×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ וְאֵיזֶהוּ תַרְבִּית. אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ. הַמַּלְוֶה סֶלַע בַּחֲמִשָּׁה דִינָרִין, סָאתַיִם חִטִּין בְּשָׁלשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׁךְ. וְאֵיזֶהוּ תַרְבִּית, הַמַּרְבֶּה בְּפֵרוֹת. כֵּיצַד. לָקַח הֵימֶנּוּ חִטִּין בְּדִינַר זָהָב הַכּוֹר, וְכֵן הַשַּׁעַר, עָמְדוּ חִטִּין בִּשְׁלשִׁים דִּינָרִין, אָמַר לוֹ תֶּן לִי חִטַּי, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְמָכְרָן וְלִקַּח בָּהֶן יָיִן. אָמַר לוֹ הֲרֵי חִטֶּיךָ עֲשׂוּיוֹת עָלַי בִּשְׁלשִׁים, וַהֲרֵי לְךָ אֶצְלִי בָּהֶן יָיִן, וְיַיִן אֵין לוֹ.
The Torah states the prohibition against taking interest: “And if your brother becomes impoverished, and his hand falters with you, then you shall support him; whether a stranger or a native, he shall live with you. You shall not take from him interest [neshekh] or increase [tarbit]; you shall fear your God and your brother shall live with you. You shall not give him your money with neshekh and with marbit you shall not give him your food” (Leviticus 25:35–37). The mishna asks: Which is neshekh, and which is tarbit?
Which is the case in which there is neshekh? With regard to one who lends another a sela, worth four dinars, for five dinars to be paid later, or one who lends another two se’a of wheat for three se’a to be returned later, this is prohibited, as it is taking interest [noshekh].
And which is the case in which there is tarbit? It is the case of one who enters into a transaction that yields an increase in the produce beyond his investment. How so? For example, one acquired wheat from another at the price of one kor of wheat for one gold dinar, worth twenty-five silver dinars, with the wheat to be supplied at a later date, and such was the market price of wheat at the time he acquired it. The price of one kor of wheat then increased and stood at thirty dinars.
At that point, the buyer said to the seller: Give me all of my wheat now, as I wish to sell it and purchase wine with it. The seller said to him: Since it is ultimately wine that you want, not wheat, each kor of your wheat is considered by me to be worth thirty dinars, and you have the right to collect its value in wine from me. And in this case, the seller did not have wine in his possession. If wine then appreciates in value, the result will be an interest-bearing transaction, as the buyer collects from the seller wine worth more than the wheat for which he paid.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[א] אֵי זֶה הוּא נֶשֶׁךְ וְאֵיזֶהוּ תַרְבִּית? אֵי זֶה הוּא נֶשֶׁךְ? הַמַּלְוֶה סֶלַע בַּחֲמִשָּׁה דִינָרִין, סָאתַיִם חִטִּים בְּשָׁלוֹשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׁךְ.
וְאֵי זֶה הוּא תַרְבִּית? הַמַּרְבֶּה בַפֵּרוֹת.
כֵּיצַד? לָקַח מִמֶּנּוּ חִטִּים מִדִּינַר זָהָב הַכּוֹר, וְכֵן הַשַּׁעַר, עָמְדוּ חִטִּים בִּשְׁלשִׁים דִּינָר, אָמַר לוֹ: ״תֶּן לִי חִטַּי, שֶׁאֲנִי מוֹכְרָן וְלוֹקֵחַ אֲנִי לִי בָהֶן יַיִן.⁠״ אָמַר לוֹ: ״וַהֲרֵי חִטֶּיךָ עֲשׂוּיוֹת עָלַי בִּשְׁלשִׁים דִּינָר, וַהֲרֵי לָךְ אֶצְלִי בָהֶן יַיִן״, וְיַיִן אֵין לוֹ.
אי זה הוא נשך ואי זה הוא תרבית, אי זה הוא נשך, המלוה סלע בחמשה דינרין, סאתים חטים בשלש, מפני שהוא נושך. ואי זה הוא תרבית, המרבה בפירות, כיצד, לקח ממנו חטים מדינר זהב לכור וכן השער, עמדו חטים בשלשים דינר, אמר לו תן לי חטיי שאני מוכר ולוקח אני בהן יין, אמר לו והרי חטיך עשויות עלי בשלשים דינר הרי לך אצלי בהן יין, ויין אין לו.
אשר קראו נשך הוא ריבית דאוריתא, והדבר אשר קראו תרבית הוא ריבית דרבנן. ומה שהתנה ויין אין לו, המלמדך שכאשר אין לו אותה הסחורה אין מותר לו לזוקפה על עצמו, אמנם זה אם היה לו אצלו חוב, ואמר לו תן לי מעותי שיש לי אצלך שאני רוצה ליקח בהן חטים, ואמר לו וכי חטים יש לי, צא ועשם עלי כשער, שאם היו לו חטים הרי זה מותר ואם לא היו לו הרי זה אסור. ואומרו לקח ממנו חטים אמנם רוצה לומר בו לקח בהלואתו, רצוני לומר שהוא זקף על בעל חובו חטים במה שיש לו אצלו. אבל אם נתן איש לאיש מעות כדי לקנות ממנו בהן כך וכך מידות של חטים, והשער ידוע בלי תוספת ובלי חסרון, הרי זה מותר אף על פי שאין לו חטים, והוא חייב להמציאן לו כאשר יבקשן ממנו ואפילו יקנה אותן ביותר, או יקבל מי שפרע ויחזור בוא. וכך ביאר ופירש הירושלמי.
א. מ׳או׳ נוסף על ידי רבנו בגיליון.
איזהו נשך ואיזהו תרבית כו׳ – מה שקורא נשך הוא רבית דאורייתא ומה שקראו תרבית הוא רבית דרבנן ומה שהתנה ויין אין לו שמורה שאם לא תהיה אצלו אותה סחורה אין מותר לו שיעלנה עליו בחוב אבל הוא זה כשהיה לו עליו חוב ואמר לו תן לי מעותי שיש לי אצלך שאני רוצה ליקח בהם חטים והשיב לו וכי חטים יש לי צא ועשם עלי בשער אם היו אצלו חטים הוא מותר ואם לאו הוא אסור. ואמרו לקח ממנו חטים רצוני לומר לקח בהלואתו כלומר שהעלה על הלוה חטים כמה שיהיה אצלו אבל כשיתן איש לחבירו מעות ליקח ממנו כך וכך מדה מחטים והשער ידוע לא פחות ולא יותר זהו מותר ואע״פ שאין לו חטים וחייב ליתנו לו כל זמן שיתבענו ממנו ואפילו שלקחו ביותר או יקבל מי שפרע ויחזור בו. וכך פירש וביאר הירושלמי:
אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ. שֶׁהוּא נוֹשֵׁךְ. דְּשָׁקַל מִנֵּיהּ מַאי דְלָא יָהֵיב לֵיהּ:
הַמַּרְבֶּה בְּפֵרוֹת. הַמַּרְבֶּה שָׂכָר לְעַצְמוֹ בַּפֵּרוֹת. וּבֵין בְּהַלְוָאַת כֶּסֶף וּבֵין בְּהַלְוָאַת פֵּרוֹת הָוֵי רִבִּית. שֶׁהֲרֵי מִתְרַבֶּה מָמוֹנוֹ. אֶלָּא דִּבְסֵיפָא, רִבִּית דְּרַבָּנָן קָמְפָרֵשׁ, שֶׁהוּא דֶּרֶךְ מִקָּח וּמִמְכָּר:
דִּינַר זָהָב. עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה דִינְרֵי כֶסֶף:
וְכֵן הַשַּׁעַר. כָּךְ הָיוּ נִמְכָּרִין בָּעִיר. וְהֻתַּר לוֹ לָתֵת מָעוֹת עַכְשָׁיו עַל מְנָת לִתֵּן לוֹ זֶה חִטִּין כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה בַּדָּמִים הַלָּלוּ כְּשִׁעוּר מְעוֹתָיו וְאַף עַל פִּי שֶׁעַכְשָׁיו אֵין לוֹ חִטִּין, דִּתְנַן בְּפִרְקִין יָצָא הַשָּׁעַר פּוֹסְקִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָזֶה יֵשׁ לָזֶה, וְיָכוֹל הַמּוֹכֵר הַזֶּה לִקְנוֹתָם עַתָּה בַּמָּעוֹת הַלָּלוּ:
עָמְדוּ חִטִּין בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָרִין אָמַר לוֹ תֶּן לִי חִטַּי. וְזֶה מֻתָּר אִם נָתַן לוֹ חִטִּין. אֲבָל אִם פָּסַק לָתֵת לוֹ בָּהֶן יַיִן, אָסוּר, שֶׁמָּא יוֹקִיר הַיַּיִן, הוֹאִיל וְאֵין לוֹ יַיִן. וְאַף עַל פִּי שֶׁפּוֹסֵק עִמּוֹ כְּשַׁעַר הַיַּיִן שֶׁל עַכְשָׁיו וּכְבָר יָצָא הַשָּׁעַר, הוֹאִיל וְאֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ דָּמִים שֶׁנּוּכַל לוֹמַר יָכוֹל הוּא לִקְנוֹת יַיִן בַּדָּמִים שֶׁקִּבֵּל אֶלָּא בָּא לַעֲשׂוֹת עָלָיו דְּמֵי הַחִטִּין חוֹב וְלִפְסֹק עַל הַחוֹב יַיִן, אָסוּר אִם יַיִן אֵין לוֹ. דְּאִי הֲוָה לֵיהּ יַיִן, הֲוֵי קָנוּי לוֹ מֵעַכְשָׁיו לְזֶה שֶׁבָּא לִפְסֹק עַל הַחוֹב יַיִן, וְכִי אַיְקַר בִּרְשׁוּתֵיהּ אַיְקַר:
איזהו נשך שהוא נושך – that he took from him what he (i.e., the other) didn’t give him.
המרבה בפירות – he increases the reward for himself with produce, and whether by the loan of money or whether by the loan of produce it is interest, for he increases his money. But the concluding part of the Mishnah deals with Rabbinic interest, as it explains – which through the means of commercial transactions.
דינר זהב – twenty-five silver dinars.
וכן השער – Such is how they were sold in the city, and it was permissible for him to give money now on the condition that he would give him the wheat all the days of the year with these monies according to the monetary rate, and even though that he doesn’t have the wheat right now. It is taught [in the Mishnah] of our chapter (Mishnah 7):, “when the market price is out, you may purchase, for although he (i.e., the seller) has not goods as yet, others have,” and this seller can purchase them now with these monies.
עמדו חטין בשלשים דינרים אמר לו תן לי חיטי – and this is permissible, if he gives him the wheat, but if he fixed a price to give him for them wine, it is prohibited, lest the wine become more expensive, for since he doesn’t have any wine. And even though he fixed a price with him according to the current market price of wine, and the market price had gone out. For since he doesn’t give him money that we would be able to say that he could purchase wine with these monies that he received, but he makes the value of the wheat an obligation and to set a price on his obligation of wine, this is prohibited if he lacks wine. For if he had wine, it would be purchased to him from now to the person who comes to set a price on the obligation of wine, and when it went up in price, it was in his possession when it went up in price.
איזהו נשך דאורייתא
ואיזהו תרבית דרבנן כמו שיתבאר בסמוך:
אסור מפני שהוא נושך אית דלא גרסי מלת אסור. גם הר״ר יהוסף ז״ל מחקה וכתב כן מצאתי בכל הספרים דל״ג אסור דלא בא לדבר מענין אסור ומותר שהרי גם התרבית אסור אלא ה״ק איזהו נשך המלוה וכו׳ ואח״כ קאמר למה נקרא זה נשך מפני שהוא נושך ע״כ:
איזו היא תרבית גמרא אטו כל הני דאמרינן עד השתא המלוה סלע בחמשה דינרין לאו רבית נינהו א״ר אבהו ע״כ של תורה מכאן ואילך של דבריהם ואפילו ע״כ דרבית דאורייתא היא יכין האב שהוא רשע וימות ולא יהנה והבן שהוא צדיק ילבש דאינו חייב להחזיר. ע״כ ריבית קציצה וכופין אותו ב״ד להחזיר אם תובעו בחייו מכאן ואילך אבק רבית:
וכן השער כך היו נמכרין בעיר והוא השער היפה לעולם פחות מכאן ווי לזבינא יתר מכאן ווי למזבונא ע״כ נמקי יוסף. בסוף פי׳ רעז״ל וכי אייקר ברשותי׳ אייקר. אמר המלקט אבל אם אין לו יין והוא לא קבל עכשיו מעות שנוכל לומר יכול הוא לקנותו בדמים שקבל נמצא שאינה אצלו אלא בהלואה בעלמא רש״י ז״ל והכי תרצוה רבה ורב למתני׳ ואמר רבא כי שכיבנא ר׳ אושעיא נפיק לותי דמתריצנא למתני׳ כותי׳ שהוא נותן הפרש בין אין לו ליש לו וכדתנא וכו׳:
והרי לך אצלי יין וכו׳ ירושלמי פ׳ האיש מקדש דף ס״ב וביד רפ״ד דהלכות מלוה ולוה ורפ״ו וס״פ עשירי. ובטור י״ד סימן קס״ג:
ויין אין לו ושנויה היא בתורת כהנים פרשה ה׳ דפ׳ בהר סיני וכתב שם ספר קרבן אהרן ובעל לחם אבירים הקשה בזה דלמה לא נכנס במה שיצא או לימא סלע בסלע ודינר או ד׳ דינרין בחמשה והוא תירץ לזה דכוונת התנא בשנוי זה לאשמועי דאע״פ דהוקר הסלע בעת הפרעון בחמשה דינרין כיון דבעת ההלואה לא היה שוה אלא ד׳ דינרין והלווהו בה׳ הוי נשך ע״כ ובאמת ובודאי כי האנשים האלו שלמים הם אתנו בקשו להקשות קושיות עד שמהדבור הישר שאלו למה לא עותו וכו׳ עד ואין לומר לישר שלמה לא עוות דבריו. כוונת הרב בקיצור לומר כיון שרבינו הקדוש מצא לשון צח וקצר לא רצה להאריך. ועוד כתב שם ובעל לחם אבירים הקשה דלמה לא אמר התנא בחלוקה הראשונה כמו בשני׳ ולימא איזהו נשך הנושך כיצד וכו׳ כמו שאמר בתרבית איזהו תרבית המרבה וכו׳ ותירץ דרש״י ז״ל הוקשה לו זה על אופן אחר דלמה לא קיצר בתרבית כמו שקיצר בנשך ולימא איזהו תרבית לקח ממנו חטין וכו׳ ולזה אמר בגמרא מפ׳ דבהלואת כסף וכו׳ והכא רבית דרבנן קמפרש שר״ל דלהכי שינה להראות חלוק דאורייתא אדרבנן ע״כ ומי יתן ונדע איך הראה זה וכו׳ ע״ש:
מפני שהוא נושך. הכי גרסינן בס״א וכן ברי״ף ורא״ש. ולא גרסי אסור מפני וכו׳:
המרבה בפירות. כתב הר״ב ובין בהלואת כסף. ובין בהלואת פירות הוי רבית. דכתיב (ויקרא כ״ה) את כספך לא תתן לו בנשך. ובמרבית לא תתן אכלך ולא כתיב את כספך לא תתן לו בנשך. ואכלך במרבית [דכמו שהקדים כסף לנשך. הוי ליה להקדים אוכל למרבית] קרי ביה הכי את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית. ובנשך ובמרבית לא תתן אכלך. ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין. גמרא. ומ״ש הר״ב שהרי ממונו מתרבה. וכן פירש״י והוא טעם למה אסרה התורה הלואת פירות כמו הלואת כסף וקאמרי דהא בפירות נמי מתרבה ממונו וכדאמרינן בעלמא שוה כסף ככסף ולא ידעתי למה הוצרכו כלל לפרש טעם במה שנאסר בתורה בפירוש. [*ולכן נראה דלא קיימי אהלואת פירות דסמיך ליה אלא אהלואת כסף. וכלומר דתרבית דקרא קאי נמי עליה. שהרי ממונו מתרבה. וכן בסוגיא אדמקשינן ומי איכא נשך בלא תרבית. מפרש רש״י מי איכא נשך שנשך את חבירו ואין ממונו. מתרבה]. ומ״ש הר״ב אלא דבסיפא רבית דרבנן קא מפרש וכו׳. וחלקן בשמות דלרבית דאורייתא קורא נשך דכתיב ברישא ולרבית דרבנן קורא תרבית שכתוב אח״כ:
וכן השער. כתב הר״ב והותר לו לתת מעות עכשיו וכו׳ וכפירש״י ולא קאי אסור אלא איין. ונקט רישא לרבותא דסיפא דיין אסור אע״ג שבא מכח פסק הראשון של חטין שהיה דרך מקח וממכר ולא דרך הלואה. כ״כ התוספות [דף ס״ב ע״ב]. אבל הקשו עליו מסוגית הגמרא ופירשו דלקח חטים דתנן נמי בהעמדת מלוה שהיתה לו עליו כבר ואסור קאי גם אחטין. ואין להאריך בזה:
ויין אין לו. כתב הר״ב דאי הוי ליה יין הוה קנוי לו מעכשיו וכו׳ ואע״ג דלא משך כי מוקרי ברשותיה מוקרי ולא הוה ליה רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במי שפרע. כך פירש״י בגמרא [דף ס״ג ד״ה יש לו]. ועיין עוד בפירש משנה ז׳. ונראה שר״ל שיש לו מעות עכשיו. ולפיכך יש עליו מי שפרע. וכן נראה שמפרש הב״י בי״ד סימן קס״ד. ואפילו הכי כי אין לו יין אסור. אע״פ שיש לו מעות. ולא דמי ללוקח ממנו חטין וכו׳ דלא בעינן יש לו חטין דהתם יהיב ליה מעותיו לקנות והוי דרך זביני. והכא שאין נותן לו דמים. אלא שעושה עליו החטין בדמים כלומר שזקפן עליו במלוה והוי דרך הלואה ואסור כשאין לו יין וכ״כ רש״י בהדיא בגמרא [ד״ה ומאי לקח] דאין לו יין אסור. שמחמת הלואה בא עליו שהיו כבר דמי חטין מלוה עליו. אבל גבי חטין אפילו אין לו שרי דאיסרו בא לידו. ע״כ. כלומר שנתן לו מעותיו ולא בדרך הלואה. ומעתה סברת רש״י דע״י מעות הלואה קונין במי שפרע [ועיין מ״ש במשנה ז׳] היא כדעת הפוסקים. ומהם הרמב״ם בפ״ז מהלכות מכירה [הלכה ד׳]. אבל השיג הראב״ד מהא דשמעינן במתניתין דרפ״ב דקדושין המקדש במלוה אינה מקודשת משום דלהוצאה נתנה כמו שכתבתי שם. וכתב דהכא לאו לענין קנייה מיירי אלא לאיסור רבית. ע״כ. ור״ל שאף ע״פ שלא קנה מדין קנייה כיון שאין כאן אלא איסור רבית דרבנן יכלו רבנן למימר דקנה ושוינהו כאילו זכה בהם וקנאם. כדאמרינן בעלמא עשו את שאינו זוכה כזוכה. ועיין מ״ש במשנה ז׳. וגם לענין ההשגה לא מצאתי בדברי המגיד מה שתנוח דעתי עליו שיהא מספיק לקונה בדמי הלואה לא בפרק ז׳ ולא בפ״ה מהלכות מכירה ומכל מקום האחרונים כתבו כהרמב״ם. נראה דאפילו לסברת רש״י והרמב״ם לאו דוקא שיש לו מעות אלא דאפילו אין לו מעות עכשיו מותר כשיש לו יין. לפי שקנאו במי שפרע מכח הדמים שנתחייב לו שנתן על החטין. דלא גרע נתינת דמים שנתן לקנות בו כבר מהדמים שזקוף עליו במלוה:
{א} דִּכְתִיב אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ, וּבַמַּרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ [וַיִּקְרָא כה]. וְלֹא כְתִיב אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וְאָכְלֶךָ בְּמַרְבִּית. קָרֵי בֵּיהּ הָכִי, אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית, וּבְנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ. וְלָמָּה חִלְּקָן הַכָּתוּב, לַעֲבֹר עֲלֵיהּ בִּשְׁנֵי לָאוִין. גְּמָרָא:
{ב} רַשִׁ״י. נִרְאֶה לִי דְּלָאו טַעֲמָא דִּקְרָא קָאָמְרֵי וְלֹא קָאֵי אַפֵּרוֹת אֶלָּא אַהַלְוָאַת כֶּסֶף, וּכְלוֹמַר דְּמַרְבִּית דִּקְרָא קָאֵי נַמִּי עֲלֵיהּ, וְכֵן בַּגְּמָרָא מִי אִיכָּא נֶשֶׁךְ בְּלֹא תַרְבִּית. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ג} וְחִלְּקָן בְּשֵׁמוֹת, דִּלְרִבִּית דְּאוֹרַיְתָא קוֹרֵא נֶשֶׁךְ דִּכְתִיב בָּרֵישָׁא, וּלְרִבִּית דְּרַבָּנָן קוֹרֵא תַּרְבִּית שֶׁכָּתוּב אַחַר כָּךְ:
{ד} רַשִׁ״י. וְלֹא קָאֵי אָסוּר אֶלָּא אַיַּיִן. וְנָקַט רֵישָׁא לִרְבוּתָא דְּסֵיפָא דְּיַיִן אָסוּר, אַף עַל גַּב שֶׁבָּא מִכֹּחַ פְּסַק הָרִאשׁוֹן שֶׁל חִטִּין שֶׁהָיָה דֶּרֶךְ מִקָּח וּמִמְכָּר וְלֹא דֶּרֶךְ הַלְוָאָה. וְהַתּוֹסָפוֹת הִקְשׁוּ עָלָיו וּפֵרְשׁוּ דְּלָקַח חִטִּים דִּתְנַן נַמִּי בְּהַעֲמָדַת מִלְוָה שֶׁהָיְתָה לוֹ עָלָיו כְּבָר וְאָסוּר קָאֵי גַּם אַחִטִּין:
{ה} וְאַף עַל גַּב דְּלֹא מָשַׁךְ לֹא הֲוָה לֵיהּ רִבִּית, הוֹאִיל וְאִם בָּא לַחֲזֹר קָאֵי עֲלַיְהוּ בְּמִי שֶׁפָּרַע. רַשִׁ״י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
א) ואיזהו תרבית
רבית דאו׳ הוא רק דרך הלואה. ונקרא נשך, שנושך ממנו ונוטל יותר ממה שנתן לו, ורבית דרבנן, הוא שנתהווה ע״י מכר ונקרא תרבית, שנתרבה ממילא, ולא מחמת שנתן לו המלוה פחות. והחילוק בין דיני רבית דאו׳ לדרבנן. רבית דאורייתא יוצא בדיינין, משא״כ דרבנן רק בבא לצאת ידי שמים יחזיר, מיהו בתפס לוה, אין צריך להחזיר [י״ד קס״א]:
ב) המרבה בפירות
שנתרבה הרווחתו בקניית פירות:
ג) כיצד לקח הימנו חטין בדינר זהב
הוא כ״ה דנרי כסף.
ד) הכור
הוא ל׳ סאה:
ה) וכן השער
כך נמכרין אז בשוק, ונתן המעות, וחיטין לא היו להמוכר, ואפ״ה מותר לוקח ליטול אחר כך החיטין כשיתיקרו, מדכבר יצא שער הזול בשעת נתינת המעות. היה יכול ליקח באותן המעות בכל מקום שירצה:
ו) אמר לו הרי חטיך עשויות עלי בשלשים דינרין והרי לך אצלי בהן יין ויין אין לו
ואף שכבר יצא שער היין אפ״ה כשיתיקר אח״כ היין, אסור מדרבנן ליטלו אפילו בשער של עכשיו, מדלא נתן לו מעות בעין, וגם יין אין לזה בשעת הפסיקה [קס״ג וקע״ה]. והוה מצי למנקט היה נושה בו מנה, ומכר לו בעדו יין ויין אין לו דאסור, רק לרבותא דהיתירא נקט ברישא מקח של חיטין, דאף שאין לו חיטין, עכ״פ מדנתן מעות, ויצא השער שרי:
מסכת ריבית
פרקנו עוסק כולו בדיני ריבית. ריבית נתפסת בעיני חכמים כדין ביניים בין איסור ממוני לאיסור חברתי-מוסרי, ולכן שיבוצה במשנתנו אחרי איסורי עושק והונאה מובנת. כל זאת לפי פרשנותנו שכל איסור הונאה אינו עוסק בהטעיה הדדית אלא בעוול חברתי, מניעתו ותיקונו.
איסור ריבית מופיע בתורה, ושם אין הפרדה בין סוגי ריבית. ריבית על מזון דינה כריבית על כספים, וריבית מסחרית אסורה כמו ריבית שבין שכנים ועוסקים זעירים. חז״ל הניחו שהאיסור חל על כל ריבית, מסחרית ופרטית כאחת. יש חוקרים שסברו שהאיסור על ריבית נמוכה שבין שכנים היא הרחבה של החוק המקראי1 והיא משקפת את עמדת חז״ל בלבד, ברם לדעתנו אין בעצם כל סיבה להניח שזו הבנה פשוטה של הכתוב בתורה. אין כל מקור המעיד שאי פעם נהגה המדיניות המצמצמת. אם אנו מוצאים לקיחת ריבית (למשל בין יהודי צוער, לפי מסמכי בבתא)⁠2, אין להסיק מכך שההלכה הקדומה התירה ריבית, אלא שהגברת הנידונה הייתה מוכנה לגבות ריבית למרות ההלכה.
כפי שראינו בסוף הפרק הקודם דיני הונאה נקשרו לאותה שכבה חברתית של בעלי זרוע עשירים, שהם גם החשודים הטבעיים בהלוואה בריבית.
עפ״י כתב יד קופמן
אי זה הוא נשך ואי זה הוא תרבית – עד כאן הכותרת הבאה להסביר את המושגים3. אפשר שהיא באה להסביר את מושגי המקרא. פרשת ריבית מופיעה שלוש פעמים בתורה ופעמיים בספר יחזקאל. רק בפסוקי ספר במדבר לא נזכרים שני המונחים הללו יחדיו, לפיכך אפשר לראות במשנתנו דרשה לכתובי התורה. ברם הלשון ״אי זה הוא...⁠״ היא לשון רגילה בתוספתא, ובאה להסביר מונח במשנה. ייתכן שם כאן לפנינו משנה ״תוספתאית״4, משנה הבאה להסביר מונח שמופיע במשנה קודמת. השערה זו מצטרפת להשערה שהעלינו במבוא שלפיה ביסודה של משנת בבא מציעא שלנו מסתתרת משנת בבא מציעא בעריכה קדומה, ומשנתנו היא עריכה מאוחרת משלהי ימי התנאים (רבי בזקנותו)⁠5. אם כן שתי דרכים להבנת המשנה, או כדרשה לפסוקי ויקרא, כמו הספרא שנצטט להלן, או משנה תוספתאית המסבירה משנה קדומה שאיננה בידינו.
כפשוטה המשנה שלנו איננה מתייחסת בהכרח למשנה קדומה אלא היא דורשת את הכתוב המקראי למעשה. כך הסברנו גם את משנת ארבעה אבות נזיקין (בבא קמא פ״א מ״א), שהיא מניין הסוגים הנזכרים במקרא, כלומר שזו דרשת כתובים, ואכן הדרשה חוזרת בספרא בלשונה כאן (בהר, פרשה ה ה״ב, קט ע״ב-ע״ג).
אי זה הוא נשך המלוה סלע בחמשה דינרין – בסלע ארבעה דינרים, והמלווה דורש ריבית של עשרים וחמישה אחוז. גובה הריבית הוא דוגמה סתמית לריבית על סלע. כפי שהדגשנו במבוא למסכת לא נאמר לכמה זמן ההלוואה, וכאילו אין להלוואה זמן החזר. מבחינה הלכתית אכן זמן הפירעון בלתי חשוב, אבל ניתן היה לצפות שסיפורי ההדגמה יכללו פרט זה. סאתים חיטים בשלוש – ההלוואה הלוואת פירות, והריבית של חמישים אחוז. סאתיים חיטים תמורת החזרה של שלוש סאים חיטים. ליברמן טען שזו הייתה הריבית הרגילה, משום שמצא שזו הייתה הריבית המקובלת במצרים בעד הלוואת זרעים6. ברם גם ניתן לפרש סאתיים חיטים תמורת שלושה דינרים. מחיר החיטים היה קבוע, ארבעה סלעים בסלע7. מחיר זה חוזר פעמים רבות במקורות. אם כן שתי סאים עולות שני דינרים, ובהלוואה זו הלווה מקבל שתי סאים ויחזיר (פירות או כסף) בשווי שלוש סאים. בכל אלו הוא מלכתחילה גובה סכום כסף או ערך כספי גדול ממה שנתן כהלוואה, או ליתר דיוק נותן פחות ממה שכתוב בשטר. בשטר כתוב ישירות הסכום הגבוה יותר, שבפועל לא ניתן אלא חלק ממנו. סלע הוא ארבעה דינרים, והמלווה גובה בשבילו חמישה דינרים, וכן המלווה נותן סאתיים ומקבל שלוש סאים. הסברנו שההלוואה היא בפירות (סאתיים חיטים) והתשלום בפירות, אך התשלום גבוה יותר. ברם מבחינה לשונית ניתן גם להסביר שהלווה מקבל סאתיים חיטים. לפי התעריף הקבוע ארבע סאים בסלע, תמורת סאתיים צריך הלווה לשלם חצי סלע, כלומר שני דינרים, ואילו בהסכם ה״מכירה״ נכתב שהלווה (הקונה) ישלם למוכר שלושה דינרים. כלומר ההלוואה בפירות, אך סדרי התשלום במטבע ובריבית של 50%. מפני שהוא נושך – זה נקרא נשך כי יש כאן נשיכה, כלומר נגיסה של חלק מההלוואה. זה הסבר אטימולוגי, מעט רחוק.אם כן הנשך הוא תשלום גבוה מהקרן במעות או בפירות, כאשר תשלום היתר (הריבית) נעשה בפועל בעת הנתינה.
ואי זה הוא תרבית – זה המרבה בפרות – כפשוטו זה הנותן שלוש סאים וגובה ארבע. ברם אם כן הוא מה בין תרבית לנשך? הרי הנשך הוא גם בפירות! לכאורה המשך המשנה מסביר שהתרבית היא מקרה מיוחד של ריבית בפירות. לכאורה לו היינו צריכים להבין את המשפט הנוכחי במשנה ללא ההמשך, היה לו הסבר פשוט. לעיל הנשך היה בחישוב כספי שבבסיסו הלוואת פירות. אך החישוב כולו היה כספי, ואילו ב״תרבית״ בשטר כתוב שהמחזיר יחזיר חיטים בשלוש סלעים (תמורת חיטים שקיבל בשווי שני סלעים). כלומר:
נשך – הלווה מקבל חיטים בערך שתי סלעים, ואמור להחזיר שלוש סלעים כסף.
תרבית – הלווה מקבל סאתיים חיטים (בערך שתי סלעים) ואמור לשלם חזרה חיטים בערך שלוש סלעים.
פירוש זה מתאים מאוד לכתוב המקראי בויקרא פרק כה לו-לז:
(לו) אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ:
(לז) אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ:
אם כן לכאורה הכול פשוט. נשך ותרבית הם אותה עסקה, אחת בכסף ואחת במוצרי מזון, והתנא מדגים את השינוי במוצרי המזון על ידי הצגת ערכם הכספי.
ברמה המדרשית פרשנות זאת קשה, שכן הכתוב בדברים כג כ תובע:
לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁך, אם כן נשך הוא גם למוצרי מזון, וההבדל בין נשך ומרבית (תרבית) אמור להיות בצורת ההלוואה.
כך המדרש התנאי לדברים: ״ ׳נשך כסף נשך אכל׳, לפי שנאמר (ויקרא כה לז) ׳את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך׳ אין לי אלא נשך בכסף ורבית באוכל, נשך באוכל ורבית בכסף מנין? תלמוד לומר ׳נשך כסף נשך אכל נשך כל דבר אשר ישך׳. אין לי אלא נשך שעשה בו שאר כל דבר כאוכל, תרבית מנין? תלמוד לומר ׳את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך׳, הקיש נשך לתרבית ותרבית לנשך, מה נשך עשה בו שאר כל דבר כאוכל, אף תרבית נעשה בו שאר כל דבר כאוכל״ (מדרש תנאים, כג כ, עמ׳ 150). הדרשה מצויה גם בבבלי (ס ע״א), ואפשר שמשם הועברה ל״מדרש התנאים״8. כמו כן בירושלמי (י ע״א): ״הקיש נשך לתרבית ותרבית לנשך, מה נשך כסף אף תרבית כסף, מה תרבית אוכל אף נשך אוכל״. אם כן נשך ותרבית הם צורות שונות של הלוואה, אך באותם מוצרים. בהמשך הירושלמי ניתן להבין שנשך הוא כל ההלוואה ו״מרבית״ הוא מרכיב הריבית בלבד.
לדעתנו ההסבר הפשוט הוא שדרשות המשנה והספרא שונות מדרשת מדרש התנאים. ההמשך ״כיצד...⁠״ איננו עונה על השאלה מה ההבדל בין נשך לתרבית אלא כיצד חל איסור ריבית בכלל. עד היכן הוא מגיע.
אבל ניתן גם לפרש שהמשנה איננה סבורה שתרבית היא בפירות, אלא שתרבית פירות היא מקרה סבוך יותר של עסקה מורכבת יותר, כמו שנפרש להלן.
כיצד לקח – הלווה, ממנו – מן המלווה, חיטים מדינר זהב הכור – המחיר הרגיל, המופיע תדיר במשנה ובספרות המזרח-תיכונית בכלל, הוא ארבע סאין בסלע, כלומר סאה בדינר (בסלע כסף ארבעה דינרי כסף). כור הוא שלושים סאין, והמחיר היה צריך להיות שלושים דינר, כלומר דינר זהב ועוד חמישה דינרי כסף. המחיר שנקבע זול מהרגיל, אבל זה מה שנקבע. וכן השער – זה המחיר בשוק כרגע, ולכן אין כאן הונאה אלא מסחר הגון. ליברמן כדרכו מסביר ״וכן השער״ – שכך ראוי שיהיה השער. לדעתו המחיר כאן הוא ארבע סאין בסלע, כלומר הכור צריך לעלות באמת שלושים דינר אבל במחיר זה נכללת שישית רווח, והמחיר האמיתי הוא עשרים וחמישה דינר (דינר לכור). לדעתנו תחשיב כזה הוא פלפולי. ארבע סאין בסלע הוא מחיר השוק, והוא כולל כבר את דמי השינוע והתיווך המקובלים. לפיכך המחיר כאן זול מהרגיל9. הבבלי מסיק כנראה ממילים אלו שלא הייתה כאן מכירה אלא הלוואה, והמכירה לא בוצעה למעשה10.
בירושלמי מובאים דברי רב כהנא: ״אמר רבי בא בר כהנא, השער שהוא יפה לעולם, פחות מיכן ווי לזבונא, יותר מיכן ווי למזבנה״ (י ע״א – פחות מכאן אבוי למוכר, יותר מכאן אבוי לקונה). לדעתנו המימרה היא כללית ומתייחסת למחיר של סאה בדינר (ארבע סאין בסלע). מחיר נמוך יותר הוא אסון למוכרים, שכן השוק מתמוטט וההיצע רב מדי, ואם המחיר יקר יותר זו התמוטטות של השוק בגלל היצע נמוך. כפי שכבר כתבנו, זו אכן דרך הביטוי הקבועה; כאשר סופרים מזרחיים כותבים שהמחיר היה שונה מארבע סאין בסלע כוונתם שהיה שפע רב, או מחסור גדול. ליברמן סבור שמילותיו אלו של רב כהנא נאמרו על המחיר הראשון (כור בדינר זהב), ואנו סבורים שהן נאמרו על המחיר הרגיל של כור בשלושים דינר כסף (דינר זהב ועוד חמישה דינרי כסף). הבדל זה בניתוח הריאליה הביא את ליברמן לפירושו המורכב. עמדו חיטים בשלושים דינר – החיטים התייקרו (במקום ששוויין היה 25 דינר כסף הן שוות 30 דינר כסף). עתה הן עומדות על המחיר הרגיל של סאה בדינר. אמר לו – מבחינה לשונית אפשר לפרש שאמר המלווה ללווה או שאמר הלווה למלווה, ברם אם החיטים התייקרו ברור שהמלווה פונה ללווה. המלווה רוצה לחזור בו מהמכירה ולקבל אותה כמות חיטים במחיר היקר יותר. כאמור, לפי הבבלי הפירות טרם הועברו לרשות הלוקח. כך גרסת רש״י בבבלי (סג ע״א)⁠11. לו הייתה זו עסקה בפירות בלבד, החזרת החיטים איננה ריבית משום שהמוכר נתן כור חיטים וקיבל חזרה יין בערך שהוסכם, אבל במערכת מוניטרית המוכר יקבל יותר חיטים: לא כור חיטים אלא 36 סאים. תן לי חיטיי שני – ואני, חילוף ש-ו12, מוכרן ולוקיח אני לי בהן יין – המלווה ירוויח את עליית המחיר של החיטים. העסקה הייתה כתובה כמו מכירה, אבל בעצם היא הלוואה, ובזכות התייקרות החיטים נוצר מצב של מעין ריבית.
בעצם ניתן היה לסיים את תיאור המקרה במשפט זה, אבל המשנה ממשיכה ב״פיתול״ נוסף של המקרה. אמר לו – הלווה, והרי חיטיך עשויות עלי בשלשים דינרין והרי לך אצלו בהן יין – הקונה (הלווה) מוכן להשיב את החיטים במחיר היקר החדש, אבל למכור תמורתן יין בשלושים דינר. במקרה כזה בעצם זו החלפה של פירות (חיטים) תמורת יין, ואין כאן ריבית. לפיכך אם במקום חיטים (שמחירן התייקר) ייתן לו יין במחיר יין – בעצם זו עסקה כשרה. ויין אין לו – אבל אם ללווה אין יין ובעצם הוא מתחייב לקנות יין במחיר החיטים היקר יותר, זו ריבית. הווה אומר, אם ללווה יש יין הרי שזו עסקת חליפין, ומותר להחליף חפץ בחפץ אף על פי שיש פערי מחירים (בהסכמה הדדית)⁠13, אבל אם אין ללווה יין, או שאינו יכול להשיג בקלות יין מאדם אחר14, הרי הוא מחזיר לו כסף בסכום גדול יותר ממה שקיבל בהלוואה, וזו ריבית, אף על פי שגם הסדר זה נעשה בהסכמה הדדית. הסכמה הדדית מונעת טענת הונאה, אך אין היא מכשירה ריבית.
אפשר גם שהמילים ״אמר לו והרי חיטיך...⁠״ הן מקרה שני של ריבית. החיטים התייקרו והמוכר מציע להשאיר את הכסף שניתן אצל הלווה, אבל במקום קניית חיטים תהפוך העסקה לקניית יין, כלומר הלווה יחזיר את כל החיטים שקיבל (החיטים שוות עכשיו יותר כסף מכפי שהיו שוות בזמן המכירה), ובמקום חיטים שמחירן התייקר יקבל עתה המוכר יין שמחירו קבוע. כלומר בכך ירוויח המוכר שלא יפסיד את מה שהיה עשוי להרוויח כתוצאה מעליית המחירים של החיטים (אילו היה המוכר משאיר מלכתחילה את החיטים אצלו).
המשנה איננה מתייחסת למקרה הפשוט. המלווה הלווה כור חיטין, החיטים התייקרו והלווה מחזיר לו חיטים בשער החדש. לכאורה זו עסקה מותרת, שכן ייתכן שהלווה ירוויח אם החיטים יוזלו או יפסיד אם החיטים יתייקרו, והרי זה מסחר לכל דבר. ברם כבר בכך נפתח הפתח להערמה, שהרי אם החיטים התייקרו יכול המלווה לעמוד על זכותו לקבל חיטים בחזרה, ואם החיטים הוזלו הרי שההסכמה ההדדית תהיה שהלווה מחזיר למלווה את השווי של ההלוואה בכסף (רב יותר) ולא חיטים בעין. הסדר מעין זה שתיארנו כאן מכונה ״סאה בסאה״, ובמשנה ט נקבע שהוא אסור.
המשנה גם איננה מציעה שנשך ותרבית הן מילים מקבילות.
למעשה ההסבר ״כיצד...⁠״ מצמצם את מונח ה״תרבית״ למקרה מצומצם ומיוחד. לו היה כתוב רק ״מרבה בפרות״ היינו מבינים בפשטות שהמלווה נותן סלע ומקבל חזרה חמש סאין במקום ארבע. זה הפירוש הפשוט של ״מרבה בפרות״. אילו היה ה״כיצד״ במקור אחר היינו רואים בו פירוש דחוק, אבל הוא מופיע במשנה, ועלינו להבין מדוע בחרה המשנה לבאר את עצמה ואת המונח בתורה בדרך זו.
בתלמוד הבבלי (ס ע״ב – סא ע״א) מתנהל דיון ארוך בנושא, דיון שהוא כשלעצמו קשה. הגמרא מתחילה בכך שהמשנה איננה עוסקת בריבית, שהיא אסורה מהתורה, אלא ב״ריבית דרבנן״, ומכאן שמהתורה נשך ותרבית הם מושג אחד שאין לחלקו. ייתכן שהבבלי למד זאת מהירושלמי שכבר הזכרנו שבו נחלקים אמוראי ארץ ישראל אם הריבית שבמשנה ״יוצאת בדיינים״ (בית הדין אמור לבטל שטר כזה, או שמא להפך, בית הדין צריך לאכוף את קיום השטר אף על פי שנעשתה על ידי שני הצדדים עבירה). לפיכך רבא מסכם שנשך ותרבית הם מושג אחד. אין נשך ללא תרבית, ואין תרבית ללא נשך. רבינא בעצם מסכים עימו בהגדרת המונחים. אלו שתי אמירות שעל פניהן מנוגדות למשנה. ניתן להבינן רק אם המשנה נתפסה כמדרש כתובים.
תמוה מדוע המשנה מסבירה את התרבית במקרה מסובך. פשוט הרבה יותר היה לומר שהנשך בכסף והתרבית בפירות, כפי שמשמע מתחילת המשפט ״זה המרבה בפרות״. המשנה פותחת בשאלה עקרונית מהו נשך ומהו תרבית, אבל התשובה לגבי תרבית עוסקת בפרט ברמה משנית. גם ההבדל בין נשך ותרבית איננו ברור בה. בעצם מהו ההבדל בין המונחים? מניסוח המשנה אפשר להבין שבתחילה הייתה החלוקה ברורה: נשך הוא בכסף, ותרבית בפירות. אבל בשלב שני או במקור אחר כונתה תרבית (ריבוי בכמות הפירות) כנשך, וה״תרבית״ פורשה כמקרה מיוחד של שינוי שער.
אולי זו הסיבה לכך שהתלמוד הבבלי, שחש בכך, מסביר שהמשנה מדברת על נשך מדרבנן ולא על הנשך העיקרי, שהוא מדאורייתא. ברור כאן שהמונח ״דאורייתא״ איננו נתון כרונולוגי אלא ביטוי ספרותי ל״עצם האיסור״, בניגוד ל״מדרבנן״ שהוא סעיפי משנֶה של האיסור (ס ע״ב)⁠15. כאמור לדעתנו ה״כיצד״ חוזר לתחילת המשנה, ומסביר מהי ריבית כללית ועד היכן מגיעים איסורי ריבית. השאלה מה ההבדל בין נשך לריבית כבר נענתה (נשך בכסף וריבית בפירות).
הלוואה של חיטים והחזרתן אף על פי שעתה מחירן יקר יותר היא כשלעצמה ריבית. המינוח בבבלי הוא ״סאה בסאה״ (טו ע״א; סג ע״ב). מינוח זה הוא בבלי בלבד. להלן במשנה ט נראה שהלוואה של פירות בעין שנויה במחלוקת, והלל אוסר כל הלוואה כזאת. ביחס בין משנתנו למשנה ט נדון במשנה ט.
הרחבה של דיני ריבית מצויה גם בתוספתא (פ״ד הט״ז): ״הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר, ואמר לו קרוב הפסד ורחוק שכר, מותר משום רבית, וזו היא מדת צדיק. קרוב לשכר ורחוק להפסד, אסור משם רבית, וזו היא מדת רשעים. קרוב זה וזה, ורחוק זה וזה – מותר משום רבית, וכך כל אדם נוהגין״. אם כן, מצויה כאן הרחבה של דיני ריבית לכל עסקה שיש בה ״קרוב לשכר״ (של המלווה) ו״רחוק להפסד״ שלו (של המלווה). כל המקרים בהמשך הפרק מבטאים את הכלל הזה. ריבית איננה רק בעסקת הלוואה, אלא בכל עסקה בלתי שוויונית בסיכוייה. בלשוננו, עסקה כשרה היא רק זו שהסיכון והסיכוי מתחלקים בה בשווה בין הצדדים. זו גישה כללית מרחיבה של הלכות ריבית16.
הסבר המשנה חוסם את רוב דרכי הריבית, אך לא כך בתוספתא. בתוספתא אנו שומעים היתר מסוים למסור לשולחני כסף והשולחני משתמש בו שימוש חלקי: ״להתנאות בהן, ולהתלמד בהן, ולהתעטר בהן״, אבל ״נשתלט עליהם, אסור משום רבית, ואם עשה כן בהקדש הרי זה מעל״ (פ״ד ה״ב). לא ברור מהו ״נשתלט״; אולי יש לגרוס ״נשתלש״, שהשולחני השליש אותן, כלומר מסרן בריבית לאחר, על כל פנים הדבר נאסר17.
דרך עקיפה אחרת של מצוות (איסור) ריבית מופיעה בתוספתא שם בהמשך: ״חייב לו מעות, וכתב לו שדהו מכר, בזמן שהמוכר אוכל פירות מותר, הלוקח אסור. רבי יהודה אומר בין זה ובין זה מותר. אמר רבי יהודה כך היה ביתוס בן זונן עושה על פי רבי לעזר בן עזריה, אמרו לו משם ראיה, אלא שהמוכר אוכל פירות״ (פ״ד ה״ב). אם כן הלווה מוכר את שדהו למלווה, והמלווה משתמש בשדה וקוצר את יבולו. במשנה יש ויכוח האם זה מותר (שהלוקח-המלווה) יאכל את היבול, ואף ויכוח כיצד נהג בייתוס בן זונין. מעניין שבייתוס בן זונין העשיר שאל חכם שגם הוא היה עשיר. האם מקרה הדבר?
עוד בתוספתא: ״1. יש דברים שהן רבית ואינן רבית18. לוקח אדם הלואתו של חבירו בפחות, ושטרותיו בפחות. 2. יש דברים שאינן רבית אבל אסורין מפני ערמת רבית. כיצד, אמר לו הלויני מנה, אמר לו אין לי מנה, טול לך סאה של חטין, אף על פי שחזר ולקח ממנו עשרים וארבע, אינן רבית. אבל אסורין משום [ערמת] רבית״ (פ״ד ה״ג; ירושלמי י ע״א; בבלי, סב ע״א)⁠19. המקרה הראשון הוא כירושלמי שהבאנו, כלומר צד ג קונה את השטר בפחות, וזו עסקה ולא הלוואה. זהו הסדר של חברה לגביית חובות. במקרה השני20 במקום הלוואה נעשתה עסקה מלאכותית שבה המלווה נתן ללווה 24 סלעים, ובשטר (או בהסכם בעל פה) מדובר שהוא יחזיר לו מנה, שהוא 25 דינרים. אומנם זו עסקה, אבל בעצם זו הלוואה שפורמלית מחופשת לעסקה.
המקרה הראשון הוא מה ששנינו במשנה, שאדם סיכם עם המלווה על הלוואה של כמות מסוימת של סחורה, אבל נטל פחות. זה מה שהגדירה המשנה כ״נשך״, והוא נראה כריבית, אך לפי התוספתא הדבר מותר. המקרה השני הוא הלוואת כסף שתורגמה להלוואת חיטים: הלוקח (הלווה) לוקח חיטים לא בדינר זהב אחד (25 דינרי כסף) אלא רק ב-24 דינרים, כלומר לוקח פחות ממה שאמור לקבל, הרי שגם זו ריבית והיא אינה נחשבת כריבית21, אך אסורה משום הערמת ריבית.
שני המקרים המוצגים בתוספתא האחד מותר והשני אסור, אבל גם מה שאסור אסור בפחות חומרה (רק ״עורמת ריבית״). שני המקרים הם אפוא פתחים בחומת הריבית, פתחים המצטרפים להלכות אחרות בתוספתא (שציטטנו אותן לעיל) המאפשרים נטילת ריבית בהיתר.
בדברי אמוראים חוזר הביטוי ״יש דברים שהן רבית ומותרין״ (ירושלמי בבא מציעא פ״ה ה״ב, י ע״א), כגון קניית שטר בפחות מערכו. הקונה את השטר מקבל את סכום הכסף המלא, אך אין כאן פעולת הלוואה אלא קנייה וסיכון, שהרי ייתכן שהשטר לא ישולם. אם כן לא כל מקרה של תשלום פחות ומיידי (הספקת אשראי) הוא ריבית. תנאי להיתר הוא שמטרת ההסדר הוא שתהא כאן עסקה ולא הלוואה. אם כן בעצם ההלכה תלויה לא רק במעשה, אלא גם בתודעה של שני הצדדים. אנו מעדיפים להדגיש את מרכיב התודעה כדי לעקוף שאלות משפטיות שהתעוררו, בעיקר בספרות הפרשנית.
כאמור, התוספתא והתלמודים מאשרים לערוך עסקה בשטר. אבל בברייתא אחרת: ״ארבע אבקאות הן: אבק ריבית, אבק שביעית, אבק עבודה זרה ואבק לשון הרע. אבק ריבית: לא ישא אדם ויתן בהלוואתו של חבירו, מפני אבק ריבית״ (תוספתא עבודה זרה פ״א ה״י-הי״א, עמ׳ 461). אבק ריבית אסור. אומנם לפי הבבלי אין הוא ״יוצא בדיינים״, אבל הוא עדיין אסור. ״אבק ריבית״ הוא מה שנראה פורמלית כעסקה, והוא באמת עסקה לכל דבר, אך נושאה הוא העברת כסף בתשלום.
1. ראו לעומת זאת גמורה, ריבית.
2. כך באה לידי ביטוי דרישה לריבית במסמכי בבתא. שם ניתן לפרש שהריבית היא בהלוואה לנוכרים, ברם אין צורך להידחק לפרשנות כזאת, להלן נראה שאכן איסור ריבית לא נשמר בקפדנות בחברה היהודית.
3. וכן בספרא בהר, פרשה ה ה״א, קט ע״ב.
4. ויס, משניות תוספתאיות.
5. ביטוי המופיע בפרשנות הבבלי לפ״ד מ״א.
6. ליברמן, איזהו נשך, מחקרים, עמ׳ 18-12. בכך פתר כביכול את שאלת רבי עקיבא איגר בתוספות שלו למה הדוגמה הראשונה בכסף והשנייה בפירות. השאלה עצמה מניחה את הפתרון בתוכה. המשנה נתנה שתי דוגמאות לאותה הלכה, והדבר רגיל והקושיה בטלה מעצמה.
7. בעל המשנה רצה להדגים שנשך הוא הלוואת פירות והלוואת כסף כאחת. אנו מסתייגים מן הפירוש, שכן אילו רצתה המשנה להציג את השער הרגיל הייתה נוקבת מחיר כור חיטים בשלושים דינר ולא במחיר זול יותר שאחרי ההתייקרות הבלתי צפויה חזר למחיר הרגיל. ליברמן הניח שהמחיר של דינר זהב (25 דינרי כסף) הוא לסחר קמעונאי, וההפרש של חמישה דינר הוא בין מחיר קמעונאי לסיטונאי (רווח של המתווך). אין זו הדרך הספרותית לתת את הדוגמה. הדרך הרגילה (מטבע הלשון הנפוץ) היא ״ארבע סאין בסלע״; ״כור בדינר זהב״ הוא חישוב אחר שאיננו מטבע לשון ספרותי, וגם איננו סביר מבחינה ריאלית (רווח של עשרים וחמישה אחוז למתווך נראה מופרז). הרי בדיני הונאה נקבע רווח מרבי לגיטימי של שישית (לעיל פ״ד מ״ג).
8. מדרש תנאים לדברים לוקט על ידי הופמן ממדרש הגדול, ולעיתים נכללו באוסף שהכין הופמן קטעים מאוחרים (שאינם תנאיים). קטעים אלו אומנם כתובים עברית (כמו מדרש תנאי) אך הם ניסוחים של התלמוד הבבלי, או אף של מחברים מאוחרים יותר (רמב״ם).
9. רווח של שתות מופיע כאמור כרווח המרבי (ראו לעיל פ״ד מ״ג). הפיכת דוגמה זו לכלל כלכלי על מחיר התיווך היא דרשה.
10. לדעת ליברמן דיוק זה גרם לבבלי להוציא את המשנה מפשוטה.
11. רש״י הכיר את הגרסה שלנו. הוא גרס ״מאי לקח? לקח לו בהלואות״, שהעסקה היא עסקת הלוואה סמויה ולא עסקת מכירה, אבל הוא מתנגד לגרסה.
12. אונא, ויו שין.
13. לכל היותר זה מקרה של הונאה.
14. הסברנו כך שמשנתנו תעלה בקנה אחד עם משנה ו, וראו בבלי, סב ע״א. אבל ליברמן שם פירש שלכתחילה הייתה כאן עסקת הלוואה.
15. ראו גילת, המושגים; דה פריס, המושגים, ובמבוא הכללי לפירוש המשניות.
16. לניסוח כלכלי ראו ליברמן, ההון, ובעיקר עמ׳ 123-116. המחשבה של חז״ל הייתה פשוטה יותר, וחישובית פחות. הם מציגים מקרים פשוטים, ״קרוב לרווח״ ו״רחוק להפסד״, ללא ניתוח כמותי של הנתונים.
17. בין שני קטעי התוספתא שאנו מצטטים מצויה הפניה לדין גאולת בתים, שהוא למעשה הסדר דומה הנדון במשנה ג. למעשה המוכר נתן לקונה כסף ומקבל בית לשימושו, לאחר שנה הכסף מוחזר והקונה נהנה בינתיים מהשימוש בבניין, והרי זה כריבית. עם זאת ״ריבית״ כזאת מותרת (משנה ערכין פ״ט מ״ג). שאלה דומה עולה בהלוואה עם משכון. במשכון ניתן היה להטיל מגבלות על השימוש במשכון, אבל המכירה הרי נועדה לשימוש מיידי של המוכר. אשר למכירה או הלוואה רגילה: לכאורה ניתן היה לחלק בין הלכות מכירה (על תנאי, כמתואר במשנה) לבין הלוואה. במקרה הראשון השדה נשאר בידי בעל השדה עד לקבלת שארית הכסף, והרי זה כריבית, משום שהמוכר אוכל פירות משדה שחלקו שייך לשני, אבל במקרה של הלוואה השדה נשאר בידי הלווה והדבר מותר. כך מוסבר בירושלמי כאן. הירושלמי מגדיר שבייתוס בן זונין (או חכמים) נהג לפי דיני ערכין, אבל למעשה הוא נהג הפוך, ושם המוכר אכל את הפירות. בירושלמי יש מחלוקת האם ההסדר של משנתנו הוא אומנם ריבית, אך התורה התירה אותה, או שהוא ״כמין רבית ואינה רבית״, כלומר הוא אומנם דומה לריבית אך בכל זאת מותר (ירושלמי בבא מציעא פ״ה ה״ב, י ע״ב). להלן במשנה ג נעסוק במעשה זה.
18. לביטוי זה ראו ערכין פ״ט מ״ג ופירושנו לה.
19. בבבלי בשם ״כדתני רב ספרא ברבית דבי רבי חייא״. במבוא למסכת הדגשנו שיש כאן רמיזה למשנה חילופית למשנת רבי (זו שבידינו), וראו במבוא למסכת.
20. בבלי, סג ע״א, בשם תני רבי אושעיה.
21. מניסוח הבבלי משמע שהלווה מוכר למלווה את החיטים ששוות דינר ב-24 דינר כסף בלבד, או את החיטים ששוות מנה (100 סלעים=מאה דינרים) ב-24 סלעים בלבד, ובעת ההחזרה יחזיר חיטים בשווי של מנה. כך הוא משלם נשך במעשה המכירה ולא במעשה ההלוואה.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ב) הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ, לֹא יָדוּר בַּחֲצֵרוֹ חִנָּם, וְלֹא יִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית. מַרְבִּין עַל הַשָּׂכָר, וְאֵין מַרְבִּין עַל הַמֶּכֶר. כֵּיצַד. הִשְׂכִּיר לוֹ אֶת חֲצֵרוֹ, וְאָמַר לוֹ, אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי, הֲרֵי הוּא לְךָ בְּעֶשֶׂר סְלָעִים לְשָׁנָה, וְאִם שֶׁל חֹדֶשׁ בְּחֹדֶשׁ, בְּסֶלַע לְחֹדֶשׁ, מֻתָּר. מָכַר לוֹ אֶת שָׂדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ, אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי, הֲרֵי הִיא שֶׁלְּךָ בְּאֶלֶף זוּז, אִם לַגֹּרֶן, בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, אָסוּר.
One who lends another money may not reside in the borrower’s courtyard free of charge, nor may he rent living quarters from him at less than the going rate, because this is interest. The benefit he receives from living on the borrower’s property constitutes the equivalent of an additional payment as interest on the loan.
One may increase the price of rent to be received at a later date instead of at an earlier one, but one may not similarly increase the price of a sale. How so? If a courtyard owner rented his courtyard to a renter, and the owner said to the renter: If you give me the payment now, the rental is yours for ten sela a year, but if you pay on a monthly basis it will cost a sela for each month, equaling twelve sela a year. Such a practice is permitted, despite the fact that he charges more for a monthly payment. If a field owner sold his field to a buyer and said to him: If you give me the payment now, it is yours for one thousand dinars, but if you wait and pay me at the time of the harvest, it is yours for twelve hundred dinars, this transaction is prohibited as interest.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ב] הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ, לֹא יָדוּר בַּחֲצֵרוֹ חִנָּם, וְלֹא יִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ בְפָחוּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית.
[ג] מַרְבִּים עַל הַשָּׂכָר, וְאֵין מַרְבִּין עַל הַמֶּכֶר.
כֵּיצַד? הִשְׂכִּיר לוֹ אֶת הֶחָצֵר, אָמַר לוֹ: ״אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי, הֲרֵי הוּא לָךְ בְּעֶשֶׂר סְלָעִים לַשָּׁנָה, וְאִם שֶׁלַּחֹדֶשׁ בַּחֹדֶשׁ, מִסֶּלַע בַּחֹדֶשׁ״, מֻתָּר.
מָכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה, וְאָמַר לוֹ: ״אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי, הֲרֵי הִיא לָךְ בְּאֶלֶף זוּז, וְאִם לַגֹּרֶן, בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה״, אָסוּר.
היה חייב לו מעות והשכיר לו בית מדינר לחדש והיה יפה סלע בחדש אסור. השכיר ממנו בדינר בחדש אם היה יפה סלע בחדש מותר משכן לו בית משכן לו שדה ואמר כשתמכרם מכרם לי בדמים הללו אסור אם אמר לו בשויהן מותר.
לקח הימנו לגין וחצי לגין רביעית ושמינית רשאי שיאמר לו תן לי מיד בפחות ואינו חושש משום רבית. כיוצא בו הלוקח מקח מחבירו ע״מ ליתן לו מכאן ועד י״ב חדש רשאי שיאמר לו תן לי מיד בפחות ואינו חושש משום רבית המוכר יין ושמן לחבירו כל ימות השנה חייב להעמיד לו כדרך שהעמיד בקוטלזין ולא יהא מוכר את החבית בג׳ שערים ואם היה מסבב והותיר מוכר את השאר באיזה מהן שירצה איגרי ממון היה בירושלים ולא היו מכוונין על השערים אלא על המדות כשהיתה חבית נמכרה בירושלים בג׳ שערים פיה שוליה ואמצעה.
המוכר פירות לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו לא כל הימנו לאבד זכותו של זה מרבין על השכר ואין מרבין על המכר שנאמר (שמות כב) אם כסף תלוה את עמי וגו׳ כנושה מה מלוה מיוחדת לו מה שאת נותן לו את נוטל ממנו יצאו אלו שמה שאת נותן לו יותר את נוטל הימנו רשב״ג אומר אף מרבין על המכר בהקדש כיצד משכיר אדם מעותיו לשלחני להתנאות בהן ולהתלמד בהן ולהתעטר בהן נגנבו או אבדו חייב באחריותן ניטלו מלפניו באונס הרי היא כנושא שכר נשתלשו עליהם אסור משום רבית אם עשה כן בהקדש הרי זה מעל. שנה האמורה בבתי ערי חומה הרי זו רבית אלא שהתירתו תורה. חייב לו מעות וכתב לו שדהו מכר בזמן שהמוכר אוכל פירות מותר הלוקח אסור רבי יהודה אומר בין זה ובין זה מותר א״ר יהודה כך היה בייתוס בן זונין עושה ע״פ רבי אלעזר בן עזריה אמרו לו משם ראיה אלא שהמוכר אוכל פירות היה.
המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור הימנו בפחות מפני שהיא רבית. מרבין על השכר ואין מרבין על המכר. כיצד, השכיר לו את החצר ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך בעשר סלעים לשנה, ואם משל חדש בחדש מסלע בחודש, מותר. מכר לו את השדה ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך באלף זוז, ואם לגורן בשנים עשר מנה, אסור.
ומבואר הוא שזאת המכירה ריבית גם במיטלטלין, והוא שימכור לו סחורה ביותר משויה וימתין לו בדמיה זמן, אפילו זמן מועט ככל שיהיה, הרי זה אבק ריבית. וכן כל מה שיבוא מזה המשל וכיוצא בו הוא אבק ריבית, ואינו יוצא בדיינין.
המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם וכו׳: מרבין על השכר ואין מרבין על המכר כו׳ – מבואר הוא ג״כ שמכירה כזו במטלטלין רבית והוא שימכור לו סחורה ביותר משויה וימתין עליו בדמים ואפילו זמן מועט יהיה אבק רבית וכמו כן כל מה שכיוצא בזה הוא אבק רבית ואינו יוצא בדיינין:
מַרְבִּין עַל הַשָּׂכָר. בִּשְׂכַר הַמְתָּנַת מְעוֹת הַשְּׂכִירוּת:
וְאֵין מַרְבִּין עַל הַמֶּכֶר. בִּשְׂכַר הַמְתָּנַת הַמִּקָּח. וְטַעְמָא, מִשּׁוּם דִּשְׂכִירוּת אֵינָהּ מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא לְבַסּוֹף, הִלְכָּךְ כִּי שָׁקֵיל מִנֵּיהּ סֶלַע בְּחֹדֶשׁ דַּהֲווּ לְהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה סְלָעִים אֵין זֶה שְׂכַר הַמְתָּנַת מָעוֹת, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם לוֹ שְׂכִירוּת עַד סוֹף הַחֹדֶשׁ, וְהַאי דְאָמַר לֵיהּ אִם עַכְשָׁיו תִּתֵּן לִי הֲרֵי הִיא שֶׁלְּךָ בְּעֶשֶׂר סְלָעִים, אִי הֲוָה מַקְדִּים לֵיהּ הֲוָה מָחֵיל לֵיהּ מִדְּמֵי הַשְּׂכִירוּת וּמוֹגַר לֵיהּ בְּפָחוֹת מִשָּׁוְיָהּ. אֲבָל גַּבֵּי מֶכֶר, מִשֶּׁמָּשַׁךְ הַמִּקָּח דִּינוֹ לִתֵּן הַמָּעוֹת, וְכִי אָמַר לֵיהּ אִם מֵעַכְשָׁיו תִּתֵּן הֲרֵי הִיא לְךָ בְּאֶלֶף זוּז, הֵן הֵן דָּמֵיהָ, וְכִי מַטְּפֵי עֲלַיְהוּ לַגֹּרֶן, שְׂכַר הַמְתָּנַת מָעוֹת הוּא:
מָכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה וְכוּ׳. וְהוּא הַדִּין מִטַּלְטְלִין וְכָל סְחוֹרָה, אִם מָכַר לוֹ יוֹתֵר מִשָּׁוְיָהּ בִּשְׂכַר הַמְתָּנַת מָעוֹת, אָסוּר, וְהָוֵי אֲבַק רִבִּית מִדִּבְרֵיהֶם. וְכָל אֲבַק רִבִּית אִם נָתַן אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּנִים. דְּאִלּוּ רִבִּית קְצוּצָה דְאוֹרַיְתָא יוֹצְאָה בְּדַיָּנִים:
מרבים על השכר – the wages in money for waiting for the rental.
ואין מרבין על המכר – the wages in waiting for the sale. And the reason is that the rental is not completely paid off until the end; therefore, when he takes from a Sela per month which is twelve Selas [per year], this is not the wages in waiting for the monies, for he was not obligated to pay him the rent until the end of the month, and that which he said to him: “if you give it to me now, it is yours for ten Selas, if he would give it to him early, he would forgive him the cost of the rental and diminish it for him for less than its value. But regarding a sale, then you make use of the object and the law is to give the money, and when he (i.e., the seller) says to him (i.e., the buyer): “if from now you give me, it is yours for one-thousand zuz, which is its cost and if it has already been at the granary, it is the reward for waiting for the monies [and is forbidden, as interest].
מכר לו את השדה – And the same law applies for movables, and all business, if he sold it to him for more than its worth with the wages for waiting for the monies, it is forbidden, for it is the dust of interest according to the Rabbis And all dust of interest (i.e., indirect interest), if he gave it, it is not reclaimed through judges, whereas stipulated/direct usury from the Torah, is reclaimed through judges [i.,e in court] (see Talmud Bava Metzia 61b).
המלוה את חברו נלע״ד שיותר צחות לשון הי׳ להיות המלוה לחברו וכו׳ בכל מקום שהוא שנוי:
לא ידור בחצרו חנם וכו׳ כתבו תוספות ז״ל בפ׳ הגוזל עצים דף צ״ז דדוקא מילי דפרהסיא ואוושא טובא כגון לדור בחצרו ולתקוף בעבדו אבל להשאיל לו כליו או אפילו סוסו כיון דבלאו הכי משאילו מותר ודויקא נמי דנקט במתני׳ חצרו ולא נקט לא ישכיר לו כליו או בהמתו בפחות עפ״ל ז״ל. וכתב רש״י ז״ל יש לי ללמוד מכאן שאסור ללוות על הבית ולדור בו אפילו בנכייתא דתנן ולא ישכור הימנו בפחות ול״ד למשכנתא דכרם דהתם זימנין דלא שקיל בה מידי ואפ״ה מנכה לו נמצא קונה הפירות בנכייתא זו על הספק אבל זה נהנה תמיד ואין כאן ספק נמצא שוכרה בפחות עכ״ל ז״ל. והרמב״ם ז״ל הסכים לדעתו אבל ר״י ור״ח חולקין עליו. וז״ל תוס׳ והרא״ש ז״ל ואין נראה לר״ת דבית נמי נופל או נשרף א״נ זימנין שאין צריך לאותו הבית. ואומר ר״ת ז״ל דהיינו טעמא לפי שאין הבית ממושכן למלוה דלא קתני הלוהו על חצרו הלכך כשדר בו בחנם או שוכר בפחות מיחזי כרבית אבל אם הלוהו על חצרו שאין החצר בחזקתו של לוה ואינו ברשותו להשכירה לאחרים שהרי המלוה היה מעכב על ידו כל מה שהמלוה נותן לו בשכרה ריוח הוא הן רב הן מעט. ואין נראה לר״י שהמלוה יוכל לעכב על ידו של לוה ולא יקח הפירות שלא יניחם לירקב על כרחו אלא או יקחם הוא וינכה לו בחובו או יקחם הלוה ויפרע הדמים ומ״מ נראין לו דברי ר״ת ולאו מטעמי׳ אלא משום דמשכנתא הוי כעין מכר כדקאמר לעיל בגמרא אינהו בתורת זביני אתו לידי׳ הלכך התירו חכמים לאכול בנכייתא בין כרם בין בית אבל מתני׳ דלא הוי משכנתא אם ישכור הימנו בפחות הוי רבית והרמב״ם ז״ל הסכים לדעת רש״י ז״ל עכ״ל הרא״ש ז״ל. [הגהה לשון ספר הלבוש ביורה דעה ריש סימן עק״ב מה שאמרו המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות היינו משום דהוי הלואה ממש דקאי המלוה קרוב לשכר ורחוק להפסד ויש לפעמים בו משום רבית קצוצה ולפעמים משום אבק רבית אבל היכא דקאי המלוה קרוב לשכר ולהפסד או באופן שאינו נקרא הלואה אלא שכירות או מכר אין בו משום רבית ומותר לפיכך אמרו משכנתא שריא והיכי דמי כגון המלוה את חברו ומשכן לו בית או שדה לשנים ידועות ע״מ שידור בבית ויאכל פירות השדה כל ימי המשכונה וכותב לו במישלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף וכשיעשה באופן זה אז אפילו מרחיב הזמן הרבה שאין מגיע לכל שנה אלא דבר מועט כגון שהלוה מנה והתנה עמו שאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעליה חנם אע״פ שלפי חשבון זה לא יגיע לשנה רק עשרה דינרין והיה שכר אותה קרקע שוה אלף דינרין לשנה מותר שאין זו הלואה אלא כמי ששכר בפחות ואע״פ שאמרו לא ישכור ממנו בפחות היינו שהלוה תחלה מעות ואח״כ שכר הימנו את הבית בפחות ואוזיל גבי׳ מחמת ההנאה שהלוהו כבר או שהלוהו ע״מ זה שישכור לו הבית בפחות וישארו אלו המעות בתורת הלואה גבי׳ וה״ז רבית גמור שאסרה התורה. אבל הכא כל אלו המעות אינו נותנו לו בתורת הלואה אלא בתורת שכירות אלא שמשכיר לו בזול לכמה שנים קצובות וזה יכול כל מי שיש לו קרקע לעשות להשכיר בתיו ושדותיו בזול כי מי ימחה בידו ואם התנו ביניהם שאין אחד מהם יכול לכוף את חברו לפדות תוך הזמן שקבעו ובכלות הזמן תחזור הקרקע לבעליה חנם אין כאן חשש איסור בעולם אע״ג דאוזיל גבי׳ משום שהי׳ צריך למעות כן הוא דרך המשא ומתן בעולם שמי שצריך למעות הוא מוכר קרקעותיו בזול ושכירות ליומי׳ ממכר הוא וזה ג״כ מפני שהי׳ צריך למעות השכיר בזול ואין כאן איסור ולאו דוקא אם שניהם אין יכולין לחזור בהם תוך הזמן אלא הה״נ אם התנו שכל זמן שירצה הלוה לסלקו הרשות בידו ויביא לו מעות ויחשוב לו עשר [דינרין] בכל שנה וינכם לו ויסלקו מן המותר במעות מן השדה או מן הבית ה״ז מותר שמאחר שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום כל ימי המשכנתא ולהחזיר לו הקרקע ללוה אינה הלואה אלא שכירות ששכר ממנו הקרקע לשנים הללו ולא יוכל לחזור בו והמשכיר יכול לחזור בו אם ירצה ואין שייך בו רבית וזהו הנקרא משכנתא דסורא משום שבסורא היו נוהגין כן וזה דומה למוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג שהתירה התורה ללוה לגואלו לפי חשבון הדמים ואין זה דומה לשאר ההלואה דהתם כל אחריות המעות על הלוה ואין למלוה שום חשש הפסד אבל הכא אין אחריות ההלואה על הלוה רק על המלוה שאם שטפה נהר או נשרף הבית אינו נוטל כלום אלא פירות כפי מה שהן ואינו יכול לכופו לפרוע לו חובו לא מזו ולא משאר נכסים והרי המלוה קאי קרוב לשכר ולהפסד עכ״ל ז״ל ועיין עוד שם]. ואיתה בתוס׳ פ׳ בתרא דערכין דף ל״א. וכתבו הם ז״ל בפ׳ הספינה דף פ״ו נראה לרשב״א דהא דתנן באיזהו נשך מרבין על השכר ואין מרבין על המכר היינו שנכנס ודר מיד בבית דבענין אחר הוה אסור כדאמר הכא ע״כ וע״ש בברייתא: בפי׳ רעז״ל וטעמא משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. אמר המלקט בגמרא מסמכי לה אקרא דכתיב כשכיר שנה בשנה שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא לשנה אחרת ומשום הכי היכא דקא מקדים אוזולי הוא דקא מוזיל גבי׳ ושרי וכן הדין במכר דאילו מכר את השדה בי״ב [אלף זוז] לגורן ואחר שנגמר המקח וזכה בו לוקח רשאי המוכר לומר לו תן לי אלף זוז עכשיו שאף מכר זה כיון שלא הי׳ משתלם עד הגורן אוזולי הוא דקא מוזיל גבי׳ משום שיפרע לו מיד וכן כתב הרי״ף ז״ל דאיתא בתוספתא ובירושלמי. וכתוב בספר הלבוש בי״ד סימן קע״ו וכן בשכירות בכה״ג משכחת לה דאסור כגון אם השכיר לו חצרו מעכשיו בי׳ סלעים והחזיק בה ואח״כ אמר לו אם תתן לי בכל חדש סלע אמתין לך על המעות הוי כמו מכר דהא אינו שוה יותר מי׳ סלעים שכבר החזיק בה בכך והוי הב׳ דינרים אגר נטר ואסור ע״כ. ומוכח בגמרא דדוקא משום שאמר לו אם מעכשיו בכך ואם לאחר זמן בכך הוא דאמרינן במתני׳ דאסור מפני שקצץ בתחלה ובסוף אבל אם לא הי׳ מפרש מתחלה אם מעכשיו בכך אלא שכך בלבד אמר לו לאחר זמן בכך שרי והיינו טרשא דבר חמא דאיתא בגמרא דשריא וקיימא לן כותי׳ ועיין בנמקי יוסף. ופי׳ נ״י דהא דקיימא לן פ״ג דקדושין ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף היינו לומר שבכל יום ויום מרויח כנגד יום ע״כ. וביד שם ר״פ ששי וסימן ב׳. ובפ״ז סימן ח׳ ט׳ ורפ״ח. ובטור י״ד סימן קס״ו וסימן קע״ג. וכתוב שם בבית יוסף שהורו חכמי לוניל שיכול אדם לומר לחברו קרקע זה אני מוכר לך ואם תפרעני מעכשיו הרי הוא לך במנה ואם תאחר עד שנה מלפורעני תן לי מאתים דינרין ואין בזה משום רבית ולא מיקרי אגר נטר לו שהרי כשאמר לו אם תתן לי מעכשיו אתנהו לך בק׳ דינרין הרי לא החזיק בו הלוקח ויכול המוכר לחזור ולומר לא אתנהו לך כי אם במאתים ואין לקרקעות אונאה דלא קייצי דמיהן דכי תנן באיזהו נשך מכר לו בית או שדה וא״ל אם מעכשיו בכך וכך וכו׳ אסור התם דוקא כשהחזיק בו הלוקח עכשיו כדי ליתן לו עכשיו אלף דינר ואח״כ אמר לו אם לגרן בי״ב מנה ולא אמר לו כן קודם שיחזיק דהמכירה נתקיימה באלף זוז כי שקיל י״ב מנה לגרן שכר מעותיו עומד ונוטל וכתב בעל התרומות ודבריהם צריך עיון ע״כ. ועיין ג״כ בסוף סימן קע״ו:
מרבין על השכר. כתב הר״ב דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף ואף על פי דקיימא לן בקדושין [משנה ו׳ פרק ג׳] דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף היינו לומר שבכל יום ויום מרויח כנגד יום. נ״י:
מכר לו שדהו. ולא תנא חצרו כמו ברישא. דמלתא אגב אורחיה קמשמע לן שאם הגיע לידי כך למכור קרקעותיו שימכור שדהו ולא חצרו. כדמוכח קראי בסוף פרשת בהר כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו וגו׳. והדר ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה:
{ו} וְאַף עַל פִּי דְּקַיְמָא לָן בְּקִדּוּשִׁין פֶּרֶק ג׳ מִשְׁנָה ו׳ דְּיֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, הַיְנוּ לוֹמַר שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם מַרְוִיחַ כְּנֶגֶד יוֹם. נִמּוּקֵי יוֹסֵף:
{ז} שָׂדֵהוּ. וְלֹא תָנֵי חֲצֵרוֹ כְּמוֹ בָּרֵישָׁא. דְּמִלְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לָן, שֶׁאִם הִגִּיעַ לִידֵי כָּךְ לִמְכֹּר קַרְקְעוֹתָיו, שֶׁיִּמְכֹּר שָׂדֵהוּ וְלֹא חֲצֵרוֹ. כִּדְּמוּכַח קְרָאֵי בְּסוֹף פָּרָשַׁת בְּהַר וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וְגוֹ׳, וְהָדַר כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב:
ז) ולא ישכור ממנו בפחות
אפילו בחצר ואדם כאינן עומדים להשכיר [קס״ו]:
ח) מרבין על השכר
מותר ליתן שכר יותר מהראוי בעבור שממתין לו בתשלומי השכירות:
ט) ואין מרבין על המכר
ליתן טפי מהראוי מדממתין לו בתשלומי המכר:
י) השכיר לו את חצרו
ה״ה אדם בהמה וכלים:
יא) ואמר לו
קודם שהחזיק בו:
יב) ואם של חדש בחדש
ה״ה באמר אם הכל יחד בסוף, רק אורחא דמלתא נקט:
יג) בסלע לחדש מותר
דאף דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, עכ״פ אינו משתלם עד לבסוף, ומה שנותן לבסוף יותר, אינו אגר נטר, כי אז ראוי לשלם [קע״ו ו׳], ולפיכך בשכירות גופה, אם מרבה לו על השכר מדממתין לו משם ואילך אסור, ולפיכך נמי שאל התנא כיצד:
יד) מכר לו את שדהו
ה״ה מטלטלין רק נקט קרקע אף דאין אונאה לקרקעות [והא דנקט לעיל חצר, והכא נקט שדה. נ״ל משום דרגיל יותר להשכיר בית מלהשכיר שדה. דבשדה יוכל בעצמו ליקח הרווחתו. משא״כ גבי מכירה, רגיל טפי למכור שדהו שא״צ כל כך כבית [כערכין ד״ל ע״ב]:
טו) אם לגורן
נקט לגורן מדאורחא דמילתא הכי שיתנה כך דאז יהיה להקונה מעות מהתבואה שיגדל מהשדה שקנה, ואעפ״כ אסור:
טז) בשנים עשר מנה אסור
דתיכף כשמשך המקח או החזיק בקרקע נתחייב לשלם, ומה שנותן לבסוף יותר מהשתא, אגר נטר הוא. מיהו בלא פירש אם מעכשיו בכך וכך, שרי להעדיף בדמי קרקעות בהמתנה, דמדאין אונאה לקרקעות אמרינן כך הן דמיה, ולא אגר נטר. ובמטלטלין, אם שומתן ידוע, אפילו בלא פירש אם מעכשיו בזול, אסור, ובאין שומתן ידוע, שרי בלא פי׳ [י״ד קע״ג]:
עפ״י כתב יד קופמן
המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חינם – החצר היא מעין משכון בידי המלווה. דמי השכירות שהמלווה איננו משלם הם למעשה ריבית סמויה. ולא ישכור ממנו בפחות – המלווה משלם לשוכר דמי שכירות אבל פחותים בהרבה, מפני שהוא ריבית – ההסדרים הללו נועדו להוות ריבית. נראה שההסדרים המתוארים היו מקובלים, אחרת לא הייתה המשנה באה לשלול אותם. מן הסתם המשנה איננה ממציאה הערמות אלא מגיבה לדרכים קיימות. ייתכן שדרכים אלו לא פותחו כהערמה, אלא היו דרכי עושק ולחץ של העשירים.
בתוספתא מצויה דוגמה פחות קיצונית שממנה עולה שאסור ללווה לתת למלווה הנחה, אך מותר להשכיר לו נכס במחיר מופקע (פ״ד ה״ה). הגוון של ההערמה עולה מכך שאין בתוספתא ביטוי למקרה הרגיל שהשכיר לו נכס בדמים סבירים ברמת השוק.
מרבים על השכר ואין מרבין על המכר – זה הכלל המשפטי, ופירוטו ופירושו להלן. כיצד – מרבים על השכר? הישכיר לו את החצר אמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה – אם השוכר ישלם מייד ישלם רק עשרה סלעים, ואם שלחודש בחדש מסלע בחודש – אם יהא זה תשלום חודשי הרי הוא יסתכם ב-12 סלעים לשנה. כיום עסקאות כאלה הן דבר שבשגרה. זו מכירה בתשלומים, ונחשבת כיום כעסקה כלכלית לכל דבר. אך היא מותרת משום ריבית, שהרי השוכר הוא כמלווה ונותן 10 סלעים, ומקבל חזרה הנחה בדמי שכירות של 12 סלעים. הסדר כזה מותר – משום שיש כאן ויתור של המשכיר על חלק משכר הדירה, ואין זו ריבית. מכר לו את השדה אמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך באלף זוז ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור – הקונה יכול לשלם עכשיו אלף זוז (מאה מנה), או לשלם בעת הגורן 1,200 זוז, כלומר לאחר שיפיק מהשדה יבול ויהיה בידו כסף מזומן. הסדר זה אסור, שכן תשלום דמי השדה נתפס כחוב, וכל הסדר שבו החוב גדל מהווה ריבית. השאלה היא כמובן מה ההבדל בין חצר לשדה. הבבלי (סה ע״א) מסביר שבחצר התשלום הוא רק בסוף השנה, ותמורת הקדמת התשלום המוכר רשאי לתת הנחה, ואילו בשדה מועד התשלום הוא בתחילת העונה ולכן התשלום תמורת האיחור הוא ריבית. הבבלי משקף מן הסתם את הסדרי התשלום בבבל, אבל לתומנו נראה דווקא הפוך. שכירות משתלמת כל חודש וחודש, ומכירת שדה נעשית כך שהמכירה בתחילת העונה, והתשלום הוא בעת הגורן כשיש לקונה ממה לשלם, כפשוטו. במקרה הראשון מדובר בהנחה תמורת תשלום מוקדם, ובשדה מדובר באיחור התשלום עבור תוספת מחיר, והרי זו עסקת ריבית מובהקת (זמן תמורת כסף).
טרם נמשיך בבירור ההלכתי חובה עלינו לעמוד על מרכיב בעריכת המשנה. במשנה יש דין, והסבר ״כיצד״. במקרים דומים הגדרנו את ה״כיצד״ כ״משנה תוספתאית״, ותמהנו האם ההלכה וההסבר הם אותו שלב כרונולוגי (אותו רובד היסטורי) או שה״כיצד״ מאוחר מבחינה כרונולוגית לקביעה הראשונית. ממילא עולה גם השאלה האם החוקר רשאי להציע הסבר אחר לקביעה שבמשנה, בטענה שהרובד הכרונולוגי המאוחר איננו מציע את ההסבר המקורי אלא התפתחות בהלכה. במקרים קרובים גם כתבנו שאיננו ממהרים לגלות רבדים היסטוריים בתוך המשנה אלא אם יש לכך עדות מפורשת, שכן ייתכן שהעורך המאוחר הוא זה שניסח את המשנה כהלכה והסבר (״כיצד...⁠״).
במקרה זה בתוספתא מצויה ההלכה עצמה ללא ההסבר: ״מרבין על השכר, ואין מרבין על המכר, שנאמר ׳אם כסף תלוה את עמי וגו׳ כנשה׳. מה מלוה מיוחדת – לא מה שאת נותן לו את נוטל הימנו, יצאו אילו שמא את נותן לו את נוטל ממנו. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף מרבין על המכר בהקדש1״ (פ״ד ה״ב). לעומת זאת במכילתא דרשב״י מופיעה המימרה שבמשנה במלואה (כב כד, עמ׳ 212). קשה לקבוע אם התוספתא קיצרה את המשנה, כפי שהציע ליברמן2, או להפך, המשנה הרחיבה את התוספתא. מכל מקום במקרה זה אין סיבה לא לקבל את הסבר המשנה לרישא של עצמה.
בתוספתא נוספה הלכה דומה:״היה חייב לו מעות ובא ליטול ממנו פירות בגורן, אמר לו צא ועשם עלי כשער השוק ואני נותן לך מיכן ועד שנים עשר חודש, הרי זו רבית, שלא כאיסורו [בא]. שבא ואמר הלויני כור אחד של חיטין ואני נותן לך כשער שאתה מוכר בו, מותר״ (פ״ד הכ״ג). שעת הגורן, בעת האסיף, היא הזמן לתשלום חובות, שכן אז יש ללווה חקלאי כסף פנוי לתשלום החובות. בזמן הגורן החיטים זולות יחסית ולכן אסור לו למלווה לדחות את התשלום על מנת שיקבל חיטים בשער העתידי. השער העתידי יהיה, קרוב לוודאי, יקר יותר, והמלווה ירוויח כעין ריבית. אבל מותר לו לדחות את מועד התשלום בשער הנוכחי. ״שלא כאיסורו״ משמע שאסור, אך אין זו ממש ריבית. בעקבות התוספתא אפשר לנסח מעין כלל, שכל הלוואה שיש בה רווח למלווה היא ריבית, או מעין ריבית. אבל הנחה איננה נחשבת לרווח.
1. המילה האחרונה קשה: מה הקשר להקדש? הרי הקדש עצמו מצוי מחוץ לכל תחומי הריבית! ייתכן שהמילה מוטעית.
2. תוספת ראשונים על אתר.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ג) מָכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה, וְנָתַן לוֹ מִקְצָת דָּמִים, וְאָמַר לוֹ אֵימָתַי שֶׁתִּרְצֶה הָבֵא מָעוֹת וְטֹל אֶת שֶׁלְּךָ, אָסוּר. הִלְוָהוּ עַל שָׂדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ, אִם אִי אַתָּה נוֹתֵן לִי מִכָּאן וְעַד שָׁלשׁ שָׁנִים הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי, הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ. וְכָךְ הָיָה בַּיְתוֹס בֶּן זוֹנִין עוֹשֶׂה עַל פִּי חֲכָמִים.
If one sold another a field and the buyer gave him some of the money, and the seller said to him: Whenever you wish, bring the outstanding money and take your field at that point, this is prohibited. If one lent money to another on the basis of the borrower’s field serving as a guarantee, and said to him: If you do not give me the money now and instead delay your payment from now until three years have passed, the field is mine, then after three years, the field is his. This is permitted even if the field is worth more than the amount of the loan. And this is what Baitos ben Zunin would do, with the consent of the Sages, when he lent money.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ד] מָכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה, וְנָתַן לוֹ מִקְצָת דָּמִים, אָמַר לוֹ: ״אֶמָּתַי שֶׁתִּרְצֶה, הָבֵא מָעוֹת, וְטֹל אֶת שֶׁלָּךְ״, אָסוּר.
הִלְוָהוּ עַל שָׂדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ: ״אִם אֵין אַתָּה נוֹתֵן לִי מִכָּן וְעַד שָׁלוֹשׁ שָׁנִים, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי״, הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ.
כָּךְ הָיָה בַּיְתוֹס בֶּן זֵנוֹן עוֹשֶׂה עַל פִּי חֲכָמִים.⁠א
א. בכ״י: בויתס
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ב]

מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמיה ואמר לו אמתי שתרצה הבא מעות וטול את שלך, אסור. הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה נותן לי מיכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי, הרי היא שלו. כך היה ביתוס בן זונין עושה על פי חכמים.
אם קנה אדם שדה ונתן מקצת דמיה, הרי דין הפירות למי הם צריך ביאור, וזה, שאם אמר המוכר ללוקח אמתי שתביא שאר מעותי קנה, הרי הפירות למוכר. ואם אמר לו לכשתביא מעות קנה מעכשיו הרי הפירות אסוריםא על שניהם במשך אותו הזמן, ויהיו הפירות מונחים ביד שליש, אם יקיים הלוקח תנאו יימסרו לו, ואם לא יקיים תנאו יהיו הפירות כולם למוכר.
א. מכאן עד סוף ההלכה כתוב על המחק, ואי אפשר לזהות מה היה כתוב בתחילה.
מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים כו׳ – כשיקח אדם קרקע ופרע קצת הדמים הדין באלו הפירות של מי הם צריך ביאור וזה שאם אמר המוכר ללוקח אימתי שתביא שאר מעותי קנה. הפירות למוכר ואם אמר לו לכשתביא מעות קנה מעכשיו הפירות אסורות לשניהם כל אותו הזמן ויהיו מופקדות על ידי שליש אם יקיים הלוקח תנאו ינתנו לו ואם לא קיים תנאו יהיו הפירות כולם למוכר:
הָבֵא מָעוֹת וְטֹל אֶת שֶׁלְּךָ אָסוּר. הָבֵא מוֹתַר מָעוֹת שֶׁעָלֶיךָ וְטֹל שָׂדֶה שֶׁלְּךָ, אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן. וּכְגוֹן שֶׁאָמַר לוֹ מוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ לְכִי מַיְתֵית מוֹתַר הַמָּעוֹת קְנֵה מֵעַכְשָׁיו, לְפִיכָךְ אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן, שֶׁאִם יֹאכַל מוֹכֵר הַפֵּרוֹת בְּתוֹךְ כָּךְ, לִכְשֶׁיָּבִיא זֶה הַמָּעוֹת נִמְצָא שָׂדֶה זוֹ קְנוּיָה לוֹ מִיּוֹם הַמֶּכֶר, וְזֶה אוֹכֵל הַפֵּרוֹת בִּשְׂכַר הַמְתָּנַת מְעוֹתָיו. וְאִם יֹאכַל לוֹקֵחַ פֵּרוֹת מֵעַכְשָׁיו, שֶׁמָּא לֹא יָבִיא מוֹתַר הַמָּעוֹת וְיַחְזִיר לוֹ זֶה מַה שֶּׁקִּבֵּל וְנִמְצָא שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׂדֶה קְנוּיָה לוֹ, דְּהָא לְכִי מַיְתֵית קְנֵי מֵעַכְשָׁיו אָמַר לֵיהּ, וְהָא לֹא אַיְתֵי, וּמָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת כְּמִלְוָה בְעָלְמָא הָיוּ אֵצֶל מוֹכֵר, וְזֶה אוֹכֵל פֵּרוֹת בִּשְׂכָרוֹ:
הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ. וּכְגוֹן דְּאָמַר לֵיהּ קְנֵי מֵעַכְשָׁיו אִם לֹא אָבִיא לְךָ מִכָּאן עַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, דְּלָאו אַסְמַכְתָּא הִיא אֶלָּא קִנְיָן גָּמוּר, שֶׁעַל מְנָת מֶכֶר גָּמוּר הֶחְזִיק בָּהּ מֵעַכְשָׁיו בַּדָּמִים הַלָּלוּ וְאוֹזִילוּ אוֹזִיל גַּבֵּיהּ, וְזֶה קִבֵּל עָלָיו שֶׁאִם יַחֲזִיר לוֹ מְעוֹתָיו עַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים יְקַבְּלֵם. וְהַפֵּרוֹת יִהְיוּ מֻנָּחִים בְּיַד שָׁלִישׁ, אִם יַחֲזִיר הַלֹּוֶה מְעוֹתָיו לַמַּלְוֶה עַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִתֵּן הַפֵּרוֹת לַלֹּוֶה, וְאִם לָאו יִתֵּן הַפֵּרוֹת לַמַּלְוֶה, שֶׁהָיְתָה הַשָּׂדֶה קְנוּיָה לוֹ מִשְּׁעַת הַלְוָאָה, וְאוֹתָהּ הַלְוָאָה דְּמֵי הַשָּׂדֶה הָיְתָה:
הבא מעות וטול את שלך אסור – He who brings excess monies that are upon you [to bring] and take your field, it is forbidden to do this. As in such a case where the seller said to the purchase: Go bring me excess monies and you purchase it from now, therefore, it is forbidden to do this, for if the seller were to consume the produce during this period, when he (i.e., the purchaser) brings the money, it is found that this field was sold to him from the day of the sale, but this one (i.e., the seller) ate the produce as the reward while waiting for the monies. But if the purchaser would consume the produce from now, for perhaps he would not bring the excess monies and would return to him (i.e., the seller) what he had received and it would be that the field had not been sold to him, for when he would bring it (i.e., the monies), it would be sold to him from now he told him, but he didn’t bring it, and the first monies are like a mere loan in regard to the seller, and he ate the produce with his payment.
הרי היא שלו – in such a case as when he (i.e., the purchaser) said to him, buy it from now – if I don’t bring to you [the monies] from now until three years, it is not an Asmakhta (i.e., a collateral security with the condition of forfeiture beyond the amount to be secured – see Bava Batra 168a), but a complete purchase, for on the condition that he sold it completely, he would hold it from now with these monies and he would lower the price and sell (some of the movable goods in order to raise the money – see Bava Metzia 77a), and he who received it, if he would return him his monies within three years, would receive them, and the produce would be left in the hand of a third-party, and if the borrower returned his monies to the lender within the three years, he would release the produce to the borrower, and if not, he would give the produce to the lender, for the field was sold to him at the time of the loan, and that loan was the cost of the field.
הרי היא שלו. וכגון דא״ל קנה מעכשיו ובהא מיתוקמא מתני׳ אפילו כמ״ד אסמכתא לא קניא ואי לא מוקמינן לה הכי לא אתיא רק כר׳ יוסי דסבר אסמכתא קניא במתני׳ דבפ׳ גט פשוט סימן ה׳: בפי׳ רעז״ל והפירות יהיו מונחים ביד שליש. אמר המלקט דלא כר׳ יהודא דלדידי׳ לוקח אוכלן דס״ל צד אחד ברבית מותר והכא צד אחד הוא דשמא יחזיר לו מעותיו לסוף שלש והוי רבית או שמא לא יחזיר ולא הוי רבית. וביד שם פ׳ שישי סימן ד׳ ו׳. ובטור י״ד סימן קע״ד וקע״ו. ובחשן המשפט סימן ר״ז:
הלוהו על שדהו וכו׳ הרי היא שלו. כתב הר״ב וכגון דאמר ליה קני מעכשיו וכו׳. עיין מ״ש במ״ה פרק בתרא דבבא בתרא. ומ״ש הר״ב והפירות יהיו מונחים ביד שליש וכו׳ וכן ברישא. ובגמרא ארישא הוא דאיתמר. וא״ת וכיון דרישא וסיפא שוין הן מאי שנא ברישא דנקט ליה בענין האסור ובסיפא נקט ליה בענין המותר. ויש לומר דרישא מיירי בזביני הוה רבותא למנקט בגונא דאיסורא ובסיפא דבהלואה הוה רבותא למנקט בגונא דהתירא. ועוד י״ל דסיפא לא נקטה הכא אלא לאשמועינן מעשה דביתוס דמעשה רב. ומעשה שהיה בהלואה היה שהיה נותן לו כל מעותיו בתחילה ועיין [בפירוש הר״ב] במ״ג פרק בתרא דערכין:
{ח} וְרֵישָׁא וְסֵיפָא שָׁוִין, אֶלָּא רֵישָׁא דְּמַיְרֵי בִּזְבִינֵי הֲוָה רְבוּתָא לְמִנְקַט בְּגַוְנָא דְאִסּוּרָא, וְסֵיפָא דִּבְהַלְוָאָה הֲוָה רְבוּתָא לְמִנְקַט בְּגַוְנָא דְּהֶתֵּרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
יז) מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים ואמר לו אימתי שתרצה הבא מעות
שאר מעות המקח:
יח) וטול את שלך אסור
ודוקא כשא״ל כשתביא מעות תקנה מעכשיו, ולפיכך אסור המוכר לאכל הפירות ביני ביני שמא יביא הלוקח מעות, ואכל המוכר פירות שדה הלוקח בשכר המתנת מעותיו, וגם הלוקח אסור לאכל הפירות, דשמא לא יביא מעות לבסוף ויחזיר לו המוכר מעותיו, ונמצא אכל פירות שדה המוכר בשכר קצת המעות שנתן לו מיד, לכן ישלישו הפירות עד לבסוף, אמנם בהתנו שכשיתקיים המקח. ינכה למוכר דמי פירות שאכל, או שכשלא יתקיים המקח ינכו ללוקח דמי אכילתו, מותרין שניהן לאכלן. אבל בלא אמר שיקנה מעכשיו, אז רק מוכר אוכל פירות [שם קע״ב]:
יט) הרי היא שלו
ובאמר מעכשיו מיירי, דאז לאו אסמכתא היא [כח״מ ר״ז ט׳], ולהכי ישלישו הפירות או יתנו כסי׳ י״ח. ובלא אמר מעכשיו, המוכר אוכל פירות ביני ביני ולא לוקח [י״ד קס״ד] וקיימא לן הכא לענין רבית דאין אומרים דמדאין עשוי זה למכור שדהו רק משום הלוואה התרצה כן והו״ל רבית קמ״ל:
עפ״י כתב יד קופמן
מכר לו את השדה ונתן לו – הקונה, מקצת דמים – על חשבון כלל התשלום, אמר לו אמתי שתירצה הבא מעות וטול את שלך – שאר הכסף נחשב כהלוואה אבל הלוקח מחזיק בשדה ונהנה בינתיים מהיבול, אסור – אסור לעשות כן (רש״י)⁠1, שכן ההנאה מהיבול בזמן הביניים היא כריבית ללא החוב שהקונה חייב.
דין זה במשנה דומה לדין גאולת בתים האמור בתורה ונדון במסכת ערכין. הקונה מוכר את ביתו והקונה גר בתוכו במשך שנה, ולאחר שנה הגואל רשאי לקנות חזרה את הבית. למעשה המוכר נתן לקונה הלוואת כסף ומקבל בית לשימושו, ועוד נהנה ממשכון בטוח. לאחר שנה הכסף מוחזר והקונה נהנה בינתיים מהשימוש בבניין, והרי זה כריבית. זו קנייה של זמן תמורת כסף (שכר הדירה, או ההכנסות מהשדה). עם זאת ״ריבית״ כזאת מותרת (משנה ערכין פ״ט מ״ג; תוספתא כאן פ״א ה״ב). שאלה דומה עולה בהלוואה עם משכון. ברם במשכון ניתן היה להטיל מגבלות על השימוש במשכון, אבל המכירה הרי נועדה לשימוש מיידי של המוכר. אשר למכירה או הלוואה רגילה, מתברר שבה הדין שונה, כאמור במשנתנו.
לכאורה ניתן היה לחלק בין הלכות מכירה (על תנאי, כמתואר במשנה) לבין הלוואה. במקרה הראשון השדה נשאר בידי בעליו עד לקבלת שארית הכסף, והרי זה כריבית משום שהוא אוכל פירות משדה שחלקו שייך לשני. אבל במקרה השני השדה נשאר בידי הלווה והדבר מותר, וכך מוסבר בירושלמי כאן. הירושלמי מגדיר שבייתוס בן זונין (או חכמים) נהג לפי דיני ערכין, אבל למעשה הוא נהג ההפך, כפי שכתבנו לעיל. על היחס בין דיני ערכין למשנתנו הערנו לעיל.
הילווהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה נותן לי מיכן ועד שלוש שנים הרי היא שלי – ההלוואה על מחיר השדה ניתנת, ואם לא תוחזר ישמש השדה כעירבון להלוואה. הרי היא שלו כך היה בויתם ב[י]ן זנון עושה על פי חכמים – הסדר זה מותר, שכן אין כאן ריבית והשדה בידי הלוקח הנהנה מהיבול. אבל אם ההלוואה לא תוחזר תופקע הקרקע מהקונה.
ברוב עדי הנוסח ובמקבילות האיש נקרא בייתוס בין זונין. במשנה הוא מתואר כמי שנוהג כהלכת חכמים. אבל בתוספתא פ״ד ה״ב מסורת שונה מכל המשנה:
1. משכיר אדם מעותיו לשלחני להתנאות בהן, ולהתלמד בהן, ולהתעטר בהן. נגנבו או אבדו חייב באחריותן. ניטלו (נוטל) מלפניו באונס, הרי הוא כנושא שכר. נשתלט2 עליהם אסור משום רבית ואם עשה כן בהקדש הרי זה מעל. 2. שנה האמורה בבתי ערי חומה. הרי זו רבית. אלא שהתרתו תורה3. 3. חייב לו מעות וכתב לו שדהו מכר, בזמן שהמוכר אוכל פירות מותר, הלוקח אסור. רבי יהודה אומר בין זה ובין זה מותר. 4א. אמר רבי יהודה כך היה ביתוס בן זונן עושה על פי רבי לעזר בן עזריה. 4ב. אמרו לו משם ראיה אלא שהמוכר אוכל פירות״4. ההלכה הראשונה איננה מענייננו. הבאנו אותה רק לרציפות הקטע. המשפט השני מובן במסגרת הלכות ערכין, ומכאן שהתוספתא שלנו תלויה במשנה בכלל, ובמשנת ערכין בפרט. ליתר דיוק אין התוספתא מגיבה ותלויה במשנה שלנו, שאיננה מזכירה את מסכת ערכין, אלא במקור אחר שדן בעניין ריבית ברצף אחד עם הלכות ערכין. המשפט השלישי מקביל למשנה, והרביעי מצטט את דברי רבי יהודה שהסדר משכנתא כזה, שבו המלווה בעצם אוכל פירות עד לסיום ההלוואה, מותר. אז מביא רבי יהודה סיוע לדבריו, שכך נהג בייתוס בן זונין על פי רבי אלעזר בן עזריה. אם כן בייתוס נהג בניגוד למשנה, אך הסתמך על אחד התנאים (4א). ״חכמים״ מעירים שבמקרה של בייתוס מדובר במקרה שהלוקח אוכל פירות, ובייתוס נוהג כמשנה.
אם כן לפנינו שתי מסורות כיצד נהג בייתוס בן זונין, וממילא גם האם נהג כמשנה או כרבי אלעזר בן עזריה. מבחינה ספרותית הקשר בין המשנה לתוספתא ברור, אבל ההסבר הפשוט ביותר הוא ששניהם תלויים במקור קדום שבו נזכר דין המשנה, המחלוקת והמעשה, וכל תנא הסביר את המעשה כהוכחה לשיטתו5.
שיטתו של רבי יהודה יש בה פתח פתוח לריבית הלכה למעשה. שכר מעות הנזכר בתוספתא הוא פתח אחר, צנוע וקטן יותר. כפי שהראינו במבוא לפרק, לדעת פרידנברג שטר כזה של גביית משכנתא מוקדמת ואכילת פירות זהו שטר אמנה (פיסטיס). השטר שפרידנברג מצטט מראה שכאשר הלווה עיכב את החזרת החוב זכאי היה המלווה להכין שטר כזה (למשכן את הקרקע ולאכול את פירותיה) מבלי לקבל את הסכמת הלווה, והרי זו פרצה גדולה בחומת הריבית.
היו גם מקרים של מכירת שדה על תנאי (תוספתא בבא מציעא פ״ב ה״ג), אבל אלו עסקאות מסוג אחר לחלוטין שאינן קשורות לריבית, או על כל פנים תנאים לא קישרו זאת לשאלת הריבית6.
בייתוס בן זונין
בייתוס בן זונין7 איננו חכם, אך היה מקורב לשכבת החכמים. מהסיפור במשנה ברור שהיה איש אמיד שהלווה וקנה קרקעות. הוא מופיע במעשים המשקפים רקע דומה: ״אין משתטפין לא בחמין ולא בצונן, דברי רבי מאיר, ורבי שמעון מתיר. רבי יהודה אומר בצונן, אבל לא בחמין. אמר רבי יהודה מעשה בביתוס בן זונן שהיו ממלין לו דלי של צונן מערב שבת, ונותן עליו בשבת, כדי שייקר״ (תוספתא שבת פ״ג ה״ד). בייתוס זה מצטייר כשומר הלכה, אבל יש מי שממלא עבורו דלי של מים, כלומר הוא היה לא רק קצת מפונק אלא גם בעל משרתים או עבדים.
בברייתא אחרת בייתוס בן זונין שואל את חכמים: ״אמר רבי יהודה שאל ביתוס בן זונן לחכמים, מפני מה אין עושין סריקין מצויירין? אמרו לו מפני שהאשה שוהא עליהן ומחמצתן. אמר להן אם כן ייעשו בדפוס? אמרו לו יאמרו כל הסריקין אסורים, סריקי ביתוס מותרין?⁠״ (תוספתא פסחים פ״ב הי״ט). סריקים הם מאפה מיוחד ועדין, ובייתוס רוצה שיכינו בשבילו מאפה כזה כשר לפסח. הבעיה היא שתהליך העיטור של המאפה עלול לגרום להחמצה, ובייתוס מציע פתרון: יציקת הבצק בדפוס עם תבנית הציור. זה פתרון יקר המתאים רק לאופה גדול. ברור מהסיפור שהוא איננו אופה אלא שמכינים עבורו מוצר אישי ייחודי, וחכמים מתנגדים להתיר מוצר ייחודי (שמא יעשו כן אחרים לא בדפוס). או אולי הם מתנגדים גם להידור היֶתֶר שבו חפץ העשיר.
במעשה אחר מסופר: ״מעשה בביתס בן זונן שהביא גרוגרות בספינה ונשתברה חבית של יין נסך על גביהן, ושאל לחכמים והתירום״ (משנה עבודה זרה פ״ה מ״ב). כאן הוא מתואר כיבואן המייבא תאנים, מן הסתם לשיווק המוני, ובספינה נשפך עליהם יין נסך. העשיר שואל את חכמים האם התאנים מותרות. מעניין לדעת כיצד היה נוהג לו היו התאנים נאסרות, האם היה מציית לחכמים? לפי התיאורים עליו התשובה חיובית, שכן חכמים מתארים אותו כאחד מחבורתם.
בסיפור אחר שהשתמר רק בתלמוד הבבלי מסופר: ״ואמר רב יהודה: מעשה בביתוס בן זונין, שהיו לו שמנה נביאים מדובקין כאחד על פי רבי אלעזר בן עזריה״ (בבא בתרא יג ע״ב). בסיפור אחר מתארחים אצלו רבן גמליאל והזקנים לליל הסדר בלוד (תוספתא פסחים פ״י הי״ב); זו מן הסתם עדות לקרבה הדדית רבה. סיפור נוסף מוסר רבי אלעזר ברבי צדוק: ״אמר רבי לעזר בי רבי צדוק פעם אחת היינו יושבין לפני רבן גמליאל בבית המדרש בלוד, ובא זונין הממונה ואמר הגיע עת לבער החמוץ. הלכתי אני ואבא לבית רבן גמליאל וביערנו את החמץ״ (תוספתא פסחים פ״ג הי״א). כאן הוא נקרא זונין בלבד, אך סביר שזה אותו אדם. הוא מתואר כ״ממונה״, ומקורב לרבן גמליאל ולבית המדרש. לא ברור על מה הוא ממונה. הבבלי (שם מט ע״א) מסביר: ״ממונה של רבן גמליאל״, אך זו פרשנות בלבד. ״ממונה״ של רבן גמליאל הוא, מן הסתם, האפיטרופוס הראשי של רבן גמליאל, העשיר ממנו. אפיטרופוס כזה איננו איש אמיד, אבל סביר יותר ש״ממונה״ של רבן גמליאל הוא ממונה על בית המדרש של החכם.
ה״ממונה״ היה בעל תפקיד בכיר במקדש, וכפי שהצענו, בעקבות אחרים, הוא היה נציג הפרושים במקדש8. האם בבית המדרש המשיך התפקיד? על כל פנים המדובר בתוספתא הוא בביעור תרומת חמץ שמבערים אותה רק בשעה החמישית ולא קודם (משנה פסחים פ״א מ״ה), ותפקידו של הממונה הוא להתריע על בואה של עת ביעור החמץ.
מפוקפק יותר הוא הסיפור בתלמוד הבבלי (שבת פא ע״א): ״זונין על לבי מדרשא, אמר להו: רבותי, אבנים של בית הכסא שיעורן בכמה? אמרו לו: כזית כאגוז וכביצה. אמר להו: וכי טורטני יכניס? נמנו וגמרו: מלא היד. תניא, רבי יוסי אומר: כזית כאגוז וכביצה. רבי שמעון ברבי יוסי אומר משום אביו: מלא היד״. המעשה אירע בדור אושה, וספק אם בייתוס בן זונין האריך ימים לשאול את חכמי דור אושה. ואכן במקבילה בירושלמי: ״רב יהודה אמר, בייתוס בן זונין היה יושב ושונה לפני רבי. אמר כך אנו אומרים, צריך שיהא יושב ומשקל ביד...⁠״ (שבת פ״ח ה״ו, יא ע״ג). אם כן זונין, או בייתוס בן זונין של הירושלמי, היה תלמיד רגיל, ללא קשר לבייתוס בן זונין מדור יבנה שעליו מסופר במסורות הקודמות שציטטנו.
שאלה אחרת המיוחסת לו מופיעה שוב רק בתלמוד הבבלי (עבודה זרה יג ע״א): ״אמר לו זונין לרבי עקיבא: לבי ולבך ידע דעבודה זרה לית בה מששא, והא קחזינן גברי דאזלי כי מתברי, ואתו כי מצמדי9. מאי טעמא? אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם נאמן שהיה בעיר, וכל בני עירו היו מפקידין אצלו שלא בעדים, ובא אדם אחד והפקיד לו בעדים. פעם אחד שכח והפקיד אצלו שלא בעדים. אמרה לו אשתו, בוא ונכפרנו. אמר לה: וכי מפני ששוטה זה עשה שלא כהוגן, אנו נאבד את אמונתינו? אף כך יסורין, בשעה שמשגרין אותן על האדם משביעין אותן, שלא תלכו אלא ביום פלוני, ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני, כיון שהגיע זמנן לצאת, הלך זה לבית עבודה זרה, אמרו יסורין: דין הוא שלא נצא, וחוזרין ואומרים: וכי מפני ששוטה זה עושה שלא כהוגן, אנו נאבד שבועתנו?⁠״.
השאלה היא מדוע רפואה במקדשי עבודה זרה מעלה מרפא. יש בשאלה אמון-מה ביכולת הסגולית של עבודה זרה לרפא. אומנם ההקדמה היא שעבודה זרה אין בה ממש, אבל אנו רואים שיש בה סיוע רב. זו לא שאלה שתלמיד חכם היה שואל את רבו.
אם כן, ממכלול הנתונים עולה שמדובר בעשיר יהודי תושב לוד, המקורב לבית המדרש ולחכמים, ומסופרות עליו מסורות ריאליות על עושרו. מעניין שנאמר עליו פעמיים שפעל לפי הנחיית רבי אלעזר בן עזריה, וכמעט כל המעשים מסופרים על ידי רבי יהודה. רבי יהודה למד גם אצל רבי טרפון בלוד, ורבי אלעזר בן עזריה פעל אולי גם בלוד. אבל מופיעה גם שאלה אחת באמונה ששאל את רבי עקיבא. לזונין האב שם שמי ולבנו קרא בשם הלניסטי, כנראה שבכך כבר מתחילה לבלוט אותה נטייה שבאה אחר כך בשאלה לרבי עקיבא. בייתוס נשאר במחנה היהודי, אך ניצני הספק כרסמו בו. עם זאת, הסיפור במשנתנו הוא מבחינה זו בעייתי. האם נהג כהלכה? כאמור, יש על כך למעשה שתי מסורות.
עוד נעיר שהבבלי (סו ע״א-ע״ב) לומד ממשנתנו שהסכם כזה, שיש בו הפרזה, הוא אסמכתא (התחייבות מופרזת ובלתי ריאלית), ולפי המשנה אסמכתא קונה, ושלא כדעתם של רוב אמוראי בבל. כפשוטה המשנה עוסקת אך ורק בדיני ריבית. הגדרת המקרה כאסמכתא משקפת כמובן את תפיסתם של אמוראי בבל. בספרות התנאים המונח ״אסמכתא״ איננו מופיע, וביטול חוזה בשל הפרזה הוא במקרים מיוחדים ובולטים בלבד. הרחבנו בכך בפירושנו לסנהדרין פ״ג מ״ג.
1. בבבלי, סז ע״ב, לא נאמר שהכסף אסור. האמוראים חולקים בשאלה על מי הפחת במקרה שהאיסור נעשה. לדעת קארל הם גרסו ״מותר״ בניגוד למשנתנו. ראו קארל, הערות. אם כן הרי אמוראים מקילים על איסור ריבית, אך אין זו דעת אמוראים בלבד, כפי שנראה להלן.
2. ויש גורסים נשתלש. במשמעות המונח לא נעסוק, ראו גולאק, שולחני.
3. כך יש לפסק לפי הירושלמי.
4. כך גם בירושלמי למשנתנו, י ע״ב; בבלי, סג ע״א.
5. ראו עוד גולאק, משכנתא. לדעת גולאק ההכשר של משכנתא קשור לשאלה של מכירת שדה על תנאי, שללוקח זכות להחזיר את השדה. בדרך זו אין כאן הלוואה, אלא מכירה. הלווה מוכר את שדהו ומקבל כסף, הקונה מלווה את הכסף אך העסקה כולה לובשת איצטלא של מכירה, ולכן אין כאן ריבית. זו התחכמות אופיינית של משפטן תלמודי. ברם התוספתא איננה נזקקת ל״פטנט״ זה ומתירה הלוואה עם משכנתא מבלי ״לכבס״ יתר על המידה את השטר. בתוספתא ובירושלמי (י ע״ב) ההלכה הראשונה של התוספתא מוגדרת ״הרי זו כמין ריבית אלא שהיתרתו תורה״. בהמשך הירושלמי, כנראה על עניין זה, התלמוד הירושלמי מוסיף: ״אמר רבי אידי כד סלקית מגלותא אשכחית עובדא קומי רבי אמי, הרי זו כמין רבית ואינה רבית. אמר רבי חזקיה לא אמרו אלא זו רבית שהתירה התורה. כאן התורה התירה, הא במקום אחר לא. אפילו כן לא אשגח רבי אמי, אמר בייתא עם דיירא דאיר״ (י ע״ב). העיקרון הוא ״בייתא עם דיירא דאיר״ – הבית מועבר עם דייריו, והם משלמים שכר דירה לבעל הבית, כלומר לקונה. רב אידי עלה מבבל, וכנראה בה נהגו כמשנה ואסרו על הסדר כזה. רב אידי מדייק שהתורה התירה רק מצב שבו המלווה אוכל פירות, ורב אמי הארץ-ישראלי איננו מתעניין בלימוד זה. אגב, גם בתוספתא ובתלמודים ברור ש״התירתו תורה״ הוא מונח ספרותי למותר בוודאות, ואין כאן ניסיון לסמוך את ההלכה על דרשה.
6. ראו עוד להלן פירושנו לפ״ז מ״א.
7. ראו שוורץ, זונן.
8. ראו פירושנו ליומא פ״ג ה״א.
9. ליבי וליבך יודע שעבודה זרה אין בה ממש, והרי אנו רואים אנשים שהולכים שבורים וחוזרים מחוזקים.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ד) אֵין מוֹשִׁיבִין חֶנְוָנִי לְמַחֲצִית שָׂכָר, וְלֹא יִתֵּן מָעוֹת לִקַּח בָּהֶן פֵּרוֹת לְמַחֲצִית שָׂכָר, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל. אֵין מוֹשִׁיבִין תַּרְנְגוֹלִין לְמֶחֱצָה, וְאֵין שָׁמִין עֲגָלִין וּסְיָחִין לְמֶחֱצָה, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְׂכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ. אֲבָל מְקַבְּלִין עֲגָלִין וּסְיָחִין לְמֶחֱצָה, וּמְגַדְּלִין אוֹתָן עַד שֶׁיְּהוּ מְשֻׁלָּשִׁין. וַחֲמוֹר, עַד שֶׁתְּהֵא טוֹעָנֶת.
One may not establish a deal with a storekeeper for half the profits. It is prohibited for one to provide a storekeeper with produce for him to sell in his store, with half the profits going to the lender. In such an arrangement, the storekeeper himself is responsible for half of any loss from the venture, effectively rendering half of the produce as a loan to the storekeeper. The lender remains responsible for the other half of any loss, and the storekeeper provides a service by selling his produce for him. This service, if provided free of charge, is viewed as interest paid for the loan, and is prohibited. And similarly, one may not give a storekeeper money with which to acquire produce for the storekeeper to sell for half the profits. These activities are both prohibited unless the owner gives the storekeeper his wages as a salaried laborer hired to sell the produce, after which they can divide the remaining profits.
One may not give eggs to another to place chickens on them in exchange for half the profits, and one may not appraise calves or foals for another to raise them for half the profits. These activities are both prohibited unless the owner gives the other wages for his toil and the cost of the food he gives to the animals in his temporary care. All this applies when the lender establishes a fixed minimum profit he insists on receiving regardless of what happens to the animals.
But one may accept calves or foals to raise as a joint venture for half of the earnings, with one side providing the animals and taking full responsibility for losses, and the other providing the work and the sustenance, and the one raising them may raise them until they reach one-third of their maturation, at which point they are sold and the profits shared. And with regard to a donkey, it can be raised in this manner until it is large enough to bear a load.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ה] אֵין מוֹשִׁיבִין חַנְוָנִי לְמַחֲצִית שָׂכָר, לֹא יִתֵּן לוֹ מָעוֹת לִקַּח בָּהֶן פֵּרוֹת לְמַחֲצִית שָׂכָר; אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ כְפוֹעֵל בָּטֵל.
אֵין מוֹשִׁיבִין תַּרְנָגְלִים לְמַחְצָה, וְאֵין שָׁמִין עֲגָלִים וּסְיָחִים לְמַחְצָה, אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לוֹ שְׂכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ.
אֲבָל מְקַבְּלִים עֲגָלִים וּסְיָחִים לְמַחְצָה, וּמְגַדְּלִים אוֹתָן עַד שֶׁיְּהוּ מְשֻׁלָּשִׁים.
וַחֲמוֹר, עַד שֶׁתְּהֵא טוֹעֶנֶת.
המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר הרי זה נותן לו שכרו כפועל בטל דברי ר׳ מאיר ר״י אומר אפילו אכל פתו בציר ואפי׳ אכל עמו שתי גרוגרות זה הוא שכרו ר״ש אומר נותן לו שכרו משלם אינו דומה העושה מלאכה ליושב ובטל ואינו דומה היושב בחמה ליושב בצל אבל אם אמר לו בשליש אתה שותף לי והשליש עשוי עליך הדבר בבטלה מותר. המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנתו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנתו ואם היה שותף עמו בחנות מותר המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר לא יהא לוקח ומוכר דברים אחרים ואם לקח ומכר השכר לאמצע.
אין מושיבין את החנוני למחצית שכר, לא יתן לו מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר אלא אם כן נתן שכרו כפועלא. אין מושיבין תרנגלין למחצה ואין שמין עגלים וסייחים למחצה אלא אם כן נתן לו שכר עמלו ומזונו, אבל מקבלים עגלים וסייחים למחצה ומגדלין אותן עד שיהוא שְלָשִיםב וחמור עד שתהא טוענת.
שכרו כפועל רוצה לומר בו כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה בכל יום מה שראוי לו במשך זמן השותפות. ואם ישית לו ברווח יותר מן ההפסדג הרי זה מותר, כגון שיסכים עמו בפירוש שאם יהיה שם הפסד הרי עליו חלק כזה, ואם יהיה שם רווח הרי לו חלק כזה, ויהיה חלק הרווח יותר מחלק ההפסד דוקא, הרי זו ההעדפה אשר מעדיף לו תהיה לו במקום השכר על עבודתו. ואם לא יהיה שם דבר מפורש כלל הרי המתעסק במסחר ירויח חצי, ויפסיד שליש אם יהיה שם הפסדד. וכל זה אם לא נתן החנוני בקרן לא מעט ולא הרבה, אבל אם נתן אפילו דינר לאלף, והעדיף לו באיזה שיעור שיהיהה, חולק עמו בשוה ואין בו ריבית, לפי שיש לראותו כסוחר לעצמו בזה הדינר, ואין הוא מיוחד לעבודת זה לבדו. וכן אין מותר שיתן אחד את הביצים ואחר את התרנגולות וכל מה שיצא יחלקו בשוה, ויהיה בעל הביצים מתעסק בגידול האפרוחים והאכלתם, אלא אם כן יתן לו שכר עמלו ומזונוו. וכן אין שמין עגלים וסייחים במה שהם עכשיו ויימסרו לרועה שיפטמם עד שישמינו ויחלקו הרווחז בשוה, אלא אם כן יטול המתעסק בפיטומם שכר עמלו ומזונו, או יעדיף לו משהו ברווח, או שיהיה לו בעיקר העגלים והסייחים חלק כמו שביארנו, וזה הוא ענין מקבלין, שישתתף עמו בעיקר, ויהיה חלק זה המתעסק קיים לא יופר אפילו מתו הבהמות, וזאת ההנאה היא אשר תהיה כנגד התעסקותוח. והודיעך שאם רצה אחד מהם להיפרד מחבירו אינו רשאי עד תום שלש שנים. וחמור עד שתהא טוענת, והוא שתשא משאה.
א. בכה״י נוספה כאן תחילה המלה: בטל. ונמחקה בהעברת קו עליה.
ב. כך מנוקד בכה״י.
ג. המילים ׳רווח׳ ו׳ההפסד׳ כתובות בכה״י על המחק, ואי אפשר לזהות מה היה כתוב בתחילה.
ד. מ׳כגון׳ נוסף על ידי רבנו בגיליון.
ה. מ׳והעדיף׳ נוסף על ידי רבנו בגיליון.
ו. מ׳עמלו׳ נכתב על ידי רבנו על המחק, ויש כי״י שנשתמר בהם הנוסח הראשון (מ׳שכר׳): שכרו כפועל בטל.
ז. מלה זו כתובה בכה״י על המחק, וכן המלה ׳ברווח׳ דלקמן.
ח. מ׳ויהיה׳ נוסף על ידי רבנו בגיליון.
אין מושיבין חנוני למחצית שכר לא יתן כו׳ – שכרו כפועל בטל כלומר כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה בכל יום מה שראוי לו כל זמן שתמשך השותפות ואם נתן לו בשבח יותר מן ההפסד הוא מותר כגון שהתנה עמו בפירוש שאם יהיה בה הפסד שיהא לו ממנה כך וכך חלק אם יהיה שם שבח שיהיה לו ממנה שבח כך וכך ויהיה חלק השבח יותר מחלק ההפסד בהכרח זה היתרון שהוא נתן לו מקום שכר על עמלו ואם לא פרשו כלל המתעסק בסחורה ירויח החצי ויפסיד השליש אם היה בה הפסד וכל זה כשלא ישים החנוני בקרן בין רב למעט אבל אם ישים בו ואפי׳ דינר לאלף ונתן לו יתרון איזה שיעור שיהיה חולק עמו בשוה ואין כאן רבית לפי שהוא סוחר לעצמו באותו דינר ואינו מיוחד לשמוש זה בלבד. וכמו כן אסור שיתן האחד הביצים והשני התרנגולת ושיחלקו האפרוחים בשוה כשישתמש בגידול האפרוחים ובמזונם אלא כשיתן לו שכר עמלו ומזונו וכמו כן לא ישימו העגלים והסייחים כמו שהם שוים עכשיו וימסרם לרועה לזון אותם עד שישמט ויחלקו השבח בשוה אא״כ יקח המשתמש שכר עמלו ומזונו או אם יתן לו יותר שום דבר בשבח או יהיה לו בעיקר העגלים והסייחים חלק כמו שבארנו וזה טעם מקבלין שיקבל אותו שותף בעיקר ויהיה חלק זה המתעסק קיים ולא יפסיד ואפי׳ מתו הבהמות וזו ההנאה הוא שתהיה כנגד עמלו ובא ללמד שאם ירצה כל אחד משניהם להפרד מחבירו אינו יכול עד תשלום שלש שנים וחמור עד שתהא טוענת והוא שתוכל לשאת משא:
אֵין מוֹשִׁיבִין חֶנְוָנִי לְמַחֲצִית שָׂכָר. לֹא יֹאמַר בַּעַל הַבַּיִת לַחֶנְוָנִי הֲרֵי פֵּרוֹת נִמְכָּרִים בַּשּׁוּק אַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע וְאַתָּה מוֹכְרָן בַּחֲנוּת פְּרוּטָה פְּרוּטָה וּמִשְׂתַּכֵּר סְאָה, הֵילָךְ פֵּרוֹת וְשֵׁב וּמְכֹר בַּחֲנוּת וְהָרֶוַח נַחְלֹק. וְטַעְמָא דְמִלְּתָא, מִשּׁוּם דְּקַיְמָא לָן הַךְ עִסְקָא פַּלְגָּא מִלְוָה וּפַלְגָּא פִקָּדוֹן, סְתָם הַמְּקַבֵּל פְּרַקְמַטְיָא לְמַחֲצִית שָׂכָר מְקַבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת חֲצִי הַקֶּרֶן בָּאֳנָסִים וְזוֹלָא, הִלְכָּךְ הַהִיא פַלְגָּא כֵּיוָן דְּמִחַיַּב בָּאֳנָסִים מִלְוָה הִיא אֶצְלוֹ שֶׁהֲרֵי הִיא שׁוּמָא אֶצְלוֹ בְּמָעוֹת בְּשַׁעַר הַשּׁוּק וְדִינוֹ לִטֹּל חֲצִי שָׂכָר, נִמְצָא מִתְעַסֵּק בְּחֶצְיוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהוּא פִקָּדוֹן אֶצְלוֹ בִּשְׂכַר הַמְתָּנַת מָעוֹת הַמַּלְוֶה, לְפִיכָךְ אָסוּר. אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְׂכַר עֲמָלוֹ שֶׁהוּא עָמֵל בְּאוֹתוֹ הַחֵצִי כְּפוֹעֵל בָּטֵל שֶׁל אוֹתָהּ מְלָאכָה דְבָטֵל מִנַּהּ, אִם הָיָה נַגָּר אוֹ נַפָּח, כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִטֹּל לִבָּטֵל מִמְּלָאכָה כְבֵדָה כָּזוֹ וְלַעֲשׂוֹת מְלָאכָה קַלָּה:
אֵין מוֹשִׁיבִין תַּרְנְגוֹלִים לְמֶחֱצָה. לָשׁוּם בֵּיצִים בְּדָמִים לְבַעַל הַתַּרְנְגֹלֶת לְהוֹשִׁיבָהּ עֲלֵיהֶם לְגַדֵּל אֶפְרוֹחִים לְמַחֲצִית שָׂכָר מַה שֶּׁיִּהְיוּ הָאֶפְרוֹחִים שָׁוִים יוֹתֵר עַל דְּמֵי הַבֵּיצִים, דְּהוֹאִיל וְזֶה מְקַבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת חֲצִי דְּמֵי הַבֵּיצִים אִם יִתְקַלְקְלוּ אוֹ אִם יָמוּתוּ, הֲוָה לֵיהּ פַּלְגָּא מִלְוָה, נִמְצָא זֶה מְגַדֵּל אֶת חֶצְיָן הַשֵּׁנִי בִּשְׂכַר הַמְתָּנַת מְעוֹתָיו:
וּמְזוֹנוֹ. מָזוֹן שֶׁהוּא מוֹצִיא בָּאֶפְרוֹחִים:
וְאֵין שָׁמִין עֲגָלִים וּסְיָחִין לְמֶחֱצָה. עַכְשָׁיו הֵם שָׁוִים כָּךְ וְכָךְ, קַבְּלֵם עָלֶיךָ לְגַדְּלָם שְׁנָתַיִם לְמַחֲצִית שָׂכָר, וּלְמַחֲצִית הֶפְסֵד אִם יָמוּתוּ:
אֲבָל מְקַבְּלִים עֲגָלִים וּסְיָחִים. קְטַנִּים, בְּלֹא שׁוּמָא, שֶׁאִם יָמוּתוּ לֹא יְשַׁלֵּם כְּלוּם, וְאִם יִחְיוּ יְחַלְּקוּ בֵּינֵיהֶם:
שֶׁיִּהְיוּ מְשֻׁלָּשִׁים. פֵּרוּשׁ כְּשֶׁיַּעַמְדוּ עַל שְׁלִישׁ גִּדּוּלָן וְאָז יַחְלֹקוּ:
וַחֲמוֹר עַד שֶׁתְּהֵא טוֹעָנֶת. מַשְּׂאוֹי. כָּךְ הָיָה מִנְהָגָם לְגַדְּלָם קֹדֶם חֲלוּקָה:
אין מושיבין חנוני למחצית שכר – the owner shall not say to the storekeeper: “Behold produce is sold in the market at four Seah for a Sela, and you sell them for pennies in the store and profit a Sela. Here is produce; return and sell them in the store and the we will [equally] divide the profits.” And the reason for the matter is that we have established this business that half of it is a loan and half of it is a deposit. A regular person who receives goods for half of the earnings, takes upon himself the responsibility for half of the principal and for accidents and the risk of reduction of prices (see Bava Metzia 64b). Therefore, that one-half since he has taken liability for accidents, it is considered a loan with him, for it is an estimation with the monies according to the market rate and the decision is that he make take half of the profit. It is found that when he is engaged with the half [of the investment] belonging to the owner which is a deposit with him with the reward of waiting of the monies of the loan, and therefore is prohibited, unless he (i.e., the owner) gives him the salary for his labors that he is engaged in with that half [of the monies – which is a loan] like an idle worker for that labor that he is [currently] idle from, if he is a carpenter or a blacksmith – how much he wants to take to be idle from heaven labor like this and to do easier work.
אין מושיבין תרנגולים למחצה – to estimate the monetary value of the eggs for the owner of the chickens to have them is upon them to grow the chicks for one-half of the reward, when the chicks are worth more than the value of the eggs, for this person accepts the responsibility for half of the cost of the eggs, if they are ruined or if the chickens die. He has received half of monies as a loan, and he is therefore raising the second half as a salary in waiting for the monies.
מזונו – the food that is produced with the chicks.
ואין שמין עגלים וסייחין למחצה – now they are worth such and such, and he accepted for you to raise them for two years for half of the profits, and for half of the loss if they die.
אבל מקבלים עגלים וסייחם – small [calves and foals] without estimation, for if they should die, he would not have to pay anything, and if they live, they would divide [the profits] between them.
ושיהיו משולשים – which means that they have reached one-third of their growth, they are then divided up.
ובחמור עד שתהא טוענת – a burden. This was the custom to raise them prior to division.
אלא א״כ נותן לו שכרו כפועל פי׳ רעז״ל כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה אם הי׳ נגר או נפח וכו׳. אמר המלקט כן פי׳ רש״י ז״ל ולפי זה אתיא מתני׳ כר״ש ותוס׳ והרא״ש ז״ל הוכיחו דמתני׳ ר״מ היא ולעולם אינו נוטל אלא כפועל בטל לגמרי והיא דעת הרי״ף ז״ל גם דעת הרמב״ן ז״ל בספר המלחמות אבל הרז״ה ז״ל ס״ל כרש״י ז״ל דמתני׳ ר״ש היא. עוד כתבו תוס׳ ז״ל דאי גרסינן בגמרא תנא כפועל בטל א״כ לא גרסינן במתני׳ בטל ע״כ. גם רש״י ז״ל כתב דבתוספתא דמייתי בגמרא גרסי׳ בטל ובמתני׳ לא גרסי׳ בטל. וכן כתוב ג״כ בנמקי יוסף ויש לי מהם סיוע למ״ש לעיל פ׳ שני סימן ט׳ דל״ג בטל רק כפועל בלבד וכן היא גרסת ספרי כ״י. ואיתה נמי למתני׳ בתוס׳ דפ׳ עד כמה דף כ״ט. וביד בפ׳ ששי דהלכות שלוחין ושותפין סי׳ ב׳ וברפ״ח ובפ״ה דהלכות מלוה ולוה סי׳ ט׳ ובטור י״ד סימן קע״ז:
ואין שמין עגלים וסייחים למחצה אא״כ וכו׳. היה נראה קצת שרש״י ז״ל הי׳ גורס אא״כ נותן לו שכר עמלו ומזונו קודם בבא דואין שמין ודרך גרסתו תפס רעז״ל אבל אינו נכון לפרש כן אלא שפירשו אותו קודם מפני שכן הוא האמת דאלא א״כ קאי אתרתי באבי אאין מושיבין ואאין שמין. וז״ל תוספת י״ט איצטריך לאשמועינן דיהיב לי׳ מזונות דאפרוחים אע״פ שהוא דבר מועט ולא תימא דבמזונות דאפרוחים לא קפדי אינשי והיינו טעמא שהקדימו רש״י והר״ב ופירשו מזונו שלא במקומו השנוי במשנה ואין שמין משום סיפא דאבל מקבלין וכו׳ תני לי׳:
שכר עמלו. בחצי. וכתוב בכסף משנה שם ברפ״ח דהלכות שלוחין ושותפין ומפ׳ רבינו דבשכר עמלו היינו כפועל בטל ע״כ:
אבל מקבלין עגלים וסייחים למחצה. כך צ״ל. ופי׳ נ״י סייח הוא סוס קטן וכן הוא ברש״י ז״ל. והקשו תוס׳ ז״ל תימא מאי קמ״ל פשיטא כיון דאין מקבלין עליהם אחריות ואי משום דבעי למיתני ומגדלין אותן עד שיהו משולשין זה היה יכול להשמיענו ברישא לאחר שנתן לו שכרו וי״ל דקמ״ל דבסתמא אין מקבל עליו שום אחריות [כו׳ עי׳ בתוי״ט]:
עד שיהו משולשין. פי׳ עד שיהא בעגל שליש שור ובסייח שליש סוס ולהרמב״ם ז״ל דמפרש עד תשלום שלש שנים נראה דגרסי׳ שלשין כמו שלשית דבפ״ק דמסכת פרה וכן הוא בירושלמי שלשין וכן מצאתי מוגה במשניות מוגהות. וכן הגיה הר״ר יהוסף ז״ל:
וחמור עד שתהא טוענת. עי׳ בתוספת יום טוב ופשוט הוא. והנה הוא כתוב אצלי לקמן פ״ו סימן ג׳ בשם התוספות:
ולא יתן לו מעות וכו׳ וצריכא. דאי תנא חנוני. חנוני הוא דסגי ליה כפועל בטל משום דלא נפיש טרחיה אבל מעות ליקח בהן פירות דנפיש טרחיה אימא לא סגי ליה כפועל בטל. ואי תנא מעות ליקח בהן פירות ה״א התם הוא דבעי כפועל בטל משום דנפיש טרחיה אבל חנוני דלא נפיש טרחיה. אימא סגי ליה במשהו בעלמא דאפילו לא טיבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת זהו שכרו צריכא. גמרא:
כפועל. לשון הר״ב כפועל בטל דבגמרא תנא כפועל בטל ומ״ש של אותה מלאכה וכו׳ ולעשות מלאכה קלה כפי׳ רש״י. והקשו בתוספות דהא אמרן דלהכי איצטריך למיתני מעות משום דנפיש טרחיה אימא לא סגי ליה כפועל בטל. והלא למה שהיא כבדה נוטל יותר אמאי סלקא דעתך דלא תסגי כפועל בטל. ופירשו כפועל בטל היינו כיושב ובטל לגמרי. ופליגי ב״י וח״ש בפירוש דבריהם שהב״י סימן קע״ז מפרש דאומדין כמה רוצה ליטול פועל אחד כדי לבטל ממלאכתו לגמרי דהשתא בין שנותנים לו מלאכה קלה. בין שניתנים לו מלאכה כבדה שיעורו שוה. ע״כ. וחכמת שלמה הסכים פירוש דבריהם כמ״ש הטור רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח ולהתעסק בזה העסק. אפילו היה לו מלאכה מרובה ע״כ. ואני מצאתי בתוספות פ״ד דבכורות דף כ״ט לענין נוטל שכר לדון וכו׳ שכתבו וז״ל כפועל בטל של אותה מלאכה וכו׳ שנותנין לו שכר בטלה מאותה מלאכה ובטל לגמרי ואינו עושה בשום מלאכה דהשתא אינו נוטל שכר על זו המלאכה שעושה. ע״כ. וזה מסכים כפירש הב״י. ומה שהקשה החכמת שלמה מהסוגיא אין כאן מקומו להאריך. וכתבתי בזה בספר מעדני מלך. המקום יהא בעזרי להשלימו ולהוציאו לאורה. ומ״מ לעיל בספ״ב לענין השבת אבדה הפירוש כמ״ש הר״ב שם. ונותן לו שכרו שעל ההשבה. וכתבתי מילתא בטעמא בשם הטור. אבל הכא באבק רבית הקלו חכמים ובדבר מועט שהוא נותן לו לא מחזי כרבית. כ״כ הרא״ש:
אין מושיבין תרנגולים. איצטריך לאשמועינן דיהיב ליה מזונות דאפרוחים אע״פ שהוא דבר מועט ולא תימא דבמזונות דאפרוחים לא קפדי אנשי [ועיין במ״ט בדבור וכן היה הלל וכו׳]. והיינו טעמא שהקדימו רש״י והר״ב ופירשו מזונו שלא במקומו השנוי במשנה:
ואין שמין וכו׳. משום סיפא דאבל מקבלין וכו׳ תני ליה:
אלא א״כ נותן לו שכר עמלו. פירש הרמב״ם בשכר עמלו דהיינו כפועל בטל [*וכן הר״ב נקט לעיל עמלו על שכרו כפועל. וכן פירש״י שם] וז״ל התוספות הכא לא שייך למתני כפועל בטל דאין מתבטל להאכילם ולהשקותם אלא רגע אחד ביום. אבל חנוני כל עסקו בכך דתניא בתוספתא המושיב חנוני בחנות אם היה אומן לא יעסוק באמונתו:
אבל מקבלין עגלים וסייחים. כתב הר״ב בלא שומא וקמ״ל דבסתמא אין מקבל עליו שום אחריות. ולא הוי עסקא כיון דבתחילה כשקבל עגלים לא שמו אותם אלא לאחר שגדל ובאין לחלוק השבח אז שמין אותם כמה השביחו. ולהכי תנא ברישא שמין ובסיפא מקבלין. וכששמין בשעת קבלה בסתם מקבל עליו חצי האחריות כמו בשאר עסקא. תוספות. וכתב נ״י וכן הדין בביצים ובכל דבר שלא קבל עליו באחריותו:
וסייחין. בני אתונות. ועיין במ״ג פ״ה דב״ב ומ״ש שם:
[*עד שיהו משולשין. פירש הר״ב כשיעמדו על שליש גדולן שאז הוא עומד בעיקר טעם בשרו. ואמרינן נמי מותר שליש בשכרך [*לקמן דף ס״ט]. רש״י פרק הדר דף ס״ג]:
וחמיר עד שתהא טוענת. כן מצינו בכמה מקומות ששונה חמור והכונה לנקבה. בפרק דלקמן מ״ג ובפ״ה מ״ג דב״ב. ור״פ בתרא דע״ז. ובפ״ק דבכורות מ״ב. וגם בכתוב נאמר פטר חמור ובסוף שמואל ב׳ י״ט אחבשה לי החמור וארכוב עליה פירש הרד״ק אתון היתה. וחמור כולל זכר ונקבה:
{ט} רַשִׁ״י. וְהִקְשׁוּ בַּתּוֹסָפוֹת דְּהָא אֲמָרָן דִּלְהָכִי אִצְטְרִיךְ לְמִתְנֵי מָעוֹת מִשּׁוּם דִּנְפִישׁ טִרְחֵיהּ, אֵימָא לֹא סַגִּי לֵיהּ כְּפוֹעֵל בָּטֵל. וְהַלֹּא לְמַה שֶּׁהִיא כְּבֵדָה נוֹטֵל יוֹתֵר, אַמַּאי סַלְקָא דַּעְתָּךְ דְּלֹא תִּסְגֵּי כְּפוֹעֵל בָּטֵל. וּפֵרְשׁוּ כְּפוֹעֵל בָּטֵל הַיְנוּ כְּיוֹשֵׁב וּבָטֵל לְגַמְרֵי. וּפֵרוּשׁ דִּבְרֵיהֶם דְּאוֹמְדִין כַּמָּה רוֹצֶה לִטֹּל פּוֹעֵל אֶחָד כְּדֵי לִבָּטֵל מִמְּלַאכְתּוֹ לְגַמְרֵי, דְּהַשְׁתָּא בֵּין שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ מְלָאכָה קַלָּה אוֹ כְּבֵדָה שִׁעוּרוֹ שָׁוֶה. בֵּית יוֹסֵף. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{י} מָעוֹת כוּ׳. וּצְרִיכָא. דְּאִי תָּנָא חֶנְוָנִי, חֶנְוָנִי הוּא דְּסַגִּי לֵיהּ כְּפוֹעֵל בָּטֵל מִשּׁוּם דְּלֹא נְפִישׁ טִרְחֵיהּ, אֲבָל מָעוֹת לִקַּח בָּהֶן פֵּרוֹת דִּנְפִישׁ טִרְחֵיהּ אֵימָא לֹא. וְאִי תָּנָא מָעוֹת כוּ׳ הֲוָה אֲמֵינָא הָתָם הוּא דְּבָעֵי כְּפוֹעֵל בָּטֵל מִשּׁוּם דִּנְפִישׁ טִרְחֵיהּ, אֲבָל חֶנְוָנִי דְּלֹא נְפִישׁ טִרְחֵיהּ אֵימָא סַגִּי לְהוּ בְּמַשֶּׁהוּ בְּעָלְמָא, דַּאֲפִלּוּ לֹא טִבֵּל עִמּוֹ אֶלָּא בְּצִיר וְלֹא אָכַל עִמּוֹ אֶלָּא גְּרוֹגֶרֶת אַחַת זֶהוּ שְׂכָרוֹ, צְרִיכָא. גְּמָרָא:
{יא} תַּרְנְגוֹלִין. אִצְטְרִיךְ לְאַשְׁמְעִינַן דְּיָהִיב לֵיהּ מְזוֹנוֹת דְּאֶפְרוֹחִים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא דָּבָר מֻעָט, וְלָא תֵימָא דְּלֹא קַפְּדֵי בֵּיהּ אֱינָשֵׁי. וְהַיְנוּ טַעֲמָא שֶׁהִקְדִּימוּ רַשִׁ״י וְהָרַ״ב לְפָרֵשׁ מְזוֹנוֹ שֶׁלֹּא בִמְקוֹמוֹ:
{יב} וְאֵין כוּ׳. מִשּׁוּם סֵיפָא דַּאֲבָל מְקַבְּלִין כוּ׳ תָּנֵי לֵיהּ:
{יג} שְׂכַר עֲמָלוֹ. הָכָא לֹא שַׁיָּךְ לְמִתְנֵי כְּפוֹעֵל בָּטֵל, דְּאֵין מִתְבַּטֵּל לְהַאֲכִילָם וּלְהַשְׁקוֹתָם אֶלָּא רֶגַע אֶחָד בְּיוֹם. אֲבָל חֶנְוָנִי כָּל עִסְקוֹ בְּכָךְ. דְּתַנְיָא בַּתּוֹסֶפְתָּא, הַמּוֹשִׁיב חֶנְוָנִי, אִם הוּא אֻמָּן לֹא יַעֲסֹק בְּאֻמָּנוּתוֹ:
{יד} וְקָא מַשְׁמַע לָן דְּבִסְתָמָא אֵין מְקַבֵּל עָלָיו שׁוּם אַחֲרָיוּת, וְלֹא הָוֵי עִסְקָא כֵּיוָן דְּבִתְחִלָּה כְּשֶׁקִּבֵּל עֲגָלִים לֹא שָׁמוּ אוֹתָם, אֶלָּא לְאַחַר שֶׁגָּדַל וּבָאִין לַחְלֹק הַשֶּׁבַח אָז שָׁמִין אוֹתָם כַּמָּה הִשְׁבִּיחוּ. וּלְהָכִי תָּנֵי בָּרֵישָׁא שָׁמִין וּבַסֵּיפָא מְקַבְּלִין, וּכְשֶׁשָּׁמִין בִּשְׁעַת קַבָּלָה בִּסְתָם מְקַבֵּל עָלָיו חֲצִי הָאַחֲרָיוּת כְּמוֹ בִּשְׁאָר עִסְקָא. תּוֹסָפוֹת. וְכֵן הַדִּין בְּבֵיצִים וּבְכָל דָּבָר שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת. נִמּוּקֵי יוֹסֵף:
{טו} שֶׁאָז הוּא עוֹמֵד בְּעִקָּר טַעַם בְּשָׂרוֹ:
{טז} טוֹעָנֶת. וְכֵן מָצִינוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בַּמִּשְׁנָה שֶׁשּׁוֹנֶה חֲמוֹר וְהַכַּוָּנָה לַנְּקֵבָה כוּ׳. וְכֵן בַּכָּתוּב. וְכָתַב הָרַדַ״ק דַּחֲמוֹר כּוֹלֵל זָכָר וּנְקֵבָה:
כ) אין מושיבין חנוני למחצית שכר
שיתן סחורה לחנווני בשער שבשוק, שיתעסק בהן החנווני, ושיחלקו בשוה הרווח וההפסד:
כא) ולא יתן מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר
דזהו עיסקא, שהוא פלגא מלוה, דהיינו אותה חצי שלקח הוא ממנה הריוח, וחצי הב׳ שהנותן נוטל ריוח שלה, הוא כפקדון, ונמצא זה מתעסק בחצי של נותן, בשכר חצי השני שהלוה לו [שם קע״ז].
כב) אלא אם כן נותן לו שכרו
בשכר שעמל עם חלקו:
כג) כפועל
שישומו כמה היו צריכים ליתן לאדם בטל שאין לו עסק להשתכר, כדי שיתעסק בחלקו של זה, וקיי״ל דמדמתעסק גם במעותיו עם מעות הנותן, להכי בפסק לו רק מעט בשכר עמלו סגי. מיהו כששניהן נותנין מעות להשותפות. אפילו א׳ מעט וא׳ הרבה, ואפילו אחד מתעסק לבד, אין כאן ריבית [שם]:
כד) אין מושיבין תרנגולין למחצה
כלעיל, שנותן לו תרנגולת וביצים בשומא, שיושיבה על הביצים ויטריח בהם זה עד שיגדלו ויחלקו בשוה הריוח וההפסד:
כה) ואין שמין עגלין וסייחין למחצה
שנותן לו עגל וסייח לגדלו באופן הנ״ל. ונקט כל הנך, לאשמעי׳ דבכה״ג בין בתרנגולי׳ שטרחתן מרובה. ובין בעגל שטרחתו מועט צריך ליתן שכר מזונתן:
כו) אבל מקבלין עגלין וסייחין למחצה
בלי שומא., דמתנין שכשימותו לא ישלם כלום, ואם יחיו יחלקו ביניהן:
כז) ומגדלין אותן עד שיהו משולשין
כשיעמדו על שליש גידולן:
כח) וחמור עד שתהא טוענת
משא, שכך נהגו בכולן:
עפ״י כתב יד קופמן
אין מושיבין חנווני למחצית שכר – החנווני לעיתים עסוק ומושיב במקומו שכיר. תופעה זו ראינו בדיוננו על החנות1. אסור לבעל החנות לקבוע שהחנווני מתחלק עימו בשכר. המשנה רואה אפוא לפניה מצב של הלוואה. הבעל נותן לשכיר את פירות ההלוואה, והשכיר משיב לו את מחיר הפירות ואת חצי הרווח, והרי זה מעין ריבית. ברור שניתן לנסח הסכם דומה בין השניים, כגון שבסוף היום יתחלקו השכיר ובעל החנות ברווחים, אלא שכנראה חכמים מדברים על מצב שהוא דומה יותר להלוואה. דהיינו, החנווני מעמיד לרשות השכיר אשראי של פירות קנויים, והשכיר משיב לו את האשראי כולל רווח שיצר השכיר בעמלו. זו הלוואה בריבית, שכן השכיר משיב את דמי הפירות גם אם לא הצליח למוכרם כלל. זו כנראה כוונת ההסדר המתואר במשנה, שכן לו הייתה זו שותפות אמת לא הייתה נאסרת. לא יתן לו מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר – זה אותו הסדר כמו ברישא, אלא שהחנווני נותן לשכיר אשראי במזומן. אלא אם כן נתן לו שכרו כפועל בטל – החנווני רשאי לקנות את הפירות ולתת לשכיר תשלום עבור זמנו. מן הסתם מותר גם לשניהם לקבוע בסוף היום את גובה השכר לפי המכירות, או כאחוז (50% מהמכירות). אבל בעל הפירות נוטל חלק בסיכון, ופירות שלא יימכרו יחזרו אליו (לבעל החנות), ללא תשלום פיצוי כלשהו. המשנה מדגימה יפה את הכלל שבתוספתא על קרוב לרווח: ״הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר, ואמר לו קרוב הפסד ורחוק שכר, מותר משום רבית, וזו היא מדת צדיק. קרוב לשכר ורחוק להפסד, אסור משם רבית, וזו היא מדת רשעים. קרוב זה וזה ורחוק זה וזה, מותר משום רבית, וכך כל אדם נוהגין״ (תוספתא בבא מציעא פ״ד הט״ז). במשנה ובתוספתא אותו חומר, בעריכות אחרות. בתוספתא בצורה ריבועית, והמשנה כהלכה פסוקה. המילים ״כך כל אדם נוהגין״ הן כנראה יותר חזון ממציאות; כך צריכים לנהוג אנשים הגונים, שומרי הלכה וחסד. אבל אין כאן קביעה שבאמת הלכה זו קוימה.
מבחינת היחס בין המשנה והתוספתא ברור ששתיהן מביאות אותה הלכה, בעריכות ספרותיות שונות מאוד. התוספתא מוסברת ומנומקת יותר. קו זה מאפיין את התוספתא למסכת נזיקין. יש בה הכפלות על המשנה, אך יש בה תוספת של הנמקות משפטיות. בכלל ״רבועי״ מעין זה שבמשנה סדר המקרים הוא בדרך כלל: 1. הטוב, 2. הרע, 4-3. מצבי ביניים. לעיתים הסדר שונה, כגון באבות פ״ה מי״א:
ארבע מדות בדעות
1. נוח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו
2. קשה לכעוס וקשה לרצות יצא הפסדו בשכרו
3. קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד
4. נוח לכעוס וקשה לרצות רשע.
בבא בתרא פ״ה מ״ו:
ארבע מדות במוכרין
1. מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו
2. רעות ונמצאו יפות מוכר יכול לחזור בו
3. רעות ונמצאו רעות
4. יפות ונמצאו יפות אין אחד מהם יכול לחזור בו.
במשנה שלנו המצב השני הוא ״מידת רשעים״, כלומר זה המצב הקיים, שאכן יש המלווים בריבית. הם רשעים, אבל רשעים הקיימים בשוק, ויש מצבי ביניים שרוב הציבור נוהג בהם. הכלל מצוטט בתלמודים (ירושלמי למשנתנו י ע״ג; בבלי, סד ע״ב; ע ע״ב), וזכה להפוך לאבן יסוד בהבחנה מתי מדובר בהסדר כלכלי (הוגן) ומתי בהסדר של ריבית סמויה. הנימוק הוא פריצה של המערכת הערכית לתוך ההלכה. ריבית מוגדרת לא רק בצורתה הפורמלית, אלא גם במהותה העקרונית ובסיכוי הרווח שבה.
בין השאר אנו שומעים מהבבלי שמעות של יתומים מותר להלוותן ״קרוב לשכר ורחוק מהפסד״, משמע שמותר גם להלוותן בריבית, ואולי המימרה נאמרה לגופה ללא קשר לריבית. על כל פנים בבבלי יש מחלוקת בעניין (ע ע״א), והיא מלמדת עד כמה היה איסור ריבית בעייתי להגדרה פורמלית למרות העמדה העקרונית האחידה במקורות היהודיים נגד ריבית. אפילו חכמים עצמם שאלו האם אין מקום לדחות את איסור ריבית (הכתוב בתורה במפורש) בשביל רווחת יתומים (או הצלת יתומים). ברור שמי שמתיר לדחות את איסור ריבית בשל נימוק כזה עלול לדחות את האיסור גם בשביל רווחים של אחרים במצוקה חמורה, או במצוקה החמורה בעיניו, ואכן פרשנים מאוחרים מתקנים: ״ומעות של יתומים אסור להלוות ברבית, אבל קרוב לשכר ורחוק להפסד מותר״ (פסיקתא זוטרתי, שמות כב כד, ועוד). תיקון זה נעשה, מן הסתם, כאשר כל הלכות ריבית כבר הפכו לאוטופיות, וניתן להחמיר.
במשנה, ברוב עדי הנוסח הטובים: ״נותן לו שכרו כפועל בטל״. אבל הבבלי (סח ע״א) הביא ברייתא שבה גרסו ״תנא כפועל בטל״, משמע שהבבלי גרס במשנה ״נותן לו שכרו כפועל״, כלומר כמוכר בחנות, שכר אמת המתאים לעבודה, והברייתא מתקנת ״כפועל בטל״. כלומר מדובר בתשלום מינימלי ולא בתשלום אמת. גם כתב יד אסקוריאל לירושלמי גורס ״כפועל״, אך לא ברור מה הנוסח שעמד לפני התלמוד עצמו. בדפוס ראשון של הירושלמי אין ציטוט של המשפט מהמשנה, אך בהבאת נוסח המשנה עצמה הנוסח הוא ״כפועל בטל״, תשלום כפועל בטל הוא בעצם הערמת ריבית, אך הערמה מתונה. בבבלי התחבטו האם הכוונה במשנה לפועל בטל סתם, כלומר ״שכר מינימום״, או לפועל בטל מאותה מלאכה (מלאכת המכירה). המחלוקת היא בעצם האם זו הערמת ריבית ומותרת, או שהיא מותרת רק כשהיא עסקה אמיתית2.
הבבלי מצידו מדגיש שניסוחו ״פועל בטל״ בא לשלול את הדעה שהתוספתא מיוחסת לרבי יהודה (הבבלי אינו מביא אותה בשם רבי יהודה, אלא כרעיון סתמי), אך גם מדגיש ש״פועל בטל״ משמעו שכר אמיתי: פועל בטל מאותה מלאכה. בכך הבבלי מטשטש את המחלוקת. במשנה הוא מתקן את הנוסח ל״פועל בטל״, וכן מפרש את המינוח הזה במשמעות של כ״פועל״ סתם (תשלום אמת). לאמיתו של דבר אלו שלוש דעות המצויות בתוספתא.
בתוספתא (פ״ד הי״ג) ו מחלוקת תנאים כיצד משלם לו: ״המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר, הרי זה נותן לו שכרו כפועל בטל, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר אפילו אכל פתו בצרו3, ואפילו אכל עמו שתי גרוגרות, זהו שכרו. רבי שמעון אומר נותן לו שכרו משלם. אינו דומה העושה מלאכה ליושב ובטל, ואינו דומה היושב בחמה ליושב בצל. אבל אמר לו ׳בשליש אתה שותף לי, והשליש עשוי לך׳ – הדבר כבטלה, מותר״ (פ״ד הי״א). רבי שמעון, כמשנתנו, דורש שכר מלא, רבי מאיר דורש שכר פועל בטל ורבי יהודה מסתפק בשכר סמלי. זאת ועוד. מהברייתא בבבלי ניתן להבין שאין כאן שותפות ברווחי החנות אלא רק שכר עבודה, ואילו התוספתא מניחה שהעובד מקבל חצי מהרווחים, ובנוסף לכך שכר פועל. התוספתא מאפשרת אפוא הערמה ומסתפקת במעשה סמלי של שכירות. במבוא הרחבנו במרכיב של הסדר סמלי.
כפי שהגדרנו במבוא למסכת נזיקין, ההלכה לפצות אדם בדמי בטלה לפי ״פועל בטל״ או ״שומר קישואין״ ולא לפי כישוריו היא החלטה המעידה על היעדר התחשבות בגורם הזמן כמשאב ייצור. ההנחה היא שלפועל אין תחליף לעבודה, ואם לא ישתכר את השכר המינימלי לא ישתכר כלל. בעולם הכלכלי של זמננו הזמן הוא משאב ייצור, ויש לקחת בחשבון את כישוריו של הפועל ואת שכרו האלטרנטיבי (מה היה מרוויח אילו לא עבד בחנות, מה היה מרוויח אילו לא נפצע, וכן הלאה. עם זאת הערת הבבלי מלמדת ששכר כפועל בטל לעיתים איננו נובע מהנחה כלכלית אלא היא באה כהערמה, כדי לתת לפועל כמה שפחות, והיו חכמים שהתנגדו לכך.
אין מושיבין תרנגלים למחצה – התרנגולת הסתובבה בחצר באופן חופשי. העסקה הייתה שתרנגולת אחת תדגור על כמה ביצים, והביצים תתחלקנה בין השניים. גם כאן יש מממן לעסקה וחלוקת רווחים, ואין חלוקת סיכון. הסיכון הוא אם ההדגרה תיכשל, או שהאפרוח פגום, או גם אם יתברר שהביצים מכילות אפרוחים זכריים4. חלוקת רווחים מעסקה של שותפים מותרת כמובן: ״משכרת אשה לחבירתה תרנגולת לישב על הביצים בשני אפרוחים בשנה, ואינה חוששת״ (תוספתא בבא מציעא פ״ד הכ״ד; בבלי, סח ע״ב), אך חכמים בהכירם את המציאות ידעו שעסקה שבה התרנגולת דוגרת על ביצי אחרים היא עסקת אשראי, אף שלשון המשנה איננה מבהירה זאת. גם כאן, כמו בתוספתא שציטטנו, חכמים אינם מסתפקים בניסוח הפורמלי של ההסדר אלא שומרים על עקרון חלוקת הסיכון וחלוקת הרווח. המקרה של התרנגולת הוא מקרה של חלוקה שוויונית ברווח, אך חוסר שוויון בסיכון.
במשנה זו, כמו במשנה הקודמת, חכמים דנים בהסדרים מקובלים. הם אינם מפרטים את פרטי ההסדר, שכן הוא מוכר. זו ראיה לכך שהמשנה איננה עוסקת בתאוריה משפטית אלא בהסדרים מציאותיים. בכולם אין כוונת ריבית ממש, ואין זו עסקת הלוואה אלא עסקת שותפים, וחכמים מקפידים ורואים בכך שמץ הלוואה.
הצד העסקי והמעשי ברור. בתנאים מודרניים של אכילה במינון מתאים התרנגולת מטילה ביצה פעם ביום, וליתר דיוק קצת פחות מביצה ליום. בימי קדם ההטלה הייתה, מן הסתם, מעטה יותר, בהיעדר תזונה מיטבית. אם משאירים את הביצה, התרנגולת מפסיקה להטיל ודוגרת על הביצה היחידה עד שתיבקע. אם הביצה נלקחת תטיל התרנגולת ביצה חדשה. הנוהג הוא לאפשר לתרנגולת אחת לדגור על ביצים מספר (10 ביצים, ואולי אף יותר), ולמעשה בעל התרנגולת קונה את הביצים ומשלם במועד מאוחר עבור חצי מהביצים שבקעו. עם זאת זו עסקה הכדאית לשני הצדדים, וחכמים בעצם מתנגדים להסדר כלכלי לכל דבר, עסקת שכנים טבעית. ההתנגדות נובעת כאמור מחלוקה בלתי שוויונית של הרווח והסיכון. התרנגולת הדוגרת אוכלת ואיננה מטילה, והתרנגולת שלקחו את ביצתה תמשיך להטיל. חלוקה של האפרוחים בין שני השותפים אומנם נשמעת חלוקה צודקת, אך למעשה אין כאן חלוקה הוגנת בין שני הצדדים, לא ברווח ולא בסיכון.
מהתוספתא משמע שהושבת התרנגולת שהמשנה אסרה שנויה במחלוקת: ״האשה שאמרה לחברתה תרנגלת משלי ובצים משליכי ואנו חולקין את האפרוחין, רבי יהודה מתיר ורבי שמעון אוסר״ (פ״ד הכ״ה; בבלי, סח ע״ב). משנתנו כרבי שמעון.
ואין שמין עגלים וסייחים למחצה – שוב אדם אחד מממן את גידול הסוסים או הפרות, והשני מבצע את העבודה והרווחים מתחלקים. בכל העסקות הללו אין חלוקת סיכון אלא מימון ביניים תמורת חלק ברווח, אלא אם כן נתן לו שכר עמלו ומזונו – מותר לעשות עסקאות שבהן המממן נוטל את הסיכון ומשלם שכר עבודה. יסוד משפטי זה של קבלת חלק מהסיכון או כל הסיכון איננו מפורש במשנה, אלא בתוספתא. כאמור אין בה מצב של שותפות: או הלוואת אשראי או מצב של מעביד ושכר. עגלים וסייחים מוגדרים כ״אינו עושה ואוכל״, כלומר יש הוצאות גידול אך אין הכנסות מהסייח הצעיר. המצב שונה בבהמות שעושות ואוכלות, שתמורת ההוצאה יש הכנסה שוטפת. בתוספתא מובאת סדרת דוגמאות לכך: ״אין שמין לא את העזים ולא את הרחלים ולא כל דבר שאינו עושה ואוכל. רבי יוסה בי רבי יהודה אומר שמין את העזים מפני שהן חולבות, ואת הרחלים מפני שהן גוזזות, ואת התרנגלת מפני שעושה ואוכלת״ (פ״ה ה״ד). ״עושה ואוכל״ הוא הנמקה של התוספתא, והיא מופיעה להלן במשנה5.
אבל מקבלים עגלים וסייחים למחצה – מילת המפתח היא ״מקבלים״. המדובר ב״קבלן״, אדם שמקבל עליו לעשות עבודה תמורת תשלום עתידי. התשלום הוא חלק מהרווח, אבל אם העגלים ימותו המממן הפסיד. ומגדלים אותן עד שיהו [מ]של[ו]שים – זו הלכה העומדת בפני עצמה. במקרה כזה של קבלנות מגדלים את העגלים או הסייחים עד שיהיו שֵלשים (כך בכתב יד פ) או שלשין (כך ב-ך); הכוונה שיהיו פי שלושה מגודלם או שיהיו בני שלוש. לפי ההמשך מגדל אותם עד שיהיו בוגרים וכשרים לעבודה. נראה לפרש את המשנה לפי משנת פרה: ״רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים, וחכמים אומרים עגלה בת שתים ופרה בת שלש או בת ארבע. רבי מאיר אומר אף בת חמש כשרה הזקנה, אלא שאין ממתינין לה שמא תשחיר שלא תפסל. אמר רבי יהושע לא שמעתי אלא שלשית, אמרו לו מה הלשון שלֵשית? אמר להם כך שמעתי סתם. אמר בן עזאי אני אפרש, אם אומר אתה ׳שלישית׳ לאחרות במנין, וכשאתה אומר ׳שלשית׳ בת שלש שנים״ (פ״א מ״א). ״שלֵשית״ היא פרה בת שלוש, ולפי זה שלֵשין הם סייחים בני שלוש או שור בן שלוש. ואכן פרה בת שלוש היא פרה בוגרת הראויה להוליד. וחמור עד שתהא טוענת – עד שתהא בוגרת וראויה לעבודה. התלמוד הבבלי (סט ע״א) נוקב במידות הזמן של גידולים נוספים, ושל הוולדות.
בתוספתא מובאות דוגמאות נוספות לאותו כלל מעשי, וכן: ״השמה תרנגלת מחברתה מטפלת באפרוחיה כל זמן שצריכין לאמן, מיטפל אדם בבהמה טמאה שנים עשר חדש, באדם עשרים וארבעה חדש״ (פ״ה ה״ה). כנראה היה זה הסדר מקובל ולכן נקבעו לו מסגרות מעשיות, מה נכלל בהסכם כזה ומה איננו נכלל בהסכם, אלא אם כן נכתב והוסכם במפורש.
המשנה מדברת על שני סוגי עסקאות: על עסקת מימון ביניים, האסורה, משום שהמלווה מקבל ריבית על השקעתו, או על עסקה של שכירת עבודה, שבעל החנות שוכר פועל. לכאורה חסר סוג הביניים, והוא עסקה של שותפות אמת בין שווים. האחד נותן עבודה וחברו מימון, ושניהם מתחלקים ברווח. פירשנו שבעסקה כזאת אין איסור, והמשנה איננה עוסקת בה. זו אכן ההלכה המאוחרת. אבל תמוה מדוע עסקה מסוג זה איננה נזכרת כלל. עוד קשה שהלשון במשנה יכולה להתפרש גם על עסקת שותפין, אלא שאז קשה למה המשנה אוסרת אותה.
מבחינה הלכתית אין כל סיבה לאסור עסקת שותפין. נאסרה רק עסקה שבה הרווח מתחלק אבל הסיכון נופל על כתפי הצד החלש (הצד ללא הכסף המזומן). המשנה מסתכלת על חיי המסחר מנקודת מבט של החלש (מבחינה כספית), או העשוי לצפות לקבל עבודה או הלוואה, אבל אין סיכוי שיזכה לעסקת שותפות. החלש מצפה, לכל היותר, לעסקה שבה השני מממן את הפעילות, והחלש משקיע את זמנו וכוחו. המשנה גם איננה דנה במקרה שבו צד אחד מממן את העסקה ומקבל שליש שכר או חלק קטן יותר. גם עסקאות כאלה אין סיכוי שתתרחשנה, וליהודי הממוצע אין סיכוי לזכות בהזדמנות כזאת לארגון מצבו הכלכלי. איננו אומרים שלא היו עסקאות כאלה, אבל המשנה משקפת מנטליות של שכירים דלים, מבט תודעתי מנקודת המבט של הפועל השכיר. גם ב״מסכת אונאה״ (לעיל פ״ג) הבחנו שהמשנה תומכת בחלש ומשקפת עוינות וחשד בין העשירים המגונים לחלשים (הראויים לסיוע). התפיסה החברתית משותפת אפוא לשני הפרקים. זאת בניגוד לדיני נזיקין, למשל, שבהם המשנה תומכת בניזוק, יהא מצבו הכלכלי אשר יהא.
בתוספתא פ״ד הי״א ואילך מופיעה סדרת הלכות בשאלה מה מותר לשכיר העובד בחנות ל״מחצית השכר״ לעשות. נראה שהיה זה הסדר מקובל, ולכן נקבעו לו דינים מפורטים. מבחינת ההלכה נדרש תשלום לפועל, אך מעבר לכך היה זה הסדר מקובל בין בעל הון לחסרי הון.
גידול סוסים
המשנה שלנו היא אחת העדויות הבודדות על גידול סוסים בחברה היהודית6. הצרכן העיקרי של הסוסים היה חברת העילית הרומית, והצבא הרומי. סתם יהודים לא רכבו על סוסים. זו הייתה בהמת יוקרה, יקרה ובזבזנית. רכיבה הייתה סימן היכר חברתי וסמל יוקרה, וכמובן גם נשק צבאי. עם זאת, ברחבי ארץ ישראל התגלו אורוות שלפי צורתן התאימו לגידול סייחים צעירים, מן הסתם בעיקר כאספקה לצבא שהיו לו יחידות רוכבים. המחלוקת על מכירת סוסים לנוכרים לא הייתה אפוא שאלה דתית בלבד, אלא שאלה בעלת משמעות כלכלית כבדה. בימי הביניים ניצבה היהדות בפני שאלות דומות של הספקת צורכי פולחן כנסייתי, בתשלום כמובן. קל מאוד לאסור על כך, ויש לכך הנמקה פנימית יהודית ברורה, אך צורכי הכלכלה הקשו על ההחלטה. ואכן ניכר בספרות הפוסקים כי אלו שלא היו תלויים בסחר כזה נטו לאוסרו, ואילו רבנים שחיו בקהילות שהיו תלויות במסחר כזה עם הממסד הדתי הנוצרי התחבטו באיסור ורבים מהם חיפשו הקלות, כל זמן כמובן שהיהודי לא נדרש להשתתף בעבודה הדתית עצמה.
אספקת סוסים הייתה קלה יותר מבחינה הלכתית. הסוס לא שימש בפולחן הנוכרי אלא ״רק״ שירת את צורכי הביטחון של האימפריה. חזקה על האימפריה שהייתה מוצאת מקור להספקת סוסים לעצמה, והשאלה הצטמצמה לפן הכלכלי – מי ירוויח מהספקת הסוסים. בתנאים שבהם ניטש המאבק הכלכלי על ההישרדות היהודית בארץ, קשה היה לוותר על מקור הכנסה זה. סירוב להשתתף במכירת סוסים וגידולם משמעו היה פגיעה ביישוב הארץ וחיזוק היישוב הנוכרי. הייתה כאן התנגשות בין שתי מצוות משמעותיות. במקורות שהבאנו לעיל (בפירוש מימרתו של רבי יהודה בן בתירא) מוצגת השאלה כתלוית מנהג מקומי, ובמשנה גידול סייחים במשק העזר מוצג כענף רגיל.
1. לעיל, סוף פרק ג.
2. על משמעות המונח פועל בטל כשכר מינימום ראו לעיל פירושנו לבבא קמא פ״ח מ״א.
3. בציר שלו, כלומר סעודה מינימלית.
4. עד היום אין למעשה דרך להבחין בין ביצה של אפרוח זכר לאפרוח נקבה עד הבקיעה.
5. אבל ראו לעיל פ״ב מ״ז, שם הנמקה זו מופיעה לעניין אחר.
6. בר, סוס.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ה) שָׁמִין פָּרָה וַחֲמוֹר וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל לְמֶחֱצָה. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַחֲלֹק אֶת הַוְּלָדוֹת מִיָּד, חוֹלְקִין, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְגַדֵּל, יְגַדֵּלוּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שָׁמִין עֵגֶל עִם אִמּוֹ וּסְיָח עִם אִמּוֹ. וּמַפְרִיז עַל שָׂדֵהוּ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם רִבִּית.
One may appraise a cow or a donkey or any item that generates revenue while it eats and give it to another to feed it and take care of it in exchange for one-half the profits, with the one who cares for the animal benefiting from the profits it generates during the period in which he raises it. Afterward, they divide the profit that accrues due to appreciation in the value of the animal and due to the offspring it produces. In a place where it is customary to divide the offspring immediately upon their birth, they divide them, and in a place where it is customary for the one who cared for the mother to raise the offspring for an additional period of time before dividing them, he shall raise them.
Rabban Shimon ben Gamliel says: One may appraise a calf together with its mother or a foal with its mother even though these young animals do not generate revenue while they eat. The costs of raising the young animal need not be considered. And one may inflate [umafriz] the rental fee paid for his field, and he need not be concerned with regard to the prohibition of interest, as the Gemara will explain.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ו] שָׁמִין פָּרָה וַחֲמוֹר, וְכָל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת וְלֹאכַל.
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַחֲלֹק אֶת הַוֶּלֶד מִיָּד, חוֹלְקִים, וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְגַדֵּל, יַגְדִּילוּ.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שָׁמִין עֵגֶל עִם אִמּוֹ, וּסְיָח עִם אִמּוֹ.
וּמַפְרִיז עַל שָׂדֵהוּ, וְאֵינוּ חוֹשֵׁשׁ מִשֵּׁם רִבִּית.
אין שמין לא את העזים ולא את הרחלים ולא כל דבר שאינו עושה ואוכל רבי יוסי ברבי יהודה אומר שמין את העזים מפני שהן חולבות ואת הרחלים מפני שהן גוזזות ואת התרנגולת מפני שעושה ואוכלת. השמה תרנגולת מחברתה מיטפלת באפרוחים כל זמן שצריכין לאמן. מיטפל אדם בבהמה טמאה י״ב חדש ובאדם כ״ד חדש מקום שנהגו לעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין ואין משנין ממנהג המדינה רבי שמעון בן גמליאל אומר שמין עגל עם אמו וסייח עם אמו ואע״פ שמעלה שכר כתף למעות ואין חושש משום רבית.
השם בהמה מחבירו עד מתי חייב ליטפל בה סומכוס אומר בבהמה דקה ל׳ יום ובגסה נ׳ יום רבי יוסי אומר בדקה ג׳ חדשים מפני שטיפולה מרובה יתר על כן בכולם אם היה חלקו של בעה״ב שם עליו אין משנין ממנהג המדינה. השם בהמה טמאה מחבירו עד מתי חייב ליטפל בוולדות סומכוס אומר באתונות י״ח חדש ובגדרות כ״ד חדש ואם עמד עליו בתוך הזמן חבירו מעכב על ידו אבל אינו דומה טיפולה של שנה ראשונה לטיפולה של שנה שניה. השם בהמה מחבירו אין פחות מי״ב חדש עשה בה כל ימות החמה ומבקש למוכרה בימות הגשמים יכול לעכב על ידו עד שיאכילנה כל ימות הגשמים האכילה כל ימות הגשמים ומבקש למוכרה בימות החמה יכול לעכב על ידו עד שיעשה בה כל ימות החמה.
השם בהמה מחבירו מתה בכוסיא משלם כולה ושלא בכוסיא משלם פלגא שכך הוא כותב לו אם תמות בכוסיא אשלם כולה דלא בכוסיא אשלם פלגא. שמה במנה והשביחה והרי יפה מאתים זוז מתה בכוסיא משלם ששה של זהב שלא בכוסיא משלם חמשים זוז. שמה במנה והכחישה והרי יפה חמשים זוז מתה בכוסיא משלם שלשה של זהב שלא בכוסיא משלם נ׳ זוז.
רשב״ג אומר מפרין על שדהו כיצד קבל ממנו שדה בעשרה כורין חטין ואמר לו תן לי מאתים דינר ואפרנסה ואני נותן לך י״ב כור בשנה מותר אבל אין מפרין על ספינתו ועל חנותו ועל כל דבר שאינו עושה ואוכל מקבל אדם צאן ברזל מאשתו והולדות והגזין שלו ואם מתו חייב באחריותן.
שמין פרה וחמור וכל דבר שדרכו לעשות ולאכל. מקום שנהגו לחלוק את הולד מיד חולקים, מקום שנהגו לגדל יגדלו, רבן שמעון בן גמליאל אומר שמין עגל עם אמו וסיח עם אמו, ומפרין על שדהו ואינו חושש משום רבית.
מפרין על שדהו מְשָלוֹ מה שזכרוּ, שישכור ראובן משמעון שדהו בעשרת כורין חיטין כל שנה, ואם אמר לו ראובן תן לי כך וכך דינרים שאוציאם על זאת השדה ואני אתן לך שנים עשר כור כל שנה, הרי זה מותר. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל האומר שמין עגל עם אמו.
שמין פרה וחמור וכל דבר שהוא עושה ואוכל כו׳ – מפריז על שדהו כגון מה שזכרו שישכור ראובן משמעון שדהו בעשרה כורין חטין בכל שנה ואם אמר לו ראובן תן לי כך וכך דינרין שאוציא על שדה זו ואני נותן לך שנים עשר כור כל שנה מותר. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאומר שמין עגל עם אמו:
שָׁמִין פָּרָה. גְּדוֹלָה, וַחֲמוֹר גָּדוֹל, שֶׁרְאוּיִין לִמְלָאכָה, וּמְלַאכְתָּן כֻּלָּהּ לַמְּקַבֵּל:
לְמֶחֱצָה. לַחְלֹק שֶׁבַח שֶׁיַּשְׁבִּיחוּ, בַּדָּמִים וּבַוְּלָדוֹת:
לַחֲלֹק אֶת הַוְּלָדוֹת מִיָּד. כְּשֶׁתָּבֹא שְׁעַת חֲלֻקָּתָן, בִּבְהֵמָה דַקָּה שְׁלֹשִׁים יוֹם וּבְגַסָּה חֲמִשִּׁים יוֹם:
שָׁמִין עֵגֶל עִם אִמּוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לִתֵּן עָמָל וּמָזוֹן לָעֵגֶל אֶלָּא לָאֵם. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:
וּמַפְרִין עַל שָׂדֵהוּ. לְשׁוֹן פָּרֵה וְרָבֵה. וְאִית דְּגָרְסֵי וּמַפְרִיז, בְּזַיִ״ן. לְשׁוֹן פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלַיִם (זכריה ב). כְּלוֹמַר מַרְחִיב עַל שָׂדֵהוּ. וְהוּא שֶׁיֹּאמַר לוֹ [חוֹכֵר לַמַּחְכִּיר], אַתָּה רָגִיל לִקַּח בַּחֲכִירוּת שָׂדְךָ עֲשָׂרָה כּוֹרִין לְשָׁנָה, הַלְוֵינִי מָאתַיִם זוּז שֶׁאוּכַל לְהוֹצִיא לְזַבֵּל שָׂדֶה זוֹ וּלְזָרְעָהּ וּלְחָרְשָׁהּ, וַאֲנִי מַעֲלֶה לְךָ בַּחֲכִירוּתָהּ שְׁנֵים עָשָׂר כּוֹרִים לְשָׁנָה וְאַחְזִיר לְךָ מְעוֹתֶיךָ, זֶה מֻתָּר, דַּהֲוֵי כְאִלּוּ מַעֲדִיף לוֹ שְׁנֵי כוֹרִים הַלָּלוּ מִפְּנֵי שֶׁחוֹכֵר מִמֶּנּוּ שָׂדֶה טוֹבָה וּמְשֻׁבַּחַת שֶׁחֲכִירוּתָהּ יָפָה מֵחֲכִירוּת שָׂדֶה רָעָה:
שמין פרה – a large [cow] or a large donkey, which are worthy for labor, and their work is all for the recipient [of their labor].
למחצה – to divide the profit that they earn, in money and offspring
לחלוק את הולדות מיד – when the time arrives for their division, which for a small animal is thirty days and for a large animal fifty days.
שמין עגל עם עמו – and it is not necessary to give work and food to a calf but rather [only] to the mother. But the Halakha is not according to Rabban Shimon ben Gamliel.
ומפרין על שדהו – the language of “being fruitful and multiplying,” and there are those who read this as ומפריז with the letter “zayin” (instead of a final “nun”), in the language of (Zechariah 2:8): “Jerusalem shall be peopled as a city [without walls, so many shall be the men and cattle it contains],” that is to say, extend his field. And this is what he would tell him [the tenant on a fixed rent payable in kind to the landlord]: “You are accustomed to take your field in stipulated rent for ten Kors per year; lend me two hundred zuz that I can spend to manure this field, to sow it and to plow it and I will increase the stipulated rent to twelve Kors per year and I will return your monies” – this is permitted because it is as if he does more business him through these two Kors because he rents from him a good and praiseworthy field that his rental is better than the rental of a bad field.
שמין פרה וחמור וכו׳. פ״ח דהלכות שלוחין ושותפין סימן ג׳ ד׳:
וכל דבר שהוא עושה ואוכל למחצה. אית דל״ג מלת למחצה. והר״ר יהוסף ז״ל הגיה וכל דבר שדרכו לעשות ולאכול מקום וכו׳ וכתב שכן מצא בכל הספרים. והילך לשון הרמב״ם ז״ל שם שמין פרה וחמור וכל דבר שדרכו לעשות ולאכול ויהי׳ השכר לאמצע אע״פ שזה מתעסק הרי יש לו ריוח אחר לעצמו בעבודת הבהמות שהרי שוכר אותה או עובד בה ונהנה בשכרה ובעבודתה:
וסייח עם אמו. בנקודת חירק תחת הסמך של וסייח. ובפ״ק דר״ה דף ג׳ פרש״י ז״ל סייח עיר בן סוס ע״כ. בפי׳ רעז״ל ואין צריך ליתן שכר עמל ומזון לעגל דאיכא גללים ואידך גללים אפקורי מפקר להו גמ׳:
רבן שמעון בן גמליאל אומר שמין עגל עם אמו. כתב הר״ב וא״צ ליתן שכר עמל ומזון לעגל. דאיכא גללים ואידך גללים אפקורי מפקיר להו. גמרא ד׳ ס״ח. ומ״ש הר״ב ואין הלכה כרשב״ג. עיין בפ״ח דעירובין [משנה ז׳]:
{יז} דְּאִיכָּא גְּלָלִים. וְאִידָךְ, גְּלָלִים אַפְקוֹרֵי מַפְקִיר לְהוּ. גְּמָרָא:
כט) שמין פרה וחמור
גדולים:
ל) וכל דבר שהוא עושה ואוכל
שיהיה כל מלאכתן להמקבל:
לא) למחצה
לחלוק הרויח כשיתפטמו או כשילדו:
לב) מקום שנהגו לגדל יגדלו
ואע״ג דלקבל עגלים אסור, וכמשנה ד׳ בתרנגולים, הרי הכא מה שימות מהן אינו משלם כלום מדלא הוברר של מי הוא:
לג) רבן שמעון בן גמליאל אומר שמין עגל עם אמו
וא״צ ליתן שכר עמל ומזון לולד מדמרוויח המקבל במלאכת אמו:
לד) ומפריז על שדהו
לגירסת מפריז הוא כמו ערי פרזי, ר״ל מרחיב שדהו ולגירסת מפרין הוא לשון פרי וריבוי [או מלשון פורנא ליתמי [כתובות דכ״ד], שפירש רש״י שם הריווח ליתומים]. ור״ל שיאמר החוכר להמחכיר, בחכירות שדך יתנו לך י׳ כורין לשנה, הלוני ק׳ זוז, כדי שאוכל לזבל ולחרוש שדך יפה, ואתן לך בחיכורו ט״ו כורין לשנה, וזה מותר, דמה שמוסיף לו, לא שכר הלואת הק׳ הוא, רק בעבור שחכר ממנו שדה משובחת יותר, והכי קיי״ל [י״ד קמ״ו ה׳]:
עפ״י כתב יד קופמן
שמין פרה וחמור וכל דבר שדרכו לעשות ולאוכל1 – זו עסקה של שותפות: האחד נותן את פרתו לחברו והלה שומר עליה, מאכיל אותה ועובד בה. ״שמין״ הוא מלשון ״שומה״, כלומר נעשית הערכה כללית של שווי האוכל והשמירה תמורת שווי העבודה. יש כאן מרכיב של מימון ביניים. בעל הפרה למעשה משתתף ברכושו לטובתו של שכנו, ובעצם מעמיד מימון ביניים לשותפות. מימון ביניים כזה נאסר במשנה הקודמת. רבותינו הפרשנים עמלו קשות לבאר מה ההבדל בין משנתנו לבין המשנה הקודמת. לכאורה ההסבר פשוט. במשנה הקודמת המלווה (החנווני) לא נטל סיכון, ואילו כאן אם הפרה או החמור ימותו ההפסד יתחלק בין שניהם. ברם אם זה ההבדל בין המשניות היוצר את ההלכה השונה, מדוע הוא לא נאמר במפורש במשנה?
אפשר לטעון שהמשנה עוסקת בהסדרים ידועים לכול, וכולם מבינים את תנאי ההסדר; רק אנו, הבאים מבחוץ, מצפים שכל הפרטים המהותיים יוזכרו. ראינו כבר לעיל שאחד ההבדלים הוא במהות האמיתית של העסקה: האם היא עסקת הלוואה סמויה או עסקת שותפות אמת, כך שההלכה תלויה אפוא בעצם בהסכמות הבלתי כתובות בין השניים. הסבר כזה אפשרי, אך עדיין קשה. מי יתקע לידינו שאכן שִחזרנו נכון את הרקע הכלכלי לעסקה?
ייתכן שההבדל בין המשניות טמון במילה ״שמין״: אין כאן חישוב מדוקדק אלא שומה כללית, והדבר מותר כי אין כאן התחשבנות כלכלית מלאה אלא שיתוף פעולה. ריבית היא במהותה עסקה אסורה; מה שאיננו עסקת הלוואה אינו אסור. ״שמין״ הוא מינוח לעסקת שותפים, וכן הוא מופיע במשמעות זאת בהקשר של שור תם שנגח, שהמזיק והניזוק הופכים לשותפים (לפי הסבר התלמוד הבבלי והגדרתו – בבא קמא לג ע״א).
בתוספתא (פ״ה ה״א-ה״ב) ובירושלמי מצויות דוגמאות נוספות ל״שומה״ כזאת: ״שם הוא אדם מחבירו בהמה במנת לעלות לו וולד אחד, וגיזה אחת לשנה. תרנגולת בעשר בצים לחודש2. השמה תרנגולת מחבירתה מיטפלת באפרוחין כל זמן שצריכין לאימן. מיטפל בבהמה דקה שלשים יום, ובגסה חמשים יום. רבי יוסי אומר בגסה שלשה חדשים, מפני שטיפולה מרובה יותר מיכן חלקו של בעל הבית והשוה עליו, הכל כמנהג המדינה״ (ירושלמי י ע״ב), ובהמשך עוד פרטים רבים המשקפים את חיי הכלכלה אבל גם סוג שלם של עסקאות שומה, ושוב כנראה הייתה זו שיטה רגילה להסדר שותפות בין בעל הון לאריסים או איכרים זעירים.
מקום שנהגו לחלוק את הוולד מיד חולקים – במקרה כזה של שותפות חולקים ברווח של הוולד. אבל שני מנהגים בכך: יש החולקים אותו מיד, כאשר הוולד קטן, ומקום שנהגו לגדל יגדילו – ויש החולקים את הוולדות מיד בלידתם, ויש החולקים אותם בשלב כלשהו בהמשך הגידול. במקרה זה השומר או השוכר מטפלים גם בוולד ומחלקים אותו רק בשעת המכירה. הניסוח מצביע על כך שמדובר בשותפות רגילה בין שני שכנים, כנראה שווי מעמד כלכלי. רבן שמעון בן גמליאל אומר שמין עגל עם אמו וסייח עם אמו – רגילים לבצע את העסקה של השותפות עם פרה ועגל יחדיו. אין להלכה עמדה בשאלה מה מוכרים, אלא הקביעה היא שהכול כמנהג המדינה. יש להניח שדברי רבי יוסי שציטטנו בשם הירושלמי הם לפי המנהג ״לגדל״. רבי יוסי איננו קובע אפוא מה רצוי ונכון, אלא מקבע את מנהג המדינה בנושא. מנהג המדינה הוא שנעשות עסקאות כאלה שהן שותפות אמת בין שני צדדים הנוטלים על עצמם סיכון תמורת רווח עתידי, ואם הסייח ימות יתחלקו השותפים גם בהפסד. בעסקאות אלו יש יסוד זמן, אך אין מכירה של הזמן תמורת תשלום של צד אחד לשני, אלא סיכון הדדי.
ומפרין על שדהו ואינו חושש משם רבית – בדפוסים מאוחרים ״מפריז״, ואין לתיקון זה בסיס בעדי הנוסח3. התוספתא מסבירה: ״רבן שמעון בן גמליאל אומר מפרין על שדהו. כיצד? קיבל ממנו שדה בעשרת כורין חטין, ואמר לו תן לי מאתים דינר, ואפרנסה, ואני נותן לך שנים עשר כור בשנה, מותר. אבל אין מפרין לא על ספינתו, ולא על חנותו, ולא על כל דבר שאינו עושה ואוכל״ (פ״ה הי״ג; בבלי, סט ע״א). המדובר אפוא בחוכר שחכר שדה. כל חכירה היא בתשלום של יבול בכמות מסוימת שנקבעה, בין אם הייתה שנה טובה ובין אם השנה הייתה שנת בצורת4. החוכר פונה לבעלים ומציע לו תיקון העסקה. בעל השדה יעניק לחוכר הלוואה, ובתמורה ישלם לו החוכר את דמי החכירה בתוספת סכום מסוים השווה לגודל ההלוואה (במקרה זה 20%).
עשרה כורין חיטים מחירם בשער הרגיל של ארבע סאין בסלע (כלומר סאה בדינר) 300 דינרים לשנה, שווה ערך ל-25 דינרים בחודש; החוכר מבקש הלוואה של 200 דינר עכשיו וישלם תמורת החכירה לא 300 דינר (עשרה כורים) אלא 12 כורים (שווה ערך ל-360 דינר). כל זאת תמורת העבודה בשדה והטיפול בו ברמה רגילה של חכירה. בעסקה כזאת יש תשלום מוקדם על עבודה עתידית, ואין כאן מכירה של ״זמן״. כמובן אם יהיה שפע הרווח משנת העבודה יהיה גבוה והמחכיר ״יפסיד״, ואם היבול יהיה נמוך – החוכר יפסיד. אם כן הסיכון הדדי, ואין ״מכירה״ של זמן.
המשנה מתירה את הסדר ה״מפרין״ המתואר, כנראה משום שבסך הכול יש כאן תיקון של הסכם בחכירה: הרי מלכתחילה ניתן היה להסכים ששכר החכירה יהיה שנים עשר כור ולא עשרה כור. מהמשנה ניתן להבין שההיתר הוא לדעת הכול, ואילו מהתוספתא משמע שזו עמדתו של רבן גמליאל בלבד, וחכמים חולקים על כך, וכך גם פירש הרמב״ם בפוסקו נגד רבן גמליאל.
בירושלמי מובאת ברייתא דומה לזו שבתוספתא:
1. כיצד, קיבל הימינו בעשרה כורין חטין, אמר לו תן לי סלע אחד ואני נותן לך שנים עשר כורין לגורן, מותר. 2. רבי יוחנן אמר, מפני שהשדה מצויה להתברך. 3. ריש לקיש אמר, נעשה כמשכיר לו שדה ביוקר. 4. מה ביניהון? חנות וספינה. מאן דמר מפני שהשדה מצויה להתברך מפרין על חנות וספינה, מאן דמר נעשה כמשכיר לו שדה ביוקר חנות וספינה אין מפרין. אמר רבי יעקב בר אחא בפירוש פליגי, רבי יוחנן אמר מפרין על חנות וספינה, ריש לקיש אמר אין מפרין. מתניתא מסייעא לריש לקיש, אין מפרין על חנות וספינה ועל דבר שאינו עושה בגופו (ירושלמי י ע״ב-ע״ג). ההסבר למשנה דומה, אבל ההלוואה היא בסכום קטן הרבה יותר, ותמורת סלע אחד (ארבעה דינרים) בזמן המחסור החוכר מחזיר שני כורין (60 דינר). קשה לקבל נוסחה זו; זו ריבית גבוהה מדי. פשוט לתקן את הירושלמי בהתאם לתוספתא ולבבלי. אך נראה שהירושלמי מנוסח לשיטת רבי יוחנן (להלן).
לגבי הנימוק פירושנו עוקב אחר דברי ריש לקיש, ורבי יוחנן נוקט הסבר אחר, שהשדה מצוי להתברך ואזי ישלם החוכר שנים עשר סלעים. רבי יוחנן רואה לנגד עיניו לא תשלום קבוע אלא תשלום משתנה. כלומר רבי יוחנן מפרש את המקרה באריס בלבד. למעשה הוא קובע שאין ״מפרין״, אבל במקרה של אריסות מותר לשלם לאריס דמי קדימה בסכום קטן בלבד (סלע אחד), שכן מחיר האריסות איננו קצוץ (הוא אחוז מכלל היבול). תמורת הקדמת התשלום האריס מתחייב לסכום מינימלי של 12 כור, ואין בכך ריבית אלא עסקת סיכון לשני הצדדים: אם השדה יתברך יהא האריס חייב לשלם 12 כור ואולי השדה אפילו יניב יותר, אך האריס ישלם רק 12 כור, ואם השנה לא תתברך ישלם האריס תשלום גבוה יותר מחלקו ביבול. אם כן הדוגמה ״סלע אחד״ היא לשיטת רבי יוחנן בלבד.
לפי המשנה לכל הדעות אסור לעשות הסכם כזה על חנות או ספינה, משום שיש כאן עסקת מימון לכל דבר. הרי מחיר הפרי איננו משתנה, ויש כאן מימון (הלוואה) תמורת תשלום גבוה יותר בסוף הזמן. ההבדל בין שדה לבין חנות עדין ביותר, כנראה בגלל הסיכון שאיננו מתחלק שווה בשווה בין השותפים, ולכן הבבלי מתיר לעיתים ״להפרין״. מותר להפרין כאשר החוכר משקיע בשדרוג החנות או הספינה, כשיש השקעה ורווח מובטח (בבלי סט ע״ב). ברם למעשה גם בשדה ייתכן שתהיה מכת חום או מכת מזיקים והיבול ילך לאיבוד. לדעתנו ההבדל בין השדה לחנות איננו רק בתחום המשפטי הטהור. בשדה זה כנראה הסדר רגיל שנעשה כדי לאפשר לחקלאי החוכר מימון ביניים, זה חלק מתנאי החכירה הרגילים. לעיל בפירוש למשנה הקודמת ראינו שבכלל נטו לאחר את תשלום החוב עד לגורן, שאז לחקלאי הכנסות המאפשרות את תשלום החוב. בחנות זו כבר עסקה מסחרית. אנו מעדיפים הסבר בלתי משפטי זה מאשר להידחק ולמצוא הבחנות משפטיות מעורפלות.
אבל בירושלמי מצינו על שאלת החנות שתי דעות, מחלוקת אמוראים שהיא תלויה אולי כבר במחלוקת תנאים (המשנה מול הברייתא שהתלמוד מביא).
1. כך בעדי הנוסח הטובים. בדפוסים המאוחרים נוסף ״למחצה״, וזו תוספת הסבר מיותרת שחדרה לגוף המשנה רק בנוסחאות מאוחרות. אבל בדפוס הראשון (דפוס נפולי): ״וכל דבר שדרכו לעשות וכל מוקום [כך שם] שנהגו לחלוק...⁠״.
2. זו כנראה מחצית התפוקה של תרנגולת, כלומר שתי ביצים בשלושה ימים.
3. ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, הביאור הארוך, עמ׳ 215.
4. זאת בניגוד לאריס, המשלם אחוזים מהיבול.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ו) אֵין מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִיִּשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית. אֲבָל מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִים, וְלֹוִין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית, וְכֵן בְּגֵר תּוֹשָׁב. מַלְוֶה יִשְׂרָאֵל מְעוֹתָיו שֶׁל נָכְרִי מִדַּעַת הַנָּכְרִי, אֲבָל לֹא מִדַּעַת יִשְׂרָאֵל.
One may not accept from a Jew sheep to raise or other items to care for as a guaranteed investment, in which the terms of the transaction dictate that the one accepting the item takes upon himself complete responsibility to repay its value in the event of depreciation or loss, but receives only part of the profit. This is because it is a loan, as the principal is fixed and always returned to the owner, and any additional sum the owner receives is interest. But one may accept a guaranteed investment from gentiles, as there is no prohibition of interest in transactions with them.
And one may borrow money from them and one may lend money to them with interest. And similarly, with regard to a gentile who resides in Eretz Yisrael and observes the seven Noahide mitzvot [ger toshav], one may borrow money from him with interest and lend money to him with interest, since he is not a Jew. Also, a Jew may serve as a middleman and lend a gentile’s money to another Jew with the knowledge of the gentile, but not with the knowledge of a Jew, i.e., the middleman himself, as the Gemara will explain.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ז] אֵין מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִיִּשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁהִיא רִבִּית.
אֲבָל מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִן הַגּוֹיִם, וְלָוִים מֵהֶן וּמַלְוִים אוֹתָן בָּרִבִּית, וְכֵן בְּגֵר תּוֹשָׁב.
מַלְוֶה הוּא יִשְׂרָאֵל מָעוֹתָיו שֶׁלַּנָּכְרִי מִדַּעַת הַנָּכְרִי, אֲבָל לֹא מִדַּעַת יִשְׂרָאֵל.
איזה הוא צאן ברזל היו לפניו מאה צאן ואמר לו הרי הן עשויות עליך למחצה לשליש ולרביע במאה של זהב והולדות והגזין שלך ואם מתו אתה חייב באחריותן ואתה מעלה לסלע מכל אחד ואחד מותר. מקבלין צאן ברזל מן העובד כוכבים ושדה צאן ברזל אפילו מישראל לוה אדם מאשתו ובניו ברבית אלא שמחנכן ברבית.
אין ישראל רשאי ללוות שקל ולהלוות בסלע אבל עובד כוכבים רשאי ללוות בשקל ולהלוות בסלע. ישראל שלוה מעות מן העובד כוכבים ומבקש להחזירן לו מצאו חבירו ואמר לו תנם לי ואני נותן לך כדרך שאתה נותן לו אסור ואם העמידו אצל העובד כוכבים מותר ועובד כוכבים שלוה מעות מישראל ומבקש להחזירן לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני נותנם לך כדרך שאתה נותנם לו מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור ישראל שאמר לעובד כוכבים הילך שכרך וצא והלוה מעותי ברבית אסור ועובד כוכבים שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר אבל אסור מפני מראית העין מעות של ישראל מופקדות אצל העובד כוכבים מותר להלוותן ברבית ושל עובד כוכבים המופקדות אצל ישראל אסור להלוותן ברבית זה הכלל כל שבאחריות ישראל אסור כל שבאחריות עובד כוכבים מותר ישראל שנעשה לו לעובד כוכבים אפוטרופוס או סנטר מותר ללוות הימנו ברבית ועובד כוכבים שנעשה אפוטרופוס לישראל או סנטר אסור ללוות הימנו ברבית ישראל הלוה מן העובד כוכבים ועובד כוכבים הלוה מישראל ישראל אחר נעשה לו ערב ואינו חושש.
אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהיא רבית, אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים, ולוים מהן ומלוים אותם ברבית, וכן בגר תושב. מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי ולא מדעת ישראל.
צאן ברזל הוא שיתנה עמו שאין עליו הפסד, וכבר ביארנו ענין ביטוי זה בכתובות. ואומרו מלוה ישראל מעותיו של נכרי וכו׳, מְשָלוֹ שיהיה גוי שנתן לישראל ממון בריבית, ורצה להחזירו לגוי, הרי אינו יכול לתתו הוא לישראל אחר ולומר לו תעלה לגוי כדרך שאני מעלה לו, אלא ימסור אותו הממון ליד הגוי ויחזור הגוי ויתנו לאותו הישראלי האחר, וכך מותר, והוא ענין מדעת הנכרי.
אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית כו׳ – צאן ברזל הוא שיתנה עמו שלא יהא הפסד עליו וכבר פירשנו ענין זה הלשון בכתובות. ומה שאמר מלוה ישראל מעותיו של כותי וכו׳ הוא כגון שהכותי נתן לישראל מעות ברבית וכשירצה להחזירם לכותי אין ראוי שיתנם הוא לישראל אחר ויאמר לו תעלה לכותי כדרך שאני מעלה לו אלא צריך שיתן אותו ממון לכותי וישוב הכותי וילום לישראל האחר וזה מותר והוא מדעת הכותי:
אֵין מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל. כָּל אַחֲרָיוּת הַנְּכָסִים עַל הַמְּקַבֵּל, וְשָׁם אוֹתָם עָלָיו בְּמָעוֹת, וְכָל זְמַן שֶׁאֵין נוֹתֵן לוֹ מְעוֹתָיו חוֹלְקִים הַשָּׂכָר. וְאַף עַל גַּב דְּמִשְׁנָה יְתֵרָה הִיא, דְּהָא תָּנָא לֵיהּ לְעֵיל אֵין מוֹשִׁיבִים חֶנְוָנִי לְמַחֲצִית שָׂכָר מִשּׁוּם דִּמְקַבֵּל עֲלֵיהּ פַּלְגָּא בְּהֶפְסֵד, וְכָל שֶׁכֵּן הָכָא דְּקִבֵּל כָּל הָאַחֲרָיוּת עָלָיו. נָקַט לֵיהּ מִשּׁוּם סֵיפָא, אֲבָל מְקַבְּלִים צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִים:
מִדַּעַת הַנָּכְרִי. כְּגוֹן יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִנָּכְרִי בְּרִבִּית וּבִקֵּשׁ לְהַחְזִירָם לוֹ, מְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְאָמַר תְּנֵם לִי וַאֲנִי אֶעֱלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לוֹ. אִם הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל נָכְרִי, אַף עַל פִּי שֶׁיִּשְׂרָאֵל נוֹתְנָם לוֹ בְּמִצְוַת הַנָּכְרִי, מֻתָּר. וְאִם לֹא הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל נָכְרִי, אָסוּר. דְּהוּא נִיהוּ דְּקָא מוֹזִיף לֵיהּ בְּרִבִּית:
אין מקבלין צאן ברזל – all mortgaged property (or property which may be resorted to in case of non-payment) are upon the receiver, and he placed upon them (i.e., the property) his resources, and all the time that he (i.e., the borrower) does not give him his monies, they divide the profit/wages. And even though this is an extraneous Mishnah, for it is taught in the Mishnah above (Mishnah 4), that they do not set up a storekeeper for half the profit because he receives on it one-half with loss, all the more so, here, when he receives all the mortgaged property upon it. They took it (i.e., the language) because of the concluding section of the Mishnah: “but they do accept a flock on ‘iron terms’ from the heathens.
מדעת הנכרי – such as the case where an Israelite borrowed money from a heathen at interest and he requested to return them to him. He found another Israelite and said: give them to me and I will credit you (see Bava Metzia 69b) in the manner that you credit him (as compensation). If he restored them (i.e., the monies) to the heathen, even though an Israelite gives them to him at the command of a heathen, it is permitted, but if he didn’t restore them to the heathen, it is forbidden, for he has lent him [money] at interest.
אין מקבלין וכו׳. פ׳ שני דבכורות דף ט״ז. ועיין במה שנכתב שם סימן ד׳. בפי׳ רעז״ל ואע״ג דמשנה היא וכו׳ נקט לה משום סיפא אבל מקבלין צ״ב מן הגויים הוא פי׳ רש״י ז״ל ונמקי יוסף ז״ל פי׳ דהכא אתא לאשמועינן דאין מקבלין כלל ואפילו יהיב לי׳ אגרא הואיל דכולה מלוה ע״כ. והקשו תוס׳ ז״ל כמה קושיות על פי׳ רש״י ז״ל שהעתיקו כבר רעז״ל כדכתיבנא וכתבו ונראה כפי׳ ר״ת שפירש דמתני׳ דהכא מיירי ברבית דאורייתא שפסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח וקבל עליו לתת בכל שנה דבר קצוב בין יהי׳ שם שבח בין לא יהי׳ והיינו רבית קצוצה ותנא ההיא דחנוני שהוא רבית דרבנן והכא קמ״ל דהאי רבית דאורייתא כדקתני מפני שהוא רבית כלומר רבית דאורייתא ואע״ג דקתני לעיל לא ישכור הימנו בפחות מפני שהוא רבית והיינו רבית דרבנן לפי׳ ר״ת שעושה נכייתא דבית כנכייתא דשדה התם איצטריך לאשמועינן דהוי רבית דרבנן דלא הוי כמו שאר משכנתא בנכייתא דשריא אבל מפני שהוא רבית דהכא אי לאו דאורייתא קאמר מאי קמ״ל וכפי׳ ר״ת נראה דכן משמע בירושלמי דקאמר איזהו צאן ברזל וכו׳. עכ״ל בקיצור:
ולווין מהן ומלוין אותם ברבית. לא זו אף זו קתני. וללישנא קמא דרב נחמן דאסר בגמרא רבית הגוי מוקמינן למתני׳ בת״ח דטעמא מאי גזור רבנן שמא ילמוד ממעשיו וכיון דתלמיד חכם הוא לא ילמוד ממעשיו א״נ אפילו עם הארץ עד כדי חייו התירו ולא להתעשר:
וכן בגר תושב. ואע״ג דכתיב קרא כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית מתרץ רב נחמן בר יצחק בגמרא דלא קאי אל תקח מאתו רק אאחיך דכתיב בקרא דלעיל מדלא כתיב אל תקח מאתם אבל גר תושב אינו מצווה רק להחיותו אבל לא שלא להלוותו ברבית:
אבל לא מדעת ישראל. כתוב בספר הלבוש ביורה דעה ריש סימן קנ״ט דבר תורה מותר להלות לגוי ברבית וטעמא לא מדכתיב לנכרי תשיך ילפינן לה דא״כ לנכרי תִשוֹךְ מבעי לי׳ דאז הוה משמעו תשוך אותו כלומר תקח ממנו רבית אבל מדכתיב תַשִוךְ לשון מפעיל הוא ומשמעו תגרום לו שישוך אותך כלומר יכול אתה ליתן לו רבית ולא שתקח ממנו רבית אלא כיון שנתנה התורה הטעם גבי רבית וחי אחיך עמך וכותי אין מצווין להחיותו (כלומר לפרנסו) דאחיך כתיב שמעינן מיני׳ שמותר להלוות לגוי ברבית אבל חכמים אסרוהו גזרה שמא ילמד ממעשיו ע״כ וע״ש עוד. וביד רפ״ה דהלכות מלוה ולוה וסימן ג׳ ובפ״ח סימן י״ב ובטור י״ד סימן קע״ז:
אין מקבלין צאן ברזל וכו׳. פירש הר״ב כל אחריות הנכסים על המקבל וכו׳ ונקראים צאן ברזל מהטעם שפירש ברפ״ז דיבמות. ומ״ש ואע״ג דמשנה יתירה היא וכו׳ נקט לה משום סיפא. אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו״ם כ״כ רש״י. ונ״י פירש דהכא אתא לאשמועינן דאין מקבלין כלל. ואפילו יהיב ליה אגרא הואיל דכולה מלוה:
מדעת העכו״ם. כתב הר״ב כגון ישראל שלוה מעות מהעכו״ם וכו׳ מצאו ישראל כו׳ ואני אעלה לך וכו׳. אף ע״פ שישראל נותנן לו במצות העכו״ם מותר. ופרכינן בגמרא דהא אין שליחות לעכו״ם. מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. ולכל התורה כולה ילפינן לה [עיין ברפ״ב דקדושין] ומסקינן כגון שנטל העכו״ם ביד וקבלו מן הראשון וקמשמע לן דלא תימא העכו״ם גופיה כי עביד אדעתא דישראל קא גמר ויהיב. וכתבו התוספות [ד״ה מצאו] דמשום הכי תני. שאמר ליה ואני אעלה לך. [משום העמידו דסיפא לאשמועינן] שזה ג״כ מותר שיקבלם הישראל:
אבל לא מדעת ישראל. כגון עכו״ם שלוה מישראל ברבית ובקש לחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואם הטמינו אצל ישראל אסור. הכי מסיים ברייתא דלעיל. ולרש״י ורבינו חננאל טעמא דאסור משום דיש שליחות לעכו״ם לחומרא מדרבנן ורבינו תם [ד״ה כגון] מעמיד הסיפא כמו הרישא. בנטל ונתן ביד:
{יח} וְנִמּוּקִי יוֹסֵף פֵּרֵשׁ דְּהָכָא אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן דְּאֵין מְקַבְּלִין כְּלָל, וַאֲפִלּוּ יָהֵיב לֵיהּ אַגְרָא, הוֹאִיל דְּכֻלָּהּ מִלְוָה:
{יט} וּפַרְכִינַן בַּגְּמָרָא דְּהָא אֵין שְׁלִיחוּת לְנָכְרִי, מַה אַתֶּם בְּנֵי בְרִית אַף שֶׁלּוּחֲכֶם בְּנֵי בְרִית, וּלְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ יָלְפִינַן לָהּ. וּמַסְּקִינַן כְּגוֹן שֶׁנָּטַל הַנָּכְרִי בַּיָּד וְקִבְּלָן מִן הָרִאשׁוֹן. וְקָא מַשְׁמַע לָן דְּלָא תֵימָא נָכְרִי גּוּפֵיהּ כִּי עֲבֵיד, אַדַּעְתָּא דְיִשְׂרָאֵל קָא גְמִיר וְיָהֵיב. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{כ} אֲבָל כוּ׳. כְּגוֹן נָכְרִי שֶׁלָּוָה מִיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית וּבִקֵּשׁ לְהַחְזִירוֹ לוֹ. מְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְאָמַר לוֹ תְּנֵם לִי וַאֲנִי אֶעֱלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לוֹ, מֻתָּר. וְאִם הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר. גְּמָרָא. וּלְרַשִׁ״י וּלְרַבֵּנוּ חֲנַנְאֵל טַעֲמָא דְּאָסוּר מִשּׁוּם דְּיֵשׁ שְׁלִיחוּת לְנָכְרִי לְחֻמְרָא מִדְּרַבָּנָן. וְרַבֵּנוּ תַם מוֹקֵי הָכָא גַּם כֵּן בְּנָטַל וְנָתַן בַּיָּד:
לה) אין מקבלין צאן ברזל מישראל
ר״ל שמקבל ממנו צאן על שנה, שיהיה גיזה וחלב וולדות, לחצאין, ואם ימותו או יפסידו, יפסד המקבל לבד, וה״ה שאר סחורה שקבל באופן כזה, ואף דכבר שמעינן לה, דאפילו במקבל חצי ההפסד אסור [כמ״ד], מכ״ש הכא דכל ההפסד על המקבל הצאן. אפילו הכי הדר תנא לי׳ הכא משום סיפא, דלקבל מעכו״ם אפילו בכה״ג שרי [ונקרא אופן זה צאן ברזל, שכל צאן יש בהן תקוות רווח הרבה, גיזה, חלב, וולדות, ונקרא מה״ט עשתרות שמעשרות בעליהן [חולין ד׳ פ״ד], אבל בחלשתן עלולות נמי להפסד, כחולי, מיתה, גניבה, וזול, הוצאה, וטורח, אבל צאן זה כשל ברזל הן, אין עלולות להפסד ויש בהן כל מעלות ורווח של צאן]:
לו) אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו״ם
נ״ל דקמ״ל דאף שמקבל עליו כל ההפסד אין בו משום לא תחנם, דאסור ליתן לעכו״ם מתנה [כי״ד קנ״א]:
לז) מלוה ישראל מעותיו של עכו״ם מדעת העכו״ם
אין ר״ל שמותר ישראל להלוות מעותיו של נכרי שבידו לישראל חבירו ע״פ ציווי הנכרי, דליתא, דהרי מדאין שליחות מעכו״ם לישראל או להיפך [רק לחומרא], א״כ ראובן הוא המלו׳ לשמעון ואסור, ואפילו כותב שטר על שם העכו״ם, וגם נותן משכנות לעכו״ם, וגם המקבל הרבית נותנו אח״כ ליד העכו״ם, אפילו הכי אסור, דהעכו״ם לא הלוה כלום, ורק הישראל הלוה ברבית [קס״ח א׳, ודלא כר״ב], רק הכא מיירי, שנטל העכו״ם בעצמו מעותיו שביד ראובן והלוום לשמעון, אף שע״י השתדלות ראובן הלוום לשמעון, לא אמרינן עכו״ם אדעתיה דראובן קעביד, ושרי, אף שאח״כ אומר העכו״ם לראובן, תהיה במקומי ליקח הקרן והרבית משמעון, וכן עשה, אפ״ה שרי [קס״ח ב׳], ודוקא כשמחזיר ראובן הריבית להעכו״ם. אבל כשהקנה העכו״ם לראובן הקרן והריבית, אז דוקא בהקנהו לאחר שהגיע זמן פרעון הקרן והריבית שרי, אבל במכר או נתן העכו״ם לראובן החוב קודם זמן פרעון הריבית, אסור ראובן ליקח הריבית [שם י׳ ורט״ז שם]. אם גם כל זה בהיה מעות העכו״ם בהלואה ביד ראובן, אבל עכו״ם שהפקיד מעותיו לראובן, שאינו חייב באחריותן, אז בכל גוונא מותר לראובן, להלוום לשמעון ע״פ ציווי העכו״ם דמשום דבפקדון אתא המעו׳ לידי׳ הו״ל מעותיו של עכו״ם, וברשות עכו״ם הם, ומותר להלותם ברבית אף שאין שליחות לעכו״ם [שם כ״ב], וכ״כ באמר שמעון לראובן. לוה לי מעות מעכו״ם על שמי והעכו״ם סומך רק על שמעון, שרי [שם י״ז], וכ״כ בא״ל ראובן לשמעון הילך משכון ולווה לי עליו מעכו״ם ברבית על שמך, ואפילו כבר היה המשכון ביד ראובן, וא״ל שמעון כן, שרי כשהעכו״ם סומך רק על המשכון [שם י״ז וכ״ו]:
לח) אבל לא מדעת ישראל
לרש״י ר״ל עכו״ם שלוה מעות מראובן ברבית, אסור להעכו״ם להלוותן באותן רבית לשמעון בציווי ראובן, דיש שליחות לעכו״ם לחומרא. ולר״ת גם זה שרי, רק שלא יקחם ראובן מהעכו״ם ויתנם לשמעון. מיהו שלא בציווי ראובן, לכ״ע שרי לעכו״ם להלוותן לשמעון., אף שאח״כ יתן שמעון הקרן והריבית לראובן, בעד העכו״ם הוא נתן לו [שם ו׳]:
עפ״י כתב יד קופמן
אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהיא ריבית – בתוספתא: ״מקבל אדן צאן ברזל מאשתו, והולדות והגיזין שלו, ואם מתו חייב באחריותו. אי זהו צאן ברזל? היו לפניו מאה צאן ואמר לו הרי הן עשויות עליך למחצה לשליש ולרביע, במאה של זהב, הולדות והגיזין שלך, ואם מתו אתה חייב באחריותן. ואתה מעלה לי סלע מכל אחת ואחת, מותר״ (פ״ה הי״ד)⁠1. אם כן צאן ברזל הוא מצב שבו הלווה או השוכר מקבלים את הצאן ונהנים מפירותיהם תמורת תשלום מוקדם. הסדר כזה בין שני סוחרים (בני אדם) אסור, אך מותר בין בעל לאשתו. האישה מביאה רכוש, הרכוש נשאר שלה (גוף הרכוש, הקרן) והרווחים של הבעל, כלומר הרווחים נכנסים למשק המשותף של המשפחה.
לפי ההסדר שהתוספתא מתארת בעל הצאן מעביר את הצאן לאחריותו המעשית של השני תמורת תשלום. השני מקבל את כל רווחי הצאן, או רק חלק מהם; השני איננו משלם כנראה את התשלום, אלא הוא נשאר כמין חוב. את החוב ישלם השני בתשלומים חלקיים כל שנה ושנה. אם כן השני חייב לראשון תשלום כספי, ובמקום לשלם הוא משלם לו סכום גבוה יותר במשך השנים הבאות (אם התשלום העתידי איננו גבוה יותר מסכום הרכישה, הרי שוודאי אין כאן ריבית). על כל פנים, הוולדות והגז נותרים של הבעלים הראשון, ולדעת הירושלמי שנביא להלן גם החלב והוולדות שייכים לשני, ותמורת זאת הוא משלם לבעל הצאן המקורי תשלום.
צאן ברזל נזכרים בעיקר בהקשר של דיני כתובה: הנכסים שהאישה מביאה לבית בעלה מחולקים לשניים, נכסי ״מלוג״ ו״צאן ברזל״ (משנה יבמות פ״ז מ״ב). ״נכסי מלוג״ הם רכוש שהאישה מביאה לבעלה. גוף הרכוש ממשיך להיות שייך לאישה, והבעל אוכל את הפירות (יבמות פ״ט מ״ג; כתובות פי״א מ״ו), אך אסור לו למוכרם. אם יגרש את האישה או ימות יחזור הרכוש כמות שהוא לאישה. בנכסי צאן ברזל גוף הרכוש מועבר זמנית לבעל, לשימושו, וכמובן הוא אוכל את רווחיו. אם יצטרך להחזיר את הרכוש (אם יגרש את אשתו או ימות) יחזיר את ״צאן ברזל״ בערכו כביום הקבלה; יש להניח שערכו של הרכוש יורד עם הזמן, ובנכסי מלוג ההפסד שלה. ״צאן ברזל״ מכונים כך משום שהם כברזל, ונשארים בערכם גם בחלוף השנים.
נכסי מלוג מכונים כך משום שהם נכסים שהבעל שואב מהם ללא כל אחריות. בלשון התלמוד: ״מהו עבדי מלוג אמר ליה כמה דאת אמר מליג מליג״ (ירושלמי יבמות פ״ז ה״א, ח ע״א; בראשית רבה, מה א, עמ׳ 447). ״מלג״ משמעו מרט2, כלומר נכסים שהבעל מורט מהם ללא מגבלה. להבחנה בין צאן ברזל לנכסי מלוג תוצאות הלכתיות נוספות; בחלק מהן הרחבנו בפירוש מסכת יבמות (יבמות פ״ז מ״א).
בנוסף לכתובת האישה, נכסי צאן ברזל מופיעים בשני הקשרים נוספים. ההקשר הראשון הוא דין בכורות, אשר בו נאמר ש״המקבל צאן ברזל מן הנכרי״ פטור מבכורות (משנה בכורות פ״ב מ״ד), כלומר הוולדות נחשבים לרכוש הנוכרי. בכל אחד מהמקרים (בכורות, ריבית וכתובה) מדובר בהסדר שונה במקצת, אך מניתוח שלושתם יתברר מהו המונח המשפטי המלא. ההקשר השני הוא דין ריבית (משנתנו). נכסי צאן ברזל נחשבים, אפוא, לריבית.
במקבילה בתוספתא שכבר ציטטנו יש הבחנה; בדרך כלל הסדר צאן ברזל נחשב כריבית: ״מקבל אדן צאן ברזל מאשתו, והולדות והגיזין שלו, ואם מתו חייב באחריותו. אי זהו צאן ברזל? היו לפניו מאה צאן ואמר לו הרי הן עשויות עליך למחצה לשליש ולרביע, במאה של זהב, הולדות והגיזין שלך, ואם מתו אתה חייב באחריותן. ואתה מעלה לי סלע מכל אחת ואחת, מותר. מקבלין צאן ברזל מן הגוים ושדי (שדה) צאן ברזל אפילו מישראל״ (פ״ה הי״ד).
הדמיון להסדר צאן ברזל של הכתובה הוא רק בכך שהשני (המקביל לבעל) חייב באחריות. מן הראוי להעיר שאפשר גם לקרוא את המשנה אחרת, שכן ברוב המשפטים לא נאמר מי הוא נושא המשפט. הסברנו שכל המשפט הראשון עוסק בשני.
מכל מקום, התוספתא מבינה שהסדר הכתובה דומה להסדר שבו עוסקת משנתנו. הירושלמי למשנתנו (י ע״ג) מוסיף ומתדיין על סתירה בין משנתנו לבין המשנה ״תמן״; המשנה תמן היא כנראה משנת בכורות (כך בבבלי המקביל), ואכן במשנת בכורות הוולד שייך כביכול לגוי (הראשון), ואילו במשנתנו הוולדות לשני. לפי הירושלמי מתברר שיש שני סוגי הסדרים, או שעיקר הבהמה שייך לראשון או שעיקרה שייך לשני. משנתנו עוסקת במצב שה״עיקר״ שייך לשני. ה״עיקר״ הם כנראה הוולדות.
עוד אנו שומעים מהתוספתא שהסדר כזה קיים גם בקרקע, אבל שם אין הוא נחשב לריבית; כנראה בקרקע היה הסדר זה נפוץ רק בין בעל לאשתו, ושם לא נקבעה חובת הריבית.
הבבלי (ע ע״א; בכורות טז ע״ב) מקשר במפורש את משנתנו למשנת בכורות, וממילא גם למשנת יבמות פ״ז, ומקשה מדוע במשנתנו ובהסדר הכתובה הוולדות הם של האדון וביבמות הוולדות שייכים לגוי (פטורים מבכורה). יצוין שעניין הוולדות איננו במשנה ובתוספתא ביבמות, והוא נוסף רק בברייתא של הירושלמי. הבבלי מתרץ לבסוף שתמיד הוולדות של השני, אבל לעניין בכורה עצם הבעלות התאורטית של הגוי מבטלת את חובת בכורות. כאמור, הירושלמי מתרץ שיש שני סוגי הסדרים. אם נדייק בלשון המשניות, הרי שבמשנתנו ובבכורות אין מדובר בוולדות כלל ועיקר.
לדעתנו, מאחר שרבי יהודה חולק על משנת בכורות3 וסובר שהמקבל או הנותן לנוכרי חייב בבכורה, פשוט יותר להסביר את הסתירה בין המשניות במחלוקת התנאים. משנתנו, ואולי גם משנת יבמות, הן לדעת רבי יהודה. עוד נוסיף שמדברי רבי יהודה משמע שבפועל לעיתים הוולדות שייכים לראשון ולעיתים לשני4, כלומר ההסדר לא היה קבוע (כדברי הירושלמי) ולכן הבעל צריך לפדותן מהנוכרי. אם כן, המחלוקת בין המשניות איננה רק מחלוקת רבי יהודה וחכמים אלא מחלוקת עקרונית, ולפנינו שלוש דעות:
1. משנת בכורות – הוולדות פטורים מבכורה וכנראה שייכים לגוי.
2. רבי יהודה – הוולדות שייכים לגוי וחייבים בבכורה.
3. משנת בבא מציעא ומשנת יבמות – הוולדות שייכים לשני, ובמקרה של כתובה לבעל.
כפי שאמרנו, ההבדל בין צאן ברזל לסתם קבלה (״נכסי מלוג״) אינו בגורל הוולדות. בהסדר הנישואים גם ולדות נכסי מלוג שייכים לבעל, שכן הוא המטפל בצאן לכל דבר (כולל האכלה וכולל כל הרווחים, וכל זאת על בסיס ההנחה שלאישה אין רכוש עצמאי משלה, ולא מקורות רווח). לכן מבחינת הבעלות על הוולדות אין הבדל בין ״ברזל״ ל״מלוג״. אבל בנוגע לאחריות קיים הבדל. בנכסי צאן ברזל הבעל אחראי על הצאן (ובבוא היום עליו להשיב את הצאן בערכו הריאלי כביום קבלתו), ובנכסי מלוג האחריות היא על האישה.
בקרקע אפשר שהנכס ישתבח, בצאן בוודאי ערכו מתמעט. ההדגשה על צאן ברזל לא הוגדרה, אפוא, בהקשר של בכורות אלא בהקשר של הסדרי הכתובה, והיא חלה כנראה גם על נושא הריבית. בנכסי מלוג אין חשש של ריבית, שהרי הבעל מקבל את גוף הצאן כולל אחריות אם הצאן ימות לפתע.
אבל התוספתא מביאה הסבר נוסף: ״לוה אדם מאשתו ומבניו ברבית, אלא שמחנכן ברבית. אין ישראל רשיי ללוות שקל ולהלוות בסלע, אבל גוי רשיי ללוות בשקל ולהלוות בסלע״ (פ״ה הט״ו). ההלכה נאמרת בענייננו, וייתכן שבאה להסביר כיצד הבעל נוטל צאן ברזל מאשתו. יש כאן אכן מרכיב של ריבית, אך זו הותרה בתוך תחום המשפחה.
אם כן הסדר צאן ברזל בין סתם שני אנשים נחשב לריבית, אבל בכתובת אישה נהגו לקיימו ואין עדות שחכמים התנגדו לו. התוספתא קובעת במפורש שאיסור ריבית אינו חל בתוך המשפחה הגרעינית. במשפחה הרווחים של צד אחד (הבעל) אינם באמת שלו, אלא הם שייכים למשק המשפחתי. כאמור לעיל לא רק הצורה הפורמלית מגדירה ריבית אלא גם המהות שבה, והסימן לבירור טיב המהות הוא ״קרוב לרווח״ ורחוק מהפסד. בכתובה ההסדר הוא באמת הסדר של שותפות. אדם אינו נושא אישה כדי להחזיר לה את צאן הברזל. צאן הברזל הוא מתנה של אבי הכלה למשק המשותף, בתקווה שהנישואים יצליחו ויניבו דורות המשך. סיכוני הרווח וההפסד כאן שווים לשני הצדדים (לאמיתו של דבר רווח לאחד הוא רווח של השני, ואם יהיה הפסד הוא יהיה של שני הצדדים). על כן מבחינה מהותית אין כאן עסקת הלוואה אלא עסקת נתינה מלוּוה בתנאי (ששני הצדדים שותפים לתקווה שלא יתגשם).
עם כל זאת, מעניין שהתוספתא איננה מסבירה את ההסבר המשפטי אלא בוחרת בקביעה מהותית אחרת, שאין יחסי ריבית בתוך המשפחה, או שמותר לקחת ריבית בתוך המשפחה.
לפי התוספתא צאן ברזל הוא ריבית. מדובר במצב שבו אדם הלווה לחברו, וכתמורה קיבל צאן ברזל. צאן הברזל הללו מכניסות ללווה רווחים, ובהחזר ההלוואה יחזרו בני הצאן לבעליהם אף על פי שערכם במשך השנים ירד (והמלווה אכל את רווחיהם בכל שנה ושנה), משום שזאת הלוואה. אבל בכל מקרה אחר מותר לאדם לתת צאן ברזל לחברו תמורת תשלום כזה או אחר (זה המקרה שבתוספתא שציטטנו בראש המשנה), וזה למעשה ההסדר של המשנה הקודמת, ״שמין״.
צאן ברזל הוא הסדר קיים במציאות, יש לו מינוח מקובל (שאיננו מהתורה) וכנראה שרווח. יש חכמים המתנגדים לו, בגלל השלכותיו בתחום הריבית, אבל כנראה שלמרות התנגדותם הוא היה מקובל. רבי יהודה כנראה חולק ומתיר את ההסדר (אולי בדלית ברירה), או נכון יותר הוא מכיר בתוקפו. מכל מקום משנתנו מצטרפת לדוגמאות מהמשנה הקודמת, שחכמים באים לאסור הסדר קיים, ומשמעות הדבר שהם מנסים לעצב את המציאות ואינם מצליחים בכך. ההסדר נשאר קיים ומוכח, והעדות לכך מבצבצת מבין החוקים שבמשנה. זאת אף שבדרך כלל ספרות החוק מייצגת רק את החוק, ולא את המציאות.
אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים – הקישור מלאכותי. העורך רצה להציג את ההלכה שמותר להלוות בריבית לנוכרי, וקישר אותה למשנת צאן ברזל. אפשר היה לקשרה לכל משנה אחרת בפרק. ולוים מהן ומלווים אותן בריבית – הנוכרים בוודאי אינם שומרים הלכות ולכן לא יימנעו מלקיחת ריבית, וממילא גם צווי התורה לא לקחת ריבית אינם חלים על הגוי. כפי שראינו במבוא זו הגישה המקובלת בחוקים הקדומים, שהחוק חל רק על בני הארץ או על בעלי האזרחות. ביוון היו אלו האזרחים היווניים וברומא האזרחים הרומיים. לגבי כל השאר יפעיל הדיין את הדין הנראה בעיניו, או שהם כפופים לחוק שלהם.
וכן בגר תושב – גר תושב הוא מונח מקראי, או נכון יותר מונח תאורטי השאוב מהמקרא ובא לתאר את ימי העבר. הכוונה לנוכרי החי בארץ וקיבל עליו את חוקיה. בפועל בימי המשנה כבר לא היה טיפוס כזה של גר, ואכן הבבלי תמה על מי מדובר כאן – אם הוא גר הוא כיהודי, ואם איננו יהודי הוא נוכרי (עא ע״ב). הווה אומר שאין כאן הלכה מעשית אלא ניסוח אוטופי המתאים לדרשת הכתוב, ולא למשנה.
שאלת דינו של גר תושב בדיני ממונות הייתה יכולה ללוות רבות ממשניות המסכת: מה דין אבדתו, נזקיו וכן הלאה, אך היא מופיעה רק כאן ובשני נושאים אחרים5. עצם האזכור הוא תאורטי כמובן, אך כך גם בכל מקום שבו הוא נזכר.
מלווה הוא ישראל על מעותיו שלנוכרי מדעת הנכרי – מותר ליהודי לפעול כנציג (״ממונה״ – אפוטרופוס) של הגוי ולהלוות כספו (של הנוכרי) ליהודי אחר. אבל לא מדעת ישראל – אסור לנוכרי להלוות כספים של יהודי ליהודי אחר.
1. וכן ירושלמי י ע״ג.
2. ערוך השלם, ערך מלג, כרך ה, עמ׳ 149.
3. אם יזכנו החונן לאדם דעת נרחיב בכך בפירושנו לבכורות.
4. לפיכך, גם במקרה של המקבל מן הגוי וגם במקרה של הנותן לגוי ייתכן שבפועל יהיה הוולד ברשות הנוכרי וישראל צריך לפדותו, לעיתים גם במחיר מרובה. ב״מקבל״ בעלות הגוי חלשה יותר, ולכן הקנס נמוך יותר.
5. במשנה מופיע גר תושב רק בהלכות תאורטיות: כאן ובמשנה להלן פ״ט מי״ב; במכות פ״ב מ״ג לעניין רוצח בשגגה שגולה, בנגעים פ״ג מ״א (לפן התאורטי של נושא נגעים ראו במבוא לפירושנו למסכת). גם בתוספתא מופיע גר תושב רק בהקשרים אלו ודומיהם.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ז) אֵין פּוֹסְקִין עַל הַפֵּרוֹת עַד שֶׁיֵּצֵא הַשָּׁעַר. (יָצָא הַשַּׁעַר, פּוֹסְקִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָזֶה יֵשׁ לָזֶה). הָיָה הוּא תְחִלָּה לַקּוֹצְרִים, פּוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַגָּדִישׁ, וְעַל הֶעָבִיט שֶׁל עֲנָבִים, וְעַל הַמַּעֲטָן שֶׁל זֵיתִים, וְעַל הַבֵּיצִים שֶׁל יוֹצֵר, וְעַל הַסִּיד מִשֶּׁשִּׁקְּעוֹ בַכִּבְשָׁן. וּפוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַזֶּבֶל כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין פּוֹסְקִין עַל הַזֶּבֶל אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה לּוֹ זֶבֶל בָּאַשְׁפָּה. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. וּפוֹסֵק עִמּוֹ כְשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָסַק עִמּוֹ כְשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ, יָכוֹל לוֹמַר תֶּן לִי כָזֶה, אוֹ תֶּן לִי מְעוֹתָי.
One may not set a price with a buyer for the future delivery of produce until the market rate is publicized, as, if he is paid for supplying produce at a later date in advance of the publication of the market rate for that type of produce, he may set a price that is too low. The money paid in advance is deemed a loan, and if the initial payment was lower than the later market value, delivery of the produce will constitute interest on the loan. Once the market rate is publicized, the seller may set a price, even if the produce is not yet in his possession. The reason for this is that even though this one, i.e., the seller, does not have any of the produce, that one, someone else, has it, and the seller could theoretically acquire the produce now at the price he set.
If the seller was first among the reapers, having harvested his crop before the market rate was set, he may set a price with a buyer as he wishes for a stack of grain that is already in his possession, or for a large basket of grapes prepared for pressing into wine, or for a vat [hama’atan] of olives prepared for pressing into oil, or for the clumps [habeitzim] of clay prepared for use by a potter, or for plaster nearing the end of the manufacturing process at the point after he has sunk it, i.e., baked it, in the kiln. Although the market rate has yet to be set, the seller may nevertheless set a price now for their eventual delivery.
The mishna continues: And he may set a price with a buyer for manure on any of the days of the year, as the manure will certainly be available and it is therefore viewed as if it is ready. Rabbi Yosei says: One may set the price of manure only if he already had a pile of manure in his dunghill to which the sale can immediately be applied, but the Rabbis permit it in all cases.
And one may also set a price with a buyer at the highest rate, i.e., a large amount of produce sold for the lowest price, stipulating with the seller that the sale price match the lowest market rate for this product during the course of the year. Rabbi Yehuda says: Even if he did not set a price with him beforehand at the highest rate, the buyer may say to the seller: Give me the produce at this rate or give me back my money. Since he did not formally acquire the produce, if the price changed he may withdraw from the transaction.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ח] אֵין פּוֹסְקִין עַל הַפֵּרוֹת עַד שֶׁיֵּצֵא הַשַּׁעַר.
הָיָה הוּא תְּחִלָּה לַקּוֹצְרִים, פּוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַגָּדִישׁ, וְעַל הָעֶבֶט שֶׁלָּעֲנָבִים, וְעַל הַמַּעְטֵן שֶׁלַּזֵּיתִין, וְעַל הַבֵּצִים שֶׁלַּיּוֹצֵר, וְעַל הַסִּיד מִשֶּׁיִּשָּׁקַע כִּבְשָׁנוֹ.
וּפוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַזֶּבֶל כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה.
רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אֵין פּוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַזֶּבֶל, עַד שֶׁיְּהֵא לוֹ זֶבֶל בָּאַשְׁפּוֹת.
וַחֲכָמִים מַתִּירִין.
פּוֹסֵק עִמּוֹ כְשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָסַק עִמּוֹ, יָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ: ״תֶּן לִי כָזֶה, אוֹ תֶן לִי אֶת מָעוֹתַי.⁠״
אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער אפי׳ ישנות הולכות מארבע אין פוסקין על החדשות מארבע עד שיצא השער לחדש ולישן יצא שער לאחרים אע״פ שאין לו מותר לקוץ הימנו במה דברים אמורים בזמן שמוצא ליקח באותו השער אבל אם היו לקוטות והולכות מארבע והוא אינו מוצא ליקח אלא מג׳ הרי זה אינו פוסק עד שיצא השער ללוקח ולמוכר ופוסק עמו על הגדיש של תבואה ועל העביט של ענבים ועל המעטים של זיתים אע״פ שלא יצא השער אבל אחרים לא יקיצו על גביו ופוסק עמו על הזבל באשפות כל ימות השנה אע״פ שאין לזה יש לזה.
אין פוסקים על הביצים של יוצר אלא עד שיעשו אמר רבי יוסי במה דברים אמורים באלו העושים בעפר לבן אבל באלו העושים בעפר שחור כגון כפר חנניא וחברותיה כפר שיחין וחברותיה מותר לקוץ שאע״פ שאין לזה יש לזה. אין פוסקין על החלב ועל הגזין אלא עד שיעשו התחיל לחלב מותר לקוץ התחיל לגוז מותר לקוץ. אין פוסקין לא על האפרוחין ולא על הפרגיות ולא על הדגים בטבריא ולא חבילי קש אבל פוסקין על הביצים ועל הצפרים ועל הדגים שבשאר כל מקומות ועל חבילי עצים זה הכלל כל שיש לו גורן קוצץ עמו כשער גורן וכל שאין לו גורן קוצץ עמו כל שעה שירצה.
אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער. היה הוא תחלה לקוצרים פוסקים עמו על הגדיש ועל העבט שלענבים ועל המעטן שלזתים ועל בצים שליוצר ועל הסיד משישקע כבשנו. פוסק עמו על הזבל כל ימות השנה, ר׳ יוסי אומר אינו פוסק עמו על הזבל עד שיהא לו זבל באשפה, וחכמים מתירין. פוסק עמו כשער הגבוה, ר׳ יהודה אומר אף על פי שלא פסק עמו יכול הוא לומר לו תן לי כזה או תן לי את מעותי.
כשער הגבוה, כגון השער הזול ביותרא שיש באותו המין, ויחייבו במשובח שבו. ואין הלכה כר׳ יוסי ולא כר׳ יהודה.
א. מ׳השער׳ כתוב בכה״י על המחק, וקשה לדעת מה היה כתוב בתחילה.
אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער כו׳ – כשער הגבוה כלומר כשער הזול שבאותו המין וישיבו במובחר שבאותו המין. ואין הלכה כרבי יוסי ולא כרבי יהודה:
הָיָה הוּא תְּחִלָּה לַקּוֹצְרִים. וְיֵשׁ לוֹ גָּדִישׁ וַעֲדַיִן לֹא יָצָא הַשָּׁעַר:
פּוֹסֵק עִמּוֹ. בְּאֵיזֶה שַׁעַר שֶׁיִּרְצֶה, דְּכֵיוָן דְּיֵשׁ לוֹ אֵין כָּאן רִבִּית, דְּמֵעַכְשָׁיו אוֹתוֹ גָּדִישׁ קָנוּי לוֹ. וְאַף עַל גַּב דְּלֹא מָשַׁךְ, כֵּיוָן דְּכִי אֵין לוֹ נַמִּי לֹא הֲוָה אֶלָּא אֲבַק רִבִּית דְּרַבָּנָן, כִּי יֵשׁ לוֹ לֹא גָּזוּר:
עַל הֶעָבִיט. כְּלִי גָּדוֹל שֶׁצּוֹבְרִים בּוֹ אֶת הָעֲנָבִים לִפְנֵי דְרִיכָה וְהֵם מִתְחַמְּמִים לְהוֹצִיא יֵינָם יָפֶה. וְשֶׁל זֵיתִים קָרוּי מַעֲטָן:
עַל הַבֵּיצִים שֶׁל יוֹצֵר. אִם הִכְנִיס עָפָר וַעֲשָׂאוֹ בֵּיצִים לַעֲשׂוֹת מֵהֶן קְדֵרוֹת, פּוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַקְּדֵרוֹת בְּאֵיזֶה שַׁעַר שֶׁיִּרְצֶה, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָא הַשָּׁעַר:
וְעַל הַסִּיד. פּוֹסֵק עִמּוֹ בְּאֵיזֶה שַׁעַר שֶׁיִּרְצֶה מִשֶּׁיְּשַׁקְּעֶנּוּ בְּכִבְשָׁן הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִשְׂרֹף וְלַעֲשׂוֹת מֵהֶן סִיד:
וַחֲכָמִים מַתִּירִין. אִיכָּא בֵּין חֲכָמִים לְתַנָּא קַמָּא, דְּתַנָּא קַמָּא כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה קָאָמַר. וּפָלֵיג עֲלֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר לֹא שְׁנָא יְמוֹת הַחַמָּה וְלֹא שְׁנָא יְמוֹת הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לְמוֹכֵר זֶבֶל בָּאַשְׁפּוֹת. וַחֲכָמִים מַתִּירִין דַּוְקָא בִּימוֹת הַחַמָּה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ, יֵשׁ לַאֲחֵרִים, שֶׁהַכֹּל יֵשׁ לָהֶן זֶבֶל, שֶׁכְּבָר נִרְקַב וְנִשּׁוֹף בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים לֹא. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים:
כְּשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ. אִם יִפְחֹת הַשַּׁעַר מִמַּה שֶּׁהוּא עַכְשָׁיו, תִּתֵּן לִי כְּשַׁעַר הַזּוֹל. גָּבוֹהַּ, הַיְנוּ בְּזוֹל, שֶׁנּוֹתְנִין פֵּרוֹת גְּבוֹהִים וְרַבִּים בְּדָמִים מֻעָטִים:
תֶּן לִי כָזֶה אוֹ תֶּן לִי מְעוֹתָי. שֶׁהֲרֵי לֹא מָשַׁךְ, וְיָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁפָּרַע לֵיכָּא, הוֹאִיל וְלֹא נָתַן מְעוֹתָיו עַל מְנָת לְקַבֵּל עַכְשָׁיו אֶלָּא לְאַחַר זְמַן, וּבְתוֹךְ כָּךְ נִשְׁתַּנָּה הַשָּׁעַר, סְתָם דַּעְתֵּיהּ דֶּאֱינַשׁ אַתַּרְעָא זִילָא פָּסִיק. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה:
היה הוא תחלה לקוצרים – and he has a stack/heap of grain but the market price has not yet been published.
פוסק עמו – for whatever market price that he wants, and since he has it (i.e., pile of grain), there is no interest here, since from now that heap is acquired for him, and he though he did not take possession [by drawing or seizing], since he does not have it also, it is not other than the dust of interest of the Rabbis, but if he has it, a decree was not made.
על העביט – a large utensil that they collect/pile up the grapes before treading and they become heated to producer their wine well, and of olives, it is called a vat or pit where olives are packed until they form a viscid mass.
על הביצים של יוצר – if he brought in dust and made it eggs to make of them a dishes, he sets with him on the dishes for whatever price he wants, and even though the [official] price had not been publicized.
ועל הסיד – he sets with him at whatever price that he wants from when he let them down into the kiln/furnace of wood and stones to burn them and make of them plaster.
וחכמים מתירין – there is a difference between the Sages and the first Tanna [of the Mishnah], for the First Tanna speaks of all the days of the year and Rabbi Yosi disagrees with him and says that there is no difference between the dry season (i.e., literally, the “days of sunshine) and the days of the rainy season until the seller has manure in the dung heaps, but the Sages permit specifically during the days of sunshine, for even if he doesn’t have [manure], others have it, for everyone has manure which has decayed and became crushed during the rainy season, but not during the rainy season itself. And the Halakha is according to the Sages.
כשער הגבוה – [according to the price at the height of the market – Bava Metzia 72b] – and if the market price became less than what it is now currently, give me according to the lowest market price. The height – that is the cheapest that when giving tall and much produce lesser costs.
תן לי כזה או תן לי מעותי – for since he did not take possession (by pulling/seizing), he is able to retract, and even [the curse of] “He who punished [the generation of the Flood….will punish those who do not stand by his word (although the court cannot compel him) is not [applicable], for he did not give his monies on the condition to receive [the produce] now, but rather later, and in the midst of things, the market price changed, it is the mere opinion of people of delighting in the cheap market price. But the Halakha is not according to Rabbi Yehuda.
אין פוסקין. בפירקין דף ס״ב. ופי׳ אין פוסקין אין נותנין מעות לישראל חברו ע״מ ליתן לו בהן פירות לסך כך לזמן פלוני ואפילו יש שנותנין אותו עכשיו בכך בתחילת הקציר אין זה שער עד שיצא שער מפורסם בשוקי העיר בכך וכך בין לחדש בין לישן שוה בשוה דכיון שלא יצא השער כמה נמכרין שמא יתייקרו כשיצא השער שלהם נמצא שהי׳ משתכר זה בהמתנת מעותיו שיתן לו פירות כפי מה שפסקו אבל משיצא השער פוסקים כדמפרש בגמרא בברייתא. ועיין ברש״י ובתוס׳ בפירקין דף ס״ג ע״ב ובנמקי יוסף בפירקין דף צ״ו:
יצא השער פוסקים וכו׳. אית ספרים דלא גרסי לי׳ תוספות ז״ל וכן בירושלמי ובהרי״ף ז״ל ליתי׳ במתני׳ והכי מוכח בהלכות עולם פ׳ שני דשער שני דל״ג לה במשנה אלא בברייתא דלעיל מינה. ואע״ג דבפי׳ רש״י ז״ל בריש פירקין כתוב דתנן יצא השער פוסקין שמא לאו דוקא והוא כמו דתניא או שמא צ״ל דתניא. והר״ר יהוסף ז״ל מחק גם מלות ואע״פ שאין לזה יש לזה וכתב לא מצא תי׳ זה בכל הספרים ע״כ:
אע״פ שאין לזה יש לזה. עיין על זה בתוספת י״ט. [הגהה לשון ספר הלבוש בי״ד ריש סימן קע״ה אבל משיצא השער פוסקין שאע״פ שאין לזה יש לזה כלומר שכיון שיצא השער בשוק של עיירות וזה נותן לו מעות לתת לו כל השנה חטין במקח הזה אין כאן רבית אפילו אם יתייקרו שיוכל הפוסק לומר למוכר שקול טיבותך ושדי אחזרי מאי אהנית לי אם יהיו זוזי אלה בידי אוכל לקנות בעד המעות הללו חטין בשווקים שבעיירות בשער של עכשיו שיספיקו לי לכל השנה וחשבינן מפני זה כשנותן הפוסק המעות הללו ליד המוכר אע״פ שאין למוכר פירות בביתו הוי כאילו קנה המוכר בדמים הללו תבואה והקנה אותם ללוקח וזכה בהן הלוקח וכשנתייקרו אח״כ ברשותי׳ נתייקרו דכיון שאינו דרך הלואה אלא דרך מקח שאינו רבית של תורה לא אחמור בה רבנן. בד״א שאין פוסקי׳ עד שיצא השער ה״מ כשאין לו למוכר פירות בביתו וצריך לקנותם מן השוק לכך אין פוסקין עד שיצא השער אבל אם יש למוכר פירות או חטין יכול לפסוק עמו בזול עד כדי כל החטין והפירות שיש לו אפילו לא יצא השער דכיון שיש לו יכול הוא להוזיל גבי׳ כמו שירצה שכל אדם יכול למכור פירותיו בזול ומי ימחה בידו ע״כ]:
פוסק עמו על הגדיש תוס׳ פ׳ שתי מדות דף צ׳. ובגמרא אמר רב מחוסר שתי מלאכות פוסק אע״פ שלא יצא השער דהא יש לו אבל מחוסר שלש כאין לו דמי ופי׳ נ״י וא״כ צריך לומר דמתני׳ דאמר פוסק על הגדיש מיירי שאין הגדיש מחוסר אלא שתי מלאכות כגון דישה וזרייה שכבר נתייבש לגמרי:
ועל הבצים של יוצר גמ׳ ת״ר אין פוסקין על הבצים של יוצר דברי ר״מ א״ר יוסי בד״א בעפר לבן שאינו מצוי כ״כ אבל בעפר שחור כגון כפר חנניא וחברותיה כפר שיחין וחברותיה כיון שהוא מצוי במקומו פוסקים דאע״פ שאין לזה יש לזה:
ופוסק עמו על הזבל כל ימות השנה אע״פ שאין לו מפני שהוא דבר מצוי וכיוצא בזה פוסק שאע״פ שאין לזה יש לזה:
ועל הַעֶבֶט של ענבים כך הגיה הר״ר יהוסף ז״ל וכך נקד:
הביצים ס״א הַבֵצִין.
ה״ג ר׳ יוסי אומר לעולם אינו פוסק עמו על הזבל עד שיהא לו זבל באשפות רש״י ז״ל:
ופוסק עמו כשער הגבוה אכולה מתני׳ קאי שצריך לפסוק עמו שאם יוזלו ויפחתו דמי השער שיתנו לו כשער הזול ואם לא פסק כן יקבל על כרחו כשער שפסק רש״י ז״ל. ומתני׳ דמצריך לי׳ לפסוק כשער הגבוה אתיא אפילו כרבנן ופליגי עלי׳ דר״ש לעיל בפ׳ הזהב ואמרי דלוקח יכול לחזור כמוכר ואין לו עליו אלא מי שפרע בחוזר בו אף בלא נשתנה השער ואפ״ה אמרי׳ במתני׳ כי נשתנה השער ואיכא למימר הואיל ולא נתן מעות ע״מ לקבל עכשיו אלא לאחר זמן ובתוך כך נשתנה השער דעתי׳ אתרעא דזולא הוא לא אמרינן הכי אא״כ פסק בפירוש שער הגבוה הוא דשקיל כי השתא ואי לא שקיל כמעיקרא או יקבל מי שפרע משום דאפילו כר״ש לא אתיא דאימור אימת אמר ר׳ שמעון דלוקח לא מצי הדר ביה בחד תרעא כגון שלא נשתנה השער או הפוסק ע״מ לקבל מיד ונשתהה ובתוך כך נשתנה השער דכי פסק לאו אדעתא דתרעא זילא פסק בתרי תרעי כי מתני׳ מי אמר מודה הוא דחוזר ואין עליו אלא מי שפרע וכי נמי אוקמת להא מתני׳ כר״ש להנצל מקללת מי שפרע מצריך לה לפסוק כשער הגבוה ואם לא פירש וחוזר בו מקבל מי שפרע וא״כ ה״ה לרבנן דבתרי תרעי לא פליגי. ועיין בתוי״ט:
ר׳ יהודה אומר אע״פ וכו׳ תוס׳ פ׳ כל הגט דף ל׳ וכתבו שם דוקא בשא״ל כן בשעת הזול אבל אם לא אמר לו כן עד אחר שהוקרו אפילו ר׳ יהודה מודה דלא מהני אלא ששם נפל טעות שבמקום ר׳ יהודה כתוב שם ר׳ יוסי. ואיתא נמי בתוספת פ׳ שתי מדות דף צ׳ ומחק הר״ר יהוסף ז״ל מלות כשער הגבוה מדברי ר׳ יהודה. וכתבו תוספות ז״ל תן לי כזה או תן לי את מעותי אין זה מעמיד מלוה ע״ג פירות כיון דבתורת מקח נותן לו מעות תחלה ואפילו מי שפרע ליכא דדעתייהו דאינשי אתרעא זילא כשנותנין מעות ע״מ לקבל פירות לאחר זמן עכ״ל ז״ל. ובי״ד רפ״ט דהלכות מלוה ולוה וסי׳ ה׳. ובטור י״ד סי׳ קע״ה ובתשן המשפט סי׳ קפ״ב:
אין פוסקין. אין נותנין מעות לישראל חבירו ע״מ ליתן לו בהם פירות לסך כך. לזמן פלוני. דכיון שלא יצא השער בכמה נמכרים. שמא יתיקרו כשיצא שער שלהם. נמצא שהיה משתכר זה בהמתנת מעותיו. שיתן לו פירות. כפי מה שפסקו בזול. נ״י:
יצא השער פוסקין אע״פ שאין לזה יש לזה. [עיין לקמן בדבור ופוסק וכו׳] בגמרא דף ס״ג ע״ב דאמר ליה שקיל לטיבותך ושדיא אחיזרי. מאי אהנית לי. אי הוה לי זוזי בידי הוי מזביננא בהיני ושילי. והתוספות דף ס״ב כתבו וזה לשונם. אע״פ שאין לזה יש לזה. אע״ג דלא משך אין זה רבית. כיון שאם היה בא מוכר לחזור הוה קאי במי שפרע. ולכך חשיבי כנתיקרו ברשות לוקח. ע״כ. נראה שדעתם שאין להוציא מידי איסור רבית אלא אם כן שנוכל לומר שהיו קנוים לזה שנתן המעות וברשותיה אייקור. דליכא למימר ד⁠[דוקא]. לענין איסור רבית סגי. שהרי כתבו הוה קאי במי שפרע. משמע דדינא הכי בקנייה דעלמא. וזהו כדעת רש״י שכתבתי בריש פרקין. ומסתייע לדברי המגיד בר״פ כ״ב מהלכות מכירה. שעל שכתב הרמב״ם הפוסק על השער וחוזר בו מקבל מי שפרע כתב דמפרקין יצא לו כן. והכ״מ דחה זה לפי שאינה שנויה אלא לענין רבית ומנלן ללמוד משם לענין קיום המקח. ובספרו ב״י ח״מ סימן רי״א כתב. שאע״פ שיש ללמוד כן מהתוספתא לענין קנייה דעלמא. מכל מקום אין ראיה. ע״כ. וזה כסברת הראב״ד דלעיל בדבור ויין אין לו. דסבירא ליה דהכא לא מטעם קנין התירו אלא מטעם שיש ביד החכמים להקל בדבר שמדבריהם. ורבית דע״י מקח וממכר מדבריהם הוא אבל כיון שגם דעת התוספות ורש״י בטעם שריותא דהכא לפי שנקנה לו לענין מי שפרע. ולא הביאו ראיה לזה. וכמו שכתבתי לעיל. שמע מינה דממקומו דהכא הוא מוכרע. ולכך לא הוי ליה להכ״מ לדחות דברי המגיד בפירוש דעת הרמב״ם:
היה הוא תחלה לקוצרים וכו׳. כתב הר״ב ואע״ג דלא משך וכו׳. כי יש לו. לא גזור. וכ״כ רש״י. וכלומר הואיל ולענין מי שפרע מיהא קנה. וכמ״ש לעיל בדבור ויין אין לו:
ופוסק עמו [כשער הגבוה]. ארישא קאי יצא השער פוסקין ואע״פ שיש נוסחא דלא גריס לאותה בבא כמ״ש התוספות דף ס״ב מ״מ מדיוקא שמעינן לה ועלה קאי ופוסק עמו. וכן מבואר בל׳ הרמב״ם פ״ט מהלכות מלוה ובל׳ הטור סימן קע״ה דארישא קאי. ורש״י והר״ב כתבו בריש פרקין דתנן יצא השער וכו׳. ש״מ דגרסינן לה במשנה:
תן לי כזה. כתב הר״ב כשער הזול. ואע״פ שאין לו. וגם מתחלה כשנתן לו המעות לא התנה לא הוה כרישא גבי יין אין לו. דהתם זקפו עליו בהלואה כמ״ש שם אבל הכא בתורת מקח נותן לו. וכ״כ התוספות [ד׳ ע״ד ד״ה יכול]:
{כא} אֵין כוּ׳. אֵין נוֹתְנִין מָעוֹת לְיִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ עַל מְנָת לִתֵּן לוֹ בָּהֶם פֵּרוֹת לְסַךְ כָּךְ לִזְמַן פְּלוֹנִי. דְּכֵיוָן שֶׁלֹּא יָצָא הַשַּׁעַר בְּכַמָּה נִמְכָּרִים, שֶׁמָּא יִתְיַקְּרוּ כְּשֶׁיֵּצֵא שַׁעַר שֶׁלָּהֶם. נִמְצָא שֶׁהָיָה מִשְׂתַּכֵּר זֶה בְהַמְתָּנַת מְעוֹתָיו, שֶׁיִּתֵּן לוֹ פֵּרוֹת כְּפִי מַה שֶּׁפָּסְקוּ בְּזוֹל. נִמּוּקֵי יוֹסֵף:
{כב} וְאַף עַל פִּי כוּ׳. בַּגְּמָרָא, דְּאָמַר לֵיהּ שְׁקֹל לְטִיבוּתִיךְ וְשַׁדְיָא אַחִיזְרֵי, מַאי אַהֲנֵית לִי, אִי הֲוָה לִי זוּזֵי בְּיָדִי הָוֵי מְזַבְּנִינָא בְהִינֵי וְשִׁילֵי. וְהַתּוֹסָפוֹת כָּתְבוּ אַף עַל גַּב דְּלֹא מָשַׁךְ אֵין זֶה רִבִּית, כֵּיוָן שֶׁאִם הָיָה בָּא מוֹכֵר לַחֲזֹר הֲוָה קָאֵי בְּמִי שֶׁפָּרַע, וְלָכֵן חֲשִׁיבֵי כְּנִתְיַקְּרוּ בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ. עַד כָּאן. נִרְאֶה שֶׁדַּעְתָּם שֶׁאֵין לְהוֹצִיא מִיְדֵי אִסּוּר רִבִּית אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁנּוּכַל לוֹמַר שֶׁהָיוּ קְנוּיִים לְזֶה שֶׁנָּתַן הַמָּעוֹת וּבִרְשׁוּתֵיהּ אַיְקוּר. וְזֶה כְּדַעַת רַשִׁ״י שֶׁכָּתַב בְּרֵישׁ פִּרְקִין. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{כג} רַשִׁ״י. וּכְלוֹמַר הוֹאִיל וּלְעִנְיָן מִי שֶׁפָּרַע מִיהָא קָנָה:
לט) אין פוסקין על הפירות
שיתן מעות למוכר ליתן לו בהם פירות בסך כך וכך בזמן פלוני:
מ) עד שיצא השער
דאל״כ שמא יתיקרו אח״כ, ונמצא שמכרם בזול בשכר מעותיו:
מא) יצא השער
קבוע:
מב) פוסקין
דהרי יוכל לקנות כן בכל מקום, והחוזר בו מקבל מי שפרע, ואפילו יוזל אח״כ:
מג) ואף על פי שאין לזה יש לזה
ר״ל אף שאין למוכר, הרי יכול לקנות השתא בכל מקום שירצה, ולהניחם בידו עד שיתיקרו, ואף דלא משך. עכ״פ כיון דכשחוזר בו מקבל מי שפרע, ברשותו אתייקר [קע״ה א׳ ז׳], וכשיתיקרו, מותר לשומן בדמים כשעת היוקר, ונותן לו המוכר תחתיהן פירות אחרות, אבל לא מעות, וי״א דגם מעות שרי [שם ו׳]:
מד) היה הוא
המוכר:
מה) תחלה לקוצרים
שכבר יש לו תבואה, אבל לא יצא השער.
מו) פוסק עמו
באיזה שער שירצה, אף דלא משך הלוקח, עכ״פ כיון דריבית דרך מקח, אפילו אין לו, רק מדרבנן אסור, להכי כי יש לו לא גזרו, דאמרינן ברשות לוקח נתייקרו:
מז) על הגדיש
תבואה גדושה:
מח) ועל העביט של ענבים
כלי גדול שהענבים צבורין בו שיתחממו קודם שיכבשום, כדי שיוציאו יינם יפה:
מט) ועל המעטן של זיתים
הוא כעין של יין הנ״ל. רק דגבי זתים נקרא מעטן:
נ) ועל הביצים של יוצר
כדורי טיט, שמעגל הקדר לעשות מהן קדירות:
נא) ועל הסיד מששקעו בכבשן
שכבר שקע אבני הסיד והעצים בכבשן, ואף דכולן לא נגמרו מלאכתן עדיין, אפ״ה פוסק, ודוקא בחסר רק ב׳ מלאכות לגמרן [קע״ה]:
נב) ופוסק עמו על הזבל כל ימות השנה
אפילו בתחלת חורף שאין זבל מצוי:
נג) רבי יוסי אומר אין פוסקין על הזבל אלא אם כן היתה לו זבל באשפה
מדאין אדם מוכרו לו, רק מקיימו לעצמו:
נד) וחכמים מתירין
ודוקא בתחלת קיץ שזבל מצוי, שנרקב ונישף ברגלים בגשמים בחורף שעבר:
נה) ופוסק עמו כשער הגבוה
ארישא קאי, דכשיצא השער פוסק אפי׳ על שער הגבוה, ר״ל גבוה במניין מדת הפירות, דכשיוזל השער טפי מהשתא יתן לו כשער הזול, וכשיתיקר יתן כדהשתא:
נו) רבי יהודה אומר אף על פי שלא פסק עמו כשער הגבוה יכול לומר תן לי כזה או תן לי מעותי
דסתם הטתן מעות אשער זול פסק, אף שלא התנה בפירוש. ולא קיי״ל כן [שם]:
עפ״י כתב יד קופמן
אין פוסקין – לפסוק הוא לקבוע מחיר, על הפרות עד שיצא השער – ה״שער״ הוא המחיר הקבוע של הפירות. כפי שכתבנו בפירושנו לפרק ד, לסחורה חקלאית היה מחיר קבוע. מחיר זה הוא השער. באופן טבעי ה״שער״ נקבע בעת הקטיף, כאשר ברור כמה פירות יגיעו לשוק ומה יהיה טיבם. המנגנון של קביעת השער הוא תעלומה חברתית עתיקת יומין. זה נתון מלאכותי במידת מה הנקבע ״מעצמו״ על ידי שיווי המשקל בין ההיצע לצריכה, ואלה מעולם לא נמדדו במדויק. השער נקבע איכשהו בין המוכרים לקונים. לפי המשנה אין לבצע מכירות עתידיות של מזון עד קביעת המחיר, שכן בעתיד הקרוב עלול או עשוי המחיר להשתנות.
כפי שהערנו בשתי המשניות הקודמות, ההלוואה הרגילה היא הלוואה של בעל הון לחקלאי. החקלאי נזקק להון חוזר, והוא מצפה לשלם את ההלוואה בעת הקטיף. מכירה עתידית נתפסת לא כסתם עסקה הכדאית לשני הצדדים, אלא כעסקה שמטרתה ריבית סמויה. אי אפשר לקבוע את המחיר של הלוואת פירות עד הקטיף, ממילא כל שנותר ליהודים שומרי מצוות הוא לתת הלוואה בכסף מזומן, ולא בפירות. המשנה אוסרת אפוא לא רק הלוואה אלא גם מכירה של פירות בכל מכר עתידי. בירושלמי (י ע״ג) מובאות דוגמאות כיצד הקפידו חכמים על הלכה זו, ברם גם מסופר על אבא בן זמינא שלא הקפיד על מגבלה זו שבמשנה.
על רבי חייא מסופר ששאל את השאלה את רבי, ולאחר תשובתו של רבי קבע את ההלכה של משנתנו. המשנה שלנו מוצגת אפוא כמשנת רבי חייא. אין זו רק עמדתו, אלא המשנה שהוא סגנן וערך, ועסקנו בכך במבוא.
מן הראוי להדגיש שעסקה של מכר עתידי כדאית כמובן לשני הצדדים, אחרת לא הייתה נעשית, אבל חכמים הניחו כנראה שהמניע לה הוא קרוב לריבית, כלומר צורך עכשווי של המוכר במימון עד לקטיף. בתנאי שוק פתוח ייתכן שעסקת מכר עתידי תנבע ממניעים אחרים, כגון הרצון של הקונה לקנות בזול, או רצונו של המוכר למנוע סיכון של קשיי שיווק. אך נראה שחכמים מכירים את השוק של זמנם, וידעו שהמניע לעסקה כזאת הוא מחסור במזומנים.
בירושלמי ניתן הסבר: ״אין פוסקין על הפירות כו׳ [יצא השער פוסקין ואף על פי שאין לזה יש לזה״ (י ע״ג)⁠1. כלומר ההנחה היא שגם אם אין למוכר פירות הוא יכול לקנותם משכנו, ואין כאן מכר עתידי אלא מכר בפירות מצויים. קשה להכריע האם התלמוד רוצה לצמצם את הדין התנאי, או שמא לפנינו פרשנות ״הוגנת״ של התפיסה התנאית, הרחבת ההלכה המקורית על פרט שלא נדון במפורש במשנה.
עוד שואל הירושלמי שם: ״מהו לפסוק בשער שלסירקי. רבי יוחנן אמר פוסקין, ריש לקיש אמר אין פוסקין. רבי בון בר חייה בעה קומי רבי זירא, לא מסתברא דיודי ריש לקיש לרבי יוחנן בשער סירקי שלציפורין שאינה פוסקת?⁠״ (י ע״ג). השאלה היא האם מותר לפסוק מחיר לחיטים על סמך השוק של הסידקים (הנוסח ״סירקי״ הוא שיבוש גרפי מ״סידקי״). סידקי הוא מיוונית, סיטודוקי (σιτοδόκη, sitodoke בלטינית), מוכר התבואה הגדול, והשאלה היא האם ניתן להעתיק את הדין מהשוק החקלאי העונתי לשוק הגדול בעיר הגדולה קיסריה (או ציפורי), ובכך יש מחלוקת, אך בה לא נעסוק.
הבבלי גם הוא מסביר שמדובר באזור חקלאי ללא עיר גדולה, או שוק גדול (דרומוס) קבוע: ״לא אמר רבי יוחנן אלא בשוק של עיירות, דלא קביעי תרעייהו״ (עב ע״ב). אם כן ההלכה איננה חלה אלא במגזר הכפרי.
היה הוא תחילה לקוצרים – בארץ ישראל עונת הקציר מתחילה בכל שדה ביום אחר, בהתאם לתנאי ההבשלה והחום של השדה. אם הוא קצר ראשון בכפר, הרי שהשער נקבע בעצם על ידי הקונים של סחורתו. פוסק עמו על הגדיש – הוא רשאי לקבוע מחיר על הגדיש, כלומר על ערימת האלומות של התבואה, זאת אף שעדיין התבואה צריכה לעבור עיבוד של דיש וברירה. ההלוואה תהיה בכסף השווה ערך לכמות תבואה, וההחזר יהיה גם הוא במטבעות (איור 16). מנסיוננו, מביני דבר יודעים לקבוע את הערכת כמות היבול ואיכותו על סמך ערימת הגדיש. הגדיש נחשב לסחורה בעין (שיש לה מחיר), אף על פי שטרם הושלם העיבוד של הפרי.
[ו]על העבט שלענבים – את הענבים מביאים לגת בעביט, שהוא כלי חרס או כלי נצרים. בשלב זה עדיין יש לדרוך את הענבים ולהמתין לתסיסתם, אבל מביני דבר כבר יודעים מה יהיה טיב היין ומה כמויות היין שתופקנה ממנו. ועל המעטן שלזיתין – את הזיתים מביאים לבית הבד, טוחנים לְרֶסק ואז עוטנים אותם, כלומר מניחים אותם במעטן, שהוא סל העקלים (איור 17). עדיין צריך לכבוש את הזיתים ולהוציא את השמן מהרסק.
ועל הביצים שליוצר – היוצר הוא עושה כלי החרס, הוא מכין את הכלים על האובניים שבהם הוא מעבד את גוש החרס הגולמי. גוש זה מכונה ביצה או בולוס. בשלב זה יש רק חומר גלם ועיקר המלאכה עוד לפני היוצר, עליו ליצור את הכלי עצמו. ועל הסיד מי שישקע כיבשנו – את הסיד מכינים בבור הסיד. שם מניחים אבנים וחומרי בעירה ומאפשרים לחומרי הבעירה לבעור בבעירה איטית. אבני הגיר נמסות ונוצר משקע סיד. כל זמן שהאש יוקדת לא בטוח מה יהיה טיבו של הסיד, ולאחר שהבעירה שככה ניתן להעריך את טיבו (איור 18).
שלוש הדוגמאות הראשונות ברורות. מדובר בסוגי הגידולים העיקריים, ולכל אחד עונה ברורה. הסיד וביצי היוצר יוצאי דופן משום שאין להם עונה, כל השנה מתאימה לייצור סיד. באזור רגיל היו בדרך כלל כמה וכמה בורות סיד. אין גם גבול לכמות הסיד, תמיד ניתן לייצר עוד סיד בהשקעת עבודה של חציבה או איסוף אבנים, וחומרי בעירה. גם שאלת האיכות שונה. ביין או בזיתים מדובר באיכות הפרי של אותה שנה, והאיכות דומה ברוב השטחים של הכפר, אבל הסיד שונה מבור לבור ותלוי בטיב האבן שבה השתמש אותו בעל בור. זו אפוא דוגמה פחות ברורה מבחינה ריאלית. לא ברור למה אי אפשר למכור מכר עתידי עוד לפני שהכבשן כבה, ולא מובן למה מותר לעשות כן לאחר שכבה הכבשן.
הדוגמה של היוצר בעייתית עוד יותר. טיב החומר בדרך כלל קבוע, פחות או יותר, הוא תלוי בסינון ובייבוש, אך התבוננות בביצה איננה מספקת נתון זה, ובעיקר אין לכלי החרס עונה; היוצר עובד כל השנה, ומכין חומר פעם אחרי פעם. זאת ועוד; בשלב הביצה עדיין הכלי הוא נעלם. עדיין ייתכן שהיוצר יקלקל את הכלי ולא יצליח לייצר אותו2. לדעתנו הדוגמה במשנה אכן בלתי מתאימה, והיא הובאה רק כדי לאפשר את התוספתא המפתחת את ההלכה. כלומר, בשלב כלשהו המשנה והחומרים שכיום משוקעים בתוספתא היו משנה קדומה אחת (משנת בבא מציעא הקדומה?), ועורך משנתנו ליקט את ההלכות שבחר מתוך מכלול קדום זה.
אפשר גם שההלכה שבמשנה מבטאת מציאות שאיננו מכירים. כפי שכבר הסברנו לעיל ההלכה מבוססת על תנאי השוק, לכן היא מתאימה רק לשוק הכפרי ולא לשוק הגדול (ה״דרומוס״). חכמים ידעו שבפועל מכירה על המעטן של זיתים היא עסקה רגילה, וכן מכירה עתידית של כלים לאחר שנוצר הבולוס היא עסקה רגילה. אך מכירה לפני יצירת הבולוס היא מטבעה עסקת אשראי בלבד, ועסקת אשראי תמיד חשודה כריבית סמויה (משום שהחזר ההלוואה יהיה בעתיד כאשר הלווה יחזיר יותר סחורה מכפי שקיבל בגלל ירידת המחיר הצפויה).
התוספתא מגבילה את המשנה ומדגישה שרק לבעל המעטן מותר למכור סחורה עתידית, אך לא לאחרים עד שייקבע השער הכללי: ״אבל אחרים לא יקיצו על גביו״ (פ״ו ה״ב). ספק אם זו גם כוונת המשנה, או שהתוספתא חולקת עליה בנקודה זו.
הירושלמי מסביר, וחלוק בהסבר: ״רב אמר מחוסר מעשה אחד פוסק, מחוסר כמה מעשים אינו פוסק. רבי יוחנן וריש לקיש תריהון אמרין, אפילו מחוסר כמה מעשים פוסק״ (י ע״ג). החיטין הן מחוסרות מעשה אחד, דיש, אבל הענבים מחוסרי דריכה, סינון, יישון ועוד. בפועל המרחק בין יין לבין התירוש המצוי בגת רב, וכן השמן. הסיד למעשה מוכן, והביצה מחוסרת סדרת מעשים. התלמוד הירושלמי רואה במשנתנו מחלוקת על דברי רב, וזאת כנראה בהתבסס על דין כלי החרס. הבבלי ניסח אפוא כלל משפטי שאיננו הולם את דוגמאות המשנה. באופן כללי מעניין לראות את התפתחות ההלכה מהדוגמאות המעשיות אל הכלל המשפטי ה״אובייקטיבי״.
התוספתא מרחיבה את השאלה של מכר עתידי (פ״ד ה״ט-ה״י), וכן הירושלמי, כגון ״דבי רבי ינאי אמרי פוסקין על השחת. רבי יוסי בן חנינה אומר אף על חלות דבש. רבי יוחנן אומר כל העיירות הסמוכות לטיבריא כיון שיצא שער שלטיבריא פוסקין״ (י ע״ג). כל הערה תלמודית כזאת משקפת פיסת חיים של קדמונינו, אך אין בה עניין לפירוש המשנה.
ופוסק עמו על הזבל כל ימות השנה – את הזבל מוכרים, אך אין לו עונה קבועה; מי שמוכר זבל מוכר סחורה קיימת, ואם יידחק ולא יהיה לו זבל יכול הוא לקנותו משכנו, ואין כאן מכירה בסחורה עתידית, כהסבר התוספתא: ״אף על פי שאין לזה יש לזה״ (פ״ו ה״ג). רבי יוסה אומר אין פוסק עמו על הזבל עד שיהא לו זבל באשפות – ניתן למכור רק זבל שהצטבר במצבור ולא זבל עתידי, אף על פי שתמיד אפשר יהיה לקנות זבל מאחרים, שלא כהסבר התוספתא (שם) ״אף על פי שאין לזה יש לזה״. ייתכן שרבי יוסי חולק גם על ההיתרים הקודמים במשנה. וחכמים מתירין – חכמים הם תנא קמא. מבנה המשנה רגיל למדי. לעיתים המשנה פותחת בכלל, ומיד אחר כך מציגה מחלוקת שבה הצד השני הוא כתנא קמא. בדרך כלל הבבלי או מי ממפרשיו שואל ״מאי נפקא מינה?⁠״ – מה ההבדל בין תנא קמא לחולק השני, אבל אין צורך לחפש הבדל ביניהם. זו חזרה על העמדה הקודמת ועדות ל״תפר״ בין שני מקורות3.
לא ברור במה המחלוקת, האם על העיקרון שמותר לקנות מה שניתן לקנות מאחרים, או אולי המחלוקת רק על הזבל, והאם אכן ״יש לזה״. פוסק עמו כשער הגבוה – הסכם חוקי על הלוואת פירות הוא גם אם הלווה מקבל את הפירות במחיר היקר, ובתנאי שיחזיר לכל היותר באותו מחיר. רבי יהודה אומר אף על פי שלא פסק עימו – באיזה מחיר הוא מקבל את הלוואת הפירות, יכול הוא לומר לו תן לי כזה או תן לי את מעותיי – מותר להחזיר פירות תמורת פירות, או מעות תמורת הפירות במחיר שבו קיבל את הפירות בשעתו.
עוד בתוספתא (פ״ו ה״ג): ״אין פוסקין על הביצים של יוצר אלא עד שייעשו. אמר רבי יוסי, במי דברים אמורים באילו העושין בעפר לבן. אבל באילו העושין בעפר שחור, כגון כפר חנניה וחברותיה, כפר שיחין וחברותיה, מותר לקוץ, שאף על פי שאין לזה יש לזה״. אם כן, כמו במשנה אין קונים כלים שטרם נעשו, וכנראה מותר לקנותם כשהם בתנור לצריפה, אך לא קודם. התוספתא מדגישה שכך המצב אצל יוצר בודד, אבל בשתי העיירות, כפר חנניה וכפר שיחין, שבהן יש ריכוז של יוצרים, מותר לקוץ גם על הביצים, שכן אם ליוצר אין כלים לספק יקנה אותם מיוצר סמוך (איור 19). כפי שהצענו קודם, המשנה עסקה בביצי היוצר כדי להביא את המימרה הזאת המדגישה את המיוחד בשני הכפרים הללו. כלומר בקובץ המקורי נכללו הלכות המופיעות לפנינו באחד משני הקבצים, אך ההקשר מוכיח שגם המשנה וגם התוספתא נשענות על קובץ קדום יותר.
כפר חנניה היה עיירה מרכזית במזרח בקעת בית הכרם, והוא היה מרכז גדול לייצור כלי חרס. את התעשייה של הכפר חקר דוד אדן4, הוא זיהה את הרכב הקרקע האופייני לכלים שנוצרו בכפר חנניה, ובדק ומצא שהעיירה שימשה כמקור יחיד (מונופוליסטי) לכלים מטיפוסים מסוימים לכל הגליל. בעיירה עצמה הוא זיהה מספר רב של מתקני יוצר (כבשנים), ואף חפר כבשן אחד מהם. החפירה טרם פורסמה במלואה. תהליך דומה נעשה בכפר שיחין, על ידי חוקרים אחרים. כפר שחין זוהה על ידי אותו חוקר5, וזאת באמצעות מרכזי הייצור של כלי חרס. הכלים שנוצרו בכפר זה בולטים בכל אתרי הגליל, ואף עיירה זו נהנתה ממונופול על מספר כלים מיוחדים. בניגוד לכפר חנניה הוא לא חפר באתר עצמו. עבודה זו נעשתה שנים רבות אחר כך על ידי צוות ארכאולוגי אחר. נחשף כבשן כלי החרס והתברר שהאתר ייצר כלים שונים, ובעיקר נרות. מדיווחים שטרם התפרסמו עולה שאכן היה במקום מרכז גדול לייצור כלי חרס, קדרות ונרות. שני הכפרים שוכנים מעל בקעות של אדמת טרה-רוסה (קרקע בצבע אדום). במקרה זה התוספתא משקפת מציאות ריאלית לכל דבר6 (איור 20).
שתי הדוגמאות הן אפוא דוגמאות ריאליות לכל דבר, וההלכה מתחשבת בתנאים הריאליים המקומיים.
כפי שכתבנו במשנה, כלי היוצר הם חריגים. אין להם שער כלל, ובכלל קשה להבין מדוע קיימת סברה (דחויה) שמותר למכור כלים שטרם נוצרו. מעתה ברור שעורך המשנה הכיר את החומר בתוספתא ורצה להוסיף את דינו כדי שהתוספתא תהיה מובנת. ואכן הכלל איננו רק ש״אין פוסקין אלא עד שיצא השער״ אלא שאין פוסקין על סחורה עתידית אלא אם כן ניתן לספקה בקלות (שאם אין לזה יש לזה). התוספתא והמשנה מתחלקות ביניהן בחומר עם מעט חזרות, אך ניכר שעורך המשנה ועורך התוספתא ליקטו את ההלכות מתוך קובץ מאוחד שכלל הרבה יותר מאשר בכל אחד מחיבורים אלו (המשנה והתוספתא).
בתוספתא עוד דוגמאות למוצרים שיש להם שער או שאין להם שער. למעשה לא תמיד מדובר בשער, אלא בסחורה עתידית שאין לה מחיר קבוע, כגון ״אין פוסקין על החלב ועל הגיזין אלא עד שייעשו, התחיל לחלב מותר לקוץ. התחיל לגוז מותר לקוץ״ (פ״ו ה״ד). לקוץ הוא כמו לפסוק. מותר לקוץ ברגע שיש מעט סחורה בעין, גם במוצרים שאין להם שער. כמו כן: ״אין פוסקין לא על האפרוחין, ולא על הפרגיות, ולא על הדגים שבטבריא7. ולא על חבילי קש. אבל פוסקין על הביצים, ועל הצפרים, ועל הדגים שבשאר כל מקומות, ועל חבילי עצים. זה הכלל כל שיש לו גורן קוצץ עמו כשער גורן, וכל שאין לו גורן פוסק עמו כשעה שירצה״ (פ״ו ה״ה). לכך יש להוסיף שמי שאין לו גורן מותר לו למכור סחורה עתידית רק אם הוא יכול לספקה בביטחון. כך למשל דגים בשאר מקומות נמכרים כדגים שמורים, ואם לחנווני זה אין דגים יש דגים לחנווני אחר. אבל בטבריה קונים רק דגים טריים, ולכן אין לפסוק על הדגים שטרם נצודו. מן הסתם ההלכה משקפת מצב שלעיתים חזרו הדייגים ללא כל שלל, כפי שמסופר גם פעם אחת בברית החדשה8.
בתוספתא עוד דוגמאות לכללים הללו, ולא נרחיב בכך.
בעצם לפי ההלכות הקודמות אי אפשר לבצע כל הלוואה של פרי תמורת פרי, שהרי השער עלול להתייקר ויהא כאן חשש ריבית, אבל מותר לקבל הלוואה מלכתחילה של פירות בשיא מחירם (הלוואה צמודה למדד הפירות), או שהלווה יחזיר פירות ממש, ואז שוב אין כאן ריבית. דומה שבמשפט זה מסתתר העיקרון האמיתי. לא חשוב כל כך הצד המשפטי; חשוב שהמלווה לא ירוויח ללא סיכון, כאמור לעיל בשם התוספתא: ״הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר, ואמר לו 1. קרוב הפסד ורחוק שכר, מותר משום רבית. וזו היא מדת צדיק. 2. קרוב לשכר ורחוק להפסד, אסור משם רבית, וזו היא מדת רשעים. 3. קרוב זה וזה, 4. ורחוק זה וזה, מותר משום רבית, וכך כל אדם נוהגין״ (פ״ד הט״ז). אם כן לא העיקרון המשפטי קובע אלא המהות; אם הסיכון גדול והרווח מועט – אין כאן איסור ריבית.
הסברנו את כל המשנה על רקע של שאלות של ריבית. פה ושם עלה הנושא של מכר עתידי, אך גם במקרה כזה הבעיה הייתה היעדר מחיר (שער) ולא עצם המכירה של ״דבר שלא בא לעולם״: ״אין אדם מקנה (מקדיש) דבר שלא בא לעולם״ (בבלי יבמות צב ע״ב; כתובות נח ע״ב; קידושין סב ע״ב ועוד9). בחרנו בדרך זו משתי סיבות. האחת שכל הפרק מצוי במסגרת דיני ריבית, ולכן יש להסבירו על רקע זה, והאחרת היא שהכלל שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוא מונח בבלי בלבד. הוא מופיע פעם בירושלמי בצורה מעט שונה (נזיר פ״ב ה״ה, נב ע״א). לא רק שהמונח אמוראי, אלא שבמקורות התנאיים אין לו רמז. בכמה סוגיות הבבלי מנסה לפרש משניות על בסיס הנחה זו, אך בכל המקרים הפירוש מאולץ והמשנה מתפרשת טוב שלא לפי הכלל הזה10.
אומנם הירושלמי אינו אומר את המשפט המפורש ״שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם״, מכל מקום מתוך הקשר דברי הירושלמי משמע שלכך נתכוון: ״רבי מאיר אומר מעשה ידים ראויין לקדש משעה ראשונה. רבי יוחנן הסנדלר אומר אין מעשה ידים ראוים לקדש משעה ראשונה. מה שאירש מאבא היום מכור לך מה שאעלה במצודתי היום מכור לך דבריו קיימין (כלומר אף שאין אדם מוכר דבר שלא בא לעולם). רבי אבהו בשם רבי יוחנן בלווה לתכריכי אביו, והוא שיהא אביו חולה או מסוכן. רבי אבהו בשם רבי יוחנן והוא שתהא מצודה פרושה בפניו״ (ירושלמי כתובות פ״ה ה״ה, ל ע״א).
1. המשפט חסר בכתב יד ליידן.
2. ראו הדיון בבבלי, עד ע״א.
3. ראו משנה, שבת פ״ב מ״א, ושם מנינו סדרת דוגמאות לתופעה זו.
4. אדן-ביוביץ, כלי חרס.
5. אדן-ביוביץ ואחרים, שיחין.
6. אביעם, שיחין.
7. שטרם ניצודו.
8. מתי יז 27-26.
9. וראו ירושלמי נזיר פ״ב ה״ה, נב ע״א, שם מדובר בתנאי שלא בא לעולם, וזה מונח אחר.
10. ראו פירושנו לנדרים י״א מ״ד; כתובות פ״ה מ״ד; ברנד, דבר שלא בא לעולם.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ח) מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּים בְּחִטִּין לְזֶרַע, אֲבָל לֹא לֶאֱכֹל. שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַלְוֶה אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין לְזֶרַע, בְּיֹקֶר וְהוּזְלוּ, אוֹ בְזוֹל וְהוּקְרוּ, נוֹטֵל מֵהֶן כְּשַׁעַר הַזּוֹל, וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהֲלָכָה כֵן, אֶלָּא שֶׁרָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ.
A person may lend wheat to his sharecroppers in exchange for wheat, for the purpose of seeding, meaning that he may lend them a quantity of wheat with which to seed the field, and at harvest time the sharecropper will add the amount of grain that he borrowed to the landowner’s portion of the yield. But he may not lend wheat for the sharecroppers to eat and be paid back with an equivalent quantity because this creates a concern about interest, as the price of wheat may rise. As Rabban Gamliel would lend wheat to his sharecroppers in exchange for wheat, for purposes of seeding, and if he lent it at a high price and the price then fell, or if he lent it at an inexpensive price and the price subsequently rose, in all cases he would take it back from them at the inexpensive price. But this was not because this is the halakha; rather, he wanted to be stringent with himself.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ט] מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בַּחִטִּין, לַזֶּרַע, אֲבָל לֹא לְאֹכֶל.⁠א
שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַלְוֶה אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בַּיֹּקֶר וְהוּזָלוּ, אוֹ בְזֹל וְהוֹקִירוּ, וְנוֹטֵל מֵהֶן כְּשַׁעַר הַזֹּל.
לֹא שֶׁהֲלָכָה כֵן, אֶלָּא שֶׁרָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ.
א. בכ״י: לְאוֹכַל
מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים לזרע אבל לא לאכל, שהיה רבן גמליאל מלוה את אריסיו חטים ביוקר והוזלו, או בזול והוקרו, ונוטל מהן כשער הזול, לא שהלכה כן אלא שרצה להחמיר על עצמו.
ובתנאי שיהיה המנהג באותו המקום שהאריס נותן את הזרע, שנעשה בעל השדה גומל עמו חסד במה שהלוהו, אבל אם היה המנהג שבעל השדה נותן את הזרע, הרי אין מותר שילוהו חיטים בחיטים, אלא אם כן לא התחיל האריס בעבודת השדה, אבל אם עשה בשדה פעולה כלשהי, אפילו דבר מועט, אין מותר שילוהו, לפי שכבר נתקיימה האריסות ואין יכול בעל הקרקע להיפרד משותפותו, והזרע חובה עליו, רצוני לומר על בעל הקרקע. ויוקר הוא עליית המחיר, וזול ירידת המחיר.
מלוה אדם את אריסיו חטין בחטין לזרע כו׳ – ובלבד שיהיה המנהג באותו מקום שיתן האריס הזרע שהרי בעל השדה עושה עמו חסד במה שהלוה לו אבל אם היה המנהג שיתן בעל השדה הזרע אסור להלוותו חטים בחטים אלא אם כן האריס הזורעה לא התחיל עדיין בעבודת השדה אבל אם עבד בשדה שום עבודה ואפילו דבר מועט אסור שילוה לו לפי שכבר נתקיימה באריסות ולא יכול בעל השדה לסלקו מן האריסות ונתחייב לתת הזרע רצוני לומר בעל השדה:
חִטִּין בְּחִטִּין לְזֶרַע. סְאָה בִּסְאָה מֻתָּר לְהַלְווֹת לְאָרִיס דַּוְקָא כְּשֶׁרוֹצֶה לְזָרְעוֹ. וְטַעֲמוֹ, דִּבְאַתְרָא דְּאָרִיס הוּא שֶׁנּוֹתֵן הַזֶּרַע, אִם אֵין לוֹ זֶרַע לִזְרֹעַ הַשָּׂדֶה יְסַלְּקֶנּוּ בַּעַל הַבַּיִת, וּכְשֶׁלָּוָה הָאָרִיס מִבַּעַל הַבַּיִת וְזוֹרֵעַ וּכְשֶׁיּוֹקִירוּ חִטִּין יִתֵּן חִטִּין, אֵין זוֹ הַלְוָאָה, אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּיוֹרֵד לְתוֹכָהּ מֵעַכְשָׁיו עַל מְנָת שֶׁיִּטֹּל בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּרַע תְּחִלָּה מֵחֵלֶק שֶׁיַּגִּיעַ לָאָרִיס וְהָאָרִיס יִטֹּל הַשְּׁאָר שְׂכַר טִרְחוֹ, וְעַל מְנָת כֵּן יָרַד, שֶׁיִּטֹּל פָּחוֹת מִשְׁאָר אֲרִיסִין כְּשִׁעוּר הַזֶּרַע, וְאֵין כָּאן רִבִּית:
שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל. כְּלוֹמַר, לְכָךְ הֻצְרַךְ לִשְׁנוֹת מִשְׁנָה זוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַחְמִיר שֶׁאִם הוּזְלוּ נוֹטֵל כְּשַׁעַר הַזּוֹל, וְאַשְׁמְעִינַן מַתְנִיתִין לֹא שֶׁהֲלָכָה כֵן אֶלָּא שֶׁרָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ:
חטין בחטין לזרע – It is permissible to lend to a tenant farmer (who tills the owner’s ground for a certain share in the produce, as opposed to a certain rent in kind/חכיר, irrespective of the yield of the crops) a Seah for a Seah (even though this is normally forbidden) specifically when he wants to sow with them, and the reason for this is that in the place where the tenant farmer is, when he gives the seed, if he didn’t have seed to sow the field, the owner would remove him, and when the tenant farmer borrows from the owner, and he sows [the field], when the wheat go up in price, he gives back wheat, this is not a loan, but rather for the tenant farmer, it is like he goes down into it (i.e., the field) from this moment, on the condition that the owner will take the seed first from the part that will arrive to the tenant farmer, and the tenant farmer will take the rest as the payment for his trouble, and on this condition, he will take less that the other tenant farmers according the measure of the seed, and there is no interest here.
שהיה רבן גמלאל – that is to say, for this purposes, it was necessary to teach this Mishnah, for Rabbi Gamliel was more stringent, for if thing became cheaper, he would take according the cheaper set price, and our Mishnah comes to teach us not the Halakha is as such, but rather that he wished to be more stringent upon himself.
חטין בחטין לזרע סאה בסאה מותר להלוות לאריס דוקא כשרוצה לזרוע וטעמא דמתני׳ מיירי באתרא דאריס הוא שנותן הזרע ואם אין לו זרע לזרוע השדה יסלקנו בעל הבית הלכך אפילו ירד וכבר חרשה הואיל וביד בעל הבית לסלקו בשביל שאין לו זרע כשלוה מבע״ה וזורע וכו׳ כדמפרש רעז״ל. וברייתא דקתני מלוה אדם את אריסיו חטין בחטין לזרע בד״א שלא ירד אבל ירד אסור מיירי באתרא דרגילי דמארי ארעא יהיב בזרא וזה הי׳ קרקע שלו יפה ושינה ממנהג העיר והטיל על האריס הלכך אם פסק כן עמו בתחלתו קודם שירד דמצי מסלק לי׳ כי נחית לבציר מהכי נחית ואין זו הלואה אבל ירד ומתחלתו לא פסק עמו שיהא הזרע שלו ואחר מכאן נתרצה מאליו ע״י קבלת דמים או מתנה אין ירידתו עכשיו לתוכה דנימא לבציר מהכי נחית והלואה היא גבי׳ ואסור:
שהיה רבן גמליאל מלוה את אריסיו ביוקר וכו׳ כך הגיה הר״ר יהוסף ז״ל ומחק מכאן מלות חטין בחטין לזרע. ועיין בתוס׳ י״ט. וביד שם פ״י סי׳ ה׳. ובטור יו״ד סי׳ קס״ב:
ביוקר והוזלו או בזול והוקרו נוטל מהן כשער הזול. שאם היו ביוקר והסאה עומדת בשני סלעים. והוזלו. שסאה עומדת בסלע היה נוטל רק סאה. אע״פ שבשעה שנתן. היה נותן לו מה ששוה שני סלעים ואם היה בזול כשנתן ועמד סאה בסלע. ואח״כ עמד סאה בשני סלעים לא היה נוטל אלא חצי סאה שבשעה שנתן לו. לא היה נותן אלא מה ששוה סלע אחד. והר״ב שהעתיק שאם הוזלו נוטל וכו׳ וכן בפרש״י בבא הראשונה נקטי אבל בזול והוקרו הוה רבותא טפי. דהשתא מקבל חטין מועטין ממה שנתן. ובנ״י העתיק שאם הוקרו:
{כד} וּפוֹסֵק וְכוּ׳. אַרֵישָׁא קָאֵי, יָצָא הַשַּׁעַר פּוֹסְקִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ נֻסְחָא דְּלֹא גָּרְסִינַן לְאוֹתָהּ בָּבָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ תּוֹסָפוֹת, מִכָּל מָקוֹם מִדִּיּוּקָא שָׁמְעִינַן לַהּ, וַעֲלַהּ קָאֵי וּפוֹסֵק עִמּוֹ:
{כה} וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ, וְגַם מִתְּחִלָּה כְּשֶׁנָּתַן לוֹ הַמָּעוֹת לֹא הִתְנָה, לֹא הֲוָה כְּרֵשָׁא גַּבֵּי יַיִן אֵין לוֹ, דְּהָתָם זָקְפוּ עָלָיו בְּהַלְוָאָה, אֲבָל הָכָא בְּתוֹרַת מִקָּח נוֹתֵן לוֹ. וְכֵן כָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת:
{כו} בְּיֹקֶר כוּ׳. שֶׁאִם הָיָה הַסְּאָה בִּשְׁנֵי סְלָעִים, וְהוּזְלוּ, שֶׁסְּאָה עוֹמֶדֶת בְּסֶלַע, הָיָה נוֹטֵל רַק סְאָה, אַף עַל פִּי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן הָיָה נוֹתֵן לוֹ מַה שֶּׁשָּׁוֶה שְׁנֵי סְלָעִים. וְאִם כְּשֶׁנָּתַן הָיָה סְאָה בְּסֶלַע וְאַחַר כָּךְ עָמַד סְאָה בִּשְׁנַיִם, לֹא הָיָה נוֹטֵל אֶלָּא חֲצִי סְאָה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן לוֹ לֹא הָיָה נוֹתֵן אֶלָּא מַה שֶּׁשָּׁוֶה סֶלַע אֶחָד:
{כז} בָּבָא הָרִאשׁוֹנָה נָקַט אֲבָל בְּזוֹל וְהוּקְרוּ הוּא רְבוּתָא טְפֵי דְּהַשְׁתָּא מְקַבֵּל חִטִּין מֻעָטִין מִמַּה שֶּׁנָּתַן. וְכֵן הוּא בְּנִמּוּקֵי יוֹסֵף:
נז) מלוה אדם את אריסיו חטין בחטין לזרע
אף דאסור להלות סאה בסאה [וי״א גם מטבע זהב במטבע זהב אסור, ונוהגין להקל], אפ״ה באריס מותר. ודוקא כשנהגו שהאריס נותן זרע השדה ואח״כ חולקין התבואה, וא״כ כשאין לאריס לזרוע מסלק לי׳ בעה״ב, להכי כשנותן לו הבעה״ב השתא הזרע, אינו הלואה רק פיסוק חדש דהרי יכול לסלקו, והו״ל כפסקו מחדש שיתן הבעה״ב הזרע על מנת שיטול האריס פחות משאר האריסין, כשיעור שיקח הבעה״ב לסוף מחלקו [קס״ב]:
נח) אבל לא לאכול
שלא ילוה לו תבואה לאכל. ולהכי אצטריך מתני׳, משום שהיה וכו׳:
נט) נוטל מהן כשער הזול
דכשהוזל התבואה נוטל רק מדת התבואה שנתן, וכשהוקר נוטל תבואה רק כפי הדמים ששוה כשנתן:
ס) אלא שרצה להחמיר על עצמו
וקמ״ל מתניתין דר״ג רק מחמיר על עצמו היה:
עפ״י כתב יד קופמן
מלוה אדם את אריסיו חיטין בחיטין לזרע אבל לא לאוכל – לכאורה לפנינו הלכה נוספת מתחום ריבית. מותר לבעל האחוזה להלוות חיטים לזרע, אך לא לתת הלוואת מזון, שכן כל הלוואת מזון עלולה להפוך לעסקת ריבית. בדרך כלל האריסים נזקקים למזון בתקופה הרחוקה מהקציר ולכן אלו פירות ביוקר, והם ישיבו לו בפירות בשעת הזול, כלומר אותה כמות פירות, אבל ניתן למכור אותה בפחות מעות. אם כן מדוע האיסור? אין זאת אלא שהאריסים לא יחזירו אותה כמות פירות אלא כמות גדולה יותר של פירות, באותו שווי כספי של מה שקיבלו. או אולי יש חשש שתהיה שנת בצורת והפירות יתייקרו יותר. עדיין קשה, אם כן מה ההבדל בין הלוואת זרעים להלוואת ממון? בשני המקרים ניתנים פירות בהלוואה בשער יקר, ובשנה רגילה בעתיד השער יוזל. האיסור אינו ברור, וההבחנה בין זרעים להלוואת פירות קשה לכאורה. בכלל, מה ההדגשה על ״מלוה אדם את אריסיו״? אם יש כאן חשש ריבית מדוע אין הוא חל על כל אדם (וצריך היה להיכתב ״מלוה אדם לחבירו״)⁠1?
הבבלי מסביר את המקרה. ברור שלפי הבבלי החשש הוא שמא הפירות יתייקרו. כבר בשלב זה קשה. הרי בשעת הזריעה הפירות הם במחיר היקר ביותר; הסיכוי שבשעת הקציר הם יהיו יקרים יותר דחוק – הרי לעיל כבר נקבע שהשדה עשוי להתברך (משנה ו בשם הירושלמי). הסברו המלא של הבבלי הוא:
תנו רבנן: מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים לזרע. א. במה דברים אמורים? שלא ירד, אבל ירד – אסור. ב. מאי שנא תנא דידן דלא קא מפליג בין ירד ובין לא ירד ומאי שנא תנא ברא דקא מפליג בין ירד ובין לא ירד? ג. אמר רבא: רבי אידי אסברה ניהלי, באתרא דתנא דידן אריסא יהיב ביזרא, בין ירד ובין לא ירד – כמה דלא יהיב ביזרא מצי מסליק ליה, וכי קא נחית לבציר מהכי קא נחית. באתרא דתנא ברא מרי ארעא יהיב ביזרא, אי לא ירד דמצי מסליק ליה, כי קא נחית – לבציר מהכי קא נחית, אי ירד, דלא מצי מסליק ליה – אסור (בבלי עד ע״ב). הברייתא מופיעה בתוספתא בצורה שונה במקצת, ובעיקר בהקשר אחר, ונדון בה להלן. בשלב זה נתייחס אליה כאילו היא מתייחסת למשנה שלנו, כפי שהבבלי העמיד אותה.
בשלב א מוצגת ברייתא נגדית שבה יש הפרדה בין מצב שבו האריס כבר ירד לשדה ומעבד אותו, שאז אסור להלוות, לבין מצב שהאריס לא ירד עדיין לשדה (טרם החל לעבדו), שאז מותר לבעל השדה לתת לו הלוואת חיטים. הבבלי שואל מדוע הברייתא מבדילה בין המקרים והמשנה איננה מבדילה (ב), ועונה שההבדל הוא בשאלה מי אמור לספק את הזרעים. ״אצלנו״ (בברייתא) האריס אמור לספק את הזרעים, לכן בין אם כבר החל האריס את העבודה ובין אם לא אין בעל הבית יכול לסלקו. ממילא האריס תלוי ברצון בעל הבית, ובעל הבית יכול מלכתחילה לדרוש את המחיר הגבוה של החכירה, אפילו בלי לתת הלוואה. נכונותו של בעל הבית לתת הלוואה היא מעשה חסד, והמחיר הגבוה שהוא דורש הוא דרישה עצמאית בלי קשר להלוואה.
אבל בברייתא מדובר במקום שמקובל שבעל הבית מספק זרעים, אם כן אם החל האריס בעבודה ההסכם כבר חתום ובעל הבית אינו יכול לדרוש שכר על ההלוואה שהוא נותן, שכן זו חובתו כבעל הבית, ולכן אסור לבעל הבית לדרוש דבר בשל מתן הזרעים.
אם כן, המשנה מדברת על מקום שבו האריס אמור לספק את הזרעים ובעל הבית נחלץ לעזרתו תמורת תשלום חכירה גבוה יותר. גובה דמי החכירה איננו קבוע, הוא פרי משא ומתן בין הצדדים. אומנם נכון שהלוואת הזרעים סייעה לאריס, אך המשא והמתן על גובה דמי החכירה הוא פעולה נפרדת.
הארכנו מעט בפירוש הבבלי בשל הערתו החשובה של הריטב״א (בעקבות פרשנים אחרים), שלדעתנו היא יסוד ובסיס לניתוח רבות מסוגיות הש״ס:
מאי שנא תנא דידן דלא מפליג בין ירד ללא ירד ומאי שנא תנא ברא דמפליג. לאו קושיא היא ממש, דהא אפשר דתנא ברא לפרושי מתניתין אתא. ומאי דלא פריש במתניתין פריש בברייתא. אלא דכיון דידעינן דטעמי דפליגן נינהו ומתניתין לחוד ומתניתא לחוד בעינן לפרושינהו. בשפת המחקר השאלה אינה שאלה אמיתית. את השאלה ניתן היה לפתור בדרכים רבות, ובאמת המשנה והברייתא אינן חולקות, וזה היה ברור כבר בשלב הקושיה. אלא לפנינו עריכה מלאכותית. התלמוד (העורך) מציג את ההסבר (שמדובר במקום שבעל הבית איננו מספק את הזרעים), ורק בשל שיקולי עריכה נערכו הדברים כקושיה ותירוץ. זה הבסיס המצדיק את אנשי המחקר שמציעים עריכה אחרת של אותו חומר הלכתי המצוי בסוגיה הערוכה לפנינו בש״ס. כך ננהג גם אנו בסוגיה זו. המשמעות העיקרית של הסוגיה היא בהסבר שהמשנה תלויה בנוהג החלוקה בין האריס לבעל הבית בנושא הזרעים. בעיקרון אסור להלוות סאה תמורת סאה זהה עתידית, זו שיטתו של הלל במשנה הבאה, אבל מותר לבעל הבית להלוות זרעים כאשר זה חלק מהסכם החכירה. ברור שאם בעל הבית מספק את הזרעים דמי החכירה עולים, אך עדיין זו עסקת חכירה ולא עסקת ריבית. אדרבה, יש לחוכר עניין רב לקבל את הזרעים בשעת דוחקו.
איננו אמורים לפרש כאן את סוגיית הבבלי, אך היא כשלעצמה קשה. הברייתא סתמית, ולא ברור מדוע הבבלי סבר שהיא מדברת על המקרה שלנו. יתר על כן, אם רצתה הברייתא לחלק בין מקומות שבהם האריס משלם את הזרעים בעצמו לבין מקרים שהספקת הזרעים היא על חשבון בעל הבית הייתה הברייתא צריכה לומר זאת במפורש, ולא לתלות את הדבר בירידה לתוך שדהו. בכלל, מה פירוש ״ירד לתוך שדהו״? להלן נשוב לשאלות אלו, שכן המשפט מופיע בתוספתא בהקשר אחר.
נשוב לעניין הספקת הזרעים. בדרך כלל בתנאי האריסות של המזרח הקדום בעל האחוזה נותן את הזרעים לא כהלוואה אלא כחלק מהעסקה; כך גם בחוק הדימוטי המצרי2. בפפירוסים רבים ממצרים נזכר במפורש שהבעלים מספקים את הזרעים. כך הם שותפים גם לטיב הפירות (מזרע נחות יוצא פחות יבול), ואולי גם קובעים את שיעור המזרע.
במקורות חז״ל משתמעים מנהגים שונים: ״המקבל שדה מישראל... קיבל הימנו זרע, לתת לו פירות בגורן, מעשר ונותן לו. ממקום שחולקין על הגורן חולק לו בפניו שיויו. קיבל ממנו מעות ליתן לו פירות לגורן, הכל מודים שמעשר ונותן לו״ (תוספתא דמאי פ״ו ה״ה). המקבל הוא סוג של אריס, ומדובר בהסדר שבמשנתנו. בעל השדה נותן את הזרע, ואת דמי האריסות חולקים בשעת הגורן. במקרה זה מקובל כנראה שחולקים גם את שווי הזרעים, חצי לבעל וחצי ל״קבלן״.
במשנה להלן (פ״ט מ״ג) מנוסח בקצרה שטר האריסות: ״שהוא אומר לו ׳אם אביר ולא אעביר אשלם במיטבה׳ ״ (אם אוביר את השדה ולא אעבד אותו אשלם במיטב). על כך מצוטט בתוספתא השטר במלואו: ״המקבל שדה מחבירו, ולא עשת. אם יש בה כדי לעמוד כרי, חייב ליטפל בה. שכך הוא כותב לו ׳אנא אניר ואזרע ואכיש ואחצוד ואוקים כריא, ואת תיתי ותיסב פלגא בעיבורא ובתיבנא, ואנא בעמלי ובנפקות ידי פלגא״ (תוספתא בבא מציעא פ״ט הי״ג – אני אחרוש ואזרע ואנכש ואקצור ואעמיד כרי, ואתה תבוא ותיקח (ותקבל) חצי ביבול ובתבן, ואני ברכושי [עמלי] ובמעשה ידיי חצי). חצי מהיבול זה התשלום הרגיל. השטר איננו מזכיר במפורש מי ישלם את הזרעים, אבל הדגש הוא שהאריס עובד ומקבל חצי תמורת עבודתו, וכן מתחייב האריס להשקיע מרכושו3, וכנראה הכוונה לדמי הזרעים.
כמו כן במדרש: ״אלא בנוהג שבעולם. אדם נותן שדהו לאריסות, והוא נותן זרע ונותן פעולה, והוא חולק עמו בשוה. אבל הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו ויתעלה זכרו אינו כן אלא העולם וכל אשר בו שלו ...כמה דאת אמר ׳לה׳ הארץ ומלואה׳. הארץ שלו, הפירות שלו, והוא מוריד גשמים ומפריח טללים כדי לגדלם, והוא משמרם והוא עושה כל דבר״ (שמות רבה, כי תשא מא; תנחומא ורשא, כי תשא יד). השם הוא האדון, בעל הבית הוא המזריע ומפריח ואילו האריס איננו עושה כל זאת. אבל בעולם הזה האריס נותן את הזרע ונותן פעולה. מהלשון משמע ש״הוא״ הוא האריס: ״והוא [האריס] נותן זרע ונותן פעולה, והוא [הבעל] חולק עמו בשוה״. על כל פנים מי שנותן פעולה (״בעמלי״ של התוספתא) הוא הנותן זרע.
שני מדרשים אלו עברו עריכה בבלית, וקשה לדעת האם משתקף בהם בקטע זה מנהג בבל או מנהג ארץ ישראל.
על אוסטרקון אחד מתל פרעה נכתב4:
לזרע בחקלא
קרבתא ש כ 3
באחרתא כ 35
ובתרגום:
לזרע בשדה הקרוב שעורים 3 כור
באחרת (בזריעה האחרונה) כורים 35
סביר שבמסמך זה מדווח על מתן זרעים לאריס בכמות מסוימת. עם זאת ״זרע״ הנזכר באוסטרקונים עשוי להיות גם דגנים באיכות לזריעה, שהיא איכות גבוהה יותר מסתם גרעינים לטחינה.
שטר אחר, הממוספר כנחל חבר 65, כתוב בנבטית ומתוארך לשנת 119 לספירה (שנתו השלישית של האדרינוס), הוא שטר חכירה בין שני יהודים, והחוכר מצהיר: ״ואהא זרע ועמל ועלי יהוט עמלא וזרעא יהוא ועמלא...⁠״. אם כן הזרע על חשבון החוכר, יחד עם חובת העבודה (עמל). המונח ״עמל״ חוזר בשטר הנבטי ובשטר הארמי מהתוספתא. בהמשך השטר החוכר מונה את יתר התחייבויותיו (שלא צוטטו לעיל6): ״ועמל וחורש כנוהג... ועוקר ותולש, ולא קוצר, ומעמיד למכירה בזמן״ (בתרגום מארמית). כל אלו כמנהג החקלאי הרגיל המשתמע גם במקורות חז״ל.
מבחינה פורמלית אספקת זרעים היא חלק מעסקת הלוואה, והאריס משיב אותה בשעת היבול כאשר מפריש מן היבול חלק גדול לבעל השדה (30%-50% בדרך כלל). אלא שאין כאן עסקת ריבית אלא חלק מהתשלום כולו. גם האריס וגם המשכיר שותפים לרווח ולסיכון, ואין כאן הלוואה רגילה. בנוסף לאספקת זרעים בעל אחוזה עשיר תמך באריסיו בשעת הדחק. היה זה חלק מתפקידו כפטרון לסייע לעניים, לעבור את תקופת המצוקה. תמיכה זו התבטאה בהלוואות או במענקים, אבל הייתה תופעה רגילה. זו חובתו המוסרית של בעל הקרקע, אבל גם אינטרס שלו כבעל אחוזה. הוא רוצה ודואג לכך שאריסיו לא ירעבו ללחם ובשנות מצוקה סייע להם, לא מתוך פילנתרופיה אלא כדי לשמר את רכושו ואת האמון והצייתנות לו. כמובן שבעל האחוזה לא עשה זאת רק לשם שמיים, הוא קיבל תשלום הוגן ומעבר לכך בשנות השפע. על כן חכמים מתירים את אספקת הזרעים, שהיא מרכיב מסחרי רגיל באריסות, אבל אוסרים על ריבית בהלוואות רגילות.
שהיה רבן גמליאל – רבן גמליאל היה עשיר, ומן הסתם היו לו אחוזות. על מנהגו עם פועליו אנו שומעים גם ממסכת דמאי: ״רבן גמליאל היה מאכיל את פועליו דמאי״ (פ״ג מ״א). על עושרו אנו שומעים ממקורות נוספים. מלוה את אריסיו חיטין ביוקר והוזלו או בזול והוקירו ונוטל מהן כשער הזול – כפי שציטטנו לעיל מידת הצדיק היא רחוק מרווח וקרוב להפסד, וכך נהג בצדקותו רבן גמליאל. רבן גמליאל מתואר אפוא כעשיר אופייני, אך הוא נוהג בצורה הפוכה מסתם בעל קרקעות תאב בצע. לא שהלכה כן אלא שרצה להחמיר על עצמו – לפי ההלכה צריך רק לא לקחת ריבית, אבל אם היו פירות יקרים והוזלו רשאי לגבות את ערך הפירות כשעת היוקר, ורבן גמליאל החמיר על עצמו והקל על אריסיו. אכן מצופה מחכם שיחמיר על עצמו, ואין בכך כל תימה. תמוהים יותר הם דווקא המעשים שבהם איננו מחמיר על עצמו, כגון הסיפור בדמאי פ״ג מ״א. הדרישה להתנהגות של חסד מופיעה במשנה ברצף אחד עם הפסיקה ההלכתית. זו עדות נוספת לאשר כתבנו במבוא על עירוב המוסר והחוק ועל התפיסה החברתית-הלכתית של הגנה על החלש.
בתוספתא: ״מלוה אדם את עריסיו מארבע בסלע, מסאתים בסלע. במה דברים אמורים בזמן שלא ירד לתוך שדהו. אבל אם ירד לתוך שדהו, הרי הוא כאחד מכל אדם״ (פ״ו ה״ח). המחיר הקבוע של חיטים הוא ארבע סאים בסלע; מחיר זה מופיע הרבה במקורות חז״ל וגם מחוצה להם במקורות סוריים, כגון ״אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע״7, וכן: ״דאמר רבי יוחנן: נהירנא כד הוו קיימי ארבע סאין בסלע והוו נפישי נפיחי כפן בטבריא, מדלית איסר״ – זכורני שהיו [חיטים] עומדות ארבע סאים בסלע והיו רבים נפוחי רעב בטבריה, מכיוון שלא היה איסר (בבלי תענית יט ע״ב; בבא בתרא צא ע״א), או ״הוו קיימין ארבע סאין בסלע״ (בבלי בבא בתרא צא ע״ב), וכן ״רואים אותה כאילו היא בזול אחד משלש וארבע סאים בסלע״ (ספרי דברים, שו, עמ׳ 338). אומנם גם לחיטים יש שער משתנה, אבל בדרך כלל המחיר קבוע, להוציא מקרים חריגים.
לפי התוספתא אסור לאדם להלוות סתם חיטים לחברו במחיר הוגן או במחיר יקר, אך מותר לבעל הבית להלוות את אריסיו. כאמור ברייתא זו הופיעה גם בתלמוד הבבלי, והבבלי שאל על סתירתה למשנה.
הלוואת פירות (לאוכל?)
אם כן התוספתא מתירה לבעל האחוזה להלוות לאריסיו חיטים במחיר הקבוע (ארבע סאים בסלע) או גם במחיר כפול (סאתיים בסלע). בתוספתא לא מופיעה ההגבלה שההלוואה מותרת רק לשם זרע. הבבלי שאל מדוע בברייתא יש הבחנה בין ירד לתוך שדהו לבין לא ירד, ולא שאל את השאלה ההפוכה למה בתוספתא יש היתר להלוות זרע ולא אוכל. בתוספתא מדובר בפשטות על הלוואת מזונות, ולא נאמר שמדובר דווקא בזרעים. יתר על כן, בתוספתא הבאה מדובר על הלוואה לזרע, מכאן שהברייתא שציטטנו עוסקת בהלוואת מזונות. אולי גם הבבלי ידע את ההמשך ולכן לא עסק בשאלה מדוע בברייתא אין הבחנה בין זרע למזונות. אם כן זו תהיה ראיה לכך שהבבלי הכיר את עריכת התוספתא.
מה פירוש ״ירד לתוך שדהו״, ומי הוא זה ש״ירד לתוך שדהו״? אם הכוונה לאריס, הרי שירד לתוך שדהו הוא מצב שבו האריס כבר עובד בשדה זמן ממושך (אולי דורות); במצב זה דמי האריסות קבועים ובעל הבית איננו יכול לשנות אותם, לכן האריס הוא כמו כל אדם. אם בעל הבית מתנה שיקבל את הפירות בעתיד – יש כאן חשש הלוואה, והחזר החוב איננו ״נבלע״ בתוך דמי האריסות משום שהם כבר קבועים. אפשר גם להבין שירד לתוך שדהו הוא בעל הבית שהחליט לבטל את החוזה והחל לעבד את האדמה בעצמו. במקרה כזה פסקו יחסי העבודה עם האריס.
כאמור, סתם הלוואת פירות נאסרה אך הלוואה לאריס מותרת, ואין התוספתא מדגישה את עניין הזרעים. סיבה מיוחדת להקלה זו היא הקשר המיוחד בין בעל האחוזה לאריסיו; להערכתנו התוספתא אכן חולקת על המשנה ומרחיבה את ההיתר להלוואת פירות, גם שלא לזרע. לפנינו אפוא מקורות שונים וחולקים גם בנקודה של הלוואת פירות בין בעל אחוזה לאריסיו. על רקע התוספתא ברור שמנהגו של רבן גמליאל בעצם חולק על ראש המשנה, והוא כתוספתא, אלא שהוא נוהג גם מידת חסידות וצדקה באריסיו. הבבלי כאמור רצה להימנע ממחלוקת בין הברייתא למשנה ותירץ שהברייתא היא הסבר למשנה. ביודענו שבמסכת נזיקין התוספתא היא מקור עצמאי, הרי שכפשוטה היא חולקת על המשנה.
המונח ״יורד לתוך שדהו״ (או בתוך שדהו) משמעו בדרך כלל ירידה על מנת לקטוף פירות, כאמור במסכת ביכורים (פ״ג מ״א): ״כיצד מפרישין הבכורים, יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רמון שביכר, קושרו בגמי...⁠״, וכן: ״המודר הנאה מחבירו לפני שביעית, לא יורד לתוך שדהו, ואינו אוכל מן הנוטות...⁠״ (משנה נדרים פ״ד מ״ה), וכמו כן: ״כיזה צד תורם את שאינו שלו? ירד לתוך שדה חבירו, וליקט ותרם שלא ברשות, אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה, ואם אינו חושש תרומתו תרומה. כיצד יודע אם חושש משום גזל ואם לאו? הרי שבא בעל הבית ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות, אם היו יפות, אינו חושש משום גזל, ואם לאו, הרי זה חושש משום גזל״ (תוספתא תרומות פ״א ה״ה)8.
לאור זאת נראה שהיורד לתוך שדהו הוא בעל הבית. בעל הבית נכנס לשדה האריס וקוטף משם קצת להנאתו ולשימושו, ואין בכך משום גזל. בתנאים אלו בעל הבית רשאי גם לתת הלוואת פירות לאריס משום שהיחסים ביניהם קרובים, כגון ״רבי ישמעאל ברבי יוסי, הוה רגיל אריסיה דהוה מייתי ליה כל מעלי שבתא כנתא דפירי...⁠״ (בבלי כתובות קה ע״ב – היה אריסו רגיל שהיה מביא לו כל ערב שבת סל פירות), וכן: ״דאריסיה דבר זיזא אפקד גבי חד בר נש ליטרא דהב, מית בר זיזא, ומית אריסיה דבר זיזא. אתא עובדא קומי רבי ישמעאל בירבי יוסי. אמר מאן הוא דלא ידע דכל מאי דאית לאריסיה דבר זיזא, לבר זיזא אינון. יתייהבון לבנוי דבר זיזא״ (ירושלמי בבא קמא פ״ו ה״ז, ה ע״ג; שבועות פ״ז ה״ב, לז ע״ד – האריס של בר זיזא הפקיד אצל אדם אחד ליטרה זהב. מת בר זיזא ומת אריסו של בר זיזא. בא המעשה לפני רבי ישמעאל ברבי יוסי, אמר ״מי איננו יודע שכל מה שיש לאריסו של בר זיזא הם לבר זיזא״. יינתנו לבניו של בר זיזא). האריסים הם במצב ביניים בין עבדי הבית לבני המשפחה; הם שימשו את האדון בנושאים אישיים, ולכן מותר להלוות לאריסים כאלה כשם שמותרים יחסי ריבית עם בני משפחה.
כך גם הסברנו את משנת ביצה (פ״ה מ״ו): ״מי שהיו פירותיו בעיר אחרת, וערבו בני אותה העיר לבוא אצלו, לא יביאו לו מפירותיו9״. המקרה המתואר נראה תמוה. לאדם הגר בעיר אחת (א) יש פירות בעיר אחרת (ב) הרחוקה מרחק המצריך עירוב (כלומר המרחק בין א ל-ב הוא יותר מאלפיים אמה, אך פחות מארבעת אלפים אמה). בני העיר ב הכינו עירוב כדי לבוא לבקר את האדם המתגורר בעיר א. לכאורה המקרה קשה ומקרי ביותר; וכי למה ירצו בני העיר ב לבוא אל גיבור סיפורנו, ומדוע ירצו להביא עימם פירות השייכים לו? מעבר לכך, לא ברור מה החידוש שבהלכה זו, הרי כבר נקבע במשנה ג שרגלי הפירות כרגלי הבעלים, משנה ד מפרטת זאת, ומדוע חוזרת משנה ו וקובעת אותו דין במקרה פרטי פשוט נוסף? התוספתא מוסיפה משפט המבהיר את הרקע: ״ואם יש שם אפטרופוס מביאין על פי אפטרופוס״ (ביצה פ״ד ה״ט). לכאורה לא ברור מה ייחודו של האפיטרופוס: אם הפירות שייכים לפלוני – הרי הם כרגליו, ואם הם של בני העיר – הרי הם כרגלי בני העיר, ומה מעמדו של האפיטרופוס בנושא? ברם, אזכור האפיטרופוס הוא המפתח להבנת המשנה. ״אפיטרופוס״ משמעו ביוונית משגיח. הוא מופיע במקורות חז״ל בכמה הקשרים מרכזיים, כממונה על נכסי יתומים (במשמעות הקרובה לזו שבימינו) או כממונה על נכסי האחוזה, היא הווילה הרומית. האחוזה הייתה השיטה הרומית הנפוצה לתפעול נכסי עשירים. העשיר חי בעיר הפוליס הגדולה, והיו לו אדמות נרחבות באזורים כפריים. הוא לא יכול היה לטפל בעיבודם השוטף; יתר על כן, הוא חי הרחק מאדמותיו שהיו מפוזרות בריכוזים שונים ברחבי הפרובינציה, או אף מחוצה לה. העשיר לא יכול היה אפילו לטפל במסירת האדמות לאריסים, על כן מסר את האדמות לידי אפיטרופוס שניהל באופן שוטף את האחוזה. האדון בא אל האחוזה לעיתים רחוקות, כדי להשגיח על הנעשה ולנפוש מעמל העיר היום-יומי. בעולם הרומי היו שיטות מספר לניהול אדמות האחוזה. היו מקרים שבהם בנה העשיר במרכז האחוזה מבנה גדול (וילה) ובה התגורר בביקוריו באחוזה10. בווילה התגוררו גם הפועלים או העבדים או האריסים שהפעילו את האחוזה ועיבדו את השדות בניהול האדון (איור 21). במקרים אחרים הופעלה האחוזה כמעין כפר פרטי. האדמות נמסרו לאריסים שהיו עצמאיים מבחינה משפטית. הם שילמו לאדון חלק מהיבול (בין חצי לשליש) כתשלום על הזכות לעבד את הקרקע, או אולי להפך, היבול היה שייך לאדון והוא נתן לאריסים חלק ממנו (בין חצי לשני שליש) כתשלום על עבודתם. אדמות העשיר היו מרוכזות באזור מוגדר, והאריסים התרכזו בכפר מסוים שהיה למעשה שייך לאדון. את האחוזה ניהל כמובן אפיטרופוס, ומהמקורות עולה שעיבוד התוצרת נעשה בצוותא. ייתכן גם מקרה שלישי שבו האדמות היו מפוזרות, וכל אריס ערך הסכם נפרד ובלתי תלוי עם האדון11.
מתוך ספרות חז״ל עולה דמותם של שני טיפוסים של אריסים. סוג אחד הם אריסים עצמאיים המעבדים את נחלתם ואת תוצרתם באופן כמעט עצמאי. מחויבותם לאדון היא כספית בלבד, ובאה לידי ביטוי רק בסיום עיבוד התוצרת12. טיפוס אחר של אריסות או חכירה מכונה ״חכירת בית אבות״. כבר גולאק פירש שחוכרי בית אבות הם חוכרי עולם שזכות החכירה היא שלהם, וזו ניתנת להורשה13. הסדר זה הוא המכונה בספרות הרומית ״אמפטיטיס״. בפועל היה חוכר מעין זה עצמאי לחלוטין. מעמדו כלפי בעל הבית היה איתן, וזכויותיו מעוגנות בחזקת הדורות.
הזיקה היום-יומית בין חוכרי בית אבות לבעל הבית צריכה הייתה להיות לכאורה פחותה מזו של חוכר רגיל. ברם לא כך היה הדבר, או לפחות לא תמיד כך היה הדבר. מסקנה זו עולה משילוב מקורות אשר מן הראוי להביאו בשלמותו, אף שהוא מהווה לכאורה סטייה מדרך הדיון.
במסכת חלה דנים בחובת הפרשת מעשרות של אריסים בסוריה בשביעית. השאלה תלויה, כמובן, בטיב האריסות, האם האריסים נחשבים לבעלי קרקע או לא. בתוספתא נוסף: ״אמר רבי לעזר בי רבי צדוק אף על פי שהיה רבן גמליאל פוטר את עריסיו בסוריא, היה אוסר מלערס (למסור קרקע לגויים באריסות). אם ערס הרי זה פטור, ובלבד שלא יהא הוא מלקט והן אוגדין על ידו, הוא בוצר והן דורכין על ידו, הוא מוסק והן עוטנין על ידו, אלא הן מלקטין והוא אוגד על ידיהן, הן בוצרין והוא דורך על ידיהן, הן מוסקין והוא עוטן על ידן״ (חלה פ״ב ה״ה).
מדובר, אפוא, בהסדר אריסות שהעבודה נעשית בו על ידי האדון ואריסיו בצוותא. רבן גמליאל פוטר את הבעלים ממעשרות בתנאי שעבודת האיסוף של הפירות תבוצע בידי האריס הגוי, ועיבוד התוצרת בידי האדון היהודי. ברם אם האדון קוטף הוא חייב במעשרות, שכן הוא נחשב לבעל הקרקע. ברור שלפנינו אריסות מיוחדת. באריסות רגילה האריס היה מבצע את הקטיף ואת העיבוד הראשוני, וחלקם של הבעלים היה מגיע אליהם רק לאחר העיבוד14.
בירושלמי ההלכה מוסברת כעוסקת רק במקרה של ״חכירי אבות כגון מהלל דבית רבי״ (חלה פ״ד ה״ז, ס ע״א). מהלל זו מזוהה עם מעלול שבעמק יזרעאל. אם כן, בשיטה זו של ״חכירת בית אבות״ כל חוכר קיבל אדמה ועיבוד התוצרת נעשה במשותף, בניהול האדון. לשיטה זו גם עדויות ארכאולוגיות. כקילומטר מאותה ״מהלל״ של בית רבי נתגלו15 שלושה מקבצים של גתות בינוניות (איור 22). בגדולה שבהן לפחות 5 גתות, אם כי ייתכן שגתות נוספות לא התגלו. כל הגתות זהות, והן מסודרות בשורה ברווחים זהים. שטח מִשטח הדריכה כ-7 מ״ר, ונפח בור האיגום בערך 0.8 מ״ק (עומקו אינו ברור). בכל גת מעין זו ניתן היה לדרוך ענבים שגדלו בערך ב-25 דונם כרם. אין אלו גתות של אדם עשיר, שכן זה היה חוצב כמה גתות ענקיות (ראו להלן) ולא גתות בינוניות. מצד שני אין אלו גתות פרטיות, שכן לו היה כך לא היו נחצבות במתכונת אחידה ומסודרת. על כן מתבקשת ההשערה שלפנינו חלק מאותה אחוזה המכונה ״מהלל דבית רבי״. אדמותיה נמסרו לחוכרים, ועיבוד התוצרת נעשה בידי כל אחד מהם אך במשותף, ותחת ניהולו ובבעלותו של האדון.
הלכה אחרת אוסרת על אבל לעבוד בימי אבלו, אבל ״אריסיו וחכיריו וקבליו הרי אילו עושין, איכריו וספניו וגמליו אינן עושין...⁠״, ובהמשך לאותו עניין או לעניין דומה: ״וחכיריו ופועליו עושין בצינעה במקום אחר״ (ירושלמי מועד קטן פ״ג ה״ה, פב ע״ב)⁠16. ההלכה היא שפועליו של האבל מנועים מלעבוד בפומבי17, ולכן האיכרים (עובדים חקלאיים פשוטים) ומובילי סחורה מנועים מלעבוד, אך אריסים וחוכרים מותרים, שכן הם עובדים למען עצמם. בקטע השני מדובר כנראה בחכירי בית אבות, ואלו נחשבים כמעט כפועלים רגילים של האדון.
נחזור למשנת ביצה. במקרה שאנו עוסקים בו ״בני העיר״ הם כנראה אותם אריסים. הם מביאים מפירותיהם לאדון כמחווה של הוקרה, תלות וכבוד, וכפי שראינו מחוות מעין אלו רגילות. כאמור, בתוספתא נזכר גם האפיטרופוס של אותם בני עיר. על כן נראה שאכן מדובר באריסים בכפר פרטי, או אולי באריסים או חוכרים רגילים שהאדמות שחכרו פזורות בין אדמות הכפר. מכל מקום הפירות שייכים פורמלית לאריסים, אך יש לאריסים (ולפירות) זיקה מיוחדת לאדון. על כן היה מקום לחשוב שמותר לטלטל את הפירות בחג, לפי המגבלות ההלכתיות של האדון, לפיכך צריכה משנתנו לקבוע שרגלי הפירות כרגלי האריסים. אם יש אפיטרופוס הרי שהוא מנהל את כל עסקי האחוזה, ולפיכך נקבע דין הפירות בהתאם למגבלות המוטלות על האפיטרופוס.
עוד בתוספתא: ״פוסק אדם עם עריסיו לזרע, להוצאה הרי זה אסור. ולא עוד אלא אפילו זרע והותיר בסאה בסאתים לא יוציאם לאמצע לתוך שדהו, עד שיעשם עליו דמים״ (פ״ו ה״ט). זו ההלכה המקבילה בדיוק למשנה. מותר לקבוע מחיר לזרע אף על פי שהשער טרם נקבע, זאת משום שבעל הקרקע צריך לספק את הזרעים לזריעת השנה הבאה. אבל אסור לו לפסוק להם מחיר טרם יציאת השער, לשם סתם קנייה של חיטים או יבול אחר, ואפילו עודפי זריעה אסור לבעל הקרקע למכור לאריסיו עד שיהפוך אותם להלוואת ממון.
מן הראוי לציין שבשעת הזריעה החיטה יקרה יותר מאשר בשעת הקציר. האריס בעצם מקבל הלוואה, ואם ישיב את החיטים בעין בתקופת הקציר האריס ירוויח, ואף על פי כן נאסר הדבר שמא יקרה שהשנה לא תצלח ומחיר החיטים יעלה. כדי שההלכה תהיה סבירה יותר אנו מציעים לפרש שהלווה יחזיר את ההלוואה בחיטים בעין, לפי מחיר החיטים בשעת הקציר, ובגלל ירידת ערך החיטים בשעת הקציר יימצא מחזיר את ההלוואה בריבית, וכן במשנה הבאה. כלומר זו מכירה של זמן תמורת כסף, וזו עסקה קרובה לריבית. כל זאת אף על פי ששני הצדדים מעוניינים בהסדר, ואף על פי שבעצם יש כאן נדיבות לב של בעל הקרקע וסיוע לאריס. ברם אין הוכחה לפירושנו, וייתכן שאכן חששו מעליית מחיר התבואה בעתיד.
1. על שאלה זו ניתן היה לומר ש״דיבר הכתוב בהווה״ ותו לא, ברם לדעתנו המשנה מדברת אכן רק על מקרה זה.
2. מטה, חוק.
3. בארמית ״עמלי״ משמעו רכושי.
4. נוה, אוסטרקונים.
5. ירדני, תעודות, עמ׳ 296.
6. השטר קטוע, והתרגום המוצע בנוי על השלמות מושכלות של הטקסט הארמי.
7. משנה, פאה פ״ח מ״ז ומקבילות רבות, כגון כלים פי״ז מ״ב; בבלי, שבת קיח ע״ב ועוד.
8. ראו עוד בבלי, כתובות פ ע״א.
9. כך בכל עדי הנוסח הטובים (קופמן, לאו, פרמא, מינכן, דפוס נפולי ועוד). בכך ״תיקנו״ המעתיקים המאוחרים את המשנה ועיקרו אותה מתוכנה ההלכתי, שאותו נבאר בהמשך.
10. אפלבאום, הוילה; ספראי, הכלכלה, עמ׳ 99-82. הירשפלד, שינויים, ניסה להמעיט במספרן של הווילות בארץ ישראל, וראו ספראי, מבני שדה.
11. על סדרי ניהול האחוזות ועל אחוזות המבוססות על אריסים ראו ספראי, שם, כנגד הירשפלד, שינויים. הירשפלד פקפק בקיומן של אחוזות במרחב היהודי.
12. לא נעסוק במפורט בחובות האריס, וראו למשל תוספתא פ״ט, בעיקר הי״ט-ה״כ.
13. גולאק, דיני קרקעות, עמ׳ 129-124.
14. כגון תוספתא פ״ט הי״ט-ה״כ.
15. רבן, סקר, מס׳ 82, עמ׳ 69.
16. בנוסח הדפוס וכן בכ״י זוסמן, עמ׳ 75: ״חביריו״, וצ״ל חכיריו.
17. ראו תוספתא מועד קטן פ״ב ה״ו; בבלי, שם יט ע״א.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ט) לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, הַלְוֵינִי כוֹר חִטִּין וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ לַגֹּרֶן. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ, הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבֹא בְנִי, אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא מַפְתֵּחַ. וְהִלֵּל אוֹסֵר. וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, לֹא תַלְוֶה אִשָּׁה כִּכָּר לַחֲבֶרְתָּהּ עַד שֶׁתַּעֲשֶׂנּוּ דָמִים, שֶׁמָּא יוֹקִירוּ חִטִּים, וְנִמְצְאוּ בָאוֹת לִידֵי רִבִּית.
A person may not say to another: Lend me a kor of wheat and I will give it back to you at the time the wheat is brought to the granary, as the wheat may increase in value, which would mean that when he gives him back a kor of wheat at the time the wheat is brought to the granary it is worth more than the value of the loan, and he therefore will have paid interest. But he may say to him: Lend me a kor of wheat for a short period of time, e.g., until my son comes or until I find the key, as there is no concern about a change in price during such a short interval of time. And Hillel prohibits the practice even in this case. And Hillel would similarly say: A woman may not lend a loaf of bread to another unless she establishes its monetary value, lest the wheat appreciate in value before she returns it, and they will therefore have come to transgress the prohibition of interest.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[י] לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: ״הַלְוֵינִי כוֹר חִטִּים, וַאֲנִי נוֹתֵן לָךְ לַגֹּרֶן.⁠״ אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ: ״הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבֹא בְנִי״, אוֹ ״עַד שֶׁאֶמְצָא מַפְתֵּחַ.⁠״ הֶלֵּל אוֹסֵר.
וְכָךְ הָיָה הֶלֵּל אוֹמֵר: לֹא תַלְוֶה אִשָּׁה כִּכָּר לַחֲבֶרְתָּהּ, עַד שֶׁתַּעֲשֶׂנּוּ דָמִים, שֶׁמֵּא יוֹקִירוּ הַחִטִּין, וְנִמְצְאוּ בָאוֹת לִידֵי רִבִּית.
לא יאמר אדם לחברו הלוני כור חטים ואני נותן לך לגורן, אלא אומר לו עד שיבא בני או עד שאמצא את המפתח, והלל אוסר, וכך היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשנו דמים שמא יוקרו חטים ונמצאו באות לידי רבית.
אין הלכה כהלל, אלא לוין סתם ופורעין סתם, ובתנאי שיהיה לו משהו מאותו המין או יקח ממנו על שער שבשוק, אבל אם לא היה לו ולא פירש לוא, הרי אם הוקרו החיטים ישלם מה שהיה שוה בשעה שהלוהו, ואם הוזלו יתן לו שיעור מה שהלוהו.
א. מ׳ובתנאי׳ נוסף על ידי רבנו בגיליון.
לא יאמר אדם לחבירו הלוני כור חטים כו׳ – אין הלכה כהלל אלא לוין סתם ופורעין סתם ובלבד שיהא אצלו כל שהוא מאותו המין או יקח ממנו על שער שבשוק אבל אם לא היה אצלו ולא פירש עליו אם הוקרו החטים יפרע כמו שהיה שוה בשעת הלואה ואם הוזלו יפרע לו שיעור מה שהלוה לו:
הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבֹא בְנִי. דְּכֵיוָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ, שַׁפִּיר דָּמֵי. דְּלֹא גָזוּר רַבָּנָן אֶלָּא כְּשֶׁאֵין לוֹ. וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ אֶלָּא סְאָה אַחַת, לֹוֶה עָלֶיהָ כַּמָּה כוֹרִין, דְּכָל חֲדָא וַחֲדָא אָמְרִינַן זוֹ תְּהֵא תַּחְתֶּיהָ, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ קְנוּיָה לַמַּלְוֶה וּבְיַד הַלֹּוֶה לְמָכְרָהּ וּלְאָכְלָהּ, וּכְשֶׁלֹוֶה כָּל אַחַת וְאַחַת לֹוֶה בְּהֶתֵּר:
וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר לֹא תַלְוֶה אִשָּׁה. וְאֵין הֲלָכָה כְהִלֵּל. אֶלָּא הֲלָכָה כַּחֲכָמִים שֶׁאוֹמְרִים לֹוִין סְתָם וּפוֹרְעִין סְתָם:
הלויני עד שיבוא בני – because he has it (i.e., a Kor of wheat), it is all right. For the Rabbis did not make the decree other than when he didn’t have i. And if he didn’t have it other than one Seah, he would lend upon it several Kors, and on each one we would say, “this is in its place,” for it is not purchased/acquired by the lender, and it is in the hand of the borrower to sell it or to consume, and when he lends it each one of them, he is lending with legal permission (i.e., it is a legitimate action).
וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה – but the Halakha is not according to Hillel, but rather the Halakha is according to the Sages who say that we lend undefined and collect debts undefined.
אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח ואפילו אין לו אלא סאה אחת לווה עליה כמה כורין דכל חדא וחדא אמרינן זו תהא תחתיה שהרי אינה קנויה למלוה ומד הלוה למכרה ולאכלה כך הלשון בפי׳ רש״י ז״ל כאן וכן הוא ג״כ בנמקי יוסף בשם רש״י ז״ל וכן העתיקו רעז״ל וזה שכתב רש״י ז״ל בר״פ הזהב אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח שאלו שבידו נקנין למלוה וברשותו הוקרו דרבית סאה בסאה דרבנן ובכה״ג לא גזור ע״כ. וז״ל נמוקי יוסף ז״ל שם ג״כ שם בדף פ״ז ומהכא משמע דאע״ג דלא אמ״ל בפירוש עד שיבא בני וכו׳ כיון שיש ברשותו ואדעתא דהכי עביד שרי וטעמא דכל שיש בידו שרי משום דמעכשיו אלו שבידו הן נקנין למלוה וכשהוקרו הוי כאילו ברשותו הוקרו דכיון דרבית סאה בסאה דרבנן הוא וכ״ש דינר בדינר בכה״ג לא גזור רבנן ע״כ. פי׳ האי נקנין למלוה דפירשו הם ז״ל ר״ל שהן משועבדין למלוה אבל לעולם עדיין הם ביד הלוה ובידו למכרם ולאכלם ופשוט הוא. וכתוב בפי׳ הרמב״ם ז״ל ואם הוקרו החטים יפרע כמו שהיה שוה בשעת הלואה ואם הוזלו יפרענו שיעור מה שהלוה לו וכן כתב שם ביד פ׳ עשירי דהלכות מלוה:
וכן היה הלל אומר וכו׳ ר״פ שואל וכתבתיו שם. ואהא דאמר שמואל בגמרא אבל חכמים אומרים לווין סתם ופורעים סתם כתוב בנמקי יוסף דהסכימו האחרונים ז״ל דחכמים לאו אככרות בלבד אלא אפילו אמר הלוני כור חטים הוא דקאמרי דאין צריך קציצת דמים דלא החמירו כ״כ באיסור סאה בסאה. והרמב״ם ז״ל ג״כ כתב דלישנא נמי הכי דייקא דאי לא מהדר אלא אככרות היה לו לומר אבל חכמים אומרים לוה סתם ופורע סתם ע״כ וע״ש עוד. ובשם הרשב״א ז״ל כתוב שם בנ״י דלווין סתם דקאמר לאו לאפוקי היכא דקבע לו זמן לפרעון שאסור משום דחוששין שמא ישתנה השער בינתים דודאי קביעות הזמן לתועלת הלוה הוא שאין המלוה יכול לכופו אלא אם בא לוה לפרוע בתוך זמנו רשאי ע״כ. עוד כתוב שם בשם רבינו האיי גאון ז״ל דשאלת ככר שהוא דבר מועט לא בעינן שער שבשוק שאע״פ שאין לזה יש לזה מידי דהוה אזבל כל ימות [השנה] ובמסכת שבת פ׳ שואל מוכיח כן דמוקי לה בדלא קייצי דמי וכן כתב הראב״ד ז״ל דאע״פ שאין לה שרו רבנן משום דמילתא זוטרתי היא ושכיח לאוזופי חדא מחברתה א״נ משום דלא קפדי שכנים אהדדי ע״כ. וביד שם פ׳ עשירי סימן ב׳ ג׳. ובטור יו״ד סימן קס״ב:
ואני אתן לך לגורן. דחיישינן שמא תתיקר אע״פ שאז אין רגיל להתיקר. תוספות. ולהרמב״ם פירוש אחר:
הלויני עד שיבא בני. כתב הר״ב דלא גזור רבנן אלא כשאין לו. דסאה בסאה דרבנן הוא. ולאו נשך דאורייתא. רש״י. ומ״ש הר״ב ואפילו אין לו אלא סאה אחת וכו׳ דכל חדא וחדא וכו׳. וביד הלוה למכרה ולאכלה. מסיים רש״י ונמצאת אותה שלוה נזקקת על פירות שבשוק [כלומר על פירות אחרים ולא בעי למימר שיצא השער. דכשיצא השער אפילו אין לו מותר. נ״י]. וזו פנויה ללות עליה וכשלוה כל אחת ואחת לוה בהיתר דהא אילו לוה סאה אחת ואכלה. ואכל גם הראשונה הואיל כשלוה בהיתר לוה ישלם חטין. ה״נ כשלוה בהיתר לוה כל סאה וסאה שהרי זו עומדת. ע״כ. והמגיד כתב [פ״י מהמ״ו ה״ב] וז״ל. הטעם שאנו רואין כאילו לוה סאה כנגד סאה שיש לו ונמצא לו שתים. ואח״כ לוה שתים כנגד שתים. וכן לעולם. ע״כ. והכא סאה בסאה התירו כן. אבל בריש פרקין. ביין אין לו. דהא יש לו שרי. כתב הרמב״ם אם יש לו חיטין [*בברייתא נשנה כך גם על חטין. והיינו נמי פירוש התוספות שכתבתי שם בדבור המתחיל וכן השער וכו׳] כשיעור מעותיו פירש המגיד [שם הלכה ו׳] שאין המוכר כלוה:
וכן היה הלל אומר וכו׳. משום דשמעינהו לרבנן בסאה בסאה ביש לו. וככר בככר אפילו באין לו. (פליג עלייהו בתרתי) וטעמא דשאלת ככר שהוא דבר מועט לא בעינן שער שבשוק. דאע״פ שאין לזה יש לזה. א״נ משום דלא קפדי שכנים בהא מילתא. ואתא למפליג עלייהו בתרתי. ויש אומרי׳ דרבנן לא שרו כשלא יצא השער אלא כשיש לו. ולא שנא סאה בסאה או ככר בככר. והלל שאמר לא תלוה אשה ככר. לאו משום דשמעינהו לרבנן דשרו בככר טפי מבסאה אלא הלל לישנא דרבותא נקט דאפילו לככר אחד לא סגי שער שבשוק ויש לו. ואיהו לא איירי על הלויני כור חיטין עד שיבא בני וכו׳. אלא תנא הוא דתני על מלתא דת״ק בכור חיטין והלל אוסר. שכן היה הלל אומר לא תלוה וכו׳. ב״י סימן קס״ב:
{כח} לַגֹּרֶן. דְּחָיְשִׁינַן שֶׁמָּא תִתְיַקֵּר אַף עַל פִּי שֶׁאָז אֵין רָגִיל לְהִתְיַקֵּר. תּוֹסָפוֹת:
{כט} דִּסְאָה בִּסְאָה דְּרַבָּנָן הוּא וְלֹא נֶשֶׁךְ דְּאוֹרַיְתָא. רַשִׁ״י:
{ל} וְנִמְצֵאת אוֹתָהּ שֶׁלָּוָהּ נִזְקֶקֶת עַל פֵּרוֹת שֶׁבַּשּׁוּק (כְּלוֹמַר עַל פֵּרוֹת אֲחֵרִים), וְזוֹ פְּנוּיָה לִלְווֹת עָלֶיהָ. וּכְשֶׁלָּוָה כָּל אַחַת וְאַחַת לָוָה בְּהֶתֵּר, דְּהָא אִלּוּ לָוָה סְאָה וַאֲכָלָהּ, וְאָכַל גַּם הָרִאשׁוֹנָה, הוֹאִיל כְּשֶׁלָּוָה בְּהֶתֵּר לָוָה יְשַׁלֵּם חִטִּין, הָכִי נַמִּי כְּשֶׁלָּוָה בְּהֶתֵּר לָוָה כָּל סְאָה וּסְאָה שֶׁהֲרֵי, זוֹ עוֹמֶדֶת. רַשִׁ״י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{לא} וְכֵן כוּ׳. מִשּׁוּם דְּשַׁמְעִינְהוּ לְרַבָּנָן בִּסְאָה וּסְאָה בְּיֵשׁ לוֹ, וְכִכָּר בְּכִכָּר אֲפִלּוּ שֶׁאֵין לוֹ, וְטַעֲמַיְהוּ דִּשְׁאִילַת כִּכָּר שֶׁהוּא דָּבָר מֻעָט לֹא בָּעִינַן שַׁעַר בַּשּׁוּק שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָזֶה יֵשׁ לָזֶה, אִי נַמִּי מִשּׁוּם דְּלֹא קַפְּדֵי שְׁכֵנִים בְּהָא מִלְּתָא. וַאֲתָא לְמִפְלַג עֲלַיְהוּ בְּתַרְתֵּי. בֵּית יוֹסֵף. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
סא) ואני אתן לך לגורן
דשמא יתיקר, אף שאינו מצוי שיתיקר בגורן טפי מהשתא:
סב) או עד שאמצא מפתח
וביש לו סאה, לוה עליו אפילו כמה כורין, דעל כל סאה שילוה, נאמר זו היא תחתיה, דהרי איו הסאה שלו קנויי׳ להמלוה, ואחר שהלוה לו סאה ראשונה יכול לאכל שניהן, וכשלוה בהיתר לוה:
סג) והלל אוסר
וקיי״ל כת״ק:
סד) וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה
נ״ל דאפשר דוקא באשה מחמיר הלל דעיניה צרה אפילו במאכל מועט [כב״מ פ״ו א׳]:
סה) שמא יוקירו חטים ונמצאו באות לידי רבית
דרבנן. ונוהגין להקל בככר, דבדבר מועט כזה לא קפדי אינשי [שם]:
עפ״י כתב יד קופמן
לא יאמר אדם לחבירו הלוויני כור חיטין ואני נותן לך לגורן – כור חיטים לפני העונה עולה יותר מכור חיטים בזמן הקציר. הכוונה במקרה זה שהלווה מבקש הלוואה של כסף במחיר חיטים יקרות, ויחזיר כסף בערך זהה, כלומר יותר חיטים משקיבל, משום שמחיר החיטים הוזל. פרט אחרון זה (שההחזר יהיה לא בסחורה אלא בערך כספי) איננו כתוב במשנה, אך בלעדיו ההלכה קשה, כאמור במשנה הקודמת. ייתכן שבאמת הכוונה שהלווה יחזיר חיטים ממש, והחשש הוא שמא יתייקרו החיטים אף על פי שהדבר קורה רק בשנים מעטות. במשנה הקודמת הודגש: ״מלוה אדם את אריסיו חיטין בחיטין״, ולכן סתם הלוואה היא בכסף שווה ערך לחיטים. אולי המשפט במשנה נקטע מתוך משפט ארוך יותר שבו הפרט הזה הופיע.
אלא אומר לו – ״אלא״ הוא במקרה זה כמו ״אבל״. מצב כזה המתואר להלן אין בו ריבית, עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח – זו הלוואה לטווח קצר. הלווה מבקש כסף תמורת חיטים, ויספק את החיטים תוך זמן קצר בהנחה שלא יחול שינוי במחיר החיטים. הלל אס[ו]ר – צריך היה להיות כתוב ״הלל אוסר״ (כך ב-פ, ל ועוד, או ״הלל אסר״ או ״הלל אומר אסור״. אפילו בהלוואה קצרה כזאת יש חשש ריבית שמא החיטים יתייקרו. וכן היה הלל [אומר] לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשינו דמים – אפילו בעת הלוואת שכנים רגילה אסור ללוות מזון אלא לבצע את ההלווה בסכום כסף נקוב, שמא יוקירו החיטין ונמצאו באות לידי ריבית – שאם יתייקר המזון לא תימצא השכנה מחזירה ערך כספי יותר משקיבלה. ההלכה המיוחסת להלל מפתיעה בחומרתה. הלוואה של מזון היא תופעה רגילה של יחסי שכנים בעיר ובכפר. אומנם מבחינה משפטית החשש ברור, אבל זו התערבות משפטית-הלכתית במערכת בריאה של יחסי שכנים. בדרך כלל שכנים אינם מתחשבים בחששות כאלה, והם זניחים. מי שייפגע מהלוואה פעוטה כזאת ישיב לעצמו אותה בהזדמנות הבאה כשהוא יסייע לחברו. כלכלנים יגיבו אחרת ויטענו שאם פלונית זקוקה למזון, ולשכנתה עודף, הרי שלאותה פלונית המזון שווה הרבה יותר, והיא תשיב אותו תמיד במחיר שפחות מערכו ה״אמיתי״, שכן היא תשיב כשיש לה עודף ולא בעת מחסור. אבל המשנה איננה עוסקת בכלכלה תאורטית, ובתנאי מציאות החומרה של הלל נראית חריגה מההתנהגות הריאלית, תפיסה משפטית פורמליסטית בלתי מציאותית. במבוא למסכת נזיקין עסקנו בתופעה זו.
*** החומרה של הלל נראית בעינינו הגזמה שעיקרה החלת כללים משפטיים על חיי חצר. באופן טבעי שכנים מלווים זה לזה מזון, כך יוצא מהמדרש: ״רבי אומר למה היתה חוה דומה באותה שעה? למלך שנשא אשה והשליטה על הכסף ועל הזהב ועל כל מה שיש לו. ואמר, הרי כל שלי בידך חוץ מן החבית הזו, שהיא מלאה עקרבים. נכנסה אצלה זקנה אחת, כגון אלו ששואלות חומץ. אמרה לה מה המלך נוהג עמך? אמרה לה יפה המלך נוהג עמי שהשליטני על הכסף ועל הזהב ועל כל מה שיש אצלו. אמר לי הרי כל שלי נתון לך חוץ מן החבית הזו שהיא מלאה עקרבים״ (אבות דרבי נתן, נו״ב פ״א, ד ע״א). המדרש כמובן מגמתי ובא לפרש את המקרא, אבל אגב אורחא הוא מתאר מציאות חברתית. נשים (זקנות) שואלות מזון משכנות, מסייעות זו לזו, ואיש איננו מעלה את חשש הריבית. כך גם משמע ממשנת שבת פכ״ג מ״א: בשבת אסור להלוות מזון בגלל שבת, אבל חשש ריבית איננו נזכר. גם הלוואה מותרת למעשה, רק צריך להקפיד שמבחינה פורמליסטית היא לא תיחשב להלוואה. כפי שראינו בפירושנו לשבת, גם הנחיה פורמליסטית זו שבמשנה מעוררת בדור יבנה תמיהות.
כמו כן במשל אחר: ״מושלו משל למה הדבר דומה? למלך שנשא למטרונא והיה מצוה אותה ואומר, לה אל תשיחי עם שכינותייך, ולא תשאילי להין ולא תשאלי מהן. פעם אחת הקניטה אותו וטרדה והוציאה מתוך פלטין שלו, והיתה מחזרת על בתי שכינותיה ולא היתה אחת מהן מקבלת אותה. אמר לה המלך הא אגישת אפך. אמרה לו אדוני המלך ולא את הוא שעשית, לא כך היית מצוה עלי ואומר לי ׳אל תשיחי עם שכינותיך׳, ואל תשאילי להן, ולא תשאלי מהן. אילו שאילית מנהין או אשאילית להן, הידא מינהין הוות מחמיה יתי עביר בגו ביתה ולא הוות מקבלה יתי גבה? הווי ׳כי אתה עשית׳...⁠״ (הרי הרגשת בפנייך [שאת בלתי חביבה]. אמרה לו אדוני המלך ולא אתה הוא שעשית, לא כך היית מצווה עליי ואומר לי ״אל תשיחי עם שכינותיך״, ואל תשאילי להן, ולא תשאלי מהן. אילו שאלתי מהן או השאלתי להן, איזו מהן הייתה רואה אותי עוברת בתוך ביתה ולא הייתה מקבלת אותי אצלה? – פסיקתא דרב כהנא, יט [אנכי אנכי] ב, עמ׳ 303; איכה רבה הנדפס, א נ). כנסת ישראל מואשמת בהתבדלות כמו אישה המתבדלת משכנותיה וזוכה לעוינות, אבל שכנה רגילה שואלת ומשאילה, מדברת ועונה; כך נוהגים בשכונה הגונה.
כזאת היא גם המשנה להלן (בבא בתרא פ״ט מ״ד). שם נקבע שהשולח לחברו כדי יין וכדי שמן אין זו הלוואה ואינם נגבים בבית דין, ונסביר שאלו יחסי שכנות ועזרה הדדית. הם אומנם הדדיים, אך ללא התחשבנות במחיר.
בתוספתא מובאת סדרת הלכות מקבילה, אבל מבצבצת גישה שונה: ״לקח הימנו לגין וחצי לגין, רביעיות ושמיניות, רשיי שיאמר לו תן לי מיד בפחות, ואינו חושש משם רבית״ (פ״ו הי״א). החישוב הכספי נעשה לפי ערך פחות של המזון הניתן, ואין מתחשבים כלל בכך שהחזרה במלוא המחיר היא ריבית. אפשר גם שהלווה לוקח קצת פחות משקל, וזו בעצם ריבית מוקדמת (נשך במשמעותה של משנה א), אך התוספתא רואה בכך יחסי שכנות ולא הלוואה מסחרית. כמו כן: ״כיוצא בו, הלוקח מקח מחבירו על מנת ליתן לו מיכן עד שנים עשר חודש, רשיי שיאמר לו תן לי מיד בפחות, ואינו חושש משם ריבית״ (פ״ו הי״ב). כאן יחסי השכנות דוחים את חשש הריבית.
לגבי הלוואה בשעת הגורן, כאשר המחיר של החיטים נמוך, התוספתא קובעת: ״הנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן חייב להעמיד לו בשער בינוני. ואי זה שער בינוני, היו הולכות מתשע ומעשר ומשמנה, נותנין לו מתשע. בשער הזול, נותנין לו כשער הזול, בשער היוקר, נותנין לו כשער היוקר. רבי יהודה אומר לעולם נותנין לו כשער הזול, שלא1 יאמר לו תן לי כשער הזול, אלא אומר לו תן לי מעותי שלוקח אני בהן כשער הזול. במה דברים אמורים, בזמן שמוצא ליקח בכל מעות שנתן לו, אבל אין מוצא ליקח אלא כור אחד בסלע, נותן לו כור אחד בסלע, והשאר נותן לו כשער בינוני״ (פ״ו הט״ז).
אם כן, ניתן לעשות עסקאות הלוואה גם בשעת הגורן וההחזרה היא כשער בינוני, ובתנאי שניתן למצוא חיטים בשער זה. אסור לומר במפורש שההחזרה היא בשער שונה, אבל בפועל החיטים מוחזרות לפי ערכן הכספי הבינוני ואין מתחשבים בזוטות. כמו כן: ״כיוצא בו, הלוקח מקח מחבירו על מנת ליתן לו מיכן עד שנים עשר חודש, רשיי שיאמר לו תן לי מיד בפחות, ואינו חושש משם ריבית״ (תוספתא בבא מציעא פ״ו הי״ב). כלומר, תן לי בפחות כך שאם המחיר בעתיד ירד לא תפסיד, ואם המחיר יישאר בעצם התשלום יהיה גבוה יותר. אם כן לפי המשנה זו ריבית, והתוספתא מקילה בהרבה.
בתוספתא מצאנו אפוא נימה אחרת מהמשנה. תפיסת התוספתא מנוגדת לתפיסה המשפטית הנוקשה שהמשנה מפגינה. בתוספתא יש גם נימה מקילה יותר מהמשנה, תופעה שבה הבחנו גם במשניות קודמות. בתוספתא תפיסה פחות פורמליסטית ויותר ״זורמת״; תפיסה שאיננה מחילה את ההגדרות המשפטיות על יחסי שכנות.
במבוא למסכת נזיקין עסקנו בהלכות ״בית מדרשיות״, ודומה שגם דברי הלל שייכים לקבוצה קטנה זו של הלכות. הלל מתאר מציאות משפטית טהורה, ללא התחשבות בתנאים החברתיים. להערכתנו גם הלל לא רצה לעקור את הנוהג החברתי של עזרה לזולת; כל שרצה הוא להדגיש פן אחד במערכת, את הפן של הלכות ריבית. את הטיעון של הלל יש לשקלל מול יתר התְנאים, כולל מערכת החברה. במבוא הצבענו על הלכה דומה באשר לחלוקת מזון בסעודות משותפות (משנה שבת פכ״ג מ״ב).
ייתכן שיש להבין את דברי הלל באופן הפוך. לכל הדעות (לפי משנת בבא בתרא פ״ט מ״ד ולפי משנתנו) ראוי שעסקות של עזרה הדדית תיעשנה כגמילות חסדים, אבל במשנה שלנו מדובר במצב שבו המלווה עומד על כך שלא תהיה זו עזרה הדדית חברית, אלא הלוואה מסחרית, ואכן בראשית המשנה מדובר על הלוואה גדולה ולזמן ארוך (״הלויני חיטים ואחזירם בשעת הגורן״). אם כבר אין כאן חברות, הרי שיש לדקדק בצד המשפטי. בעצם הלל ממליץ בכך לערוך הסדרים כאלה מתוך חברות, ומי שמתחיל להתחשבן ״מסתבך״ מבחינה משפטית. יש חברות ויש משפט, אך אין מצב ביניים שבו חברות מתערבבת במשפט.
לפי הסבר זה השימוש במונח ״הלויני״ יוצר עסקה, בניגוד ל״תן לי״2. כך גם במשנת שבת (פכ״ג מ״א): ״שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלוני, וכן האשה מחברתה ככרות״. לכאורה ברור שהמשנה שם מבחינה בין שאילה לנתינה. במשנתנו הבחנה זו היא יסוד ההסבר של המשנה (שיש הבדל בין ״הלויני״ ל״השאילני״ או ״תן לי״)⁠3. הבחנה כזאת רגילה בספרות חז״ל, ובעיקר בתלמוד הבבלי, ואכן הבבלי מקבל אותה ללא היסוס. אבל בסוגיה אחרת, בירושלמי שביעית4, נאמר שההלכה היא ״מהלכות של עמעום״, כלומר מהלכות שיסודן בדבר מעורפל שקשה לעמוד עליו. יתר על כן, ״עמעום״ הוא היתר5 שאין לו בסיס משפטי אלא נובע מצורך ציבורי (ובדבר שאיסורו המקורי מעורפל). דומה שההבדל הוא סמנטי: המונח ״שאילה״ לקוח מתחום יחסי שכנים, ו״הלוואה״ לקוחה מתחום המסחר. אומנם המעשה הוא אותו מעשה, אך לא המעשה קובע אם אסור לעשותו בשבת אם לאו, אלא תדמיתו בעיני השותפים6.
דומה שדברי הירושלמי הם הסבר מקורי למשנה. בתקופה האמוראית הפכו הבחנות סמנטיות כאלה לרגילות ולדרך המלך של ההלכה. אבל את משנת שבת צריך להבין כהתגמשות וכהקלה. כדי להקל על יחסי שכנים התירו להלוות שכן לחברו, ובלבד שישתמש במונח בלתי ״מסחרי״, כגון ״השאל״ או ״תן״.
שאלת הריבית אינה נידונה במשנת שבת, על כל פנים לא במפורש, אך היא עולה כמובן מדיוני התלמוד הבבלי למשנה שם7. היתר ההשאלה בשבת דומה ברוחו לדברי משנת בבא בתרא שנתינה כזאת איננה עסקה מסחרית ואיננה נגבית בבית דין. ניתן אומנם לחלק בין שני המקרים (הדין לעניין שבת עשוי להיות שונה מהדין לעניין תביעה משפטית), אך ההלכות זהות ואין צורך בהבחנה זו.
1. האות ש׳ ממלאת כאן תפקיד של האות ו׳: ״ולא יאמר...⁠״.
2. במשנת בבא בתרא לא נאמר שהמקבל ביקש, אך מן הסתם הוא ביקש, שכן לא סביר שזו מתנה מיוזמתו העצמית של הנותן.
3. אבל לעניין נדרים ״השאילני״ זהה ל״הלויני״, ראו פירושנו לנדרים פ״ד מ״ח. הצורך של המשנה בנדרים להדגיש זאת נובע, אולי, מכך שהמשנה בנדרים מכירה את משנת שבת, ויודעת שלעניינים אחרים ״השאילני״ שונה מ״הלויני״. אבל לעניין נדרים המשמעות זהה, שכן העיקר הוא שלמודר ההנאה אסור ליהנות מחברו. גם הלוואה נחשבת להנאה, שכן אין ריבית ואין למלווה אינטרס כלכלי בהלוואה, אלא הלוואה נתפסת כמעשה טובה (פחות ממתנה, אך הרבה יותר ממכירה).
4. ראו פירושנו לשביעית פ״ח מ״ד; ירושלמי שביעית פ״ח ה״ד, לח ע״א.
5. ואולי גם איסור, ראו פירושנו לעבודה זרה פ״ב מ״ו. בבבלי יש למונח פירוש מעט שונה, אך הסברנו לפי הירושלמי כאן.
6. בדרך זו הלכו בעלי התוספות שחיפשו הבדל לשוני בין השאלה להלוואה. את הביטוי ״אתי למכתב״ הבינו כסימן להבדל שבין יחסי שכנות לעסקה כלכלית, שבה ניתן גם לכתוב שטר; ראו תוספות לשבת קמח ע״א ד״ה ״שואל״. משנת נדרים שהזכרנו לעיל אינה מקבלת את ההבחנה, אך כנראה מכירה אותה.
7. ליחס בין משנת שבת לדברי הלל ראו בבלי, שבת קמח ע״ב, ופירושנו למשנת שבת (פכ״ג מ״א).
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(י) אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, נַכֵּשׁ עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמָּךְ, עֲדֹר עִמִּי וְאֶעְדֹּר עִמָּךְ, וְלֹא יֹאמַר לוֹ נַכֵּשׁ עִמִּי וְאֶעְדֹּר עִמָּךְ, עֲדֹר עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמָּךְ. כָּל יְמֵי גָרִיד, אֶחָד. כָּל יְמֵי רְבִיעָה, אֶחָד. לֹא יֹאמַר לוֹ חֲרשׁ עִמִּי בַּגָּרִיד וַאֲנִי אֶחֱרשׁ עִמְּךָ בָּרְבִיעָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, יֵשׁ רִבִּית מֻקְדֶּמֶת וְיֵשׁ רִבִּית מְאֻחֶרֶת. כֵּיצַד. נָתַן עֵינָיו לִלְווֹת הֵימֶנּוּ, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאוֹמֵר בִּשְׁבִיל שֶׁתַּלְוֵנִי, זוֹ הִיא רִבִּית מֻקְדֶּמֶת. לָוָה הֵימֶנּוּ וְהֶחֱזִיר לוֹ אֶת מְעוֹתָיו, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאָמַר בִּשְׁבִיל מְעוֹתֶיךָ שֶׁהָיוּ בְטֵלוֹת אֶצְלִי, זוֹ הִיא רִבִּית מְאֻחֶרֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יֵשׁ רִבִּית דְּבָרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ, דַּע כִּי בָא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי.
A person may say to another: Weed the wild growths from my field with me now, and I will weed your field with you at a later stage, or: Till my field with me today and I will till with you on a different day. But he may not say to him: Weed with me today and I will till with you a different day, or: Till with me today and I will weed with you, as due to the different nature of the tasks it is possible that one of them will have to work harder than the other did, which is a type of interest, since he repaid him with additional labor. All the dry days during the summer, when it does not rain, are viewed as one period, meaning that if they each agreed to work one day, the dry days are viewed as though they were all exactly equal in length, despite the slight differences between them. Similarly, all the rainy days are treated as one period. But he may not say to him: Plow with me in the dry season and I will plow with you in the rainy season.
Rabban Gamliel says: There is a case of pre-paid interest, and there is also a case of interest paid later, both of which are prohibited. How so? If he had hopes of borrowing money from him in the future, and he sends him money or a gift and says: I am sending you this gift in order that you will lend to me, this is pre-paid interest. Similarly, if he borrowed money from him and subsequently returned his money, and he later sends a gift to him and says: I am sending you this gift in order to repay you for your money, which was idle with me, preventing you from earning a profit from it, this is interest paid later.
Rabbi Shimon says: Not only is there interest consisting of payment of money or items, but there is also verbal interest. For example, the borrower may not say to the lender: You should know that so-and-so has come from such and such a place, when he is aware that this information is of significance to his creditor. Since his intention is to provide a benefit to the lender, he has effectively paid him an extra sum for the money he lent him, which constitutes interest.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[יא] אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: ״נַכֵּשׁ עִמִּי, וַאֲנַכֵּשׁ עִמָּךְ״, ״עֲדֹר עִמִּי, וְאֶעְדֹּר עִמָּךְ״.
אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ: ״נַכֵּשׁ עִמִּי, וְאֶעְדֹּר עִמָּךְ״, ״עֲדֹר עִמִּי, וַאֲנַכֵּשׁ עִמָּךְ״.
כָּל יְמֵי גָרִיר אֶחָד, כָּל יְמֵי רְבֵיעָה אַחַת, לֹא יֹאמַר לוֹ: ״חֲרשׁ עִמִּי בַגָּרִיר, וַאֲנִי עִמָּךְ בִּרְבֵיעָה״.
[יב] רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: יֵשׁ רִבִּית מְקֻדֶּמֶת, וְיֵשׁ רִבִּית מְאֻחֶרֶת, כֵּיצַד? נָתַן אֶת עֵינָיו לִלְוֹת מִמֶּנּוּ, הָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ, וְאָמַר ״בִּשְׁבִיל שֶׁיַּלְוֵנִי״, זוֹ הִיא רִבִּית מְקֻדֶּמֶת.
לָוָה מִמֶּנּוּ וְהֶחְזִיר לוֹ אֶת מָעוֹתָיו, [וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ, וְאָמַר ״בִּשְׁבִיל מָעוֹתֶיךָ,] שֶׁהָיוּ בְטֵלוֹת אֶצְלִי״, זוֹ הִיא רִבִּית מְאֻחֶרֶת.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֵשׁ רִבִּית דְּבָרִים: לֹא יֹאמַר לוֹ: ״דַּע אִם בָּא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמְּקוֹם פְּלוֹנִי.⁠״
אומר אדם לחבירו ילך חמורי עמך היום ושלך עמי למחר תחרוש פרתי עמך היום ושלך עמי למחר אבל לא יאמר לו חמורי עמך היום למזרח ושלך עמי למחר במערב תחרוש פרתי עמך היום במזרח ושלך עמי למחר במערב ואם היה שכר שוה ה״ז מותר. ר״י אומר כל ימי הגריד אחד וכל ימי הרביעה אחד האומר לפועל הילך מנה זה ויהא בידך שתעשה עמי בפעולה בגורן מדינר ליום והיה יפה סלע ביום מותר הנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן חייב להעמיד לו בשער בינוני ואיזה שער בינוני היו הולכות משמונה ותשעה ומעשרה נותנן לו מתשעה בשער הזול נותנן לו בשער הזול בשער היוקר נותנן לו בשער היוקר ר״י אומר לעולם נותנן לו כשער הזול לא יאמר לו תן לי כשער הזול אלא אומר לו תן לי מעותי שלוקח אני בהן כשער הזול במה דברים אמורים בזמן שמוצא ליקח בכל מעות שנתן לו אבל אינו מוצא ליקח אלא כור אחד בסלע נותן לו כור אחד בסלע והשאר נותן לו כשער בינוני.
אומר אדם לחברו נכש עמי ואנכש עמך, עדור עמי ואעדור עמך, אבל לא יאמר נכש עמי ואעדור עמך, עדור עמי ואנכש עמך. כל ימי גריד אחד, כל ימי רביעה אחת. לא יאמר לו חרוש עמי בגריד ואני עמך ברביעה.
גריד זמן הקיץ ורביעה זמן החורף, והקרקע בקיץ יותר קלה לחפירה ולתיקון, למיעוט הרטיבות ולאורך היום. וניכוש היא החפירה בעיקרי האילנות, ועדירה, החרישה, רצוני לומר הפיכת הקרקע לצורך הזריעה.
[יא] רבן גמליאל אומר יש רבית מוקדמת ויש רבית מאוחרת, כיצד, נתן את עיניו ללוות ממנו, היה משליח לו ואמר בשביל שילוני, זו היא רבית מוקדמת, לוה הימנו והחזיר לו מעותיו, היה משליח ואמר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלי, זו היא רבית מאוחרת. ר׳ שמעון אומר יש רבית דברים, לא יאמר לו דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני.
מאמרי רבן גמליאל ור׳ שמעון כולם נכונים, אבל ראוי שתדע שאלו הדברים ודומיהם אמנם הם מגונים בלבדא.
א. ׳אבל ראוי שתדע׳ ו׳מגונים בלבד׳ כתובים בכה״י על גבי המחק, ויש כי״י שנשתמר בהם הנוסח הראשון (מ׳אבל׳): וכבר הודעתיך כי אלו הדברים ודומיהם אמנם הם אבק ריבית.
אומר אדם לחבירו נכש עמי ואנכש עמך כו׳ – גריד ימות החמה ורביעה ימות הגשמים והקרקע בימות החמה קל לחפור לתקן למיעוט הטינוף ואורך היום. ונכוש הוא החפירה בשרשי האילנות כמו החרישה שחורשין לזרוע:
ר״ג אומר יש רבית מוקדמת ויש רבית מאוחרת כו׳ – מה שאמר רבן גמליאל ור״ש הכל הלכה אבל צריך שתדע שהדברים האלה וכיוצא בהם הם דברים שראוי להתרחק מהם בלבד:
נַכֵּשׁ עִמִּי. הַיּוֹם וַאֲנַכֵּשׁ עִמְּךָ לְמָחָר. נִכּוּשׁ הוּא עֲקִירַת הָעֲשָׂבִים הָרָעִים הַגְּדֵלִים בַּתְּבוּאָה:
עֲדֹר. חֲפֹר:
לֹא יֹאמַר לוֹ נַכֵּשׁ עִמִּי וְאֶעְדֹּר עִמָּךְ. פְּעָמִים שֶׁזּוֹ קָשָׁה מִזּוֹ, וְיֵשׁ כָּאן אֲגַר נָטַר:
כָּל יְמֵי גָרִיד אֶחָד. וְלֹא חָיְשִׁינַן אִם יוֹם אֶחָד גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ. וְכֵן כָּל יְמֵי רְבִיעָה אֶחָד. וּמֻתָּר לוֹמַר עֲדֹר עִמִּי יוֹם זֶה שֶׁל גָּרִיד, וַאֲנִי אֶעֱדֹר עִמְּךָ יוֹם אַחֵר שֶׁל גָּרִיד. וְכֵן בָּרְבִיעָה:
גָּרִיד. יְמוֹת הַחַמָּה:
רְבִיעָה. יְמוֹת הַגְּשָׁמִים:
וַאֲנִי אֶחֱרֹשׁ עִמְּךָ בָּרְבִיעָה. שֶׁיְּמֵי רְבִיעָה קָשִׁים לַמְּלָאכָה שֶׁבַּשָּׂדוֹת:
נכש עמי – [weed with me] today, and I will weed with you tomorrow. Weeding is the removal of bad grasses that grow in the grain.
עדור – dig
לא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך – sometimes this one is harder than that one, and there is here compensation for waiting (i.e., advancing the money to the seller – see Bava Metzia 63b).
כל ימי גריד אחד – and we are not troubled if one day is greater than its neighbor (i.e., during the dry season/summer); and similarly, all the days of rainfall [in the autumn] are one, and it is permissible to say, hoe/dig with me on this day of the dry season/days of sunlight and I hoe/dig with you one day of the dry season/days of sunlight, and similarly with the days of rainfall.
גריד – days of the sunlight.
רביעה – days of rainfall.
ואני אחרוש עמך ברביעה – for the days of rainfall are more difficult for the work in the fields
אומר אדם לחברו נכש עמי וכו׳ ביד שם פ״ז סימן י״א. ובטור י״ד סימן ק״ס וקע״ו. ניכוש פי׳ הרמב״ם ז״ל הוא החפירה בשרשי האילנות כמו החרישה שחורשין לזרוע ע״כ. ולקמן פ׳ המקבל סי׳ ד׳ פירש כמו שפירש פה רעז״ל שהוא עקירת העשבים הרעים:
אבל לא יאמר נכש עמי כך נמצא מוגה:
כל ימי גריד אחד כל ימי רביעה אחת כך הגיה הרב ר׳ יהוסף ז״ל וכתב שכן מצא:
ר״ג אומר יש רבית מוקדמת וכו׳ בפירקין דף ס״ב. וביד שם פ״ה סימן י״א:
כיצד נתן עיניו ללות ממנו והיה משלח לו ואמר בשביל שילוני וכו׳ ואמר בשביל מעותיו וכו׳ כן הגרסא בספר אחר וצ״ע הר״ר יהוסף ז״ל:
לא יאמר לו דע כי בא וכו׳ אית דגרסי אם בא וכן הוא בירושלמי וכן הגיה הר״ר יהוסף ז״ל וכתב כן מצאתי בכל הספרים ע״כ. ופי׳ הרמב״ם ז״ל שם בפ׳ ה׳ סימן י״ג וז״ל המלוה את חברו לא יאמר לו דע אם בא איש פלוני תכבדו ותאכילהו ותשקהו כראוי וכן כל כיוצא בזה ע״כ וי״ס דגרסי במתני׳ אם בא וכו׳: וכן היא בטור י״ד סימן ק״ס אלא שהוא מפרש כפשטו רבית דברים ממש לא יאמר לו דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני והודיעני והתם הקשה בית יוסף לפי׳ הרמב״ם ז״ל וכי זה רבית דברים והרי ממון מחסרו ותירץ דלהרמב״ם ז״ל תרתי קאמר יש רבית דברים פי׳ כגון קדימת שלום וכיוצא בו ותו קאמר דלא יאמר לו דע וכו׳ ע״כ. ולשון ספר הלבוש שם סימן ק״ס וכן המלוה לא יאמר ללוה הודיעני אם יבא איש פלוני ממקום פלוני כלומר לכשיבא פלוני ממקום פלוני הודיעני הדבר מפני שצריך אני לו כי זה רבית שחישבו המלוה מפני שמעותיו בידו של זה הוא צריך לעשות לו טובת הנאה זו וכיוצא בה אבל הוא אסור ע״כ. ומצאתי כתוב בבאורי מהר״ר אייזיק שטיין ז״ל שעל סמ״ג בדף רפ״ח וז״ל משמע שדעת הרמב״ם ז״ל שלא יאמר המלוה ללוה שיכבד איש אחד בשבילו וקורא אותו רבית דברים הואיל ואין כופהו רק מדבר עמו לעשות והרשות ביד הלוה אם ירצה ומ״מ אסור כי הלוה ירא להשיבו ריקם ואני שמעתי שגורסים דע שבא איש פלוני ממקום פלוני ול״ג אם. וכך הפשט אש בא איש לעיר שהוא אוהב למלוה לא ילך הלוה ויבשרו שבא אוהבו לפי זה הלשון רבית דברים מיושב שפיר טפי ע״כ. כתב ראבי״ה אם מחזיק לו טובה יאמר המלוה גם אני מחזיק לך טובה ואין לחוש:
ולא יאמר לו נכש עמי. כתב הר״ב פעמים וכו׳ ויש כאן אגר נטר ליה בשכר שממתין לו על שכר פעולתו עד אותו זמן הוא מקבל עליו מלאכה שהיא קשה מזו. רש״י:
גריד. כתב הר״ב ימות החמה. וז״ל רש״י. גריד לשון יובש שהארץ יבשה ואין גשמים יורדין:
רביעה. כתב הר״ב ימות הגשמים. והטעם פירש ברפ״ח דפאה. ובמשנה ו׳ פ״ט דשביעית:
לא יאמר לו חרוש עמי בגריד וכו׳. כתב הר״ב שימי רביעה קשים למלאכה שבשדות. וז״ל הרמב״ם הקרקע בימות החמה קל לחפור לתקן למעוט הטנוף. ואורך היום:
יש רבית מוקדמת וכו׳. ל׳ הרמב״ם מה שאמר ר״ג ור״ש הכל הלכה. אבל צריך שתדע הדברים האלה וכיוצא בהם הם דברים שראוי להתרחק מהם בלבד. ע״כ. וכלומר שאין בהם איסור דאורייתא. אבל הוא רבית דרבנן. וכן כתב בחבורו [בפ״ה מהמ״ו הל׳ י״א] שאם עבר ועשה כן. הרי זה אבק רבית:
לא יאמר לו דע כי בא איש וכו׳. נראה בעיני שהם דברי הלוה למלוה שמודיעו שבא איש פלוני וכו׳. וכל לא יאמר דמתניתין בלוה הם אמורים. ואיירי שמבשרו בכך והיינו דתנן דע. וטעמא כדתניא ר׳ שמעון בן יוחאי אומר מנין לנושה בחבירו מנה ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום. ת״ל (דברים כ״ג) כל דבר אשר ישך. אפילו דבור אסור. אבל הטור סימן ק״ס כתב וז״ל ולא יאמר המלוה ללוה הודיעני אם בא איש פלוני וכו׳. ונראה שגירסתו היתה דע אם וכו׳ ומפרש מלת דע כלומר שיחקור וידע להודיע לו אם בא וכו׳. וגם גרסת הרמב״ם הוא דע אם בא וכו׳. ומפרש על המלוה. שכ״כ בפ״ה מה״מ [הי״ב]. המלוה את חבירו לא יאמר לו דע אם בא וכו׳. כלומר שתכבדו ותאכילו ותשקהו כראוי. ע״כ. והקשה ב״י וכי זה רבית דברים והרי ממון מחסרו. ותירץ דר״ש תרתי קאמר. חדא. דיש רבית דברים. כלומר שלא יקדים לו שלום או דברי כבוד יותר ממה שהיה עושה קודם שהלוהו: ותו קאמר דלא יאמר לו דע אם בא וכו׳. דסלקא דעתך אמינא כיון שאינו מהנה למלוה כלל וגם לא התנה כן מעיקרא שרי. קמ״ל. ע״כ. ושוב מצאתי בנוסח משנה שבירושלמי דגרס דע אם בא:
{לב} בִּשְׂכַר שֶׁמַּמְתִּין לוֹ עַל שְׂכַר פְּעֻלָּתוֹ עַד אוֹתוֹ זְמַן הוּא מְקַבֵּל עָלָיו מְלָאכָה שֶׁהוּא קָשֶׁה מִזּוֹ. רַשִׁ״י:
{לג} וְזֶה לְשׁוֹן רַשִׁ״י, גָּרִיד לְשׁוֹן יֹבֶשׁ, שֶׁהָאָרֶץ יְבֵשָׁה וְאֵין גְּשָׁמִים יוֹרְדִין:
{לד} וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ״ם, הַקַּרְקַע בִּימוֹת הַחַמָּה קַל לַחְפֹּר וּלְתַקֵּן, לְמִעוּט הַטִּנּוּף וְאֹרֶךְ הַיּוֹם:
{לה} יֵשׁ כוּ׳. לְשׁוֹן הָרַמְבַּ״ם, מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הַכֹּל הֲלָכָה. אֲבָל צָרִיךְ שֶׁתֵּדַע שֶׁהַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם הֵם הַדְּבָרִים שֶׁרְאוּיִים לְהִתְרַחֵק מֵהֶם בִּלְבַד, וּכְלוֹמַר שֶׁאֵין בָּהֶם אִסּוּר דְּאוֹרַיְתָא, אֲבָל הֵם רִבִּית דְּרַבָּנָן:
{לו} לֹא יֹאמַר כוּ׳. נִרְאֶה בְּעֵינַי שֶׁהֵם דִּבְרֵי הַלֹּוֶה לַמַּלְוֶה, שֶׁמּוֹדִיעוֹ שֶׁבָּא אִישׁ פְּלוֹנִי כוּ׳. וְכָל לֹא יֹאמַר דְּמַתְנִיתִין בְּלֹוֶה הֵם אֲמוּרִים, וּמַיְרֵי שֶׁמְּבַשְּׂרוֹ בְּכָךְ, וְטַעְמָא כִּדְתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי אוֹמֵר מִנַּיִן לַנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ רָגִיל לְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם שֶׁאָסוּר לְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשַּׁךְ, אֲפִלּוּ דִּבּוּר אָסוּר. וְנֻסְחָא אַחֶרֶת דַּע אִם כוּ׳, וּפֵרוּשׁוֹ שֶׁהֵם דִּבְרֵי הַמַּלְוֶה לַלֹּוֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
סו) אומר אדם לחבירו נכש
[יעטען], לעקור עשבים רעים:
סז) ואנכש עמך
ר״ל נכש עמי היום ואנכש עמך למחר:
סח) ואעדוד עמך
ר״ל חפור עמי היום וכו׳:
סט) ואנכש עמך
אפילו בזמן שוה, דלפעמים אחת קשה מחברתה, ויש אגר נטר:
ע) כל ימי גריד
דבימי קיץ שהארץ יבישה וקלה לחפור:
עא) אחד
ולא חיישי׳ שיום א׳ גדול מחבירו, דלא קפדי אינשי בהא:
עב) כל ימי רביעה
זמן ירידת גשמים, שרובעין הקרקע ומלחלחין אותה, וקשה עבודתה:
עג) לא יאמר לו חרוש עמי בגריד ואני אחרוש עמך ברביעה
ונקט הכא חרישה, דקמ״ל דאפילו טרחת בהמתו אסור, וכ״ש עידור, שבחפירתו מיגע גוף עצמו, מכ״ש דאסור:
עד) ויש רבית מאוחרת
מיהו כל כה״ג רק מדרבנן אסור:
עה) והיה משלח לו
מתנה:
עו) זו היא רבית מוקדמת
אבל בשיגר לו סתם מתנה, מועטת מותר ומרובה אסור [ק״ס]:
עז) והיה משלח לו ואמר
בלבו [ולכך נקט מתני׳ ״בשביל מעותיו״ וכן בש״ע, ולא בנוכח כברישא, כך נ״ל. וי״ג מעותיך]:
עח) לא יאמר לו דע כי בא איש פלוני ממקום פלוני
ר״ל שהלוה מבשרו להמלוה שבא פלוני, וכ״ש כשאמר לו המלוה שיבשרו כן. ודוקא בשלא היה עושה כן אם לא הלוהו [שם ז׳]:
עפ״י כתב יד קופמן
אחת הבעיות שבפניהן עומד חקלאי בודד הוא הצורך בעבודה דחופה רבה. המקרה הרגיל ביותר הוא בשעת הקציר. מקרים אחרים של צורך בידיים עובדות הם בעת צורך דחוף בניכוש, או במאבק עם מזיקים. המשפחה הבודדת יוצרת במקרה כזה מעין התאגדות לעזרה הדדית. אך לא תמיד הייתה לחקלאי משפחה כזאת. בספרות המחקר העוסקת בחקלאות המסורתית (במשק נטול אפשרות לשכור כוח אדם) נדונה שאלה זו תחת הכינוי הכללי ״ניהול סיכונים״. שיטת האריסות ובעלי האחוזות היא סוג כזה של התארגנות לקראת סיכון, אבל התארגנות כזאת ״יקרה״ מאוד ומשמעה נטילת חלקים מהותיים מהחירות האישית. ארגון המשפחה המורחבת (בתי אב) היא צורה אחרת לקידום פניה של סכנה כזאת. בספרות חז״ל מוצגת עזרה הדדית כסוג כזה של ניהול סיכונים.
אומר אדם לחבירו נכיש עמי ואנכיש עמך – זו הלוואת עבודה. השכן מסייע לעבודה דחופה היום ויקבל סיוע דומה משכנו או משכניו. הסיוע איננו תחום בצורה מוגדרת; ייתכן שבעתיד יהיה יום העבודה ארוך יותר (בקיץ ארוך מבחורף), יהיה קשה יותר (תלוי בכמות העשבים), ואולי גם בזמן פחות נוח. אך חכמים מתירים הלוואה מעין זו אף על פי שייתכן שההחזרה תהיה יקרה יותר, ובעצם זו הלוואה של כוח עבודה שייתכן שתוחזר במעין תשלום בריבית. המשנה אומנם מתירה זאת, אבל עצם השאלה נראית בעינינו מופרזת: וכי יעלה על הדעת שלא לאפשר יחסי שכנות כאלה?! אלא שאכן אפשרות כזאת שבה חשש הריבית ״מתערב״ ביחסי השכנים עלתה במשנה הקודמת. ראינו מגמה זו במיוחד בדברי הלל במשנה הקודמת. שם נאסרו יחסי שכנות, ונראה שחכמים סבורים שיש לבחון יחסי שכנות כאלה במשקפי המשפט. עם זאת, כאמור, עזרה הדדית כזאת לא נאסרה.
וכן, עדור עמי ואעדור עמך – כל אלה הסכמים שאינם במסגרת ריבית אלא במסגרת עזרה הדדית, אבל לא יאמר לו נכיש עמי ואעדור עמך – או עדור עמי ואנכיש עמך – במקרים אלו אין שוויון בין העבודות וזו כבר הלוואה לכל דבר, וייתכן מאוד שתהיה הלוואה בריבית. ייתכן גם שההחזרה תהיה באמת שוות ערך או אפילו קלה יותר, אך יש חשש שההחזרה תהיה שווה יותר מהנתינה (מההלוואה).כמו כן לא יאמר, כל ימי גריד – גריד הוא יובש, בניגוד ל״רביעה״ שהיא תקופת גשם. אחד כל ימי רביעה אחת – גם בהסדר זה יש חשש של הלוואת ריבית משום שמשך הסיוע ארוך מאוד וייתכן שהפער בין הנתינה להחזרה יהיה גדול מדי. לא יאמר לו חרוש עמי בגריד ואני עמך ברביעה – בגריד הוא בשעת היובש, ואז החריש קל, ואילו בשעת הרביעה, בימי הגשם או מיד אחריו, כשהאדמה קשה לחרישה, נמצאת ההחזרה רבה יותר מהנתינה.
בתוספתא: ״אומר אדם לחבירו ילך חמורי עמך היום, ושלך עמי למחר. תחרוש פרתי עמך [היום, ושלך עמי למחר. אבל לא יאמר לו חמורי עמך היום למזרח, ושלך עמי למחר למערב. החרש פרתי עמך היום] במזרח, ושלך עמי למחר במערב. ואם היה שכר שוה, הרי זה מותר״ (פ״ו הי״ד). התוספתא נותנת דוגמאות אחרות מהמשנה, ומציעה גם את העיקרון המשפטי. אם העבודה העתידית שווה זו עסקה מותרת, ואם ההחזרה שונה זו ריבית, שמא ההחזרה תהיה גדולה מהנתינה.
בעיניים של חקלאי (לשעבר) ושל יחסי שכנות, ההלכות במשנה מרחיקות לכת. הן חוסמות את הדבר הפשוט והטבעי ביותר של עזרה הדדית. בין שכנים טובים, אנשי עבודה ועמל, עזרה מהסוג הזה ניתנת ללא התחשבנות פרטנית. לעיתים היא ניתנת גם ללא תנאים מוסכמים מראש. החבר מבקש עזרה, ומקבל ללא תנאי. התנאי היחיד, הבלתי נאמר, הוא שבעתיד יגיש גם הוא עזרה דומה. ההלכה במשנה הופכת מצבים של עזרה רגילה למערכת מסחרית קשוחה ונוקשה. במשנה הקודמת הוצגה גישתו של הלל; הוא איננו חולק במקרה זה, אך באופן כללי מחמיר עוד יותר באיסור ריבית במקרה דומה. דומה שלפנינו מקרה שבו המערכת המשפטית כופה את עצמה על מערכת בלתי משפטית של עזרה הדדית, וראו בהמשך.
רבן גמליאל אומר יש ריבית מוקדמת ויש רבית מא[ו]חרת – זו מעין כותרת, כיצד נתן את עיניו ללוות ממנו היה משליח לו – בברייתא בירושלמי משלימים: ״משלח לו דורון״, ואמר בשביל שלוויני – ביתר עדי הנוסח ״שתלווני״. זו היא ריבית מוקדמת – עוד לפני ההלוואה הלווה שולח מתנה למלווה כדי שבעתיד יסכים להלוותו. לווה ממנו והחזיר לו את מעותיו שהיו בטילות אצלי זו היא ריבית מאוחרת – בשלב זה אין במשנה שום ריבית. הלווה לווה מעות והחזיר אותן, ולא נאמר שהחזיר יותר משלווה. כל מה שנאמר הוא שהלווה אמר שהמעות חזרו כמות שהן, והלווה לא השתמש בהן. אם כן מדוע זו ריבית מאוחרת? הירושלמי מסביר שברישא נתן הלווה למלווה דורון (מתנה ביוונית, והמילה חדרה לעברית של חז״ל, ואף לעברית המודרנית), ובסיפא שלח את הדורון בשעת החזרת ההלוואה. הריבית היא אותה מתנה שנראית ״תמימה״, כאילו ביטוי לתודה, אך מבחינתם של חכמים היא ריבית.
בתוספתא מוזכר עוד סוג של ריבית: ״האומר לפועל הילך מנה זה, ויהא בידך שתעשה עמי בפעולה לגורן מדינר ליום, והיה יפה סלע ביום, אסור. הימנו מדינר ליום, והיה יפה סלע ביום, מותר״ (פ״ו הט״ו). בעל הקרקע נותן לפועל דמי קדימה על עבודתו. אם העבודה שווה לשכר – הדבר מותר, אבל אם העבודה שווה סלע (ארבעה דינרים), והוא משלם לו דינר אחד, הרי שבעצם זו הלוואה. המעסיק שילם דמי קדימה, וזו הלוואה, והפועל פורע לו יותר ממה שקיבל, וזו ריבית. תשלום קודם כזה הוא סוג נוסף של ריבית מוקדמת. אבל אם הפירעון (התשלום) קטן מהתשלום הרגיל הרי שהפועל הרוויח, ואין כאן ריבית. מן הסתם אם המעסיק שילם לו שכר הוגן ורגיל אך נתן את השכר בתחילת העבודה הדבר מותר.
בתוספתא מובאים גם מקרים מקבילים למשנה, ואף זהים (אלו לא צוטטו).
רבי שמעון אומר יש ריבית דברים – לכאורה הכוונה שאם הלווה מודה למלווה זו כבר ריבית דברים, וכן לגבי אספקת מידע: לא יאמר לו דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני – הלווה מספק מידע הנחוץ למלווה. פירשנו שבדברי רבי שמעון שתי הגדרות מקבילות לריבית דברים, אך אפשר שהמשפט ״לא יאמר...⁠״ הוא דוגמה אחת ויחידה לריבית דברים. הירושלמי מפרש שהמשפט השני הוא הסבר המשפט הראשון, ומנסח: ״יש רבית דברים. כיצד? לא יאמר לו...⁠״ (י ע״א; כך בכתב יד אסקוריאל, שורה 167). גם מימרה זו צבועה בצבע אוטופי תאורטי. לו הייתה זו ריבית ממשית היו חכמים נדרשים להגדירה בשווה פרוטה לפחות. כך למשל דיבורים מעין אלו אינם נחשבים ממון שווה ערך לקדש בהם אישה, אלא אם יש בהם שווה פרוטה (כגון משנה, קידושין פ״ג מ״ו). העדר הכמויות והחששות שהמחיר יעלה מבלי לקבוע בכמה עלה מצביעים על כך שחכמים אינם מציגים הלכה רגילה. להערכתנו ההלכה נמצאת במצב של פולמוס מול המציאות שבה ניתנות הלוואות בריבית, וחכמים מציגים בכוונה דוגמאות מופרזות כדי להטביע בציבור את סכנת הריבית. זאת על חשבון יחסי שכנות רגילים, ובלבד שירחיקו את הציבור מהלוואה בריבית.
דבריו של רבי שמעון מתקשרים למשנה האחרונה, העוסקת בהצגת הריבית כעוון חמור. למסגרת זו מצטרפים דברי רבי שמעון המחמיר עוד יותר בהגדרת ריבית. נשוב לכך בסוף הפרק.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(יא) וְאֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הַמַּלְוֶה, וְהַלֹּוֶה, וְהֶעָרֵב, וְהָעֵדִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַסּוֹפֵר. עוֹבְרִים מִשּׁוּם לֹא תִתֵּן (ויקרא כ״ה:ל״ז), וּמִשּׁוּם בַּל תִּקַּח מֵאִתּוֹ (ויקרא כ״ה:ל״ו), וּמִשּׁוּם לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה (שמות כ״ב:כ״ד), וּמִשּׁוּם לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ (שמות כ״ב:כ״ד), וּמִשּׁוּם וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה׳ (ויקרא י״ט:י״ד).
And these people violate a prohibition of interest: The lender, and the borrower, and the guarantor, and the witnesses. And the Rabbis say: Also the scribe who writes the promissory note violates this prohibition. These parties to the transaction violate different prohibtions. Some are in violation of: “You shall not give him your money with interest” (Leviticus 25:37), and of: “Do not take from him interest or increase” (Leviticus 25:36), and of: “Do not be to him as a creditor” (Exodus 22:24), and of “Do not place interest upon him” (Exodus 22:24), and of: “And you shall not place a stumbling block before the blind, and you shall fear your God; I am the Lord” (Leviticus 19:14).
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[יג] וְאֵלּוּ עוֹבְרִים בְּ׳לֹא תַעֲשֶׂה׳: הַמַּלְוֶה, וְהַלֹוֶה, וְהֶעָרֵב, וְהָעֵדִים.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הַסּוֹפֵר.
עוֹבְרִים עַל ׳בַּל תִתֵּן לוֹ׳ ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״ (ויקרא כ״ה:ל״ז) וְעַל ׳בַּל תִּקַּח מֵאִתּוֹ׳ (ויקרא כ״ה:ל״ו) וְעַל ״לֹא תִהְיֶה לוֹ כְנֹשֶׁה״ (שמות כ״ב:כ״ד) וְעַל ״לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ״ (שמות כ״ב:כ״ד), ״וְיָרֵאתָ מֵּאֱלהֶיךָ אֲנִי יי״ (ויקרא י״ט:י״ד)
ר׳ נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב פוטרין בלבלר ופטרו את המלוה מללקות מפני שהוא בקום עשה. אמר ר׳ יוסי בוא וראה כמה סמויות עיניהם של מלוי רבית אדם קורא לחבירו עובד כוכבים ומגלה עריות ושופך דמים מבקש שיפול עמו לחיים והלה מביא את הלבלר ואת הקולמוס ואת הדיו ואת השטר ואת העדים ואומר בואו וכתבו עליו שאין לו חלק במי שפוקד על הרבית וכותב ומעלה בערכאים וכפר במי שאמר והיה העולם הא למדת שמלוי ברבית כופרין בעיקר רשב״א אומר יתר על מה שמרויחין הן מתחייבין שהן עושין את התורה פלסטר ואת משה טיפש ואומרין אילו היה משה יודע שכך אנו מרויחין לא היה כותבו ר״ע אמר קשה רבית שאף שאלת שלום רבית כיצד והוא שלא שאל בשלומו מימיו עד שלוה הימנו הקדים לו שאלת שלום הוי אף שאלת שלום רבית רבי שמעיה אומר כל שיש לו מעות ואין מלוה אותן ברבית עליו הכתוב אומר (תהלים טו) כספו לא נתן בנשך עושה אלה לא ימוט לעולם הא למדת שמלוי רבית מתמוטטין והולכים מן העולם מיטמוט זה איני יודע מה הוא כענין שנאמר (משלי כד) הצל לקוחים למות וגו׳.
[יב] ואלו עוברין בלא תעשה המלוה והלווה והערב והעדים, וחכמים אומרין אף הסופר. עוברין על בל תתן לו ועל בל תקח ממנו ועל לא תהיה לו כנושה ולא תשימון עליו נשך ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך.
אמרו, מלוה עובר בכולן, לווה עובר משום לא תשיך, כלומר לא תינשך, ולפני עור לא תתן מכשול, ערב ועדים אין עוברין אלא משום לא תשימון עליו נשך, וכן הסופר.
ואלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה והערב כו׳ – אמרו לוה עובר משום לא תשיך כלומר לא תנשיך ולפני עור לא תתן מכשול ערב ועדים אינם עוברים אלא משום לא תשימון עליו נשך וכמו כן הסופר:
עוֹבְרִים מִשּׁוּם לֹא תִתֵּן וְכוּ׳. מַלְוֶה עוֹבֵר בְּכֻלָּן. לֹוֶה עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תַּשִׁיךְ, שֶׁהוּא לְשׁוֹן מַפְעִיל לַאֲחֵרִים, לֹא תִגְרֹם שֶׁאָחִיךָ יִשּׁוֹךְ, וְעוֹבֵר עַל (דברים כג) וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִׁיךְ, וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל. עָרֵב וְעֵדִים עוֹבְרִים עַל לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ בִּלְבַד:
עוברים משום לא תתן וכו' – the lender transgresses in all of them; the borrower transgresses (Deuteronomy 23:20): “You shall not deduct interest from loans to your countrymen,” which is the language of activating others, that you should not cause that your brother will lend at interest, and he violates (Deuteronomy 23:21): “Do not deduct interest from loans to your countrymen”, and (Leviticus 19:14): “or place a stumbling block before the blind.” The guarantor and the witnesses transgress only on (Exodus 22:24):“Exact no interest from them.”
ואלו עוברין בפירקין דף ס״ב ודף ע״א:
והעדים תוס׳ פ׳ המוכר פירות דף צ״ד. וכתב תר״י ז״ל יש ס״א דלא גרסי והעדים ע״כ. בפי׳ רעז״ל מלוה עובר בכולן. אמר המלקט פי׳ רש״י ז״ל בכל הני דחשיב במתני׳ דהוא נותן בנשך בשעת הלואה והוא לוקח בשעת פרעון והוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו והוא שם עליו נשך בשעת פיסוק התנאי ונותן מכשול לפני הלוה להעבירו על לא תשיך לאחיך שהוא אזהרה ללוה. והגיה הר״ר יהוסף ז״ל עוברין על בל תתן לו ועל בל תקח ועל לא תהי׳ לו כנושה ועל לא תשימון עליו נשך ולפני עור וכו׳ וכתב כן מצאתי בכל הספרים דגרסי׳ ועל לא תשימון עליו נשך ולפני עור וכו׳ ע״כ. ועיין בתוס׳ יו״ט. וכתבו תוס׳ ז״ל אהא דאמר אביי מלוה עובר בכולן וכו׳ עד ערב ועדים אין עוברין משום בל תשימון כתבו דזימנין דעברי נמי אלפני עור לא תתן מכשול כגון שלא היה מלוה בלא ערב ועדים אבל לא תשימון פסיקא לי׳ לאביי דמפ׳ מתני׳ דעברי אבל לפני עור זימנין דלא עברי כגון שהיה מלוה לו בלאו הכי כי היכי דמושיט כוס של יין לנזיר לא עבר אלא היכא דקאי בתרי עברי נהרא שלא היה שותהו אם לא היה זה עכ״ל ז״ל. וביד שם פ״ד סימן ב׳. ושם כתב דגם הסופר עובר משום לא תשימון שהיא אזהרה אף לעדים ולערב ולסופר. אבל בטור י״ד סימן ק״ס לא נזכר הסופר וגם לא בבית יוסף ולא בספר שלחן ערוך נראה שהם ז״ל פוסקים כחכמים. וכתוב בתוספת יום טוב אף הסופר פי׳ הרמב״ם ז״ל משום לא תשימון ע״כ. ונ״ל דה״ה בלפני עור אם לא היה מלוהו בלתי שטר עד כאן וכן כתוב ג״כ בספר הלבוש שם סימן ק״ס ועוד כתוב שם וז״ל ואפילו הלוה הנותנו עובר בלאו דלאחיך לא תשיך מדלא כתיב לא תשוך משמע דללוה צותה התורה שלא יגרום שאחיו ישוך אותו כלומר לא ילוה ממנו לתת לו רבית ומה שלא מצינו כן בכל שאר דיני ממונות שאם אדם רוצה ליזוק בנכסיו ולתתם לחברו אין מוחין בידו וכאן אסרה לו [התורה] לתת לחברו משלו דרך רבית ע״כ:
המלוה. כתב הר״ב עובר בכולן. גמרא. ופירש רש״י בכל הני דחשיב במתניתין דהוא נותן בנשך בשעת הלואה. והוא לוקח בשעת פרעון. והוה לו כנושה כשתובעו ודוחקו והוא שם עליו נשך בשעת פיסוק התנאי. ונותן מכשול. לפני הלוה להעבירו על לא תשיך לאחיך שהיא אזהרה ללוה. ע״כ. ומ״ש והוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו. דחיקא מלתא לפרושי הכי דהא משמע דלעולם עובר. ולדבריו אינו עובר אלא כשדוחקו. והמגיד בפ״ד מהלכות מלוה פירש שלאו זה כולל כל שדרך הנושים לעשות והוא שאין מלוין ממונם בחנם. וכשמגיע זמן פרעון רוצים מעותיהם ונוגשים בחזקה. ועל שניהם הזהירה התורה. ובודאי שלא אסרה [הנגישה] בלוה עשיר אלא בעני. אבל הרבית נאסר בכל. ע״כ. [*וכן יש לפרש ל׳ רש״י שכן רגילות שכשתובעו דוחקו].
והלוה. כתב הר״ב משום בל תשיך לא תשיך לאחיך:
והערב והעדים. כתב הר״ב על לא תשימון בלבד. גמ׳. וכתבו התוס׳ זמנין דעברי נמי אלפני עור לא תתן מכשול כגון שלא היה מלוה בלא ערב ועדים. אבל לא תשימון פסיקא ליה. אבל לפני עור זמנין דלא עברי. כגון שהיה מלוה לו בלאו הכי וכו׳:
אף הסופר. פירש הרמב״ם משום לא תשימון. ע״כ. ונ״ל דה״ה בלפני עור כשלא הלוהו בלא שטר:
לא תתן. את כספך לא תתן לו בנשך:
{לז} הַסּוֹפֵר. מִשּׁוּם לֹא תְשִׂימוּן. הָרַמְבַּ״ם. וְנִרְאֶה לִי דְּהוּא הַדִּין בְּלִפְנֵי עִוֵּר כְּשֶׁלֹּא הִלְוָהוּ בְּלֹא שְׁטָר:
{לח} לֹא תִתֵּן. אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ:
{לט} בְּכָל הָנֵי דְּחָשִׁיב בְּמַתְנִיתִין, דְּהוּא נוֹתֵן בְּנֶשֶׁךְ בִּשְׁעַת הַלְוָאָה, וְהוּא לוֹקֵחַ בִּשְׁעַת פֵּרָעוֹן, וְהָוֵי לוֹ כְּנוֹשֶׁה כְּשֶׁתּוֹבְעוֹ וְדוֹחֲקוֹ (רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁכֵּן רְגִילוּת כְּשֶׁתּוֹבְעוֹ דּוֹחֲקוֹ), וְהוּא שָׂם עָלָיו בְּנֶשֶׁךְ בִּשְׁעַת פִּסּוּק הַתְּנַאי, וְנוֹתֵן מִכְשׁוֹל לִפְנַי הַלֹּוֶה לְהַעֲבִירוֹ עַל לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ שֶׁהִיא אַזְהָרָה לַלֹּוֶה. רַשִׁ״י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{מ} לֹא תַשִׁיךְ לְאָחִיךָ (דְּבָרִים כג):
{מא} זִמְנִין דְּעָבְרֵי נַמִּי אַלִּפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל, כְּגוֹן שֶׁלֹּא הָיָה מַלְוֶה בְּלֹא עָרֵב וְעֵדִים. אֲבָל לֹא תְשִׂימוּן פְּסִיקָא לֵיהּ כוּ׳. תּוֹסָפוֹת:
עט) לא תתן
כספך לא תתן בנשך, ובמרבית לא תתן וגו׳, הרי ב׳ לאוין [רמב״ם פ״ד ממלוה]:
פ) בל תקח מאתו
אל תקח מאתו נשך [ואע״ג דבקרא כתיב לא תתן בתר לא תקח. אפ״ה אקדמי׳ תנא, משום דעל כספך לא תתן עובר מיד כשהלוה ברבית [כב״ק ד״ל ע״ב], אבל על לא תקח לא עבר עד שלוקח הרבית, משא״כ בקרא נקט כספך לבסוף לגלויי דאף שאינו לוקח הריבית אח״כ, עבר [כך נ״ל]:
פא) לא תהיה לו כנושה
שלא ידחקו לפרוע כשאין לו [ולכאורה תמוה, מדאין דבר זה תלוי בהלואה בריבית. ונ״ל דמשום דפתמא דמילתא דהמלוה בריבית דוחק טפי לפרעון יותר מבשאר הלואה, דבשאר הלואה לא שכיח שיהיה הלוה כפוי טובה לעכב התשלומין טפי מזמן הקצוב, משא״כ לוה בריבית, מסתמא עני הוא ודחוק למעות, גם חושב מה בכך, שכר מעותיו הוא נוטל, והמלוה גם הוא בהול ודוחק על הפרעון מדהלוה עני, וירא שיאבד הקרן והריבית לכן שפיר תלוי דוחק הפרעון בהלואה בריבית. או נ״ל שאפשר שאפילו לא ידחקנו לפרוע עובר משום לא תהיה לו כנושה, דע״י שלוה ממנו בריבית. הלוה דוחק א״ע לפרוע מהר, כדי שלא יתמוטט בריבוי רווחים, וכן משמע לישנא דקרא ״כנושה בכף הדמיון״]:
פב) ולא תשימון עליו נשך
לא תהא כנושה ולא תשימון, כתיבי בפרשת משפטים, ולא תתן ולא תקח כתיבי בפרשת בהר. [והא דהזכירן תנא בהיפך. נ״ל משום דעל דלא תקח ולא תתן ולא תהיה כנושה, עובר רק המלוה, ועל לא תשימון עברו גם עדים וערב, ועל לפני עור עבר גם הלוה וגם העדים והערב, אם לא רצה להלוות לו בלעדן, להכי סדרן תנא כך]:
פג) ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך אני ה׳
מייתי סיפא דקרא דרצה לסיים בדבר טוב [ובש״ס אמרי׳ דלוה עובר על לא תשיך לאחיך, ולאחיך לא תשיך. ונ״ל דלהכי לא הוזכרו במשנה. משום דתנא לא נקט רק חיובי דמלוה שהוא עובר בכולן, ויש בחיוביו מה שגם הלוה עובר, ומה שגם העדים וערב עוברים, משא״כ לא תשיך ולאחיך לא תשיך שהן חיובי דלוה שיש בכללן גם לפני עור, אינו ברור שהעדים והערב יהיו חייבים על לפני עור כשרצה להלוותו בלעדן]:
עפ״י כתב יד קופמן
ואלו עוברים בלא תעשה – מיהם הנוטלים חלק במעשה ההלוואה האסור? האיסור מוגדר כ״לא תעשה״, שכן איסור הלוואה בריבית נזכר שלוש פעמים בכתובים. המלווה והלווה – החידוש הוא שגם הלווה נענש (בידי שמיים). לכאורה הלווה ודאי איננו מעוניין בריבית, הוא משלם ריבית רק מחוסר ברירה, והאמירה שגם הוא חייב בלאו היא בעצם פרדוקס. והערב – הוא איננו נהנה מהריבית, ולמעשה הוא עלול לבוא במקום הלווה, ולשלם את הריבית ולהפסיד מהעסקה. הערב הוא אדם שבעצם מסתכן מרצונו הטוב. הוא איננו מקבל שכר על ערבותו, אלא עושה טובה כקרוב משפחה או כחבר. צירופו למעגל האשמים אף הוא ביטוי חריף ביותר, ועל פניו בלתי מוצדק. הוא מובן רק לאור רצונם של חכמים למנוע כל השתתפות במעשה ריבית, וליצור אי לגיטימציה חברתית לריבית. והעדים – לפחות שניים, החתומים על השטר, וחכמים אומרים אף הסופר – אם ההלוואה בשטר, הסופר (הלבלר) מצטרף לנאשמים. יחד אלו שבעה נאשמים, והמספר כמובן סמלי וספרותי.
עוברים על – חמשת הלאווים הבאים, בל תתן לו – בנוסח המסורה: ״אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ״ (ויקרא כה לז), ועל בל תקח ממנו – בנוסח המסורה ״אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ״ (ויקרא כה לו), ועל לא תהיה לו כנושה – בנוסח המסורה ״לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה״ (שמות כב כד), ועל לא תשימון עליו נשך – זה המשך הפסוק הקודם ״לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁך״, ולפני עור לא תתן מכשול ויראתה מאלהיך אני ה׳(ויקרא יט כד). המשנה בוחרת באיסור כללי למנוע הכשלה, כדי לכלול את המקבל, שהרי עד עתה כל הפסוקים דיברו על נותן ההלוואה, והערב או העדים והמקבל לא נכללו. ״לפני עִוֵר״ הוא ניסוח כללי יותר המאפשר לכלול את כל הנכשל בעבירה. עם זאת, דקדוק בלשון הפסוק ילמד שגם פסוק זה מדבר על גורם העבירה, שהוא המלווה.
מעניין שהמשנה איננה עושה שימוש בשני הפסוקים מספר דברים: ״לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל״ (דברים כג כ), וכן בפסוק שלאחריו: ״לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיך״ (שם שם כא). לדעתנו רצו תנאים להגיע למספר הספרותי של חמישה לאווים, כיוון שהמספר חמישה ספרותי ומבטא קבוצה או איגוד. הרעיון שעל מעשה אחד לוקים או עוברים לאווים אחדים חוזר, כגון ״ועוד שאלן רבי עקיבא השוחט חמשה זבחים בחוץ בהעלם אחד מהו״ (משנה כריתות פ״ג מ״ט), ובהמשך דוגמאות אחדות למעשה אחד שיש בו חמישה לאווים. גם במקרים אלו המספר חמישה הוא סמל ל״קבוצה״.
עד כאן המשנה. אבל בתוספתא: ״רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב פוטרין בלבלר, ופטרו את המלוה מללקות, מפני שהוא בקום עשה״ (פ״ו הט״ז). אם כן עונשו של הלווה קטן יותר, והסופר פטור. דברי רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב הם דברי תנא קמא אצלנו.
בתוספתא יש דרשות נוספות בגנות המלווה בריבית: ״1. אמר רבי יוסי בוא וראה כמה סמיות עיניהם של מלוי רבית. אדם קורא את חבירו עובד עבודה זרה ומגלה עריות ושופך דמים, מבקש שיפול עמו לחייו. והלה מביא את הלבלר, ואת הקולמוס, ואת הדיו, ואת השטר, ואת העדים, ואומר בואו וכתבו עליו שאין לו חלק במי שפקד על הריבית, וכותב ומעלה בעירכיים1, וכופר במי שאמר והיה העולם. 2. הא למדת שמלוי ריבית כופרין בעיקר. 3. רבי שמעון בן לעזר אומר יתר על מה שמרויחין הן מתחייבין, שהן עושין את התורה פליסטיר, ואת משה טפיש, ואומרין, אילו היה משה יודע שכך היו מרויחין, לא היה כותב. 4. רבי עקיבא אומר קשה ריבית שאף שאילת שלום רבית. כיצד? והוא לא שאל בשלומו בימיו עד שלוה ממנו, והקדים לו שאילת שלום, הוי אף שאילת שלום ריבית״ (תוספתא בבא מציעא פ״ו הי״ז; ירושלמי פ״ה הי״א, י ע״ד), ובהמשך 5: ״רבי שמעון אומר, כל שיש לו מעות ואין מלוי אותן בריבית, עליו הכתוב אומר ׳כספו לא נתן בנשך׳. הא למדת שמלוי ריבית מתמטמטין והולכין מן העולם. מטמוט זה איני יודע מה היא? כענין שנאמר ׳הצל לקוחים למות ומטים וגו׳ ״ (פ״ו הי״ח; ירושלמי שם). בירושלמי הדרשה האחרונה מיוחסת לרבי שמעון בן אלעזר. בבבלי מובא המשך לדרשה זו: ״תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא ברבית – עליו הכתוב אומר ׳כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם׳. הא למדת שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין. והא קא חזינן דלא מוזפי ברבית וקא מתמוטטין! (והרי אנו רואים שלא מלווים בריבית ומתמוטטים) אמר רבי אלעזר: הללו מתמוטטין ועולין, והללו מתמוטטין ואינן עולין. ׳למה תביט בוגדים תחריש כבלע רשע צדיק ממנו׳, אמר רב הונא: צדיק ממנו בולע, צדיק גמור אינו בולע״ (עא ע״א).
חמש דרשות כנגד חמשת הלאווים. ניכרת ההפרזה וההדגשה, אות לפולמוס חריף נגד נותני ריבית מרצונם, ונגד משלמי ריבית בעל כורחם. הדרשות מדגישות את המרכיב הפולמוסי. חכמים נאבקים נגד תופעה קיימת, ושיטת המאבק היא הקצנת האיסור מצד אחד, והחמרה בפרטים עד כדי פרדוקס.
1. ארכיון, שם נשמרו השטרות. השטרות נכתבו בארכיון בפיקוח הסופר העירוני, והפכו בכך למסמך של הפוליס.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

בבא מציעא ה – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), משנה כתב יד קאופמן בבא מציעא ה – מהדורת הרב דן בארי על פי כ"י קאופמן A50 (הערת המהדיר: הניקוד תוקן על פי כללי הדקדוק בנוגע למלא וחסר, ולפי הצליל לגבי קמץ ופתח, צרי וסגול, המתחלפים בכתב יד קאופמן מתוך הגיה ספרדית), מקבילות בתוספתא בבא מציעא ה – באדיבות ד"ר רונן אחיטוב, קישורים לתלמודים בבא מציעא ה, רמב"ם בבא מציעא ה – מהדורת הרב יצחק שילת (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד קודשו של רמב"ם, רמב"ם דפוסים בבא מציעא ה, ר׳ עובדיה מברטנורא בבא מציעא ה – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מלאכת שלמה בבא מציעא ה, תוספות יום טוב בבא מציעא ה, עיקר תוספות יום טוב בבא מציעא ה, תפארת ישראל יכין בבא מציעא ה, משנת ארץ ישראל בבא מציעא ה – משנת ארץ ישראל, מאת שמואל ספראי, זאב ספראי, חנה ספראי (ירושלים, תשס"ח-תש"פ) (CC BY 3.0)

Bava Metzia 5 – Adapted by ALHATORAH.ORG from the William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Mishna MS Kaufmann Bava Metzia 5, Tosefta Parallels Bava Metzia 5, Kishurim LaTalmudim Bava Metzia 5, Rambam Commentary on the Mishna Bava Metzia 5, Rambam Commentary on the Mishna Printed Editions Bava Metzia 5, R. Ovadyah MiBartenura Bava Metzia 5 – Translated by Rabbi Robert Alpert (2020) (CC BY 3.0), Melekhet Shelomo Bava Metzia 5, Tosefot Yom Tov Bava Metzia 5, Ikkar Tosefot Yom Tov Bava Metzia 5, Tiferet Yisrael Yakhin Bava Metzia 5, Mishnat Eretz Yisrael Bava Metzia 5

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×