טבול יום וכו׳ עיין בספר קרבן אהרן פרשת צו פרשה ג׳:

אונן נוגע ואינו מקריב. ירושלמי פרק חומר בקדש. ובס״פ הגוזל קמא ברייתא כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב. ובגמרא פריך אונן נוגע ורמינהי דתנן בפ׳ חומר בקדש. אונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש ומשני ר״י לא קשיא מתניתין כשטבל והך טבילה לא בעיא הערב שמש דמעלה דרבנן בעלמא היא וכדפירש ר״ע ז״ל. ורש״י ז״ל פירש דהכי הוי מסקנא דשנוייא דההיא דקתני התם צריכין טבילה לאכילה אבל נוגע אין צריך לטבול וכן פירוש ר״ע ז״ל שם פ׳ חומר בקדש. וביד פ׳ שני דהלכות כלי המקדש סימן ח׳ וס״פ ששי:

וכל שאינו ראוי לעבודה. בגמרא שנינן בתירוץ שני דראוי לעבודה ראוי לאכילה קאמר ואפילו את״ל ראוי לעבודה כפשטה ליכא למפרך הרי טמא בקרבנות צבור שיכול לעבוד ואינו חולק דמתניתין לאו לדיוקא אתא אלא היא גופה אשמעינן דאינו ראוי לעבודה אינו חולק ולא תידוק הא ראוי לעבודה חולק דתיקשי לך טמא:

אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים. בגמרא דייק הא טהור בשעת זריקת דמים וטמא בשעת הקטר חלבים חולק מתניתין דלא כאבא שאול דתניא אבא שאול אומר לעולם אינו אוכל (הגה״ה כך הוא בתלמוד אפילו המוגה ע״י הרב בצלאל אשכנזי ז״ל אבל בת״כ פט״ז דפרשת צו גרסינן חולק). עד שיהא טהור משעת זריקת דמים עד שעת הקטר חלבים דאמר קרא המקריב את דם השלמים ואת החלב דאפילו הקטר חלבים נמי בעי שיהא ראוי להקטיר ות״ק סבר לו תהיה שוק הימין למנה אהמקריב את דם השלמים קאי כדאשכחן קרא אחרינא לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה ולא כתיב המקטיר החלבים והכא דכתיב ואת החלב לאו לראוי אתא אלא למודה בעבודות כדדריש ליה בשחיטת חולין רש״א כל כהן שאינו מודה בעבודה אינו חולק בכהונה שנאמר המקריב את דם השלמים אין לי אלא זריקה מנין לרבות הקטר חלבים ת״ל ואת החלב מנין לרבות שאר כל עבודות ת״ל מבני אהרן עבודה המסורה לבני אהרן ואפילו נשיאות כפים בין במקדש בין בגבולים כל כהן שאינו מודה בה אינו חולק בכהונה:

בפירוש ר״ע ז״ל אינו חולק בבשר חוץ מבעלי מומין וכו׳ עד לרבות בעלי מומין למחלקת. אמר המלקט לשון הברייתות בקצת מקומות לרבות בעלי מומין לחלוקה ותלתא כל זכר כתיבי חד במנחה וחד בחטאת וחד באשם לרבות בין בעל מום שהיה תם בין בעל מום מעיקרו בין בעל מום עובר בין בעל מום קבוע. והקשו התוס׳ תימא דילמא איצטריך לבעל מום מעיקרו חד לאכילה וחד לחלוקה דאי מחד ה״א דוקא אכילה ולא חלוקה כמו קטן דאוכל ואינו חילק וי״ל כיון דאשכחן תם ונעשה בעל מום דאין חילוק בין אכילה לחלוקה דבסתמא ה״ה לב״מ מעיקרו ע״כ: עוד שם בסוף הדבור ואם נטמא בין כך ובין כך אינו חולק ע״כ אמר המלקט כאבא שאול וכדכתבינן:

שנאמר המקריב את דם השלמים וכו׳. וכתבו תוס׳ ז״ל דר״ת לא גריס להאי שנאמר וכו׳ משום דבגמרא בדינא דר״א בר״ש דריש ליה מקרא אחרינא מדכתיב הזורק את דם השלמים והאי קרא דהמקריב אתא לכהן שאינו מודה בעבודה שלא יטול חלק ומיהו י״ל דכולה מילתא דרשינן מקרא דהמקריב דמואת החלב דרשינן שיהא מודה בעבודה ומהמקריב דרשינן שיהא טהור בשעת זריקה ע״כ: ומצאתי מוגה כאן כל שאין לו בבשר אין לו בעורות שנאמר עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה וגם בתוי״ט כתב שכן מצא. וביד פ״ג דהלכות מעשר שני סימן ז׳ ובפ׳ עשירי דהלכות מעשה הקרבנות סימן י״ד י״ז י״ט כ״א:

כתב ה״ר יהוסף ז״ל ס״א גרסינן הכא בראש משנה זו כל שאין לו בבשר אין לו בעורות שנאמר עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה כל שלא זכה וכו׳:

כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה וכו׳ עדי סוף סימן ד׳ פ״ה דהלכות מעשה הקרבנות סימן י״ט כ׳ כ״א:

שנאמר עולת איש עולה שעלתה לאשים. הוה משמע דדריש איש לשון אשה ריח ניחוח ועיין במ״ש סוף סימן ד׳ דפ׳ איזהו מקומן בשם אבודרהם ז״ל אמנם בגמרא בברייתא משמע דגרסינן שעלתה לאיש דהיינו בעלים דקאמר פרט לשנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה וכן הוא ג״כ בת״כ פ׳ צו רפ״ט וגם שם ביד וכן ג״כ הגיה החכם הר״ר סולימאן ז״ל וכן ג״כ הגיה החכם הר״ר יהוסף אשכנזי ז״ל וכתב שכן מצא בכל הספרים לאיש. אכן לשונו של הרמב״ם ז״ל בפירושו אסיפא דקתני אע״פ שלא עלתה לבעלים עורה לכהנים כתב ומה שאמר עולה שעלתם לאיש אינו רוצה לומר עלתה משום חובה אבל ר״ל עלתה לגבי מזבח ע״כ משמע דאע״ג דגריס במשנה לאיש הפי׳ הוא ר״ל כמו אשה ריח ניחוח. ומה שפירש ר״ע ז״ל דעור העולה שנשחטה שלא לשמה הוי לכהנים הואיל וזכה המזבח בבשרה הוא פירש הרמב״ם אבל רש״י ז״ל פירש דמרבוייא אתיא וכדאיתא בברייתא בגמרא. ובגמרא דייק מדלא מפליג בין שהופשט קודם הפסול בין לא הופשט אלמא אע״ג דאפשטיה לעור קודם זריקה ונפסל הבשר ואח״כ זרק קאמר דלא זכו בעורה מני ר״א בר״ש היא דאמר אין הדם מרצה על עור חלקו בפני עצמו בלא בשר כגון אם נפסל הבשר ואין הדם מרצה עליו אף העור לא יצא מידי מעילה להיות ניתר לכהנים אימא סיפא כל הקדשים שאירע בהן פסול קודם הפשטן אין עורותיהן לכהנים אחר הפשטן עורותיהן לכהנים אתאן לרבי דפליג עליה דר׳ אלעזר בברייתא ואמר הדם מרצה על עור חלוץ בפני עצמו להיות ניתר העור לכהנים רישא ר״א בר״ש וסיפא רבי ושני אביי מדסיפא רבי היא רישא נמי רבי היא ומודה רבי שאין הפשט קודם זריקה ואע״ג דאמר הדם מרצה על העור בפני עצמו היכא דאתרמי דאפשיט קודם זריקה מודה הוא שאין הכהנים רגילין בכך ואסור לשהות הדם כ״כ הלכך מתניתין נמי דקתני כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה טעמא משום דפסול דק דם זריקה קודם הפשט הוא מיהו היכא דאתרמי דהפשיט קודם זריקה ונפסל אחר הפשט אע״פ שלא זכה המזבח בבשרה זכו הכהנים בעורה ומשנתינו דברה בהווה ורבא אמר מדרישא ר״א בר״ש סיפא נמי ר״א בר״ש ומאי קודם הפשט ומאי אחר הפשט קודם שיראו להפשט אחר שיראו להפשט קודם שיראו להפשט דהיינו קודם זריקה אין עורותיהן לכהנים ואפילו הופשט ואח״כ נפסל וכ״ש כשהוא עם הבשר דאין דם מרצה על עור בלא בשר. לאחר שיראו להפשט דהיינו לאחר זריקה עורותיהן לכהנים ואפילו עודו העור עם הבשר כשנפסל כדקאמר ר״א בר״ש בהדיא בברייתא כיון שנזרק הדם והורצה בשר שעה אחת יפשיטנו ועורו לכהנים:

קדשי קדשים שזכו בבשרן אינו דין שיזכו בעורן אין המזבח וכו׳. כך צ״ל. ומתניתין דמפיק לקדשי קדשים מק״ו ר׳ ישמעאל היא ותנא דברייתא מפיק ליה מעור העולה אשר הקריב. אשר הקריב קרא יתירה לרבות קדשי קדשים שעורותיהן לכהנים ומילתא דאתיא בק״ו טרח וכתב לה קרא. ובגמרא מפ׳ אשר הקריב לר׳ ישמעאל איצטריך למעט טבול יום ואונן ומחוסר כפורים שלא יטלו חלק אפילו בעור וחכמים נפקא להו מקרא אחרינא מלו יהיה יתירה דכתיב בהאי קרא ור״י דריש לו יהיה לדרשא אחרינא כדאיתא בגמרא ורבנן פליגי עליה בההיא דרשא:

שאין לו עור בכל מקום כצ״ל. עוד גרסינן בגמרא בברייתא רבי אומר כל עצמנו לא הוצרכנו ללמוד מן הכתוב אלא שגם עור העולה לכהן שהרי בכל מקום העור הולך אחר הבשר פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין הן נשרפין ועורותיהן עמהן כדכתיב ואת הפר ואת עורו וגו׳ חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור מתנה לכהן רצו מפשיטין אותם לא רצו אוכלין אותן ע״ג עורן קדשים קלים לבעלים רצו מפשיטין אותן לא רצו אוכלין אותן ע״ג עורן אבל עולה נאמר בה והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה יכול לא יהיו הכהנים זכאין בעורה ת״ל עור העולה אשר הקריב לכהן. ועיין בת״כ פ׳ צו פרק ט׳. וביד פי״ט דהלכות פסולי המוקדשין סימן ט׳:

קודם להפשטן וכו׳ לאחר הפשטן. כצ״ל:

א״ר חנינא וכו׳. הרא״ש ספ״ג דבכורות. ותשובות הרשב״א ז״ל סימן תש״ל:

מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה. בגמרא פריך והרי פרים ושעירים הנשרפים ומשני למצותם לא קאמר ופריך והאיכא קודם הפשט וקודם זריקה דבין לר׳ אלעזר בין לרבי נשרף לרבי משום דקודם הפשט ולר׳ אלעזר משום דקודם זריקה ומשני חלוץ קאמר והנפסל קודם הפשט עורו נשרף בבשרו ואין מפשיטין אותו ופריך והא איכא הפשט וקודם זריקה דלר׳ אלעזר נשרף וחלוץ הוא ומשני כרבי ס״ל לר׳ חנינא דאמר הדם מרצה על העור ואב״א אפילו תימא ר׳ חנינא כר׳ אלעזר ס״ל ודקא קשיא לך הא איכא אירע בו פסול אחר הפשט קודם זריקה לא אתרמי בימיו דאפילו לרבי דאמר הדם מרצה על העור בפני עצמו מודה הוא דאין הפשט קודם זריקה ור״ש לר״א בר״ש דלא הורגלו בכך ופריך והא איכא נמצא טרפה בבני מעים ומשני קסבר נמצא טריפה בבני מעים מרצה דייקא נמי דקתני א״ר עקיבא מדבריו למדנו וכו׳ ופרכינן ואלא מאי קמ״ל ר״ע כיון דאשמעינן ר׳ חנינא דאמר בשאר קדשים מרצה למה ליה לאשמועינן בבכור ומשנינן הא קמ״ל דאפילו בגבולים וכדמפרש ר״ע ז״ל:

אמר ר״ע מדבריו למדנו וכו׳. משמע דוקא בעורו יאותו הכהנים אבל בבשרו לא דאפילו לעו״ג אסור והקשה הר׳ אפרים דבפ׳ כל פסולי המוקדשין מתיר ר״ע אפילו לעו״ג וי״ל דמידי דלא חזי לישראל אסור להאכילו לכלב ולעו״ג אבל מידי דחזי לישראל כיון שנפדו שרי ליתן לכלב והיינו טעמא דדרשינן הכי ואכלת ולא לכלביך כלומר דבר שאין עומד אלא לכלביך הוא דלא תפדה אבל היכא דחזי לדידיה אישתרי לגמרי דאתקש לצבי ואיל תוס׳ ז״ל. ואיתה בתוס׳ ר״פ התערובות ודפרק כל פסולי דף ל״ב:

וחכמים אומרים אין לא ראיתי ראיה. עיין בשלטי הגבורים ר״פ השוכר את הפועלים שהשיב שני תירוצין בעד מהר״י קולון ז״ל שהוכיח מפ׳ בכל מערבין דלא ראינו ולא שמענו הויא ראיה לענין סבלונות אשה ע״ש. ושנויה היא בת״כ סוף פ׳ ה׳ דפרשת אחרי מות. וביד פי״ט דהלכות פסולי המוקדשין סימן ט׳ ובפ״ג דהלכות בכורות סימן י׳. ובטור י״ד סימן ש״ז. ולשון ספר הלבוש שם שחט הבכור ונמצא טרפה עורו עם בשרו אסור בהנאה וטעון קבורה וכשהוא נשחט ונעשה ראוי לאכילה שלא נטרף נעשה ממונו של כהן ומותר להאכילו אפילו לעו״ג ולכלבים אבל אם מת או נטרף לא התירתו התורה ואסור ליהנות ממנו ואפילו לכלבים אסור להאכילו וטעון קבורה ולא שריפה שאין שריפה בקדשים אלא כשהובאו לעזרה ונפסלו לאחר שחיטה לפיכך טוב למכרו מחיים ולא ישחטנו שמא יטרף בבדיקה ע״כ:

פרים הנשרפים וכו׳. עד סוף הפרק בהלכות פרה אדומה פ״ה סימן ד׳ ה׳:

נשרפין בבית הדשן. חוץ לשלש מחנות דשלש פעמים כתיב אל מחוץ למחנה חד בפר כהן משיח וחד בפר העדה וחד בריש פ׳ צו גבי הוצאת הדשן:

בבית הבירה. בגמרא פליגי אמוראי מאי ניהו בירה וכתבתיו בשם תוספת ז״ל בפסחים ס״פ אלו עוברין. והתם וגם בפרק כיצד צולין קתני לפני הבירה והכא קתני בבית הבירה אפשר שיתורץ במה שכבר כתב ר״ע ז״ל כאן ובמה שכתבתי שם ס״פ אלו עוברין בשם תוס׳ דהנהו קדשים קלים דנשרפין לפני הבירה היינו מדרבנן ע״ש:

היו סובלין וכו׳. פסחים פ׳ כיצד צולין דף פ״ה. ובירושלמי דיומא ס״פ שני שעירי:

יצאו אלו ואלו מטמאין בגדים. גמרא מנא ה״מ דת״ר להלן גבי פר העדה ופר כהן משיח אתה נותן להם למקום שריפתם חוץ לשלש מחנות וכאן גבי פר יום הכפורים ושעיר יום הכפורים אתה אומר אל מחוץ למחנה ושרפו דמשמע ששורפן חוץ לעזרה מיד בהר הבית והלא אף אלו פנימיים ואייתינן לכולה כי הדדי ברבוייא דחטאת החטאת בשלהי כל הזבחים ואמרינן נמי בפ׳ ב״ש לפר זה פר יום הבכורים א״כ למה נאמר כאן אל מחוץ למחנה אלא לומר לך כיון שיצאו חוץ למחנה אחת המתעסקים בהן מטמאים בגדים:

הראשונים מטמאים בגדים. שם בכיצד צולין מוקמינן לה בשהיו הפרים נגררין ע״ג קרקע דעבדי עקירה והנחה הא לאו הכי לא מטמאי דהוצאה כתיב כשבת ודומיא דהמוציא בשר פסח מחבורה לחבורה דהתם נמי לא מחייב עד שיניח:

עד שיצת האור כך צ״ל:

ניתך הבשר. קצת משמע מן הברייתא דאיתא בגמרא דניתך הבשר הם דברי ר״ש אבל חכמים ס״ל דניתך הבשר מטמאים בגדים עד שיעשו אפר נמצא דתרתי קולי אית ליה לר״ש חדא בתחלתן וחדא בסופן בתחלתן דאע״פ שיצאו אין מטמאין בגדים עד שיוצת האור ברובן וחדא בסופן דכיון שניתך הבשר אע״פ שעדיין לא נעשה אפר אין מטמאין בגדים ורבנן בתרוייהו אית להו דמטמאו לחומרא: