×
Mikraot Gedolot Tutorial
Loading text...
 
(א) גֵּט פָּשׁוּט, עֵדָיו מִתּוֹכוֹ. וּמְקֻשָּׁר, עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו. פָּשׁוּט שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו וּמְקֻשָּׁר שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים. רַבִּי חֲנִינָא בֶן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מְקֻשָּׁר שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ, כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ פָשׁוּט. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.
In an ordinary document, its witnesses are to sign inside it, i.e., on the written side of the paper. In a folded and tied document, its witnesses are to sign on the back of it.
With regard to an ordinary document whose witnesses wrote their signatures on the back of it, and a tied document whose witnesses wrote their signatures inside of it, both of these are not valid. Rabbi Ḥanina ben Gamliel says: A tied document whose witnesses wrote their signatures inside of it is valid, because one can transform it into an ordinary document by untying it. Rabban Shimon ben Gamliel says: Everything is in accordance with regional custom.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראל
[א] גֵּט פָּשׁוּט, עֵדָיו מִתּוֹכוֹ, מְקֻשָּׁר, עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו.
פָּשׁוּט שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו, מְקֻשָּׁר שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ, שְׁנֵיהֶן פְּסוּלִים.
רְבִּי חֲנַנְיָה בֶן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מְקֻשָּׁר שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ, כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ פָשׁוּט.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.
פשוט שכתב עדיו מאחוריו מקושר שכתב עדיו מתוכו שניהן פסולין רבי חנניא בן גמליאל אומר מקושר שכתב עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט השיב רבי על רבי חנניא בן גמליאל והלא זמנו של שטר מוכיח עליו אם פשוט הוא ואם אינו פשוט אי זה הוא מקושר כתב שם המלוה ושם הלוה מקום הלוקח מקום המוכר מקום השדה מקום המעות מקום הזמן קושרו מלמעלה והעדים מלמטה כשר.
גט פשוט עדיו מתוכו ומקושר מאחוריו. פשוט שכתבו עדיו מאחוריו ומקושר שכתבו עדיו מתוכו שניהן פסולין, ר׳ חנניה בן גמליאל אומר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט, רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה.
גט קוראים לכל שטר, וכבר ביארנו זה כמה פעמים. ומקושר שטר מקופל כעין קיפול המניפות הנעשות מן הקלף אצלנו במערב. וטעם תיקון אלו השטרות בגלל כהנים שהיו בדורותיהם מרבים לגרש, ותיקנו להם גט מקושר כדי שתארך עשייתו, ואולי יסור כעסו בזמן עשיית אותם הקשרים, וגם לא ראו לעשות הבדל בין גיטי נשים לשאר השטרות, ותיקנו שיהיה גט מקושר גם במקח וממכר וזולתו למי שרוצה זה. והכל מודים שאם היה מנהג המקום שאין כותבים אלא גט מקושר, ואמר הבעל
מלה זו נוספה על ידי רבנו בגיליון.
לסופר כתוב לי גט סתם, ולא פירש לו לא פשוט ולא מקושר, וכתב הסופר פשוט, הרי הוא פסול. ואם היה מנהג המדינה שכותבים פשוט ומקושר, ואמר הוא לסופר כתוב לי גט פשוט, או אמר לו גט מקושר, וכתב לו הסופר בחילוף מה שאמר לו, רבן שמעון בן
מ׳שמעון׳ נוסף על ידי רבנו בגיליון.
גמליאל מכשיר זה, הואיל ומנהג המדינה שכותבים כמו שכתב הסופר, ואין הבעל מקפיד בכגון זה. וחכמים אומרים פסול, עד שיכתוב כמו שציוהו. והלכה כחכמים.
גט פשוט עדיו מתוכו מקושר עדיו כו׳ – גט נקרא כל שטר וכבר בארנו זה פעמים. ומקושר שטר מקופל כעין אותם הכלים המקופלים העשויים אצלנו במערב והם מקלף שמנשבים בהם להסיר הזבובים וטעם תקון אלה השטרות מפני שהיו באותם הדורות קופצים לגרש והתקינו לו גט מקושר כדי שיתעכב בעשייתו ומתוך כך שמא יעבור על כעסו בזמן עשיית אותם קשרים ולא רצו לשום הפרש בין (שאר) גיטי נשים ושאר השטרות והתקינו ג״כ שיהיה גט מקושר במקח וממכר וזולתם למי שירצה לעשותם כן והכל מודים כי כשיהיה מנהג המקום שאין כותבין אלא גט מקושר ואמר לסופר כתוב לי גט סתם ולא פירש לו לא פשוט ולא מקושר וכתב הסופר פשוט שהוא פסול ואם היה מנהג העיר לכתוב פשוט ומקושר ואמר הוא לסופר כתוב לי גט פשוט או אמר לו גט מקושר וכתב לו הסופר בהפך מה שאמר לו רבן גמליאל מכשיר הואיל ומנהג המדינה לכתוב כמו שכתב הסופר ולא יקפיד הבעל כגון זה וחכמים אומרים פסול עד שיכתוב כמו שאמר לו והלכה כחכמים.
גֵּט פָּשׁוּט. שְׁטָר פָּשׁוּט, כְּעֵין שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵינָן תְּפוּרִים וּמְקֻשָּׁרִין. וְכָל שְׁטָר קָרוּי גֵּט:
עֵדָיו מִתּוֹכוֹ. מִבִּפְנִים כְּעֵין שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים:
מְקֻשָּׁר מֵאֲחוֹרָיו. כּוֹתֵב שִׁיטָה אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם וְכוֹרְכָן עַל הֶחָלָק וְתוֹפֵר, וְעֵד אֶחָד חוֹתֵם עַל הַכֶּרֶךְ מִבַּחוּץ, וְחוֹזֵר וְכוֹתֵב שְׁנֵי שִׁיטִין אוֹ יוֹתֵר מִבִּפְנִים וְכוֹרְכָן עַל הֶחָלָק, וְחוֹתֵם עֵד שֵׁנִי עַל הַכֶּרֶךְ מִבַּחוּץ, וְכֵן עֵד שְׁלִישִׁי. וְתִקְּנוּ רַבָּנָן גֵּט מְקֻשָּׁר, מִשּׁוּם כֹּהֲנִים קַפְּדָנִים שֶׁהָיוּ כּוֹתְבִים גֵּט פִּתְאוֹם לִנְשׁוֹתֵיהֶם וּמִתְחָרְטִים וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהַחְזִירָן, וְהִתְקִינוּ לָהֶם גֵּט מְקֻשָּׁר שֶׁאֵינוֹ נוֹחַ לִכָּתֵב מְהֵרָה, שֶׁמָּא בְּתוֹךְ כָּךְ יִתְפַּיֵּס. וּכְשֵׁם שֶׁתִּקְּנוּ מְקֻשָּׁר בְּגֵט, כָּךְ תִּקְּנוּ בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת, שֶׁלֹּא חִלְּקוּ חֲכָמִים:
שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין. שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ כְּתִקּוּן חֲכָמִים:
שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ פָשׁוּט. שֶׁאִם יִקְרַע הַתְּפִירוֹת וְיִפְתַּח הַשְּׁטָר יִהְיֶה פָּשׁוּט:
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. פְּלֻגְתָּא דְּתַנָּא קַמָּא וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בְּאַתְרָא דִּנְהִיגֵי בְּפָשׁוּט וּבִמְקֻשָּׁר, וְאָמַר לֵיהּ עֲבֵד לִי מְקֻשָּׁר, וְאָזִיל וְעָבַד לֵיהּ פָּשׁוּט, אוֹ פָּשׁוּט וְעָבַד לֵיהּ מְקֻשָּׁר, תַּנָּא קַמָּא סָבַר מִקְפַּד קָפֵיד וּפָסוּל. וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר הוֹאִיל וּמִנְהַג הַמְּדִינָה בְּתַרְוַיְהוּ, לֹא קָפֵיד וְכָשֵׁר. וַהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא:
גט פשוט – a plain document similar to ours which are not sewn or folded; and every document is called a Get.
עדיו מתוכו – from the inside, similar to ours that we make.
מקושר מאחוריו – he (i.e., the scribe) writes one line or two and wraps them on the blank part and sews it. And one witnesses inscribes on the wrapping from the outside, and he (i.e., the scribe) goes back and writes two lines from the inside and wraps them on the blank part and the second witnesses inscribes on the wrapping from the outside. And similarly, the third witness. But the Rabbis established a folded document because of stringent Kohanim, because they would write a bill-of-divorcement suddenly to their wives and then regret it and they wouldn’t be able to restore them (i.e., because a Kohen cannot marry a divorced woman – see Leviticus 21:7), and the Rabbis ordained for them a folded bill-of-divorcement which is not easy to write quickly, lest in the midst of it, he is pacified. And just as they ordained/instituted a folded document for a Get, so they instituted for other documents that the Sages did not disagree with.
שניהם פסולין – for they did not act as the Sages ordained.
שיכול לעשותו פשוט – for if the seams would tear and the Get would open, it would be a plain document.
רשב"ג אומר הכל כמנההג המדינה – there is a dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis in a place where there is the practice of [both] a plain document and a folded document. If someone said to him: “Make for me a folded [document]” and he went and he made for him an ordinary document, or “Make for me an ordinary document” and he made for him a folded document, the first Tanna/teacher [of the Mishnah] holds that he is particular, and it is unfit. But Rabban Shimon ben Gamliel holds that since with both (i.e., the plain document and folded document), it [depends upon] local custom, he is not strict and it is appropriate/fit, but the Halakha is according to the first Tanna/teacher [of the Mishnah] (see Talmud Bava Batra 165a).
גט פשוט פרק האיש מקדש דף מ״ט. וכתבו תוס׳ ז״ל גט פשוט בין דגיטין בין בשאר שטרות מיירי והאי מילתא שייך למיתני בהאי פירקין ולא במסכת גיטין והתם שייך למיתני פ׳ הניזקין ולא בנזיקין דהכא אגב דתנא בפ׳ מי שמת בכותב שטר שכתב כל נכסיו בבריאות ובשכיב מרע תני הכא גט פשוט דאיירי בשטרות ואיידי דאיירי התם בפ׳ השולח בתיקון העולם תנא בתרי׳ פ׳ הניזקין דאיירי בהכי ע״כ:
גט מקושר רבנן תקון ומסמכי לה בגמרא אקראי חד מינייהו רמי בר יחזקאל אמר מהכא על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה אלא לומר לך שנים לפשוט שלשה למקושר ופרכינן איפוך אנא ומשני מסתברא מתוך שנתרבה בקשריו נתרבה בעדיו ואסמכתא אחרת ג״כ כתבתיה בס״פ הזורק דגיטין בשם הירושלמי וכתבו תוס׳ בשם ר״י ז״ל ולא שיהיה חובה בזמן הזה ג״כ לעשות כן אלא כדי שלא יפסידו נשותיהם התקינו לעשות כן ע״כ ובסמ״ג סימן נ׳ בסדר הגט דאין אנו בקיאין בגט מקושר יפה ואף בימי חכמים אמרי׳ בפ׳ גט פשוט ומי בקי רבי בגט מקושר ע״כ. עוד כתבו ז״ל פשוט שכתבו עדיו מאחוריו פסול טעמא משום שמא יעשנו מקושר ויהיה השטר מוקדם ואפילו לא חתימו כי אם שני עדים גזרו שנים אטו שלשה. וא״ת והלא במקושר יש חלק בין שיטה לשיטה וא״כ פשוט שאין בו חלק היאך יעשנו מקושר שלא היה בו חלק וי״ל שהיה כתוב כסדר פשוט והכי מוכח ר״ח בן גמליאל מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט ואם יש במקושר חלק היאך יכול לעשותו פשוט הלא יכירו שהיה מקושר אלא ודאי לא היה בו חלק ע״כ:
ר׳ חנינא בן גמליאל אומר מקושר וכו׳ בגמרא איתא השיב רבי לדברי ר׳ חנינא בן גמליאל והלא אינו דומה זמנו של שטר זה לזמנו של זה פשיט מלך שנה מונין לו שנה שתים מונין לו שתים מקושר מלך שנה מונין לו שתים שתים מונין לו שלש פי׳ ושמא לכבוד המלך היו עושין כלומר כבר החזיק במלכותו שתי שנים כלומר מלך הרבה וחכמים תקנו לכתוב במקושר כמנהג האומה כדי לתת חלוקים הרבה וחומרות במקושר משום תקנת הכהנים הקפדנים שלא יהא נוח לגרש נשותיהם והשתא מצי אתי לידי תקלה דדילמא יזיף לי׳ במקושר דמוסיף ליה שתא ופרעי׳ בתוך שנתו וא״ל אירכס לי שטרא וכתב לי׳ שובר ובתר הכי משוי ליה פשוט וא״ל בתר דכתבת לך האי שובר הדרת ויזפת מינאי ושטר שלי מוכיח דזמנו בתר זמן השובר ופרקינן קסבר אין כותבין שובר ולעולם לא פרע לי׳ עד דקרע לי׳ לשטרי׳ ופלוגתא היא לקמן בפירקין ואיתא בגמרא דרבי לא הוה בקי בשטר מקושר עד דאסברי׳ זונן דהיינו שם חכם שכן דרך האומה לכתוב בשטרותיהם שתים תחת אחת שלש תחת שתים ובתר דשמעה מזונן הוא דאותיב לר׳ חנינא:
מפני שיכול לעשותו פשוט ואע״ג דהוי גט מאוחר שהרי לא ידעו דתחלתו היה מקושר מ״מ כשר ומכאן שמעינן דגט מאוחר כשר לדעת תוס׳ ז״ל בפ׳ שני דגיטין והיא דעת הראב״ד ז״ל אבל לדעת הרמב״ם ז״ל בפ״א מהלכות גירושין דגט מאוחר פסול לא הכשיר ר׳ חנינא אלא בגט חוב עיין בהר״ן ז״ל פ׳ שני דגיטין דף תקס״א. וכתב הרשב״א ז״ל בחדושיו פשוט שכתבו עדיו מאחוריו נ״ל שאין צ״ל בשלא חתמו העדים אלא מאחוריו דהתם ודאי פסול משום דלאו אשטרא קמסהדי דכיון שהיה להם שיחתמו בפנים והם לא חתמו אלא מבחוץ לא העידו על מה שכתוב בשטר ואע״פ שבמקושר מהני התם כיון דהכי תקינו רבנן על כרחך על מה שבתוכו הם מעידים אבל הכא לא. כך נראה שפשוט שעשאו כולו כדינו ודחתום עדיו מתוכו כראוי ורצה לרבות בעדים והחתים עוד אחרים באחוריו בזה אמרו שהוא פסול ודברי הכל שאם יקשרנו נמצא מוקדם וכן פי׳ מקושר שכתבו עדיו מתוכו שעשה מקושר כהלכתו ועדיו מבחוץ וריבה בעדים והחתימם מתוכו ובדין הוא שיהא כשר שאפילו יפשוט שטר מאוחר הוא וכשר אלא היינו טעמא דפסול כרבי דתניא בגמרא השיב רבי על דברי ר׳ חנינא בן גמליאל וכו׳ ולפרושי טעמא דמתניתין אתא ור׳ חנינא בן גמליאל סבר אין כותבין שובר לפי שיכול הוא לעשותו פשוט ויהא שטר מאוחר וכשר ומן הירושלמי למדתיה דגרסינן התם פ׳ הזורק וכו׳ ע״ש בחדושי הרשב״א ז״ל. בסוף פי׳ רעז״ל ורשב״ג סבר הואיל ומנהג המדינה בתרוייהו לא קפיד וכשר ע״כ. אמר המלקט דמראה מקום הוא לו כלומר שאם טורח לו לכתוב מקושר יכתוב פשוט ומיהו אם יכתוב מקושר טפי ניחא לי׳ שהרי מנהג המדינה בשניהם אבל באתרא דנהיגי בפשוט וא״ל עביד לי פשוט ואזל ועבד לו מקושר אליבא דכ״ע קפידא וה״ה אפכא דת״ק מודה דהכל כמנהג המדינה. וכבר כתבתי בפ׳ התקבל סימן ד׳ ובפ׳ האיש מקדש סימן ב׳ דר׳ אלעזר ור״ש ס״ל כותי׳ דרשב״ג דמראה מקום הוא לו והוו שיטה:
גט. כתב הר״ב כל שטר קרוי גט. ועיין מ״ש בריש מסכת גטין:
מקושר מאחוריו. לשון הר״ב כותב שטה אחת כו׳. ועד אחד חותם על הכרך כו׳. ומסיים הרשב״ם ואלו הכפילות כל כפל בפ״ע ונראה מבחוץ בין כל כפל לכפל כעין קסת הסופר כזה* ע״כ. וזה לשון הרמב״ם מקושר שטר מקופל כעין אותם כלים המקופלים העשוים אצלינו במערב והם מקלף שמנשבים בהם להסיר הזבובים. ע״כ:
פשוט שכתבו עדיו מאחוריו. וא״ת והא במקושר יש חלק בין שטה לשטה. וא״כ פשוט שאין בו חלק היאך יעשנו מקושר שלא היה בו חלק וי״ל שהיה כתוב כסדר פשוט. והכי מוכח מרבי חנינא בן גמליאל שאומר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט ואם יש במקושר חלק היאך יכול לעשותו פשוט הלא יכירו שהוא מקושר אלא ודאי לא היה בו חלק. תוספות:
{א} וְאֵלּוּ הַכְּפֵלוֹת כָּל כֵּפֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְנִרְאֶה מִבַּחוּץ בֵּין כֵּפֶל לְכֵפֶל כְּעֵין קֶסֶת הַסּוֹפֵר. רַ״שׁ. וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ״ם, כְּעֵין כֵּלִים כוּ׳ מִקְּלָף שֶׁמְּנַשְּׁבִים בָּהֶם לְהָסִיר הַזְּבוּבִים:
א) גט פשוט
ר״ל כל שטר פשוט, דכל שטר נקרא גט:
ב) עדיו מתוכו
ר״ל דינו הוא שיחתמו עדיו בתוכו בסוף השטר:
ג) ומקושר
הוא שטר שכותב שטה א׳ או ב׳, וכופפן על הקלף החלק כשיעור הכתב, ותופר הכפל הזה בשני הקצוות, וחותם עד על הכפל מבחוץ, וחוזר וכותב שיטה א׳ או ב׳, וכופלן על החלק ותופר כנ״ל, וחוזר וחותם עד על הכפל מבחוץ, וכן הרבה פעמים כנגד מקום התורף, דהיינו מקום שם האיש והאשה, שם המלוה והלוה, ושם המקום והזמן, וסך ההלואה, על כל כפל חתום א׳ מבחוץ:
ד) עדיו מאחוריו
ותקנו כן לכהנים קפדנים שבמהירותם יגרשו, ואחר כך יתחרטו, ולא יכלו להחזיר נשותיהן, להכי תקנו להן שיתנו גט מקושר דוקא, שצריך זמן רב, וגם צריך עדים רבים בין כל כפל וכפל, ובתוך זמן זה יתישב כעסו ויתחרט קודם נתינה, ואגב זה תקנוהו ג״כ בכל השטרות לכל מי שירצה להתישב בענין, ואותו שכנגדו דוחק לכתוב שטר:
ה) פשוט שכתבו עדיו מאחוריו
אף שחתומים בו עדים מבפנים והו״ל פשוט, אעפ״כ עשה בו ג״כ כפלים תפורים בקצוות, והחתים עדים גם מבחוץ:
ו) שניהם פסולים
מדלא נעשה כתיקון חז״ל:
ז) מפני שיכול לעשותו פשוט
שיפתח התפירות ויפשיטנו. משא״כ פשוט, א״א שיכפילנו, מדאין מרוחקת שיטה מחבירתה. ולת״ק כיון דשיטותיו מרוחקין ביותר, א״כ אף שיפשיטנו תו אינו כתיקון פשוט ולא כתיקון מקושר:
ח) רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה
מדמשמע נמי מדברי ת״ק דקאמר פשוט שעשאו מקושר, ר״ל באמר לסופר שיכתוב פשוט, וכתבו הסופר מקושר, או איפכא פסול, להכי קאמר ר״ג. דאם מנהג המקום לכתוב כך וכך, מראה מקום הוא לו לעשותו כך, אבל אינו מקפיד אם יעשנו איפכא, מדלא אמר שיכתוב רק כך [וע׳ אה״ע קמ״א מ״ז מ״ח מ״ט], וקיי״ל כת״ק:
מאחר שהפרק הקודם הזכיר בין השאר קניין בעזרת שטר, המשנה מפרטת כיצד השטר נראה. באופן טבעי השטרות הנדונים ביותר בספרות חז״ל הם שטרות הקשורים למשפחה – שטר כתובה, שטר גט וכיוצא באלו. פרקנו מתמקד בשטרות החול,⁠
בניגוד לגט אישה וכתובתה שהם שטרות המחוללים מעמד דתי. מטיבם אלו היו מקודשים, ועסקנו בהם במבוא למסכת כתובות ולמסכת גיטין.
אך הם דומים בצורתם לשטרות המשפחתיים.
עפ״י כתב יד קופמן
גט – גט הוא שטר. מילה זו התייחדה לשטר גירושין, אך במשנתנו מדובר על צורתו של כל שטר. פשוט – בניגוד לשטר מקושר שיוזכר להלן. עדיו מתוכו – העדים חתומים בתוך השטר מתחת לחוזה עצמו. מקושר מאחוריו – שטר מקושר הוא שטר שבצד אחד נכתב בו החוזה, ואת השטר מקפלים מספר רב של קיפולים. על כל קפל חותמים העדים, והשטר המגולגל נקשר בחוט ונחתם, כך שאי אפשר לפתוח את השטר ולזייפו. על כן בשטר מקושר העדים חתומים מאחוריו. השטר נקרא ״מקושר״ משום שהוא מגולגל וקשור (איור 59) והמילה ״קשר״ הפכה גם למונח כללי לשטר, או קבלה כתובה, ומכאן המונח ״קשר מוכסין״ (שבת פ״ח מ״ב)
נוה, קשר.
.
פשוט שכתבו עדיו מאחוריו – כאילו היה השטר מקושר. כך ניתן להוסיף בו שורות נוספות מתחת לכתוב המקורי. כמו כן שטר מקושר שכתבו עדיו מתוכו – שהעדים לא חתמו מאחוריו על הקשרים אלא מתחתיו, כאילו היה שטר פשוט. שניהן פסולים – שכן ניתן לזייפם. עדיין יש לשאול מדוע שטר מקושר שחתמו העדים בתוכו פסול, הרי הוא למעשה שטר רגיל, אלא שבנוסף לכך גם קופל ונקשר. מדוע הוא אפוא נפסל? זו טענתו של רבי חנניה בן גמליאל. אם כן הפסול, לדעת תנא קמא, נובע לא מחשש הזיוף אלא משום ההפרה שיש בכך של הנוהל המקובל (להלן). מעבר לכך, שני הצדדים סמכו על הביטחון שהשטר המקושר מעניק להם, ועתה חסר להם ביטחון זה, וייתכן שאילו ידעו זאת מלכתחילה לא היו מסכימים לחוזה או לתנאיו.
רבי חנניה בן גמליאל אומר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שהוא יכול לעשותו פשוט – כפי שטענו לעיל. למעשה זה שטר פשוט שנקשר. רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה – את השטר יש לעשות כמקובל. כנראה רבן גמליאל מחזק את דברי הרישא
למבנה כזה שבו קביעה סתמית ואחר כך מחלוקת, והתנא השני סובר כדעה הסתמית הראשונה, ראו פירושנו לשבת פ״ב מ״א, ושם רשימה חלקית של דוגמאות.
. שטר כשר אם נעשה כמנהג המדינה, ואם אין הוא כמנהג הוא פסול, אף על פי שבאופן מעשי אין סיבה לפוסלו. הבבלי (קידושין מט ע״א
הבבלי בקידושין מצטט את הסוגיה מבבא בתרא קסה ע״א בלשון ״והוינן בה״. לשון זו טרם בוררה בספרות המחקר, האם היא מציינת סוגיה ערוכה או שזה ציטוט חופשי להעברה של קטע לימודי.
) מדגיש שהכלל שהכול כמנהג המדינה מקובל על הכול, אבל מדובר במצב ובמקום שבו הידרו שני הצדדים וכתבו שטר מקושר אף שהכול מסתפקים בגט פשוט. הבבלי הבין אפוא שדברי רבן שמעון בן גמליאל הם דעה שלישית, ואכן כפי שהערנו כבר בפירושנו לשבת
פ״ב שם שם.
הבבלי מניח שבמבנה הסגנוני שציינו תמיד התנא השלישי מביע עמדה שלישית, ולא תיתכן חזרה על דברי התנא הראשון.
הבבלי (קסד ע״ב) מניח שבשני טיפוסי השטרות מנו את שנות המלך בצורות שונות: ״פשוט, מלך שנה – מונין לו שנה, שתים – מונין לו שתים. מקושר, מלך שנה – מונין לו שתים, שתים – מונין לו שלש״. מן הסתם התלמוד מייצג את דרכי הכתיבה בבבל, ואיננו יודעים אם כך נהגו בארץ ישראל, אדרבה, מפשט המשנה נראה שאין הבדל תוכני בין שני טיפוסי השטרות
הבבלי מציין עוד פרטים בדרך מניית שנות המלך, ומדגיש שכך נהגו שם (בארץ ישראל, ובאימפריה הרומית). חלק גדול מהפרטים אינם מוכרים מנוהגי האימפריה הרומית לא מארץ ישראל ולא ממצרים, שבה נמצאו אלפי שטרות בנושאים שונים.
. גם הדעת נותנת ששיטת המניין בכל השטרות אחידה.
בתוספתא מובא המשך הוויכוח שבין רבי לחנניה בן גמליאל: ״השיב רבי על רבי חנינא בן גמליאל: והלא זמנו של שטר מוכיח עליו, אם פשוט הוא אם אינו פשוט. אי זהו מקושר? כתב שם המלוה ושם הלוה, מקום המוכר, מקום השדה, מקום המעות, מקום הזמן. קושרו מלמעלה והעדים מלמטה, כשר״ (פי״א ה״א ומקבילות). אם כן, בשטר הפשוט התאריך כתוב בראשו ואילו בשטר מקושר התאריך נכתב מבחוץ כדי שאפשר יהיה לזהות אותו מבלי לפותחו. אגב כך אנו שומעים מה נכתב בצד החיצוני של השטר. בשטר הלוואה:
שם המלווה ושם הלווה,
ובשטר מכר:
מקום המוכר, השדה וסכום הכסף,
ובשני השטרות נכתב גם הזמן. בברייתא הבאה בתוספתא מפורט תוכנו של השטר. בחוקי העמים בסביבה נמצא תוכן דומה, כך למשל בחוק הדמוטי
מטה, חוק. נוסחאות השטרות הן כל גופו של חיבור זה.
. אצלנו המרכיבים הם:
גופו של שטר: ביום פלוני, בשבת פלנית, בחדש פלוני, בשנה פלונית ובמלכות פלונית (פי״א ה״ב). המילים ״בשבת פלנית״ אינן ברורות: וכי כיצד ניתן לאפיין באיזה שבוע נכתב השטר
בתקופה זו עדיין לא היה ניתן לאפיין את השבוע לפי פרשת השבוע, שכן נהגו אופני קריאה שונים, ובארץ ישראל רווח היה מנהג סיום התורה בשלוש וחצי שנים.
? מאוחר יותר, בכתובות קבר מהתקופה האמוראית והבתר-אמוראית, מופיע מניין שנת השמיטה, ואפשר שלכך הכוונה (השנה בשבוע של השמיטה). ברם אם כך היה הסדר צריך להיות יום, חודש, שנה ולא יום, שנה, חודש. יתר על כן, תאריך לפי שנות שמיטה מופיע רק בספרות יהודית מאוחרת, ולא בספרות תקופת התנאים. כך בכתובות צוער זו שיטת התיארוך המקובלת
נוה, כתובת; נוה, עוד מצבות.
, אבל הכתובות הללו הן מהמאה החמישית ועד השישית ומאוחרות למשנה. הפריט הנזכר (שבוע) הוא אפוא תאורטי, ספרותי ולא היסטורי. ואכן בשטרות מדבר יהודה פריט זה של ״שבת פלנית״ אינו מופיע. בדרך דומה נציע לפרש את אזכור השבוע בגופה של עדות (סנהדרין פ״ח מ״א).
בתוספתא מכות שנינו: ״היו חתומין על השטר באחד בניסן בשמיטה ובאו אחרים ואמרו להן היאך אתם חתומין על השטר שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני, עדותן כשירה והשטר כשר, שאני אומר שמא איחר זמנו של שטר וכתבו״ (פ״א ה״ב, עמ׳ 438). אם כן גם כאן השטר מוצג כאילו כתוב בו המניין לשנת שמיטה, ואין לנו אלא לומר שזו תביעה שבה דגלו חכמים, ולא התקיימה במציאות, או שמא ניתן להגדירה כתביעה אוטופית. על כל פנים, אפילו בשטרות בר כוכבא, הכתובים בעברית או בארמית, שבהם מופגנת שמירת ההלכה בכלל ושמירת שמיטה בפרט
ספראי, שמירת הלכה.
, אין תאריך לפי מניין השמיטה. כך הוא המסמך שבו העתקים מספר של שטרות חכירה שהנפיק מִנהל המרד. החכירה היא עד שנת השמיטה, כדרישת ההלכה, אבל התאריך בשטר מצוין לפי שנות המלכות (כלומר לפי מניין המרד, כגון ״שנת שתים לגאולת ישראל״), ולא מניין השמיטה.
במשנה אחרת מופיע ״מין
כך בכתב יד קופמן וכן ב-מ, מל, מנ, מפ, פב לידים ועוד. בדפוסים מאוחרים שמעתיקיהם נעדרו כל חוש היסטורי (וכבוד לנוסח שלפניהם): ״צדוקי״, כמו במשניות הקודמות בידים שם.
גלילי״ הטוען כנגד הפרושים שהפרושים כותבים את שם המושל בגט, כלומר התאריך הוא לפי שנות המושל (ידים פ״ד מ״ו). כפי שפירשנו שם ה״צדוקי״ הגלילי הוא קנאי, ותביעתו היא ששם המושל לא יוזכר. בימי המרד הגדול ובימי מרד בר כוכבא נפתרו הבעיות בצורה פשוטה: התאריך היה לפי המלכות המורדת. אבל בימים של שלטון רומי הייתה תביעה תאורטית, שלא מומשה, לכתיבת התאריך לפי שנות השמיטה. גם מסמכי כתובות צוער היהודיות (הארמיות) מונים את השנה גם לפי שמיטה וגם לפי חורבן הבית, והכתובות הנוכריות (הנוצריות) לפי מניין הפרובינציה ערביה שבה שכנה צוער.
התוספתא ממשיכה את הלכות השטר: ״לא כתב שם היום בו, ידו על התחתונה כל אותה שבת. לא כתוב בו שם שבת, ידו על התחתונה כל אותו חדש...⁠״ (פי״א ה״ב). אם כן השבת היא מספר השבת בחודש, ואין כאן שיבוש או פרט שסופרים מאוחרים הוסיפו.
ליברמן הציע שאולי הכוונה לשם המשמרת שכיהנה במקדש באותה שבת. מסורת אמוראית קובעת שגם במקדש היו מציינים את השבתות לפי המשמרת שעבדה באותה שבת
ירושלמי שקלים פ״ה ה״ה, מט ע״א; ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ׳ 452.
, ואכן במקורות מאוחרים (בתר-תלמודיים) אנו שומעים על כך שבבתי הכנסת היו מכריזים שהשבת היא שבתה של משמרת פלונית
אורבך, משמרות.
. אם כן הוא, במינוח ״שבת פלונית״ מתכוונים באמת לאפיון של השבת בחודש. זה פרט שאיננו משקף את נוסח השטר כפי שהיה מקובל, אלא שאיפה של חכמים שלא הצליחו להחדירה בציבור הרחב במגזר המשפטי. עם זאת הם הצליחו להחדירה לתודעה ולמעשה הליטורגיים בבית הכנסת. או אולי יש לנסח להפך, שחכמים העבירו פרט זה מהנוהג הליטורגי בבית הכנסת לנוסחאות השטר. חכמים כאן אינם משקפים מציאות אלא תובעים לעצבה, אלא שלא עלה הדבר בידם.
מן הראוי להעיר שברוב השטרות העבריים והארמיים שנמצאו במדבר יהודה לא נכתב גם היום בשבוע אלא רק התאריך. אי אפשר לפרש שהמילה ״ביום״ שבתוספתא מכוונת למספר הימים בחודש, שכן בהמשך התוספתא ברור ש״היום״ הוא אחד משבעת ימי השבוע, שכן שנינו: ״לא כתב שם היום בו, ידו על התחתונה כל אותה שבת״ (תוספתא שם).
ברם עדיין קשה, שכן בנוסח השטרות שבידינו, ממדבר יהודה, נכתב התאריך בחודש: ״בעשרין לשבט״
שטר מורבעת 24, ירדני, תעודות, עמ׳ 107.
, או ״בעשרים ושמונה למרחשון״
נחל צאלים 44, ירדני, שם, עמ׳ 113.
. התאריך כתוב בכל שטר, היום בשבוע מופיע רק בחלק קטן מהשטרות. אם כך יש להבין, לכאורה, ש״שבוע״ משמעו התאריך בחודש, זאת אף על פי שהלשון בתוספתא איננה הולמת פירוש זה.
