לפי כתב-יד קופמן
טבול יום – מי שטבל ביום לטהרתו וממתין עד הערב, ואז יהא טהור לחלוטין ורשאי יהיה לאכול בתרומה
(משנה כלים פ״א מ״ה),
ומחוסר כיפורין – אנשים החייבים בטבילה ובקרבן, כגון מצורע ונזיר, לאחר שטבלו עליהם להמתין להבאת הקרבן ועד אז הם ״מחוסרי כיפורים״,
אינן חולקין בקדשין לאכל לערב – שני אלה אסורים בקודש. אשר לתרומה, מחוסר כיפורים מותר בתרומה וטבול יום אסור בה (עד הערב), כפי שנאמר במפורש במשנה כלים (שם).
אונן נוגע ואינו מקריב – ברוב עדי הנוסח ובדפוס נוסף ״ואינו״,
חולק לאכל בערב – האונן הוא מי שמת לו מת (אחד מהקרובים הראשוניים) וטרם נקבר. האונן פטור ממצוות שכן הוא עסוק בקבורה, אך אין הוא בהכרח טמא, אלא אם כן כבר נטמא במפורש. האונן אסור במעשר שני (
משנה מעשר שני פ״ה מי״ב; תוספתא פ״ב ה״ח;
שביעית פ״ז ה״ז), ומותר באכילת דמאי
(משנה דמאי פ״א מ״ב), שכן בווידוי המעשר נאמר במפורש ״לא אכלתי באֹני ממנו״
(דברים כו יד). חז״ל קבעו בפשטות שאונן אסור בקודש, כלומר אסור לו להקריב במקדש או לאכול מקודשים
1, והוא אסור גם באכילת פסחים
(משנה פסחים פ״ח מ״ו). לכאורה היה מקום להסביר שבזמן הטיפול במת הוא ייטמא, ברם כל דיני האבלות נפסקים עם הרגל, ואם הוא לא נטמא בפועל, כלומר לא נגע במת או התקרב אליו, ניתן לצרפו למנויים על קרבן פסח. כלומר, הסיבה לאיסור איננה טומאה אלא סיבה שונה. אונן אסור גם בביכורים. משנת ביכורים
(פ״ב מ״ב) אומרת שאונן אסור באכילת מעשר שני, וזו הלכה מפורשת גם במשנת מעשר שני
(פ״ה מ״י). ממשנת ביכורים
(פ״ב מ״ב) ניתן גם להסיק בפשטות שאונן זכאי לאכול בתרומה, וכן שנינו: ״אונן אסור במעשר ומותר בתרומה״
2. נראה שהנימוק העיקרי היה שהאונן שרוי באבל, ואין זה מתאים שהשרוי באבל ישתתף בשמחת המצווה
3.
בתקופת המשנה והתלמוד הייתה אמנם הקבורה בדרך כלל פרטית, והמשפחה טיפלה במת בעצמה, אך גם במצב זה ייתכן שאת העבודה הנדרשת יבצעו רק חלק מהבנים, ואחד מהם יישאר טהור. ייתכן גם שאחד מהקרובים יגיע ממרחק ולכן לא יעסוק בפועל בקבורה. יתר על כן, מכמה מקורות אנו שומעים על גוף ציבורי המטפל בקבורה. מת כזה מכונה ״נמסר לרבים״ (
ירושלמי ברכות פ״ג ה״א, ו ע״א)
4. במקרים מעין אלה ייתכן שהאונן לא ייטמא, ולכן אפשר לשחוט עליו את הפסח.
משנתנו מדגישה שהאונן איננו טמא ולכן אין נגיעתו פוסלת את הקרבן, אבל אין הוא משתתף בסעודת המצווה של בשר הקרבן כשם שאיננו אוכל בפסחים.
בעלי מומין [
בין]
קבועין בין בעלי מומין עוברין – המשנה מחלקת בין כוהן בעל מום קבוע לבין כוהן בעל מום עובר. הלכה ידועה היא שכוהן בעל מום פסול לעבודה, ואת הפסוק המקראי לכך נצטט להלן. האבחנה בין מומים קבועים למומים זמניים (בני ריפוי) מופיעה גם במקורות אחרים, בעיקר בקשר למומי בהמה, אך גם לגבי מומי אדם ההלכה היא: ״מומין אלו בין קבועין בין עוברין פוסלין באדם״ (
משנה בכורות פ״ז מ״א; תוספתא שם פ״ה ה״א, עמ׳ 539). אם כן, כוהן בעל מום עובר פסול לעבודה כל עת שמומו עליו
(בבלי כתובות עה ע״א). גם לגבי בהמה דינם של שני סוגי המומים דומה, ובשניהם הבהמה פסולה לקרבן, אבל יש הבדלים במקרים מסוימים (כגון להלן פי״ד מ״ב). כן יש הבדל בין סוגי המומים לגבי פסילת בכור.
חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין – ככתוב בתורה במפורש: ״כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה׳ מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב. לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל״
(ויקרא כא כא-כב). אמנם התורה אינה אומרת במפורש שכוהן בעל מום שותף לחלוקת הקרבנות. המדרש לומד זאת מדרשת הכתוב: ״ ׳כל זכר בכהנים׳, לרבות בעלי מומים. למה, אם לאכילה כבר אמור, אם כן למה נאמר ׳כל זכר׳? לרבות בעלי מומים למחלוקת
5״ (ספרא, צו פרק ג ה״ה, לא ע״א). אבל גם ללא הדרשה הרי זה ברור שאם כוהן בעל מום זכאי לאכול מקודשים הרי שהוא משתתף בחלוקת הבשר שבמקדש, אחרת מתי תהיה לו הזדמנות לאכול בקודשים? ההלכה במשנתנו מוכרת ומשנת מנחות מתבססת עליה בקבעה שגם כוהנים ששירתו במקדש חוניו ״הרי הם כבעלי מומין, חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין״ (משנה מנחות פי״ג מ״א).
כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר – לכאורה משפט זה סותר את קודמו, הרי כוהנים בעלי מום אינם ראויים לעבודה אבל חולקים בבשר. הבבלי מסביר, אגב אורחא, שהכלל חל על טמאים ודומיהם, אבל לא על בעלי מומים, ומציע אף פרשנות נוסח למילה בתורה ש״ראוי לאכילה חולק״ (צט ע״א). ברם כל זה איננו פשט המשנה. הקושי הוא ששתי הדעות הנראות חולקות שנויות ברצף, ללא סימן שיש ביניהן מחלוקת.
בתוספתא מצינו שתי ברייתות. הראשונה: ״אין הכהנים חולקין בשר כנגד בשר, ועופות כנגד עופות, בשר כנגד עופות, ועופות כנגד מנחות, מנחות כנגד מנחות, שנאמר וכל מנחת בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו״ (פי״א ה״ה, עמ׳ 496-495)
6. בברייתא זאת בולטת המגמה שכל כוהן יאכל את אשר הקריב, ולא יחליף את קרבנו בקרבן אחר. מגמה זו מוצאת את עיגונה בפסוק: ״לכהן הזֹרק את דם השלמים לו יהיה״
(ויקרא ז יד). לפי תפיסה זו אין חלוקה כללית של בשר הקרבנות אלא כל כוהן מקבל את הזבח שאת דמו זרק, ומי שאינו ראוי לעבודה לא יקבל בשר קודשים אלא אם כן הבעל יחלוק לו משלו כנדבה פרטית. מבחינה מעשית הדבר מחייב שכל כוהן ישמור לו במקום נפרד את הבשר ״שלו״ ויבשל אותו בנפרד. חלוקת קרבנות תתבצע, אפוא, רק בקרבנות ציבור (כגון שתי הלחם ולחם הפנים, תמידים וכיוצא באלו), או כשהכוהן הזורק את הדם ויתר על חלקו. ארגון כזה מתאים למקדש קטן וקשה לדמותו במקדש גדול שבו מאות קרבנות, וכוהנים רבים. יתר על כן, חלק מהכוהנים לא עסקו בקבלת דם אלא בשחיטה או בעבודות אחרות, ולפי גישה זו הם ינושלו מהבשר.
יש להניח שבמקדש גדול ורב משתתפים הגישה שכל כוהן יאכל רק את מה שהוא זרק את דמו איננה מעשית. גישה כזאת אפשרית רק במקדש קטן. לפיכך יש להניח שזו הלכה תאורטית שבמקדש של שלהי בית שני הייתה בלתי אפשרית. מכאן החשד הטבעי שזו הלכה מאוחרת של חכמים.
גישה שונה עולה מהברייתא הבאה בתוספתא: ״האיש חולק אף על פי בעל מום. אין הקטן חולק אף על פי תמים. קטן מאימתי כשר לחלק בקדשי מקדש? משיביא שתי שערות, אבל אין מקריבין אותו לעבודה עד שנתמלא זקנו. רבי אומר, אומר אני עד שיהא בן עשרים שנה ומעלה...״ (פי״א ה״ו, עמ׳ 496). אם כן, בתוספתא מוזכרים עוד כאלה שאינם מקריבים, אך משתתפים בחלוקה.
ייתכן, אפוא, ששני הניסוחים סותרים זה את זה. מי שסבר שכל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק לא סבר שכל הפסולים שנמנו אינם משתתפים בחלוקה, אבל ודאי שטבול יום ומחוסר כיפורים לא השתתפו בחלוקה, שכן הם מנועים מלאכול. גם האונן אסור באכילה וממילא אינו משתתף בחלוקה7. נמצאנו למדים שהמשפט ״כל שאינו ראוי לעבודה...״ בהקשרו העצמאי משקף את העמדה שהמקריב אוכל את מה שהקריב, וממילא מי שאינו מקריב אינו שותף לאכילת בשר קרבנות. התוספתא חולקת וסבורה שיש מי שאינו מקריב ושותף בחלוקה. אך אין לפרש את המשנה לפי התוספתא החולקת, ואין לסטות מפשט המשנה. זאת על רקע העובדה שמצינו את הדעה (לדעתנו דעה תאורטית וספרותית בלבד) שאכן כך נהגו במקדש, ומי שלא זרק דם לא השתתף באכילת הקרבנות. אם כך, הרי שניסוח משנתנו אינו עומד בפני עצמו אלא הוא מובן רק כמתייחס למקרה של התוספתא.
אבל בספרא, כמו בבבלי, מוצגת ההלכה של המשנה כחלה על טמאים בלבד: ״ ׳לכהן אשר יכפר בו לו יהיה׳, פרט לטבול יום ולמחוסר כפורין ואונן״ (ספרא, צו פרק ט ה״א, לג ע״ד).
[כל] שאין לו בבשר – הטמאים, אין לו בעורות – העורות היו מרכיב חשוב בכלכלה של הכוהנים, שכן זה היה הרווח הכספי שאותו יכלו להביא לביתם משבוע העבודה במקדש. התוספתא יודעת לספר כי בשלב הקדום חולקו העורות בין בני בית האב שעבדו באותו יום במקדש, ברם ״גדולי הכהונה״ הפקיעו את העורות לעצמם ועשקו בכך את הכוהנים ההדיוטות. בשלב שני חילקו את העורות פעם בשבוע, בין כל כוהני המשמרת, בתקווה שהמשמרת כולה תעמוד ביתר הצלחה מול גדולי הכהונה. אך עדיין עשקו גדולי הכהונה את הכוהנים ההדיוטות. לבסוף הקדישו הבעלים (הישראלים שהזדהו עם הכוהנים ההדיוטות) את העורות למקדש, ואפילו גדולי הכהונה לא העזו להפקיע לעצמם את רכוש ההקדש. בכספי העורות הכינו ציפוי של זהב לגג ההיכל8. הסיפור מלמד על המתיחות בין הכוהנים הפשוטים לסגל הקבע של המקדש, ועל תמיכתם של ההמון ושל החכמים בכוהנים ההדיוטות.
משנת שקלים
(פ״ו מ״ו) קובעת שעולות נדבה עורן לכוהנים, וגם ממשנתנו משמע שהכוהנים מתחלקים בעורות וההסדר שבתוספתא אינו נרמז. סביר להניח שמשנתנו (ומשנת שקלים) מייצגות את השלב הראשון או השני, שכן נאמר בה שהעורות ניתנים לכוהנים. ייתכן גם שהסיפור שבתוספתא חל רק על עורות של קרבנות שהיו להם בעלים. אבל קרבנות ללא בעלים מוגדרים עדיין ניתנו לכוהנים, שכן לא היה מי שיקדיש את העורות למקדש.
אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים אינו חולק בבשר שנאמר – ויקרא ז לב, המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה – זו כאמור התפיסה המצמצמת, שרק זורק הדם מקבל את בשר הקרבן שאת דמו זרק. ההלכה מבטאת תפיסה עקרונית. בפועל ספק רב אם בהמולת המקדש היה מידע למי שייך עור פלוני ולמי שייך הבשר. הקרבנות התערבבו, והזיקה האישית היא תאורטית. נשוב לכך במבוא למסכת קינין.
1. משנה, הוריות פ״ג מ״ה; זבחים פ״ב מ״א; מנחות פ״א מ״ב ועוד.
2.
תוספתא חגיגה פ״ג הט״ו; השוו משנה, שם פ״ג מ״ג. בירושלמי יבמות פ״ח ה״א, ח ע״ג, מובאת סדרת דרשות המעגנות בכתובים את הדין הידוע שאונן מותר בתרומה.
3. זו הסיבה לכך שהיו שסברו שלאונן אסור להיכנס למקדש. ראו פירושנו לתמיד פ״ב מ״ב; אלון, מחקרים, עמ׳ 117-115; בן ארי, תחומים, עמ׳ 78-76, אם כי הסברנו שונה במקצת.
4. ראו ספראי, הקהילה, עמ׳ 68-67.
5. מחלוקת משמעה חלוקה, ראו משנה, אבות פ״ה מי״ז.
6. כמו כן: ״המורם מתודה ואיל ונזיר ושלמים הכהן המקריב לו יהיה, ולא יהיו לשאר כהנים חלק בו״ (מדרש אגדה בובר,
במדבר ה ט).
7. יש לכך מקורות רבים. כך, למשל, האונן אסור באכילת פסח, וראו תוספתא פי״א ה״א וה״ג, עמ׳ 495.
8. תוספתא מנחות פי״ג הי״ח-הכ״א, עמ׳ 533, ומקבילות.