רבי אומר כו׳. יש לדייק מאי קאמר איזו היא דרך ישרה שיבור לו כאלו ביד האדם לבור לו דרך כרצונו וחפצו ואינו כן שהרי התורה הדריכתנו בדרך הישרה ואין לנו ישרה ממנה דכתיב כי ישרים דרכי ה׳ ואומר והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ועוד שהיה די שיאמר איזו היא דרך ישרה ויודע אני שמה שהשמיענו שהיא ישרה הוא כדי שיברור אותה האדם או יאמר איזו היא דרך שיבור לו האדם ופשוט הוא שבישרה מדריך אותו לא בעקומה ואין צורך למלת ישרה ועוד למה בא חצי המאמר בלשון נסתר שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם. וחציו בא בלשון נוכח והוי זהיר שאין אתה יודע הוי מחשב הסתכל וכו׳ כלם דבורים לנוכח. ועוד כי דבריו סותרים זה את זה כי הוא אמר שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות והוא קדם וקרא אותם קלה וחמורה כנראה שאדם מכיר המצוה הקלה וגם החמורה כי יש קלה ויש חמורה וזה אי אפשר אלא מפאת שכרה ואם כן איך חוזר ואומר שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות נותן טעם לפגם וסותר דבריו הראשונים. ועוד במה שאמר והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה גם זה לא יתכן עם מ״ש שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ואם הוא אינו יודע מתן שכרן של מצות איך יעשה זה הערך ויחשוב שכר מצוה שהוא אינו יודע מה הוא כנגד הפסדה. ועוד להבין מלת מתן דקאמר שהיה די שיאמר שאין אתה יודע שכרן של מצות. ועוד כי מ״ש והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה הוא הפך סברת אנטיגנוס שאמר אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע״מ לקבל פרס. ועוד להבין מה שאמר דע מה למעלה ממך היא מיותרת והיה די שיאמר דע מה למעלה עין רואה וכו׳. גם להבין אמאי נקט אלו השלשה עין רואה וכו׳ יותר משאר דברים אחרים:

ולתרץ כל אלו השאלות אומר שרבינו הקדוש ע״ה הקדים הקדמה זו לפי שהוא בא להזהיר לאדם שיהיה זהיר במצוה קלה כבחמורה ולא יברור בזו יותר מזו לכן עתה בתחלת דבריו נתן רשות שאם האדם ירצה לברור בדרכי ה׳ לעשות זו יותר מזו יוכל לברור בזה המין בלבד וז״ש איזו היא דרך ישרה כלומר מדרכי ה׳ אשר כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת וישרים דרכי ה׳ איזו היא דרך ישרה מדרכי התורה יוכל האדם לברור לו לעשות אותה הלא היא כל שהיא תפארת לעושה וכו׳ ולפי זה מלת ישרה אינה גזירה לשלילת העקומה רק הוראה וכינוי אל דרכי התורה אשר בהם הוא מדבר איזו מהם יוכל לברור ואמר כל שהיא תפארת לעושה וכו׳. והכוונה לפי שיש שני מיני סוגים במצות. האחד הוא בינו למקום ואינו נוגע ואינו פוגע עם מה שבין אדם לחבירו רק קיום מאמרו יתברך ומצותיו כמו סוכה לולב מזוזה תפילין וכיוצא. ויש סוג אחר שיצטרפו בו שני דברים. א׳ מאמרו וציוויו יתברך. ב׳ שנוגע בין אדם לחבירו כמו מצות צדקה וגמילות חסדים ביקור חולים הכנסת אורחים וכיוצא לכן נתן רשות לאדם שאם ירצה לברור בענין המצות בזו יותר מבזו יוכל לברור בזה הסוג האחרון יותר מן הראשון והיא זו כל שהיא תפארת לעושה שהעושה אותה יש לו תפארת ויש לו שכר לפעולתו וגם יש לו תפארת מן האדם שבני האדם העניים והאביונים מבקשים לחם ואין, מפארים אותו, בזו החלוקה יכול לברור האדם יותר מהחלוקה האחרת אשר אין בה רק שהיא תפארת לעושה ואע״פ שאין האדם יודע מתן שכרן של מצות לפי שכולם שוים לטובה בהיותם כולם צווי האל יתברך ובזאת הבחינה שתיהם שוים ויש לזה הסוג מעלה אחרת היא תפארת לו מן האדם כאמור לכן יוכל האדם לברור את זו יותר מן האחרת אם ירצה הוא לברור אבל אינו מצוה אותו שיברור שהרי יותר טוב הוא שלא יברור כלל ועיקר ויהיה זהיר בכולם שוה בשוה ולזה לא דבר עמו לנוכח שהיה נראה כמצוה אותו על הענין שיעשהו רק דיבר דרך נסתר כנותן רשות למי שירצה לברור בזו יותר מבזו. אבל בסוג הא׳ שהם בין אדם למקום בלבד ואין לו תפארת מן האדם בזה אין לו רשות לברור בזו יותר מבחברתה לפי שאינו יודע את שכרן ולז״א והוי זהיר וכו׳. אמנם הדברים שבין אדם לחבירו ראוי לאדם שיאחז בהם קודם כל דבר. וכן איוב היה מתפאר בענין הצדקה וגמילות חסדים שהיה עושה עם הבריות ואמר ואוכל פתי לבדי וגומר כלומר ואם הייתי מגדל יתום בתוך ביתי לא נתתי לו פת קיבר ואני פת נקיה אלא ממש מן הפת נקיה שאני אוכל ממנה בעצמה היה אוכל היתום וז״ש ואוכל פתי הנקיה לבדי ולא אכל היתום שבביתי ממנה ממנה ממש מפני שמנעורי גדלתיו כאב כאלו אני אביו והוא בן לי וזה הדרך לעולם דרכתי בה ומבטן אמי אנחנה אם אראה אובד שלא היה לו בגד ללבוש כלל והיה מת ואובד מפני הצנה או אם אין לו כסות לאביון שכבר יש לו לבוש ללבוש ולא ימות בצנה אבל הוא אביון שהוא תאב ללבוש לבוש טוב שאין לו אלא בלויי הסחבות ואמר כנגד הראשון שהיה אובד ומת בצנה אם לא ברכוני חלצו והוא חסר יו״ד ולא כתוב חלציו להורות שכבר מפני הצנה נתרפו ונחלשו חלציו והרי הם חסרים וברכוני שנתתי לו בגד להתחמם בו וכנגד האביון אמר ומגז כבשי יתחמם שלא הייתי נותן לו אחד מבגדי הישנים אלא מגז כבשי הייתי מפריש הגזה הטובה לעשות לו בגד למלאות מחסורו. אי נמי אפשר לומר לפי שיש דברים של חסידות אשר לא יאותו לעשותם כל האדם ואם יעשה אותם הדיוט מן הדיוטות הלא ילעיגו עליו האנשים ועל כיוצא בזה כתב הרב המגיד ודברי רבינו ראויים אליו וכן הוא האמת שלא כל הרוצה ליטול את השם יטול כי ילעיגו עליו האנשים ונמצא מחטיא את הרבים לכן אמר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה כלומר לכל מי שיעשה אותה והרי אותו הדרך הוא דבר הכרחי לעשותו מצד עצמו והוא תפארת לכל העושה אותו. ולפי שלפעמים יטעה האדם ויחשוב שאותו הדרך הוא תפארת לכל עושהו ואינו כן כי אותו הדבר אינו ראוי לכל העושה אותו כי הוא דבר של חסידות לכן שם התנא תנאי אחר שצריך שהדרך שיברור לו יהיה גם כן תפארת לו וראוי אליו יותר מלכל האדם כלומר תפארת לו יותר מלכל האדם ובהצטרפות אלו השני תנאים ליכא למיחש למידי ואף אם יטעה בתנאי הא׳ לא יטעה בשני כי לטעות בשניהם הוא מילתא דלא שכיחא. ואמר עוד והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. נראה לי דוחק לומר שקרא קלה וחמורה לפי סברת וכוונת הבוחר אשר בא לבחור לא לפי האמת כי לפי האמת אין אתה יודע מתן שכרן ואין במצות לא קלה ולא חמורה. לכן אפשר לי לומר שבכאן אינו מדבר אלא על מצות לא תעשה שבפירוש יש בהן קלות וחמורות שהרי יש מהם חייבי מיתות ב״ד ומהם חייבי כריתות ויש חייבי לאוין וסעד לזה שנראה שמדבר במצות לא תעשה אומרו הוי זהיר דלא שייך אזהרה רק בלא תעשה וכאמרם בגמרא אזהרה מנין וכו׳ וכן כתיב גם עבדך נזהר בהם בשמרם וגו׳ והשמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. והזהיר התנא לאדם שלא יאמר אהיה זהיר יותר בחמורה לפי שעונשה יותר חמור לז״א הוי זהיר בקלה כבחמורה ונתן טעם לזה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות והענין הוא לפי שידוע מ״ש ז״ל ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה שנא׳ אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו וזה השכר הוא מתנה גמורה מאתו יתברך שלפי האמת על היותו יושב ובטל אינו ראוי לשכר ולכן קרא אותו מתן שכר לפי שהוא שכר נתון במתנה במדת רחמיו והשמיענו התנא שאף אם ידון האדם בשכלו שמהעונש המפורש בעושה העבירה ממנו יובן גודל השכר לפורש ממנה דרך משל חייבי כריתות אשר ענשם מרובה ג״כ הפורש מהם יהיה שכרו מרובה אמנם חייבי מלקיות אשר ענשם קל ג״כ הפורש מהם יהיה שכרם קל וא״כ יוכל האדם להיות זהיר בזו יותר מבזו שהרי יודע גודל השכר מגודל העונש כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים לז״א שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות שאפשר שזה הצד שאמרנו שיבין האדם מעצמו אינו אמת ואדרבא נהפוך הוא שאפשר שאותה העבירה שענשה גדול לעושה אותה שכרה לפורש ממנה הוא דבר מועט לפי שהפורש ממנה אפשר שלא פירש רק מיראת העונש החמור אשר ענוש יענש העושה אותה ואם לא היה מחמת יראה זו אפשר שהיה עובר עליה ולכן ראוי הוא שלא יהיה שכר הפורש ממנה כל כך מרובה אמנם עבירה שעונשה קל ואעפ״כ פירש הימנה נראה יותר שמאהבת השי״ת פירש ממנה ולכן ראוי לשכר גדול וא״כ הרי זו סברא היפך מן הראשונה ונמצא שיש צדדין לכאן ולכאן ולא תדע אי זה מהם יכשר ואין אתה יודע מתן שכרן של מצות ולכן הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה.

אי נמי אפשר לפרש שמדבר על מצות עשה וקרא קלה וחמורה על ענין אופן עשייתם שיש מצוה שהיא קלה לעשותה שבכל עת ובכל רגע אשר ירצה לעשותה יעשנה ויש מצוה שהיא חמורה לעשותה ויש עיכובים רבים מלעשותה ולא תבא לידו כי אם פעם ביובל ולזה אפשר שהאדם כשתבא לידו מצוה חמורה באופן עשייתה יזרז את עצמו לעשותה וימהר יחישה מעשהו למען אשר הוא ירא וחרד שלא תזדמן לידו בכל פעם ופעם. אמנם המצוה אשר היא קלה לעשותה ובכל עת אשר ירצה לעשותה יעשה אותה אפשר שזה יהיה סבה וטענה לבל יהיה זהיר בה ולא יקיימנה כל ימיו בהיותו מובטח באומרו היום או למחר אעשה אותה ולכן אמר הוי זהיר במצוה קלה לעשותה כמו שאתה זהיר בחמורה ונתן טעם לזה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות רוצה לומר כיון ששכר המצות אין אתה יכול לידע אותו מרוב גודלו כי עין לא ראתה ולכן אם אינך זהיר באותה מצוה כמ״ש אפשר שתתבטל ולא תקימנה מעולם ותפסיד אותו השכר הגדול אשר מרוב גודלו אין אתה יכול לידע אותו וז״ש שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ולא יוכל לידעו כי אם האלהים בשמים ולכן הוי זהיר וכו׳ כדי שלא יהיה סבה שתפסיד שכר גדול כזה אם לא תהיה זהיר:

אי נמי אמר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה כי אפי׳ שאתה יודע בוודאי שהיא קלה צריך אתה להיות זהיר בה כדי לעשות רצון קונך וראיה גדולה שזה המוסר הוא אמתי שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ובוודאי שלזה כוון השי״ת במה שלא רצה להודיעך מתן שכרן של מצות כדי שתהיה זהיר בכולן בין בקלה בין בחמורה דאי לא תימא הכי אין טעם נכון בדבר למה לא גלה השי״ת שכר המצות אם לא מפני הטעם שאמרנו כמו שארז״ל משל למלך שצוה לעבדיו לנטוע לו אילנות בפרדסו ולא הודיען שכר כל אילן ואילן כדי שימצאו בפרדס כל מיני אילנות שבעולם וכיון שאתה יודע רצון האל יתברך שלא הודיע מתן שכרן כדי שתהיה זהיר עשה רצונו והוי זהיר וכן אמר שלמה המלך ע״ה אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע הכוונה אורח חיים שהיא התורה ומצותיה מיראה פן תפלס ותשקול ותאמר זו קלה וזו חמורה אעשה החמורה ואניח הקלה לכן נעו מעגלותיה לא תדע כלומר שלא תדע מתן שכרן של מצות ובזה לא תוכל לשקול ולפלס את המצות. ואומרו לידי עבירה אפשר שהכוונה לפי שהעבירה הוא דבר אחד והידים של העבירה הוא דבר אחר וכמו שהכלים יש להם ידים אשר אוחזים הכלי ביד שלו כמו כן העבירה יש לה ידים והם הדברים הקלים מן העבירה אשר אדם דש בעקביו הם הם הידים של העבירה אשר יעשה אותם האדם ואחר שעשה אלו נוטל את העבירה החמורה כי אין העבירה החמורה נטלת בתחלה אם לא שקדם ונטל בידים שלה אשר הם העבירות הקלות עד מאד אשר כמעט נראה בעיני האדם כהיתר ואם אתה האיש הסתכל באלו השלשה דברים לא מיבעיא שלא תבא לעשות עבירה עצמה אלא אפילו הידים לידי עבירה שהם הידים שלה אין אתה בא. ואינו רחוק מה ששמעתי במלת לידי עבירה עם מה שאחז״ל העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד והוא בעצמו וידיו הנפרע מן האדם כי שכר עבירה היא העבירה עצמה שתנקם מן האדם ולז״א ואין אתה בא לידי העבירה עצמה שתנקום היא ממך עד כאן.

ואמר דע מה למעלה ממך אמר מלת ממך אף שנראית מיותרת לומר לך כי אף שהאלהים בשמים ואתה על הארץ חדר לפנים מחדר מקום חשך וצלמות לא תאמר מי רואני מי יודעני כי בכל מקום עיני ה׳ צופות רעים וטובים ולמעלה ממך הוא עומד כלומר למעלה מראשך ואם תגיע שאול הננו בעינו רואה ובאזנו ישמע ויכתוב בספר. ולהגדיל גודל ידיעתו יתברך אמר שהמע״ה מה׳ מצעדי גבר כוננו רצה בזה על דרך מ״ש דהמע״ה ה׳ יודע מחשבות אדם וגו׳ ירצה שהקב״ה יודע מחשבות אדם כאשר עדיין המה הבל שעדיין לא עלו במחשבתו שהיו הבל ועם כל זה ה׳ יודע אותם וז״ש מה׳ מצעדי גבר כוננו כלומר הקב״ה מכין ומכונן מצעדי גבר וסופר צעדיו וגוזר כל מה שיארע לו באותו הדרך ועדיין דרכו יחפץ כלומר עדיין זה הגבר לא במחשבתו ללכת בדרך הזה אלא עדיין יחפץ ללכת ועם כל זה קודם שיחפץ ה׳ יודע מחשבותיו וסופר מספר צעדיו וגוזר עליהם:

ואמר עין רואה כי העין שלך אינו רואה אלא הוא כלי מוכן וזך לקבל הראות ולכך אין אתה רואה באישון לילה ואפלה אלא בעוד השמש על הארץ המאיר לארץ ולדרים עליה או בלילה לאור הנר ולפי שאין העין עצמה הרואה ולא האוזן עצמה השומעת לפי מה שיתרחק יותר מן הנר או מקול הקורא כן יתמעט ראיתו ושמיעתו ולפי מה שיוסיף לגשת אליו כן יראה בעיניו ובאזניו ישמע אבל עיני ה׳ האורה עצמה הם ולכך היא תקרא עין רואה ואוזן שומעת כי היא עצמה השמיעה ונהורא עמיה שרא ולכן ידע מה בחשוכא ואינו צריך לאורה אחרת. ואפי׳ שהשי״ת ברא החושך לא ייחד שמו עליה כמו שאז״ל ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה קרא אלהים לא נאמר וכו׳. ואצלי לזה כוון מש״ה גם חשך לא יחשיך ממך שלא רצית להזכיר שמך עליה כאלו לא יחשיך ממך לפי שלפניו יתברך לילה כיום יאיר כחשכה כאורה ולכן ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא. ולפי שמעשה העבירות יתחלק או במעשה הידים או בדיבור כי מות וחיים ביד הלשון לכן אפשר שכדי להרחיק את האדם מן העבירה אמר שיסתכל בשלשה דברים האלו שהם עין רואה וא״כ כל מה שאתה עושה העין רואה אותך וגם כן כל מה שתדבר יש אזן שומעת ועוד שלישיה שנקל הוא להישיר את עצמך לפי שאין אתה צריך לעיין בשכלך מצד חכמה אנושית לדעת את הדרך אשר תלך בה ואת המעשה אשר תעשה כי זה היה הלאות אנשים לעיינו ואחר כך לעשותו ואין הדבר כך כי כל מעשיך אשר אתה צריך לעשותם בספר נכתבים כלומר הלא הם כתובים על ספר חמשה חומשי תורה ולא נשאר לך רק העשיה לבד וכשתסתכל באלו השלשה דברים בוודאי שלא תבא לידי עבירה כיון שמעשה המצות כולם הם סדורים לפניך כשלחן ערוך הרי אתה מוכן לעונש גדול אם לא תקיימם:

והחסיד ז״ל פירש כל שהיא תפארת לעושיה קרוב אדם אצל עצמו כמו שאה״כ כל דרכי איש זך בעיניו לכן תלקח ראיה על הדרך הישרה או שיעשנה אחר ותיטב בעיניו או שיעשנה הוא ותיטב לאחרים. וכתב עוד שיתכן לפרש ששם שני התנאים ביחד ובהצטרף שני התנאים יחד תכשר כל פעולה והנה מתחייב זה לפי שהמדות האנושיות לא יצרפו כי אם במצרף שכל בני האדם ולזה אמר והוי זהיר במצוה קלה שאין אתה יודע וכו׳ ואם הרשיתיך לבחור במדות האנושיות לא הרשיתיך במדות אלהיות. עוד כתב פירוש אחר וכתב שהוא פירוש מפואר וגם רבינו עובדיה כתבו בפירוש המשניות והוא שאמר שדרך הבינונית היא הדרך הראויה להלוך בה בכל המדות וכתב דרך משל הכילות תפארת לעצמו שירבה עשרו אבל אין תפארת לו מן האחרים והפיזור בהפך. אמנם הנדיבות שהיא הדרך האמצעית תפארת לעצמו ותפארת לו מן האדם עכ״ל:

ויש מפרשים כל שהיא תפארת לעושה על הקב״ה שהוא פעל ועשה המצות והדרכים כולם ויאמר שיהיה האדם טוב לשמים וטוב לבריות במעשיו:

וכתב החסיד ז״ל במה שאמר והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שהכוונה שהזהיר שנהיה זריזין ומדקדקין בעשותנו המצות הקלות כחמורות לפי שטבעו של אדם לזלזל בפעולות שתועלתם מעוטה דרך משל רופא אשר בידו שני חולים הא׳ דל והלך והשני נשא ורם יעיין בכל יכלתו בעניני השני וימעט בראשון לפי שתועלתו והיזקו מועט לכן הזהיר זה התנא שלא נעשה כן במצות אלא שנהיה זריזין ומדקדקין במצוה קלה כבחמורה ושם סבת זה כי אי אפשר לך לדעת בשום צד עד היכן כחן של מצות מגעת מרוב מתן שכרן כאמרו עין לא ראתה וגו׳:

עוד כתב במה שאמר והוי מחשב הפסד מצוה וכו׳ שרוב המפרשים פירשו כי אם באה לידך מצוה שיש לך בה עמל הגוף או הפסד ממון אל תאמר בלבבך אמנע מעשות המצוה כדי שלא אטרח ואיגע ושמא תהיה סיבת חליי והפסד ממוני אך חשוב השכר שיהיה לך בעשיית המצוה שהוא כפלי כפלים מההפסד. וכן אם בא דבר עבירה לידך ויהיה לך ריוח ממון או תענוג הגוף חשוב בענשה או הפסדה שהוא כפלי כפלים משכרה וחשוב אותה כדבש שנתערב עם סם המות. וכתב הוא ז״ל שזה הפירוש ערב מאד אלא שהיה ראוי לומר הוי מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה כי מה שהאדם מחשב בעצמו הוא הפסד המצוה ומזה הוא בא למנוע ממנה והתנא בא להזהירו שלא ימנע היה ראוי לומר חשוב שכרה כנגד הפסדה. ופירש הוא ז״ל כי הנכון בעיניו הוא כי המצוה הנעשית במחשבה היא המעולה כי היצה״ר מעכב והיצר טוב יגבר וכן הנזהר מן העבירה בהתגבר יצרו עליו בבחינת עריבותה משובח הוא מהנזהר בלי מחשבה כי לפום צערא אגרא על כן הזהיר וצוה על המחשבה ואמר תחשוב מה שאתה מפסיד בעשותך המצוה ומעריך למול ההפסד ההוא גודל שכרה וכן תחשוב הנאת העבירה כנגד ענשה עכ״ל:

והר״א ז״ל פירש כי כוונת רבי להגדיל מעלת התורה וכללותיה בכל הדברים המביאים אל השלימות ואמר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם רוצה לומר במה שהוא אדם מבלי בחינה אלהית ותורה נבחרת הלא היא אם מה שתהיה תפארת לעושה שבעיניו הוא דרך יפה ונאות ויתנהג על דעתו. ואם מה שהיא תפארת לו מן האדם והוא הדרך שבני אדם כולם יסכימו עליו שהוא יפה ונאה. או יהיה פירושו שהמעשים המשובחים באדם שראוי שיבחר בהם הם אותם שהם תפארת לעושה והתפארת הוא לו במה שהוא אדם בעל שכל ותבונה לא במה שיעשה בשגם הוא בשר במאכל ובמשתה ובמשגל ועניני חוש המשוש אשר הם חרפה לו כי אם במה שהוא תפארת לו במה שהוא אדם שכלי ואמר רבי הנה זהו דרך תכלית בחירת האדם במה שהוא אדם שאין לו אור הדת ונר התורה ולכך דבר דרך נסתר אבל אתה בני שבשם ישראל תכונה לא תעשה כן ולא תברור דרך ישרה כפי השכל והחקירה הפילוסופית לא על דעתך ולא על דעת אחרים. אבל הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה כי דרך המצות היא הדרך הישרה שבחר השי״ת לשלימות עמו ונחלתו ואינם צריכים לדבר אחר. ואמר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה רצה בזה שמלבד עשיית המצות וקיומם הנה עוד יצטרך האדם שישים בעשייתם השתדלות וזריזות והוא שם נאמר על החשק והאהבה והשמחה במעשה המצות כי מה שיעשה האדם בחפץ גדול ושמחה רבה יהיה זהיר לעשותו ולכן אמר שבין שתהיה המצוה שתבא לידו קלה או חמורה תמיד יעשה מה שיעשה מהמצות בזריזות גדול וחשק ושמחה. ועם זה יתורץ שאיך יעלה על הדעת שיהיו כל המצות שוות במדרגתם האם נחשוב שבאשר יקרו בזמן אחד שני דברים מתחלפים אם ללכת לשמוע ברכת קידושין ולענות אמן אם להציל לקוחים למות ופדיון שבויים ולא נוכל לעשות שתיהן כאחת שאין ראוי לעזוב המצוה קלה ולעשות החמורה זה אין השכל סובלו ובזה הרי הוא מתורץ שלא אמר שלא יעזוב הקלה ויעשה החמורה אבל אמר שכל מצוה אשר יעשה קלה או חמורה יעשה בזריזות וחפץ גדול וכמאמר התנא הוי רץ למצוה קלה רוצה לומר שאפילו שתהיה קלה יעשנה במרוצה ובזריזות. ואמר בסבת זה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ופירושו שלא ידענו אם ינתן השכר במצות מפאת מעשה המצות בעצמותן כדעת קצת המחברים או אם ינתן השכר אליהם מפאת החשק והשמחה והעריבות אשר יהיה לאדם במעשה המצות כדעת הרב ן׳ חסדאי ואחר שאין אנו יודעין אמיתת הדרוש הזה ראוי שנשתדל בשני הענינים יחד רוצה לומר בקיום המצות ועשייתן ושנעשה אותן באזהרה רבה ועריבות גדול וזה ענין אמרו שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ר״ל אם ינתן השכר על עצם המצוה או על הזריזות והעריבות המתחבר אליו. ולפי שאולי יצר לב האדם רע מנעוריו יעכבהו מזה כשיראה שבעשיית המצוה יפסיד ממונו לכן אמר להשיב לזה והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ר״ל הפסד הנמשך מהמצוה שהוא כאפס ותהו וכנגד השכר המגיע ממנו לנפש וכן בעבירה להפך יחשוב שכר עבירה וההנאה המגיע לגוף אשר הוא כאפס ותהו כנגד הפסדה המגיע לנפש ואם היות שאין אדם יודע מתן שכרן של מצות עם כל זה אף על פי שלא ידע שכר כל מצוה ומצוה כמה הוא ידענו ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא ושהשכר האמתי הוא לנפש בעולם הנשמות שהוא גדול לאין שיעור מהטוב הגשמי עד שכמעט אינו נערך אליו וכמו שדרשו על עין לא ראתה וגו׳ ורבי לא חלק בזה על אנטיגנוס אבל אמר שכאשר יפגע בו מנוול זה הוא שטן הוא יצר הרע וישים לפניו השכר המגיע מהעבירה וההפסד המגיע מהמצוה כדי להדיחו מדרך ה׳ שאז כדי להשיב את האפיקורוס הזה ראוי שיחשוב בשכר האמתי המגיע מהמצוה שהוא הנפשיי או בעונש הרוחני ג״כ כי בזה ישכך חמתו וישיב שולחו דבר הנה אם כן בשעת העבודה הרצויה לא יצטרך לשום נגד פניו דבר מהשכר העתיד כמאמר אנטיגנוס אבל בהשתרר עליו הצר הצורר ומחשבותיו יחשוב בשכר ובעונש הנפשיי כדי להרחיק הסתתו מעליו. ע״כ תורף דבריו ז״ל:

והר״מ אלמושנינו ז״ל כתב שאמר הסתכל בשלשה דברים כשיש עין רואה ואוזן שומעת וכו׳ וזה תדע ממך מבלי שתצטרך לידע בזולתך דבר והוא כאלו אמר שממנו ידע ויכיר שיש עין רואה למעלה כי למה שיראה בו בעצמו עין רואה יש לו לדון ולידע שהיוצר עין הלא יביט והנוטע אזן הלא ישמע וז״א דע מה למעלה ממך רוצה לומר דע והבין ההשגחה האלהית שהיא למעלה על השמים וזה תדעהו ממך במה שיש לך עין רואה ואזן שומעת ומזה תשפוט שכל מעשיך בספר נכתבים שהוא הדבר השלישי הנמשך מהשנים הראשונים כי מאחר שיש רואה ושומע פרטי מעשיך יתחייב שמעשיך יהיו נכתבין למעלה עכ״ל:

והרשב״ץ ז״ל כתב כי יש גורסין כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם ופי׳ עושהו על הקב״ה דכתיב אם מעושהו יטהר גבר כלומר שיבור לו דרך תהיה תפארת וכבוד להקב״ה ובזה תהיה תפארת לו מן הבריות וכן היתה גירסת הר״י ן׳ גיאות ז״ל והסופרים שבשוהו שהוא״ו של עושהו כתבוהו על תפארת כן מצאתי עכ״ל:

והרב ר׳ משה אלשקאר ז״ל כתב רבי אומר איזו היא דרך ישרה וכו׳ בא לומר לנו ענין אחד כולל כל התורה כולה והוא ואהבת לרעך כמוך, והנה תחלת דברי התנא כשואל ומשיב ועל כן שאל איזו היא דרך ישרה שבודאי מביאה את האדם לקנות היושר האמתי השיב ואמר שיבור לו כלומר שכל הדרך אשר יעשה יחשוב שיבור אותה לעצמו וכמו שאינו רוצה האדם שיעשה לו אחר רע גם הוא לא יעשה רע לשום אדם ואמר שבודאי זו המדה היא תפארת לעושה שיכול הוא להתפאר בה לפני הש״י ולפני האנשים וגם כן בודאי יפארו אותו האנשים ויהיו אוהבים אותו כשירגישו שיש בו התכונה הזאת. ועוד אמר ותפארת לו מן האדם לפי שלפעמים יבחר מחנק נפשו ע״כ אמר אני מצוה אותך שלא תבחר כי אם מה שהיא תפארת לעושה ויפארוך האנשים:

והוי מחשב וכו׳ בהיות שרמ״ח מצות עשה כנגד רמ״ח אברים שבאדם ושס״ה מצות ל״ת כנגד שס״ה גידים ובקיום המצות מתקן כל גופו ולכן אמר והוי מחשב הפסד שאתה מפסיד כנגד שכרה שאתה מתקן גופך ושכר עבירה שתהנה ממנה כנגד הפסדה שאתה מפסיד שס״ה גידים שבך ואל זה רמז שלמה המלך ע״ה שתכונת האדם כנגד מצות עשה ול״ת ואמר סוף דבר הכל נשמע וגו׳ את האלהים ירא כנגד מצות עשה ואת מצותיו שמור כנגד מצות ל״ת כי זה כל האדם כי עיקר הרכבתו הוא מרמ״ח אברים ושס״ה גידים וע״כ הזהר בנפשך:

והנה רבינו הקדוש אמר הסתכל בשלשה דברים וכו׳ כדי לחזק דברי הקבלה. הא׳ כנגד הוו מתונים בדין כדי שלא יצא משפט מעוקל אמר עין רואה כי אלהים נצב בעדת אל וע״כ ראוי לאדם להזהר הרבה שלא יטה הדין. וכנגד והעמידו תלמידים הרבה אמר ואוזן שומעת כלומר ראה כמה הוא השכל של לימוד התורה והעמדת התלמידים שהקב״ה שומע להם בשעה שהם מדברים בד״ת וכמ״ש אז נדברו יראי ה׳ וגו׳ ויקשב ה׳ וישמע ואין לו אלא ארבע אמות של הלכה. וכנגד ועשו סייג לתורה כמו שפירשתי שהיא המסורת אמרו כל מעשיך בספר נכתבים כל מלה ומלה תקבל עליה שכר וזש״ה ויכתב ספר זכרון לפניו ולמי הוא זה הספר ליראי ה׳ ולחושבי שמו והם הסופרים אותיות התורה שהם שמותיו של הקב״ה כעזרא ובית דינו עכ״ל.

ורבינו יונה ז״ל כתב הסתכל בג׳ דברים על דרך שויתי ה׳ לנגדי תמיד וזהו הסתכל כאלו הוא יתברך לפניך ועינו רואה אותך ותתבייש עכ״ל:

וה״ר יצחק קארו ז״ל כתב כל שהיא תפארת לעושה שיש דברים שהם טובים בעיני הפועל אותם לפי שהוא אומן ויודע מום אותה הפעולה ובני אדם אינם אומנים להכיר מום הפעולה הזאת לזה אמר שתהיה יפה בעיני הפועל וגם יפה בעיני שאר אנשים. או יובן במה שאמרו רז״ל כי ישרים דרכי ה׳ וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשנים שאכלו פסחיהם אחד לשם פסח וא׳ לשם אכילה גסה והענין כי ראובן יעשה מצוה ויחשב לו לזכות גדול ושמעון יעשה אותה ולא יחשב לו לצדקה וזהו כל שהיא תפארת לעושה שישבחוהו בני אדם ולפי שגם כן ישבחו בני אדם לאחרים העושים כזה לזה אמר שישובח הוא יותר מבני אדם אחרים העושים מצוה זו וז״ש מן האדם יותר מאדם אחר העושה הדרך הזה כי הוא אכל לשם פסח והאחרים לשם אכילה גסה. או ירצה כי לכל מצוה צריך שני דברים. אחד שיעשה בלב שלם. ב׳ שתהיה הפעולה שלמה שלפעמים תהיה הפעולה טובה כמו הנדיבות ואם הוא עושה הנדיבות מפני יוהרא הוא עצמו יודע שאין הצדקה שנתן פעולה טובה כי כוונתו ליוהרא היתה ולכן צריך שתהיה הפעולה טובה בעיני העושה אותה כי יהיה בלב טוב וגם יפה בעיני אנשים אחרי כי הפעולה עצמה טובה כי העיקר תלוי בלב וכמו שארז״ל הרהורי עבירה קשים מעבירה ואף שאמרו מחשבה רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה הכא מיירי שאם אדם אחד אכל חלב שחשב שהיה שומן ושמעון אכל שומן שחשב שהיה חלב וע״מ כן אכל בודאי ששמעון שנתכוין לאיסור הוא קשה יותר ואף שאכל שומן וע״ז אמרו הרהורי עבירה אף שלא אכל איסור קשים ממי שאכל חלב בהרהור טוב. א״נ בדרך משל הנותן צדקה עושה יותר טוב לעצמו מלעני שהוא קונה תכונה טובה ומדה טובה והעני קונה פרוטה וז״ש כל שהיא תפארת לעושה אותה שקונה תכונה טובה ותפארת היא לו לעצמו יותר מן האדם שהוא העני שאין בידו אלא הפרוטה. ועל הנוסחא דגרסא כל שהיא תפארת לעושהו צריך שיעשה דרך שיהיה טוב לשמים וטוב לבריות:

הסתכל בג׳ דברים כתב הרב ר׳ יונה תימה למה מנה ג׳ ושלשתן ענין אחד אלא כמו שהעומד לפני המלך יתבייש ולא יעשה בפניו מעשה רע כן יחשוב בכל עת כאלו עומד לפני ה׳ כענין שויתי ה׳ לנגדי תמיד ולא יחטא. ואמר עין רואה על המחשבה כי ה׳ יראה ללבב. וכל מעשיך וכו׳ נגד המעשה. ואזן שומעת הדבור. והכל נכתב בספר לומר שאין לפניו שכחה:

כל שהיא תפארת לעושה ארז״ל לא להכל אורה ולא להכל שמחה לצדיקים אורה ולישרים שמחה שנאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, פירוש מי שכובש יצרו עתה נקרא צדיק ומי שהיה יצרו הרע כבוש תחתיו מקודם נקרא ישר שכבר אינו מצטער במדה הטובה שכבר הוא רגיל בה והצדיק אינו שמח כי הוא מצטער לכבוש את יצרו שמנגד לו ומי שיצרו כבוש כבר שהוא הישר הוא שמח בלי צער והצדיק יש לו אורה שהוא בחשך יצר הרע ויוצא לאור וזהו איזו היא דרך ישרה ולא אמר דרך טובה אלא ישרה שכבר הורגל בה ואין לו צער כל שהיא תפארת לו ואם יש לו צער אין לו תפארת, טובה היא אבל אינה תפארת לעושה אותה כיון שאינו שמח והתפארת היא השמחה כענין כחתן יכהן פאר:

שאין אתה יודע שמתנה היא שכרן של מצות שאם צדקת מה תתן לו וזהו מלת מתן דקאמר. שיבור לו אף שהוזכרו בתורה כל הדרכים והמדות הטובות לא הוזכר שיעורם כמו בענין הצדקה ולכן אמר שיבור לו לפי עשרו כל אחד ואחד כפי מה שראוי לו:

דע מה למעלה ממך דרך הלצה שהוא יתברך כשברא אותך נתן עיניך למעלה ממך בראשך במקום הגבוה מכל גבוה לפי שהיא כמו צופה שכיון שהעין הוא לראות צריך שתהיה במקום גבוה לראות בעיניך בספר התורה וללמוד בה וגם אוזן שם אותה למעלה במקום גבוה מכל הגוף כדי שתשמע בדברי תורה:

וכל מעשיך בספר נכתבים לפי שהאדם נמנע מלשוב אל אלהיו מפני שחושב שלא ימצא בו עון אשר חטא כי השכחה מצויה באדם וחטא ושכח לזה אמר התנא בדרך עצה אתה קח לך ספר אחד וכתוב עליו בכל יום המעשים שעשית ביום ההוא ומה שחטאת ובכן תזכור חטאתיך ולא תשכח והיה לך למשיב נפש ולשוב אל אלהיך. וכל מעשיך בספר נכתבים המצות שאתה עושה והכוונה להרחיב לב העושה כמו שאמרו רז״ל אילו היה יודע ראובן וכו׳ היה מוליכו על כתפו לאביו עכ״ל:

וה״ר שמואל ן׳ סיד ז״ל כתב איזו היא דרך ישרה וכו׳ הקדים התנא הקדמה בעניני האדם שממנה נלמוד מה שראוי להתנהג בעניני המצות כי הנה הדרך שראוי לאדם לבחור הוא הדרך שהוא ישר בעיני הפועל ובעיני הרואה ומכאן אתה למד להיות נזהר בכל המצות כי כולם ישרות בעיני הפועל ובעיני הרואה כקלה כמו החמורה ואמר הוי מחשב הפסד מצוה שלא תאמר אחר שנמשך לי הפסד ממון מעשית זו המצוה אם כן אינה נאה בעיני הפועל ולכן אמר אל תחשוב ההפסד והריוח בערך העולם הזה אלא בערך העולם הבא ואמר הסתכל בשלשה דברים כלומר אף שלכאורה יראה בעיניך שאין סוף לעונש העובר עבירה אחת כי חטא לפני ממ״ה הקב״ה שהוא בלתי בעל תכלית ואם כן היאך אהיה מחשב כנגד הפסדה כי אין לחשוב בזה שאין סוף לרעתי ומעתה אין לי תקוה אחר שחטאתי לו וכיון שכן אתענג בעוה״ז כיון שאין תקנה לעוה״ב לז״א הסתכל היטב ולא תבא לידי עבירה ואמר כל מעשיך בספר נכתבין ואם בעבירה אחת היה האדם מפסיד עולמו לעולם אם כן לא היה צריך לכתוב בספר רק עבירה אחת אבל אחר שכל העבירות נכתבים משמע שהעונש יהיה בבחינת החוטא לא בבחינת השי״ת שהוא בלתי בעל תכלית עכ״ל:

וה״ר מנחם לבית מאיר ז״ל כתב כל שהיא תפארת לעושה הקב״ה שהוא פעל ועשה כל דבר והכוונה שיהיה טוב לשמים ולבריות. והוי זהיר וכו׳ מיירי במצות עשה כי הלאוין רובן ענשם מפורש בתורה ומצד ענשם ידע חומר ענינם זו מזו. והוי מחשב הפסד מצוה כגון פסח ומילה שעונש מניעתם בכרת א״כ שכר עשייתן גדול משאר מצות. א״נ הוי מחשב כשנמנעת מלעשות מצוה כאלו הפסדת שכרה שכבר היה השכר בידך והפסדת אותו וגם שכר עבירה כשנמנעת מלעבור עבירה הוי מחשב כאלו הגיעך כבר העונש ונצלת הימנו. דע מה למעלה ממך שתאמין מציאותו ית׳. עין רואה ואוזן שומעת להאמין השגחתו בעולם התחתון. וכל מעשיך אפי׳ שתעשה תשובה אינם נמחקים לגמרי ואין לך מנוס להנצל מן העונש אם מעט ואם הרבה ואפי׳ עשיית המצות לא תצילך כענין שלא יקח שחד מצות עכ״ל:

וה״ר מתתיה היצהרי ז״ל כתב אמר כי בדברי העולם יעשה מעשיו במשקל כל שהיא תפארת לעושה וכו׳ אבל במעשה המצות לא ישקול אלא יקיים את כולם הקלה כחמורה ואולם השקול שצריך לעשות בהם הוא כנגד יצה״ר שאם יראה שיגיענו הפסד בעשיית מצוה יחשוב שאותו הפסד הוא פרטי ומוגבל בערך השכר שיהיה לו בעשיתה וכו׳ עכ״ל:

והריטב״א ז״ל כתב כל שהיא תפארת לעושה וכו׳ היא הדרך האמצעית כגון בענין הצדקה שלא יהיה כילי וגם המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכן אמר שלמה המע״ה אוהב כסף שהוא הכילי לא ישבע כסף ולעולם לא יעשה צדקה מאהבתו את הכסף הרי דבר כנגד הקמצן ואח״כ אמר ומי אוהב בהמון כנגד המפזר שלא כסדר שהוא אוהב בהמון העם לעשות להם טובה לסוף יצטרך הוא לבריות. וז״ש לא תבואה שלא ישאיר לעצמו תבואה ועל שניהם אמר גם זה הבל שאין מדה טובה אלא האמצעית עכ״ל:

וה״ר יוסף ן׳ נחמיאש ז״ל כתב והוי זהיר במצוה שהיא קלה בעיניך וכו׳ שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ואולי מתן שכר הקלה בעיניך גדול ממתן שכר החמורה בעיניך עכ״ל:

וה״ר ברוך ן׳ מלך ז״ל כתב והוי זהיר במצוה קלה סוכה וחמורה תלמוד תורה כלומר סוכה מצוה עוברת ותלמוד תורה מצוה שאינה עוברת ובשעת מצות סוכה יניח תלמוד תורה ויכנס בסוכה כי עת לעשות לה׳ הפרו תורתך עכ״ל:

אמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ לפי ששני דברים הללו עומדים כנגד דברים הרבה וכמו שמצינו שלא אבדה הארץ אף גם זאת בהיותם עובדי ע״א ועוברים על כל מצות התורה רק בעזבם לימוד התורה וכל עוד שהיו עוסקים בתורה היה הקב״ה עובר על פשעיהם וכמו שאמרו ז״ל ממשל המנגן וגם דרך ארץ והוא קירוב דעת ואהבת הבריות זו בזו והשלום שביניהם גם זה עומד למגן על האדם על עבירות רבות וכענין חבור עצבים אפרים הנח לו וז״ש יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וכו׳ כי שתים אלה משכחת העון לפניו ית׳ שעל התורה ועל השלום עובר על כל פשעים כי שתים אלו מכסים עליהם. אי נמי אמר כי יש באנשים עושים מלאכתם עיקר ותורתם טפלה ויש אוחז בזה ובזה שוה בשוה חצי לה׳ וחצי למלאכתו ויש עושה תורתו עיקר ומלאכתו טפלה ועל הראשון אמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ אע״פ שעושה הדרך ארץ שהוא המלאכה עיקר ותלמוד תורה טפלה אל הדרך ארץ ואל זה מורה אומרו ת״ת עם דרך ארץ ולא אמר דרך ארץ עם תלמוד תורה כי קטן נתלה בגדול ואמר יפה הוא דרך זה וטוב הוא מהעושה מלאכתו עיקר ואינו עושה תורתו אפי׳ טפלה אלא כל היום עוסק במלאכתו מן הבוקר ועד הערב ואינו נותן חלק כלל בלימוד התורה ולזה קראו יפה שהוא דרך מיופה. אמנם אינו הדרך האמתי אבל מי שעושה את שניהם שוה בשוה זה טוב מן הראשון כי משכחת עון וז״ש שיגיעת שניהם משכחת עון כלומר שיגיעת שניהם שוה בשוה יותר מהיופי יש בו והוא שמשכחת עון, וטוב משניהם התורה שיש עמה מלאכה שהתורה עיקר והמלאכה טפלה וז״ש וכל תורה שאין עמה מלאכה כלומר שאיננה היא העקר ועמה מלאכה טפלה אל התורה אע״פ שישוה את שניהם ואמרנו כי מדה זו משכחת עון מ״מ סופה בטלה וגוררת עון אף גם שכל זמן שלא יתבטל ישכח עונות אחרים סופה בטלה וגוררת עון. אי נמי אמר וכל תורה שאין עמה מלאכה לדחות עוד חלוקה אחרת שאם ילמוד כל היום כלו מן הבוקר עד הערב ולא יעשה מלאכה כלל שנראה מדבריו הראשונים כי מדה זו תהיה טובה מכל השאר והשמיענו שאין הדבר כן שאם יעסוק בתורה כל היום וכל הלילה ואינו עוסק במלאכה כלל אין זו מדה טובה כי לא יהיה לו מה יאכל וסופו להתבטל מה״ת וללסטם את הבריות למצוא טרף לביתו וזהו וגוררת עון ועל כן טוב מכולם. התורה עיקר והמלאכה טפלה ועם זה לא יתבטל לעולם מלימודו. אי נמי ביען אשר אפשר שימנע האדם עצמו מעסוק בצרכי צבור מיראה ומפחד שאם יארע איזה דבר אל השררה שישאלו מן הצבור יתפשו אותו תחלה להיות ראש הציבור ועוסק כל עסקיהם ויירא ויאמר אולי בתפשם אותו לא ימלט מידם ואף אם ימלט יתמעטו זכיותיו כענין שאמר יעקב אבינו ע״ה קטנתי מכל החסדים וגו׳ וגם אפשר שיהיה נכנס בכל הצער הזה ולא יהיה שום תועלת אל הצבור מעסקיו כי לא יעלה בידו לעשות תועלת המבוקש מן השררה אל הצבור לז״א וכל העוסקים עם הצבור יהיו עוסקין עמהם לשם שמים ולא יפחדו ולא ייראו כלל שאם יתפשו אל השררה ימלטו ולא בזכותם כדי שיתמעטו זכיותיהם רק בזכות אבות הצבור וז״ש שזכות אבותם של צבור מסייע אותם וצדקתם שלהם עומדת לעד ולא ינכו להם דבר מזכיותיהם ואף אם לא תועילו דבר במעשיכם מעלה אני עליכם שכר כאלו עשיתם והועלתם אל הצבור במעשיכם כי רחמנא לבא בעי. אי נמי אמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ כלומר דברים של מוסר והנהגה של דרך ארץ וכל כך הוא היופי של זה עם זה עד שאני חושב שאם האדם ישכח יגיעת אלה השני דברים כמת מלב ולא יעשם אין זה לא דרך מקרה ולא על עונש איזה חטא בשוגג שקדם בו רק אני גוזר ואומר שיגיעת אלו השני דברים משכחת אותם מן האדם ומאבדם מכנגד פניו לבל יהיה יגע בהם ואיזה עון במזיד אשר עוה ולעונש אותו העון אשר עשה אין מספיקים בידו להיותו יגע באלו השני דברים:

וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון. הכוונה שהזהיר לאדם שילמוד התורה על מנת לשמור ולעשות כי מעשה המצות תקרא מלאכה ובפרט אם היא בהתמדה וז״ש וכל תורה שאין עמה מלאכה כלומר שכשלומד אותה אין כוונתו לעשות מלאכה ולקיים את כל דברי התורה רק כוונתו ליקרא רבי או חכם ואין כונתו בלמוד התורה כדי לידע המצות כדי לקיימם לפי שלא עם הארץ חסיד ולא היתה זאת כוונתו רק רוח אחרת עמו פניה חיצונית איש כזה תורתו סופה בטלה לפי שהיתה שלא לשמה ולא עוד אלא שזאת התורה אשר למד הלא היא גוררת לו עון לפי שעד עתה קודם שלמדה אם היה חוטא איזה חטא היה נקרא חטא לא עון מפני שהיה עם הארץ נמשל כבהמות נדמו אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו. אמנם עתה שלמד תורה וידע במה יכשל והוא לא למדה ע״מ לקיימה עתה זאת התורה היא גורמת לו עון והחטא שיחטא עתה יקרא עין ולא חטא לפי שיודע במה שהוא מצווה ואינו עושה והרי הוא מזיד ולא שוגג ולז״א וגוררת עון:

ואמר וכל העוסקים עם הצבור לומר להם שאף שהזהרתי על לימוד התורה ועל מעשה המצות והעוסקים עם הצבור אין להם פנאי לא לעסוק בתורה ולא במצות עם כל זה אל יחר להם על זה ולא יניחו את מלאכתם רק יעשו מלאכתם ויהיו עוסקים עמהם לשם שמים כי זו גדולה על הכל וביאר מעלתם שזכות אבות הצבור מסייע אותם וצדקת אבות הצבור. או וצדקת הצבור עומדת לעד לסייעם ואף אם בזכות האבות נגמרה ענין עם כל זה הקב״ה מעלה עליהם כאלו הם עשו הכל וז״ש ואתם וכו׳ ואמר ואתם כמדבר לנוכח בשם הקב״ה והנה לא נזכר במאמרו זה שם גבוה לשיחזור אליו מעלה אני עליכם הכונה כדברי המפרשים שבעבור שזכר למעלה לשם שמים שהוא כנוי להקב״ה שוכן שמים לכן אמר ואתם מעלה אני עליכם כאלו מדבר בשמו ית׳. אי נמי השלם הזה הזהיר ללמוד תורה שילמוד אותה בדרך ארץ לא לאהבת הניצוח ולא לקנטר למלאות שחוק פיו כשיכשלו חבריו וז״ש יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ כלומר כשלומדים אותה בדרך ארץ ומוסר וענוה אז טוב לו שיגיעת שניהם משכחת עון כלומר שזכות יגיעתו בשני אלו הדברים כאחד לבל יתפרדו איש מעל אחיו אז זאת היגיעה משכחת העון ממנו כלומר אופן תאות העון לעשותו תשכח ממנו כי לגבי דידיה יראה מלתא זוטרתא היא ומעולם היצ״ה לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע:

ואמר עוד וכל תורה שאין עמה מלאכה הכונה במלת כל לכלול אפי׳ זה שלמד בדרך ארץ ויגע בשניהם ואין עמה מלאכה סופה בטלה וכו׳. כי כאשר תכלה פרוטה מן הכיס אז יצטרך לטרוח יום ולילה ולא לעסוק במלאכה כלל וסופה להיות בטלה כאשר תכלה פרוטה מן הכיס וזאת התורה גוררת עון הביטול תורה העתיד לבא לבסוף. ואחר שהזהיר לאדם לעסוק במלאכה כדי לזון את עצמו עתה מדבר עם אותם אשר בחרו להם במלאכה להשתכר בהיותם עוסקים עם הצבור ונפרעין מן הצבור על כל עסק ועסק כפי מה שהוא העסק הגדול כפי גדלו והקטן כפי קטנו עתה הזהיר להם לבל יטריחו עם הצבור להרבות שכרם לפי שלא הם לבדם עשו וגמרו אותו העסק רק יש עמהם שותפין בו הלא הוא שזכות אבותם מסייעתם וצדקתם עומדת לעד לסייעם ואם יחשבו מחשבה זו נמצא שאינו מגיע להם רק חצי השכר הראוי לאותו העסק והשי״ת אף הוא ישיב אמריו להם שאפי׳ מאותו חצי הריוח אשר הוא ראוי להם ימעיטו לפי שמלבד זה השכר הגשמי אשר אתם מבקשים אני מעלה עליכם שכר רוחני לנפש כאלו אתם עשיתם כל המעשה מבלי סיוע זכות האבות וז״ש ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם ולכן צריך לכם שלא תחושו לשכר הגשמי רק תעשו המעשה לש״ש והשכר הגשמי יבא מה שיבא הן רב או מעט ויעשו עיקר מהמצוה ולא מהשכר הגשמי אשר יקוה: וה״ר שלמה הלוי פי׳ כי להיות קצת לומדי התורה מתגאים ובועטים בכל העולם אמר יפה תלמוד תורה עם ד״א ומוסר להיות החכם עניו ודעתו מעורב עם הבריות לפי שמי שיגע בשניהם כאחד זוכה לשכח העון מן העולם כי דבריו הם נשמעים ועושים רושם בשומעיהם לעזוב העון.

וכל תורה שאין עמה מלאכה ר״ל שיעסוק החכם להשיב רבים מעון שזאת היא מלאכת החכם סופה בטלה וגוררת עון לאחרים כי אדרבה הוא מחטיא את הרבים בהתרשלותו ואמר שזה העסק לא יהיה כדי להתראות חסיד בעיניהם רק לש״ש וזהו וכל העוסקים וכו׳: עוד כתב שרצה להשמיענו מעלת לומד התורה ועובד ה׳ מאהבה לא מיראת עונש והוראת זה בעובדו אותו עם היותו רק מהטובות החיצוניות הפך איוב שנא׳ עליו החנם ירא איוב אלהים וגו׳ שלח נא ידך וגע בכל אשר לו וגו׳ וזהו אומרו כמה יפה ת״ת כשהוא עם ד״א ר״ל שהוא יגע ואוכל ועם כל זה מרוב האהבה ויראת ממשלה לומד בתורה ולא מרוב כל כי יגיעת שניהם משכחת עון כי לא יעלה על לב זה עון וחטא כלל ואולם כל התורה שאין עמה מלאכה אלא העושר והכבוד סופה ותכליתה שהוא להשמר מהנזקין תבטל ויאבדו הנסים כמו שקרה לאיוב וגוררת עון שהתחיל להטיח דברים כלפי מעלה ע״כ:

והרב ר׳ משה אלשקאר ז״ל כתב וכל העוסקים עם הצבור יהיו עוסקין עמהם להורות שאין ראוי למנות על הצבור רק ת״ח לפי שכבר הנהיגו עצמם במעלת המדות ובמעלות השכליות וע״כ ראויים להנהיג זולתם שבודאי ינהיגו ויהיו עוסקים עמהם לש״ש. אמנם עם הארץ שלא הנהיג את עצמו איך ינהיג את זולתו ע״כ אוי לו לצבור שהמנהיג שלו ע״ה שמסתמא יהיה שונא תלמידי חכמים ויכבה אור התורה כמו שאמר הכתוב ברבות הצדיקים ובמעלה שלהם רבה תפארת החכמה ובקום רשעים יחופש אדם עד שלא ימצא. והזהיר התנא לאדם שלא יהיה כונת הפרנס לשום שררה וכמו שדרשו על פסוק לכן ייראוהו אנשים שמטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים לא יראה כל חכמי לב כלומר לא יראה בן תלמיד חכם:

ואתם מעלה אני עליכם שכר כמדבר לנוכח עם הפרנסים עפ״י השי״ת שלא תאמרו כיון שישראל אינם עומדים אלא על דרך נס שהקב״ה מצילנו מיד הרשעים א״כ בעסקנו ופעולתנו לריק יגענו ולא תרצו לעסוק בצרכי צבור לכן אמר ואתם מעלה אני עליכם כאלו עשיתם הדבר וזכות הרבים תלוי בכם. וג״כ גלה בכאן שאין ראוי להם ליטול שכר מהקהל שאני נותן שכרם:

וה״ר יונה ז״ל כתב וכל העוסקים עם הצבור וכו׳ כלומר מעשיהם נעשים בזכות אבותם ומעלה אני עליכם כאלו זכותם גרם. ורבי יונה כתב אל תאמר כיון שהצבור נותנים ממונם לצדקה השכר להם ינתן ומה לי ולצרה ליתנו ע״י כי טוב לך לעסוק בצרכיהם שזכות אבותם מסייע שיגמר הדבר מהרה ותצליח במעשיהם ומעלה אני עליך כאלו הכל נתת מכיסך עכ״ל:

וה״ר יצחק קארו ז״ל כתב ואתם מעלה אני עליכם וכו׳. פירוש אף אם לא עלה בידכם לקרב תועלת הצבור לא הפסדתם כלום משכרכם כי אני מעלה עליכם שכר כאלו נגמרה פעולתם על ידכם עכ״ל:

וה״ר שמואל ן׳ סיד ז״ל כתב יפה ת״ת עם ד״א לפי שהמשנה הקודמת אמר הסתכל בשלשה דברים ולא תבא לידי עבירה ואף אם יהרהר בעבירה וזה התנא רצה לומר שצריך להזהר מן ההרהור שאם יהרהר יפתנו יצרו ולא יועילו השלשה דברים להצילו אחר ההרהור ולכן צריך תורה עם ד״א שיגיעת שניהם משכחת עון הרהור העון ולכן אמר משכחת וכו׳ עכ״ל:

וה״ר אפרים ז״ל כתב שזכות אבות של צבור מסייעתן ליתן להם חן לפני השרים וצדקתם של אבותם של צבור עומדת להם לעמלים עם הצבור. ואתם וכו׳ עשה עצמו כמדבר אל העמלים ואמר אף אם לא עלה בידכם להועיל לצבור מעלה עליכם מן השמים כאלו עלה בידכם כי מחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה עכ״ל:

וה״ר מנחם לבית מאיר ז״ל כתב יפה ת״ת עם ד״א ומוסר ומדות שיגיעת שניהם כלומר כשיהיה חכם שמוכיח את הרבים ויש לו דרך ארץ שדבריו בנחת אז אין הבריות מזכירין לו עונותיו כי כשהחכם מוכיח לרבים ואין לו ד״א ומוכיחם בדברי קנטוריא מחפשים את מומיו ומזכירין לו עונותיו מה שא״כ כשהוא מוכיח באהבה ובחבה שאדרבה הם נזהרים בכבודו הרבה וכמו שארז״ל יערוף כמטר לקחי זה תלמיד שאינו הגון שבני אדם קצים בו בדברי תוכחתו כמטר. תזל כטל אמרתי זה תלמיד הגון שדבריו אצל ב״א כטל שהוא מתמיד לעולם בכל יום ואין שום אדם קץ בו. ולפי פי׳ זה יהיה ענין מה שאמר וכל תורה שאין עמה מלאכה מלתא באפי נפשה. שזכות אבותם מסייעתם דמן הסתם אין ממנין פרנס על הצבור אלא א״כ יש לו זכות אבות והכונה שאעפ״י שבהיותם עוסקים בצרכי הצבור פורקים מעליהם עול כמה מצות זכות אבותם מצטרפת עם זכותם להעלות להם כאלו קיימו אותם מצות. וז״ש ואתם מעלה אני עליכם וכו׳ הוא דרך ספור דבר ה׳ לאותם העוסקים בצרכי צבור מעלה אני עליכם שכר על אותם המצות שפרקו עולם מעליהם כאלו עשאום אחר שבעבור עסקי הצבור נדחו מהם עכ״ל:

והרמ״ה ז״ל כתב וכל העוסקים עם הצבור יהיו עוסקים עמהם לש״ש ולא יהיו עוסקים על מנת ליהנות מהם או כדי שינהגו בהם כבוד שאף שאתם עוסקין וצרכי הצבור נעשים ולא אתם הגורמים אלא זכות אבותיהם של צבור מסייעתן לעשות צרכיהם ולא אתם עושים כלל ואעפ״כ מעלה אני כאלו אתם עשיתם עכ״ל:

והר״י ן׳ נחמיאש ז״ל כתב שזכות אבותם מסייעתם ומה שנגמר ענינם על ידכם לא משלכם היא אלא משלהם בזכות אבותם ובצדקתם שהיא עומדת לעד ומ״מ אם עסקתם עמהם לשם שמים אע״פ שמשלהם היא מעלה אני עליכם שכר כאלו עשיתם. אי נמי שלא יאמרו פרנסי הדור מה יועיל העסק הזה ולא נוכל לגמור הענין כי קשה הוא אלא אתם התעסקו עמהם לשם שמים והדבר נגמר בזכות אבותם ואפילו שלא יגמור מעלה אני עליכם שכר כאלו עשיתם ונגמר עכ״ל:

אפשר שהשלם הזה חזר על הג׳ שאמר שמעיה למטה אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתודע לרשות ועל המלאכה אמר יפה ת״ת עם דרך ארץ כי המלאכה טובה מאד ועל הרבנות אמר וכל העוסקים עם הצבור לא יהיה לשם רבנות להשתרר עליהם גם השתרר כי צריך לשנוא הרבנות אלא יהיו עוסקין עמהם לש״ש, ובמה שאמר ואל תתודע לרשות פירש רבן גמליאל עתה ואמר שאין אזהרה זו לאותם שעוסקים עם הצבור רק לכל אדם בעלמא שלא יתודע הוא לרשות בשביל שנראה לו שיכבדוהו ויאהבוהו כי אין אהבתם אהבה ולכן טוב לו שימנע ולא יתודע לרשות. אמנם לאותם אשר הם עוסקים עם הצבור ומתעסקים בצרכיהם אלו בהכרח צריך שהעוסקים עם הצבור יעמדו תמיד בשער השררה ובפתח שערי שרי העיר ושופטיו להליץ בעדם וצריכים העוסקים עם הצבור להתודע לרשות על כל פנים להרבות מתנות למצוא חן מוכרחים הם להתודע לרשות וקיום הצבור תלוי בזה. אמנם הזהיר את העוסקים עם הצבור אזהרה גדולה שיהיו זהירין ברשות כי פעמים רבות חושבים שאין צבור מיעני ואינם מקפידים על ממון הצבור אם מפני למצוא חן וחסד בעיני השרים אם שחושבים שזאת המתנה המרובה תעמוד להם לצבור כשיהיו בדוחק אחר ויעמדו להם בשעת דחקם ותועיל זאת המתנה וריבויה לפעם אחרת ובהיות שרוב העוסקים עם הצבור נכשלים בענין הרשות והשרים אשר אינם מקפידים על ממון הצבור כראוי ומאכילים אותו לשרים לכן אמר כמדבר עם העוסקים עם הצבור אשר דבר עמהם עד עתה ואמר להם הוו זהירין ברשות לבל תכשלו בזה ליטול מן הצבור להרבות להם לפי שאלו השתי טענות אשר הם חושבים ולזה נודרים להם ממון רב הם כוזבות. לראשונה שחושבים למצוא חן וחסד בעיני השרים זה אינו שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן ונראין כאוהבין בשעת הנאתן מן המתנה ואין האהבה רק באותה שעה לבד ואהבתם אינה אהבה גמורה וז״ש נראין כאוהבין וכו׳. ולטענה השנית אשר יחשבו כי המתנה אשר הרבו לו עתה תעמוד להם בשעה שיבא לצבור דוחק אחר ח״ו זה אינו כן כי תיכף אחר שאכלו המתנה עוד אכלם בפיהם אם ח״ו אף אלהים יעלה בהם בצבור ח״ו אז יצטרכו לתת להם מתנה אחרת להציל אותם מצרתם ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו מפני מה שכבר נתנו ולכן הוצרך להזהיר להם שגם בענין הרשות יהיו עוסקין עמהם לשם שמים ולא להתקרב אל הרשות למצוא חן בעיניו:

א״נ אמר הוו זהירין ברשות כלומר שלא די לאדם שיקיים דברי התורה לבד כי גם צריך לו עוד להיות מקדש עצמו במותר לו ואף בדברי הרשות וז״ש הוו זהירין ברשות כלומר אפי׳ בדברים שיש לכם רשות מן התורה לעשות כענין להרבות במאכלים המותרים הוו זהירין בהם שאין מקרבין לו לאדם אלו הדברים ותענוגי העולם הזה אין מקרבין את האדם להמשיך לו תועלת מהם אלא לצורך עצמם לבד לצורך התענוגים עצמם כלומר שילך אחריהם לבד משום שנראים כאוהבין בשעת הנאתן כי בשעה שנהנה האדם מן המאכל ההוא וטועם ממנו נראה לו המאכל ההוא כאוהב אותו כל כך נחת רוח עושה לו בשעה שהוא נהנה אבל לא שימשך לו מהם שום תועלת כי הנה דהמע״ה כשאמר להקב״ה בחנני ה׳ ונסני וגו׳ והוא ית׳ אמר לו שהיה רוצה לנסותו בענין ערוה ובא על כל נשיו ופילגשו להשביע את יצרו ולא עמד לו כל זה בשעת דחקו כשראה את בת שבע רוחצת בנהר ונתגבר יצרו עליו לא עמדו לו כל אותם הביאות שבא על נשיו ופילגשיו להשביעו ולהצילו מעון זה וז״ש ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו הרי שמה שבא על נשיו היה דברי הרשות כי מותרות היו ולא היו מקרבין לו לדוד אלא לצורך עצמן כלומר הביאות לא היו מקרבין אותו אלא שיעשם כי היו ערבים עליו בשעת הנאתם שאח״כ לא עמדו לו בשעת דחקו ונכשל בעון וחטא עם בת שבע.

ולב אבות כתב כי הכונה לפי שהיה מדבר עם העוסקים בצבור אמר שיזהרו בנטילת הרשות מן הצבור לכל דבר שיעשה בשבילם לפי שהצבור אין מקרבין ועושים פרנס עליהם משום כבוד הפרנס אלא לצורך עצמן של צבור וא״כ צריך שלא יעשה כלום אלא עם רשותן כמו המשרת והשמש וכשהעוסק עמהם עושה דבר להנאתם אז נראים כאוהבים לו ואולם בשעת דוחק שלא באה להם הנאה על ידו אין עומדים לו להצילו באמרם כי מי צוהו לעשות כן לכן אל יעשה כלום בלתי רשותם:

עוד כתב ששמע בשם מוהרי״ט ז״ל כי רשות הוא היצה״ר וירצה לפי שיהיו נזהרין מן היצה״ר שהוא העושה כל מה שיעלה על לבו ברשות גמור כי השכל אין ראוי לקראו רשות לפי שהוא נכנע ומשועבד אל היושר אבל היצר הרע הוא האומר בשרירות לבי אלך בזולת מתג ורסן והאדם הממליך עליו היצר הרע הוא העושה כל מה שיעלה על לבו ונוטל זה הרשות לעצמו. ולז״א הוו יזהרין ברשות לפי שכחות ותאות הרשות הזה אין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן נראין כאוהבין בשעת הנאתן כי כן בא היצר על האדם בטענות מזוייפות להראות לו שמתאוותיו יבא לו עזר וסיוע ואין הדבר כן רק אין עומדין לו לאדם בשעת דחקו אלא אדרבה נפרעין ממנו עכ״ל:

והרשב״ץ ז״ל פירש שכבר הזהיר שמעיה ואמר ואל תתודע לרשות ומה שבא זה להוסיף על דבריו הוא כי שמעיה דבר על עניני הרבנות שלא יתודע לרשות כדי שיתנו לו את הרבנות כי צריך לשנוא את הרבנות וכל מה שמביא אליה, ורבן גמליאל בא לומר שאע״פ שאתם צריכין להזקק לרשות מפני צרכי צבור, שמעיה לא אמר על כיוצא בזה אל תתודע לרשות כי זו מצוה רבה היא להתודע להם לפקח על עסקי צבור ומרדכי ורבינו הקדוש יוכיחו אבל הוו זהירין שלא יראו לכם פנים צהובות ובחלק שפתותיהם ידיחו אתכם לגלות להם מצפוני לבבכם לפי שאין מקרבין לו לאדם אלא להנאתן וכשיטלו מכם ממון לא יגמלו אתכם כצדקתכם ואינם עומדים לו לאדם בשעת דחקו עכ״ל:

וה״ר משה אלמושנינו ז״ל כתב ופירש ודקדק שלא אמר שהם אוהבים בשעת הנאתן לרמוז כי אף בשעת הנאתן אינם אוהבים רק נראים כאוהבים ועוד שאפילו למדרגת מראין עצמם אוהבים לא יגיעו שלא אמר נראין אוהבין בשעת הנאתן אלא שנראין כאוהבים בדמיון מה ואינם נראין אוהבים ממש אף בשעת הנאתן אשר על כן ראוי שלא יבטחו בהם העוסקים עם הצבור כשיעשו רצונם. ועוד הזהיר שבבטחון אהבת הרשות עמהם לא יעשו עול לשום אדם בסומכם שהרשות יציל אותם והיה כי יצעקו עליהם לא יענישם כי אין עומדין לו לאדם בשעת דחקו:

ורבינו יונה ז״ל כתב הוו זהירין בכבוד הרשות שאין מקרבין וכו׳ הכל מאת השי״ת וכי יחטא האיש לה׳ ואשם וירצה לדחקו אין המלך יכול לעשות לו יקר כי כמו הפלגי מים שאדם מטה אותו לכל צד שירצה כן לב המלך ביד ה׳ עכ״ל:

וה״ר מתתיה היצהרי ז״ל כתב הוו זהירין ברשות וכו׳ לא אמר מן הרשות כמ״ש לעיל אל תתודע לרשות אלא הכונה שיזהרו בכבודם ובמוראם ולא יבטחו באהבתם וגם שלא יתגאו מצד קרבתם אליהם להתנהג בזדון עם המון העם ולצערם. וכנגד הראשונה אמר שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן כי מצד גבהות לבבם אין להם אהבה עם אדם רק למלאות רצונם ולכן אם יקלו מעט מזער מכבודם ומרצונם יזיקום. וכנגד השנית אמר ואין עומדים לו לאדם בשעת דחקו ואם הוא יצער לבני אדם ויתרעמו עליו לא יצילוהו עכ״ל:

רבינו עובדיה פי׳ שהכוונה פזר ממונך בחפצי שמים כרצונך כאלו פזרת אותם בחפצך שאם עשית כן יעשה רצונך כרצונו כלומר יתן לך טובה בעין יפה. בטל רצונך וכו׳ כדי שיבטל רצון אחרים יפר עצת כל הקמים עליך לרעה. עוד שמעתי שכוונתו להשמיענו שלעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי׳ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה וז״ש עשה רצונו כרצונך כלומר כמו שתרצה לעשות עשהו ואפי׳ שיהיה שלא לשמה לפי שמתוך שלא לשמה אח״כ בא לשמה וז״ש כדי שאח״כ יעשה ויתקן הקב״ה רצונך שיהיה כרצונו ית׳ לעבדו בלבב שלם ולמוד לשמה. עוד שמעתי עשה רצונו יתברך בשמחה ובטוב לבב ובזהירות כאשר אתה עושה הדברים שהם רצונך כדי שבשכר זאת יעשה רצונך מה שרצונו עושה והוא ברוך אומר ועושה וכמו שרצונו ית׳ פועל ויוצא לפועל כן אתה תהיה פועל כרצונך וכל אשר תחפוץ יתקיים:

והחסיד הרב ר׳ יוסף יעבץ ז״ל פי׳ כי כמו שרצון עצמו יעשה אותו בשמחה ולא ימנענו שום טרדא ועושה כל אפשרות לשום אותו בפועל כן ראוי שיעשה רצונו ית׳ ככל דברו הטוב אשר דבר ביד משה עבדו כדי שיעשה האל רצונך כרצונו שאפילו יהיו מונעים רבים בבקשתך בין מצד הרכבתך בין מצד כוכבי שמים לא יעכבו לעשות רצונך ויהיו כאפס אנשי מצותך כמו שאין מונע מעכב לאשר ירצה הש״י ע״כ:

והר״מ אלמושנינו ז״ל סיים ואמר ולפי שמזה שהשוה אותם ימשך מזה מבוכה רבה לעשות רצון עצמו אף אם רצון עצמו באותו דבר ינגד לרצונו ית׳ לז״א בטל רצונך וכו׳ כלו׳ כאשר ינגד רצונך ית׳ בדבר מה הנה אז ראוי שתבטל רצונך מפני רצונו ית׳ כדי שהוא ית׳ יבטל רצון אחרים מפני רצונך כי לא יצדק בשום צד שיבטל הוא ית׳ רצונו מפני רצונך לפי שרצונו הוא הטוב במה שהוא טוב אשר לא ישתנה רק יבטל רצון אחרים מפני רצונך: עוד פי׳ הר״ם אלמושנינו ז״ל כי אמר השתדל לעשות רצונו כרצונך ר״ל תעשה רצונו ויהיה זה כמו שתרצה אתה תבחר כרצונך לעשות רצונו באופן היותר נאות שיראה לך, כי כאשר יצדק בו שאתה עושה רצונו א״א שיהיה רק בעשית הטוב וע״כ כשיצדק בו התואר הזה עשהו כמו שתרצה כדי שהוא ית׳ יעשה רצונך כמו שירצה הוא יתב׳ ולא כאשר תרצה אתה רק כרצונו ית׳ שהוא יודע הטוב לך המוחלט ולא אתה. והוא על דרך מ״ש רש״י ז״ל בפסוק ועתה אל תיראו כי התחת אלהים אני שהוא פירוש נכון ומבואר בפסוק עכ״ל: והחסיד הרב רבי יוסף יעבץ ז״ל פירש כן ועוד הוסיף שעל כן חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה לפי שאפשר שאותה רעה היא טובה לו וכאותו מעשה דלטובתו נשברה רגל פרתו ואין מי שיודע הטובה היא אם רעה רק הוא ית׳. וע״כ אמר דהמע״ה לה׳ הישועה והוא היודע איזו היא ישועה ולכן על עמך ברכתך סלה כלומר הם מחוייבים לברכך סלה ועד אפי׳ על הרעה כי אפשר שהיא לטובה: ול״נ שאפשר שכוונת התנא בזה לומר שיעשה האדם בפועל מה שיש לו ברצון לעשות כדי שגם הוא ית׳ יעשה בפועל מה שברצונו לעשות כי הנה רובא דעלמא יש להם ברצונם לעבוד את בוראם אלא ששאור שבעיסה מעכב להם שיתגבר יצרם עליהם ואין להם יכולת לעמדו כנגדו הרי כי רצון בני האדם הוא טוב אלא שחסר מהם המעשה להוציא רצונם מן הכח אל הפועל וכן רצונו יתברך להיטיב לכל העולם כי חפץ חסד הוא וחיים ברצונו לעולם אלא שעונותיו של אדם מונעין הטוב ממנו ולכן אמר התנא עשה בפועל רצונו ית׳ ועבוד את בוראך כמו שיש לך ברצונך וזה כרצונך דקאמר שכבר יש לך רצון וכיון שכן עשה אותו בפועל כדי שיעשה גם הוא ית׳ רצונך בפועל דהיינו שייטיב עמך וירבה טובתך כמו שהוא ברצונו לעשות טובה לכל בריותיו וגם הוא ית׳ יעשה ויוציא רצונו מן הכח אל הפועל. וזה אמר כנגד רוב העולם שיש להם רצון טוב ואין חסר מהם רק המעשה בפועל. ולפי שיש מיעוטא דמיעוטא שגדלה רשעתם כל כך עד כי אפילו רצון טוב לעבוד את בוראם אין להם ולפי שאי אפשר שישלימו את עצמם בפעם א׳ ברצון הטוב וגם במעשה על כן כנגד אלו אמר בטל רצונך מפני רצונו אף שרצונך אינו טוב בטל רצונך ועל הפחות אף שלא תעשה בפועל עבודת בוראך הוי כמו רוב העולם שיש להם רצון טוב והפר מעליך רצונך ושים לבך כרצונו שעל הפחות יהיה לך רצון טוב וכנגד זה גם הוא ית׳ יבטל רצון אחרים החושבים להרע לך מפני רצונך ולא ישחיתו לך כלל. וראיה לזה שכאשר יעשה האדם רצונו ית׳ תיכף יעשה השי״ת רצון האדם ממה שאמר דהע״ה גם ה׳ יתן הטוב וארצנו תתן יבולה בתנאי שארצנו תתן יבול המצות ומעשים טובים. ועוד סעד לזה ממ״ש שהמע״ה הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וכו׳ כלומר אחר שיבא הזמן שהנצנים יראו בארץ שהם תשובה ומצות ומעשים טובים שלכם אז מיד יבא הגאולה וז״ש עת הזמיר הגיע דהיינו זמירה וכריתת אלילים. אי נמי אז עת הזמיר דהיינו השיר העתיד להאמר בגאולה העתידה הגיע כענין שאמרו חז״ל אצל שירו לה׳ שיר חדש לשון זכר ולא שירה לשון נקבה ז״ש עת הזמיר לשון זכר ואז ישמע בארצנו קול התור דהיינו אליהו הנביא משמיע שלום מבשר טוב. אי נמי בהיות כי מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה אמר התנא כאן אע״פ שאסור לאדם להיות עובד אלהיו ע״מ לקבל פרס מותר לו לעבוד את אלהיו ע״מ לקבל פרס מצוה אחרת שיעשה מצוה זו כדי שבשכר מצוה זו יזמינו לו מן השמים מצוה אחרת, הרי בחלק העשה טוב, וכן בחלק הסור מרע יפריש עצמו מעבירה כדי שבשכר שלא עשה עבירה זו יסייעו אותו מן השמים שלא יעשה עבירה אחרת, וז״ש עשה רצונו כרצונך עשה רצונו שהיא המצוה כמו שאתה עושה רצונך ע״מ וכדי שיעשה הוא ית׳ רצונך כרצונו דכמו שרצונו ית׳ הוי מעשה המצוה שיתקיימו המצות כן יעשה ג״כ רצונך שיהיה לעולם רצונך לעשות מצות, הרי בחלק העשה טוב, וכנגד חלק הסור מרע אמר בטל רצונך דהיינו להפריש עצמך מן העבירה בטל רצונך שהיית רוצה לעבור עבירה מפני רצונו שהוא שלא תעבור עבירה כי זהו רצונו ית׳ ועשה זאת ע״מ שיבטל רצון אחרים דהיינו יצרך הרע וסייעתו יבטל אותו ויכניע את יצרך לפניך שלא יהיה בו כח להתגבר עליך. ואע״פ שהיה נראה שאין זו עבודה שלמה מפני שהיא ע״מ לקבל פרס אעפ״כ ע״מ לקבל פרס כזה עבודה שלמה וטובה היא לך כי ראה ראינו שאין כח באדם להנצל מהיצה״ר אלמלא הקב״ה עוזרו, וכמו שאמר דהמע״ה ממשפטיך לא סרתי כי אתה הורתני, אמר אם אני מקיים המצות וממשפטיך לא סרתי לא בכח ידי עשיתי אלא כי אתה הורתני ועזרתני שאם לא היית בעוזרי לא הייתי יכול לעמוד כנגד יצרי הרע, וכענין שאמרו חז״ל צופה רשע לצדיק בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ואלמלא הקב״ה עוזרו לא היה יכול לו שנא׳ ה׳ לא יעזבנו בידו א״כ אם אני לא סרתי ממשפטיך לא בכח ידי עשיתי אלא בעזרתך כי אתה הורתני, אי נמי אמר על דרך בכל דרכיך דעהו אפי׳ כשאתה עושה צרכים שלך דהיינו המאכל והמשתה והתשמיש וכיוצא לא תהיה כוונתך בהם להנאתך אלא תהיה כוונתך לשמים, האכילה להיות בך כח לעבוד את בוראך ולעסוק בתורה, והתשמיש לקיים מצות פריה ורביה וכן כל שאר הדברים, וז״ש עשה רצונו ית׳ כשאתה עושה רצונך תהיה כוונתך לעשות רצונו כדי שיחשוב הוא יתברך מאכלך למצוה וז״ש כדי שיעשה רצונך דהיינו התשמיש והאכילה שהוא רצונך יחשבם לך למצוה וכאלו עשית בהם רצונו וכמ״ש והוא יישר אורחותיך האורח שלך שהוא האכילה יישר אותו ויחשב לך לצדקה, ואמר עשה רצונו כרצונך בכ״ף כי לפי זה היה ראוי לומר ברצונך בבי״ת אלא הכונה לפי שכבר אפשר שישתף האדם גם במעשיו כוונת שמים אבל העיקר יהיה אצלו כוונתו וטפלה אליו משותפת כוונת שמים כי כוונתו כשהוא אוכל העיקר הוא להנאתו וגם משותף לזה להיות בו כח לעבוד את בוראו, ולכן אמר התנא כי אין ראוי לעשות כן אלא על הפחות שוה בשוה רצונו כרצונך שתכוין על שתיהם בשוה להנאתך ולשמים שוה בשוה כדי שהוא ית׳ יעשה גם החלק שלך דהיינו רצונך מה שאתה מתכוין להנאתך שגם החלק ההוא הוא רצונו ויחשב לך כאלו היתה הכוונה כולה לשמים על דרך ששמעתי על פסוק מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים שמוסיף לך אהבה בהיותך מתענג ואוכל תענוגים והם לעבודתו כגון כשכוונת אכילתך אינה להנאתך אלא לשמים או לכבוד שבת ויו״ט. ואמר עוד בטל רצונך מפני רצונו שאם תעשה עוד שלא תהיה בך כוונה כלל להנאתך אלא כל כונתך כולה לשמים ואתה מבטל רצונך לגמרי שהוא ית׳ יודע בלבך כי הוא בוחן לב חוקר כליות שאם לא היה לעבודתו לא היית נהנה כלל אז הוא ית׳ ג״כ יבטל רצון אחרים וכו׳ וזה על דרך צדיק מושל ביראת אלהים שהוא ית׳ גוזר גזירה והצדיק מבטל אותה. וז״ש כדי שיבטל רצון אחרים דהיינו גזרתו ית׳ אלא שכינה הדבר בלשון אחרים משום שאינו דרך כבוד כלפי מעלה להזכיר ביטול ברצונו ית׳ אבל הכונה היא זאת וכאלו אמר שיבטל הוא ית׳ רצונו מפני רצונך:

וה״ר משה אלשקאר ז״ל כתב הוא היה אומר וכו׳ בא להורות היאך הדברים משתלשלים מדרגה אחר מדרגה שאם האדם ינהיג עצמו ויהיה שלם בדעות סוף שינהיג לזולתו וסוף שלפני מלכים יתיצב וסוף שיעשה השם ית׳ רצונו כמו שהוא השלים רצונו של מקום, ומזה הטעם אמר הוא היה אומר מה שלא אמר באחרות, ואולי אמר זה הענין במקום אחר וסמכו לכאן מפני זה הטעם: ואמר כדי שיעשה רצונך כרצונו הול״ל כרצונך אמנם יפורש כדי שיעשה רצונך כמו שהוא רוצה שתעשה רצונו עכ״ל:

וה״ר יונה ז״ל כתב עשה רצונו כרצונך כתוב באבות דרבי נתן עשה רצונו כרצונך וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך:

וה״ר יצחק קארו ז״ל כתב עשה רצונו כמו שאתה עושה רצון עצמך שאפי׳ שיהיו לך מונעים לא יעכבך כדי שיעשה רצונך כרצונו כמו שאינו מונע ומעכב לרצון השם. כדי שיעשה רצונך כרצונו ולא כרצונך על דרך יורנו בדרך יבחר כי אין האדם יודע לבחור לעצמו. פשט הכתוב יורנו בדרך יבחר הוא ית׳ לא הירא. א״נ בדרך שיבחר הירא אם היה יודע העתיד היה בוחר בו יורנו:

והריטב״א ז״ל כתב עשה רצונו כרצונך מדבר ברשות שהזכיר למעלה כלומר עשה רצונו של מלך או שלטון כדי שגם הוא יעשה רצונך וכו׳:

והר״י ן׳ נחמיאש ז״ל כתב עשה רצונו כרצונך במשנה ירושלמית שבידי הגירסא עשה רצונו ברצונך בבי״ת כדי שיעשה רצונך ברצונו. והכונה שלא תעשה המצוה כמתקצף באף וחמה ועצבון לבב אלא ברצון ובשמחת הלב כדי שגם הוא יעשה רצונך ברצונו שלפעמים יעשה הקב״ה רצונו של אדם באף ובחמה להענישו באחרונה כענין להשמדם עדי עד ולהאבידו אבל כשהוא עושה ברצון אחריתו ישגה מאד:

ואפשר שאמר בטל רצונך וכו׳ כענין אל תאמר אי אפשי לאכול חזיר אלא אפשי ואבי שבשמים גזר עלי וזהו מפני רצונו וכו׳. ועל דרך זה אמר דוד המלך ע״ה מכל אורח רע כלאתי רגלי וכו׳ ממשפטיך לא סרתי וכו׳ אמר בין חלק הסור מרע ובין חלק העשה טוב אין אני מקיים אותם לפי שהוא טוב בעיני ב״א לקיימם אלא לקיים מאמריך לבד וכענין שאמרו חז״ל אל יאמר אדם א״א בבשר חזיר אלא יאמר אפשי ואפשי וכו׳ וז״ש מכל אורח רע כלאתי רגלי כגון שלא להרוג או שלא לגנוב שהוא אורח רע בעיני כל העולם ואף בעיני האומות שלא זרח עליהם אור התורה ואני מונע עצמי מהם לא מפני שהוא אורח רע אלא לשמור דבריך, הרי חלק הסור מרע. וכנגד חלק העשה טוב אמר ממשפטיך לא סרתי וכענין הצדקה שהיא טובה אפי׳ בעיני האומות וזה מפני כי אתה הוריתני לא זולת:

רבינו עובדיה פירש אל תפרוש מן הצבור אלא השתתף בצרתם שכל הפורש מן הצבור אינו רואה בנחמת צבור.

ואל תאמן בעצמך עד יום מותך שהרי יוחנן כ״ג שימש בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי: וכן פירש הרב ר״י שם טוב ן׳ שם טוב על פסוק לקדושים אשר בארץ המה שר״ל אימתי הם קדושים כשהם קבורים בארץ:

ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו אם ראית חברך שבא לידי נסיון ונכשל אל תדינהו לחובה עד שתגיע לידי נסיון כמוהו ותנצל:

ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע כלומר לא יהיו דבריך מסופקים שאי אפשר להבינם בתחלה ובעיון ראשון ותסמוך שאם יעמיק השומע בהם לבסוף יבינו כי זה יביא בני אדם לטעות בדבריך ושמא יטעו ויצאו לאפיקורסות על ידך. וכן פירש הרמב״ם:

פ״א לא תגלה סודך אפי׳ בינך לבין עצמך ותאמר שאין כאן מי שישמעהו לפי שסופו להשמע כי עוף השמים יוליך את הקול. והגרסא היא לפי פי׳ זה שאי אפשי לשמוע אבל רש״י ז״ל גורס ואל תאמר דבר שאפשר לשמוע שסופו להשמע ובדברי תורה מדבר אל תאמר על דבר תורה שאתה יכול לשומעו עכשיו שתשמע אותו לבסוף אלא הט אזנך ושמע מיד עכ״ל. וה״ר שם טוב ן׳ שם טוב ז״ל פירש כי לכאורה נראה כי מי שיושב לבדו ולא ישתתף עם ב״א הוא בן אלהים והוא חי חיים אלהיים שמי שהוא פרוש מהם לא יחטא ולא יעשה שום רע ואם יתפרד מהם יוכל לעיין כל ימיו ויהיה עובד ה׳ ולכן יחשבו רבים כי הפרישות הוא דבר קדוש וכל הרעות שיבואו לאדם לא יבואו כי אם מצד השיתוף ומשעה שנבראת האשה נברא השטן והנה כאשר נולדו קין והבל נולדה הקנאה והרג זה את זה עם היותם שנים בעולם ויהי כאשר החל האדם לרוב על פני האדמה ויתערבו אלו עם אלו נולדו התאוה והקנאה והכבוד, ולכן יראה לרבים כי הפרישות הוא דבר חשוב וטוב והגון. ואמר שהדבר אינו כן כי הפרישות וההתבודדות מבני אדם אי אפשר כי האדם מדיניי בטבע כמו שאמר לא טוב היות האדם לבדו וזה מבואר כי צרכיו מרובים ואין בו כח למלאות צרכיו אם לא יהיה במדינה וגם לשלמות אחר יחוייב שיתחבר האדם כי עיר פרא אדם יולד וצריך שילמד מעדת אנשים כי זהו החכם הלומד מכל אדם ולכן החכמה מחייבת השיתוף בעבור שלמות הגוף והנפש ומי שהוא פרוש אף שאינו עושה עבירה אינו עושה מצוה כלל והאיש הבלתי מדיני לא יתואר לא בצדיק ולא ברשע אבל הוא מתואר יותר בבהמה מהיות אדם והוא איש פרא בשדה כבהמות יער וימשך ג״כ מהיותו נפרש ונבדל שתתרבה עליו השחורה וידמה צורת מפסידות כמו שיקרה לחלושי הדעת היושבים לבדם. ולכן הזהיר זה השלם כי אין ראוי לפרוש ולהפרד מן הצבור. וזה כשדורכים דרכי ה׳ אמנם אם הם רעים וחטאים כבר אמר דוד שנאתי קהל מרעים וירמיה ע״ה אמר מי יתנני במדבר וגו׳. והנה החבור עם הצבור הוא מחוייב אם לתפלה כי לא בזה את תפלתם והן אל כביר לא ימאס ולתת צדקות אלו יעירו לאלו כמ״ש הכתוב נדיבי עמים נאספו לא כן אם יתפרדו. והזהיר גם בזה שישא עול המסים וארנוניות עם הצבור ויצר בצרתם ק״ו מהשם ית׳ דכתיב עמו אנכי בצרה אנכי ארד עמך מצרימה ובעבור כל אלו הדברים אמר אל תפרוש מן הצבור:

ואל תאמין בעצמך וכו׳ פירש הוא ז״ל אל תפרוש מן הצבור בעבור שאתה חושב בעצמך שאין אתה צריך לאדם אחר דע לך כי מלאכי אלהים עולים ויורדים ויקרה לעשירים שיפלו במחשכים ויצטרכו לבני אדם ולכן אל תפרוש מהם:

והריא״ב ז״ל פירש ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו וז״ל. המפרשים פירשו עד שתגיע למקומו מקומו ממש לפי שמדותיו נכרים במקומו אם הוא טוב או רע ואז כשיגיע למקומו וישאל לאנשי מקומו עליו אז יוכל לדון אותו ולא קודם שיגיע למקומו כי אז למראה עיניו ישפוט ואולי לא יצדק מה ששפט בו:

והוא ז״ל פירש אל תדין הנהגתו במה שבא עליו מרע או טוב עד שיקרה לך מה שקרה לו על דרך תבא אליך ותלא תגע עדיך ותבהל. ואל תאמר לכשאפנה מעסקי אלמוד שמא יצא עולמך מעסק לעסק ולא תלמוד או שמא למחר ימות וכבר יצא מן העולם כל זמנו ומצניע למודו ליום שאינו שלו:

עוד כתב על דרך שכל אל תפרוש מן הצבור שלא תחטא ותגרום לך להתגרש מחבריך בגן עדן כי אוי לה לאותה כלמה. ואל תאמין בעצמך כלומר אל תאמין שקנית חיי העוה״ב עד יום מותך שאמר ר״ש בן יוחאי ראיתי בני עליה והנה מעטים. ואל תדין את חבירך ותאמר ודאי הוא נענש בגיהנם כי הרבה תשובה עושה ואולי עשה תשובה. עד שתגיע למקומו כלומר שתמות ותראה אותו אולי תראנו במחיצת הצדיקים כענין ההוא דמוכר בשר במקולין שהיה מקומו בג״ע אצל היותר גדול שבדורו וגם קטן וגדול שם הוא ניכר מי הוא הגדול ומי הוא הקטן וגם מ״ש עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה.

ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע כגון לחטוא בסתר ותאמר מי רואני ומי יודעני אלא הוי ירא שמים בסתר כבגלוי וכמעשה דר״א כשחלה ונכנסו תלמידיו לבקרו ואמרו לו ברכנו וכו׳.

וי״מ ואל תדין את חברך את כמו עם כלומר אל תדין שום דין עם חברך עד שתגיע למקומו כלומר עד שתגיע החכמה והתורה והדינין כמוהו עד כאן:

וה״ר משה אלמושנינו ז״ל פירש ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע על לימוד התורה, ותהיה מלת שמיעה מושאלת על ההבנה כמשפטה בהרבה מקומות, ואמר שלא יאמר על שום דבר של עיון שאי אפשר לשמוע ולהבין אותו וע״כ לא ירצה לעיין ולהתבונן בדבר ההוא בחשבו שלא ישיג אמיתתו כי אין דבר נמנע ההבנה ועם רוב קושי הבנתו סופו לישמע על דרך יגעת ולא מצאת אל תאמין וכו׳ וכן פירש הר״י לירמא ז״ל והרי״א ז״ל:

ולי נראה כדי לקשר אלו חמשה דברים שלמדנו הלל זה עם זה ועוד כי היה ראוי לשנות משנה זו אצל דברי הלל לעיל בפרק הקודם. אלא מאמר זה דהלל מקושר עם דברי ר״ש בנו של רבי יהודה הנשיא דקאמר לעיל מזה וכל העוסקים עם הצבור יהיו עוסקים עמהם לשם שמים וכו׳ ולכן סמך אליו דברי הלל שמזהיר ג״כ לאדם להיות תמיד עוסק בצרכי צבור ולא יפרוש מהם לעולם. כי אפשר לאדם שיפריש עצמו מן הצבור לאחת מארבעה סבות. אחד אפשר שאדם יפרוש עצמו מן הצבור בחשבו כי כביר מצאה ידו וכי קדוש הוא לאלהיו עד כי אין צריך אליו זכותא דרבים כי זכותו כדאי להגן בעדו על זה אמר ואל תאמין בעצמך עד יום מותך כי אפשר שתטה מן הדרך הישרה ולכן זכותא דרבים עדיף לך כי לעולם הצדיק צריך שיהא ירא שמא יגרום החטא שכן נאמר באיוב ככה יעשה איוב כל הימים והכוונה לפי שהיה קשה למה לא היה ג״כ מעלה עולה בעדו כי אין צדיק בארץ וגו׳ ותירץ הכתוב ככה יעשה איוב בשביל עצמו עולה בכל יום ויום אמנם לבניו הלואי היה יכול להזמינם פעם אחת בשבוע. ב׳ אפשר שיפרוש האדם מן הצבור על כי ראה יחיד או מרובים מן הצבור שבאה עבירה לידם ועברו עליה ואומר בלבו למה לי להתחבר עם הצבור בהיות ביניהם הרשעים הללו טוב לי להיות רחוק מהם הרי שתי סבות או בצדקתו או ברשעות האחרים לכן אמר אל תפרוש מן הצבור לא בצדקתך כדאמרן בפירוש ואל תאמין בעצמך וכו׳ ולא ברשעת האחרים וע״כ אמר ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו כי אפשר שאם אתה היית מגיע למקום ההוא והיתה באה עבירה לידך כאשר באה לידם היית עובר כמותם. ג׳ אפשר שהוא פורש מן הצבור על כי הוא רוצה שיהיו דבריו נשמעים אליהם ושיקבלו דעתו ועצתו הטובה היא אם רעה ואם הם לא ירצו לקבלה על כי עצתו נבערה יתרחק מהם ועל זה הזהיר ואמר ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע כלומר אל תאמר על דבר שאי אפשר לשומעה ואין ראוי להיות נשמעת ומקובלת על רוע תכונתה אל תאמר עליה שסופו להשמע כלומר שעל כרחם ישמעו ויקבלו אותה להיותה עצתך, כי אין ראוי לך להכריחם שיקבלו דעתך באמרך שאם לא יקבלו תפרוש עצמך מהם. ד׳ אפשר שיפרוש מן הצבור על כי כשהוא עמהם וטורח עסקי צבור עליו ואינו יכול לעסוק בתורה כי הוא מתבטל מלמודו בצרכי הצבור ולכן אומר אתרחק מן הצבור ואפרוש מהם כדי שאהיה פנוי ואעסוק בתורה יומם ולילה ועל זאת אמר ואל תאמר לכשאפנה אשנה כלומר אם אהיה פנוי מצרכי צבור אשנה ואעסוק בלמודי שאם אני טרוד בעסקי הצבור לא אוכל לשנות אל תאמר כן שמא לא תפנה ויהיו לך עסקים אחרים שיטרידוך ויבטלו אותך מלימודך ואותם עסקים יהיו מדברי הרשות שאינם עבודת שמים ולכן טוב לך להיות עסוק וטרוד בצרכי צבור שהיא עבודת שמים אף אם תתבטל מלמודך מעט.

אי נמי אפשר שכוון במה שאמר אל תפרוש מן הצבור שכשיתפלל האדם את תפלתו לא יסדר אותה בלשון יחיד על עצמו לבד רק בלשון רבים כאלו הוא מתפלל בעדו ובעד כל הקהל ובזה תקובל תפלתו כי המתפלל על חבירו הוא נענה תחלה כמאמרם ז״ל וכן שמעתי בפי׳ פסוק וצומו עלי וגו׳ גם אני ונערותי אצום כן וקל להבין. וכן מצינו שמשה רע״ה שם נפשו בכפו והתפלל על ישראל וז״ש ועתה אם תשא חטאתם וגו׳ בזה הפסוק חסר הגזירה שהיה לו לומר ועתה אם תשא חטאתם הרי טוב ואם אין מחני נא. ואפשר שאינו חסר כלל שהכוונה לומר בין אם תשא חטאתם בין אם לא תשא מחני נא מספרך אשר כתבת מספר חיים שכתבת אותי לחיים מחני משם והרגני נא הרוג שאם אתה רוצה לכפר להם צריך שתקח אותי כדי שאהיה קרבן כפרה עליהם ואם אין אתה רוצה לכפר להם הרגני ג״כ שלא אראה ברעתם כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי. וז״ש בין אם תשא חטאתם או אם אין שלא תשא מחני נא וגו׳:

אי נמי אמר אל תפרוש מן הצבור שצריך לאדם להיות לו אמונה אומן שכל בית ישראל הם נפש אחת על דרך כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה וטעמא דמלתא לפי שאב אחד לכולנו אל אחד בראנו וכל בית ישראל נפשם חצובות ממחצב אחד מתחת כסא הכבוד והם חלק אלוה ממעל אשר הוא ית׳ אחדות פשוטה ולכן כל נפשות בית ישראל יקראו נפש אחת וקרוב לזה כתב רש״י ז״ל בפרשת ויגש וז״ל מצאתי בויקרא רבה עשו שש נפשות היו לו והכתוב קורא אותם נפשות ביתו לשון רבים לפי שהיו עובדים לאלוהות הרבה יעקב שבעים נפש היו לו והכתוב קורא אותם נפש לפי שהיו עובדים לאל אחד עכ״ל. ונראה לי שעם זה יובן מה שארז״ל בהגדה רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם לכם ולא לו ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר כי ראוי לדקדק וכי לפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר והרי אפשר שאפי׳ שהוציא את עצמו מעבודת קרבן פסח אפשר שהוא מאמין בעיקר אלהותו והוא מומר לדבר אחד מן התורה, אמנם עם מה שאמרנו יובן שבאומרו לכם לכם ולא לו ופירש עצמו מן הצבור והוציא עצמו מן הכלל מפני זה כפר בעיקר לפי שאחדות כל בית ישראל הוא לפי שעובדים לאל אחד וכל נפשם הם נפש אחת וכל מי שמוציא את עצמו מכלל בני ישראל נחשב כמי שהתנכר מאמונתם. ועם זה אפשר שיובן משה״כ ויהי בישורון מלך בהתאסף וגו׳ ר״ל תדע אימתי הקב״ה הוא מלך על ישראל שהם ישורון ומלכותו מלכות שלם זה הוא בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל והם באחדות אחת. ועם זה יובן מ״ש ז״ל ומנו הפורש מהצבור עם אותם שאין להם חלק לעוה״ב ולכאורה גדול עונשו מעונו ועם מ״ש שכפר בעיקר הלא עונו גדול מנשוא ולזה הוצרך התנא להזהיר לאדם שאף אם נראה בעיניך שאינו עון כלל ובנקל תכשל בו אל תפרוש מן הצבור כלומר שאינך פרוש מן הצבור רק אגוד וקשור עמהם בקשר של קיימא ונפשך קשורה בנפשם. ואמר מוסר אחד מתייחס אל הקודם והוא אל תאמין בעצמך עד יום מותך שאם נתגדלת בכבוד וגדולה בהשקט ובשלוה בעושר ובבנים אל תאמין שאותה גדולה יתמיד לך עד יום מותך ולא תפסק ואפי׳ שתהיה צדיק גמור ולא תחטא כל ימיך, לפי שכיון שאין אתה פרוש מהצבור רק כולכם אחדות אחד אפשר שאיש אחד מבני ישראל יחטא ויגרום לך רעה וכמו שאמר הכתוב וחוטא אחד יאבד טובה הרבה לפי שהחוטא הוא חלק ממך ולכך אף אם כל אחד ואחד דנין אותו בראש השנה עם כל זה דנין את כל ישראל ביחד אם רובן זכאים או רובן חייבים והעולם נדון אחר רובו וכיון שהדבר כן ראוי הוא לך שאל תאמין בעצמך וכבודך ועושרך שיתמיד עד יום מותך כי אלו היית אתה לבדך מופרש מן הצבור ונדון בפני עצמך היית יכול להאמין בכל העושר והטוב שיש לך שלא תאבד ממך כי תהיה צדיק ואל תהיה רשע כי הבחירה נתונה בידך. ואל המוסר הזה שאל יפרוש מן הצבור כוון דוד המלך ע״ה כמו שאמר הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד בהיות עיקר גדול בישראל האחדות אמר הנה מה טוב בעוה״ז ומה נעים לעוה״ב שבת אחים שהם ישראל הנקראים אחים כענין אחי ורעי:

ואפשר כי מה דקאמר עד יום מותך קאי גם אאל תפרוש מן הצבור ומלת עד יום מותך נמשכת לשני המוסרים הנזכרים.

אי נמי אל תאמין בעצמך ובבריאות גופך עד יום מותך כי אף קודם יום מותך צריך להיות לך לב להבין אולי תמות למחר כי לא תדע מה ילד יום ושוב אל ה׳ כענין ושוב יום אחד לפני מיתתך. ואל זה כוון מש״ה כי תמול אנחנו ולא נדע הכוונה אין לנו חיים ודאים אלא עד יום תמול שכבר עבר יום אתמול אמנם לא נדע עוד אם יש לנו חיים מפני כי כל ימינו עלי ארץ כצל עוף פורח כי אפשר שהאדם היום בכאן והיום בקבר חס ושלום ולכן ישוב עתה בתשובה:

ואל תאמר דבר וכו׳ רש״י ז״ל גורס הכי ואל תאמר דבר שאפשר לשמוע שסופו להשמע. אפשר לפי גירסא זו שעד עתה דבר על המעשה וההנהגה המדיניית על פי דרכי תורתנו הקדושה ועתה בא להזהיר על חלק למוד התורה ותהיה מלת שמיעה בכאן מושאלת על העיון וההבנה כמשפטה בהרבה מקומות, והזהיר לאדם ואמר שאפי׳ הדבר שנראה בעיניך קל להבין אל תחשוב שתגיע עד תכונת אותו דבר לפי שאפילו הדבר היותר פשוט ונקל שבתורתנו הקדושה יש בה עומק גדול. ז״ש ואל תאמר דבר שאפשר לשמוע כלומר שנראה דבר קל להבין ולשמוע ולהשכיל אותה אל תאמר שסופו של אותו דבר להשמע ולהבין אותה עד סופה כי סוף הדבר לא יושג ולכן סמך לזה ואמר ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה, הכוונה להודיע מה שארז״ל שלעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בגמרא ולפי שעד עתה דבר עם המעיין הזהיר לו גם כן שלא יאמר האדם עתה אעסוק בעיון ולכשאפנה מהעיון אז אשנה משנה שבעל פה וז״ש אשנה לשון משנה כי העיון הוא ים הגדול ושמא לעולם לא תפנה כי הם מים עמוקים ולעולם תמצא עצמך חסר ממנו כי לא הגעת עד סופו מסכים זה למ״ש שאין סופו להשמע ושמא לעולם לא תמצא עצמך פנוי ממנו ותצא מן העולם הזה בלא משנה לכן הזהירו ואמרו ואל תאמר לכשאפנה אשנה רק תשלש שנותיך שליש במקרא שליש במשנה שליש בגמרא וכמו שארז״ל ליומי דאי לא מי ידע כמה חיי. והנה דוד המע״ה נתן סדר הגון לאדם איך יתנהג בכל יום ואמר פי צדיק יהגה חכמה ולשונו תדבר משפט וגו׳ רצה להגיד לנו הנהגת הצדיק ומדותיו הטובות ולכן אמר פי צדיק יהגה חכמה כלומר הצדיק מה שעושה קודם כל דבר בתחלת היום הוא מעיין ההלכה ומפלפל בה כפי כחו, ואח״כ לשונו תדבר משפט שקורא פרק אחד או שנים מהרמב״ם או שאר הפוסקים על דבר המשפט וז״ש ולשונו תדבר משפט, ואחר כך הוא מתבודד לראות ולהבין בקבלה להכיר בחכמה האלהית וז״ש תורת אלהיו כלומר התורה של אלהיו שבאמצעותה מכיר את בוראו ואלהיו ודייק באמרו בלבו שהיא חכמה שעיקרה בלב להבין סודותיה לא תמעד אשוריו רצה בהיות שהצדיק זה דרכו עתה בני שמע בקולי שלא תמעד ולא תטה מאשוריו של הצדיק. ומלת תמעד אין התי״ו כינוי לנקבה נסתרת אלא כינוי למדבר לנוכח כמזהיר את האדם יעשה כן ולא יטה אשורו מני הדרך הישר של הצדיק:

ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע, לפי גירסא זו אפשר שעל הרכילות ידבר אל תאמר ותגלה ותוציא מפיך מה שנאמר לפניך רעה על חבירך שלא היה אפשר לחברך לשמוע הדברים ההמה אם לא מפיך כי האומר לא אמרם רק בינו לבינך אין זר אתכם אל תאמר ותגלה אותם. וסופו להשמע כלומר שגם הדברים שסופם להשמע על ידי אחרים אל תגלה אותם אתה ואם ישמעם מפי אחרים לא יהיו נשמעים מפיך. ויתישב היטב פי׳ זה לפי גרסת הרמב״ם ז״ל שגורס וסופו להשמע בוא״ו ולא שסופו בשי״ן וקאי וסופו אאל תאמר דקאמר תחלה וכאלו יאמר אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע אותו חברך ע״י אחרים שזהו בלאו וגם אל תאמר דבר אשר סופו להשמע על ידי אחרים ושני החלוקות יהיו שוים בעיניך וזהו וסופו להשמע דקאמר. וגודל היצר הרע של הרכילות כבר השמיענו דוד עליו השלום במזמור שיר המעלות אל ה׳ בצרתה לי וגו׳ לעולם דוד לא היה אצלו צרה מה שהיו רודפים אותו אויביו כי צרת הגוף אינה צרה על האדם אלא צרת הנפש וזהו בצרתה לי דקאמר כי צרת הנפש מה שהיצר הרע מחטיא את האדם זהו צרה לו ודאי וכבר לשעבר קראתי אליו יתברך שיצילני מיד יצרי הרע ויענני והצילני מידו ועתה אני מתחנן לפניו על עון לשון הרע שאין אדם נצול מעון זה בכל יום וז״ש ה׳ הצילה נפשי משפת שקר שלא אדבר לשון הרע כי זו היא צרת הנפש ודאי וז״ש הצילה נפשי. והוא יתברך השיב וכי צריכה תחנה כל כך רבה להצילך מעון זה אתה מדעתך יש למנוע עצמך מעבירה זו דבשלמא גזל ועריות שהאדם מתהנה ונפשו של אדם מחמדתן צריך לאדם עזר וסיוע להנצל מהם אבל מלשון הרע מה הנאה יש לו לאדם ממנה וכמו שאמר הנחש ומה יתרון לבעל הלשון וז״ש מה מתנה יתן לך או מה יוסיף כלל אפילו תוספת מועט כשתדבר לשון רמיה האיש ההוא שאתה אומר לו הלשון הרע מה יתן לך ואם כן אתה מעצמך ומדעתך תמנע עצמך מלשון הרע אחר שאין לך הנאה ממנה הרי שאין לך הנאה כל שכן שימשך לך היזק גדול שתהרג על לשון הרע שאמרת וכמו שארז״ל כי לשון הרע הורגת שלשה האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו הרי שמלבד שאין לך הנאה ותועלת יש לך היזק שאתה שם נפשך בכפך ויהרגו אותך וז״ש חצי גבור כי הלשון הרע הוא כמו חצי הגבור שאין דומה החץ שזורק החלש לחץ שזורק הגבור ואם לא היה החץ שנון היה הורג עד עתה אדם אחד עתה שהחץ שנון יהרוג שנים ואם יהיה החץ משוח בגחלי רחמים ובסם המות יהרוג שלשה ולכן אמר שלש בחינות לרמוז שהורגת שלשה כדאמרן ולכן אמר חצי גבור שנונים ועוד עם גחלי רחמים ואם כן מה סיוע צריך לך להמלט מעון זה אחר שאין לך תועלת ויש לך היזק שאתה נכנס בסכנה גדולה, ואמר דוד אע״פ כן איני יכול להשתמר מעוני אם לא בעזרתך משום שכבר כיון שאני בגלות נתערבתי ולמדתי ממעשיהם הרעים. והנה כל מה שאמר דוד כנגדו וכנגד כל ישראל אמרו והנה אנחנו בגלות בתוך האומות ולמדנו ממעשיהם אשר לא כתורתנו וז״ש אויה לי כי גרתי משך זהו גלות בבל כי משך ותירס הם פרס ומדי ואמר גרתי משום שבגלות בבל לא היה אלא שבעים שנה לבד והיינו גרתי בגירות לבד אבל בגלות הארוך המר הזה שכנתי בקבע עם אהלי קדר שהוא בגלות זה וכיון שישבנו כל הזמן הזה ביניהם למדנו לדבר לשון הרע הרי חלק הגוף וגם בחלק הנפש יש מי שגורם לנו לדבר לשון הרע שהוא השכן רע הוא היצר הרע היושב תמיד אצל נפש האדם לפתותו וז״ש רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום שהוא היצה״ר שלעולם הוא שונא שיהיה האדם בשלום ומייעץ אותו לדבר לשון הרע כדי להביא עליו מריבות ומלחמות כי אף שיש לי יצר הטוב המיעץ אותי להיות אוהב שלום אעפ״כ ידו של יצה״ר תקיפה עלי יותר משום שקדם לבא אלי כי יצר הטוב לא בא לאדם עד היותו בן י״ג שנים ויצר הרע נכנס בו מיום הולדו כמו שאמר לפתח חטאת רובץ וז״ש רבת שכנה לה נפשי זמן רב קודם שכנה נפשי עם יצר הרע וזה גורם שאהיה שומע לעצתו ולא לעצת יצר הטוב ואף שלא יהיה לי הנאה מכריח אותי לדבר לה״ר וכי תימא אף שיוכל לפתות אותך אף שלא יהיה לך הנאה אעפ״כ יש לך לראות שאתה גורם מיתתך שיהרגו אותך. ולזה השיב ואמר אני שלום הנה עצת יצר הרע בזה הוא שאמר מה היזק ימשך לך מזה הם האומרו מעיקרא והמקבלו הם ילחמו זה עם זה אבל אתה מה עשית כלום אתה אומר אלא האמת וז״ש אני שלום כשאני מדבר הלשון הרע אני אומר אף שאומר זה הלשון הרע לא ימשך לי היזק מזה אלא אני אהיה בשלום וכי אדבר הלשון הרע המה למלחמה אותו האיש שאמר הדבר הזה מעיקרא והמקבלו הם שילחמו זה עם זה אבל אני מה היזק ימשך לי וכל זה הוא עצת יצר הרע ולכן אני מתחנן שתעזרני ותצילני מעון זה כי צריך אלי עזר וסיוע להנצל ולמנוע עצמי ממנו:

אי נמי אמר אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע כלומר אל תאמר ותוציא דבר גנאי מפיך שאתה בעצמך לא היית רוצה ששום אדם ישמע אותו מפיך מרוב גנותה וז״ש דבר שא״א לשמוע אותו שום אדם מרוב גנותו כענין שאז״ל יכוף אליה לתוכה אל תאמר אותו אפילו בחדרי חדרים לפי שסופו של אותו הדבר להשמע ולהכריזו בפני כל ברואי עולם ואוי לה לאותה בושה שאם בכאן כשתאמר אותו הדבר תחזיר פניך לראות אם שמעך שום אדם לפי שהוא דבר שא״א לשמוע אותו מרוב גנותו מה תעשה בעולם הבא שסופו להשמע בפני כל האדם ולכן הזהירו ואמר ואל תאמר אותו ומסכים למאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי לראות אם יש שומע לי. ולגודל גנות חטא הדבור אמר דוד המע״ה אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני הכוונה בזה על דרך שאמר שלמה שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו שרצה לומר השומר פיו מלאכול יותר מדאי או דברים הנמנעים לפי הדת וגם שומר לשונו מדבר שקר או און ומרמה וכיוצא בהם הוא שומר מצרות נפשו ולז״א דהמע״ה אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני, אמר זה כנגד שומר לשונו, לכך אמר דהמע״ה אני אמרתי וגמרתי לשמור דרכי מחטוא בלשוני כלומר בהיותי שומר לשוני מדבר כל און אני שומר דרכי שהכל תלוי בזה, גם אמרתי אשמרה לפי מחסום רצה כנגד שומר פיו שהוא מונע עצמו מלאכול כל טמא ודברי מותרות בלתי צורך הכרחי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולכך אמר שהיה חוסם פיו לבלתי אכול לאכול ולשבעה וכל זה בעוד רשע לנגדי רצה בעוד שאני רואה הרשע שהוא היצה״ר עומד לנגדי מנגדני לכך אני נשמר ממנו פן אלכד בשחיתותיו אבל בהיות שאהיה שלם בעבודת האל ויראת ה׳ כל היום ויהיה היצה״ר למרמס רגלי לא אפחד וכל אשר אעשה אצליח. נאלמתי דומיה רצה להגזים ענין השתיקה שהיה מתנהג בה ולכך אמר נאלמתי דומיה כלומר הדומיה שהיא השתיקה בחיריית עשיתי אני כאלו אני אלם בטבע שהיא הכרחית באופן לא יצא מפי דבר כלל. ולא זו בלבד שנאלמתי מדבר דברים הנמנעים ואסורים אלא גם החשיתי מטוב שאפילו דברים הטובים הנצרכים לפעמים כדברי מוסר או עצה או זולתו אני החשיתי כדי שלא אפרוץ גדר בדבור הנמנע ועל דבר זה כאבי נעכר כלומר על מה שאני צריך להחשות מהדברים הטובים אני כואב ומצטער. חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש רצה להפליג ענין דאגתו שהוא דואג ומצטער על בלתי היותו יכול לדבר במושכלות וזולתם ולכך אמר שלבו בקרבו יחם כתנור בוערה. בהגיגי תבער אש רצה בעבור הגיגי שאיני יכול להגות בדבר הצריך לכך תבער אש בקרבי לכך כדי לכבות מעט מזער מהאש הזה אני מדבר בלשוני בלחש ומוציא הדברים וחותכם בלשוני. א״נ כוונת אומרו דברתי בלשוני רצה שאף שהוא היה חם לבו בקרבו על דבורו שלא היה יכול להוציאו אמר עם לשונו ומנחמה שלא ירע בעיניה על מיעוט הדבור כי אולי ימשך בעבור הדבור אש בוערה. וז״ש בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני כלומר אני דברתי עם לשוני שבהגיגי תבער אש כלומר בסבת הגיגי תבער אש אם אדבר לכך יותר טוב שאהיה דומם אע״פ שיחם לבי בקרבי שהוא פחות משתבער אש וגפרית:

ואל תאמר לכשאפנה אשנה לפי שארז״ל כי יפה ת״ת עם דרך ארץ והכוונה עם מלאכה שצריך ללמוד בתורה ושתהיה לו מלאכה להתפרנס ממנה ולא יצטרך לבריות ואמרו עוד שצריך לאדם שיעשה עיקר מתורתו ומלאכתו טפלה וז״ש התנא פה אל תאמר אעשה מלאכתי עיקר ותחלה אעשה מלאכתי כדי שיהיה לי במה שאתפרנס ואחר שאשלים מלאכתי ואפנה ממנה כל הזמן שישאר פנוי לי מן היום אשנה משנתי שהרי אתה מכניס משנתך בספק שמא ימשך מלאכתך ולא תפנה כלל ממנה ותתבטל מלמודך. ועל האומרים כן אמר הכתוב עת לעשות לה׳ הפרו תורתך כלומר הדוחה את עבודת ה׳ ומאחר אותם באמרו עת לעשות לה׳ ועדיין יש שהות ביום לעשות לה׳ ואעשה עתה מלאכתי האומרים זה הפרו תורתך כי שמא לא יפנו. ואמר דהמע״ה על עצמו ואתהלכה ברחבה כי פקודיך דרשתי אמר אני עושה תורתי קבע וצרכי ומלאכתי עראי שאין אני יוצא לרחוב העיר ולשוק לקנות מה שאני צריך עד כי פקודיך דרשתי תחלה כי מעיקרא פקודיך דרשתי ואחר שדרשתי פקודיך ועשיתי מהם עיקר אז אני יוצא לרחבה למעשה וכיון שעשיתי עיקר מן החכמה ומן התורה חכמתי אני יותר מחברי כי מרבה ישיבה מרבה חכמה ולכן אדרבה בעדותיך נגד מלכים שהם החכמים דמאן מלכי רבנן אוכל לדבר סברתי בפני כל חכמי ישראל ולא אבוש כי לעולם סברתי נכונה להיותי מורגל בתורה לעולם:

וה״ר שמואל ן׳ סיד ז״ל פירש אל תפרוש מן הצבור לענין הלמוד שברבוי הדעות יצא הדבר לאמתו וגם קביעות הרבים הוא מתמיד שאם לא יבא זה יבא חבירו משא״כ בקביעות היחיד כי לפעמים לאיזה צורך יתבטל קביעתו, ואל תאמר דבר שא״א לשמוע כלומר לא תאמר מה צורך אלי לדעת מרובים כי מה שלא ישיג דעתי לא ישיגו ולא יבינו גם הרבים, שאין הדבר כן כי סופו להשמע ולהיות הדבר מובן מתוך הרבים וגם אם תקבע אתה ביחיד לפעמים תאמר לכשאפנה אשנה ושמא לא תפנה מה שאין כן בקביעות הרבים כי לעולם קביעתם יתמיד:

וה״ר מתתיה היצהרי ז״ל פירש ואל תאמר דבר שא״א לשמוע פירש שיבאר דבריו היטב ולא יצטרכו לפירוש ארוך ואל יבטיח לומר אע״פ שאי אפשר לשמוע בתחלת העיון סופו הוא להיות נשמע:

והריטב״א ז״ל פירש אל תפרוש מן הצבור לפי שאמר לעיל וכל העוסקים עם הצבור אמר הלל לא בעבור שאתה עוסק בצרכי צבור תשתרר עליהם ותפרוש עצמך מהם כאלו אינם בסוג ובערך עמך אלא חשוב עצמך כאחד מהם ולא יותר. א״נ לפי שאמר הוו זהירין ברשות והעוסק בצרכי צבור צריכין לעמוד בפני גדולים בפני המלך והשרים לכך אמר הלל אף שאינו טוב להודע לרשות היינו כשאינו לצרכי צבור אבל לעסוק בעד הצבור לא יגיע אליו רעה וע״כ אמר אל תפרוש עצמך מן הצבור מלעשות צרכיהם ולהכנס לפני מלכים ושופטי ארץ:

וה״ר יוסף ן׳ נחמיאש ז״ל פירש ואל תאמין בעצמך עד יום מותך כי הן בקדושיו לא יאמין, וכן פי׳ קטן וגדול שם הוא כי בעודו בעוה״ז הקטן יכול לשוב ולהיות גדול שיהיה רשע בתחלתו ולבסוף צדיק וכן הגדול יכול לשוב קטן אבל בעוה״ב כפי מה שהולך לשם כן יעמוד לעולם אם קטן ואם גדול ועל כן אמר שלמה המע״ה ויום המות מיום הולדו שיום הלידה הוא בספק אם צדיק יהיה או רשע ויום המות אם הוא צדיק טוב מיום הלידה שהיה עומד בספק. ואל תדין את חברך וכו׳ דבר שנכשל בו חברך שתנצל אתה כי למה תדין ועדיין לא הגעת למקומו אין זה אלא בעבור שאתה מאמין בעצמך שאפי׳ היית מגיע למקומו לא תשוה עם חברך. עד שתגיע למקומו שתהיה שוה לו בחכמה:

ואל תאמר דבר שא״א לשמוע הרמב״ם ז״ל פירש שלא תאמר דבר שלא יוכל להבין פשטו מתחלתו אלא בעיון גדול וזה טעם שא״א לשמוע בתחלה שסופו להשמע בסוף בדרך רחוק. ואם הפירוש כן פשט המאמר אינו מובן על פירוש זה אלא בעיון גדול ומי שהוא מזהיר לבני אדם לבאר דבריהם כ״ש שיש לו לעצמו לבאר דבריו באר היטב. ולכן אני אומר שבא ללמדינו שנתרחק ממדת השקר כלומר אל תאמר על דבר שא״א לשמוע כי שקר הוא אל תאמר שהוא אמת וראוי להשמע והענין אל תאמר אפשר על דבר שא״א. ועתה יתפרש המאמר על אופנו בלי תוספת ומגרעת וכאלו אמר אל תאמר שסופו להשמע דבר שא״א לשמוע ויבא כמו כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי:

וה״ר ברוך ן׳ מלך ז״ל פירש ואל תדין את חברך פירוש אם ראית זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו כגון שהיה חולה אל תזלזל בו ולא תדין אותו לכף חובה עד שתגיע למקומו שאם ח״ו יחלה הוא יבין וידע האונס של חבירו, ואל תאמר דבר שא״א לשמוע וכו׳ פירש אל תגלה סודך לכל שאם תגלהו סופו להשמע דכתיב כי עוף השמים יוליך את הקול:

וה״ר אפרים ז״ל כתב ואל תאמין בעצמך עד יום מותך לומר יכולני להיות מותר בדבר זה שאיסורה משום גזירה ולומר אני נזהר שלא אבא לידי עבירה. ואל תדין את חברך אם באה עבירה לידו ועבר עליה אל תדין אותו שדינו להשרף על שעבר עבירה כזו עד שתבא גם כן לידך ותנצל ממנה. ואל תאמר דבר וכו׳ אם אתה פנוי כעת ממלאכתך ואפשר לך לשמוע ד״ת עכשיו אפי׳ שסופו לישמע בפעם אחרת אל תאמר הרי סופו להשמע ואז אלך ואשמענו כי לא תדע מה ילד יום ולא עוד אלא אפי׳ אם אתה טרוד יש לך להפנות מעסקיך ועסוק בתורה וז״ש ואל תאמר לכשאפנה אשנה וכו׳:

וה״ר מנחם לבית מאיר ז״ל כתבו ואל תאמין בעצמך עד יום מותך זהו ענין טוב שם משמן טוב שצריך שלא יסור ממנו עד יום המות. ואל תדין את חברך וכו׳ אם בא איש נכרי גר מארץ אחרת לעירך ומתראה כאיש מסולסל ומהודר ובעל מדות חשובות בענוה ובחסידות לא יהיה מוחזק בעיניך עד שתגיע לארץ מולדתו ותראה היאך הוא מתנהג שם במקומו ואז תחזיק אותו אבל קודם לכן לא כי יש כמה צבועים שמראים טלפים כחזיר כך פירשו קצת מרבותי. ואל תאמר דבר שא״א לשמוע הזהר מלומר דבר שאינו הגון שאף אתה א״א לך לאומרו במקום הנשמע וחל תבטח לומר שתאמרנו בינך לבין עצמך שסופו להשמע שעוף השמים יוליך את הקול וכל דבר לא יכחד אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם. וי״מ שלא יאמר סודות התורה ברבים בבטחון שאין מי שיבין דבריו שהוא מדברם ברמזים ובהעלם והדברים עמוקים שסופו להשמע ע״י התבוננות רב ונמצא יודע הדברים מי שאינו ראוי אליהם. ויש גורסים אל תאמר על דבר שסופו להשמע שאפשר להשמע באם יבא לידך דבר תורה שתוכל ללמדו עכשיו אל תאמר שסופו להשמע פעם אחרת שמא לא תפנה:

וה״ר משה אלשקאר ז״ל פירש אל תפרוש מן הצבור שאע״פ שיש לך זכיות הרבה זכותא דרבים עדיף ראה מה שאמר הכתוב נדיבי עמים נאספו וכשנאספים אז הם עם אלהי אברהם וע״כ סמך לו ואל תאמין בעצמך עד יום מותך ובאמת שזו אזהרה לחסיד שלרשע אין לו ענין במה שיאמין שהוא בעצמו יודע שהוא רשע. או אפשר שהזהיר שלא תאמין בעצמך וחסידותך שלא תאמר די לי שאשמור המצות הכתובות בתורה לבד ואינו צריך לשמור הגדרים והסייגים שבודאי אני מאמין בעצמי שלא אעבור איסור תורה אל תאמין בך לפי שהיצר מפתה ותגע באיסור תורה אם לא תשמור הסייגים:

ואל תדין את חברך כלומר אל תכנס עמו לדין עד שתגיע לחכמתו. וי״מ אל תדין את חברך ותאמר עליו שהוא חסיד עד שתלך ותגיע למקומו ועירו אשר שם מכירים אותו. וי״מ אל תדין את חברך והוא שאם תראה אותו שעשה שום עבירה אל תדין אתה אותו עד שתבא לב״ד שהקולר תלוי בצואר הדיינין וזהו עד שתגיע אותו למקום הדין הראוי אליו והוא מקומו. ואל תאמר דבר שא״א לשמוע כלומר על דבר שתרצה לאומרו לאדם אחר אל תאמר שא״א שישמע אותו אדם אחר חוץ מזה כי סוף דבר הכל נשמע וסופו להגלות ומוטב שישמע ע״פ אחרים ולא על פיך. ולפי גרסת רש״י אמר אל תאמר על דבר שאפשר לשמוע ולהבין אותו עתה אל תאמר שסופו להשמע ותלמוד ותבין אותו אח״כ לפי שלא תדע מה ילד יום ויבא מקושר עם ואל תאמר לכשאפנה אשנה וההפרש שזה מדבר במה שיודע וזה במה שלא ידע ומזהיר על שתיהן ובזה ינצל מן החטא וע״כ סמך אליו אין בור ירא חטא:

החסיר ז״ל פי׳ אין בור ירא חטא לפי שהוא גרוע מכלם אמנם עם הארץ דעתו מעורב עם הבריות במדות חשובות ומקצת דעות ישרות ויודע לשמור עצמו מן הפשעים אבל אין בידו חכמה להטות מן הקו האמצעי אל הקצה האחרון לעשות לפנים מן השורה וע״ז נקרא ע״ה מפני שהוא עמהם בד״א ורוב העולם כמוהו ע״כ הביא מדברי הרב רבינו יונה ז״ל. וסיים הוא ז״ל פי׳ המשנה לפי דרך זה ואמר והביישן הוא החושק בתורה ובמצות וזה אפשר שיגיע לקצת החסידות שיתאבק בעפר רגלי החכמים וילמוד מהם כל מדה טובה אבל לא יגיע אל מעלת הלמוד והקפדן ילמוד אבל לא ילמד לאחרים והמרבה בסחורה ילמד לאחרים בעתות הפנאי אבל לא יחכימם. וכתב ז״ל שזה הפירוש הוא על דרך לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר עוד שוע ארבע מדרגות נבל כילי נדיב שוע יאמר כי נבל לא יעלה לנדיב שהוא שתי מדרגות אבל יעלה לכילי והכילי יעלה לנדיב אבל לא יעלה לשוע:

ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש פירש הוא ז״ל כי מי שאינו נכנס במחלוקת על המתיצבים על דרך לא טוב אינו חושש לעלבון תורת קונו ואינו נכנס בגדר אנשים ולזה במקום ההוא השתדל להיות איש אמרו וחזקת והיית לאיש לייסר ולהוכיח:

והריא״ב ז״ל פי׳ המשנה בור יקרא מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בד״א שאפילו מדות אין בו לישב בין אנשים כמו שקראו ז״ל לשדה שאינה לא זרועה ולא חרושה שדה בור שהיא שממה וכן מתרגמינן והאדמה לא תשם וארעא לא תבור לכך לא תמצאנו לעולם ירא חטא שאם אין לו מדות היאך יתכן שיהיה ירא חטא והלא א״ר פנחס זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי קדושה קדושה מביאה לידי יראת חטא וכמה מעלות יצטרך שיהיו לו קודם לשיקרא ירא חטא א״כ בודאי אין בור ירא חטא. ולא ע״ה חסיד כבר ידעת שהצדיק הוא מדה ממוצעת בין הרשע ובין החסיד ואם הוא ע״ה שיש לו מעלות ומדות וראוי הוא לישוב הארץ לא יתכן להפליג בצדקו להיות חסיד אבל צדיק משמע שיתכן שיגיע ע״ה להקרא צדיק: ולא הביישן למד וכן מי שמתבייש מרבו או מחבירו לשאול מה שלא יבין או הלכה או ענין לעולם לא ילמוד רק ישאר בשבושו ואמרו חכמי המוסר שאל בחכמה שאלת השיטים ושמור שמירת הנדיבים כלומר ישמור חכמתו שלא יפזרנה במקום שאינו ראוי ולא יעצרנה במקום הראוי כאלו הנדיב המוציא ממונו במקום הראוי כן פי׳ הרשב״ץ. וכ״כ כי מיץ חלב יוציא חמאה מי שלא בוש עד שמרוב הבושה נתמצה ממנו חלב אמו יוציא התורה שהיא חמאה ומיץ אף יוציא דם מי שכעס עליו רבו בשביל שלא הבין והוא שואל לידע האמת ודאי יזכה להבחין בין דם לדם ומיץ אפים כלומר כל תלמיד שרבו כועס עליו והוא שותק מלהשיב לו אבל מ״מ אינו נמנע מלשאול יוציא ריב כלומר זוכה להבחין ולהיות דיין בין ב׳ בעלי דינין:

ולא הקפדן מלמד שאם הרב הוא קפדן אין לו להחזיק מדרש וללמד לפי שהתלמידים בושים לומר לו שיחזיר להם דבריו וישארו במבוכתם אבל אם אין הרב קפדן לעולם התלמיד ישאלנו:

ולא כל המרבה בסחורה מחכים שההתבודדות בחכמה וטורח האדם לבקשה הפך מהטורח בסחורה שההשתדלות בחכמה לא יהיה לעולם כהשתדלות קיבוץ הממון והסחורה על כן אמרו החכמים החכם רופא הדת והעושר מחלתו וכשתראה הרופא ימשך החולי לנפשו אל תקוה שירפא לזולתו ואמרו גם כן שפרי התורה הענוה ופרי הממון והסחורה הגאוה והתורה לא תמצא בגאים ובהולכי ארצות וסמכו ואמרו לא בשמים היא לא תמצא תורה בגאים ולא מעבר לים היא לא תמצא תורה בבעלי סחורה וכן אמרו שהתורה לא תשלם עד שיהיה אדם נקי מחמדה והגאוה ועל זה אמרו מי שנקה מן הגאוה יגיע אל הכבוד ומי שנקה מהחמדה נקה מן הגאוה ונסתפק במה שיש לו ומי שנקה מן הכעס יביאהו השכל לטוב האמונה:

ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש כלומר במקום שלא תמצא אנשים וחכמים שילמדוך היה אתה מלמד את נפשך:

פ״א במקום שאין אנשים ללמדך ולעוררך לעשות המצות היה אתה מעורר את נפשך. פ״א במקום שלא תמצא אנשים החזק במדרש ולמד אתה לאחרים וכן דרשו פסוק אחד אומר יפוצו מעינותיך חוצה ופסוק אחד אומר יהיו לך לבדך הא כיצד אם יש מפזרין כנס ואם אין מפזרין יפוצו מעינותיך חוצה. ואמנם על דרך השכל פירוש במקום שאין אנשים שכובשים את יצרם אל תלמד מהם אלא השתדל להיות איש שאין איש אלא הכובש את יצרו שנאמר אשרי איש ירא את ה׳ וכו׳ עד כאן לשונו:

ושמעתי מחכם זקן שאמר ובמקום שאין אנשים כלומר שאין שם שום איש רק אתה בחדרי חדרים ואין רואך ויודעך ולכן לא תאמר אחטא כי מי רואני ומי יודעני רק אפי׳ במקום שאין אנשים ואין איש אתך בבית שם צריך שתשתדל להיות איש צדיק ישר ונאמן:

ואפשר לי לומר כשנבין דנראה דפליג האי מתניתין על מאמר ר׳ חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו ולפי האמת לא פליגי וכולי עלמא מודו שכל שיראת חטאו וכו׳ והענין הוא שאדם אפילו בהיותו עם הארץ קודם שיחכם צריך שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ויקבל עליו לקיים תרי״ג מצות הם וכלליהם ופרטיהם לכשידעם וז״ש כל שיראת חטאו קודמת וכו׳ שהיא קבלה בכולל להכניס צוארו תחת עול התורה ובזה אחר כך כשילמוד חכמתו מתקיימת אמנם פשיטא דאמת הוא שמי שהוא בור ולא למד שאינו ירא חטא בפרטות להזהר בפועל אחר שהוא אינו יודע מה הוא החטא:

ואל זה כוון דוד המלך עליו השלום במ״ש פי צדיק יהגה חכמה וגו׳ רצה שעיקר הצדיק לעשות חקי האלהים ותורותיו צריך שידע ויבין שאם אין לו כן לא ידע מה יעבוד את ה׳ וכמאמרם ז״ל אין בור ירא חטא וז״ש פי צדיק יהגה חכמה כלומר הפה של צדיק צריך שתהגה חכמה ובזה לשונו תדבר משפט תורת אלהיו בלבו לא תמעד אשוריו רצה בהיות שתורת אלהיו בלבו לא תמעד אשוריו ולא יחטא. ודייק באומרו לא תמעד אשוריו אל מ״ש על ר״ע שאמר לפני רבותיו שמצא מת מצוה והלך לקברו במקום פלוני והוא היה אומר כן שהיה חושב שעשה כהוגן ואמרו על כל פסיעה שפסעת כאלו שפכת דמים דמת מצוה קנה מקומו הרי בהיות שלא היה יודע הדין טעה ואותן פסיעות נעשו לו פשיעות אמנם כשתורת אלהיו בלבו לא תמעד אשוריו כלומר לא יהיה כר״ע שאותם אשוריו מעדו שהוא כאלו שפך דמים אמנם היודע וצדיק כל אשוריו יהיו לשם שמים לעשות מצות ומעשים טובים:

ואפשר עוד שכוונת רבי חנינא בן דוסא היא בעצמה כוונת הלל באומרו אין בור ירא חטא כלומר זה שאנו רואים אותו שהוא בור בודאי שלא קדמה יראת חטאו כי בודאי אם היה ירא חטא לא היה בור כי מגלין לו רזי תורה וכן לא עם הארץ חסיד כי היותו ע״ה היא הוכחה גדולה שלא היה חסיד שלולי היה חסיד היו מתגלין לו רזי תורה. חוץ מג׳ שיוצאים מזה הכלל שאפשר שאפילו יהיה ירא שמים ישאר בור או עם הארץ ופירש אותם אחד לאחד ולזה סמך ולא הביישן וכו׳ שאפשר שאפילו הוא איש תם וישר מפני הבושה שנמנע מלשאול למלמדו נשאר עם הארץ וכמו שהזהיר החכם ואמר לעולם שאל שאלת השוטים ולא תתבייש וכן אמר שהע״ה לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו כלומר כשתראה אותו שמגלה ושואל כל מה שהוא מסופק בתוך לבו ואפילו שיהיה שאלת השוטים אז ניכר שהוא חפץ בתבונה אמנם מי שמחמת בושה אינו מגלה ושואל מה שבלבו זה בודאי שאינו חפץ בתבונה. הב׳ הוא הקפדן כלומר אם המלמדו היה קפדן אפשר שמפני זה לא למד. הג׳ הוא אם מרבה בסחורה כי אפשר שנשאר עם הארץ או בור לפי שלא כל המרבה בסחורה מחכים:

ולא כל המרבה בסחורה וכו׳ ושינה ואמר מלת כל בלימוד זה מה שלא אמר בביישן ולא בקפדן לפי שאי אפשר ששום ביישן ילמוד או ששום קפדן ילמד לאחרים אבל בענין הסחורה כבר נמצא מי שהרבה בסחורה ויחכם כענין רבי אליעזר בן חרסום או אילפא וכאלו רבים הביאום המפרשים לכן אמר ולא כל המרבה בסחורה מחכים כי לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות ומכוון לזה אמר הכתוב וירא מנוחה כי טוב כלומר מה שהיה יששכר עוסק בתורה וזבולון מעלה לו מזונות לא היו בני יששכר עוסקים מפני שלא היה להם מזונות ובעבור שיתנו להם בני זבולון המזונות היו עוסקים בתורה כי לבני יששכר היה להם ארץ טובה שיכולים להרויח והיה להם ממון רב ומזונות וז״ש וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה כי גם המה ראו עושר וכבוד ומנוחה טובה וארץ נעמה לסחורה ולהרויח בה ואעפ״כ לא רצה להטות עצמו אחרי הסחורה אלא ויט שכמו לסבול עליו עול התורה:

ואמר ובמקום שאין אנשים כלומר במקום שיש אנשים חשובים וחכמים גדולים איני צריך להזהירך שם שתשתדל גם אתה להיות איש ולהתחכם כמותם כי הקנאה והכבוד יכריחך להשתדל להיות איש אבל במקום שאין אנשים כי אתה רואה את עצמך גדול וחכם יותר מכל בני עירך אפשר כי במקום הזה תתרשל ולא תשתדל להיות איש שיראה בעיניך כי כבר השגת כל השלימות הצריך אליך כיון שאתה גדול מכל בני מקומך לז״א במקום הזה אני מזהירך שתשתדל עוד להיות איש ואל תהי חכם בעיניך:

אי נמי אמר ובמקום שאין אנשים וכו׳ מקושר עם מ״ש בענין הלימוד ולא הביישן למד אמר עתה בענין המעשה שגם הבושה תזיק לו שאם תהיה דירתו במקום שאין אנשים צדיקים אפשר שילעיגו עליו בעשותו ובקיימו תורת ה׳ ואפשר שמפני הבושה שיתבייש מאותם האנשים יתרשל גם הוא מלהיות איש צדיק וחסיד לכן הזהיר ואמר ובמקום שאין אנשים וכו׳ ולא תתבייש כי אין בושה כבושת העולם הבא ואוי לה לאותה בושה ואוי לה לאותה כלמה:

וה״ר משה אלשקאר ז״ל כתב ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש כלומר לא תהיה כ״כ חסיד שאם כל הקהל צריכים אליך להיותך עליהם רב או מנהיג שתאמר איני ראוי לזאת המדרגה כי זהו במקום שיש גדול ממנו בחכמה אמנם במקום שאין אנשים השתדל להיות איש ומנהיג עליהם. עוד יצוה שבמקום שלא תמצא רב ממי תלמוד אז השתדל אתה להשיג מה שתוכל:

וה״ר יונה ז״ל כתב ובמקום שאין אנשים להוכיח אותך תוכיח אתה את עצמך. אי נמי במקום שאין בדור גדול ממך וזהו אנשים שבכל חכמי הדור אין כמותך לא תאמר כבר השגתי התכלית אלא השתדל עדיין להיות איש גדול יותר שאם היית בימי הראשונים לא היית נחשב לכלום:

וה״ר אפרים ז״ל כתב ולא עם הארץ חסיד אמר מר איזהו עם הארץ כל שלא קרא ולא שנה ולא שמש ת״ח ואני הצעיר שמעתי שעם הוא לשון עמום מן התורה והארץ הוא לשון תורה כדכתיב עם ה׳ אלה ומארצו יצאו ותרגם יונתן ומבי אולפנא נפקו דאורייתא (תוספות):

וה״ר מנחם לבית מאיר כתב ובמקום שאין אנשים י״מ שיתחזק להתגבר שלא יהיה מרמס לרגלי עם הארץ אלא איש גדול ונכבד גבר בגוברין:

הורה לנו גודל ההשגחה פרט מן הפרט כי לא אמר על שהרגת הרגוך וסוף הורגיך יהרגו אלא ההשגחה היתה פרטית ביותר מדה כנגד מדה שאם אתה כשהרגת אחרים לא היית מטיל אותם על פני המים לא היו מטילים אותך אחר שהרגוך על פני המים כי לא היו מודדים לך יותר ממה שעשית אלא על ששתים רעות עשית שהרגת והטלת על פני המים עשו לך כן הרגוך והטילוך על פני המים וסוף אותם שהרגוך והטילוך על פני המים סוף גם להם יהיה כן שיהרגום ויטילום על פני המים מדה כנגד מדה בכל פרטי הפרטים ולא היה הדבר בדרך מקרה אלא בהשגחה הפך סברת הטפשים שחושבים שהוא דרך מקרה וכמו שאמר ישעיה הנביא עליו השלום דבר שלח ה׳ ביעקב ונפל בישראל רוצה לומר שהקב״ה שולח היסורין בכוונה ביעקב ליסר אותם ונפל בישראל רצה לומר שישראל חושבים כי היסורין באו דרך נפילה והוא דרך מקרה וכדקאמרי אינהו ואזלי לבנים נפלו גזית נבנה וגו׳ שאם נפלו הכתלים לפי שהיו מלבנים ולא בהשגחה פרטית אמנם גזית נבנה ולא יפלו. ועדיין יש להקשות בזו המימרא שתי קושיות והאחת היא עצומה אשר לא תוכל להרפא ובעיא צלותא כיומא דאיסתנא. הראשונה היא איך אמר וסוף מטיפיך יטופון כי מעשים בכל יום כמה הורגים ורצחנים אשר אינם נהרגים רק מתים על מטתם מיתה בידי שמים ואם כן קשה איך אמר וסוף מטיפיך יטופון. ואפשר לתרץ לזו שהתנא בעצמו הרגיש זו הקושיא ותרצה בדבריו שאמר מלת וסוף שהיא מיותרת כי היה די באמרו ומטיפיך יטופון מאי וסוף אלא כוונתו לתרץ זאת הקושיא ואמר אף אם תראה איש מבני ישראל מטיף שלא יוטף עם כל זה תדע לך שאם לא יוטף עתה רק מת על מטתו אחר כך מביא אותו השם יתברך בסוד הגלגול המקוים בדברי רז״ל והסכים לדעתם פיטאגור״ה וסופו שיוטף. אמנם הקושיא השנית היא זו שאין גוזר ואומר לגולגולת על דאטפת אטפוך שהרי כשנחשוב ממטיף לניטוף עד סוף כל העולם נמצא שהראשון שהוצף בנהר הוא לא הציף את אחר כלל דומיא דקין שהרג להבל והרי הבל נהרג והוא לא הרג את אחר וכיון שנמצא שהראשון שנהרג הוא לא הרג את אחרים ונהרג על שום עון אחר ואולי זאת הגולגולת גם כן לא הרג ונהרג על שום עון אחר, ולתרץ ולומר כי בדרך נבואה אמר זה ומעשה שהיה כך היה הוא דוחק שלא שפט זה המשפט רק בדרך שכל והדרא קושיין לדוכתין:

ואפשר לתרץ כי זאת הגולגולת היה מכיר אותה הלל כי היה רוצח ומלסטם את הבריות וכיון שהכירו שהיה רוצח שפט בודאי שעל שהוא רצח נרצח שאף אם אפשר שימצא נרצח והוא לא רצח עם כל זה אי אפשר שימצא מי שרצח ולא נרצח ואם לא עכשיו יהיה בסוד הגלגול נפש העברים וכמו שאמרנו ואם כן הוא היה מכיר את זה שרצח ועל כן אמר על דאטפת וכו׳ ועדיין צריך עיון:

ועוד אפשר לתרץ כי מצינו שאז״ל טעם למה נהרג הבל ואמרו כי הציץ ולכן נהרג ובודאי כשהאדם מציץ בקדושה העליונה גורם שתסתלק אותה הקדושה ותתעלם העלם גמור מן העולם כדי שלא יוכל אדם עוד להציץ וכיון שהוא גורם לאותו ההעלם הרי זה דומה להורג את הנפש כי הקדושה היא חיי העולם ובהסתלק הקדושה הרחיק ממנו חיי העולם ונשאר העולם מת וכן ההורג נפש הוא סבה על ידי ההריגה להתרחק זאת הנשמה של זה האיש מן הגוף ויצא מן הגוף ומתעלמת ממנו ולא תשוב אליו עוד ולכן ההורג נהרג וכיון שחטא הבל הוא דומה להורג ע״כ נפגע ונהרג וכיון שזאת הגולגולת בודאי שלא שייך ביה הציץ ונפגע ואם כן אי אפשר שבאה עליה זאת הגזירה שתהרג רק על שהרג אחר ולכן אמר על דאטפת אטפוך וצדק הלל במשפט אשר שפט דרך שכל:

ואמר וסוף מטיפיך יטופון כי נראה שהוא מיותר שכיון שאמר על דאטפת אטפוך בשביל שהרג נהרג מינה שמעינן שההורג יהרג והיינו מ״ש אחר כך וסוף מטיפיך יטופון. ועוד צריך להבין למה אמר מטיפים בלשון נוכח כנגד הגולגולת והיה ראוי לומר לשון כולל על הגולגולת ועל כל העולם ולימא הכי וסוף המטיפין יטופון והוא מאמר כולל ולא פרטי:

ואפשר לומר כי ממה שאמר על דאטפת אטפוך הייתי מבין כי ההורג יהרג וזה יהיה כשהוא לבדו הרג את הנפש מבלי סיוע מאחרים ועל כן מודדין לו מדה כנגד מדה נפש תחת נפש אמנם אם רבים הרגו נפש אחת היה נראה כי אלו לא יהרגו לפי שכל אחד לא הרג נפש שלמה כדי שיותן נפשו תחת נפשו ואין ראוי להרוג עשר נפשות תחת נפש אחת לזה השמיענו ואמר וסוף מטיפיך יטופון כלומר כי אפילו שנמצאו בהריגתך הורגים הרבה ואעפ״כ כלם יטופון בשביל שהרגו אותך ואם היה אומר וסוף המטיפין יטופין הייתי מבין המטיפין וההורגים שבעולם יטופון והוא כשהטיף א׳ את א׳ אמנם לא רבים לאחד ע״ז דבר לנוכח עם הגולגולת להשמיענו זה החדוש וגם זה החדוש לא היה מובן ממ״ש על דאטפת אטפוך. וגם ידוייק דיוק אחר למה נקט לשון רבים והכי הול״ל וסוף מטיפיך יטוף אמנם כוונת הלל להשמיענו שאפילו הרבים שהרגו את היחיד כלם יהרגו על אותה הנפש שהרגו. ועם מ״ש המפרשים יתורץ למה נקט לשונו לנוכח והכוונה לומר לו שאע״פ שהנהרג חייב מיתה הרי ההורגו גם כן חייב מיתה כי אין דמו של זה הנהרג מסור ביד ההורג רק ביד ב״ד ולכן סוף מטיפיך אע״פ שאתה היית מחוייב מיתה עם כל זה יטופון לפי שלא היה דמך מסיר בידם כי אם ביד ב״ד, ולזה הסכים הרמ״ה והרב רבינו יונה ורבינו עובדיה וז״ל, וה״ר ישראל ז״ל הוסיף עוד דברים ואמר ובזה יש תשובה לשואל אחר שזה הנהרג הגיע יומו ליהרג שאם לא כן לא היה זה הורגו וכן מי שנגנב ממונו היה לו להפסיד ממונו שאם לא כן לא היה גונבו א״כ למה יענש הרוצח או הגונב, יש להשיבו מיתת הנהרג והפסד הממון היה מאת ה׳ והרציחה והגנבה מאת הרשע ואם לא היה רשע זה ההורג לזה או גונב ממונו היה מת בענין אחר או מפסיד ממונו ולכן נענש זה הרשע.

ועד״ה כתב אחד מתלמידי הריטב״א על דאטפת אטפוך מדה כנגד מדה וכמו שהבורא ית׳ מודד מדה לגוף כן מודד לנפש בעולמה שהוא עולם שכולו טוב וכולו ארוך וזה הענין נרמז במ״ש אם יום תעזבני יומים אעזבך והלא אין הקב״ה מודד לאדם אלא מדה כנגד מדה והוא לא חטא אלא יום א׳ ולמה יעזבנו שני ימים אלא אחד לגוף ואחד לנפש כיוצא בו כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל חטאתיה עונש הגוף ועונש הנפש והנחמה כפילה לגוף ולנפש שנאמר נחמו נחמו עמי וכמו שאם חטא אדם עונש לגוף ולנפש כן השכר שהיא מדה טובה ומרובה ממדת פורענות יבא לגוף ולנפש ושכר הגוף הוא בעולם הזה ושכר הנפש הוא בעולם הבא ועליו נאמר עין לא ראתה וגו׳. וכתב הרשב״ץ כי הלל היה בבלי ולכן דבר בלשון ארמי כי לשון בבל הוא:

ויש מי שפירש ותירץ הקישיא שהקשינו שאם זה היה רשע וחייב מיתה לפי שהיה רוצח אם כן איך אמר וסוף מטיפיך יטופון כיון שזה חייב מיתה ופירש שוא״ו וסוף הוא כמו או וכן ומקלל אביו ואמו פירוש או אמו. וכן ביבמות חלץ ועשה בה מאמר פירוש או עשה בה מאמר. וכן פירושו בכאן על דאטפת אטפוך או סוף מטיפיך וכו׳ כלומר אם לא הרגת לשום אדם והרגו אותך על לא חמס בכפך מטיפיך יטופון לפי שהרגו אותך על לא חמס בכפך. ובזה נתרצה ג״כ הקושיא שהקשינו מהבל שנהרג והוא לא הרג שהרי הלל גם כן מודה בזה שיש נהרג על לא חמס בכפיו ומ״ש על דאטפת אטפוך הוא שעשה חלקי הסותר כלומר או על דאטפת אטפוך או סוף מטיפיך יטופון:

והריא״ב פירש לתרץ מנין היה יודע שסוף מטיפיו יטופון כיון שזו הגולגולת היתה מאיש רשע ומחויב מיתה לפי שהוא הטיף את אחרים וכמו שאמר על דאטפת אטפוך אם כן נמצא שמי שהרגו אינו חייב מיתה אם כן מנין היה יודע זה שאמר וסוף מטיפיך וכו׳. אפשר עם מה שאמרו ז״ל שבגולגולת האדם חקוק כל מה שעתיד לבא עליו בחייו ואחר מיתה אם טוב ואם רע ואפשר שזה החכם הכיר באותה הגולגולת שהיה רשום בה וסוף מטיפיך יטופון עכ״ל: ועם מ״ש ז״ל עלה לנו תירוץ אחר לקושיא שהקשינו מהבל שהרגו קין והוא לא הרג ואם כן איך אמר על דאטפת אטפוך אפשר שהיה גם זה חקוק במצחו:

הר״י ן׳ שושן ז״ל פירש כי אחר שסיפר שזה מת בנפש מרה וגם קבורה לא היתה לו אלא צף על פני המים חזר והעיר כי הכל למיתה עומדים ואפילו הבא אל אבותיו בשלום ונקבר בשיבה טובה ירום תולעים ויבאש ולזה סמך מרבה בשר מרבה רמה ואמר כי כל התענוגים הם בדרך דמיון ועליהם אמר שלמה המלך ע״ה ומה יתרון לבעליה כי אם ראות עיניו ותענוג הגוף הוא תענוג מורגש דבק בעצם האיש המתענג ובבשרו. וע״כ בא זה החכם ואמר כי אפי׳ התענוג המורגש שמעדן את הגוף ומיפה אותו הוא מרבה צער וכן אמרו ז״ל קשה רמה למת כמחט בבשר החי לא שדעתם שהמת מרגיש אלא שכל מי שדעתו נקיה יש לו להצטער בחייו על ניוולו במותו ושישתדל למעט אותו ניוול ויחשוב וירגיש הרמה שתנשכו במותו כמו שהרגיש המחט בבשר החי וימעט בנוולו ולא ירבה בשר כי מרבה בשר מרבה רמה:

ואמר מרבה נכסים מרבה דאגה. פי׳ כי התנא לא דבר עם שלמי הדעת כי אין ראוי למנוע רגלינו מלרדוף אחר ההבל מדאגה ופחד שמא יאבד ממנו כי השלמים אף אם יצברו כעפר כסף והיה עולה על הדעת כי הוא נמנע שיקרה בו שום חסרון אינם חושבים אותו לכלום ומהבל ימעט בעיניהם וככובד אבן ונטל החול עליהם רק אשר יוציאו ממנו בהתנאותם לפני קונם במצות והתנא לא דבר רק עם הנהבלים להון כפי חלישות דעתם ואמר להם כי השמחה וההוללות בעושר ונכסים אינם אחד מני אלף מן הדאגות הנמשכים מן הנכסים ולכן אמר להוללים אל תהולו כי מרבה נכסים מרבה דאגה:

מרבה שפחות מרבה זמה. בשפחות הכנעניות התנא מדבר שסתמן זונות וכ״ש שפחות שכבר יצאו מכבוד משפחתם ואין אימת בעל עליהן והאדון רוצה בכך כדי שיולידו לו עבדים. מרבה גזל כי העבדים בחזקת פסולים ואם הם בעלי אומניות יודעים הם כי שכרן לרבן ועל כן ישתדלו לגזול לבעל הבית ויקחו אותו לעצמן וכן בכל עסק שיעסקו בו יגזלו את רבן. עוד כתב כי על דרך צחות השיר הוא אומר כי רבם עצמו הוא גוזל לעניי ישראל שאינם משתכרים עמו ועובר על מה ששנינו ויהיו עניים בני ביתך וכן פירש הרשב״ץ:

מרבה ישיבה מרבה חכמה כמ״ש הרבה למדתי מרבותי ומתלמידי יותר מכולם:

מרבה עצה שאינו סומך על עצמו במעשיו והוא תמיד נועץ ונמלך קודם מעשה מרבה תבונה שהוא מוציא דבר מתוך דבר העצה שייעצוהו תן לחכם ויחכם עוד. קנה לו דברי תורה כלומר אחר שהשתדל ועסק בתורה ובפרטיה הנזכרים אם חשקה נפשו בה אז היא שלו וקנויה לו. כטעם מה שאז״ל בפסוק כי אם בתורת ה׳ חפצו ובתורתו יהגה בתחלה היא תורת ה׳ ומששם האדם חפצו בה היא תורתו של עצמו. קנה לו חיי העוה״ב יען וביען דבקה נפשו בחיים האמתיים אין מות של גוף יכול להפריד בינה ובין החיים אשרי העם שככה לו:

והרב רבינו עובדיה ז״ל פירש שקמ״ל האי תנא שכל רבויים קשים חוץ מרבוי תורה וחכמה וצדקה. מרבה דאגה שמא יגזלוהו או שמא יבואו עליו ליסטים ויהרגוהו וחסיד אחד היה מתפלל המקום יצילני מפיזור הנפש ושאלו ממנו מהו פיזור הנפש אמר להם שלא יהיו לו נכסים מרובים מפוזרים במקומות הרבה וצריך לפזר נפשו לחשוב לכאן ולכאן:

מרבה נשים מרבה כשפים סדרא נקט ואזיל בתחלה אדם מקשט עצמו ואוכל ושותה ומרבה בשר ואח״כ מבקש להרבות נכסים ולאחר שהרבה נכסים ורואה שיש בידו ספוק לפרנס נשים רבות היא מרבה לו נשים ולאחר שהרבה נשים כל אחת צריכה שפחה שתשמשנה הרי מרבה שפחות וכיון שיש לו בני בית מרובים צריך לשדות וכרמים לספק יין ומזון לבני ביתו ומרבה עבדים לעבוד השדות והכרמים לכך הם שנויים כסדר הזה עכ״ל. וזה הסדר כתבו הרשב״ץ ג״כ:

ולי נראה כי לפי שהאדם רודף בעניני העוה״ז אחר ד׳ דברים יש מי שרודף אחר המאכל והמשתה ותענוגי העולם והוא יתברך ענש לאנשי ירושלים על זאת וכמש״ה כל עמה נאנחים מבקשים לחם נתנו מחמדיהם באוכל להשיב נפש וכו׳ וראוי לדייק למה נקט מבקשים לשון בינוני ואח״כ אמר נתנו מחמדיהם לשון עבר. אמנם הכיונה להודיענו איך מדד להם מדה כנגד מדה כל עמה היו נאנחים מבקשים לחם ואין וזה בא עליהם על כי בזמן העבר נתנו מחמדיהם באוכל כלומר במאכל ובמשתה וכל חמדת ישראל היה באוכל לאכול ולשתות. ואמר להשיב נפש לפי שהאדם יש לו נפש ורוח ונשמה והרוח והנשמה חיותם הם המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם והמאכל והמשתה הוא להחיות ולהשיב נפש הבהמית והחיונית, וז״ש נתנו מחמדיהם באוכל. שאותו האוכל הוא להשיב נפש ולא רוח ונשמה. ועל המין הזה אמר התנא כי מרבה בשר מרבה רמה ואומרו מרבה בשר כלומר שמטבעו הוא חלוש וע״י תענוגים רוצה להרבות בשר זה בוודאי הוא מרבה רמה אמנם כבר מצינו לרבי אלעזר ב״ר שמעון שהיה מוציא כמה דיקולי דתרבא לשמשא ולא הבאיש ורמה לא היתה בו וקרי אנפשיה אף בשרי ישכון לבטח זה לא היה מרבה בשר רק מטבעו היה שמן ולזה לא הבאיש ורמה לא היתה בו ואמר מרבה רמה כי הבשר עצמו שמרבה הוא נעשה רמה וכאלו עתה הוא מרבה רמה כי כל העומד ליעשית כעשוי דמי. ולכן צריך האדם שיתרחק הרבה מן המאכלים ולא יתגבר יצרו עליו כאשר עשו בני איוב כמש״ה והלכו בניו ועשו משתה בית איש יומו שהכוונה להשמיענו איך היו זוללים וזה כי הם היו ז׳ וימי השבוע ז׳ וכל א׳ יומו קבוע לו וחוזרים חלילה ואלו היו מבטלים יום אחד מעשות משתה הרי משתנה הסדר מיומו הקבוע לכל א׳ אמנם הם היו כל כך זריזין במלאכת השתיה שמעולם לא בטלו אפי׳ יום א׳ עד שנשאר לכל א׳ יומו הקבוע לו וז״ש בית איש יומו. ויש מין אחר שרודף בעוה״ז אחר הממון כי גם בלילה לא שכב לבו לאסוף חיל והון ועליהם אמר שלמה המלך ע״ה אל תיגע להעשיר מבינתך חדל ושמעתי בו שלא אמר אל תיגע להתעשר שהוא התפעל אלא להעשיר שהוא פועל יוצא והכוונה שהאדם אשר הוא מרבה נכסים אינו להתעשר לעצמו לפי שמחר ימות ויעזוב לאחרים חילו נמצא שהוא יגע להעשיר את אחרים וכיון שהיגיעה היא להעשיר את אחרים אין צורך להזהירך על זה אלא מבינתר ומעצמך תחדל מלהעשיר את אחרים. ואפשר כי אמר מרבה דאגה כי הוא דואג עליו שלא יפסידנו וגם שלא יהיו מעותיו בטלות אצלו ומבקש מיד לרכוב אניות לילך מעיר לעיר להרויח יותר ועוד כשרואה שום סחורה שהוקרה הוא דואג על אשר לא קנה ממנה וכן אם היתה עמו שום סחורה והוזלה הרי הוא דואג על כל זה וכאלה רבות ועל זה אמר מרבה נכסים מרבה. דאגה. ואפשר לי לומר כי נקראו נכסים לפי שהם נכסים ונעלמים כי נראים לעין דברים נחמדים ותחתיה תעמוד הבהרת כי רבים מקבצים ממון לבעלי נשותיהם ולכן מרבה נכסים מרבה דאגה. ויש אחרים רודפים אחר תאות המשגל ועל מין זה אמר מרבה נשים מרבה כשפים שעושים לו כשפים. ושמעתי שזו כוונת בעל המסרה שאמר שיש שני ולו במקרא ולו שתי נשים ולו הכין כלי מות. ויש מי שרודף אחר הכבוד להיות לו עבדים ושפחות להרבות כבודו ועל מין זה אמר מרבה עבדים מרבה גזל מרבה שפחות מרבה זמה הרי ארבעה דברים רעים וכנגדם אמר התנא כי ראוי לאדם לרדוף אחר ד׳ דברים אחרים טובים בעניני העוה״ב והם אלו כנגד אלו ממש כנגד המרבה בשר אמר כי טוב יותר להיות מרבה תורה שהיא מתשת כחו של אדם ומשמן בשרו ירזה כי בזה יהיה מרבה חיים חילוף המרבה בשר שהוא מרבה רמה כי מי שמרבה תורה שנקראת תושיה מרבה חיים כי עץ חיים היא למחזיקים בה והתורה היתה סבה ראשונה מד׳ דברים שבשבילם ניצולו ישראל בימי המן הרשע וכמו שארז״ל ליהודים היתה אורה זו תורה שנאמר ותורה אור ושמחה אלו שבתות ויו״ט וששון זו מילה שנא׳ שש אנכי וגו׳ שנאמר על המילה ויקר אלו תפילין שהם יקר כענין וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך. ואפשר לי לומר שהודיענו כאן הזכות שעמדה להם לישראל להנצל מן הצרה הזאת לפי שהחזיקו בד׳ דברים הללו תורה ושבתות וכו׳ היא שעמדה להם להנצל ולא בלבד שניצולו אלא ויכו היהודים בכל אויביהם וגו׳ השונא גדול מן האויב כי האויב אינו אלא בלב והשונא עושה מעשה בפועל ולכן באויבים לא עשו אלא מכת חרב שהרגו אותם בסייף אבל בשונאים עשו משפטי נקמות כרצונם להנקם מהם. אי נמי כרצונם דקאמר קאי על האויבים והשונאים והנרצה לומר שלא נתאכזרו ישראל עליהם יותר מדאי אלא כפי מה שרצונם היה לעשות בהם בישראל עשו ישראל בהם. וכנגד הרודף אחר הממון שהוא מרבה נכסים אמר כי מי שהוא מרבה ישיבות ותלמידיו מנכסיו והוא מפזר ממונו חלוף המרבה נכסים זהו ירבה חכמה כי בצל החכמה בצל הכסף וכאלו החכמה היא שלו וחלוף הדאגה למרבה נכסים יהיה לזה חכמה לשמחו כי פקודי ה׳ ישרים משמחי לב. וכנגד הרודף אחר הנשים אמר מרבה עצה מרבה תבונה כי הנשים כל אחת מתקנאת בירך חברתה ועושה לו כשפים כדי שיאהב אותה יותר מחברתה ובכשפים שעושים לו הם מטמטמים את לבו ומטפשים אותו וכשהוא מרבה עצה מרבה תבונה כלומר לא די שאינו מתטפש אלא שהוא מרבה תבונה. וכנגד הרודף אחר הכבוד להרבות לו עבדים ושפחות אמר כי טוב לו ליקח עניים ועניות מבני ישראל ומבנות ישראל העניים והאביונים והם ישרתוהו על דרך מה שפירש הרמב״ם ז״ל במשנת ויהיו עניים בני ביתך כי בזה הוא מרבה לעשות צדקה וגם מרבה שלום בין העניים להקב״ה דכיון שאין להם מזון הם מטיחים דברים כלפי מעלה וכמו שמצינו שהשי״ת כדי להסיר מעליו את תלונת העני צוה להעשיר כשרוצה למשכנו ואמר לו אם חבל תחבל וגו׳ עד בא השמש תשיבנו לו ונתן טעם ואמר כי היא כסותו לבדה ואין לו עוד אחרת ואמר היא שמלתו לעורו שלא תאמר הרי הוא לבוש חלוק חשוב על בשרו ששוה מאתים ודי לו בחלוק פחות ששוה עשרה ויתן לי זו החלוק החשוב אשר עליו לזה אמר היא שמלתו לעורו כלומר לפי עורו שהוא אדם חשוב ומעונג ואינו יכול ללבוש על עור בשרו הדק והמעונג חלוק פחות מזו ואמר במה ישכב שלא תאמר אקח ממנו הכר והכסת שאינם צריכים אליו ויכול לישן על גבי קרקע לזה אמר במה ישכב הרי הוא רגיל בכך ולא יכול לשכב אלא על הכר והכסת ואמר והיה כי יצעק אלי כלומר ויתקוטט עמי ויאמר למה לא נתת לי עושר אז אהיה מוכרח לשמוע אותו לפי שחנון אני, ועל כן המכניס עניים לתוך ביתו וזן אותם הוא נותן שלום בין העניים לאביהם שבשמים, ואפשר שיהיה זה פי׳ פסוק והיה מעשה הצדקה שלום, וז״ש מרבה צדקה מרבה שלום כי גדולה מצות הצדקה עד שהיה מתפאר בה איוב כמ״ש אם אמנע מחפץ דלים הכוונה לפעמים שהיה העני בא לפני שאתן לו ללחם ביתו והיה שואל ממני דינר ואני ידעתי שאין דינר מספיק לו ללחם ביתו ואף שהיה שואל ממני דינר בחפצו היה לשאול ד׳ או ה׳ ומפני הבושה לא שאל אלא א׳ ואני הייתי נותן לו חפצו שהוא מה שבלבו והייתי נותן לו ה׳ דינרין על דרך תאות לבו נתת לו וארשת שפתיו שהוא מה ששואל בפיו פשיטא שלא מנעת וכן אמר אם מנעתי עצמי מליתן לו החפץ שבלבו כי הכל נתתי לו ואם עיני אלמנה אכלה אם עזבתי אותה שיתאוו עיניה איזה דבר שלא שלחתי לה כל מאויה, ובענין זה יובן מ״ש התנא מרבה צדקה כי נותן לעני יותר ממה שהוא שואל. ואמר לכל א׳ מאלו הארבעה הטוב הנמשך אליו ופחח במאי דסליק מינה ואמר קנה שם טוב כנגד המרבה צדקה כי לעולם מי שהוא נדיב ובעל צדקה שמעו הולך בכל המדינות ושמו הטוב יוצא בעולם וז״ש קנה שם טוב, וכנגד המרבה עצה שהוא מרבה תבונה אמר קנה לעצמו כי המרבה נשים הוא מאבד עצמו לדעת שהן בכשופיהן מטמאין את לבו ושכלו ועל כיוצא בזה אמר הכתוב ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו כלומר שאלו הוא מרבה נשים הרי הוא בזה מסיר את לבבו והוא כנוי אל השכל כי בכשופיהן מטמטמין את שכלו נמצא שמי שלא הרבה נשים רק הרבה עצה והרבה תבונה בודאי שקנה את עצמו ממש. וכנגד המרבה לפזר ממונו להעמיד ישיבת התלמידים אמר שקנה לו דברי תורה כי התורה שלומדים התלמידים מעלה עליו כאלו הוא הלומד אותה הרי שבממונו קונה דברי תורה. וכנגד המרבה תורה שהיא מרבה חיים אמר כי החיים הללו הם חיי העוה״ב עולם שכולו טוב עולם שכולו ארוך וז״ש קנה לו חיי העוה״ב והחיים הנזכרים למעלה מרבה תורה מרבה חיים אין הכוונה על חיי העוה״ז רק קנה לו חיי העוה״ב:

והרב רבינו יונה ז״ל פירש מרבה עבדים כו׳ שלשה דברים הללו נעשים ע״י אחרים שהם העבדים הגזל השפחות הזנות הנשים הכשפים ומעלה עליו כאלו הוא עשאם כאלו הוא גזל כאלו הוא עשה הזנות והכשפים. מרבה תורה מרבה חיים הוא כנגד מרבה בשר מרבה רמה וגם כנגד מרבה נכסים מרבה דאגה כי דאגת הנכסים מקצרת שנותיו ודאגת התורה כשאינו מבין שהיא דאגה גדולה לו עד שיבין דבר דבור על אפניו אין דאגה זו מזקנת אדרבא אורך ימים יוסיפו לו וכענין יראת ה׳ תוסיף ימים. מרבה ישיבה מרבה חכמה שע״י שמרבה ישיבה דהיינו הסברא והפלפול יבואו תלמידים להתחדד וללמוד ממנו ומה שהוא מחדש היא חכמה בפני עצמה ויקבל שכר כנגד כל התלמידים כי ממנו הכל והוא כנגד מרבה עבדים וכו׳ שאחרים עוברים ועליו העון וכאן התלמידים לומדים ועליו השכר. וכן מרבה צדקה מרבה שלום כי העניים אוהבים אותו ומרבה שלום בעולם וגם נותן עצה לאחרים ליתן צדקה ונחשב שהוא עשאה הרי אחרים עושים ועליו השכר, קנה שם טוב קנה לעצמו כי השם טוב לעצמו ואף אחרי מותו לא יניחנו לאחרים וכמעשה דמונבז הפך המרבה נכסים כי במותו יעזבם לא ירד אחריו כבודו וילך לו בלי חמדה.

כתב ה״ר אפרים ז״ל כי יש משניות מדוייקות שכתוב בהם מרבה תורה מרבה חיים קנה שם טוב קנה לעצמו וכו׳:

וה״ר משה אלשקאר ז״ל פירש מרבה שפחות מרבה זמה כלומר הרוצה להרבות בשפחות בשביל שישמשו אותו ויכבדוהו ולא תצטרך אשתו לצאת לחוץ שלא יפתו אותה בני אדם לזנות כי כל כבודה בת מלך פנימה אמר שזה נהפך הוא שכל המרבה שפחות מרבה זמה שאפשר שיכשל בהן בעל הבית ותרגיש אשתו בזה הענין ותקח קנאה ותלמד ממעשיו. וכנגד הכת שסוברת שהעושר הוא שיהיו לו בנים וזה מצד שישא נשים מרובות אמר שזה הוא להפך שאדרבא מרבה נשים מרבה כשפים ולפעמים הנשים מצד קנאתם זו בזו עושים לו כשפים כדי שלא יהיה לו כח ההולדה.

קנה שם טוב קנה אותו לעצמו ולא לאחרים כי הדברים השכליים הפך הגופניים וטוב שם משמן הטוב שהם הכבודות המדומות אצל העולם וקונה התורה הוא קונה חיי העוה״ב אשר הוא הכבוד נצחיי. והנה תמצא דוד המלך ע״ה שאמר קרוב לזה הענין ממתים ידך ה׳ והם הכת אשר אינם רוצים כי אם ההשפעה שלך והנה פירוש ידך כמו ויד ה׳ היתה אל אליהו שחלה עליו השפעת השם ית׳ וכנגד הכת שאינם רוצים כי אם תענוגי זה העולם אמר ממתים מחלד וכנגד הכת שהאושר שלהם הוא חיות זה העולם אמר כמלעיג עליהם חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם כלומר שהם אומרים הלואי שאותו החלק הצפון לצדיקים שיקחו אותו בזה העולם ותמלא בטנם בזה העולם ויש כת שהם אומרים שאין האושר כי אם שיהיה להם זרע רב וממון בהעדפה עד שהניחו יתרם לעולליהם אמר דוד אני איני בוחר בכל אלו הסברות רק בראשונה וז״ש אני בצדק אחזה פניך וגו׳:

וה״ר מתתיהו היצהרי פי׳ קנה שם טוב קנה לעצמו כלומר אם כשקנה השם טוב קנה אותו לעצמו ר״ל קנין אמת לא מרומה כלו׳ שעיונו ומעשיו הם לש״ש לא זולתו להנאתו ולתועלתו בלי ספק שד״ת הם לו לקנין וזהו קנה לו ד״ת וגם זכה לחיי העוה״ב שהם חיים נצחיים:

ותלמיד הריטב״א ז״ל פי׳ מרבה נכסים כמ״ש שה״מ ע״ה והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון ונ״ל הכותב כי על האיש ירא את ה׳ נאמר נפשי בטוב תלין ר״ל כי עם היות לו עושר ורב טוב תלין נפשו והשבע מניח לו לישון לסבת היותו ירא ה׳ ונקראות נכסים ע״ש שהם מכסים מום האדם ונותנים ממשלה למי שאינו ראוי להם וגם נקראים נכסים לפי שאין להם קיום כי היום נכנסים ולמחר יוצאים ארז״ל למה נקרא שמם זוזים לפי שמזיזים ממקומם ונקראים מעות לפי שהם מעוותין את האדם וטורדין אותו מן העולם קודם זמן ולפיכך כשהאדם מקבץ ממון רב הוא מקבץ דאגה. מרבה שפחות מרבה זמה לפי שהם מזנות את בני העיר ונמצא שהוא הגורם שתמלא הארץ זמה. מרבה עבדים מרבה גזל לפי שהם מרעים צאן ובקר לאדוניהם בשדות שאינם שלו כדי שיהיו שמנות וטובות ובזה הדבר ימצאו חן בעיני אדוניהם נמצא שהוא מרבה גזל ולאו אדעתיה. מרבה עצה מרבה תבונה כלומר שמתוך שמתבודד במחשבתו לתת עצה טובה לבני אדם יחשוב כל אופני העצה ההיא עד שתפול בפיו ויקנה תבונה בזה וז״ש מרבה עצה מרבה תבונה:

וה״ר יוסף נחמיאש ז״ל פירש מרבה ישיבה מרבה חכמה ע״י שיושב תמיד על הספר מרבה חכמה. נ״א מרבה חכמה מרבה ישיבה שישמעו התלמידים חכמתו ויבאו התלמידים איש ממקומו. קנה שם טוב קנה לעצמו כלומר להנאתו בעוה״ז אמנם כשקנה לו דברי תורה אז קנה לו חיי העוה״ב עכ״ל. ואפשר לי לומר שמרבה נשים מרבה כשפים כי מי שהוא להוט אחרי רבוי הנשים אפשר שיבקש אשה אחרת והיא לא תאבה לו ולא תשמע אליו והוא מוכרח לעשות לה כשפים כדי שתתרצה היא בו והפה שלה שאסר הוא הפה שהתיר וגם מרבה שפחות מרבה זמה כי יצרו מתגבר עליו לבא עליהן כדרך כל הארץ. ומרבה עבדים מרבה גזל כי בהכרח כדי לזון ולפרנס עבדים רבים יגזול את הרבים זעיר שם זעיר שם ונמצא שמרבה גזל וכן בריבוי הטובות כולם. אבל מרבה תורה מרבה חיים וכו׳.