התרומה והבכורים וכו׳. מאי דקשה אמתני׳ מההיא דנוטלין לידים לחולין ולמעשר כתבנוהו שם פ׳ אין דורשין. ועיין במ״ש בשם רש״י ז״ל בס״פ שני דחלה. ופירש הר״ש שירילי״ו ז״ל התרומה מפ׳ בירושלמי דבין טהורה ובין טמאה קאמר דחייבים מיתה הזרים ול״ש טהורים ולא שנא טמאים כולם חייבין והבכורים זר האוכלן ל״ש טהור וטמא בטהורים ול״ש טהור וטמא בטמאים במיתה וכהן האוכל תרומה טהורה בטומאת הגוף פליגי אמוראי בירושלמי איכא מ״ד דאפי׳ לכהנים בכרת כדמשמע פשטי׳ דקרא ואיכא מ״ד דוקא בזרים הוא דכתיב ע״כ:

וחייבין עליהם מיתה וחומש. הקשה רבינו שמשון ז״ל דבתוספתא קתני דתרומה מדמעת וחייבין עליהם מיתה וחומש מה שא״כ בבכורים ותירץ הוא ז״ל דהתם מיירי בקריאת שם בעלמא קודם שהביאן לעזרה ומתני׳ דהכא דחייבים עליהם מיתה וחומש לאחר שבאו לעזרה ואפי׳ קודם קריאה ותנופה דלא מעכבי ע״כ:

ואסורין לזרים. למר ה״ק ואיסורן דתנן לעיל דיש בה מיתה היינו לזרים ולפעמים אפי׳ כל שהוא ולזרים ולמר רישא בין לכהנים בין לזרים והיינו בטמאים והתרומה טהורה אבל טמא שאכל טמא וטהור שאכל טמא אין איסורן שוה ולזרים אסורין בשוה דעל כולן יש בהן מיתה הר״ש שירילי״ו ז״ל. וכתבו התוס׳ בפ׳ הזהב ואסורה לזרים אין לפ׳ דאתא לאשמועי׳ דאסורה אפי׳ ע״י פדיון דבפ׳ הערל אמרי׳ אין לה פדיון שיירי׳ ע״כ. וכן כתבו ג״כ שם פ׳ הערל דף ע״ג וכתבו עוד בשם הערוך בערך טעם דאסורין לזרים איצטריך לחצי שיעור למ״ד מדרבנן ולמ״ד מדאורייתא ע״כ:

והן נכסי כהן. לכל מאי דתנן בסוף מכלתין ולקדש בהן את האשה וכתב הר״ש שירילי״ו ז״ל למעוטי שביעית ומעשר שני דאין יכול להוציא הדמים אלא במידי דאכילה אבל אין הכי נמי דהמזיק מתנות כהונה מקמי דאתו ליד כהן שהשליכן לאור או לים פטור דממון שאין לו תובעין הוא וכן לענין הדלקה בטומאה מפ׳ בירושלמי דלא שוו בכורים לתרומה דתרומה טמאה מדליקין בה מה שא״כ בבכורים והטעם דקדשי מקדש הן:

ועולין בא׳ ומאה. כדילפינן מקראי בירושלמי דערלה פ׳ שני וכן גבי פרוסה של לחם הפנים דינם הכי ובפחות ממאה אין עולין לזר והתם קתני דשניהם צריך להרים:

וטעונין רחיצת ידים. אפי׳ אם אוכל פירות לפי שהשני עושה שלישי בתרומה וידים גזרו עליהם להיות שניות ואם לא נטל ידיו פוסלות את התרומה והבכורים ובדין הוא דליתני דשלישי פסול בהן אלא דבכלל הך בבא ניהו:

והערב שמש. אם נטמא טומאה דאורייתא וטבל אינו אוכל בתרומה ובכורים עד שיעריב שמשו דאילו טומאה דרבנן לא בעיא הערב שמש כדאיתא בפי״א דמסכת פרה ואיתה נמי בחגיגה פ׳ שני:

מה שא״כ במעשר. במעשר שני אין בו לא מיתה ולא חומש וכל עצמו נאכל לזרים וחומש דמוסיף בפדיונו לא מיירי הכא דאין לתרומה פדיון. ונכסי כהן נמי לא הוי לקנות בדמיו עבדים וקרקעות דלא ניתן אלא לאכילה ושתיי׳ ולקדש בו את האשה פלוגתא דר״מ ור׳ יהודה פ׳ שני דקדושין וקיימא לן כר״מ דממון גבוה הוא ואפי׳ בדיעבד נמי לא קידש ולא בעינן אחד ומאה אלא דבטל ברוב [הגהה כתב הרשב״א ז״ל בתשובותיו בסי׳ רע״א מה שאין כן במעשר פרישו בפ׳ הזהב דבטל ברוב ופי׳ רש״י ז״ל בטל ברוב דלא בעי א׳ ומאה ונראה מלשונו דס׳ כשאר האיסורין מיהא בעי ואינו מחוור בעיני דא״כ הל״ל משא״כ במעשר דבטל בששים דאילו ברוב כלומר ברביית שיעור אף תרומה ובכורים כן בטלים ברביית א׳ ומאה על כן נראה לי דברוב ממש קאמר כלומר חד בתרי ומכאן נראית לי ראי׳ לדברי האומרים דיבש ביבש חד בתרי בטל ע״כ:] כדתניא בתוספתא וכגון שאין בו ש״פ דלית לי׳ פדיון ומיירי דנטמא דלית לי׳ תקנתא באכילה ובתוספתא מפ׳ גוונא אחרינא דבטל ברוב כגון שנכנס לירושלם ומפ׳ בפ׳ הזהב דנפול מחיצות דלאו בר אכילה הוא ולאו בר פדיי׳ הוא דקלטוה מחיצות דאי לאו הכי הוי דבר שיש לו מתירין ואפי׳ באלף לא בטיל ואין טעון רחיצת ידי׳ שאין השני פוסל בו לעשות שלישי. ואינו טעון הערב שמש אפי׳ לטומאה דאורייתא דתנן טבל ועלה אוכל במעשר ובפ׳ הערל נפקא לן מקרא דכתיב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים הא רחץ טהור ובמעשר שני מוקי לה התם ואמרי׳ התם דתנא ושייר דמצי למיתני ונוהגין בכל שני שבוע ואין להם פדיון מה שא״כ במעשר והא דמשמע ממתני׳ דמעשר שני לא בעי נטילת ידים בירושלמי מפ׳ לה הר״ש שירילי״ו ז״ל. ועיין בהר״ן ז״ל פ׳ גיד הנשה דף תשי״ד ותוסיף לקח טוב:

מה שאין כן. מלת כן מחקה ה״ר יהוסף ז״ל ממתני׳ וממתני׳ דסי׳ ב׳ וג׳ מרישא וסיפא וכמו שאינה בסימן ד׳ אכן כתב ס״א גרסי׳ כן ע״כ. וכתוב בתשובות הרשב״א ז״ל סימן רפ״ט דקשיא לך בפ׳ שני דבכורים דקא מני ואזיל שיש בתרומה ובכורים משא״כ במעשר ויש במעשר ובכורים משא״כ בתרומה וקא מני ואזיל מה שיש בזה ואין בזה וכיון שכן הול״ל נמי יש במעשר משא״כ בתרומה ובכורים שהמעשר נפדה חוץ לירושלם תשובה יכול אני לתרץ לפי קושייתך דחומרי דמעשר לא קתני וכדאיתא בפ׳ הזהב ביש בתרומה ובכורים שעולין בא׳ ומאה משא״כ במעשר ופרישו שאין כן במעשר שבטל ברוב ואקשי׳ ודילמא משא״כ במעשר דלא בטיל כלל ודחינן גבי תרומה חומרי דתרומה קתני קולי דתרומה לא קתני ואע״ג דאקשי׳ התם וקילי דתרומה לא קתני והא קתני והן נכסי כהן אפשר דהתם קתני האי קולא משום דבעי לאשמועינן הא דצריכא טובא לאשמועינן דהן נכסיו אפילו לקנות בהן בהמה טמאה ועבדים ושפחות ואפי׳ ס״ת וכדאיתא בפ׳ בתרא דבכורים אבל במעשר קולי דתרומה דמפורש בתורה לא קתני אלא דעדיין אפשר לך להקשות ליתני יש במעשר שאם נטמא פודין אותו אפי׳ בירושלם כדר׳ אלעזר דא״ר אלעזר מנין למעשר שניטמא שפודין אותו אפי׳ בירושלם שנאמר כי לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה שנאמר וישא משאות מאת פניו אליהם ומשמע שחייב לפדותו כדי לאכול דמי פדיונו בתורת מעשר ויש לי לומר דפדיון לא קתני לפי שפדיונו הרי הוא כגוף המעשר להביאו לירושלם ולאכלו שם ולא חייבה התורה להביא גופו של המעשר ממש אלא הוא או פדיונו והיינו דקתני ביש במעשר ובכורים משא״כ בתרומה שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום ואם איתא המעשר פעמים שאינו טעון הבאת מקום וה״ד כגון שנפדה אלא שפדיונו היינו מעשר ולדידי קשיא לי הא דקתני התם יש בבכורי׳ משא״כ בתרומה ובמעשר שהבכורי׳ נקנין במחובר לקרקע כלומר שאין התרומה והמעשר אלא בתלוש וקשיא לי והתניא ומייתי לה בקדושין פ׳ האומר פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין וניחא לי דבכורים נקנין במחובר לקרקע מיד משא״כ בתרומה אלא באומר לכשיתלשו ונתלשו עכ״ל ז״ל:

ואסורין לאונן ור״ש מתיר. בפ׳ כל שעה דף ל״ו אמרי׳ דר׳ יוסי הגלילי ס״ל כר״ש:

וחייבין בביעור. בפסח של שנה רביעית ובשנה שביעית הי׳ הביעור כדתנן בפ׳ בתרא דמעשר שני ואע״ג דבכורים נתנין בכל שנה ושנה אין צריך רק ליתנם לכהנים והכהן יכול לשמרם כל זמן שירצה עד שעת הביעור אבל בשעת הביעור בזמנו צריך לבערם מן העולם בכל מקום שהן ואפי׳ הכהן עצמו אם לא אכלן עדיין מה שאין כן בתרומה דלא בעיא ביעור ואלו בכורים ומעשר שני בין הנוטלם בין הנותנם דהיינו בעלים חייבין בביעור ובודוי כדמפ׳ בירושלמי:

בפי׳ ר״ע ז״ל לשון המתחיל אל יאכל בירושלים וכו׳ אמר המלקט נלע״ד להגי׳ מליאכל בירושלם או כולו דבור אחד משוך עם מה שלמעלה הימנו וצריך להיות אלא יאכלו בירושלם כלומר וכו׳. ובמה שפירש ר״ע ז״ל אבל מעשר שני ובכורים שנתערבו בחולין חוץ לירושלם אינם אוסרין בכל שהוא הואיל ויש טורח להעלותן וכו׳ אמר המלקט זהו שלא כפירוש רש״י וה״ר שמשון ז״ל. וכתב ה״ר שמשון ז״ל ואסורין בכל שהן וכו׳ האי אסורין כמו אוסרין כדמפ׳ בירושלמי כלומר לענין שלא לאכול אלא בירושלם אוסרין בכל שהן דאפי׳ באלף לא בטיל משום דהוי דבר שיש לו מתירין דאפשר להעלותו לירושלם והא דתנן לעיל דבכורים עולין בא׳ ומאה כשנתערבו בחולין דלענין זרים לאו דבר שיש לו מתירין הוא והכא בבכורים שנתערבו בתרומה דליכא אלא איסור מחיצות ויש לאסור דיש לו מתירין בירושלם וכן הגדולין אסורין מלאכול בירושלם אלא יעלם ויאכלם בירושלם והמעשר אם לא ירצה להעלותו יפדה אותו בזמן זרען כדתנן בפ״ט דתרומות. אף לזרים ולבהמה אין זה דברי חכמים אלא מילתי׳ דר״ש [הגהה עיין בספר כריתות בלשון למודים שער ב׳:] והכי אמרי׳ בירושלמי כיני מתני׳ ואף לזרים ולבהמה ר״ש מתיר והתם איתא דרבנן מודו לי׳ לר״ש דבמקום שהן מותרין כגון בירושלם מותרין אף לזרים ולבהמה ומשום בכורים נקט זרים ומייתי התם להאי מילתא ראיי׳ מן ברייתא ע״כ בקיצור. ובסוף דבריו כתב וי״מ דמתני׳ מיירי בשנתערבו בירושלם או נזרעו בירושלם ומחלקין בין בירושלם בין לחוץ לירושלם ולא יתכן כלל מדלא משני הכי בירושלמי ע״כ אבל הרמב״ם ז״ל פירש ואומרו אף לזרים אף לבהמה רוצה בו כי מה שנתערב בו הבכורים בכל שהוא אסור לזרים ולא נאמר כיון שהוא אסור לזרים יהי׳ דינו כמו דבר שאין לו מתירין ויעלה בא׳ ומאה כשנתערב בירושלם והודיענו שזה אסור אע״פ שהוא כן והוא אומרו אף לזרים והשיעור [הגהה כזה הפירוש הכריח בתי״ט:] אע״פ שהוא אסור לזרים אוסר בכל שהוא וכמו כן המעורב ממעשר שני אע״פ שהוא אסור להאכילו לבהמה והיו אלו החולין קודם התערובות מותרות לבהמה לא נאמר שזו התערובת חזר כמו דבר שאין לו מתירין ועולה אלא לעולם מעשר שני ובכורים כשנתערב בהן שום דבר בירושלם אינו עולה בשום פנים כיון שיכול לאכלו שם בקדושה והוא אמרם עשו ירושלם כדבר שיש לו מתירין דגם היא ירושלם אוסרת בכל שהוא כמותם ע״כ וז״ל הר״ש שירילי״ו ז״ל פירוש זו הבית בשביל היא כלומר בשביל שנכנסו תוך מחיצות ירושלם כלומר כיון שנכנסו מעשר שני ובכורים תוך ירושלם ויצאו אוסרין תערובתן מלאכלן חוץ לחומה אלא בירושלם וירושלם סבת האיסור דלא מצי למפרקי׳ למעשר שני דקלטוה מחיצות דאם לא היה נכנס הי׳ נפדה. כל שהן מפ׳ בירושלמי דלאו אפי׳ שאין בו ש״פ קאמר אלא בין סאה דעלי׳ בין שאר סאין כלומר דאפי׳ שהעלה סאה של בכורים שנפלה לתוך ק׳ של חולין שהמאה שרו לזרים ואותה הסאה דנתנת לכהן שנתערבה ואפי׳ באלף אותו התערובת טעון מחיצה ול״מ תערובת הסאה אלא אפי׳ המאה דנאכלות לזרים שנתערבו ואפי׳ באלף אין נאכלות אלא תוך ירושלם מטעם דבר שיש לו מתירין דקיימא לן בפ״ק דביצה דאפי׳ באלף לא בטיל והא דתנן לעיל דמעשר שני לא בעינן אחד ומאה ובטל ברובא הא אוקימנא לה כשנטמא דלית לי׳ תקנתא באכילה ואין בו ש״פ דלית בי׳ פדיון א״נ שנכנס לירושלם ונפול מחיצות ונקטינן מסוגיא דבירושלמי דר״ש פליג ארבנן בבכורים בגדולין ובתערובת דאינם טעונין לא מחיצה ולא הנייה [הגהה נראה צ״ל אנייה או אנינה לשון אנינות:] והיינו במאה סאין אבל לא בסאה דהעלאה ובמעשר שני בגדולין פליג ולא בתערובת ותוך החומה דכ״ע שרו גבי בכורים בגדולין בין זרים בין בהמה ובחוץ לחומה אחר שנכנסו הוא דפליגי דרבנן בעו מחיצה ור״ש לא בעי מחיצה דהא מחיצה אתרעאי והיינו דאמרי׳ כיני מתני׳ ואוסרין עירוביהן ואף לאחר עלייה מלאכול בירושלם ור״ש מתיר דהיינו עירובין דבכורים וגדוליהן דשניהם אסורין לאכול בירושלם ור״ש מתיר בשניהם במעשר שני ובכורים וכי תנן אף לזרים אף לבהמה ה״ק טעמא דר״ש דשרי בגדולין בשניהם מטעם דאף לזרים ואף לבהמה שרו כ״ע הוא דהתיר ורבינו שמשון ז״ל לא ביאר בזו הסוגיא כלל ותמהני עליו. הר״ש שירילי״ו ז״ל:

וגדוליהן אסורין מלאכול בירושלם. גם זו הבי״ת בשביל קאמר בשביל שיש להם התר אכילה בתוך ירושלם אסורין מלאכול חוץ לירושלם ואינם נאכלים אלא בירושלם ובירושלמי פריך דהא תנן בפ״ט דמסכת תרומות גדולי הקדש ומעשר שני חולין וכן נמי בכורים ומסיק דמתני׳ דהכא באיסור מחיצה והך דהתם דגדוליו מותרין בהיתר זרות אי נמי לענין דשרו בירושלים לבהמה קאמר התם גדוליו חולין אבל מחיצה בעי משום דמי זרען. וכתבו תוס׳ ז״ל פ׳ כל שעה דף ל״ד וזה לשונם הקשה ה״ר משה נברייש דהיכי קתני ויש במעשר ובכורים מה שא״כ בתרומה שהמעשר והבכורים גדוליהן אסורין לאכול בירושלם אף לזרים ולבהמה מה שא״כ בתרומה משמע דגדולי תרומה שרו לזרים מיהו בלאו הכי לא אתי שפיר לישנא אף לזרים דאדרבה אף לכהנים מיבעי לי׳ למימר ונראה דזרים דקתני היינו עובדי כוכבים וכן משמע בירושלמי ע״כ. ור״ע ז״ל נראה שקיצר פי׳ הרמב״ם ז״ל שהעתקתי לעיל ותפסו לעיקר דזרים נקט משום בכורים ובהמה משום מעשר ועיין ברבינו שלמה לוריא ז״ל שם דף ל״ד שכתב דהני בעלי התוס׳ נראה להם דוחק לפרש כפירוש הרמב״ם ז״ל דקאי חד אבכורים וחד אמעשר ומש״ה פירשו מה שפירשו עיין שם. וכתב ה״ר שמשון ז״ל וצריך ליישב מאי מה שא״כ בתרומה דאי משום דגדולי תרומה שרו חוץ לירושלם אפי׳ תרומה עצמה שריא ולא שייך לענין זה למיתני מה שא״כ בתרומה דכבר תנא לי׳ טעונין הבאת מקום וי״ל משום דהנך במקום שגדוליהן חולין לכל דבר משכחת בהו איסורא כגון מלאכול בירושלם מה שא״כ בתרומה דבמקום שגדוליהן חולין כגון גדולי גדולין בדבר שזרעו כלה לא משכחת בהו שום איסור וכי ה״ג הוו אוסרין בכל שהן דאע״ג דזה וזה שנתערבו עולין בא׳ ומאה מכל מקום משכחת בבכורים שאוסרין בכל שהן דנתערבו בתרומה אבל בתרומה לא משכחת בשום מקום שאוסרת בכל שהוא ויותר נכון לתרץ [אין זה מפירוש ה״ר שמשון ז״ל] דאין ירושלים גורמת לה ולא לגדולי׳ ולא לעירובי׳ איסור ושרי להאכילה לבהמה ולזרים לכ״ע ובפ׳ הערל אמרי׳ דשייר אוכלן בטומאת עצמן לוקה ואסור לבער מהן בטומאה מה שא״כ בתרומה ע״כ. ועיין במה שכתבתי בפ״ט דתרומות סימן ד׳:

אוסרין את הגרן. משנגמרה מלאכתו דקרוי גרן ההיא שעתא ותרומה שתרם ממנו קבעא ואסור באכילת עראי כדאיתא בירוש׳ פ׳ מי שהי׳ עובר במה אנן קיימין אם בכרי שנתמרח דברי הכל אסור ומעשר שני אם הקדימו בכרי ודאי קבע ומעשר ראשון נמי אית לי׳ האי דינא אלא דמתני׳ תני מעשר סתם דהיינו מעשר שני דהוא בר זוגי׳ דבכורים ובירוש׳ קשיא לי׳ במעשר היכי משכחת לה דאסר שהתרומה לעולם קודמת ומשני דהקדימו בכרי והכי היא עיקר הגרסא בירוש׳ ול״ג שהקדימו בשבלים וטעות סופרים הוא דשמעתין דפ׳ הי׳ עובר קשיא עלי׳ והתם אמרי׳ דאפי׳ תרומה נמי לא קבעא לרבנן אי לא נגמרה מלאכתו ועוד דגרן קתני וגרן נגמרה הוא כדגן מן הגרן הר״ש שירילי״ו ז״ל. אבל ה״ר שמשון ז״ל הביא גרסת הירושלמי כדאיתה בכל דוכתא שהקדימו בשבלים ע״ש:

ויש להם שיעור וכו׳. מתני׳ דלא כר״ש שהוא סובר בכורים אחד מששים וכמו שכתבתי לקמן ר״פ בתרא ופסקו להלכה הרמב״ם ז״ל שם פ׳ שני סי׳ י״ז:

ונוהגין בכל הפירות. לדברי הרמב״ם ז״ל ברפ״א דהלכות תרומות אתי שפיר דמדאורייתא קתני לה ולשאר מפרשים מדרבנן קתני לה עיין במ״ש בפ״ק דמעשרות:

בפני הבית ושלא בפני הבית. כר׳ יוסי דפ׳ הערל דאמר ירושה ראשונה ושני׳ יש להן שלישית אין להן ולא בטלה קדושת הארץ. הר״ש שירילי״ו ז״ל:

ובאריסין. דלא כר׳ יהודה. עיין לעיל פ״ק ראש הפרק וסוף הפרק:

ובגזלן. והוא דנתייאשו הבעלים כדמשמע בירושלמי פ״ק דמכלתין והתם מפ׳ דאי האי גזלן דמתני׳ בלא יאוש מיירי לאיזה ענין תנינן הרי אלו בתרומה ובמעשר מה שא״כ בבכורים דבגזלה שלא נתיאשו הבעלים ממנה אפי׳ בתרומה ובמעשר נמי לא עשה ולא כלום ומשני דאפשר לפירות לצאת בלא בכורים ואי אפשר לפירות לצאת בלא תרומה ומעשר דמעשר ותרומה טובלין בגרן ואפי׳ בלא קריאת שם הילכך אי אפשר להפקיעם מידי תרומה ומעשר כל מי שיבוא לאכלן וכגון דמחלו שניהם הבעלים והגזלן לו ואע״ג דשניהם אינם יכולין להקדיש מ״מ שם טבל לא פקע ואהכי תנן דנוהגין בסקריקין ובגזלן אבל בכורים אינם טובלין את הגרן ואפשר למיכל מן הפירות קודם הפרשתן כל זמן שלא קרא שם יכול לאכלן כולן אלא דקא מבטל עשה הלכך יכול להפקיען מידי בכורים וקיימא מתני׳ בלא יאוש ונוהגין בסקריקון ובגזלן דקתני לא שהסקריקון והגזלן יכולין לתרום דקיימא לן כר׳ יוחנן דאמר אפי׳ הבעלים אין תרומתן תרומה אלא מאן דאתי לידיה מינייהו לא מצי אכיל בלא תרומה דלא מצינן לאפקועה אבל בכורים מצינן לאפקועינהו ע״כ:

מה שאין כן בבכורים. דאין אוסרין את הגרן דאפי׳ הפריש בכורים לא קבעי. ואין להם שיעור כדתני סיפא עושה אדם כל שדהו בכורים ואין נוהגין אלא בז׳ המינים ואין נוהגין אלא בפני הבית דכתיב תביא בית ה׳ אלקיך ותנן נמי בפ׳ בתרא דשקלים דאפי׳ הקדישן בזמן הזה לא קדשו ואין נוהגין באריסין כדתנן פ״ק דבעינן כל גדולין מאדמתך. ה״ר שלמה שירילי״ו ז״ל:

נקנין במחובר לקרקע. כדתנן לקמן יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה קושרה בגמי ואומר הרי אלו בכורים ומפ׳ ר״ש בתוספתא דאע״פ שקרא להן שם במחובר אין חייבי׳ עליהן עד אחר תלישה והיינו טעמי׳ דלקמן דאמר צריך לקרוא להן שם בתלוש ושמא היינו טעמא דר״ש דאזיל לטעמי׳ דתרומה קרנהו רחמנא וקריאת שם תרומה בתלוש ולרבנן בקריאת שם במחובר זר האוכלן חייב. עיין במתני׳ דריש פירקין. ועושה אדם כל שדהו בכורים. בירושלמי דכתיב וראשית כל בכורי כל. מה שאין כן בתרומה ובמעשר דאי קרא שם במחובר בתרומה ובמעשר לא מהני דדריש בספרי ממנו ולא מן המחובר והאי קרא בתלוש מיירי ועל כרחין אתי למימר דאפי׳ בדיעבד נמי אסור דאי משום לכתחלה אתא תיפוק לי משום דכתיב דגנך ומחובר לאו דגן הוא אלא ש״מ דפסול ואפי׳ בדיעבד במחובר וההיא דמעשר שהקדימו בשבלין דמהני בדיעבד בתלוש מיירי וקודם מירוח כן פי׳ ר״י ז״ל בפ׳ האומר דקדושין. ואין אדם עושה כל שדהו תרומה דתנן פ״ק דחלה האומר כל גרני תרומה לא אמר כלום. ואין חייב באחריותן דהכהן עצמו מיטפל בהן ותניא נמי אין מביאין תרומה מגרן לעיר ומן המדבר לישוב ובמקום שחיה ובהמה אוכלין התקינו שיהא מביא ונוטל שכרו מפני חלול השם כדאיתא בתוספתא דתרומות פ׳ חמישי ובהא נמי תנא ושייר דטעונין קריאה הבעלים וראיית פנים בעזרה והשתחוואה ואפי׳ שליח ואפוטרופוס מה שא״כ בתרומה ובמעשר. ה״ר שלמה שירילי״ו ז״ל:

ותנופה. סתמא כר׳ אליעזר בן יעקב דפ׳ כל המנחות באות מצה דהלכה כמותו:

ולינה. ירושלמי א״ר יונה הדא דתימא בשאין עמהן קרבן כגון שהביאן שלוחו דמביא ואינו קורא אבל יש עמהן קרבן בלא כך טעון לינה מחמת הקרבן דבקרבן איכא ראיית פנים והשליח אע״ג דלא הביא קרבן מ״מ טעון תנופה עם יד הכהן וא״כ לדידי׳ נמי איכא ראיית פנים:

תרומת מעשר וכו׳. וגרסי׳ התם בירושלמי דתרומות ר״פ שני כל התורה כולה למידה ומלמדת חוץ מתרומת מעשר שמלמדת ואינה למידה דבתרומת מעשר כתיב ממנו פי׳ מן המוקף ומוקמינן לה בתרומה גדולה אבל תרומת מעשר נטלת מן התורה שלא מן המוקף דכתיב בה מכל מעשרותיכם אחד ביהודה ואחד בגליל ע״כ. וכתוב בתשובות הרשב״א ז״ל סי׳ ר״ץ שאלת מ״ש תרומת מעשר שנטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף מתרומה גדולה תשובה תחלת כל דבר צריך אתה לדעת דאפי׳ תרומה נטלת דבר תורה מן הטהור על הטמא אלא מדרבנן אין תורמין לכתחלה ואם תרם תרומתו תרומה כדתנן בר״פ שני דתרומות ואפי׳ תרם מן הטמא על הטהור תרומתו תרומה דבר תורה אלא דלכתחלה אסרו מדרבנן ובירוש׳ מפ׳ ר׳ יוחנן בשם ר׳ ינאי משום דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב מה גרן אי אפשר שיהא מקצתו טמא ומקצתו טהור פי׳ מה שפוטר את הגרן דהיינו חטה א׳ אי אפשר להיות מקצת החטה טמאה ומקצתה טהורה כך לעולם יהא תורם ממה שהוא כמוהו כלומר מן הטהור על הטהור ומן הטמא על הטמא ופרי׳ התם מעתה לא תהא תרומתו תרומה ומשני ממנו אמר רחמנא דכתיב ונתתם ממנו את תרומת ה׳ לאהרן הכהן מ״מ וכתב ר״ש ז״ל דהאי דרשא אסמכתא בעלמא היא ועיקר טעמא משום דבעי מוקף וגזרי׳ שמא יתרום שלא מן המוקף משום דמסתפי דילמא נגע טהור בטמא תדע מדקאמר תרומת מעשר נטלת מן הטהור על הטמא והשתא מ״ש תרומת מעשר מתרומה גדולה אלא ודאי טעמא משום דתרומה גדולה אינה נטלת אלא מן המוקף ותרומת מעשר אינה צריכה מוקף עוד תדע דכי כתיב מוקף בקרא לאו בתרומת מעשר כתיב דגרסי׳ בירושלמי פ׳ שני דתרומות מכל חלבו את מקדשו ממנו תרומת מעשר למדה על תרומה גדולה שנטלת מן המוקף והיא נטלת שלא מן המוקף ומנין שנטלת שלא מן המוקף מכל מעשרותיכם מכל מעשרותיכם אפי׳ א׳ ביהודה וא׳ בגליל וממה שאתה צריך לדעת דתרי גווני מוקף יש חד שיהא מוקף לו ונוגע בו וחד אע״פ שאינו נוגע אלא ששניהם לפניו ומוקף דתרומה גדולה כעין נוגע מגזרת הכתוב מדכתיב ממני ובתרומת מעשר דבר תורה נטלת אפי׳ אינם מוקפין לא בנגיעה ולא בפניו וכדדרשינן מכל מעשרותיכם אפי׳ אחד ביהודה וא׳ בגליל אלא דמדרבנן צריך תרומת מעשר לכתחלה מוקף שיהו שניהם בפניו דחיישי׳ דשמא נאבד ותורם מזה על זה על מה שנאבד והיינו דבשלהי פ׳ כל הגט פרכינן על תרומת מעשר וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ודברים אלו ארוכין אלא שזהו קצרן עכ״ל ז״ל:

בשתי דרכים גרסי׳ דתרומה לשון נקבה ותני דרך בלשון נקבה והכי איתא בפ״ק דקדושין. ועיין במ״ש במתני׳ דבסמוך. בשם הריטב״א ז״ל:

נטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף. הקשה ר״ת דבסוף כל הגט משמע דתרומת מעשר בעיא מוקף דפריך עלה וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ותירץ ז״ל דמדרבנן בעיא מוקף ועיין בתוס׳ דפ׳ כל הגט דף ל׳ שהקשו אי מתני׳ דקתני נטלת שלא מן המוקף מדאורייתא איירי הא קתני סיפא דמתני׳ וצריכה שיעור כתרומה ומדאורייתא לתרומה גדולה אין לה שיעור דחטה אחת פוטרת את הכרי וי״ל דאין לה שיעור למטה אבל יש לה שיעור למעלה דאין יכול לעשות כל גרנו תרומה דבעי׳ ראשית ששירי׳ נכרין וכה״ג איכא בריש מסכת פאה גבי אלו דברים שאין להם שיעור עכ״ל ז״ל:

ואוסרת את הגרן. לאחר מירוח מלאכול אפי׳ אכילת עראי אע״פ שהפריש כבר מאותו כרי תרומה גדולה מפני תרומת מעשר שבכרי אסור לאכול ממנו עראי אח״כ מצאתי שפירש הר״ש שירילי״ו ז״ל ואוסרת את הגרן לאחר מירוח אם הקדים הלוי ונטל בשבלים מעשר ראשון אע״ג דמעשר טבול הוא כדאיתא בירוש׳ דפ״ק דתרומות אין לוקין עליו עד שימרחנו הלוי ואיהו הוא דקעביד הגרן ותרומת מעשר מפריש והכי מוקים לה התם ע״כ וכך נ״ל דמפ׳ לה נמי הכא בפירקי׳ דגרסי׳ התם זאת אומרת מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה דאי ס״ד חייב בתרומה גדולה לא אשכחן תרומת מעשר אוסרת דתרומה גדולה הוא דאסרה אלא על כרחך פטור ותרומת מעשר הוא דאסרה ע״כ. ותו גרסי׳ התם זאת אומרת שהפירות הטמאים חייבין בבכורים אע״ג דנופץ כדאמרינן לעיל ולא מהניין מיחייב להפרישן כדתנן נטלת מן הטהור על הטמא בבכורים ורשאי הוא אבל אי מפריש מן הטמא מיני׳ ובי׳ כ״ש דשפיר עביד ע״כ עם פי׳ הר״ש שירילי״ו ז״ל:

אתרוג שוה וכו׳. וכתבו תוס׳ ז״ל בפ״ק דקדושין [וא״ת השתא משמע דרבעי נוהג באתרוג א״כ קשה מהכא למ״ד תני כרם רבעי בריש כיצד מברכין כו׳]. ויש לפרש דה״ק כרם רבעי כל היכא דמצי למיתני והיכא דלא מצי למיתני לא פליגי עלי׳ דלא פליגי התם לומר שלא יסבור שום תנא נטע רבעי דשמא בר מהא דאתרוג איכא פלוגתא בהדיא בשום מקום ולא נחלקו אלא לסתום המשניות דסוף מסכת מעשר שני ודשאר דוכתי לידע אי הלכתא כמאן דסבר נטע רבעי או כמאן דתני כרם רבעי וי״מ דאפי׳ מאן דתני כרם רבעי מודה בשאר אילנות דמדרבנן נוהג והכא מדרבנן קאמר ונ״מ דאי מאן דתני כרם ס״ל דאין נטע רבעי כלל אפי׳ מדרבנן בארץ ישראל הלכה כמותו בחוצה לארץ דאינו נוהג כלל שם ואי מדרבנן כ״ע מודו דנוהג בשאר אילנות ה״ה בחו״ל דרבעי נוהג מדרבנן ע״כ. ובחדושי הרשב״א ז״ל שם פ׳ כיצד מברכין כתוב די״ל דרבי חייא ור״ש בן רבי תנאי נינהו ופליגי ע״כ. ופי׳ הר״ש שירילי״ו ז״ל אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים גרסי׳ דאתרוג לשון זכר כדתנן חסר כל שהוא פסול. אתרוג אילן עצמו קרוי כן. לכל דבר בריש קדושין מפ׳ אמאי נקט ר׳ אליעזר דבר ות״ק לשון דרך ע״כ פירוש דמפ׳ התם דהא קמ״ל דדרכי׳ דאתרוג כירק מה ירק דרכו ליגדל על כל מים ובשעת לקיטתו עשורו אף אתרוג דרכו ליגדל על כל מים ובשעת לקיטתו עשורו. ועיין במ״ש ברפ״ק דקדושין. וצ״ע מניינא למעוטי מאי:

ולשביעית. פי׳ הרמב״ם ז״ל שאם נגמר בשביעית ונכנסה השמינית ועדיין האתרוג באילן אותו האתרוג הפקר כדין פירות שביעית ע״כ. ופירשו תוס׳ ז״ל שם רפ״ק דקדושין דלשביעית שוה לאילן פי׳ דבאתרוג ושאר כל אילן אזלינן לגמרי בתר חנטה דאם חנט באיסור אפי׳ מה שגדל בהיתר אח״כ אסור והשתא לשביעית שוה לאילן דאי הוה כירק הוה אזלינן בתר רוב גדל וא״ת אמאי לא חשיב שהאתרוג שוה לאילן לכלאים שאין כלאים בכרם וליחשוב שוה לאילן בד׳ דרכים וי״ל דלא תני אלא דשוה לאילן לילך בתר חנטה ולירק בתר לקיטה וא״ת אמאי לא חשיב ששוה לירק בשני דרכים כגון לענין פאה דלא מיחייב אתרוג בפאה משום דאין לקיטתו כאחת דלענין פאה בעינן לקיטתו כאחת דמהאי טעמא ממעטינן תאנה ובירק נמי אין פאה נוהגת דאינו בכלל דבר המתקיים וי״ל כיון דאיכא אילנות טובא שאין חייבי׳ בפאה אלא השנויין בפ״ק דפאה ובאילן האוג והחרובין וכו׳ ודומיהם לא שייך למיתני שוה לירק ומהאי טעמא נמי לא קאמר שוה לירק לענין בכורים שאין בכורים אלא מז׳ המינין כדאיתא בספרי ובפ״ק דמכלתין א״כ שוה נמי לשאר אילנות עכ״ל ז״ל בהגהת הלשון קצת כפי עניות דעתי. וכתב הריטב״א ז״ל שם בקדושי׳ הא דתנן אתרוג שוה לאילן בג׳ דרכים קתני עלה בדוכתה לערלה ולרבעי ולשביעית ופי׳ רש״י ז״ל (שם בסוכה) שערלה ורבעי נוהגין בו כאילן והולכין בו לענין שביעית בתר חנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק והקשו עליו בתוס׳ א״כ דכולהו דיני דאתרוג דשוה לאילן או לירק קתני ליתני נמי לשכחה ופאה שאין נוהגת בו כירק לפי שאין לקיטתו כאחת וכדממעטי׳ מהאי טעמא תאנה ואת״ל דס״ל להאי תנא דפאה ושכחה נוהגין בו כאילן ליתני שנוהגים בו כאילן ולאו קושיא היא דלא שייך למיתני שוה לאילן אלא במידי דליתי׳ בירק כלל אלא באילן ולא שייך למיתני שוה לירק אלא במידי דליתי׳ אלא בירר ולא באילן והכא זימנין דפאה ושכחה אינה נוהגת באילן כמו תאנה וכיוצא בו שאין לקיטתן כאחת ואיכא נמי ירק שנוהגים בו פאה ושכחה כגון מלבנות בצלים ואיכא נמי ה׳ המינין של תבואה דלא הוו אילן ונוהגים בהן מיהו הא קשיא אמאי לא קתני שאינו כלאים בכרם כאילן וכן שר״ה שלו שבט כאילן ונ״ל דלא קתני אלא דברים שנחלקו בהן ובמס׳ ר״ה פירש״י ז״ל דה״ק לערלה ולרבעי ולשביעית שהולכים בשלשתן אחר חנטה כאילן ולא אתא לפרושי דיני אתרוג השוה לאילן אלא דין חנטה זו בלבד משום דבעי למיתני דלגבי מעשר אזלינן בתר לקיטה כירק הא בכל שאר מילי פשיטא מילתא דדיני׳ כאילן ואע״ג דחנטה דרך אחד הוא כיון שבא על עניינים חלוקים שפיר שייך למימר בג׳ דרכים וקמא עיקר והא דלא מייתינן הכא רישא דקתני תרומת מעשר שוה לבכורים בשתי דרכים ולתרומה בדרך א׳ משום דמצי לשנויי דמשום דבעי למיתני סיפא דרכים תנא נמי רישא דרכים ובאידך תירוצא דאסיקנא דכל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים מיתרצא נמי הא ממילא עכ״ל ז״ל. ועיין עליו במה שכתבתי בראש פ״ק דקדושין. ובתוס׳ רי״ד כתוב שם ולירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו אי קשיא דהא אמרי׳ בפ״ק דר״ה אע״פ שבשעת לקיטתו עישורו ר״ה שלו תשרי וא״כ גבי מעשר נמי יש בהן חילוק דירק ר״ה שלו תשרי כדאמרי׳ התם ואתרוג ר״ה שלו שבט והי׳ לו לחלק גבי מעשר גופי׳ תשובה הרבה חילוקים יש ביניהם בלא זה שהירק כלאים בכרם והאתרוג אינו כלאים בכרם ועל האתרוג מברכי׳ בורא פרי העץ ועל הירק בורא פרי האדמה אלא התנא לא בא למנות חילוקיהן אלא זה בא לומר אע״ג דכל אילנות אזלי בחר חנטה לכל דבריהם האתרוג אינו כן אלא שוה לאילן לילך בתר חנטה לענין ערלה ורבעי ושביעית ושוה לירק לילך בתר לקיטה לענין מעשר מה שאין כן בשאר אילנות ושאר חילוקיהן אינם תלויים בעבור זה לא שנאם ע״כ:

ולירק בדרך אחד שבשעת. מלות בדרך אחד מחקן הח׳ ה״ר יהוסף ז״ל וכתב שבכל הספרים לא מצא מלות הללו [הגהה לשון ספר הלבוש ביורה דעה סי׳ של״א סעיף קכ״ו הירק בשעת לקיטתו עשורו מפני שהוא גדל על כל מים ויונק לחות בכל עת עד שלוקט אותו לפיכך אם נלקט וכו׳ עד וכן באתרוג בלבד משאר פירות האילן הרי הוא כירק שהרי הוא דר באילן משנה לשנה ויונק בכל עת לפיכך הולכין אחר לקיטתו למעשר כיצד וכו׳ ע״כ:]:

ר׳ אליעזר אומר אתרוג שוה וכו׳. כך מצאתי מוגה וגם ה״ר יהוסף ז״ל הגי׳ כן ואם האמת הוא כן צ״ע אמאי איצטריך למיהדר למיתניי׳ דהא אמילתי׳ דת״ק קאי ר׳ אליעזר. וגרסי׳ ר׳ אליעזר ביו״ד. וכתב ריב״ם ז״ל רבותינו חזרו ונמנו אתרוג בתר לקיטה בין לשביעית בין למעשרות פי׳ בין לשביעית כדתנן ושאר כל פירות האילן כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית ע״כ וכן פסק הרמב״ם ז״ל ג״כ. והכי איתה להאי ברייתא בפ׳ לולב הגזול דף מ׳ וכתבתי׳ שם במקומה. ואיתה נמי בפ״ק דר״ה דף ט״ו. והכי תניא לה התם ואיתה בתוספתא דשביעית א״ר יוסי העיד אבטולמוס משום חמשה זקנים אתרוג אחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית ורבותינו נמנו באושא וגמרו אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית ע״כ פי׳ אבטולמוס ס״ל כר״ג ושלש מחלוקות בדבר ור״ש אית לי׳ סברא רביעית שם בפ״ק דר״ה וכמו שכתבתי שם בסוכה פ׳ לולב הגזול סימן י״א:

שוה לדם בהמה להכשיר את הזרעים. דגבי בהמה כתיב על הארץ תשפכנו כמים ובדם אדם נמי כתיב ודם חללים ישתה ובפ׳ בתרא דמסכת מכשירין פליגי תנאי אי דוקא דם חללים הוא דמכשיר או אפי׳ דם המת אבל לענין איסור כרת דאכילת דם אין בו אלא אם הוא בככר גוררו מדרבנן דלעוף ולבהמה כתיב. וכתוב בספר כריתות בלשון למודים שער ב׳ ודם השרץ חסר למ״ד ורוצה לומר ולדם שרץ ג״כ שוה שאין חייבין עליו ע״כ:

כוי יש בו דרכים וכו׳. והגי׳ ה״ר יהוסף ז״ל ויש בו דרכים שוה לחי׳ ולבהמה ויש בו דרכים שאינו שוה לא לחי׳ ולא לבהמה:

בפי׳ ר״ע ז״ל כוי נחלקו בו חכמי ישראל וכו׳. אמר המלקט בפ׳ אותו ואת בנו דף פ׳ ומאן דס״ל התם דבריה בפני עצמה הוא ס״ל דאין חי׳ מתעברת מבהמה ולא בהמה מחי׳ חוץ מר׳ אליעזר ומחלוקתו דבסמוך דס״ל דבהמה מתעברת מחי׳ או איפכא ורשב״ג ס״ל התם בברייתא דמין בהמה הוא ודאי ושל בית דושאי היו מגדלין מהם עדרים עדרים וכתבו שם תוס׳ ז״ל דמאן דס״ל דאיל הבר הוא ס״ל דודאי חי׳ הוא ושוחטין אותו ביום טוב ומכסין את דמו ופליג אמתני׳ ע״כ והרמב״ם ז״ל פי׳ כוי הוא מין מורכב מן העז ומן הצבי וכן אמרו כוי ברי׳ בפני עצמה הוא ולא הכריעו בו חכמים אם מין בהמה או חיה הוא ע״כ. אכן בפ״ט דהלכות בכורים כתב סתם והכוי אע״פ שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות ע״כ. וכתב ה״ר יהוסף ז״ל מלת דרכים הרביעית ברוב ספרים ל״ג לה וכן גבי תוספתא דאנדרוגינוס:

וחלבו מטמא טומאת נבלה כחיה. כך הגי׳ ה״ר יהוסף ז״ל. ופי׳ הרמב״ם ז״ל וטומאתו בספק והמיטמא בו אם נכנס למקדש אינו חייב כרת ולא קרבן אלא קרבן מספק ע״כ. ושם בחבורו לא מצאתי שהזכיר דין קרבן מספק אח״כ מצאתי שמלות אלא קרבן נמחקו בתלמוד שהי׳ של הרב בצלאל אשכנזי ז״ל:

ואין חייבין עליו כרת. פי׳ להביא חטאת קבועה ובירושלמי דייק הא אשם תלוי חייב ומתני׳ ר׳ אליעזר היא דלא בעי חתיכה משתי חתיכות דדריש יש אם למסורת וגבי אשם תלוי אע״ג דקרינן מכל מצות מ״מ מצות כתיב ודלא כרב דאמר כל שאי אפשר לעמוד על ודאו אין מביאין על ספיקו אשם תלוי וס״ל חלוקין עליו חביריו על ר׳ אליעזר ודר׳ אליעזר ודרב בר״פ ספק אכל. ועיין במ״ש בפ׳ שני דנדה סי׳ ב׳:

ואינו נלקח בכסף מעשר לאכול [הגהה ה״ר יהוסף ז״ל הגי׳ לֵיאָכֵל:] בירושלם. ופי׳ הר״ש שירילי״ו ז״ל אפי׳ בשעה שהיו לוקחין בהמה לבשר תאוה כגון אליבא דר׳ ישמעאל משנכנסו לארץ דמ״מ סתם בהמה ממעשר שני לזבחי שלמים היא:

וחייב בזרוע ובלחיים ובקיבה. בפ׳ אותו ואת בנו דף ע״ט ודף פ׳ מוקי לה דוקא בצבי הבא על התישה ובשה ואפי׳ מקצת שה קמיפלגי ר׳ אליעזר דפטר סבר שה ולא מקצת שה והא דתלי טעמא משום המע״ה היינו משום דמספקא לי׳ אי חוששין לזרע האב אם לאו כדאיתא התם ורבנן סברי שה ואפי׳ מקצת שה ומאי חייב בחצי מתנות ודרך אחרת נראה שיש בירושלמי. ור׳ אליעזר. ביו״ד גרסי׳. וכתב הר״ן ז״ל ר״פ הזרוע דכוי דלרבנן חייב בכולהו מתנות לאו בצבי הבא על התישה אלא ס״ל דכוי ברי׳ בפני עצמה הוא ורביי׳ קרא לשווי׳ כבהמה דתניא אם שה לרבות את הכוי אבל כוי הבא מן הצבי ומן התישה אינו חייב אלא בחצי מתנות ע״כ בקיצור מופלג ואמר שכן למד מדברי הרמב״ם ז״ל שבפ״ט דהלכות בכורים:

משום כלאים עם החי׳. דאינו נוהג ולא חורש לא עם צבי ולא עם עז דלא כמ״ד חוששין לזרע האב אלא שמא אין חוששין והוי או כולו צבי או כולו עז הר״ש שירילי״ו ז״ל. ומתוך פירושו ז״ל נראה קצת שהי׳ גורס במתני׳ אם אמר הריני נזיר שאין זה חי׳ ובהמה [הגהה גם הר״ס ז״ל כתב מדברי ה״ר שמשון ז״ל נראה שהוא גורס שאין זה חי׳ ובהמה ונראה שגרסא נכונה היא דהא בחלוקה של אינו שוה לא לחי׳ ולא לבהמה מייתינן לה עכ״ל ז״ל. וכתב ה״ר יהוסף ז״ל מה שפי׳ המפרש ואפי׳ אמר הריני נזיר שזה חי׳ ובהמה וכו׳ קצת קשה למה יהא נזיר שהרי גבי אנדרוגינוס לא אמרי׳ כן לקמן אלא משום שהוא ודאי איש ואשה שהרי לא אמרו גבי אנדרוגינוס וטומאתו בספק כמו שאמרו כאן וחלבו וכו׳ כי גבי אנדרוגינוס אמרו סתם ומטמא בלובן כאנשים וכו׳ וכן אמרו ומטמא באודם כנשים ולא אמרו שטומאתו בספק ומה שכתב שאם אמר שזה אינו לא חי׳ ולא בהמה שהוא נזיר מספק קשה שהרי גבי אנדרוגינוס אמרו אינו נזיר ועיין בירוש׳ ע״כ עוד כתב אם אמר הריני נזיר שזה חי׳ ובהמה ה״ז נזיר כן מצאתי בכל הספרים דגרסי׳ ובהמה וכן נ״ל עיקר דאי גרסי׳ או חי׳ א״כ למה אמר שאינו שוה לחיה ולבהמה הרי הוא שוה שהרי האומר כן על החי׳ או על הבהמה הוי נזיר אך קשה דלקמן גבי אנדרוגינוס כיצד שוה לאנשים ולנשים וכו׳ אמר הריני נזיר שזה איש ואשה הרי זה נזיר וצריך עיון ומה שפירש המפרש או בהמה או שאמר בהמה אינו נראה עד כאן לשונו ז״ל:] וז״ל שאין זה חי׳ ובהמה אין לפ׳ שזה אינו לא חי׳ ולא בהמה אלא ברי׳ ה״ז נזיר דר׳ יוסי הוא דאמר דברי׳ הוי אלא ה״פ דאינו יכול להרביעו לא עם צבי ולא עם עז. ושאר כל דרכיו שוין לחי׳ ולבהמה כדמפ׳ ואזיל טעון שחיטה וכו׳ שני סימנין ולענין פרכוס דמסוכנת דינו כחי׳ ולא כבהמה ואע״ג דברישא תני דרכים שוין לחי׳ ולבהמה מקמי שאינו שוה וכו׳ והכא למאי דפתח בי׳ נקיט ואזיל משום דפשוט הוא נקיט לי׳ לבסוף עכ״ל ז״ל אבל הרמב״ם ז״ל פירש הריני נזיר שזה חי׳ ובהמה הרי זה נזיר באר התלמוד שהוא נזיר באיזה לשון שיאמר כלומר אם אמר הריני נזיר שזו חי׳ וכן אם אמר שזו בהמה וכן אם אמר שאין זה חי׳ וכן אם אמר שאין זה בהמה וכן אם אמר שזה חי׳ ובהמה וכן אם אמר שאין זה לא חי ולא בהמה בכולן הוי נזיר מספק ע״כ:

הכותב חיתו וכו׳. פי׳ הרמב״ם ז״ל אמרם חיתו ובהמתו הוי״ו בכאן כאילו אמר או וכו׳ וכדפי׳ ר״ע ז״ל בשמו ז״ל. ובירושלמי מתניתין דקתני הכותב חיתו ובהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי דלא כרבי דתניא המקדיש חיתו ובהמתו לא הקדיש את הכוי רבי אומר הקדיש את הכוי ר׳ חגי בעא קומי ר׳ יוסי ולמה לא תנינן הרובע והנרבע ממנו חייב א״ל תניתה בסיפה ושאר כל דרכיו שוין לחיה ולבהמה ובבבלי פ׳ ואלו מותרין הלשון כך המקדיש חיתו ובהמתו הקדיש את הכוי ר׳ אליעזר אומר לא הקדיש את הכוי ע״כ. וראיתי להקדים התוספתא קודם פ׳ שלישי [ואנחנו הדפסנוה בסוף הסדר שלא להפסיק בין פרקי המשניות:] משום דדמיא למאי דסלקינן כוי יש בו דרכים וכו׳: