בת ישראל שנישאת לכהן מת – ומת הבעל. אשת הכוהן שהיא ישראלית במוצאה נותרה אלמנה. העיקרון ההלכתי הוא שאם יש לה בן היא נותרת בבית בעלה ומטפלת בבנה. ההלכה הניחה בפשטות שבת ישראל שנישאה לכהן אוכלת מיד בתרומה. למרות שהדבר איננו נאמר בפירוש, אך הוא נרמז. ״וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ״
(ויקרא כ״ב, יא). המדובר בעבדים ולא באישה. אבל המשנה מניחה בפשטות שלאחר כניסתה לבית בעלה היא אוכלת בתרומה. הייתה מחלוקת על הארוסה, שבה עסקנו בפרק הקודם (פ״ו מ״ג). אך הנשואה בוודאי אוכלת בתרומה
(להלן פ״ט מ״ה). אם הבעל מת מעמדה לגבי אכילת תרומה תלוי בילדיה. אם יש לה ילד היא אוכלת איתו ובזכותו בתרומה בבית בעלה המנוח, ואם אין לה ילד איננה אוכלת בתרומה
(פ״ט מ״ה).
באופן כללי, בפני האלמנה ניצבות שתי אפשרויות: להישאר בבית בעלה ולקבל מזונות, או לשוב לבית אביה ולגבות את כתובתה. כמובן, אף אם לא שבה בפועל לבית אביה, אלא שלא המשיכה לגור בבית בעלה, או עם משפחת בעלה. האישה יכולה לבחור בחיי עצמאות כלכלית. מנהגים שונים היו בדבר השאלה בידי מי זכות ההכרעה, בידי האישה או בידי היורשים
(כתובות פ״ד מי״ב). איננו יודעים כיצד נהגו בזמן התורה בשאלה זו, מכל מקום חכמים מניחים שבימיהם אשת כוהן בוודאי נשארת בבית בעלה המיוחס ואוכלת בתרומה. היא אמורה לטפל ביתומים, ובזכות בניה היא אוכלת בתרומה. אם אין לה בנים, אין היא אוכלת בתרומה. הלכה זו, שתובהר במשנה הבאה, מתעלמת מהשאלה היכן האלמנה שוכנת. הדעת נותנת שאם חזרה לבית אביה לא תאכל בתרומה, ואם נותרה בבית בעלה הכוהן תאכל בתרומה, ברם משנתנו מציבה אבן בוחן אחרת: לא מקום המגורים, אלא קיומם של בנים. מסתבר שבחלק מהמקרים היו שתי השאלות חופפות. כלומר, אם היו לה בנים היא נשארה עמם בבית בעלה, ואם נותרה ללא ילדים חזרה לבית אביה. אבל אלו הגדרות הלכתיות שונות, ואיננו יודעים האם וכיצד יושבו המגמות ההלכתיות השונות.
היפוכו של הדין בבת כוהן שנישאת לישראל. אם אין לה ילדים היא חוזרת לבית אביה ואוכלת בתרומה, ואם יש לה ילדים היא נשארת אשת ישראל ומנועה מלאכול בתרומה. הנישואין יוצרים את מעמדה, והילדים ממשיכים אותו ומייצבים אותו. אבל אם בעלה נפטר ללא ילדים – היא חוזרת למצבה הקודם. זכות אכילת תרומה נתפסת כזכות התלויה בדבר (נישואין או ילדים), ואינה זכות לגופה.
והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו שלעובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל – המשנה מתחילה בדין המסובך ומסיימת בדין הפשוט והבסיסי יותר. הדין הבסיסי הוא שעובר ״פוסל ואינו מאכיל״. כלומר, בת ישראל שנישאת לכוהן ומת והיא מעוברת אינה אוכלת בתרומה עד שהוולד ייוולד (או ימות). כנגד זה, גם בת כוהן שנישאה לישראל ומת והניח את אשתו מעוברת אינה אוכלת בתרומה, שכן אם ייוולד בן היא תהיה כבת ישראל ותיאסר מלאכול בתרומה, כמבואר בטבלה. דין העבדים כדין האישה. אם היא אוכלת בתרומה עבדיה אוכלים בזכותה, ואם אינה אוכלת גם עבדיה אינם אוכלים. כפי שראינו, בתוספתא יש הסתייגות מזיקה זו. דברי רבי יוסה – ההלכה מעידה על מצב של ספק אם העובר נחשב לוולד או אינו נחשב לוולד, וזו סיטואציה טיפוסית למצב של ספק. יש להניח שהספק מבוסס על מציאות שבה רבים מהעוברים לא נולדו בשלום בסיבוכי הלידה הנפוצים. כפי שנראה להלן. הבבלי (סז ע״א) מוסיף ספק נוסף, אם הוולד בן או בת. לבת זכויות יתר, אם הנכסים מועטים היא מקבלת מזונות לפני הבנים (היורשים). ברם, אין צורך בתוספת ספק זה. די בכך שרבים מהעוברים אינם שורדים. הערכת החוקרים היא שב׳עולם הקדום׳, באופן כללי, למעלה ממרבית ההריונות לא הסתיימו בוולד בריא.
המשפט ״עובר פוסל ואינו מאכיל״ נשמע כפתגם הלכתי ידוע, אך מופיע רק בהקשר של משנתנו וציטוטיה. כפי שנראה במשנה הבאה ניסוחו אינו שלם ולפיכך גם אינו מדויק, והיבם והחרש דינם זהה. במקורות מופיעה דרשה להוכחת ההלכה,1 אלא שכפי שנראה במשנה הבאה ההלכה כללית יותר ואינה חלה רק על העובר, כך שהדרשה אינה מנמקת את כל חלקי ההלכה.
אמרו לו – בדרך כלל ״אמרו לו״ הוא ביטוי במהלך הבירור שאחרי מחלוקת. במקרה שלנו אין נזכרת במפורש מחלוקת, אבל בהמשך יתברר שאכן מחלוקת לפנינו והמשנה כנראה קטועה ואינה מביאה את כל פרטי הדיון. מאחר שהעידותה בנו2 – לכאורה ״עדות״ היא מונח הלכתי מוגדר. אין אלו דברים רגילים של תנא, ואף לא מסורת רגילה, אלא מסורת שמביא חכם (או אחד מפשוטי עם) על הלכה מקובלת. מסכת עדיות כוללת עשרות רבות של עדויות כאלה. במסכת זו רוב העדויות הן מדור יבנה ומספרות על נוהגים מימי הבית. הדברים נראים שלפנינו מעין סיכום של פעילות מיוחדת שנעשתה בדור יבנה לאחר החורבן לכינוס התורה שבעל פה, לאחר שנים שמערכת הלימוד סבלה בהן קשות.
כך מצטיירים הדברים כפשוטם, וכך גם הבינם התלמוד הירושלמי באופן כללי.3 בשתי סוגיות נפרדות התלמוד מציג כאילו אין לחלוק על העדות אך מותר להוסיף עליה, ובמקרה של ״מצוקה״, כאשר יש מחלוקת על העדות, התלמוד מסביר ״כך היתה עדותן״, כלומר העדות כללה תוספות או דעות שונות. ״ועל עדות חולקין? על עיקר עדות חולקין? כך היתה עיקר עדותן...4״ (ירושלמי, פי״ג ה״א, יג ע״ב, והשוו פי״ד ה״ב, יד ע״ב). ברם, הבחנה זו אינה מוחלטת. מחלוקות על עדות הן תופעה רגילה,5 ואף במקרה שלנו יש מחלוקת על העדות. אדרבה, ממשנתנו משמע שעדות וסתם מימרה הן אותו דבר. ברם, בירור מפורט של כלל העדויות מצביע על כך שה׳עדות׳ המקורית, איננה סתם מימרא אלא יש לה מאפיינים מיוחדים. העדויות מוגבלות בזמן (תקופת הבית ודור יבנה). מעט עדויות הנמסרות בשם חכמי דור אושא הן חריגות, ולכל אחת מהן הסבר.6
הן נאמרו ׳לפני׳ חכם ידוע ולאחר דיון התקבלו (או, לעיתים רחוקות, נדחו) יש להן תפקיד של הכרעה (שלא תמיד התקבלה). לאחר מכן היו שהשתמשו במינוח עדות או לפעולות דומות בתקופת אחרות, או גם כהגדרה לסתם מימרא.7 דומה שבמשנתנו ה׳עדות׳ היא סתם מימרא. בספרות האמוראית ייחסו ל״עדות״ תכונות של מימרה בעלת אופי מיוחד. מכל מקום, בהמשך תובא ברייתא המנסחת את דברי רבי יוסי כעדות (בבלי סז ע״א), והיא רק לשיטת הבבלי ונוסחתו (להלן).
רבי יוסי אינו מוסר עדויות של עצמו, אם כי הוא חריג בכך שהוא חכם מיוחד המוסר עדויות בשם אחרים הקודמים לו.8 אם אכן לפנינו ״עדות״ במובנה המיוחד – הרי שזו מסורת חריגה ומיוחדת.
על בת ישראל לכהן ועל בת כהן לכהן – על בת כהן – כך בעדי הנוסח הטובים9; ביתר עדי הנוסח, כולל הדפוסים: ״על בת ישראל לכהן, אף בת כהן לכהן״. מבחינת עדי הנוסח ברור שהנוסח המקורי הוא ״ועל בת כהן לכהן״ כמו בכתב יד קופמן. ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו שלעובר – לפי נוסח הדפוסים ״חכמים״ מקבלים את העדות על בת ישראל לכוהן, ושואלים או תמהים על בת כוהן לישראל. הנוסח יוצר מערכת הלכתית סבירה. השאלה היא מדוע שונה מעמד העובר בשני המקרים, וחכמים רומזים שצריך להיות לעובר מעמד אחיד: או שעובר יפסול ויאכיל, או שלא יפסול ולא יאכיל. העמדות ההלכתיות סבירות, וגם שאלתם של ״חכמים״ סבירה. ברם, לפי כתב יד קופמן, ועדי הנוסח האחרים ההסבר קשה; הרי רבי יוסי מדבר רק על בת ישראל לכהן. וברור מדוע העובר פוסל, שכן אם יוולד נקיבה לא יאכיל את אמו בתרומה.10 כיצד מסיקים חכמים שגם בת כהן לכהן לא תאכל בתרומה? הרי ממה נפשך אם העובר ייוולד תישאר בבית בעלה הכהן. ואם העובר לא ייוולד תחזור לבית אביה שגם הוא כהן.
אפשר שחכמים הבינו שרבי יוסי מדבר על מצב בו הניחה מעוברת ויש לה בנים (כלומר אין כל חשש שהעובר ישנה את מעמדה. היא ממילא נשארת בבית בעלה. אם היא בת ישראל לכהן, אזי תישאר בבית בעלה הכהן. ואם בת כהן לישראל תישאר בבית בעלה הישראלי). אם מצבו העתידי של העובר איננו חשוב, הרי הדין צריך להיות דומה גם בבת כהן לכהן.
מניין לחכמים שרבי יוסי מדבר בבת ישראל שיש לה בנים? אפשר שהבינו זאת מכך שרבי יוסי לא חילק בין המקרים ואפשר שהבינו זאת מתוך ההקשר המקורי בו נאמרו דברי רבי יוסי. אנו איננו יודעים מתי אמר רבי יוסי את דבריו. אבל אפשר שדבריו נאמרו בעת דיון על בת ישראל שיש לה בנים. רבי יוסי קיצר בדבריו אבל בהקשר שבו נאמרו היה ברור שמדובר בבת ישראל נשואה לכהן ויש לה בנים. ואף על פי כן לא תאכל בתרומה.
למה באמת לא יאכלו עבדיה בתרומה? המשנה מציגה את המסקנה הזאת בפשטות. אין זאת אלא שיש כאן הלכה פורמלית. מאחר שנקבע שעובר פוסל ואינו מאכיל הכלל חל תמיד. העובר (או ההיריון) יוצר מעמד חברתי והלכתי לימינרי.11 הנימוק שמא ימות העובר הוא רק חלק מההסבר ההלכתי, ההיריון יוצר מצב של ׳ריחוף׳ בין שייכות לבית אביה לבין התקבעות בבית בעלה, ובמצב כזה אין אוכלים בתרומה. אין לכך כל קשר לתפישת תקופת ההיריון כטומאה, אין בהיריון טומאה (להיפך היא תמיד טהורה), אלא לכך שהאישה איננה שייכת עדיין לאף משפחה באופן סופי וקבוע. תנא קמא סבור שבת ישראל שנישאת לכהן אוכלת בתרומה ואף עבדיה (עבדי מלוג) אוכלים בתרומה. רבי יוסי חולק. דעת חכמים איננה ברורה אפשר שהם משלימים את דברי רבי יוסי ואפשר שהם מקשים עליו. הרי לפי דעתו גם בת כהן לכהן לא תאכל בתרומה, והרי אנו ׳יודעים׳ (ממקורות שאין בידינו) שבת כהן לכהן אוכלת בתרומה.
ההבדל בין שני הפירושים הוא האם יש החולק על רבי יוסי, כמבואר בטבלה.
אכילת תרומה של אלמנה
מעיון במקבילות עולה שאין מי שחולק על הדין העיקרי של רבי יוסי. אמנם הבבלי מציע שיש חולקים על רבי יוסי, אבל המחלוקת אינה על הדין, אלא התלמוד מציע שני הסברים משפטיים לרבי יוסי, ועל אחד מהם חכמים חולקים (בבלי סז ע״א). משמע מהתלמוד שהכיר את הנוסח אשר לפיו יש במשנה מחלוקת על רבי יוסי, ונוסח הדפוסים משקף מחלוקת זו. הבבלי אף גורס: ״מתיב רבי זכאי: זו עדות העיד רבי יוסי מפי שמעיה ואבטליון והודו לו״ (סז ע״א). בכך מוצגת המשנה כעדות לכל דבר ויש בה מחלוקת, אבל היא כבר אינה עומדת, שכן ׳הודו לו׳.
במשנתנו, כמו במשנה ב, אין המשנה מבחינה בין עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל. אבל בתוספתא מובאת דעה אחרת ולפיה עבדי מלוג לעולם שייכים לאישה ועבדי מלוג שייכים לבעל, וכך גם במקרה שבו נותרה אלמנה מעוברת. בתוספתא:
בת ישראל שנישאת לכהן...12 1. מת והניחה כמות שהיא, עבדי מלוג אינן אוכלין כדרך שאינה אוכלת, עבדי צאן ברזל אוכלין מפני שהן בחזקת היורשין עד שעה שינתנו לה.13 2. הניח לה בנים אילו ואילו אוכלין. 3. הניחה מעוברת אילו ואילו אין אוכלין. 4. הניח לה בנים והניחה מעוברת עבדי מלוג אוכלין כדרך שהיא אוכלת עבדי צאן ברזל אין אוכלין (פ״ט ה״א).
המקרה השלישי פשוט. לאישה אין בנים אך היא בהיריון. ״העובר אינו מאכיל״, כלומר אינו מאכיל תרומה ואז דינה כאלמנה ללא ילדים ו׳חוזרת לבית אביה׳ שאיננו כהן.
המקרה ההפוך, שאיננו בתוספתא, הוא של בת כהן לישראל והניח לה בנים והיא מעוברת – לא תאכל בתרומה. מקרה זה ברור. מכיוון שיש בנים היא נשארת בביתו של הישראל ולא אוכלת בתרומה. העובר איננו משנה דבר, גם אם חלילה ימות, תישאר בבית בעלה ולכן היא ועבדיה לא יאכלו בתרומה.
אם כן גם לפי התוספתא,14 בת ישראל שנישאת לכהן, ומת והניחה מעוברת – העבדים אינם אוכלים בתרומה, כמשנה. אבל בירושלמי: ״אמר רבי אלעזר כיני מתניתא עבדיה יאכלו, עבדיו לא יאכלו, דל כן היא אוכלת ועבדיה אינן אוכלין. רבי יאשיה בשם רבי יוחנן אם מזו אפילו היא לא תאכל״ (ח ע״א). ״כיני מתניתא״ כאן הוא פירוש, ורבי אלעזר מעמיד את משנתנו ב״עבדיו״, כלומר עבדי צאן ברזל, לא יאכלו, עבדי מלוג של המעוברת יאכלו. במשמעותה של מימרה זו נדון להלן.
החלק הקשה בתוספתא הוא ״הניח לה בנים והניחה מעוברת אילו ואילו אין אכלים״. אלו ואלו הם עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל. אם יש לה בנים היא נשארת בבית בעלה ואוכלת בתרומה, ואם אין לה בנים והיא מעוברת העובר אינו מהווה עילה לאכילת תרומה. אך אם יש לה בנים והיא בהיריון העובר נתפס כפוסל. המקרה הזה בעייתי. לאישה יש ילדים, מעמדה כאלמנה מובטח, היא נשארת בבית בעלה הכהן ואוכלת בתרומה. אם כן למה העובר יפסול. אין זה משנה מה יקרה לו, מעמדה מובטח. יש כאן אפוא מימוש טכני של הכלל שהעובר פוסל למרות שהטעם להלכה איננו קיים. זו אפוא קביעה פורמליסטית.
בירושלמי שהבאנו לעיל נאמר: ״אמר רבי אלעזר כיני מתניתא עבדיה יאכלו, עבדיו לא יאכלו, דל כן היא אוכלת ועבדיה אינן אוכלין. רבי יאשיה בשם רבי יוחנן אם מזו אפילו היא לא תאכל״ (ח ע״א). ליברמן ואפשטיין פירשו שהמשפט נאמר על משנה ג, ואת משנה ג פירשו לא בסתם בת ישראל שנישאת לכהן והניחה מעוברת, אלא במי שהניחה עם בנים ומעוברת15 (המקרה בתוספתא). לא כל העבדים יאכלו אלא רק ״עבדיה״, כלומר עבדי מלוג כתוספתא.
על פרשנות זו נותרו יש לתמוה שתי תמיהות מהותיות. האחת, הרי המשפט הקודם בתוספתא היה ״הניח לה בנים אילו ואילו אוכלין״ עבדי מלוג אמנם אוכלים משלה, אך גם ׳שלה׳ הוא תרומה (כל זמן שהיא בבית בעלה). למה אם יש עובר הוא מונע אכילת תרומה של העבדים שלה? ה׳כיני מתניתא׳ קשה כפליים. מדוע עבדיו לא יאכלו? הרי יש לו בנים, והם היורשים והם כוהנים, מדוע העובדה שלאמם עובר, תשנה את מעמד העבדים? ההסבר הקודם שיש כאן ניצול פורמלי מרחיק לכת של הכלל ׳העובר פוסל׳ איננו מספיק כאן. זאת משום שאם העובר העתידי ימות העבדים יהיו כולם של היורשים שהם כוהנים, ואם העובר יחיה הוא יהיה כוהן, ועבדיו יאכלו תרומה. ׳חלקו של עובר׳ הוא גם חלקו של כוהן עתידי. נראה שגם במקרה זה צריך יהיה להשתמש בהגדרה הלימינרית. העובר וההיריון יוצרים מצב ביניים. לא של האישה, האישה כבר שייכת לבית בעלה. אבל העובר הוא במצב ביניים ובמצב ביניים איננו שייך לכאן או לכאן.
נוסף על כך מדוע נדחק הירושלמי לפרש את המשנה שהניח לה בנים והיא מעוברת? הרי המשנה אומרת רק ״הניחה מעוברת״. למה לפרש את המשנה במקרה שהניח לה בנים והיא מעוברת?
על כן אנו מציעים לפרש שה׳כיני מתניתא׳ מוסב על משנה א עצמה.16 את הביטוי ״עבדיה לא יאכלו״ מפרש הכיני מתניתא בעבדי מלוג שלה. אמנם קשה להסביר את המשפט ״דל כן היא אוכלת ועבדיה אינן אוכלין. רבי יאשיה בשם רבי יוחנן אם מזו אפילו היא לא תאכל״, אם לא כן היא אוכלת ועבדיה אינם אוכלים? הרי גם היא איננה אוכלת? כפי ששונה המשנה הבאה ״העובר פוסל ואינו מאכיל״. אין לנו אלא להסיק שהיו שפקפקו בהלכה הבסיסית שעובר פוסל. אלו סברו שהעובר איננו פוסל ואולי הוא גם מאכיל. איננו פוסל את בת כהן שנישאת לישראל ומאכיל את בת ישראל שנישאת לכהן. או אולי מעמדו היה ׳אינו פוסל ואינו מאכיל׳, ואכן המשך הירושלמי הוא (״אם מזו״) גם היא לא תאכל. כלומר אכן כך העובר פוסל גם אותה מלאכול תרומה, כפי ששונה המשנה הבאה.
לשם הבנת ההסבר יש לזכור שהתלמוד הירושלמי לא נערך כהלכה. לפנינו מוצג פרק משנה, ואחריו התלמוד ברצף. העריכה עצמה מאוד לא מדויקת וסדר הסוגיות לעיתים מתחלף.
נוסיף את ההיבט החברתי. האלמנה הצעירה נותרת לבדה עם המשפחה המורחבת של בעלה המנוח. זה כמובן מצב לא נעים, מדובר בהיריון ראשון, וממילא גם בנישואין קצרים, והיא טרם זכתה להיות מעוגנת בבית בעלה. אבל היא בהיריון ונושאת ׳אוצר׳, את ההמשך של בעלה. אמנם מבחינת ההלכה היא או המשפחה מחליטים היכן תגור. אבל מן הסתם, בתנאים נורמליים, היא נשארת בבית בעלה בתקווה לגדל שם את היורש (או היורשת).
אם ההלכה הייתה מתאימה למצב החברתי היה צריך להחליט שהעובר אינו פוסל (בת כהן לישראל תישאר בבית בעלה), ומאכיל את בת ישראל שנישאת לכהן ונשארת בבית בעלה. זה ההיבט החברתי אך כבר לעיל ראינו שההלכה איננה ׳מדברת׳ בשפה החברתית. מה שקובע איננו מקום המגורים אלא המעמד ההלכתי. דומה במקרה זה כי ההלכה לא השתדלה להתאים עצמה לתנאי החברה. השיח המשפטי מנותק מהשיקול החברתי. השיקול של הלכות תרומה וקדושתה גובר על ההיבט החברתי.
בהמשך הירושלמי מובא סיפור: ״אתא עובדא קומי רבי יהושע בן לוי, אמר, צא וראה היאך הציבור נוהג. רבי אבון בשם רבי יהושע בן לוי, ולא דבר הלכה זו? אלא כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין את יודע מה טיבה צא וראה היאך הציבור נוהג ונהוג. ואנן חמיי ציבורא דלא מיכלון״ (ח ע״א). אם כן, למרות המשנה הברורה כביכול, רבי יהושע בן לוי מתקשה לפסוק ופונה לבחון כיצד נוהגים. על כך שואל רבי אבון: הרי זאת הלכה קבועה ומה תפקיד הציבור כאן, ורבי יהושע (או העורך) עונה שההלכה רופפת. לפי פשוטם של דברים רבי יהושע בן לוי סבור שאין כאן הלכה קבועה והציבור החמיר על עצמו. השאלה היא במה מדובר. מהדיון נראה שמדובר בהלכה מקלה שהציבור החמיר בה. מהי אותה הלכה מקלה. נראה שהעבדים יאכלו בתרומה כשהיא מעוברת. אולי המדובר בהלכה של משנה א, והציבור החמיר כרבי יוסי (עבדי המעוברת לא יאכלו בתרומה, או עבדי המעוברת שיש לה בנים לא יאכלו בתרומה, או אולי כפי שהצבענו שהעובר איננו פוסל), והציבור נהג שפוסל. על כל פנים ה״ציבור״ כאן הם הכוהנים שמנעו מעבדי האלמנה מתוך החמרה, ׳חוץ הלכתית׳ שלהם בדיני קדושת תרומה) את התרומה, והרי לנו דוגמה נוספת של החמרה של כוהנים. רבי בון מניח שזאת גם ההלכה. נראה שרבי יהושע סבר שחכמים חולקים על רבי יוסי וסבורים שבת ישראל לכוהן והניחה מעוברת היא ועבדיה אוכלים בתרומה, והעובר אינו מאכיל ואינו פוסל.
בתלמוד הבבלי מובאת גרסה מקבילה למשנה: ״מיתיבי, אמרו לו לרבי יוסי: מאחר שהעדת לנו על בת ישראל לכהן, בת כהן לכהן מהו? אמר להם: זו שמעתי, וזו לא שמעתי...״ (סז ע״א). זו נוסחה המהווה תוספת למשנה. רבי יוסי דיבר רק על בת כוהן לישראל ובת ישראל לכוהן, אבל לכאורה בת כוהן לכוהן תמיד תאכל, אם מזכות אביה ואם מזכות בעלה. ברם, מאחר שקבענו שהעובר פוסל ואינו מאכיל – ייתכן שיפסול גם במקרה כזה.
כפי שנראה במשנה הבאה, רבי שמעון חולק על ההלכה במשנה.
1. ספרא אמור פרק ו ה״א, מהד׳ ווייס צז ע״ד; ירושלמי ח ע״ב; בבלי, סז ע״ב; פז ע״ב;
נידה מד ע״א.
2. כך בכל עדי הנוסח הטובים, ובעדי נוסח משניים: לנו.
3. אם יזכנו החונן לאדם דעת נרחיב בכך במבוא למסכת עדיות.
4. כלומר, מלכתחילה העידו שהייתה בכך מחלוקת.
5. ראו פירושנו להלן, פי״ג מ״א; פי״ד מ״ב.
6. כך, למשל, עדויות מספר נמסרות בשם חכמי ה״קהלא קדישא דבירושלם״, ואלו היו קבוצה מיוחדת של חסידים ואנשי מעשה, תלמידי רבי מאיר, אך אין הם פעילים רגילים בבתי המדרש. לקבוצה ומסורותיה ראו: ספראי, קהלא קדישא דבירושלם; ספראי, בימי הבית, עמ׳ 181-171.
7. הדברים מבוססים על המבוא למסכת עדיות, ואם ירצה ה׳ יזכנו לפרסום בזמנו.
9. א, א2, ב, ג8, ז, ט, ל, נ, ן, פ, פ1, ף1, ת.
10. דין בת לא נאמר במפורש. בכל המקורות בתלמודים הדנים ב׳זרע׳ מדובר על בן הפוסל ומאכיל או אינו פוסל. ואפשר היה להסיק שמשמעות המילה ׳זרע׳ בעיני חכמים היא בנים. רק בעקיפין שומעים על מעמד הבת. מעמדה נדון בעקיפין בסוף משנה ה ובמשנה ו, ושם ברור שהבת מאכילה (שני המקרים האחרונים בפרק). ביטוי מפורש יש לכך בתוספתא פ״ט ה״ד: ״כל שיש לה זרע מכהן בין זכרים בין נקבות אפילו זרע מזרע הרי זו אוכלת בתרומה״.
11. ׳לימינרי׳ הוא מינוח סוציולוגי למצב של תקופת מעבר. מעבר מילדות לבגרות, מעבר מנערות לאישות׳ וכיוצא באלו. השתמשנו במונח הסוציולוגי משום שדרכו של עולם שבתקופת מעבר חל על המצוי בה חוק מיוחד, ומוטלים עליו תפקידים חברתיים מיוחדים.
12. התוספתא שלא ציטטנו חוזרת על הדין במשנה בניסוח ארוך יותר.
13. אם ניתנו לה דינם כעבדיה, אך עד שלא ניתנו הם בידי היורשים שהם כוהנים.
14. תוספתא פ״ט ה״א; בבלי סז ע״א; ירושלמי ח ע״א
15. כן פירשו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ׳ 80, ואפשטיין, מבוא, עמ׳ 305.
16. דברי התלמוד לא נכתבו במקורם על משנה מסוימת אלא הם שנויים ברצף. רק המעתיקים חילקו את המימרות למשניות. במסגרת זו הם הזיזו לעתים קטעים משום שלא ידעו על מה מוסבים דברי האמוראים.
טבלאות השוואה לכל המסכת