כתבנו שהשבוע איננו מופיע; נתון זה נכון לגבי רוב השטרות, ובעיקר לשטרות שנמצאו במדבר יהודה, ברם מצאנו גם תעודות שבהן מופיע תיאור השבת. באוסטרקון אחד שנכתב ב״כפר קרנים״ (איננו יודעים היכן שכן) נכתב ״[ב...]⁠
מן הסתם נכתב במקור שם היום ראשון, שני וכו׳.
בשבתא תליתא שנת 102 לזבן...⁠״ (בשבת השלישית שנת 102)⁠
ירדני, קרנים; ירדני, תעודות, עמ׳ 191.
. התאריך מתייחס להערכתנו למניין השטרות שנהג בארץ ישראל, או אולי למניין אחת הערים בארץ. ברם אחד האוסטרקונים מזכיר את ירושלם
ירדני, תעודות, עמ׳ 197.
, מכאן שהאוסטרקונים הללו נכתבו עוד בימי הבית השני, לפני חורבן ירושלים
מנייני הערים בארץ ישראל אינם מתחילים לפני 63 לפני הספירה, כך שרק ערים בודדים הגיעו לשנת 102 למניין העיר, בזמן ימי בית שני. נושא התיארוך נדון על ידי ירדני, קרנים. מסקנתה, לפי הנתונים האפיגרפיים, היא שהשטרות נכתבו במאה הראשונה לספירה.
. על כל פנים עולה ממנו שהיו שנהגו לציין את מניין השבת בחודש במקום היום בחודש; אולי היה זה הנוהג הקדום. ברוב האוסטרקונים הללו מכפר קרנים מצוין התאריך לפי מניין החודש, אבל התוספתא מזכירה מניין חילופי, יהודי יותר באופיו (ייחודי לשיטת התיארוך היהודית)⁠
מניין לשבעת ימי השבוע, ובכלל הגדרת השבוע, היא חידוש יהודי שהתפשט מיהדות התקופה ליתר האומות רק בתקופה הנוצרית.
, שגם הוא נהג. נוסיף עוד שאין התאמה בין התאריך בשבוע לתאריך בחודש. כך למשל חרס ב מציין שערב שבת היה ו׳ בכסלו, וב-27 בו הייתה שבת, אף ששבת חלה לפי אותה ספירה ב-28 בחודש. זו אפוא טעות המעידה על בורות של כותבי האוסטרקונים, שטעו במניין החודש או במניין ימי השבוע
בחרנו בטעות ברורה של סתירה בתוך אותו אוסטרקון; בקבוצת האוסטרקונים הזאת עוד נתונים בעייתיים שניתן למצוא להם פתרון בדוחק.
.
ברוב השטרות, יהודיים ושאינם יהודיים, המניין הוא לפי מספר הימים בחודש. רק בתוספתא בבא בתרא שבה אנו דנים נזכר מניין לפי היום בשבוע, וגם זה אפוא מרכיב אוטופי ולא ריאלי.
מדוע בחרה התוספתא לציין פרט זה ולא את המניין בחודש? אולי בגלל המבנה הספרותי יום, שבוע, חודש, שנה, או מכיוון שמספר השבתות היה הנוהג היהודי המיוחד. מן הראוי להעיר שהאוסטרקונים מכפר קרנים הם היחידים שבהם נזכרת העברת טובין בשבת עצמה
ירדני, שם, שם, שורה 11, ועוד, וראו קצוף, שטרות.
. יש להניח שהדבר מעיד על רפיון מסוים בשמירת שבת, אך שיטת התיארוך עברית ייחודית.
 
(ב) גֵּט פָּשׁוּט, עֵדָיו בִּשְׁנָיִם. וּמְקֻשָּׁר, בִּשְׁלֹשָׁה. פָּשׁוּט שֶׁכָּתוּב בּוֹ עֵד אֶחָד, וּמְקֻשָּׁר שֶׁכָּתוּב בּוֹ שְׁנֵי עֵדִים, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין. כָּתַב בּוֹ זוּזִין מְאָה דְאִנּוּן סִלְעִין עֶשְׂרִין, אֵין לוֹ אֶלָּא עֶשְׂרִין. זוּזִין מְאָה דְאִנּוּן תְּלָתִין סִלְעִין, אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה. כְסַף זוּזִין דְּאִנּוּן, וְנִמְחַק, אֵין פָּחוּת מִשְּׁתָּיִם. כְּסַף סִלְעִין דְּאִנּוּן, וְנִמְחַק, אֵין פָּחוּת מִשְּׁנָיִם. דַּרְכּוֹנוֹת דְּאִנּוּן, וְנִמְחַק, אֵין פָּחוּת מִשְּׁתָּיִם. כָּתוּב בּוֹ מִלְמַעְלָה מָנֶה וּמִלְּמַטָּה מָאתַיִם, מִלְמַעְלָה מָאתַיִם וּמִלְּמַטָּה מָנֶה, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַתַּחְתּוֹן. אִם כֵּן, לָמָּה כוֹתְבִין אֶת הָעֶלְיוֹן, שֶׁאִם תִּמָּחֵק אוֹת אַחַת מִן הַתַּחְתּוֹן, יִלְמַד מִן הָעֶלְיוֹן.
An ordinary document is rendered valid by its having at least two witnesses, and a tied document is rendered valid by its having at least three witnesses. With regard to an ordinary document in which a single witness wrote his signature, and a tied document in which only two witnesses wrote their signatures, they are both not valid.
If it is written in a document that someone owes: One hundred dinars, which are twenty sela, which is internally inconsistent since there are twenty-five sela in a hundred dinars, the holder of the document has the right to claim only twenty sela, the lower of the two amounts. If it is written that he owes: One hundred dinars, which are thirty sela, the holder of the document has the right to claim only one hundred dinars, again the lower of the two amounts.
If it is written that someone owes: Silver dinars that are, and the remainder of the text, where the number of dinars should be specified, was erased, the amount must be no less than two dinars, the lowest amount to which the plural word dinars can be referring. That is what the creditor can claim. Similarly, if it is written: Silver sela that are, and the remainder of the text was erased, the amount must be no less than two sela. And if it is written: Darics that are, and the remainder of the text was erased, the amount must be no less than two darics.
If it is written in the document above, in an earlier place in the document, that someone owes one hundred dinars, and below, toward the end of the document, it is written that the amount owed is two hundred dinars, or if above it is written two hundred dinars and below one hundred dinars, everything follows the bottom amount. If so, why does one write the information in the upper part of the document at all? It is a safety measure, so that if one letter is erased from the lower part of the document, thereby rendering it illegible, the information can be learned from the upper part of the document.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראל
[ב] גֵּט פָּשׁוּט, עֵדָיו בִּשְׁנַיִם, מְקֻשָּׁר, בִּשְׁלֹשָׁה.
פָּשׁוּט שֶׁכָּתוּב בּוֹ [עֵד אֶחָד, מְקֻשָּׁר שֶׁכָּתוּב בּוֹ] שְׁנֵי עֵדִים,
בכ״י: עֵדָיו
שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין.
כָּתַב בּוֹ: ״זוּזִין מְאָה, דִּי הִמּוֹ סִלְעִין עֶשְׂרִין״,
בכ״י: סְלָעִין
אֵין לוֹ אֶלָּא עֶשְׂרִין; ״זוּזִין מְאָה דִּי הִמּוֹ סִלְעִין תְּלָתִין״,
בכ״י: סְלָעִין
אֵין לוֹ אֶלָּא [מָנֶה.] ״כְּסַף זוּזִין דִּי אִנּוּן״, וְנִמְחָקוּ, אֵין פָּחוּת מִשְּׁנַיִם.
״כְּסַף סִלְעִין דִּי אִנּוּן״, וְנִמְחָקוּ,
בכ״י: כֶּסֶף
אֵין פָּחוּת מִשְּׁתַיִם.
״דְּרָכוֹנוֹת דִּי אִנּוּן״, וְנִמְחָקוּ, אֵין פָּחוּת מִשְּׁנַיִם.
[ג] כָּתוּב בּוֹ מִלְמַעְלָה ״מָנֶה״, וּמִלְּמַטָּה ״מָאתַיִם״, מִלְמַעְלָה ״מָאתַיִם״, וּמִלְּמַטָּה ״מָנֶה״, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַתַּחְתּוֹן.
וְאִם כֵּן, לָמָּה כוֹתְבִין אֶת הָעֶלְיוֹן? שֶׁאִם תִּמָּחֵק אוֹת אַחַת מִן הַתַּחְתּוֹן, יִלְמַד מִן הָעֶלְיוֹן.
גופו של שטר ביום פלוני בשבת פלוני בחודש פלוני בשנה פלונית ובמלכות פלונית. לא כתב בו שם היום ידו על התחתונה כל אותה שבת. לא כתב בו שם שבת ידו על התחתונה כל אותו חודש. לא כתב בו שם חודש ידו על התחתונה כל אותה שנה. לא היה כתוב בו שם שנה ידו על התחתונה כל אותה מלכות. היה כתוב בו דהב נותן לו דינר של זהב דהב דינרין נותן לו שני דינרין של זהב בדינרין דהב נותן לו כשני דינרין דהב. בדינרין ודהב נותן לו שני דינרין של כסף כדינר של זהב היה כתוב כסף נותן לו דינר של כסף כסף דינרין נותן לו שני דינרין של כסף. בדינרים כסף נותן לו כשני דינרין של זהב כסף. דינרין וכסף נותן לו שני דינרין של זהב ודינר כסף. דהב דאת חייב לי אין פחות מדינר של זהב. כסף דאת חייב לי אין פחות מדינר של כסף. דהב דינרין דאינון דיחמי והשאר מחוק אין פחות מדינר זהב דריאבון נותן לו כל מה שדריאבון שהוא שוה. כיוצא בו הנושא ונותן עם חבירו בשוק ואמר לו זהב דאת חייב לי אין פחות מדינר של זהב דריאבון נותן לו כל מה שדריאבון שוה.
המוציא שטר בבבל גובה עליו כסף בבל שטר בארץ ישראל גובה עליו כסף ארץ ישראל היה כתוב בו כסף סתם והוציאו בבבל גובה עליו כסף בבל בארץ ישראל גובה עליו כסף ארץ ישראל היה כתוב כסף סתם ה״ז גובה כל (מקום) שירצה מה שאין כן בכתובת אשה. בין שכתוב בו לוה פלוני מן פלוני ובין שכתוב בו אני פלוני לויתי מן פלוני והעדים למטה כשר לעולם התחתון ילמד מן העליון במקושר באות אחת ולא בשתי אותיות בין חנן לחנני ובין ענן לענני על אות אחת מקיימין אותו על שתי אותיות אין מקיימין אותו ואיזהו קיומו אני פלוני לויתי מן פלוני. ופלוני ופלוני לוה הימנו קושרו למעלה והעדים למטה כשר.
גט פשוט עדיו שנים ומקושר שלשה. פשוט שכתוב בו עד אחד ומקושר שכתבו בו שנים שניהם פסולים. כתוב בו זוזין מאה דּהִימּוׂ
כך מנוקד בכה״י.
סלעים עשרים אין לו אלא עשרים, זוזין מאה דהימו סלעים תלתין אין לו אלא מנה. כסף זוזים דאינון ונמחקו, אין פחות משנים, כסף סלעים דאינון ונמחקו, אין פחות משנים, דרכונות דאינון ונמחקו, אין פחות משתים. כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים, מלמעלה מאתים ומלמטה מנה, הכל הולך אחר התחתון, אם כן למה כותבין את העליון, שאם תמחק אות אחת מן התחתון ילמד מן העליון.
הודיענו שכמו שגט פשוט בעד אחד פסול מדאוריתא, כך מקושר בשנים פסול מדאוריתא. וכבר ביארנו שגט הוא שם כל שטר, ולפיכך אמר כתוב בו וכו׳. ואלה הזוזין הנזכרים כאן הם הדֵינָרִין
כך מנוקד בכה״י.
אשר ארבעה מהם בסלע, כמו שביארנו כמה פעמים שסלע ארבעה דינרין.
גט פשוט עדיו בשנים ומקושר בשלשה כו׳. כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעין עשרין כו׳ – הודיענו כי כמו שגט פשוט בעד אחד פסול מדאורייתא כך גט מקושר פסול בשני עדים וכבר בארנו כי גט שם לכל שטר ולכך אמר כתוב בו. ואלה הזוזין הנזכרים בכאן הם דינרים שיש ארבעה מהם בסלע כמו שזכרנו פעמים כי הסלע ארבעה דינרין.
פָּשׁוּט שֶׁכָּתוּב בּוֹ עֵד אֶחָד. הָכִי קָאָמַר, כְּשֵׁם שֶׁפָּשׁוּט שֶׁכָּתוּב בּוֹ עֵד אֶחָד פָּסוּל מִדְּאוֹרַיְתָא, כָּךְ מְקֻשָּׁר שֶׁכָּתוּב בּוֹ שְׁנֵי עֵדִים פָּסוּל מִדְּאוֹרַיְתָא:
אֵין לוֹ אֶלָּא עֶשְׂרִים. וְאַף עַל גַּב דְּזוּזִים מֵאָה, חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים סְלָעִים הֵם, יַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה. וְהָכִי מְפָרְשִׁינַן לֵיהּ לִשְׁטָרָא, מֵאָה זוּזִים גְּרוּעִים, שֶׁאֵינָם שָׁוִין אֶלָּא עֶשְׂרִים סְלָעִים:
אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה. עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה סְלָעִים. דְּהָכִי מְפָרְשִׁינַן לִשְׁטָרָא, מֵאָה זוּזִין דְּאִנּוּן תְּלָתִין סְלָעִים קַלִּים וּגְרוּעִים, שֶׁהֵם עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה מִן הַטּוֹבִים:
וְנִמְחַק. שֶׁנִּמְחַק הַמִּנְיָן שֶׁנִּכְתַּב אַחֲרָיו:
וּמִלְּמַטָּה מָאתַיִם. כְּשֶׁכּוֹפֵל אֶת דְּבָרָיו בַּשְּׁטָר:
הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַתַּחְתּוֹן. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּתוּב בְּשִׁיטָה אַחֲרוֹנָה:
לָמָּה כוֹתְבִין אֶת הָעֶלְיוֹן. הוֹאִיל וּבְסוֹף הַשְּׁטָר חוֹזֵר וְכוֹפֵל, וְאַחֲרָיוּת מָמוֹן זֶה כָּךְ וְכָךְ קִבַּלְתִּי עָלַי:
פשוט שכתוב בו עד אחד – this is what he said: just as when a plain document in which only one witness is written in it is unfit from the Torah, so also a folded document in which only two witnesses are written in it is also unfit from the Torah.
אין לו אלא עשרים – and even though [it states] one-hundred zuzim, they are twenty-five Selaim. The hand of the owner of the document is at a disadvantage. And this is how we interpret for him a document: one hundred inferior Zuzim are not worth other than twenty Selaim.
אין לי אלא מנה – twenty five Selaim, this is how we interpret it for a document: One hundred Zuzim which are thirty light and inferior Selaim, which are twenty-five from the good ones.
ונמחקו – the number that is written afterwards is erased.
ומלמטה מאתים – when he doubles his words in the document.
הכל הולך אחר התחתון – as long as it will not be written last in the document.
למה כותבין את העליון – for since at the end, the document repeats and states it again, and the responsibility of this money such-and-such I accepted upon myself (see Talmud Bava Batra 167b).
גט פשוט עדיו שנים ומקושר שלשה פשוט שכתוב בו עד אחד ומקושר וכו׳ בגמרא פריך בשלמא מקושר שכתב בו שני עדים פסול איצטריך סד״א הואיל ובעלמא כשר ה״נ כשר קמ״ל אלא פשוט שכתוב בו עד אחד פשיטא ותירץ אמימר דהא קמ״ל דשנים במקושר כעד אחד בפשוט מה התם פסולא דאורייתא אף הכא נמי פסולא דאורייתא הטילו עליו חכמים ואם גט הוא אינה מגורשת ואם שטר מלוה הוא אינו טורף ממשעבדי אבל אם יש שם עד אחד בעל פה עם עד אחד החתום בשטר אז יהיה השטר לגמרי אפילו לטרוף מן הלקוחות דמצטרפינן כן פי׳ רשב״ם ז״ל. ועיין בהרא״ש ז״ל:
כתוב בו זוזין מאה די הימו סלעין עשרין אין לו וכו׳ זוזין מאה די הימו סלעין תלתין אין לו וכו׳ כך מצאתי מוגה:
זוזין מאה וכו׳ תוס׳ ס״פ השואל:
דרכונות הן דרכמונות שבספר עזרא:
אין פחות משנים ויתר נמי לא דיד בעל השטר על התחתונה נמוקי יוסף:
כתוב בו וכו׳ בהרי״ף ז״ל בתר בבא דדרכונות וכו׳ שנוי שם כך כסף אין פחות מדינר כסף כסף דינרין ודינרין כסף אין פחות משני דינרין כסף. כסף בדינרין אין פחות משני דינרין דהב כסף ובתר הכי מייתי נמי ברייחא דקתני נמי הכי אבל בגמרא בין בבלית בין ירושלמית ליתי׳ במשנה ולא בהרא״ש ז״ל וה״פ כסף כתב פלוני לוה מפלוני כסף. כתב לו כסף דינרין או דינרין כסף אין פחות משני דינרין כסף דהכי משמע כסף שני דינרין לוה פלוני מפלוני כסף בדינרין משמע כסף לוה פלוני מפלוני שוה שני דינרין זהב ע״כ. ונראה ששם ברב אלפס הוא לשון יתר בדפוס ויניצאה ומ״מ אינו אלא ברייתא ובסיפא דברייתא קתני נמי זהב אין פחות מדינר זהב דהב דינרין ודינרין דהב אין פחות משני דינרין זהב דהב בדינרין אין פחות משני דינרין כסף דהב. ופריך על האי סיפא בגמרא אמאי קאמר אין פחות משני דינרין כסף דהב ודילמא דהבא פריכא בתרי דינרי דהבא קאמר ומשני אמר אביי יד בעל השטר על התחתונה. ופרכינן אי הכי רישא נמי גבי כסף בדינרין דקתני אין פחות משני דינרין זהב כסף אמאי אימא כספא נסכא בתרי דינרי כספא קאמר ומשני אמר רב אשי רישא דאמר דינרי דודאי דינרי זהב קאמר סיפא דאמר דינרין דסתמייהו של כסף ומנא תימרא דשאני בין דינרי בלא נון או מם לדינרין דתנן בספ״ק דכריתות האשה שהיו עליה ספק חמשה לידות ספק חמשה זיבות וכו׳ כמו שכתבתי שם:
כסף סלעין וכו׳ ירושלמי ר״פ שני דכתובות. וכתוב בש״ע דמר איסרלן בח״מ סימן מ״ב סעיף י״ג וז״ל ועכשיו בזמן הזה אין חילוק בין אמר לו דינרי לדינרים ונ״ל דנותן לו הפחות ע״כ והובא שם בספר הלבוש. כתב הרשב״א ז״ל בחדושיו לקמן דף קע״א וז״ל בקיצור שאין אומרים יד בעל השטר על התחתונה לפסול השטר אפילו בדבר שהעדים רשאין לעשותו אלא לעולם בחזקת כשר מעמידין אותו ואם יש לו שתי פנים בלשונו גובין הממועט והוא שיהא לו פנים תדע דתנן סלעים דאינון ונמחקו אין פחות משנים ואמאי לימא דאינון ז׳ דינרין כדתנן ברישא אלא ש״מ שאין תולין במחק דבר שהוא סותר עיקר מה שכתוב בשטר אבל במה שאינו סותר ודאי כל מה שאתה יכול לתלות במחק תלה עכ״ל ז״ל:
א״כ למה כותבין את העליון כיון דלא אזלינן אלא בתר התחתון שאם נמחקה אות אחת מן התחתון כגון שכתוב למטה חנן לא יוכל לטעון לאו אני הוא אלא מאיש אחר ששמו כך נפל ואתה מצאתו ששמי חנני הוא דהא נוכל ללמוד מעליון שכתוב חנני ודוקא אות אחת אבל שתי אותיות אמרינן בברייתא דאין למדין מן העליון ומפרש בגמרא משום דזימנין מתרמי ליה שם בן שלש אותיות ואם נלמוד שתי אותיות שהוא רובא דשמא מן העליון א״כ הוי העליון עיקר הלכך לא ילפינן אלא אות אחת. וכתוב בנמוקי יוסף ואע״ג דלעיל גבי סלעים תלתין לא פלגינן ביה אם כתב תחתון או עליון דבכל גוונא אמרינן דלא יגבה אלא מנה שאני התם דאפשר לומר התלתין סלעים היינו מנה אלא שהם גרועים אבל מנה ומאתים ודאי שני דברים הם ויש לנו לילך אחר הראשון או אחר האחרון ומסתברא לילך אחר האחרון דאיכא למימר חזר בו מן הראשון. אמר המחבר לא שייכא הכא פלוגתא דתפוס לשון ראשון או לשון אחרון דהתם בבת אחת הם סותרים אהדדי אבל הכא שזה למעלה וזה למטה לד״ה חזר בו מן הראשון דדק בחושבנא ואשכחי אמר המחבר מה ששנינו הכל הולך אחר התחתון אם התחתון מנה שהוא לחובתו למדין אפילו משיטה אחרונה כיון שמוציאו מתחת ידו או יורשיו אבל אם הוא מאתים שהוא לזכותו אין למדין אם הוא בשיטה אחרונה הריטב״א בשם הרא״ה ז״ל. וביד פכ״ז דהלכות מלוה ולוה סימן י״ד ט״ו ובטור ח״מ סימן מ״ב וע״ש בספר מ״ע. וכתב החכם הר״ר סולימאן אוחנא ז״ל א״כ למה כותבין את העליון פי׳ התוס׳ האי טעמא לא שייך בהא דאמרינן הכל הולך אחר התחתון דאם כתב למטה מנה אין למדין מן העליון מאתים אם נמחק קצת מן התחתון ועוד דאות א׳ לא שייכא כלל להני גווני אלא מילתא באנפי נפשה היא ליתן טעם למה שרגילין לכפול בשטר שמות האנשים אם נמחקה אות א׳ מן התחתון ילמד מן העליון כגון חנן מחנני ענן מענני ע״כ:
גט פשוט עדיו בשנים. מי שרוצה לעשות שטר פשוט א״צ להחתים בו אלא שני עדים. והרוצה לעשות מקושר צריך להחתים בו שלשה שכך תקנו חכמים. הרשב״ם. ועמ״ש בספ״ח דגיטין:
פשוט שכתוב בו עד אחד כו׳. כתב הר״ב ה״ק כשם כו׳ כך מקושר פסול מדאורייתא. גמרא דף קס״ה. ופירש הרשב״ם הטילועלו חכמים פסולא דאורייתא ע״כ ועמ״ש במ״ה פ״ח דגטין [ד״ה היה במזרח]:
כסף זוזין כו׳ כסף סלעין כו׳ דרכונות כו׳. צריך עיון למאי צריכי. אף ע״ג דזוזי מטבעות קטנים וסלעים גדולים ושניהם כסף. ודרכונות זהב. מ״מ שמעינן להו מהדדי. ולא היה צריך למתני. ומש״ה הטור סתם וכתב בסימן מ״ב. כתב בו מטבע פלוני דאינון ונמחק אין לו אלא שנים ממנו ע״כ. והרמב״ם בסוף הלכות מלוה השמיט הכל וסמך על דינים אחרים שכתב בהן דיד בעל השטר על התחתונה:
אין פחות משנים. ויתר נמי לא. דיד בעל השטר על התחתונה. נ״י:
דרכונות. עי׳ ריש פ״ב דשקלים:
הכל הולך אחר התחתון. ולמה אין הולכין אחר הפחות שבשניהם. לפי שאין האחד תלוי בחבירו כמו בכותב זוזי מאה דאינון כו׳. הרמב״ם סוף הל׳ מלוה. ועמ״ש משנה ח׳ פ״ח דב״מ. ומ״ש הר״ב ובלבד שלא יהיה כתוב בשטה אחרונה. כ״כ הרשב״ם וטעמא כדאמרינן בגמרא דף קס״ב שאין למדין משטה אחרונה. מפני שאין העדים יכולין לקרב חתימתן. ויכול אדם לזייף: ולהוסיף בינתים שטה אחת. וכתב נ״י דלאפקועי מבעל השטר למדין משטה אחרונה. והאי תנאה ובלבד וכו׳ לא קאי. אלא אכתוב מלמעלה מנה ולמטה מאתים. אבל איפכא לא:
{ב} בִּשְׁנָיִם. אֵין צָרִיךְ לְהַחְתִּים בּוֹ אֶלָּא שְׁנֵי עֵדִים. וְהָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת מְקֻשָּׁר צָרִיךְ לְהַחְתִּים בּוֹ שְׁלֹשָׁה, שֶׁכָּךְ תִּקְּנוּ חֲכָמִים. רַ״שׁ:
{ג} גְּמָרָא. וּפֵרֵשׁ רַ״שׁ, הֵטִילוּ חֲכָמִים עָלָיו פְּסוּלָא דְּאוֹרַיְתָא:
{ד} אֵין פָּחוּת מִשְּׁנָיִם. וְיָתֵר נַמִּי לֹא, דְּיַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה. נִמּוּקֵי יוֹסֵף:
{ה} זוּזִין. סְלָעִים. דַּרְכּוֹנוֹת. צָרִיךְ עִיּוּן לְמַאי צְרִיכֵי. וּמִשּׁוּם הָכִי הַטּוּר כָּתַב מַטְבֵּעַ פְּלוֹנִי דְּאִינוּן:
{ו} הַתַּחְתּוֹן. וְלָמָּה אֵין הוֹלְכִין אַחַר הַפָּחוּת שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם, לְפִי שֶׁאֵין הָאֶחָד תָּלוּי בַּחֲבֵרוֹ כְּמוֹ בְּכוֹתֵב זוּזֵי מֵאָה דְּאִינוּן כוּ׳. הָרַמְבַּ״ם:
{ז} שֶׁאֵין לְמֵדִין מִשִּׁיטָה אַחֲרוֹנָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָעֵדִים יְכוֹלִין לְקָרֵב חֲתִימָתָן, וְיָכוֹל אָדָם לְזַיֵּף וּלְהוֹסִיף בֵּינְתַיִם שִׁיטָה אַחַת. גְּמָרָא. וּלְאַפְקוּעֵי מִבַּעַל הַשְּׁטָר לְמֵדִין. וְהַאי וּבִלְבַד כוּ׳ לֹא קָאֵי אֶלָּא אַלְּמַעְלָה מָנֶה וּמִלְּמַטָּה מָאתַיִם. נִמּוּקֵי יוֹסֵף:
ט) גט פשוט עדיו בשנים
בסוף השטר בפנים:
י) ומקושר בשלשה
לכל הפחות, דבג׳ שיטין הראשונים רגיל להיות מקום התורף:
יא) שניהם פסולין
ר״ל כמו שפשוט שחתום בו ע״א וודאי פסול מדאו׳, כ״כ מקושר בלי ג׳ עדים מאחוריו. פסול מדרבנן, דחכמים עשו חיזוק לדבריהם אפילו יותר משל תורה [ככתובות דף נ״ו ע״א]:
יב) כתב בו זוזין מאה
ר״ל אם כתוב בשטר שהלוהו ק׳ זוזין, והיינו ק׳ דנרין:
יג) אין לו אלא עשרין
דאף דק׳ דנרין הן כ״ה סלעין. עכ״פ אזלינן בתר הפחות שבלשונות [כפ״ז מ״ג], ואמרי׳ דנתכוון לדנרין גרועין שק׳ מהן הן רק כ׳ סלעין:
יד) זוזין מאה דאינון תלתין סלעין
והרי ל׳ סלעין הן ק״כ דנרין.
טו) אין לו אלא מנה
דאמרי׳ דנתכוון לסלעין גרועין של׳ מהן אינן רק ק׳ דנרין. וקמ״ל דלא אמרינן תפוס לשון אחרון שפירש הראשון, ולדנרין יפין נתכוון:
טז) כסף זוזין דאינון ונמחק
שנמחק מניין הזוזין:
יז) אין פחות משתים
נ״ל דכל הנהו צריכי, דבכתוב בשטר כסף זוזין דאינון ונמחק, סד״א וודאי סלע א׳ היה, דאל״כ מה דאינון, קמ״ל דאינון אמספר קאי, והדר נקט כסף סלעין דאינון ונמחק, דסד״א מדיד בעל השטר על התחתונה, אמרי׳ שיהיה פחות משנים, דשמא כתוב היה דאינון ז׳ דנרין, ולסלעין גרועין התכוון כלעיל סי׳ ט״ו, דאל״כ למה היה צ״ל דאינון, קמ״ל, והדר נקט נמי מלתא בדרכונות, שהיא מטבע של זהב, דסד״א מדאינן מצויין לפרוע מהן ואפ״ה הזכירם, להכי וודאי לכך היה צריך לכתוב דאינון כך וכך סלעי כסף, לומר שדרכונות גרועין היו, ויהיה פחות מב׳ יפים, קמ״ל דאינון אמספר קאי:
יח) כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים
כשחוזר וכופל דבריו בסוף השטר, או מלמעלה וכו׳:
יט) מלמעלה מאתים ומלמטה מנה הכל הולך אחר התחתון
דבכה״ג שיש הפסק ביניהן, אמרי׳ שחזר בו [עי׳ מ״ש ב״מ פ״ח סי׳ מ״ט]. מיהו אין למדין משיטה אחרונה רק מה שהוא לחוב בעהש״ט, דאל״כ שמא הוסיפה הוא, מדהרחיקו העדים חתימתן מהשטר, אבל בכתוב בסוף השטר הכל שריר וקים, י״א דלמדין משיטה אחרונה [ח״מ מ״ד ד׳]:
כ) אם כן למה כותבין את העליון
מדכותב לבסוף, ואחריות ממון כך וכך קבלית עלי:
עפ״י כתב יד קופמן
גט פשוט עדיו בשנים – די בשני עדים. לפי ההלכה די בכך, בפועל מצינו שטרות עם מספר גדול יותר של עדים. אין זו סטייה מההלכה. אנו מפרשים כך לאור הממצא בשטרות מדבר יהודה שבהם חתומים לעיתים יותר עדים על השטר. אך מבחינת המשנה עצמה ניתן היה לפרשה גם שבשטר פשוט אמורים לחתום רק שניים ולא יותר. מקושר בשלשה – המינימום הם שלושה קשרים, על כל קפל חותם עד אחר. פשוט שכתוב בו שני עדיו שניהן פסולין – נוסחה זו תמוהה: הרי בשטר פשוט צריכים להיות שני עדים! ואכן ביתר עדי הנוסח: ״פשוט שכתוב בו עד אחד, ומקושר שכתוב בו שני עדים שניהם פסולים״. אם כן, בכתב היד נשמטו המילים המודגשות בקו (מ״בו״ עד ״בו״), והכול שפיר. בשטר מקושר נדרשים שלושה עדים (לפחות?). לפי ההלכה שני עדים מספיקים לכל דבר, אפילו להוציא להורג, אך בשטר קובע הנוהג הרגיל ולא ההלכה.
כתוב בו זוזין מאה דיהימו סלעין עשרין – בסלע ארבעה זוזים (ארבעה דינרים), ועשרים סלעים הם שמונים זוזים. ״דיהימו״ הוא כמו ״דהיינו״, או ״די אינון״, כלומר ״שהם״. השטר כתוב בארמית, כפי שנראה בסוף המשנה. אין לו אלא עשרין – הנתון הנמוך יותר הוא התקף, שכן אין הוכחה על יתר הסכום. השימוש במניין כפול נצרך משום שערך המטבע לא היה קבוע והיו שיעורי הפרטה שונים, אבל כמובן בשטר נכתב ערך כספי נכון, ובמקרה זה נפלה טעות. הטעות איננה פוסלת את כל השטר, אבל רק הסכום הנמוך מוכח בו. זוזין מאה דיהימו סלעין תלתין – וכן אם כתב בשטר מאה זוז, שהם שלושים סלעים (שלושים סלעים הם מאה עשרים זוז). אין לו אלא כסף זוזין – הסכום הנמוך יותר, די [ד]אינון (האות דלי״ת מחוקה בקו) – כתב רק את ראשית הנוסחה ואין בה פירוט כמה סלעים הם, ונימחקו – המשך המשפט נמחק, אין פחות משנים – ברור שנכתב בשטר מספר הסלעים, אבל בהיעדר עדות הסכום התקף הוא שני סלעים (מיעוט רבים שניים). כסף סלעין דיאינון ונימחקו – נמחק מספר הסלעים, אבל אם נכתב בשטר דאינון ״כך וכך זוזין״ אין פחות משתים – רק הסכום הנמוך תקף, והוא לא פחות משניים. זו כמובן תקלה קשה למי שמשלמים לו (המלווה). דרכונות דיאינון ונימחקו אין פחות משנים – דרכונות הם הדרכמה היוונית-רומית, שהיא דינר (זוז). ברור שהשטר התייחס למספר מסוים של דרכמות, אבל מכיוון שחסר הפירוט הרי שהשטר תקף רק לגבי שתי דרכמות. כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים מלמעלה מאתים ומלמטה מנה – המידע בשטר איננו עקבי. למעלה ולמטה הם שורות בשטר, או בשטר המקושר שבו נכתבה תמצית השטר מבחוץ. הכל הולך אחר התחתון – במקרה זה אין הולכים אחר הסכום הנמוך אלא אחר התמצית הכתובה בחוץ, שכן מקפידים יותר על כתיבה מדויקת בצד החיצוני. ואם כן למה כותבין את העליון – בכלל למה כותבים את גוף השטר, שאם תימחק אות אחת מן התחתון ילמד מן העליון – במקרה של צורך בפרשנות ניתן להיעזר בשטר הפנימי. המדובר בשטר המקושר, וכך פירש הירושלמי (יז ע״ג). אם כן המשנה מבדילה בין סתירה באותו משפט לסתירה בין ״תחתון״ (הצד החיצוני של השטר המקושר) ל״עליון״, שהוא הצד הפנימי בשטר זה. בכך סרו קושיות שונות על סתירה בגוף המשנה. כן מוסבר בתוספתא, אם כי בתוספתא לא נאמר במפורש שזו פרשנות למשנה: ״לעולם התחתון ילמד מן העליון במקושר, באות אחת ולא בשתי אותות...⁠״ (פי״א ה״ד).
הירושלמי גם מדגיש שבסתירה קלה של שמות ניתן להיעזר בחזרה בתוך השטר עצמו
חזרות על פרטים הן תופעה רגילה בשטרות שבידינו, והיא נרמזת גם בתוספתא פי״א ה״י.
. לעומת זאת הבבלי איננו מדגיש שדינו של שטר מקושר שונה משל חזרה (וסתירה) בשטר פשוט, וגם הוא מדגיש שבסתירה קטנה ניתן להשלים לפי ההמשך בשטר (קסו ע״ב)⁠
לדעת ליברמן פשוטה של המשנה כבבלי (תוספתא כפשוטה, עמ׳ 455). דעתנו שונה.
.
סתם שטר עוסק במטבעות כסף, כך מודגש בתוספתא (פי״א ה״ג) וכן משמע מהבבלי למשנתנו (קסו ע״א), ואכן ברוב השטרות לא נכתב שם המטבע, משום שזהב היה נדיר ולא שימש בעסקאות רגילות בעולם הרומי
ראו לעיל פירושנו לבבא מציעא פ״ד מ״א.
.
המשנה מציגה שתי נוסחאות שגויות: מאה זוזים שהם עשרים סלעים, וכן מאה זוזים שהם שלושים סלעים. הנוסחה הנכונה היא הנוסחה הכפולה: ״זוזין מאה די אינון סלעין עשרים וחמש״. כמובן שטר שכתובה בו נוסחה כזאת הוא כשר. נוסחאות דומות מצינו בשטר מדבר יהודה: ״בכסף דינרים מאה די אנון סלעין צרין עשרים וחמש״
ירדני, תעודות, עמ׳ 63.
. במקרה זה מודגש שסלעי הכסף הם של העיר צור. מטבעות אלו נחשבו להילך איתן ואמין במיוחד. זו הסיבה לכפילות. המשנה מדברת אפוא במקרה מיוחד למדי שבו נכתבה כפילות.
תחתון הוא השטר החיצוני, ובפועל הוא נכתב למטה ומגלגלים את השטר מלמטה למעלה. אבל ניתן גם לכתוב את השטר הפוך: ״קישרו מלמעלה והעדים מלמטה כשר״ (תוספתא בבא בתרא פי״א ה״ד).
כל המשנה מעידה על תרבות ירודה של כתיבת שטרות. כמובן אפשר שהשאלות שבמשנה אינן מעשיות, ובכל זאת ההתחבטות מלמדת על תרבות שבה שטרות כוללים טעויות וסתירות פנימיות.
 
(ג) כּוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְהַשּׁוֹבֵר לָאִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּעְלָהּ עִמָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מַכִּירָן, וְהַבַּעַל נוֹתֵן שָׂכָר. כּוֹתְבִין שְׁטָר לְלֹוֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַלְוֶה עִמּוֹ, וְאֵין כּוֹתְבִין לְמַלְוֶה, עַד שֶׁיְּהֵא לֹוֶה עִמּוֹ, וְהַלֹּוֶה נוֹתֵן שָׂכָר. כּוֹתְבִין שְׁטָר לְמוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקֵחַ עִמּוֹ. וְאֵין כּוֹתְבִין לְלוֹקֵחַ, עַד שֶׁיְּהֵא מוֹכֵר עִמּוֹ, וְהַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן שָׂכָר.
A scribe may write a bill of divorce for a man who requests one, even if his wife is not with him to give her consent when he presents his request, as there is no possibility that he will misuse the document. And a scribe may write a receipt for a woman upon her request, attesting to the payment of her marriage contract, even if her husband is not with her to give his consent. This is true provided that the scribe recognizes the parties requesting the document, to prevent misrepresentation. And for both documents, the husband gives the scribe his wages. A scribe may write a promissory note for a debtor who requests one, even if the creditor is not with him when he requests the document, but a scribe may not write a promissory note for a creditor who requests it unless the debtor is with him and consents. And it is the debtor who gives the scribe his wages.
A scribe may write a bill of sale for a seller of a field who requests one even if the purchaser is not with him when he presents his request, but a scribe may not write a bill of sale for a purchaser who requests it unless the seller is with him and consents. And it is the purchaser who gives the scribe his wages.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראל
[ד] כּוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְהַשּׁוֹבֵר לָאִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּעְלָהּ עִמָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מַכִּירָהּ.
וְהַבַּעַל נוֹתֵן שָׂכָר.
[ה] כּוֹתְבִין שְׁטָר לַלֹּוֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמַּלְוֶה עִמּוֹ, וְאֵין כּוֹתְבִין לַמַּלְוֶה, עַד שֶׁיְּהֵא הַלֹּוֶה עִמּוֹ.
וְהַלֹּוֶה נוֹתֵן שָׂכָר.
[ו] כּוֹתְבִין שְׁטָר לַמּוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַלּוֹקֵחַ עִמּוֹ, אֵין כּוֹתְבִין לַלּוֹקֵחַ, עַד שֶׁיְּהֵא הַמּוֹכֵר עִמּוֹ.
וְהַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן אֶת הַשָּׂכָר.
כותבין גט לאיש שלא מדעת אשה אבל אין כותבין אלא מדעת האיש כותבין שובר לאשה שלא מדעת האיש אבל אין כותבין אלא מדעת האשה כותבין שחרור לרב שלא מדעת העבד אבל אין כותבין שלא מדעת הרב אונקלסיא שלא מדעת המלוה אבל אין כותבין אלא מדעת הלוה. דייתיקאות אפותיקאות ומתנות שלא מדעת הנותן אבל אין כותבין אלא מדעת המקבל שטרי מקח וממכר שטרי ארסיות וקבלת בהמה שלא מדעת נותן אבל אין כותבין אלא מדעת המקבל גזרידין ופרוסבולין שלא מדעת שניהן רבי אומר אומר אני שאין כותבין פרוסבול אלא מדעת הלוה. משנין את השטר מעברית ליוונית ומיוונית לעברית ועושין לו קיום בית דין נמחק או שהרקיב נימוק או שנטשטש מביאו לב״ד ועושין לו קיום ב״ד נקרע או שאבד מביא עדיו לב״ד ועושין לו קיום ב״ד איזהו קיום ב״ד במותב פלוני בן פלוני הוציא פלוני לפנינו שטרו קרוע ובדקנו עדותן של עדים ונמצאת מתכוונת גובה וא״צ להביא ראיה ואם לאו צריך להביא ראיה.
כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו ושובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה, ובלבד שיהא מכירה, והבעל נותן שכר. כותבין שטר ללווה אף על פי שאין המלוה עמו, אין כותבין למלוה עד שיהא הלווה עמו, והלווה נותן שכר. כותבין שטר למוכר אף על פי שאין הלוקח עמו ואין כותבין ללוקח עד שיהא המוכר עמו, והלוקח נותן שכר.
כבר ביארנו כמה פעמים ששובר הוא כתב זיכוי. והוא רוצה באומרו שובר לאשה שטר האומר שאשתו זיכתה אותו מן הכתובה, ובתנאי שיודעים העדים שזה הוא פלוני וששם אשתו הוא זה אשר הזכיר, מחששנו שיכתוב גט על שם אשת איש אחר ששמו כשמו, ותראה ההיא את הגט הזה והיא אינה מגורשת. וכן השובר צריך שידעו שפלוני שם בעלה ואז יעידו בו, והוא ענין אומרו ובלבד שיהא מכירה. ואומרו והלווה נותן שכר, אפילו היתה שותפות, כגון שנותן לו ממון לסחור בו ואין לזה אשר יסחור בו ממון הקרן, והוא הנקרא עסקא, ודינו אצלנו פלגו מלוה ופלגו פיקדון, ואף על פי שהחצי בלבד הוא אשר בדין מלוה, הרי הוא משלם את כל השכר.
כותבין גט לאיש אע״פ שאין אשתו עמו כו׳ – כבר בארנו פעמים כי השובר הוא מחילה. ומה שאמר לאשה רצונו לומר שטר שיהיה כתוב בו שאשתו מחלה לו כתובתה. ובלבד שידעו העדים שזה הוא פלוני וששם אשתו היא אותה שזכר שיש לחוש שמא יכתוב גט על שם אשת איש אחר ששמו כשמו ויוציא אותו הגט אשה והיא אינה גרושה וכמו כן השובר צריך שידע כי פלוני שם בעלה ובכן יוכל להעיד עליו וזהו פירוש מה שאמר ובלבד שיהא מכירן. ומה שאמר והלוה נותן שכר ואפילו הוא שותפות כגון שיתן לו ממון לעשות בו סחורה ולא יהיה אצל אותו שמתעסק בו נכסים כלל וזהו הנקרא עסקא ודינו אצלנו פלגא מלוה ופלגא פקדון ואע״פ שחציו בלבד הוא שהוא בתורת מלוה הוא משלם כל השכר.
כּוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ. וְחוֹתְמִין, וְהוּא יְגָרֵשׁ מָתַי שֶׁיִּרְצֶה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, שֶׁהֲרֵי הִיא מִתְגָּרֶשֶׁת בְּעַל כָּרְחָהּ:
וְשׁוֹבֵר לָאִשָּׁה. שֶׁהִיא עוֹשָׂה לְבַעֲלָהּ עַל כְּתֻבָּתָהּ, דְּחוֹב הוּא לָהּ וּזְכוּת לְבַעֲלָהּ, וְזָכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו:
וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מַכִּירָן. שֶׁיְּהֵא הַסּוֹפֵר וְהָעֵדִים מַכִּירִין הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה, בֵּין בְּגֵט בֵּין בְּשׁוֹבֵר. שֶׁאִם אֵינוֹ מַכִּירָן, שֶׁמָּא יִכְתֹּב גֵּט עַל שֵׁם אֵשֶׁת אִישׁ אַחֵר שֶׁשְּׁמוֹ כִּשְׁמוֹ וְתוֹצִיא אוֹתוֹ הַגֵּט אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת בּוֹ. וְכֵן בְּשׁוֹבֵר:
וְהַלּוֶֹה נוֹתֵן שָׂכָר. וַאֲפִלּוּ הִיא עִסְקָא דְּפַלְגָּא מִלְוָה וּפַלְגָּא פִּקָּדוֹן, אֲפִלּוּ הָכִי מְקַבֵּל הָעִסְקָא הוּא נוֹתֵן כָּל הַשָּׂכָר לַסּוֹפֵר:
כותב גט לאיש – and [the witnesses] inscribe [their names], and he will divorce here when he desires, and even though his wife is not with him, for she is divorced against her will.
ושובר לאשה – which she does for her husband regarding her Jewish marriage settlement/Ketubah, for it is a liability for him to her, and is a benefit for her husband, as we obtain a privilege in behalf of a person in his absence (see Tractate Eruvin, Chapter 7, Mishnah 11).
ובלבד שיהא מכירן – that the scribe and the witnesses recognize/know the man and the woman [getting divorced]., whether with a Jewish bill of divorce or a receipt, for if they do not recognize them lest he write a Get/Jewish bill of divorce in the name of another married woman where his name is the same as the other man’s name, and she should take out that same Jewish bill of divorce where she is not divorced by it and similarly for the receipt.
והלוה נותן שכר – even if it is giving a person goods to trade with another (usually two shares of the profit going to the investor and one to the trader) where half of it is a loan and half of it is a deposit. Nevertheless, the person receiving the business pays the fee to the scribe (see Talmud Bava Batra 168a).
כותבין גט לאיש וכו׳ ירושלמי דגיטין פ׳ השולח ותוס׳ פ׳ המביא תניין דף י״ז. ועיין במ״ש שם. ואיתה נמי בתוס׳ ר״פ כל הגט:
אע״פ שאין אשתו עמו כתוב בנמוקי יוסף אמר המחבר וליכא למיחש שמא לא יתננו לה עד לאחר זמן ויבא לחפות עליה או תטרוף היא שלא כדין פירות נכסי׳ שמכר בעלה בין כתיבה לנתינה שהרי כל אשה צריכה להביא ראיה אימת מטא גיטא לידה הר״ר אהרן הלוי ז״ל ע״כ. והר״ן ז״ל כתב בפ׳ שני דגיטין דף תקס״א דבגט ליכא למיחש להכי משום דלא מקדים איניש פורענותא לנפשי׳ וכן תרצו ג״כ תוס׳ ז״ל כאן. ודברי שניהם מבוארין יותר בחדושי הרשב״א ז״ל בפירקין דף קס״ז. וכתוב בתוי״ט אע״פ שאין בעלה עמה כתב הר״ב דזכין לאדם שלא בפניו וכו׳ ע״ש ודברים פשוטים הם:
והבעל נותן את השכר גמ׳ מ״ט דאמר קרא וכתב ונתן והאידנא נהגו שהאשה נותנת את השכר כי היכי דלא נשהיי׳ בשביל השכר שאינו רוצה ליתן ותתעגן. וביד פ׳ שני דהלכות גירושין סי׳ ג׳ ד׳ וברפכ״ד דהלכות מלוה ולוה כולה מתניתין עד סוף סימן ד׳. ובטור א״ה סימן ס״ו וסימן ק״י וסימן ק״כ ובח״מ סימן מ״ט:
ובלבד שיהא מכירם הרב ר׳ יהוסף ז״ל כתב מצאתי מכירה. וכתוב בנמוקי יוסף ז״ל אמר המחבר הבעל נותן שכר ואפילו שכר השובר כשיגיע לידו דזכות הוא לו דלא תיהדר ותגבה כתובתה זימנא אחריתי ודוקא במקום שאין כותבין כתובה שגובה בגט ובעדי מיתה או שיש עדים שלא כתב לה שצריך השובר כדי שלא תגבה ממנו בעדים אבל במקום שכותבין כתובה כיון שהיא לא נזהרה בכתובתה והוא פורע לה היא פורעת שכר השובר וכן אתה דן בשטרות דעלמא שאם אבד המלוה השטר הוא נותן שכר והא דאיצטריך למימר אין כותבין שטר ללוקח וכו׳ כתב הרמב״ן ז״ל דארישא קאי שאם קנו מיד הלוה או מיד המוכר שלא בפני לוקח ומלוה והא לוקח ומלוה תובעין שיכתבו ויתנו להם אין כותבין להם כלל שלא אמרו סתם קנין לכתיבה עומד אלא כשהוא לפניהם א״נ דלא ניחא ליה שיתנו לו עד שיקבל מעותיו. ודעת הרשב״א והרא״ה ז״ל דכל שקנו מיד המוכר והלוה סתם כותבין ונותנין למוכר וללוקח ומתניתין פשיטא אלא דאגב רישא נקט לה. ובסמוך אכתוב דברי המגיד משנה:
ובלבד שיהא מכירן מה שפי׳ רעז״ל בסוף לשונו וכן בשובר ר״ל שגם בשובר צריך שידע שפלוני שם בעלה. וז״ל נמוקי יוסף ז״ל ובלבד שיהו הסופר והעדים מכירין שזה שמו ושם אשתו דאי לאו הכי איכא למיחש שמא יכתבנו לצורך אחת מקרובותיו הרוצה להתגרש מאישה ובגט זה תגבה כתובתה מבעלה כדתנן הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה וכן בשובר איכא למימר שלא יתן אותו לקרוב שלו שחייב בכתובת אשתו ע״כ. והעלה המגיד משנה ברפכ״ד מהלכות מלוה ולוה דלא בעינן הכרת שם הלוקח והמלוה רק בהכרת שם המוכר והלוה סגי וזהו שמשנתינו לא אמרה ובלבד שיהא מכירן אלא בגט ושובר לפי ששם אנו צריכין הכרת שניהם והוצרך להשמיענו כן שנחוש למי ששמו כשמו אבל בלוה ומוכר לא צריך אלא הכרת שמותן ולפיכך לא דברה בהן המשנה לפי שפשוט הוא שצריך שיכירו שם הלוה ושם המוכר שמא יעלו שמותן בשמות אחרים ואם היינו צריכין להכרת שמות המלוה והלוקח היה להם להשמיענו רבותא זו כך נ״ל עכ״ל ז״ל:
כותכין שטר ללוה פ״ק דב״מ דף י״ב. ותוס׳ פ׳ המביא תניין דף י״ז ובטור ח״מ סימן ל״ט. וכתב שם מר איסרלן ז״ל בסעיף י״ג וז״ל ומיהו אם המלוה מוחה שלא לכתוב השטר ללוה מפני שאינו רוצה שיצא עליו קול שהוא משופע בנכסים וכיוצא בזה אין כותבין בעל כרחו ע״כ ופשיטא הוא:
אע״פ שאין מלוה עמו וליכא למיחש למיחזי כשקרא כמו באשרתא דדייני דאם כתבו קודם דניחזי חתימת ידי סהדי פסולה דהכא כיון שהוא כותב חובתו לא שייך מיחזי כשקרא תוס׳ ז״ל. והא דתנן כותבין שטר ללוה וכו׳ היינו שימסרו השטר ללוה ולא למלוה אם הוא שטר שאין בו קנין. וכתב נמוקי יוסף ז״ל ודוקא בשטרי הקנאה ששעבד נפשו באותו קנין סודר שאפילו לא יגבה עד זמן מרובה כל קרקעותיו משועבדים מעתה משעת הקנין ואז לא הוי טורף שלא כדין אם יטרוף לקוחות מזמן זה אבל בלא קנין לא דשמא לא ילוה עד סוף ששה חדשים וכיון שזמן השטר הוי מעכשיו אתי לטרוף לקוחות מזמן זה וטריף שלא כדין ע״כ. והיא אוקמתא בגמרא שם בפ״ק דב״מ וכתבה שם הרי״ף ז״ל אמתניתין דמצא שטרי חוב וכתוב שם בנמוקי יוסף בשם ר״ח דאע״ג דאמרינן דבשטרי אקנייתא אע״פ שלא לוה קנה ה״מ היכא דמטא שטרא לידיה דמלוה אבל היכא דלא מטא שטרא לידי׳ דמלוה לא ושכן דעת הרי״ף ז״ל בתשובה. אבל רש״י ז״ל ורוב המפרשים ז״ל ס״ל דאע״ג דלא מטא לידיה דמלוה קנה ע״כ. עוד כתב שם אבל שטר שאין בו הקנאה אין כותבין אא״כ מלוה עמו ואין צריך שיתן המעות בפניהם דכיון שנמסר השטר ליד המלוה קנה ע״כ. וכתב שם בשם הרנב״ר ז״ל נ״ל עוד דאפי׳ בשטרא דלאו אקנייתא כותבין שטר ללוה אע״פ שאין מלוה עמו ובלבד שיזכו עדים למלוה ושיעמוד השטר בידם מאותה שעה ואילך בשביל המלוה דבכל כה״ג הוי מלוה עמו דזכין לאדם שלא בפניו ולא באנו למעט בשטרי דלאו אקנייתא אלא שלא יכתבו שטר ללוה ויתנוהו לו או שיעמוד בידן של עדים בעדו ע״כ: כתב הר״ן ז״ל בפ׳ שני דכתובות כל שמפרש לוה לכשילוה ישתעבד מנכסיו אפילו בשטרי דלאו אקנייתא כותבין ללוה אע״פ שאין מלוה עמו ע״כ. וכתוב בסימן ל״ט בס׳ הלבוש דהא דתנן אע״פ שאין מלוה עמו הרמב״ם ז״ל מפרשה אע״פ שאינו לפנינו אבל לעולם צריכין הם להכיר גם את המלוה ואתא לאשמועינן דלא חיישינן שמא לא ימסור לו השטר מיד אלא לאחר זמן ויבא לטרוף לקוחות שלא כדין דמיירי בשטר הקנאה דכיון דשטר הקנאה הוא הנכסים קנויין לו מעכשיו אע״פ שלא בא השטר עדיין לידו ע״כ בקיצור וע״ש עוד:
והלוה נותן את השכר ואם אבד המלוה את השטר הוא נותן את השכר נמוקי יוסף ז״ל: וכתב הרמב״ן ז״ל הא דקתני אין כותבין ללוקח ולמלוה כשבאו הם לבדם לכתוב ושלא לצורך נשנית שאם נכתוב להם עדות שקר הוא אלא אגב רישא קתני לה. ויש לפרש דארישא קאי לומר דאם קנו מן המוכר שלא בפני לוקח ובא מוכר לכתוב כותבין לו בא לוקח לכתוב אין כותבין לו דלא אמרינן דסתם קנין לכתיבה עומד אלא בפניו אי נמי אפשיטי זייר ולא ניחא ליה דנימסור שטרא עד דשקיל דמי׳ ומיהו זכה זה במקחו מחמת הקנין לדעת ר״ש בפ״ק דמציעא עכ״ל ז״ל וכתבתי׳ לעיל בכלל דברי נמוקי יוסף ז״ל:
כותבין שטר למוכר פ׳ המוכר את הספינה דף ע״ז ובקדושי׳ פ״ק דף כ״ז ובפ׳ מי שמת דף קנ״א:
אע״פ שאין לוקח עמו וכו׳ וכתב נ״י ז״ל ודוקא שכותבין בשטר המכר שקבל המעות מידו שאין כאן שום חובה ללוקח אבל אם לא יעיד על עצמו שכבר קבל הדמים אין כותבין אלא מדעת הלוקח דשמא אינו רוצה לקבל אותה לקיחה והלוקח יתן שכר שהרי לעולם הוא נהנה יותר מן המוכר דהא אמרי אינשי זבנת קנית דזבין אוביד ע״כ והם דברי הר״ר יהוסף הלוי ז״ל והרמב״ם ז״ל חולק עליו שאין צריך שיעיד על עצמו שקבל המעות. דכיון שכותבי׳ שטר למוכר אע״פ שאין לוקח עמו פשיטא שיכול לומר דשלא מדעתו נכתב השטר עד כאן:
והלוקח נותן את השכר פי׳ הרשב״א ז״ל בחדושיו תקנת חכמים שכך הדין שמי שנשכר יתן השכר ומיהו נעשה כאומר לו הילך זוז והקנה שטר למוכר דספר מקנה בעינן כדמוכח בפ׳ המביא תניין והשתא דתקינו רבנן שהאשה תתן שכר הגט הכי נמי אמרו שתהא כאומרת לו הילך זוז והקנה הגט לבעל לפיכך אינו צריך להיות הקסת והדיו והקולמוס והקלף אלא של סופר והוא מוכר הכל באותו זוז עכ״ל ז״ל. וביד ר״פ שלשים דהלכות מכירה. ובטור ח״מ סימן רל״ח ושם כתוב ובלבד שיהיו העדים מכירין השמות שבשטר שזהו פלוני בן פלוני וזהו פלוני בן פלוני שאל״כ יש לחוש שמצוה על אחר לכתוב שמכר שדהו לפלוני ע״כ:
כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו. ולא חיישינן שמא לא יתננה לה עד לאחר זמן ויבא לחפות עליה או תטרוף היא שלא כדין. פירות נכסים שמכר בעלה. בין כתיבה לנתינה. [כדתנן במשנה ב׳ פ״ב דגטין] שהרי כל אשה צריכא להביא ראיה אימת מטא גיטא לידה. הרא״ה ז״ל. כ״כ נ״י. ועיין מ״ש במשנה ז׳ פרק קמא דב״מ. ותוס׳ תירצו דמסתמא לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה שיכתוב לה גט קודם שירצה לגרשה. והביאו ראיה לדבריהם. ועיין מ״ש בגיטין שם:
והשובר לאשה וכו׳. עיין מ״ש במשנה ז׳ פ״ק דב״מ:
אף ע״פ שאין בעלה עמה. כתב הר״ב דזכין לאדם שלא בפניו וכ״כ הרשב״ם. וכלומר ואין צריך מדעת שניהם כמו במשנה דלקמן. ולאו למימרא דעכשיו זוכה לבעל שיהא פטור מעכשיו. דהא לא הויא דומיא דגט. שאינו חל אלא לכשיבא לידה. ועוד למאי נ״מ פירשו כן. ועוד דהרשב״ם מסיים וז״ל והיא צריכה להזהר בו שלא יבא ליד בעלה עד שתקבל כסף כתובתה. ע״כ:
ובלבד שיהא מכירן. לשון הר״ב האיש והאשה. בין בגט בין בשובר. גמ׳. דחששו שמא תערים ותתן שובר זה ליד [איש] ששמו כשם בעלה. [ותפסיד כתובת אשתו] אבל כשמכירין שניהם לא חשו כולי האי שמא יש עוד איש ואשה ששמותם כשמות אלו שלפנינו. אבל במלוה ולוה ומוכר ולוקח דלקמן. כתב המגיד בפכ״ד [הלכה ג׳] מהלכות מלוה דלא הצריכה משנתינו להכיר את שניהם [דהא תנן במשנה ז׳] דשני יוסף בן שמעון אין מוציאין עליהן שטר חוב וכ״ש שטר מכר. ע״כ. וכלומר מה שאין כן שובר דמפטיר נפשיה. יכול לפטור עצמו מאיזה יוסף בן שמעון שירצה:
והבעל נותן שכר. שכר הגט. מפרש בגמ׳ מאי טעמא דכתיב וכתב ונתן. ושכר השובר דזכותו הוא דלא תהדר ותגבה כתובתה זימנא אחרינא. ל׳ הרשב״ם. וכתב המגיד פכ״ד מהלכות מלוה בשם הרשב״א דדוקא במקום שאין כותבין כתובה. א״נ במקום שכותבין והביאה ראיה שלא כתב לה. הא כשכתב ואבדה. היא תתן שכר השובר. דהא לדידה איצטריך דהוה לה לאהדורי [ליה] כתובתה. ואינה בידה ע״כ:
כותבין שטר ללוה. וניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי. ואתא למטרף לקוחות שלא כדין. אמר רב אשי בשטרי אקנייתא דהא שעביד נפשיה. אביי אמר עדיו בחתומיו זכין ליה. גמ׳ בפ״ק דב״מ דף י״ב [ע״ב]:
ואין כותבין למלוה וכו׳. יש שהקשו למה לי פשיטא. ותירצו דמשום רישא נשנית. ול״נ שכך פירושה שאם בא מלוה לעדים ויאמר להם אני מלוה לפלוני מנה. כתבו השטר ויהיה בידכם. ואם יבא לוה היום [דאל״כ הוה ליה מוקדם. מהר״ר ואלק כה ן] ויאמר לכם כי כן הוא האמת תקנו ממנו ותתנהו לי. ואם אין תקרעוהו. אעפ״כ אין כותבין לפי שבשעת כתיבה הוא שקר. ויש לחוש אולי מערים הוא. כ״כ המגיד פרק כ״ג מהלכות מלוה. והכריח הב״י סי׳ ל״ט דכולה קפידא בחתימה הוא דאיכא למיחש שהוא מערים דשמא יפול מידם. או יגנבו קודם שיבא הלוה:
והלוה נותן שכר. כתב הר״ב ואפילו. היא עסקא וכו׳. דאל״כ פשיטא. גמ׳. וטעמא נראה בעיני משגם דמסתמא מקבל העסקא הוא המבקש ורוצה בעסקא יותר מן הנותן ודומיא דאריסות וקבלנות דבמשנה דלקמן:
כותבין שטר למוכר אע״פ שאין לוקח עמו. לפי שאינו מפסיד ללוקח. שכתיבת השטר אין מחייב ללוקח ליתן מעות שלא מדעתו דכיון שכותבין שטר למוכר אע״פ שאין לוקח עמו פשיטא שיכול לומר שלא מדעתו נכתב השטר. כ״כ הטור סימן רל״ח בשם הרמב״ן ונ״י מצריך שיהא מפורש בשטר שקבל המעות וכ״כ הטור בשם הר״י הלוי. ופירש מהר״ר ואלק כהן משום דשמא יטרחוהו להלוקח בדינא ודיינא לחנם:
ואין כותבין ללוקח וכו׳. כתב הטור [ח״מ] בסי׳ רל״ח וז״ל. כתב הרמב״ן האי מלתא דפשיטא. אלא מיירי שקט מן המוכר שהקנה לפלוני. שלא בפני הלוקח. ובא הלוקח שיכתבו לו השטר אין כותבין דלא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד שלא בפניו. ע״כ. ובב״י סי׳ ט״ל כתב בשם נ״י שהרשב״א והרא״ה סבירא להו דסתם קנין לכתיבה עומד אפי׳ שלא בפניו. לדידהו נ״ל דמתרצים משנתינו בחד מהני אנפי שכתבתי בשם המגיד גבי מלוה והב״י תמה על הטור שלא הזכיר דברי הרמב״ן סי׳ ט״ל גבי סתם קנין וכו׳. והוא עצמו לא נשמר מזה בספרו ש״ע. [*שאע״פ שכתבו שם סוף סעיף ד׳ ה״ל לכתבו בתוך סעיף ג׳ כשכתב סתם קנין לכתיבה עומד]. ומהר״ר ואלק לא העיר בזה:
והלוקח נותן שכר. גמרא. פשיטא. לא צריכא במוכר שדהו מפני רעתה. פירש הרשב״ם מום גדול שבה. או רחוקה ממנו וסלקא דעתך אמינא יתן הוא שכר. דהנאה דידיה הוא וכדכתיב (יחזקאל י) הקונה אל ישמח והמוכר אל יתאבל [קמ״ל] כדאמרי אינשי זבנת קנית זבין אוביד:
{ח} שֶׁאֵין כוּ׳. וְלֹא חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא לֹא יִתְּנֶנָּה לָהּ עַד לְאַחַר זְמַן וְיָבֹא לְחַפּוֹת עָלֶיהָ, אוֹ תִּטְרֹף הִיא שֶׁלֹּא כַּדִּין פֵּרוֹת נְכָסִים שֶׁמָּכַר בַּעֲלָהּ בֵּין כְּתִיבָה לִנְתִינָה, שֶׁהֲרֵי כָּל אִשָּׁה צְרִיכָה לְהָבִיא רְאָיָה אֵימַת מַטִּי גִּטָּא לְיָדָהּ. הָרְאָ״ה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ט} כְּלוֹמַר וְאֵין צָרִיךְ מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם כְּמוֹ בַּמִּשְׁנָה דִּלְקַמָּן. וְלָאו לְמֵימְרָא דְּעַכְשָׁיו זוֹכֶה לַבַּעַל שֶׁיְּהֵא פָּטוּר מֵעַכְשָׁיו, דְּהָא לֹא הֲוֵי דּוּמְיָא דְּגֵט שֶׁאֵינוֹ חָל אֶלָּא לִכְשֶׁיָּבֹא לְיָדָהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{י} גְּמָרָא. דְּחָשְׁשׁוּ שֶׁמָּא תַּעֲרִים וְתִתֵּן שׁוֹבֵר זֶה לְיַד אִישׁ שֶׁשְּׁמוֹ כְּשֵׁם בַּעֲלָהּ וְתַפְסִיד כְּתֻבַּת אִשְׁתּוֹ. אֲבָל כְּשֶׁמַּכִּירִין שְׁנֵיהֶם, לֹא חָשׁוּ כֻּלֵּי הַאי שֶׁמָּא יֵשׁ עוֹד אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁשְּׁמוֹתָם כִּשְׁמוֹת אֵלּוּ שֶׁלְּפָנֵינוּ. אֲבָל בְּמִלְוָה וּמֶכֶר אֵין צָרִיךְ לְהַכִּיר שְׁנֵיהֶם, דִּשְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן אֵין מוֹצִיאִין עֲלֵיהֶן שְׁטַר חוֹב, וְכָל שֶׁכֵּן שְׁטַר מֶכֶר. הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה. וּכְלוֹמַר מַה שֶּׁאֵין כֵּן שׁוֹבֵר דְּיָכוֹל לִפְטֹר עַצְמוֹ מֵאֵיזֶה יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן שֶׁיִּרְצֶה:
{יא} שָׂכָר. הַגֵּט, דִּכְתִיב וְכָתַב וְנָתַן. וּשְׂכַר הַשּׁוֹבֵר, דִּזְכוּתוֹ הוּא, דְּלֹא תֶּהְדַּר וְתִגְבֶּה כְּתֻבָּתָהּ זִמְנָא אַחֲרִינָא. הָרַ״שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{יב} לְלֹוֶה. וְנֵחוּשׁ שֶׁמָּא כָּתַב לִלְווֹת בְּנִיסָן וְלֹא לָוָה עַד תִּשְׁרֵי וְאָתָא לְמִטְרַף לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כְּדִין. אָמַר רַב אַסִי בִּשְׁטָר אַקְנֵיתָא, דְּהָא שִׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ. אַבַּיֵי אָמַר עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ. גְּמָרָא:
{יג} וְאֵין כוּ׳. וְאַף אִם בָּא מַלְוֶה לָעֵדִים וְאָמַר לָהֶם אֲנִי מַלְוֶה לִפְלוֹנִי מָנֶה, כִּתְבוּ הַשְּׁטָר וְיִהְיֶה בְּיֶדְכֶם וְאִם יָבֹא לֹוֶה הַיּוֹם וְיֹאמַר לָכֶם כִּי כֵן הוּא הָאֱמֶת תִּקְנוּ מִמֶּנּוּ וְתִתְנוּהוּ לִי וְאִם אַיִן תִּקְרָעוּהוּ, אַף עַל פִּי כֵן אֵין כּוֹתְבִין, לְפִי שֶׁבִּשְׁעַת כְּתִיבָה הוּא שִׁקֵּר וְיֵשׁ לָחוּשׁ אוּלַי מַעֲרִים הוּא. הַמַּגִּיד. וְכֻלָּהּ קְפֵידָא בַּחֲתִימָה הִיא. בֵּית יוֹסֵף:
{יד} מִשּׁוּם דִּמְקַבֵּל הָעִסְקָא הוּא הַמְּבַקֵּשׁ וְרוֹצֶה בָּעִסְקָא יוֹתֵר מִן הַנּוֹתֵן. וְדוּמְיָא דַאֲרִיסוּת כוּ׳ לְקַמָּן:
{טו} אַף עַל פִּי כוּ׳. לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַפְסִיד לַלּוֹקֵחַ, שֶׁכְּתִיבַת הַשְּׁטָר אֵין מְחַיֵּב לַלּוֹקֵחַ לִתֵּן מָעוֹת שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, דְּכֵיוָן דְּכוֹתְבִין שְׁטָר לְמוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקֵחַ עִמּוֹ, פְּשִׁיטָא שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ נִכְתַּב הַשְּׁטָר. טוּר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{טז} לְלוֹקֵחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִן הַמּוֹכֵר שֶׁהִקְנָה לִפְלוֹנִי שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַלּוֹקֵחַ וּבָא הַלּוֹקֵחַ שֶׁיִּכְתְּבוּ לוֹ הַשְּׁטָר, אֵין כּוֹתְבִין, דְּלֹא אָמְרִינַן סְתָם קִנְיָן לִכְתִיבָה עוֹמֵד שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. הָרַמְבַּ״ן. וְלַפּוֹסְקִים דְּעוֹמֵד לִכְתִיבָה אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, יֵשׁ לוֹמַר כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי גַּבֵּי מַלְוֶה (אוֹת יג):
{יז} וְהַלּוֹקֵחַ כוּ׳. פְּשִׁיטָא, לֹא צָרִיךְ בְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ. גְּמָרָא. פֵּרֵשׁ רַ״שׁ, מוּם גָּדוֹל שֶׁבָּהּ כוּ׳. סָלְקָא דַּעְתֵּךְ אֲמֵינָא דַּהֲנָאָה דִּידֵיהּ הוּא כוּ׳, קָא מַשְׁמַע לָן כִּדְאָמְרֵי אֱינָשֵׁי זָבַנְתָּ קָנִיתָ, זָבִין אוֹבִיד:
כא) אף על פי שאין אשתו עמו
מדמתגרשת בעל כרחה, ואין חוששין שמא יגרשה בגט זה לאחר זמן, ותוציא כתובתה מהלקוחות מיום כתיבת הגט, שלא כדין, או שמא יחפה עליה כשתזנה ביני ביני, ליתא, דהרי בשניהן צריכה להביא ראיה אימת מטי גיטא לידה:
כב) והשובר לאשה
שובר שנותנת אשה לבעלה שקבלה כתובתה:
כג) אף על פי שאין בעלה עמה
ולכשישלם תתנהו לו [ועי׳ ב״מ פ״א מ״ז]:
כד) ובלבד שיהא מכירן
שהעד החותם [וי״א גם הסופר] יהיה מכיר שזהו פלוני, ושאשתו היא פלונית שמקבלת הגט בפניו, ואפילו ע״פ עדות אשה או קרוב [אה״ע ק״כ ג׳], דשמא זה אינו הבעל, וימסור הגט לאשת איש אחר, או היא תמסור השובר לאיש אחר, משא״כ כשמכיר שניהן, לא חיישינן לשנים ששמותיהן ושמות נשותיהן שוין, דזה אינו מצוי [ולאאמ״ו הגאון הגדול זצוק״ל בספרו מרגניתא על אה״ע [סק״כ] בשעת הדחק נאמנים גם האיש והאשה בעצמן על זה, ע״ש] :
כה) והבעל נותן שכר
שכר כתיבת הגט, דכתיב וכתב לה, ושכר השובר גם כן יתן הוא, מדלזכותו נכתב, שלא תוכל לחזור ולגבות ממנו. מיהו באבדה כתובתה בפשיעה, צריכה היא לשלם שכר השובר [אה״ע ק״י]:
כו) אף על פי שאין מלוה עמו
מיירי בשטר הקנאה, ששעבד לו הלוה נכסיו מעכשיו, אפילו לא ילוה, דאז עי״ז יצא הקול מיד ששעבד נכסיו, דאל״כ חיישינן שמא לא יתן השטר להמלוה היום, ויטרוף המלוה אח״כ מהלקוחות מיום הכתיבה שלא כדין [ח״מ ל״ט י״ג]:
כז) עד שיהא לוה עמו
ואפילו אומר המלוה כתבוהו וחתמוהו וכשיבוא הלוה היום, שאז לא יהיה מוקדם, תקנו ממנו בקנין סודר ותתנו לי השטר, ואם לא יבוא היום תקרעוהו, אפ״ה אין כותבין, דמדחתמו קודם שקנו ממנו, הרי חתמו שקר [שם], אבל כשכותבין ללוה א״צ שיכירו העדים המלוה והלוה ושכך שמותיהן כלעיל סי׳ כ״ד, דהרי ב׳ יוסף בן שמעון אין מוציאין עליהן שט״ח [מ״מ פכ״ד הלכה ג׳ ממלוה], ולהכי סגי בשיכירו הלוה:
כח) והלוה נותן שכר
אפילו בשטר עסקא, דפלגא מלוה ופלגא פקדון, אפ״ה הו״ל טובה למקבל טפי מלנותן דזוזי דאינש אינון עבדין לי׳ ספסרותא [בב״מ ד׳ ס״ג ב׳]:
כט) אף על פי שאין לוקח עמו
והוא שהקנהו לו מיד בקנין, או שמודה שכבר קנה השדה באחד מדרכי הקנייה, דאל״כ שמא לא יתנהו לו היום, וכשיטרפוהו ממנו בע״ח של מוכר, יחזור גם הוא לטרוף מהלקוחות שלאחריו מהיום שלא כדין, וצריך שיכירו גם כן המוכר והלוקח [ולמ״מ הנ״ל שגי בשיכיר המוכר]. וי״א שצריך שיכתב ג״כ שכבר קבל המעות וי״א שצריך גם כן שלא יהא משמע מהשטר שנכתב מדעת שניהן [ח״מ רל״ח]:
ל) עד שיהא מוכר עמו
וי״א שאפילו קנו מהמוכר בקנין סודר, לא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד, אלא כשיכתבוהו בפני המוכר [שם]:
לא) והלוקח נותן שכר
אפילו קנה שדה זבורית, אפ״ה מרוויח, דזבנת קנית זבינת אובד [ב״מ נ״א א׳]:
עפ״י כתב יד קופמן
כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו – הכלל הוא שכותבים את השטר במעמד שני הצדדים, והדין פשוט שאסור לסופרים לסמוך על הצהרת אחד הצדדים ללא הצד השני, וללא הצהרת עדים על מעשה המכר. במקרה זה הדין שונה, ונוכחות האישה איננה נדרשת, משום שהשטר, לפי ההלכה קדומה, הוא חד-צדדי. הסכמת האישה לגירושין או לתנאי הגירושין איננה נדרשת. השטר נכנס לתוקפו רק עם נתינתו המודעת לאישה (כשהיא מודעת לקבלת השטר), אך הסכמתה אינה נדרשת
ראו המבוא למסכת גיטין. הכלל חוזר בתוספתא פי״א ה״ה.
. והשובר לאישה – שובר הוא שטר קבלה שבו האישה מודה שקיבלה את כתובתה. באחת ממערות המפלט נתגלה שטר כזה משנת ״ארבע לחורבן בית ישראל״, כלומר לאחר כישלון מרד בר כוכבא, ובו האישה ״מודה״ (מצהירה שאכן כך אירע) לאחי בעלה על קבלת כתובתה
אשל ואחרים, שטר.
. השובר הוא שטר לחובת האישה, בו היא מודה שקיבלה את כל המגיע לה, לפיכך ניתן שייכתב במעמד צד אחד בלבד (רק האישה). אף על פי שאין בעלה עמה – הבעל הנהנה מן השטר אינו חייב לעמוד לצד אשתו בעת כתיבת השטר.
ובלבד שיהיא – הסופר, מכירה – שאכן היא האישה המצהירה. הסופר איננו כתבן מקרי אלא בעל תפקיד בקהילה, ולכן עדותו שפלונית היא כותבת השטר תקפה אף על פי שאין כאן שני עדים כמו בכל הכרעה משפטית. החוק שהסופר צריך להכיר את שמות בעלי הדין חל כמובן גם על כל יתר הלכות המשנה (ירושלמי יז ע״ג)⁠
ראו עוד בבלי, יבמות קו ע״א; כאן קלח ע״ב. עם זאת לעיתים הכרת היוזם מיותרת, כדברי הירושלמי: ״אמר רבי לא, צריך שיהא מכיר לאיש בגיטו ולאשה בשוברה״ (כאן יז ע״ג; גיטין פ״ד ה״ב, מה ע״ג; בבלי, למשנתנו קסז ע״ב).
. והבעל נותן שכר – על כתיבת הגט ועל כתיבת השובר הבעל משלם, שהרי הוא יוזם הכתיבה.
כותבין שטר ללוה אף על פי שאין המלוה עמו – שכן השטר מעניק למלווה סכום כסף ולכן איננו חייב להיות נוכח בכתיבה. זה מקרה שבו ניתן היה להחיל את הכלל ש״זכין לאדם שלא בפניו״, אך המשנה איננה מזכירה את הכלל (ראו לעיל פירושנו לפ״ט מ״ז). יש בהלכה זו קושי, שכן אומנם המלווה זוכה בהבטחה לתשלום, אבל ייתכן שבשטר הנכתב נמנים תנאים נוספים לטובת הלווה שלא היו בשטר המקורי (כגון תאריך ההחזרה), ועתה נכתב השטר כאשר הלווה מכתיב את התנאים הנוחים לו. עם זאת עדיין ברור שאדם רגיל לא יכתוב שטר שבו הוא הלווה אלא אם כן נטל הלוואה. ואין כותבין למלוה עד שיהא הלוה עמו – אם המלווה יוזם את הכתיבה אין לכתוב את השטר ללא נוכחות הלווה ואישורו. והלוה נותן שכר – בשטר הלוואה הלווה משלם את תשלום הכתיבה, שכן הוא אסיר תודה למלווה שהסכים להלוות לו, ללא ריבית.
כותבין שטר למוכר אף על פי שאין הלוקח עמו – גם במשנה זו בולטת תפיסתם הכלכלית של חז״ל. במכירה רגילה המוכר מפסיד. מכירה איננה עסקה של רווח הדדי, אלא היא הפסד למוכר: ״מדת בשר ודם – אדם מוכר חפץ לחבירו, מוכר עצב ולוקח שמח. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן...⁠״ (בבלי ברכות ה ע״א). בתקופת המשנה מוסכמה זו כבר הייתה מעורערת. הממכר הפך לאינטרס הדדי, אבל עדיין נשארו ״איים״ שבהם באה התפיסה הקדומה לידי ביטוי
עמדנו על כך גם לעיל פ״ה מ״ח; בבא מציעא פ״ד מ״ב; המבוא לפרק ד שם והמבוא למסכת נזיקין.
.
אין כותבין ללוקיח עד שיהא המוכר עמו והלוקח נתן את השכר – הלוקח נתפס כמרוויח והמוכר כמפסיד, כמו שכתבנו לעיל.
 
(ד) אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וְהֶחָתָן נוֹתֵן שָׂכָר. אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי אֲרִיסוּת וְקַבְּלָנוּת אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וְהַמְקַבֵּל נוֹתֵן שָׂכָר. אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי בֵרוּרִין וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וּשְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין שָׂכָר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם כּוֹתְבִין שְׁנַיִם, לָזֶה לְעַצְמוֹ וְלָזֶה לְעַצְמוֹ.
A scribe may not write documents of betrothal and documents of marriage except with the consent of both parties, the groom and the bride. And it is the groom who gives the scribe his wages.
A scribe may not write contracts for sharecroppers and contractors except with the consent of both parties, i.e., the sharecropper or contractor and the one who hires him. And it is the sharecropper or contractor who gives the scribe his wages.
A scribe may not write documents testifying to arbitration agreements or any other court enactment except with the consent of both parties to the litigation. And both parties give the scribe his wages. Rabban Shimon ben Gamliel says: The scribe writes two documents for the two parties, one for this one by himself, and one for that one by himself.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראל
[ז] אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי אֵרוּסִים וְנִשּׂוּאִים, אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶן.
וְהֶחָתָן נוֹתֵן שָׂכָר.
[אֵין כּוֹתְבִין] שְׁטָרֵי אֲרִיסוּת וְקַבְּלָנוּת, אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶן.
וְהַמְקַבֵּל נוֹתֵן שָׂכָר.
[אֵין כּוֹתְבִין] שְׁטָרֵי בֵרוּרִים וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם.
וּשְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים אֶת הַשָּׂכָר.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לִשְׁנֵיהֶם כּוֹתְבִין שְׁנַיִם, לָזֶה לְעַצְמוֹ, וְלָזֶה לְעַצְמוֹ.
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ג]

אין כותבין שטרי ארוסין ונשואין אלא מדעת שניהם, והחתן נותן שכר. אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהם, והמקבל נותן שכר. שטרי בירורין וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהם, ושניהם נותנין שכר, רבן שמעון בן גמליאל אומר לשניהם כותבין שנים לזה לעצמו ולזה לעצמו.
אריסות, שותפות ביבול השדה, וקבלנות, חיוב השדה בחלק מיבולה, והוא נותן השכר אפילו הובירה כמו שהתבאר בתשיעי ממציעאה
מ׳מיבולה׳ כתוב חלק על המחק ובגיליון, ואין לדעת מה היה כתוב תחילה.
. שטרי בירורין, רצון אחד מבעלי הדין באיש מסוים שידון לו, כמו שיתבאר במסכתא שאחרי זו זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, וכן גם כתיבת טענותיהם. ואומר רבן שמעון בן גמליאל שכותבים לכל אחד ואחד מבעלי הדין שטר אחד שבו טענותיו וזכויותיו, ולחבירו אחר כזה. ואינה הלכה, אלא כותבים לשניהם יחד שטר אחד שיש בו טענות כל אחד משניהם, ושפלוני רצה בפלוני הדיין וטען כך וכך ופלוני רצה בפלוני הדיין וטען כך וכך.
אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין כו׳ – אריסות הוא שותפות בפירות הקרקע. וקבלנות הוא שמקבל הארץ בחלק מפירותיה ולפיכך הוא נותן השכירות ואפילו הוביר אותו כמו שנתבאר בתשיעי ממציעא: ושטרי ברורין התרצות כל אחד מבתי דינין באיזה איש שיהיה שידין לו כמו שיתבאר במסכתא שאחר זו זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד וכמו כן לכתוב טענותיהם רבן שמעון בן גמליאל אומר שהוא יכתוב לכל אחד מבעלי דינין שטר אחד שיהיה בו טענותיו וזכיותיו ולחבירו אחד כמו כן ואינה הלכה אבל יכתוב שטר אחד ויהיה בו טענות כל אחד משניהם ואיך פלוני נתרצה בפלוני הדיין וטען כך וכך ופלוני נתרצה בפלוני וטען כך וכך:
שְׁטָרֵי אֲרִיסוּת. הַיּוֹרֵד לְקַרְקַע לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ לְמֶחֱצָה לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ:
קַבְּלָנוּת. בְּכָךְ וְכָךְ כּוֹרִין לְשָׁנָה, בֵּין עָשְׂתָה בֵּין לֹא עָשְׂתָה:
שְׁטָרֵי בֵרוּרִין. זֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד שֶׁיָּדוּן לוֹ וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד, וְכוֹתְבִין בִּכְתָב, פְּלוֹנִי בֵּרֵר דַּיָּן פְּלוֹנִי וְטַעֲנוֹתָיו כָּךְ וְכָךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ חוֹזְרִים וְטוֹעֲנִים:
כּוֹתְבִים שְׁנַיִם. לְכָל אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִים שְׁטָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ שֶׁיִּהְיוּ טַעֲנוֹתָיו סְדוּרִים בּוֹ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אֶלָּא בִּשְׁטָר אֶחָד כּוֹתְבִין טְעָנוֹת שֶׁל שְׁנֵי בַּעֲלֵי דִּינִים, וְשֶׁפְּלוֹנִי בֵּרֵר פְּלוֹנִי דַּיָּן שֶׁיָּדוּן לוֹ וּפְלוֹנִי בֵּרֵר פְּלוֹנִי דַּיָּן אַחֵר שֶׁיָּדוּן לוֹ:
שטרי אריסות – the person who goes down to the land to work it and to guard it for one-half, one-third or one-fourth [of the profit].
קבלנות – for such-and-such Khorim per year, whether it produced or it didn’t produce.
שטרי בירורין – this one (i.e. litigant) chooses one judge who will judge for him and that one (i.e. litigant) chooses for himself one [judge] and they write in a document: “so-and-so chose judge so-and-so and his claims are this and that,” in order that they don’t retract and raise a complaint.
כותבים שנים – to each one of the litigants a separate document in which their claims are arranged in it, but the Halakha is not according to Rabban Shimon ben Gamliel. But rather, they write one document containing the claims of each of the litigants and that so-and-so (i.e., the litigant) chose so-and-so as a judge that would adjudicate for him and so-and-so (i.e., the other litigant) chosen so-and-so as a judge that would adjudicate for him.
אין כותבין שטרי אירוסין שטרי פסיקתא כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו׳ והכי מסיק בפ״ק דקדושין דף ט׳. וכתוב בנמוקי יוסף דאע״פ שהם דברים הנקנים באמירה מ״מ אם נכתבו גובה מנכסים משועבדים הלכך איך יחייבם אם לא מדעת שניהם יחד ע״כ. אבל בכתובות פ׳ הנושא דף ק״ב מסיק דשטרי אירוסין ממש שטר שמקדש בו את האשה וכתוב בו הרי את מקודשת לי אני פלוני או בתך מקודשת לי אני פלוני וכתב הריטב״א ז״ל בפ״ק דקדושין שטר נשואין לאו היינו כתובה אלא שטר אירוסין ונשואין היינו שטר קדושין שהוא מקדש והוא עיקר נשואין והכריח על זה ואחר כך כתב וי״ל דלעולם שטר כתובה וכל היכא דליכא קנין אין כותבין אלא מדעת שניהם לומר שיכתבו ויתנו לה בו ביום משום קנוניא דלקוחות ולאפוקי שאין כותבין ונותנין לו כך נ״ל עכ״ל ז״ל וכן פי׳ רשב״ם ז״ל ג״כ ונישואין כתובה ע״כ. וכתוב בחדושי הרשב״א ז״ל והחתן נותן שכר אי בשטרי פסיקאתא איהו הוא דקני מהשתא ומה שקנתה אשה קנה בעלה ולמאן דאמר שטרי קדושין ממש הוא הא קמ״ל דאפילו צורבא מרבנן נמי ס״ד היא תתן השכר ונימא שהשכר כדי שיקנה הסופר השטר לבעל כדאמרינן השתא בגיטין קמ״ל אבל ודאי בעינן שיהא שטר הקדושי׳ שלו ואפילו בצורבא מרבנן דאתקש ליציאה עכ״ל ז״ל. וביד פ׳ עשירי דהלכות אישות סימן ז׳:
אין כותבין שטרי אריסות וקבלות כך הגיה הר״ר יהוסף ז״ל וגם מחק מלות אין כותבין דהאי בבא ודשטרי בירורין וכתב כן מצאתי:
שטרי אריסות וקבלנות וכיון שכתבו שטר אין אחד מהם יכול לחזור בו אלא כופים את המקבל לעבדה כראוי לה ואת בעל הבית ליתן לו שדהו ומהי שקבל עליו בזריעה ועבודת השדה למחצה לשליש ולרביע לפיכך אע״פ שקבל עליו בפניהם לקבל שדה זו אין כותבין שהרי הם יכולין לחזור בהן עד שלא כתבו ומשכתבו קנו ואי קביל נמי לשלומי כלום וכתבו ה״ל כְּמַלְוָה בשטר. ושטרי בירורין למ״ד שטרי טענתא אין כותבין אע״פ ששמעו מהם טענות בב״ד שמא הוא רוצה לחזור ולטעון ומשכתבו על פיהן אינם יכולים לחזור ולטעון ואע״ג דקא יהיב אמתלא ואע״ג דלא אתו עדים דמשעת כתיבה ה״ל לברורי טענתי׳ ולמ״ד שטרי בירורין נמי חד טעמא הוא משום שאע״פ שבירר לו אחד יכול לחזור בו עד שעת ישיבתן בדין שטענו בפניהם או עד לאחר גמר דין ומשכתבו אין יכולין לחזור בהן וכן פי׳ רש״י ז״ל בפ׳ שנים אוחזין כותבין שלא יוכלו לחזור בהן. ומעשה ב״ד כגון שטרי חליטאתא ואדרכתא ודכוותהון שמשנכתבו קנו ואין אחד מהם יכול לחזור ואחריותם נמי רמיא עלייהו וכן נ״ל לגבי בירורין של ב״ד שאמרתי שיכול להוסיף על שלשה עד שיכתבו כדאתמר בספרי טרחכם וכו׳ עד ומיהו ודאי שאם קנו מהם או כתבו בירורין אין להוסיף ואין לגרוע ע״כ:
והמקבל נותן את השכר ואפילו בשדה בורה שצריך להובירה שנה או שנתים ואין ריוח עתה למקבל אפ״ה המקבל נותן שכר. פי׳ אחר שדה שהיתה בורה מזמן גדול מהו דתימא ריוח דנותן הוא שמתקן לו שדהו שהיתה חריבה והוא יתן קמ״ל דלא. ובטור ח״מ סימן ש״ך:
שטרי בירורין שטרי טענאתא וכן זה בורר. אמר המחבר ולאחר כתיבה אין יכול לחזור ולטעון ואפילו בנותן אמתלא ואפילו לא הוכחש בעדים וכן זה בורר וכו׳ עד שלא כתבו יכולין לחזור בהן ולברור אחרים ומשכתבו אין יכולין לחזור בהן וכן פי׳ רש״י ז״ל בפ״ק דבבא מציעא. ומיהו בירושלמי שאם טענו כבר בפני ב״ד שאין יכולין לחזור בהן. ולמדו מכאן שאין כופים לשום אדם שיתן טענתו כתובה אפי׳ לב״ד וכ״ש לבעל דינו דדמי עלי׳ כאריא ארבא נמוקי יוסף ז״ל. ונראה שמה שכתב ולמדו מכאן וכו׳ ר״ל ממילתי׳ דרשב״ג שהוא פוסק הלכה כמותו אח״כ חפשתי בבית יוסף בח״מ סי׳ י״ג דמשמע משם דלמדו מכאן הוא מדקתני אלא מדעת שניהם. אבל מתשובת הרשב״א ז״ל שהביא שם מוכח דאע״ג דלית הלכתא בהא כרשב״ג שמעי׳ מיניה דהאי דינא במכ״ש לרשב״ג ואפילו ת״ק יודה בהא שאין למסור טענותיו כתובות ליד בעל דינו ע״ש:
רשב״ג אומר לשניהם כותבין שנים לכל אחד טענותיו בשטר בפני עצמו וכל אחד יתן שכר שטרו ואין זו מדת סדום שהרי חסר הוא הרבה בדבר אם יכתבו שטר אחד לשניהם וטעמי׳ משום דא״ל לא ניחא לי דתהוי זכותי בשטר אחד אצל זכותך דדמית עלאי כאריא ארבא כל שעה שתראה הכתב תהי׳ בא עלי בעלילת טענותיך הכתובין בו ושם תראה טענותי ונבוא לידי מריבה כי איש מריבות אתה הכי איתא בגמ׳. אבל ת״ק נראה דס״ל דכיון שאינם אלא שטרי טענות בלבד שטענו עכשיו כבר בפני ב״ד אין כ״כ הפסד בדבר ועוד שיש בו משום מדת סדום שצריך זה לרבות בשכר כותבין לשניהם יחד ושניהם נותנין את השכר. מן התשובה הנזכרת אבל י״ס דגרסי לשניהם כותבין בלמד וכמו שהעתקתי וכן הוא בגמרא:
שטרי אירוסין ונשואין. מפרש באלו מגלחין [דף י״ח]. שטרי פסיקתא. כדרב גידל כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו׳ אלא מדעת שניהם אבי חתן ואבי כלה. ונשואין. כתובה. הרשב״ם:
שטרי. דקדוק המלה כתבתי בסוף פ״ק דב״מ:
והחתן נותן שכר. שהרי הוא קונה וגם מרויח בקבלת נדונית האשה. נ״י. ובגמ׳ פשיטא. לא צריכא. דאפי׳ [החתן] צורבא מרבנן דניחא ליה לחמוה לקרוביה להשיא בתו לת״ח. וסד״א שחמיו יתן כל השכר. וכתב נ״י דמתני׳ כשכתבו הכל בשטר א׳ אבל אם כתבו לכל אחד בפני עצמו כל אחד פורע שלו:
והמקבל נותן שכר. גמ׳. פשיטא. לא צריכא בבורה. שצריך להובירה שנה או שנתים. ואין ריוח עתה למקבל:
שטרי בירורין. כתב הר״ב זה בורר לו אחד וכו׳ וכותבין וכו׳ וטענותיו וכו׳ וכן פי׳ הרמב״ם. אבל בסוף פ״ק דב״מ. וכן בפרק בתרא דמ״ק [משנה ג] לא סיימו שיכתבו גם טענותיו. ובגמ׳ מאי שטרי בירורין. הכא תרגמו שטרי טענותא. רבי ירמיה בר אבא אמר זבל״א וזבל״א. משמע דאי הא לא הא. ואי הא לא הא. וז״ל הרמב״ם בפכ״ד מהלכות מלוה. ושטר ברירת הדיינין. או שטר טענת בעלי דינין. ובסמוך בדברי רשב״ג אפרש בס״ד:
וכל מעשה ב״ד. מפורש בספ״ק דב״מ:
ושניהם נותנים שכר. בשטרי בירורין. הרשב״ם. וכ״נ מל׳ הרמב״ם בפכ״ד מהלכות מלוה דלא קאי אמעשה ב״ד:
שניהם כותבין שנים. שני העדים כותבין שני שטרות. הרשב״ם:
לזה לעצמו ולזה לעצמו. מפרש בגמ׳ דטעמיה משום דאמר ליה לא ניחא לי דתיהוי זכותך גבי זכותי דדמית עלי כי אריא ארבא שתחפש כל עילה בזכותי בראותך אותו. והקשו המפרשים ז״ל ומאי טעמייהו דרבנן אם זה רוצה שיהיו זכיותיו בידו. ותרצו הכא כגון שחבירו אמר ליה נכתוב שנינו ביחד ויעמוד השטר בידך וכשאצטרך תראהו לי כ״כ המגיד פכ״ד מהלכות מלוה. ולפי שאמרו בגמ׳ בטעמא דרשב״ג דדמית עלי כי אריא ארבא. הלכך הוכרחו הרמב״ם והר״ב לפרש שטרי בירורין שכותב זבל״א וטענותיו. משום דבכתיבת טענותיו כ״ע מודים. ואפי׳ האומר דשטרי בירורין היינו זבל״א וזבל״א לאו למעוטי שטרי טענותא אלא לאוספי דזבל״א נמי כותבין בו משום דניחא ליה טפי שמא דשטרי בירורין. דאילו למ״ד שטרי טענותא לחוד נצטרך לדחוק ולפרש בירורין. שענינו בירור טענותיהם. ונ״מ נמי דלמ״ד שטרי טענותא לא מהני כתיבת זבל״א. ויכולין לחזור עד שיגמר הדין. א״נ איפכא שמשטענו בפניהם אינם יכולין לחזור. אע״פ שלא כתבו דזבל״א וזבל״א. ושתי אלו הסברות הלא המה כתובים בב״י סי׳ י״ג בשם נ״י. אבל מ״מ למ״ד זבל״א ס״ל דטענותיו נמי. דאלת״ה לדידיה מאי טעמיה דרשב״ג. וליכא למימר דלדידיה בכופין על מדת סדום. פליגי רבנן ורשב״ג. דהא בגמ׳ דחינן לה ואפלוגתייהו דהני אמוראי דמאי שטרי בירורין אתמר. הלכך מפרשים הרמב״ם והר״ב דשטרי בירורין זבל״א וטענותיו וכו׳. ואפ״ה בב״מ ובמ״ק לא פירשו אלא זבל״א דנקטי לישנא דמ״ד הכי. ולא הוצרכו לפרש גם טענותיו אלא בכאן. לפי שבכאן מוכרח הוא מדרשב״ג. אבל באותן המקומות שלא נשנה הא דרשב״ג. לא הוצרכו לפרש אלא זבל״א. שהוא מבואר ביותר בל׳ בירורין. ומפני זה ג״כ הרמב״ם בחבורו כתב או טענותיו וכו׳ לפי שפוסק כחכמים. ולדידהו אפשר שיכתבו זבל״א בפני עצמו. וטענות בפני עצמן. והא דלא פסקינן כרשב״ג אע״ג דכל מקום ששנה וכו׳. עיין מ״ש בפ״ח דעירובין (משנה ז׳). ונ״י פוסק כרשב״ג:
{יח} אֵרוּסִין. שְׁטָרֵי פְּסִיקְתָּא כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִנְךָ כָּךְ וְכָךְ כוּ׳. גְּמָרָא:
{יט} וְנִשּׂוּאִין. כְּתֻבָּה:
{כ} שְׁנֵיהֶם. אֲבִי חָתָן וַאֲבִי כַּלָּה. רַ״שׁ:
{כא} וְהֶחָתָן כוּ׳. שֶׁהֲרֵי הוּא קוֹנֶה וְגַם מַרְוִיחַ בְּקַבָּלַת נְדוּנְיַת הָאִשָּׁה. נִמּוּקֵי יוֹסֵף. וּבַגְּמָרָא, פְּשִׁיטָא. לֹא צְרִיכָא דַּאֲפִלּוּ (הֶחָתָן) צוּרְבָא מִדְּרַבָּנָן דְּנִיחָא לֵיהּ לְחָמוּהּ לְקֵרוּבֵיהּ לְהַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, וְסָלְקָא דַּעְתֵּךְ אֲמֵינָא שֶׁחָמִיו יִתֵּן כָּל הַשָּׂכָר. וְכָתַב נִמּוּקֵי יוֹסֵף, דְּמַתְנִיתִין כְּשֶׁכָּתְבוּ הַכֹּל בִּשְׁטָר אֶחָד, אֲבָל אִם כָּתְבוּ לְכָל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כָּל אֶחָד פּוֹרֵעַ שֶׁלּוֹ:
{כב} וְהַמְּקַבֵּל כוּ׳. פְּשִׁיטָא, לֹא צְרִיכָא בְּבוּרָה, שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹבִירָהּ שָׁנָה אוֹ שְׁנָתַיִם, וְאֵין רֶוַח עַתָּה לַמְּקַבֵּל:
{כג} וּשְׁנֵיהֶם כוּ׳. בְּשִׁטְרֵי בֵרוּרִין. רַ״שׁ. וְכֵן נִרְאֶה בָּרַמְבַּ״ם דְּלֹא קָאֵי אַמַּעֲשֶׂה בֵּית דִּין:
{כד} שְׁנֵיהֶם כוּ׳. שְׁנֵי הָעֵדִים כּוֹתְבִין שְׁנֵי שְׁטָרוֹת. רַ״שׁ:
{כה} לָזֶה כוּ׳. מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ לֹא נִיחָא לִי דְּתֶהֱוֵי זְכוּתְךָ גַּבֵּי זְכוּתִי, דְּדָמִית עָלַי כְּאַרְיֵא אַרְבָא, שֶׁתְּחַפֵּשׂ כָּל עִלָּה בִּזְכוּתִי בִּרְאוֹתְךָ אוֹתוֹ כוּ׳. גְּמָרָא. וְקָשֶׁה מַאי טַעֲמָא דְּרַבָּנָן. וְתֵרְצוּ הַמְּפָרְשִׁים כְּגוֹן שֶׁחֲבֵרוֹ אָמַר לוֹ יַעֲמֹד הַשְּׁטָר בְּיָדְךָ וּכְשֶׁאֶצְטָרֵךְ תַּרְאֵהוּ לִי. הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
לב) אין כותבין שטרי אירוסין
שטרי פסיקתא, כתנאים שלנו, כמה יתן זה לבנו וכמה זה לבתו:
לג) ונשואין
כתובה:
לד) והחתן נותן שכר
מדמרוויח ע״י הכתב הנדוניא, וקונה גם האשה [אה״ע נ״א]:
לה) אין כותבין שטרי אריסות
שמקבל לזרוע שדה של חבירו, וליתן לבעליה מחצה, שליש, או רביע מהתבואה:
לו) וקבלנות
היינו שחוכר השדה בדבר קבוע לשנה, בין שתעשה השדה או לא [עי׳ ב״מ פ״ט סי׳ א׳]:
לז) והמקבל נותן שכר
ואפילו צריך להובירה איזה שנים, דאז אין להמקבל עתה רווח בהשדה:
לח) אין כותבין שטרי בירורין
שטר שכתוב בו איזה דיינין בררו להן הבעלי דין, או שטר שכותבין לעצמן הדיינין לברר טענות הבעלי דין, מה טוענים זע״ז:
לט) וכל מעשה בית דין
המפורשים סוף פ״א דב״מ:
מ) ולזה לעצמו
דלת״ק במתרצה א׳ שיכתבו רק א׳, כדי למעט בהוצאות הכתיבה, ויתנוהו לחבירו דכשיצטרך יראהו לו, שומעין לו, ולרשב״ג מצי אידך למימר אינני חפץ להיות לי שום עסק עמך:
עפ״י כתב יד קופמן
אין כותבין שטר[י] ארוסים ונשואים אלא מדעת שניהן – המשנה מבדילה בין שטרי אירוסין לשטרי נישואין. בנוסף לכך מופיע המונח ״כתובה״. הכתובה מעידה על הנישואין, אך איננה עושה אותם. שטרי אירוסין הם במקרה שבו האיש מקדש את האישה בשטר. עסקנו בכך במבוא למסכת כתובות. והחתן נותן שכר – החתן נתפס כיוזם המבקש את כתיבת השטר. האישה צריכה כמובן להסכים למעשה, היא עצמה או אביה הם מקבלי הקניין. שטרי אריסיות וקבלות – שטר אריסות או שטר חכירה הוא השטר שבו נקבעים תנאי האריסות ומהווה קניין לקרקע. ״קבלות״ הן אישור על קבלת כסף או שטר שבו נקבעים תנאי קבלנות (ראו פירושנו לבבא מציעא פ״ו מ״ב). אלא מדעת שניהן והמקבל נותן שכר – לא נאמר מי משלם שטרי אריסות, וגם לא ברור למה הקבלן משלם, הרי מדובר בעסקה ששני הצדדים מעוניינים בה ויוזמים אותה. מן הראוי להעיר שבכמה מהפרטים החלש הוא המשלם את השטר, ולעיתים היוזם משלם את השטר.
שטרי ברורים – בבבלי (קסח ע״א) מוצעים שני הסברים, הראשון שזה שטר שבו שני הצדדים מסכימים על בוררות. בוררות היא הסדר להקמת בית דין ששני הצדדים מיוצגים בו. ההסדר עצמו מתואר במסכת סנהדרין פ״ג מ״א, ושם נדון בו. ההסבר השני הוא שזה ״שטר טענתא״, כלומר שטר שבו אחד הצדדים מצהיר על טענותיו לבית הדין (רא״ש לבבא מציעא כ ע״א), או שנכתבים בו טענות הצדדים (רשב״ם לבבלי כאן וראשונים נוספים). במשנת מועד קטן פ״ג מ״ג ובמשנת בבא מציעא פ״א מ״ח מנויה אותה רשימה של שטרות הכוללת ״אגרות שום ואגרות מזון שטרי חליצה ומיאונים ושטרי בירורין״ – במועד קטן המשנה קובעת שאלו הן ״אגרות של רְשות״
כך פירשנו את משנת מועד קטן ונימקנו את ההסבר.
. במסכת בבא מציעא הסיום הוא ״וכל מעשה בית דין״, כלומר הרשימה שם כוללת שטרות שהם גם ״רשות״ וגם מעשה בית דין. במשנתנו רשימה שונה; רק שטר הבירורים מופיע בשלוש הרשימות, וכאן מצטרף למונחי השטרות המינוח ״מעשה בית דין״ כמו במשנת בבא מציעא.
אם כן שטר בירורין הוא גם מעשה בית דין וגם ״איגרת רשות״. התלמוד הירושלמי למועד קטן מפרש: ״ושטרי בירורין, רבי יוחנן אמר קומפרומיסין, זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד״ (פ״ג ה״ג, פב ע״א), ויש להשלים את המשפט על פי המשנה בסנהדרין: ״ושניהן בוררין להן עוד אחד״ (פ״ג מ״א)⁠
ראו המחלוקת במשנה שם.
. כלומר, הייתה ביניהם פשרה והסכמה מי ידון ביניהם, והסכמה זו הועלתה על הכתב בצורת שטר. מעין פירוש זה מוצע גם בבבלי בבא מציעא בשם רבי ירמיה (כ ע״א), אם כי בבבלי ניתן כאמור גם הסבר אחר. בפירוש הגאון למשנה הוא מוסיף: ״זה צריכין לו במקום שאין בית דין קבוע ובעלי דינין [זה רוצה] באחד וזה רוצה באחד לדין ביניהן״
תשובות הגאונים מרמורשטיין, סימן ה עמ׳ יט, ובאוצר הגאונים, מילואים, עמ׳ 58.
. אולם ספק אם זו המסקנה מתוך דברי המשנה. המצב במשנה הוא שגם כשקיים בית דין מסודר ובעל סמכות וכוח יש שבעלי הדין מבכרים בוררות, והרי שאר השטרות אשר המשנה מזכירה הם שטרות של בית דין אשר פועל לא רק בסדרי המשפחה אלא אף בשאר סדרי החברה.
מעתה עלינו לברר מהו שטר רשות, שהרי שטר בירורים קשור אליו, ושניהם מותרים לכתיבה במועד.
ההסבר של הירושלמי מתאים למונח ״איגרות רשות״. הריטב״א למועד קטן מסכם את הפירושים השונים המצויים בספרי הגאונים והראשונים, וכך הוא כותב: ״פרש״י ז״ל כתבים ששולחים לבית המלך או שנוטלין משם ודבר האבד הוא
כך כותב גם הר״ן בחידושיו בשם רש״י, ואיננו ברש״י שבדפוסים ולא בפירוש רש״י שפרסם א׳ קופפר (קופפר, רש״י). כפי שנראה להלן ההיתר הוא משום שאלו מעשי בית דין ולא מעשי יחיד, ולאו דווקא משום דבר האבד.
. ובירושלמי פירשו של שאילת שלום... ויש שפרשו אגרות שנותן נשיא או ריש גלותא רשות לדון״
פירוש אחרון זה נמסר בשם רב יצחק צדוק, גאון סורא. ראו אוצר הגאונים, עמ׳ 23.
. כל הפירושים יש בהם קשיים רבים, כפי שציינו המפרשים. האיגרות ששולחים לבית המלך הן איגרות לרשות, והאיגרות מן הרשות אינן נכתבות בידי ישראל. אף פירושו של הירושלמי קשה ביותר. במשנה שלאחריה (מועד קטן פ״ג מ״ד) אמור שאין מגיהים אפילו אות אחת בספר התורה ו״אין כותבין ספרים ותפילין ומזוזות במועד״
בימי חז״ל הניחו תפילין בחול המועד. הנוהג המקובל היום בחלק מעדות ישראל שלא להניח תפילין מקורו בקבלה, והתפשט בעקבות התחזקות החסידות באירופה.
; וכי אלו חשובים פחות מ״שאילת שלום״?! רמב״ם בהלכותיו
משנה תורה, הלכות יום טוב פ״ז הי״ד.
מבקש להסביר את היתר כתיבת האיגרות של שאילת שלום בכך ״שכתיבות אלו אין אדם נזהר בתיקנן מאד ונמצאו כמעשה הדיוט במלאכות״. ראב״ד בהשגותיו חש בחולשת נימוק זה, ולדעתו הרשות לכתיבת איגרות לשאילת שלום היא שמא לא יזדמן לו מוליך הכתב. אף נימוק זה אינו מסביר את הקביעה הכללית שמותר לכתוב איגרות של רשות. הפירוש השלישי קשה מכולם, שהרי לא מצינו כל זכר לכך כי בימי התנאים כבר נהג הנוהג המסודר שדיינים קיבלו איגרות רשות להורות ולדון, ובלעדיהן נפגע מעמדם. זו מציאות בבלית בימי הגאונים, ולא מציאות של ארץ ישראל בימי התנאים. בכ״י קופמן ופרמה מנוקד: שלרְשות בשווא, ללמדך שהאיגרות אינן כתובות בידי רָשות- סמכות.
אם כן מהי רשות?
את הפתרון יש לחפש אפוא בכיוון אחר. חכמים מובהקים העמידונו על כך שבמקרים רבים בספרות התנאית המונח ״רשות״ אין משמעו אלא מצווה, פחותה מזו שמצוינת כ״חובה״. כך, למשל, בתוספתא ברכות אנו קוראים: ״מים הראשנים רשות, האחרנים חובה״
תוספתא ברכות פ״ה הי״ג, ומקבילות מרובות בתלמודים ובמדרשים.
, והרי אין איש חולק שנטילת ידיים לפני האוכל היא מצווה ומברכים עליה, וניסוח זה של ההלכה לא בא אלא ללמדנו שחובת מים אחרונים עוד עולה על חובת המים הראשונים.
במשנת סוכה שנינו: ״רבי יוסי אומר: יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים – פטור, מפני שהוציאו ברשות״ (פ״ג מי״ד)⁠
ראו פירושנו בה.
. אין ״ברשות״ זו אלא במצווה ובחובה, התורה חייבתו ליטול את הלולב, ומתוך שהיה עסוק בקיום המצווה הוא פטור. דוגמאות רבות מעין אלו מצויות במשנה
ראו פירושנו לסוכה פ״ב מי״ד; ביצה פ״ה מ״ב; פסחים פ״ג מ״ז. העמידנו על כך רבי יעקב שור בספרו ברכת יעקב, עמ׳ רנח, ובאופן בלתי תלוי בדבריו ליברמן, רשות; הנ״ל, מחקרים, עמ׳ 202-200; אלון, רשות מצוה, בתוך מחקרים ב, עמ׳ 119-111. דבריו של רבי יעקב שור נכתבו שנים רבות לפני דברי ליברמן ואלון, אך נדפסו שנים רבות לאחר פטירתם.
.
ניתן, אפוא, לפרש שבאיגרות רשות אלו המשנה מתכוונת לאיגרות של בית דין בענייני קיום המועדים ומצוות שונות, כעין האיגרות שרבי יהושע בן חנניה מספר עליהן ״שראו עיני לא מה ששמעו אזני״ (מדרש תנאים לדברים, עמ׳ 176-175), אשר נכתבו בהוראות של רבן שמעון בן גמליאל ורבן יוחנן בן זכאי, וידיעות אחרות הפזורות ברחבי הספרות.
רוב מפרשי המשנה תולים את התרת הכתיבה של כל התעודות המנויות במשנה בחול המועד בטעם של דבר האבד שהותר לעשותו בחול המועד, מחשש שלא יימצאו עדים או סופר לכתוב את התעודות או שליח לשלוח את המכתב. רמב״ם במשנה תורה מסביר את ההיתר ״שכל אלו כצרכי הרבים״
משנה תורה, הלכות יום טוב פ״ז הי״ב.
, והרי שנינו בראשה של משנת מועד קטן ש״עושין כל צורכי הרבים״ במועד
את ״איגרות שלרשות״ הוא מפרש על פי הירושלמי שהן איגרות של שאלת שלום, ובהן ״אין אדם נזהר בתקונן מאד ונמצאו כמעשה הדיוט״.
. פירוש זה מסביר יפה את פירושנו ל״איגרות שלרשות״. בית הדין ישב בימי חול המועד ועסק בצורכי ציבור, והאנשים שלא עבדו יכלו לבוא אליו ולהביא לפני הדיינים את צורכיהם.
מכל מקום, ההסבר שבכל המקרים הללו הותרה הכתיבה משום דבר האבד איננו מתקבל על הדעת. פרוזבול, למשל, ניתן לכתוב גם שלא בחול המועד, שכן חול המועד סוכות הוא ממילא מאוחר מדי ובחול המועד פסח יש עוד זמן רב לכתיבת הפרוזבול. אם כן, אין כאן כל דחיפות. אבל מעשי ציבור הותרו. יתר על כן, חכמים סברו ששמיטת הכספים בשנת השמיטה איננה ראויה, וההיתר לכתוב פרוזבול גם לפני הזמן, כשיש לאדם זמן פנוי, הוא איתות עד כמה ראוי שייכתב השטר. המשנה בשביעית שונה: ״המחזיר חוב בשביעית, יאמר לו משמט אני. אמר לו אף על פי כן, יקבל ממנו, שנאמר ׳וזה דבר השמטה׳... המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה ממנו״ (פ״י מ״ח-מ״ט). ההלכה חושפת את יחסם של חכמים לשאלת שמיטת הכספים, נושא שהרחבנו עליו בפירושנו לשביעית.
שטרי בירורין הם אפוא גם מעשה בית דין, שכן הם שטר המקים בית דין. הם נחשבים לשטרות וגם ל״רשות״, ואין ״רשות״ אלא מצווה קלה, כמו שהצענו. בבבל, שבה הוקמו בתי דין מסודרים של חכמים, ניסו כנראה לדחוק ולצמצם את תפקידם של בתי דין אלו, ולהקים בתי דין של חכמים. שם רצו אפוא להציע פירוש אחר למשנה, כדי להמעיט מערך המצווה שבהקמת בית דין של בוררין.
בנוסף יש להעיר שהמונח ״שטר טענתא״ איננו מופיע אלא בהקשר של תירוץ הבבלי כאן. נוסח שטר בירורין מוכר בספרות הראשונים
גולאק, אוצר השטרות, עמ׳ 286-281.
. בנוסף, עצם המחלוקת בראשונים מהו שטר זה מעידה שלא הייתה מסורת חיה על טיבו של השטר, ואם הוא כהצעת הראשונים לעיל לא ברור מדוע שניהם צריכים להיות נוכחים בכתיבת השטר, הרי את הטענות כל אחד כותב לעצמו, והצד השני אינו צריך להיות נוכח שם כלל, וכי מה יש לו לומר על טענתו של השני? הפירוש השני מעורער אפוא, והוא ניסיון להתעלם מהמציאות שהמשנה מתארת, התעלמות המשרתת אידאולוגיה ואוטופיה בבלית.
וכל מעשה בית דין – כפי שהסברנו לעיל, ונסביר במשנה ו, אלו שטרות המדווחים על הקמת בית דין ועל החלטותיו. אלא מדעת שניהם – השטר נכתב לאחר דיון בין שני הצדדים במעמד שני הצדדים, והשטר נכתב במעמד הצדדים ובמעמד בית הדין כאחד. ושניהם נותנין את השכר – שהרי הצדדים שווים. רבן שמעון בן גמליאל אומר לשניהם כותבין שנים לזה [ל]עצמו ולזה [ל]עצמו – כל אחד כותב את השטר שלו. מדובר במעשה בית דין, ואולי גם בשטרי בוררות. בתחומים אלו ניתן להפריד בין בני הזוג הניצים. שטר אחד ידבר על ההתחייבויות של צד אחד, והשני על ההתחייבויות של הצד השני. פתרון כזה בלתי אפשרי כמובן בשטר גט או בשטר הלוואה רגיל.
בתוספתא (פי״א ה״ו-ה״ז) מוזכרים שטרות נוספים שנכתבים שלא על דעת שני הצדדים, ואפילו שלא על דעת אף צד. כך למשל פרוזבול נכתב שלא מדעת שניהם. הדבר אפשרי כאשר מדובר במעשה בית דין, כלומר החלטת בית הדין, ובית הדין מכתיב את השטר. פתרון זה מוצע גם בשטרות שהם ״הערמה״ ואינם שטרות ביצועיים אלא פתרון עקיף, כגון דייתיקי שכתובה בה לשון נתינה (לעיל פ״ח מ״ה), או פרוזבול
על היבט ההערמה בפרוזבול ראו פירושנו לשביעית פ״י מ״ג-מ״ד.
. השטר איננו שטר ״אמיתי״ אלא מעמד טקסי.
 
(ה) מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ וְהִשְׁלִישׁ אֶת שְׁטָרוֹ וְאָמַר לוֹ, אִם לֹא נָתַתִּי לְךָ מִכָּאן וְעַד יוֹם פְּלוֹנִי תֶּן לוֹ שְׁטָרוֹ, הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נָתַן, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יִתֵּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא יִתֵּן.
In the case of a debtor who repaid part of his debt and with the agreement of the creditor deposited the promissory note with a third party serving as a trustee to ensure that the creditor would not collect the full amount, and the debtor said to the trustee: If I have not given you the balance from now until such and such a day, give the creditor his promissory note, thereby enabling him to collect the full amount stated on the note, if the stipulated time arrived and the debtor did not give the balance to the trustee, Rabbi Yosei says: The trustee should give the promissory note to the creditor, in accordance with the debtor’s stipulation. Rabbi Yehuda says: The trustee should not give it, as the stipulation is void.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראל
[ח] מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ וְהִשְׁלִישׁ אֶת שְׁטָרוֹ, אָמַר לוֹ: ״אִם לֹא נָתַתִּי לָךְ מִכָּן וְעַד יוֹם פְּלוֹנִי, תֶּן לוֹ שְׁטָרוֹ״, הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נָתַן, רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: יִתֵּן.
וּרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יִתֵּן.
מי שפרע מקצת חובו והשליש את
מלה זו נוספה בכה״י בין השיטין.
שטרו, אמר לו אם לא נתתי לך מיכאן ועד יום פלוני תן לו את שטרו, הגיע זמן ולא נתן, ר׳ יוסי אומר יתן ור׳ יהודה אומר לא יתן.
ר׳ יוסי סובר אסמכתא קניא, והוא שיאמר אדם כאשר תעשה כך, או כאשר יארע דבר פלוני באופן כזה, הריני מתחייב לפלוני כך וכך כסף וכיוצא בזה. וכל מה שנעשה באופן זה נקרא אסמכתא, ולא יתקיים ממנה דבר ואינה מחייבת כלל, אלא אם כן קיבל על זה קנין בבית דין חשוב, ויתפיס זכויותיו באותו הבית דין ויאמר, כאשר יהיה הדבר כך, עשו באלו הזכויות כך וכך, והם צריכים להתיישב בדבר הרבה שמא יהיה אנוס ומחמת האונס לא היה יכול לקיים האסמכתא
מ׳ויתפיס׳ נוסף על ידי רבנו בגיליון.
. ואין בית דין חשוב אלא כאשר היו סמוכין בארץ ישראל כאשר נבאר להלן.
מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו כו׳ – רבי יוסי סבר אסמכתא קניא והוא שיאמר אדם כשתעשה כך או כשיהיה דבר פלוני על ענין זה יש לפלוני עלי כך וכך מזהב וכיוצא בזה וכל מה שיהיה על דרך זה יקרא אסמכתא ואין מתקיים מזה כלום ואינו ראוי בשום פנים אלא א״כ נטל קנין על זה בב״ד חשוב ויתפוס זכיותיו באותו ב״ד ויאמר כשיהיה הדבר תעשה ממה שבזכיותי האלה כך וכך וראוי שיעיינו בזה הדבר שמא הוא אנוס ומצד האונס אינו יכול לקיים אסמכתא ואין שום ב״ד חשוב אלא כשיהיו סמוכין בארץ ישראל כמו שנבאר עוד.
וְהִשְׁלִישׁ אֶת שְׁטָרוֹ. הַמַּלְוֶה וְהַלֹּוֶה מָסְרוּ הַשְּׁטָר בְּיַד שָׁלִישׁ. שֶׁטֹּרַח הָיָה לָהֶם לִכְתֹּב שׁוֹבֵר וְסָמְכוּ עַל הַשָּׁלִישׁ:
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יִתֵּן. דִּסְבִירָא לֵיהּ אַסְמַכְתָּא קַנְיָא. הַמַּבְטִיחַ לַחֲבֵרוֹ דָּבָר עַל מְנָת שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ דָּבָר לֶעָתִיד וְסוֹמֵךְ בְּלִבּוֹ בִּשְׁעַת הַתְּנַאי שֶׁיּוּכַל לְקַיֵּם וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן אֵינוֹ יָכוֹל לְקַיֵּם, זוֹ קְרוּיָה אַסְמַכְתָּא, וּלְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי קַנְיָא. וּלְעִנְיַן פְּסַק הֲלָכָה, אַסְמַכְתָּא לֹא קַנְיָא, אֶלָּא אִם כֵּן קָנוּ מִיָּדוֹ בְּבֵית דִּין חָשׁוּב, וְהִתְפִּיס זְכֻיּוֹתָיו בְּאוֹתוֹ בֵּית דִּין שֶׁמָּסַר שְׁטָרוֹתָיו וּרְאָיוֹתָיו, וְאָמַר אִי לֹא אֲתִינָא מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם לִבָּטְלָן זְכֻיּוֹתַי. וְרַבּוֹתַי מְפָרְשִׁים שֶׁכָּל בֵּית דִּין שֶׁבְּקִיאִים וְיוֹדְעִים בְּדִינֵי אַסְמַכְתָּא נִקְרָאִים בֵּית דִּין חָשׁוּב לְעִנְיָן זֶה. אֲבָל הָרַמְבַּ״ם אוֹמֵר שֶׁאֵין בֵּית דִּין חָשׁוּב אֶלָּא בֵּית דִּין הַסָּמוּךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:
והשליש את שטרו – the lender and the borrower transferred the document to the hand of a third-party for it was a trouble for them to write a receipt and they relied upon the third party.
ר' יוסי אומר יתן – for he holds that Asmakhta (i.e., a promise to submit to a forfeiture of pledged property – or equivalent – without having received a sufficient consideration) is a valid legal transfer of property (see Talmud Bava Batra 168a). A person who promises t his fellow something on the condition that he will do something for him in the future, and he relies upon his intention at the time of the condition that he would be able to fulfill it. But when the time comes, he is not able to fulfill it. This is called Asmakhta. But with regard to the Jewish legal decision, Asmakhta does not acquire/gives no title, unless he acquired it from his hand in an important Jewish court. But he caused to take hold of his merits in the same Jewish court where he transferred his documents and his proofs, and he said: “if I don’t bring it from now until thirty days, my benefits will be voided. But my teachers/Rabbis explain that every Jewish court that are specialists and know the laws of Asmakhta are called an important Jewish court in this matter. But Maimonides says that there is no important Jewish court other than a Jewish court ordained in the Land of Israel.
מי שפרע מקצת חובו פ״ד דנדרים דף כ״ז ובפ׳ איזהו נשך דף׳ ס״ו ובפ׳ הבית והעליה דף קי״ו. ובתשובות הרשב״א ז״ל סי׳ תרנ״א ואלף וקמ״ט ואלף וקס״א:
ר׳ יוסי אומר יתן ר׳ יהודה אומר לא יתן כתוב בנמוקי יוסף ז״ל אמר המחבר כתב הריטב״א ז״ל דעת מורי הרב החכם ומורי הרשב״א ז״ל שהטוען לחברו שיתן לו טופס משטרו שמוציא עליו כ״ע מודו שיכול לומר בעל השטר אתה רוצה לבקש עקיפין של שקר על שטר שלי כדי שתפסידני וזו טענה גדולה היא אבל מראה הוא לו בב״ד לקרותו ולראותו וכן דנתי לפני רבותי פעמים הרבה ע״כ. וכתוב בנמוקי יוסף פ׳ הזהב דף פ״ט ע״ב דודאי ליכא לפרושי דיתן לו את שטרו רוצה לומר שאני רוצה להתחייב לו בדמי כל השטר אע״פ שפרעתי מקצתו דא״כ מה יתן דקאמר ר׳ יוסי והיאך גובה בשטר זה והרי נמחל שעבוד מקצתו ואחר שנמחל שעבודו אינו חוזר ומשתעבד בו אלא ודאי הכי קאמר לי׳ יהו מעות אלו מתנה וישאר שעבוד החוב כמו שהי׳ מתחלה ופליג ר׳ יהודה ואמר לא יתן דס״ל דבמחילה נמי שייך אסמכתא והכי נמי משמע בתוספתא וכו׳ עד והיינו דוקא במקרקעי הוא דהוי אסמכתא אם לא אמר לו מעכשיו אבל במטלטלי לית בהו משום אסמכתא כדאיתא בתוספתא וכו׳ עד ולא פליג בה ר׳ יהודה כלל. והרמב״ן ז״ל יהיב טעמא למילתא דכיון דקיימא לן כר׳ יצחק דבעל חוב קונה משכון ולא שאני לן בין משכנו בשעת הלואתו בין משכנו שלא בשעת הלואתו כמאן דאמר לי׳ מעכשיו דמי ע״כ ועיין עוד שם ובחדושי הרשב״א ז״ל דף קס״ח. וביד פי״א דהלכות מכירה סי׳ ה׳. ובטור ח״מ סי׳ נ״ד והובא ג״כ בסימן ר״ז:
ואמר לו אם לא וכו׳. אמר לשליש אם לא וכו׳. נ״י:
רבי יוסי אומר יתן. כתב הר״ב דסבירא ליה אסמכתא קניא. המבטיח לחבירו דבר על מנת שיעשה לו דבר לעתיד וכו׳ וכ״כ הרשב״ם ונ״י. וקשה לי לשונם זה. דהא אנן קיימין באומר אם לא אתן וכו׳ והיכא אסברא להו בעל מנת שיעשה וכו׳. ועוד דעל מנת שיעשה וכו׳. מובן על חבירו מקבל ההבטחה שהוא יעשה וכו׳. ולא כן לשונם דמסיימי וסומך וכו׳ שיוכל וכו׳ ועוד דמשנתינו לא כן היא. וצ״ע. ולשון הרמב״ם אסמכתא הוא כשיאמר אדם כשתעשה כך. או כשיהיה דבר פלוני על ענין זה יש לפלוני עלי כך וכך וכו׳:
רבי יהודה אומר לא יתן. כתב הר״ב ולענין פסק הלכה אסמכתא לא קניא אלא אם כן קנו מידו בב״ד חשוב והתפיס זכיותיו וכו׳. והא דבמשנה ג׳ פ״ה דב״מ כתב הר״ב שכשאמר קני מעכשיו אם לא אביא וכו׳ דלא אסמכתא היא שעל מנת מכר גמור החזיק בה מעכשיו. והכא לא מהני קנו מיניה אלא אם כן בב״ד חשוב. וסתם קנו מיניה בקנין סודר הוא וקנין סודר אינו להקנות לאחר זמן בתר דהדר סודרא. אלמא אפילו במעכשיו בעינן ב״ד חשוב. שאני התם דההוא אסמכתא עדיפא טפי לפי שתחלת המשכנתא הוי קצת כעין מקח וממכר. שהקנה לו הקרקע להשתעבד לו על מעותיו בתורת משכון. וגם עשה לו טובה בהלואה. הלכך כשהתם שאם לא יביא וכו׳ יהא שלו. בדעתו לקיים ולא להסמיכו על דבריו אמר כן. ורבינו תם מחלק משום דתפיסה דהתם עדיפא. שהקרקע ביד המלוה עצמו. אבל תפיסה דהכא ביד שליש. ואי נמי ביד בית דין. כך כתב הרא״ש שם. והב״י סימן ר״ז מחלק דקנין גבי אסמכתא בעינן שיפרש מעכשיו משום דבדאתני אם לא באתי לא משמע דלקני מעכשיו. ושכך כתב הר״ן. אי נמי דכולי עלמא לאו דינא גמירי. ואפילו הבקיאים שייך למימר בהו דלא מסקי אדעתייהו שהם מקנים במעכשיו. כשהענין הוא בדרך אסמכתא. ולפיכך צריך בבית דין חשוב. ובהתפסת הזכיות:
{כו} אָמַר לוֹ. לַשָּׁלִישׁ. נִמּוּקֵי יוֹסֵף:
מא) והשליש את שטרו
שלא רצו לכתוב שובר, והאמינו עליו השליש:
מב) ואמר לו
לוה לשליש:
מג) אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני
יתר החוב:
מד) תן לו שטרו
להמלוה ואשלם הכל:
מה) רבי יוסי אומר יתן
דס״ל אסמכתא קניא:
מו) רבי יהודה אומר לא יתן
וקיי״ל דלא יתן, דכל שמתנה אם יהיה כך אתן כך וכך, אסמכתא היא ולא קניא. אולם בדיני אסמכתא, י״א דהדין נחלק לג׳ אופנים (א) אם הדבר תולה ביד אחרים, כגון אם לא אקנה לך דבר זה, אתן לך כך וכך, ודלמא לא ירצה הלה למכור, לכן וודאי הוה אסמכתא: (ב) ואם הדבר תלוי בידו, כגון אם לא אעבד אשלם במיטב [כב״מ פ״ט מ״ג], בזה יש חילוק דאם לא גיזם לא הוה אסמכתא, ואם גיזם, כגון אשלם אלפא זוזי, הוה אסמכתא. (ג) ובתלה תנאו במקרה, כמשחק בקוביא, או שהמרו זה עם זה, וכדומה, לא הוה אסמכתא, ודוקא כששוחקים במעות מזומנים, אבל בהלואה, אף שאינו אסמכתא, אפ״ה פטור כשהפסיד, וי״א שצריך נמי שהשולחן שהמעות עליו קנוי לשניהן [ר״ז י״ג]. (ד) ולתוס׳ [שבועות דמ״ג ב׳ ד״ה מתני׳], דוקא בחדא לטיבותא הוה אסמכתא, כגון באם אוביר ולא אעביד דאע״ג דחדא לטיבותא דהפסיד לחבירו, ומסתבר דמה״ט יהיה חייב לשלם כמו שאמר, עכ״פ מדעשה לו חבירו טובה לתת בידו השדה, גזם בהבטחתו לשלם כך וכך, והו״ל אסמכתא. וה״ה במשחק בקוביא איפכא, דלא עשה לו חבירו טובה שיבטיח לו לשלם כך וכך, עכ״פ הוא לא הפסיד לחבירו, והו״ל מה״ט כשישלם אסמכתא. משא״ש בב׳ לטיבותא כמשכן שהבטיח המלוה שכשיפסד יאבד חובו, הלוה לא עשה למלוה טובה במה שנתן לידו משכן, וגם המלוה עשה הפסד ללוה במה שאבד המשכן, בכה״ג לא הוה אסמכתא. (ה) מיהו כל אסמכתא י״א דאם אמר בפירוש שמקנה מעכשיו, מהני, אבל קנין סודר אף דהוה כמעכשיו אפ״ה באסמכתא לא קניא, אם לא שפירש, מעכשיו. וי״א דעל מנת הוה כמעכשיו, וי״א דצריך תרתי, מעכשיו ושיקנו ממנו בב״ד הבקיאין בדיני אסמכתא [הט״ז בח״מ ר״ז], וי״א דצריך שימסור השטר לב״ד, וגם צריך שלא יתהווה אח״כ אונס שא״א לקיים תנאו. מיהו בצוה לכתוב בשטר שקנו ממנו בב״ד כנ״ל, אף דלא קנו מהני, דהודאת בע״ד כק׳ עדים דמי [כח״מ סי׳ מ׳]. ובצוה לעדים שיכתבו לשכנגדו שטר על זה, יוכלו לכתוב מעצמן שקנו ממנו בב״ד כנ״ל, דמסתמא התכוון על שטר שיועיל [שם]. (ו) אמנם בהתחייב לחבירו בקנין על סך כך וכך, והתנה שבאם יעשה דבר פלוני יהיה פטור מסך הנ״ל, או שבחם לא יעשהו יפטור מהחיוב הנ״ל, לכ״ע מהני. וי״א דגם נדר, ושבועה, ותקיעת כף או בכתוב בשטר בחרם חמור ובשבועה דאורייתא, מהני באסמכתא, וי״ח. (ז) מיהו כל אסמכתא אפילו כתוב בשטר דנעשה דלא כאסמכתא, לכ״ע לא מהני [שם]:
עפ״י כתב יד קופמן
מי שפרע מיקצת חובו והישליש את שטרו – הלווה פרע חלק מהחוב, שני הצדדים רוצים לחסוך ולא לכתוב שטר מחדש או קבלה מפורטת, והפתרון הוא הפקדת השטר אצל אדם שלישי (הַשְׁלָשָׁה). האדם השלישי נאמן של שני הצדדים ויודע את פרטי ההלוואה המלאה ואת פרטי התשלום החלקי. ייתכן שבעיירות הכפריות היה תפקיד מוגדר של מעין ״נוטריון״ שפעל כחלק מהארכיון העירוני והיה נאמן של שני הצדדים. על כך אין בידינו פרטים. משנתנו מדברת על מקרה מיוחד שיפורט להלן, ואיננה קובעת מה באמת הדרך הטובה ביותר של הלווה והמלווה להבטיח את המשך החזרת ההלוואה. לגופו של עניין, מה הדרך הראויה למקרה כזה – זו מחלוקת תנאים המופיעה במשנה הבאה.
אמר לו אם לא נתתי לך מיכן ועד יום פלוני תן לו שטרו – במקרה הנדון בחרו הלווה והמלווה בפתרון פחות מהימן, של הפקדת השטר אצל נאמן, והלווה הוסיף תנאי שאם לא יחזיר את הכסף עד מועד מסוים ייתן הנאמן את השטר (על כל החוב) למלווה, וכך יאבד הלווה את הכסף שכבר החזיר. היגיע זמן ולא נתן רבי יוסה אומר יתן – את התנאי יש לשלם, ורבי יהודה אומר לא יתן – הבבלי מסביר שזו התחייבות גבוהה מדי. הלווה התכוון רק לפייס את הלווה (שיקבל תשלום חלקי), ולא התכוון באמת לשלם קנס כל כך גבוה. מקרה כזה של התחייבות גבוהה שהמתחייב לא התכוון אליה מכונה בתלמוד הבבלי ״אסמכתא״ (קסח ע״א; נדרים כז ע״ב). מונח זה איננו במקורות תנאיים, ולכן איננו בטוחים שהתנאים התכוונו לשקף תפיסה משפטית זו
ראו פירושנו לסנהדרין פ״ג מ״ג.
, ברם אפשר שאומנם אין להתחייבות יתר ניסוח תנאי אך לכך התכוון רבי יהודה. סביר יותר שאין כאן מצב של התחייבות יתר ועודף ביטחון עצמי, אלא ״לא יתן״ משום שהלווה רק ביקש להפיס את דעתו של המלווה
ייתכן שלכך התכוון הבבלי בבבא מציעא קיז ע״א, וראו עוד בבלי כתובות נו ע״א.
. בהבדל בין התפיסה התנאית וההרחבה האמוראית של דין ״אסמכתא״ עסקנו בפירושנו לסנהדרין פ״ג מ״ג.
 
(ו) מִי שֶׁנִּמְחַק שְׁטַר חוֹבוֹ, מְעִידִין עָלָיו עֵדִים, וּבָא לִפְנֵי בֵית דִּין וְעוֹשִׂין לוֹ קִיּוּם, אִישׁ פְּלוֹנִי בֶן פְּלוֹנִי נִמְחַק שְׁטָרוֹ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו. מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יַחֲלִיף. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יִכְתּוֹב שׁוֹבֵר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, נִמְצָא זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת שׁוֹמֵר שׁוֹבְרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, כָּךְ יָפֶה לוֹ, וְלֹא יוּרַע כֹּחוֹ שֶׁל זֶה.
In the case of a creditor whose promissory note has become erased, he should produce witnesses who remember the details of the document to testify about it. And they come before the court, and they ratify his promissory note for him, stating: The promissory note of so-and-so was erased, and it stated that a loan for such and such an amount took place on such and such a date, and so-and-so and so-and-so were its witnesses. The ratification document is signed, and it may be used as a replacement for the erased document.
In the case of a debtor who repaid part of his debt, Rabbi Yehuda says: The creditor should exchange the promissory note for a new one stating the current balance and tear up the first promissory note. Rabbi Yosei says: The creditor may keep the original promissory note, and he should write a receipt for the payment he has received and give it to the debtor as proof of his partial payment of the sum recorded in the old note. Rabbi Yehuda said with regard to this arrangement: It is found that this debtor must now guard his receipt against being destroyed by mice, as if he no longer has the receipt, he will have to pay the entire sum recorded in the promissory note. Rabbi Yosei said to him: This situation is fitting for him; it is better that this procedure be followed, and the strength of the claim of this creditor not be weakened.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראל
[ט] מִי שֶׁנִּמְחַק שְׁטָר חוֹבוֹ, מַעֲמִיד עָלָיו עֵדִים, וּבָא לִפְנֵי בֵית דִּין, וְהֵן עוֹשִׂין לוֹ קִיּוּם: ״אִישׁ פְּלוֹנִי בֶן אִישׁ פְּלוֹנִי, נִמְחַק שְׁטָרוֹ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו.⁠״
[י] מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ, רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יַחֲלִיף.
וּרְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: יִכְתֹּב שׁוֹבֵר.⁠
בכ״י: שׁוֹבֶר
אָמַר רְבִּי יְהוּדָה: נִימְצָא זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת שׁוֹמֵר שׁוֹבָרוֹ מִן הָעַכְבָּר.
אָמַר לוֹ רְבִּי יוֹסֵה: כָּךְ יָפֶה לוֹ, וְאַל יֵרַע כֹּחוֹ שֶׁלָּזֶה.
מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני בית דין והם עושים לו קיום, איש פלוני בן איש פלוני נמחק שטרו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו. מי שפרע מקצת חובו ר׳ יהודה אומר יחליף, ר׳ יוסי אומר יכתוב שובר, אמר ר׳ יהודה נמצא זה צריך להיות שומר שוברו מן העכברים, אמר לו ר׳ יוסי כן יפה לו ואל יארע כוחו של זה.
ואל יארע כוחו של זה רמז למלוה, כי היה לו חוב בתאריך קדום שישוב להיות בתאריך קרוב, וכבר ידעת אופן הנזק בזה, לפי שהוא לא יטרוף מן הלקוחות אלא מזמן השטר. והלכה כר׳ יוסי, וכותבין שובר בכל מצב שיהיה.
מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים כו׳. מי שפרע מקצת חובו רבי יהודה אומר יחליף כו׳ – ולא ירע כחו של זה הוא רומז אל המלוה לפי שהיה זמן חובו מוקדם וישוב עתה מאוחר ענין הנזק בזה ידוע והוא שלא יטרוף מן הלקוחות אלא מזמן השטר השני והלכה כרבי יוסי וכותבין שובר על איזה ענין שיהיה.
מִי שֶׁנִּמְחַק שְׁטַר חוֹבוֹ. וְיֵשׁ עֵדִים שֶׁרָאוּ כְּשֶׁנִּמְחַק מֵעַצְמוֹ אוֹ נִטַּשְׁטֵשׁ עַל יְדֵי מַיִם:
מַעֲמִיד עָלָיו עֵדִים. שֶׁיּוֹדְעִים מֵאֵימָתַי נִכְתַּב וּמֶה הָיָה כָּתוּב בּוֹ, וְהֵן עוֹשִׂין לוֹ קִיּוּם בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְכוֹתְבִין לוֹ כָּל מַה שֶּׁהָיָה כָּתוּב בְּאוֹתוֹ שְׁטָר:
יַחֲלִיף. יִקְרַע אוֹתוֹ שְׁטָר וְיִכְתְּבוּ לוֹ אַחֵר כְּפִי הַחֶשְׁבּוֹן הַנִּשְׁאָר:
נִמְצָא זֶה. הַלֹּוֶה צָרִיךְ לִשְׁמֹר שׁוֹבְרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים, שֶׁאִם יֹאבַד, יִגְבֶּה הַמַּלְוֶה אֶת כָּל חוֹבוֹ:
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי וְכֵן יָפֶה לוֹ. לַמַּלְוֶה, שֶׁיְּהֵא הַלֹּוֶה צָרִיךְ לִשְׁמֹר שׁוֹבְרוֹ וִימַהֵר לִפְרֹעַ לוֹ, וְלֹא יֵרַע כֹּחוֹ שֶׁל מַלְוֶה לִכְתֹּב שְׁטָר אַחֵר, שֶׁהָיָה זְמַן חוֹבוֹ מֻקְדָּם וְיָשׁוּב עַתָּה מְאֻחָר וְלֹא יוּכַל לִטְרֹף לָקוֹחוֹת אֶלָּא מִזְּמַן הַשְּׁטָר הַשֵּׁנִי. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי שֶׁכּוֹתְבִין שׁוֹבֵר:
מי שנמחק שטרו – and there were witnesses who saw when it was blotted out on its own, or smudged by water.
מעמיד עליו עדים – that know from when it was written and what was written in it, and they make for him an attestation before a Jewish court and they write for him everything that had been written in that document.
יחליף – he should tear the document and write another according to the remaining balance.
נמצא זה – the borrower needs to guard his receipt from the mice, for if he loses it, the creditor will collect all of his liability.
אמר רבי יוסי וכן יפה לו – to the creditor, for the borrower must guard his receipt and hurry to pay him back, and no harm will come to the creditor to write another document that had an advanced time for the liability [to be paid off] and that he returns now and he would not be able to seize the sold property unlawfully other than from the time of the second document. And the Halakha is according to Rabbi Yosi that we write a receipt.
מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים כן הגירסא ברוב המקומות וכן הגיה הרי״א ז״ל אכן בגמ׳ בבלית הגרסא מעידין. ואיתה בתוס׳ ר״פ אע״פ והרא״ש פ״ד אחין דף ג׳. וביד פכ״ג דהלכות מלוה ולוה סימן י״ב ט״ו ט״ז ובפ״ג דהלכות עדות סימן ד׳. ובטור ח״מ סי׳ מ״א:
ובא לפני ב״ד דאי לא תימא הכי אין עדותן מועלת לעשות שטר דהוי מפיהם ולא מפי כתבם מתוספת יום טוב:
ופלוני ופלוני עדיו וכותבין לו כל מה שהיה כתוב באותו שטר ואח״כ חותמין את שמותם בסוף. וכתוב בנמוקי יוסף ז״ל אמר המחבר מורי נר״ו אומר דבעדים שהכירו החתימות סגי שאין זה עד מפי עד כי על עיקר הכתב הם מעידין ולא על המנה וזו היא עדות גמורה וקיום גמור הוא והרי זה כאילו העידו נתברר לנו שהי׳ לפלוני שטר מכר או שטר מתנה וכן עיקר הריטב״א ז״ל ע״כ. ולשון הר״מ במז״ל שם מי שבלה שטר חובו והרי הוא הולך להמחק מעמיד עליו עדים ופי׳ הרב המגיד מעמיד עליו עדים שיראוהו בטרם הראותו אותו לב״ד ע״כ. וי״מ מי שנמחק שטר חובו כגון שנפלו מים על הטופס ולא על חתימת העדים מעמיד עליו עדים קודם שלא יהא רשומו ניכר שיראו מה שכתוב בו ויעידו לפני ב״ד וב״ד יראו חתימת העדים ויקיימוהו ע״כ. וכתוב בחדושי הרשב״א ז״ל מי שנמחק שטר חובו פי׳ חוץ מחתימתן של עדים ה״ז מעמיד עליו עדים לראות הכתוב בו ובא לב״ד ועושין לו קיום וכותבים פלוני ופלוני עדיו החתומין בו וי״א צריכין לכתוב אף העדים שהעידו שהיה כתוב בו כך שמא יפסלם בעל הדין או יביא ראי׳ שהם קרוביו ותמהני אע״פ שמעידין העדים שהי׳ כתוב בשטר שלוה פלוני מפלוני מנה שמא היו בו לשונות סתומין שאין העדים בקיאין בהן ואם יבואו לב״ד ידונו עליהם וכי העדים הם דנין ולא נראה לומר שקודם שימחק יכתבו העדים בשטר משמוש שלהם הכתוב בו ויעידו עליו בב״ד דלישנא דתלמודא לא משמע הכי אלא שסומכין על העדים עכ״ל ז״ל. ובגמ׳ בברייתא ת״ר איזהו קיומו אנו פלוני ופלוני ופלוני הוציא פלוני בן פלוני שטר חוב מחוק לפנינו ופלוני ופלוני עדיו ופי׳ נ״י ז״ל ופלוני ופלוני עדיו פי׳ העדים המעידין שראוהו קיים והעדים החתומין בו וזה צריך כשלא רצו ב״ד לטרוח ולברר שהן כשרין וכדי שיוכל הלוה לפוסלם כיון שמזכירין שמותן אם הוא מכירן או יחקור עליהן אבל אם כתבו סתם שהיו עדים כשרים בהכי סגי ע״כ בהרחבת לשון קצת. וכתוב בבית יוסף שם סי׳ מ״א שגם התוס׳ ז״ל כתבו שצריך להזכיר ג״כ עדים שהעידו על מחיקת השטר שאם ירצה הלוה יוכל לפוסלם ותימא שלא הוזכרו במשנה וכתב הרא״ה ז״ל ושמא פלוני ופלוני עדיו הכל בכלל כל העדים הצריכים לדבר ע״כ. ולשון ספר הלבוש שם מעמיד עליו עדים שמכירים החתימות ובא לב״ד והם עושים לו קיום ע״כ:
מי שפרע מקצת חובו פ׳ אע״פ דף נ״ו ותוס׳ פ׳ איזהו נשך דף ס״ו:
רבי יהודה אומר יחליף בברייתא מפ׳ ר׳ יהודה דבריו דעדים מקרעין אותו שטר שכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון ורב תנא הוא ופליג עלי׳ דר׳ יוסי ועלי׳ דר׳ יהודה נמי דלא סגי בעדים לקרוע שטר ראשון דלא אלימי עדים להחליף ולגבות מזמן ראשון דבשלמא בי דינא אלימי לאפקועי ממונא לטרוף מזמן ראשון שלא כדין דמן הדין לא אלים שטרא למיטרף אלא מיום שנכתב ואילך אלא דב״ד אלימי לאפקועי ממונא דהפקר ב״ד הפקר כדנפקא לן מאלה הנחלות הלכך ב״ד הם שמקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון:
צריך להיות שומר וכו׳ ס״א לא גרסי׳ צריך להיות:
א״ל ר׳ יוסי וכך יפה לו למלוה שיהא הלוה צריך לשמור שוברו דעבד לוה לאיש מלוה ובדין הוא שיטרח בשמירת שוברו בשביל שע״י כן יכוף המלוה ללוה לפורעו פי׳ שע״י שחושש הלוה שמא יאבד שוברו או יאכלוהו עכברים יהיה זריז וממהר לפורעו כל מה שיוכל יותר מהרה מה שהלוהו בשעת דוחקו בבת אחת שאם יחליפנו בשטר אחר כפי הסכום הנשאר לא יהי׳ זריז לפורעו אלא זוזא זוזא והלא המלוה הלוה לו בבת אחת ואע״פ שאם יכתוב לו שובר ויאבד אותו יגבה המלוה ממנו כל החוב וישמח במקצת שפרע לו יותר טוב הוא זה דעבד לוה לאיש מלוה ומ״מ אם הסכימו שניהם להחליף יכתוב הזמן הראשון הכתוב כבר בשטר שקרע שאם היה כותב זמן שני של עכשיו שמחליפו אשתכח דמפסיד המלוה כל אותו שעבוד קרקעות שמוכר משעת ההלואה מנמוקי יוסף ז״ל. וז״ל הרשב״א ז״ל בחדושיו הא דתנן וכן יפה לו ולא ירע כחו של זה ה״ק כן יפה ללוה עצמו שלא ירע כחו של מלוה להחליף שטרו לזמן שני שאם הי׳ עושה כן לא הי׳ מלוה רוצה לקבל פרעון לחצאין שלא יפסיד שעבודו מזמן ראשון ותקנה גדולה היא ללוה לקבל ממנו לחצאין ועוד יפה לו שלא יהא נועל דלת בפני לווין ור׳ יוסי דמתני׳ סבור הוא דר׳ יהודה מזמן שני קאמר והר״ש ז״ל פי׳ וכן יפה לו למלוה ולא מחוור ע״כ. וכתבו התוס׳ בכתובות דף ט״ז דלאו דוקא לוה אלא ה״ה בכל חוב כמו כתובה ושטרי מקח ע״כ:
מי שנמחק שטר חובו מעידין עליו עדים. וכן הגרסא בגמרא וז״ל הר״ב מי שנמחק שטר חובו ויש עדים שראו כשנמחק וכו׳ *) מעידין וכו׳. ובס״א גרס מעמיד וכן הגרסא בירושלמי [ורי״ף]. וכן העתיקו הרשב״ם ונ״י. גם הרמב״ם פרק כ״ג מהלכות מלוה והטור סימן מ״א.
ובא לפני בית דין. דאי לאו הכי אין עדותן מועלת לעשות שטר דהוי מפיהם ולא מפי כתבם. אבל עד מפי עד לא הוי כמ״ש נ״י דעל עיקר הכתב הם מעידים. ולא על המנה. וזו היא עדות גמורה. וקיום גמור הוא. והרי הוא כאילו העידו נתברר לנו שהיה לפלוני שטר מכר או שטר מתנה:
ועושין לו קיום איש פלוני וכו׳. כל זה כותבין המקיימין ואח״כ כותבין את שמותם בסוף. נ״י. וכתב עוד דזה שצריכין לכתוב פלוני ופלוני עדיו היינו כשלא רצו ב״ד לטרוח ולברר שהם כשרים וכדי שיוכל הלה לפוסלם. אבל אם כתבו סתם שהיו עדים כשרים. בהכי סגי:
נמצא זה צריך לשמור שוברו מן העכברים. ומשום כך לא רצו לתקן דלכתוב פרעון ביני שיטי. ואם נמצא מחק שם שיפסול השטר. משום דשובר בעלמא יהא צריך לשומרו מהעכברים. תשובת הרמב״ן סימן ק׳:
אמר לו רבי יוסי כך יפה לו וכו׳. פירש הר״ב יפה לו למלוה שיהא הלוה צריך וכו׳ דעבד לוה לאיש מלוה. גמרא. ולאו דוקא לוה. אלא הוא הדין בכל חוב. כמו כתובה שכתבתי בריש פ״ב דכתובות. וכן שטרי מקח כדאמרינן בגמרא. תוספות דכתובות דף ט״ז ע״ב:
{כז} בֵּית דִּין. דְּאִי לָאו הָכִי אֵין עֵדוּתָן מוֹעֶלֶת לַעֲשׂוֹת שְׁטָר, דַּהֲוֵי מִפִּיהֶם וְלֹא מִפִּי כְּתָבָם. אֲבָל עֵד מִפִּי עֵד לֹא הֲווּ כְּמוֹ שֶׁכָּתַב נִמּוּקֵי יוֹסֵף, דְּעַל עִקַּר הַכְּתָב הֵם מְעִידִים וְלֹא עַל הַמָּנֶה, וְזוֹ עֵדוּת גְּמוּרָה, וְקִיּוּם גָּמוּר הוּא, וַהֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ הָעֵדוּת נִתְבָּרֵר לָנוּ שֶׁהָיָה לִפְלוֹנִי שְׁטַר מֶכֶר אוֹ שְׁטַר מַתָּנָה. נִמּוּקֵי יוֹסֵף:
{כח} אִישׁ כוּ׳. כָּל זֶה כּוֹתְבִין הַמְּקַיְּמִין. וְאַחַר כָּךְ כּוֹתְבִין אֶת שְׁמוֹתָן בַּסּוֹף. נִמּוּקֵי יוֹסֵף. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{כט} שׁוֹמֵר. וּמִשּׁוּם כֵּן לֹא רָצוּ לְתַקֵּן דְּלִכְתֹּב פֵּרָעוֹן בֵּינֵי שִׁטֵּי וְאִם נִמְצָא מְחַק שָׁם שֶׁיִּפְסֹל הַשְּׁטָר, מִשּׁוּם דְּשׁוֹבֵר בְּעָלְמָא יְהֵא צָרִיךְ לְשׁוֹמְרוֹ כוּ׳. רַמְבַּ״ן סִימָן ק׳:
{ל} דְּעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה. גְּמָרָא. וְלָאו דַּוְקָא לֹוֶה, אֶלָּא הוּא הַדִּין בְּכָל חוֹב, כְּמוֹ כְּתֻבָּה וְכֵן שִׁטְרֵי מִקָּח. תּוֹסָפוֹת:
מז) מי שנמחק שטר חובו
שיש עדים שנמחק באונס:
מח) מעידין עליו עדים
שיודעים הזמן והסך שנכתב בו:
מט) ובא לפני בית דין ועושין לו קיום
שהב״ד כותבין לו איש פלוני וכו׳:
נ) איש פלוני בן פלוני נמחק שטרו ביום פלוני
שזמנו ביום פלוני, ועל סך כך וכך:
נא) רבי יהודה אומר יחליף
יקרעו אותו השטר, ויכתבו שטר אחר על סך הנשאר:
נב) אמר לו רבי יוסי כך יפה לו
ר״ל כך ראוי לו ללוה, דהרי בידו למהר לפרוע, והרי עבד לוה לאיש מלוה:
נג) ולא יודע כחו של זה
שיפסיד המלוה אם יכתבו שטר החדש מזמן דהשתא, וס״ל דדוקא היכא דבאמת נשרף או נמחק שט״ח. כותבין שטר אחר בב״ד, אבל לקורעו לכתחילה אדעתא דהכי למכתב לו שטר אחר, אטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. וקיי״ל דאם הגיע זמן הפרעון כבר, הברירה ביד המלוה, או שיכתבו ב״ד שטר חדש מזמן ראשון, או שיכתבו שובר, ואם לא הגיע זמן הפרעון של סך הנשאר עדיין, אז הברירה ביד הלוה, או להחליף לו השטר או לכתוב הפרעון ע״ג השטר עצמו [נ״ד ש״ך סק״ב]. וכל זה בפרע מקצת, אבל ברוצה לפרוע הכל והשטר נאבד, יכתוב שובר, ואם הלוה טוען ברי שהשטר ביד המלוה, נשבע המלוה היסת שאינו יודע היכן הוא, דבישנו בידו פטור מלשלם עד שיחזירהו לו. ואפילו כשהשטר בעיר אחרת, י״א שפטור מלשלם עד שיחזירהו לו. מיהו כשהלוה אינו רוצה לשלם עד שיחזיר לו השטר תחלה, והמלוה אומר שישלם תחלה, ישליש השטר ואח״כ יפרע הלוה [נ״ד]:
עפ״י כתב יד קופמן
מי שנמחק שטר חובו – בגלל פגעי הטבע נפגע השטר. אין דיון במשנה על עצם העובדות, ולמלווה יש עדים על עצם ההלוואה (או שהלווה מודה). הלווה מודה בחובו, אך השטר עצמו איננו. ההודאה איננה מספקת, שכן שטר בכתב מאפשר להפקיע קרקע, שהיא ״בַּטוחה״ לטובת גביית השטר (בלשון ההלכה ״אחריות״), ואילו שטר בעל פה איננו גובה מיד לקוחות (להלן מ״ח). מעבר לכך, אומנם הלווה מודה אבל המלווה רוצה שיהיה בידו שטר, כדי שאם הלווה יתנגד להחזרת החוב או יכחיש בעתיד את החוב יוכל המלווה לגבות את חובו. מעמיד עליו עדים – המלווה מביא עדים להוכחת העובדות, ובא לפני בית דין – ה״קיום״ הוא שטר שהוא בבחינת ״מעשה בית דין״. והן – בית הדין, עושין לו קיום – קיום הוא שטר אישור מקוצר, ונוסחתו: איש פלוני בן איש פלוני נמחק שטרו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו – וכן גם מוסבר בתוספתא: ״ואי זהו קיומו? אני פלוני לויתי מן פלוני, ופלוני לוה הימנו״ (פי״א ה״ד; בבלי, קסח ע״ב).עושה רושם ששטר קיום איננו אישור של ההלוואה אלא רק אישור של השטר. זו הוכחה שהשטר היה קיים. כאשר ירצה המלווה לגבות את חובו יביא את שטר הקיום, ועל בסיסו ייתן בית הדין את הכרעתו.
בירושלמי (יז ע״ג) מובאת עדות מעניינת: ״כותבין שטר למוכר כו׳. אמר רב עוקבה, תנה בכתובות דבי לוי, האומר אבד שטרי בית דין עושין לו קיום. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר, אפילו בשטרי בירורין בית דין עושין לו קיום״. אם כן המשפט במשנה קרוב לשיטת הברייתות של רבי לוי, הוא רבי לוי בר סיסי, חכם בן דורו של רבי, שלאחר מות רבי יהודה הנשיא לא קודם בהיררכיה הבית מדרשית, ולא התמנה לתפקיד שבו חשק. וירד לבבל. הברייתא הופיעה בקובץ מבית מדרשו המכונה ״כתובות״, מן הסתם משנת כתובות שערך רבי לוי. בקובץ זה אגב דיני כתובה נמנו גם הלכות שטרות, ובמשנתנו (משנת רבי) נכלל נושא זה של כתיבת שטרות ואישורם בחלקו במסכת בבא בתרא, ורק מעט ממנו במסכת כתובות. זו עדות חשובה להבנת ה״משניות״ הקדומות שקדמו לעריכתו של רבי, או שהיו מקבילות למשנה שלנו. התוספתא שלנו היא לעיתים משנה כזאת, מקבילה למשנה ובלתי תלויה בה, ולעיתים מתייחסת למשנה ומאוחרת לה
עסקנו בכך מעט במבוא לפירוש המשניות ובמבוא לסדר נזיקין.
.
מי שפרע מקצת חובו – זה המקרה שבבסיס משנה ה, ועתה המשנה דנה בדרך המלך להבטחת הפירעון בשלמותו. רבי יהודה אומר יחליף
כעינו בירושלמי יז ע״ב ובבבלי, קסח ע״א, בלי הנימוק.
– רבי יהודה מציע לכתוב שטר חדש. כאמור במשנה הקודמת את כתיבת השטר מממן הלווה, ואם הוא פרע רק חלק מההלוואה הוא ״נענש״ בכתיבת שטר חדש. ורבי יוסה אומר יכתוב שובר – רבי יוסי מציע ללווה לממן כתיבת שובר (קבלה). רבי יהודה מתנגד להצעת רבי יוסי, בגלל בעיית הבטיחות (שמא השובר ייפגע). את דברי רבי יוסי יש להבין כאפשרות חילופית. ודאי שאם ייכתב שטר חדש זה הפתרון הטוב ביותר, אבל אם הלווה רוצה לחסוך – שיכתוב שובר, ויצטרך לשמור עליו. אם יאבד השובר יאבד הלווה את כספו.
אמר רבי יהודה נימצא זה צריך להיות שומר שוברו מן העכבר – כתיבת שובר מהווה מטרד ללווה. לא ברור אם זו הלכה שצריך לכתוב שטר חדש, או שזו עצה טובה. מהבבלי (קסז ע״א) משמע שרבי יהודה מתנגד לכתיבת שובר ורבי יוסי מתנגד לכתיבת שטר, שכן על השטר יופיע תאריך מאוחר יותר, וכך יוכל המלווה לגבות רק מנכסים (מקרקעין) שהיו בידי הלווה בזמן כתיבת השטר החדש. אמר לו רבי יוסה וכן יפה לו – ללווה, ואל ירע כוחו שלזה – של המלווה. כאמור, במשנה ה הוצע פתרון אחר, של השלשת השטר אצל נאמן. דומה שאין כאן מחלוקת, אלא כל הדעות הן בבחינת עצות טובות ללווה. מן הסתם שובר כזה הוא ראיה טובה, ושטר חדש הוא בוודאי אפשרות חוקית. השלשת השטר מחייבת הסכמה, אך אם שני הצדדים מסכימים בוודאי הדבר מהווה ערובה לכך שדבר הפירעון החלקי של החוב ייזכר.
עד כאן משנתנו. אבל בירושלמי מצויה גם דרך פתרון רביעית
שלוש ההצעות הקודמות הן יחליף, יכתוב שובר, השלשת השטר.
: ״מי שפרע מקצת חובו כו׳. רב אמר עושין לו קיום בית דין, תני רבי חייה אין עושין לו קיום בית דין. אמר רבי ירמיה אילו שמע רב מתנייה, לא הוה מימר הדא מילתא״ (יז ע״ג – אילו שמע רב את המשנה לא היה אומר דבר זה). רב סבור שבית דין עושים קיום, כלומר כותבים שטר שמהווה מעין שובר, או הבהרה לשטר הקודם. רבי חייא טוען שאין מכינים שטר קיום על פירעון חלקי. רבי ירמיה, אמורא מאוחר יותר, לומד מהמשנה שאין מכינים שטר קיום, אלא או שובר או שטר חדש, ואין מטרידים את בית הדין להכריע בעניין מחדש.
אגב כך אנו שומעים שלדעת התלמוד רב לא הכיר את משנתנו.
בבבלי מובא: ״הרי שהיו נושין בו אלף זוז, ופרע מהן חמש מאות זוז – 1. עדים מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון, דברי רבי יהודה. 2. רבי יוסי אומר: שטר זה יהא מונח במקומו ויכתבו שובר; 2א. ומפני שני דברים אמרו כותבין שובר: אחת, כדי שיכוף לפורעו, ואחת, כדי שיגבה מזמן ראשון. 2ב. והא רבי יהודה נמי מזמן ראשון קאמר? הכי קאמר ליה רבי יוסי לרבי יהודה: אי מזמן ראשון קאמרת – פליגנא עלך בחדא, אי מזמן שני קאמרת – פליגנא עלך בתרתי. 3.תנו רבנן: שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי – שטר מאוחר הוא וכשר, דברי רבי יהודה, רבי יוסי פוסל; אמר לו רבי יהודה: והלא מעשה בא לפניך בצפורי והכשרת! אמר לו: כשהכשרתי – בזה הכשרתי. 4. והא רבי יהודה נמי בזה קאמר! אמר רבי פדת: הכל מודים שאם הוזקקנו לעונתו של שטר, ונמצאת עונתו מכוונתו בשבת או בעשרה בתשרי – ששטר מאוחר הוא, וכשר״ (קעא ע״א)⁠
ברור ש-2א-ב היא תוספת דיון מאוחרת, אך רובדי הסוגיה אינם עניין לדיוננו.
.
עד כאן שתי הדעות של רבי יהודה (יחליף) ורבי יוסי (יכתוב שובר קבלה), וברור שאין ביניהם הבדל הלכתי. לכל הדעות גובים קרקעות ממועד ההלוואה הראשון. גם רבי יהודה הכשיר שטר כזה ששוברו בצידו, אך הוא טוען שזו הייתה החלטה חד-פעמית ולא עקרונית (״בזה הכשרתי״). את כל שאלות הבבלי ניתן לתרץ בטיעון שהעלינו שאין בין התנאים מחלוקת אלא עצה טובה.
בהמשך הסוגיה (קעא ע״ב) המשך דיון של חכמי ארץ ישראל. רבי יוחנן וריש לקיש תומכים בדעת רבי יוסי, ומעניין שכך גם נמסר בשמו של רבי אליעאי, אביו של רבי יהודה.
 
(ז) שְׁנֵי אַחִין, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, וְהִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד, עֲשָׂאָן לְשָׂכָר, הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע. עֲשָׂאָן לְעַצְמָן, הֲרֵי הֶעָשִׁיר אוֹמֵר לֶעָנִי, קַח לְךָ עֲבָדִים וְיִרְחֲצוּ בַמֶּרְחָץ, קַח לְךָ זֵיתִים וּבֹא וַעֲשֵׂם בְּבֵית הַבָּד. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ בְעִיר אַחַת, שֵׁם אֶחָד יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן וְשֵׁם אַחֵר יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, אֵין יְכוֹלִין לְהוֹצִיא שְׁטָר חוֹב זֶה עַל זֶה וְלֹא אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן שְׁטָר חוֹב. נִמְצָא לְאֶחָד בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שְׁטָרוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן פָּרוּעַ, שְׁטָרוֹת שְׁנֵיהֶן פְּרוּעִין. כֵּיצַד יַעֲשׂוּ, יְשָׁלֵשׁוּ. וְאִם הָיוּ מְשֻׁלָּשִׁים, יִכְתְּבוּ סִימָן. וְאִם הָיוּ מְסֻמָּנִין, יִכְתְּבוּ כֹּהֵן. הָאוֹמֵר לִבְנוֹ, שְׁטָר בֵּין שְׁטָרוֹתַי פָּרוּעַ וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ, שְׁטָרוֹת כֻּלָּן פְּרוּעִין. נִמְצָא לְאֶחָד שָׁם שְׁנַיִם, הַגָּדוֹל פָּרוּעַ וְהַקָּטָן אֵינוֹ פָרוּעַ. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל יְדֵי עָרֵב, לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. וְאִם אָמַר עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה, יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ וְהָיָה בַעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ, יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה, שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל נְכָסִים שֶׁל זֶה וְיַחֲזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ.
In a case where there are two brothers, one poor and one rich, and their father left them a bathhouse or an olive press as an inheritance, if the father had built these facilities for profit, i.e., to charge others for using them, the profit that accrues after the father’s death is shared equally by the two brothers. If the father had built them for himself and for the members of his household to use, the poor brother, who has little use for these amenities, cannot force the rich brother to convert the facilities to commercial use; rather, the rich brother can say to the poor brother: Go take servants for yourself, and they will bathe in the bathhouse. Or he can say: Go take olives for yourself, and come and make them into oil in the olive press.
If there are two people who were living in one city, one named Yosef ben Shimon and the other also named Yosef ben Shimon, one cannot present a promissory note against the other, as the purported debtor can claim: On the contrary, it is you who owed me money; you repaid me and I returned this note to you upon payment. Nor can another, third person, present a promissory note against either of them, as each one can claim: It is not I but the other Yosef ben Shimon who owes you money.
If a document is found among one’s documents stating: The promissory note against Yosef ben Shimon is repaid, and both men named Yosef ben Shimon owed this man money, the promissory notes of both of them are considered repaid, as it cannot be determined which debt was repaid and which is outstanding.
What should two people with the same name in a single city do in order to conduct their business? They should triple their names by writing three generations: Yosef ben Shimon ben so-and-so. And if they have identical triple names, i.e., not only their fathers but their grandfathers had identical names, they should write an indication as to which one is referred to, such as: The short Yosef ben Shimon or the dark Yosef ben Shimon. And if they have identical indications, they should write: Yosef ben Shimon the priest, if one of them is a priest.
In the case of one who says to his son before dying: One promissory note among the promissory notes in my possession is repaid, but I do not know which one, the promissory notes of all of those who owe him money are considered repaid, i.e., they are not valid for collection, as it cannot be determined which debt was repaid and which are outstanding. If there were found among his papers two promissory notes owed by one person, the one for the greater amount is considered repaid, and the one for the smaller amount is not considered repaid and can be collected; the debtor is favored in the case of an uncertainty.
One who lends money to another with the assurance of a guarantor cannot collect the debt from the guarantor. But if the creditor said to the debtor: I am lending the money on the condition that I will collect the debt from whomever I wish, i.e., either the debtor or the guarantor, he can collect the debt from the guarantor. Rabban Shimon ben Gamliel says: If the debtor has property of his own, then whether in this case, where the creditor stipulated this condition, or that case, where he did not, he cannot collect the debt from the guarantor.
And so Rabban Shimon ben Gamliel would say: If there is a guarantor for a woman for her marriage contract, from whom the woman can collect payment of her marriage contract instead of collecting it from the husband, and her husband was divorcing her, the husband must take a vow prohibiting himself from deriving any benefit from her, so that he can never remarry her. This precaution is taken lest the couple collude [kenunya] to divorce in order to collect payment of the marriage contract from this guarantor’s property, and then the husband will remarry his wife.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראל
[יא] שְׁנֵי אַחִים, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, וְהִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן מַרְחֵץ וּבֵית הַבַּד, עֲשָׂאָן לְשָׂכָר, עֲשָׂאָן לָאֶמְצַע; עֲשָׂאָן לְעַצְמוֹ, זֶה עָשִׁיר אוֹמֵר לֶעָנִי: ״קַח לְךָ עֲבָדִים וְיִרְחֲצוּ בַמֶּרְחָץ, קַח לְךָ זֵיתִים וּבֹא וַעֲשֵׂם בְּבֵית הַבַּד.⁠״
[יב] שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ בָעִיר, וְשֵׁם אֶחָד יוֹסֵה בֶן שִׁמְעוֹן וְשֵׁם אֶחָד יוֹסֵה בֶן שִׁמְעוֹן, אֵינָן יְכוּלִים לְהוֹצִיא שְׁטַר חוֹב זֶה עַל זֶה, וְלֹא אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶם שְׁטַר חוֹב.
נִימְצָא לְאֶחָד בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שְׁטָרוֹ שֶׁלְּיוֹסֵה בֶן שִׁמְעוֹן פָּרוּעַ, שְׁטָרוֹת כֻּלָּם פְּרוּעִין.
כֵּיצַד יַעֲשׂוּ? יַשְׁלִישׁוּ.
אִם הָיוּ מְשֻׁלָּשִׁים, יִכְתֹּב סִימָן.
אִם הָיוּ סִימָנִין, יִכְתֹּב בָּהֶן.
[יג] הָאוֹמֵר לִבְנוֹ: ״שְׁטָר בֵּין שְׁטָרוֹתָי פָּרוּעַ״, וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה הוּא, שְׁטָרוֹת כֻּלָּם פְּרוּעִים.
נִמְצָא לְאֶחָד שָׁם שְׁנַיִם,
בכ״י: שֵׁם
הַגָּדוֹל פָּרוּעַ וְהַקָּטוֹן אֵינוּ פָרוּעַ.
[יד] הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל יְדֵי עָרָב, לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרָב.
אִם אָמַר: ״עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה״, יִפָּרַע מִן הֶעָרָב.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרָב.
[יה] כַּיּוֹצֵא בוֹ אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אַף הֶעָרָב לָאִשָּׁה בִכְתֻבָּתָהּ, וְהָיָה בַעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ, יַדִּיר הֲנָיָה, שֶׁמֵּא יַעֲשׂוּ קְנוּנִיָא עַל נְכָסָיו שֶׁלָּזֶה, וְיַחְזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ.
הרחיק את העדים מן הכתב מלא שני שיטין פסול פחות מכאן כשר וכמה יהיו עדיו רחוקין מן הכתב ויהא כשר כדי שיהו נקרין עמו דברי רבי רבי שמעון בן אלעזר אומר מלא שיטה אחת רבי דוסתאי בר ינאי אמר מלא חתימת שני עדים. שטר שחתמו עליו חמשה עדים ונמצאו שלשה הראשונים קרובין או פסולין תתקיים עדות בשאר עדים כתבו בחמשה לשונות וחתמו עליו חמשה עדים בחמשה לשונות כשר נקרע כשר נתקרע פסול נקרע בו קרע של ב״ד פסול מחוק או שהרקיב או שנעשה ככברה כשר נימוק או שנטשטש ובבואה שלו קיימת אם יכול לקרות כשר אם לאו פסול האחין שהניח להן אביהן מרחץ אחד עני ואחד עשיר לא יאמר עני לעשיר הריני לוקח כנגדן מן השוק ומרחץ אלא אומר לו אם יש לך בוא והרחץ והוצאה לאמצע עשאם אביהן לשכר השכר לאמצע אחד מרחץ ואחד הגת ואחד בית הבד.
האומר עשו טבי עבדי בן חורין והיו שם שני טבין אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהן יוצאין בני חורין ונוטלין משניהן דמי אחד מהן. האומר תנו מאתים דינר ליוסף בן שמעון והיו שם שני יוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהם חולקין בשוה יצאת עליהן כתובת אשה ובעל חוב שניהן נותנין בשוה הוציא אחד מהן שטר על חבירו שחייב לו לא יאמר לו שלי הוא שאבד ממני אלא כל שהשטר בידו גובה. נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהן פרועין וכשהוא גובה אינו גובה אלא מדעת הלוה. האומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע ואין ידוע איזה הוא השטרות כולן פרועין וכשהוא גובה אינו גובה אלא מדעת הלוה.
שני אחים אחד עני ואחד עשיר הניח להם אביהם מרחץ ובית הבד, עשאן לשכר, השכר לאמצע, עשאן לעצמו, הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו בבית המרחץ, קח לך זיתים ובוא ועשם בבית הבד. שנים שהיו בעיר, שם אחד יוסי בן שמעון ושם אחד יוסי בן שמעון אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב. נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו שליוסף בן שמעון פרוע, שטרות שניהם פרועים. כיצד יעשו, ישלשו, אם היו משולשין, יכתוב סימן, אם היו מסומנין, יכתוב כהן, ואם היו שניהם כוהנים, יכתוב דורות. האומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע אי זה הוא, שטרות כולם פרועים. נמצא לאחד שם שנים, הגדול פרוע והקטן אינו פרוע.
סימן, צורת פני שניהם, ודורות, שיכתוב כמה שני כל אחד מהם.
[ח] המלוה את חברו על ידי ערב לא יפרע מן הערב
בתחילה נוסף כאן: תחלה. ונמחק.
, אם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב, רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב. כיוצא בו אמר רבן שמעון בן גמליאל הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה ידיר הנייה שמא יעשו קנוניא על נכסיו שלזה ויחזיר את אשתו.
אומרו לא יפרע מן הערב
גם כאן, כמו במשנה, נוסף בתחילה: תחלה. ונמחק.
רוצה לומר בו שהוא לא יתבע אותו לפני שיתבע את הלווה. ומאמר רבן שמעון בן גמליאל אם יש נכסים ללווה לא יפרע מן הערב, אין על זה חולק, ואמנם חולקים עליו חכמים בקבלן, ושיעור המשנה כך, המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב, ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב, במה דברים אמורים, בשאין נכסים ללווה, אבל יש נכסים ללווה לא יפרע מן הערב, וקבלן אף על פי שיש נכסים ללווה יפרע מן הקבלן תחילה, רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללווה אחד זה ואחד זה לא יפרע מהן. וקבלן הוא שאומר לו תן לו ואני נותן לך, וערב הוא שיאמר לו הלוהו ואני ערב, או תן לו ואני ערב, או הלוהו ואני נותן. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. וממה שצריך שתדעהו שערב דכתובה אינו חייב דבר כלל באיזה אופן שיהיה, וקבלן דכתובה חייב לשלם וייתבע תחילה, אבל אחר שידירנה בעלה הנייה ואז יגרשנה כמו שאמר רבן שמעון בן גמליאל
מ׳אבל׳ נוסף על ידי רבנו בגיליון.
.
שני אחין אחד עני ואחד עשיר והניח להן כו׳. האומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע כו׳. המלוה את חבירו ע״י ערב לא יפרע מן הערב כו׳ – אמרו לא יפרע מן הערב רוצה לומר שלא יתבענו קודם שיתבע הלוה. ודברי רבן שמעון בן גמליאל אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב אין מחלוקת בזה אבל מחלוקת חכמים בקבלן ופירוש המשנה כך המלוה את חבירו לא יפרע בהן. קבלן הוא שיאמר לו תן לו ואני נותן לך וערב הוא שיאמר לו הלוהו ואני ערב או תן לו ואני ערב או הלוהו ואני נותן לך. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל: וממה שצריך שתדע כי ערב דכתובה אינו חייב כלל על איזה ענין שיהיה וקבלן דכתובה הוא חייב שיתן ויתבע ממנו תחילה אבל זה אחר שידירנה בעלה הנייה ואחר כך יגרשנה כמו שזכר רבן שמעון בן גמליאל:
קַח לְךָ עֲבָדִים. שֶׁיְּחַמְּמוּ לְךָ הַמֶּרְחָץ. דִּכְמוֹ שֶׁהִנִּיחָהּ אָבִינוּ כֵּן תִּהְיֶה לְעוֹלָם. וְאַף עַל גַּב דְּאִית לָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִּבְמִידֵי דְּלֵית בָּהּ דִּין חֲלֻקָּה יָכוֹל לְמֵימַר גּוֹד אוֹ אֱגוֹד, כְּלוֹמַר מְכֹר לִי חֶלְקְךָ אוֹ אֲנִי אֶמְכֹּר לְךָ חֶלְקִי, שָׁאנֵי הָכָא, שֶׁאֵין הֶעָנִי יָכוֹל לוֹמַר אֱגוֹד, שֶׁאֵין לוֹ בַּמֶּה לִקְנוֹת:
אֵינָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא שְׁטָר חוֹב זֶה עַל זֶה. דְּכָל אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לִטְעֹן זֶה הַשְּׁטָר שֶׁבְּיָדְךָ אֲנִי הֶחֱזַרְתִּי לְךָ כְּשֶׁפָּרַעְתָּ לִי הַמָּעוֹת שֶׁהִלְוִיתִיךָ:
וְלֹא אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיא שְׁטָר חוֹב עֲלֵיהֶם. דְּכָל אֶחָד מָצֵי מַדְּחֵי לֵיהּ לְגַבֵּי חַבְרֵיהּ:
יְשַׁלֵּשׁוּ. יִכְתֹּב שֵׁם אֲבִי אָבִיו:
וְאִם הָיוּ מְשֻׁלָּשִׁים. שֶׁשְּׁמוֹתָן וּשְׁמוֹת אֲבוֹתֵיהֶן וַאֲבוֹת אֲבוֹתֵיהֶן שָׁוִין:
יִכְתְּבוּ סִימָן. פְּלוֹנִי, שֶׁהוּא גִּיחוֹר אוֹ אָרֹךְ אוֹ גּוּץ. וְאִם הֵן שָׁוִין בַּסִּימָנִין, יִכְתְּבוּ כֹּהֵן. אִם אֶחָד כֹּהֵן וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל:
נִמְצָא. לְלֹוֶה אֶחָד שָׁם שְׁנֵי שְׁטָרוֹת מִשְּׁתֵּי הַלְוָאוֹת שֶׁלָּוָה מִמֶּנּוּ:
הַקָּטָן אֵינוֹ פָרוּעַ. דִּשְׁטָר אֶחָד בֵּין שְׁטָרוֹתָיו קָאָמַר, וְלֹא שְׁנַיִם:
לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. תְּחִלָּה, עַד שֶׁיִּתְבַּע אֶת הַלֹּוֶה לַדִּין וִיחַיְּבוּ אוֹתוֹ בֵּית דִּין, וְאִם אֵין לוֹ מַה לְּשַׁלֵּם אָז יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב:
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה. לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. לַאו מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב, אֶלָּא מַתְנִיתִין חֲסוּרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל יְדֵי עָרֵב לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב, וְאִם אָמַר עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה, יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֵין נְכָסִים לַלֹּוֶה, אֲבָל יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. וְקַבְּלָן, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה יִפָּרַע מִן הַקַּבְּלָן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֶחָד עָרֵב וְאֶחָד קַבְּלָן, אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה לֹא יִפָּרַע מֵהֶן. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. עָרֵב, הוּא שֶׁאוֹמֵר תֵּן לוֹ וַאֲנִי עָרֵב. קַבְּלָן, הוּא שֶׁאוֹמֵר תֵּן לוֹ וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ:
הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ. וְאֵין לַבַּעַל נְכָסִים, וְצָרִיךְ הֶעָרֵב לִפְרֹעַ כְּתֻבָּתָהּ, לֹא יִפְרַע הַכְּתֻבָּה עַד שֶׁיַּדִּירֶנָּה הַבַּעַל תְּחִלָּה הֲנָאָה עַל דַּעַת רַבִּים, נֶדֶר שֶׁאֵין לוֹ הַתָּרָה, שֶׁלֹּא יוּכַל לְהַחֲזִיר אוֹתָהּ, דְּחַיְשִׁינַן שֶׁמָּא דַּעְתּוֹ לְהַחֲזִירָהּ וְלֶאֱכֹל כְּתֻבָּתָהּ לְאַחַר שֶׁתִּגְבֶּנָּה מִן הֶעָרֵב. וּלְעִנְיַן דִּינָא, עָרֵב דִּכְתֻבָּה לֹא מִשְׁתַּעְבֵּד וְאֵינוֹ חַיָּב לִפְרֹעַ, וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ נְכָסִים לַבַּעַל. מַאי טַעְמָא, דְּמִצְוָה עָבַד וְלָאו מִידֵי חִסְּרָהּ. וְאִי עָרֵב כְּתֻבָּתָא דִּבְרֵיהּ הוּא, מִשְׁתַּעְבֵּד, דְּאַבָּא לְגַבֵּיהּ בְּרֵיהּ שַׁעְבּוֹדֵי שַׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ. וְקַבְּלָן דִּכְתֻבָּה מִשְׁתַּעְבֵּד, וִיכוֹלָה הָאִשָּׁה שֶׁתִּתְבַּע מִמֶּנּוּ תְּחִלָּה, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ נְכָסִים לַבַּעַל. וְהוּא שֶׁיַּדִּירֶנָּה הַבַּעַל הֲנָאָה תְּחִלָּה עַל דַּעַת רַבִּים:
קח לך עבדים – that they should warm up for you the bathhouse that it is like what our father left us, so it shall be forever, and even though that we have in the first chapter (Tractate Bava Batra, Chapter 1, Mishnayot 1 and 6), concerning something where there isn’t the law of division. One can say, “I will make a wall or I will divide it,” meaning to say, “sell me your part or I will sell [to you] my part. But it is different here because the poor person cannot say, “I will divide it” because he has nothing with which to buy.”
אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה – because each one can claim that this document that is in your hands, I returned to you when I paid you repaid me the monies that I lent to you.
ולא אחד יכול להוציא שטר חוב עליהם – because each one can supersede him regarding his fellow.
ישלשו – he will write the name of his father’s father.
ואם היו משולשים – that their names and the names of their fathers and the names of their father’s fathers are the same.
יכתבו סימן – a certain [sign] that this is red-spotted or long or short and if their signs are the same, they should write, “Kohen,” if one is a Kohen and the other is an Israelite.
נמצא – to one borrower there two documents from two loans that he borrowed from him.
הקטן אינו פרוע – that one document among his documents is spoken of and not two.
לא יפרע מן הערב – first, until the borrower is brought to court, and the Jewish court makes him liable [to pay it off]; and if he doesn’t have wherewith to pay, then he can collect from the guarantor.
רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה – he should not collect payment from the guarantor, not from the fact that the first Tanna/teacher holds that even if the borrower has property, he should collect payment from the guarantor, but rather, because our Mishnah is deficient, and this is how it should be taught: A person who loans his fellow through a guarantor should not collect payment from the guarantor, but if he said, “on condition that I can collect payment from whomever I desire,” he can collect payment from the guarantor. When is this said? When the borrower lacks property, but if the borrower has property, he should collect payment from the guarantor, or from a person who assumes the other man’s obligations unconditionally (see Talmud Bava Batra 173b and 174a), even though the borrower has property, he should collect from the person who assumes the other man’s obligations unconditionally. Rabban Shimon ben Gamliel says that both the guarantor and the man who assumes the other person’s obligations unconditionally are the same: if the borrower has property, he (i.e., the creditor) may not collect from them. But the Halakha is not according to Rabban Shimon ben Gamliel. The guarantor is the person who says [to the creditor]: “Give him and I will be the guarantor [of your repayment].” The קבלן / the person who assumes the other person’s obligations unconditionally who says: “Give him, and I will give it to you.”
הערב לאשה בכתובתה – and the husband lacks property, and the guarantor needs to pay off her Ketubah/Jewish marriage contract [in event of the husband’s death or a divorce], he should not pay off the Ketubah until the husband first makes her take a vow against deriving any benefit with the knowledge/consent of the public a vow that cannot be revoked, that he cannot restore her [as his wife], for we suspect lest it is his intention to restore her [as his wife] and to consume her Jewish marriage contract settlement after she has collected her settlement from the guarantor and regarding law, the guarantor of a Ketubah is not mortgaged and he is not liable to pay it off [for the husband] and even if the husband lacks property. What is the reason that he has performed a Mitzvah and nothing is missing from it? But if he is mortgaged as a guarantor for the Ketubah of his son, a father regarding his son is himself personally mortgaged, but a קבלן/someone who unconditionally assumes the other man’s obligations when the Jewish marriage contract is mortgaged, the wife can claim the Ketubah from him (i.e., the קבלן) at first, and even if the husband has property, but the husband forces her to take an vow against benefit first with the consent of the public.
שני אחין וכו׳ פ״ק דמכלתין דף י״ג:
קח לך עבדים דכמו שהניחה אבינו כן תהיה לעולם ולא יניחו לו להרבות בני אדם במרחץ אלא מבני ביתו. וביד פ״א דהלכות שכנים סימן ב׳. וכתב שם המגיד משנה בשם המפרשים ז״ל פי׳ עשאן לשכר שהן גדולים וראויין להשכירן עשאן לעצמו קטנים וראויין לעצמו ואורחא דמילתא נקט לא שתהא כוונת האב מעלה ומורידה בזה ע״כ ועוד כתב שם בשם הרשב״א ז״ל ע״ש. ובטור ח״מ סי׳ קע״א. ועיין במה שכתב נמוקי יוסף ז״ל בספ״ק דמכלתין דהיכא דא״ל העני לעשיר גוד או איגוד כיון שהוא תובע אע״ג דלית לי׳ דמי ודאי כייפי׳ לי׳ לעשיר דהא דינא קאמר כן פסק הרב אלפס ז״ל ע״כ. וצ״ע לע״ד דלא משמע כן מלשון הרב אלפס ז״ל ושם במגיד משנה נראה שהוא משווה דברי ההלכות לדעת הרמב״ם ז״ל לגמרי ואני רואה שם בהרמב״ם ז״ל כתוב כן ואין העני כופה את העשיר לקנות חלקו אא״כ אמר לו קנה ממני או מכור לי והריני לווה וקונה או מוכר לאחרים וקונה הדין עמו ע״כ ועיין שם בטור. ושמא כוונת נמוקי יוסף ז״ל למה שכתב הרמב״ם ז״ל שיכול העני לומר אני לווה וקונה אע״פ שלא נכתב מבואר זה הדין בהרי״ף ז״ל או שמא טעות נפל שם בנמוקי יוסף ואע״פ שנגיה במקום עני עשיר עדיין אין לו שחר. וכתב הרי״ף ז״ל איידי דתנא רישא [כו׳ עי׳ בתוי״ט] וכתב עליו הרא״ש ז״ל התוס׳ פירשו לאו דוקא עשאי לשכר הה״נ אם מוצא להשכיר בעיר אפי׳ עשאה אביהם שהיה עשיר לעצמו עשאו לעצמו כלומר שאין מוצא להשכיר ואפשר לקיים דברי רב אלפס ז״ל על דרך זה דאם אינו מוצא העני להשכירן ולא עבדים ולא זיתים יאכל הלה וחדי עכ״ל ז״ל:
ועשם בבית הבד נ״ל שהיא מלשון עשו דדי בתוליהן דיחזקאל סימן כ״ג תוס׳ יו״ט ויש הכרח קצת לדבריו ז״ל מדלא תני ועשה אותם בבית הבד:
יוסף בן שמעון הר״ר יהוסף ז״ל יוסי וכתב ס״א יוסה:
ולא אחד יכול להוציא עליהן ש״ח ר״פ כל הגט. כתב הריטב״א ז״ל שאם אחד מהם היה קטן בזמן הכתוב בשטר גובין מן האחר שהי׳ גדול משום דאמרינן בפ׳ מי שמת חזקה אין העדים חותמין אא״כ נעשה בגדול וכל מי שלא עשה כן נקרא רשע ואין אדם משים עצמו רשע נמוקי יוסף ז״ל: [הגה״ה כתב הרשב״א ז״ל שמעי׳ מהא דבשטרי דלאו אקנייתא לכ״ע מוציאין אפילו זה על זה דהא אוקימנא מתניתי׳ דכותבין שטר ללוה דוקא בשטרי אקנייתא הא בשטרי דלאו אקנייתא כי ליכא מלוה בהדי׳ לא כתבינן כדאמרינן בפ״ק דמציעא הלכך אפילו לתנא דמתניתי׳ כל כה״ג כיון דאין כותבין מוציאין כך נ״ל עכ״ל ז״ל]: ובגמרא דייק הא הם על אחרים יכולין להוציא ותנא דברייתא פליג עלה דכי היכי דאין מוציאין ש״ח זה על זה כך אין מוציאין על אחרים ובגמ׳ מפרש במאי פליגי דכ״ע אית להו אותיות נקנות במסירה ועל כרחו יפרע לו למי שהשטר בידו אך אם צריך להביא ראי׳ בעדים שמסרו לזה בפניהם דלא נימא פקדון הוא אצלו או השמיטה ממנו בהא פליגי תנא דמתניתין ותנא ברא תנא דידן סבר אינו צריך להביא ראי׳. אלא העמידהו בחזקת המוחזק בו ותנא ברא סבר צריך להביא ראי׳. ואיכא תו אידך ברייתא דקתני כשם שמוציאין ש״ח על אחרים כך מוציאין זה על זה ובגמרא מפרש לה נמי במאי פליגי ושלש מחלוקות בדבר ובהא פליגי תנא דידן ותנא ברא דהאי ברייתא דתנא דידן סבר כותבין שטר ללוה אע״פ שאין מלוה עמו וכיון שכן זימנין דאזיל לגבי ספרא וסהדי ואמר להו כתבו לי שטרא דבעינא למיזף מיוסף בן שמעון חברי ובתר דכתבי וחתמי לי׳ נקיט לי׳ ואמר לי׳ הב לי מאה זוזין דיזפת מנאי והוא אינו יודע מה ששנינו שאין יכול להוציא על חברו ששמו כשמו ותנא ברא סבר אין כותבין שטר ללוה עד שיהא המלוה עמו ומסתמא שניהם היו במעמד מקום שנכתב וכיון דאינהו ידעי ואין מקפידין זה על זה לא חיישינן תו לשום רמאות כיון דלנפילה לא חיישינן לומר שנפל מיד יוסף בן שמעון ואתרמי דאשכחי׳ יוסף בן שמעון אחר. וכתבו הרי״ף והרא״ש ז״ל אף ע״ג דאמרינן הכא דכ״ע בין תנא דמתניתין בין תנא דברייתא סבירא להו דאותיות נקנות במסירה ואביי ורבא נמי הכי ס״ל לא סמכינן אהא דהא אמימר ורב אשי דבתראי אינון פסקו הלכה בס׳ המוכר את הספינה דאין אותיות נקנות במסירה והאי דאמרינן הכא דכ״ע אותיות נקנות במסירה אוקמתא בעלמא היא ולאו דסמכא היא והכין פסקו רבנן קשישי כדכתיבנא ע״כ:
נמצא לאחד בין שטרותיו וכו׳. ספ״ק דמציעא מוקמינן לה כגון שנמצא השטר בין שטרות קרועין הלכך השובר כשר ובגמ׳ דייק טעמא דנמצא הא לא נמצא מצי מפיק והא אנן ולא אחר יכול להוציא עליהן ש״ח תנן ומשני א״ר ירמי׳ במשולשין שפירש בשטר שלשה דורות יוסף בן יעקב בן יצחק ובאידך כתיב יוסף בן יעקב בן דוד ובשובר כתוב סתם יוסף בן יעקב הלכך אתרע כחם והם בחזקת פרועים שכל אחד טוען שלי פרוע והמלוה אינו יכול להכחישו הואיל ונמצאו השטרות בין השטרות קרועין. אביי אמר מתניתין כשנמצאו בבית לוה מיירי והכי קתני נמצא. ללוה אחד בין שטרותיו שובר שהשטר שהי׳ נושה בו יוסף בן שמעון פרוע הוא והיו שני יוסף בן שמעון נושין בו ואלמלא זה השובר היו שניהם נפרעין ממנו שטרותם כדאוקימנא שהם יכולין להוציא ש״ח על אחרים ועכשיו זה השובר הורע חזקתם דקיימא לן יד בעל השטר על התחתונה וכשיוציא כל אחד מהן שטרו אומר לו הנה השובר עליו. ומיהו נראה שאם שניהם באים בהרשאה זה מזה על הלוה יכולין לגבות אחד מן השטרות ממה נפשך מן הלוה שהרי הוא מודה בעל כרחו בשני השטרות אלא שפרע אחד מהן ומיהו אי טעין לוה ואמר לשניכם פרעתי והשובר נכתב על שניכם סתם נראה בעיני דטענה מעלייתא היא אבל היכא דמודה בשני הלואות אלא שפרע אחת מהן נהי נמי דהורע כח המלוין לגבות כל אחד חובו אכל יעשו שטר ביניהם ויגבו בין שניהם מן הלוה שטר אחד על ידי שיכתבו הרשאה זה לזה רשב״ם ז״ל. וז״ל נמקי יוסף מפשט מתניתין משמע שאם מצא המלוה שובר ששטר יוסף בן שמעון שהיה חייב לו פרוע שניהם פרועין אם שני יוסף בן שמעון שהיו באותה העיר חייבי׳ לו דכל אחד מצי למימר אני הוא שפרעתי ולפיכך מקשה דמשמע דדוקא משום שמצא השובר הוא דאמרינן דשניהם פרועין הא אם הי׳ מוצא השטר חוב הי׳ גובה והא קתני אין אחר יכול להוציא עליהן ומשני אה״נ דאין אחר יכול להוציא עליהן אבל הכא ה״ק שהמלוין הם שני יוסף בן שמעון ואחד מן השוק שהי׳ מחוייב להם מצא השובר וה״ק אין אחר יכול להוציא עליהן ולא הן על אחר דאם אותו אדם הי׳ מחוייב לשני יוסף בן שמעון באותו שובר נפטר משניהם ע״כ:
יכתבו. וביד פכ״ד דהלכות מלוה ולוה סי׳ ח׳ ט׳. ובטור ח״מ סימן מ״ט:
ואיני יודע איזהו. בטור ח״מ סוף סי׳ ס״ה:
שטרות כולן פרועין. חוץ מאותם שיאמרו עדיין לא פרענו וכתוב בנמקי יוסף ז״ל אמר המחבר ומסתברא דלאו דוקא אמר בפירוש איני יודע אלא כל שלא בירר להם איזהו כן הדין ונראה דכל שמצאו שובר בעדים על אחד מהם ברשות אחד מן הלוים שגובין השאר שהרי נתברר שהיה פרוע ולשובר אמנה לא חיישינן. ומצאתי לרבינו מאיר הלוי הנשיא ז״ל שכתב כי מלוה שהוציא ש״ח וטענו עליו שהוא פרוע ואמר איני יודע אינו גובה בו אבל אם חזר ואמר עיינתי בחשבוני וזכור אני בררי שאינו פרוע דחוזר וגובה בו דמשום דאמר מעיקרא איני יודע לא אפסיל שטרא לגמרי אלא שלא היה ראוי לגבותו בספק הריטב״א ז״ל ע״כ:
נמצא ללוה אחד שם בבית המת שני שטרות שלוה הימנו שתי הלואות:
והקטן אינו פרוע דשטר בין שטרותי קאמר דמשמע אחד ולא שנים. ירושלמי תני לא דומה אימת שטר גדול לאימת שטר קטן ע״כ. ובגמ׳ מוכח שאם אמר חוב לך בידי פרוע כל שטרות שעליו כולן פרועין דשם חוב כולל הוא. וביד ס״פ ששה עשר דהלכות מלוה ולוה:
דמלוה את חברו ע״י ערב פ׳ יש בכור דף מ״ח. וביד שם פכ״ה:
רשבג״א אם יש נכסים. רבה בר רב הונא פסיק הלכתא כרשב״ג בכל מקום במשנתנו אפילו בערב וצידן חוץ מראי׳ אחרונה דלא כר׳ יוחנן ואנן קיימא לן כר׳ יוחנן דאמר חוץ מערב וצידן וראי׳ אחרונה מיהו כתבו הרי״ף והרא״ש ז״ל והדן כללא לאו דוקא הוא דלא אמרינן הלכתא כרשב״ג אלא עד דאיכא טעמא ע״כ. וכתוב בנמקי יוסף בשם הגאונים ז״ל דאינו נפרע מן הערב אלא בשבועה שלא נפרע עדיין מן הלוה כדין הבא ליפרע מן היורשים וכן הדין בקבלן אבל אם יש ללוה נכסים ידועים לא יפרע מן הערב דנכסוהי דבר איניס אינון ערבין מ׳ טפי ואע״ג דא״ל ע״מ שאפרע ממי שארצה וקבלן כגון שאמר לו תן לו ואני אתן לך אפילו לא התנה המלוה בעל מנת ויש נכסים ידועים ללוה יגבה מן הערב אם ירצה והכי צריך לומר כדי שיהא חלוק בין ערב לקבלן אליבא דרשב״ג והסכימו האחרונים ז״ל דלענין ערב אפילו התנה בפי׳ ע״מ שתגבה מן הערב תחלה אם יש לו נכסים ללוה לא יגבה מן הערב ודעת האחרונים שאם בירר בתוך התנאי ואמר ואפילו יהיו נכסים ידועים ללוה אני מתנה שאגבה תחלה מן הערב אם ארצה תנאו קיים ולא שייך למימר בכי ה״ג פטומי מילי ומסתבר טעמייהו אלא שהרשב״א ז״ל חולק בזה ע״כ בקיצור:
כיוצא בו. י״ס וכן היה רשב״ג אומר וכו׳. ופי׳ נמקי יוסף כלומר כמו שבהאי פלוגתא מקל רשב״ג על הערב שלא יפסיד אף בזה מתקן שלא יפסיד שהעושה ערבות לאשה בכתובתה והי׳ בעלה מגרשה ידירנה בעלה שלא יהנה ממנה על דעת רבים שאין לו הפרה דשמא אם לא יעשה כן חיישינן שהתנו ביניהם שלאחר שתגבה כתובתה מן הערב ויפזר המעות יחזירנה ולא יהי׳ לערב במה שיוכל לגבות ממנו והא דאמרינן ידירנה הנאה וכו׳ היינו כשבאה לגבות מן הערב משום דמצוה עבד או מן ההקדש משום רווחא דהקדש אבל אם באה לגבות מן הלקוחות לא ידירנה הנאה דאינהו אפסידו אנפשייהו דהא ידעי דכל חד וחד איכא עלי׳ כתובת אשה וכן הלכה עכ״ל נמקי יוסף ז״ל ומבואר הוא בערכין פ׳ שום היתומים דף כ״ג ע״ב והביאוהו רב אלפס והרא״ש ז״ל. ומילתיה דרשב״ג מיירי באבא לגבי ברא דמשתעבד נפשיה. וביד פי״ז דהלכות אישות סי׳ ט׳ י׳. ובטור א״ה סימן ק״ב. ועי׳ בתוי״ט ד״ה הערב וכו׳:
שני אחין וכו׳. איידי דתנא רישא מי שפרע מקצת חובו רבי יהודה אומר יחליף. ור׳ יוסי אומר יכתוב שובר. וסבר רבי יוסי דכתבינן שובר. ואי אבד שוברו יאכל הלה וחדי. תנא נמי שני אחים אחד עני ואחד עשיר. דדמיא לה. דאי לית ליה לעני עבדים. ולא זיתים יאכל הלה וחדי. וכן נמי הא מתניתין שנים שהיו בעיר דמיא להו בהאי ענינא. הרי״ף:
קח לך עבדים וכו׳. כתב הר״ב ואע״ג וכו׳ גוד וכו׳ כלומר מכור וכו׳ או אמכור וכו׳. שאין העני יכול לומר אגוד. שאין לו במה לקנות. ודבריו סותרין זה את זה שמפרש אגוד אמכור. ומסיים שאין העני יכול לומר אגוד וכו׳ והול״ל שאינו יכול לומר גוד. איברא דרש״י כתב ל׳ שאין העני יכול לומר אגוד וכו׳ בפ״ק דף י״ג. אבל הוא מפרש גוד קנה. או אגוד אקנה. וכמ״ש בשמו בספ״ק. וכ״כ הר״ב עצמו שם. ועיין עוד שם שכתבתי ב׳ פירושים מאיזה ל׳ הוא גוד ולדברי הר״ב דהכא יהיה גוד מל׳ קוץ דמים ומכור וכו׳:
ועשם בבית הבד. ונרא׳ לי שהוא מלשון ושם עשו דדי בתוליהן דיחזקאל סימן כ״ג שהוא לשון מיעוך וכתישה ודלא כמו שהחכים בעל לבוש מלכות שהעתיק בסימן קע״א. ועשה אותם בבית הבד. אבל בספ״ב דטהרות שנינו כמו כן לא יעשם בבית הבד. ושם העתיק הר״ב לא יעשה. ופירשו לא יתעסק לעשות:
אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה. פירש הר״ב דכל אחד יכול לטעון וכו׳ אני החזרתי וכו׳. וכן פירש הרשב״ם ולאביי דכל שטר כותבין ללוה בלא מלוה. משום דבחתומיו זכין לו כמ״ש במשנה ג׳. מצינו למימר דאין מוציאין. משום שמא כתב ללות ולא לוה. ומוציאו על השני ואומר שהוא לוה ממנו. כדאיתא נמי בגמרא דף קע״ג:
נמצא לאחד בין שטרותיו וכו׳. גמרא טעמא דנמצא. הא לא נמצא. מצי מפיק. והא אנן ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב תנן. אמר אביי הכי קאמר נמצא ללוה בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע. שטרות שניהם פרועין כלומר דמיירי בלוה. ששני יוסף בן שמעון נושים בו:
יכתבו סימן. פירש הר״ב שהוא גיחור. אדום כארגמן. לשון הר״ב במשנה ו׳ פרק ז׳ דבכורות:
יכתבו כהן. וצריכין העדים לידע אם כהן הוא. הואיל וכותבין כן כדי להכירו. אע״ג דבלאו הכי אין מדקדקים עידי השטר על זה. דלא מסהדי אלא אמנה שבשטר. תוספות פרק ב׳ דכתובות דף כ״ד ע״ב. ובגמרא דהכא תנא אם היו שניהם כהנים [אי נמי ישראלים אלא אדתני כהן קאי. תוספות] יכתבו דורות. כלומר ירבע הדורות ויכתבו עד דור רביעי:
האומר לבנו. מצוה בשעת מיתתו. הרשב״ם:
ואיני יודע איזהו. והלוה האמינני ולא החזרתי שטרו. ואיני רוצה ליענש. הרשב״ם:
המלוה את חבירו על ידי ערב. בההיא הנאה דקא מהימן ליה. גמר ומשעבד נפשיה. גמרא. ואמרינן נמי. קבלנות מדכתיב (בראשית מג) אנכי אערבנו. וההוא בקבלנות. דכתיב (שם מב) תנה אותו על ידי. וערב. מדכתיב (משלי כ) לקח בגדו כי ערב זר. ותימה על הב״י ריש סימן קכ״ט שכתב מדכתיב אנכי אערבנו. ומ״ש הר״ב דקבלן הוא שאומר תן לו. ואני נותן לך. וטעמא כתב הרשב״ם דף קע״ד. דתן לו. מסור הממון בידו. ואני אפרענו לך. אין כאן לשון הלואה [דבמתניתין דלקמן. הלוהו ואני נותן לך תנן לה גבי ערב] אלא שליחותיה דהאי דקאמר תן לו. עביד מלוה:
ואם אמר על מנת ממי שארצה אפרע. כתב הר״ב במה דברים אמורים כשאין נכסים ללוה וכו׳. גמרא. ולעיל פירש לא יפרע מן הערב עד שיתבע את הלוה וכו׳ ואם אין לו אז יפרע מן הערב וכן פירש הרשב״ם. וכן כתב הרמב״ם בפרק כ״ה מהלכות מלוה. וכתב המגיד וז״ל ואם תשאל מה חילוק יש בין ערב סתם. לזה שהתנה. ומה הועיל לו תנאו. תשובתך שהערב סתם אפילו אין ללוה נכסים ידועים יכול הערב לדחות המלוה ולומר לו אי אפשר לך ליפרע ממני עד שתתבע את הלוה. ואם יתחייב בדין ואין לו. בא והפרע ממני. וכשהתנה שיפרע ממי שירצה. אין הערב יכול לדחותו אא״כ יש נכסים ידועים ללוה. ע״כ:
רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו׳. כתב הר״ב ואין הלכה כרשב״ג. דזו היא אחת מההלכות שהתנו בה בגמרא. דאין הלכה כמותו במשנתינו:
וכן היה רשב״ג אומר. כלו׳ כמו שבהאי פלוגתא מיקל רשב״ג על הערב שלא יפסיד. אף בזה מתקן שלא יפסיד. נ״י. וגורס כיוצא בו וכן הוא במשנה שבירושלמי. והכי נמי תנן בריש פ״ו דערכין. והתם קאי אדתנן לעיל מיניה ידיר הנאה. ועיין [מ״ש] סוף פרק שני דמכות:
הערב לאשה בכתובתה. כתב הר״ב ולענין דינא ערב דכתובה לא משתעבד ואינו חייב לפרוע ואפי׳ אין לו נכסים לבעל. כלפי דשאר ערב נמי אינו חייב לפרוע אלא כשאין לו ללוה כמ״ש הר״ב לעיל. כתב כאן דאפילו אין לו וכו׳ פטור. וכ״כ בקבלן דחייב ואפילו יש לו. כלומר שחייב לפרוע ואפילו יש לו. אבל לענין השעבוד הוי איפכא. דיותר סברא שמשתעבד כשיש לו. מכשאין לו. והכי איתא בהדיא בגמ׳. ופירש הרשב״ם משום דכי לית ליה נכסים לא משתעבד. דלא גמר בלבו לשעבד נפשיה. שירא להפסיד ואינו אלא פטומי מילי. ע״כ. אלא דהר״ב לא כתב אפילו אין לו ואפילו יש לו לענין השעבוד אלא לענין הפרעון. וגם בטוא״ה סי׳ ק״ב היה כתוב לפני הב״י כלשון הר״ב. והוא הגיה לגרוס בהיפך דאינו מתחייב. אפי׳ יש וכו׳. ומתחייב אפי׳ אין וכו׳. אבל על דרך שכתבתי בדברי הר״ב נוכל לקיים גם גרסת הספר ההוא. ומ״ש הר״ב מאי. טעמא. דמצוה עביד. ולאו מידי חסרה. גמ׳ ופירש הרשב״ם מצוה הוא דעבד. המשדך בזיווגם. אין דעתו לפרוע הערבות. אבל מתכוין לזווגם שעל ידי ערבות זו הם מתרצים. ולא מידי חסרה לאשה. דהא טב למיתב טן דו. ולטובתה נתכוין ע״כ. ומ״ש הר״ב וקבלן דכתובה כו׳ ואיזהו קבלן זה הוא שאמר לאשה הנשאי לזה ואני נותן כתובה זו. הרמב״ם פרק י״ז מהלכות אישות:
שמא יעשו קנוניא. לשון הר״ב שמא דעתו להחזירה ולאכול כתובתה וכו׳. וז״ל נ״י ויפזר המעות ולא יהיה לערב במה שיכול לגבות ממנו ע״כ. ופירוש קנוניא במשנה י׳ פ״ק דב״מ שם תמצאנו:
{לא} רַשִׁ״י מְפָרֵשׁ, אֱגוֹד, אֶקְנֶה. וְכֵן מְפָרֵשׁ הָרַ״ב בְּעַצְמוֹ סוֹף פֶּרֶק קַמָּא:
{לב} וַעֲשֵׂם. מִלְּשׁוֹן עִשּׂוּ דַּדֵּי בְּתוּלֵיהֶן (יְחֶזְקֵאל כג), שֶׁהוּא לְשׁוֹן מֵעוּךְ וּכְתִישָׁה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{לג} וּלְאַבַּיֵי דְּכָל שְׁטָר כּוֹתְבִין לְלֹוֶה בְּלֹא מַלְוֶה אֵין מוֹצִיאִין, שֶׁמָּא כָּתַב לִלְווֹת וְלֹא לָוָה, וּמוֹצִיאוֹ עַל הַשֵּׁנִי וְאוֹמֵר שֶׁהוּא לָוָה מִמֶּנּוּ. כִּדְאִיתָא נַמִּי בַּגְּמָרָא:
{לד} נִמְצָא כוּ׳. לַלֹּוֶה (שׁוֹבֵר. רַ״שׁ) שְׁטָרוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן עָלַי פָּרוּעַ. גְּמָרָא:
{לה} אָדֹם כְּאַרְגָּמָן:
{לו} כֹּהֵן. וּצְרִיכִין הָעֵדִים לֵידַע אִם כֹּהֵן הוּא, הוֹאִיל וְכוֹתְבִין כֵּן כְּדֵי לְהַכִּירוֹ, אַף עַל גַּב דִּבְלָאו הָכִי אֵין מְדַקְדְּקִין עֵדֵי הַשְּׁטָר עַל זֶה, דְּלֹא מְסָהֲדֵי אֶלָּא עַל מָנֶה שֶׁבַּשְּׁטָר. תּוֹסָפוֹת:
{לז} לִבְנוֹ. מְצַוֶּה בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ. רַ״שׁ:
{לח} וְאֵינִי יוֹדֵעַ כוּ׳. וְהַלֹּוֶה הֶאֱמִינַנִי וְלֹא הֶחְזַרְתִּי שְׁטָרוֹ וְאֵינִי רוֹצֶה לֵעָנֵשׁ. רַ״שׁ:
{לט} עָרֵב. בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּקָא מְהֵימָן לֵיהּ, גָּמַר וּמְשַׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ. גְּמָרָא. וְעַיֵּן עוֹד:
{מ} וּלְעֵיל פֵּרֵשׁ עַד שֶׁיִּתְבַּע כוּ׳ וְאִם אֵין לוֹ אָז כוּ׳. וְכֵן לְשׁוֹן הָרַ״שׁ. וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ״ם. וְכָתַב הַמַּגִּיד וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, וְאִם תִּשְׁאַל מַה חִלּוּק בֵּין עָרֵב לְזֶה שֶׁהִתְנָה כוּ׳, תְּשׁוּבָתְךָ שֶׁהֶעָרֵב סְתָם אֲפִלּוּ אֵין לַלֹּוֶה נְכָסִים יְדוּעִים יָכוֹל הֶעָרֵב לִדְחוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתְבַּע אֶת הַלֹּוֶה בְּדִין, וְאִם יִתְחַיֵּב לוֹ וְאֵין לוֹ אָז יִפְרְעֶנּוּ הֶעָרֵב. וּכְשֶׁהִתְנָה מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה, אֵינוֹ יָכוֹל לִדְחוֹתוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לַלֹּוֶה נְכָסִים יְדוּעִים:
{מא} וְטַעְמָא כָּתַב הָרַ״שׁ, דְּתֵן לוֹ, מְסֹר הַמָּמוֹן בְּיָדוֹ וַאֲנִי אֶפְרְעֶנּוּ לְךָ, אֵין כָּאן לְשׁוֹן הַלְוָאָה, אֶלָּא שְׁלִיחוּתֵיהּ דְּהַאי דְּקָאָמַר תֵּן לוֹ, עֲבִיד הַמַּלְוֶה. רַ״שׁ:
{מב} וְכֵן וְכוּ׳. כְּלוֹמַר כְּמוֹ שֶׁבְּהַאי פְּלֻגְתָּא מֵקֵל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל עַל הֶעָרֵב שֶׁלֹּא יַפְסִיד, אַף בָּזֶה הָיָה מְתַקֵּן שֶׁלֹּא יַפְסִיד. נִמּוּקֵי יוֹסֵף:
{מג} כְּלַפֵּי דִּשְׁאָר עָרֵב נַמִּי אֵינוֹ חַיָּב לִפְרֹעַ אֶלָּא כְּשֶׁאֵין לַלֹּוֶה כְּמוֹ שֶּׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל, כָּתַב כָּאן דַּאֲפִלּוּ אֵין לוֹ כוּ׳ פָּטוּר. אֲבָל לְעִנְיַן הַשִּׁעְבּוּד אִפְּכָא מִסְתַּבְּרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{מד} דְּטַב לְמֵיתַב טַן דּוּ. וּלְטוֹבָתָהּ נִתְכַּוֵּן וּלְמִצְוָה נִתְכַּוֵּן, שֶׁעַל יְדֵי הָעַרְבוּת יִתְרַצּוּ לְשַׁדֵּךְ, וְלֹא נִתְכַּוֵּן לִפְרֹעַ הָעַרְבוּת. הָרַ״שׁ:
{מה} וְאֵיזֶהוּ קַבְּלָן. זֶה שֶׁאָמַר לָאִשָּׁה הִנָּשְׂאִי לָזֶה וַאֲנִי נוֹתֵן כְּתֻבָּה זוֹ. הָרַמְבַּ״ם:
נד) השכר לאמצע
ואין העשיר יכול לומר השכיר חלקך לבד:
נה) הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים
לחמם המרחץ:
נו) וירחצו במרחץ
ר״ל וירחצו בני ביתך בהמרחץ:
נז) קח לך זיתים ובא ועשם בבית הבד
ר״ל ותמעכם ותכבשם בבית הבד [כמו עשו דדי בתוליהן [יחזקאל כ״ג], וכ״כ גט מעושה [גיטין פ״ח ב׳]. ומעשין לפסולות [כתובות ע״ז א׳] כולן לשון מעוך ודוחק הן. וכ״כ נ״ל דמעשה קדירה [נדרים מ״ט] ר״ל מאכל שנתמעך בקדירה. ע״י הבשול, וכדקאמר התם דאסור ברתחתא. אמנם נקט הך מתני׳ הכא. מדדמי להך דלעיל, דכמו לעיל באבד השובר, יאכל מלוה וחדי, כמן כן הכא באין להעני עבדים, יאכל אחיו וחדי]. והכי קיי״ל במרחץ ובכל דבר שאין בו דין חלוקה. ודוקא באין א׳ מהן רוצה לקנות, דברוצה א׳ מהן לקנות, יכול לומר לחבירו, קנה חלקי או אקנה חלקך בכך וכך. אפילו אומר הרבה יותר מדמיו, צריך השני או לקנות או למכור, אבל לא יכול לומר כן על פחות מדמיו, דבזה יפסיד העני שאין לו מעות. מיהו באינו רוצה לחנות, אבל יכול לכוף לחבירו לקנות חלקו אפילו בשער הזול [קע״א ו׳]:
נח) זה על זה
דכל א׳ יאמר החזרתיו כשפרע לי, ולא מצי תובע לומר א״כ היית קורע אותו קודם שהחזרתו לי, דמצי אידך לומר לאו אדעתאי אז בזה:
נט) ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב
דכל א׳ יאמר חבירי לוה:
ס) שטרות שניהן פרועין
ר״ל כשנמצא בבית לוה שובר שכתוב בו, שטרו של יוסף ב״ש פרוע, שניהן פרועין בהלוהו שניהן:
סא) ישלשו
שיכתבו גם שם זקנם של היוסף ב״ש:
סב) ואם היו משולשים
שגם שם זקנם שוה:
סג) יכתבו סימן
ארוך או גוץ [דאע״ג דארוך וגוץ לחוד לא הוה סימן [יבמות ק״כ ע״ב]. עכ״פ הכא נגד האחר וודאי הוה סימן מעליא. והא דלא קאמר ירבעו. ה״ט מדאין מצוי שיכיר אדם אבי אבי אביו, ואסור שאפילו הוא ידע, לא מהני, כיון דאינו מפורסם לעדים]:
סד) ואם היו מסומנין
שסימנן ג״כ שוה:
סה) יכתבו כהן
אם א׳ כהן והב׳ ישראל. ואעפ״כ באין סימנין שוה, סימן שבגופן עדיף טפי. ואם גם שניהם כהנים, יכתבו אבי זקנם [מ״ט]:
סו) האומר לבנו
בשעת מיתתו, ואורחא דמלתא נקט, שירא שיבוא בנו לידי חטא. וה״ה מלוה שמסופק בעצמו בשטר שבידו:
סז) והקטן אינו פרוע
דשטר א׳ אמר [ס״ה כ״ד].
סח) המלוה את חבירו על ידי ערב
שהיה ערב בשעת הלואה:
סט) לא יפרע מן הערב
עד שיתבע ללוה בדין, וכשיתחייב והוא עני, אז ישלם הערב:
ע) יפרע מן הערב
ר״ל אז א״צ לתבוע הלוה בדין תחלה. וכל זה באין נכסים ידועין ללוה, אבל ביש לו, לא יפרע כלל מהערב בשום אופן. מהקבלן, דהיינו באמר הערב בשעת ההלואה, תן לו ואני נותן לך, אף שיש ללוה לפרוע, יוכל להפרע מהקבלן:
עא) רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך
בין ערב בין קבלן:
עב) לא יפרע מן הערב
וקיי״ל כת״ק. ועי׳ מ״ש בסוף פרקן:
עג) והיה בעלה מגרשה
ואין להבעל לשלם הכתובה, וצריך הערב לשלם:
עד) ידירנה הנאה
ר״ל א״צ לשלם עד שידור הבעל הנאה ממנה על דעת הרבים:
עה) שמא יעשו קנוניא על נכסים של זה ויחזיר את אשתו
כדי שלא יעשו הבעל קנוניא עליו שישלם לה, ויחזור וישאנה אחר שתגבה כתובתה מהערב. וקיי״ל דערב דכתובה ותוספת, לא משתעבד אפילו בקנין. מדלא חסרה מידי, אבל לאשת בנו משתעבד בקנין. מיהו בא״ל תנשאי לזה ואני אתן לך כתובתך, משתעבד אף בלא קנין אפילו אינו בנו. וי״א דכל ערב דכתובה על ידי קנין משתעבד, ולאשת בנו משתעבד אפילו בלא קנין [אה״ע ק״ב ו׳]. וכל שהיה ערב באופן שמשתעבד, כשיגרשה בעלה ידירנה הנאה כמבואר במשנתינו [שם ז׳]:
עפ״י כתב יד קופמן
שני אחים אחד עני ואחד עשיר והיניח להן אביהן מרחץ ובית הבד – שני האחים אינם משמרים משק בית משותף (משפחה מורחבת), אלא עזבו את בית האב, האחד הֶעֱשִׁיר ואחיו הֶעֱנִי. עתה הם ירשו שני מתקנים, והם אמורים לחלק אותם ביניהם. עשאן לשכר עשאן לאמצע – אם משכירים את המתקנים, השכר הולך לאמצע ומתחלק בין שני האחים. מן הסתם אחד מהשניים בכור, אך המשנה אינה מתייחסת לחלק המיוחד של הבכור. עשאן לעצמו – הם משתמשים במתקנים הללו להנאת עצמם. באופן טבעי העשיר משתמש בבית המרחץ והעני משתמש פחות. העשיר משתמש יותר בבית הבד (יש לו מטעים נרחבים) והעני פחות.
זה עשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ – העשיר אומנם משתמש יותר במרחץ אך העני רשאי להשתמש בו כרצונו (חצי מהזמן). העובדה שהעני איננו מנצל את חלקו במלואו איננה סיבה לשינוי בחלוקה. כן אומר העשיר: קח לך זיתים ובא ועשם בבית הבד – העני איננו זכאי להטבה בגין אי ניצול בית הבד. מן הסתם במקרה כזה העני יתבע חלוקת הרכוש, מכירתו וחלוקת הרווחים. אבל עד החלוקה לכל אחד מהם זכות שימוש שווה, והעני מפסיד משום שאין לו אמצעים לנצל את הרכוש העומד לרשותו. ההלכה חוזרת בתוספתא (פי״א הי״ב).
שנים שהיו בעיר ושם אחד יוסה בן שמעון ושם אחד יוסה בן שמעון – שני אנשים זרים בעלי אותו שם. התופעה מעידה על מגוון קטן של שמות שבהם השתמשו, ואכן בשלהי ימי הבית השני רווחו בחברה היהודית חמישה או שישה שמות עיקריים של גברים, כשם חמשת בני חשמונאי: יהודה, שמעון, יונתן, אלעזר, יוחנן (והסתעפויותיו הלשוניות כגון חנן, חנני, חוניו וכו׳) ויוסי. כידוע בספר מקבים א נמנים חמשת הראשונים כבני חשמונאי (ב ו), ואילו במקבים ב (ח כג; י כ) נזכר אח אחר בשם יוסף, והוא יוסי. שמות אלו תדירים ביותר. לאחר החורבן ירד השימוש בשמות אלו, אך עדיין הם היו השמות הנפוצים ביותר. תופעה כזאת של שמות כפולים המוצגת במשנה הייתה אפוא תדירה.
אינן יכולים להוציא שטר חוב זה על זה – שכן מהשטר לא ברור מי המלווה ומי הלווה, ולא אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב – מפאת הבלבול האפשרי. נימצא לאחד בין שטרותיו – בשטרות של פלוני שלישי נמצא שובר ובו נאמר: שטרו של יוסה בן שמעון פרוע – הפלוני שימש כנראה כנאמן שאצלו השליש אחד מהמכונים ״יוסף בן שמעון״. כולם פרועים – כל אלו ששמם יוסף בן שמעון פטורים מהחזר חובות. שני המשפטים סותרים זה את זה. אם אסור לכתוב שטר הלוואה ליוסף בן שמעון, כיצד נמצא שטר כזה אצל אדם שלישי? על כך המשנה משיבה בהמשך. כיצד יעשו ישלישו – אם בכל זאת פלוני מלווה כסף ליוסף בן שמעון, ישליש את השטר אצל אדם נאמן שלישי, והנאמן יפקח על כך שיגבו את הכסף מיוסף בן שמעון האמיתי. ואם מת הנאמן – זהו המקרה לעיל שנמצא שטר כזה פרוע אצל הנאמן. ניתן גם לפרש ״ישלשו״ – יכתבו את שם הסבא יוסף בן שמעון בן יעקב. אם היו משולשים – השטרות הושלשו אצל נאמן שלישי, או שגם שם הסבא היה זהה אצל שניהם, יכתוב סימן – הנאמן יתאר את אותו יוסף שהשטר מדבר עליו בעזרת סימן. בפפירוסים מצריים הסימן הוא פוזל, שומא על ידו השמאלית וכו׳. אם היו סימנין יכתוב בהן – המשפט קשה וכוונתו כנראה שיכתוב את הסימן של ההורים (שמעון), או של הסבא (יעקב). ביתר עדי הנוסח שינוי קל, ״יכתוב כהן״, כלומר יוסיף שפלוני כוהן וכך יבדיל בין זה לזה. הפירוש יפה, וההבדל בין ״כהן״ ל״בהן״ זעיר, אך הנוסח ״כהן״ תמוה לגופו: אם אחד מהם כוהן הרי שזו הבחנה ברורה, ותואר זה מופיע לעיתים קרובות בשטרות כמו בכתובות קבר. זו אינה אפשרות רחוקה, אלא שהפתרון הראשון הוא הפשוט ביותר. יתר על כן, הרי הייחוס לכוהן היה נדיר למדי
בבדיקה שערכנו, כ-2% מהנפטרים מכונים בכתובות הקבר ״כהן״.
. על כן נראה שהנוסח ״כהן״ הוא תיקון קל של המעתיקים, והנוסח ״בהן״, שהוא הנוסח המקורי והקשה יותר, תוקן. הבבלי (קעג ע״א) הוא שמוסיף: ״אם היו שניהם כהנים יכתבו דורות״, אבל אין זה בהכרח פירוש למשנה, אלא פרט נוסף (הצעת פתרון נוספות). מכאן גם ש״ישלש״ איננו להוסיף דור שלישי אלא פירוש אחר, שכן הוספת דור מכונה בגמרא ״יוסיפו דורות״.
הירושלמי (יז ע״ג) מציע פתרון אחר, לכתוב את שם הערב, וכמובן ניתן לכתוב סימנים נוספים. בסופו של דבר אין אדם הדומה בכול לאחר בשמו, במגוריו, בעבודתו וכן הלאה. ברור שמשנתנו מציעה פתרונות חילופיים, עצות טובות, ולא פסק הלכה. בפועל כל סימן טוב, ובלבד שיהא ברור וחד-משמעי.
תופעה בולטת היא שבכל הסימנים הללו אין הצעה להוסיף את שם האישה או האם. זו אפשרות שאיננה נדונה. בכתובות קבר בדרך כלל אדם מצוין לפי אביו, ואישה לפי אביה או לפי אימה, אך רק לעיתים רחוקות הבן נקרא על שם אמו.
המשנה כאמור סותרת את עצמה. ראשית נאמר שאין לכתוב שטרות הלוואה לאדם שיש בעירו אדם נוסף בעל אותו שם, ולאחר מכן מוצעות הצעות אחרות המאפשרות כתיבת שטר כזה, וכן נדון מקרה שבו נמצא שטר כזה שאסור לכותבו. מעבר לכך, מה יקרה אם אחד מהם זקוק להלוואה? אי אפשר להלוות לו? ועוד, הרי העדים יודעים מי הלווה ומי המלווה, ועדותם תכריע! אין כאן אלא ניסוח ״מתחכם״ להלכה ונוהג פשוטים. אם השם של אחד הצדדים חוזר בעיר, יש לפתור את הבעיה בדרך כלשהי. אין כל קושי למצוא דרכי עקיפה, על ידי ציון הכתובת, המשפחה המורחבת וכן הלאה, כל שהמשנה דורשת הוא תשומת לב לבעיה. הניסוח ״אין כותבין״ הוא ניסוח ספרותי תאורטי. ודאי שמותר להכין שטר כזה, רק צריך למצוא פתרון לזהות השמות. כך גם מבינים התלמודים, שהרי הם מציעים פתרונות נוספים.
ההלכה חוזרת בתוספתא, אלא ששם היא מוסבת על מקרים אחרים: ״1. האומר תנו מאתים דינר ליוסף בן שמעון, והיו שם שני יוסף בן שמעון. 2. אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב, 3. אלא שניהם חולקין בשוה. יצאת עליהן כתובת אשה ובעל חוב, שניהם נותנין בשוה. 4. הוציא אחד מהן שטר על חבירו שחיב לו, לא יאמר לו (שלי היא) שלי היא, שאבד ממני, אלא כל שהשטר בידו גובה. 5. נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע, שטרות שניהן פרועין. 6. וכשהוא גובה, אינו גובה אלא מדעת הלוה״ (פי״א הי״ג).
הסעיף הראשון מתאר מקרה הפוך מזה של המשנה. נתגלה שטר האומר שיש להעניק כסף ליוסף בן שמעון. המשפט השני מדגיש שאין מנסים ״לפרש את השטר״ ולחפש בו היגיון, כגון שאחד מהם ידיד של המעניק, אלא חולקים בשווה. זו הלכה שאיננה במשנה, שאם אכן נכתב שטר על שם אחד מבעלי השמות הזהים יחלקו בטובת ההנאה או בחוב. סעיף 4 מדבר על שטר שכתוב בו שיוסף בן שמעון הלווה ליוסף בן שמעון; מי שהשטר בידו גובה. המשפט החמישי חוזר על ההלכה שבמשנה לגבי המקרה שבו נמצא שטר על שם יוסף בן שמעון, אותו שטר שקודם נאמר במשנה שאסור לכותבו. התוספתא, בניגוד למשנה, איננה אוסרת על כתיבת שטר כזה (במקרה ששם הלווה זהה לשם של אדם נוסף בעיר). אם הייתה הלוואה כזו אין הדבר פסול אלא שהמקרה יוצר בעיות, וכאשר מגיעים לשלב הגבייה הלווה רשאי להתנגד לגבייה בטענה שלא הוא הלווה (משפט 6). במקרה כזה אין אומרים יחלוקו (שני בעלי השמות הזהים ישלמו כל אחד חצי מההלוואה), אלא כל אחד מהם פטור, מן הסתם מדין המוציא מחברו (כדעת בית הלל).
ההלכה השנייה תמוהה. האם אין יודעים מי התחייב כתובה לאישה פלונית? בנידון זה בוודאי מפרשים את השטר כחל על מי שהיה נשוי לאישה זו, בלשון המשנה ״דורשין לשון הדיוט״. הניסוח של התוספתא הוא עקרוני ואוטופי ולא מעשי.
בעקבות משנתנו מופיע יוסף בן שמעון כדוגמה לשמות רווחים גם בסוגיות אחרות. התופעה כנראה רווחה, אם כי יוסף ושמעון הם דוגמה ספרותית אקראית בלבד
בבלי, גיטין כד ע״א; כז ע״א; בבא מציעא יח ע״א; בבא בתרא למשנתנו קסז ע״א (לעניין כתיבת גט); קעב ע״ב; בכורות מח ע״ב.
.
הקטע הבא במשנה ממשיך דיון בשטר פרוע, וקשור לרישא בקשר נוסף. הירושלמי הציע שהפתרון לבעיית השמות הזהים הוא הזכרת הערב, והסיפא עוסקת בשני דינים אחרים הנוגעים לערב.
האומר לבנו שטר בין שטרותי פ[ו]רוע (האות וי״ו מחוקה בקו) – לפני מותו ציווה האב את בנו על עניינים כספיים שונים, והודה בין השאר ששטר הלוואה אחד השמור בביתו פרוע. מדוע לא הוחזר השטר? איננו יודעים. הדבר אינו תקין, ונובע, מן הסתם, מאווירה של ידידות וקִרבה בין המלווה ללווה. ואין ידוע אי זה הוא – איזה הוא השטר הפרוע שיש לבטלו, שטרות כולם פרועים – כל השטרות חשודים כפרועים. מסתבר שהודאת האב עשתה לה כנפיים והד בציבור, ואולי נאמרה לפני עדים, או שהבן מתנהג בהגינות עוד יותר ממה שאביו הורה. נמצא לאחד שם שנים – לווה אחד שיש לו שני שטרות, הגדול פרוע והקטון אינו פרוע – הלווה רשאי לטעון שהשטר הגדול הוא הפרוע, אבל אין הוא רשאי לטעון ששני השטרות פרועים, שכן המלווה הודה רק בשטר אחד שהוא פרוע, והלווה רשאי לטעון שכוונת האב המת הייתה לשטר הגדול. הירושלמי מוסיף הנמקה: ״תני לא דומה אימת שטר גדול לאימת שטר קטן״ (יז ע״ד). מן הסתם האב הודה בשטר הגדול, שכן חשש מיום הדין ורצה למנוע הפסד מרובה של הלווה, אבל על שטר קטן לא היה המלווה מודה. לפיכך יש להניח שהמלווה הודה על השטר הגדול.
כאמור, את המשנה ניתן להבין ללא מרכיב זה. יתר על כן, הטיעון חלש למדי. המלוה את חבירו על ידי ערב – שלחוב יש ערב, לא ייפרע מן הערב – אין לפנות ישירות לערב אלא יש לפנות קודם ללווה, ולערב רק לאחר שהתברר שללווה אין כסף. באופן טבעי הלווה חלש מבחינה כספית והערב מצבו מבוסס יותר, לכן המלווה מעוניין לפנות לערב בהתחלה ולפתור לעצמו את בעיית החזר החוב. אם אמר על מנת שאיפרע מימי שארצה – אם בשטר או בהסכם בעל פה נקבע שהמלווה יכול לפנות למי שירצה, הרי שהכוונה הייתה שהמלווה רשאי לפנות ישירות לערב. יפרע מן הערב – המלווה רשאי לפנות ראשונה לערב. רבן שמעון בן גמליאל [אומר] אם יש נכסים ללווה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב – למרות התנאי המלווה צריך למצות את התהליך המשפטי ולהפקיע נכסים מהלווה, ורק אם ללווה אין ביטחונות, יפנה לערב. כפי שנראה במשנה הבאה, המשנה שם חולקת על משנתנו וסוברת שהמלווה פונה לערב תחילה.
בירושלמי (יז ע״ד) נוסף: ״רבי אבהו בשם רבי יוחנן, בשיש נכסים ללווה, אבל אין נכסים ללווה יפרע מן הערב. ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה, יפרע מן הערב ואפילו יש נכסים ללווה״. לכאורה אלו דברי רבן שמעון בן גמליאל, ונראה שהאמורא אמר את דבריו על הרישא: לא יפנה לערב תחילה, כשיש ללווה נכסים (כל שהם, אפילו מטלטלין?). בכך למעשה האמורא מכיל את דעתו של רבן שמעון בן גמליאל על הרישא החולקת. ההלכה מצויה גם בתוספתא (פי״א הט״ו), בתוספת פרטים.
בעינינו, לפי ההליכים המשפטיים של ימינו, השאלה למי המלווה פונה ראשון נראית משנית, הרי בסופו של דבר יגיעו לערב. אלא שבעולם הקדום כל המערך היה שונה. הגבייה הייתה בעיקרה בלתי פורמלית. המלווה נשען על הגינותו של הלווה ועל לחץ דעת הקהל. בית הדין היה במידה מסוימת חסר אונים. הלווה יכול היה למשוך את זמן הפירעון ולנהל ״מלחמת התשה״ נגד המלווה. זה הרקע למצב המתואר במשנה הקודמת של שטר שנפרע חלקית (ללווה לא היה כל הסכום במועד); זה הרקע לתקנת פרוזבול (לווה שמאחר בפירעון החוב) וכן הלאה. על כן הזכות של הלווה לתבוע את ההחזר מהערב, עוד לפני שפנה לללווה, חשובה. ההנחה היא שהערב הוא בעל ממון, והמלווה פונה אל כבודו העצמי, שלא ייתפס כמי שמעכב תשלומים מחוסר ממון. כל אלו העניקו למלווה מנוף מהותי לגביית החוב. מכאן נובעת חשיבות ההלכה שבמשנה.
כיוצא בו – עוד הלכה דומה הנוגעת לערב ולגביית החוב ממנו, אף שאיננה דומה להלכה הקודמת מבחינת תוכנה, אמר רבן שמעון בן גמליאל אף הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה – האישה מגורשת ומקבלת כתובתה. לכתובה יש ערב (ידיד הבעל), והערב יצטרך לשלם את מחיר הכתובה. ידיר הנייה – הערב רשאי להדיר את הבעל שלא ייהנה מאשתו
ראו המבוא למסכת נדרים, שם הצענו שבתקופה קדומה ניתן היה לאדם להדיר את רעהו, והייתה זו מעין קללה החלה על השני.
, על מנת שהבעל לא יוכל להחזירה, או שהבעל יידור הנאה מאשתו כדי שלא יוכל להחזירה, ובכך להרגיע את הערב. שמא יעשו קינונייא על נכסיו של זה ויחזיר את אשתו – כך ימנע קנוניה אפשרית. הקנוניה היא שהבעל יחזיר את אשתו לאחר שהערב שילם את כתובתה, והערב יפסיד את כספו. לכאורה המינוח ״ידיר הנייה״ הוא בלתי אפשרי: אדם רשאי לידור על עצמו, אך אי אפשר להדיר אותו. ואכן בעדי נוסח מאוחרים ״ידירנה הנאה״, הבעל ידיר את אשתו, שכן הבעל רשאי להדיר את אשתו. אלא שאין צורך בתיקון זה. במבוא למסכת נדרים הראינו שבהלכה הקדומה אפשר היה שפלוני ידיר את אלמוני, והנדר חל אף על פי שלא המודר נדר, אלא המודר הודר בעל כורחו. ״ידיר״ הוא אפוא הערב, שמותר לו להטיל נדר על הבעל. כן הצענו שהבעל יידור הנאה מאשתו, כדי להבטיח לערב שלא יחזיר את גרושתו.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×