איזהו נשך דאורייתא

ואיזהו תרבית דרבנן כמו שיתבאר בסמוך:

אסור מפני שהוא נושך אית דלא גרסי מלת אסור. גם הר״ר יהוסף ז״ל מחקה וכתב כן מצאתי בכל הספרים דל״ג אסור דלא בא לדבר מענין אסור ומותר שהרי גם התרבית אסור אלא ה״ק איזהו נשך המלוה וכו׳ ואח״כ קאמר למה נקרא זה נשך מפני שהוא נושך ע״כ:

איזו היא תרבית גמרא אטו כל הני דאמרינן עד השתא המלוה סלע בחמשה דינרין לאו רבית נינהו א״ר אבהו ע״כ של תורה מכאן ואילך של דבריהם ואפילו ע״כ דרבית דאורייתא היא יכין האב שהוא רשע וימות ולא יהנה והבן שהוא צדיק ילבש דאינו חייב להחזיר. ע״כ ריבית קציצה וכופין אותו ב״ד להחזיר אם תובעו בחייו מכאן ואילך אבק רבית:

וכן השער כך היו נמכרין בעיר והוא השער היפה לעולם פחות מכאן ווי לזבינא יתר מכאן ווי למזבונא ע״כ נמקי יוסף. בסוף פי׳ רעז״ל וכי אייקר ברשותי׳ אייקר. אמר המלקט אבל אם אין לו יין והוא לא קבל עכשיו מעות שנוכל לומר יכול הוא לקנותו בדמים שקבל נמצא שאינה אצלו אלא בהלואה בעלמא רש״י ז״ל והכי תרצוה רבה ורב למתני׳ ואמר רבא כי שכיבנא ר׳ אושעיא נפיק לותי דמתריצנא למתני׳ כותי׳ שהוא נותן הפרש בין אין לו ליש לו וכדתנא וכו׳:

והרי לך אצלי יין וכו׳ ירושלמי פ׳ האיש מקדש דף ס״ב וביד רפ״ד דהלכות מלוה ולוה ורפ״ו וס״פ עשירי. ובטור י״ד סימן קס״ג:

ויין אין לו ושנויה היא בתורת כהנים פרשה ה׳ דפ׳ בהר סיני וכתב שם ספר קרבן אהרן ובעל לחם אבירים הקשה בזה דלמה לא נכנס במה שיצא או לימא סלע בסלע ודינר או ד׳ דינרין בחמשה והוא תירץ לזה דכוונת התנא בשנוי זה לאשמועי דאע״פ דהוקר הסלע בעת הפרעון בחמשה דינרין כיון דבעת ההלואה לא היה שוה אלא ד׳ דינרין והלווהו בה׳ הוי נשך ע״כ ובאמת ובודאי כי האנשים האלו שלמים הם אתנו בקשו להקשות קושיות עד שמהדבור הישר שאלו למה לא עותו וכו׳ עד ואין לומר לישר שלמה לא עוות דבריו. כוונת הרב בקיצור לומר כיון שרבינו הקדוש מצא לשון צח וקצר לא רצה להאריך. ועוד כתב שם ובעל לחם אבירים הקשה דלמה לא אמר התנא בחלוקה הראשונה כמו בשני׳ ולימא איזהו נשך הנושך כיצד וכו׳ כמו שאמר בתרבית איזהו תרבית המרבה וכו׳ ותירץ דרש״י ז״ל הוקשה לו זה על אופן אחר דלמה לא קיצר בתרבית כמו שקיצר בנשך ולימא איזהו תרבית לקח ממנו חטין וכו׳ ולזה אמר בגמרא מפ׳ דבהלואת כסף וכו׳ והכא רבית דרבנן קמפרש שר״ל דלהכי שינה להראות חלוק דאורייתא אדרבנן ע״כ ומי יתן ונדע איך הראה זה וכו׳ ע״ש:

המלוה את חברו נלע״ד שיותר צחות לשון הי׳ להיות המלוה לחברו וכו׳ בכל מקום שהוא שנוי:

לא ידור בחצרו חנם וכו׳ כתבו תוספות ז״ל בפ׳ הגוזל עצים דף צ״ז דדוקא מילי דפרהסיא ואוושא טובא כגון לדור בחצרו ולתקוף בעבדו אבל להשאיל לו כליו או אפילו סוסו כיון דבלאו הכי משאילו מותר ודויקא נמי דנקט במתני׳ חצרו ולא נקט לא ישכיר לו כליו או בהמתו בפחות עפ״ל ז״ל. וכתב רש״י ז״ל יש לי ללמוד מכאן שאסור ללוות על הבית ולדור בו אפילו בנכייתא דתנן ולא ישכור הימנו בפחות ול״ד למשכנתא דכרם דהתם זימנין דלא שקיל בה מידי ואפ״ה מנכה לו נמצא קונה הפירות בנכייתא זו על הספק אבל זה נהנה תמיד ואין כאן ספק נמצא שוכרה בפחות עכ״ל ז״ל. והרמב״ם ז״ל הסכים לדעתו אבל ר״י ור״ח חולקין עליו. וז״ל תוס׳ והרא״ש ז״ל ואין נראה לר״ת דבית נמי נופל או נשרף א״נ זימנין שאין צריך לאותו הבית. ואומר ר״ת ז״ל דהיינו טעמא לפי שאין הבית ממושכן למלוה דלא קתני הלוהו על חצרו הלכך כשדר בו בחנם או שוכר בפחות מיחזי כרבית אבל אם הלוהו על חצרו שאין החצר בחזקתו של לוה ואינו ברשותו להשכירה לאחרים שהרי המלוה היה מעכב על ידו כל מה שהמלוה נותן לו בשכרה ריוח הוא הן רב הן מעט. ואין נראה לר״י שהמלוה יוכל לעכב על ידו של לוה ולא יקח הפירות שלא יניחם לירקב על כרחו אלא או יקחם הוא וינכה לו בחובו או יקחם הלוה ויפרע הדמים ומ״מ נראין לו דברי ר״ת ולאו מטעמי׳ אלא משום דמשכנתא הוי כעין מכר כדקאמר לעיל בגמרא אינהו בתורת זביני אתו לידי׳ הלכך התירו חכמים לאכול בנכייתא בין כרם בין בית אבל מתני׳ דלא הוי משכנתא אם ישכור הימנו בפחות הוי רבית והרמב״ם ז״ל הסכים לדעת רש״י ז״ל עכ״ל הרא״ש ז״ל. [הגהה לשון ספר הלבוש ביורה דעה ריש סימן עק״ב מה שאמרו המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות היינו משום דהוי הלואה ממש דקאי המלוה קרוב לשכר ורחוק להפסד ויש לפעמים בו משום רבית קצוצה ולפעמים משום אבק רבית אבל היכא דקאי המלוה קרוב לשכר ולהפסד או באופן שאינו נקרא הלואה אלא שכירות או מכר אין בו משום רבית ומותר לפיכך אמרו משכנתא שריא והיכי דמי כגון המלוה את חברו ומשכן לו בית או שדה לשנים ידועות ע״מ שידור בבית ויאכל פירות השדה כל ימי המשכונה וכותב לו במישלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף וכשיעשה באופן זה אז אפילו מרחיב הזמן הרבה שאין מגיע לכל שנה אלא דבר מועט כגון שהלוה מנה והתנה עמו שאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעליה חנם אע״פ שלפי חשבון זה לא יגיע לשנה רק עשרה דינרין והיה שכר אותה קרקע שוה אלף דינרין לשנה מותר שאין זו הלואה אלא כמי ששכר בפחות ואע״פ שאמרו לא ישכור ממנו בפחות היינו שהלוה תחלה מעות ואח״כ שכר הימנו את הבית בפחות ואוזיל גבי׳ מחמת ההנאה שהלוהו כבר או שהלוהו ע״מ זה שישכור לו הבית בפחות וישארו אלו המעות בתורת הלואה גבי׳ וה״ז רבית גמור שאסרה התורה. אבל הכא כל אלו המעות אינו נותנו לו בתורת הלואה אלא בתורת שכירות אלא שמשכיר לו בזול לכמה שנים קצובות וזה יכול כל מי שיש לו קרקע לעשות להשכיר בתיו ושדותיו בזול כי מי ימחה בידו ואם התנו ביניהם שאין אחד מהם יכול לכוף את חברו לפדות תוך הזמן שקבעו ובכלות הזמן תחזור הקרקע לבעליה חנם אין כאן חשש איסור בעולם אע״ג דאוזיל גבי׳ משום שהי׳ צריך למעות כן הוא דרך המשא ומתן בעולם שמי שצריך למעות הוא מוכר קרקעותיו בזול ושכירות ליומי׳ ממכר הוא וזה ג״כ מפני שהי׳ צריך למעות השכיר בזול ואין כאן איסור ולאו דוקא אם שניהם אין יכולין לחזור בהם תוך הזמן אלא הה״נ אם התנו שכל זמן שירצה הלוה לסלקו הרשות בידו ויביא לו מעות ויחשוב לו עשר [דינרין] בכל שנה וינכם לו ויסלקו מן המותר במעות מן השדה או מן הבית ה״ז מותר שמאחר שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום כל ימי המשכנתא ולהחזיר לו הקרקע ללוה אינה הלואה אלא שכירות ששכר ממנו הקרקע לשנים הללו ולא יוכל לחזור בו והמשכיר יכול לחזור בו אם ירצה ואין שייך בו רבית וזהו הנקרא משכנתא דסורא משום שבסורא היו נוהגין כן וזה דומה למוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג שהתירה התורה ללוה לגואלו לפי חשבון הדמים ואין זה דומה לשאר ההלואה דהתם כל אחריות המעות על הלוה ואין למלוה שום חשש הפסד אבל הכא אין אחריות ההלואה על הלוה רק על המלוה שאם שטפה נהר או נשרף הבית אינו נוטל כלום אלא פירות כפי מה שהן ואינו יכול לכופו לפרוע לו חובו לא מזו ולא משאר נכסים והרי המלוה קאי קרוב לשכר ולהפסד עכ״ל ז״ל ועיין עוד שם]. ואיתה בתוס׳ פ׳ בתרא דערכין דף ל״א. וכתבו הם ז״ל בפ׳ הספינה דף פ״ו נראה לרשב״א דהא דתנן באיזהו נשך מרבין על השכר ואין מרבין על המכר היינו שנכנס ודר מיד בבית דבענין אחר הוה אסור כדאמר הכא ע״כ וע״ש בברייתא: בפי׳ רעז״ל וטעמא משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. אמר המלקט בגמרא מסמכי לה אקרא דכתיב כשכיר שנה בשנה שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא לשנה אחרת ומשום הכי היכא דקא מקדים אוזולי הוא דקא מוזיל גבי׳ ושרי וכן הדין במכר דאילו מכר את השדה בי״ב [אלף זוז] לגורן ואחר שנגמר המקח וזכה בו לוקח רשאי המוכר לומר לו תן לי אלף זוז עכשיו שאף מכר זה כיון שלא הי׳ משתלם עד הגורן אוזולי הוא דקא מוזיל גבי׳ משום שיפרע לו מיד וכן כתב הרי״ף ז״ל דאיתא בתוספתא ובירושלמי. וכתוב בספר הלבוש בי״ד סימן קע״ו וכן בשכירות בכה״ג משכחת לה דאסור כגון אם השכיר לו חצרו מעכשיו בי׳ סלעים והחזיק בה ואח״כ אמר לו אם תתן לי בכל חדש סלע אמתין לך על המעות הוי כמו מכר דהא אינו שוה יותר מי׳ סלעים שכבר החזיק בה בכך והוי הב׳ דינרים אגר נטר ואסור ע״כ. ומוכח בגמרא דדוקא משום שאמר לו אם מעכשיו בכך ואם לאחר זמן בכך הוא דאמרינן במתני׳ דאסור מפני שקצץ בתחלה ובסוף אבל אם לא הי׳ מפרש מתחלה אם מעכשיו בכך אלא שכך בלבד אמר לו לאחר זמן בכך שרי והיינו טרשא דבר חמא דאיתא בגמרא דשריא וקיימא לן כותי׳ ועיין בנמקי יוסף. ופי׳ נ״י דהא דקיימא לן פ״ג דקדושין ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף היינו לומר שבכל יום ויום מרויח כנגד יום ע״כ. וביד שם ר״פ ששי וסימן ב׳. ובפ״ז סימן ח׳ ט׳ ורפ״ח. ובטור י״ד סימן קס״ו וסימן קע״ג. וכתוב שם בבית יוסף שהורו חכמי לוניל שיכול אדם לומר לחברו קרקע זה אני מוכר לך ואם תפרעני מעכשיו הרי הוא לך במנה ואם תאחר עד שנה מלפורעני תן לי מאתים דינרין ואין בזה משום רבית ולא מיקרי אגר נטר לו שהרי כשאמר לו אם תתן לי מעכשיו אתנהו לך בק׳ דינרין הרי לא החזיק בו הלוקח ויכול המוכר לחזור ולומר לא אתנהו לך כי אם במאתים ואין לקרקעות אונאה דלא קייצי דמיהן דכי תנן באיזהו נשך מכר לו בית או שדה וא״ל אם מעכשיו בכך וכך וכו׳ אסור התם דוקא כשהחזיק בו הלוקח עכשיו כדי ליתן לו עכשיו אלף דינר ואח״כ אמר לו אם לגרן בי״ב מנה ולא אמר לו כן קודם שיחזיק דהמכירה נתקיימה באלף זוז כי שקיל י״ב מנה לגרן שכר מעותיו עומד ונוטל וכתב בעל התרומות ודבריהם צריך עיון ע״כ. ועיין ג״כ בסוף סימן קע״ו:

הרי היא שלו. וכגון דא״ל קנה מעכשיו ובהא מיתוקמא מתני׳ אפילו כמ״ד אסמכתא לא קניא ואי לא מוקמינן לה הכי לא אתיא רק כר׳ יוסי דסבר אסמכתא קניא במתני׳ דבפ׳ גט פשוט סימן ה׳: בפי׳ רעז״ל והפירות יהיו מונחים ביד שליש. אמר המלקט דלא כר׳ יהודא דלדידי׳ לוקח אוכלן דס״ל צד אחד ברבית מותר והכא צד אחד הוא דשמא יחזיר לו מעותיו לסוף שלש והוי רבית או שמא לא יחזיר ולא הוי רבית. וביד שם פ׳ שישי סימן ד׳ ו׳. ובטור י״ד סימן קע״ד וקע״ו. ובחשן המשפט סימן ר״ז:

אלא א״כ נותן לו שכרו כפועל פי׳ רעז״ל כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה אם הי׳ נגר או נפח וכו׳. אמר המלקט כן פי׳ רש״י ז״ל ולפי זה אתיא מתני׳ כר״ש ותוס׳ והרא״ש ז״ל הוכיחו דמתני׳ ר״מ היא ולעולם אינו נוטל אלא כפועל בטל לגמרי והיא דעת הרי״ף ז״ל גם דעת הרמב״ן ז״ל בספר המלחמות אבל הרז״ה ז״ל ס״ל כרש״י ז״ל דמתני׳ ר״ש היא. עוד כתבו תוס׳ ז״ל דאי גרסינן בגמרא תנא כפועל בטל א״כ לא גרסינן במתני׳ בטל ע״כ. גם רש״י ז״ל כתב דבתוספתא דמייתי בגמרא גרסי׳ בטל ובמתני׳ לא גרסי׳ בטל. וכן כתוב ג״כ בנמקי יוסף ויש לי מהם סיוע למ״ש לעיל פ׳ שני סימן ט׳ דל״ג בטל רק כפועל בלבד וכן היא גרסת ספרי כ״י. ואיתה נמי למתני׳ בתוס׳ דפ׳ עד כמה דף כ״ט. וביד בפ׳ ששי דהלכות שלוחין ושותפין סי׳ ב׳ וברפ״ח ובפ״ה דהלכות מלוה ולוה סי׳ ט׳ ובטור י״ד סימן קע״ז:

ואין שמין עגלים וסייחים למחצה אא״כ וכו׳. היה נראה קצת שרש״י ז״ל הי׳ גורס אא״כ נותן לו שכר עמלו ומזונו קודם בבא דואין שמין ודרך גרסתו תפס רעז״ל אבל אינו נכון לפרש כן אלא שפירשו אותו קודם מפני שכן הוא האמת דאלא א״כ קאי אתרתי באבי אאין מושיבין ואאין שמין. וז״ל תוספת י״ט איצטריך לאשמועינן דיהיב לי׳ מזונות דאפרוחים אע״פ שהוא דבר מועט ולא תימא דבמזונות דאפרוחים לא קפדי אינשי והיינו טעמא שהקדימו רש״י והר״ב ופירשו מזונו שלא במקומו השנוי במשנה ואין שמין משום סיפא דאבל מקבלין וכו׳ תני לי׳:

שכר עמלו. בחצי. וכתוב בכסף משנה שם ברפ״ח דהלכות שלוחין ושותפין ומפ׳ רבינו דבשכר עמלו היינו כפועל בטל ע״כ:

אבל מקבלין עגלים וסייחים למחצה. כך צ״ל. ופי׳ נ״י סייח הוא סוס קטן וכן הוא ברש״י ז״ל. והקשו תוס׳ ז״ל תימא מאי קמ״ל פשיטא כיון דאין מקבלין עליהם אחריות ואי משום דבעי למיתני ומגדלין אותן עד שיהו משולשין זה היה יכול להשמיענו ברישא לאחר שנתן לו שכרו וי״ל דקמ״ל דבסתמא אין מקבל עליו שום אחריות [כו׳ עי׳ בתוי״ט]:

עד שיהו משולשין. פי׳ עד שיהא בעגל שליש שור ובסייח שליש סוס ולהרמב״ם ז״ל דמפרש עד תשלום שלש שנים נראה דגרסי׳ שלשין כמו שלשית דבפ״ק דמסכת פרה וכן הוא בירושלמי שלשין וכן מצאתי מוגה במשניות מוגהות. וכן הגיה הר״ר יהוסף ז״ל:

וחמור עד שתהא טוענת. עי׳ בתוספת יום טוב ופשוט הוא. והנה הוא כתוב אצלי לקמן פ״ו סימן ג׳ בשם התוספות:

שמין פרה וחמור וכו׳. פ״ח דהלכות שלוחין ושותפין סימן ג׳ ד׳:

וכל דבר שהוא עושה ואוכל למחצה. אית דל״ג מלת למחצה. והר״ר יהוסף ז״ל הגיה וכל דבר שדרכו לעשות ולאכול מקום וכו׳ וכתב שכן מצא בכל הספרים. והילך לשון הרמב״ם ז״ל שם שמין פרה וחמור וכל דבר שדרכו לעשות ולאכול ויהי׳ השכר לאמצע אע״פ שזה מתעסק הרי יש לו ריוח אחר לעצמו בעבודת הבהמות שהרי שוכר אותה או עובד בה ונהנה בשכרה ובעבודתה:

וסייח עם אמו. בנקודת חירק תחת הסמך של וסייח. ובפ״ק דר״ה דף ג׳ פרש״י ז״ל סייח עיר בן סוס ע״כ. בפי׳ רעז״ל ואין צריך ליתן שכר עמל ומזון לעגל דאיכא גללים ואידך גללים אפקורי מפקר להו גמ׳:

אין מקבלין וכו׳. פ׳ שני דבכורות דף ט״ז. ועיין במה שנכתב שם סימן ד׳. בפי׳ רעז״ל ואע״ג דמשנה היא וכו׳ נקט לה משום סיפא אבל מקבלין צ״ב מן הגויים הוא פי׳ רש״י ז״ל ונמקי יוסף ז״ל פי׳ דהכא אתא לאשמועינן דאין מקבלין כלל ואפילו יהיב לי׳ אגרא הואיל דכולה מלוה ע״כ. והקשו תוס׳ ז״ל כמה קושיות על פי׳ רש״י ז״ל שהעתיקו כבר רעז״ל כדכתיבנא וכתבו ונראה כפי׳ ר״ת שפירש דמתני׳ דהכא מיירי ברבית דאורייתא שפסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח וקבל עליו לתת בכל שנה דבר קצוב בין יהי׳ שם שבח בין לא יהי׳ והיינו רבית קצוצה ותנא ההיא דחנוני שהוא רבית דרבנן והכא קמ״ל דהאי רבית דאורייתא כדקתני מפני שהוא רבית כלומר רבית דאורייתא ואע״ג דקתני לעיל לא ישכור הימנו בפחות מפני שהוא רבית והיינו רבית דרבנן לפי׳ ר״ת שעושה נכייתא דבית כנכייתא דשדה התם איצטריך לאשמועינן דהוי רבית דרבנן דלא הוי כמו שאר משכנתא בנכייתא דשריא אבל מפני שהוא רבית דהכא אי לאו דאורייתא קאמר מאי קמ״ל וכפי׳ ר״ת נראה דכן משמע בירושלמי דקאמר איזהו צאן ברזל וכו׳. עכ״ל בקיצור:

ולווין מהן ומלוין אותם ברבית. לא זו אף זו קתני. וללישנא קמא דרב נחמן דאסר בגמרא רבית הגוי מוקמינן למתני׳ בת״ח דטעמא מאי גזור רבנן שמא ילמוד ממעשיו וכיון דתלמיד חכם הוא לא ילמוד ממעשיו א״נ אפילו עם הארץ עד כדי חייו התירו ולא להתעשר:

וכן בגר תושב. ואע״ג דכתיב קרא כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית מתרץ רב נחמן בר יצחק בגמרא דלא קאי אל תקח מאתו רק אאחיך דכתיב בקרא דלעיל מדלא כתיב אל תקח מאתם אבל גר תושב אינו מצווה רק להחיותו אבל לא שלא להלוותו ברבית:

אבל לא מדעת ישראל. כתוב בספר הלבוש ביורה דעה ריש סימן קנ״ט דבר תורה מותר להלות לגוי ברבית וטעמא לא מדכתיב לנכרי תשיך ילפינן לה דא״כ לנכרי תִשוֹךְ מבעי לי׳ דאז הוה משמעו תשוך אותו כלומר תקח ממנו רבית אבל מדכתיב תַשִוךְ לשון מפעיל הוא ומשמעו תגרום לו שישוך אותך כלומר יכול אתה ליתן לו רבית ולא שתקח ממנו רבית אלא כיון שנתנה התורה הטעם גבי רבית וחי אחיך עמך וכותי אין מצווין להחיותו (כלומר לפרנסו) דאחיך כתיב שמעינן מיני׳ שמותר להלוות לגוי ברבית אבל חכמים אסרוהו גזרה שמא ילמד ממעשיו ע״כ וע״ש עוד. וביד רפ״ה דהלכות מלוה ולוה וסימן ג׳ ובפ״ח סימן י״ב ובטור י״ד סימן קע״ז:

אין פוסקין. בפירקין דף ס״ב. ופי׳ אין פוסקין אין נותנין מעות לישראל חברו ע״מ ליתן לו בהן פירות לסך כך לזמן פלוני ואפילו יש שנותנין אותו עכשיו בכך בתחילת הקציר אין זה שער עד שיצא שער מפורסם בשוקי העיר בכך וכך בין לחדש בין לישן שוה בשוה דכיון שלא יצא השער כמה נמכרין שמא יתייקרו כשיצא השער שלהם נמצא שהי׳ משתכר זה בהמתנת מעותיו שיתן לו פירות כפי מה שפסקו אבל משיצא השער פוסקים כדמפרש בגמרא בברייתא. ועיין ברש״י ובתוס׳ בפירקין דף ס״ג ע״ב ובנמקי יוסף בפירקין דף צ״ו:

יצא השער פוסקים וכו׳. אית ספרים דלא גרסי לי׳ תוספות ז״ל וכן בירושלמי ובהרי״ף ז״ל ליתי׳ במתני׳ והכי מוכח בהלכות עולם פ׳ שני דשער שני דל״ג לה במשנה אלא בברייתא דלעיל מינה. ואע״ג דבפי׳ רש״י ז״ל בריש פירקין כתוב דתנן יצא השער פוסקין שמא לאו דוקא והוא כמו דתניא או שמא צ״ל דתניא. והר״ר יהוסף ז״ל מחק גם מלות ואע״פ שאין לזה יש לזה וכתב לא מצא תי׳ זה בכל הספרים ע״כ:

אע״פ שאין לזה יש לזה. עיין על זה בתוספת י״ט. [הגהה לשון ספר הלבוש בי״ד ריש סימן קע״ה אבל משיצא השער פוסקין שאע״פ שאין לזה יש לזה כלומר שכיון שיצא השער בשוק של עיירות וזה נותן לו מעות לתת לו כל השנה חטין במקח הזה אין כאן רבית אפילו אם יתייקרו שיוכל הפוסק לומר למוכר שקול טיבותך ושדי אחזרי מאי אהנית לי אם יהיו זוזי אלה בידי אוכל לקנות בעד המעות הללו חטין בשווקים שבעיירות בשער של עכשיו שיספיקו לי לכל השנה וחשבינן מפני זה כשנותן הפוסק המעות הללו ליד המוכר אע״פ שאין למוכר פירות בביתו הוי כאילו קנה המוכר בדמים הללו תבואה והקנה אותם ללוקח וזכה בהן הלוקח וכשנתייקרו אח״כ ברשותי׳ נתייקרו דכיון שאינו דרך הלואה אלא דרך מקח שאינו רבית של תורה לא אחמור בה רבנן. בד״א שאין פוסקי׳ עד שיצא השער ה״מ כשאין לו למוכר פירות בביתו וצריך לקנותם מן השוק לכך אין פוסקין עד שיצא השער אבל אם יש למוכר פירות או חטין יכול לפסוק עמו בזול עד כדי כל החטין והפירות שיש לו אפילו לא יצא השער דכיון שיש לו יכול הוא להוזיל גבי׳ כמו שירצה שכל אדם יכול למכור פירותיו בזול ומי ימחה בידו ע״כ]:

פוסק עמו על הגדיש תוס׳ פ׳ שתי מדות דף צ׳. ובגמרא אמר רב מחוסר שתי מלאכות פוסק אע״פ שלא יצא השער דהא יש לו אבל מחוסר שלש כאין לו דמי ופי׳ נ״י וא״כ צריך לומר דמתני׳ דאמר פוסק על הגדיש מיירי שאין הגדיש מחוסר אלא שתי מלאכות כגון דישה וזרייה שכבר נתייבש לגמרי:

ועל הבצים של יוצר גמ׳ ת״ר אין פוסקין על הבצים של יוצר דברי ר״מ א״ר יוסי בד״א בעפר לבן שאינו מצוי כ״כ אבל בעפר שחור כגון כפר חנניא וחברותיה כפר שיחין וחברותיה כיון שהוא מצוי במקומו פוסקים דאע״פ שאין לזה יש לזה:

ופוסק עמו על הזבל כל ימות השנה אע״פ שאין לו מפני שהוא דבר מצוי וכיוצא בזה פוסק שאע״פ שאין לזה יש לזה:

ועל הַעֶבֶט של ענבים כך הגיה הר״ר יהוסף ז״ל וכך נקד:

הביצים ס״א הַבֵצִין.

ה״ג ר׳ יוסי אומר לעולם אינו פוסק עמו על הזבל עד שיהא לו זבל באשפות רש״י ז״ל:

ופוסק עמו כשער הגבוה אכולה מתני׳ קאי שצריך לפסוק עמו שאם יוזלו ויפחתו דמי השער שיתנו לו כשער הזול ואם לא פסק כן יקבל על כרחו כשער שפסק רש״י ז״ל. ומתני׳ דמצריך לי׳ לפסוק כשער הגבוה אתיא אפילו כרבנן ופליגי עלי׳ דר״ש לעיל בפ׳ הזהב ואמרי דלוקח יכול לחזור כמוכר ואין לו עליו אלא מי שפרע בחוזר בו אף בלא נשתנה השער ואפ״ה אמרי׳ במתני׳ כי נשתנה השער ואיכא למימר הואיל ולא נתן מעות ע״מ לקבל עכשיו אלא לאחר זמן ובתוך כך נשתנה השער דעתי׳ אתרעא דזולא הוא לא אמרינן הכי אא״כ פסק בפירוש שער הגבוה הוא דשקיל כי השתא ואי לא שקיל כמעיקרא או יקבל מי שפרע משום דאפילו כר״ש לא אתיא דאימור אימת אמר ר׳ שמעון דלוקח לא מצי הדר ביה בחד תרעא כגון שלא נשתנה השער או הפוסק ע״מ לקבל מיד ונשתהה ובתוך כך נשתנה השער דכי פסק לאו אדעתא דתרעא זילא פסק בתרי תרעי כי מתני׳ מי אמר מודה הוא דחוזר ואין עליו אלא מי שפרע וכי נמי אוקמת להא מתני׳ כר״ש להנצל מקללת מי שפרע מצריך לה לפסוק כשער הגבוה ואם לא פירש וחוזר בו מקבל מי שפרע וא״כ ה״ה לרבנן דבתרי תרעי לא פליגי. ועיין בתוי״ט:

ר׳ יהודה אומר אע״פ וכו׳ תוס׳ פ׳ כל הגט דף ל׳ וכתבו שם דוקא בשא״ל כן בשעת הזול אבל אם לא אמר לו כן עד אחר שהוקרו אפילו ר׳ יהודה מודה דלא מהני אלא ששם נפל טעות שבמקום ר׳ יהודה כתוב שם ר׳ יוסי. ואיתא נמי בתוספת פ׳ שתי מדות דף צ׳ ומחק הר״ר יהוסף ז״ל מלות כשער הגבוה מדברי ר׳ יהודה. וכתבו תוספות ז״ל תן לי כזה או תן לי את מעותי אין זה מעמיד מלוה ע״ג פירות כיון דבתורת מקח נותן לו מעות תחלה ואפילו מי שפרע ליכא דדעתייהו דאינשי אתרעא זילא כשנותנין מעות ע״מ לקבל פירות לאחר זמן עכ״ל ז״ל. ובי״ד רפ״ט דהלכות מלוה ולוה וסי׳ ה׳. ובטור י״ד סי׳ קע״ה ובתשן המשפט סי׳ קפ״ב:

חטין בחטין לזרע סאה בסאה מותר להלוות לאריס דוקא כשרוצה לזרוע וטעמא דמתני׳ מיירי באתרא דאריס הוא שנותן הזרע ואם אין לו זרע לזרוע השדה יסלקנו בעל הבית הלכך אפילו ירד וכבר חרשה הואיל וביד בעל הבית לסלקו בשביל שאין לו זרע כשלוה מבע״ה וזורע וכו׳ כדמפרש רעז״ל. וברייתא דקתני מלוה אדם את אריסיו חטין בחטין לזרע בד״א שלא ירד אבל ירד אסור מיירי באתרא דרגילי דמארי ארעא יהיב בזרא וזה הי׳ קרקע שלו יפה ושינה ממנהג העיר והטיל על האריס הלכך אם פסק כן עמו בתחלתו קודם שירד דמצי מסלק לי׳ כי נחית לבציר מהכי נחית ואין זו הלואה אבל ירד ומתחלתו לא פסק עמו שיהא הזרע שלו ואחר מכאן נתרצה מאליו ע״י קבלת דמים או מתנה אין ירידתו עכשיו לתוכה דנימא לבציר מהכי נחית והלואה היא גבי׳ ואסור:

שהיה רבן גמליאל מלוה את אריסיו ביוקר וכו׳ כך הגיה הר״ר יהוסף ז״ל ומחק מכאן מלות חטין בחטין לזרע. ועיין בתוס׳ י״ט. וביד שם פ״י סי׳ ה׳. ובטור יו״ד סי׳ קס״ב:

אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח ואפילו אין לו אלא סאה אחת לווה עליה כמה כורין דכל חדא וחדא אמרינן זו תהא תחתיה שהרי אינה קנויה למלוה ומד הלוה למכרה ולאכלה כך הלשון בפי׳ רש״י ז״ל כאן וכן הוא ג״כ בנמקי יוסף בשם רש״י ז״ל וכן העתיקו רעז״ל וזה שכתב רש״י ז״ל בר״פ הזהב אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח שאלו שבידו נקנין למלוה וברשותו הוקרו דרבית סאה בסאה דרבנן ובכה״ג לא גזור ע״כ. וז״ל נמוקי יוסף ז״ל שם ג״כ שם בדף פ״ז ומהכא משמע דאע״ג דלא אמ״ל בפירוש עד שיבא בני וכו׳ כיון שיש ברשותו ואדעתא דהכי עביד שרי וטעמא דכל שיש בידו שרי משום דמעכשיו אלו שבידו הן נקנין למלוה וכשהוקרו הוי כאילו ברשותו הוקרו דכיון דרבית סאה בסאה דרבנן הוא וכ״ש דינר בדינר בכה״ג לא גזור רבנן ע״כ. פי׳ האי נקנין למלוה דפירשו הם ז״ל ר״ל שהן משועבדין למלוה אבל לעולם עדיין הם ביד הלוה ובידו למכרם ולאכלם ופשוט הוא. וכתוב בפי׳ הרמב״ם ז״ל ואם הוקרו החטים יפרע כמו שהיה שוה בשעת הלואה ואם הוזלו יפרענו שיעור מה שהלוה לו וכן כתב שם ביד פ׳ עשירי דהלכות מלוה:

וכן היה הלל אומר וכו׳ ר״פ שואל וכתבתיו שם. ואהא דאמר שמואל בגמרא אבל חכמים אומרים לווין סתם ופורעים סתם כתוב בנמקי יוסף דהסכימו האחרונים ז״ל דחכמים לאו אככרות בלבד אלא אפילו אמר הלוני כור חטים הוא דקאמרי דאין צריך קציצת דמים דלא החמירו כ״כ באיסור סאה בסאה. והרמב״ם ז״ל ג״כ כתב דלישנא נמי הכי דייקא דאי לא מהדר אלא אככרות היה לו לומר אבל חכמים אומרים לוה סתם ופורע סתם ע״כ וע״ש עוד. ובשם הרשב״א ז״ל כתוב שם בנ״י דלווין סתם דקאמר לאו לאפוקי היכא דקבע לו זמן לפרעון שאסור משום דחוששין שמא ישתנה השער בינתים דודאי קביעות הזמן לתועלת הלוה הוא שאין המלוה יכול לכופו אלא אם בא לוה לפרוע בתוך זמנו רשאי ע״כ. עוד כתוב שם בשם רבינו האיי גאון ז״ל דשאלת ככר שהוא דבר מועט לא בעינן שער שבשוק שאע״פ שאין לזה יש לזה מידי דהוה אזבל כל ימות [השנה] ובמסכת שבת פ׳ שואל מוכיח כן דמוקי לה בדלא קייצי דמי וכן כתב הראב״ד ז״ל דאע״פ שאין לה שרו רבנן משום דמילתא זוטרתי היא ושכיח לאוזופי חדא מחברתה א״נ משום דלא קפדי שכנים אהדדי ע״כ. וביד שם פ׳ עשירי סימן ב׳ ג׳. ובטור יו״ד סימן קס״ב:

אומר אדם לחברו נכש עמי וכו׳ ביד שם פ״ז סימן י״א. ובטור י״ד סימן ק״ס וקע״ו. ניכוש פי׳ הרמב״ם ז״ל הוא החפירה בשרשי האילנות כמו החרישה שחורשין לזרוע ע״כ. ולקמן פ׳ המקבל סי׳ ד׳ פירש כמו שפירש פה רעז״ל שהוא עקירת העשבים הרעים:

אבל לא יאמר נכש עמי כך נמצא מוגה:

כל ימי גריד אחד כל ימי רביעה אחת כך הגיה הרב ר׳ יהוסף ז״ל וכתב שכן מצא:

ר״ג אומר יש רבית מוקדמת וכו׳ בפירקין דף ס״ב. וביד שם פ״ה סימן י״א:

כיצד נתן עיניו ללות ממנו והיה משלח לו ואמר בשביל שילוני וכו׳ ואמר בשביל מעותיו וכו׳ כן הגרסא בספר אחר וצ״ע הר״ר יהוסף ז״ל:

לא יאמר לו דע כי בא וכו׳ אית דגרסי אם בא וכן הוא בירושלמי וכן הגיה הר״ר יהוסף ז״ל וכתב כן מצאתי בכל הספרים ע״כ. ופי׳ הרמב״ם ז״ל שם בפ׳ ה׳ סימן י״ג וז״ל המלוה את חברו לא יאמר לו דע אם בא איש פלוני תכבדו ותאכילהו ותשקהו כראוי וכן כל כיוצא בזה ע״כ וי״ס דגרסי במתני׳ אם בא וכו׳: וכן היא בטור י״ד סימן ק״ס אלא שהוא מפרש כפשטו רבית דברים ממש לא יאמר לו דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני והודיעני והתם הקשה בית יוסף לפי׳ הרמב״ם ז״ל וכי זה רבית דברים והרי ממון מחסרו ותירץ דלהרמב״ם ז״ל תרתי קאמר יש רבית דברים פי׳ כגון קדימת שלום וכיוצא בו ותו קאמר דלא יאמר לו דע וכו׳ ע״כ. ולשון ספר הלבוש שם סימן ק״ס וכן המלוה לא יאמר ללוה הודיעני אם יבא איש פלוני ממקום פלוני כלומר לכשיבא פלוני ממקום פלוני הודיעני הדבר מפני שצריך אני לו כי זה רבית שחישבו המלוה מפני שמעותיו בידו של זה הוא צריך לעשות לו טובת הנאה זו וכיוצא בה אבל הוא אסור ע״כ. ומצאתי כתוב בבאורי מהר״ר אייזיק שטיין ז״ל שעל סמ״ג בדף רפ״ח וז״ל משמע שדעת הרמב״ם ז״ל שלא יאמר המלוה ללוה שיכבד איש אחד בשבילו וקורא אותו רבית דברים הואיל ואין כופהו רק מדבר עמו לעשות והרשות ביד הלוה אם ירצה ומ״מ אסור כי הלוה ירא להשיבו ריקם ואני שמעתי שגורסים דע שבא איש פלוני ממקום פלוני ול״ג אם. וכך הפשט אש בא איש לעיר שהוא אוהב למלוה לא ילך הלוה ויבשרו שבא אוהבו לפי זה הלשון רבית דברים מיושב שפיר טפי ע״כ. כתב ראבי״ה אם מחזיק לו טובה יאמר המלוה גם אני מחזיק לך טובה ואין לחוש:

ואלו עוברין בפירקין דף ס״ב ודף ע״א:

והעדים תוס׳ פ׳ המוכר פירות דף צ״ד. וכתב תר״י ז״ל יש ס״א דלא גרסי והעדים ע״כ. בפי׳ רעז״ל מלוה עובר בכולן. אמר המלקט פי׳ רש״י ז״ל בכל הני דחשיב במתני׳ דהוא נותן בנשך בשעת הלואה והוא לוקח בשעת פרעון והוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו והוא שם עליו נשך בשעת פיסוק התנאי ונותן מכשול לפני הלוה להעבירו על לא תשיך לאחיך שהוא אזהרה ללוה. והגיה הר״ר יהוסף ז״ל עוברין על בל תתן לו ועל בל תקח ועל לא תהי׳ לו כנושה ועל לא תשימון עליו נשך ולפני עור וכו׳ וכתב כן מצאתי בכל הספרים דגרסי׳ ועל לא תשימון עליו נשך ולפני עור וכו׳ ע״כ. ועיין בתוס׳ יו״ט. וכתבו תוס׳ ז״ל אהא דאמר אביי מלוה עובר בכולן וכו׳ עד ערב ועדים אין עוברין משום בל תשימון כתבו דזימנין דעברי נמי אלפני עור לא תתן מכשול כגון שלא היה מלוה בלא ערב ועדים אבל לא תשימון פסיקא לי׳ לאביי דמפ׳ מתני׳ דעברי אבל לפני עור זימנין דלא עברי כגון שהיה מלוה לו בלאו הכי כי היכי דמושיט כוס של יין לנזיר לא עבר אלא היכא דקאי בתרי עברי נהרא שלא היה שותהו אם לא היה זה עכ״ל ז״ל. וביד שם פ״ד סימן ב׳. ושם כתב דגם הסופר עובר משום לא תשימון שהיא אזהרה אף לעדים ולערב ולסופר. אבל בטור י״ד סימן ק״ס לא נזכר הסופר וגם לא בבית יוסף ולא בספר שלחן ערוך נראה שהם ז״ל פוסקים כחכמים. וכתוב בתוספת יום טוב אף הסופר פי׳ הרמב״ם ז״ל משום לא תשימון ע״כ. ונ״ל דה״ה בלפני עור אם לא היה מלוהו בלתי שטר עד כאן וכן כתוב ג״כ בספר הלבוש שם סימן ק״ס ועוד כתוב שם וז״ל ואפילו הלוה הנותנו עובר בלאו דלאחיך לא תשיך מדלא כתיב לא תשוך משמע דללוה צותה התורה שלא יגרום שאחיו ישוך אותו כלומר לא ילוה ממנו לתת לו רבית ומה שלא מצינו כן בכל שאר דיני ממונות שאם אדם רוצה ליזוק בנכסיו ולתתם לחברו אין מוחין בידו וכאן אסרה לו [התורה] לתת לחברו משלו דרך רבית ע״כ: