עפ״י כתב יד קופמן
מלוה אדם את אריסיו חיטין בחיטין לזרע אבל לא לאוכל – לכאורה לפנינו הלכה נוספת מתחום ריבית. מותר לבעל האחוזה להלוות חיטים לזרע, אך לא לתת הלוואת מזון, שכן כל הלוואת מזון עלולה להפוך לעסקת ריבית. בדרך כלל האריסים נזקקים למזון בתקופה הרחוקה מהקציר ולכן אלו פירות ביוקר, והם ישיבו לו בפירות בשעת הזול, כלומר אותה כמות פירות, אבל ניתן למכור אותה בפחות מעות. אם כן מדוע האיסור? אין זאת אלא שהאריסים לא יחזירו אותה כמות פירות אלא כמות גדולה יותר של פירות, באותו שווי כספי של מה שקיבלו. או אולי יש חשש שתהיה שנת בצורת והפירות יתייקרו יותר. עדיין קשה, אם כן מה ההבדל בין הלוואת זרעים להלוואת ממון? בשני המקרים ניתנים פירות בהלוואה בשער יקר, ובשנה רגילה בעתיד השער יוזל. האיסור אינו ברור, וההבחנה בין זרעים להלוואת פירות קשה לכאורה. בכלל, מה ההדגשה על ״מלוה אדם את אריסיו״? אם יש כאן חשש ריבית מדוע אין הוא חל על כל אדם (וצריך היה להיכתב ״מלוה אדם לחבירו״)1?
הבבלי מסביר את המקרה. ברור שלפי הבבלי החשש הוא שמא הפירות יתייקרו. כבר בשלב זה קשה. הרי בשעת הזריעה הפירות הם במחיר היקר ביותר; הסיכוי שבשעת הקציר הם יהיו יקרים יותר דחוק – הרי לעיל כבר נקבע שהשדה עשוי להתברך (משנה ו בשם הירושלמי). הסברו המלא של הבבלי הוא:
תנו רבנן: מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים לזרע. א. במה דברים אמורים? שלא ירד, אבל ירד – אסור. ב. מאי שנא תנא דידן דלא קא מפליג בין ירד ובין לא ירד ומאי שנא תנא ברא דקא מפליג בין ירד ובין לא ירד? ג. אמר רבא: רבי אידי אסברה ניהלי, באתרא דתנא דידן אריסא יהיב ביזרא, בין ירד ובין לא ירד – כמה דלא יהיב ביזרא מצי מסליק ליה, וכי קא נחית לבציר מהכי קא נחית. באתרא דתנא ברא מרי ארעא יהיב ביזרא, אי לא ירד דמצי מסליק ליה, כי קא נחית – לבציר מהכי קא נחית, אי ירד, דלא מצי מסליק ליה – אסור (בבלי עד ע״ב). הברייתא מופיעה בתוספתא בצורה שונה במקצת, ובעיקר בהקשר אחר, ונדון בה להלן. בשלב זה נתייחס אליה כאילו היא מתייחסת למשנה שלנו, כפי שהבבלי העמיד אותה.
בשלב א מוצגת ברייתא נגדית שבה יש הפרדה בין מצב שבו האריס כבר ירד לשדה ומעבד אותו, שאז אסור להלוות, לבין מצב שהאריס לא ירד עדיין לשדה (טרם החל לעבדו), שאז מותר לבעל השדה לתת לו הלוואת חיטים. הבבלי שואל מדוע הברייתא מבדילה בין המקרים והמשנה איננה מבדילה (ב), ועונה שההבדל הוא בשאלה מי אמור לספק את הזרעים. ״אצלנו״ (בברייתא) האריס אמור לספק את הזרעים, לכן בין אם כבר החל האריס את העבודה ובין אם לא אין בעל הבית יכול לסלקו. ממילא האריס תלוי ברצון בעל הבית, ובעל הבית יכול מלכתחילה לדרוש את המחיר הגבוה של החכירה, אפילו בלי לתת הלוואה. נכונותו של בעל הבית לתת הלוואה היא מעשה חסד, והמחיר הגבוה שהוא דורש הוא דרישה עצמאית בלי קשר להלוואה.
אבל בברייתא מדובר במקום שמקובל שבעל הבית מספק זרעים, אם כן אם החל האריס בעבודה ההסכם כבר חתום ובעל הבית אינו יכול לדרוש שכר על ההלוואה שהוא נותן, שכן זו חובתו כבעל הבית, ולכן אסור לבעל הבית לדרוש דבר בשל מתן הזרעים.
אם כן, המשנה מדברת על מקום שבו האריס אמור לספק את הזרעים ובעל הבית נחלץ לעזרתו תמורת תשלום חכירה גבוה יותר. גובה דמי החכירה איננו קבוע, הוא פרי משא ומתן בין הצדדים. אומנם נכון שהלוואת הזרעים סייעה לאריס, אך המשא והמתן על גובה דמי החכירה הוא פעולה נפרדת.
הארכנו מעט בפירוש הבבלי בשל הערתו החשובה של הריטב״א (בעקבות פרשנים אחרים), שלדעתנו היא יסוד ובסיס לניתוח רבות מסוגיות הש״ס:
מאי שנא תנא דידן דלא מפליג בין ירד ללא ירד ומאי שנא תנא ברא דמפליג. לאו קושיא היא ממש, דהא אפשר דתנא ברא לפרושי מתניתין אתא. ומאי דלא פריש במתניתין פריש בברייתא. אלא דכיון דידעינן דטעמי דפליגן נינהו ומתניתין לחוד ומתניתא לחוד בעינן לפרושינהו. בשפת המחקר השאלה אינה שאלה אמיתית. את השאלה ניתן היה לפתור בדרכים רבות, ובאמת המשנה והברייתא אינן חולקות, וזה היה ברור כבר בשלב הקושיה. אלא לפנינו עריכה מלאכותית. התלמוד (העורך) מציג את ההסבר (שמדובר במקום שבעל הבית איננו מספק את הזרעים), ורק בשל שיקולי עריכה נערכו הדברים כקושיה ותירוץ. זה הבסיס המצדיק את אנשי המחקר שמציעים עריכה אחרת של אותו חומר הלכתי המצוי בסוגיה הערוכה לפנינו בש״ס. כך ננהג גם אנו בסוגיה זו. המשמעות העיקרית של הסוגיה היא בהסבר שהמשנה תלויה בנוהג החלוקה בין האריס לבעל הבית בנושא הזרעים. בעיקרון אסור להלוות סאה תמורת סאה זהה עתידית, זו שיטתו של הלל במשנה הבאה, אבל מותר לבעל הבית להלוות זרעים כאשר זה חלק מהסכם החכירה. ברור שאם בעל הבית מספק את הזרעים דמי החכירה עולים, אך עדיין זו עסקת חכירה ולא עסקת ריבית. אדרבה, יש לחוכר עניין רב לקבל את הזרעים בשעת דוחקו.
איננו אמורים לפרש כאן את סוגיית הבבלי, אך היא כשלעצמה קשה. הברייתא סתמית, ולא ברור מדוע הבבלי סבר שהיא מדברת על המקרה שלנו. יתר על כן, אם רצתה הברייתא לחלק בין מקומות שבהם האריס משלם את הזרעים בעצמו לבין מקרים שהספקת הזרעים היא על חשבון בעל הבית הייתה הברייתא צריכה לומר זאת במפורש, ולא לתלות את הדבר בירידה לתוך שדהו. בכלל, מה פירוש ״ירד לתוך שדהו״? להלן נשוב לשאלות אלו, שכן המשפט מופיע בתוספתא בהקשר אחר.
נשוב לעניין הספקת הזרעים. בדרך כלל בתנאי האריסות של המזרח הקדום בעל האחוזה נותן את הזרעים לא כהלוואה אלא כחלק מהעסקה; כך גם בחוק הדימוטי המצרי2. בפפירוסים רבים ממצרים נזכר במפורש שהבעלים מספקים את הזרעים. כך הם שותפים גם לטיב הפירות (מזרע נחות יוצא פחות יבול), ואולי גם קובעים את שיעור המזרע.
במקורות חז״ל משתמעים מנהגים שונים: ״המקבל שדה מישראל... קיבל הימנו זרע, לתת לו פירות בגורן, מעשר ונותן לו. ממקום שחולקין על הגורן חולק לו בפניו שיויו. קיבל ממנו מעות ליתן לו פירות לגורן, הכל מודים שמעשר ונותן לו״
(תוספתא דמאי פ״ו ה״ה). המקבל הוא סוג של אריס, ומדובר בהסדר שבמשנתנו. בעל השדה נותן את הזרע, ואת דמי האריסות חולקים בשעת הגורן. במקרה זה מקובל כנראה שחולקים גם את שווי הזרעים, חצי לבעל וחצי ל״קבלן״.
במשנה להלן
(פ״ט מ״ג) מנוסח בקצרה שטר האריסות: ״שהוא אומר לו ׳אם אביר ולא אעביר אשלם במיטבה׳ ״ (אם אוביר את השדה ולא אעבד אותו אשלם במיטב). על כך מצוטט בתוספתא השטר במלואו: ״המקבל שדה מחבירו, ולא עשת. אם יש בה כדי לעמוד כרי, חייב ליטפל בה. שכך הוא כותב לו ׳אנא אניר ואזרע ואכיש ואחצוד ואוקים כריא, ואת תיתי ותיסב פלגא בעיבורא ובתיבנא, ואנא בעמלי ובנפקות ידי פלגא״ (
תוספתא בבא מציעא פ״ט הי״ג – אני אחרוש ואזרע ואנכש ואקצור ואעמיד כרי, ואתה תבוא ותיקח (ותקבל) חצי ביבול ובתבן, ואני ברכושי [עמלי] ובמעשה ידיי חצי). חצי מהיבול זה התשלום הרגיל. השטר איננו מזכיר במפורש מי ישלם את הזרעים, אבל הדגש הוא שהאריס עובד ומקבל חצי תמורת עבודתו, וכן מתחייב האריס להשקיע מרכושו
3, וכנראה הכוונה לדמי הזרעים.
כמו כן במדרש: ״אלא בנוהג שבעולם. אדם נותן שדהו לאריסות, והוא נותן זרע ונותן פעולה, והוא חולק עמו בשוה. אבל הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו ויתעלה זכרו אינו כן אלא העולם וכל אשר בו שלו ...כמה דאת אמר ׳לה׳ הארץ ומלואה׳. הארץ שלו, הפירות שלו, והוא מוריד גשמים ומפריח טללים כדי לגדלם, והוא משמרם והוא עושה כל דבר״ (שמות רבה, כי תשא מא; תנחומא ורשא, כי תשא יד). השם הוא האדון, בעל הבית הוא המזריע ומפריח ואילו האריס איננו עושה כל זאת. אבל בעולם הזה האריס נותן את הזרע ונותן פעולה. מהלשון משמע ש״הוא״ הוא האריס: ״והוא [האריס] נותן זרע ונותן פעולה, והוא [הבעל] חולק עמו בשוה״. על כל פנים מי שנותן פעולה (״בעמלי״ של התוספתא) הוא הנותן זרע.
שני מדרשים אלו עברו עריכה בבלית, וקשה לדעת האם משתקף בהם בקטע זה מנהג בבל או מנהג ארץ ישראל.
על אוסטרקון אחד מתל פרעה נכתב4:
לזרע בחקלא
קרבתא ש כ 3
באחרתא כ 35
ובתרגום:
לזרע בשדה הקרוב שעורים 3 כור
באחרת (בזריעה האחרונה) כורים 35
סביר שבמסמך זה מדווח על מתן זרעים לאריס בכמות מסוימת. עם זאת ״זרע״ הנזכר באוסטרקונים עשוי להיות גם דגנים באיכות לזריעה, שהיא איכות גבוהה יותר מסתם גרעינים לטחינה.
שטר אחר, הממוספר כנחל חבר 65, כתוב בנבטית ומתוארך לשנת 119 לספירה (שנתו השלישית של האדרינוס), הוא שטר חכירה בין שני יהודים, והחוכר מצהיר: ״ואהא זרע ועמל ועלי יהוט עמלא וזרעא יהוא ועמלא...״. אם כן הזרע על חשבון החוכר, יחד עם חובת העבודה (עמל). המונח ״עמל״ חוזר בשטר הנבטי ובשטר הארמי מהתוספתא. בהמשך השטר החוכר מונה את יתר התחייבויותיו (שלא צוטטו לעיל6): ״ועמל וחורש כנוהג... ועוקר ותולש, ולא קוצר, ומעמיד למכירה בזמן״ (בתרגום מארמית). כל אלו כמנהג החקלאי הרגיל המשתמע גם במקורות חז״ל.
מבחינה פורמלית אספקת זרעים היא חלק מעסקת הלוואה, והאריס משיב אותה בשעת היבול כאשר מפריש מן היבול חלק גדול לבעל השדה (30%-50% בדרך כלל). אלא שאין כאן עסקת ריבית אלא חלק מהתשלום כולו. גם האריס וגם המשכיר שותפים לרווח ולסיכון, ואין כאן הלוואה רגילה. בנוסף לאספקת זרעים בעל אחוזה עשיר תמך באריסיו בשעת הדחק. היה זה חלק מתפקידו כפטרון לסייע לעניים, לעבור את תקופת המצוקה. תמיכה זו התבטאה בהלוואות או במענקים, אבל הייתה תופעה רגילה. זו חובתו המוסרית של בעל הקרקע, אבל גם אינטרס שלו כבעל אחוזה. הוא רוצה ודואג לכך שאריסיו לא ירעבו ללחם ובשנות מצוקה סייע להם, לא מתוך פילנתרופיה אלא כדי לשמר את רכושו ואת האמון והצייתנות לו. כמובן שבעל האחוזה לא עשה זאת רק לשם שמיים, הוא קיבל תשלום הוגן ומעבר לכך בשנות השפע. על כן חכמים מתירים את אספקת הזרעים, שהיא מרכיב מסחרי רגיל באריסות, אבל אוסרים על ריבית בהלוואות רגילות.
שהיה רבן גמליאל – רבן גמליאל היה עשיר, ומן הסתם היו לו אחוזות. על מנהגו עם פועליו אנו שומעים גם ממסכת דמאי: ״רבן גמליאל היה מאכיל את פועליו דמאי״ (פ״ג מ״א). על עושרו אנו שומעים ממקורות נוספים. מלוה את אריסיו חיטין ביוקר והוזלו או בזול והוקירו ונוטל מהן כשער הזול – כפי שציטטנו לעיל מידת הצדיק היא רחוק מרווח וקרוב להפסד, וכך נהג בצדקותו רבן גמליאל. רבן גמליאל מתואר אפוא כעשיר אופייני, אך הוא נוהג בצורה הפוכה מסתם בעל קרקעות תאב בצע. לא שהלכה כן אלא שרצה להחמיר על עצמו – לפי ההלכה צריך רק לא לקחת ריבית, אבל אם היו פירות יקרים והוזלו רשאי לגבות את ערך הפירות כשעת היוקר, ורבן גמליאל החמיר על עצמו והקל על אריסיו. אכן מצופה מחכם שיחמיר על עצמו, ואין בכך כל תימה. תמוהים יותר הם דווקא המעשים שבהם איננו מחמיר על עצמו, כגון הסיפור בדמאי פ״ג מ״א. הדרישה להתנהגות של חסד מופיעה במשנה ברצף אחד עם הפסיקה ההלכתית. זו עדות נוספת לאשר כתבנו במבוא על עירוב המוסר והחוק ועל התפיסה החברתית-הלכתית של הגנה על החלש.
בתוספתא: ״מלוה אדם את עריסיו מארבע בסלע, מסאתים בסלע. במה דברים אמורים בזמן שלא ירד לתוך שדהו. אבל אם ירד לתוך שדהו, הרי הוא כאחד מכל אדם״ (פ״ו ה״ח). המחיר הקבוע של חיטים הוא ארבע סאים בסלע; מחיר זה מופיע הרבה במקורות חז״ל וגם מחוצה להם במקורות סוריים, כגון ״אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע״
7, וכן: ״דאמר רבי יוחנן: נהירנא כד הוו קיימי ארבע סאין בסלע והוו נפישי נפיחי כפן בטבריא, מדלית איסר״ – זכורני שהיו [חיטים] עומדות ארבע סאים בסלע והיו רבים נפוחי רעב בטבריה, מכיוון שלא היה איסר (
בבלי תענית יט ע״ב;
בבא בתרא צא ע״א), או ״הוו קיימין ארבע סאין בסלע״
(בבלי בבא בתרא צא ע״ב), וכן ״רואים אותה כאילו היא בזול אחד משלש וארבע סאים בסלע״ (ספרי דברים, שו, עמ׳ 338). אומנם גם לחיטים יש שער משתנה, אבל בדרך כלל המחיר קבוע, להוציא מקרים חריגים.
לפי התוספתא אסור לאדם להלוות סתם חיטים לחברו במחיר הוגן או במחיר יקר, אך מותר לבעל הבית להלוות את אריסיו. כאמור ברייתא זו הופיעה גם בתלמוד הבבלי, והבבלי שאל על סתירתה למשנה.
הלוואת פירות (לאוכל?)
אם כן התוספתא מתירה לבעל האחוזה להלוות לאריסיו חיטים במחיר הקבוע (ארבע סאים בסלע) או גם במחיר כפול (סאתיים בסלע). בתוספתא לא מופיעה ההגבלה שההלוואה מותרת רק לשם זרע. הבבלי שאל מדוע בברייתא יש הבחנה בין ירד לתוך שדהו לבין לא ירד, ולא שאל את השאלה ההפוכה למה בתוספתא יש היתר להלוות זרע ולא אוכל. בתוספתא מדובר בפשטות על הלוואת מזונות, ולא נאמר שמדובר דווקא בזרעים. יתר על כן, בתוספתא הבאה מדובר על הלוואה לזרע, מכאן שהברייתא שציטטנו עוסקת בהלוואת מזונות. אולי גם הבבלי ידע את ההמשך ולכן לא עסק בשאלה מדוע בברייתא אין הבחנה בין זרע למזונות. אם כן זו תהיה ראיה לכך שהבבלי הכיר את עריכת התוספתא.
מה פירוש ״ירד לתוך שדהו״, ומי הוא זה ש״ירד לתוך שדהו״? אם הכוונה לאריס, הרי שירד לתוך שדהו הוא מצב שבו האריס כבר עובד בשדה זמן ממושך (אולי דורות); במצב זה דמי האריסות קבועים ובעל הבית איננו יכול לשנות אותם, לכן האריס הוא כמו כל אדם. אם בעל הבית מתנה שיקבל את הפירות בעתיד – יש כאן חשש הלוואה, והחזר החוב איננו ״נבלע״ בתוך דמי האריסות משום שהם כבר קבועים. אפשר גם להבין שירד לתוך שדהו הוא בעל הבית שהחליט לבטל את החוזה והחל לעבד את האדמה בעצמו. במקרה כזה פסקו יחסי העבודה עם האריס.
כאמור, סתם הלוואת פירות נאסרה אך הלוואה לאריס מותרת, ואין התוספתא מדגישה את עניין הזרעים. סיבה מיוחדת להקלה זו היא הקשר המיוחד בין בעל האחוזה לאריסיו; להערכתנו התוספתא אכן חולקת על המשנה ומרחיבה את ההיתר להלוואת פירות, גם שלא לזרע. לפנינו אפוא מקורות שונים וחולקים גם בנקודה של הלוואת פירות בין בעל אחוזה לאריסיו. על רקע התוספתא ברור שמנהגו של רבן גמליאל בעצם חולק על ראש המשנה, והוא כתוספתא, אלא שהוא נוהג גם מידת חסידות וצדקה באריסיו. הבבלי כאמור רצה להימנע ממחלוקת בין הברייתא למשנה ותירץ שהברייתא היא הסבר למשנה. ביודענו שבמסכת נזיקין התוספתא היא מקור עצמאי, הרי שכפשוטה היא חולקת על המשנה.
המונח ״יורד לתוך שדהו״ (או בתוך שדהו) משמעו בדרך כלל ירידה על מנת לקטוף פירות, כאמור במסכת ביכורים
(פ״ג מ״א): ״כיצד מפרישין הבכורים, יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רמון שביכר, קושרו בגמי...״, וכן: ״המודר הנאה מחבירו לפני שביעית, לא יורד לתוך שדהו, ואינו אוכל מן הנוטות...״
(משנה נדרים פ״ד מ״ה), וכמו כן: ״כיזה צד תורם את שאינו שלו? ירד לתוך שדה חבירו, וליקט ותרם שלא ברשות, אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה, ואם אינו חושש תרומתו תרומה. כיצד יודע אם חושש משום גזל ואם לאו? הרי שבא בעל הבית ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות, אם היו יפות, אינו חושש משום גזל, ואם לאו, הרי זה חושש משום גזל״
(תוספתא תרומות פ״א ה״ה)8.
לאור זאת נראה שהיורד לתוך שדהו הוא בעל הבית. בעל הבית נכנס לשדה האריס וקוטף משם קצת להנאתו ולשימושו, ואין בכך משום גזל. בתנאים אלו בעל הבית רשאי גם לתת הלוואת פירות לאריס משום שהיחסים ביניהם קרובים, כגון ״רבי ישמעאל ברבי יוסי, הוה רגיל אריסיה דהוה מייתי ליה כל מעלי שבתא כנתא דפירי...״ (
בבלי כתובות קה ע״ב – היה אריסו רגיל שהיה מביא לו כל ערב שבת סל פירות), וכן: ״דאריסיה דבר זיזא אפקד גבי חד בר נש ליטרא דהב, מית בר זיזא, ומית אריסיה דבר זיזא. אתא עובדא קומי רבי ישמעאל בירבי יוסי. אמר מאן הוא דלא ידע דכל מאי דאית לאריסיה דבר זיזא, לבר זיזא אינון. יתייהבון לבנוי דבר זיזא״ (
ירושלמי בבא קמא פ״ו ה״ז, ה ע״ג; שבועות פ״ז ה״ב, לז ע״ד – האריס של בר זיזא הפקיד אצל אדם אחד ליטרה זהב. מת בר זיזא ומת אריסו של בר זיזא. בא המעשה לפני רבי ישמעאל ברבי יוסי, אמר ״מי איננו יודע שכל מה שיש לאריסו של בר זיזא הם לבר זיזא״. יינתנו לבניו של בר זיזא). האריסים הם במצב ביניים בין עבדי הבית לבני המשפחה; הם שימשו את האדון בנושאים אישיים, ולכן מותר להלוות לאריסים כאלה כשם שמותרים יחסי ריבית עם בני משפחה.
כך גם הסברנו את משנת ביצה
(פ״ה מ״ו): ״מי שהיו פירותיו בעיר אחרת, וערבו בני אותה העיר לבוא אצלו, לא יביאו לו מפירותיו
9״. המקרה המתואר נראה תמוה. לאדם הגר בעיר אחת (א) יש פירות בעיר אחרת (ב) הרחוקה מרחק המצריך עירוב (כלומר המרחק בין א ל-ב הוא יותר מאלפיים אמה, אך פחות מארבעת אלפים אמה). בני העיר ב הכינו עירוב כדי לבוא לבקר את האדם המתגורר בעיר א. לכאורה המקרה קשה ומקרי ביותר; וכי למה ירצו בני העיר ב לבוא אל גיבור סיפורנו, ומדוע ירצו להביא עימם פירות השייכים לו? מעבר לכך, לא ברור מה החידוש שבהלכה זו, הרי כבר נקבע במשנה ג שרגלי הפירות כרגלי הבעלים, משנה ד מפרטת זאת, ומדוע חוזרת משנה ו וקובעת אותו דין במקרה פרטי פשוט נוסף? התוספתא מוסיפה משפט המבהיר את הרקע: ״ואם יש שם אפטרופוס מביאין על פי אפטרופוס״ (
ביצה פ״ד ה״ט). לכאורה לא ברור מה ייחודו של האפיטרופוס: אם הפירות שייכים לפלוני – הרי הם כרגליו, ואם הם של בני העיר – הרי הם כרגלי בני העיר, ומה מעמדו של האפיטרופוס בנושא? ברם, אזכור האפיטרופוס הוא המפתח להבנת המשנה. ״אפיטרופוס״ משמעו ביוונית משגיח. הוא מופיע במקורות חז״ל בכמה הקשרים מרכזיים, כממונה על נכסי יתומים (במשמעות הקרובה לזו שבימינו) או כממונה על נכסי האחוזה, היא הווילה הרומית. האחוזה הייתה השיטה הרומית הנפוצה לתפעול נכסי עשירים. העשיר חי בעיר הפוליס הגדולה, והיו לו אדמות נרחבות באזורים כפריים. הוא לא יכול היה לטפל בעיבודם השוטף; יתר על כן, הוא חי הרחק מאדמותיו שהיו מפוזרות בריכוזים שונים ברחבי הפרובינציה, או אף מחוצה לה. העשיר לא יכול היה אפילו לטפל במסירת האדמות לאריסים, על כן מסר את האדמות לידי אפיטרופוס שניהל באופן שוטף את האחוזה. האדון בא אל האחוזה לעיתים רחוקות, כדי להשגיח על הנעשה ולנפוש מעמל העיר היום-יומי. בעולם הרומי היו שיטות מספר לניהול אדמות האחוזה. היו מקרים שבהם בנה העשיר במרכז האחוזה מבנה גדול (וילה) ובה התגורר בביקוריו באחוזה
10. בווילה התגוררו גם הפועלים או העבדים או האריסים שהפעילו את האחוזה ועיבדו את השדות בניהול האדון (איור 21). במקרים אחרים הופעלה האחוזה כמעין כפר פרטי. האדמות נמסרו לאריסים שהיו עצמאיים מבחינה משפטית. הם שילמו לאדון חלק מהיבול (בין חצי לשליש) כתשלום על הזכות לעבד את הקרקע, או אולי להפך, היבול היה שייך לאדון והוא נתן לאריסים חלק ממנו (בין חצי לשני שליש) כתשלום על עבודתם. אדמות העשיר היו מרוכזות באזור מוגדר, והאריסים התרכזו בכפר מסוים שהיה למעשה שייך לאדון. את האחוזה ניהל כמובן אפיטרופוס, ומהמקורות עולה שעיבוד התוצרת נעשה בצוותא. ייתכן גם מקרה שלישי שבו האדמות היו מפוזרות, וכל אריס ערך הסכם נפרד ובלתי תלוי עם האדון
11.
מתוך ספרות חז״ל עולה דמותם של שני טיפוסים של אריסים. סוג אחד הם אריסים עצמאיים המעבדים את נחלתם ואת תוצרתם באופן כמעט עצמאי. מחויבותם לאדון היא כספית בלבד, ובאה לידי ביטוי רק בסיום עיבוד התוצרת12. טיפוס אחר של אריסות או חכירה מכונה ״חכירת בית אבות״. כבר גולאק פירש שחוכרי בית אבות הם חוכרי עולם שזכות החכירה היא שלהם, וזו ניתנת להורשה13. הסדר זה הוא המכונה בספרות הרומית ״אמפטיטיס״. בפועל היה חוכר מעין זה עצמאי לחלוטין. מעמדו כלפי בעל הבית היה איתן, וזכויותיו מעוגנות בחזקת הדורות.
הזיקה היום-יומית בין חוכרי בית אבות לבעל הבית צריכה הייתה להיות לכאורה פחותה מזו של חוכר רגיל. ברם לא כך היה הדבר, או לפחות לא תמיד כך היה הדבר. מסקנה זו עולה משילוב מקורות אשר מן הראוי להביאו בשלמותו, אף שהוא מהווה לכאורה סטייה מדרך הדיון.
במסכת חלה דנים בחובת הפרשת מעשרות של אריסים בסוריה בשביעית. השאלה תלויה, כמובן, בטיב האריסות, האם האריסים נחשבים לבעלי קרקע או לא. בתוספתא נוסף: ״אמר רבי לעזר בי רבי צדוק אף על פי שהיה רבן גמליאל פוטר את עריסיו בסוריא, היה אוסר מלערס (למסור קרקע לגויים באריסות). אם ערס הרי זה פטור, ובלבד שלא יהא הוא מלקט והן אוגדין על ידו, הוא בוצר והן דורכין על ידו, הוא מוסק והן עוטנין על ידו, אלא הן מלקטין והוא אוגד על ידיהן, הן בוצרין והוא דורך על ידיהן, הן מוסקין והוא עוטן על ידן״ (
חלה פ״ב ה״ה).
מדובר, אפוא, בהסדר אריסות שהעבודה נעשית בו על ידי האדון ואריסיו בצוותא. רבן גמליאל פוטר את הבעלים ממעשרות בתנאי שעבודת האיסוף של הפירות תבוצע בידי האריס הגוי, ועיבוד התוצרת בידי האדון היהודי. ברם אם האדון קוטף הוא חייב במעשרות, שכן הוא נחשב לבעל הקרקע. ברור שלפנינו אריסות מיוחדת. באריסות רגילה האריס היה מבצע את הקטיף ואת העיבוד הראשוני, וחלקם של הבעלים היה מגיע אליהם רק לאחר העיבוד14.
בירושלמי ההלכה מוסברת כעוסקת רק במקרה של ״חכירי אבות כגון מהלל דבית רבי״ (
חלה פ״ד ה״ז, ס ע״א). מהלל זו מזוהה עם מעלול שבעמק יזרעאל. אם כן, בשיטה זו של ״חכירת בית אבות״ כל חוכר קיבל אדמה ועיבוד התוצרת נעשה במשותף, בניהול האדון. לשיטה זו גם עדויות ארכאולוגיות. כקילומטר מאותה ״מהלל״ של בית רבי נתגלו
15 שלושה מקבצים של גתות בינוניות (איור 22). בגדולה שבהן לפחות 5 גתות, אם כי ייתכן שגתות נוספות לא התגלו. כל הגתות זהות, והן מסודרות בשורה ברווחים זהים. שטח מִשטח הדריכה כ-7 מ״ר, ונפח בור האיגום בערך 0.8 מ״ק (עומקו אינו ברור). בכל גת מעין זו ניתן היה לדרוך ענבים שגדלו בערך ב-25 דונם כרם. אין אלו גתות של אדם עשיר, שכן זה היה חוצב כמה גתות ענקיות (ראו להלן) ולא גתות בינוניות. מצד שני אין אלו גתות פרטיות, שכן לו היה כך לא היו נחצבות במתכונת אחידה ומסודרת. על כן מתבקשת ההשערה שלפנינו חלק מאותה אחוזה המכונה ״מהלל דבית רבי״. אדמותיה נמסרו לחוכרים, ועיבוד התוצרת נעשה בידי כל אחד מהם אך במשותף, ותחת ניהולו ובבעלותו של האדון.
הלכה אחרת אוסרת על אבל לעבוד בימי אבלו, אבל ״אריסיו וחכיריו וקבליו הרי אילו עושין, איכריו וספניו וגמליו אינן עושין...״, ובהמשך לאותו עניין או לעניין דומה: ״וחכיריו ופועליו עושין בצינעה במקום אחר״ (
ירושלמי מועד קטן פ״ג ה״ה, פב ע״ב)
16. ההלכה היא שפועליו של האבל מנועים מלעבוד בפומבי
17, ולכן האיכרים (עובדים חקלאיים פשוטים) ומובילי סחורה מנועים מלעבוד, אך אריסים וחוכרים מותרים, שכן הם עובדים למען עצמם. בקטע השני מדובר כנראה בחכירי בית אבות, ואלו נחשבים כמעט כפועלים רגילים של האדון.
נחזור למשנת ביצה. במקרה שאנו עוסקים בו ״בני העיר״ הם כנראה אותם אריסים. הם מביאים מפירותיהם לאדון כמחווה של הוקרה, תלות וכבוד, וכפי שראינו מחוות מעין אלו רגילות. כאמור, בתוספתא נזכר גם האפיטרופוס של אותם בני עיר. על כן נראה שאכן מדובר באריסים בכפר פרטי, או אולי באריסים או חוכרים רגילים שהאדמות שחכרו פזורות בין אדמות הכפר. מכל מקום הפירות שייכים פורמלית לאריסים, אך יש לאריסים (ולפירות) זיקה מיוחדת לאדון. על כן היה מקום לחשוב שמותר לטלטל את הפירות בחג, לפי המגבלות ההלכתיות של האדון, לפיכך צריכה משנתנו לקבוע שרגלי הפירות כרגלי האריסים. אם יש אפיטרופוס הרי שהוא מנהל את כל עסקי האחוזה, ולפיכך נקבע דין הפירות בהתאם למגבלות המוטלות על האפיטרופוס.
עוד בתוספתא: ״פוסק אדם עם עריסיו לזרע, להוצאה הרי זה אסור. ולא עוד אלא אפילו זרע והותיר בסאה בסאתים לא יוציאם לאמצע לתוך שדהו, עד שיעשם עליו דמים״ (פ״ו ה״ט). זו ההלכה המקבילה בדיוק למשנה. מותר לקבוע מחיר לזרע אף על פי שהשער טרם נקבע, זאת משום שבעל הקרקע צריך לספק את הזרעים לזריעת השנה הבאה. אבל אסור לו לפסוק להם מחיר טרם יציאת השער, לשם סתם קנייה של חיטים או יבול אחר, ואפילו עודפי זריעה אסור לבעל הקרקע למכור לאריסיו עד שיהפוך אותם להלוואת ממון.
מן הראוי לציין שבשעת הזריעה החיטה יקרה יותר מאשר בשעת הקציר. האריס בעצם מקבל הלוואה, ואם ישיב את החיטים בעין בתקופת הקציר האריס ירוויח, ואף על פי כן נאסר הדבר שמא יקרה שהשנה לא תצלח ומחיר החיטים יעלה. כדי שההלכה תהיה סבירה יותר אנו מציעים לפרש שהלווה יחזיר את ההלוואה בחיטים בעין, לפי מחיר החיטים בשעת הקציר, ובגלל ירידת ערך החיטים בשעת הקציר יימצא מחזיר את ההלוואה בריבית, וכן במשנה הבאה. כלומר זו מכירה של זמן תמורת כסף, וזו עסקה קרובה לריבית. כל זאת אף על פי ששני הצדדים מעוניינים בהסדר, ואף על פי שבעצם יש כאן נדיבות לב של בעל הקרקע וסיוע לאריס. ברם אין הוכחה לפירושנו, וייתכן שאכן חששו מעליית מחיר התבואה בעתיד.
1. על שאלה זו ניתן היה לומר ש״דיבר הכתוב בהווה״ ותו לא, ברם לדעתנו המשנה מדברת אכן רק על מקרה זה.
2. מטה, חוק.
3. בארמית ״עמלי״ משמעו רכושי.
4. נוה, אוסטרקונים.
5. ירדני, תעודות, עמ׳ 296.
6. השטר קטוע, והתרגום המוצע בנוי על השלמות מושכלות של הטקסט הארמי.
7. משנה, פאה פ״ח מ״ז ומקבילות רבות, כגון כלים פי״ז מ״ב; בבלי,
שבת קיח ע״ב ועוד.
9. כך בכל עדי הנוסח הטובים (קופמן, לאו, פרמא, מינכן, דפוס נפולי ועוד). בכך ״תיקנו״ המעתיקים המאוחרים את המשנה ועיקרו אותה מתוכנה ההלכתי, שאותו נבאר בהמשך.
10. אפלבאום, הוילה; ספראי, הכלכלה, עמ׳ 99-82. הירשפלד, שינויים, ניסה להמעיט במספרן של הווילות בארץ ישראל, וראו ספראי, מבני שדה.
11. על סדרי ניהול האחוזות ועל אחוזות המבוססות על אריסים ראו ספראי, שם, כנגד הירשפלד, שינויים. הירשפלד פקפק בקיומן של אחוזות במרחב היהודי.
12. לא נעסוק במפורט בחובות האריס, וראו למשל תוספתא פ״ט, בעיקר הי״ט-ה״כ.
13. גולאק, דיני קרקעות, עמ׳ 129-124.
14. כגון תוספתא פ״ט הי״ט-ה״כ.
15. רבן, סקר, מס׳ 82, עמ׳ 69.
16. בנוסח הדפוס וכן בכ״י זוסמן, עמ׳ 75: ״חביריו״, וצ״ל חכיריו.