יד. ר״ל העץ המחובר בצמחים הנאכלין אשר יאחוז בו האוכל בעת האכילה או יתלה ממנו כשרוצים להצניעו כגון האגסים והתפוחים והענבים וזולתם מן הדומה להן כולן נקראים יד.

ושומר. הוא הדבר אשר ישמור האוכל ויעמוד זמן בסבתו כגון קליפת אגוזים וקליפת השקדים וזולתם מבעלי הקליפות וכן אם היה הדבר הנאכל צומח על עץ וסובב אותו כמו עוקץ התמרים אשר עליו גרעיני התמרים ועוקץ הענבים אשר עליו גרעיני הענבים הוא ג״כ שומר ומה שהיה מן העוקצים חוץ מן האוכל שאין גרעין עליו הוא מכלל הידות ואמר הקב״ה בטומאות זרעים (ויקרא יא) וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טמא הוא לכם ובא הפירוש (חולין דף קיח.)לכם לכל שבצרכיכם ר״ל כל מה שיש לכם בו צורך והוא לכם עזר כמו הקצוות אשר יאחזו בהם בעת האכילה הרי הם מטמאים כטומאת הצמחים ההם ומסקנא בגמרא אחר משא ומתן גדול וראיות מן הפסוקים שהם מיטמאות ומטמאות ר״ל כי כשנטמא האוכל עצמו נטמא קצהו אשר הוא היד וכשנטמא הקצה ההוא אשר בו סיוע לנו ונגעה בו טומאה נטמא הצמח עצמו וגופו של אוכל והוא ענין אמרו מיטמא ומטמא ר״ל דהיד מיטמא כשנטמא האוכל והאוכל מיטמא כשנטמא היד ולפי שעמד הדין הזה בידות אוכלים מפני שנאמר טמא הוא לכם כמו שביארנו ומצאנו הפסוק שאמר ג״כ בטומאת זרעים וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע ואין צורך לאמרו אשר יזרע בתחילת העיון לפי שכל זרע אין ספק כי הוא יזרע ובאה הקבלה (שם דף קיז:) לומר כי ר״ל כי הוא מטמא והוא כעלין שדרך בני אדם שיוציאו הדבר ההוא כך לזריעה ואמרו כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטין בקליפתן ושעורים בקליפתן ועדשין בקליפתן וזהו השומר כמו שביארנו ואח״כ אמרנו למה הוצרך הכתוב לרמוז לנו כי שומרין מיטמאין כיון שידות האוכלין אשר אינן שומרים הזרעים ואינן סבת עמידתן אמרנו שהם מיטמאין כשנטמא האוכל והאוכל מיטמא כשהן מיטמאין קל וחומר הקליפות אשר הם דבוקים באוכל והסבה בעמידתו ושמירתו שהם מיטמאין ובאה הקבלה (שם דף קיח.) ואמרה כי הכונה ברמיזתו להם הוא להודיענו שהם מצטרפין וכשיהיה כביצת אוכלין באוכל וקליפתו הוא מטמא זולתו טומאת אוכלין כמו שנתבאר פעמים ונתברר לנו מזה כי הידות תיטמא מן האוכל ויתטמא האוכל מהן ואינם מצטרפין עם האוכל להשלים בהם יחדיו כביצה ותטמא זולתה אבל השומרים הרי הם עם היותן מטמאין ומתטמאין כידות הם הוסיפו על ידות בהיותם מצטרפין לאוכל להשלים השיעור ר״ל כביצה ולא הוצרך לומר לא מיטמא ולא מטמא ולא מצטרף לפי שזה מבואר מאד מאד כיון שהידות אשר הן טמאין ומטמאין אין מצטרפין כ״ש דבר הנאמר בו לא מיטמא ולא מטמא שהוא אינו מצטרף.

כבר ביארנו פעמים כי הקפלוטות הם כרתי המפורסמים ופיטמא שלהן הן גרעינין אשר בה קבוץ הגידים אשר בראש בצל והשום והכרתי והם דמות חוטין מלופפין מסובבין והעמוד שהוא מכוון כנגד האוכל הוא הלב אשר בבצל אשר יצמח בקנה הזרע.

וחזרים. חסא.

וצנון. בלשון ערב פולו ונפוס הצנון הידוע בלשון ערב באלשאמ״י אלה כולם סבר ר״מ שהן מצטרפין לאוכל ר״ל אלה הגידים והשרש הטמון בקרקע מן הצנון יש בקצהו גיד דק והוא אשר נקרא צנון גדול ובצידי ראש הצנון כל זה נקראין גידין דקין כמו גידים חותכין אותן המוכרין בעת המכירה ביד וישאר מהם שארית והם נקראים סיב לפי שהם דקים דמות חוטי הלוף. והמינתא ממין הנקרא בערב נענ״ע ופיגם בלשון ערב אל פיגא״ן והוא אל סד״ב וכשימשכו גרעיני החטה מן השבולת ישאר מקומה כדמות שלשלת ובו חליות חליות ולכן נקראו שדרה של שבולת והיא ג״כ שומר מכלל שומרין כמו שביארנו והלבוש שלה הוא הקרום אשר על הגרעין מהחטה והסיג של רצפות האבק אשר יארג על קצת הצמחים והיא רצפות דמות אריגת העכביש וכבר ביארנו ענין אמרו מטמאין ומיטמאין באיזה מקום שאמרו במסכת הזאת וא״צ שאחזירהו כל פעם והלכה כרבי יהודה ואין הלכה כר״א.

מבואר הוא כי אלו אשר מנה הם ידות בלבד ועל כן אינן מצטרפין כמו שנשתרש לך.

ופרכיל נקרא שבט משבטי הגפן שנכרת ובו אשכולות ענבים תלוים ממנו וקבוצין פרכילין ובש״ס (ביצה דף ל:) אמרו פרכילי ענבים. זנב האשכול שריקנה כשהוסרו הגרעינין מתחת האשכולות ונשאר העץ אשר היו בו הענבים והורק ועל כן צריך ממנו שיעור גדול להתלות בו מה שנשאר מן הענבים בעליונות של אשכול וידוע כי עוקצי התמרים יש להם קצה עבה יחבר אותן דמות קצת הלולבין והוא נקרא מכבד של תמרה לפי שהוא דמות יד המטאטאים ויצא מן הקצה הזה העבה אשר הוא דמות קצה הלולבין שבטים דקים ארוכין יהיה באורך כל אחד מהם שני זרתות או שלשה והאחד מן השבטים הדקים נקרא שרביט של תמרה ובו יהיו התמרים צומחים ומלעין והוא השער השחור בלתי חלק אשר בראש השבולת.

קליפת קולסי הכרוב. ראשי הכרוב הגדלים ויצא מהן גידים מסתבכין חותכין אותן ומשליכין אותן בעת המכירה והם שרשי קולסי כרוב ותרדים בלשון ערב סל״ק וחלפות תרדין הם שרשיהם אשר ישארו בקרקע ויצמחו שניהם וע״כ נקראו חלפות מן חליפות ואמר את שדרכן ליגזז וליעקר ונעקרו ר״ל כל מה שדרכו שיכרת ויחליף מהגידים באלה והסבכים ונעקרו בשרשיהם עם הצמחים האלה הנה אינו מטמא ולא מיטמא ולא מצטרף ורואה רבי יוסי שכולן הם מטמאין ומיטמאין חוץ מן הסבכים אשר יוציאו בראשי הכרוב והלפת שהן אינן ראוים לדבר ואין הלכה כר׳ יוסי.

בססן. כתתן ורצצן מלשון (ישעיה סג) בוססו מקדשך ובריית אשכולות והענבים היא שיוצאין מן האשכול אשכולות אחרים קטנים ופירוש פסיגא של אשכולות חתיכה של אשכולות ר״ל שהוא חתך אותם מאותן אשכולות קטנים אשר לא יצא מהם אלא אשכול אחד והיא מלאה גרעיני ענבים בלבד וכמו שרביט של תמרה כשיסיר הענבים או התמרים ממנו וישאר אותו הגיד הדק אינו אוכל ולא יטמא ואם הניח בקנה ואפילו גרעין אחד כבר חזר העץ בכללו שומר לגרעין ההוא ור״א אומר כי הפולין בלבד אין הקנה שלו שומר ושאותה קנה אינו צורך בו אבל שאר קטניות העץ הוא שומר להם ואפילו לא ישאר אלא גרעין א׳ לפי שאוהב האדם לחפוש אותו גרעין בין העצים ויתענג בזה והוא ענין אמרו רוצה במשמושן ואין הלכה כר׳ יוסי ולא כראב״ע.

עוקץ. הוא קצה הדבר.

וגרוגרות הם התאנים היבשים.

כלוסין מין מן התאנים דקים.

וחרובים בלשון ערב כרוב.

ודלעת בלשון ערב כלאני.

ואגסין בלשון ערב אגסן.

קרוסטמלין ופרישין בלשון ערב אספרגל.

ועוזרדין וקינרס ואין הלכה כר״א.