מי שמת בלא צואה:

בזמן שהנכסים מרובים. פי׳ הר״ר שמואל שצריך שיהי׳ בנכסים כדי מזון ופרנסה לבנות משמע מדבריו ז״ל דדוקא בכי ה״ג הוא שנזונות מתחת יד הבנים ואין נראה לאחרונים שהרי פרנסה עשור נכסים הראוי להן לכשינשאו ואין הדין כן שיוציאו הנכסים מיד היורשים דדי להם שיהיו נוטלים לכשיבואו להנשא. וז״ל הרשב״א ז״ל בחדושיו מה שפירש הרב רבינו שמואל ז״ל בהדי מזונות עשור נכסי אינו דההיא פרנסה מקרייא ולא אמרינן בה הבנים ישאלו על הפתחים אלא הבנים יירשו ולכשיבואו להנשא לבעל נוטלות עשורן ע״כ:

ובזמן שהנכסים מועטין. שאין בהן כדי מזונות לאלו ולאלו מוציאין כדי מזונות הבנות מתחת יד הבנים ויעמדו ביד ב״ד או ביד שליש למזונות הבנות עד שיבגרו ומה שנשאר מן הנכסים ברשות הבנים הוא להם ואע״פ שאין בהם כדי מזונותם ישאלו על הפתחים כשיחסר להם. אבל בנכסים מרובין משמע שאין הבנות יכולות לומר הוציאו מתחת ידי הבנים מזונות עד שיבגרו כדי שלא ימכרו הזכרים את הנכסים שהם לא תקנו להם מזונות אלא כך מתחת יד הבנים ואם מכרו מכרו נמקי יוסף ז״ל וכן היא בחדושי הרשב״א ז״ל. וכן מוכח בגמרא דהא דקתני והבנים ישאלו על הפתחים היינו שמפרישין מן הנכסים מזון הבנות עד שיבגרו והמותר מה שהוא לבנים ולאחר שיוציאוהו אז ישאלו על הפתחים וכדפי׳. עוד כתב בשם הריטב״א ז״ל שמה שכתב הר״ר שמואל ז״ל דפרנסת הבת בכלל מזונות נמי גבי נכסים מרובים לאשמועינן עיקר הדין כתב כן אבל לא שיהא בכלל נזונות ולא בתקנת מזונות ואין מחשבין אותן בנכסים מועטים כלל ע״כ. וכתב הרי״ף ז״ל דה״מ בנכסים מועטין הבנים ישאלו על הפתחים במקרקעי אבל במטלטלי כיון דבתקנתא דרבנן בתראי הוא דמיתזני אע״ג דמועטין הן נזונים מהם אלו ואלו דלא תקינו להו רבנן אלא למהוי כבנים אבל למהוי יותר מבנים ולמשקל הכל לא והכי שדר גאון כדכתבינן ע״כ:

בשביל שאני זכר הפסדתי. פי׳ בשביל שאני זכר וראוי ליירש בנכסים מרובים הפסדתי בנכסים מועטים בתמיה וכתוב בנמקי יוסף אע״ג דקיימא לן דכל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו הכא לא קיימא לן כותי׳ משום דסוגיין כולה כרבנן אזלא דאילו לאדמון אין חילוק בין נכסים מרובים לנכסים מועטים דכמו שבמרובים נזונים יחד אלו ואלו גם במועטין ס״ל לאדמון שיזונו יחד ולא ישאלו על הפתחים ואילו הכא בגמרא שקלו וטרו הי ניהו מרובין והי ניהו מועטין ואלמנתו מהו שתמעט משמע דכרבנן קיימא לן ואין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ וכן פסק הרי״ף ז״ל וכל הגאונים ז״ל ע״כ. וכן בחדושי הרשב״א ז״ל. ועיין במה שכתבתי בפ׳ בתרא דכתובות סימן ג׳ בשם תוס׳ וסמ״ג והרא״ש ז״ל דאדמון לאו מיפלג פליג אלא אתמוהי קא מתמה והביאו הרשב״א ז״ל כאן בחדושיו בשם יש אומרים דאדמון לאו מיפלג פליג אלא אתמוהי קא מתמה וכתב דנ״מ שאם קדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו כדא״ר יוסי א״ר יוחנן ומהא דאדמון גמר לה דכיון דמספקא לי׳ לית לן לאפוקי נכסי מידא דלוקח כך פי׳ ר״ת ז״ל כדי שלא לעקור כלל המסור בידנו שבכל מקום שר״ג אומר רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו כדאיתא בכתובות ולא דייקא עכ״ל ז״ל. וביד פי״ט דהלכות אישות סימן י״ז וז״ל מי שמת והניח בנים ובנות יירשו הבנים כל הנכסים והם זנים את אחיותיהם עד שיבגרו או עד שיתארסו בד״א בשהניח נכסים שאפשר שיזונו מהם הבנים והבנות כאחת עד שיבגרו הבנות וכו׳ וכתב שם מגיד משנה שכן הוא מוכרח מן הגמרא שהכל יונח ביד הבנים והם יזונו את אחיותיהם ובמועטי׳ מניחים מזונות הבנות ביד ב״ד או ביד אפוטרופוס שמינוהו ב״ד לצורך הבנות ע״כ. ובתוי״ט כתב שם בפ׳ בתרא דכתובות ולי נראה שמן המשנה עצמה מוכרחין לומר כן דהא הך רישא לא איצטריך כלל דהא תנינא לה בספ״ד דכתובות בנן נוקבן וכו׳ אלא הא קמ״ל שהבנות נזונות מהיורשים ואין מוציאין מהם בפעם אחת ע״כ. ובטור ח״מ סי׳ ר״פ:

מי שמת והניח בנים ובנות וטומטום. ביד ברפ״ה דהלכות נחלות משוה דין האנדרוגינוס לטומטום שכתב שם וטומטום או אנדרוגינוס ע״כ. ודברי הטור אכתבם בסוף המשנה בס״ד:

הזכרים דוחין אותו ליזון ולא ליירש דאמרי לי׳ אייתי ראי׳ דזכר את ותירש עמנו לך אצל נקבות ומיהו איכא למ״ד דאפילו כנקבות לא שקיל דאינו לא זכר ולא נקבה והאי דנקט לישנא דזכרים דוחין אותו היינו משום דבעי למשקל כזכרים להיות ידו על העליונה ואינהו דחו לי׳ אצל נקבות אע״פ שגם הנה ידחיהו אבל רבא ס״ל דדוחין אותו ויש לו ממה נפשך כפחות שבהן דספק זכר ספק נקבה הוא ולאו ברי׳ הוא וסיפא דקתני נכסים מועטין נקבות דוחות אותו אצל זכרים על כרחין דוחין אותו ואין לו קאמר וסיפא דסיפא דקתני ילדה טומטום דחשב לי׳ בריא אתאן לרשב״ג כמו שנכתוב בסוף מתניתין בס״ד:

האומר אם ילדה וכו׳. מתניתין בש״מ וכדפי׳ רעז״ל ולכך אהני דבריו דמצוה לקיים דברי המת. והיא דעת רב אלפס ז״ל ועיין בטעמו מן המפרשים שהביא בית יוסף בחשן המשפט סימן ר״י אבל הרמב״ם ז״ל בפכ״ב מהלכות מכירה לא חילק בין ש״מ לבריא משמע דס״ל דאפילו בבריא שאמר כן אם כבר אשתו מעוברת קנה העובר הואיל ודעת האדם קרובה אצל בנו ועיין במ״ש בסמוך בשם הרמב״ם ז״ל. ואיתה בירושלמי פ׳ החולץ דף ה׳. ועיין בהר״ן ז״ל פ׳ האומר דקדושין דף תרמ״ט:

ואם נקבה מאתים. בגמרא פריך למימרא דבת עדיפא לי׳ מבן דיהיב לנקבה מאתים זוז דהיינו שני מנים והא קיימא לן כל מי שאינו מניח בן ליורשו הקב״ה מלא עליו עברה שנאמר והעברתם את נחלתו לשון עברה ומשני לענין ירושה בן עדיף לי׳ לענין מזונות וריוח בת עדיפא לי׳ שאינה יכולה לחזר אחר מזונותיה כזכר ושמואל מוקי למתניתין בבת בכורה דבת בתחלה סימן יפה לבנים איכא דאמרי משום דמרבייא לאחהא ואיכא דאמרי דלא שלטא בי׳ עינא בישא ואיבעית אימא מתניתין ר׳ יהודה היא דאמר מצוה לזון את הבנים קל וחומר לבנות משום דלא ליתזל:

ילדה זכר ונקבה. לא בעין למימר דאם ילדה תאומים שקיל דהא אם זכר אם נקבה קאמר ולא אמר זכר ונקבה אלא אתא למימר דדוקא כשפירש זה וזה מש״ה יטול אבל אם לא פירש אלא מאחד וילדה מה שלא פירש לא שקיל מידי וטעמא דבתאומים לא שקיל אא״כ פירש משום דלא ניחא לי׳ בתאומים אי משום טרחא אי דלא אפשר בספוקייהו אי משום שאינם בני קיימא כ״כ זהו לפי פירוש הר״ר שמואל ז״ל ומיהו אינו נראה בעיני המפרשים משום דחזינן בתוספתא ובירושלמי דאפילו כשלא פירש ואמר המבשר יטול אם מבשר שאשתו ילדה תאומים נוטל מנה א״כ הכא במתניתין דנותן מתנה זו לבנו הנולד לו כ״ש דאית לן למימר דיטול הלכך ודאי אפילו בתאומים יטול כל מה שאמר בין לזכר בין לנקבה אפילו בתאומים משום שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ובתו ולהרווחא דידהו מתכוין ואע״ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הא אוקמוה הגאונים דמתניתין דוקא בש״מ שדעתו קרובה אצל בנו תקנו שיטול כדי שלא תטרף דעתו עליו והכי איתא בירושלמי דמקשינן לר׳ אלעזר דאמר אין זכין לעוברים ממתניתין דהכא ותירץ על דעתו דר׳ אלעזר מתניתין בש״מ ובבנו משום דדעתו קרובה אליו אבל בבריא לא וכן הסכימו גדולי המפרשים דדוקא בש״מ דהא משום גריעותא דעובר הוא ולא משום גריעותא דמקנה וא״כ כי דעת האב קרובה אצל בנו מאי הוי לעשות את שאינו זוכה כזוכה אלא ודאי משום דדעתו קרובה חששו לטירוף דעתו וי״א דדוקא לאחר מ׳ יום אבל תוך מ׳ יום מיא בעלמא הוא ואין דעתו קרובה אצלו דהוי כאילו לא הי׳ בעולם כלל שלא תקנו בו כלום וטעמא דמסתברא הוא הריטב״א ז״ל עכ״ל נמקי יוסף וכן ג״כ פירש הרי״ף ז״ל דמתניתין בש״מ וכן פי׳ ג״כ הרמב״ם ז״ל גם ביד פ״ח דהלכות זכיי׳ ומתנה. וז״ל הר״ר שמואל ז״ל ופירושו שדחו אותו המפרשים ז״ל האומר אם ילדה וכו׳ מחלק נכסיו הי׳ ומצוה לקיים דברי המת אי נמי בריא הי׳ וזיכה לו ע״י אחר ואע״ג דאמר רב הונא המזכה לעובר לא קנה הא פרכינן לה ממתניתין בגמרא ולא מתרץ לה:

ה״ג אם זכר מנה אם נקבה מאתים וילדה זכר ונקבה זכר נוטל מנה נקבה נוטלת מאתים. י״מ שילדה שניהם ביחד הזכר והנקבה ויטול הזכר מנה והנקבה תטול מאתים כדקאמר האב אם זכר מנה אם נקבה מאתים ולאו מילתא היא שהרי לא אמר האב אם ילדה זכר ונקבה ולא אסיק אדעתי׳ בלידת התאומים אלא ה״ק אם זכר מנה אם נקבה מאתים דמשמע אם זכר לבדו בלא נקבה או נקבה בלא זכר וכיון דהכי הוא לא יטלו כלום הבן והבת אם נולדו תאומים כדאמרינן בגמרא והא זכר ונקבה לא קאמר שמא לא הי׳ חפץ בלידת תאומים אי נמי אין לידת תאומים בכלל אם זכר אם נקבה דמשמע אם זכר לבדו אם נקבה לבדה אלא האומר ה״פ אם זכר ילדה אשתי יטול אותו העובר מנה ואם נקבה ילדה אשתי תטול מאתים וילדה זכר ונקבה כלומר זכר או נקבה כדקאמר האב זכר נוטל מנה אם יוליד זכר נקבה נוטלת מאתים אם יהי׳ העובר נקבה ולאשמועינן אתא שאילו לא פירש אלא אחד מהם כדקתני רישא או זכר בלא נקבה או נקבה בלא זכר וילדה אשתו מה שלא אמר לא יטול העובר כלום אלא השתא שגילה דעתו על לידת זכר ועל לידת נקבה כל מה שתלד אשתו יטול בין זכר בין נקבה ומיהו אם ילדה זכר ונקבה תאומים לא יטול כלום כדמוכח בגמרא וכדפרישית לעיל כן נראה בעיני ועיקר:

ילדה טומטום אינו נוטל דברי׳ בפני עצמה חשיב לי׳ לא זכר ולא נקבה:

ה״ז יטול הטומטום:

ואם אין שם יורש אלא הוא אותו הטומטום יורש את הכל ואע״ג דבריה הוא ה״מ היכא דאיכא בנים ובנות ודוחין אותן בנים אצל בנות והבנות אצל בנים ואין לו לא כבן ולא כבת כדאמר אביי בגמרא משום דבריה הוא אבל היכא דליכא יורש אלא הוא לא נפיק מכלל בן אין לו עיין עליו אפי׳ אין לו בת עיין עליה א״נ משום דקרינן ביה הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה עכ״ל ז״ל אבל הרא״ש ז״ל כתב בתשובה סוף כלל אחד ושמנים שאם ילדה תאומים יטול הזכר מנה והנקבה מאתים וכן כתב נמקי יוסף בשם המפרשים ז״ל כדכתיבנא בס״ד. ומצאתי שרבינו שלמה לוריא ז״ל נראה שגריס האומר אם ילדה אשתי זכר ולא גריס האומר אם תלד שכתב כך נ״ל להגיה ילדה כדמוכח לקמן בסוגיא דעובר לא קנה ע״כ ואיני רואה שום הכרח לגרסא זו דהא מתניתין אוקימנא לה בש״מ כדכתיבנא לעיל בשם הגאונים והפוסקים והמפרשים ואין חילוק בין אי גרסינן ילדה או אי גרסינן תלד ומ״מ אפילו מאן דמפרש לה בש״מ נראה שגורס אם ילדה וכן בהרי״ף והרמב״ם והרא״ש ז״ל גם בבבלי גם בירושלמי גם שם בהרי״ף ז״ל בפ׳ החולץ אבל בסיפא ודאי גרסינן ואם אמר כל מה שתלד אשתי יטול כדמוכח בגמרא:

ילדה טומטום אינו נוטל האי מתניתין אדחיא לה עכ״ל רעז״ל. אמר המלקט ואתיא כרשב״ג דס״ל דטומטום בריה בפני עצמה הוא דאמר בפ׳ חמישי דמסכת תמורה סימן ב׳ ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשב״ג אומר אין קדושה חלה עליהן ולית הלכתא כותיה וכתב נמוקי יוסף ואע״ג דלא תנן במתניתין אלא טומטום ה״ה אנדרוגינוס דהא גבי בכור בשניהם הוא דאמר רשב״ג וכיון דסיפא דהכא אליבי׳ א״כ בתרווייהו קאמר דאינו נוטל וא״כ לרבנן דקיימא לן כותייהו ה״ה דנוטל נמי בתרווייהו ע״כ. וצ״ע במה שכתב דהא גבי בכור וכו׳ וקל להבין כשתעיין במה שכתבתי שם דרשב״ג קאי נמי ודאי אבכור. עוד כתוב בנמוקי יוסף אמר המחבר נוטל ואין בזה אסמכתא שהרי אינו קונס את עצמו כלל ורוצה שיתקיים התנאי דדוקא באומר אי לא אתינן ליבטלן זכוותאי וכיוצא בו שקונס את עצמו ואינו רוצה שיתקיים התנאי הוי אסמכתא אבל זה רוצה בקיום התנאי ובקיום המעשה הלכך אין זו אסמכתא אלא כתנאי בני גד ובני ראובן וזה כפתור ופרח למדתי מפי מורי הרשב״א ומפי מורי הרא״ה ז״ל. ומזה הטעם אין אסמכתא בגיטין באומר אם מתי ולא באתי ואע״ג דלא ניחא לי׳ בקיום התנאי כיון שאין האיש מגרש אלא לרצונו אנן סהדי כי רוצה הוא בלב ישלם שאם יתקיים התנאי שתהא מגורשת ולא תהא עגונה ולא זקוקה ליבם הריטב״א ז״ל. עוד כתוב שם בדף רכ״ט דגרסינן בירושלמי אע״ג דאמר שמואל זכין לעוברין והוא שיצא ראשו ורובו בחיים ואמרינן בירושלמי תו דלא זכה האי שיצא ראשו ורובו אלא במטלטלין אבל בקרקעות לא ואפשר טעמא דמילתא דכיון דלאו מדינא הוא דקנה אלא מתקנתא דרבנן כדי שלא תטרף דעת החולה לא מוספינן עלה אלא דוקא במאי דאשכחן והיינו דוקא מטלטלין וכדקתני במתניתין אם ילדה זכר יטול מנה ע״כ וביד בפ״ח דהלכות זכייה ומתנה בסימן ו׳ ורפ״ה דהלכות נחלות. ובטור ח״מ סי׳ רנ״ג וסימן ר״ף. ושם כתב בד״א בטומטום אבל באנדרוגינוס דבריה הוא אם הוא עם הבן אין לו כלום ל״ש אם הנכסים מרובין ל״ש מועטין ואם הוא עם הבת אם הנכסים מרובין יורש עמה ואם הן מועטין אינו נזון ואם אין שם אלא הוא יטול את הכל ע״כ ושם כתב בית יוסף דהדבר צ״ע מ״ש רישא ומ״ש סיפא בר מן דן דבפ׳ מי שמת משמע שדינו שוה לדין טומטום:

הניח בנים גדולים וכו׳ פ׳ המפקיד דף ל״ט:

השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע. פי׳ ריב״ם ז״ל דה״ה גדולים וגדולים אלא אורחא דמילתא נקט תוס׳ ז״ל. וכתב הרא״ש ז״ל ומילתא דפשיטא היא דכיון דלקטנים מחיל כ״ש לגדולים דמימר אמר אי טרחנא השתא גם הם יטרחו היום או מחר וכו׳ ע״ש ועיין ג״כ בנמוקי יוסף פ׳ המפקיד דף פ״ב. וכתב נמוקי יוסף ז״ל כאן השביחו לאמצע משמע שחולקין בשוה ואין לחוש להא דאמרינן אין מורידין קרוב לנכסי קטן דההיא כשאין נמנין ומתפרנסין יחד דאיכא למיחש שיחזיק בנכסיו ויאמר שהם שלו אבל כל היכא שאוכלין יחד אין לחוש ואע״ג דשותפי׳ יש להם דין יורד ברשות שאני אחים דמחלי אהדדי ע״כ. וז״ל הרא״ש ז״ל השביחו לאמצע ואף שכר עמלן לא יטלו ול״ד לשאר שותף דאמרינן שותף כיורד ברשות דמי ונוטל כדין אריס משום דשותפי׳ לא מחלי אהדדי אבל אחין מחלי אהדדי ע״כ. אבל שם בנמוקי יוסף ז״ל כתוב דכל היכא דאמרינן השבח לאמצע היינו דוקא שלא טרח בגופו ולא הוציא ממונו וכן פי׳ ג״כ כאן והרמב״ן והרשב״א ז״ל בחדושיו כדעת הרא״ש ז״ל דאחין מסתמא מחלי אהדדי וכתב הרב המגיד שגם הרמב״ם ז״ל יודה בזה:

ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא וכו׳ אמרו גדולים לקטנים בפני עדים או אמרו לב״ד בציבור ראו מה שהניח לנו אבא ומזומנין אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקנו ונתעצלו ב״ד לחלוק אז השביחו לעצמם רשב״ם ז״ל. ובטור א״ה סימן צ״ה ובח״מ סימן רפ״ז. וכתב הרא״ש ז״ל בפי׳ ר״ח ז״ל גרסינן אם אמרו בב״ד ראו וכן איתא נמי בירושלמי דכיון שאמרו בב״ד ולא חששו ב״ד לחלוק והניחו להם להשביח כל הנכסים ראו ב״ד שיש תועלת ליתומים בדבר אבל אמרו בפני עדים לא ובגדולים אין חילוק בין ב״ד לעדים ע״כ. ושם בא״ה סוף סימן צ״ה הביא בית יוסף תשובת הרשב״א ז״ל שכתוב בה דמסתברא כדברי רש״י ז״ל דלאו דוקא אמרה ראו בב״ד דה״ה בפני עדים או אפילו יהי׳ שם גילוי דעת דבר מוכיח וכו׳ עיין עוד שם וכן כתב הרב המגיד בפ״ט מהלכות נחלות דהעיקר הוא דאין צריך ב״ד: וכתב נמוקי יוסף ז״ל ומסתברא דמדינא אין כל השבח שלהם דמה ענין לומר שישביחו הם בנכסי אחיהם לעצמם ופי׳ ר״ת ז״ל דבנכסי אחיהם יש להם דין יורד ברשות ליטול כאחד מאריסי העיר למחצה לשליש ולרביע ע״כ ועיין ג״כ בחדושי הרשב״א ז״ל. בפי׳ רעז״ל בגמרא מוקמינן לה באשה יורשת וכו׳. אמר המלקט לשון רב אלפס ז״ל באשה יורשת כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו ומת שמעון והניח בנות ומת ראובן בלא בנים נמצאת אשת ראובן יורשת בעלה עם אחיותי׳ בנות שמעון ע״כ ועיין בתוספת. ובגמרא פריך פשיטא ומשני מהו דתימא כיון דלאו דרכה למיטרח אע״ג דלא פירשה ואמרה הריני עושה ואוכלת כמו שפירשה דמי כדאמרינן גבי רב ספרא דכיון דגברא רבה הוא לא שביק גירסי׳ וטרח לאחריני ואע״ג דלא פירש כמו שפירש דמי קמ״ל דאשה לאו הכי אלא דין יורשין יש לה ממש. והדר פריך ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי וכו׳ פשיטא ומשני מהו דתימא כיון דשביחא לה מילתא וכו׳ כדפירש רעז״ל. עוד בסוף פירש רעז״ל קמ״ל דהשביחה לעצמה. אמר המלקט והוא דלא שקלא מזוני דאי שקלא מזוני לא דתנן אלמנה נזונות מנכסי יתומים ומעשה ידי׳ שלהן [הגה״ה פי׳ קאי אאינה נזונת כגון כתובתה בב״ד דשוב אין לה מזונות הכי מוכח מהרא״ש ז״ל]: הלכך אשה שמת בעלה והניח נכסים מועטים שאין בהן כדי כתובתה אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ונתעצלו ב״ד או יורשין להשביעה על כתובתה אפילו השביחה אלף ככר השביחה לעצמה אבל אם השביחה הנכסים סתם תטרוף כתובתה והמותר ליורשין ואע״פ שלא נשתייר מבעלה אפילו רביע כתובתה רשב״ם ז״ל. וביד רפ״ט דהלכות נחלות וסימן ב׳ ג׳ ושם יש לו לבדו גרסא אחרת שלא נמצאת בשום ספר וחלקו בנוסח הגרסא כיצד היא הרב המגיד ז״ל ומהרי״ק ז״ל דלהרב המגיד אע״פ שהיא חלוקה על כל הגרסאות שבגמרות דגרסי לא שנו אלא ששבחו הנכסים מחמת עצמן וכו׳ כדאיתה ברעז״ל הוא ז״ל גריס לה בהפך לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע ולמהרי״ק ז״ל שם בכסף משנה אסיפא דמתניתין קאי דקתני אם אמרו ראו מה שהניח לנו וכו׳ והכי גריס לה לא שנו דאם אמרו וכו׳ השבח לעצמן אלא ששבחו נכסים מחמת עצמן אבל שבחו נכסים מחמת נכסים השבח לאמצע וגם בספר שלחן ערוך ריש סימן רפ״ז דחשן המשפט כן ביאר דבריו למי שיעמיק בהן דו״ק ותשכח ועיין ג״כ שם בספר הלבוש:

האחין השותפים ביד שם פ״ט סימן ו׳ י״ג י״ד: ובטור ח״מ סימן קע״ז: הגהה וז״ל הרשב״א ז״ל בחדושיו האחים והשותפים וכו׳ פי׳ האחין שהן שותפים וכן פי׳ זו ששנינו בבכורות האחין השותפין בזמן שחייבין בקולבון האחין שהן שותפים ובירושלמי מפ׳ שעד שלשה דורות הם שותפים בסתם לכל דבר ובגדולים ואוכלין ומתפרנסין מתפוסת הבית ביחד עסיקינן ואוקימנא בגמרא לאומנות המלך דוקא אבל לשאר אומניות לעצמו הוא ופי׳ הענין כגון שמחמת עושר הוא שמינוהו גבאי שכן דרך המלכים לעשות כן וכדאמרינן בבראשית רבה במלכות הרשעה הזו שהיא מכנסת עין רעה בממונו של אדם פלן עשיר נעבדיני׳ פוליטוס ואם אינו עשיר ומחמת ממונם של אחין הוא שמינוהו לאמצע הוא ובתוספתא תניא אם מחמת נכסים לאחים ע״כ. לאחין השותפים וגרסינן בתוספתא דאם יש בנים מרובין לאחד מאלו האחין ולאחר אין לו או שיש לזה נכסי מלוג מרובין ולאחר אין לו לעולם נזונין יחד בנכסים לאמצע וכן אמר שם עשו כלים לנשותיהן ולבניהם ובאין לחלוק הרי אלו לעצמן עשו כלים לעצמן מביאין לאמצע וחולקי׳ והיינו דאמרינן בפ״ק דב״ק האחים שחלקו מה שעליהם שמין מה שעל בניהן ונשותיהן אין שמין ופירשו בירושלמי דכלי רגל וכלי שבת מביאין לאמצע וחולקין פי׳ כי כלים אלו שהם יקרים אינם מוחלין ומיירי ודאי שיהיו כולם גדולים דאי גדולים וקטנים כבר אמרנו לעיל דאין הגדולים מתפרנסין על הקטנים אבל כשכולם גדולים מחלו אהדדי ואין מקפידין זה על זה משום דמרויחין בשותפותם שיש להם קול ומרבין להם בנדוניא לקול עשרם יותר משהי׳ כל אחד לבדו. אמר המחבר אם כל האחין בעלי אומנות ומרויחין ומביאין לבית הכל לאמצע אבל אם לאחד יש אומנות והוא מרויח לבדו ולא האחרים הוי שלו דומיא דמציאה שהיא שלו כדאיתא בירושלמי הריטב״א ז״ל בשם רבו ז״ל: בפי׳ רעז״ל אבל אם מחמת עצמו מפני חריפותו וחשיבותו וכו׳ פי׳ שפירשו כן בשעת לקיחה וכדמוכח בגמרא כדפי׳ בתוספת יום טוב:

חלה פי׳ באונס הוא דמתרפא מן האמצע. אבל אם חלה בפשיעה דהיינו מצנים פחים דהיינו קור וחום דפחים הוי מלשון עד שיפוח היום יתרפא משל עצמו ואפילו נתרפא כבר מן האמצע יש לו לפרוע להם והכי משמע לישנא דתנן חלה ונתרפא וסברא היא כיון דלא מחלי מידי לכשפשע בה איהו. ומיהו קתני בתוספתא אמר רבן גמליאל בד״א ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה מתרפא מן האמצע כלומר ואפילו חלה בפשיעה וטעמא דמילתא משום דרפואה דאין לה קצבה כמזונות היא כדאיתא בכתובות וכבר פירשתי דמזונות נזונין מן האמצע וכתב הרמב״ן ז״ל דכיון דקיימא לן בכתובות כר״ג דחייב הבעל ברפואה כזו לאשתו ור״ג אזיל לטעמי׳ בהא משמע דבהא נמי הלכתא כותי׳ דאע״ג דאפשר לחלק אנן לא פלגינן עלי׳ מסברא דנפשין ודעת הרמב״ם ז״ל דדוקא כשאין רוצין לחלוק הוא דאמרינן הכי אבל אם רוצין לחלוק אע״פ שכבר חלה אין חלוקת שותפותם מעוכבת בשביל חליו וכיון שחלקו אינו מתרפא מן האמצע דקודם חלוקה הוא מטעם שאין מקפידין זה על זה אבל השתא ודאי מקפידין וכל זה נראה נכון בעיני האחרונים עכ״ל ז״ל. ועיין עוד בחדושי הרשב״א ז״ל:

האחין שעשו מקצתם שושבינות בחיי האב שושבינות בסתם אבל אם פירש האב בהדיא שהשושבינות תחזור לאותו הבן חוזרת לאותו הבן ואינה חוזרת לאמצע. וביד פ״ז דהלכות זכיי׳ ומתנה ובספ״ח דהלכות שלוחין ושותפים וכתוב בשלטי הגבורים כתב מימון ז״ל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן ופירות בשעת הנשואין אין גובין בב״ד שלא נאמרו דיני השושבינות אלא במעות בלבד והשיג עליו הראב״ד ז״ל וכן פי׳ הרשב״ם ז״ל במשנה אבל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בב״ד או ששלח לו שלא בשעת החופה ולא אכל עמו כדרך השושבינות אבל אם אכל עמו אין חילוק בין פירות למעות ע״כ. ומתוך דברי הטור [מובא בתוי״ט] ומגיד משנה משמע דפליג הרמב״ם ז״ל עם הראב״ד והרשב״ם ז״ל דהרמב״ם ז״ל [סובר] דווקא בשעת הנשואין והם ז״ל סוברים אפילו שלא בשעת הנשואין ע״ש ולכאורה נלע״ד דבתרתי פליגי דוק. כתב הרמב״ן ז״ל בפרשת כי תצא בפסוק ופרשו השמלה כי זאת לפנים בישראל מכניסין את החתן ואת הכלה לחופה ובודקי׳ אותן והעדים משמרין להם מבחוץ והם שהחכמים קורין להם שושבינים ע״כ:

סבלונות משאות וגזרתן מענין נושא סבל שנושאין אותן מיד זה ליד זה. הרמב״ם ז״ל:

שלח שם מאה מנה בסתם דהא בסיפא מפליג במפרש רשב״ם ז״ל. וכתב הרשב״א ז״ל בתשובה דהא דתנן בשולח סבלונות לבית חמיו לאו דוקא דהה״נ בשולח אבי הכלה להחתן אלא אורחא דמילתא נקט דאורחא דחתן לשלוח לכלתו ולא לשלוח הכלה לבית החתן ולפיכך תנן לה בכל דוכתא בשולח לבית חמיו כי הא וההיא דבפ׳ האומנים הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו ע״כ. וכתוב בנמוקי יוסף אמר המחבר פי׳ לאחר קדושין דבלא קדושין ודאי לא מחיל כלום ואפילו אכל שם ואע״ג דאיכא שדוכין כיון דמצי למיהדר בהו ולהכי נקט בית חמיו הריטב״א ז״ל. ופי׳ דלאו בכל סבלונות קאמרינן דאם הם סבלונות מרובין כלומר דברים המתקיימין זמן מרובה כגון כלי כסף וכלי זהב אע״ג שהיו מועטין מרובין מיקרו דאילו במאכל ובמשתה אע״פ שהיו מרובין מועטין מיקרו כיון דלא מתקיימי אלא זמן מועט וראיה לדבר שהרי בגמרא מייתי ההוא דשלח לבית חמיו מאה קרונות של כדי יין וכדי שמן וכלי כסף וכלי זהב וכלי מילת ורכב בשמחתו ועמד על פתח בית תמיו והוציאו לו כוס של חמין ושתה ומת ואמרו חכמים שסבלונות שעשויין ליבלות אין נגבין משמע דאע״פ שהיו סבלונות מרובין כיון דאין מתקיימין אלא זמן מועט מועטין מיקרו. אמר המחבר כתב הרב רבינו יונה ז״ל דמעות דין עשויין ליבלות יש להם דלהוצאה ניתנו ופירשו המפרשים ז״ל דה״ה מלבושים וקשורי פשתן וכיוצא בזה נקרא עשוי ליבלות ואינם נגבין כיון שאכל שם והני נינהו דתני במתניתין סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אבי׳ אינם נגבין ומסתברא דאם שלח שלשה או ד׳ זוגות מלבושים שאין דרך כלל לבלותן בבית אביה דודאי יש לאלו דין סבלונות מרובין ונגבין וכן כתב הר״י ז״ל. והא דתנן מאה מנה ואכל שם אפילו בדינר אין נגבין איירי או בדבר מאכל או בתכשיטין מועטין שערכם מרובה כן דעת תלמיד עכ״ל ז״ל. וז״ל הר״ן ז״ל שהובא שם בטור א״ה סימן נ׳ שלח סבלונות מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה וכו׳ ארישא קאי לומר דכי תנן אם אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אינם נגבין דוקא במועטין אבל מרובים נגבין ומרובין ומועטין לאו דוקא אלא מתקיימין קרי מרובין אע״פ שהן מועטין לפי שהן עומדין ברבויין ונגבין ואע״פ שאכל. שאין מתקיימין קרי מועטין לפי שהן מתמעטין והולכין וכיון שאכל אינם נגבין ע״כ והביא ראי׳ לדבר. ובגמרא אמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא אמר רב הונא ברי׳ דרב יהושע שכשהיא חזרה בו חוזרת הכל ואפילו המאכל והמשקה ושמין להם דמי בשר בזול דהיינו כל זוזא דהיינו ששה מעין בד׳ מעין משום דמצו למימר אילו היינו יודעים שסופנו להחזיר לא היינו אוכלים כ״כ מאכל ומשתה ביוקר אלא א״כ היינו מוצאים בזול. עוד גרסינן בגמרא אכל תנן שתה מאי הוא תנן שלוחו מאי שם תנן שגרו לו לחתן לתוך ביתו מאי ואפשיטא הבעיא דשתה מאי מההוא עובדא דכתיבנא לעיל שהוציאו לו כוס של חמין ושתה ומת דש״מ אפילו שתה אבל שגרו לו או שאכל שלוחו לא אפשיטו ולית לן בה אלא מאי דתנן במתניתין כשאכל הוא דוקא אז הוא דמחיל וכן בבית דוקא או בפתח בית חמיו כדאיתא בגמרא אבל שגרו לו לא מחל. וביד פ׳ ששי דהלכות זכייה ומתנה סימן כ״א עד סוף הפרק ובטור א״ה סימן ו׳:

שכיב מרע שכתב ואיתא בתוספות פ׳ אע״פ דף נ״ה. וביד פ״ח דהלכות זכיי׳ ומתנה סימן י״ד ט״ו ט״ז י״ז ובפ״ט סימן כ״ב כ״ג. ובטור ח״מ סימן ר״נ רנ״א. וראיתי שמחק הר״ר יהוסף ז״ל מלת כל והגיה שכיב מרע שכתב נכסיו לאחרים שייר וכו׳:

שייר קרקע כל שהוא גמרא וכמה כל שהוא רב אמר קרקע כדי פרנסתו ורב ירמי׳ בר אבא אמר מטלטלין כדי פרנסתו ופי׳ הרא״ש ז״ל שיעור כדי פרנסתו יראה אם הוא עובד אדמה שישייר קרקע כדי פרנסת בני ביתו וכן אם מתעסק בסחורה או ברבית ושייר כדי שיוכל להתפרנס מן הריוח ע״כ:

לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת. מדקתני דהיכא דלא שייר אין מתנתו מתנה אלמא סבר האי תנא דאזלינן בתר אומדנא ואמדינן דעתי׳ דודאי נתייאש מן החיים ולהכי לא שייר ואדעתא דהכי יהיב שאם ימות תתקיים המתנה ואם יעמוד תחזור לו ולא תתקיים המתנה ורב נחמן מוקי למתניתין אליבא דר״ש בן מנסיא דשמעינן ליה דאזיל בתר אומדנא בברייתא גבי מי שהלך למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחר ואח״כ בא בנו דאמר ר״ש דאין מתנתו מתנה שאלמלא היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן ורבנן פליגי עליה ורב ששת אוקי למתניתין כר״ש שזורי ומחלוקתו דשמעינן ליה שאמר בפ׳ ששי דמסכת גיטין דמסוכן שאמר כתבו גט לאשתי יכתבו ויתנו דאמדינן דעתו דלפטור אשתו נתכוון אלא מתוך טרדתו ודאגתו שכח לומר תנו ובגמרא יהיב טעמא מר מ״ט לא אמר כמר. גרסינן בגמרא אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת ואלא מתני׳ דקתני לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה היכי משכחת לה באומר כל נכסי אלו מר בר רב אשי אמר במוחזק לן דלית לי׳ פי׳ שלא הרגיל מימיו ללכת ולהתעסק במקומות אחרים דהאי ודאי אע״פ שלא פירש דיהיב כל נכסיו כמאן דמפרש הוא:

לא כתב בה שכיב מרע והה״נ דלא כתב בה לשון בריא כד מהלך על רגלוהי בשוקא אלא משום דקתני צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע נקט האי לישנא תוס׳ ז״ל. בסוף פי׳ רעז״ל עליו להביא ראי׳ בעדים וכו׳. אמר המלקט ובפלוגתא דר׳ יעקב ור׳ נתן פליגי ור׳ נתן ס״ל כר״מ כדמפרש בגמרא אליבא דרב הונא ורבה וגם ר׳ יוחנן הכי ס״ל ודלא כרב חסדא ורבה בר רב הונא וריש לקיש דאמרי ראי׳ בקיום השטר וקמיפלגי במודה בשטר שכתבו אם צריך לקיימו וכו׳ אבל במסקנא מפכינן דריש לקיש לדר׳ יוחנן ודר׳ יוחנן לדריש לקיש משום דר׳ יוחנן מפיך מילתיה דר״מ לרבנן ודרבנן לר״מ דרבנן ס״ל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו:

המחלק נכסיו וכו׳ ספ״ק דגיטין:

ר׳ אלעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן וכו׳ הכי גריס ר״ת ר׳ אלעזר והוא ר׳ אלעזר בן שמוע ולא גרסינן ר׳ אליעזר דאי גרסינן ר׳ אליעזר היה קשה מדתני בתר הכי פלוגתא דרי אליעזר ור׳ יהושע גבי קנין דשכיב מרע דבבא אחריתי ואי גרסינן ר׳ אליעזר בתרווייהו א״כ ליערבינהו וליתנינהו המחלק נכסיו על פיו ר׳ אליעזר אומר וכו׳ בד״א בחול אבל בשבת דבריו קיימין ר׳ יהושע אומר וכו׳ אלא מדפלגינהו לתרי באבי ש״מ הראשון הוא ר״א בן שמוע. ועוד ראי׳ דקאמר בגמרא א״ר לוי קונין משכיב מרע ואפי׳ בשבת ולא לחוש לדברי ר׳ אליעזר אלא שמא תטרף דעתו עליו ואי גרסינן ר׳ אליעזר הא אית ליה בסמוך דבשבת דבריו קיימין בלא קנין ועוד מאי האי דקאמר אמרו לו מעשה בבני רוכל לימא להו דשבת הוה ועוד הקשה ר״י מדאמרינן בגיטין בס״פ קמא וכו׳ עד אלא ש״מ ר׳ אלעזר גרסינן ואית ליה בין בשבת בין בחול צריך קנין ופליג אדר׳ אליעזר ור׳ יהושע דבסמוך ושלש מחלוקות בדבר עכ״ל תוס׳ ז״ל הכא וגם בספ״ק דגיטין דמייתי התם תלמודא למתניתין אלא דהתם קתני בה ושאין להם אחריות אינם נקנין אלא במשיכה וחכמים אומרים אלו ואלו נקנין באמירה אמרו לו וכו׳ ואפשר דשם היא ברייתא ומוכח התם בגמרא דר״מ ס״ל כר׳ אלעזר בן שמוע וכן כתבו תוס׳ ז״ל שם ולפי דרכנו למדנו דגרסינן בסמוך במקום וחכמים אומרים בשבת דבריו קיימין וכו׳ ר׳ אליעזר אומר בשבת דבריו קיימין וכן ג״כ תפס רשב״ם ז״ל ר׳ אלעזר אומר וכו׳ וכן בהרי״ף והרא״ש ז״ל אבל הרמב״ם ז״ל נראה דגריס וחכמים אומרים וכו׳. ועיין בתוי״ט ד״ה וחכמים אומרים. ופי׳ רשב״ם ז״ל ר׳ אליעזר ס״ל דברי שכיב מרע אינם ככתובים וכו׳ ואפילו מצוה מחמת מיתה נמי לר׳ אליעזר בעי קנין שהרי מעשה של אמן של בני רוכל אוקימנא לעיל במצוה מחמת מיתה ואע״ה פליג ר׳ אליעזר וא״ל לחכמים בני רוכל תקברם אמם ושלא כדין קיימו דברי׳ לקונסו:

ואחד מסוכן ואע״ג דלא שייר מידי לא מיקני באמירה כלל ונראה בעיני דכיון דלא מפליג ר׳ אליעזר בין ש״מ לבריא לענין היכא דמית ה״ה היכא דעמד אינו חוזר אם קנו מידו לר׳ אליעזר ע״כ:

מעשה באמם וכו׳ בפירקין דף קנ״א ודייקינן התם מדקתני וקיימו את דברי׳ משמע דברים בלא קנין הוו:

תקברם אמן שרשעים היו והיו מקיימין קוצים בכרם ור׳ אלעזר לטעמיה דתנן בספ״ה דמסכת כלאים המקיים קוצים בכרם ר׳ אלעזר אומר קדש ורבנן לטעמייהו דס״ל התם לא קידש ולא קנסים דלא היו רשעים:

ר׳ אליעזר אומר בשבת וכו׳ פי׳ אם חילק נכסיו בשבת אז תקנו קכמים שיהיו דבריו קיימין בלא קנין שלא תטרף דעתו שמן הדין אין יכול לקנות ולכתוב בשבת אבל לא בחול שיש תקנה בקנין וכתיבה ולא תטרף דעתו:

ר׳ יהושע אומר לקטן אמרו ועיין בהר״ן ז״ל פ׳ התקבל דף תקפ״ד שפירש שם שזה הקטן דקתני במתניתין דזכין לו היינו באגב וחליפין שאין הקטן יודע בדרכי הקנאה כלל אבל אה״נ דיכול לזכות לעצמו במטלטלין אם הגיעו מאחר שיש לו דעת שנותנין לו אגוז ונוטלו צרור וזורקו כדאיתא התם א״נ דהכא בקטן שלא הגיע עדיין למדה הזאת של צרור וזורקו אגוז ונוטלו ומש״ה צריך לזכות אחרים בעדו עכ״ל ז״ל. ובגמרא מתניתין ר׳ יהודא היא דתניא ר״מ אומר ר׳ אליעזר אומר בחול דבריו קיימין מפני שיכול לכתוב אבל לא בשבת ר׳ יהושע אומר בחול אמרו וקל וחומר בשבת דכיון דאין יכול לכתוב עשו לו תקנה לקנות דבריו באמירה בעלמא כדי שלא תטרף דעתו עליו. כיוצא בו זכין לגדול ואין זכין לקטן דברי ר׳ אליעזר ר׳ יהושע אומר לגדול אמרו קל וחומר לקטן ר׳ יהודה אומר ר׳ אליעזר אומר בשבת דבריו קיימין מפני שאינו יכול לכתוב אבל לא בחול ר׳ יהושע אומר בשבת אמרו קל וחומר בחול כיוצא בו זכין לקטן ואין זכין לגדול דברי ר׳ אליעזר ר׳ יהושע אומר לקטן אמרו קל וחומר לגדול. וגם במשנה ברב אלפס בלבד מצאתי הגרסא בבבא דכיוצא בו זכין לקטן ואין זכין לגדול דברי ר׳ אליעזר ר׳ יהושע אומר וכו׳. וביד רפ״ח דהלכות זכייה ומתנה:

נפל הבית עליו ועל אביו וכו׳ פ׳ החולץ דף ל״ח וסוף פירקין למאן דגריס לה התם כמו שמפורש ברשב״ם ז״ל בדף קנ״ח ובתוספות בדף קנ״ז. ואיתה בתוספת פ׳ ארוסה דף כ״ה. ופי׳ רשב״ם ז״ל נפל הבית עליו ועל אביו על ראובן ועל יעקב ואין ידוע מי מת קודם עליו ועל מורישיו על ראובן ועל מורישיו כגון אחי ראובן או אחי יעקב אביו שאין להם קרוב יותר מראובן וראובן ראוי ליורשו והיתה עליו על ראובן כתובת אשה או בעל חוב ואין לו ממה לפרוע יורשי האב אומרים הבן מת ראשון בנפל הבית עליו ועל אמו קאי שיורשי יעקב כגון בני יעקב שמעון ולוי אחי ראובן אי אפי׳ חנוך ופלוא בני ראובן שגם הם יורשי יעקב אומרים הבן מת ראשון דהיינו ראובן מת ראשון ומכח אבוה דאב קאתינא ולא זכה ראובן בהני נכסי כלל ונירש אנו כל נכסי יעקב ולענין נפל הבית עליו ועל מורישיו שייך למיתני יורשי מורישיו אומרים הבן מת ראשון ע״כ:

ובעלי חובות אומרים האב מת ראשון ואח״כ מת הבן משמע דאי אב מת ברישא וירשו הבן כדקאמר בעל חוב אע״ג דאיקני היא שהרי לא קנאו הבן אלא אחר כתיבת השטר של בעל חובו והורישו ליורשיו ואפ״ה גובה אותו ב״ח אלמא הכותב לחברו דאיקני וקנה והוריש משתעבד ור״מ היא דאמר אדם מקנה דשלב״ל גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שימות בעליך וכו׳ כדכתבינן בפ״ג דקדושין סי׳ ה׳. ומצאתי מוגה במקום ובעלי החוב אומרים ויורשי הבן אומרים ואין רמז לדבר ונראה שהוא טעות. וביד כולה מתניתין עד סוף הפרק בפ׳ חמשי דהלכות נחלות סימן ו׳ ח׳ ט׳. ובטור ח״מ סימן ק״ד וסימן ר״ף:

יורשי אשה אומרים וכו׳ צריך לומר דמתניתין מיירי כגון שהאשה הזאת אילו מתה אחרונה היתה יכולה לגבות מן היורשין בלא שבועה כגון שפטרה משבועה כדתנינן בפ׳ הכותב אי נמי דייחד לה ארעא או מטלטלי ואיתנהו בעינייהו וגובה בלא שבועה כדאיתא בריש אע״פ שאל״כ הא אין אדם מוריש שבועה לבניו ולדברי הכל אין ליורשי כתובה בכתובה כלום לא בכתובה ולא בתנאי כתובה דהיינו תוספת ונדוניא הריטב״א ז״ל:

בש״א יחלוקו שהרי שניהם טוענין מחמת ירושה יורשי הבעל אומרים מתה האשה ראשונה ובעלה יורשה ויורשי אשה אומרים הבעל מת ראשון וכיון שאין לה בנים ממנו אנחנו נירש אותה א״כ הוי ממון המוטל בספק וחולקין:

ובה״א נכסים שהכניסה עמה בנדונייתה וקבלם הבעל על עצמו ואחריותן עליו הן בחזקתן. ופרשינן בגמרא דהאי דאמרי ב״ה נכסים בחזקתן היינו בחזקת שניהם ויחלוקו אותן מפני ששניהם שוין בהן שהרי עקרן מן האשה ואחריותן על הבעל וכתובה דהיינו עיקרי כתובה ותוספת בחזקה יורשי הבעל מפני שהוא ממון הניטל מן הבעל והמע״ה ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה שהם נכסי מלוג והם ממון האשה שאין לבעל בגופן כלום בחזקת יורשי האשה והרוצה להוציא מידה עליו להביא הראי׳ נמקי יוסף וגם רב אלפס ז״ל נראה דגריס וכתובה בויו והרז״ה ז״ל השיגו והרמב״ן ז״ל טען בעדו וכתב שספרי הגאונים שהן ספרי ספרד יותר נאמנים מספרי בעל המאור ז״ל והאריך ע״ש. ובטור א״ה סימן צ׳. וכתב רשב״ם ז״ל ובה״א נכסים בחזקתן בגמרא מפרש בחזקת מי הלכך לאו לקמי׳ קאי אלא ה״ג וכתובה בחזקת יורשי הבעל והני נכסים דקאמרי ב״ה הם נכסי צאן ברזל שהכניסה מבית אביה ושמאתן בכתובתה ואחריותן עליו אם פחתו פחתו לו ואם התרו התרו לו וכתובה מנה מאתים ותוספת מספק לא תוציאנו מחזקת הבעל ע״כ. והקשו תוס׳ ז״ל מ״ש דהכא אמר נכסים בחזקתן ואיכא מאן דמפרש בגמרא בחזקת יורשי האשה ואילו בסיפא תנן נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו ואמאי הל״ל כמו הכא נכסים בחזקתן דהיינו בחזקת יורשי האם כדמפרש בגמרא. ותרצו דהאי תנא ס״ל ירושת הבעל דרבנן ולכך לא הוי אלא בחזקת יורשי האשה ואפילו ס״ל נמי דאורייתא יש לחלק ולומר כיון דירושת הבעל אינה משום קורבה הוי בחזקת האשה. אבל גבי נפל הבית עליו ועל אמו הוי נמי בחזקת הבן משום קורבה. מיהו קשה לה״ר אלחנן דהא ר׳ עקיבא איירי בסמוך בההיא דנפל הבית עליו ועל אמו ואילו ר׳ עקיבא אית לי׳ ירושת הבעל דאורייתא לעיל פ׳ יש נוחלין וגם בפ׳ שור שנגח ד׳ וה׳ מיהו מצינן למימר דרישא דנפל הבית עליו ועל אמו לאו ר׳ עקיבא קאמר לה והא דקאמר מודה אני היינו אפילו ס״ל כב״ש אבל מ״מ לא קתני לה ברישא. ועוד קשה לו לטעם דמחמת קורבה לה למה יהא יותר בחזקת הבן מבחזקת יורשי האם והלא הם באים מחמת קורבה אלו כמו אלו. ור״י תירץ דגבי הבעל יש לחשוב יותר בחזקת האשה לפי שכמו שדרך האשה מתה קודם בעלה כן דרך הבעל למות קודם האשה ולא יירשנה ואין זה פורענות ולכך לא סמכא דעתי׳ כולי האי אבל גבי בן באם דאם מת לפני האם הוי פורענות להכי תקינו הכא גבי נפל הבית עליו ועל אמו שיהיו בחזקתם לפי שהוא עתיד ועומד ליירש את אמו יותר ממה שהוא עתיד הבעל ליירש את אשתו עכ״ל ז״ל. ומצאתי הגרסא ברב אלפס ובהרא״ש ז״ל ונכסים הנכנסין ויוצאין עמה בחזקת יורשי אשה וגם הרז״ה ז״ל נתן טעם ונסתייע לפי שיטתו דלא גריס וכתובה בויו מדקתני הכא בחזקת יורשי אשה והתם בכתובות וביבמות קתני בחזקת יורשי האב ע״ש אלא שהרמב״ן ז״ל כתב שם בספר המלחמות ומה ששנה כאן יורשי אשה ושם שנו יורשי האב הטעם ידוע דהכא בשקרובי הבעל באין ליירש ולא מחמתה הם באים לפיכך לא נקראו יורשי אשה ושם הדבר ספק מי הם יורשים של אשה לפיכך שנה בפירוש יורשי האב ואין צורך לכתוב זה עכ״ל ז״ל מ״מ מדברי כולם למדנו דגרסינן הכא בחזקת יורשי אשה. גם הרב ר׳ יהוסף אשכנזי ז״ל כתב יורשן האב מצאתי בכל הספרים והפירוש בחזקת יורשי אביה דהיינו יורשיה עכ״ל:

נפל הבית עליו ועל אמו פ׳ המפקיד דף ל״ז ובתוספות פ׳ החולץ דף ל״ח ופי׳ נמקי יוסף ז״ל נפל הבית עליו ועל אמו על רחל ובנימין ואין לרחל בן אחר לא מיעקב ולא מאחר ואם הי׳ ברור שמתה היא ראשונה הי׳ בנימין יורש ואחי בנימין מלאה יורשין לבנימין אבל אם מת בנימין ראשון כיון שהיתה כבר אלמנה היה זוכה בחלקה וה״ה שאר יורשיה שאין יורשין במקום בן ובזה חולקין ולפיכך בין ב״ש ובין ב״ה מודין דיחלוקו עכ״ל ז״ל. וכתבו תוס׳ ז״ל שאלו לרבינו שמואל למה יחלוקו הל״ל שיורשי האם הם ודאי בחלק האחד שיש לבנים אחרים והבן זה הוא ספק כי שמא מת קודם אמו וה״ל ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי כדאמרינן ביבמות פ׳ החולץ גבי יבם שיבם ליבמתו בתוך שלשה חדשים שמת בעלה וילדה לסוף שבעה חדשים שהוא ספק שמא בן ט׳ לראשון שמא בן ז׳ לאחרון ואח״כ מת סבא והספק טוען אנא ברא דמיתנא אנא ויש לי חצי הנכסים והיבם טוען את ברי וכולן שלי ואמרינן התם שהדין עם היבם משום שטוען בצד מה ודאי דהיינו בחציין וה״ה הכא. ותירץ רבינו שמואל דהכא מיירי שאין לה לאם בנים אחרים אלא יורשי האם והיינו אחיה וכו׳. והקשו עליו תוס׳ כמה קושיות חדא דהוי הלכתא בלא טעמא שבשביל שיהיה ודאי בחלק זה יהא ודאי בחלק האחר ועוד דא״כ בריש ב״מ דתנן זה אומר גולה שלי וזה אומר חצי׳ שלי ישבע שאין לו בה פחות מחצי׳ ויטלנו אמאי לא הוי הכל שלו כיון שהוא ודאי בזה החצי יטול הכל דהוי ספק וודאי ואין ספק מוציא וכו׳ והעלו התוס׳ ז״ל דהכא מיירי שפיר שיש לה בנים אחרים מאיש אחר אלא שאין לה בן מאבי הבן הזה והא דקרי התם ביבמות ליבם ודאי לפי שהוא יורש הסבא ודאי אבל הספק אינו יורש ודאי הסבא אבל הכא הוו אלו ספק כמו אלו בחלק המגיע לבן ולא שייך כאן כלל ספק וודאי עכ״ל ז״ל בקיצור ובשנוי לשון קצת:

אר״ע מודה אני בזה וכו׳ במציעא שם פ׳ המפקיד פי׳ רש״י ז״ל אע״פ שאני משל ב״ש אבל תוס׳ ז״ל כתבו אע״ג דקאמר מודה אני לאו משום דלהוי מתלמידי ב״ש דבפ״ק דיבמות גבי צרת הבת סבר כב״ה דקאמר תמה אני מתי תבא צרת הבת לידי ואשיאנה והיינו כב״ה ועוד דהלכה כמותו אלא אגב דשנה ת״ק אלו ואלו מודים תנא הכא מודה אני כלומר ואני מודה וחולק עליך דלב״ה הכא נמי אמרי נכסים בחזקתן ע״כ וכן פי׳ ג״כ רשב״ם ז״ל. והתם בגמרא רמינן דר״ע אדר׳ עקיבא דהכא אמר נכסים בחזקתן ואוקי ממונא בחזקת מארי׳ וביבמות פ׳ האשה שלום קאמר לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזלה לכל אחד ואחד אלמא מספקא מפקינן ממונא ומשנינן דל״ד דהכא שניהם מכח שמא הן באין הלכך נכסים בחזקתן והתם בגזל אחד מחמשה ברי ושמא שכל אחד טוען אותי גזל בטענת ודאי והוא אומר איני יודע בטענת שמא וברי עדיף משמא. ומתניתין דאמר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה וכו׳ דתנינן התם בפ׳ המפקיד דשמא ושמא הוא ואתיא ככ״ע בין לר׳ טרפון בין לר׳ עקיבא הא אוקימנא לה התם בבא לצאת ידי שמים:

שבאת לחלק עלינו את השוין גמרא א״ר שמלאי עדה אמרה בן עזאי תלמיד חבר דר׳ עקיבא הי׳ לבסוף דא״ל שבאת ולא אמר שבא רבינו ע״כ וכן דייק ג״כ בירושלמי בפירקין ובפ״ג דשקלים ובפ״ק דר״ה דף נ״ו. ואיתא נמי התם מאן דדייק לה מברייתא וכמו שכתבתי בפ׳ בתרא דבכורות סימן ה׳. והכי נמי אפשר לדקדק ג״כ מהא דקאמר לי׳ בן עזאי לר׳ עקיבא בפ׳ הרואה דף ס״ד עד כאן העזת פניך בר׳ יהושע רבך וגם מוכח התם דר׳ יהודה חבר דבן עזאי הוה: