×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) טְבוּל יוֹם וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים, אֵינָן חוֹלְקִים בַּקֳּדָשִׁים לֶאֱכֹל לָעָרֶב. אוֹנֵן, נוֹגֵעַ וְאֵינוֹ מַקְרִיב, וְאֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכֹל לָעָרֶב. בַּעֲלֵי מוּמִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין, חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָעֲבוֹדָה, אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר. וְכֹל שֶׁאֵין לוֹ בַּבָּשָׂר, אֵין לוֹ בָעוֹרוֹת. אֲפִלּוּ טָמֵא בִשְׁעַת זְרִיקַת דָּמִים וְטָהוֹר בִּשְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים, אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה (ויקרא ז׳:ל״ג).
A priest who was ritually impure who immersed that day and is waiting for nightfall for the purification process to be completed, and a priest who has not yet brought an atonement offering to complete the purification process, e.g., a zav and a leper who did not bring their requisite atonement offerings, who are not yet permitted to partake of sacrificial meat, do not receive a share of sacrificial meat along with the other members of the patrilineal priestly family serving in the Temple that day, in order to partake of it in the evening after the offerings were sacrificed, even though after nightfall he would be permitted to partake of the offerings.
A priest who is an acute mourner, i.e., if one of his relatives for whom he is obligated to mourn died that day, is permitted to touch sacrificial meat, as he is not ritually impure. But he may not sacrifice offerings, and he does not receive a share of sacrificial meat in order to partake of it in the evening.
Blemished priests, whether they are temporarily blemished or whether they are permanently blemished, receive a share and partake of the offerings with their priestly brethren, but do not sacrifice the offerings.
The principle is: Any priest who is unfit for the service that specific day does not receive a share of the sacrificial meat, and anyone who has no share of the meat has no share in the hides of the animals, to which the priests are entitled as well.
Even if the priest was ritually impure only at the time of the sprinkling of the blood of the offering and he was pure at the time of the burning of the fats of that offering, he still does not receive a share of the meat, as it is stated: “He that sacrifices the blood of the peace offerings and the fat, from among the sons of Aaron, shall have the right thigh for a portion” (Leviticus 7:33). One who cannot sprinkle the blood does not receive a share in the meat.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[א] טְבוּל יוֹם וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִין, אֵינָן חוֹלְקִין בַּקָּדָשִׁין לֹאכַל בָּעֶרֶב.
אוֹנֵן נוֹגֵעַ וְאֵינוּ מַקְרִיב, חוֹלֵק לֹאכַל בָּעֶרֶב.
[בַּעֲלֵי מוּמִין,] בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין, חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין.
כָּל שֶׁאֵינוּ רָאוּי לַעֲבוֹדָה, אֵינוּ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר.
וְכָל שֶׁאֵין לוֹ בַבָּשָׂר, אֵין לוֹ בָעוֹרוֹת.
אֲפִלּוּ טָמֵא בְשָׁעַת זְרִיקַת דָּמִים, וְטָהוֹר בְּשָׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים, אֵינוּ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן, לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה״ (ויקרא ז׳:ל״ג).
אֵין אוֹנֵן רַשַּׁיי לְהָבִיא זְבָחִים כָּל שִׁבְעָה: אֶחָד זְבָחִים שֶׁהֵן רְאוּיִן לָבֹא נְדָבָה, וְאֶחָד זְבָחִין שֶׁאֵין רְאוּיִן לָבֹא נְדָבָה, אֲפִילּוּ יַיִן וַאֲפִילּוּ עֵצִים וַאֲפִלּוּ לְבוֹנָה, [שֶׁנֶּאֱמַר]: ״שְׁלָמִים״ (ויקרא ג,א). רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״שְׁלָמִים״ – שֶׁהַכֹּל שָׁלוֹם בָּהֶן: מֵהֶן לַמִּזְבֵּחַ, וּמֵהֶן לַכֹּהֲנִים, וּמֵהֶן לַבְּעָלִים.
זִבְחֵי תּוֹדָה – הֲרֵי זֶה מוֹדֶה בְּכָל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זוֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ יי״ וגו׳ (תהלים נ,כג).
כֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב אוֹנֵן וְאֵינוֹ אוֹכֵל; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: גּוֹמֵר אֶת הָעֲבוֹדָה שֶׁבְּיָדוֹ וּבָא לוֹ. אֲבָל כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁעוֹמֵד וּמַקְרִיב וּמֵת לוֹ מֵת – מַנִּיחַ אֶת עֲבוֹדָה שֶׁבְּיָדוֹ וְיוֹצֵא. לְפִיכָךְ, אִם זָרַק אֶת הַדָּם אוֹ שֶׁהִקְטִיר קְטֹרֶת, כָּל עֲבוֹדוֹת שֶׁעָבַד – הֲרֵי אֵילּוּ פְּסוּלוֹת.
(א-ג) תוספתא זבחים י״א:ד׳,ו׳-ח׳
כָּל חַטָּאוֹת שֶׁדָּמָן נִכְנָס לִפְנִים – אֵין לַכֹּהֲנִים בָּהֶן כְּלוּם: אֶלָּא הַדָּם וְאֵמוּרִין – לַמִּזְבֵּחַ, וְעוֹר וּבָשָׂר – יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. הֵיכָן שׂוֹרְפִין אוֹתָן? בְּבֵית הַדֶּשֶׁן הַגָּדוֹל חוּץ לִירוּשָׁלִַם וְלִצְפוֹנָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלִַם חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת. וְלֹא הָיוּ שׂוֹרְפִין אוֹתָן שְׁלֵמִין, אֶלָּא מְנַתְּחִין אוֹתָן עַל יַד עוֹרָן כְּנִתְחֵי עוֹלוֹת.
הָאִישׁ חוֹלֵק אַף עַל פִּי בַּעַל מוּם. אֵין הַקָּטָן חוֹלֵק אַף עַל פִּי תָּמִים. קָטָן מֵאֵימָתַי כָּשֵׁר לַחֲלֹק בְּקָדְשֵׁי מִקְדָּשׁ? מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. אֲבָל אֵין מְקָרְבִין אוֹתוֹ לַעֲבוֹדָה עַד שֶׁנִּתְמַלֵּא זְקָנוֹ. רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי עַד שֶׁיְּהֵא בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה – ״לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית יי״ (עזרא ג,ח).
עוֹלָה – כּוּלָּהּ לַגָּבוֹהַּ, וְעוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים – הַדָּם וְאֵמוּרִין לַמִּזְבֵּחַ, וּבָשָׂר וָעוֹר לַכֹּהֲנִים. קָדָשִׁים קַלִּים – הַדָּם וְאֵימוּרִין לַמִּזְבֵּחַ, וְעוֹר וּבָשָׂר לַבְּעָלִים. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּבָּשָׂר – יֵשׁ לוֹ בָּעוֹרוֹת, כָּל שֶׁאֵין לוֹ בַּבָּשָׂר – אֵין לוֹ בָּעוֹרוֹת, חוּץ מִן הָעוֹלָה שֶׁפֵּירֵשׁ בָּהּ הַכָּתוּב: ״עוֹר הָעוֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה״ (ויקרא ז,ח).
שְׁחָטָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ, חוּץ לִמְקוֹמָהּ, הוֹאִיל וְלֹא זָכָה מִזְבֵּחַ בִּבְשָׂרָהּ – לֹא יִזְכּוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרָהּ. עוֹלַת °הֶקְדֵּש° – אֵין עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מוֹסִיף: אַף שֶׁל גֵּרִים וְשֶׁל נָשִׁים וְשֶׁל עֲבָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עוֹלַת אִישׁ״ (ויקרא ז,ח) – פְּרָט לָאֵילּוּ. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא כְּבָר [נֶאֱמַר]: ״עוֹר הָעוֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה״ (ויקרא ז,ח). אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״עוֹלַת אִישׁ״? אֶלָּא עֹלָה שֶׁעָלָת לָאִישׁ – עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים, וְשֶׁלֹּא עָלְתָה לָאִישׁ – אֵין עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים.
טבול יום ומחוסר כפורים אינן חולקים בקדשים כו׳ – כבר בארנו פעמים רבות שטבול יום ומחוסר כפורים אינן ראוין לאכול קדשים ולעבוד עבודה לפי שלא נגמרה טהרתן וכבר בארנו בפרק שני מזו המסכתא ועיקר בידינו שכל הראוי לאכילה חולק לאכול והואיל ואלו אינן ראוין עכשיו לאכילה אין נותנין להם חלק שיצנעהו עד לערב ויאכלהו בשעת גמר טהרתן לפי שהכוונה אינה אלא בשעת הקרבה שכן נאמר במנחה זאת תורת המנחה וגו׳ והנותרת ממנה יאכלו וגו׳ ונאמר בחטאת הכהן המחטא אותה יאכלנה ונאמר בשלמים לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה ר״ל בכל זה הראוי לאותו מעשה ואין הכוונה לומר שלא יאכל אותן אלא המתעסקים בעבודה: והאונן כבר נתבארו דיניו בתחלת פרק ב׳ ואסור לו ליגע בקדש אלא אחר טבילה על מנת שלא יסיח דעתו רק שישמר עצמו מן הטומאה ויתן מחשבת לבו בענין הזה ואם לא עשה כן פוסל את הקדשים וכן מחוסר כפורים צריך טבילה לקודש כמו שבארנו בחגיגה ומה שאמר כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק אל תקשה עליך מבעל מום לפי שבעל מום אין משגיחים בו מכלל זה לפי שנאמר בתורה עליו לחם אלהיו מקדשי קדשים וגו׳ ואמר עוד כל זכר בבני אהרן וגו׳ לרבות בעלי מומים לחלוקה לפי שהוא קרא כמו שזכרנו והעיקר בידינו אין חולק עד שיהא טהור משעת זריקת דמים עד שעת הקטר חלבים ואם נטמא (בין החולין) *[בינתים] אין חולק:
טְבוּל יוֹם. שֶׁטָּבַל וְעָלָה וְלֹא הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ.
וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים. כְּגוֹן זָב וּמְצֹרָע וְיוֹלֶדֶת שֶׁטָּבְלוּ וְהֶעֱרִיב שִׁמְשָׁן וְלֹא הֵבִיאוּ כַּפָּרָתָן.
אֵינָן חוֹלְקִים בַּקֳּדָשִׁים. הוֹאִיל וְאֵין רְאוּיִין לַאֲכִילָה אֵין חוֹלְקִים לֶאֱכֹל לָעֶרֶב כְּשֶׁיִּטָּהֲרוּ, דִּכְתִיב: הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה (ויקרא ו׳:י״ט), כֹּהֵן הָרָאוּי לְחִטּוּי חוֹלֵק, שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְחִטּוּי אֵינוֹ חוֹלֵק. וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְחִטּוּי בִּשְׁעַת הַקְרָבָה אֵינוֹ אוֹכֵל, דְּהָא אִיכָּא קָטָן דְּאֵינוֹ רָאוּי לְחִטּוּי וְאוֹכֵל, אֶלָּא עַל כָּרְחֲךָ יֹאכֲלֶנָּה דְּאָמַר קְרָא יַחְלֹק בָּהּ כְּדֵי לֶאֱכֹל מִמֶּנָהּ קָאָמַר, וּמִדְּאַפְּקָהּ קְרָא לַחֲלוּקָה בִלְשׁוֹן אֲכִילָה, שְׁמַע מִנַּהּ דְּכֹהֵן הָרָאוּי לַאֲכִילָה חוֹלֵק, שֶׁאֵין רָאוּי לַאֲכִילָה אֵינוֹ חוֹלֵק. הִלְכָּךְ בַּעֲלֵי מוּמִין חוֹלְקִין, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאוּיִין לְחִטּוּי, רְאוּיִין הֵן לַאֲכִילָה, כְּדִכְתִיב: וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכַל (ויקרא כ״א:כ״ב).
אוֹנֵן נוֹגֵעַ. וְהוּא שֶׁטָּבַל וְלֹא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִן הַטְּבִילָה כָּל זְמַן שֶׁהוּא אוֹנֵן. שֶׁאִם הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ וְנָגַע, אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁטָּבַל פָּסַל.
וְכֹל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַעֲבוֹדָה אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר. חוּץ מִבַּעֲלֵי מוּמִין שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַעֲבוֹדָה חוֹלְקִים בַּבָּשָׂר, דְּרַבִּינְהוּ קְרָא בְּהֶדְיָא, דִּכְתִיב: לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וגו׳ (ויקרא כ״א:כ״ב), וּכְתִיב: כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה (ויקרא ו׳:י״א), לְרַבּוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין לְמַחֲלֹקֶת, אִי לַאֲכִילָה הֲרֵי כְבָר אָמוּר וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכַל.
וְטָהוֹר בִּשְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים. שֶׁהוּא כָּל הַלַּיְלָה. כְּגוֹן שֶׁטָּבַל וְטָהַר בְּהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ.
אֵינוֹ חוֹלֵק. שֶׁאֵין הַכֹּהֵן חוֹלֵק בַּקֳּדָשִׁים עַד שֶׁיְּהֵא טָהוֹר מִשְּׁעַת זְרִיקַת דָּמִים עַד שְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים, וְאִם נִטְמָא בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינוֹ חוֹלֵק.
טבול יום – he (i.e., a Kohen) who has immersed [in a ritual bath] and came out but his sunset has yet occurred (i.e., see the rationale provided by the Bartenura commentary in Tractate Berakhot, Chapter 1, Mishnah 1 for defining when the Shema is recited in the evening).
ומחוסר כפורים – such as person with a flux or a leper or a woman who gave birth who immersed [in a ritual bath] and their [respective] sunsets had arrived but they had not brought their atonement [sacrifices].
אינן חולקין בקדשים – since it is not appropriate for them to be eating [until they bring their sacrifices on the morrow], they do not divide [the food] for the evening when they become pure, as it is written (Leviticus 6:19): “The priest who offers it as a sin offering shall eat of it,” the Kohen that is appropriate for purification shares it, he who is not appropriate for purification does not share it. But it is impossible to state that a Kohen who is not appropriate for purification at the time of the offering does not eat, for there is a minor that is not appropriate for purification who consumes it, but by force, he should eat it, as the Biblical verse states, he should divide it in order to be able to eat from it, it is stated, for the Biblical verse excludes it from division in the language of seating, we learn from it that a Kohen who is appropriate for eating can divide it, but one who is not qualified for eating does not divide it. Therefore, those with blemishes divide it, even though they are not appropriate for purification, they are appropriate for eating, as it is written (Leviticus 21:22): “He may eat of the food of his God, of the most holy as well as the holy” (though as we learn in the previous verse, if the Kohen has a defect, he shall not be qualified to offer up the food of his God).
אונן נוגע – and he who immersed [in a ritual bath] but he whose mind was not diverted from his immersion all the while that he is a mourning a kinsman prior to burial. For if he diverted his mind and then touched it, even after he immersed [in a ritual bath], he has invalidated it.
וכל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר – except for those who have blemishes for even though that they are not qualified for Temple service, they divide/share the meat, for we extend the scope of he Biblical verse explicitly, as it is written (Leviticus 21:22): “He may eat of the food of his God, of the most holy as well as of the holy,” and it is written (Leviticus 6:11): “Only the males among Aaron’s descendants may eat of it,” to include those with defects for the sharing of the food, if for eating, it is already stated, “he may eat….as well as of the holy.”
וטהור בשעת הקטר חלבים – which is all night long (see the end of Tractate Berakhot, Chapter 1, Mishnah 1). As for example, that he immersed and was purified with the setting of the sun.
אינו חולק – for a Kohen does not share in the Holy Things until he is pure from the time of the sprinkling of the blood until the time of the burning of the fat, but if he became ritually impure between one and the other, he does not share in the Holy Things.
טבול יום וכו׳ עיין בספר קרבן אהרן פרשת צו פרשה ג׳:
אונן נוגע ואינו מקריב. ירושלמי פרק חומר בקדש. ובס״פ הגוזל קמא ברייתא כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב. ובגמרא פריך אונן נוגע ורמינהי דתנן בפ׳ חומר בקדש. אונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש ומשני ר״י לא קשיא מתניתין כשטבל והך טבילה לא בעיא הערב שמש דמעלה דרבנן בעלמא היא וכדפירש ר״ע ז״ל. ורש״י ז״ל פירש דהכי הוי מסקנא דשנוייא דההיא דקתני התם צריכין טבילה לאכילה אבל נוגע אין צריך לטבול וכן פירוש ר״ע ז״ל שם פ׳ חומר בקדש. וביד פ׳ שני דהלכות כלי המקדש סימן ח׳ וס״פ ששי:
וכל שאינו ראוי לעבודה. בגמרא שנינן בתירוץ שני דראוי לעבודה ראוי לאכילה קאמר ואפילו את״ל ראוי לעבודה כפשטה ליכא למפרך הרי טמא בקרבנות צבור שיכול לעבוד ואינו חולק דמתניתין לאו לדיוקא אתא אלא היא גופה אשמעינן דאינו ראוי לעבודה אינו חולק ולא תידוק הא ראוי לעבודה חולק דתיקשי לך טמא:
אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים. בגמרא דייק הא טהור בשעת זריקת דמים וטמא בשעת הקטר חלבים חולק מתניתין דלא כאבא שאול דתניא אבא שאול אומר לעולם אינו אוכל (הגה״ה כך הוא בתלמוד אפילו המוגה ע״י הרב בצלאל אשכנזי ז״ל אבל בת״כ פט״ז דפרשת צו גרסינן חולק). עד שיהא טהור משעת זריקת דמים עד שעת הקטר חלבים דאמר קרא המקריב את דם השלמים ואת החלב דאפילו הקטר חלבים נמי בעי שיהא ראוי להקטיר ות״ק סבר לו תהיה שוק הימין למנה אהמקריב את דם השלמים קאי כדאשכחן קרא אחרינא לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה ולא כתיב המקטיר החלבים והכא דכתיב ואת החלב לאו לראוי אתא אלא למודה בעבודות כדדריש ליה בשחיטת חולין רש״א כל כהן שאינו מודה בעבודה אינו חולק בכהונה שנאמר המקריב את דם השלמים אין לי אלא זריקה מנין לרבות הקטר חלבים ת״ל ואת החלב מנין לרבות שאר כל עבודות ת״ל מבני אהרן עבודה המסורה לבני אהרן ואפילו נשיאות כפים בין במקדש בין בגבולים כל כהן שאינו מודה בה אינו חולק בכהונה:
בפירוש ר״ע ז״ל אינו חולק בבשר חוץ מבעלי מומין וכו׳ עד לרבות בעלי מומין למחלקת. אמר המלקט לשון הברייתות בקצת מקומות לרבות בעלי מומין לחלוקה ותלתא כל זכר כתיבי חד במנחה וחד בחטאת וחד באשם לרבות בין בעל מום שהיה תם בין בעל מום מעיקרו בין בעל מום עובר בין בעל מום קבוע. והקשו התוס׳ תימא דילמא איצטריך לבעל מום מעיקרו חד לאכילה וחד לחלוקה דאי מחד ה״א דוקא אכילה ולא חלוקה כמו קטן דאוכל ואינו חילק וי״ל כיון דאשכחן תם ונעשה בעל מום דאין חילוק בין אכילה לחלוקה דבסתמא ה״ה לב״מ מעיקרו ע״כ: עוד שם בסוף הדבור ואם נטמא בין כך ובין כך אינו חולק ע״כ אמר המלקט כאבא שאול וכדכתבינן:
שנאמר המקריב את דם השלמים וכו׳. וכתבו תוס׳ ז״ל דר״ת לא גריס להאי שנאמר וכו׳ משום דבגמרא בדינא דר״א בר״ש דריש ליה מקרא אחרינא מדכתיב הזורק את דם השלמים והאי קרא דהמקריב אתא לכהן שאינו מודה בעבודה שלא יטול חלק ומיהו י״ל דכולה מילתא דרשינן מקרא דהמקריב דמואת החלב דרשינן שיהא מודה בעבודה ומהמקריב דרשינן שיהא טהור בשעת זריקה ע״כ: ומצאתי מוגה כאן כל שאין לו בבשר אין לו בעורות שנאמר עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה וגם בתוי״ט כתב שכן מצא. וביד פ״ג דהלכות מעשר שני סימן ז׳ ובפ׳ עשירי דהלכות מעשה הקרבנות סימן י״ד י״ז י״ט כ״א:
אינן חולקים בקדשים. כתב הר״ב דכתיב הכהן כו׳ כהן הראוי לחטוי חולק. דמחטא יאכל שאינו מחטא לא יאכל אי אפשר לומר שהרי כל המשמרה כולה דאין מחטאין ואוכלין [ברייתא] [צ״ל כדאיתא] בגמרא. ומ״ש הר״ב בשעת הקרבה ללא צורך כתב כן דבסיפא מתניא בהדיא ועוד דה״ל לפרש כן בתחלה. ומ״ש הר״ב דהא איכא קטן דאינו ראוי לחטוי ואוכל פירש״י קטן פסול לעבודה. דנפקא לן (ויקרא כ״א) מאיש מזרעך לדורות׳ בהכל שוחטין [ד׳ כ״ד.] בסופיה. ובקדשים אוכל דאמרינן במנחות [ד׳ ע״ג] איש כאחיו. איש חולק ואין קטן חולק. ומדאמעיט ליה מחלוקה מכלל דאכיל. ועוד כל זכר כתיב. ע״כ:
לערב. משום טבול יום קתני לה. דאי מחוסר כפורים לא בעי אלא טבילה כדמוכח מתניתין ג׳ פ״ג דחגיגה. וכמ״ש במ״ה פי״א דפרה:
אונן נוגע. פירש הר״ב והוא שטבל ולא הסיח דעתו וכו׳ וכ״פ הרמב״ם ומסיים וכן מחוסר כפורים. ומפירושם דהכא הקשיתי לשאול על פירושם במ״ג פ״ג דחגיגה. ועכשיו כשבא לידי נוסחת ארץ ישראל מצאתי שהוגה בל׳ הרמב״ם דהכא שבמקום שכתב ליגע צ״ל לאכול. והא דכתב ע״מ שלא יסיח וכו׳. עד וכן מחוסר כפורים נמחק וגרס הכי ומותר לו ליגע אפילו קודם טבילה כמ״ש בכאן. ואמרו באכילה מעלה עשו רבנן בנגיעה לא עשו מעלה אמנם מחוסר כפורים פוסל את הקדש אם נוגע בו. ובספרא והבשר אשר יגע בכל טמא אפילו במחוסר כפורים ע״כ. [*ומכל מקום לשונו שבהלכות אבות הטומאות אינו כן והעתקתיו שם בחגיגה] ועיין במ״ב פ״ב דטהרות ועוד אאריך בזה בס״ד במ״ז פרק בתרא דנדה:
ואינו חולק לאכול לערב. גמרא מפלג הוא דלא פליג וכי מזמנים ליה אכיל ורמינהו אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים [ספ״ח דפסחים] אמר רב ירמיה לא קשיא כאן. מתניתין דהכא. בפסח. איידי דאכיל פסח אכיל נמי קדשים. והתם בפסחים בשאר ימות השנה. והכי קאמר אבל לא בקדשים של כל השנה. רב אסי אמר לא קשיא. כאן שמת לו מת בי״ד וקברו בי״ד. כאן שמת לו מת בי״ג וקברו בי״ד. יום קבורה לא תפיס לילו מדרבנן [כדפירש הר״ב במ״ה פ״ג דהוריות] גמרא:
בעלי מומין בין בעלי מומין קבועין בין בעלי מומין עוברין. דתלתא כל זכר כתיב. במנחה וחטאת ואשם. תרי לתם ונעשה בעל מום בין קבוע בין עובר וחד למעיקרו כדתניא בגמרא [דף ק״ב]. וכתבו התוספות תימה דלמא איצטריך לבעל מום מעיקרו חד לאכילה וחד לחלוקה. דאי מחד. הוה אמינא דוקא אכילה ולא חלוקה כמו קטן דאוכל ואינו חולק. וי״ל כיון דאשכחן תם ונעשה בעל מום דאין חלוק בין אכילה לחלוקה דמסתמא ה״ה לבעל מום מעיקרו ע״כ. עיין מ״ש לקמן בסמוך:
אבל לא מקריבין. בת״כ בעל מום עובר מנין ת״ל (שם) כל אשר יהיה בו מום לא יקריב:
וכל שאינו ראוי לעבודה כו׳. כתב הר״ב חוץ מבעלי מומין כו׳ דרבינהו קרא כו׳ כל זכר בבני אהרן יאכלנה לרבות בעלי מומין למחלוקת. הכי איתא בגמרא אפיסקא דבעלי מומין וכמ״ש בסמוך ואוקמתא קמייתא דריש פרקין. והא דכתב הר״ב לעיל מדאפקיה קרא לחלוקה בלשון אכילה כו׳ הלכך בעלי מומין חולקין הוא אוקמתא דרב יוסף בריש פרקין. ואפשר דלרב יוסף איצטריך ליה משום דלא תימא בעל מום מעיקרו לא אתרבי אלא לאכילה כתמיהת התוספות לעיל ובהכי ניחא דאף לרב יוסף קיימא הנך ברייתות דדרשי תלתא כל זכר לרבות ב״מ למחלוקת:
וכל שאין לו בבשר כו׳. שנאמר (שם ו) עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה כך מצאתי:
אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים. לשון הר״ב שאין הכהן חולק עד שיהא טהור משעת זריקת דמים עד שעת הקטר חלבים ואם נטמא בין כך ובק כך אינו חולק. וכ״כ הרמב״ם. ולפ״ז י״ל דרבותא דאפילו קמ״ל דכ״ש איפכא כי טהור בזריקה וטמא בהקטר דטומאתו קרובה לשעת חלוק ואכילה. אלא דבגמרא לא אמרינן הכי אבל דייקי ממתניתין דהא טהור בשעת זריקת דמים וטמא בשעת הקטר חלבים חולק ומתניתין דלא כאבא שאול. דתניא אבא שאול אומר. לעולם אינו אוכל עד שיהיה טהור משעת זריקה עד שעת הקטר חלבים דאמר קרא המקריב את דם השלמים ואת החלב דאפילו הקטר חלב נמי בעי. ולפי זה רבותא דאפילו לא קאי אלא משום דטהור בשעת הקטר חלבים. וא״ת הרמב״ם והר״ב למה פירשו כאבא שאול ונ״ל משום דבתר הכי בעי רב אשי. נטמא בינתים מהו [כלומר וטבל]. בשעת זריקה ובשעת הקטר חלבים בעינן. והאיכא. או דלמא עד שיהא טהור משעת [*זריקה עד שעת] הקטר חלבים. והך בעיא לא קאי אלא אליבא דאבא שאול וכן פירש״י. ומש״ה משמע ליה להרמב״ם דהלכתא כוותיה וכן העתיק בחבורו ספ״י מה׳ מה״ק להא דאבא שאול והבעיא דרב אשי. והכ״מ לא העיר בזה ומ״ש הר״ב והרמב״ם בפירושו עד שעת הקטר כן הוא בגמרא. ובחבורו העתיק עד אחר הקטר. והא דכתבו ואם נטמא בין כך ובין כך אינו חולק. בחבורו כתב אם תפס אין מוציאין מידו משום דקאי בגמרא בתיקו:
{א} הַמְחַטֵּא יֹאכַל וְשֶׁאֵינוֹ מְחַטֵּא לֹא יֹאכַל אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר, שֶׁהֲרֵי כָל הַמִּשְׁמָרָה כֻּלָּהּ דְּאֵין מְחַטְּאִין וְאוֹכְלִין, כִּדְאִיתָא בַגְּמָרָא. וּמַה שֶּׁכָּתַב הָרַ״ב בִּשְׁעַת הַקְרָבָה, לְלֹא צֹרֶךְ כָּתַב כֵּן, דְּבַסֵּיפָא מִתַּנְיָא בְהֶדְיָא. וְעוֹד, דַּהֲוָה לֵיהּ לְפָרֵשׁ כֵּן בַּתְּחִלָּה:
{ב} כִּדְיָלְפִינַן בְּחֻלִּין דַּף כ״ד וּמְנָחוֹת דַּף ע״ג. רַשִׁ״י:
{ג} לָעָרֶב. מִשּׁוּם טְבוּל יוֹם קָתָנֵי לַהּ. דְּאִי מְחֻסַּר כִּפּוּרִים לֹא בָעֵי אֶלָּא טְבִילָה, כִּדְמוּכָח פֶּרֶק ג׳ דַּחֲגִיגָה מִשְׁנָה ג׳:
{ד} וְהָרַמְבַּ״ם מְסַיֵּם, וְכֵן מְחֻסַּר כִּפּוּרִים. וְקָשֶׁה מִפֶּרֶק ג׳ דַּחֲגִיגָה מִשְׁנָה ג׳. עַיֵּן שָׁם. וּבְנֻסְחַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מָצָאתִי מֻגָּהּ בִּלְשׁוֹן הָרַמְבַּ״ם שֶׁבִּמְקוֹם שֶׁכָּתַב לִגַּע צָרִיךְ לִהְיוֹת לֶאֱכֹל. וּמַה שֶּׁכָּתַב עַל מְנָת שֶׁלֹּא יַסִּיחַ כוּ׳ עַד וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים נִמְחַק וְגָרַס הָכִי, וּמֻתָּר לוֹ לִגַּע אֲפִלּוּ קֹדֶם טְבִילָה כוּ׳. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ה} וְאֵינוֹ חוֹלֵק. גְּמָרָא, מִפְלַג הוּא דְלָא פָלֵיג וְכִי מְזַמְּנִים לֵיהּ אֲכִיל, וּרְמִינְהוּ, אוֹנֵן טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב אֲבָל לֹא בְקָדָשִׁים. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה לֹא קַשְׁיָא, כָּאן בַּפֶּסַח, אַיְדֵי דְאָכֵיל פֶּסַח אָכֵיל נַמִּי קָדָשִׁים, וְהָתָם כוּ׳, וְהָכִי קָאָמַר, אֲבָל לֹא בְקָדָשִׁים שֶׁל כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה כוּ׳. גְּמָרָא:
{ו} בֵּין כוּ׳. בַּגְּמָרָא יָלֵיף לְהוּ מִקְּרָאֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ז} לֹא כוּ׳. בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, בַּעַל מוּם עוֹבֵר מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר כָּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יַקְרִיב:
{ח} בַּבָּשָׂר כוּ׳. שֶׁנֶּאֱמַר עוֹר הָעוֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה. כָּךְ מָצָאתִי:
{ט} וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ״ם. וּלְפִי זֶה יֵשׁ לְפָרֵשׁ דִּרְבוּתָא דַּאֲפִלּוּ קָא מַשְׁמַע לָן, וְכָל שֶׁכֵּן אִפְּכָא כִּי טָהוֹר בִּזְרִיקָה וְטָמֵא בְהֶקְטֵר, דְּטֻמְאָתוֹ קְרוֹבָה לִשְׁעַת חִלּוּק וַאֲכִילָה. אֲבָל בַּגְּמָרָא דָיְקִינַן דְּהָא טָהוֹר בִּשְׁעַת זְרִיקָה וְטָמֵא בִּשְׁעַת הֶקְטֵר חוֹלֵק, מַתְנִיתִין דְּלֹא כְאַבָּא שָׁאוּל דְּאָמַר עַד שֶׁיְּהֵא כוּ׳, וּלְפִי זֶה רְבוּתָא דַּאֲפִלּוּ לֹא קָאֵי אֶלָּא מִשּׁוּם דְּטָהוֹר בִּשְׁעַת הֶקְטֵר. וְנִרְאֶה דְּפֵרְשׁוּ כְאַבָּא שָׁאוּל מִשּׁוּם דְּאִבַּעְיָא דְרַב אַשִׁי נִטְמָא בֵּינְתַיִם [שֶׁכָּתַב הָרַ״ב] קָאֵי אַלִּיבֵּיהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
א) טבול יום
היינו כל טמא טומאה דאורייתא שטבל ולא העריב שמשו עדיין, אף שהוא מהטמאים שא״צ קרבן [אבל בנטמא בטומאה דרבנן א״צ הערב שמש כרש״י ביצה י״ח א׳ ד״ה בוולד הטומאה]:
ב) ומחוסר כפורים
היינו זב וזבה. יולדת, מצורע, שלמחרת יום שטבלו והעריב שמשן. מביאין קרבן, וכל שלא הביא הקרבן עדיין נקרא מחוסר כפורים:
ג) אינן חולקים בקדשים לאכול לערב
ר״ל אף דבערב יהיו זה וזה וודאי מותרים לאכול קדשים דהטבול יום וודאי יערב שמשו אז, והמחוסר כפורים נמי, אז וודאי כבר יקריבו כפרתו [כפסחים ד״צ ע״ב], אפ״ה מדבשעת חלוקה אינן ראויין לאכילה, להכי אינן חולקין:
ד) אונן
כל היום של מיתת קרובו שחייב להתאבל עליו, אפי׳ לאחר קבורה נקרא אונן דאורייתא לענין קרבנות [ועש״ך י״ד שמ״א סק״ב]. ובלילה שלאחריו אפילו נקבר כבר או כל הימים האחרים כל זמן שלא נקבר. הו״ל אונן דרבנן [ועי׳ פ״ב סימן ב]:
ה) נוגע
בקדשים:
ו) ואינו מקריב
וכמו כן אסור לאכול קדשים עד שיטבל. אבל טבו״י ומחוסר כפורים א״צ לומר שאינו מקריב, דהרי פוסל קדשים בנגיעה [ועי׳ ביבקש דעת אות נ״ד]. ולרמב״ם [ספי״ב מאה״ט] מותר ליגע בקדשים. וכן מותר ליגע במקדש [כך כתב בפ״ב מכלי מקדש. ותמהו שם עליו נושאי כליו. ועי׳ התוי״ט חגיגה פ״ג מ״ג ד״ה צריכין, ועי׳ בפירושינו שם סי׳ ל״א]:
ז) ואינו חולק לאכול לערב
מיהו מותר לאכול פסח, דכיון דאנינות לילה מדרבנן לא העמידו דבריהן במקום כרת דאכילת פסחים מעכבא [כפסחים דע״ח ב], ומדאכל פסח אז, מותר לאכול נמי אז שאר קדשים. אף שאין באכילתן רק עשה:
ח) אינו חולק בבשר
וכ״ש טהור בשעת זריקה וטמא בשעת הקטר, דאינו חולק רק עד שיהיה טהור משעת זריקה עד אחר הקטר:
ט) המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן
משמע דבזמן שתיהן יהיה ראוי להקרבה:
לפי כתב-יד קופמן
טבול יום – מי שטבל ביום לטהרתו וממתין עד הערב, ואז יהא טהור לחלוטין ורשאי יהיה לאכול בתרומה (משנה כלים פ״א מ״ה), ומחוסר כיפורין – אנשים החייבים בטבילה ובקרבן, כגון מצורע ונזיר, לאחר שטבלו עליהם להמתין להבאת הקרבן ועד אז הם ״מחוסרי כיפורים״, אינן חולקין בקדשין לאכל לערב – שני אלה אסורים בקודש. אשר לתרומה, מחוסר כיפורים מותר בתרומה וטבול יום אסור בה (עד הערב), כפי שנאמר במפורש במשנה כלים (שם). אונן נוגע ואינו מקריב – ברוב עדי הנוסח ובדפוס נוסף ״ואינו״, חולק לאכל בערב – האונן הוא מי שמת לו מת (אחד מהקרובים הראשוניים) וטרם נקבר. האונן פטור ממצוות שכן הוא עסוק בקבורה, אך אין הוא בהכרח טמא, אלא אם כן כבר נטמא במפורש. האונן אסור במעשר שני (משנה מעשר שני פ״ה מי״ב; תוספתא פ״ב ה״ח; שביעית פ״ז ה״ז), ומותר באכילת דמאי (משנה דמאי פ״א מ״ב), שכן בווידוי המעשר נאמר במפורש ״לא אכלתי באֹני ממנו״ (דברים כו יד). חז״ל קבעו בפשטות שאונן אסור בקודש, כלומר אסור לו להקריב במקדש או לאכול מקודשים1, והוא אסור גם באכילת פסחים (משנה פסחים פ״ח מ״ו). לכאורה היה מקום להסביר שבזמן הטיפול במת הוא ייטמא, ברם כל דיני האבלות נפסקים עם הרגל, ואם הוא לא נטמא בפועל, כלומר לא נגע במת או התקרב אליו, ניתן לצרפו למנויים על קרבן פסח. כלומר, הסיבה לאיסור איננה טומאה אלא סיבה שונה. אונן אסור גם בביכורים. משנת ביכורים (פ״ב מ״ב) אומרת שאונן אסור באכילת מעשר שני, וזו הלכה מפורשת גם במשנת מעשר שני (פ״ה מ״י). ממשנת ביכורים (פ״ב מ״ב) ניתן גם להסיק בפשטות שאונן זכאי לאכול בתרומה, וכן שנינו: ״אונן אסור במעשר ומותר בתרומה״2. נראה שהנימוק העיקרי היה שהאונן שרוי באבל, ואין זה מתאים שהשרוי באבל ישתתף בשמחת המצווה3.
בתקופת המשנה והתלמוד הייתה אמנם הקבורה בדרך כלל פרטית, והמשפחה טיפלה במת בעצמה, אך גם במצב זה ייתכן שאת העבודה הנדרשת יבצעו רק חלק מהבנים, ואחד מהם יישאר טהור. ייתכן גם שאחד מהקרובים יגיע ממרחק ולכן לא יעסוק בפועל בקבורה. יתר על כן, מכמה מקורות אנו שומעים על גוף ציבורי המטפל בקבורה. מת כזה מכונה ״נמסר לרבים״ (ירושלמי ברכות פ״ג ה״א, ו ע״א)⁠4. במקרים מעין אלה ייתכן שהאונן לא ייטמא, ולכן אפשר לשחוט עליו את הפסח.
משנתנו מדגישה שהאונן איננו טמא ולכן אין נגיעתו פוסלת את הקרבן, אבל אין הוא משתתף בסעודת המצווה של בשר הקרבן כשם שאיננו אוכל בפסחים. בעלי מומין [בין] קבועין בין בעלי מומין עוברין – המשנה מחלקת בין כוהן בעל מום קבוע לבין כוהן בעל מום עובר. הלכה ידועה היא שכוהן בעל מום פסול לעבודה, ואת הפסוק המקראי לכך נצטט להלן. האבחנה בין מומים קבועים למומים זמניים (בני ריפוי) מופיעה גם במקורות אחרים, בעיקר בקשר למומי בהמה, אך גם לגבי מומי אדם ההלכה היא: ״מומין אלו בין קבועין בין עוברין פוסלין באדם״ (משנה בכורות פ״ז מ״א; תוספתא שם פ״ה ה״א, עמ׳ 539). אם כן, כוהן בעל מום עובר פסול לעבודה כל עת שמומו עליו (בבלי כתובות עה ע״א). גם לגבי בהמה דינם של שני סוגי המומים דומה, ובשניהם הבהמה פסולה לקרבן, אבל יש הבדלים במקרים מסוימים (כגון להלן פי״ד מ״ב). כן יש הבדל בין סוגי המומים לגבי פסילת בכור.
חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין – ככתוב בתורה במפורש: ״כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה׳ מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב. לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל״ (ויקרא כא כא-כב). אמנם התורה אינה אומרת במפורש שכוהן בעל מום שותף לחלוקת הקרבנות. המדרש לומד זאת מדרשת הכתוב: ״ ׳כל זכר בכהנים׳, לרבות בעלי מומים. למה, אם לאכילה כבר אמור, אם כן למה נאמר ׳כל זכר׳? לרבות בעלי מומים למחלוקת5״ (ספרא, צו פרק ג ה״ה, לא ע״א). אבל גם ללא הדרשה הרי זה ברור שאם כוהן בעל מום זכאי לאכול מקודשים הרי שהוא משתתף בחלוקת הבשר שבמקדש, אחרת מתי תהיה לו הזדמנות לאכול בקודשים? ההלכה במשנתנו מוכרת ומשנת מנחות מתבססת עליה בקבעה שגם כוהנים ששירתו במקדש חוניו ״הרי הם כבעלי מומין, חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין״ (משנה מנחות פי״ג מ״א).
כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר – לכאורה משפט זה סותר את קודמו, הרי כוהנים בעלי מום אינם ראויים לעבודה אבל חולקים בבשר. הבבלי מסביר, אגב אורחא, שהכלל חל על טמאים ודומיהם, אבל לא על בעלי מומים, ומציע אף פרשנות נוסח למילה בתורה ש״ראוי לאכילה חולק״ (צט ע״א). ברם כל זה איננו פשט המשנה. הקושי הוא ששתי הדעות הנראות חולקות שנויות ברצף, ללא סימן שיש ביניהן מחלוקת.
בתוספתא מצינו שתי ברייתות. הראשונה: ״אין הכהנים חולקין בשר כנגד בשר, ועופות כנגד עופות, בשר כנגד עופות, ועופות כנגד מנחות, מנחות כנגד מנחות, שנאמר וכל מנחת בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו״ (פי״א ה״ה, עמ׳ 496-495)⁠6. בברייתא זאת בולטת המגמה שכל כוהן יאכל את אשר הקריב, ולא יחליף את קרבנו בקרבן אחר. מגמה זו מוצאת את עיגונה בפסוק: ״לכהן הזֹרק את דם השלמים לו יהיה״ (ויקרא ז יד). לפי תפיסה זו אין חלוקה כללית של בשר הקרבנות אלא כל כוהן מקבל את הזבח שאת דמו זרק, ומי שאינו ראוי לעבודה לא יקבל בשר קודשים אלא אם כן הבעל יחלוק לו משלו כנדבה פרטית. מבחינה מעשית הדבר מחייב שכל כוהן ישמור לו במקום נפרד את הבשר ״שלו״ ויבשל אותו בנפרד. חלוקת קרבנות תתבצע, אפוא, רק בקרבנות ציבור (כגון שתי הלחם ולחם הפנים, תמידים וכיוצא באלו), או כשהכוהן הזורק את הדם ויתר על חלקו. ארגון כזה מתאים למקדש קטן וקשה לדמותו במקדש גדול שבו מאות קרבנות, וכוהנים רבים. יתר על כן, חלק מהכוהנים לא עסקו בקבלת דם אלא בשחיטה או בעבודות אחרות, ולפי גישה זו הם ינושלו מהבשר.
יש להניח שבמקדש גדול ורב משתתפים הגישה שכל כוהן יאכל רק את מה שהוא זרק את דמו איננה מעשית. גישה כזאת אפשרית רק במקדש קטן. לפיכך יש להניח שזו הלכה תאורטית שבמקדש של שלהי בית שני הייתה בלתי אפשרית. מכאן החשד הטבעי שזו הלכה מאוחרת של חכמים.
גישה שונה עולה מהברייתא הבאה בתוספתא: ״האיש חולק אף על פי בעל מום. אין הקטן חולק אף על פי תמים. קטן מאימתי כשר לחלק בקדשי מקדש? משיביא שתי שערות, אבל אין מקריבין אותו לעבודה עד שנתמלא זקנו. רבי אומר, אומר אני עד שיהא בן עשרים שנה ומעלה...⁠״ (פי״א ה״ו, עמ׳ 496). אם כן, בתוספתא מוזכרים עוד כאלה שאינם מקריבים, אך משתתפים בחלוקה.
ייתכן, אפוא, ששני הניסוחים סותרים זה את זה. מי שסבר שכל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק לא סבר שכל הפסולים שנמנו אינם משתתפים בחלוקה, אבל ודאי שטבול יום ומחוסר כיפורים לא השתתפו בחלוקה, שכן הם מנועים מלאכול. גם האונן אסור באכילה וממילא אינו משתתף בחלוקה7. נמצאנו למדים שהמשפט ״כל שאינו ראוי לעבודה...⁠״ בהקשרו העצמאי משקף את העמדה שהמקריב אוכל את מה שהקריב, וממילא מי שאינו מקריב אינו שותף לאכילת בשר קרבנות. התוספתא חולקת וסבורה שיש מי שאינו מקריב ושותף בחלוקה. אך אין לפרש את המשנה לפי התוספתא החולקת, ואין לסטות מפשט המשנה. זאת על רקע העובדה שמצינו את הדעה (לדעתנו דעה תאורטית וספרותית בלבד) שאכן כך נהגו במקדש, ומי שלא זרק דם לא השתתף באכילת הקרבנות. אם כך, הרי שניסוח משנתנו אינו עומד בפני עצמו אלא הוא מובן רק כמתייחס למקרה של התוספתא.
אבל בספרא, כמו בבבלי, מוצגת ההלכה של המשנה כחלה על טמאים בלבד: ״ ׳לכהן אשר יכפר בו לו יהיה׳, פרט לטבול יום ולמחוסר כפורין ואונן״ (ספרא, צו פרק ט ה״א, לג ע״ד).
[כל] שאין לו בבשר – הטמאים, אין לו בעורות – העורות היו מרכיב חשוב בכלכלה של הכוהנים, שכן זה היה הרווח הכספי שאותו יכלו להביא לביתם משבוע העבודה במקדש. התוספתא יודעת לספר כי בשלב הקדום חולקו העורות בין בני בית האב שעבדו באותו יום במקדש, ברם ״גדולי הכהונה״ הפקיעו את העורות לעצמם ועשקו בכך את הכוהנים ההדיוטות. בשלב שני חילקו את העורות פעם בשבוע, בין כל כוהני המשמרת, בתקווה שהמשמרת כולה תעמוד ביתר הצלחה מול גדולי הכהונה. אך עדיין עשקו גדולי הכהונה את הכוהנים ההדיוטות. לבסוף הקדישו הבעלים (הישראלים שהזדהו עם הכוהנים ההדיוטות) את העורות למקדש, ואפילו גדולי הכהונה לא העזו להפקיע לעצמם את רכוש ההקדש. בכספי העורות הכינו ציפוי של זהב לגג ההיכל8. הסיפור מלמד על המתיחות בין הכוהנים הפשוטים לסגל הקבע של המקדש, ועל תמיכתם של ההמון ושל החכמים בכוהנים ההדיוטות.
משנת שקלים (פ״ו מ״ו) קובעת שעולות נדבה עורן לכוהנים, וגם ממשנתנו משמע שהכוהנים מתחלקים בעורות וההסדר שבתוספתא אינו נרמז. סביר להניח שמשנתנו (ומשנת שקלים) מייצגות את השלב הראשון או השני, שכן נאמר בה שהעורות ניתנים לכוהנים. ייתכן גם שהסיפור שבתוספתא חל רק על עורות של קרבנות שהיו להם בעלים. אבל קרבנות ללא בעלים מוגדרים עדיין ניתנו לכוהנים, שכן לא היה מי שיקדיש את העורות למקדש.
אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים אינו חולק בבשר שנאמר – ויקרא ז לב, המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה – זו כאמור התפיסה המצמצמת, שרק זורק הדם מקבל את בשר הקרבן שאת דמו זרק. ההלכה מבטאת תפיסה עקרונית. בפועל ספק רב אם בהמולת המקדש היה מידע למי שייך עור פלוני ולמי שייך הבשר. הקרבנות התערבבו, והזיקה האישית היא תאורטית. נשוב לכך במבוא למסכת קינין.
1. משנה, הוריות פ״ג מ״ה; זבחים פ״ב מ״א; מנחות פ״א מ״ב ועוד.
2. תוספתא חגיגה פ״ג הט״ו; השוו משנה, שם פ״ג מ״ג. בירושלמי יבמות פ״ח ה״א, ח ע״ג, מובאת סדרת דרשות המעגנות בכתובים את הדין הידוע שאונן מותר בתרומה.
3. זו הסיבה לכך שהיו שסברו שלאונן אסור להיכנס למקדש. ראו פירושנו לתמיד פ״ב מ״ב; אלון, מחקרים, עמ׳ 117-115; בן ארי, תחומים, עמ׳ 78-76, אם כי הסברנו שונה במקצת.
4. ראו ספראי, הקהילה, עמ׳ 68-67.
5. מחלוקת משמעה חלוקה, ראו משנה, אבות פ״ה מי״ז.
6. כמו כן: ״המורם מתודה ואיל ונזיר ושלמים הכהן המקריב לו יהיה, ולא יהיו לשאר כהנים חלק בו״ (מדרש אגדה בובר, במדבר ה ט).
7. יש לכך מקורות רבים. כך, למשל, האונן אסור באכילת פסח, וראו תוספתא פי״א ה״א וה״ג, עמ׳ 495.
8. תוספתא מנחות פי״ג הי״ח-הכ״א, עמ׳ 533, ומקבילות.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ב) כֹּל שֶׁלֹּא זָכָה הַמִּזְבֵּחַ בִּבְשָׂרָהּ, לֹא זָכוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹלַת אִישׁ (ויקרא ז׳:ח׳), עוֹלָה שֶׁעָלְתָה לְאִישׁ. עוֹלָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים, עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. אֶחָד עוֹלַת הָאִישׁ וְאֶחָד עוֹלַת הָאִשָּׁה, עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֲנִים.
In the case of any burnt offering for which the altar did not acquire its flesh, e.g., if it was disqualified prior to the sprinkling of its blood, the priests did not acquire its hide, as it is stated with regard to the burnt offering: “And the priest that sacrifices a man’s burnt offering, the priest shall have to himself the hide of the burnt offering that he has sacrificed” (Leviticus 7:8), indicating that the priest acquires only the hide of a burnt offering that satisfied the obligation of a man.
Nevertheless, in a case of a burnt offering that was slaughtered not for its sake but for the sake of another offering, although it did not satisfy the obligation of the owner, its hide goes to the priests. In addition, although the verse states: “A man’s burnt offering,” in the case of both the burnt offering of a man and the burnt offering of a woman, their hides go to the priests.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ב] כָּל שֶׁלֹּא זָכָה הַמִּזְבֵּחַ בִּבְשָׂרָהּ, לֹא זָכוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֹלַת אִישׁ״ (ויקרא ז׳:ח׳), עוֹלָה שֶׁעָלַת, לָאִישׁ.
[ג] עוֹלָה שֶׁנִּשְׁחָטָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלַת לַבְּעָלִים, עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים.
אֶחָד עוֹלַת הָאִישׁ וְאֶחָד עוֹלַת הָאִשָּׁה, עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֲנִים.
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה א]

כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה כו׳ – דבר תורה והכהן המקריב את עולת איש וגו׳ ואמרו חז״ל אין הפרש בין האיש והאשה בזה הענין ומה שאמר איש פרט לעולת הקדש רוצה לומר שאם התפיס עולתו לבדק הבית שהעור קדש ואתה יודע ממה שזכרנו שעולה שנשחטה שלא לשמה כשרה אע״פ שלא עלתה לבעלים משום חובה הואיל וזכה המזבח בבשרה וכן הכהנים בעורה: ומה שאמר עולה שעלתה לאיש אינו רוצה לומר עלתה משום חובה אבל רוצה לומר עלתה לגבי המזבח:
כֹּל שֶׁלֹּא זָכָה הַמִּזְבֵּחַ בִּבְשָׂרָהּ. כְּגוֹן שֶׁאֵרַע בָּהּ פְּסוּל קֹדֶם זְרִיקָה, דְּלֹא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵּר לַמִּזְבֵּחַ.
עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. הוֹאִיל וְזָכָה הַמִּזְבֵּחַ בִּבְשָׂרָהּ שֶׁהֲרֵי כְשֵׁרָה הִיא.
וְאֶחָד עוֹלַת הָאִשָּׁה. דִּכְתִיב וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עוֹלַת אִישׁ, אֵין לִי אֶלָּא עוֹלַת אִישׁ, עוֹלַת נָשִׁים וַעֲבָדִים מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר עוֹר הָעוֹלָה, רִבָּה. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר עוֹלַת אִישׁ, פְּרָט לְמַתְפִּיס עוֹלָתוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת, שֶׁהָעוֹר קָדוֹשׁ.
כל של זכה המזבח בבשרה – such as that something making it (i.e., the meat) invalid occurred before sprinkling/tossing [of the blood], that there wasn’t a period of permissibility for the altar.
עורה לכהנים – for since the altar acquired its meat, for it was kosher/fit (see Chapter 1, Mishnah 1).
ואחד עולת אשה – as is it written (Leviticus 7:8): “So, too, the priest who offers a man’s burnt offering [shall keep the skin of the burnt offering that is offered],” I don’t have anything other than "עולת איש"/a man’s offering, from where do I learn about the burnt offering of a woman and/or that of slaves? The inference teaches us: "עולת עור"/the skin of the burnt offering: to use the additional word for the purpose of intimating something not otherwise included/widening the scope of a law. If so, why is it stated [in the Biblical verse]: "עולת איש"/a man’s offering? Excluding a person who decides by drawing lots to devote his burnt offering for the maintenance of the Temple that the hide is holy.
כתב ה״ר יהוסף ז״ל ס״א גרסינן הכא בראש משנה זו כל שאין לו בבשר אין לו בעורות שנאמר עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה כל שלא זכה וכו׳:
כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה וכו׳ עדי סוף סימן ד׳ פ״ה דהלכות מעשה הקרבנות סימן י״ט כ׳ כ״א:
שנאמר עולת איש עולה שעלתה לאשים. הוה משמע דדריש איש לשון אשה ריח ניחוח ועיין במ״ש סוף סימן ד׳ דפ׳ איזהו מקומן בשם אבודרהם ז״ל אמנם בגמרא בברייתא משמע דגרסינן שעלתה לאיש דהיינו בעלים דקאמר פרט לשנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה וכן הוא ג״כ בת״כ פ׳ צו רפ״ט וגם שם ביד וכן ג״כ הגיה החכם הר״ר סולימאן ז״ל וכן ג״כ הגיה החכם הר״ר יהוסף אשכנזי ז״ל וכתב שכן מצא בכל הספרים לאיש. אכן לשונו של הרמב״ם ז״ל בפירושו אסיפא דקתני אע״פ שלא עלתה לבעלים עורה לכהנים כתב ומה שאמר עולה שעלתם לאיש אינו רוצה לומר עלתה משום חובה אבל ר״ל עלתה לגבי מזבח ע״כ משמע דאע״ג דגריס במשנה לאיש הפי׳ הוא ר״ל כמו אשה ריח ניחוח. ומה שפירש ר״ע ז״ל דעור העולה שנשחטה שלא לשמה הוי לכהנים הואיל וזכה המזבח בבשרה הוא פירש הרמב״ם אבל רש״י ז״ל פירש דמרבוייא אתיא וכדאיתא בברייתא בגמרא. ובגמרא דייק מדלא מפליג בין שהופשט קודם הפסול בין לא הופשט אלמא אע״ג דאפשטיה לעור קודם זריקה ונפסל הבשר ואח״כ זרק קאמר דלא זכו בעורה מני ר״א בר״ש היא דאמר אין הדם מרצה על עור חלקו בפני עצמו בלא בשר כגון אם נפסל הבשר ואין הדם מרצה עליו אף העור לא יצא מידי מעילה להיות ניתר לכהנים אימא סיפא כל הקדשים שאירע בהן פסול קודם הפשטן אין עורותיהן לכהנים אחר הפשטן עורותיהן לכהנים אתאן לרבי דפליג עליה דר׳ אלעזר בברייתא ואמר הדם מרצה על עור חלוץ בפני עצמו להיות ניתר העור לכהנים רישא ר״א בר״ש וסיפא רבי ושני אביי מדסיפא רבי היא רישא נמי רבי היא ומודה רבי שאין הפשט קודם זריקה ואע״ג דאמר הדם מרצה על העור בפני עצמו היכא דאתרמי דאפשיט קודם זריקה מודה הוא שאין הכהנים רגילין בכך ואסור לשהות הדם כ״כ הלכך מתניתין נמי דקתני כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה טעמא משום דפסול דק דם זריקה קודם הפשט הוא מיהו היכא דאתרמי דהפשיט קודם זריקה ונפסל אחר הפשט אע״פ שלא זכה המזבח בבשרה זכו הכהנים בעורה ומשנתינו דברה בהווה ורבא אמר מדרישא ר״א בר״ש סיפא נמי ר״א בר״ש ומאי קודם הפשט ומאי אחר הפשט קודם שיראו להפשט אחר שיראו להפשט קודם שיראו להפשט דהיינו קודם זריקה אין עורותיהן לכהנים ואפילו הופשט ואח״כ נפסל וכ״ש כשהוא עם הבשר דאין דם מרצה על עור בלא בשר. לאחר שיראו להפשט דהיינו לאחר זריקה עורותיהן לכהנים ואפילו עודו העור עם הבשר כשנפסל כדקאמר ר״א בר״ש בהדיא בברייתא כיון שנזרק הדם והורצה בשר שעה אחת יפשיטנו ועורו לכהנים:
כל שלא זכה המזבח בבשרה. פירש הר״ב כגון שאירע בה פסול קודם זריקה ואע״ג דבמ״ד תנן לאחר הפשטן עורותיהן לכהן. מתניתין בהווה דאין הפשט קודם זריקה. פירש״י מפני שאסור לשהות הדם כל כך. ומתניתין דלקמן אי אתרמי דאפשיט קודם זריקה ונפסל הבשר וזרק הדם עורותיהם לכהנים שהדם מרצה על העור בפני עצמו. אוקימתא דאביי בגמרא. ופסק הרמב״ם בסוף [פי״ט] הלכות פסולי המוקדשין.
עורה לכהנים. ומה שאמר עולה שעלתה לאיש אינו ר״ל עלתה משום חובה אבל ר״ל עלתה לגבי המזבח. הרמב״ם:
ואחד עולת אשה. כתב הר״ב דעור העולה ריבה עולת נשים ועבדים הכי. תניא [בגמרא]. וכתבו התוספות דמחד קרא ממעטינן. דהא ילפינן מהדדי בג״ש דלה לה [כמ״ש בפ״ג דברכות [פ״ג]] ועיין מ״ש במ״ח פ״ק דר״ה. ומ״ש הר״ב דאיש פרט למתפיס עולתו לבדק הבית כלומר דמקרי עולת הקדש ולא עולת איש ולא אתמר בגמרא מה ראית לרבות נשים ועבדים ולהוציא עולת הקדש ונ״ל דמדחזינן שברוב דיני התורה הושוו אשה לאיש כמ״ש בספ״ק דקדושין [מ״ו]:
{י} וְאַף עַל גַּב דִּבְמִשְׁנָה ד׳ תְּנַן לְאַחַר הֶפְשֵׁטָן עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֵן, מַתְנִיתִין בְּהֹוֶה דְאֵין הֶפְשֵׁט קֹדֶם זְרִיקָה. פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י מִשּׁוּם שֶׁאָסוּר לִשְׁהוֹת הַדָּם כָּל כָּךְ. וּמַתְנִיתִין דִּלְקַמָּן אִי אִתְרְמֵי דְּאִפְשִׁיט קֹדֶם זְרִיקָה וְנִפְסַל הַבָּשָׂר וְזָרַק הַדָּם, עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים, שֶׁהַדָּם מְרַצֶּה עַל הָעוֹר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. גְּמָרָא:
{יא} לַכֹּהֲנִים. וּמַה שֶּׁאָמַר עוֹלָה שֶׁעָלְתָה לָאִישׁ, אֵין רְצוֹנוֹ לוֹמַר עָלְתָה מִשּׁוּם חוֹבָה, אֲבָל רְצוֹנוֹ לוֹמַר עָלְתָה לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. הָרַמְבַּ״ם:
{יב} דְּמֵחַד קְרָא מְמַעֲטִינַן, דְּהָא יָלְפִינַן מֵהֲדָדֵי בִּגְזֵרָה שָׁוָה דְלָהּ לָהּ. תּוֹסָפוֹת:
{יג} כְּלוֹמַר דְּמִקְרֵי עוֹלַת הֶקְדֵּשׁ וְלֹא עוֹלַת אִישׁ. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
י) כל שלא זכה המזבח בבשרה
שנפסל הבשר קודם זריקה:
יא) עולת איש עולה שעלתה לאיש
מתני׳ מיירי בעשה כדינו, דלכתחילה אין להשהות הזריקה עד אחר הפשט, אבל בהופשט קודם זריקה אפי׳ נפסל קודם זריקה. העור דכהנים [כרמב״ם פי״ט מפסוהמ״ק]:
יב) עורה לכהנים
דהרי כשרה היא, ושעלתה לאיש דמרבה קרא אינו ר״ל שעלתה לשם חובה, רק ר״ל שעלתה למזבח שהקריב בעד איש. [ואילה״ק נדרוש לחומרא דדוקא בעלתה לשם חובה, די״ל מדאיכא רבויי, דהא עור העולה לרבות אפילו לא עלתה לשם חובה כדאמרינן בת״כ]:
לפי כתב-יד קופמן
כל שלא זכה המזבח בבשרה – ניסוח זה מסורבל ובא בעקבות הניסוח במשנה הקודמת. הכוונה לשני מרכיבים. לקרבנות שלָמים, שהבעלים אוכלים בשרו (להוציא את חזה התנופה ושוק התרומה – להלן מ״ג), וכן לכל קרבן שנפסל. לפי המשך הדרשה המשנה מתמקדת בעולה שנפסלה. לא זכו הכהנים בעורה שנאמר עולת איש – ויקרא ז ח, עולה שעלת לאיש – ולא עולה שנפסלה. הפסוק המלא הוא: ״והכהן המקריב את עֹלת איש עוֹר העֹלה אשר הקריב לכהן לו יהיה״. הפסוק יוצר אפוא זיקה ברורה בין ההקרבה (חז״ל פירשו שעיקרה זריקת הדם) לבין עור הקרבן, ואם העולה לא עלתה לאיש הרי שאין לכוהן זכות לעור. עולה שנישחטה שלא לשמה אף על פי שלא עלת לבעלים עורה לכהנים – העולה עצמה כשרה, אבל לא עלתה לבעלים לשם עולה (לעיל פ״א מ״א). אחד עולת האיש [ואחד עולת האשה] עורותיהן לכהנים – אף שנאמר ״עלת איש״ והיה מקום לדייק ״איש״ ולא אישה.
בתוספתא שנויה ההלכה של משנתנו במחלוקת: ״1. שחטה חוץ לזמנה, חוץ למקומה, הואיל ולא זכה מזבח בבשרה לא יזכו הכהנים בעורה. 2. עולת הקדש אין עורה לכהנים, דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים עורה לכהנים. 3. רבי יוסי ברבי יהודה מוסיף אף של גרים ושל נשים ושל עבדים, שנאמר ׳עולת איש׳, פרט לאלו. אמרו לו, והלא כבר נאמר ׳עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה׳, אם כן למה נאמר ׳עולת איש׳? אלא עולה שעלתה לאיש עורה לכהנים, ושלא עלתה לאיש אין עורה לכהנים״ (פי״א ה״ח, עמ׳ 496). ההלכה הראשונה מדגימה את הניסוח המופשט שבמשנה. ההלכה השנייה מדייקת שקרבן הבא מן ההקדש, ולא מתרומה של איש מוגדר, אין עורו לכוהנים. לא נאמר למי שייך העור, אולי למקדש עצמו – כל זאת לדעת רבי יהודה. הלכה זאת עומדת בניגוד למשנת שקלים שבה שנינו שקרבן נדבה הבא מקופת הציבור עורו לכוהנים. ההלכה השלישית משקפת מחלוקת על המשנה. רבי יוסי חולק וסובר שעור הקרבן של נשים אינו מגיע לכוהנים. הוא אינו קובע למי מגיע העור, והיעדר התייחסות לשאלה זו מחשיד את כל ההלכה כתאורטית. מכל מקום, חכמים חולקים עליה וטוענים שהפסוק נחוץ לדרשה אחרת, ואי אפשר להעמיס עליו את הצמצום המגדרי. מבחינה תאולוגית עמדתו של רבי יוסי מרחיקת לכת. יש בה ביטוי לכך שגר ואישה אינם אנשים שווי ערך מבחינת נגישותם לקודש. הקרבן שלהם אינו עולֶה, הוא אינו קרבן רגיל ושונה מזה של איש המקריב קרבן.
בבבלי מצוי נוסח אחר של המחלוקת שבתוספתא: ״תנו רבנן: ׳עולת איש׳ – פרט לעולת הקדש, דברי רבי יהודה. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: פרט לעולת גרים. מאי פרט לעולת הקדש? אמר רבי חייא בר יוסף: פרט לעולה הבאה מן המותרות״ (קג ע״א)⁠1. הנשים אינן נזכרות כלל, ורבי יהודה ורבי יוסי, שבתוספתא עסקו בנושאים אחרים, חולקים ביניהם. לא ברור האם זו מחלוקת בהלכה או מחלוקת בפירוש המדרשות בלבד.
הדרשה חוזרת בספרא וכוללת נושאים רבים: ״(א) ׳והכהן המקריב את עולת איש׳, פרט לעולת הקדש, דברי רבי יהודה, רבי יוסי ב״ר יהודה אומר אף עולת הגר. ׳עולת איש׳, אין לי אלא עולת איש, עולת גרים נשים ועבדים מנין? תלמוד לומר ׳עור העולה׳, ריבה. אם כן למה נאמר ׳עולת איש׳? עולה שעלתה לאיש, פרט לשנשחטה חוץ למקומה. (ב) יכול שאני ארבה אף אם נשחטה שלא לשמה, הואיל ולא עלתה לבעלים לשום חובה לא יהיו הכהנים זכאים בעורה, תלמוד לומר ׳עור העולה׳, ריבה״ (ספרא, צו פרק ט ה״א-ה״ג, לג ע״ד - לד ע״א).
ההלכה הראשונה מביאה את הברייתא בנוסח הבבלי, אך כאן הניסוח שלם ומובנה יותר, ומופיעה בו גם דרשה מנוגדת שלפיה הביטוי ״עלת איש״ כולל גם נשים וגרים. המחלוקת מוכיחה שבוודאי אין כאן ביטוי לפרשנות שונה למקרא, אלא עמדות דתיות עקרוניות שונות ביחס לאישה ולגר. ברצונם של חכמים ״איש״ הוא דווקא איש, ולא אישה, וברצונם ״איש״ הוא שם כללי לכל בן אדם ללא הבדל מין2. המשך ההלכה שייך למשנה הבאה, ונדון בו בפירושה.
בפירושנו לתמורה פ״ג מ״ד נדון בשאלה למי בדיוק ניתן העור, אך ברור שהוא שייך לכוהנים. זה גם הרקע להלכה במשנת מעילה פ״ב מ״ד.
1. מותרות הן מותר מחצית השקל או עודפים אחרים, ויש בכך צמצום ההלכה וגם קביעה שמשנת שקלים עוסקת בנושא אחר מזה של רבי יהודה, כפי ששנינו: ״הא כיצד מותר אשמות נופל לנדבה, וילקח בהם עולות, הבשר לשם והעורות לכהנים״ (ספרא, ויקרא דבורא דחובה, פרק כא ה״ה, כז ע״ב).
2. לריכוז דרשות כאלה ולדרכי הניתוח שלהן ראו הוכשטיין וספראי, הדרה.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ג) עוֹרוֹת קָדָשִׁים קַלִּים לַבְּעָלִים, וְעוֹרוֹת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים לַכֹּהֲנִים. קַל וָחֹמֶר, מָה אִם עוֹלָה, שֶׁלֹּא זָכוּ בִבְשָׂרָהּ, זָכוּ בְעוֹרָהּ, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁזָּכוּ בִבְשָׂרָהּ, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּזְכּוּ בְעוֹרָהּ. אֵין מִזְבֵּחַ יוֹכִיחַ, שֶׁאֵין לוֹ עוֹר מִכָּל מָקוֹם.
The hides of offerings of lesser sanctity belong to the owners; the hides of offerings of the most sacred order belong to the priests. The right of priests to hides of offerings of the most sacred order is derived via an a fortiori inference: If for a burnt offering, for which the priests do not acquire its flesh, as it is burned in its entirety, they acquire its hide, then for other offerings of the most sacred order, for which the priests acquire its flesh, is it not right that they should acquire its hide? And there is no room to contend that the altar will prove that this is not a valid inference, as it acquires the flesh of a burnt offering but not its hide, since it does not have the right to the hide of an offering in any place.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ד] עוֹרוֹת קָדָשִׁים קַלִּים, לַבְּעָלִים, וְעוֹרוֹת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, לַכֹּהֲנִים.
קַל וָחֹמֶר: א
מָה אִם עוֹלָה שֶׁלֹּא זָכוּ בִבְשָׂרָהּ, זָכוּ בְעוֹרָהּ, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁזָּכוּ בִבְשָׂרָן, אֵינוּ דִין שֶׁיִּזְכּוּ בְעוֹרָן? אֵין לַמִּזְבֵּחַ מוֹכִיחַ, שֶׁאֵין לוֹ עוֹר מִכָּל מָקוֹם.
א. בכ״י: קול
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה א]

עורות קדשים קלים לבעלים ועורות קדשי כו׳ – מקשה כי הקשה עליו בזה ההיקש שהקיש בק״ו ואמר (רחמנא) מזבח יוכיח שזכה בבשרה ולא זכה בעורה אף אתה אל תתמה על קדשי קדשים שאע״פ שזכו בבשרן לא יזכו בעורן השיב על הקושיא הזאת שהמזבח יוכיח שאין לו עור בכל מקום נתבארה התשובה הזאת שאינו קרב במזבח עור כל עיקר לא בעולה ולא בזולתו ואילו היו שום קרבן נקרב בעורו היינו אומר בקדשי קדשים *(על) המזבח יוכיח שזכה בבשר רוצה לומר האימורים ולא זכה בעור כמו שזכה בעור בקרבן פלוני אבל הואיל והמזבח אינו זוכה בעור בשום פנים ואפילו מן העולה אינו ראוי ללמד ממנו מה שלא זכה בעור קדשי קדשים ונתקיים ההיקש בכהנים שזכו בעור העולה וגם כן יזכו בעור חטאת ואשם:
עוֹרוֹת קָדָשִׁים קַלִּים לַבְּעָלִים. דִּכְתִיב עוֹר הָעוֹלָה וְגוֹ׳, מָה עוֹלָה קָדְשֵׁי קָדָשִׁים אַף כָּל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים.
עוֹרוֹת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת.
לַכֹּהֲנִים. כְּדִמְפָרֵשׁ טַעֲמָא וְאָזֵיל.
אֵין הַמִּזְבֵּחַ מוֹכִיחַ. כְּלוֹמַר, אֵין לְךָ לוֹמַר מִזְבֵּחַ יוֹכִיחַ שֶׁזָּכָה בִּבְשַׂר הָעוֹלָה וְלֹא זָכָה בָּעוֹר, וְאַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁזָּכוּ כֹּהֲנִים בִּבְשָׂרָן לֹא יִזְכּוּ בְעוֹרָן. אֵין זוֹ הוֹכָחָה, שֶׁאֵין לַמִּזְבֵּחַ עוֹר בְּכָל מָקוֹם. אֲבָל בַּכֹּהֲנִים מָצִינוּ שֶׁזָּכוּ בְּעוֹר הָעוֹלָה, וְקַל וָחֹמֶר שֶׁיִּזְכּוּ בְּעוֹרוֹת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים.
עורות קדשים קלים לבעלים – as it is written (Leviticus 7:8): “shall keep the skin/עור העולה of the burnt offering [that is offered],”just as the burnt offering of the Most Holy Things, so also all of the Most Holy Things.
עורות קדשי קדשים – the sin-offerings and guilt-offerings go to the Kohanim as the reason is explained further on.
אין המזבח יוכיח – that is to say, you don’t have to state that the Altar will prove that it acquired the meat of the burnt-offering but did not acquire the hide and even you should no be amazed regarding the Holiest of Holy Things for even though the Kohanim acquired their meat, that they would not acquire their hides. This is not a proof, for the altar does not have the hide in any case. But regarding the Kohanim, we have found that they did acquire the hide of the burnt-offering as an a fortiori derivation that they would acquire the hides of the Holiest of the Holy Things.
קדשי קדשים שזכו בבשרן אינו דין שיזכו בעורן אין המזבח וכו׳. כך צ״ל. ומתניתין דמפיק לקדשי קדשים מק״ו ר׳ ישמעאל היא ותנא דברייתא מפיק ליה מעור העולה אשר הקריב. אשר הקריב קרא יתירה לרבות קדשי קדשים שעורותיהן לכהנים ומילתא דאתיא בק״ו טרח וכתב לה קרא. ובגמרא מפ׳ אשר הקריב לר׳ ישמעאל איצטריך למעט טבול יום ואונן ומחוסר כפורים שלא יטלו חלק אפילו בעור וחכמים נפקא להו מקרא אחרינא מלו יהיה יתירה דכתיב בהאי קרא ור״י דריש לו יהיה לדרשא אחרינא כדאיתא בגמרא ורבנן פליגי עליה בההיא דרשא:
שאין לו עור בכל מקום כצ״ל. עוד גרסינן בגמרא בברייתא רבי אומר כל עצמנו לא הוצרכנו ללמוד מן הכתוב אלא שגם עור העולה לכהן שהרי בכל מקום העור הולך אחר הבשר פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין הן נשרפין ועורותיהן עמהן כדכתיב ואת הפר ואת עורו וגו׳ חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור מתנה לכהן רצו מפשיטין אותם לא רצו אוכלין אותן ע״ג עורן קדשים קלים לבעלים רצו מפשיטין אותן לא רצו אוכלין אותן ע״ג עורן אבל עולה נאמר בה והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה יכול לא יהיו הכהנים זכאין בעורה ת״ל עור העולה אשר הקריב לכהן. ועיין בת״כ פ׳ צו פרק ט׳. וביד פי״ט דהלכות פסולי המוקדשין סימן ט׳:
עורות קדשים קלים לבעלים. כתב הר״ב דכתיב עור העולה וכו׳ מה עולה וכו׳ בברייתא איתא הכי אין לי אלא עור העולה עורות קדשי קדשים מנין ת״ל עור העולה אשר הקריב. יכול שאני מרבה אף קדשים קלים ת״ל עולה מה עולה כו׳ ור׳ ישמעאל יליף ליה בק״ו כדתנן במתניתין [*וא״צ מיעוט לקדשים קלים דודאי דליכא למילף בק״ו מעולה אלא כל שהוא קדשי קדשים כמוה] ואני תמה על הר״ב כיון דבמתניתין בק״ו מייתי ליה מאי דוחקיה לפרש דיליף ליה מקרא. ואע״ג דאמרינן בגמרא. ות״ק נמי תיפוק ליה מדינא ומשני מלתא דאתיא בק״ו טרח וכתב ליה קרא היינו לת״ק דלא יליף ליה אלא מקרא אבל מתניתין דיליף בק״ו למאי נפקא מינה נימא דס״ל נמי דטרח קרא וכתב ליה. ועוד דאמרינן בגמרא דלרבי ישמעאל איצטריך ליה קרא לענין אחר. [*ומיהו נראה לפרש דאף הר״ב לא הקדים לכתוב דכתיב עור העולה וכו׳. לרמוז על רישא דברייתא כלל. ולא נקט אלא משום סיפא בלבד. נ״ל]:
{יד} בְּרַיְתָא בַגְּמָרָא. וְהָרַ״ב לֹא הִקְדִּים לִכְתֹּב דִּכְתִיב כוּ׳ לִרְמֹז עַל רֵישָׁא דְבָרַיְתָּא. דִּלְתַנָּא דְמַתְנִיתִין דְּיָלִיף לְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים בְּקַל וָחֹמֶר אֵין צָרִיךְ מִעוּטָא לְקָדָשִׁים קַלִּים. אֶלָּא מִשּׁוּם סֵיפָא בִּלְבַד נָקַט לַהּ. נִרְאֶה לִי. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
יג) עורות קדשים קלים לבעלים
דבעינן דומיא דעולה שהוא ק״ק:
יד) אין מזבח יוכיח
ר״ל אין לומר מזבח יוכיח, שזכה בבשר עולה ולא בעורה, כ״כ הול״ל בק״ק דאף שזכו כהנים בבשרה לא יזכו בעורה:
טו) שאין לו עור מכל מקום
ואין אומרים יוכיח מדבר שאין לו ענין בהדבר שרוצין ללמוד. מיהו לא ילפינן קדשים קלים נמי בהאי ק״ו שיזכו כהנים בעורן, דהרי גם בקדשים קלים יש לכהנים עכ״פ חלק, די״ל מדאיכא מיעוטא דכתיב עולה, בעינן ק״ק דומיא דעולה:
לפי כתב-יד קופמן
עורות קדשים קלים לבעלים – קודשים קלים הם שלמים, בכור, מעשר, פסח וכיוצא באלו, עורות קדשי קדשים לכהנים – קודשי קודשים הם העולה שהוזכרה במשנה הקודמת. במשנתנו חזרה מסוימת על המשנה הקודמת, ובקלות ניתן היה לאחד את שתי המשניות למשנה אחת. אלא ששתי המשניות באות ממקור שונה, ובכל אחת מהן חידוש מסוים שאין באחרת. קל וחומר מה אם עולה שלא זכו – הכוהנים בבשרה – שבשרה עולה על המזבח, זכו בעורה קודשי קדשים שזכו – הכוהנים בבשרה אינו דין ש[י]זכו בעורן – עד כאן הקל וחומר המוכיח את ההלכה. אין למזבח מוכיח1 שאין לו עור מכל מקום – בכך הקל וחומר מופרך, אך ההלכה נותרת במקומה. הפירכא היא שמזבח אינו זהה לכוהנים, ולמעשה אין משהו הדומה למזבח. בשר העולה עולה למזבח, והעור אינו ניתן אלא לכוהנים. אם כן, הטיעון המבוסס על הקל וחומר בטל משום שהמזבח אינו ״זכאי״ אף פעם לעור, והעור אינו נשרף. הדרשה אינה יוצרת את ההלכה, וכשהדרשה מופרכת אין ההלכה משתנה. הדרשה נועדה לעגן אותה בכתוב, וההפרכה איננה דיון הלכתי אלא דיון ספרותי לשמו. הדרשה נוסחה לאחר שההלכה נקבעה, ומתבססת למעשה על ידע הלכתי מוקדם. עמדנו על תופעה זו במבוא הכללי לפירוש המשניות.
בתוספתא מופיעה אותה הלכה בניסוח הפוך. עולה מוצגת לא כאב הטיפוס לכל המקרים אלא כחריג: ״עולה כולה לגבוה ועורה לכהנים. קדשי קדשים הדם ואימוריו למזבח, ובשר ועור לכהנים. קדשים קלים הדם ואימורים למזבח, ועור ובשר לבעלים. זה הכלל, כל שיש לו בבשר יש לו בעורות, כל שאין לו בבשר אין לו בעורות, חוץ מן העולה שפירש בה הכתוב ׳עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה׳ ״ (פי״א ה״ז, עמ׳ 496). הכלל הוא שהבשר והעור ניתנים לאותו גורם (הבעלים, המזבח או הכוהנים) חוץ מהעולה, כמובהר בטבלה.
מי מקבל את הקרבנות
בתוספתא אין דרשה לביסוס ההלכה. בספרא מופיעה דרשה נוספת, ואחריה הדרשה שבמשנה, ודיון מפורט בטיעון ״מזבח יוכיח״ שבמשנה רק רמוז: ״1. אין לי אלא עור העולה, עורות קדשי קדשים מנין, תלמוד לומר ׳אשר הקריב׳. יכול שאני מרבה אף עורות קדשים קלים? תלמוד לומר ׳העולה׳, מה עולה מיוחדת קדשי קדשים יצאו קדשים קלים. 2. רבי ישמעאל אומר ׳עור העולה׳, אין לי אלא עור העולה, עורות קדשי קדשים מנין? ודין הוא, ומה אם במקום שלא זכו כהנים בבשר זכו בעורות, כאן שזכו בבשר אינו דין שיזכו בעורות?! 3. מזבח יוכיח, שזכה בבשר ולא זכה בעורות. 4. לא, אם אמרת במזבח שלא זכו במקצתם, תאמר בכהנים שזכו במקצתם, הואיל וזכו במקצתם יזכו בכולן. 5. רבי אומר, כל עצמינו לא הוצרכנו אלא לעור העולה בלבד, שבכל המקום העור מהלך אחר הבשר, פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים עורותיהם נשרפים עמהם, שנאמר ׳ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם׳. חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור ניתנים מתנה לכהן לעולה, רצו להפשיט מפשיטים, רצו לאוכלן אוכלים אותן ואת עורותיהם. אבל העולה לפי שנאמר בה ׳והפשיט את העולה׳ צריך הכתוב לומר ׳עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה׳ ״ (ספרא, צו פרק ט ה״ב-ה״ה, לג ע״ד - לד ע״א).
המשפט הראשון (1) הוא דרשה נוספת למשנה. המשפט השני הוא הדרשה שבמשנה המיוחסת לרבי ישמעאל. הטיעון ״מזבח יוכיח״ מופיע כפירכא מפורשת (3). הפירכא נדחית (4) בגלל טיעון הגיוני אחר, שהכוהנים זכו לחלק מהעורות וטרם שמענו שהמזבח זוכה לעורות. זו פירכא דומה לזו שבמשנה, אבל היא צמודה יותר לדרכי הטיעון המדרשיים הרגילים, ואין היא מתבססת על הלכה שהמזבח אינו ״זכאי״ לעורות, אלא על הניסוח ההפוך, שהכוהנים זכו כבר במקצת העורות והמזבח טרם זכה בעורות. עם זאת, הטיעון נגד הפירכא ״מזבח יוכיח״ חלש ביותר.
רבי חוזר לטיעון ההגיוני, ולכתובים עצמם. על עור העולה נאמר במפורש שהוא מגיע לכוהן. צריך להדגיש זאת רק משום שבשר העולה עולה על המזבח, אבל מה שאינו עולה למזבח חל עליו הכלל ההגיוני שהעור הולך אחר הבשר. מובן שכלל הגיוני זה הוא הגיוני רק לאחר שנקבעה ההלכה, ואילו הייתה הלכה אחרת שעור אינו הולך אחר הבשר היה ה״היגיון״ משתנה.
1. חומר המזבח אינו יכול להוכיח לגבי חלוקת העור, משום שעורות שעלו למזבח נשרפים ואינם נחלקים לכוהנים.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ד) כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁאֵרַע בָּהֶם פְּסוּל קֹדֶם לְהֶפְשֵׁטָן, אֵין עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים. לְאַחַר הֶפְשֵׁטָן, עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגָן הַכֹּהֲנִים, מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי עוֹר יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּכוֹר וְנִמְצָא טְרֵפָה, שֶׁיֵּאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין לֹא רָאִינוּ רְאָיָה, אֶלָּא יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה.
If any offerings of the most sacred order were disqualified prior to their flaying, their hides do not go to the priests; rather, they are burned together with the flesh in the place of burning. If they were disqualified after their flaying, their hides go to the priests. Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, said: In all my days, I never saw a hide going out to the place of burning.
Rabbi Akiva said: From the statement of Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, we learned that in a case where one flays the firstborn offering, and the animal is later discovered to have a wound that would have caused it to die within twelve months [tereifa], the halakha is that the priests may derive benefit [sheye’otu] from its hide. And the Rabbis say: The claim: We did not see, is no proof; rather, if after flaying it is discovered that the animal was unfit before it was flayed, the hide goes out to the place of burning.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ה] כָּל קָדָשִׁים שֶׁאֵרַע בָּהֶן פְּסוּל קֹדֶם לְהֶפְשֵׁטָן, אֵין עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים; לְאַחַר הֶפְשֵׁטָן, עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים.
[ו] אָמַר רְבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים: מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי עוֹר יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרִיפָה.
אָמַר רְבִּי עֲקִיבָה: מִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּכוֹר וְנִמְצָא טְרֵפָה, שֶׁיֵּאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: [אֵין] ׳לֹא רָאִינוּ׳ רְאָיָה, אֶלָּא יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרִיפָה.
שְׁחָטוֹ וְלֹא הִפְשִׁיטוֹ וְלֹא הִסְפִּיק לִזְרוֹק הַדָּם עַד שֶׁנִּטְמָא הַדָּם, אוֹ שֶׁשְּׁחָטוֹ וְהִפְשִׁיטוֹ וְלֹא הִסְפִּיק לִזְרוֹק אֶת הַדָּם עַד שֶׁנִּטְמָא הַדָּם – הַדָּם יִזָּרֵק, וְעוֹר וּבָשָׂר אֲסוּרִין. אִם נִזְרַק הַדָּם – עוֹר וּבָשָׂר מוּתָּרִין.
[שְׁחָטוֹ וְלֹא הִפְשִׁיטוֹ וְלֹא הִסְפִּיק לִזְרוֹק אֶת הַדָּם עַד שֶׁנִּטְמָא הַזֶּבַח – הָעוֹר אָסוּר. שְׁחָטוֹ וְהִפְשִׁיטוֹ וְנִיטְמָא הָעוֹר וְאַחַר כָּךְ זָרַק אֶת הַדָּם – הָעוֹר מוּתָּר; דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָעוֹר אָסוּר.]
°שְׁחָטוֹ° וְלֹא הִפְשִׁיטוֹ וְזָרַק אֶת הַדָּם וְאַחַר כָּךְ נִטְמָא הַזֶּבַח – הָעוֹר אָסוּר. רַבִּי לְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר°°: יַפְשִׁיט הָעוֹר עִם הַבָּשָׂר. שְׁחָטוֹ וְהִפְשִׁיטוֹ וְזָרַק אֶת הַדָּם וְאַחַר כָּךְ נִטְמָא הַזֶּבַח – הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהָעוֹר מוּתָּר.
[שְׁחָטוֹ וְלֹא הִפְשִׁיטוֹ וְלֹא הִסְפִּיק לִזְרוֹק אֶת הַדָּם עַד שֶׁיָּצָא הַדָּם, אוֹ שֶׁשְּׁחָטוֹ וְהִפְשִׁיטוֹ וְלֹא הִסְפִּיק לִזְרוֹק אֶת הַדָּם עַד שֶׁיָּצָא – הַדָּם יִזָּרֵק, עוֹר וּבָשָׂר אֲסוּרִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּזְרַק הַדָּם – עוֹר וּבָשָׂר אֲסוּרִין. שְׁחָטוֹ וְלֹא הִפְשִׁיטוֹ וְלֹא הִסְפִּיק לִזְרוֹק אֶת הַדָּם עַד שֶׁיָּצָא הַזֶּבַח – הָעוֹר אָסוּר.]
[שְׁחָטוֹ וְהִפְשִׁיטוֹ וְיָצָא הַזֶּבַח וְאַחַר כָּךְ זָרַק אֶת הַדָּם – הָעוֹר מוּתָּר; דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָעוֹר אָסוּר. שְׁחָטוֹ וְלֹא הִפְשִׁיטוֹ וְזָרַק אֶת הַדָּם וְאַחַר כָּךְ יָצָא הַזֶּבַח – הָעוֹר אָסוּר; דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יַפְשִׁיט הָעוֹר עִם הַבָּשָׂר. שְׁחָטוֹ וְהִפְשִׁיטוֹ וְזָרַק אֶת הַדָּם וְאַחַר כָּךְ יָצָא הַזֶּבַח – הַכֹּל מוֹדִין שֶׁהָעוֹר מוּתָּר.]
שְׁחָטוֹ וְלֹא הִפְשִׁיטוֹ וְלֹא הִסְפִּיק לִזְרוֹק אֶת הַדָּם עַד שֶׁיָּצָא הַדָּם, אוֹ שֶׁשְּׁחָטוֹ וְהִפְשִׁיטוֹ וְלֹא הִסְפִּיק לִזְרוֹק אֶת הַדָּם עַד °שֶׁלָּן° הַדָּם – הַדָּם יִזָּרֵק, עוֹר וּבָשָׂר אֲסוּרִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּזְרַק הַדָּם – עוֹר וּבָשָׂר אֲסוּרִין. שְׁחָטוֹ וְלֹא הִפְשִׁיטוֹ וְלֹא הִסְפִּיק לִזְרוֹק אֶת הַדָּם עַד שֶׁלָּן הַזֶּבַח – הָעוֹר אָסוּר. שְׁחָטוֹ וְלֹא הִפְשִׁיטוֹ וְלָן הַזֶּבַח וְאַחַר כָּךְ זָרַק אֶת דָּמוֹ – אָסוּר; דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי לְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יַפְשִׁיט הָעוֹר עִם הַבָּשָׂר. שְׁחָטוֹ וְהִפְשִׁיטוֹ וְזָרַק אֶת הַדָּם וְאַחַר כָּךְ לָן הַזֶּבַח – הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהָעוֹר מוּתָּר.
רַבִּי אוֹמֵר: הַדָּם מְרַצֶּה עַל הָעוֹר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. כְּשֶׁהוּא עִם הַבָּשָׂר נוֹלַד בּוֹ פְּסוּל, בֵּין לִפְנֵי זְרִיקוּת דָּמִים וּבֵין לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים – הֲרֵי הוּא כַּיּוֹצֵא בּוֹ. רַבִּי לְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין הַדָּם מְרַצֶּה עַל הָעוֹר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. כְּשֶׁהוּא עִם הַבָּשָׂר נִזְרַק עָלָיו הַדָּם – הוּרְצָה שָׁעָה אַחַת. לְפִיכָךְ, אִם נוֹלַד בּוֹ פְּסוּל אֲפִילּוּ לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים – יַפְשִׁיט הָעוֹר עִם הַבָּשָׂר.
כל הקדשים שאירע בהם פסול קודם להפשיטן כו׳ – מה שאמר ר״ע אינו אלא בבכור בעל מום כשהתירו מומחה ונשחט על פיו ואפילו בכל ארץ ישראל כמו שיתבאר בבכורות ואח״כ נמצא טריפה שדין אותו העור ליהנות בו והלכה כר׳ עקיבא: ומה שאמרו חכמים הוא בבכור תמים אם נשחט בעזרה ליקרב כמו שבארנו ונמצא טריפה דינו אצל החכמים שיקבר הבשר וישרף העור והלכה כחכמים:
אֵין עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֲנִים. אֶלָּא נִשְׂרָפִים עִם עוֹרָן.
לֹא רָאִיתִי עוֹר יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. לְאַחַר שֶׁהֻפְשַׁט אִם נִמְצֵאת טְרֵפָה, אַף עַל פִּי שֶׁפְּסוּל זֶה הָיָה בוֹ קֹדֶם הֶפְשֵׁט, הוֹאִיל וְלֹא נִכַּר עַד לְאַחַר הֶפְשֵׁט.
שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּכוֹר וְנִמְצָא טְרֵפָה. הָא קָמַשְׁמַע לָן רַבִּי עֲקִיבָא דַּאֲפִלּוּ בְּכוֹר בַּעַל מוּם הַנִּשְׁחָט בַּמְּדִינָה עַל מוּמוֹ, וְלֹא הִתִּירוֹ הַכָּתוּב אֶלָּא בַּאֲכִילָה כְּדִכְתִיב בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ, אֲבָל אִם מֵת עוֹרוֹ אָסוּר וְטָעוּן קְבוּרָה, וְאַשְׁמְעִינַן רַבִּי עֲקִיבָא דְּהֵיכָא דְלָא הֻכַּר טְרֵפָתוֹ עַד לְאַחַר הֶפְשֵׁטוֹ, שָׁרְיָה שְׁחִיטָתוֹ וְהֶפְשֵׁטוֹ לְעוֹרוֹ, כְּאִלּוּ נִזְרַק דָּמוֹ בַּמִּקְדָּשׁ.
יֵאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ. וְאֵינוֹ נִשְׂרָף.
אֵין לֹא רָאִינוּ רְאָיָה. שֶׁמָּא לֹא אֵרַע בְּיָמָיו שֶׁיִּמָּצֵא טְרֵפָה לְאַחַר הֶפְשֵׁט, וְאִם אֵרַע וּשְׂרָפוּהוּ הוּא לֹא רָאָה.
אֶלָּא יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. הוֹאִיל וְקֹדֶם הֶפְשֵׁט בָּא. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא בִּבְכוֹר בַּעַל מוּם כְּשֶׁהִתִּירוֹ מֻמְחֶה. אֲבָל לֹא הִתִּירוֹ מֻמְחֶה, לֹא. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים בִּבְכוֹר תָּמִים, דְּבָשָׂר בִּקְבוּרָה וְהָעוֹר בִּשְׂרֵפָה.
אין עורותיהן לכהנים – but rather they are burned with their hides.
לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה – after it was flayed, if it was found to be an animal with a condition that would cause it to die within twelve months (i.e., it was found to have been torn by another animal or with a congenital defect or afflicted with a severe organ disease, even though that this disqualification was in it prior to the flaying, but it was not recognized until after it was flayed.
שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה – Rabbi Akiba comes to tell us that even if it was a firstling with a blemish/physical defect that was ritually slaughtered in the country on its blemish, and the Biblical verse did not permit it other than through eating, as it is written (Deuteronomy 15:21-22): [“But if it has a defect, lameness or blindness, any serious defect, you shall not sacrifice it to the LORD your God.] Eat it in your settlements, [the impure among you no less than the pure, just like the gazelle and the deer],” but if it died, its hide is forbidden and it requires burial, and it comes to teach us that where its being afflicted with a severe organ disease/congenital defect/torn by another animal was not recognized until after it was flayed, its ritual slaughter is permitted and its hide is flayed, as if its blood was sprinkled/tossed in the Temple.
יאותו הכהנים בעורו – [the priests may make use of its hide] and it is not burned.
אין לא ראיתי ראיה – for perhaps it did not happen during his life that he would find [the animal’s] severe organ disease/congenital defect/torn by another animal until after it was flaying, and if it happened, and he burned it, he didn’t see it.
אלא יצא לבית השריפה – since but prior to the flaying he came. But the Halakha is according to Rabbi Akiba regarding a firstling with a blemish/physical defect when a specialist permitted it. But not if a specialist did not permit it. But the Halakha is according to the Sages regarding a pure firstling, that the flesh [requires] burial and hide [requires] burning.
קודם להפשטן וכו׳ לאחר הפשטן. כצ״ל:
א״ר חנינא וכו׳. הרא״ש ספ״ג דבכורות. ותשובות הרשב״א ז״ל סימן תש״ל:
מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה. בגמרא פריך והרי פרים ושעירים הנשרפים ומשני למצותם לא קאמר ופריך והאיכא קודם הפשט וקודם זריקה דבין לר׳ אלעזר בין לרבי נשרף לרבי משום דקודם הפשט ולר׳ אלעזר משום דקודם זריקה ומשני חלוץ קאמר והנפסל קודם הפשט עורו נשרף בבשרו ואין מפשיטין אותו ופריך והא איכא הפשט וקודם זריקה דלר׳ אלעזר נשרף וחלוץ הוא ומשני כרבי ס״ל לר׳ חנינא דאמר הדם מרצה על העור ואב״א אפילו תימא ר׳ חנינא כר׳ אלעזר ס״ל ודקא קשיא לך הא איכא אירע בו פסול אחר הפשט קודם זריקה לא אתרמי בימיו דאפילו לרבי דאמר הדם מרצה על העור בפני עצמו מודה הוא דאין הפשט קודם זריקה ור״ש לר״א בר״ש דלא הורגלו בכך ופריך והא איכא נמצא טרפה בבני מעים ומשני קסבר נמצא טריפה בבני מעים מרצה דייקא נמי דקתני א״ר עקיבא מדבריו למדנו וכו׳ ופרכינן ואלא מאי קמ״ל ר״ע כיון דאשמעינן ר׳ חנינא דאמר בשאר קדשים מרצה למה ליה לאשמועינן בבכור ומשנינן הא קמ״ל דאפילו בגבולים וכדמפרש ר״ע ז״ל:
אמר ר״ע מדבריו למדנו וכו׳. משמע דוקא בעורו יאותו הכהנים אבל בבשרו לא דאפילו לעו״ג אסור והקשה הר׳ אפרים דבפ׳ כל פסולי המוקדשין מתיר ר״ע אפילו לעו״ג וי״ל דמידי דלא חזי לישראל אסור להאכילו לכלב ולעו״ג אבל מידי דחזי לישראל כיון שנפדו שרי ליתן לכלב והיינו טעמא דדרשינן הכי ואכלת ולא לכלביך כלומר דבר שאין עומד אלא לכלביך הוא דלא תפדה אבל היכא דחזי לדידיה אישתרי לגמרי דאתקש לצבי ואיל תוס׳ ז״ל. ואיתה בתוס׳ ר״פ התערובות ודפרק כל פסולי דף ל״ב:
וחכמים אומרים אין לא ראיתי ראיה. עיין בשלטי הגבורים ר״פ השוכר את הפועלים שהשיב שני תירוצין בעד מהר״י קולון ז״ל שהוכיח מפ׳ בכל מערבין דלא ראינו ולא שמענו הויא ראיה לענין סבלונות אשה ע״ש. ושנויה היא בת״כ סוף פ׳ ה׳ דפרשת אחרי מות. וביד פי״ט דהלכות פסולי המוקדשין סימן ט׳ ובפ״ג דהלכות בכורות סימן י׳. ובטור י״ד סימן ש״ז. ולשון ספר הלבוש שם שחט הבכור ונמצא טרפה עורו עם בשרו אסור בהנאה וטעון קבורה וכשהוא נשחט ונעשה ראוי לאכילה שלא נטרף נעשה ממונו של כהן ומותר להאכילו אפילו לעו״ג ולכלבים אבל אם מת או נטרף לא התירתו התורה ואסור ליהנות ממנו ואפילו לכלבים אסור להאכילו וטעון קבורה ולא שריפה שאין שריפה בקדשים אלא כשהובאו לעזרה ונפסלו לאחר שחיטה לפיכך טוב למכרו מחיים ולא ישחטנו שמא יטרף בבדיקה ע״כ:
שיאותו. וכן הל׳ במ״ו פ״ח דברכות ופירש הר״ב שיהנו:
בעורו. אבל בבשרו לא. דאפילו לנכרי אסור דמידי דלא חזי לישראל. אסור להאכילו לנכרי. ואפי׳ לכלבי׳ אסור. והיינו טעמא. דדרשי׳ ואכלת. ולא לכלביך כלומר דבר שאינו עומד אלא לכלביך. אבל מידי דחזי לדידיה אשתרו לגמרי. כדתנן במ״ב פ״ה דבכורות. תוס׳ רפ״ח דף ע״א. ומ״ש הר״ב ואינו נשרף עיין מ״ש בזה לקמן:
[*שיאותו הכהנים בעורו. וכתב הרב דהלכה כר״ע כו׳. אבל לא התירו מומחה. לא. ומסיק הרא״ש שהוא בקבורה]:
וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה אלא יוצא לבית השריפה. כתב הר״ב והלכה כחכמים בבכור תמים דבשר בקבורה והעור בשריפה. וכ״כ הרמב״ם. וכן כתבו עוד במ״ב פ״ב דעדיות. וכן הרמב״ם בחבורו פ״ג מהלכות בכורות [ה״י]. ובגמרא אר״ח בר אבא א״ר יוחנן הלכה כר״ע. ואף ר״ע לא אמר אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא. והלכה כדברי חכמים בשר בקבורה והעור בשריפה. וכתב רש״י וז״ל העור בשריפה לא ידענא טעמא. ונראה בעיני דל״ג האי פירושא אלא ה״ג והלכה כחכמים ותו לא מידי. ותוספתא זו גירסת דתלמידי תרביצאי [פירש בערוך בתי מדרשות] היא וטעו במה ששנינו במשנתינו במלתייהו דרבנן יצא לבית השריפה. ואני אומר דרבנן לאו אדר״ע קיימי דאיירי בבכור בגבולין אלא אדר״ח קיימי דאיירי בקדשי מקדש. ע״כ. והיינו נמי דכתבו הרמב״ם והר״ב בבכור תמים. אלא דאכתי איכא בינייהו דלרש״י הכל בשריפה וכדאמרינן כל שפסולו בקדש בשריפה. וכתבו הר״ב בסוף תמורה. וס״ל לרש״י דאף הטריפה בכלל וכ״כ הרמב״ם עצמו בפ״ב מהלכות אסורי מזבח [הי״א] נשחטה ונמצאת טריפה הרי זו תצא לבית השריפה. ולפ״ז הא דבמ״ג פ״ט דמכילתין תנן טריפה בכלל שאין פסולן בקדש. ומשמע אפילו נשחטה ונמצאת טריפה. ותו תנן במסכת מנחות פ׳ התודה [מ״ג] שחטה ונמנאת טריפה לא קדש הלחם. וטעמא דלא היה פסולו בקדש לפיכך אין הקדש מקבלו ומסתברא דה״ה לענין לישרף. לאו כהלכתא נינהו. וקשיא על הרמב״ם מדידיה מהלכות אסורי מזבח אדידיה בה׳ בכורות ובפירושיו דהכא ועדיות דפסק דהבשר בקבורה דהיינו כמתניתין [ג׳ פ״ט] דמכילתין ודמנחות [*שאין טעם לחלק בין קדשי מקדש לקדשי גבולין בענין הזה וכדכתב רש״י]. ותו קשיא בהך פסקא גופיה מ״ט העור בשריפה כשהבשר בקבורה. והכ״מ לא העיר בכל זה ולי צ״ע. [*ומצאתי בתוספות פ״ה דבכורות סוף דף ל״ב שכתבו וז״ל אם היינו מחלקים בין נשחט שלא ע״פ מומחה לשאר פסול שאירע אחר שחיטה היתה מיושבת הגירסא אלא שנגרוס איפכא והלכה כחכמים בשר בשריפה ועור בקבורה ובזמן הזה הוא דקאמר שלא החמירו על העור לשורפו כמו הבשר. וא״ת מ״ש מהא דתנן בפ״ג דערלה [מ״ג] האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד. ידלק הבגד. וי״ל כדמשני סוף מסכת תמורה [ל״ב ע״ב] דמחלק בין שק לשער [וכתבתיו שם פ״ז מ״ה] ע״כ ועיין מ״ש בספרי ספר לחם חמודות במסכת בכורות פרק הלוקח בהמה סעיף ז׳. והרא״ש מסיק דכולו טעון קבורה וע״פ פירוש רש״י מסיק כך:
{טו} בְּעוֹרוֹ. אֲבָל בִּבְשָׂרוֹ לֹא. דַּאֲפִלּוּ לְנָכְרִי אָסוּר, דְּמִידִי דְלָא חֲזִי לְיִשְׂרָאֵל אָסוּר לְהַאֲכִילוֹ לְנָכְרִי. וַאֲפִלוּ לְהַאֲכִילוֹ לַכֶּלֶב אָסוּר, דְּדָרְשִׁינַן וְאָכַלְתָּ וְלֹא לִכְלָבֶיךָ [כְּלוֹמַר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד אֶלָּא לִכְלָבֶיךָ]. אֲבָל מִידִי דַּחֲזִי לְדִידֵיהּ, אִשְׁתָּרֵי לְגַמְרֵי כְּדִתְנַן בְּמִשְׁנָה ב׳ פֶּרֶק ה׳ דִּבְכוֹרוֹת. תּוֹסָפוֹת:
{טז} וְכָתַב הָרֹא״שׁ שֶׁהוּא בִּקְבוּרָה:
{יז} וְכֵן פָּסַק הָרַמְבַּ״ם בְּחִבּוּרוֹ פֶּרֶק ג׳ מֵהִלְכוֹת בְּכוֹרוֹת. וְלֹא כֵן פָּסַק בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ. אֶלָּא דְּבָשָׂר בִּשְׂרֵפָה. וְכֵן דַּעַת רַשִׁ״י וְתוֹסָפוֹת דַּהֲוֵי בִכְלַל כָּל שֶׁפְּסוּלוֹ בַּקֹּדֶשׁ בִּשְׂרֵפָה. וּדְלֹא כְמִשְׁנָה ג׳ דְּפֶרֶק ט׳ דִּמְכִלְתִּין וּדְפֶרֶק ז׳ מִשְׁנָה ג׳ דִּמְנָחוֹת דְּמַשְׁמַע הָתָם דִּטְרֵפָה לֹא הַוְיָא בִּכְלַל פְּסוּלוֹ בַּקֹּדֶשׁ. וְתוּ קָשֶׁה אַמַּאי הָעוֹר בִּשְׂרֵפָה כְּשֶׁהַבָּשָׂר בִּקְבוּרָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
טז) אין עורותיהם לכהנים
רק נשרפין עם עורן:
יז) לאחר הפשטן
אפילו קודם זריקה [כלעיל סי׳ י״א]:
יח) מימי לא ראיתי עור יצא לבית השריפה
אפילו כשפסולו הוא שנמצא טריפה לאחר שהופשט. ומזה הוכחתי דאף שפסול זה קודם הפשט היה, אפ״ה כיון שעכ״פ לא נודע עד אחר הפשט מותר העור בהנאה:
יט) אמר ר׳ עקיבא מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו
ר״ל שיהנו:
כ) הכהנים בעורו
אפי׳ בכור שנשחט על מומו במדינה, ונמצא טריפה, והרי אם היה מת היה נקבר עם עורו, אפ״ה זה שלא נודע טריפתו עד לאחר הפשט, התירה שחיטתו את עורו כזריקתו במקדש. [ונ״ל דלהכי נקט האי לישנא יאותו הכהנים, ולא קאמר עורו לכהנים, משום דלישנא דעורו לכהנים, לא שייך רק בקרבן תמים שאינו עדיין של כהן, רק הבעלים הביאוהו לעזרה. וכהנים מבי גזא דרחמנא קזכו לעורו. אבל הכא נקט לשון יאותו וכו׳ לגלויי דאפילו בבעל מום מיירי שכבר ניתן לכהן והוא שלו, ואין הספק רק אם מותר בהנאה, וקמ״ל דמותר בהנאה]:
כא) וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה
שמא לא אירע בימיך כך, או אולי נשרף ולא ראית:
כב) אלא יוצא לבית השריפה
מדהיה פסולו קודם הפשט. וקי״ל דאפילו נשחט ע״פ מומחה ונטרף, נקבר עם עורו [י״ד ש״ז], ולרמב״ם דוקא בנשחט שלא ע״פ מומחה יקבר עם עורו:
לפי כתב-יד קופמן
כל הקדשים שאירע בהם פסול קודם להפשיטן אין עורותיהן לכהנים – כפי שאמרנו במשנה ב שאם לא זכה המזבח בבשר הקרבן יוצא לחולין וגם העור אינו מתחלק, ואין חלים עליו דיני קרבן. המשנה מחדשת שהרגע שבו נקבע הפסול הוא הפשטת העור, ולא זריקת הדם. מהמשך המשנה ברור שלדעת תנא קמא העור של קרבן שנטמא נשרף בבית השרפה (להלן). לאחר הפשיטן עורותיהן לכהנים – כאמור לעיל. אמר רבי חנינא סגן הכהנים – על דמותו של רבי חנינא ותוארו עמדנו לעיל (פ״ט מ״ג), מימיי לא ראיתי עור יצא לבית השריפה – אלא הכוהנים זכו בו. אמר רבי עקיבה מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה – זה המצב שהפסול נתגלה לאחר ההפשטה אך היה קיים קודם, שיאותו – ייהנו, ישתמשו, הכהנים בעורו – אם אינו יוצא לבית השרפה הרי שהוא נמסר לכוהנים, וחכמים אומרים לא ראינו ראיה אלא יוצא לבית השריפה – במשפט זה חלו חילופי נוסח משמעותיים. שלוש נוסחאות בדבר:
1. בחלק מעדי הנוסח, כולל נוסחאות מהימנות: ״אין ׳לא ראינו׳ ראיה״. כך ב-מל, כך גרס גם הבבלי (כתובות כג ע״ב) וכן הבינו גאוני בבל.
2. בחלק מעדי הנוסח, כולל נוסחאות מהימנות: ״הן! ׳לא ראינו׳ ראיה״. כך ב-מפ, מנ.
3. בכתב יד קופמן: ״לא ראינו ראיה״.
לפי הנוסחה האחרונה חכמים אינם מתנגדים לדברי רבי חנינא, אלא אומרים שלא ראינו ראיה לכך שהעור אינו ניתן לכוהנים ולכן העור יוצא לבית השרפה. לפי הנוסח השני הם מאשרים את הטיעון ״לא ראינו״ ומקבלים אותו כמהימן. מהנוסח הראשון צמח הביטוי הידוע ״לא ראינו אינה ראיה״. הביטוי מופיע פעם בבבלי בהשאלה (כתובות כג ע״א), וממנו הוא רווח בספרות ישראל. לפי נוסח זה (הראשון) הטיעון ״לא ראינו״ נדחה, העובדה שרבי חנינא אינו זוכר תקדים של שרפת העור אינו ראיה, ואילו לפי שני הנוסחים האחרים הוא מתקבל. דבריו של רבי חנינא סגן הכהנים מופיעים במשנת עדיות (פ״ב מ״ב) כעדות, וגם שם יש חילופי נוסח דומים1. מבחינה טקסטואלית לנוסח השני והשלישי עדיפות ברורה, שכן תומכים בו רוב עדי הנוסח הטובים2. במשנה הבאה עוד שתי עדויות שעל אחת מהן תגובת המשך, מעין מסקנותיו של רבי עקיבא. חילוף המונחים ״העיד״-״אמר״ אינו מקרי בשתי העדויות המצוטטות כאן. העדות הראשונה מופיעה במסכת פסחים (פ״א מ״ו), ובמשנתנו בלשון ״אמר״, אבל במשנת עדיות ״העיד״. לדעתנו אין הבדל עקרוני בין ״עדות״ במובן זה ובין אמירה רגילה. יתר על כן, מתברר שעל העדות קיימת מחלוקת, אף על פי שהתלמוד הירושלמי מפרש שעדות היא מעין ראיה מוחלטת שאין עליה מחלוקת (ירושלמי יבמות פי״ג ה״א, יג ע״ב, וראו פירושנו למשנה שם, פי״ג מ״א). שאלה זו של ייחודה של משנת עדיות ושל המונח ״עדות״ מחייבת בירור ונעסוק בכך, אם יזכנו החונן לאדם דעת, במבוא למסכת עדיות.
כאמור, האפשרות החילופית שמוצעת במשנה היא שהעור לא יחולק לכוהנים אלא יישרף בבית השרפה, והמשנה הבאה מבהירה את המונח.
1. בכתב יד קופמן בעדיות ככתב יד פרמא (מפ) אצלנו.
2. כך למשל ב-מל כאן ״אין לא ראינו ראיה״, אבל בעדיות ״אן לא ראינו ראייה״, והוא כתיב ארץ-ישראלי ל-הן! לא ראינו ראיה.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ה) פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים, בִּזְמַן שֶׁהֵם נִשְׂרָפִין כְּמִצְוָתָן, נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדֶּשֶׁן וּמְטַמְּאִין בְּגָדִים. וְאִם אֵינָן נִשְׂרָפִין כְּמִצְוָתָן, נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַבִּירָה וְאֵינָם מְטַמְּאִין בְּגָדִים.
With regard to bulls that are burned, i.e., the bull of Yom Kippur, the bull of the anointed priest, and the bull brought for an unwitting communal sin, which are burned after their blood is sprinkled and their sacrificial portions burned on the altar, and goats that are burned, i.e., the goat of Yom Kippur and the goat brought for the unwitting communal transgression of the prohibition against idol worship, when they are burned in accordance with their mitzva, they are burned in the place of the ashes (see Leviticus 4:12) outside of Jerusalem, and they render the garments of the priests who tend to their burning impure (see Leviticus 4:25). And if these offerings are not burned in accordance with their mitzva because they were disqualified, and offerings that are disqualified are also burned, they are burned in the place of burning in the bira, and they do not render the garments of the priests who tend to their burning impure.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ז] פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִין הַנִּשְׂרָפִין, בִּזְמַן שֶׁהֵן נִשְׂרָפִין כְּמִצְוָתָן, נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדֶּשֶׁן, וּמְטַמִּין בְּגָדִים; אִם אֵינָן נִשְׂרָפִין כְּמִצְוָתָן, נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַבִּירָה, וְאֵינָן מְטַמִּין בְּגָדִים.
פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִין הַנִּשְׂרָפִין: בִּזְמַן שֶׁנִּשְׂרָפִין כְּמִצְוָתָן – [נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדֶּשֶׁן וּמְטַמְּאִין בְּגָדִים; וְאִם אֵין נִשְׂרָפִין כְּמִצְוָתָן – נִשְׂרָפִין] בְּבֵית הַבִּירָה וְאֵין מְטַמְּאִין בְּגָדִים. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: בְּבֵית הַדֶּשֶׁן הַגָּדוֹל הָיוּ נִשְׂרָפִין. אֲפִילּוּ בְּתֶבֶן אֲפִילּוּ בְּקַשׁ אֲפִילּוּ בִּגְבָבָה, אֲפִילּוּ לֹא הִצִּית אֶת הָאֵשׁ אֶלָּא בְּרוּבָּהּ – הֲרֵי אֵילּוּ כְּשֵׁירִין.
פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים בזמן שהם כו׳ – כבר בארנו פעמים רבות שפרים הנשרפין הן פר של יום הכפורים ופר הבא על כל המצות ופר העלם. ושעירים הנשרפים שעירי יום הכפורים ושעיר עבודת כוכבים. מקומות השריפה ג׳ אחד מהן בעזרה ושם שורפין פסולי המוקדשין ואמורי קדשים קלים כשנפסלו ג״כ ופרים ושעירים הנשרפים שאירע בהן פסול בין קודם זריקה בין לאחר זריקה והמקים הב׳ הר הבית ושם שורפין פרים ושעירים הנשרפים שאירע בהן פסול אחר יציאתן מן העזרה ושם אותו מקום בירה והמקום השלישי הוא שקורין בית הדשן והוא מחוץ לכל העיר ודוגמתו אל הקדש כדוגמת המקום הוא חוץ למחנה ישראל אל אהל מועד ששם שורפין פרים ושעירים הנשרפים לפי שנאמר בהן אל מחוץ למחנה ואמר חוץ לשלשה מחנות רוצה לומר מחנה שכינה מחנה לויה מחנה ישראל ונאמר בתורה על פר ושעיר של יום הכפורים שהן מטמאין בגדים שמתטמא בהן בשריפתן או במשאן והוא שנאמר והשורף אותם יכבס בגדיו כי בכל מקום שנאמר בתורה יכבס בגדיו טמא ומטמא כמו שנזכר לפי שהכוונה במאמר הזה שהטמא הזה אם נגע בבגדים בשעת טומאתן והוא מחובר במטמא טימא אותן ואין הכוונה שאינו מטמא זולתי הבגדים שעליו באותה שעה בלבד: ודע העיקר הזה ושמור אותו ועוד נבארהו בתחלת טהרות ואמרו בנין אב לכל הנשרפין שיהיו מטמאין בגדים ועוד יתבארו דיני הטומאה הזאת במקומות ממסכת פרה:
פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין. פַּר כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּפַר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר, וּפָר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים.
וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים. שְׂעִיר יוֹם הַכִּפּוּרִים וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה.
נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדֶּשֶׁן. חוּץ לְשָׁלשׁ מַחֲנוֹת. וּבְבֵית עוֹלָמִים, חוּץ לִירוּשָׁלַיִם. דִּכְתִיב בְּהוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, כְּלוֹמַר חוּץ לְשָׁלשׁ מַחֲנוֹת.
מְטַמְּאִין בְּגָדִים. לָעֲסוּקִים בָּהֶם. כְּדִכְתִיב: וְהַשּׂוֹרֵף אוֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו (ויקרא יו). וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר יְכַבֵּס בְּגָדָיו, לֹא בִּלְבַד הַבְּגָדִים שֶׁהוּא לָבוּשׁ טְעוּנִין כִּבּוּס, אֶלָּא כָּל בֶּגֶד שֶׁהוּא נוֹגֵעַ בּוֹ בְּעוֹדוֹ מְחֻבָּר לַטָּמֵא, נִטְמָא וְטָעוּן כִּבּוּס.
שֶׁלֹּא כְמִצְוָתָן. כְּגוֹן שֶׁנִּפְסְלוּ וּטְעוּנִין שְׂרֵפָה כִּשְׁאָר פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁים.
בְּבֵית הַבִּירָה. פְּעָמִים בָּעֲזָרָה וּפְעָמִים בְּהַר הַבַּיִת. כֵּיצַד, אֵרַע בָּהֶן פְּסוּל קֹדֶם יְצִיאָתָן מִן הָעֲזָרָה, בֵּין קֹדֶם זְרִיקָה בֵּין לְאַחַר זְרִיקָה, נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדֶּשֶׁן הַגָּדוֹל שֶׁבָּעֲזָרָה. אֵרַע בָּהֶן פְּסוּל אַחַר יְצִיאָתָן מִן הָעֲזָרָה, נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדֶּשֶׁן שֶׁבְּהַר הַבַּיִת, וְהוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.
פרים הנשרפין – the bull of the anointed priest [brought as a sin-offering] and the bull for an unwitting communal sin [because of an active unwitting transgression committed by the Jewish people, as a result of an erroneous Halakhic decision handed down by the Great Sanhedrin], and the bullock of Yom Kippur [which is brought by the High Priest for himself, his family and all the members of the Priesthood].
ושעירים הנשרפים – the goat of Yom Kippur and the goats as a sin-offering for idolatry.
נשרפין בבית הדשן – outside of the three camps. But in the cemetery, outside of Jerusalem, as it is written regarding them (Leviticus 4:21): “[He shall carry the bull] outside the camp [and burn it as he burned the first bull,” that is to say, outside of three camps.
מטמאין בגדים – to those engaged with them. As is it written (Leviticus 16:28): “He who burned them shall wash his clothes [and bathe his body in water].” And every place where it states, “shall wash his clothes/יכבס בגדיו,” not only the clothes that he was wearing require washing, but also every piece of clothing that he touches while he is attached to the impurity is ritually defiled and requires washing.
שלא כמצותן – such as that they became defiled and required burning like the rest of the consecrated animals that were disqualified.
בבית הבירה – sometimes in the Temple courtyard and sometimes on the Temple Mount. How so? If a disqualification occurred to them prior to their leaving from the Temple courtyard whether prior to the sprinkling/tossing [of the blood] or after, they are burned in the place of ashes that is in the Temple courtyard. If a disqualification occurred to them after their departure from the Temple courtyard, they are burned in the place of ashes that is on the Temple Mount, and that is the Temple.
פרים הנשרפים וכו׳. עד סוף הפרק בהלכות פרה אדומה פ״ה סימן ד׳ ה׳:
נשרפין בבית הדשן. חוץ לשלש מחנות דשלש פעמים כתיב אל מחוץ למחנה חד בפר כהן משיח וחד בפר העדה וחד בריש פ׳ צו גבי הוצאת הדשן:
בבית הבירה. בגמרא פליגי אמוראי מאי ניהו בירה וכתבתיו בשם תוספת ז״ל בפסחים ס״פ אלו עוברין. והתם וגם בפרק כיצד צולין קתני לפני הבירה והכא קתני בבית הבירה אפשר שיתורץ במה שכבר כתב ר״ע ז״ל כאן ובמה שכתבתי שם ס״פ אלו עוברין בשם תוס׳ דהנהו קדשים קלים דנשרפין לפני הבירה היינו מדרבנן ע״ש:
נשרפים בבית הדשן. פירש הר״ב חוץ לג׳ מחנות כו׳ וע׳ מ״ש בפ״ה מ״ב:
בבית הבירה. פירש הר״ב פעמים וכו׳ שבהר הבית והוא בה״מ. כלומר שהר הבית ג״כ בכלל המקדש הוא. ולפיכך נקרא בית הבירה שכל המקדש קרוי בירה כריש לקיש בגמרא. ועיין ריש פ״ק דתמיד ומ״ש שם:
{יח} כְּלוֹמַר שֶׁהַר הַבַּיִת גַּם כֵּן בִּכְלַל הַמִּקְדָּשׁ הוּא, וּלְפִיכָךְ נִקְרָא בֵּית הַבִּירָה, שֶׁכָּל הַמִּקְדָּשׁ קָרוּי בִּירָה. כְּרֵישׁ לָקִישׁ בַּגְּמָרָא:
כג) פרים הנשרפים
פר המשיח, ופר העלם דבר של צבור, ופר יו״כ:
כד) ושעירים הנשרפים
שעיר יו״כ ושעיר ע״ז [ועי׳ לעיל פ״ה סי׳ י״ג וי״ד]:
כה) נשרפין בבית הדשן
חוץ לעיר, דהיינו חוץ לג׳ מחנות, דעזרה מחנה שכינה, והר הבית מחנה לויה, וירושלים מחנה ישראל:
כו) ומטמאין בגדים
דכל העוסקין בהן לשורפן, כל בגדים וכלים, וכ״ש אוכלין ומשקין, שנוגעין בהן בשעה שעוסקין בשריפתן, נטמאו:
כז) ואם אינן נשרפין כמצותן
דהיינו שנפסלו:
כח) נשרפין בבית הבירה
ר״ל בעזרה, מדלא יצאו עדיין:
כט) ואינם מטמאין בגדים
ואפי׳ נפסלו לאחר זריקה, כך דינן. מיהו בנפסלו לאחר יציאתן מעזרה. נשרפין בהר הבית:
לפי כתב-יד קופמן
פרים הנישרפים ושעירין הנישרפין – לפירוש המושגים ראו לעיל פ״ה מ״ב, בזמן שהם נישרפין כמצותן נשרפין בבית הדשן ומטמין בגדים – הפרים והשעירים לא היו עולים על המזבח אלא נשרפים בבית הדשן. דוגמה לכך היא שעיר יום הכיפורים שהיה יוצא לבית הדשן, נשרף שם ונושאיו מטמאים את בגדיהם (משנה יומא פ״ו מ״ז). התוספתא שם מספרת: ״היכן שורפין אותן, בבית הדשן הגדול חוץ לירושלם, לצפונה של ירושלם, חוץ לשלש מחנות״ (פ״ג [ד] הי״ז). את מקומו של בית הדשן ביררנו בפירושנו ליומא. (לעייל איור 5)
ואם אינן נישרפין כמצותן נישרפין בבית הבירה ואינן מטמין בגדים – אינם מטמאים בגדים שכן אין זה קרבן, והבשר נשרף בבית השרפה; שם נשרף כל בשר של קרבן שנפסל מסיבה כלשהי. ההלכה חוזרת בתוספתא: ״פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין: בזמן שנשרפין כמצותן נשרפין בבית הדשן ומטמאים בגדים. ואם אין נשרפין כמצותן נשרפין בבית הבירה, ואין מטמאים בגדים. רבי יוסי הגלילי אומר בבית הדשן הגדול היו נשרפין, אפילו בתבן אפילו בקש ואפילו בגבבה. ואפילו לא הצית את האש אלא ברובה הרי אלו כשרין״ (פי״א הי״ח, עמ׳ 4971). קשה להניח שרבי יוסי הגלילי חולק, ולדעתנו אין דבריו אלא ניסוח אחר של ההלכה. העורך שימר את דבריו משום שהוא משתמש במונח שונה במקצת. כפי שראינו בית הדשן היה ליד בית הבירה, ובוודאי לא שרפו בשר קרבנות במצודת הבירה עצמה אלא לידה. נראה, אפוא, ש״בית הדשן״ ו״ליד בית הבירה״ הם מקומות סמוכים, אולי שתי מערכות (מדורות) באותו מתחם.
שרפת קרבנות שנפסלו, או שאריות הבשר, התנהלה כמעמד דתי ציבורי. היא נערכה במקום מוסדר, לפי כללי טקס שבהם הבשר נחתך כמו קרבנות העולה. ממשנתנו אנו שומעים אף על עצי הציבור שבהם שורפים את הבשר, ונראה שאין אדם רשאי להביא עצים מביתו לשרפת קרבנו, ועליו להסתפק בעצי הציבור (משנה פסחים פ״ג מ״ז).
1. השוו בבלי, פח ע״ב; קד ע״א.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ו) הָיוּ סוֹבְלִין אוֹתָם בְּמוֹטוֹת. יָצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה וְהָאַחֲרוֹנִים לֹא יָצְאוּ, הָרִאשׁוֹנִים מְטַמְּאִין בְּגָדִים, וְהָאַחֲרוֹנִים אֵינָן מְטַמְּאִין בְּגָדִים, עַד שֶׁיֵּצֵאוּ. יָצְאוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּגָדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵלּוּ וָאֵלּוּ אֵינָן מְטַמְּאִין בְּגָדִים, עַד שֶׁיִּצַּת הָאוּר בְּרֻבָּן. נִתַּךְ הַבָּשָׂר, אֵין הַשּׂוֹרֵף מְטַמֵּא בְגָדִים.
The priests would carry the bulls and the goats that are burned suspended on poles. When the first priests, carrying the front of the pole, emerged outside the wall of the Temple courtyard and the latter priests did not yet emerge, the first priests render their garments impure, and the latter priests do not render their garments impure until they emerge. When both these and those priests emerged, they render their garments impure. Rabbi Shimon says: They do not render their garments impure, as this halakha applies only to those who burn the offerings. And even then their garments do not become ritually impure until the fire is ignited in the majority of the offerings. Once the flesh is completely scorched, with no moisture remaining, one who then burns the remains does not render his garments impure.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ח] הָיוּ סוֹבְלִים אוֹתוֹ בַמּוֹטוֹת.
יָצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה, וְהָאַחֲרוֹנִים לֹא יָצְאוּ, הָרִאשׁוֹנִים מְטַמִּין בְּגָדִים, וְהָאַחֲרוֹנִים אֵינָן מְטַמִּין בְּגָדִים עַד שֶׁיֵּצֵאוּ.
יָצְאוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מְטַמִּין בְּגָדִים.
רְבִּי שִׁמְעוֹן [אוֹמֵר]: אֵלּוּ וָאֵלּוּ אֵינָן מְטַמִּין בְּגָדִים, עַד שֶׁיִּצַּת הָאוּר בְּרֻבָּן.
נִתַּךְ הַבָּשָׂר, אֵין הַשּׂוֹרֵף מְטַמֵּא בְגָדִים.⁠א
א. בכ״י: חֻתַּךְ
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ה]

היו סובלין אותן במוטות יצאו הראשונים חוץ כו׳ – דע שפרים ושעירים הנשרפין עצמן אינן מטמאין במגע ואין הבגדים הנוגעין בעצמן מטמאין אבל הן מטמאין אוכלין ומשקין בלבד לא אדם וכלי אבל השורף אותם הוא המטמא בגדים כמו שזכרנו והוא מדאורייתא והטעם שמחמתו יהיה הנושא אותן ג״כ למקום השריפה מטמא בגדים הוא קבלה וסמכוה למה שנאמר בפר העלם והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה אמר כיון שיצאו חוץ למחנה אחת המתעסק בהם מטמא בגדים ור״ל במחנה אחת מחנה שכינה שהיא העזרה והר הבית כנגד מחנה לויה וירושלים כנגד מחנה ישראל. ופירוש ניתך נימס וניגר כאשר יהיה בתחלת השריפה כשנתך הלחות והחכמים החולקים על ר״ש אומרים והשורף אותם בשעת שריפה יכול אף משנעשו אפר (אינן) מטמאין בגדים ת״ל אותם אותם מטמא בגדים נעשה אפר אין מטמא בגדים רוצה לומר המנענע אותו האפר או המוסיף בשריפתן או הנושא אותן אינן מטמאים בגדים מפני הסבה שזכר והלכה כחכמים:
הָיוּ סוֹבְלִין אוֹתָן. אֶת הַנִּשְׂרָפִים כְּמִצְוָתָן הָיוּ נוֹשְׂאִין אוֹתָן בְּמוֹטוֹת לְהוֹצִיאָן לְבֵית שְׂרֵפָתָן.
הָרִאשׁוֹנִים. בְּנֵי אָדָם הַנּוֹשְׂאִים בַּמּוֹט. אוֹתָן שֶׁבָּראֹשׁ הָאֶחָד יוֹצְאִים רִאשׁוֹנִים, וְהָאַחֲרוֹנִים שֶׁבָּרֹאשׁ הַשֵּׁנִי לֹא יָצְאוּ.
נִתַּךְ הַבָּשָׂר. נִגְמְרָה שְׂרֵפָתָן, אֵין הַמְסַיֵּעַ שׁוּב בָּהֶן מְטַמֵּא בְגָדִים. אֲבָל מִקַּמֵּי הָכִי כָּל הַמְסַיְּעִין בִּשְׁעַת שְׂרֵפָה מְטַמְּאִים בְּגָדִים, דִּכְתִיב וְהַשּׂוֹרֵף אוֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו, בִּשְׁעַת שְׂרֵפָה. יָכוֹל הַמְסַיֵּעַ לְאַחַר שֶׁנַּעֲשׂוּ אֵפֶר מְטַמֵּא בְגָדִים, תַּלְמוּד לוֹמַר אוֹתָם, אוֹתָם מְטַמֵּא בְגָדִים, נַעֲשׂוּ אֵפֶר אֵינוֹ מְטַמֵּא בְגָדִים. וּפָרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים עַצְמָן אֵין מְטַמְּאִין אָדָם וּבְגָדִים שֶׁנּוֹגְעִים בָּהֶם, אֶלָּא הַמִּתְעַסֵּק בִּשְׂרֵפָתָן טָמֵא מִגְּזֵרַת הַכָּתוּב. לְדִבְרֵי רַבָּנָן מִשֶּׁיֵּצְאוּ הַסּוֹבְלִים בַּמּוֹטוֹת, וּלְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן מִשֶּׁיֻּצַּת הָאוּר בְּרֻבָּן. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.
היו סובלין אותן – those that were burned in accord with their requirements, they would carry them on poles to remove them to the place where they are burned.
הראשונים – the people that carry the poles, those at one head go out first, and the latter ones at the head of the second group didn’t go out [from the Temple courtyard].
ניתך הבשר – when their burning came a conclusion, the one who assist/accompany them does not again return from defiling clothing, but before this, all those who assist/accompany at the time of the burning, defile their clothing, as it is written (Leviticus 16:28): “He who burned them shall wash his clothes, [and bathe his body in water; after that he may re-enter the camp],” at the time of the burning. The one who assists/accompanies after they became ashes defiles his clothing, the inference teaches us: "אותם"/them - those defile their clothing, when they became ashes, he does not defile his clothing. But the bulls that are burned and the goats that are burned themselves do not defile people or the clothing that touch them, but the person engaged with their burning is ritually impure from the decree of the Biblical verse. According to the Rabbis, once those who carry them on poles have gone out, and according to the words of Rabbi Shimon, when fire goes out on most of them (see Talmud Zevakhim 106a). But the Halakha is not according to Rabbi Shimon.
היו סובלין וכו׳. פסחים פ׳ כיצד צולין דף פ״ה. ובירושלמי דיומא ס״פ שני שעירי:
יצאו אלו ואלו מטמאין בגדים. גמרא מנא ה״מ דת״ר להלן גבי פר העדה ופר כהן משיח אתה נותן להם למקום שריפתם חוץ לשלש מחנות וכאן גבי פר יום הכפורים ושעיר יום הכפורים אתה אומר אל מחוץ למחנה ושרפו דמשמע ששורפן חוץ לעזרה מיד בהר הבית והלא אף אלו פנימיים ואייתינן לכולה כי הדדי ברבוייא דחטאת החטאת בשלהי כל הזבחים ואמרינן נמי בפ׳ ב״ש לפר זה פר יום הבכורים א״כ למה נאמר כאן אל מחוץ למחנה אלא לומר לך כיון שיצאו חוץ למחנה אחת המתעסקים בהן מטמאים בגדים:
הראשונים מטמאים בגדים. שם בכיצד צולין מוקמינן לה בשהיו הפרים נגררין ע״ג קרקע דעבדי עקירה והנחה הא לאו הכי לא מטמאי דהוצאה כתיב כשבת ודומיא דהמוציא בשר פסח מחבורה לחבורה דהתם נמי לא מחייב עד שיניח:
עד שיצת האור כך צ״ל:
ניתך הבשר. קצת משמע מן הברייתא דאיתא בגמרא דניתך הבשר הם דברי ר״ש אבל חכמים ס״ל דניתך הבשר מטמאים בגדים עד שיעשו אפר נמצא דתרתי קולי אית ליה לר״ש חדא בתחלתן וחדא בסופן בתחלתן דאע״פ שיצאו אין מטמאין בגדים עד שיוצת האור ברובן וחדא בסופן דכיון שניתך הבשר אע״פ שעדיין לא נעשה אפר אין מטמאין בגדים ורבנן בתרוייהו אית להו דמטמאו לחומרא:
יצאו וכו׳. מטמאין בגדים. הוא קבלה. וסמכוה למה שנאמר בפר העלם (ויקרא ד) והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה. אמר כיון שיצאו חוץ למחנה אחת המתעסק בהם מטמא בגדים. ור״ל במחנה אחת. מחנה שכינה שהיא העזרה. הרמב״ם:
ניתך הבשר אין השורף מטמא בגדים. ל׳ הר״ב נגמרה שריפתן אין המסייע כו׳. כל המסייעין בשעת שריפה. וכן לשון הברייתא השורף מטמא בגדים. ולא המצית את האור ולא המסדר את המערכה. ואיזהו השורף. המסייע בשעת שריפה. ומסיים הרמב״ם בפ״ה מה׳ פרה אדומה כגון המהפך בבשר והמשליך עצים והמהפך באש והחותה גחלים כדי שתבער האש וכיוצא בהן. ומ״ש הר״ב דכתיב והשורף כו׳. יכול המסייע לאחר שנעשה אפר וכו׳. יש לתמוה שהל״ל לאחר שניתך כלישנא דמתניתין. אבל הר״ב העתיק זה הלשון מהברייתא שבגמרא. ולא עיין בסיפא שהוזכר דברי ר״ש בזה הלשון. ניתך הבשר אין מטמאין בגדים. ואיכא בינייהו כדאמרינן בגמרא דשויא חרוכא. פירש״י דהוי ניתך הבשר ואפר מיהא לא הוי ע״כ. וז״ל הרמב״ם [בפירושו] ניתך נימס וניגר כאשר יהיה בתחלת השריפה. ע״כ. וכ״פ נמי דהא דלאחר שנעשו אפר הם דברי חכמים החולקים על ר״ש. ועיין במשנה ג׳ פ״ב דמעילה:
{יט} וְכֵן לְשׁוֹן הַבְּרַיְתָא, הַשּׂוֹרֵף מְטַמֵּא בְגָדִים, וְלֹא הַמַּצִּית אֶת הָאוּר וְלֹא הַמְסַדֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה. וְאֵיזֶהוּ הַשּׂוֹרֵף, הַמְסַיֵּעַ בִּשְׁעַת שְׂרֵפָה, וּמְסַיֵּם הָרַמְבַּ״ם, כְּגוֹן הַמְהַפֵּךְ בַּבָּשָׂר וְהַמַּשְׁלִיךְ עֵצִים וְהַמְהַפֵּךְ בָּאֵשׁ וְהַחוֹתֶה גֶחָלִים כְּדֵי שֶׁתִּבְעַר הָאֵשׁ וְכַיּוֹצֵא בָהֶן:
{כ} יֵשׁ לִתְמֹהַּ, דַּהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר לְאַחַר שֶׁנִּתַּךְ כְּלִישְׁנָא דְמַתְנִיתִין וְהַיְנוּ בִּתְחִלַּת הַשְּׂרֵפָה דַּעֲדַיִן לֹא נַעֲשָׂה אֵפֶר, וְכִדְאִיתָא בַגְּמָרָא דְאִיכָּא בֵּינַיְהוּ בֵּין תַּנָּא קַמָּא דְּבָרַיְתָּא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וְעַיֵּן עוֹד:
ל) היו סובלין אותם במוטות
ר״ל אם נשרפין כמצותן. אז ד׳ בני אדם נושאין אותן על מוטות [שטאנגען], לחוץ לעיר לשרפו שם:
לא) והאחרונים לא יצאו
ר״ל כשהיה כך, שהב׳ שנושאין בראש הא׳, וגם גוף הפרים והשעירין, כבר היו כולן מבחוץ לעזרה, והב׳ שבראש השני עדיין היו בפנים [עי׳ בש״ס ק״ד ב׳]:
לב) עד שיצת האור ברובן
ברוב בשר של גוף הנשרף, אז מטמאים להמתעסק אז:
לג) ניתך הבשר
ר״ל אם נימק צורה החיצונה של הבשר ע״י האש. דנחרך כל פנים החיצוני של הבשר:
לד) אין השורף מטמא בגדים
אף שמסייע אז גם הוא לשרפן לאפר אפ״ה אינו מטמא. אבל מקמי הכי, המהפך בבשר או באש, או המשליך עצים להמדורה, והחותה בגחלים כדי שיבער, וכיוצא בעסקי ההבערה, מטמא בגדים. אבל המצית האור והמסדר המערכה קודם שיתנו שם הפרים, אינו מטמא בגדים:
לפי כתב-יד קופמן
המשנה מניחה שנושאי ״הפרים הנשרפין״ מטמאים בגדים בצאתם מחומת העזרה, וזו ההלכה המקובלת (משנה יומא פ״ו מ״ז). בספרא (אחרי מות פרשה ה ה״ו, פב ע״ד; בבלי, סח ע״א) מובאת דרשה מיוחדת המבארת מדוע ״חוץ למחנה״ לגבי שרפת הבשר הוא מחוץ לשלושה מחנות אבל ״חוץ למחנה״ לגבי טומאת בגדים הוא מחוץ לחומת העזרה, והרי בתורה נאמר ״והשֹרף אֹתם יכבס בגדיו... ואחרי כן יבוא אל המחנה״ (ויקרא טז כח), ולפיכך היה מקום להניח שבשני המקרים מדובר באותו מחנה. הספרא מדייק זאת מהכתוב, אך למעשה אין הוא מסביר את ההבדל. בלשון המקרא יש לכך הסבר פשוט: השורף רשאי לבוא למחנה רק לאחר טבילה; אין כידוע איסור על כניסת טמאים לירושלים, ועל כורחך ״מחנה״ זה הוא המקדש עצמו. ברם נראה שלא דרשת הכתובים הובילה לגיבוש ההלכה, אלא הרקע הרֵאלי. שורפי הבשר יצאו מהר הבית לבית הדשן הגדול. בחלק זה חומת הר הבית היא גם חומת ירושלים. ממילא ברור שאין הבדל במקרה זה בין חומת העזרה וחומת ירושלים.
היו סובלים אותם במוטות – הבשר לא נותח וממילא היה גוף הבהמה כבד, והדרך הסבירה לשאתו הייתה על מיטה או מעין אלונקה. דרך אחרת הייתה להחדיר מעין שיפוד לגוף הבהמה. לפי ההמשך ברור שלפנינו לפחות ארבעה סבלים (שניים ראשונים ושניים אחרונים), ומכאן שההובלה הייתה במיטה בעלת מוטות, כנראה כדי שהסבלים לא ייגעו בבשר עצמו. יצאו הראשונים חוץ לחומת העזרה והאחרונים לא יצאו הראשונים מיטמין בגדים והאחרונים אינן מיטמין בגדים עד שיצאו יצאו ואלו ואלו אלו ואילו מטמין בגדים – המשנה מדקדקת מה קורה אם הבשר ניטמא באמצע הדרך: הוא חדל מלטמא בגדים, ולכן אם נטמא בדיוק בשער רק הראשונים ניטמאו. כל המקרה תאורטי וספרותי בלבד. רבי שמעון אומר אלו ואלו אינן מיטמין בגדים עד שיצת האור ברובן והותך הבשר אין השורף מיטמא בגדים – רבי שמעון חולק על תנא קמא במשנתנו ובמשנת יומא כאחת וסבור שטומאת הבגדים חלה רק לאחר השרפה. במשנת יומא נוסח דבריו של רבי שמעון הוא רק ״משיצית האור ברובן״ (פ״ו מ״ז). יש הבדל בין נוסח דבריו כאן לנוסח דבריו במשנת יומא. אצלנו הדרישה היא לא רק שהאש תוצת, אלא שרוב הבשר, או מעט ממנו, יותך, ואילו ביומא נזכרת רק אחיזת האש. קשה לדעת מה הנוסח המקורי ומהי ההרחבה או הקיצור. מרחק רב בין הצתת האש להתכת הבשר, לפיכך יש לראות בנוסח זבחים עיבוד מלאכותי וביומא נוסח רֵאלי. מקרה זה מצטרף לעדויות על הלכות בלתי רֵאליות במסכת זבחים. אנו רואים בכך עדות לאיחור.
באופן כללי, סוף הפרק קרוב למשנת יומא. עם זאת, הבדלי הניסוח מעניינים. התוספת הגדולה היא בעצם הדיון במצב הפרטני ששניים יצאו ושניים לא יצאו. זה פרט בלתי מעשי, אבל אופייני לדרך הניתוח ההלכתי של תורה שבעל פה. קיימים עוד כמה הבדלי ניסוח בין המשניות ולא עלה בידנו להכריע מי קדם למי, אבל התלות שלהן זו בזו, או במקור שלישי קדום יותר, ברורה. במבוא למסכת תמיד-מידות נעלה את האפשרות של מקור שלישי המספר על המקדש, ״קובץ זיכרונות המקדש״. עורך יומא הביא אותו כרוחו, ואילו בעל מסכת זבחים הוסיף עליו מדיוני התורה שבעל פה, כך היטשטש אופיו המקורי (הסיפורי-רֵאלי) וכמעט לא נותר ממנו הד.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

זבחים יב – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), משנה כתב יד קאופמן זבחים יב – מהדורת הרב דן בארי על פי כ"י קאופמן A50 (הערת המהדיר: הניקוד תוקן על פי כללי הדקדוק בנוגע למלא וחסר, ולפי הצליל לגבי קמץ ופתח, צרי וסגול, המתחלפים בכתב יד קאופמן מתוך הגיה ספרדית), מקבילות בתוספתא זבחים יב – מהדורת 'תוספתא מבוארת' מאת הרב דוד פיאלקוף, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., קישורים לתלמודים זבחים יב, רמב"ם זבחים יב, ר׳ עובדיה מברטנורא זבחים יב – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מלאכת שלמה זבחים יב, תוספות יום טוב זבחים יב, עיקר תוספות יום טוב זבחים יב, תפארת ישראל יכין זבחים יב, משנת ארץ ישראל זבחים יב – משנת ארץ ישראל, מאת שמואל ספראי, זאב ספראי, חנה ספראי (ירושלים, תשס"ח-תש"פ) (CC BY 3.0)

Zevachim 12 – Adapted by ALHATORAH.ORG from the William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Mishna MS Kaufmann Zevachim 12, Tosefta Parallels Zevachim 12, Kishurim LaTalmudim Zevachim 12, Rambam Commentary on the Mishna Zevachim 12, R. Ovadyah MiBartenura Zevachim 12 – Translated by Rabbi Robert Alpert (2020) (CC BY 3.0), Melekhet Shelomo Zevachim 12, Tosefot Yom Tov Zevachim 12, Ikkar Tosefot Yom Tov Zevachim 12, Tiferet Yisrael Yakhin Zevachim 12, Mishnat Eretz Yisrael Zevachim 12

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×