עפ״י כתב יד קופמן
שני אחים אחד עני ואחד עשיר והיניח להן אביהן מרחץ ובית הבד – שני האחים אינם משמרים משק בית משותף (משפחה מורחבת), אלא עזבו את בית האב, האחד הֶעֱשִׁיר ואחיו הֶעֱנִי. עתה הם ירשו שני מתקנים, והם אמורים לחלק אותם ביניהם. עשאן לשכר עשאן לאמצע – אם משכירים את המתקנים, השכר הולך לאמצע ומתחלק בין שני האחים. מן הסתם אחד מהשניים בכור, אך המשנה אינה מתייחסת לחלק המיוחד של הבכור. עשאן לעצמו – הם משתמשים במתקנים הללו להנאת עצמם. באופן טבעי העשיר משתמש בבית המרחץ והעני משתמש פחות. העשיר משתמש יותר בבית הבד (יש לו מטעים נרחבים) והעני פחות.
זה עשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ – העשיר אומנם משתמש יותר במרחץ אך העני רשאי להשתמש בו כרצונו (חצי מהזמן). העובדה שהעני איננו מנצל את חלקו במלואו איננה סיבה לשינוי בחלוקה. כן אומר העשיר: קח לך זיתים ובא ועשם בבית הבד – העני איננו זכאי להטבה בגין אי ניצול בית הבד. מן הסתם במקרה כזה העני יתבע חלוקת הרכוש, מכירתו וחלוקת הרווחים. אבל עד החלוקה לכל אחד מהם זכות שימוש שווה, והעני מפסיד משום שאין לו אמצעים לנצל את הרכוש העומד לרשותו. ההלכה חוזרת בתוספתא (פי״א הי״ב).
שנים שהיו בעיר ושם אחד יוסה בן שמעון ושם אחד יוסה בן שמעון – שני אנשים זרים בעלי אותו שם. התופעה מעידה על מגוון קטן של שמות שבהם השתמשו, ואכן בשלהי ימי הבית השני רווחו בחברה היהודית חמישה או שישה שמות עיקריים של גברים, כשם חמשת בני חשמונאי: יהודה, שמעון, יונתן, אלעזר, יוחנן (והסתעפויותיו הלשוניות כגון חנן, חנני, חוניו וכו׳) ויוסי. כידוע בספר מקבים א נמנים חמשת הראשונים כבני חשמונאי (ב ו), ואילו במקבים ב (ח כג; י כ) נזכר אח אחר בשם יוסף, והוא יוסי. שמות אלו תדירים ביותר. לאחר החורבן ירד השימוש בשמות אלו, אך עדיין הם היו השמות הנפוצים ביותר. תופעה כזאת של שמות כפולים המוצגת במשנה הייתה אפוא תדירה.
אינן יכולים להוציא שטר חוב זה על זה – שכן מהשטר לא ברור מי המלווה ומי הלווה,
ולא אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב – מפאת הבלבול האפשרי.
נימצא לאחד בין שטרותיו – בשטרות של פלוני שלישי נמצא שובר ובו נאמר:
שטרו של יוסה בן שמעון פרוע – הפלוני שימש כנראה כנאמן שאצלו השליש אחד מהמכונים ״יוסף בן שמעון״.
כולם פרועים – כל אלו ששמם יוסף בן שמעון פטורים מהחזר חובות. שני המשפטים סותרים זה את זה. אם אסור לכתוב שטר הלוואה ליוסף בן שמעון, כיצד נמצא שטר כזה אצל אדם שלישי? על כך המשנה משיבה בהמשך.
כיצד יעשו ישלישו – אם בכל זאת פלוני מלווה כסף ליוסף בן שמעון, ישליש את השטר אצל אדם נאמן שלישי, והנאמן יפקח על כך שיגבו את הכסף מיוסף בן שמעון האמיתי.
ואם מת הנאמן – זהו המקרה לעיל שנמצא שטר כזה פרוע אצל הנאמן. ניתן גם לפרש ״ישלשו״ – יכתבו את שם הסבא יוסף בן שמעון בן יעקב.
אם היו משולשים – השטרות הושלשו אצל נאמן שלישי, או שגם שם הסבא היה זהה אצל שניהם,
יכתוב סימן – הנאמן יתאר את אותו יוסף שהשטר מדבר עליו בעזרת סימן. בפפירוסים מצריים הסימן הוא פוזל, שומא על ידו השמאלית וכו׳.
אם היו סימנין יכתוב בהן – המשפט קשה וכוונתו כנראה שיכתוב את הסימן של ההורים (שמעון), או של הסבא (יעקב). ביתר עדי הנוסח שינוי קל, ״יכתוב כהן״, כלומר יוסיף שפלוני כוהן וכך יבדיל בין זה לזה. הפירוש יפה, וההבדל בין ״כהן״ ל״בהן״ זעיר, אך הנוסח ״כהן״ תמוה לגופו: אם אחד מהם כוהן הרי שזו הבחנה ברורה, ותואר זה מופיע לעיתים קרובות בשטרות כמו בכתובות קבר. זו אינה אפשרות רחוקה, אלא שהפתרון הראשון הוא הפשוט ביותר. יתר על כן, הרי הייחוס לכוהן היה נדיר למדי
בבדיקה שערכנו, כ-2% מהנפטרים מכונים בכתובות הקבר ״כהן״.
. על כן נראה שהנוסח ״כהן״ הוא תיקון קל של המעתיקים, והנוסח ״בהן״, שהוא הנוסח המקורי והקשה יותר, תוקן. הבבלי (קעג ע״א) הוא שמוסיף: ״אם היו שניהם כהנים יכתבו דורות״, אבל אין זה בהכרח פירוש למשנה, אלא פרט נוסף (הצעת פתרון נוספות). מכאן גם ש״ישלש״ איננו להוסיף דור שלישי אלא פירוש אחר, שכן הוספת דור מכונה בגמרא ״יוסיפו דורות״.
הירושלמי (יז ע״ג) מציע פתרון אחר, לכתוב את שם הערב, וכמובן ניתן לכתוב סימנים נוספים. בסופו של דבר אין אדם הדומה בכול לאחר בשמו, במגוריו, בעבודתו וכן הלאה. ברור שמשנתנו מציעה פתרונות חילופיים, עצות טובות, ולא פסק הלכה. בפועל כל סימן טוב, ובלבד שיהא ברור וחד-משמעי.
תופעה בולטת היא שבכל הסימנים הללו אין הצעה להוסיף את שם האישה או האם. זו אפשרות שאיננה נדונה. בכתובות קבר בדרך כלל אדם מצוין לפי אביו, ואישה לפי אביה או לפי אימה, אך רק לעיתים רחוקות הבן נקרא על שם אמו.
המשנה כאמור סותרת את עצמה. ראשית נאמר שאין לכתוב שטרות הלוואה לאדם שיש בעירו אדם נוסף בעל אותו שם, ולאחר מכן מוצעות הצעות אחרות המאפשרות כתיבת שטר כזה, וכן נדון מקרה שבו נמצא שטר כזה שאסור לכותבו. מעבר לכך, מה יקרה אם אחד מהם זקוק להלוואה? אי אפשר להלוות לו? ועוד, הרי העדים יודעים מי הלווה ומי המלווה, ועדותם תכריע! אין כאן אלא ניסוח ״מתחכם״ להלכה ונוהג פשוטים. אם השם של אחד הצדדים חוזר בעיר, יש לפתור את הבעיה בדרך כלשהי. אין כל קושי למצוא דרכי עקיפה, על ידי ציון הכתובת, המשפחה המורחבת וכן הלאה, כל שהמשנה דורשת הוא תשומת לב לבעיה. הניסוח ״אין כותבין״ הוא ניסוח ספרותי תאורטי. ודאי שמותר להכין שטר כזה, רק צריך למצוא פתרון לזהות השמות. כך גם מבינים התלמודים, שהרי הם מציעים פתרונות נוספים.
ההלכה חוזרת בתוספתא, אלא ששם היא מוסבת על מקרים אחרים: ״1. האומר תנו מאתים דינר ליוסף בן שמעון, והיו שם שני יוסף בן שמעון. 2. אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב, 3. אלא שניהם חולקין בשוה. יצאת עליהן כתובת אשה ובעל חוב, שניהם נותנין בשוה. 4. הוציא אחד מהן שטר על חבירו שחיב לו, לא יאמר לו (שלי היא) שלי היא, שאבד ממני, אלא כל שהשטר בידו גובה. 5. נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע, שטרות שניהן פרועין. 6. וכשהוא גובה, אינו גובה אלא מדעת הלוה״ (פי״א הי״ג).
הסעיף הראשון מתאר מקרה הפוך מזה של המשנה. נתגלה שטר האומר שיש להעניק כסף ליוסף בן שמעון. המשפט השני מדגיש שאין מנסים ״לפרש את השטר״ ולחפש בו היגיון, כגון שאחד מהם ידיד של המעניק, אלא חולקים בשווה. זו הלכה שאיננה במשנה, שאם אכן נכתב שטר על שם אחד מבעלי השמות הזהים יחלקו בטובת ההנאה או בחוב. סעיף 4 מדבר על שטר שכתוב בו שיוסף בן שמעון הלווה ליוסף בן שמעון; מי שהשטר בידו גובה. המשפט החמישי חוזר על ההלכה שבמשנה לגבי המקרה שבו נמצא שטר על שם יוסף בן שמעון, אותו שטר שקודם נאמר במשנה שאסור לכותבו. התוספתא, בניגוד למשנה, איננה אוסרת על כתיבת שטר כזה (במקרה ששם הלווה זהה לשם של אדם נוסף בעיר). אם הייתה הלוואה כזו אין הדבר פסול אלא שהמקרה יוצר בעיות, וכאשר מגיעים לשלב הגבייה הלווה רשאי להתנגד לגבייה בטענה שלא הוא הלווה (משפט 6). במקרה כזה אין אומרים יחלוקו (שני בעלי השמות הזהים ישלמו כל אחד חצי מההלוואה), אלא כל אחד מהם פטור, מן הסתם מדין המוציא מחברו (כדעת בית הלל).
ההלכה השנייה תמוהה. האם אין יודעים מי התחייב כתובה לאישה פלונית? בנידון זה בוודאי מפרשים את השטר כחל על מי שהיה נשוי לאישה זו, בלשון המשנה ״דורשין לשון הדיוט״. הניסוח של התוספתא הוא עקרוני ואוטופי ולא מעשי.
בעקבות משנתנו מופיע יוסף בן שמעון כדוגמה לשמות רווחים גם בסוגיות אחרות. התופעה כנראה רווחה, אם כי יוסף ושמעון הם דוגמה ספרותית אקראית בלבד
.
הקטע הבא במשנה ממשיך דיון בשטר פרוע, וקשור לרישא בקשר נוסף. הירושלמי הציע שהפתרון לבעיית השמות הזהים הוא הזכרת הערב, והסיפא עוסקת בשני דינים אחרים הנוגעים לערב.
האומר לבנו שטר בין שטרותי פ[ו]רוע (האות וי״ו מחוקה בקו) – לפני מותו ציווה האב את בנו על עניינים כספיים שונים, והודה בין השאר ששטר הלוואה אחד השמור בביתו פרוע. מדוע לא הוחזר השטר? איננו יודעים. הדבר אינו תקין, ונובע, מן הסתם, מאווירה של ידידות וקִרבה בין המלווה ללווה. ואין ידוע אי זה הוא – איזה הוא השטר הפרוע שיש לבטלו, שטרות כולם פרועים – כל השטרות חשודים כפרועים. מסתבר שהודאת האב עשתה לה כנפיים והד בציבור, ואולי נאמרה לפני עדים, או שהבן מתנהג בהגינות עוד יותר ממה שאביו הורה. נמצא לאחד שם שנים – לווה אחד שיש לו שני שטרות, הגדול פרוע והקטון אינו פרוע – הלווה רשאי לטעון שהשטר הגדול הוא הפרוע, אבל אין הוא רשאי לטעון ששני השטרות פרועים, שכן המלווה הודה רק בשטר אחד שהוא פרוע, והלווה רשאי לטעון שכוונת האב המת הייתה לשטר הגדול. הירושלמי מוסיף הנמקה: ״תני לא דומה אימת שטר גדול לאימת שטר קטן״ (יז ע״ד). מן הסתם האב הודה בשטר הגדול, שכן חשש מיום הדין ורצה למנוע הפסד מרובה של הלווה, אבל על שטר קטן לא היה המלווה מודה. לפיכך יש להניח שהמלווה הודה על השטר הגדול.
כאמור, את המשנה ניתן להבין ללא מרכיב זה. יתר על כן, הטיעון חלש למדי. המלוה את חבירו על ידי ערב – שלחוב יש ערב, לא ייפרע מן הערב – אין לפנות ישירות לערב אלא יש לפנות קודם ללווה, ולערב רק לאחר שהתברר שללווה אין כסף. באופן טבעי הלווה חלש מבחינה כספית והערב מצבו מבוסס יותר, לכן המלווה מעוניין לפנות לערב בהתחלה ולפתור לעצמו את בעיית החזר החוב. אם אמר על מנת שאיפרע מימי שארצה – אם בשטר או בהסכם בעל פה נקבע שהמלווה יכול לפנות למי שירצה, הרי שהכוונה הייתה שהמלווה רשאי לפנות ישירות לערב. יפרע מן הערב – המלווה רשאי לפנות ראשונה לערב. רבן שמעון בן גמליאל [אומר] אם יש נכסים ללווה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב – למרות התנאי המלווה צריך למצות את התהליך המשפטי ולהפקיע נכסים מהלווה, ורק אם ללווה אין ביטחונות, יפנה לערב. כפי שנראה במשנה הבאה, המשנה שם חולקת על משנתנו וסוברת שהמלווה פונה לערב תחילה.
בירושלמי (יז ע״ד) נוסף: ״רבי אבהו בשם רבי יוחנן, בשיש נכסים ללווה, אבל אין נכסים ללווה יפרע מן הערב. ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה, יפרע מן הערב ואפילו יש נכסים ללווה״. לכאורה אלו דברי רבן שמעון בן גמליאל, ונראה שהאמורא אמר את דבריו על הרישא: לא יפנה לערב תחילה, כשיש ללווה נכסים (כל שהם, אפילו מטלטלין?). בכך למעשה האמורא מכיל את דעתו של רבן שמעון בן גמליאל על הרישא החולקת. ההלכה מצויה גם בתוספתא (פי״א הט״ו), בתוספת פרטים.
בעינינו, לפי ההליכים המשפטיים של ימינו, השאלה למי המלווה פונה ראשון נראית משנית, הרי בסופו של דבר יגיעו לערב. אלא שבעולם הקדום כל המערך היה שונה. הגבייה הייתה בעיקרה בלתי פורמלית. המלווה נשען על הגינותו של הלווה ועל לחץ דעת הקהל. בית הדין היה במידה מסוימת חסר אונים. הלווה יכול היה למשוך את זמן הפירעון ולנהל ״מלחמת התשה״ נגד המלווה. זה הרקע למצב המתואר במשנה הקודמת של שטר שנפרע חלקית (ללווה לא היה כל הסכום במועד); זה הרקע לתקנת פרוזבול (לווה שמאחר בפירעון החוב) וכן הלאה. על כן הזכות של הלווה לתבוע את ההחזר מהערב, עוד לפני שפנה לללווה, חשובה. ההנחה היא שהערב הוא בעל ממון, והמלווה פונה אל כבודו העצמי, שלא ייתפס כמי שמעכב תשלומים מחוסר ממון. כל אלו העניקו למלווה מנוף מהותי לגביית החוב. מכאן נובעת חשיבות ההלכה שבמשנה.
כיוצא בו – עוד הלכה דומה הנוגעת לערב ולגביית החוב ממנו, אף שאיננה דומה להלכה הקודמת מבחינת תוכנה,
אמר רבן שמעון בן גמליאל אף הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה – האישה מגורשת ומקבלת כתובתה. לכתובה יש ערב (ידיד הבעל), והערב יצטרך לשלם את מחיר הכתובה.
ידיר הנייה – הערב רשאי להדיר את הבעל שלא ייהנה מאשתו
ראו המבוא למסכת נדרים, שם הצענו שבתקופה קדומה ניתן היה לאדם להדיר את רעהו, והייתה זו מעין קללה החלה על השני.
, על מנת שהבעל לא יוכל להחזירה, או שהבעל יידור הנאה מאשתו כדי שלא יוכל להחזירה, ובכך להרגיע את הערב
. שמא יעשו קינונייא על נכסיו של זה ויחזיר את אשתו – כך ימנע קנוניה אפשרית. הקנוניה היא שהבעל יחזיר את אשתו לאחר שהערב שילם את כתובתה, והערב יפסיד את כספו. לכאורה המינוח ״ידיר הנייה״ הוא בלתי אפשרי: אדם רשאי לידור על עצמו, אך אי אפשר להדיר אותו. ואכן בעדי נוסח מאוחרים ״ידירנה הנאה״, הבעל ידיר את אשתו, שכן הבעל רשאי להדיר את אשתו. אלא שאין צורך בתיקון זה. במבוא למסכת נדרים הראינו שבהלכה הקדומה אפשר היה שפלוני ידיר את אלמוני, והנדר חל אף על פי שלא המודר נדר, אלא המודר הודר בעל כורחו. ״ידיר״ הוא אפוא הערב, שמותר לו להטיל נדר על הבעל. כן הצענו שהבעל יידור הנאה מאשתו, כדי להבטיח לערב שלא יחזיר את גרושתו.