חוץ לירושלים וחשב שהי׳ פדוי ואמרו לו שלא נפדה:
או שטעם טעם פשפש. בנדה פרק הרואה כתם דף נ״ח מפ׳ מנא ידע וקאמר דריחו כטעמו ובירוש׳ מפרש דלאו דוקא פשפש דה״ה כל דבר שנפשו של אדם חתה וקצה ממנו והי׳ תרומה לתוך פיו ה״ז יפלוט ואע״ג דפליגי לעיל גבי נטמא או נטמאת התרומה דר׳ אליעזר אומר יבלע ור׳ יהושע אומר יפלוט הכא כולהו מודו הואיל ועד שלא ניתנה לתוך פיו אירע בה פסול או שמעולם לא הותרה לא חיישי׳ להפסד תרומה ומשום דמאבד אוכלי תרומה נקט לה אבל כ״ש חולין דהא שרץ הוא. הר״ש שירילי״ו ז״ל והוא פי׳ רש״י ז״ל שם בנדה. ועיין במה שכתב בית יוסף בטוי״ד ססי׳ ק״ד בשם תשוב׳ הרשב״א ז״ל. והילך קיצור מה שמצאתי בתשוב׳ הרשב״א ז״ל סי׳ ק״א. דברים ברורים אני רואה כאן שאין הבריה אוסרת בכל מה שהיא מחמת פליטתה אלא מחמת ממשה והוא שתהא שלימה ושלא נפסדה צורתה הא אם נחתך ממנה אבר או אפי׳ היא שלימה ונתרסקה ונפסדה צורתה אבד שמה והרי היא כשאר האיסורין ובטלה ואלו דברים פשוטים לא ראיתי לכתוב ראיותיהן כי רבו וכו׳ עד ומה ששנינו הי׳ אוכל את התרומה וטעם טעם פשפש זורקה מסתברא לי משום דחיישי׳ שמא פשפש עומד בפני עצמו דאי אפשר לו לברור בתוך פיו ולפיכך זורקה ע״כ והב״י הביאה שם כולה בשלימות:
רבי אליעזר אומר יבלעו. ויצטרפו לזה שבלע למה שאכל אחר המיתה וגירושין [או כל מה שנזכר] וישלם הכל בתוס׳ החומש. כמו שסובר ר׳ אליעזר. הרמב״ם:
נטמאת ונטמאת התרומה. בטומאה שאירעה לאחר שהכניס התרומה בפיו מיירי. הר״ש:
או שטעם טעם פשפש. והכוונה בזה שימצא בפיו דבר שימנע אותו מלאכול מה שהכניס בפיו מפני הטנוף והמיאוס. הרמב״ם. וקמשמע לן בתרומה דלא חיישינן להפסד תרומה וכ״ש חולין דפולט. רש״י בנדה פרק הרואה כתם דף נח ע״ב ועי׳ במשנה ד. והא דנקט פשפש. דאילו שרץ אחר מנא ידע. אבל פשפש אמרו שם בגמרא טעמו כריחו וברית כרותה לו שכל המוללו מריח בו:
{ג} רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יִבְלְעוּ. וְיִצְטָרֵף זֶה שֶׁבָּלַע לְמַה שֶּׁאָכַל אַחַר הַמִּיתָה אוֹ הַגֵּרוּשִׁין, וִישַׁלֵּם הַכֹּל בְּתוֹסֶפֶת הַחֹמֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁסּוֹבֵר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. הָרַמְבַּ״ם:
{ד} נִטְמֵאתָ כוּ׳. בְּטֻמְאָה שֶׁאֵרְעָה לְאַחַר שֶׁהִכְנִיס הַתְּרוּמָה בְּפִיו מַיְרֵי. הָרַ״שׁ:
{ה} פִּשְׁפֵּשׁ. שֶׁיִּמְנַע אֹתוֹ לֶאֱכֹל מִפְּנֵי הַמִּאוּס. וְקָא מַשְׁמַע לָן בִּתְרוּמָה דְּלֹא חַיְשִׁינַן לְהֶפְסֵד תְּרוּמָה וְכָל שֶׁכֵּן חֻלִּין דְּפוֹלֵט, רַשִׁ״י. וּפִשְׁפֵּשׁ יָדוּעַ שֶׁכָּל הַמּוֹלְלוֹ מְרִיחוֹ וְטַעֲמוֹ כְּרֵיחוֹ:
ו) וכולם שהיתה תרומה בתוך פיהם רבי אליעזר אומר יבלעו
וישלם קרן וחומש. ודוקא עבד ואשה דמתחלה בהיתר אכלו. משא״כ בן גרושה וחלוצה דמעולם לא הותר בה מודה ר״א דיפלוט:
ז) אמרו לו נטמאת
או:
ח) ונטמאת תרומה
והטומאה אירע אחר שהכניסה לפיו דוגמא דאשה ועבד לעיל:
ט) טמא היית
מכבר דלא הותר בה מתחלה:
י) או שטעם טעם פשפש
וואנצע. וה״ה שאר דבר מאוס מותר לפלטה דבכה״ג לא חיישי׳ להפסד הקדש ותרומה:
ב) וכ׳ עלה רבינו הגאון אאמ״ו זצוק״ל. ק״ל לרמב״ם דעכ״פ ישלם קרן וחומש הרי חומש רק בשוגג והכא יכול לפלוט ותו דהו״ל כאחטא ואשוב. ונ״ל דהיכא דהו״ל מצוה טפי מעבירה שרי כתענית חלום בשבת ומתיב תענית לתעניתו (כתו׳ תענית די״א א׳) ה״נ מצוה שלא יפלוט ויפסד התרומה גדולה טפי מבליעה:
וכולם שהיתה תרומה לתוך1 פיהם רבי אליעזר אומר יבלעו רבי יהושע אומר יפלוטו אמרו לו ניטמיתה [ו]ניטמאת תרומה – וי״ו החיבור מצויה כמעט בכל עדי הנוסח, ואפשר להבינה כתוצאה. אמרו לאוכל שהוא טמא ולכן התרומה נטמאה, שכן אפילו אם הוא טמא טומאת ולד התרומה פסולה. במסכת טהרות (פ״ב מ״ו-מ״ז) מובאת מחלוקת, לדעת רבי אליעזר התרומה רק פסולה ואיננה טמאה ולדעת החולק עליו, שהוא כנראה רבי יהושע, התרומה ממש טמאה. משנתנו כרבי יהושע, כלומר התוצאה של העובדה שהוא נטמא היא תרומה טמאה.
רבי אליעזר אומר יבלע רבי יהושע אומר יפלוט – המחלוקת כאן כמחלוקת ברישא, והיא כללית ואיננה נובעת דווקא מרמת הטומאה של התרומה. עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שלדעת רבי אליעזר הטומאה פסולה ואיננה טמאה ממש, אבל כאמור זו עמדתו גם ברישא שיש בה איסור טומאה ואיסורים אחרים. המחלוקת היא מה צריך לעשות מי שהגיעה אליו הבשורה שאינו כהן ויש לו אוכל בפיו. הבעיה הכפולה היא שהמשך האכילה הוא אכילת תרומה על ידי זר, ופליטה מהפה היא בבחינת השחתת אוכלין, [אם] טמא הייתה וטמאה היתה תרומה – אין כאן חילול תרומה, שהרי כבר הייתה טמאה, או נודע שהוא טבל או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו – והוא אסור לאכילה עד שירים ממנו את תרומת המעשר, או מעשר שיני והקדש שלא ניפדו – ואסור לאכלם לפני הפדיון. המשנה יכולה הייתה להכביר בדוגמאות נוספות, כגון מי שאכל אוכל לא כשר ועוד. מצד אחד דרכה של המשנה לתת דוגמאות רבות, אף שחלקן מיותרות, ומצד שני בדרך כלל אין היא מונה את כל המקרים האפשריים, או שטעם טעם פישפש לתוך פיהו – פשפש הוא בעל חיים, שרץ כלשהו. הבבלי (נידה נח ע״ב) מתחבט כיצד יודע אדם את טעם הפשפש, אבל השאלה היא ספרותית בלבד. אדם חש בטעם הזר, או בעצם זר בתוך פיו. הפשפש במשמעות זו נזכר רק בעוד מקור אחד. המשנה קובעת שאישה רשאית ״לתלות״ עצמה בבעל חיים שהרגה. הווה אומר, אם מצאה כתם של דם היא רשאית להסביר לעצמה שמקורו אינו בדם הנידה אלא בשרץ שהרגה. בהקשר זה נזכרת המאכולת, שהיא סוג של כינה, והפשפש. על כך אומר התלמוד: ״עד כמה? אמר רב נחמן בר יצחק: תולה בפשפש – ועד כתורמוס. תנו רבנן: פשפש זה, ארכו כרחבו, וטעמו כריחו, ברית כרותה לו – שכל המוללו מריח בו. ארכו כרחבו – לעניין כתמים, טעמו כריחו – לעניין תרומה״ (בבלי נידה נח ע״ב). אם כן, לפשפש יש דם והוא בעל צורה ריבועית. המשפט ״טעמו כריחו״ אמור להסביר את המונח ״טעם פשפש״, כפי שהסברנו. על כן נראה שהפשפש הוא שרץ המצוי על גוף האדם, אולי הוא הפשפש של ימינו או שרץ דומה. מכל מקום מדובר בשרץ שלם, גדול למדי, המכיל דם בכמות שיכולה ליצור כתם של ממש, ומוללים אותו כדי להרגו. להלן נחזור לעניין זה של שרצים במזון.
הרי זה יפלוט – בכל המקרים הללו אין חשש של השחתת תרומה, ולכן לכל הדעות יש לפלוט את המאכל האסור.
הירושלמי (מה ע״ב) מסביר את טעמם של החולקים ומציע שני הסברים, הראשון שלרבי אליעזר אם התחיל בהיתר רשאי לסיים את שבפיו, והשני שלדעת רבי אליעזר לעוס כבלוע, ואם החל ללעוס כאילו כבר בלע. ההסבר הראשון קשה ביותר. הרי במשנה הקודמת השתמש רבי יהושע בנימוק שהתחיל בהיתר ורבי אליעזר חלק עליו; אמנם ייתכן שכאן הוא יקבל את הנימוק, אך קשה להניח שכך תתהפכנה הדעות. ראשונים, אבות עולם, מצאו אמנם נימוקים להבדל בין המשניות, אך קשה להניח היפוך כה מלא. ההסבר השני, ואותו מביא רבי נתן, מעביר את המחלוקת לנושא אחר מזה של משנה א, האם לעוס כבלוע. אמנם ההסבר נשמע כוללני ומקיף, והתלמוד אף אומר שכלל זה נכון גם בדיני שבת ובדיני פסח, אך איננו מכירים לו מקבילות. רבי יוחנן מסביר שרבי אליעזר חולק רק ברישא, כלומר בעבד ואישה הנזכרים במשנה א, אבל לא במקרים שבמשנה ב. הווה אומר, רבי אליעזר אומר ״לעוס כבלוע״ רק לעניין תרומה, כשיש חשש של השחתת תרומה (ריבמ״ץ, ר״ש ועוד), אבל אם אין חשש זה הרי הוא מצטרף לדעתו של רבי יהושע, כמו שאמרנו.
המשנה קובעת בפשטות שהאוכל פשפש צריך לפלוט את האוכל מפיו, ורואה באכילת השרץ עברה לכל דבר2. אבל התמונה ההלכתית אינה שלמה ללא עיון במקבילות. מתברר שחכמים הקלו באכילת שרצים קטנים: ״האוכל את הדירה3 ואת הנמלה ואת הכינה שבתבואה חייב. את הזיז בעדשין ואת יתושין שבכליסין4 ואת התולעין שבתמרים ושבגרוגרות – פטור. פרשו וחזרו – חייב. את התולעין שבעיקרי אילנות ואת הקפא שבירק – חייב. יבחושין שביין ושבחומץ – הרי אילו מותרין. אם סינן – הרי אילו אסורין. רבי יהודה אומר המפנין (המסנן5) את היין ואת החומץ והמברך על החמה – הרי זה דרך אחרת״ (תוספתא תרומות פ״ז הי״א). לא נעסוק כאן בפרטי ההלכות והמקבילות; מצינו במקבילות מחלוקות על כמה מהפרטים המנויים בתוספתא6. דומה שהעקרונות ההלכתיים ברורים. שני מרכיבים קבעו מתי אסור או מותר לאכול שרצים אלו; הראשון הוא הגודל והאם הוא ניכר לעין, והשני הוא האם השרץ בלוע באוכל. אין צורך לסנן יין שנפלו לתוכו שרצים, או שרצים קטנים שהתערבו בירקות, אך אם הם יצאו וחזרו יש להוציאם, שכן כבר אינם בלועים.
הקביעה שמציע רבי יהודה היא חשובה. הוא רואה בסינון יין חשש של ״דרך אחרת״, ומשווה את המסנן למברך על החמה. המברכים על החמה עשויים להיות מינים גנוסטיים שפלחו לשמש; פולחן כזה היה רגיל במזרח הפגני. המדובר, אפוא, במינים לכל דבר. המסנן יין בסך הכול מחמיר על עצמו, ולכאורה אין בכך איסור, אף שאין חובה בדבר. רבי יהודה משווה את מסנן היין לפולח לשמש כדי לבטא בצורה עקיפה את התנגדותו לנוהג, ואת הערכתו השלילית לו. רבי יהודה רומז שהיו בחברה היהודית מי שבירכו את החמה ומי שסיננו יין, שניהם שלא ברצון חכמים, וחשוב לברר מי הם היו ומדוע הסתייגו חכמים מהברכה ומסינון היין. הרי עצם הברכה על המאורות איננה פסולה בהכרח, וגם בסדר התפילות של חז״ל יש תפילה למאורות7. דומה שניתן לזהות קבוצה זו ביתר דיוק.
בין התפילות השונות שנמצאו במערות קומראן יש תפילה: ״בצאת השמש להאיר על הארץ יברכו...⁠״8. החוקרים קושרים בדרך כלל את התפילה לתפילת המאורות של חז״ל, אך כנראה זו תפילה מיוחדת שנאמרה רק אחת לשנים מספר9. נראה שלאומרי ברכה זו התכוון רבי יהודה בדברי הגינוי שלו.
מסתבר שהאיסיים הם גם אלו שסיננו את היין. חז״ל פיתחו מערכת של ״שיעורים״ ולפיה כל דבר מטמא או פוסל רק כשהוא כשיעור. לעומת זאת בספרות הכיתתית טומאה היא בכל שהוא, על כן טוען כנראה בעל מגילת המקדש שעצם מטמאה בכל שהוא. אמנם הקטע קטוע ולא ברור איזו עמדה נקט, אך ודאי שעסק בכך10. בקטע אחר בספרות קומראן יש דיון נוסף ובו נקבעים שיעורים שונים11. אם כן הייתה בנושא מחלוקת כיתתית, ומכאן ההדגשה כי השיעורים השונים שחז״ל קבעו הם אמת מוחלטת, בבחינת ״הלכה למשה מסיני״12.
על כן מתאים שהאיסיים הם אלו שבירכו על החמה וסיננו את היין. התנגדותם של חכמים לסינון יין נובעת מכך שהדבר נתפס לא כחומרה אלא כהלכה כיתתית.
1. כך גם ב- ב, ז, ל, מ, ן, ס, פ, ץ, וכן גרס רבי יהוסף אשכנזי. ביתר עדי הנוסח: ״בתוך פיהם״.
2. לפי המשנה בחולין ודאי שצריך לפלוט את הפשפש, ורק בתרומה התחבטו בשל השחתת תרומה. ראו ר״ש, רא״ש, מלאכת שלמה ואחרים.
3. ראו משנה, פרה פ״ט מ״ב. שם הדירה אינה פוסלת מי חטאת שנפלה אליהם מפני ״שאין בה לחה״.
4. סוג קטניות נחות ששימש למאכל אדם רק בשעת הדחק, ראו תוספתא פ״ה ה״ו.
5. כך בכתב יד ערפורט.
6. ראו, למשל, הדיון על אכילת הקפא שבמרור בבבלי, פסחים קטו ע״ב; קטז ע״ב.
7. ברכה זו נאמרת לפני קריאת שמע, אבל היא איננה קדומה ואינה מימי הבית כפי שעולה מדיוננו בתולדות קריאת שמע, ראו המבוא למסכת ברכות.
8. 503 Q4, ראו מסמכי מדבר יהודה, ז, עמ׳ 136-105.
9. נחמן, ברכה.
10. מקצת מעשה תורה, מגילות מדבר יהודה, כז, עמ׳ 54.
11. וכהולדר, קטעים א, עמ׳ 14, 32, 38, כולם מברית דמשק או מחיבור דומה. יש גם עדויות נוספות לכך שייתכן שלחלק מהשיעורים התנגדו בני הכת.
12. ראו פירושנו ליומא פ״ח מ״ב.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ג) הָיָה אוֹכֵל בְּאֶשְׁכּוֹל וְנִכְנַס מִן הַגִּנָּה לֶחָצֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִגְמֹר. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא יִגְמֹר. חֲשֵׁכָה לֵילֵי שַׁבָּת, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִגְמֹר. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא יִגְמֹר.
If he was eating a bunch of grapes and entered from the garden into the courtyard. Rebbi Eliezer said, he should finish, but Rebbi Joshua said, he should not finish. If it got dark on Sabbath eve, Rebbi Eliezer said, he should finish, but Rebbi Joshua said, he should not finish1.
1. Commentary of Maimonides: We have a principle that ṭevel becomes subject to tithes by biblical law only when the produce sees the face of the house as it was said (Deut. 26:13): “I removed the holy food from the house.” Any fruits eaten on the field or in the garden are not subject to tithes because that is a snack. Another principle is that the Sabbath brings the obligation of tithes; it is forbidden to eat even a snack from ṭevel on the Sabbath since the Eternal said, (Is. 58:13) “you should call the Sabbath a pleasure”. Therefore, all one has is prepared so that he may eat or drink from it on the Sabbath; this will be explained in Tractate Ma‘serot (Chapter 4). And when Rebbi Eliezer says “he should finish”, the meaning is that he should leave the courtyard again and finish. But in the courtyard he may not finish eating. And so they said on the Sabbath “he should finish”, i. e., he should leave it alone until the end of the Sabbath day and only then finish. But on the Sabbath itself he is forbidden to eat it. And when R. Joshua said “he should not finish,” it means he should not continue to eat before he tithed.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ג] הָיָה אוֹכֵל בָּאֶשְׁכּוֹל, וְנִכְנַס מִן הַגִּנָּה לֶחָצֵר, רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִגְמֹר.
רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא יִגְמֹר.
חָשֵׁכָה לֵילֵי שַׁבָּת, רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא יִגְמֹר.
רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יִגְמֹר.
העיקר אצלנו שאין הטבל מתחייב במעשרות עד שיראה פני הבית שנאמר (דברים כו) בערתי הקדש מן הבית וכל הפירות הנאכלים בגנה או בשדה אינו חייב במעשרות לפי שהוא אכילת עראי ועיקר שני והוא כי שבת קובעת למעשר ואסור לו לאכול מן הטבל אכילת עראי בשבת לפי שמשעה שנכנסת שבת הוא הכל מתוקן לאכילה (ומוכן ויתחייב למעשר) למאמר הש״י וקראת לשבת עונג (ישעיה נח) וכל מה שימצא מוכן שיאכל וישתה ממנו בשבת ועוד יתבאר כל זה במס׳ מעשרות ומאמר רבי אליעזר יגמור פרט ובאר כי רצונו שיצא מן החצר ויגמור אבל בחצר אסור לו להשלים האכילה וכמו כן מאמר ר׳ יהושע יגמור ר״ל שיניחנו עד מוצאי שבת וישלים אכילתו אבל בשבת עצמו אסור לו לאכלו ומה שאמרו שניהם לא יגמור ענינו לא יגמור אכילתו עד שיעשר והלכה כרבי יהושע בשני המאמרים.
מן הגנה לחצר. ומשנכנס לחצר מתחייב דחצר קובעת וכן חשכה ליל שבת דשבת קובעת כדאי׳ בסוף המביא כדי יין (דף לד:).
ר״א אומר יגמור. דאין שבת וחצר קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וסתם ענבים לדריכה קיימי [ומסיק שם] אומר ר׳ נתן לא כשאמר ר״א יגמור בחצר (יגמור) אלא חוץ לחצר ולא בשבת יגמור אלא למוצאי שבת ולא דמיא לההיא דתינוקות שטמנו תאנים מערב שבת ושכחו ולא עישרו למוצאי שבת לא יאכלו אלא אם כן עישרו דהתם לאכילת שבת ייחדום הלכך קבעה עלייהו אבל זו לא יחדה בשבת ומיהו בריש פרק ב׳ דמעשרות א״ר יוחנן דשבת טובלת בפירות שליקט לאכילת שבת וקדשה עליהם שבת ובפ׳ ד׳ דמעשרות (משנה מעשרות ד׳:ב׳) כתבתיה וצריך לומר דלא אמרו יגמור למוצאי שבת אלא מפני שהתחיל בהיתר.
הָיָה אוֹכֵל בְּאֶשְׁכּוֹל. תָּלַשׁ אֶשְׁכּוֹל מִגֶּפֶן שֶׁבַּגִּנָּה וְהָיָה אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁנִּכְנַס לֶחָצֵר, וְחָצֵר קוֹבַעַת לְמַעֲשֵׂר, וַאֲפִלּוּ אֲכִילַת עֲרַאי אֲסוּרָה עַד שֶׁיִּתְרֹם וִיעַשֵּׂר:
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יִגְמֹר. לֹא שֶׁיֹּאכַל בֶּחָצֵר. אֶלָּא יֵצֵא חוּץ לֶחָצֵר וְיִגְמֹר לֶאֱכֹל הָאֶשְׁכּוֹל בַּגִּנָּה:
לֹא יִגְמֹר. וַאֲפִלּוּ בַּגִּנָּה, עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר:
חֲשֵׁכָה לֵילֵי שַׁבָּת. וְהָיָה אוֹכֵל אֲכִילַת עֲרַאי, וְשַׁבָּת קוֹבַעַת לְמַעֲשֵׂר וַאֲפִלּוּ אֲכִילַת עֲרַאי אֲסוּרָה:
יִגְמֹר. לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אֲבָל בַּשַּׁבָּת עַצְמוֹ מוֹדֶה דְּאָסוּר:
לֹא יִגְמֹר. אֲפִלּוּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
היה אוכל באשכול – he detached a cluster from the vine that is in the garden and he would eat while walking until he entered the courtyard, for the courtyard establishes [its liability] for tithing, and even an incidental meal is forbidden until he separates heave-offering and tithes.
ר' אליעזר אומר יגמור – not that he should eat in the courtyard, but rather, he should leave outside the courtyard and complete eating the cluster in the garden.
לא יגמור – and even in the garden, until he tithes.
חשיכה לילי שבת – and he was eating an incidental meal, for Shabbat establishes [liability for] tithing and even an incidental meal is prohibited.
יגמור – on Saturday night, but on Shabbat itself, he admits that it is prohibited.
לא יגמור – even on Saturday night, until he tithes, and the Halakha is according to Rabbi Yehoshua.
היה אוכל באשכול וכו׳. כתב ה״ר יהוסף ז״ל ר״א אומר יגמור פי׳ יגמור אפי׳ בחצר ואפי׳ בשבת כיון שהתחיל בו בהיתר ומה שפי׳ המפרש לא שיאכל בחצר הועתק מלשון הירושלמי אך צ״ע בלשון הירוש׳ כי משמע שם שאין זה אלא דעת ר׳ נתן ואין נראה שזוהי דעת משנתינו פי׳ שאין סברא שר׳ יהושע יחלוק על זה וצ״ע שם דקאמר התם מ״ט דר״א משום שהתחיל בו בהיתר תני ר״נ אומר לא שהי׳ ר״א אומר משום שהתחיל בו בהיתר אלא שהי׳ ר״א אומר הלעוס כבלוע וכו׳ ולקמן קאמר נמי הכי מ״ט וכו׳ תני ר׳ נתן אומר לא שהי׳ ר״א אומר משום וכו׳ אלא שר״א אומר ימתין עד מ״ש וכו׳ משמע שדוקא ר״נ אומר זה עכ״ל. והקשו התוס׳ בפ׳ הפועלים לר׳ יוחנן דס״ל התם דחצר קובעת מדאורייתא אמאי יגמור לר״א וי״ל דמיירי בחצר שאין הכלים נשמרים בתוכה דלא קבעה אלא מדרבנן ע״כ. ותני הכא הך פלוגתא משום דדמיא לדלעיל שהתחיל בהיתר. וביו״ט ס״פ המביא פי׳ רש״י ז״ל הי׳ אוכל באשכול וסתם אשכול לאו גמר מלאכה היא דסתם ענבים לדריכה קיימי הלכך מותרין דרך עראי. ונכנס מן הגנה לחצר שלקטו משם ובא לו לחצר וחצר קובעת למעשר כדמפרש בפ״ב דמעשרות. יגמור אם רצה לגמור בחצר אכילתו יגמור. לא יגמור דקסבר חצר קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו ע״כ:
חשיכה לילי וכו׳. יגמור למ״ש. ופי׳ הרמב״ן ז״ל בספר המלחמות בפ׳ ערבי פסחים דף רמ״ט דחשכה לאו דוקא אלא ר״ל שקיעת החמה וכן נמי הא דתנן השום והבוסר והמלילות שרסקן מע״ש ר׳ ישמעאל אומר יגמור משתחשך וכן הא דתנן אין נותנין את הפת לתנור ע״ש עם חשיכה וכן הא דתנן משלשלין את הפסח לתנור ע״ש עם חשכה וכן הא דת״ר לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין ותניח לתוך התנור ע״ש עם חשכה וכן כי״ב פי׳ חשיכה בכולן שקיעת החמה כדתנן ובכולן ב״ה מתירין עם השמש ע״כ. וכן פי׳ ג״כ שם הר״ן ז״ל. והקשו תוס׳ ז״ל שם ביו״ט מ״ש מתינוקות שטמנו תאנים דלמ״ש לא יאכל וי״ל דהתם ייחדום לאכילת שבת אבל הכא לא ייחדום לשבת א״נ כפי׳ רש״י ז״ל שם דהתם מיירי בתאנים דנגמרה מלאכתן אבל הכא מיירי באשכול דלא נגמרה מלאכתן ע״כ. וכן פי׳ הר״ש ז״ל. ובירוש׳ מפרש טעמי׳ דר׳ אליעזר משום דהתחיל בה בהיתר ור׳ יהושע לית לי׳ טעמא דהתחיל בהיתר. תניא ר״נ אומר לא שאמר ר״א משום שהתחיל בו בהיתר אלא שר״א אומר ימתין עד למ״ש או עד שיצא חוץ לחצר ויגמור וכמו שפי׳ ר״ע ז״ל:
חשכה לילי שבת ר׳ יהושע אומר יגמור. כך נראה שהיא גרסת הרמב״ם ז״ל בהאי סיפא אבל גרסת רש״י ז״ל התם ביום טוב בתרי בבי ר׳ אליעזר אומר יגמור ור׳ יהושע אומר לא יגמור וכן משמע שהיא גרסת תוס׳ והר״ש ז״ל גם הר״ש שירילי״ו ז״ל וכן משמע מברייתא דר״נ וגם הרמב״ם ז״ל נראה שחזר בו בהלכות מעשר ס״פ חמישי שפסק לא יגמור כר׳ יהושע דקי״ל כותי׳ לגבי ר״א. גם ה״ר יהוסף ז״ל כתב ברוב הספרים גרסי׳ בסיפא ר״א אומר לא יגמור ור״י אומר יגמור ונ״ל דטעות הוא דמ״ש הא מרישא דר״א לקולא ור״י לחומרא ע״כ. אחר זמן ראיתי פי׳ הרמב״ם ז״ל מוגה מסכים עם גרסת רש״י ותוס׳ ושאר המפרשים ז״ל גם עם מה שפסק בחבורו. וע״ש בכ״מ שנתן טעם למה גבי שבת פסק שם ואם הניתן למו״ש ה״ז גומרן וגבי חצר שם בספ״ד פסק אע״פ שיצא מן החצר לא יגמור עד שיעשר אלא שאני ראיתי בספר מדויק שם בספ״ה מוגה ואפי׳ הניחו לאחר השבת ה״ז לא יגמור:
לילי שבת. מצאתי בס׳ חכמת שלמה במס׳ סוכה פ״ב [כז.] שכתב אהא דתנן התם חוץ מלילי י״ט ראשון של חג וז״ל לילי הוא כמו ליל אלא שהוא דבוק וק״ל. וכן לילי אחרון של חג בפרק לולב וערבה עכ״ל. ול״נ שהכונה בלילי כלומר כל לילות אבל הוא דבוק ובכ״מ שתמצא במשנה יתבאר כן. במסכת שבת ובנדרים וכן תמצא בברייתא רפ״ק דפסחים ובפ״ו דף עא. [*אלא דבריש פסחים איתא אור רב הונא אמר נגהי. ורב יהודה אמר לילי. [ושם הוא (ס״א יחיד) מוכרת] לכך נראה לי דלשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד. כדאיתא בריש פרק ראשית הגז וכמ״ש שם]:
רבי אליעזר אומר יגמור ור׳ יהושע אומר לא יגמור. הכי גרסינן בס״א. וכן כתב רש״י בסוף פ״ד דביצה דהכי גרסינן ר׳ אליעזר אומר יגמור דסבירא ליה בשבת כמו בחצר. ועי׳ עוד מה שכתבתי שם בס״ד וכן נראה מל׳ הרמב״ם בחיבורו סוף פ״ד מהלכות מעשר אע״פ שבפירושו כתב מאמר ר׳ יהושע יגמור [*ועכשיו ראיתי בנוסחא שבא לידי מארץ ישראל כמו שתראה בפתיחתי לסדר קדשים ובנוסחא ההיא הוא כמו בחבורו]:
{ו} רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יִגְמֹר. כֵּן הִיא הַגִּרְסָא, וּסְבִירָא לֵיהּ בְּשַׁבָּת כְּמוֹ בְחָצֵר. רַשִׁ״י:
יא) היה אוכל באשכול
אכילת עראי קודם שעישר:
יב) ונכנס מן הגנה לחצר
וחצר קובע למעשר לאסור אפילו אכילת עראי:
יג) רבי אליעזר אומר יגמור
ר״ל יחזור לגינה ויגמור מדהתחיל בהיתר:
יד) ורבי יהושע אומר לא יגמור
אפילו בגנה:
טו) חשיכה לילי שבת
שאכל עראי בע״ש וחשכה לו. והרי שבת ג״כ קובע למעשר כחצר:
טז) רבי יהושע אומר יגמור
למ״ש:
אגב הדיון בשאלה אם יש לגמור את האוכל שממנו החל לאכול ממשיכה המשנה לדון בשאלה של סיום האכילה בתנאים שונים.
היה אוכל באשכל ונכנס מן הגנה לחצר – לפי ההקשר המדובר ביום חול. אשכול ענבים, כמו כל פרי אחר, חייב במעשרות רק משהובא לביתו של בעל הבית. הבאה הביתה היא אחד התנאים ל״גמר מלאכה״, שהוא מועד החיוב במעשרות, על כן אכילת הפרי בגינה או בשדה אינה מחייבת במעשרות. כל זמן שהפרי בגינה הוא פטור ממעשרות; ברגע שנכנס הבעל לחצר הוא חייב במעשרות (מעשרות פ״ג מ״ה ומ״ט)⁠1, אבל אין הוא יכול לאכול לפני שיפריש מעשרות, וגם אין הוא יכול להפריש את המעשר מהפרי בעת האכילה.
רבי אליעזר אומר יגמור – לפי העיקרון לעיל שלעוס כבלוע, מה שהחל באכילתו כאילו כבר נאכל. בהבנה הפשוטה ״יגמור״ הכוונה שיגמור בחצר. אבל ראשונים (הרמב״ם, ר״ש ואחרים) פירשו שיצא מהחצר ויגמור את הפרי. כל זאת כדי לתאם בין המשנה לבין עדותו של רבי נתן שנביא להלן. כמו כן בסיפא, ״יגמור״ משמעו יחכה למוצאי שבת ויגמור. פירוש זה קשה. אפשר להבין את התביעה שאדם האוכל פרי בשבת יפסיק וימתין עם סיום האכילה למוצאי שבת, אבל אי אפשר לקרוא לכך ״יגמור״. לדעתנו את המשנה יש להעמיד כפשוטה, שיגמור מיד, ורבי נתן החמיר ואמר שיחכה למוצאי שבת, כפי שנביא להלן, וכן פירש בעל מלאכת שלמה2.
רבי יהושע אומר לא יגמור – רבי יהושע, כדרכו, סבור שלעוס אינו כבלוע, לכן יוציא את האוכל מפיו, יעשר (מפֵרות אחרים על פרי זה) ויאכל ללא הפרעה. במקרה זה אין כל סיבה לכך שלא יוציא את האוכל מפיו, בניגוד למקרה הקודם שהיה בו חשש של השחתת תרומה.
הגינה היא בדרך כלל גינת הירקות, שטח מושקה. המשנה מדגימה את דבריה ברישא ובסיפא במקרה של גפן בגינה הצמודה לחצר, זאת משום שהגינה הייתה לעתים קרובות סמוכה לחצר3.
חשיכה לילי שבת רבי אליעזר לא יגמור4 רבי יהושע אומר יגמור – בשבת אסור לעשר או להפריש תרומות, משום שיש בכך התקנת האוכל והכשרתו לאכילה (משנה מעשרות פ״ד מ״ב). על כן הפתרון של הוצאת האוכל והפרשת תרומה מיד איננו מעשי. עם זאת, חילוף השמות והדעות קשה: וכי למה ישנה כאן רבי אליעזר את דעתו? וגם לדעת רבי יהושע, כפי שהיא ברישא, צריך להוציא את האוכל ולהמתין למוצאי שבת ואז יעשר כהלכה. פרשנים ראשונים העלו הצעות חריפות להיפוך העמדות, אך לפני שנפתחים שערי פירושים יש לברר את נוסח משנה. למשנתנו שלוש נוסחאות עיקריות:
1. הנוסח שצוטט לעיל5.
2. בדפוסים ובכמה עדי נוסח: ״רבי יהושע אומר יגמור ורבי אליעזר אומר לא יגמור״6. נוסח זה משנה את סדר התנאים אך מותיר על כנן את העמדות השונות. בכל המחלוקות בפרקנו רבי אליעזר בא לפני רבי יהושע, על כן יש מקום לטעון שגם במשנה שלנו הסדר אינו שונה.
3. בכמה עדי נוסח אחרים: ״רבי אליעזר אומר יגמור ורבי יהושע אומר לא יגמור״7. כן הנוסח אצל כמה ראשונים, אם כי ניכר שחלק מהם הכירו גם נוסחאות אחרות8. ראשונים שתירצו כאן את חילופי העמדות גרסו כאחת הנוסחאות הראשונות.
ההכרעה בין הנוסחאות השונות אינה פשוטה. לכאורה יש עדיפות מכרעת לנוסח 3. הוא מותיר את עמדות הראשונים על כנן, ואת סדר התנאים במשנה כמו המשניות הקודמות בסדרה. ברם, דווקא ״פתרון קל״ זה חשוד, שהרי לכאורה אם כך היה מה ראו מעתיקים לשנות את הסדר ואת רצף ההלכות והטיעונים? נוסח 2 הוא הקשה ביותר, גם הסדר שונה וגם העמדות הפוכות, ולכאורה הקשיים מטים את הכף לחשוב כי זה הנוסח הנכון. נוסח 1 הוא בעל עדיפות נמוכה ביותר. יש בו תיקון מֵכני של סדר הדוברים אך העמדות ההלכתיות הפוכות, אם כי הוא נתמך על ידי כתב יד קופמן שבדרך כלל נוסחאותיו מקוריות ומבוססות. להערכתנו הנוסח השלישי הוא המקורי, והוא נתמך על ידי מספר גדול של עדי נוסח, כולל ראשונים. הנוסחאות האחרות הן תיקון של סופרים שתמהו מדוע חוזרת אותה עמדה שלוש פעמים. לכאורה אם ביום רגיל נחלקים רבי אליעזר ורבי יהושע, והמשנה קובעת דין מיוחד לליל שבת, מכאן שבלילות שבת הדין שונה או הפוך. הנוסחה השנייה היא מעין תיקון של נוסחה זו על ידי סידור שמות הדוברים בסדר ״הנכון״. אם כן, הנוסחה השלישית היא המקורית, והאחרות הן תיקונים של מעתיקים שניסו ליצור מצב שבו לא תחזור המשנה על עצמה. אבל לפי דרכנו אין צורך בתיקון. המשנה אכן חוזרת על אותה עמדה שלוש פעמים. ההלכות השונות נשנו כל אחת במקומה, בהקשר אחר או בבית מדרש אחר. העורך (או אפילו העורך הקדום שלפני עורך המשנה שלנו) ליקט את ההלכות השונות ולא חש צורך לקצר או לאחד את המשניות.
בתוספתא מוסר רבי נתן את דעתו של רבי אליעזר באופן שונה: ״ימתין עד שתצא שבת ויצא לחצר ויגמור״ (פ״ז ה״י)⁠9. אם כן, לרבי אליעזר לעוס אינו כבלוע לגמרי, ואם יש אפשרות נאותה אסור לו לגמור את הפרי לפני הפרשת מעשרות. עמדה זו חוזרת בירושלמי (מה ע״ג), ושוב מדגיש רבי נתן שרבי אליעזר אינו סבור שאם התחיל בהיתר מותר לו לסיים. מכל מקום, הסברו של רבי נתן עומד בניגוד מה להסברו של רבי נתן את דעתו של רבי אליעזר במשנה א (לעוס כבלוע). דומה שיותר משמשקף רבי נתן את טעמו של רבי אליעזר הוא משקף את עמדתו שלו, עמדה המקבלת את דברי רבי אליעזר, בעיקרם, אך מערבת לתוך דבריו מרכיב מדברי רבי יהושע, שאם יכול להמתין ימתין. אבל בתלמוד הבבלי (ביצה לה ע״א) מוסבר שרבי נתן כדרכו, וגם במשניות הקודמות רבי אליעזר מחייב להמתין, אם הדבר אפשרי, ולהשלים את האכילה בהיתר10. כפי שהבאנו בגוף המשנה כך מפרשים ראשונים (רמב״ם, ר״ש) את דברי רבי אליעזר במשנה. אך דומה שרבי נתן חולק על משנתנו ומחדש בדברי רבי אליעזר החמרה שאינה בדבריו כפי שהביאם עורך המשנה.
1. בירושלמי מה ע״ג, מובאת דעתו של רבי יוחנן שחצר פטורה ממעשרות, ודומה שהדבר תלוי בסוג החצר, כמו שנקבע במעשרות פ״ג מ״ה. סוגיית הירושלמי למשנתנו (מה ע״ג) קושרת את דברי רבי אליעזר לדברי רבי טרפון במעשרות פ״ג מ״ט, ודומה שאין הכרח בקישור זה, ראו פירושנו למשנה שם.
2. בעל מלאכת שלמה שואל על מה חולק רבי יהושע, הרי למוצאי שבת ודאי שיכול לגמור. טיעון זה משכנע פחות, הרי לרבי אליעזר במוצאי שבת ובגינה יכול לגמור מבלי לעשר, ורבי יהושע דורש שיעשר.
3. להגדרת המונח ״גינה״ ראו נספח א למסכת עירובין.
4. גם כאן מפרשים הרמב״ם, הר״ש ואחרים שיגמור במוצאי שבת, והפירוש קשה כפי שאמרנו ברישא.
5. וכן ב- ב, ג7, ן (לפני התיקון), ת.
6. ורשה, ו, ר, ת2.
7. כך, בשינויים קלים, ב- א, ז, ט, כ, ל, מ, נ, ן (לאחר התיקון), ס, פ, ץ, ש, ת3.
8. זקש, זרעים, מביא כמה מהראשונים כגון רש״י ורבנו חננאל לביצה ע״א; ספר והזהיר ח״א נה ע״א; רבנו חננאל לפסחים קה ע״א; ריבמ״ץ ותוי״ט למשנתנו. בעל מלאכת שלמה מצטט בשם ״רוב ספרים״ כנוסח הדפוס, ומכריע כנוסח השלישי המוצע כאן. עוד מובאים שם ראשונים שגרסו כל אחד גרסה אחרת משלוש הגרסאות המוצעות כאן.
9. רבי נתן עלה מבבל כחכם העומד ברשות עצמו, ואף שפעל בדור אושא כמעט אינו נזכר במשנה. אבל בתוספתא הוא נזכר רבות, ועוד יותר במדרשי ההלכה ובברייתות בתלמודים. בדרך כלל הוא עומד בפני עצמו וממעט למסור דברי אחרים, כנראה משום שלא למד בחבורות הלימוד בארץ. עם זאת, פעמים מספר הוא מוסר את תורתו של רבי אליעזר (כגון לעיל מ״א, ראו פירושנו שם; תוספתא פ״ט ה״ח; פסחים פ״ג ה״ח; כלים בבא בתרא פ״ד ה״ג), וכן מוסר בשם רבי טרפון (תוספתא זבחים פ״ב הי״ג) שהיה מקורב לרבי אליעזר. רבי נתן לא פגש את שני החכמים הללו שכן הם מתו לפני עלייתו, אך פגש את תלמידיו, אולי את רבי אלעאי מאושא שבגליל, או תלמידים אחרים, ואולי הגיעו תלמידים כאלה לבבל ומהם למד. זיקתו להלכה הבבלית הקדומה עדיין מחייבת בירור.
10. בירושלמי מעשרות פ״ג ה״ח, נ ע״ד, נעשה ניסיון לקשר בין שיטת רבי אליעזר לבין שיטת רבי טרפון. שני חכמים אלו אכן קרובים זה לזה, אבל ספק אם אכן כאן זו שיטה הלכתית אחת.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ד) יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּתְגַּלָּה, יִשָּׁפֵךְ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁל חֻלִּין. שְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין אֲסוּרִים מִשּׁוּם גִּלּוּי, הַמַּיִם וְהַיַּיִן וְהֶחָלָב. וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין מֻתָּרִים. כַּמָּה יִשְׁהוּ וְיִהְיוּ אֲסוּרִין, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הָרַחַשׁ מִמָּקוֹם קָרוֹב וְיִשְׁתֶּה.
A heave-offering wine that was left uncovered1 should be poured out, certainly if it was profane. Three kinds of fluids are forbidden when they were uncovered, water, wine, and milk. All other fluids are permitted. How long should they be left unattended to become forbidden? So that the crawling creature2 might come from a nearby place and drink.
1. Left uncovered while nobody was in the room. It was assumed that snake poison in the drink was poisonous to humans. While it is sinful to destroy food, it is worse not to destroy food that is potentially poisonous.
2. The reference is mostly to snakes, but included are any poisonous creatures which might put some poison into the fluid. For health reasons, none of the potentially dangerous fluids may be used for any purpose.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ד] יַיִן שֶׁלִּתְרוּמָה שֶׁנִּתְגַּלָּה, יִשָּׁפֵךְ, וְאֵין צֹרֶךְ לוֹמַר שֶׁלַּחֻלִּים.
שְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין אֲסוּרִין מִשֵּׁם גִּלּוּי: הַמַּיִם וְהַיַּיִן וְהֶחָלָב.
וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין מֻתָּרִים.
כַּמָּה יִשְׁהוּ וִיהוּ אֲסוּרִין? כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הָרַחַשׁ מִמָּקוֹם קָרוֹב וְיִשְׁתֶּה.
הציר והחומץ והמורייס והשמן והדבש מותרין משום גלוי, ור׳ שמעון אוסר
אר״ש: אני ראיתי ששתה נחש ציר בצידון
אמרו: נחש שוטה היה, ואין מביאין ראיה מן השוטים.
ישפך. ולא חיישינן שמאבד את התרומה דבלאו הכי אסור מפני הנחש ששתה ואף לזילוף לא חזי .
ממקום קרוב. ואמרינן בירושלמי (הל׳ ג) איזה הוא מקום קרוב אמר ר״ש מאוזן חבית ולפיה ופריך התם ולא חמי ליה א״ר חנינא מין קטן הוא ושפיפון שמו ודומה לשיער עוד אמרינן התם לעיל ניתנה רשות לארץ ליבקע מפניו ובפ״ק דחולין (דף י.) איתא כמה מקום קרוב א״ר יצחק בר יהודה כדי שיצא מתחת אוזן כלי וישתה ופריך והא חזי ליה אלא ישתה ויחזור לחורו.
יִשָּׁפֵךְ. וְאֵין כָּאן מִשּׁוּם אִבּוּד תְּרוּמָה, מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לִשְׁתּוֹתוֹ, שֶׁמָּא שָׁתָה מִמֶּנּוּ נָחָשׁ:
וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִים מֻתָּרִים. שֶׁאֵין נָחָשׁ שׁוֹתֶה מֵהֶן. אֶלָּא שֶׁהַדְּבַשׁ וְהַצִּיר וְהַמּוּרְיָס וְשׁוּמִים כְּתוּשִׁים, כָּל אֵלּוּ הֻזְכְּרוּ בַגְּמָרָא לֶאֱסֹר, שֶׁהַנָּחָשׁ שׁוֹתֶה מֵהֶן:
כַּמָּה יִשְׁהוּ. כַּמָּה יַעַמְדוּ מְגֻלִּין:
הָרַחַשׁ. הַנָּחָשׁ, וּלְפִי שֶׁהוֹלֵךְ עַל גְּחוֹנוֹ קָרוּי רַחַשׁ, שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה כִּמְהַלֵּךְ אֶלָּא כְּרוֹחֵשׁ וּמִתְנַעְנֵעַ:
מִמָּקוֹם קָרוֹב. פֵּרְשׁוּ בוֹ (חֻלִּין י:) כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא מִתַּחַת אֹזֶן הַכְּלִי וְיִשְׁתֶּה וְיַחֲזֹר לְחוֹרוֹ:
ישפך – and there isn’t here because of the destruction of heave-offering because it is forbidden to drink of it, lest a snake drank from it.
ושארכל המשקים מותרים – because a snake does not drink from them, but that the honey and brine and pickle (containing fish-hash and sometimes wine) and pounded garlic, all of these are mentioned in the Gemara (Tractate Hullin 49b) for prohibition, for the snake drinks from them.
כמה ישתה – how much should stand uncovered.
הרחש – the snake, and because it walks on its belly, it is called רחש/a creeping thing/reptile, for it does not appear like walking but rather, like moving/vibrating and shaking.
ממקום קרוב – the explained it (Tractate Hullin 10b), in order that it can go out from underneath the ear of he utensil, and it will drink and return to its hole.
ישפך. משום סכנה ואפי׳ לזילוף לא חזי דנכנס הארס ברגלים. הר״ש שירילי״ו ז״ל:
שלשה משקין אסורין משום גלוי וכו׳. בירוש׳ וגם שם בפ׳ אלו טרפות תניא חמשה אין בהן משום גלוי ציר וחומץ שמן ודבש ומורייס ר״ש אומר אף הן יש בהן משום גלוי. והקשו שם תוס׳ ז״ל מתני׳ דקתני ושאר כל המשקין מותרין מני הא אפי׳ רבנן דבריי׳ לא שרו אלא חמשה. ותרצו דה״ה לכולן והא דנקט חמשה משום דפליג ר״ש עלייהו אבל בשאר מודה ע״כ:
המים והיין והחלב. מדרש תהלים סימן קל״ו מים מנין לרוקע הארץ על המים חלב מנין שנאמר ותפתח את נאד החלב יין מנין דכתיב כל נבל ימלא יין. כתוב בטור א״ח סי׳ רע״ב וז״ל וכיון שנתן האור תחתיו והרתיח אין בו משום גלוי ולא משום יין נסך ע״כ:
כדי שיצא הרחש. בירוש׳ פריך ולא חמי לי׳ בתמיה והא כיון דלא שהה שיעור שיכול לחזור לחורו אלא לבא לשתות ולא יותר ודאי לא אתא דאי אתא הא קחזי לי׳ בחזירתו ומשני דמין קטן הוא ושפיפון שמו והוא כחוט השערה ואינו ניכר אבל בחולין בבבלי ד׳ יו״ד מתרץ כדי שישתה ויחזור לחורו כדפי׳ ר״ע ז״ל. וכתב הר״ר יהוסף ז״ל הרחש פי׳ כל דבר שיש בו ארס ולאו דוקא נחש כן נ״ל לדקדק ממאי דקתני רחש ולא קתני נחש כדקתני לקמן ונשכת הנחש אסורה ע״כ:
יז) יין של תרומה שנתגלה ישפך
דאסור לכל תשמיש. ואפילו לשתיית בהמה טהורה דלאכילה עומדת דשמא שתתן נחש:
יח) ואין צריך לומר של חולין
ולדידן מותר [כי״ד קט״ז]:
יט) ושאר כל המשקין מותרים
דאין נחש שותה מהן:
כ) כמה ישהו
מגולין:
כא) כדי שיצא הרחש
הנחש:
כב) ממקום קרוב
מחורו שתחת אוזן הכלי. ואע״ג שאין נראה שם חור יש נחש דק כשערה [חולין ד״י]:
כג) וישתה
וא״ת כיון דצריך שיהיה הארס ניכר [וכמשנה ה׳] א״כ אף כששהה כשיעור זה או כשלא שהה שיעור זה לבדק אם ניכר ארס במשקה או לא. ואם לא ניכר בו ארס אף כששהה נשתרי. י״ל דנ״מ ברוצה לשתות בליל׳ אסור לשתות כששהה. א״נ דהא קמ״ל דבששהה צריך לבדוק אם ניכר ארס במשקין. וגם אילה״ק אם הארס ניכר למה לא מהני סינון [כמ״ז] נבדק אחר הסינון אם ניכר עוד שם ארס. י״ל דבהיה שם ארס חיישינן לאחר הסינון אולי נשארו שם צחצוחי ארס. [אולם שהארס צריך שיהיה ניכר כך הוא ל׳ הרמב״ם [פי״א משמירת הנפש]. ולכאורה יש לתמוה. הרי מים רבים לא יכלו לכבות הכרת הארס. ול״מ נ״ל דעד שתאבד המרה היינו שתאבד טעמיה וכחה. ואפשר דביטול ס׳ מהני. ואפשר דזה נמי כוונת הרמב״ם במלת היכר. דהיינו הכרת כח הארס ע״י ביטול רבוי המשקה]:
יין שלתרומה שניתגלה ישפך – משנתנו עוסקת ב״גילוי״ נוזלים. קדמונינו האמינו שיש בגילוי סכנה של ממש, והחשש הוא שארס הנחש מרעיל את המים. הנימוק הוא ״מפני שהוא סכנת נפשות״ (רמב״ם). לאחר שנפרש את ההלכה במשנה נרחיב בכך. כאמור אין להשחית תרומה, ואף על פי כן יש להשמיד יין של תרומה, או גם משקאות אחרים (להלן), משום שהם כבר מושחתים על ידי עצם הגילוי. ההלכה חורגת מהתחום ההלכתי הרגיל, שכן חכמים משתדלים בדרך כלל לצמצם את השחתת התרומה, ובכלל נמנעים מהשחתתה בידיים (להלן מ״ט), וכאן נפסק שיש להשמיד את התרומה, בידיים, אף על פי שאולי לא נגע נחש ביין, והחשש אינו מוכח. זאת ועוד; כפי שנראה להלן חשש הנחש מעורב היה בחששות מיסטיים, ואולי היה מקום לצפות לכך שהחובה ההלכתית לשמור על התרומה תגבר על חששות אלו. המשנה מנוסחת כהלכה לכל דבר. אין כאן היתר לשפוך את היין, או עצה טובה, אלא חובה לכל דבר. הווה אומר, חשש הגילוי אינו רק סכנה פיזית אלא גם חשש דתי. [ו]אין צורך לומר שלחולים – בחולין אין מרכיב של איסור להשחית תרומה, ולכן יין של חולין שהתגלה יישפך מקל וחומר.
שלשה משקין אסורין משם גילויי – אסורים אם נתגלו, ללא קשר לתרומה, שהרי ממים וחלב אין מפרישים תרומה ולא ייתכן שהם יהיו של תרומה, המים והיין והחלב ושאר כל משקין מותרין – מותר לשתותם, וכאן שוב ברור שחל איסור הלכתי על שתיית מים מגולים. בתוספתא ובתלמודים יש מסורת משלימה וחולקת על חמישה מיני משקים האסורים בגילוי: ״הציר והמורייס והחומץ והשמן והדבש, רבי שמעון אוסר בדבש, מודין חכמים לרבי שמעון בשראו אותו נוקר״1. יש להניח שהירושלמי יודה ביין ובמים והחמישה הם בנוסף להם, והרי זו כמעט רשימת שבעת המשקים הרגילה. במדרש תהילים מובאת סדרת דרשות להנמקת משנתנו (קלו, ד, עמ׳ רס).
כמה [שיהוישהו] – ״שיהו״ נכתב ונמחק, ובצד תיקן המעתיק וניקד ״ישהו״, ויהו אסורין כדי שיצא הרחש ממקום קרוב וישתה – הרחש הוא כינוי לנחש או לבעל החיים המזיק. מכל מקום, ארס הנחש הוא האיום שממנו יש להיזהר. אם כן, זמן הגילוי תלוי באפשרות החדירה של הנחש, ומן הסתם גם בנסיבות. אם כוס היין עומדת על השולחן במשך כל הסעודה אין היא בחזקת יין מגולה. מן הסתם נוכחות אנשים בסביבת הכוס שוללת את הסיכוי שהנחש יגיח, וכיוצא באלו מצבים נוספים. הבבלי מסביר: ״וכמה מקום קרוב? אמר רב יצחק בריה דרב יהודה: כדי שיצא מתחת אוזן כלי וישתה. ישתה? הא קא חזי ליה! (הרי הוא רואה אותו) אלא ישתה ויחזור לחורו״ (בבלי חולין י ע״א). הסבר התלמוד מובן, ובכלל יש להבין את המשפט בצורה כללית ופחות ״משפטית״.
בתוספתא ובירושלמי מתנהלים דיונים ארוכים על הגילוי (פ״ז הי״ב; הי״ז; ירושלמי מה ע״ג - מו ע״א), ואי אפשר להתחמק מהרושם שהנושא היה חשוב לחכמים. גם במדרשי ארץ ישראל האיסור חוזר ונזכר כדבר רגיל הידוע לכול ואיש אינו מטיל בו ספק2. בתלמוד הבבלי נזכר כמובן עניין הגילוי, אבל המידע סביבו והעיסוק בו תופסים מקום חשוב פחות3. אין בתלמוד ביטוי להסתייגות מאיסור גילוי, אבל העיסוק בו אינטנסיבי פחות. רוב המקורות מזכירים את הגילוי כחשש ברור של סכנת נפשות. עם זאת, מבין השיטין מבצבץ חשש אחר המשתלב בחשש הראשון, ויש לו אופי מיסטי, מה שכיום היה מכונה ״אמונה עממית״ או ״אמונה תפלה״. נזכיר עוד שהמחקר המודרני משוכנע שארס נחש שנעקר מפיו של הנחש אינו מסוכן, ושהייתו באוויר מנטרלת אותו. לשם הדגמה נביא את ההלכות בתוספתא פ״ז, שלרובן מקבילה בירושלמי.
״הציר, והחומץ, והמורייס, והשמן והדבש מותרין משום גלוי, ורבי שמעון אוסר. אמר רבי שמעון: אני ראיתיו ששתה ציר בצידן, אמרו לו אין ראיה מן השוטין״ (הי״ב). אם כן, ה״שוטים״ סבורים שנחש שותה גם ציר (שמן ורוטב של דגים). אמנם רבי שמעון מעיד כביכול על מה שראו עיניו, אך חכמים מתעלמים מעדות ״מדעית״ זו ואין היא משנה את הבנת המציאות שלהם. הדיון הקצר מרמז שהבעיה איננה רק בריאותית; המחמיר אינו זהיר יותר אלא שוטה, והאיסור מוצג כהתנהגות בעלת ערך, ולא רק כזהירות.
״רבי נחמיה אומר: אפאה הרי זו מותרת, מפני שארס של נחש כלה באור. מי כבושין, מי שלקות, מי תרמוסין, אין בהן משום גלוי. מים ששרה בהן כבושין, שלקות ותורמסין, אם יש בהן נותן טעם מותרין, ואם לאו אסורין. מים שהדיח בהן עובטין ודרמסקניות לחולה, אין בהן משום גלוי. מים שנתגלו וחיממן, אסורין משום גלוי. מים חמין כל זמן שמעלין הבל אין בהן משום גלוי״ (תוספתא תרומות פ״ז הי״ג). בניגוד לצפוי מתברר שהנחש שותה רק מים נקיים, ולא מים שכבשו או שבישלו בהם. פת שנאפתה במים מגולים מותרת משום שהארס כלה בחום, אבל חימום המים אינו מכלה את הארס. קשה לתאר הסבר פיזי אחיד להגדרות אלו. מכל מקום המינוח הוא ״מותר״ ו״אסור״, כאילו היה זה איסור הלכתי רגיל, ולא זהירות מרעל.
בירושלמי יש סדרה מקבילה של הלכות ותוספות רבות. גם בירושלמי עולה אותו רושם של איסור הנובע מחשש ״רֵאלי״ של הרעלה, בשילוב מרכיב מעין מיסטי של פחד מארס הנחש. בירושלמי נוסף פן נוסף של סיפורים על מי שאינו חושש ממים מגולים. מעשה בחסיד אחד שלגלג על החשש ממים גלויים ונענש בכך שהיה חולה ונאלץ לדרוש ביום הכיפורים ובידו כוס מים (ירושלמי יומא פ״ח ה״א, מה ע״ג). החסיד מזלזל באיסור משום שחסידים מתירים לעצמם להסתכן בסכנת נפשות כיוון שהם סומכים על הנס. החסידים מצטיירים בספרות חז״ל כקבוצה המצויה בשולי בית המדרש, ובעיקר בית המדרש התנאי. יש להם חומרות משלהם, והם אולי גם מקלים בכמה מההלכות. הם בולטים במעשי נס הנעשים להם בשביל עצמם ובשביל מי שהתפללו בעבורם. כך, למשל, הם מופיעים רבות כמתפללים על חולים ועל ירידת גשמים4. להבנת הקטע בירושלמי חשוב לציין שהחסיד אינו מקבל את הטיעון שפיקוח נפש דוחה מצוות ומוכן להסתכן ולסמוך על הנס, ובלבד שלא לפגוע במשהו בקיום מצווה. סיפורי הנסים על רבי חנינא בן דוסא הם דוגמה לכך (ראו פירושנו לברכות פ״ה ה״א). עם זאת, כאן החסיד מצטייר כמי שלא רק סומך על הנס אלא ״מלגלג״ על נוהגים יהודיים שאמנם אינם בבחינת מצוות, אך הם נוהגים רצויים הזוכים לברכתם של חכמים, והסוגיה סוברת שעליו להיענש. זאת ועוד, האיסור מצטייר לא כאזהרה מפני רעל אלא כמצווה. כמו כן נאמר שאם ראה אנשים ששתו מים גלויים אסור לשתות אחריהם (מתוך הבנה שהם לא נפגעו ומכאן שהמים נקיים), שמא ״ארס שוקע״ הוא. האזהרה מעידה שוב על כך שהאיסור הוא יותר מהחשש מארס, וכאילו החשש והפחד מהרעל ״מגויס״ להפחדה מאיסור שורשי יותר שמים ללא כיסוי הם מים מופקרים וחסרי ברכה. יוספוס מצטט את הרמיפוס המצטט את פיתגורס; הלה כותב על מנהג יהודי שלא לשתות ״מי נחשים״5. בכך יש מקבילה קדומה למשנה, אך בעיקר משתמע ממנה כי לפנינו מנהג דתי יהודי, ולא נוהג המבטא זהירות וחשש רפואי. גם המדרש מציג את האיסור באופן זה ומוצא סיוע (רחוק) מפסוקים ששלושת המשקים הללו אסורים בגילוי (מדרש תהילים, קלו ד, עמ׳ 520-519). בירושלמי (מו ע״א) מוסיף רבי הושעיה שאיסור מים מגולים חל בחורף ובקיץ, בארץ ובחוץ לארץ. ושוב, לו היה זה איסור מחשש סכנה בלבד לא היה צריך להדגיש שהוא נוהג גם בחוץ לארץ, וכי שם אין צורך בכללי זהירות ראשוניים?
היו גם חכמים שהסתייגו מהפן המיסטי הרמוז. בעל מלאכת שלמה למסכת סוכה (פ״ד מ״י), למשל, מסביר שאם יש ארס במים הרי שאין כאן מים כשיעור, ומן הסתם גם אסור להרבות במים, ולכן המים פסולים. הסבר זה ניתן בקושי להלמו למסכת סוכה, אך אין הוא מסביר את העדויות האחרות לסכנה שבמים מגולים.
הלומד בן זמננו מוצא עצמו לעתים מחפש אחר הסבר לאיסור שיהלום את תפיסותיו המדעיות. ברם, מניע פרשני זה אינו מקדם את הבנת המשנה. את המשנה יש להבין מתוך עולמם של חכמים, והסכנה, כמו גם הפחד המיסטי, היו חלק בלתי נפרד ממנו.
התוספתא קובעת שאסור אפילו לשפוך מים מגולים לרשות הרבים ולא להשקות מהם בהמה (הי״ד). אמנם, לגבי השקאת בהמה מצאנו גם דעות אחרות ומחלוקת חכמים6. כן נאסר להשתמש במים מגולים לניסוך המים (ראו פירושנו לסוכה פ״ד מ״י). לא נאמר האם גם איסור זה הוא מפני סכנה (לכהן או למזבח?) או שהמים נחשבים כבלתי ראויים לאדם ומשום כך אינם ראויים גם לגבוה.
1. ירושלמי מה ע״ד; לנוסח התוספתא פ״ז הי״ב, ראו להלן; בבלי, חולין י ע״א.
2. תנח׳ בובר, ויחי יב, עמ׳ 218; אגדת בראשית, פג א, עמ׳ 159; בבלי, חולין מט ע״ב (למשנה שם פ״י מ״א). בירושלמי, למשל, נקבע שחלב גוי אסור משום שאין הנכרים מקפידים על גילוי (ירושלמי מה ע״ד; שבת פ״א ה״ד, ג ע״ד; עבודה זרה פ״ב ה״ט, מא ע״ד), אבל יש גם המציע שהאיסור נובע מחשש תערובת של חלב בהמה טמאה. בתלמוד הבבלי (עבודה זרה לה ע״ב) מופיע רק הנימוק השני.
3. הבבלי, שבת קכח ע״ב, מדגיש את מרכיב הסכנה ומכחיש או מרחיק את הדמיון בין איסור זה לבין איסור רגיל כגון מום או טומאה, וראו עוד חולין ט ע״ב; י ע״א ועוד.
4. ספראי, חסידים; ספראי, משנת חסידים; ספראי, חסידות; ספראי וספראי, חסידים וחכמים; ובקצרה פירושנו לברכות פ״ה מ״א.
5. נגד אפיון, א 164; שטרן, סופרים, עמ׳ 95; התרגום לפי ליברמן, ירושלמי, עמ׳ 49.
6. תוספתא שבת פי״ד ה״ט; ירושלמי מה ע״ד; בבלי, בבא קמא טו ע״ב; בבא בתרא צז ע״ב.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ה) שִׁעוּר הַמַּיִם הַמְגֻלִּין, כְּדֵי שֶׁתֹּאבַד בָּהֶם הַמָּרָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּכֵלִים, כָּל שֶׁהֵן, וּבַקַּרְקָעוֹת, אַרְבָּעִים סְאָה.
The measure of uncovered water, until the bitterness be lost in them1. Rebbi Yose said, in vessels any amount2 and on the ground 40 seah3.
1. Water left uncovered is forbidden unless it is diluted so much that the poison will become inactive.
2. Water left uncovered in a vessel is forbidden in any amount.
3. Cf. Berakhot Chapter 3, Note 164.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ה] שֵׁעוּר הַמַּיִם הַמְגֻלִּין: כְּדֵי שֶׁתֹּאבַד בָּהֶן הַמָּרָה.א רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: בַּכֵּלִים, כָּל שֶׁהֵן, וּבַקַּרְקָעוֹת, אַרְבָּעִים סְאָה.
א. בכ״י: המידה
מים מגולין - לא ישפכם ברשות הרבים, ולא יגבל בהן את הטיט,
ולא ישקה מהן נכרי, ולא בהמת אחרים. אבל משקה הוא בהמת עצמו
מים מגולין - לא ירבוץ בהן את הבית, ולא ירחץ בהן פניו ידיו ורגליו
אחרים אומרים: לא אמרו אלא בזמן שיש בו סריטה
וכמה הן בקרקעות? - ארבעים סאה
אחרים אומרים: סאתים בין מכונסין בין מפוזרין
ר׳ נחמיה אומר: כדי שתהא חבית של שיחין מתמלא.
מרה הוא הארס שמקיאין מפיהם הנחשים בעלי הארס ואומר בכאן כי כשהמים הם רבים כדי שתאבד בהם המרה שלא נחוש לגלוים ואם הם כ״כ מועטים שאם נפל בהם הארס שיהיו ממיתין נחוש לגלויים ואומר ר׳ יוסי כשהן בכלים אפילו יהיו רבים עד מאד שהם אסורים אם נתגלו וכשהם בקרקע עד ארבעים סאה ואם הם יותר מארבעים סאה לא נחוש לגלויין וממה שאתה צריך לדעת שאנו נחוש בגלוי ביום כמו בלילה ואין הלכה כרבי יוסי.
המרה. ארס וניכר במועטין אבל לא במרובין .
בכלים כל שהן. רבי יוסי גזר בכלים מועטין אטו מרובין.
ובקרקעות מ׳ סאה. דלא קשי ליה גילוי כיון שהן כל כך מרובין תדע דכל מקוה מגולה היא ובמעין כל זמן שמושך אין בו משום גילוי כדאמר בירושלמי.
שִׁעוּר הַמַּיִם. לִהְיוֹת אֲסוּרִים מִשּׁוּם גִּלּוּי:
כְּדֵי שֶׁתֹּאבַד בָּהֶן מָרָה. אִם הָיוּ מְרֻבִּים כָּל כָּךְ עַד שֶׁאֶרֶס הַנָּחָשׁ יִפָּסֵד וְיֹאבַד בָּהֶן אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם גִּלּוּי. וְיוֹדְעִין הָיוּ כַּמָּה אֶרֶס הַנָּחָשׁ מַטִּיל בְּפַעַם אַחַת:
מָרָה. הָאֶרֶס שֶׁהַנָּחָשׁ מַטִּיל קָרוּי מָרָה:
בְּכֵלִים כָּל שֶׁהֵן. אֲפִלּוּ מְרֻבִּין כָּל שֶׁהֵן יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גִּלּוּי כְּשֶׁהַמַּיִם בַּכֵּלִים:
וּבַקַּרְקָעוֹת עַד אַרְבָּעִים סְאָה. יֵשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם גִּלּוּי, טְפֵי מֵהָכִי אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם גִּלּוּי, שֶׁהָאֶרֶס מִתְבַּטֵּל בָּהֶם. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וּמַעְיָן הַמּוֹשֵׁךְ אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּלּוּי. וּמַיִם מְגֻלִּים כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לִשְׁתּוֹתָן כָּךְ אָסוּר לְהַשְׁקוֹתָן לִבְהֶמְתּוֹ, וְלִרְחֹץ בָּהֶן פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, וּלְגַבֵּל בָּהֶן אֶת הַטִּיט, וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּשׁוּם תַּשְׁמִישׁ:
שיעור המים – that it would be forbidden because of being uncovered.
כדי שתאבד בהן מרה – if here was such a great deal that the poison of the snake would deteriorate [its venom] and would be lost in them, there would be nothing of being uncovered, and they would know how much poison a snake it puts in at one time.
מרה – the poison that the snake puts in is called מרה/bitterness.
בכלים כל שהן – even if they are many, whatever the amount as they are, there is in them on account of be uncovered, when the water is in the utensils.
ובקרקעות עד מ' סאה – there is in them because of being uncovered, more than this, there is none because of uncovering, for the poison is abolished in them. But the Halakha is not according to Rabbi Yosi. But a spring that draws out even a bit, there is nothing in it of uncovering. And uncovered kwaters when they are prohibited to drink them, thusly there are forbidden to give to his cattle to drink and to wash in them his face, hands and feet, and to knead the plaster, and to use them in any manner of usage.
בפי׳ ר״ע ז״ל. צריך להגיה שיעור המים להיות מותרים משום גלוי וכו׳ או לכל הפחות צריך להיות כך שיעור המים מלהיות אסורין משום גלוי וכו׳:
כדי שתאבד בהם המרה. הארס ולא מפ׳ במתני׳ כמה שיעורן שתאבד בהן ותתבטל ופליגי בירושלמי תנאי בהא מילתא ומדקאמר ר׳ יוסי בקרקעות מ׳ סאה משמע דת״ק לא בעי כולי האי ור׳ נחמי׳ אמר כדי שתהא חבית של שייטין מתמלאת מהן ואפשר דת״ק דמתני׳ סבר כותי׳ ולא מפליג בין כלים לקרקע ור״י פליג עלי׳ וסבר דבעי׳ תרתי שהמים יהיו בקרקע ולא בכלי וארבעים סאה דוקא ולא בפחות מכאן דס״ל דקרירות הקרקע ורבוי המים הוא דמבטלי אכל בכלי אפי׳ מרובין אין המים בכחן ולא מבטלי הארס. הר״ש שירילי״ו ז״ל. וגם הרמב״ם ז״ל נראה שהוא סובר דר״י לחלוק בא אבל בית יוסף כתב בטוי״ד סי׳ קט״ז דהרי״ף והרא״ש ז״ל נראה שהם מפרשים דר״י לפרש דברי ת״ק אתא וגם הר״י בעל הטורים ז״ל מאחר שהביא ב׳ הפירושים ע״כ. וז״ל הרי״ף והרא״ש ז״ל בפרק שני דע״ז אחר שהביאו דברי ת״ק ור״י כתבו יש שפירשו אם המים המגולים מרובין כדי שתאבד בהן המרה שהיא הסם של רחש אין חוששין להם שהסם בטל בהם ואינו מזיק ואם אין בהן זה השעור אסורין מפני הסכנה וי״א חלוף שאם אין בהם זה השעור והמים נראים צלולין מותרין שאלו הי׳ בהם סם הי׳ נראה אבל אם המים מרובין אסורין שחוששין שמא יש בהן סם ואינו ניכר ע״כ:
בכלים כ״ש. לאיסורא קתני לה. פי׳ אפי׳ מרובין וכן פירשו כל המפרשים גם הר״ן ז״ל בפ״ב דמס׳ ע״ז וכן פי׳ הר״ש ז״ל אלא שכתב הטעם דגזרינן אטו מועטין:
בכלים כל שהן. פי׳ הר״ב אפי׳ מרובין. דגזר מרובים אטו מועטין. הר״ש:
ובקרקעות ארבעים סאה. לשון הר״ב עד מ׳ סאה. ונראה לפרש שבא לומר דעד ארבעים סאה ולא עד בכלל. וכמו שכתב הר״ש דארבעים סאה אין בהם משום גלוי. תדע דכל מקוה מגולה הוא. אבל לשון הרמב״ם בפירושו ואם הם יותר מארבעים סאה וכו׳. [*וכתב הר״ב ומים מגולים וכו׳ אסור להשקותן לבהמתו וכו׳. פי׳ הר״ן [בע״ז פ׳ אין מעמידין] בראויה לאכילה. לפי שהאוכל ממנה נזוק ע״כ]:
{ז} דְּגָזוּר מְרֻבִּין אָטוּ מֻעָטִין. הָרַ״שׁ:
{ח} עַד וְלֹא עַד בִּכְלָל, דְּאַרְבָּעִים סְאָה אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גִּלּוּי, תֵּדַע, דְּכָל מִקְוֶה מְגֻלָּה הִיא:
{ט} בִּרְאוּיִם לַאֲכִילָה, לְפִי שֶׁהָאוֹכֵל מִן הַבְּהֵמָה נִזּוֹק. הָרַ״ן:
כד) שיעור המים המגולין
שיהיו מותרים:
כה) כדי שתאבד בהם המרה
שלא יהיה הארס ניכר בהן:
כו) רבי יוסי אומר בכלים כל שהן
אפי׳ מרובין אסורים:
כז) ובקרקעות ארבעים סאה
וביותר ממ׳ סאה אין לחוש לגלוי. דס״ל דהקרקע מבטלת כח הארס כשהמים הם מ׳ סאה. ולת״ק בין בתלושין ובין במחוברין סגי בכדי שתאבד בהם המרה:
שיעור המים המגולים כדי שתאבד בהן המידה – בכל יתר עדי הנוסח ״שתאבד בהם המרה״, כלומר ארס הנחש, ודומה שבכתב יד קופמן נפל שיבוש קל, ואולי ״תאבד המידה״ פירושו שזו כמות מים גדולה שאינה נמדדת. מכל מקום ההגדרה היא כללית, שהארס לא ייראה במים. הבעיה היא כמובן שאת הארס אי אפשר לראות כלל; הרי אילו ניתן היה לראותו היה גם ניתן לקבוע מתי המים נקיים. המשנה גם אינה מסבירה האם כוונתה למידה המזערית, שמכמות זו המים נחשבים למגולים, או לכמות המרבית. האם נחש אחד יכול להרעיל את כל אגם הכנרת? ואכן רבי יוסי מגדיר את כמות המים במדויק, כרגיל בהלכה.
רבי יוסה אומר בכלים כל שהן ובקרקעות ארבעים סאה – ״כל שהן״ היא בדרך כלל הגדרה לכמות המזערית, אבל בהקשר של משנתנו זו הגדרה לכמות המרבית. כל כלי מים מגולים אסור, ואפילו הוא גדול ביותר, אבל איגום קרקעי (בור מים, מקווה) שיש בו ארבעים סאה אינו בחזקת מים מגולים. ארבעים סאה הוא שיעור המינימום למקווה, ומעל מידה זו אין המים בחזקת סכנה. ואכן, חלק גדול מהבורות בארץ ומברכות המים היו מגולים, וקל וחומר מעיינות ומקוואות מים זורמים, וכל אלו אינם בחזקת סכנה. בתוספתא הגדרה מצמצמת בהרבה: ״וכמה הן, בקרקעות ארבעים סאה, אחרים אומרים סאתים, בין מכונסין בין מפוזרין. רבי נחמיה אומר כדי שתהא חבית של שועין מתמלא מהן. מעין כל זמן שהוא מושך אין בו משום גלוי. אמר רבי ישמעאל בי רבי יוחנן בן ברוקה: מעשה שהלך רבי יוחנן בן ברוקה אצל רבי יוחנן בן נורי לבית שערים, ומצא גבי שאין בו שלשת לוגין, ושחה ושתה ממנו. היין בין בכלים בין בקרקע אסור״ (תוספתא תרומות פ״ז הי״ד; ירושלמי מו ע״א). דבריהם של ״אחרים״ נאמרו על המשפט הקודם, ״בקרקעות ארבעים סאה...⁠״, ועל כך חלקו ואמרו שבקרקעות סאתיים, כלומר כ- 20 ליטר. המידה של סאתיים נזכרת במקורות נוספים להלכות אחרות. בהקשר למידת הנוזל שיערנו כי זו נחשבה לכמות הרגילה של צריכת מים יומית1. רבי נחמיה מציע כמות אחרת, בור או שלולית שניתן למלא מהם חבית של ״שועין״. ליברמן פירש שאין ״שועין״ אלא שיחין, והכוונה לכפר הגלילי שהיה מרכז חשוב לייצור כלי חרס בגליל התחתון. שיחין זו מצויה למרגלות ציפורי, ושימשה כספק העיקרי של סדרת כלים מוגדרים, ביניהם חבית. החבית הגלילית הרגילה היא כלי שמידתו 20-15 ליטר2. אם כן, מקווה מים שיש בו סאתיים הוא לערך גם מה שמכילה חבית של שיחין, וקרובות שתי המידות להיות שוות. מן הראוי להעיר שבמקרים רבים שבהם חכמים מוסרים שתי מידות ״קרובין דבריהן להיות שוין״ (תוספתא בכורות פ״ד ה״א, עמ׳ 538; ירושלמי ברכות פ״א ה״א, ב ע״א, ועוד).
לפי התוספתא המעשה ברבי יוחנן בן ברוקא מדגים את הדעה שמים המצויים בקרקע אפילו בכמות קטנה אין בהם משום גלוי, ותימה הוא שדעה זו לא נאמרה במפורש. אבל בירושלמי נשתמר נוסח מתוקן וטוב יותר, שהגשמים היו ״מטפטפים ויורדים״ ולכן התירום, כלומר זו דוגמה לכלל ״מעין כל זמן שהוא מושך אין בו משום גלוי״. לפי פירוש זה שימר הירושלמי את הנוסח המלא של הברייתא, ואין מי שסבור שכמות מים קטנה בקרקע אין בה גילוי (איור 23).
1. משנה, פאה פ״ג מ״ו; פ״ו מ״ו; שביעית פ״ה מ״ב; להלן פ״י מ״ח. לצריכה היומית ראו פירושנו לעירובין פ״ח מ״ט.
2. לזיהוי שיחין ראו אדן, שיחין.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ו) נִקּוּרֵי תְאֵנִים וַעֲנָבִים וְקִשּׁוּאִין וְהַדְּלוּעִין וְהָאֲבַטִּיחִים וְהַמְּלָפְפוֹנוֹת, אֲפִלּוּ הֵם כִּכָּר, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, אֶחָד תָּלוּשׁ וְאֶחָד מְחֻבָּר, כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ לֵחָה, אָסוּר. וּנְשׁוּכַת הַנָּחָשׁ, אֲסוּרָה, מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת.
Pecked-at figs, grapes, green melons, water melons, gourds, and sweet melons, even large as a pitcher, large or small, separated from or connected to the ground which contain moisture are forbidden1. What was bitten by a snake is forbidden because of mortal danger2.
1. If these fruits show signs that they have been pecked at by an animal, we are afraid that it might have been a poisonous animal and the poison diffused through the entire fruit through its moisture. If it was pecked at while completely dry, one could cut out the affected area and eat the remainder.
For the determination of the plants’ identity, see Kilaim Chapter 1.
2. A kosher animal bitten by a snake may not be slaughtered or its meat eaten since it may contain snake poison.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ו] נִקּוּרֵי תְאֵנִים, וַעֲנָבִים, הַקִּשּׁוּאִים, וְהַדִּלּוּעִים, וְהָאֲבַטִּיחִים, וְהַמַּלְפְּפוֹנוֹת, אֲפִלּוּ הֵן בַּכַּד, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, אֶחָד תָּלוּשׁ וְאֶחָד מְחֻבָּר, כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לֵחָה, אָסוּר.
וּנְשִׁיכַת הַנָּחָשׁ אֲסוּרָה, מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת.
משנה זא
הַמְשַׁמֶּרֶת שֶׁלַּיַּיִן אֲסוּרָה מִשּׁוּם גִּלּוּי.
רְבִּי נְחֶמְיָה מַתִּיר.
א. בכ״י: כולה מן המגיה
נקורי. פי׳ תאנים או הפירות שנקרו אותם הנחשים וכבר בארנו פי׳ קשואים והם בל׳ ערבי קתא ובלע״ז קוקו״מארי. ואבטיחין בערבי בטיך ובלע״ז מילונ״י. ודלועים דלוע. ומנפפונות אל״כיאר: אפי׳ הם ככר. ענינו שיהיו גדולות כשיעור ככר אחד שלא יאכל אדם מהם דבר:
ואמר נשיכת הנחש אסורה ענינו כי כל בעלי חיים שינשוך אותו מין ממיני הנחשים שאסור לשחוט אותה הבהמה או העוף ולאכול מבשרם גזירה שמא יבא אותו הסם בכל אברי אותה הבהמה וימות האוכל אותו הבשר שיש בו הארס.
ניקורי תאנים וענבים. חיישינן שמא ניקרם נחש.
כל שיש בו ליחה. הארס מתערב עם הליחה ומתחלחל בכל הקשואים אבל בדבר יבש חותך מקום הניקור והשאר מותר.
נשיכת נחש. בהמה שנשכתה נחש ונשחטה ונמצאת כשרה.
משמרת שמסננין בה יין אע״ג דלמטה מכוסה אסורה משום עליונה שהארס עובר דרך המשמרת ור׳ נחמיה מתיר שהארם צף.
נִקּוּרֵי תְאֵנִים. תְּאֵנָה שֶׁנִּרְאֶה בָהּ נִקּוּר, אָסוּר, שֶׁמָּא נִקֵּר בָּהּ נָחָשׁ וְהִטִּיל בָּהּ אֶרֶס:
אֲפִלּוּ הֵן כִּכָּר. כְּלוֹמַר שֶׁהֵן גְּדוֹלִים הַרְבֵּה וְהַנִּקּוּר מִצַּד אֶחָד, לֹא יֹאמַר הוּא אָכַל מִצַּד אֶחָד, אֲנִי מִצַּד אַחֵר:
כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ לֵחָה. הָאֶרֶס מִתְעָרֵב עִם הַלֵּחָה וּמִתְחַלְחֵל בְּכֻלּוֹ. אֲבָל בְּדָבָר יָבֵשׁ חוֹתֵךְ אֶת הַנִּקּוּר וְאוֹכֵל אֶת הַשְּׁאָר:
וּנְשׁוּכַת הַנָּחָשׁ. בְּהֵמָה שֶׁנְּשָׁכָהּ נָחָשׁ וּשְׁחָטָהּ, אֲסוּרָה, שֶׁהָאֶרֶס מִתְחַלְחֵל בְּכָל גּוּפָהּ:
נקורי תאנים – a fig in which appears in it a biting, it is prohibited, perhaps the snake bit it and put in it poison.
אפילו הן ככר – meaning to say that they are very large and the bite is from one side, he should not say that he eats from one side and I [eat] from the other side.
כל שיש בו ליחה – the poison combines with the moisture, and permeates through everything, but in a dry thing, he cuts the bitten part and eats the rest.
ונשוכת נחש – a beast/cattle that was bitten by a snake and he slaughtered it (i.e., the cattle), it is forbidden, because the poison permeates in the entire body.
אפילו הם ככר. כלומר שהם גדולים הרבה עכ״ל ר״ע ז״ל. אמר המלקט נראה שהוא מלשון כר וכסת או מלשון כרי ואני היה נראה לע״ד דככר לשון קנטר כלומר אפי׳ הן מרובין וכולם נקורין אסורין והשתא אתי שפיר דקתני בתר הכי אחד גדול ואחד קטן. אבל ה״ר יהוסף ז״ל כתב על פי׳ ר״ע ז״ל פי׳ זה אין נראה דהא אח״כ קאמר אחד גדול וכו׳ אלא נראה שר״ל אפי׳ הן שלימין עדיין אלא שנקרו בהן מעט אפי׳ הכי אסור וכל דבר שלם הוא נקרא ככר כגון ככר דבילה או כגון הא דתנן בעירובין ככר כאיסר והוא שלם וכו׳ עכ״ל ז״ל. אבל הר״ש שירילי״ו ז״ל כתב ה״ג ואפי׳ הם ככד בדלי״ת כלומר גדולים כמו כד כדאמרי׳ נמי בפ״ק דר״ה דף ט״ו אפי׳ הי׳ האתרוג כזית ונעשה ככד ע״כ וגם שם נפל טעות ובערוך לא מצאתי לא זו ולא זו לא בערך כד בדלי״ת ולא בערך כר ברי״ש. ומ״מ גם ברב אלפס שם בפ׳ שני דע״ז איתא ככד בדלי״ת בשני הדפוסין וגם בדפוס שאלוניקי וגם הרב בצלאל אשכנזי ז״ל הגיה במתני׳ ככד בדלי״ת וכתב גם הוא ז״ל מה שהוקשה לי וז״ל קשה קצת דהאי בבא דאחד גדול וא׳ קטן מיותרת היא דהא קתני אפי׳ הם ככד ע״כ וגם בתוס׳ י״ט. ונראה ממתני׳ דאם דָרַך ענבים שהיו בהן נקורין אסורין:
כל שיש בו ליחה אסורה. כתב הרשב״א ז״ל דאפי׳ באבטיח אינו אסור עד שיגיע מקום נקורו למעיה ע״כ:
ונשוכת הנחש וכו׳. ללח מדמינן לה. וראיתי שהגיה ה״ר יהוסף ז״ל וּנְשַיכַת ביו״ד אחר השי״ן ובניקוד ציר״י בשי״ן. ובירושלמי א״ר יהודה בן פזי מאן תנא נקורין ר״ג הוא דתנן בפ״ט דמס׳ פרה ר״ג אומר אף הנחש מפני שהוא מקיא וקאמרי רבנן התם דחולדה פוסלת ולא נחש דס״ל דנחש אינו מקיא וא״כ מתני׳ דקאמרה ניקורין ר״ג שנאה וטעמא משום דמקיא הארס בשעה שהוא נוקר לאכול ודחי לה דאע״ג דלגבי מצות פליגי רבנן כגון גבי מי חטאת. לגבי סכנתא חשו כולהו לדרבן גמליאל דחמירא סכנתא מאיסורא:
ואפילו הם ככר. פירש הר״ב כלומר שהם גדולים הרבה וכו׳ [וכן פי׳] הרמב״ם. וקצת קשה למאי תני תו א׳ גדול וא׳ קטן. והרמב״ם בפ׳ י״ב מהלכות רוצח ושמירת נפש השמיט זו הבבא. [*ובפירוש שהזכרתי כתוב אפי׳ הם ככר [צ״ל בכד] אחד גדול שמונחים בכלים ע״כ:
כח) נקורי
אויסגעפיקט:
כט) תאנים וענבים וקשואין
גורקען:
ל) והדלועין
קירביסע:
לא) והאבטיחים
מעלאנען:
לב) והמלפפונות
ציטראנען קירביס:
לג) אפי׳ הם ככר
ככר הוא ס׳ מנה [כפ״א דשביעית מ״ב] ורצונו לומר אע״ג שהאילן מרובה בפירות וכולן נקורי׳ לא אמרינן א״א לנחש לנקר כולם:
לד) אחד גדול ואחד קטן
ר״ל בין שהפרי גדול או קטן. וי״א דככר ר״ל שהפרי גדול וא׳ גדול וא׳ קטן ר״ל שהנקב גדול או קטן:
לה) אחד תלוש ואחד מחובר
לר׳ יוסי במשנה ה׳ איצטריך דבאילן לא אמרי׳ דארץ מבטל כח הארס:
לו) כל שיש בו
בהפרי:
לז) ליחה
זאפט:
לח) אסור
דמתערב ע״י הזאפט בכל הפרי:
לט) ונשוכת הנחש
בהמה שנשכה נחש:
מ) אסורה מפני סכנת נפשות
ולא משום טריפה ונ״מ דאפילו ס״ס אסור. ועוד דאע״ג דכל מאכל מסוכן בטל בס׳ כשאר איסור. עכ״פ נ״ל דלא בטל ברוב:
ניקורי תאינים וענבים הקישואים והדילועים [ו]האבטיחים והמלפפונות – כל אלו פֵרות או ירקות שיש בהם רטיבות רבה, ונוקרו על ידי מזיק כלשהו. החשש הוא שמא ניקר אותם נחש, ומההמשך ברור שהם נחשבים כמי שהנחש הטיל בהם את ארסו. אמנם לעיל שנינו שרק שלושה משקים אסורים, אך הרשימה שם לא כללה ירקות ופֵרות שאינם משקים.
אפילו הן בכד – שתי גרסאות עיקריות למשנה, ״ככר״ ו״בכד״. הנוסחה הראשונה היא נוסחת הדפוסים ומעט עדי נוסח, רובם מטיב משני1, והשנייה בכתב יד קופמן ובעדים נוספים2, ובכתב יד אחד ״כבד״ (ז, הוא כתב יד לאו). מבחינת כתבי היד לנוסח השני עדיפות. בספרות הראשונים מצויות שתי הנוסחאות3, וגם בעל מלאכת שלמה התחבט ביניהן. שני חכמים מדייקים אלה מעידים עדות מנוגדת על הגרסה שגרס רבי יהוסף אשכנזי. רמ״ז (רבי משה זכותא) מעיד בשם רבי שלמה אשכנזי שרבי יהוסף גרס ״בכד״, ובעל מלאכת שלמה הביא כנראה את גרסתו ״ככר״. מי שגרס ״ככר״ הבין שמדובר בגוש פֵרות גדול ודחוס4, ומי שגרס ״בכד״ הבין שהפֵרות בכד והנחש נשך (ניקר) אחד מהם, ואולי הטיל את ארסו בכולם, על כן כל הפרי בכד אסור לאכילה. אין צריך לומר שזו חומרה גדולה ביותר.
אחד גדול [ו]אחד קטן – פרי גדול ביותר שנוקרה פינה קטנה ממנו, [אחד] תלוש [ו]אחד מחובר – פרי שניקר ממנו נחש בעודו בשדה, או לאחר שנקטף, כל שיש בו לחה אסור – כל פרי שיש בו רטיבות ונחש ניקר בו אסור לאכילה, אבל פרי יבש אין חשש שהארס חלחל בכל הפרי. כאמור, ההלכה במשנה מחמירה ביותר, מעבר לחומרות המקובלות במקרה שבו נגע חלב בתבשיל בשרי או שומן של קודש בבשר חול (ראו פירושנו לפסחים פ״ז מ״ב-מ״ג). ואכן, בתוספתא מובאת דעתו של רבי שמעון בן מנסיא ״זורק את הניקור ואוכל את השאר״ (תוספתא תרומות פ״ז הט״ז). רבי שמעון זה היה איש ה״קהלא קדישא דבירושלם״, חבורה שהתגוררה בירושלים וחיה חיי פרישות וצדקה. בני החבורה היו קרובים לעולמם של חסידים5. תופעת החסידים הסתיימה בדור אושא לערך. מאוחר יותר אנו פוגשים רק חכמים הקרובים לעולמם של חסידים, כמו רבי יהושע בן לוי (ראו פירושנו למשנה האחרונה בפרק). חסידים אלו כבר מהווים חלק מעולמו של בית המדרש. בין החסידים של התקופה המאוחרת ניתן למנות את אנשי הקהלא קדישא דבירושלם. כפי שאמרנו, החסידים הרשו לעצמם ללגלג על איסור גילוי; טבעי הוא שאישיות הקרובה לעולמם תקל בדיני גילוי.
ונשיכת הנחש – כך ברוב עדי הנוסח ובמדרש והזהיר, אבל בדפוסים ״נשוכת נחש״. הכוונה לבהמה שנשך אותה נחש ואסרו על אכילת בשרה, אף אם הספיקו לשחטה בטרם מתה, אסורה מפני סכנת נפשות – המשנה בחולין מדגישה שהיא ״מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות״ (פ״ג מ״ה; תוספתא שם פ״ג הי״ט).
1. דו, ו, כ, ש, ת, ת2.
2. א, ב, ג7, ל, ן, ס, פ; והזהיר, עמ׳ עח.
3. ראו זק״ש, זרעים.
4. בעל מלאכת שלמה מציע פרשנויות אחרות מלשון כרי (ערמה) או כר וכסת, ואלו פרשנויות קשות.
5. ספראי, קהלא קדישא.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ז) הַמְשַׁמֶּרֶת שֶׁל יַיִן, אֲסוּרָה מִשּׁוּם גִּלּוּי. רַבִּי נְחֶמְיָה מַתִּיר.
The wine filter is forbidden when left unattended but Rebbi Neḥemiah permits it1.
1. If a wine filter (used to filter out the dregs, cf. Note 126 ff.) was left unattended and afterwards used to filter wine, that wine becomes forbidden (unless new filter material was used) because of poison from the filter. R. Neḥemiah holds that the poison is retained by the filter.
מקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
משמרת אסורה משום גלוי.
רבי נחמיה אומר: אם היתה תחתונה מכוסה, אע״פ שעליונה מגולה - הרי זו מותרת
מפני שארס של נחש דומה לספוג ועומד במקומו.
המשמרת ידוע ואומר בכאן כ״א יהיה היין שותת מכלי אל כלי אחר ותהיה המשמרת ע״פ הכלי שהיין שותת בו שהיא אסורה משום גלוי אע״פ שהמשמרת מכסה אותו מפני שנאמר שמא הטיל הנחש הארס ביין שהיה במשמרת וירד עם היין אל הכלי השני ורבי נחמיה אומר כי הארס במשמרת ישאר ולא ירד לכלי לפי שחלקים מתדבקין ומסתבכין קצתם עם קצתם ולא יצאו אותם חלקים על נקבי המשמרת כי הארס היוצא מן הנחש זה דרכו ואין הלכה כר׳ נחמיה.
מְשַׁמֶּרֶת שֶׁל יַיִן. אַף עַל גַּב שֶׁהַכְּלִי הַתַּחְתּוֹן מְכֻסֶּה בַּמְשַׁמֶּרֶת, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם גִּלּוּי, שֶׁהָאֶרֶס עוֹבֵר דֶּרֶךְ הַמְשַׁמֶּרֶת וְהוֹלֵךְ לַכְּלִי הַתַּחְתּוֹן:
רַבִּי נְחֶמְיָה מַתִּיר. לְפִי שֶׁהָאֶרֶס צָף וְאֵינוֹ עוֹבֵר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי נְחֶמְיָה:
משמרת של יין – even though the lower uensil is covered with a strainer, there is in it because of uncovering, for the poison passes along the path of the strainer and goes into the lower utensil.
רבי נחמיה מתיר – because the poison floats and does not pass, but the Halakha is not according to Rabbi Nehemiah.
המשמרת וכו׳. ירוש׳ המשמרת של יין פי׳ שהוא כלי עשוי ככברה לסנן בו היין ע״ג פי חבית או כלי אחר ר׳ יהודה אומר אם היתה פקוקה מלמעלה אע״פ שהיא פתוחה מלמטן אין בו משום גלוי דכיון שמנטף מתירא הנחש לבוא ונבעת ר״נ אומר אם היתה התחתונה מכוסה אע״פ שהעליונה מגולה מותר מפני שארס נחש עומד בסבכה ועומד מלמעלה ואינו עובר. וכתב הר״ש שירילי״ו ז״ל דת״ק דמתני׳ לית לי׳ דר׳ יהודה:
ר׳ נחמי׳ מתיר. פי׳ הר״ן ז״ל בפ״ב דע״ז שמפני שהיא מנטפת שומע קולו ובורח. וכתב הר״ר יהוסף ז״ל ברוב הספרים ל״ג זו המשנה ע״כ. עוד כתב המשמרת וכו׳ פי׳ כשהיין מגולה בתוך המשמרת כי הארס יוצא עם היין ע״כ:
מא) המשמרת של יין
באטטיג לסנן היין:
מב) אסורה משום גלוי
אפי׳ הכלי התחתון שהוא מכוסה דהארס עובר במסננת:
מג) רבי נחמיה מתיר
דאין הארס עובר. ונ״ל דלא פליגי במציאות. דא״כ נבדקה אם נשאר צף או לא. ודוחק לומר דלר״נ נשאר צף אף שאינו נראה. אלא לכ״ע נשאר צף אלא דלת״ק אעפ״כ הדק שבארס עובר בהמשמרת והוא אפשר שיזיק ואע״ג שהרבה שתו ולא מתו אינה ראי׳ דאעפ״כ אפשר שיזיק לאדם שאין טבעו חזק [כש״ס ע״ז ד״ל ע״ב]:
[המשמרת של יין אסורה מישום גילוי רבי נחמיה מתיר] – כל המשנה נשמטה מכתב יד קופמן וכן מ-ג7, ומעתיק הוסיף את המשנה בצד. גם רבי יהוסף אשכנזי מעיד שאין לגרוס אותה. זו ברייתא המצויה בירושלמי (מה ע״ד) שהוחדרה על ידי מעתיקים למשנה, כדלהלן. המשמרת היא מעין מסננת שבה השתמשו לסינון היין מהשמרים שנותרו בו, ״שמוציאה את היין וקולטת את השמרים״ (משנה אבות פ״ה מט״ו ומקבילות)⁠1. את המשמרת הניחו על פי הכד המקבל או על פי הכד שממנו שפכו את היין. לעתים הייתה המשמרת חלק מהכד, ולעתים כלי בפני עצמו. לעתים ה״משמרת״ היא אריג המשמש לסינון (תוספתא כלים בבא בתרא פ״ה הי״ב, עמ׳ 595, ואולי גם משנה, שם פכ״ח מ״ט). משנתנו עוסקת בכלי של יין שעליו משמרת, והשאלה היא האם הארס חודר לכד דרך המסננת (איור 24).
בתוספתא: ״משמרת אסורה משום גלוי. רבי נחמיה אומר אם היתה תחתונה מכוסה, אף על פי שעליונה מגולה הרי זו מותרת, מפני שארס של נחש דומה לספוג ועומד במקומו״ (פ״ז הי״ג). נראה להסביר את דבריו שהמשמרת מונחת על הכד התחתון, ונמצא הכד התחתון מכוסה (משום מה הכלי התחתון מכונה בלשון נקבה, אך אין הכוונה למשמרת אלא לחבית2), והעליונה (המשמרת) פתוחה. לדעת רבי נחמיה הארס נשאר במשמרת ואינו חודר לכד, אבל אם מזרימים יין דרך אותה משמרת גם רבי נחמיה יודה שהיין אסור. הנוסח בירושלמי שונה במקצת: ״המשמרת של יין: רבי נחמיה אומר אם היתה פקוקה מלמעלה, אף על פי שהיא פתוחה מלמטן. רבי יודה אומר אם היתה התחתונה מכוסה, אף על פי שהעליון מגולה, מותר, מפני שאירס נחש עומד כסבכה ועומד מלמעלן״ (ירושלמי מה ע״ד). דברי רבי יהודה בירושלמי הם דברי רבי נחמיה בתוספתא, ודברי רבי נחמיה בירושלמי הם חידוש, אם כי משמעותו אינה ברורה. ייתכן שהכוונה למשמרת שהיא כלי בפני עצמו, והיא פקוקה מלמעלה, אבל מונחת כך שניתן להגיע לקרקעיתה הפתוחה. הברייתא מתייחסת למשנה ואומרת שמותרת אם הייתה פקוקה מלמעלה, אף על פי שהנחש יכול לזחול מתחתיה3.
רבי יהוסף לא גרס את כל המשנה4. בכתב יד קופמן נוספה המשנה בידי המעתיק המקורי בצד עם ניקוד. ספק זה תיקון טעות וספק תוספת ממקור אחר. בכל כתבי היד האחרים שבידינו היא מופיעה, אבל חסרה בנוסח המשנה במדרש והזהיר כמו בכתב יד קופמן שלפני התיקון. בתוספתא מופיעה כאמור ההלכה, אבל לא על סדר המשניות אלא כאילו התייחסה למשנה לעיל. גם אצל הריבמ״ץ מופיעה המשנה לעיל, והסדר שונה מזה שבמשנה שלפנינו. גם בירושלמי משובץ הדין, בנוסח הדומה לתוספתא, כפי שציטטנו לעיל. נמצאנו למדים שהירושלמי לא הכיר את המשפט כחלק מהמשנה, אך הכיר את הברייתא כעומדת בפני עצמה. ברם, כפי שפירשנו לעיל את הירושלמי, דבריו מתייחסים למשנה, וקשה במקצת להעמיד את הברייתא כמשפט בפני עצמו או כהרחבה של התוספתא.
זאת ועוד. נוסח הדברים בתוספתא ובירושלמי אינו זהה למשנה. המשנה נשמעת כקיצור של הברייתא ולא כהעתקה או העברה שלה. אם כן, עדותם של התוספתא והירושלמי בנושא אינה חד משמעית. הבבלי מצטט את הדין בנוסח ״דתניא״5, שהוא המונח הרגיל לציטוט הברייתא, ומביא את התוספתא ולא את המשנה, מכאן שהבבלי לא הכיר את המשפט ככתוב במשנה. כפי שנראה להלן היה לבבלי נוח יותר לצטט את המשנה. הפירוש שהוא מציע אפשרי לנוסח המשנה, אך אינו אפשרי כפירוש לנוסח הברייתא שבתוספתא. אם כן, אולי אפשר לומר שלפחות הבבלי לא הכיר את משנתנו כמשנה, ומכאן ההסבר לנוסח מדרש והזהיר שהוא בבלי, ולכתבי היד של רבי יהוסף אשכנזי6.
מכל מקום, התופעה של ברייתות שחדרו למשנה מהתוספתא או מהתלמודים היא רגילה, אם כי ברוב המקרים שאנו עדים בהם לחדירה דומה שהברייתא הועברה מדברי התלמוד הבבלי, ובמקרה שלפנינו דווקא הירושלמי או התוספתא הם המקור האפשרי לברייתא.
פירשנו את המשנה כפי שעולה מכלל הנוסחאות: משנה, תוספתא וברייתא. אבל בתלמוד הבבלי מובא הדין7 ומשמע שהבבלי הבין שמעביר את היין המגולה דרך המסננת, ובאים חכמים לקבוע שהסינון אינו מסייע, ורבי נחמיה מתיר. הסבר זה אינו הולם את הנוסח שבתוספתא8. נראה שהבבלי סטה בכוונה מפירושה הפשוט של המשנה, ובחר בהסבר קשה (מוקשה). הבבלי, לשיטתו, מנסה לצמצם את דין גילוי, וכאן הוא מוצא דרך להתיר יין מגולה על ידי סינון, לפחות לפי דברי רבי נחמיה.
1. במקבילה בתלמוד הבבלי ״מסננת״, והיא היא.
2. חבית וכד הם אותו כלי, והמעבר ביניהם תדיר.
3. ראו אצל ליברמן, עמ׳ 411, המנסה להשוות את הנוסחאות השונות.
4. ראו אפשטיין, מבוא, עמ׳ 950.
6. לעתים מצינו שהבבלי מצטט משניות מסדר זרעים וטהרות כאילו היו ברייתות, או בנוסח שונה מהמשנה, ואולי נובע הדבר מהיכרותם הרופפת של חכמי בבל עם משניות סדרים אלו, או שהיה להם נוסח אחר של המשנה. השאלה רחבה ולא נוכל להרחיב בה כאן, וראו פירושנו למשנה הבאה.
8. זאת אף שהבבלי מצטט פחות או יותר את נוסח התוספתא. לפי הסבר הבבלי לא מובן מה פירוש המשפט שהעליונה פקוקה או התחתונה מכוסה, הרי כדי להעביר את היין דרך המסננת צריכה זו להיות פתוחה מלמעלה ומלמטה, ואם אין היין זורם אין כל בעיה, הרי היין שהיה מגולה אסור ויין שלא היה מגולה מותר!
מקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ח) חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנּוֹלַד בָּהּ סְפֵק טֻמְאָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם הָיְתָה מֻנַּחַת בִּמְקוֹם תֻּרְפָּה, יַנִּיחֶנָּה בְּמָקוֹם הַמֻּצְנָע, וְאִם הָיְתָה מְגֻלָּה, יְכַסֶּנָּה. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אִם הָיְתָה מֻנַּחַת בְּמָקוֹם מֻצְנָע, יַנִּיחֶנָּה בִּמְקוֹם תֻּרְפָּה, וְאִם הָיְתָה מְכֻסָּה, יְגַלֶּנָּה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַל יְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר.
An amphora of a heave-offering about which a doubt of impurity arose1. Rebbi Eliezer says, if it was at a vulnerable place, he should move it to a hidden place. If it was uncovered, he should cover it. Rebbi Joshua said, if it was at a hidden place, he should move it to a vulnerable place. If it was covered, he should uncover it. Rabban Gamliel said, he should not change anything.
1. If it were certainly impure, a heave-offering wine could be used to settle dust on dirt floors, a heave-offering oil or grain as fuel. If there only is a doubt, the heave-offering is called “suspended”. It cannot be used as impure since it might be pure, nor as pure since it might be impure. R. Eliezer holds that one has to treat this heave-offering according to all rules of holiness. R. Joshua holds that one has to make sure that the heave-offering be used somehow. Since it never will be usable as pure heave-offering, one has to make sure it will be usable impure (Rashi in Bekhorot 33b).
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ז] חָבִית שֶׁלִּתְרוּמָה שֶׁנּוֹלַד לָהּ סְפֵק טֻמְאָה, רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם הָיְתָה מֻנַּחַת בִּמְקוֹם הַתָּרְפָּה, יַנִּיחֶנָּה בִמְקוֹם הַמֻּצְנָע; אִם הָיְתָה מְגֻלָּה, יְכַסֶּנָּה.
רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אִם הָיְתָה מֻנַּחַת בִּמְקוֹם הַמֻּצְנָע, יַנִּיחֶנָּה בִמְקוֹם הַתָּרְפָּה; א
אִם הָיְתָה מְכֻסָּה, יְגַלֶּנָּה.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַל יְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר.
א. בכ״י: התרופה
אין מערבין תרומות טהורות תלויות זו בזו
אבל מערבין תרומה שנטמאת בולד הטומאה עם תרומה שנטמאת באב הטומאה
אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתה
אם אמר: תלויה טהורה היא - הרי זו טהורה
אם אמר: הריני מניחה עד שאשאל עליה - ה״ז טמאה
נולד לככר ספק טומאה ובתוך ידו, ספק טומאה שעל גבי השלחן - נוטלה ומניחה במקום המוצנע.
אילו היה אצלנו ודאי שהיא טמאה חייבין אנו לשפכה כלה ותורפה הוא המקום הפחות שברוב יארעו בו מקרים ומאורעות ומוצנע הוא המקום הצנוע שבו מצניעין הדברים ולא יארע שם מאורעות אלא ברחוק ואומר ר״א שטעון להשמר בה ולהצניעה כדי שלא ישלח אליה שום אדם ידו ותאבד לספק טומאה שנולד בה וזה אינו ראוי עד שתתאמת אצלנו הטומאה ורבי יהושע סובר להפך ואומר שראוי להניחה למקרים ולמאורעות כדי שתשפך בסבה אחרת זולתי ספק טומאה והלכה כר״ג.
שנולד בה ספק טומאה. בפ״ק דפסחים (ד׳ י:) פירש בקונטרס כגון שנכנס בו אדם טמא ספק נגע ספק לא נגע וקשה דאי ברשות הרבים ספקו טהור ואי ברה״י ספקו טמא וי״מ כגון שרץ בפי חולדה וחולדה מהלכת על פי חבית וספק נגע ספק לא נגע כל שכן דקשה טפי דהוי דבר שאין בו דעת לישאל ואפילו ברשות היחיד ספקו טהור ואין לפרש כההיא דתנן (פ״ה משנה ג דטהרות) גבי ב׳ שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהן ועשה טהרות והזה ושנה וטבל וחזר והלך בשני ועשה טהרות דאם הראשונות קיימות אלו ואלו תלויות דהיינו מדרבנן אבל מדאורייתא טהורות מידי דהוה אנאכלו ראשונות דשניות טהורות ומתני׳ מדאורייתא פליגי ובבכורות פרק כל הפסולים (דף לג:) מפרש טעמייהו מקראי וצריך לומר כגון ב׳ חביות ברשות היחיד ונגע שרץ באחת מהן ולא ידיעי בהי מינייהו דשתיהן תלויות מדאורייתא דאע״ג דספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא מדאורייתא אין לטמא שתיהן מכח זה כיון דממה נפשך חד מינייהו טהור דמסוטה ילפינן ולא ילפינן אלא דבר שיכול להיות כדמוכח בריש ב׳ נזירין (דף נז.) שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא דמביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ולא מייתו זה וזה קרבן טומאה .
התורפה יניחנה במקום המוצנע. עדיין מוזהר על שמירתם ובפרק כל פסולי המוקדשין מפרש טעמייהו .
אל יחדש בה דבר. אלא יניחנה כמות שהיא אם במקום תורפה תורפה אם במקום מוצנע מוצנע.
סְפֵק טֻמְאָה. כְּגוֹן שְׁתֵּי חָבִיּוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְנָגַע שֶׁרֶץ בְּאַחַת מֵהֶן וְלֹא יְדִיעַ לְהֵי מִנַּיְהוּ, וּשְׁתֵּיהֶן תְּלוּיוֹת:
בִּמְקוֹם הַתֻּרְפָּה. מָקוֹם שֶׁל הֶפְקֵר וְעוֹמֶדֶת לִפָּסֵד שָׁם:
יַנִּיחֶנָּה בְּמָקוֹם הַמֻּצְנָע. דַּעֲדַיִן מֻזְהָר עַל שְׁמִירָתָהּ, דִּכְתִיב (במדבר יח) אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי, בִּשְׁתֵּי תְרוּמוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַחַת תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְאַחַת תְּרוּמָה תְלוּיָה, דְּתַרְוַיְהוּ בָּעוּ שִׁמּוּר:
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר וְכוּ׳. דְּסָבַר תְּרוּמֹתָי כְּתִיב בְּלֹא וָי״ו, וְיֵשׁ אֵם לַמָּסֹרֶת:
אַל יְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר. שֶׁאֵין צָרִיךְ לְשָׁמְרָהּ, וְאַף אָסוּר לִגְרֹם לָהּ טֻמְאָה. וַהֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל:
ספק טומאה – as, for example, two jugs in the private domain, and a reptile touched one of them, and it is not known to which of them, and both of them are suspended.
במקום התורפה – a place that is ownerless and it stands to suffer loss there.
יניחנה במקום המוצנע – for he is still careful on its being guarded, as it is written (Numbers 18:8): “[I hereby give you] charge of all My gifts, [all the sacred donations of the Israelites],” with two heave-offerings the Biblical verse speaks – one is pure heave-offering and the other is suspended Terumah and both of them require guarding.
ר' יהושע אומר וכו' – for he holds that the word "תרומתי" – is written without the [letter] “Vav”, and there is the traditional Scriptural text (i.e., letters without vowels) is authoritative in Biblical interpretation.
אל יחדש בה דבר – and there is no need to guard it, and it is even prohibited to cause the riual defilement, and he Halakha is according to Rabban Gamliel.
שנולד בה ספק טומאה. הקשו תוס׳ חיצוניות וא״ת ה״ד אי ברה״ר ספיקו טהור ואי ברה״י ספיקו טמא וי״ל ברה״ר וכגון שטומאה הזאת באה מנגע ונדה דלא ילפי׳ מסוטה דכל טומאה הבאה מגוף האדם לא ילפי׳ ספיקה מסוטה כיון דא״א לברר ע״כ. אבל ה״ר גרשון מ״ה ז״ל פי׳ שנולד לה ספק טומאה שנמצא שרץ בצדה ספק נגע ספק לא נגע ע״כ. ובודאי דקשה על פירושו ז״ל מה שכתבתי וכן ג״כ הקשה ה״ר שמשון ז״ל ואסיק כדפי׳ ר״ע ז״ל וכ׳ דשתיהן תלויות מדאוריי׳ דאע״ג דס׳ טומאה ברה״י ספקו טמא מדאו׳ אין לטמא שתיהן מכח זה כיון דממ״נ כו׳:
יגלנה. כי היכי דלהוי בה ספק יין מגולה ותנן לעיל יין שנתגלה ישפך ואפי׳ של תרומה:
ר״ג אומר אל יחדש וכו׳. ס״א רשב״ג אומר אל יחדש וכו׳:
אל יחדש בה כל דבר. אלא יניחנה כמות שהיא אם במקום תורפה אם במקום מוצנע דס״ל כר׳ אליעזר דשמא יבא אליהו ויטהרנה. ובירוש׳ א״ר יוסי ב״ר בון מדברי שלשתן נלמוד דתלויה אסור לשורפה דכולהו מודו דממתינין עד שיכול בה טומאה ודלא כר״מ דאמר רב הונא אומר הי׳ ר״מ דשורפין תלוי׳ אפי׳ בשאר ימות השנה וכ״ש בערב הפסח וטעמא דר״מ משום תקלה שמא יאכלנה ועוד דסוף סוף אזלא לאיבוד דאין יכול לאכלה. ועוד גרסי׳ בירושלמי תמן תנינן בפ״ה דבכורות בכור שאחזו דם אפי׳ מת אין מקיזין לו דם דבדי ר׳ יהודה וחכ״א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום ה״ז לא ישחט עליו ר״ש אומר יקיז ואע״פ שעושה בו מום ר׳ אבהו בשם ר׳ אלעזר אתיא דר׳ יהודה כר״ג פי׳ ר׳ יהוד׳ דאמר אע״ג דמית ואזיל לאיבוד לא יקלקלנו ולא יתקננו כר״ג דאמר אל יחדש בה כל דבר ודרבנן דאסרי לקלקלו ומתירין לתקנו אם יכול לעשות בלא מום יקיז שלא ימות כר״א דאסור לגרום לה טומאה אלא מצניעה שלא תטמא. ור״ש כר׳ יהושע פי׳ ר״ש דשרי להטיל מום קודם שימות כדי שיראה לאכילה ובמום אחר כר׳ יהושע דאמר יגרום לה טומאה כדי שתראה לזילוף. והא דתניא בשם ר״ש יקיז ואע״פ שהוא מתכוין לעשות בו מום דס״ל דנשחט באותו מום ופליגא אמתני׳ אתיא כרבי יהושע אוחרא דס״ל דתלויה שרי לטמאה בידים ועיין במ״ש שם בפ׳ כל פסולי סי׳ ב׳:
ספק טומאה. פירש הר״ב כגון שתי חביות ברשות היחיד. הכי מסיק הר״ש דאילו חבית אחת וספק אם נטמאה אין כאן ספק טומאה שאם הוא ברשות היחיד קיי״ל דספקו טמא ודאי. ואם הוא ברשות הרבים קיי״ל דספקו טהור. אבל כשהם שתי חביות ברשות היחיד אין לטמא שתיהן מכח ספק טומאה ברשות היחיד כיון דממה נפשך חד מנייהו טהור. דמסוטה ילפינן ולא ילפינן אלא דבר שיכול להיות כדמוכח בריש פ״ח דנזיר [נז.] דב׳ נזירין שאמר להם אחד ראיתי א׳ מכם שנטמא. דמביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה. ולא מייתו זה וזה קרבן טומאה:
יניחנה במקום המוצנע. פירש הר״ב דכתיב את משמרת תרומתי. ויש אם למקרא וקרינן בחולם המ״ם. [*ועיין בריש פרק ד דכריתות]:
יניחנה במקום תורפה. דמעכשיו אינה ראויה לאכילה שמא טמאה היא. ולא לזילוף שמא טהורה ואסור לאבדה. הלכך יגלנה ותטמא ותהא ראויה לזילוף. לשון רש״י בפרק ה דבכורות דף לג ע״ב:
[*התורפה. פי׳ הר״ב הפקר. ועי׳ מה שכתבתי בשם הערוך בריש פרק ח דנדה]:
{י} הָכִי מַסִּיק הָרַ״שׁ. דְּאִלּוּ חָבִית אַחַת וְסָפֵק אִם נִטְמֵאת אֵין כָּאן סְפֵק טֻמְאָה, שֶׁאִם הִיא בִרְשׁוּת הַיָּחִיד קַיְמָא לָן דִּסְפֵקוֹ טָמֵא וַדַּאי, וְאִם הִיא בִרְשׁוּת הָרַבִּים סְפֵקוֹ טָהוֹר. אֲבָל כְּשֶׁהֵם שְׁתֵּי חָבִיּוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אֵין לְטַמֵּא שְׁתֵּיהֶם, דְּמִמָּה נַפְשָׁךְ חַד מִנַּיְהוּ טְהוֹרָה, דְּלֹא יָלְפִינַן מִסּוֹטָה דִּסְפֵק טֻמְאָה בִרְשׁוּת הַיָּחִיד טָמֵא אֶלָּא דָבָר שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת. וְעַיֵּן בְּרֵישׁ פֶּרֶק ח׳ דְּנָזִיר:
{יא} וְיֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא, הַמֵּ״ם בְּחוֹלָ״ם (וְעַיֵּן בְּכוֹרוֹת דַּף לד):
{יב} יַנִּיחֶנָּה בִּמְקוֹם תֻּרְפָּה. דְּמֵעַכְשָׁיו אֵינָהּ רְאוּיָה לַאֲכִילָה שֶׁמָּא טְמֵאָה הִיא, וְלֹא לְזִלּוּף שֶׁמָּא טְהוֹרָה וְאָסוּר לְאַבְּדָהּ, הִלְכָּךְ יְגַלֶּנָּה וְתִטַּמֵּא וּתְהֵא רְאוּיָה לְזִלּוּף. רַשִׁ״י:
מד) חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה
ברה״י הרי וודאי טמא וברה״ר הרי וודאי טהור. רק הכא מיירי בב׳ חביות ברה״י וא״י איזה נטמא. דבכה״ג שוודאי א׳ טהורה שתיהן תלויות מספק:
מה) רבי אליעזר אומר אם היתה מונחת במקום תורפה
מקום הפקר ושבקל תטמא שם:
מו) יניחנה במקום המוצנע
דמחוייב לשמרה שלא תטמא טומאת וודאי:
מז) ואם היתה מגולה יכסנה
שלא תאסר ע״י נחש:
מח) ורבי יהושע אומר אם היתה מונחת במקום מוצנע יניחנה במקום תורפה
דעכשו לאכילה אינה ראויה שמא טמאה היא ולזילוף ג״כ לא שמא טהורה היא ואסור לאבדה הלכך יניחנה בהפקר אולי תטמא ותהא ראויה לזילוף:
מט) ואם היתה מכוסה יגלנה
מרש״י [פסחים ט״ו א׳] משמע דתרוויי׳ לענין גרמת טומאה ורשאי קאמר דמותר לו להניחה במקום הפקר וגם רשאי לגלותה. אע״ג שע״י זה או זה מצוי טפי שתתטמא מאילו היתה מכוסה ומונחת במקום המוצנע. ול״מ הי׳ נ״ל דהנחתה במקום התורפה היינו גרם שתטמא. והגלוי מכסוייה היינו כדי שיהא בו חשש שתיית נחש כדי שיהא רשאי לשפכה [כמ״ד]. ור׳ יהושע לאו היתירא רק חיובא קאמר דס״ל דכיון דתלויה היא. ואינו רשאי לשתותה או לאכלה וגם לא לאבדה בידים להכי חיישי׳ שיבא בה לידי תקלה [פסחים ד״ל ע״ב]. לפיכך אם הוא משקה שאפשר בה חשש שתיית נחש יגלנה וכשיתעלם ממנה רגע יהיה מותר לו לשפכה. ואם הוא מאכל או משקה שא״א חשש זה [כמ״ד] אז עכ״פ יניחנה במקום הפקר. אולי תטמא וודאי ויהיה רשאי לשרפה. מיהו כשהיא בת חששת שתיית נחש לא סגי לי׳ שיניחנה במקום הפקר דחשש רחוק הוא דמי יודע מתי תתטמא עי״ז וודאי. אבל כשיגלנה בשעה מועטת יהיה יכול לשרפה ולא יבא לידי תקלה ביני ביני:
נ) רבן גמליאל אומר אל יחדש בה דבר
לא יגרום לה טומאה וגם א״צ לשמרה:
המשנה אינה ממשיכה לעסוק בדין תרומה שהתגלתה. לכאורה היה מקום לטעון שההלכה מובאת משום שבהמשך נזכר גילוי התרומה כדרך או כסיבה להשחתתה, ברם המונחים ״גילוי״ ו״כיסוי״ בהקשר של משנתנו שונים מהמונח ״גילוי״ שבמשנה הקודמת. ההקשר הוא אפוא שונה. משנתנו עוסקת בדין ספק תרומה. הספק שנזכר במשנה הוא אחת ההתפתחויות האפשריות של תערובת תרומה שנידונה בראשית הפרק ובפרקים הקודמים, כך שהנושא אינו חדש. זאת ועוד; למעשה המשנה דנה באיסור לטמא תרומה בידיים, אף שסופה להיטמא והיא אבודה. בכך חוזרת המשנה לאיסור השחתת תרומה הנדון לעיל במשניות א-ב. לאחר משניות אלו סטתה המשנה מהנושא ועסקה בדין תרומה שנתגלתה, ועתה היא חוזרת לגוף הנושא הנדון בפרק.
חבית שלתרומה שנולדה לה ספק טומאה – ספק טומאה יכול להיווצר שמא נפל בה משהו טמא או שיש חשש שנגע בה טמא. תרומה שנפל בה ספק היא ספק תרומה, אסור לטמאה בידיים ואסור לשרפה משום שהיא ספק תרומה כשרה, אבל כמובן אי אפשר לאכלה.
רבי אליעזר אומר אם היתה מונחת במקום התורפה יניחנה במקום המוצנע – מקום התורפה הוא בניגוד למקום מוצנע, כלומר מקום שבו החשש לטומאה נוספת גדול. תורפה באופן כללי היא חולשה (תוספתא סנהדרין פ״ד ה״ד). כך, למשל, הדרך לגנוז דברי תורה שמן הראוי לצנזר אותם (במקרה זה מדובר בתרגום ארמי אסור) היא: ״מניחין אותן במקום התורפה והן נרקבין מאיליהן״1. מההקשר של מקבילה זו וממשנתנו ברור שהשארת המזון במקום התורפה תוביל לכך שהתרומה תיטמא מהר, ואז ניתן יהא לשרפה כדת וכדין. תרומה רגילה חייבים להניחה במקום מוצנע (תוספתא דמאי פ״ח ה״ט), והשאלה היא האם חובה זו חלה על תרומה כזו שכבר פסולה לשימוש בגלל חשש טומאה. רבי אליעזר אוסר זאת.
אם היתה מגולה יכסנה – אם היא מגולה תיפסל התרומה, ואם תכוסה תישמר. הגילוי כאן אינו הגילוי של המשנה הקודמת. אם מדובר ביין הרי שעצם הגילוי, ולו לזמן קצר, כבר פוסל אותו בוודאי. המדובר, אפוא, בפרי יבש או בחיטה, שאם אינה מכוסה תיפגע. מכל מקום, רבי אליעזר תובע להימנע מלהוסיף טומאה על טומאה, ולהשתדל בשמירת התרומה אף שאי אפשר לנצלה במאומה.
רבי יהושע אומר אם היתה מונחת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה – כדי שתיטמא מהר ויוכל לשרפה. לא ברור אם זו רשות, שרשאי להניחה במקום תורפה, או שמא זאת חובה כדי שהתרומה תיטמא ותושמד.
אם היתה מכוסה יגלינה – ואז תיפסל מהר. לכאורה ניתן היה לפרש שאין זו חובה, הוא רשאי לעשות כן אבל אינו חייב בכך, אבל מההמשך ברור שזו דעתו של רבן גמליאל שאינו חייב לעשות דבר לתרומה, אבל רבי יהושע סבור שעליו להניחה במקום תורפה או לגלותה כדי שתיטמא ותיפסל מהר, והספק ייפתר. יש לזכור שמצב של ספק הוא בעייתי, הוא ״מזמין״ טעויות, ובעיקר כל דרך טיפול בו היא בעייתית.
רבן גמליאל אומר אל יחדש בה דבר – לפי פשוטם של דברים אסור לו לעשות דבר, לטוב או לרע. עמדה זו נובעת מהספק הנובע מעמדות שני הצדדים שנזכרו במשנה לעיל. אפשר גם לפרש שאין עליו חובה לשנות דבר (שלא כשני התנאים הקודמים), אך הוא רשאי לעשות מה שלבו חפץ. מלשון המשנה נראה שיש עדיפות לפירוש הראשון.
שני התלמודים מסיקים שלכל הדעות אסור לו לטמא בידיים2. במשנת פסחים שנינו מחלוקת קרובה בין אותם תנאים האם מותר להוסיף טומאה על טומאה (ראו פירושנו לפסחים פ״א ה״ז). העניין אינו זהה, שכן שם דובר על מצב שבו יש לשרוף את התרומה הטמאה משום שהיא חמצית והמדובר בערב פסח, והשאלה היא האם לפני השרפה מותר להוסיף טומאה ולטמא תרומה שנטמאה בוולד הטומאה עם תרומה שנטמאה בטומאה חמורה יותר. אמנם המקרים אינם זהים3, אך דעות שני התנאים מתאימות למשנתנו, ונראה שהמחלוקת אינה רק על המקרה שלנו או על המקרה שם, אלא כללית יותר: עד כמה יש לשמור על טהרת תרומה במקום שבו למעשה היא בלתי אפשרית לניצול וכבר נטמאה להלכה. כפי שאמרנו לעיל, מסקנה זו, שאסור לטמא תרומה פסולה בידיים, אינה מסקנת לוואי המשתמעת מהמשנה אלא המשנה הובאה בפרקנו בגלל מסקנה זו. נמצאנו למדים שפרשנותנו לסדר המשניות חושף את מטרתה ההלכתית של המשנה.
הירושלמי (פסחים פ״א ה״ז, כח ע״א) קושר את המחלוקת לשאלה האם יש להחמיר בדברי חכמים יותר מאשר בדברי תורה או לא. טיעון זה חוזר בירושלמי כהסבר לעוד שתי משניות (ערלה פ״ב ה״א, סא ע״ד; ביצה פ״ה ה״ה, סג ע״ב). רעיון דומה בכסות מדרשית הוא שדברי סופרים ״חביבים מדברי תורה״. הרעיון מופיע פעמים מספר4. במדרש הוא במגמה מדרשית כללית, אבל בירושלמי ברכות הוא בא להצדיק עונש מיוחד על מי שנהג שלא כהלכה.
במשנה עצמה מופיע פעם ש״חומר בדברי סופרים מבדברי תורה״ (משנה סנהדרין פי״א מ״ג; מדרש תנאים לדברים, יז יא, עמ׳ 103). עם זאת, אין להסיק מכך שבימי התנאים היה זה כלל אחיד וקבוע. בדברי רבי מאיר שבמשנת נידה משתמעת תפיסה זו, אבל לא ככלל קבוע ואחיד. לכלל האחיד אין מקור תנאי, ודומה שלפנינו כלל משפטי אמוראי בלבד. בתלמוד הבבלי הכלל מופיע יותר פעמים והוא מוצג גם כעיקרון רעיוני: דברי סופרים צריכים חיזוק ויש להחמיר בפרטי ההלכות, או שיש להיזהר בדברי סופרים יותר מבדברי תורה5.
התפיסה שבדברי סופרים יש להחמיר כדי שלא יבואו לזלזל בהם רומזת למתיחות מסוימת בחברה היהודית. חכמים גזרו והוסיפו הלכות רבות, ולענייננו אין זה משנה אם יש לתוספות בסיס בדברי תורה או שהם פיתוח אמוראי. אבל הציבור חש שאין אלו דברי קבלה אלא חידוש של חכמים בשבתם כפוסקים, כמחוקקים או כפרשנים. חכמים עצמם רואים עצמם כזכאים להחליט החלטות מחמירות מעין אלו, בתוקף המסורת, הקבלה וזכותם הפרשנית. אבל אך טבעי הוא שבציבור תישמע טרוניה על כך. מאוחר יותר, בימי הקראים, תהפוך טרוניה זו לתנועה רעיונית וחברתית. בספרות חז״ל שלפנינו כמעט אין הד לטרוניה או לפקפוק בכוחם של חכמים, ובזכותם (חובתם) להוסיף ולגזור ולסייג. אבל ספרות זו משקפת את עולמם הרעיוני של החכמים עצמם. אין בה, באופן טבעי, ביטוי מלא להלכי הדעות בציבור הרחב. התפיסה שיש להחמיר בדברי סופרים יותר מאשר בדברי תורה חושפת, באופן נדיר, פן זה של טרוניה. היא נובעת מכך שהיו בציבור שחשו שגזרות חכמים מופרזות ותוקפן פחוּת. ביטוי אחר להלכי רוח אלו יש בביטוי שמשתמש בו אחד מההמון ששביעית היא ״מרבן גמליאל וחבריו״, וזו הנמקה לזלזול בה (ירושלמי שביעית פ״ט ה״ט, לט ע״א). בתנא דבי אליהו מתוארת סדרת מפגשים עם אלו שיש בהם מקרא ואין בהם משנה6. היו חוקרים שסברו שהחיבור משקף פולמוס עם הקראים, אך ייתכן, לאור דברינו, שזו עדות נדירה לאותם חוגים שפקפקו בחידושיהם של חכמים, או לפחות לרגישות של חכמים לטענה אפשרית זו. פרשנות זו לתנא דבי אליהו קשורה לפולמוס במחקר על זמנו של החיבור, ולא נרחיב בכך7.
מכל מקום, התפיסה שיש להחמיר בדברי סופרים משקפת התנגדות חברתית סמויה או גלויה לחידושי חכמים.
מהמשנה משמע שספק טומאה בתרומה נתון במחלוקת: לדעת רבי יהושע הספק מונע את ניצולה של התרומה, אך לא ברור שהיא טמאה, ולדעת רבי אליעזר היא בת שימוש (טהורה), וכנראה גם לדעת רבן גמליאל התרומה אמנם טהורה, אבל הוא מסכים שמעמדה בעייתי. זאת בניגוד למשתמע ממשנת פרה (פי״א מ״ב) ועדויות (פ״ב מ״ז) ששם נקבע שספק תרומה טהור. אמנם משנתנו אינה אומרת שאכן התרומה טמאה; לפחות משנת עדיות מיוחסת לרבי יהושע, והרי זו סתירה גם בדברי רבי יהושע עצמו. מעבר לכך, קיים הבדל בסגנון בין משנתנו למקבילות, שכן אצלנו שאלת הטהרה אינה נזכרת במפורש וניתן להתרשם שלדעת הכול התרומה אינה טהורה ממש, גם לדעת מי שמתיר לנצלה, שהרי אין כאן קביעה שספק תרומה טהור. בטהרות (פ״ד מ״ב) נקבע שספק תרומה טהור, ובהמשך שם מ״ה שכך הדין רק בחלק מהמקרים, ובכמה מקרי ספק שורפים את התרומה. זו עמדת ביניים ואולי היא ממצעת את כל הדעות ואין כאן כלל אחיד אלא מקרים שונים. בפירושנו למשנת טהרות נעסוק בנושא ונוסיף עמדות נוספות.
1. תוספתא שבת פי״ג ה״ג. ההלכה בדבר גניזת תרגום ארמי עוררה מחלוקת נרחבת בין פרשנים וחוקרים, ולא נרחיב בכך במסגרת זו.
2. ירושלמי מו ע״א; פסחים פ״א ה״ז, כח ע״א; בבלי, טו ע״א, וראו עוד בכורות ל ע״ב.
3. התלמודים שציטטנו לעיל מתחבטים בכך. מכל מקום, בתוספתא למשנתנו (פ״ח הי״ח) מובא בהקשר של משנתנו דין שרפת תרומות שנטמאו בטומאות שונות, ללמדך שאמנם הדין אינו זהה אבל ההקשר קרוב.
4. ירושלמי ברכות פ״א ה״ד, ג ע״ב; סנהדרין פי״א ה״ה, ל ע״א; שיר שירים, א ב, והמקורות בהערה הבאה.
5. בבלי, עירובין כא ע״ב; במדבר רבה, יב ד, ואותו ניסוח בפסיקתא רבתי, ג, ח ע״ב. ל״חיזוק״ ראו בבלי, ראש השנה, יט ע״א, וראו עוד בבלי, עירובין ג ע״א; עז ע״א; פה ע״ב; יבמות לו ע״ב; כתובות נו ע״ב; פג ע״ב; פד ע״א; זבחים קא ע״א.
6. תנא דבי אליהו, פי״ד (ט״ו), עמ׳ 70 ואילך.
7. ראו צוקר, רב סעדיה גאון. צוקר הרחיב ומצא עדויות משכנעות לטיעונים אנטי-קראיים בתנא דבי אליהו. אנו מצדדים בדעה שהחיבור הוא חיבור אמוראי קדום וממילא מתקשים לקבל את ההסבר האנטי-קראי, ולא כאן המקום להרחיב בכך.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ט) חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה בַּגַּת הָעֶלְיוֹנָה, וְהַתַּחְתּוֹנָה טְמֵאָה, מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאִם יְכוֹלִים לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטָהֳרָה, יַצִּיל. וְאִם לָאו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרֵד וְתִטַּמֵּא, וְאַל יְטַמְּאֶנָּה בְיָדָיו.
If an amphora1 broke in the upper part of the wine press whose lower part was impure, Rebbi Eliezer and Rebbi Joshua agree that if one can save a revi‘it from it, he shall save that in purity2. Otherwise, Rebbi Eliezer said, let it descend and become impure; he should not make it impure with his hands.
1. The amphora contains a heave-offering wine which will become useless if impure.
2. If a reasonable amount can be saved in a pure vessel, R. Eliezer agrees that one should save as much as possible even if by this action the remainder will become impure much more rapidly than if it were left alone.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ח] חָבִית שֶׁנִּשְׁבָּרָה בַגַּת הָעֶלְיוֹנָה, א
הַתַּחְתּוֹנָה טְמֵאָה, מוֹדֶה רְבִּי אֱלִיעֶזֶר וּרְבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאִם יָכוֹל לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטַהֲרָה, יַצִּיל, וְאִם לָאו, רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תֵּרֵד וְתִטַּמָּא, וְאַל יְטַמְּאֶנָּה בְיָדָיו.
א. בכ״י: בְּגַת
חבית שנשברה בגת העליונה, והתחתונה - טמאה
הכל מודים שתרד ותדמע, ואל ידמענה ביד.
זו החבית. ר״ל בחבית של תרומה: ואמרו ואל יטמאנה בידיו. ענינו שלא יסייע בירידת היין לגת התחתונה שהיא טמאה אבל יניחנה ותשפך באיזה מקום שישפך ואין הלכה כר״א אלא כמו שיתבאר מדעת ר׳ יהושע.
בגת העליונה. מיי״ט בלע״ז.
תחתונה בור שלפני הגת שהיין יורד לתוכו.
טמאה חולין טמאין יש בה וראויין לימי טומאתו או למי שאינו אוכל חולין בטהרה ואם תפול תרומה זו לתוכה הוה ליה מדומע וטמא ואסורה באכילה אפילו לכהן ונפקא לן בפ׳ הערל דתרומה טמאה בעשה מדכתיב בשעריך תאכלנו הטמא והטהור (דברים טו) לזה ולא לאחר.
מודה רבי אליעזר ורבי יהושע. אע״פ שנחלקו באין יכול שוין בזה.
שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה. שיכול לחזור אחר כלים טהורים קודם שתרד לתוך הטמאה ויקבל ממנה רביעית הלוג (יא) יציל ואל יקבלנה בכלים טמאים כדי להציל החולין שלא יתערב בהן ויאסרו ואע״פ שבתוך כך ירד ממנה ויפסידם לא מטמאינן לתרומה משום הפסד חולין.
ואם לאו. שלא ימצא כלים טהורים סוף סוף לטומאה אזלי בזה איפליגו ר״א ור׳ יהושע וגרסינן בפסחים בפ״ק בשני מקומות (דף טו. ודף כ:) ר״א אומר אל יטמאנה ביד [ור׳ יהושע אומר אף יטמאנו ביד] והיינו הא דתני סיפא דמתני׳ על זו ועל זו א״ר יהושע לא זו שאנו מוזהרין אלא שהגמרא מקצר בלשון דתני ר׳ יהושע אומר אף יטמאנה ביד ודוקא משום הפסד חולין שרי ר׳ יהושע ולגבי שמן נמי איכא הפסד תרומה ונקט נמי גבי שמן שנשפכה ולא נקט כמו ביין משום דבשמן כי האי גוונא מודה כדתניא בסוף פרק קמא דפסחים חבית של שמן של תרומה שנשברה בגת העליונה ותחתיה חולין מודין רבי אליעזר ורבי יהושע שאם יכול להציל ממנה בטהרה יציל ואם לאו תרד ותטמא ולא יטמאנה ביד משום דשמן ראוי להדליק ולא חשו להפסד מועט וביין נמי לא נחלקו אלא בדאיכא פחות ממאה חולין אבל איכא ק׳ חולין אל יטמאנה ביד דליכא הפסד.
על זו. שנולד לה ספק טומאה ועל זו שהולכ׳ לאיבוד א״ר יהושע שאינו מוזהר דתרומתי כתיב ואותה שמוזהר עליה כיצד היה עובר דקאמר ר׳ יהושע יניחנה לפניו על הסלע ואל יטמאנה ביד *אי נמי אל יגרום טומאה לאחרות.
בַּגַּת הָעֶלְיוֹנָה. מָקוֹם שֶׁעוֹצְרִים שָׁם:
וְהַתַּחְתּוֹנָה. בּוֹר עַל פְּנֵי הַגַּת שֶׁהַיַּיִן יוֹרֵד לְתוֹכוֹ:
טְמֵאָה. חֻלִּין טְמֵאִים יֵשׁ בָּהּ, וּרְאוּיִין לוֹ בִּימֵי טֻמְאָתוֹ, אוֹ לְמִי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל חֻלִּין בְּטָהֳרָה, וְאִם תִּפֹּל לְתוֹכוֹ הַתְּרוּמָה הֲוָה לֵיהּ מְדֻמָּע טָמֵא, וְאַף לַכֹּהֵן לֹא חַזְיָא:
שֶׁאִם יְכוֹלִים לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית. אִם יָכוֹל לְחַזֵּר אַחַר כֵּלִים וּלְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטָהֳרָה קֹדֶם שֶׁתֵּרֵד כֻּלָּהּ וְתִטַּמֵּא:
יַצִּיל. יְחַזֵּר אַחַר כֵּלִים וְיַצִּיל, וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּתוֹךְ כָּךְ שֶׁיְּחַזֵּר אַחַר כֵּלִים תֵּרֵד מִן הַתְּרוּמָה לַחֻלִּין שֶׁבַּתַּחְתּוֹנָה וְיִפָּסְדוּ הַחֻלִּין, לֹא יְטַמֵּא הַתְּרוּמָה בְּיָדַיִם לְהַצִּיל הַחֻלִּין, כֵּיוָן שֶׁיָּכוֹל לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית הַלֹּג בְּטָהֳרָה, שֶׁהוּא דָּבָר חָשׁוּב:
וְאִם לָאו. שֶׁלֹּא יִמְצָא כְּלִי טָהוֹר, וְסוֹף סוֹף כֻּלָּהּ לְטֻמְאָה אַזְלָא, בְּהָא פְּלִיגֵי, דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר יְטַמְּאֶנָּה בַּיָּד, לְהַצִּיל אֶת הַחֻלִּין, כִּדְקָתָנֵי סֵיפָא וְעַל זוֹ וְעַל זוֹ אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְכוּ׳. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר אַף עַל גַּב דְּסוֹף סוֹף כֻּלָּהּ לְטֻמְאָה אַזְלָא, לֹא יְטַמְּאֶנָּה בַּיָּד לְהַצִּיל הַחֻלִּין. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
בגת העליונה – place where they store it away.
והתחתונה – a pit on the inside of the vat where the wine goes into it.
טמאה – it has ritually impure unconsecrated produce, and it is appropriate for it during the days of its ritual defilement, or for someone who does not consume unconsecrated produce in ritual purity, and if the heave-offering/Terumah falls into it, he should have something impure that is forbidden to all non-priests, but even to Kohanim, it is not appropriate.
ואם יכולים להציל ממנה רביעית – if he able to search around behind the utensils and to save from it a fourth [of a LOG; a LOG= six eggs) in ritual purity prior to its all descending and becoming defiled.
יציל – he should go around behind he utensils and save it, and even though it is within, he should go round behind the utensils that it would descend from the heave-offering to the unconsecraed produce that is in the lower [vats] and he will lose the heave-offering, he should no defile the heave offering with hands to save the heave-offering, since he is able to save from it one-quarter of a LOG in ritual purity which is an important thing.
ואם לאו – that he should not find a totally pure utensil, and eventually, all of it goes o riual impurity, and in this they dispute, for Rabbi Yehoshua holds that he should defile it by hand, to save the heave-offering as it is taught at the end [of this chapter, Mishnah 11) “but as regards both of these cases (Mishnayot 9-10), Rabbi Yehoshua stated, etc. But Rabbi Eliezer holds that even though that ultimately, it would all go to become unclean, he should not make it unclean by hand to save the Hullin, but the Halakha is not according to Rabbi Eliezer.
חבית שנשברה בגת וכו׳. אית דגרסי חבית של תרומה שנשברה והכי איתא שם בפסחים פ״ק דף ט״ו וסוף הפרק ותוס׳ פ׳ התערובת דף ע״ג ודפ׳ הקומץ רבא דף כ״ב אבל הרמב״ם ז״ל לא גריס של תרומה שפי׳ ז״ל החבית ר״ל בחבית של תרומה. ובירושלמי מפ׳ דמתני׳ מיירי שאין בבור שיעור כדי להעלות התרומה. הר״ש שירילי״ו ז״ל:
ואם לאו ר״א אומר תרד ותטמא ואל יטמאנה בידיו. בפ׳ התכלת וגם שם בפסחים מסיים בה ור״י אומר אף יטמאנה ביד וכתב הר״ש ז״ל דהיינו דתני סיפא ועל זו ועל זו וכו׳ אלא שהתלמוד מקצר בלשון ותני ר״י אומר אף יטמאנה ביד. ושם בפסחים פ״ק דף כ׳ רמי ר״א תרומה אתרומה ומשני מי אמר ר׳ יהושע גרמא אין. בידים לא. דקאמר לעיל במתני׳ אם היתה מכוסה יגלנה ותו לא ורמינהו חבית שנשברה בגת העליונה וכו׳ ומשני שאני התם דאיכא הפסד חולין והא דלא חייש ר׳ יוסי אליבא דר׳ יהושע במתני׳ דספ״ק דפסחים דאין שורפין אותן ביחד ואע״ג דאיכא הפסד עצים משני התם אביי עלה וקאמר דלהפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו כדתניא וכו׳ ומייתי התם הך מתני׳ דחבית של שמן בלשון ברייתא ובלשון אחר ע״ש דקתני התם חבית של שמן של תרומה שנשברה בגת העליונה ותחתיה חולין טמאין מודה ר״א לר״י שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל וא״ל תרד ותטמא ואל יטמאנה ביד וקתני מלת לר׳ יהושע בלמ״ד ופריך עלה התם מודה ר״י לר״א מיבעי ליה ומשני רבא איפוך ורב הונא ברי׳ דר׳ יהושע אמר לעולם לא תיפוך והאי מודה לאו אסיפא קאי או אם לאו אלא ארישא דקתני אם יכול להציל רביעית וכו׳ ובכלי שתוכו טהור וגבו טמא דמהו דתימא נגזור ר׳ אליעזר דלא יציל בתוכו דילמא נגע גבו בתרומה ומטמא לה בידים קמ״ל:
בסוף פי׳ ר״ע ז״ל. ולהכי קתני גבי שמן נשפכה ולא נקט כמו גבי יין משום דבחבית של שמן שנשברה בגת העליונה ובתחתונה חולין טמאים מודה ר״א ור״י שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל ואם לאו תרד בטהרה ואל יטמאנה ביד וכו׳ ע״כ אמר המלקט הוא פי׳ הר״ש ז״ל ופשוט הוא דמאי דקאמר ואם לאו תרד בטהרה ואל יטמאנה ביד וכו׳ ר״ל דבהא לדברי הכל תרד בטהרה ואפי׳ לר״י וכדמפ׳ ואזיל לא נחלקו וכו׳ והוא פי׳ בנוי על הקדמת הברייתא דבספ״ק דפסחים שכתבתיה בסמוך. ובירוש׳ חברייא בשם ר״א חבית הראשונה דהיינו פלוגתא דלעיל ברישא דתנן אליבא דר״י דאפי׳ בתלוי׳ לא שרי ר׳ יהושע אלא גרמא היינו אליבא דר׳ יוסי וה״נ אמרי׳ התם דהך רישא ר׳ יוסי ואליבא דר׳ יהושע וחבית שנייה דהיינו מתני׳ דחבית שנשברה ר׳ יהושע אליבא דר׳ מאיר דשרי לטמאות תרומה טהורה בידים היכא דאזלא לאיבוד ע״כ ואיכא התם מאן דפליג עלייהו ע״ש:
חבית ר״ל בחבית של תרומה. הרמב״ם:
יציל. ואל יקבלנה בכלים טמאים כדי להציל החולין שלא יתערב בהן ויאסרו. רש״י:
{יג} חָבִית. רוֹצֶה לוֹמַר בְּחָבִית שֶׁל תְּרוּמָה. הָרַמְבַּ״ם:
{יד} יַצִּיל. וְאַל יְקַבְּלֶנָּה בְּכֵלִים טְמֵאִים כְּדֵי לְהַצִּיל הַחֻלִּין שֶׁלֹּא יִתְעָרֵב בָּהֶן וְיֵאָסְרוּ. רַשִׁ״י:
נא) חבית
של תרומה טהורה:
נב) שנשברה בגת העליונה
מקום עצירת ענבים:
נג) והתחתונה
הבור שהיין יורד לתוכו מהגת:
נד) טמאה
שהיו שם חולין טמאים פחות מק׳ נגד החבית:
נה) מודה ר׳ אליעזר ור׳ יהושע שאם יכולים להציל ממנה
מחבית התרומה:
נו) רביעית בטהרה יציל
ר״ל צריך לחזור אחר כלים טהורים להציל ואף שבתוך כך ירד מהתרומה להחולין ויתטמא ויאסר כל שבבור אפילו לכהן:
נז) ואם לאו
שאין כלים טהורים בנמצא:
נח) ר׳ אליעזר אומר תרד ותטמא ואל יטמאנה בידיו
לקבלה בכלים טמאים כדי להציל החולין שבבור:
המשנה ממשיכה באיסור לטמא תרומה בידיים שנידון במשנה הקודמת.
חבית – שלתרומה1, שנשברה בגת העליונה התחתונה טמאה – הרקע הרֵאלי של המשנה הוא הגת הגדולה. בגת רגילה שני מפלסים, מפלס דריכה ובור איגום (איור 25). מבחינה הלכתית ההלכה במשנה אפשרית גם בגת מעין זו, ברם הבור אינו מכונה ״גת תחתונה״. טיפוס משוכלל יותר היה של גת שבה שלושה מפלסים: משטח דריכה עליון שבו הונחו הענבים, ואולי נדרכו דריכה ראשונה להוצאת התירוש הטוב ביותר; מתחת למשטח העליון היה משטח דריכה תחתון, ומתחתיו בור איגום2. המשנה מעלה בעיה הלכתית שהיא בבחינת מלכוד: הבעל טמא, וכד של יין תרומה טהור נשבר ונוזל לאטו לגת התחתונה. בגת התחתונה ענבים או יין טמאים. אם יניח ליין לזרום – תיטמא תרומה, ואסור לגרום לתרומה להיטמא, מצד שני אם יאסוף את התרומה – יטמא אותה בידיו.
מודה רבי אליעזר ורבי יהושע – שניהם מסכימים, והם חולקים במקרה דלהלן משנה ט, ואולי גם במקרה שבהמשך המשנה, שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל – ברור שאם הוא יכול להציל חלק מהנוזל שנשפך בטהרה עליו לעשות זאת. המשנה לא צריכה הייתה לומר שהבעל רשאי להציל את היין בטהרה, ודאי שזו זכותו והדבר מותר. מותר לו גם להציל כמות פחות גדולה, אם הוא רוצה בכך. אולי נוסח משפט זה בהשראת ההמשך (שאם אינו יכול לעשות זאת בטהרה אלא רק בטומאה לא יעשה), אבל באופן פשוט אין זה היתר אלא חובה. אם הבעל יכול להציל לפחות רביעית חובה עליו להציל את מה שניתן, גם אם הוא מתייאש ומוותר. אבל על פחות מרביעית לא הקפידו עליו חכמים ולא דרשו ממנו מאמץ. ודאי שהדבר מותר לו, אבל אין זו חובה.
ואם לאו – אם הוא טמא וכל נגיעה בתרומה תטמא אותה, רבי אליעזר אומר תרד ותיטמא ואל יטמאינה בידיו – הבעל רוצה למנוע את זרימת התרומה, שכן אם התרומה תיגע בחולין טמאים הכול ייהפך לתרומה טמאה והבעל יפסיד את כל מה שבגת התחתונה. עם זאת, אסור לו לטמא תרומה בידיים: ״אל ידמענה ביד״ (תוספתא תרומות פ״ז הי״ט). כאן נוצר מצב שאם לא יעשה כלום תיטמא התרומה בוודאי וגם תלך לאיבוד, ולא רק זאת אלא שייגרם לו נזק נוסף. אף על פי כן אסור לו לטמא תרומה בידיים.
לא נאמר במשנה מה דעת רבי יהושע. במשניות א-ב נקט רבי יהושע בעמדה שהתירה השחתת תרומה במקרים מיוחדים, אך לא נאמר מה עמדתו כאן. לכאורה, אם ברישא מודים שניהם סימן שבסיפא הם חולקים, אבל גם ניתן להסביר שהמחלוקת היא רק במשנה ט כפי שמסבירה אותה משנה י. כן משמע מהתוספתא שאינה מחלקת ואומרת ״הכל מודים שתרד ותדמע ואל ידמענה ביד״. אבל בתלמוד הבבלי מצוטט המשך של דברי רבי יהושע ״אף יטמאנה ביד״3, והנימוק הוא שגורם להפסד חולין, אף שבדרך כלל אין לטמא בידיים. הבבלי (פסחים כא ע״א) מעיר שאם רבי יהושע סובר שמותר במקרה זה לטמא בידיים הרי שהיה צריך לנסח את המשנה שרבי יהושע מודה לרבי אליעזר. הרי רבי יהושע אומר שמותר להציל את התרומה אפילו אם יטמאה, וכאן הוא מודה שמותר לעשות זאת רק בטהרה. הבבלי מציע בפשטות להפוך את לשון המשנה (מודה רבי יהושע לרבי אליעזר), ואין צריך לומר שתירוץ זה דחוק. מכל מקום, משמע שהבבלי הבין שבמשנתנו מודה רבי אליעזר לרבי יהושע, ברם במשנה, בנוסח שלפנינו, כתוב רק ששניהם מודים, וכן בתוספתא ״הכל מודים״4, אם כן לבבלי נוסח אחר במשנתנו, והסבר דחוק ושונה מהמשנה5.
הבבלי סותר את המשנה הבאה (ראה להלן), על כן דומה שגם במשנה זו הבבלי מסביר את המשנה שלא כפשוטה. בפירושנו למשנה זו עמדנו על כך שלעתים הבבלי מסביר משניות מסדר זרעים בצורה חריגה, כאילו היה לפניו נוסח שונה מזה שלפנינו, ואולי מצטרפת משנה זו לאותה סדרת מקרים.
1. כך מוסיף רבי שלמה עדני בשם ״אית דגרסי״, והיא תוספת הסבר של מעתיק תלמיד חכם, וראו הערתו של זק״ש, זרעים, למשנתנו.
2. בפירושי הראשונים עולה דמותה של גת אחרת שהייתה נהוגה באירופה, עד לעת האחרונה. מתקן זה כלל מתקן עץ לסחיטה.
3. בבלי, פסחים טו ע״א; כ ע״א; כא ע״א, והשוו מנחות מח ע״ב. המילה ״אף״ אינה בחלק מעדי הנוסח, ורגיל הוא שהורדה ונוספה בידי המעתיקים.
4. הרש״ס מצטט את משנתנו ״מודים רבי אליעזר...⁠״, וזה נראה כתיקון של תלמיד חכם שהלשון הייתה קשה לו. אם שניהם מודים מדוע לא נאמר ״מודים רבי אליעזר ורבי יהושע״? אבל הלשון מצויה גם בתוספתא אהלות פ״י ה״ו, עמ׳ 607: ״מודה רבי אליעזר ורבי שמעון״. צורה דומה בירושלמי להלן פי״א ה״ג, מז ע״ד; יבמות פט״ו ה״ה, טו ע״א, ותמיד הדבר קשור לרבי אליעזר ותנא נוסף.
5. לעיל הערנו על משניות מסדר זרעים שזכו בבבלי להסבר מוקשה, וראו במשנה הקודמת.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(י) וְכֵן חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁנִּשְׁפְּכָה, מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאִם יָכוֹל לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטָהֳרָה, יַצִּיל. וְאִם לָאו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרֵד וְתִבָּלַע, וְאַל יְבַלְּעֶנָּה בְיָדָיו.
And so if an amphora of oil broke1, Rebbi Eliezer and Rebbi Joshua agree that if one can save a revi‘it from it, he shall save that in purity. Otherwise, Rebbi Eliezer said, let it descend and be absorbed [in the ground]; he should not cause it to be absorbed by his hands’ [action].
1. Even though impure oil is used as fuel, one still should save as much as possible from impurity.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ט] וְכֵן חָבִית שֶׁלַּשֶּׁמֶן שֶׁנִּשְׁפָּכָה, מוֹדֶה רְבִּי אֱלִיעֶזֶר וּרְבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאִם יָכוֹל לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטַהֲרָה, יַצִּיל, וְאִם לָאו, רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תֵּרֵד וְתִבָּלַע, וְאַל יְבַלְּעֶנָּה בְיָדָיו.
וְכֵן חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן. טְהוֹרָה שֶׁנִּשְׁפְּכָה וְכֻלָּהּ הוֹלֶכֶת לְאִבּוּד, פְּלִיגֵי כְּדִלְעֵיל. וּלְהָכִי קָתָנֵי גַבֵּי שֶׁמֶן נִשְׁפְּכָה וְלֹא נָקַט כְּמוֹ גַבֵּי יַיִן, מִשּׁוּם דִּבְחָבִית שֶׁל שֶׁמֶן [שֶׁנִּשְׁבְּרָה] בַּגַּת הָעֶלְיוֹנָה, וּבַתַּחְתּוֹנָה חֻלִּין טְמֵאִים, מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁאִם יָכוֹל לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטָהֳרָה יַצִּיל וְאִם לָאו תֵּרֵד וְאַל יְטַמְּאֶנָּה בַּיָּד, מִשּׁוּם דְּשֶׁמֶן רָאוּי לְהַדְלִיק וְלֹא חָשׁוּ לְהֶפְסֵד מֻעָט. וּבְיַיִן נַמִּי לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא דַוְקָא בִּדְאִיכָּא בַּתַּחְתּוֹנָה פָּחוֹת מִמֵּאָה חֻלִּין, שֶׁנַּעֲשִׂין הַחֻלִּין כֻּלָּן מְדֻמָּע וְאִיכָּא הֶפְסֵד, אֲבָל אִי אִיכָּא מֵאָה חֻלִּין כֻּלְּהוּ מוֹדוּ דְּאַל יְטַמְּאֶנָּה בַּיָּד, מִשּׁוּם דְּלֵיכָּא הֶפְסֵד:
וכן חבית של שמן – [a jug of] pure [oil] that spilled, and everything goes to loss, they dispute as what is above (in Mishnah 9), and thus they teach regarding oil that spilled, and they did not take it like regarding wine, because a barrel of oil [that broke] in the upper vat, but in the bottom is unconsecrated ritually impure produce, Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua agree that if he is able to save from it one-fourth [of a LOG] in ritual purity, he should save it, and if not, let it descend, and he should not defile it by hand, because the oil is appropriate to kindle and they did not trouble to lose a little bit. And with wine, also, they did not dispute, other than specifically when the lower [vat] has less than one-hundred [parts] of unconsecrated produce, for the entire unconsecrated produce becomes forbidden even for non-priests, and there is loss, but if there is one-hundred [parts] of unconsecrated produce, everyone admits, do not defile it by hand because there is no loss.
ואל יבלענה. גרסינן וכן הוא במשניות מדויקות. ופירש הר״ש שירילי״ו ז״ל ואל יבלענה בידיו ואל יבלענה בסמרטוט בידים שאינם טהורות ובירושלמי מפרש דבנתגלגלה בבית הפרס ושם נשפכה מיירי שהיא טמאה מדרבנן ומשום הכי קתני ואל יבלענה דמשחיתה כולה אבל אם אינו משחיתה כולה כגון בכלי שתוכו טהור ואחוריו טמאים שרי ר׳ אליעזר ואף על גב דגבי שמן כי מקבל לה בכלי טמא לא מפסיד כהן דיכול להדליקה אפילו הכי פליג ר׳ אליעזר אר׳ יהושע ע״כ. אכן ה״ר יהוסף ז״ל הגיה ואל יטמאנה בידיו וכתב פי׳ כדי להציל השמן שלא יבלע ויוכל להדליקו בטומאה ע״כ. ועל מה שפי׳ ר״ע ז״ל ואם לאו תרד בטהרה ואל יטמאנה ביד משום דשמן ראוי להדליק וכו׳ כתב קשה לפי׳ זה דהא ותבלע תנן ע״כ:
חבית של שמן שנשפכה. מה שפירש הר״ב דנשברה בגת העליונה וכו׳. דשמן ראוי׳ להדליק וכו׳. הקשיתי לשאול לעיל ריש פרק ה דמפרש דבדמוע ירקב ולא ידליק משום דקיל כו׳. וניחא לי דלעיל על פי הירושלמי כפירש הר״ש כמו שכתב שם. והכא על פי גמרא דידן. ואכתי קשיא דיוקא דדייקינן ממתני׳ דהכא. ועוד דברייתא שנויה בהדיא בסוף פרק קמא דפסחים חבית של שמן וכו׳. ובתחתונה חולין טמאים מודה וכו׳ [*אלא כמסקנא דגמרא שם. דהכא מניח השמן בכלי מאוס וכו׳ כמו שכתבתי שם וזה הוה ליה להר״ב לפרש כאן] וצריך עיון:
ותבלע. שתבלע ותשקע בקרקע. הרמב״ם:
{טו} וְתִבָּלַע. שֶׁתִּבָּלַע וְתִשְׁקַע בַּקַּרְקַע. הָרַמְבַּ״ם:
נט) שנשפכה
שנשבר החבית והשמן הולך לאבוד ולא נקט כביין שנשברה בבית הבד וכו׳ דהכא גבי שמן בכה״ג כ״ע מודו שלא יטמא ביד דאף שיתטמא כשירד לתחתון הפסד מועט הוא דחזי להדלקה כשיתנו לכלי מאוס דלא ליתי בי׳ ידי תקלה משא״כ ביין הפ״מ הוא כשיתטמא דלא חזי לזילוף כשיתנו לכלי מאוס:
ס) ר׳ אליעזר אומר תרד ותבלע
ר״ל תשקע בארץ:
סא) ואל יבלענה בידיו
ר״ל לא יצל לקלטו להדלקה בידים שהן שניות לטומאה:
וכן – הדין כמו במשנה הקודמת, וכפי שהוסברה לעיל, חבית שלשמן שנישפכה – השמן על הרצפה והוא עומד ללכת לאיבוד, מודה רבי אליעזר ורבי יהושע שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל – כל זאת כלעיל, ואם לאו רבי אליעזר אומר תרד ותיבלע ואל יבלעינה1 בידיו – כאן, כבמשנה הקודמת, התרומה אבודה. ההבדל הוא שבמשנה הקודמת היה חשש שהחולין בגת התחתונה ייפגעו וכאן מרכיב זה אינו. ואכן, בפירוש המשנה הקודמת ראינו שלפי הבבלי רבי יהושע חולק בגלל העובדה שהחולין עלולים להיפגע. במשנתנו הדין כמו במשנה הקודמת, והמבנה אותו מבנה. אם כן, לפי הבבלי רבי יהושע צריך היה לחלוק גם במשנתנו. כל זאת אף שכאן אין חשש של הפסד חולין. כבר הערנו על הקושי בפירוש של הבבלי שם, קושי שבגללו צריך הבבלי להפוך את נוסח המשנה כפי שהיה לפניו, וכבר הערנו שפירוש הבבלי הוא נגד המשתמע מהתוספתא, שהייתה לה מסורת אחרת. מעתה מתברר שהוא גם נגד משנתנו, שהרי בה אין הפסד חולין נוסף, והדבר אינו משפיע על עמדתו של רבי יהושע. כפי שנראה בפירושנו למשנה הבאה גם ממנה משמע שרבי יהושע אינו חולק. מכל מקום, נראה שרבי יהושע מודה גם במקרה זה, כמו גם במשנה הקודמת, וחולק רק במשנה הבאה.
1. ב- מ יטמאנה, וראו ר״ש סיריליאו ומלאכת שלמה על אתר.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(יא) וְעַל זוֹ וְעַל זוֹ אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא זוֹ הִיא תְרוּמָה שֶׁאֲנִי מֻזְהָר עָלֶיהָ מִלְּטַמְּאָהּ, אֶלָּא מִלְּאָכְלָהּ. וּבַל תְּטַמְּאָהּ כֵּיצַד, הָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְכִכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה בְיָדוֹ, אָמַר לוֹ נָכְרִי, תֶּן לִי אַחַת מֵהֶן וַאֲטַמְּאָהּ, וְאִם לָאו, הֲרֵי אֲנִי מְטַמֵּא אֶת כֻּלָּהּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יְטַמֵּא אֶת כֻּלָּהּ, וְאַל יִתֶּן לוֹ אַחַת מֵהֶן וִיטַמֵּא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יַנִּיחַ לְפָנָיו אַחַת מֵהֶן עַל הַסָּלַע.
About both of these cases, Rebbi Joshua said, this is not a heave-offering for which I have been warned not to make it impure; only not to eat it and not to [intentionally] make it impure1.
If somebody was on the road2 with loaves of a heave-offering and a Gentile said to him, give me one of them that I may defile it, otherwise I shall defile all of them, Rebbi Eliezer says, he shall defile all of them but one should not hand over any to him. Rebbi Joshua said, he should put it on a rock before him3.
1. It is forbidden to make a heave-offering impure by an independent action. But one is not required to avoid impurity if the wine or oil are going to be spilled without human intervention; in that case one may cause impurity to most of the heave-offering if thereby one saves a small part in purity.
2. Alone, with no help in sight.
3. On a rock, not in the dirt, to preserve the loaf as food. R. Joshua agrees that a heave-offering cannot be handed over to be made impure but an effort should be made within the letter of the law to preserve as much as possible in purity.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[י] עַל זוֹ וְעַל זוֹ אָמַר רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא זוֹ הִיא תְּרוּמָה שֶׁאֲנִי מֻזְהָר עָלֶיהָ מִלְּטַמְּאָהּ, א
אֶלָּא מִלְּאָכְלָהּ.
וּבַל תְּטַמְּאָהּ כֵּיצַד? ב
הָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְכִכָּרוֹת שֶׁלִּתְרוּמָה בְיָדוֹ, אָמַר לוֹ נָכְרִי: ״תֶּן לִי אַחַת מֵהֶן וַאֲטַמֵּא, וְאִם לָאו, הֲרֵי אֲנִי מְטַמֵּא אֶת כֻּלָּם״, רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יְטַמֵּא אֶת כֻּלָּם, וְאַל יִתֵּן לוֹ אַחַת מֵהֶן.
רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יַנִּיחַ לְפָנָיו אַחַת עַל הַסֶּלַע.
א. בכ״י: שני
ב. בכ״י: כיצד מחוק
ובל תטמאה. ענינו שאל יתכוין לטמאה אבל לסייע בזה אחר שנשפכה מותר והלכה כרבי יהושע בכל זה.
עַל זוֹ וְעַל זוֹ. עַל זוֹ שֶׁנּוֹלַד לָהּ סְפֵק טֻמְאָה, וְעַל זוֹ שֶׁהוֹלֶכֶת לְאִבּוּד, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁאֵינוֹ מֻזְהָר עַל טֻמְאָתָן, וְאוֹתָהּ שֶׁמֻּזְהָר עָלֶיהָ בַּל תְּטַמֵּא, כֵּיצַד, הָיָה עוֹבֵר וְכוּ׳, דְּקָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ יַנִּיחַ לְפָנָיו אַחַת עַל הַסֶּלַע כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְרֹם טֻמְאָה לָאֲחֵרוֹת, וְאַף אוֹתָהּ אַחַת יַנִּיחַ עַל הַסֶּלַע וְלֹא יִתְּנֶנָּה בְיָדוֹ, שֶׁלֹּא יְטַמְּאֶנָּה בַּיָּדַיִם. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
ועל זו ועל זו – on that which a doubt of ritual impurity resulted, and on this that is getting lost, Rabbi Yehoshua stated he is not warned on their ritual defilement, and that which is is warned about, lest it become defiled, how so? He was passing [from place to place with loaves of heave-offering in his hand when a heathen approaches him who says to him – give him one of them so that he can defile it and if not he would defile all of them], Rabbi Yehoshua stated, he should leave one of them on the rock in order that he doesn’t cause ritual defilement to the others. Ans even that one, he should leave on the rock and not give it to him in his hand, so that he would not defile the hands. And the Halakha is according to Rabbi Yehoshua.
ועל זו ועל זו. כך צ״ל. וכ׳ הר״ש ז״ל בפסחים ספ״ק גרסי׳ בשני מקומות ר׳ יהושע אומר יטמאנה ביד והיינו הא דתני סיפא ועל זו ועל זו וכו׳ ע״כ וכבר כתבתיו לעיל סי׳ ט׳:
ובל תטמאה. פי׳ הרמב״ם ז״ל עניינו שאל יכוין לטומאה אבל לסייע בזה אחר שנשפכה מותר עכ״ל ז״ל נראה מתוך פירושו ז״ל שהוא סובר דובל תטמאה חוזר על האמור למעלה וקשה לפירושו מאי כיצד דקתני ושמא לא הי׳ גורס כיצד וכן כתב ה״ר יהוסף ז״ל דבכל הספרים לא גרסי׳ כיצד. וז״ל הר״ש שירילי״ו ז״ל ובל תטמאנה כיצד. ר׳ יהושע דרישא קאמר לה מה שאני מוזהר שלא לטמאות התרומה אע״ג דאיכא דוחקא כגון זה דאני מוזהר כיצד הי׳ עובר וכו׳ והאזהרה שלא לטמא את התרומה פי׳ רש״י ז״ל בפ״ק דפסחים דכתיב את משמרת תרומתי ע״כ וזהו עשה דמשמרת ולאו נמי איכא ופלוגתא דאמוראי היא בהדיא בפ׳ אלו הן הלוקין ע״כ בקיצור:
ואל יתן לו אחת מהן ויטמא. י״ס דלא גרסי ויטמא:
אחת מהן על הסלע. יש ספרים דלא גרסי מלת מהן:
בפי׳ ר״ע ז״ל. ועל זו ועל זו שנולד לה ספק טומאה ועל זו שהולכת לאבוד וכו׳ כתב עליו ה״ר יהוסף ז״ל פי׳ זה אינו נראה כלל כי ר׳ יהושע כבר אמר דבריו על אותה המשנה. אך האי על זו ועל זו קאי על אלה השתי בבות שלפניו דהיינו חבית שנשברה וחבית שנשפכה כי בשתיהן הזכיר דברי ר״א לבד והשתא אשמועי׳ על זו ועל זו שעל שתיהן אמר ר׳ יהושע וכו׳ וכן פי׳ הוא בעצמו לעיל על משנה דחבית שנשברה אך בתלמוד ירוש׳ יש מחלוקת בדבר וצ״ע שם עכ״ל ז״ל. עוד כתב ואם לאו הרי אני מטמא את כולם פי׳ אע״פ שגם בזה יש מחלוקת מ״מ כ״ע מודו שלא יתננה בידו ויטמאנה בידים ובעבור שהזכיר הדין הזכיר המחלוקת ע״כ:
סב) ועל זו ועל זו
על הנולד בה ס׳ טומאה ועל ההולכת לאבוד:
סג) רבי יהושע אומר יניח לפניו אחת מהן על הסלע
ולא יתנה לו בידים:
על זו ועל זו – על שתי המשניות הקודמות, אמר רבי יהושע לא זו היא תרומה שני – האות אל״ף במילה ״שאני״ נבלעה, כרגיל בכתבי יד בהיגוי הארץ-ישראלי. במסורת הכתיב הבבלית הבאה לידי ביטוי ברוב עדי הנוסח: שאני מוזהר עליה מלטמאה – רבי יהושע מודה שיש איסור כללי לטמא תרומה, וכידוע האיסור עצמו מוסכם על הכול, והשאלה מתעוררת רק במקרים מיוחדים מעין אלו שנידונו במשניות הקודמות. אפשר להבין מהמשנה שבשתי המשניות הקודמות מתיר רבי יהושע לטמא בידיים, אבל כפי שראינו לא בכך מדובר אלא בהיתר הכללי שלא להשתדל יתר על המידה למנוע את האפשרות שתרומה שכבר אבדה או שנשפכה תיטמא בעקיפין.
אלא – האיסור לטמא תרומה הוא במקרה שבו מלאכלה [ו]בל תיטמא[ה] – במקרה שהתרומה ניתנת לאכילה ואזי יש איסור לטמאה. אם כן, ברור מהמשנה שלרבי יהושע אין מדובר בגרימת טומאה בידיים, שהרי לטמא בידיים גם הוא מסכים שאסור. הוא מדבר על גרימת טומאה בעקיפין ובמחדל, וגם זה אסור רק בתרומה טהורה הראויה למאכל. [כיצד] – קו למחיקה סומן על מילה זו. המילה חסרה בסדרת כתבי יד טובים1 אך נמצאת ביתר עדי הנוסח (במדרש והזהיר חסרות כל המשניות האחרונות בפרק), והרב יהוסף אשכנזי כתב: ״דכל הספרים לא גרסי כיצד״ (מלאכת שלמה). מה שכתוב להלן הוא דוגמה לכלל של רבי יהושע ועל כן בהחלט מתאים שתקדם לו הנוסחה ״כיצד...⁠״, אך במקרים רבים מופיעה במשנה דוגמה ללא הקידומת ״כיצד...⁠״. מצב כתבי היד מטה את הדעת לומר שהמילה נוספה בידי מעתיקים שהבינו את המשנה ורצו להקל על הבנתה.
היה עובר ממקום למקום וככרות שלתרומה בידו אמר לו נוכרי תן לי אחת מהן ואטמא ואם לאו הרי אני מטמא את כולם רבי אליעזר אומר יטמא את כולם ואל יתן לו [את] אחת מהן – התרומה טהורה וראויה לאכילה, ואסור לטמאה בידיים. רבי אליעזר אינו מתחשב במה שעלול לקרות, ולכן חייב האדם להסתכן בכך שהנכרי יקח מהתרומה ובכך יטמא את כל הערמה. הרקע הרֵאלי להלכה הוא איכר שגובה מכס או גובה האוכל של יחידת צבא העוברת ממקום למקום רוצה להחרים חלק מתוצרתו.
רבי יהושע אומר יניח לפניו אחת על הסלע – גם רבי יהושע מודה שאסור לטמא בידיים, אבל מותר להניח לפני הגוי כיכר אחת או חבילת פֵרות כדי שזה ייקחנה ויטמאנה.
1. א, ב, ג7, ז, כ, ל, ן, פ.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(יב) וְכֵן נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם נָכְרִים, תְּנוּ אַחַת מִכֶּם וּנְטַמֵּא, וְאִם לָאו, הֲרֵי אָנוּ מְטַמְּאִים אֶת כֻּלְּכֶם, יְטַמְּאוּ אֶת כֻּלָּן, וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל.
Similarly, women to whom Gentiles said, give us one of you that we may defile her1, otherwise we shall defile all of you, they should defile all of them but no Jewish person should be handed over2.
1. Rape her.
2. This principle is agreed to by everybody.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[יא] וְכֵן נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם גּוֹיִם: תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּם וּנְטַמֵּא, וְאִם לָאו, הֲרֵי אָנוּ מְטַמְּאִין אֶת כֻּלְּכֶם, יְטַמְּאוּ אֶת כֻּלָּם, וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל.
סיעה של בני אדם שאמרו להם נכרים:
תנו לנו א׳ מכם ונהרגהו, ואם לאו – הרי אנו הורגין את כולן,
יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.
אבל אם ייחדוהו להם, כגון שיחדו לשבע בן בכרי - יתנוהו להם ואל יהרגו.
אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים? בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ;
אבל בזמן שהוא מבפנים והם מבפנים, הואיל והוא נהרג והן נהרגין - יתנוהו להן ואל יהרגו כולן.
וכן הוא אומר (שמואל ב כ כב): ״ותבא האשה אל כל העם בחכמתה וגו׳⁠ ⁠⁠״.
אמרה להם: הואיל והוא נהרג ואתם נהרגין - תנוהו להם ואל תהרגו כולכם.
רבי שמעון אומר: כך אמרה להם: כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה.
הכל מודים בזה רבי יהושע אינו חולק וכמו כן כל הדומה לזה.
תנו לנו אחת מכם ונטמאנה. רוצים לאונסה לבוא עליה.
יטמאו כולן ולא תיטמא. בירושלמי (הל׳ ד) מוכח דאם ייחדו להם אחת מוסרים.
ירושלמי (שם) תני סיעת בני אדם שמהלכין בדרך ופגע בהם נכרי ואמר להן תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו ואל ימסרו להם נפש אחת מושראל (יב) ייחד להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו להם ואל יהרגו אמר ריש לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ור׳ יוחנן אמר אע״פ שאינו חייב מיתה ומייתי עובדא בחד דתבעיה מלכא וערק לגבי ר׳ יהושע ב״ל ואקיף מלכא מדינתא ויהבי להו והוה רגיל אליהו דמתגלי ליה ושוב לא אתגלי ליה וצם כמה צומין ואיתגלי ליה ואמר לו למסורות אני נגלה אמר ליה ולא משנה אני עשיתי א״ל והוא משנת החסידים.
תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּם. שֶׁרוֹצִים לָבֹא עָלֶיהָ בְּאֹנֶס:
יְטַמְּאוּ כֻּלָּן. דְּאֵין דּוֹחִים נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ. וּבְהָא מוֹדוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
תנו לנו אחת מכם – they want to come upon her with force.
יטמאו כולן – they do not set aside the regard due to one human life for the sake of saving another human life, and in this, Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua agree.
תנו אחת מכם. ס״א תנו לנו אחת מכם:
יטמא את כולן. כלומר ימסור נפשו עליהן וימות ויטמא העובד כוכבים את כולן. הר״ש שירילי״ו ז״ל:
ואל ימסרו להם נפש אחת. פי׳ ה״ר יהוסף ז״ל וכאן כ״ע מודו משום דמאי חזית למסור בידים את זו שמא אחרת ע״כ. ובירוש׳ מוכח דאם ייחדו להם אחת מוסרין אותה וכן נמי תני התם דאם אמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג את כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל ואם ייחדו להם אחד כשבע בן בכרי ימסרוהו להם ואל יהרגו ומ״מ אינה משנת חסידים כדמוכח התם בעובדא דר״י בן לוי והביאו ב״י בי״ד סי׳ קנ״ז:
[*יטמאו את כולן. פירש הר״ב שאין דוחין וכו׳. עי׳ מ״ש בזה בסוף פרק ז דאהלות]:
סד) וכן נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו אחת מכם ונטמא
בבעילת אונס:
סה) ואם לאו הרי אנו מטמאים את כולכם יטמאו את כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל
דאין דוחין נפש מפני נפש וה״ה באומרי׳ תנו לנו א׳ מכם ונהרגנו. מיהו ביחדו ואמרו תנו לנו פלונ׳ או פלונ׳. באשה לכ״ע שרו למסרה כדי להציל האחרות מלהתטמא. אבל באיש להרגו י״א שאע״ג שיחדוהו אסור למסרו אא״כ חייב מיתה מדינא מדפשע בנפשו. וי״א דגם באין חייב מיתה מותר למסרו כשיחדוהו והכי קיי״ל [י״ד קנ״ז מ״א]:
וכן – הלכה מעינה של ההלכה במשנה הקודמת שבה חלוקים רבי אליעזר ורבי יהושע, נשים שאמרו להן [של]גוים תנו לנו אחת מכם ונטמא – נבוא עליה, ואם לאו – אם אין אתן נותנות לנו מרצונכן אחת, הרי אנו מטמאין את כולכם – נבוא על כולכן (או בגוף שלישי, ״על כולן״), יטמאו את כולם ואל ימסרו להם – לידי הגויים, נפש אחת מישראל – אף רבי יהושע (במשנה הקודמת), אשר באיום של נכרים לטמא את כל הכיכרות סבור שמניחים לפניהם כיכר אחת ויטמאוה, הרי בדיני עריות הוא מסכים לדברי רבי אליעזר שאין מוסרים לידי הנכרים אישה אחת לטמאה, אלא ייטמאו כולן בכוח בידי הגויים ואין למסור נפש אחת מישראל.
בתוספתא מועלית הלכה נוספת מעינן של שתי ההלכות שבמשנה: ״סיעה של בני אדם שאמרו להם גוים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם, יהרגו כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל, אבל אם ייחדוהו להם, כגון שייחדו לשבע בן בכרי, יתנו להן ואל יהרגו כולן״ (פ״ז ה״כ). לפי התוספתא ההלכה בעניינו של אדם שמבקשים להרגו שונה מן ההלכה לגבי טומאתה של האישה. בעניינה של האישה אין מוסרים לידי גויים אישה לטמאה, אך בהריגה אם הגויים נוקטים בשמו של איש מסוים שמבקשים להרגו יתנוהו להם ואל ייהרגו כולם, וכאותו מעשה בשבע בן בכרי אשר יואב ביקש להרגו ואיים להרוג את כל אנשי העיר, ככל המסופר בספר שמואל ב פרק כ. האישה החכמה בעיר יזמה את הריגתו של שבע בן בכרי כדי להציל מן ההרג את כל אנשי העיר.
בהמשך אותה הלכה בתוספתא מוסיף רבי יהודה הגבלה נוספת: ״אמר רבי יהודה במי דברים אמורים בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ, אבל בזמן שהוא מבפנים והן מבפנים הואיל והוא נהרג והן נהרגין יתנו להן ואל יהרגו כולן״, כלומר אם הגויים צרים על העיר מבחוץ והאיש אשר מבקשים את נפשו נמצא בפנים, אין למסור לידיהם את האיש המבוקש, כי אין ודאות שהגויים ינסו לפרוץ את החומה ואין ביטחון כי יעלה הדבר בידם. בהמשך התוספתא: ״רבי שמעון אומר כך אמרה להם כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה״, כלומר ניתן להציל את כל העיר במותו של אדם רק כאשר האיש אמנם חייב מיתה, כלומר עשה מעשה שנתחייב בו מיתה, כמעשה שעשה שבע בן בכרי שמרד במלכות בית דוד.
בירושלמי (מו ע״ב) מובא מעשה בעולא בר קושר1 שנרדף ביד המלכות והגיע ללוד, והמלכות הקיפה את העיר ואיימה להרוג את כל תושבי העיר אם לא ימסרו לידה את עולא בר קושר. רבי יהושע בן לוי שכנע את עולא בר קושר שימסור את עצמו לידי המלכות, ומספר התלמוד כי אליהו הנביא היה רגיל להתגלות לרבי יהושע בן לוי אך פסק מלהופיע. רק לאחר שהרבה לצום חזר אליהו הנביא והתגלה לפניו, והסביר את התרחקותו ממנו: ״ולמסורות2 אני נגלה?⁠״. רבי יהושע בן לוי טוען לפניו ״ולא משנה עשיתי?⁠״, ואליהו הנביא עונה לו: ״וזו משנת החסידים?⁠״. יש אמנם שמשנת חסידים ערוכה וארוגה במשנתנו כמשנה, כמו בראש פרק חמישי בברכות (ראו פירושנו לברכות פ״ה מ״א), אך משנתנו אינה משנת חסידים.
ואכן, בברייתא הידועה ממקורות אמוראיים בעיקר3, והמשובצת (בטעות) בסוף מסכת סוטה, שנינו שחסידות מביאה לידי רוח הקודש וגילוי אליהו, ומי שאינו עושה כמשנת חסידים אינו ראוי לגילוי אליהו.
מתשובה של ״מר רב שלום גאון בבית דין הגדול שבירושלים״ אנו למדים על מעשה בשיירה שיצאה מירושלים והתגלגלו הדברים שגויים דרשו למסור ממנה לידם יהודי אחד. הם איימו שאם לא ימסרו לידם את היהודי שנאשם בעברה כלפי המלכות יאסרו את כולם, ואמנם החלו לתפוס יהודים ולאסרם. אחד היהודים הצביע על היהודי המבוקש, והגאון הצדיק את מעשיו שכן פסק לפי המשנה ולא לפי משנת חסידים4.
בעיה משפטית-דתית-מוסרית זו משתקפת גם במקור יהודי מחוץ לבית המדרש5. הכהן קיפא מנמק לפני הסנהדרין למה יש למסור את ישו לשלטונות הרומיים: ״כי טוב לנו מות איש אחד בעד העם מאבוד העם כולו״6.
ההלכה במשנתנו יוצאת מתוך ההנחה ״שאין דוחין נפש מפני נפש״ (משנה אהלות פ״ז מ״ו). הלכה זו נאמרה לעניין ולד המסכן את אמו. אם טרם נולד מותר להרגו כדי להציל את אמו, אך אם יצא ראשו ורובו אין להציל את האם על ידי הריגת הוולד. כאן מוביל העיקרון הרעיוני לידי שיתוק. אי אפשר לפגוע באחת הנפשות, ואין לעשות דבר. מצב זה עשוי לגרום לכך ששניהם ימותו, וההלכה מוצאת עצמה למעשה חסרת אונים נוכח דילמה מוסרית זו, ואין היא יודעת את מי להעדיף.
התוספתא המקבילה למשנת אהלות שובצה במסכת יבמות סביב הדיון האם יבמה שיש לה עובר אוכלת בתרומה. כך מנסחת התוספתא את ההלכה: ״כהנת שמת עוברה בתוך מעיה הרי זו אוכלת בתרומה. האשה שמקשה לילד, מחתכין העובר במעיה ואפילו בשבת, ומוציאין אותו איברים איברים מפני שחייה קודמין לו. יצא ראשו אפילו ביום השיני, אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש״ (יבמות פ״ט ה״ה). ההלכה הראשונה שייכת להלכות המכונות בפינו ״משניות מעריכה כוהנית״, אלו משניות המעדיפות לעסוק בהלכה עקרונית מנקודת מבטם של הכוהנים ומדגישות את הבעיות המיוחדות שלהם7. העובר המת אינו נחשב לוולד, ואינו פוגם בזכותה של אמו לאכול תרומה. המשך הברייתא עוסק בכל אישה, וההבדל בין הברייתא למשנתנו הוא ההדגשה שמותר להרוג את הוולד אפילו בשבת. אבל אם יצא – גם ביום חול8 אין לפגוע בו.
ההלכה התנאית חוזרת במקורות אמוראיים והתקבלה ללא עוררין. אם כי התלמוד מדגיש את ההבדל בין דין ולד, המסכן את אמו ללא כוונת זדון, לבין ״רודף״ הרוצה להרוג את חברו בזדון ומצווה להציל את הנרדף גם בנפש הרודף9.
המקרה שבמשנתנו הוא מקרה ביניים בין דין רודף לדין ולד. הוא מצביע על כך שההלכה המאוחרת הצליחה להתנער ממצב השיתוק, ולעתים בנתה מנגנון של העדפת נפש מפני נפש, למרות הקוד המוסרי.
ההלכה בדבר טומאת נשים הובאה בגלל הסיטואציה הדומה לטומאת שמן או יין. אבל מבחינה מעשית אלו מקרים שונים, והבעיות ההלכתיות שונות לחלוטין. טומאת תרומה היא איסור חמור, אך טומאת נשים כבר קרובה יותר לדיני נפשות, כפי שמשתמע מהתוספתא הדנה במקרים השונים.
1. כך במקבילה בבראשית רבה, פצ״ד עמ׳ 1184. בירושלמי לפנינו ״בר קוטב״. נראה כי יש להעדיף את הנוסח שבמדרש, כלומר עולא שעשה מעשה מרידה, מעשה קשר נגד המלכות. ״בר״ כאן הוא לשון המרמזת על תפקידו במעשה.
2. ״מסור״ הוא ממשקל בעלי מקצוע, כמו ״כרוז״ או ״לקוח״. כלומר, מי שמקצועו למסור אנשים לידי השלטונות. בחברה היהודית נחשב שיתוף הפעולה עם השלטונות הרומיים לעוון בל יכופר, ללא קשר לחומרת העברה המיוחסת לנאשם, ולא נרחיב בכך.
3. מדרש תנאים לדברים, כג טו, עמ׳ 148. מדרש זה מלוקט מתוך מדרש הגדול, וספק אם העריכה תנאית או אמוראית. כמו כן ירושלמי שבת פ״א ה״ג, ג ע״ג; שקלים פ״ג ה״ג, מז ע״ב; בבלי, עבודה זרה כב ע״ב; שיר השירים, א ט, ועוד.
4. התשובה נתפרסמה על ידי איגוס, תשובות, וחזרה ונתפרסמה בידי ח״צ טויבש באוצר הגאונים לסנהדרין, עמ׳ רכב-רכג.
5. יוחנן יא 50-47.
6. שם 56.
7. ראו פירושנו ליבמות פ״ז מ״ד שעליה מוסבת תוספתא זו, ולעיל פ״ח מ״א ועוד.
8. ״אפילו ביום השיני״ הוא ביטוי מקביל ל״אפילו ביום חול״, ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה יבמות, עמ׳ 88.
9. בבלי, סנהדרין עב ע״ב; ירושלמי שבת פי״ד ה״ד, יד ע״ד; עבודה זרה פ״ב ה״ב, מ ע״ד. בעל המכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (כא יד, עמ׳ 171) הכיר את הלכתנו במסגרת הלכות שבת, כלומר היה מודע כבר לניסוח של התוספתא.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

תרומות ח – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), משנה כתב יד קאופמן תרומות ח – מהדורת הרב דן בארי על פי כ"י קאופמן A50 (הערת המהדיר: הניקוד תוקן על פי כללי הדקדוק בנוגע למלא וחסר, ולפי הצליל לגבי קמץ ופתח, צרי וסגול, המתחלפים בכתב יד קאופמן מתוך הגיה ספרדית), מקבילות בתוספתא תרומות ח – באדיבות ד"ר רונן אחיטוב, קישורים לתלמודים תרומות ח, רמב"ם תרומות ח, ר"ש משאנץ תרומות ח, ר׳ עובדיה מברטנורא תרומות ח – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מלאכת שלמה תרומות ח, תוספות יום טוב תרומות ח, עיקר תוספות יום טוב תרומות ח, תפארת ישראל יכין תרומות ח, תפארת ישראל בועז תרומות ח, משנת ארץ ישראל תרומות ח – משנת ארץ ישראל, מאת שמואל ספראי, זאב ספראי, חנה ספראי (ירושלים, תשס"ח-תש"פ) (CC BY 3.0)

Terumot 8 – Adapted from the Talmud Yerushalmi translation and commentary by Heinrich W. Guggenheimer, Berlin, De Gruyter, 1999-2015 (CC BY 3.0), Mishna MS Kaufmann Terumot 8, Tosefta Parallels Terumot 8, Kishurim LaTalmudim Terumot 8, Rambam Commentary on the Mishna Terumot 8, R. Shimshon of Sens Terumot 8, R. Ovadyah MiBartenura Terumot 8 – Translated by Rabbi Robert Alpert (2020) (CC BY 3.0), Melekhet Shelomo Terumot 8, Tosefot Yom Tov Terumot 8, Ikkar Tosefot Yom Tov Terumot 8, Tiferet Yisrael Yakhin Terumot 8, Tiferet Yisrael Boaz Terumot 8, Mishnat Eretz Yisrael Terumot 8

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×