לפי כתב-יד קופמן
יצאו שנים כאחד – בהתחלה נניח ראשון ושני, או שני ושלישי,
מונה אותן שנים – כמניינם האמִתי, אף על פי שיצאו כאחד. כלומר אין הוא אומר ״ראשון שני״, אלא ״ראשון ושני״. כמובן אם הוא מקפיד על כללי הטקס, והפתח צר דיו, התופעה תימנע, אך בפועל קשה להניח שתיעלם.
מנין אחד – מנה אותם זה אחר זה, כלומר ראשון, שני וכו׳,
תשיעי ועשירי מקולקלין – אם התשיעי והעשירי יצאו כאחד ומנה אותם אחד אחד (״שמיני תשיעי״) הרי שניהם ״מקולקלים״, שכן היה עליו למנות ״שמיני ותשיעי״. אמנם טעות בספירת הראשונים אינה פוסלת, אבל טעות בספירת (כינוי) התשיעי פוסלת, או נכון יותר ״מקלקלת״.
יצאו תשיעי ועשירי כאחת תשיעי ועשירי מקולקלין – שכן לא ברור מיהו העשירי ושני הוולדות הם ספק עשירי. לא נאמר מה דינם של ״מקולקלין״; בהמשך נקבע דינם של ספקות הקדש, והם נקראים ״מקודשים״. לפנינו מינוח אחר, והוא מעיד על מקור הלכתי-סגנוני אחר. ייתכן שדינו של מקולקל הוא כהקדש טעות (להלן), אך ייתכן שדינו שונה. כך, למשל, ייתכן שהמשך המשנה נוסח בהתאם למצב שבו המקדש קיים והספק מועלה לקרבן (כשלמים או כמעשר), ואילו משפט זה מנוסח לאחר החורבן כאשר ולד ״מוקדש״ הוא בעצם מקולקל; אין להשתמש בו, וירעה עד שייפול בו מום וייאכל במומו. למונח ״מקולקל״ שדה סמנטי רחב. מעבר לקלקול פיזי וכינוי להתנהגות מקולקלת בתחום המיני, הרי ש״מקולקל״ הוא היפוכו של ״מתוקן״. לעתים המקולקל ממש טמא, כגון ״הרואה כתם הרי זו מקולקלת, וחוששת משום זוב דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אין בכתמים משום זוב״ (
משנה נדה פ״ו מי״ג), וכן לעניין שונה במקצת בתוספתא שם (פ״ו הי״ח, עמ׳ 648). מבחינה הלכתית ה״מקולקלת״ היא טמאה, אף כי נותר ספק. אבל לעניין מעשרות המשמעות שונה במקצת: ״המרבה במעשרות, מעשרותיו מתוקנין ופירותיו מקולקלין. הממעט במעשרות, מעשרותיו מקולקלין ופירותיו מתוקנין״ (
תוספתא דמאי פ״ח הי״ג)
1. הממעט במעשרות מעשרותיו כשרים למרות הפגם שבהם, והמרבה במעשרות פרותיו מקולקלים, הרי שאינם מקולקלים ממש, וודאי שאינם מקולקלים הלכתית. אם כן הרי שגם המעשרות כאן תקפים, אבל יש בהם פגם. העשירי מקודש, התשיעי חול, אבל יש לכך טעם של פגם.
קרא – בטעות, לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי – החליף את המספר, [ו]לאחד עשר עשירי – אחרי שקרא לעשירי ״תשיעי״ סבר בטעות שהאחד עשר הוא העשירי, שלשתן מקודשין – התשיעי מקודש כי קראו לו ״עשירי״, העשירי מקודש כי הוא באמת יצא העשירי, והאחד עשר מקודש כי קראו לו ״עשירי״. העובדה שוולד מסוים נקרא ״עשירי״ אף על פי שאינו כזה מקדשת אותו. הלכה זו אינה מפתיעה, שכן ההקדשה בפה יש בה תוקף גם אם היא בטעות, ולהלן נרחיב בכך.
והתשיעי נאכל במומו – הוא נחשב למעשר, אבל אין להביאו למקדש אלא ירעה עד שיסתאב.
ועשירי מעשר – את העשירי האמִתי מעלים למעשר,
ואחד עשר קרב שלמים – קרב למזבח אך לשם שקלים ולא לשם מעשר. נמצא אפוא שקרבן זה חריג. אין הוא שלמי נדבה אלא חובה כמעשר, ואינו מעשר ממש. לכן נדרשים חכמים להדגיש שהוא חייב בנסכים ככל זבח אחר (
תוספתא זבחים פ״ו הי״ב, עמ׳ 488; ספרי במדבר, קז, עמ׳ 109; ספרי זוטא, טו ה, עמ׳ 281).
ועושה תמורה דברי רבי מאיר – הוא כקרבן נדבה שאפשר להחליפו באחר. אמר רבי יהודה וכי יש תמורה עושה תמורה – האחד עשר הוא תמורה לעשירי (תמורה מספק), ועל כן תמורה שהחליפה קרבן מסומן אי אפשר להחליפה. אמרו משום רבי מאיר אילו היה תמורה לא היה קרב – האחד עשר אינו תמורה אלא ספק. לו היה תמורה בלבד היו מקריבים את העשירי ודיו, אלא שהוא קדוש מספק. אם כן, סיכום ההלכה הוא שהעשירי האמִתי הוא מעשר לכל דבר (עולה לקרבן); התשיעי והעשירי אי אפשר להגדירם כספק, שכן העשירי הוא המעשר. לכן נחלקים רבי מאיר ורבי יהודה איזה מעמד יש לו. נראה שיש לו מעמד של הקדש חלש, או הקדש טעות. עם זאת, מעניין ההבדל בין תשיעי לעשירי: לכאורה צריך היה דינם להיות זהה, אך התשיעי נדון כספק והעשירי כחצי ודאי.
בפועל, לאחר החורבן לשלושתם מעמד זהה, ירעה עד שיסתאב, וההבדל ביניהם הוא רק בזמן המקדש. עם זאת עדיין אין בכך כדי לבאר את המשנה, וייתכן שהיא מאוחרת ועוסקת בדיני מקדש. כפי שנראה להלן המקרה שלנו נופל תחת ההגדרה של ״הקדש טעות״, או הקדש שלא לפי כל כללי ההלכה. למקרה כזה של הקדש יש הלכות פשוטות, ומשנתנו אינה נוקטת בהם. היא קרובה לשיטת בית שמאי שתובא להלן, אך לשיטתם הקדש טעות הקדש וגם התשיעי וגם העשירי צריכים היו להיות מוקרבים כמעשר, או לפחות כקרבן נדבה (שלמים). על כן נראה בעינינו שאכן לפנינו הלכה קדומה מימי הבית, עוד מלפני הדורות האחרונים של הבית שבהם פעלו בית שמאי ובית הלל, וההגדרות המשפטיות של בית שמאי ובית הלל טרם הועלו כאן במלואן, על כל היקפן המשפטי.
בבבלי הדברים מנוסחים בברייתא בדרך שונה: ״דתניא, רבי אלעזר בן רבי שמעון אומר: לעולם אין אחד עשר קדוש – עד שישתוק בתשיעי, ויקרא לעשירי תשיעי, ולאחד עשר עשירי״ (ס ע״ב). דעתו חולקת מעט על המשנה, ובמקרה הראשון שבמשנה (קרא לתשיעי ״עשירי״ ולעשירי ״תשיעי״) אין העשירי מקודש.
המשנה הקודמת הגדירה את חובת המנייה בפה, ורבי יוסי ברבי יהודה אינו מצריך מנייה בפה. לשיטתו ודאי שרק העשירי הוא קודש. יתר על כן, לכאורה אם אכן לפנינו טעות הפתרון לה פשוט: שלושת הוולדות האחרונים יוחזרו לדיר ויצאו זה אחר זה. משנתנו אינה מוכנה אפוא לחרוג מכללי הטקס, ואינה מאפשרת פתרון שיש בו חזרה מן הטעות. הספירה של העשירי נחשבת להקדשה, ואין כאן שאלה של בירור האמת (ספק עובדתי) אלא של הקדש טעות.
המקרה הבא דומה למקרה הקודם, אך קיים גם שינוי קטן. קרא לתשיעי עשירי – כמו במשנה הקודמת, [ו]לעשירי עשירי – את העשירי מנה במספרו הנכון, שלא כמו במשנה הקודמת, ולאחד עשר עשירי – כבמשנה הקודמת, [ממנו] – מעל המילה מסומן קו, וכנראה זו טעות שהסופר חש בה. המילה אינה מופיעה בעדי נוסח אחרים, ומיותרת2. אין אחד עשר מקודש – אמנם הוא קרא לאחד עשר ״עשירי״, ובמשנה הקודמת ראו בכך הקדש חלקי, אבל במשנה הקודמת הקדשתו של העשירי לא הייתה שלמה, ואילו כאן העשירי הוקדש כהלכה ואין עשירי אחר עשירי. זה הכלל כל שלא נעקר העשירי ממנו – שהעשירי הוקדש כהלכה, נקרא ״עשירי״ ונספר עשירי, אין אחד עשר מקודש – אין הקדשה אחר הקדשה. התוספתא, כדרכה, מעלה מקרים נוספים (פ״ט הי״ד, עמ׳ 542) של טעויות דומות.
למעשה קיימות בנושא שתי גישות מרכזיות העוסקות בסדרת מקרים דומים, כגון תרומה שהורמה שלא לפי כללי ההלכה: בית שמאי אומרים שהיא תרומה ובית הלל אומרים שאינה תרומה (
משנה תרומות פ״ב מ״א ומ״ו לפי פירושנו שם). ברורה יותר היא המחלוקת על הקדש טעות האם הוא הקדש: בית שמאי אומרים הקדש ובית הלל אומרים שאינו הקדש
(משנה נזיר פ״ה מ״א-מ״ב). הירושלמי לנזיר שם בוחן את המחלוקת ביחס לסדרה של משניות אחרות שבהן ניתן לעמוד על מהותו של הקדש טעות ולנסות לאבחן עמדות ביחס למחלוקת בית שמאי ובית הלל. דוגמה להקדש כזה היא משנת שקלים: ״המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי, בית שמאי אומרים מותרן נדבה ובית הלל אומרים מותרן חולין. שאביא מהן לשקלי, שוין שמותרן חולין. אלו לחטאת, שוין שהמותר נדבה. שאביא מהן לחטאת, שוין שהמותר חולין״ (פ״ב מ״ג). בית שמאי רואים בכל המעות הקדשה ולכן מותרן לנדבה, ולדעת בית הלל כוונתו של המפריש קובעת את גורל המעות הנותרות. בלשון המשנה: ״שקלים יש להם קצבה״
(שקלים פ״ב מ״ד), ולכן הנותר חולין. כך גם ניתן לנתח את המקרים בהמשכה של המשנה שאין בהם מחלוקת. כשהמעות הוגדרו במפורש, ב״פרוטרוט״ כלשון הירושלמי (
שקלים פ״ב ה״ג, מו ע״ג;
נזיר פ״ה ה״א, נג ע״ד), כחולין שממנו יוקדש מחצית השקל או אפילו חטאת, גם בית שמאי מסכימים שאינם קודש, וכשהמקדיש מגדיר את המעות לחטאת, גם בית הלל מסכימים שהנותר נשאר בבחינת קודשים – לנדבה. מחלוקת זו אינה על טעות אלא על חשיבות מונח ה״הקדשה״.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל אינה מצטמצמת לשאלה הטכנית הפשוטה שלפנינו, אלא היא עקרונית ביותר. לבית שמאי תפיסה כללית תאוצנטרית המציבה את האל במרכז וקובעת שכל דבר מיועד לעבודת האל, אלא אם כן הוקדש במיוחד לחולין. על האדם להועיד כל הזמן את עצמו לעבודת האל. כך, למשל, הוא צריך להקדיש מאכל יפה שהוא רואה לשבת, ואם מצא יפה ממנו ייועד היפה יותר לשבת. בית הלל סוברים שהאדם הוא העומד במרכז הבריאה, והוא תכליתה. מי שמצא מאכל יפה רשאי לאכלו מתי שירצה. בית שמאי חושבים שקרבן החגיגה שאוכלים בחג הפסח צריך להיות זול יותר מקרבן העולה לגבוה (רובו נשרף ולא נאכל), ובית הלל סבורים ההפך, שקרבן החגיגה הנאכל צריך להיות יקר יותר3. המחלוקת מופיעה גם במישור האגדי. עבור בית שמאי השמים נבראו תחילה, ולדעת בית הלל הארץ נבראה תחילה, וכל צד סבור שמה שנברא תחילה הוא מטרת הבריאה ושיאה4. כל מחלוקת נראית כאילו היא מחלוקת מקומית. במקרה של שקלים המחלוקת היא האם הקדשת הממון לשקלים הייתה על תנאי אם לאו. במשנתנו המחלוקת היא מה קובע, הנוסח הלא מדויק, ולכן אין הוא חל, או המגמה הכללית, שהיא הקדשת הבכור. צירוף המחלוקות מראה כי אלו שיטות שונות של שני הבתים, שיטות שבמרכזן תפיסה דתית מעמיקה, ויש לה ביטוי בהלכות ובאגדות נוספות5.
חשיבותה של סוגיית הירושלמי בשקלים היא באבחנה שאכן זהו שורש המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל. במבוא למסכת קידושין נרכז סדרת מחלוקות שבהן באה לידי ביטוי המחלוקת העקרונית בין הבתים. השאלה היא מה דינו של מעשה קודש שנעשה שלא בכוונה נכונה ומתאימה. בית שמאי מדגישים את המעשה; לשיטתם לא ייתכן שמעשה קודש לא יהא תקף. בית הלל, לעומתם, דורשים לא רק כוונה אלא גם דקדוק בפרטים, ואם הכוונה לקויה, או הפרטים הטכניים לא בוצעו כהלכה, המעשה בטל, על כן גם הקדש טעות לבית שמאי הקדש ולבית הלל אינו הקדש. עם זאת אלו שתי מגמות יסוד, ובפועל אפשר שהמחלוקת אינה כה משפטית ואחידה. הדברים תלויים גם בטיב הטעות.
המשניות הבאות במסכת תרומות פ״ב עוסקות במצבים דומים ללא מחלוקת, והירושלמי מנסה לאבחן אותן ברוח המחלוקת: ״המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה, עולה ואמר שלמים, שלמים ואמר עולה... לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוין״
(משנה תרומות פ״ג מ״ח). המשנה עוסקת בכוונה ומעשה, כשהמעשה הוא מעשה ההקדשה – כלומר אמירת פיו (ההקדשה) היא המעשה. מבחינת התוצאה משנה זו מצטרפת לשיטת בית הלל, וההקדש אינו תופס. אך המגמה שונה, ולכן לא ייפלא שנעשים ניסיונות לזהות את המשנה כדעת הכול, או אף כדעת בית שמאי, שהרי אין טעות דומה לכוונה, ומן הסתם לוא עסקנו באותו נשוא לא היה ניכר כל הבדל, וכך קורא רבי ירמיה את המשנה: ״בא לומר חולין ואמר עולה – קדשה״ (
ירושלמי נזיר פ״ה ה״א, נג ע״ד). משנה נוספת במנחות: ״האומר: ׳הרי עלי במחבת׳ והביא במרחשת, ׳במרחשת׳ והביא במחבת, מה שהביא הביא וידי חובתו לא יצא. ׳זו להביא במחבת׳ והביא במרחשת, ׳במרחשת׳ והביא במחבת, הרי זו פסולה. ׳הרי עלי שני עשרונים להביא בכלי אחד׳ והביא בשני כלים, ׳בשני כלים׳ והביא בכלי אחד, מה שהביא הביא וידי חובתו לא יצא. ׳אלו להביא בכלי אחד׳ והביא בשני כלים, ׳בשני כלים׳ והביא בכלי אחד, הרי אלו פסולין. ׳הרי עלי שני עשרונים להביא בכלי אחד׳ והביא בשני כלים, אמרו לו ׳בכלי אחד נדרת׳. הקריבן בכלי אחד, כשרים, ובשני כלים פסולין...״ (וכן הלאה עוד דוגמאות – משנה, מנחות פי״ב מ״ב, והשוו שם פ״ה מ״ח-מ״ט). גם זו משנה שבה ההקדשה והמעשה אינם זהים. במשנה מוזכרים אירועים שונים, אך מן האירוע הראשון, הפשוט ביותר, ברור שהמנחה שהוגשה לא תאמה את הכוונה שבוטאה בנוסח ההקדשה ולכן יש להביא מנחה חדשה, תואמת, אך כיוון שהביא מנחה נכבדת יותר מן ההקדש אזי שתי המנחות קודש. לכאורה זו מסקנה ברוח בית שמאי (
ירושלמי נזיר פ״ה ה״א, נד ע״ג)
6, ולעומתה בתמורה יש מסקנה ברוח בית הלל: ״חומר בקדשים מבתמורה ובתמורה מבקדשים, שהקדשים עושים תמורה ואין תמורה עושה תמורה... רבי יוסי בר רבי יהודה אומר, עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשים״
(משנה תמורה פ״ב מ״ג). אם שוגג אינו כמזיד אזי ניתן לפטור הקדש טעות ללא קנסות, ואין לראות בטעות הקדש.
מצינו, אפוא, מגמות שונות בקודשים, ולא ניתן לאסוף אותן תחת כלל אחד מחייב. מן הסתם הן גם לא נידונו במקומן מתוך מחויבות למחלוקת הבסיסית של משנתנו. מאידך גיסא, המחלוקות בין בית הלל ובית שמאי משקפות מגמה ברורה של מחויבות מוחלטת להקדש וקודשים בהלכות בית שמאי לעומת שקלא וטריא בין קודש, בעלים ונסיבות בהלכות בית הלל7. עמדת בית שמאי משקפת הסתייגות משינוי הקדשה משום שהיא נתפסת כהפרת נדרים; אם כל שינוי קל נחשב כבר להפרת נדר בוודאי שהם יסתייגו מהפרה מלאה של הנדר, ואילו גישת בית הלל, במודע ושלא במודע, מעצבת את הנימוקים המאפשרים הפרת נדרים.
יסוד נוסף המפריד בין בית שמאי לבית הלל, בסדרת מחלוקות, הוא היחס למעשה קודש. למעשה הקודש כללים הלכתיים, ולדעת בית הלל אם לא נעשה כהלכה אין ההקדש חל. אך לדעת בית שמאי ההקדש חל, גם אם הפרטים לא הובהרו או היו שגויים.
במשנת נזיר
(פ״ה מ״ג) מובאת משנתנו (או הדין שלה) כדוגמה להקדש טעות שלדעת הכול תופס. זו ראיה שבית שמאי מביאים לשיטתם. בדיוננו במשנה ראינו שבית הלל עדיין חולקים ורואים בהלכה שלנו חריג משום שהייתה כאן קריאה בשם והצבעה בשבט, שהיא מעין מעשה. בדיוננו במשניות שם (מ״א-מ״ג) ראינו שאכן לא בכל הפרטים קיימת מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי. למעשה נראה שמשנתנו הייתה תקדים שאיש לא חלק עליו, אלא שבית שמאי ראו בה תקדים מחייב והרחיבו את המסקנה על כל המקרים ובית הלל צמצמו את התקדים. קשה לדעת האם הם צמצמו את התקדים מתוך שסברו שהוא באמת חריג, או שמא התנגדו לתפיסה שטעות יוצרת הקדש אבל לא רצו, או לא יכלו, לצאת כנגד תקדים מפורש. דוגמה זהה למחלוקת סביב היקפו של התקדים היא ביבמות פט״ו מ״א
8. אם כן משנתנו היא הלכה קדומה שהועברה במסורת, וכבר בסוף ימי בית שני (בית שמאי ובית הלל) נחלקו בה חכמים.
(סיום)
נספח
בתקופת המקרא ברור שהקרקע היא רכוש פרטי. עם זאת, מבין השיטין אנו שומעים על רובד קמאי שלפיו יש למשפחה המורחבת מעמד משפטי כבעלת הקרקע, או לפחות כבעלת אחריות לקרקע. לפי ספר ויקרא
(כה כד) רשאי ה״גואל״, אחד מבני המשפחה, לגאול את הקרקע הנמכרת עוד לפני היובל. לא ברור מה מעמדו של ה״גואל״. האם תהיה הקרקע הנגאלת שלו, או תחזור לבעליה? יש בפסוק עדות לתפיסה שהנחלה היא משפחתית, אך ההיקף המשפטי של תפיסה זו אינו ברור. יתר על כן: בחוק המקראי אין גם רמז בדבר חובה משפטית או מוסרית לגאול את הקרקע, בניגוד לתיאור הגאולה בספרי ירמיהו ורות שיובאו בהמשך.
בספר רות מסופר על גאולת קרקע, אם כי הסיפור אינו הולם במדויק את החוק שבספר ויקרא. אמנם נזכרת החובה המוסרית של בני המשפחה לגאול את נחלת קרובם אבימלך
(רות ד ב-ה), ברם היא נכרכת בחובה לייבם את רות ו״להקים שם המת על נחלתו״
(שם שם ה). כלומר, הקרקע תיחשב לרכושו של המת, ומצויה זמנית בחזקת הגואל. בבוא היום תימסר זו ליורש שנולד מנישואי הגואל עם אשת המת.
ביטוי אחר לתפיסת הנחלה המשפחתית יש בספר ירמיהו. הנביא מתאר כיצד מגיע קרוב המשפחה ומציע לירמיה לקנות את אדמתו: ״כי לך משפט הגאֻלה לקנות״
(ירמיהו לב ז), או ״כי לך משפט הירֻשה ולך הגאֻלה״
(שם ח). נראה כי מדובר ב״זכות סירוב ראשונה״ הניתנת לקרוב המשפחה, במקרה שיש צורך למכור את השדה, לפני שמוכרים לאדם אחר. אם כן, שוב מוטלת על הקרוב מעין חובה מוסרית לגאול. אך כאן אין זו גאולה מידי קונה, אלא קנייה ישירה.
בכל העדויות המקראיות ברור שהנחלה המשפחתית היא מונח כמעט מקודש. כל אדם שולט באדמותיו, ולא יעלה על הדעת להפקיע זכות זו ממנו. ב״חוקת המלך״ המלך זוכה בסמכויות רבות, אך הפקעת קרקעות אינה נכללת בהן (
שמואל א ח יא-כא;
יחזקאל מו טז-יט). סיפור נבות הוא דוגמה לחשיבותה של נחלת האבות ולדבקות בה מחד גיסא, וגם למגבלותיו של המלך המנוע מהפקעת קרקעות
(מלכים א כא א-טו) מאידך גיסא. אגב אנו שומעים כי רכושם של מורדים שהוצאו להורג הופקע לטובת המלך.
במקרא יש סיפורים מעטים על מכירת קרקעות, ורובם קשורים למצוקה חריגה. אין אמנם איסור חד משמעי על מכירת נחלת אבות, אך מבין הפסוקים משתמע כי הדבר אינו נדיר בלבד אלא גם ראוי לגנאי. מכירת קרקעות נזכרת בעיקר בהקשר לקנייה מחדש – ״גאולה״ בלשון המקרא. בספר ויקרא נזכרת אפשרות זו בלשון ״כי ימוך אחיך ומכר מאחֻזתו״
(ויקרא כה כה), וכאילו זו הייתה הסיבה היחידה והמניע למכירת קרקע. כך גם מכרה נעמי הגולה והענייה את אדמתו של בעלה
(רות ד ג), וכך מוכר בן דודו של ירמיהו את אדמתו לאחר שכבשוה נכרים
(ירמיהו לב ז-טו).
בפסוקים הללו באה לידי ביטוי הציפייה מהמשפחה להציל את הקרקע ולשמור עליה בתוך המשפחה. דין בנות צלפחד מעיד כי גם ל״שבט״ הייתה נחלה מוגדרת, ויש למנוע מעבר אדמות לשבט אחר. אין כאן עדות לעיבוד משותף של הקרקע, אלא לבעלות כללית של השבט על נחלתו.
בסוף ימי בית שני התחולל בארץ מפנה חברתי, ובתהליך ממושך הצטמצמה המשפחה המורחבת, והמשפחה הגרעינית הפכה לרווחת יותר ויותר9. על כן אין לצפות שבתקופת התנאים ישרור משטר קרקעי המבוסס על נחלת המשפחה. ואכן, ברוב המקורות נתפסת הקרקע כרכוש פרטי אשר ההגבלות על מכירתו הן מוסריות ורגשיות בלבד. עם זאת, מרמזים מספר נראה כי אכן גם בתקופה זו עדיין היו שרידים למציאות חברתית שונה.
הברייתא במסכת שמחות קובעת: ״כל גורני הנחלות עוברות ממקום למקום, ונעקרות ממשפחה למשפחה. הקבר אינו עובר ממקום למקום, ואינו נעקר ממשפחה למשפחה״ (פי״ד ה״ב, עמ׳ 204). אם כן, הקבר הוא רכוש משפחתי ואסור למכרו. בעל הבית הפרטי אינו בעליו, שכן הוא שייך למשפחה לדורותיה. לעומת זאת מותר לעקור ולהעביר גורן משפחתית, וזו אינה נחשבת לרכוש משפחתי. עצם המונח ״גורני נחלות״, והדגש על ״עקירת המשפחה״ והצורך בהיתר למכירת הגורן, מעידים כי עדיין יש משמעות לרכוש המשפחתי, ובעלותו המלאה של הפרט אינה מובנת מאליה. הלכה זו אופיינית לתקופה שבה התמוטטה כבר המשפחה כבעלת הקרקעות, אך עדיין רישומה ניכר – פחות במשפט, ויותר בחברה. טבעי הוא שעל קבר ממשיך לחול הנוהג הקדום.
על קבר המשפחה אנו שומעים בהלכה אחרת המופיעה שלוש פעמים: ״המוכר קברו ודרך קברו מקום מעמדו ובית הספדו באים בני משפחה וקוברים אותו בעל כרחו משום פגם משפחה״ (בבלי נב ע״ב;
כתובות פד ע״א;
בבא בתרא ק ע״ב). הקבר נחשב אפוא לרכוש משפחתי, וה״משפחה״ היא גוף כלכלי, אף שהגדרתה בלתי ברורה וחתוכה. כאמור, הלכה זו מופיעה בתלמוד הבבלי בלבד בשם תנאים, אך דומה שהיא מייצגת גם את ארץ ישראל, שכן הרעיון מופיע גם במסכת שמחות שרוב החומר בה ארץ-ישראלי ויש בה מסורות קדומות רבות.
כמו כן: ״מנין למוכר קבר אבותיו שעובר בלא תעשה תלמוד לומר...״ (ספרי דברים, קפח, 227; מדרש תנאים לדברים, יט יד, 115). התפיסה של רכוש המשפחה מבצבצת אולי גם מהלכה אחרת: ״היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה וינכה להם מן הדמים״
(לעיל פ״ח מ״י), או ״בני משפחה נותנין לו מעות ומוציאין מידו...״ (
תוספתא בכורות פ״ו הי״ט, עמ׳ 541; בבלי, נב ע״ב). הדיון קשור למסגרת התאורטית של יובל, ברם דומה שבין השיטין נשמע הד למוסכמה שיש משמעות לרכוש המשפחה גם בימי התנאים. המשפחה כגוף כלכלי מופיעה בהלכות רבות אחרות. כמעט כל העדויות מתייחסות לבית האב, כלומר ל״אחים שותפין״
10, אך לעתים נזכרת גם משפחה רחבה יותר ומוגדרת פחות. כך למשל אנו שומעים על ״פגם משפחה״ הנובע מכך שאחד מבניה הוא בעל מום. כך מסביר התלמוד הירושלמי משנה (
בבא קמא ח ז; ירושלמי שם, ו ע״ג), ומוסיף התלמוד ומסיק ש״שמין לקרובין בשת״, כלומר בני המשפחה זכאים לתשלום פיצויים על בושה זו. ושוב, אין אלה האחים, אלא ״קרובים״ באופן כללי הרבה יותר. אגב, בבבל הפך נושא זה של ״פגם משפחה״ לנושא חשוב ומרכזי יותר, והדבר נובע מהתפיסה המיוחדת לגולה זו של חשיבות הייחוס המשפחתי, ולא בכך עיסוקנו.
אם כן, אין ספק שבדרך כלל היה הרכוש פרטי, או היה שייך לבית אב מצומצם. ברם עדיין נשמע הד למסגרת משפטית שונה של רכוש ״המשפחה״ הגדולה והבלתי מוגדרת (חמולה). מסתבר שבעבר, בתקופה ההלניסטית הקדומה, או אולי קודם לכן, היה משטר קרקעי זה מקובל הרבה יותר, ו״בית האב המורחב״, או אפילו ״החמולה״, היו המסגרת החברתית הקדומה, אף שבידינו מעט ראיות לכך.
בימי המשנה והתלמוד תורגמה ״זכות״ ה״משפחה״ על הקרקע לחובה, או לזכות מוסרית בלבד, ועמדה זו היא הרווחת בספרות חז״ל.
מסתבר שבתשתיתה של פרשנות חז״ל למונח ״נחלת המשפחה״ מונחת מציאות משפטית קמאית של רכוש המשפחה והחמולה.
המגבלה המשפטית החשובה על מכירת קרקעות היא מגבלת היובל. לפי החוק המקראי אם מכר אדם את אדמותיו הקנייה היא זמנית בלבד, ברם משמעותה של אותה זמניות אינה אחידה. בנחלה חקלאית המכירה היא עד היובל: ״במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך... לפי רֹב השנים תרבה מקנתו...״
(ויקרא כה טו-טז), לעומת זאת, ב״בית מושב עיר חומה״ זכות הגאולה ניתנת במשך שנה בלבד ולאחר מכן המכירה תקפה לצמיתות.
בהקשר זה של דיני יובל חוזרת האבחנה בין שדה אחוזה שהוא השדה שאדם ירש מאבותיו ואותו יוריש לבניו, ובין שדה מקנה שאותו קנה ואחיזתו בו זמנית. נראה שרק שדה אחוזה נחשב לרכוש בר קיימא המעניק לבעליו לא זכות שימוש בעלת ערך כלכלי בלבד אלא גם יוקרה של בעל בעמיו. האבחנה בין שדה מקנה ושדה אחוזה מונחת ביסודם של חוקים מספר בפרשיות האגרריות שבספר ויקרא (כה י; כה; כז טז-כב) וכן בספרים אחרים
(יחזקאל מו טז-יט). הדקדוק במונחים מסביר גם פרשיות אחרות, כגון פרשת המשא והמתן במכירת שדה המכפלה. אברהם מעוניין בשדה אחוזה, עפרון מוכר לו שדה מקנה בלבד, ובסופו של דבר הופך השדה לשדה אחוזה
(בראשית כג ג-כ). כל העדויות בספר ויקרא ובספר בראשית אינן קושרות את האבחנה בין שדה אחוזה לשדה מקנה לדין היובל. אדרבה, לפי סיכום המקרא מערת המכפלה שנקנתה על ידי אברהם הפכה ל״אחוזת קבר״ נצחית של אברהם
(בראשית כג כ), בניגוד לרוח חוקי ויקרא. אין צריך לומר שאפילו לפי המקרא אין חוק יובל נוהג בגויים ולפני מתן תורה. אם כן, לאבחנה שבין שדה מקנה ושדה אחוזה בסיס בנפרד מדיני יובל, והחוק המקראי השתמש במונחים קיימים והעניק להם תוכן משפטי מחודש. גם בספר יחזקאל נזכרת ״שנת הדרור״, ונראה שהכוונה לדין יובל
(יחזקאל מו יח-יט). בסיפורים ברות ובירמיהו שהובאו לעיל אין כל אזכור לדין יובל. נראה אפוא שדין יובל המקראי עשה שימוש במונחים משפטיים וחברתיים קיימים. משפט ה״גאולה״, כמו גם האבחנה בין שדה מקנה ושדה אחוזה, היו מוסדות משפטיים-חברתיים והם שולבו בתוך דין יובל. עם כל זאת מובן שבעיני הקורא בן תקופת המשנה והתלמוד היו אבחנות אלו דמיוניות, ועבורו דין יובל וגאולה היה חלק ממסגרת אחת. מבחינת הלומד החז״לי מסגרת זו באה לידי ביטוי בכל ספרי התנ״ך, ובסופו של דבר אין סתירות פנימיות בין כתבי התנ״ך השונים, ואם יש סתירות הרי הן לכאורה בלבד וחז״ל טיפלו בהן במגוון טקטיקטות פרשניות, ולא נרחיב בכך. חוקי היובל נועדו במפורש לשמור על רכושם של דלי העם ולמנוע ריכוז קרקעות בידי העשירים. אם נשמר חוק היובל אזי הוא בלם היווצרות אחוזות גדולות וצמצם, או מנע, התהוותו של מעמד חסרי קרקע. ברם אין כל עדות כי אכן חוק היובל נשמר, לא בממלכת ישראל ואף לא בממלכת יהודה. האבחנה בין שדה מקנה ושדה אחוזה, החוזרת כאמור פעמים מספר, מעידה על ההבדל בין שני סוגי הקרקעות, אך לא בהכרח על הבדל משפטי ברור. בקשתו-הצעתו של אחאב לנבות מראה כי ניתן היה כנראה למכור אדמות גם לזמן ממושך. מצוות רבות הנמנות במקרא לא נשמרו בתקופת המלוכה, ועל כן אין בכך כל תימה. במחקר המודרני רווחת הגישה שחלק מחוקי המקרא נערכו לאחר תקופת המלוכה, ולדידם של חוקרים אלו אי שמירת החוקים בימי אחאב אינה שאלה כלל. עם זאת מן הראוי להעיר, מההיבט האגררי, כי למחקר המודרני אין תשובה לשאלה מהו הרקע הרֵאלי של החוקים האגרריים, האם קוימו, מדוע נהגו ומדוע נדחו. כפי שנראה להלן, במקורות בית שני שבידינו כבר לא היה לחוקי היובל והירושה בסיס רֵאלי.
בסוף ימי בית שני התחולל בארץ מפנה חברתי, ובתהליך ממושך הצטמצמה המשפחה המורחבת, והמשפחה הגרעינית הפכה לרווחת יותר ויותר11. על כן אין לצפות שבתקופת התנאים ישרור משטר קרקעי המבוסס על נחלת המשפחה. ואכן, ברוב המקורות נתפסת הקרקע כרכוש פרטי אשר ההגבלות על מכירתו הן מוסריות ורגשיות בלבד. עם זאת, מרמזים מספר נראה כי אכן גם בתקופה זו עדיין היו שרידים למציאות חברתית שונה.
הברייתא במסכת שמחות קובעת: ״כל גורני הנחלות עוברות ממקום למקום, ונעקרות ממשפחה למשפחה. הקבר אינו עובר ממקום למקום, ואינו נעקר ממשפחה למשפחה״ (פי״ד ה״ב, עמ׳ 204). אם כן, הקבר הוא רכוש משפחתי ואסור למכרו. בעל הבית הפרטי אינו בעליו, שכן הוא שייך למשפחה לדורותיה. לעומת זאת מותר לעקור ולהעביר גורן משפחתית, וזו אינה נחשבת לרכוש משפחתי. עצם המונח ״גורני נחלות״, והדגש על ״עקירת המשפחה״ והצורך בהיתר למכירת הגורן, מעידים כי עדיין יש משמעות לרכוש המשפחתי, ובעלותו המלאה של הפרט אינה מובנת מאליה. הלכה זו אופיינית לתקופה שבה התמוטטה כבר המשפחה כבעלת הקרקעות, אך עדיין רישומה ניכר – פחות במשפט, ויותר בחברה. טבעי הוא שעל קבר ממשיך לחול הנוהג הקדום.
דוגמה נוספת לערך הכלכלי והסנטימנטלי של נחלת המשפחה היא המשנה הקובעת שהאישה מנועה מלגדוע עצים ישנים שהם בבחינת ״שבח בית אביה״
(כתובות פ״ח מ״ה).
כאמור, דיני היובל לא נהגו בימי בית שני וודאי שלא בתקופת המשנה והתלמוד. לפי הדעה הרווחת בספרות חז״ל בטלו דיני יובל, והנימוק הניתן לכך הוא שאין כל ישראל על אדמתן: ״כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות״ (ספרא, בהר פרק ב ה״ג, קז ע״א ומקבילות). כל זאת אף שבספרות חז״ל מובלטת תמיכה בערכים הסוציאליים הכרוכים בדיני יובל. חז״ל מדגישים את החשיבות שבחלוקה שוויונית של הקרקע. כבר במקרא מתוארת התנחלות בני ישראל כמבוססת על תפיסה זו (במדבר, כו נד), וחכמים הרחיבו את הרעיון והציגו את כללי החלוקה כך שהשוויון היה מרבי, והתבטא לא רק בגודל הנחלה אלא גם בטיבה: ״מגיד שלא נתחלקה ארץ-ישראל אלא בשוויון כור כנגד בית סאה ובית סאה כנגד בית כור״ (ספרי במדבר, לב, 175; בבלי,
בבא בתרא קכב ע״א). עם כל זאת לא חודש דין יובל.
עם זאת לא בטלו דיני היובל לחלוטין. דין יובל המקראי מאפשר מכירת בית בשטח הבנוי, אך מתנה אותה בזכות ״לגאול״ את הבית בתוך שנה. המונח ״לגאול״ מובהר בהמשך הפרשה ומובהר כי זכות הגאולה שמורה למוכר או לבני משפחתו המורחבת. במקרא מוגבל הדין ל״עיר מוקפת חומה״. למעשה לא הייתה להגבלה זו משמעות רבה לגבי בתים. בפועל היו רוב היישובים בימי בית ראשון מוקפים בחומה, ויישובים ללא חומה או ״כפרים״ היו מועטים
12. בספרות חז״ל ברור שהלכות גאולת בתים נשמרו עוד בסוף ימי בית שני. על מימושם בחיי היום-יום ניתן ללמוד מתקנתו של הלל. לפי המסורת הקונה היה נוהג להיעלם לשנה, כדי להימנע מלהיענות לתביעת גאולה אפשרית. על כן התקין הלל שהגואל יוכל להפקיד את כסף הגאולה בבית דין, ובכך תיגאל הקרקע (
משנה שביעית פ״ט מ״ד ומקבילות).
למעשה הופעל נוהל זה של גאולה, וחכמים מתנגדים לניסיון לטשטשו ולעמעמו. עם זאת, לא ברור האם אכן ניתנה זכות הגאולה לבני משפחה.
ביטוי אחר לדין הגאולה היה בדיני ערכין: אדם המקדיש קרקע למקדש. בהלכה המקראית והתנאית ישנה התנגדות לריכוז אדמות בידי המקדש, אף שבפועל נראה שהיו למקדש אדמות13. לפי המקרא קיים הבדל בין המקדיש קרקע חקלאית למקדש לבין המקדיש בית בהתאמה לדיני יובל. המקדיש קרקע חקלאית הרי שזו הקדשה עד היובל, ומחיר הקרקע נקבע לפי מספר שנות המזרע עד היובל, והמקדיש בית יכול לגואלו, ואם לא כן הרי שזה עובר לרשות הפודה לעולם. גם הלכה זו לא נשמרה בימי חז״ל, וכל מסכת ערכין עוסקת בפרטיה.
ההגבלה המקראית שדין גאולה חל תוך שנה רק בערים מוקפות חומה הפכה למשמעותית בסוף ימי בית שני. בתקופה זו היו כבר יישובים רבים שאינם מוקפים חומה. לפי ההלכה התלמודית המושג ״מוקף חומה״ הוא היסטורי, והדין המיוחד חל רק על ערים מוקפות חומה מימי יהושע. לא ברור האם קביעה זו מצמצמת את מספר ה״ערים המוקפות חומה״ או מרחיבה אותו.
בימי האמוראים כבר טושטשו כל ההגבלות. על דיני גאולת בתים בערים איננו שומעים. דיוני תנאים ואמוראים בנושא נראים כבר תאורטיים בלבד. נוהג הקצצה (להלן) נעלם, ובימי האמוראים איננו שומעים עליו עוד. מימרות המסתייגות ממכירת קרקע, מעין אלו שצוטטו לעיל, נאמרו גם על ידי האמוראים, עם זאת, בפועל הייתה מכירת הקרקעות תופעה נפוצה. עדויות רבות בכל ענפי הספרות מעידות על כך: עשרות סיפורים על מכירת קרקע וקנייתה, והלכות רבות המסדירות את המכירה. אין לנו אלא לומר שההיצמדות לנחלת אבות הייתה אתוס מקובל, אך השפעתו על תנאי היום-יום הייתה מצומצמת.
לעיל קובעת המשנה: ״אלו שאינן חוזרין ביובל: הבכורה והיורש את אשתו והמייבם את אשת אחיו והמתנה, דברי רבי מאיר... רבי אליעזר אומר כולם חוזרין ביובל. רבי יוחנן בן ברוקא אומר היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה וינכה מהם את הדמים״ (פ״ח מ״י). המחלוקת היא האם ירושת אישה היא כירושה רגילה שאינה חוזרת ביובל, או שהיא כשדה מקנה שנתפסת כקניין זמני, עד היובל. בתוספתא אומר רבי יוחנן בן ברוקא: ״היורש את אשתו בני משפחה נותנין לו מעות ומוציאין מידו שנאמר לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר וגומר״ (פ״ו הי״ט, עמ׳ 541). אותו חכם הוא האומר בתוספתא כתובות שאין אדם רשאי לוותר על ירושת אשתו, אך הוא דואג לכך שנחלת המשפחה המורחבת לא תיפגע14.
ביטוי אחר לחשיבות נחלת האבות היה במנהג הקצצה. בציבור מקובל היה מנהג, או טקס, ה״קצצה״. לאחר המכירה היו מפצחים אגוזים ומכריזים: ״נקצץ פלוני מנחלתו״ (
ירושלמי כתובות פ״ב ה״י, כו ע״ד; תוספתא שם פ״ג ה״ג)
15. בזמן האמוראים כבר לא היה הטקס מוכר. בזכותה של אי ידיעה זו נשתמר לנו תיאור המסביר את הטקס: ״מהו בקציצת? בשעה שהיה אדם מוכר את שדה אחוזתו, היו קרובין ממלין חביות קליות ואגוזים ושוברין לפני התינוקות, והתינוקות מלקטין ואומרים נקצץ פלוני מאחוזתו. ובשעה שהיתה חוזרת לו היו עושין לו כן ואמרים, חזר פלוני לאחוזתו״ (ירושלמי שם; השוו בבלי, שם כח ע״ב)
16.
נראה שבימי הירושלמי כבר לא היה נוהג זה רווח. בסוגיה המקבילה בקידושין מתואר המעמד כארכאי. בתחילה היו קונים בחליצה, אחר כך בקצצה ומאוחר יותר בכסף ובחזקה (
ירושלמי קידושין פ״א ה״ה, ס ע״ג). ברור שהחלוקה סטראוטיפית, אך היא מעידה שהקצצה נחשבה למעמד המכירה, ומאוחר יותר, בימי הדובר, כבר הייתה טקס לציון הצער או הכעס של בני המשפחה בלבד. בהמשך המימרה נזכרת האפשרות של חזרה לאחוזה. מסתבר שלא הייתה דרך משפטית להבטיח את גאולת הקרקע, אך היה נוהג חברתי שאִפשר לבעל בית שמצבו התייצב לקנות את אדמתו מחדש. לפנינו טקס חברתי המבטא את הזעזוע שבמכירה וגם את התקווה לגאולת הקרקע.
ביטוי נוסף לחשיבות הנחלה המשפחתית ולשמירתה פגשנו בפרק הקודם (מ״ה), ושם הבאנו סדרת מקורות המטיפים לשמירה על עצים ועל עבדי הבית של המשפחה, כל אלו מרכיבים בתפיסה של קדושת הרכוש המשפחתי וההגנה עליו.
בתחום זה של הגבלות על מכירת קרקע הופעלה מדיניות משולבת. מחד גיסא הופעל לחץ חברתי-מוסרי על המוכר בכוח, ומאידך גיסא נקבעו הגבלות משפטיות אשר צמצמו את מכירת הקרקעות והקשו עליה. הלחץ המוסרי בא לידי ביטוי בסדרת מימרות המביעות התנגדות לעצם מכירת הקרקעות, כגון ״אין אדם רשאי למכור שדה אחוזתו... אלא אם כן יעני, אם מכר הרי זה מכור״ (
תוספתא ערכין פ״ה ה״ו, עמ׳ 549; ספרא, פרק ה ה״א, קח ע״א ועוד). אם כן, לדעת חכמים אין למכור קרקע אלא ככלות כל ברירה אחרת. תפיסה זו חוזרת בהלכות אחרות, ובמיוחד היא מתבטאת בהגבלות על פעילותם של אפיטרופסין ליתומים שאינם רשאים למכור קרקע אלא במקרים מיוחדים (
תוספתא תרומות פ״א הי״א; בבלי,
גיטין נב ע״א). שתי דרשות בספרא: האחת – איסור מכירת קרקע חקלאית לשם רווחים (כולל קניית בית), והאחרת – איסור למכור את כל האחוזה. מן הסתם מדובר באדם שהפך עני (״העני״).
בקטע אין כל רמז שיצביע על כך שמדובר בימי הבית, ולפיכך אין כל סיבה לטעון שהדרשה משקפת תקופה זו בלבד.
אם כן, בספרות חז״ל יש ביטוי לתפיסות המגבילות מכירת קרקע ומדגישות את הקשר הנפשי והמשפחתי אליה. מגמה זו נחלשה בתקופת האמוראים. משנתנו מצטרפת לעדויות אלו על יחס נפשי לקרקע ולעצים שעליה. כאשר חכמים תובעים שאדם לא ימכור את אדמתו אלא לצרכים חיוניים (לעיל) הרי שהם מפעילים בכך לחץ חברתי על המוכר.
הביטויים ״נחלת אבות״ ו״שדה אבות״ מופיעים במקורות, ומשתמע שהם מונחים טעונים רגשית. קרקע לא נחשבה כסתם רכוש אלא כנכס מקודש למחצה השייך לא רק לבעליו אלא ל״משפחה״, כמושג כללי ומופשט. בתקופת התנאים כבר לא הייתה ל״נחלת האבות״ משמעות משפטית, אך המושג של נחלת המשפחה לא איבד את כל מטענו הרגשי.
בתנאים של חברה מסורתית שמירת הנחלה המשפחתית היא שמירה על הבסיס הכלכלי של המשפחה לדורותיה ושמירה על כבוד המשפחה כאחת. הנישואים הם אתגר לשמירת נחלת המשפחה. מצד אחד מה טבעי יותר מאב המעניק מתנת קרקע לבתו כדי שתהיה חלק מהבסיס הכלכלי של המשפחה החדשה; מה טבעי יותר מבעל המעניק קרקע לאשתו האהובה כביטחון כלכלי, או כתמורה למתנות שהאישה הביאה עמה מבית אביה. בתנאים רגילים שבהם יש לאם בנים הנחלה עוברת לבנים המשותפים, וכבוד המשפחה וצרכיה המשותפים באים על סיפוקם. אבל אם האם מתה ללא בנים עשויה נחלת משפחתה להתגלגל לידי משפחת בעלה, ואולי אף נכסי משפחת בעלה יעברו לידי משפחת האם. האסון המשפחתי יהפוך לאסון כפול. המשנה משקפת התנגשות ערכים: מצד אחד ניצבות הלכות ירושה שנועדו לשמור על נחלת המשפחה, ומהצד האחר תנאי המקרה המיוחד והחשש ששמירה על ההלכה והנוהג המקובל יהפכו לרועץ במקרה מסוים זה.
מכל מקום, בתקופת האמוראים לא נחשבה כבר כל השמירה על נחלת המשפחה לערך קריטי. האמוראים מוצאים הסבר משפטי מדוע אין הבעל יכול לוותר על ירושת אשתו, ברם בתקופתם האיסור להעביר נכסים שלא לפי סדרי תורה כבר לא היה קיים מבחינה חברתית, שכן שוכללו המנגנונים עוקפי הירושה, ומבחינתם היה זה תירוץ תאורטי.
ביבליוגרפיה
אבות דרבי נתן, מהדורת שכטר, ש״ז, וינה, תרמ״ז.
אבי יונה, גיאוגרפיה היסטורית – אבי יונה, מ׳, תשכ״ג, גיאוגרפיה היסטורית, ירושלים.
אגדת בראשית, מהדורת ווארשה, תרל״ו.
אגרת רב שרירא גאון, מהדורת לוין, ב״מ, חיפה, תרפ״א.
אדלר, שילוח – אדלר, י׳, תשס״ה, ״השילוח כנקודת ציון בדיני ראייה: פירוש חדש לסוגיה בירושלמי״, סיני קלד, עמ׳ קס-קסט.
אדמס, מילון המיניות – Adams, J.N., 1990, The Latin Sexual Vocabulary, Duckworth.
אדן, כלי חרס – Adan Bayewitz, D., 1993, Common Pottery in Roman Galilee, Ramat Gan.
אהבת ציון וירושלים, ראטנער, ד׳, וילנא, תרס״א-תרע״ג.
אהרוני, אבני גבול – Aharoni, Y., 1955, "Three Boundary Stones״, Atiqot 1, pp. 109-114, pl. 9.
אהרוני, עוד אבני גבול – Aharoni, Y., 1959, "Two Additional Boundary Stones from the Hulla Valley״, Atiqot 2, pp. 152-154.
אונא, וו שין – אונא, א׳, תשכ״ה, תש״ם, ״ו׳ ו-ש׳ המתחלפות במשנה״, סיני נו, עמ׳ ח-יב; פז, עמ׳ קה-קיח.
אוצר הגאונים, מהדורת לוין, ב״מ, חיפה וירושלים, תרפ״ח-תש״ג; מהדורת צילום, ירושלים, תשמ״ד.
אוצר המדרשים – ראו אייזענשטיין.
אור זרוע, רבי יצחק ברבי משה נ״ע מווינה, מהדורת זיטאמיר, תרכ״ב.
אור שמח, רבי מאיר שמחה הכהן, ירושלים, תשמ״ב.
אורבך, ההלכה – אורבך, א״א, 1984, ההלכה מקורותיה והתפתחותה, גבעתיים.
אורבך, סופרים – אורבך, א״א, תשי״ח, ״הדרשה כיסוד ההלכה ובעית הסופרים״, ספר היובל לג׳ שלום, ירושלים, עמ׳ מ-נו.
איזגר וסקידסגרד, חקלאות – Isager, S. and Skydsgaard, J.E., 1992, Ancient Greek Agriculture, London.
איזנשטאדט, עילית – אייזנשטדט, ש״נ, תשל״ט, דיפרנציאציה חברתית וריבוד חברתי, ירושלים.
איזנשטאדט, תמורה – אייזנשטדט, ש״נ, תשכ״ח, ״תמורה דתית, שינוי חברתי ומודרניזציה״, דברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ג, עמ׳ 121-83.
אייזענשטיין, אוצר המדרשים – אייזענשטיין, י״ד, ללא שנת דפוס, אוצר המדרשים, ירושלים.
איכה רבה, מהדורת באבער, ש׳, וילנא, תרנ״ט.
אילן, אריסטון – Ilan, T., 1991-2, "New Ossuary Inscription from Jerusalem״, Scripta Classica Israelica 11, pp. 139-148.
אלבק, מבוא – אלבק, ח׳, תשי״ט, מבוא למשנה, ירושלים - תל אביב.
אלבק, עריכת המשנה – Albeck, Ch., 1936, Untersuchungen Ueber Die Redaction der Mischna, Berlin.
אלבק, פירוש – אלבק, ח׳, תשי״ב, פירוש לשישה סדרי משנה, ירושלים - תל אביב.
אלון, מחקרים – אלון, ג׳, תשי״ז-תשי״ח, מחקרים בתולדות ישראל בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד, א-ב, ירושלים.
אלון, תולדות – אלון, ג׳, תשט״ו, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, א-ב, תל אביב.
אליצור, חדות – אליצור, י׳, תשמ״ה, ״ ׳חדות׳-׳דות׳, מילה שהשתבשה או נוסחאות מקוריות שונות״, לשוננו מח-מט, עמ׳ 141-132.
אליצור, תגובה – אליצור, י׳, תשמ״ו, ״תגובה״, לשוננו נ, עמ׳ 76-73.
אלמרשד אלכאפי (המדריך המספיק) – שי, ה׳, תשס״ה, מילונו של תנחום הירושלמי למשנה תורה לרמב״ם, ירושלים.
אסתר רבה, קושטא, רע״ד או ר״פ.
אפלבאום וחבריו, כתובות – Applebaum, S. et al., 1978, "Varia Epigraphica״, Scripta Classica Israelica 4, pp. 133-155.
אפלבאום וחבריו, כתובות ב – Applebaum, S. et al., 1981-2, "Varia Epigraphica״, Scripta Classica Israelica 6, pp. 98-118.
אפשטיין, מבוא – אפשטיין, י״נ, תש״ח, מבוא לנוסח המשנה, ירושלים.
אפשטיין, מבואות – אפשטיין, י״נ, תשי״ז, מבואות לספרות התנאים, ירושלים - תל אביב.
אפשטיין, מחקרים – אפשטיין, י״נ, תשמ״ד-תשנ״א, מחקרים בספרות התלמוד ובלשנות שמית, א-ד, ירושלים.
ארבעה טורים, רבי יעקב ברבי אשר, מהדורת וארשה, תרמ״ב.מחבר
אשל, סנדל – אשל, ח׳, 1998, ״סנדלים מסומרים במקורות היהודיים והממצא ממערת המפלט״, בתוך: אשל, ח׳ ועמית, ד׳ (עורכים), מערות המפלט מתקופת מרד בר-כוכבא, תל אביב, עמ׳ 233-225.
ביכלר, בית שמאי – ביכלר, א׳, 1905, ״הלכות למעשה כבית שמאי בזמן הבית ואחר החורבן״, בתוך:Krausz, S. and Weisz, M. (eds.), 1905, Emlékkönyv Bloch Mózes tiszteletére életének kilencvenedik, évfordulója alkalmából kiadják tanitványai, Sefer ha Yovel Mosheh Aryeh Bloch, Budapest, pp. 21-30.
בלידשטיין, בית הכנסת – בלידשטיין, י׳, 2011, ״מהבית לבית הכנסת: מחידושי בית הכנסת הבתר תלמודי״, בתוך: ריינר, א׳ ואחרים (עורכים), מחקרים במדעי היהדות לזכרו של ישראל מ׳ תא-שמע, א-ב, אלון שבות, עמ׳ 134-105.
בן ציון, כוהנים – Ben-Zion, S., 1996, The Quest for Social Identity through Group Interaction: Negotiating Social Position through Imitation, Confrontation and Cooperation: A Focus on the Tannaitic Sages, Trondheim.
בעל המאור על הרי״ף, הודפס בתלמוד ש״ס וילנא.
בר-אילן, כוהנים – בר-אילן, מ׳, תשמ״ב, הפולמוס בין חכמים לכהנים בשלהי ימי הבית השני, עבודה לתואר דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
בראנד, בית הבד – בראנד, י׳, תש״ג, ״בית הבד״, סיני 12, עמ׳ 325-303.
בראנד, כלי זכוכית – בראנד, י׳, תשל״ח, כלי זכוכית בספרות התלמוד, ירושלים.
בראנד, כלי חרס – בראנד, י׳, תשי״ג, כלי החרס בספרות התלמודית, ירושלים.
בראשית רבה, מהדורת טהעאדאר-אלבק, הוצאת צילום, ירושלים, 1965.
ברודי, רב נטרונאי – ראו תשובות רב נטרונאי.
ברנד, מחלות – Brandt, A.M., 1993, "Sexually transmitted diseases", in: Companion encyclopaedia of the history of medicine, Bynum, W.F. and Porter, R. (eds.), Vol. 1., London.
גולאק, רועים – גולאק, א׳, תשמ״א, ״על הרועים ומגדלי בהמה דקה״, תרביץ יב, עמ׳ 189-181.
גולדברג, שבת – גולדברג, א׳, תשל״ו, פירוש למשנה מסכת שבת, ירושלים.
גיאוניקה – Ginzberg, L., 1968, Geonika, New york (Second edition).
גילת, המושגים – גילת, י״ד, תשכ״ט, מדאורייתא לדרבנן, בתוך: מלמד, ע״צ (עורך), ספר זכרון לבנימין דה פריס, ירושלים, עמ׳ 93-84.
גילת, פרקים – גילת, י״ד, תשנ״ב, פרקים בהשתלשלות ההלכה, רמת גן.
גילת, רבי אליעזר – גילת, י״ד, תשכ״ב, משנתו של ר׳ אליעזר בן הורקנוס ומקומה בתולדות ההלכה, תל אביב.
גינצבורג, פירושים – גינצבורג, י״ל, תשכ״א, פירושים וחדושים בירושלמי, א-ד, ניוארק.
גינצבורג, שרידי ירושלמי – גינצבורג, י״ל, תרס״ט, שרידי הירושלמי, נויארק.
ג׳ללבר ומוטרד, כתובות – Jalalbert, L. and Mouterde, R., 1980, Inscriptions grecques et latines de la Syrie 8, 3: Les inscriptions forestieres d’Hadrien dans le Mont Liban, Paris.
גרג ואורמן, גולן – Gregg, R.C. and Urman, D., 1996, Jews, Pagans, and Christians in the Golan Heights: Greek and other Incriptions of the Roman and Byzantine Eras, Atlanta.
דה לייט, ירידים – De Ligt, 1993, Fairs and Markets in the Roman Empire, Amsterdam.
דה פריס, המושגים – דה פריס, ב׳, תשכ״ב, המושגים דאורייתא ודרבנן בהתפתחותם, תולדות ההלכה התלמודית, תל אביב, עמ׳ 95-69.
דזובין ופורטן, דושנה – Szubin, H.Z. and Porten, B., 1987, "Royal Grants in Egypt: A New Interpretation of Driver 2״, JNES 46, pp. 39-48.
דינור, מיסים – דינור, י׳, תשמ״ב, מערכת המיסים בארץ ישראל בתקופה הרומית על פי ספרות התלמוד, 63 לפסה״נ – 395 לסה״נ, עבודת דוקטור בשכפול, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
דקדוקי סופרים – ראו רבינוביץ.
דר, תפרוסת – דר, ש׳, תשמ״ב, התפרוסת היישובית של מערב השומרון בימי הבית השני, המשנה והתלמוד והתקופה הביזנטית, תל אביב.
הורביץ, ברייתא דנידה – הורוויץ, ח״מ, תרמ״ט, תוספתא עתיקתא, פרנקפורט ע״נ מיין.
הירשברג, חיי התרבות – הירשברג, א״ש, תרע״ד, חיי התרבות בישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ורשא.
הלכות גדולות, מהדורת הילדסהיימר, ע׳, ירושלים, תשל״ב.
הלכות פסוקות מן הגאונים, מילר, י׳, קראקא, תרנ״ג.
הלכות קצובות, מרגליות, מ׳, ירושלים, תש״ך.
וודינגטון, כתובות – Waddington, W.H., 1870, Inscriptions grecques et latines de la Syrie, Paris.
וולס, מיסוי – Wallace, S.L., 1969, Taxation in Egypt from Agustus to Diocletian, New York.
וולפיש, עריכה – וולפיש, א׳, תשס״א, שיטת העריכה הספרותית במשנה על-פי מסכת ראש השנה, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
וולפיש, שיקולים – וולפיש, א׳, תשנ״ד, [א]. ״שיקולים ספרותיים בעריכת המשנה ומשמעויותיהם״; [ב]. ״משחקי לשון במשנה״, נטועים א, עמ׳ 60-33; 95-75.
וולפיש, תופעות – וולפיש, א׳, תשנ״ד, תופעות ספרותיות ומשמעותן העריכתית והרעיונית, עבודה לתואר שני, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
ויטקר, מרעה – Whittaker, C.R. (ed.), 1988, Pastoral Economies in Classical Antiquity, Cambridge.
ויס, אותנטיות – ויס, מ׳, תשמ״ב, ״האותנטיות של השקלא וטריא במחלוקות בית שמאי ובית הלל״, סידרא ד, עמ׳ 66-53.
ויס, יצירה – ויס, א׳, תשכ״ב, על היצירה הספרותית של האמוראים, ניו יורק – ירושלים.
ויס, משניות ספורות – ויס, מ׳, תשמ״ה, ״משניות ספורות בראש מסכת״, סיני קד, עמ׳ 44-33.
ויס, משניות תוספתא – ויס, מ׳, תשנ״ד, ״פרקי משנה בעלי אופי תוספתאי״, קעמ״י 11, עמ׳ 62-55.
ויס, שרידים – ויס, מ׳, תשנ״ב, ״שרידי שקלא וטריא מן התקופה שקדמה לבית שמאי ובית הלל״, סידרא ח, עמ׳ 51-39.
זוסמן, סוגיות – זוסמן, י׳, תשכ״ט, סוגיות בבליות לסדרים זרעים וטהרות, עבודת דוקטור בשכפול, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
זליגמן ואחרים, מרעה – זליגמן, נ׳ ואחרים, 1959, המרעה הטבעי בישראל, מרחביה.
זק״ש, זרעים – זק״ש, נ׳, תשל״ב, משנה, זרעים, ירושלים.
חילופי מנהגים – מהדורת לוין, ב״מ, אוצר חילוף מנהגים בין בני ארץ ישראל ובני בבל, בני ברק, תשמ״ז; מהדורת מרגליות, מ׳, החילוקים שבין אנשי ארץ-ישראל ואנשי בבל, ירושלים, תרצ״ח.
חמדה גנוזה, מהדורת שניאורזאהן, ש״ז, ירושלים, תרכ״ג.
חסדי דוד, ר׳ דוד פארדו, ליוורנו, 1776.
טור שלחן ערוך – ראו ארבעה טורים.
יוסף בן אפרים קרו – בתוך ארבעה טורים.
ילקוט המכירי, ישעיהו משלי, מהדורת כהנא שפירא, י״ז, ירושלים, תשכ״ד.
ילקוט המכירי, תהילים, מהדורת בובר, ש׳, ירושלים, תשכ״ד.
ילקוט המכירי, תרי עשר, מהדורת גראינוף, א׳, לונדון, 1909.
ילקוט שמעוני, מהדורת שילוני, י׳, ירושלים, תשל״ג ואילך.
ירדני, נחל צאלים – ירדני, ע׳, 1995, תעודות נחל צאלים, ירושלים.
ירדני, תעודות – ירדני, ע׳, 2000, אוסף תעודות ארמיות עבריות ונבטיות ממדבר יהודה וחומר קרוב, ירושלים.
יתרון האור, פערלמן, ר׳ יי״ל, הודפס במשניות מהדורת וילנא.
כותון, מכירה – Cotton, H.M., 1994, "Rent or Tax Receipt from Maoza״, ZPE 100, pp. 547-575.
כסלו, כוי – כסלו, מ׳, תשנ״ז, ״כוי – כשרותו של בעל-חיים מיובא״, תחומין יז, עמ׳ 432-415.
כשר, יהודי מצרים – כשר, א׳, תשל״ט, יהודי מצרים ההלניסטית והרומית ומאבקם על זכויותיהם, תל אביב.
לאו, צמחים – Löw, I., 1967, Die Flora der Juden, 4 vols., Hildesheim.
לואיס, מסמכי מדבר יהודה – Lewis, N., 1989, The Documents from the Bar Kokhba Period in the Cave of Letters, Jerusalem.
לוי, מילון – Levy, J., 1924, Woerterbuch ueber die Talmudim und Midrashim, Vienna.
לחם שמים, רבנו יעב״ץ, ירושלים, תשי״ח.
ליבניוס, מכתבים – Norman, A.F. (ed. and tr.), 1992, Libanius, Autobiography and selected letters, Harvard.
ליבנר, סקר – Leibner, U., 2009, Settlement and history in Hellenistic, Roman, and Byzantine Galilee: an Archaeological Survey of the Eastern Galilee, Tübingen.
ליברמן, אטלס – בתוך ליברמן, מחקרים, עמ׳ 450-442.
ליברמן, דרך ירידתן – ליברמן, ש׳, תשכ״ז-תשכ״ח, ״שלא כדרך ירידתן (שלא כירידתן) עלייתן״, בתוך: רוזנטל, ש׳ (עורך), פרקים: ספר השנה של מכון שוקן למחקר היהדות ליד בית המדרש לרבנים באמריקה, ירושלים, עמ׳ 98-97.
ליברמן, חילוף – ליברמן, ש׳, תרצ״ד, ״ל=ב״, גנזי קדם ה, עמ׳ 185-180.
ליברמן, יוונים ויוונות – ליברמן, ש׳, תשכ״ג (תשמ״ד), יוונים ויוונות בארץ ישראל, ירושלים.
ליברמן, ירושלמי – ליברמן, ש׳, תשנ״ה, ירושלמי כפשוטו, ניו יורק - ירושלים.
ליברמן, מחקרים – ליברמן, ש׳, תשנ״א, מחקרים בתורת ארץ ישראל, ירושלים.
ליברמן, רחים – ליברמן, ש׳, תשנ״א, ״רחים המכודנין להם״, מחקרים בתורת ארץ ישראל, ירושלים, עמ׳ 390-383.
ליברמן, תוספת ראשונים – ליברמן, ש׳, תשנ״ט, תוספת ראשונים, ירושלים - ניו יורק.
ליברמן, תוספתא כפשוטה – ליברמן, ש׳, תשט״ו-תשמ״ח, תוספתא כפשוטה, ניוארק.
ליכטנשטיין, מגילת תענית – Lichtenstein, H., 1931-2, "Die Fastanrolle Eine Untersuchung Zur Jüdisch-Hellenistechen Gesschichte״, HUCA VIII-IX, pp. 257-351.
לקוטי הרמב״ן למסכת תענית לתלמיד מתלמידי הרמב״ן, שאלוניקי, תק״ל.
מגיד משנה, הודפס על גיליון משנה תורה לרמב״ם, מהדורת תל אביב, 1959.
מגילות מדבר יהודה – DJD Discoveries in the Judean Desert, 1953-1995, in: Balliet, M. et al. (eds.), Oxford.
מגילת המקדש – ידין, י׳, תשל״ז, מגילת המקדש, ירושלים.
מגילת תענית – ראו ליכשטנשטיין, מגילת תענית; נעם, מגילת תענית.
מגן ואחרים, קרית ספר – Magen, Y. et al., 2004, The Land of Benjamin in the Second Temple Period, Jerusalem, pp. 179-242.
מדרש משלי, בתוך: מדרש שוחר טוב, מהדורת כהן, י׳, ירושלים, תשכ״ח.
מדרש שמואל, בתוך: מדרש שוחר טוב, מהדורת כהן, י׳, ירושלים, תשכ״ח.
מדרש תהילים (שוחר טוב), מהדורת בובר, ש׳, וילנא, תרנ״א.
מדרש תנאים לדברים, מהדורת הופמן, ד״צ, ברלין, 1909-1908.
מדרש תנחומא, קושטא, רפ״ב ומנטובה, שכ״ג.
מדרש תנחומא-בובר, מהדורת בובר, ש׳, וילנא, תרמ״ה.
מוסקוביץ, פיקציות – Moskovitz, L., 2003, "Legal Fiction in Rabbinic Law and Roman Law: Some Comperative Obsarvation", in: Hezser, C. (ed.), Rabbinic Law in its Roman and Near Eastern Context, Tübingen, pp. 105-132.
מחזור ויטרי לרבנו שמחה, מהדורת הורביץ, ש׳, נירנברג, תרפ״ג; ד״צ, ניו יורק, תש״ך.
מיטצ׳ל, אסיה הקטנה – Mitchell, S., 1993, Anatolia, Land, Men and Gods, I-II, Oxford.
מיטצ׳ל, כתובות – Mitchell, S., 1982, Regional Epigraphic Catalogues of Asia Minor II, BAR 135, Oxford.
מילון בן יהודה – בן יהודה, א׳, 1959, מילון הלשון העברית, ירושלים - תל אביב.
מכילתא דרבי ישמעאל, מהדורת האראוויטץ, ח״ש ורבין, י״א, ד״צ, ירושלים, תש״ל.
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, מהדורת אפשטיין, י״נ ומלמד, ע״צ, ירושלים, תשט״ו.
מלאכת שלמה, פירוש למשנה לר׳ שלמה עדני, הודפס בתוך משניות יכין ובועז, ירושלים, תשט״ז.
מלחמות היהודים, יוספוס פלביוס, מהדורת שליט, א׳, ירושלים - תל אביב, תשכ״ז.
מסכת דרך ארץ, מהדורת היגער, מ׳, ירושלים, תרצ״ח.
מסכת כלה, מהדורת היגער, מ׳, ירושלים, תש״ל.
מסכת סופרים, מהדורת היגער, מ׳, ניו יורק, תרצ״ד.
מסכתות זעירות, מהדורת היגער, מ׳, ירושלים, תש״ל.
מסמכי מדבר יהודה – ראו מגילות מדבר יהודה.
מק אדם, ערביה – MacAdam, H.I., 1985, Studies in the History of the Roman Province of Arabia, BAR 295,Oxford.
מרגליות, החילוקים – מרגליות, מ׳, תרצ״ח, החילוקים שבין אנשי ארץ-ישראל ואנשי בבל, ירושלים.
מרגליות, הלכות ארץ-ישראל – מרגליות, מ׳, תשל״ד, הלכות ארץ-ישראל מן הגניזה, ירושלים.
מריאנברג, ברייתא דנידה – Marienberg, E., 2003, Niddah: Lorsque les juifs conceptualisent la menstruation, Paris.
משורר, המטבעות – משורר, י׳, תשנ״ח, אוצר מטבעות היהודים, ירושלים.
משנה שלמה, מהדורת ורטהימר, ש״א, ירושלים, תשנ״ב.
נון, הדיג – נון, מ׳, תשכ״ד, הדיג העברי הקדום, תל אביב.
נחמן, הלכה – נחמן, ד׳, תשס״ד, ההלכה בכתבי יוסף בן מתתיהו, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
נבו, פגעים – נבו, ד׳, תשנ״ב, פגעים בגידולים חקלאיים והדברתם בארץ-ישראל בתקופת המקרא והמשנה, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
נוה ושקד, קמעות – Naveh, J. and Shaked, S., 1993, Magic Spells and Formullae, Jerusalem.
ניוטון, רפואה – Nutton, V., 2004, Ancient Medicine, London.
ניומן, מעשים – ניומן, ה׳, תשמ״ז, המעשים לבני ארץ – ישראל ורקעם ההיסטורי, עבודה לתואר שני, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
נעם, מגילת תענית – נעם, ו׳, תשס״ד, מגילת תענית – הנוסחים, פשרם ותולדותיהם, ירושלים.
סדר עולם רבה, מהדורת רטנר, ב׳, ניו יורק, תשכ״ו.
סדר רב עמרם גאון, מהדורת גולדשמידט, ד׳, ירושלים, תשל״ב.
סוקולוף, ארמית בבלית – Sokoloff, M., 2002, A Dictionary of Jewish Babylonian Aramaic, Ramat Gan.
סוקולוף, מילון – Sokoloff, M., 2002, A Dictionary of Jewish Palestinian Aramaic, Ramat Gan.
סוקולוף, מילון סורית – Sokoloff, M., 2009, A Syriac Lexicon, Winona Lake.
סורנוס, גינקולוגיה – Temkin, O. (Tr.), 1956, Soranus, Gynecology, Baltimore.
סירליאון (שירליאון, סיריליאו) רבינו שלמה, תלמוד ירושלמי סדר זרעים, מהדורת הלוי, ח״י, ירושלים, תשי״ד-תשכ״ז.
ספר האשכול, מהדורת אלבק, ח׳, ירושלים, תשד״ם; מהדורת אויערבך, צ״ב, האלברשטאט, תרכ״ו.
ספר הישר, רבנו תם, מהדורת דן, י׳, ירושלים, תשמ״ו, מבוססת על הדפוס הראשון, ונציה, שפ״ה; מהדורת ראזענטהאל, ש״פ, ד״צ, ירושלים, תשנ״ג.
ספר המקצועות, מהדורת אסף, ש׳, ירושלים, תש״ז.
ספר ערוגת הבושם, רבי אברהם ב״ר עזריאל, מהדורת אורבך, א״א, ירושלים, תרצ״ח ואילך.
ספר פתרון תורה, (המחבר אינו ידוע), מהדורת אורבך, א״א, ירושלים, תשל״ח.
ספר ראבי״ה, רבי אליעזר ברבי יואל הלוי, מהדורת אפטוביצר, א׳, ירושלים, תשכ״ד.
ספר שני לוחות הברית, רבי ישעיה הורוויץ, פיורדא, תקכ״ד; ירושלים, תשנ״ג.
ספראי, בימי הבית – ספראי, ש׳, תשנ״ד, בימי הבית ובימי המשנה, א-ב, ירושלים.
ספראי, בית כנסת והמקדש – ספראי, ש׳, תשנ״ד, ״בית-המקדש ובית-הכנסת״, בתוך: ספראי, בימי הבית, א, עמ׳ 153-133.
ספראי, גבוה מעל גבוה – ספראי, ז׳, תש״ס, ״ ׳גבוה מעל גבוה – וגבוהים מעליהם׳, חכמים ומערכות המשפט בתקופת התלמוד״, בתוך: שגיא, א׳ ואחרים (עורכים), יהדות פנים וחוץ – דיאלוג בין עולמות, ירושלים, עמ׳ 234-219.
ספראי, דרך ארץ – ספראי, ש׳, תשנ״א, ״מובנו של המונח ׳דרך ארץ׳ ״, תרביץ ס, עמ׳ 162-147.
ספראי, היריד – ספראי, ז׳, תשמ״ב, ״הירידים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד״, ציון מט, עמ׳ 158-139.
ספראי, הכלכלה – Safrai, Z., 1994, The Economy of Roman Palestine, London.
ספראי, הכרעה כבית הלל – ספראי, ש׳, תשנ״ד, ״הכרעה כבית הלל״, בתוך: ספראי, בימי הבית, א, עמ׳ 405-382.
ספראי, הלכה למשה מסיני – ספראי, ש׳, תש״ן, ״הלכה למשה מסיני, היסטוריה או תיאולוגיה?״, בתוך: זוסמן, י׳ ורוזנטל, ד׳ (עורכים), מחקרי תלמוד, ירושלים, עמ׳ 38-11 (= בימי הבית, ב, עמ׳ 578-548).
ספראי, המשפחה – ספראי, ז׳, תשמ״ג, ״מבנה המשפחה בתקופת השנה והתלמוד״, מלאת א, עמ׳ 156-129.
ספראי, הקרקע – Safrai, Z., 2003, "The Agrarian Structure in the Time of the Second Temple, Mishnah, and Talmud", in: Meir, E., Dar, S. and Safrai, Z. (eds.), The Rural Landscape of Ancient Israel, Oxford, pp. 105-126.
ספראי, חסידות – Safrai, S., 1977, "The Pharisees and the Hasidim״, Sidic X2, pp. 12-16.
ספראי, חסידים ואנשי מעשה – ספראי, ש׳, תשנ״ד, ״חסידים ואנשי מעשה״, בתוך: ספראי, בימי הבית, ב, עמ׳ 539-518.
ספראי, יוספוס – Safrai, Z., 1989, "The Description of the Land of Israel", in: Feldman, L.H. and Hata, C. (eds.), Josephus, The Bible and History, Detroit, pp. 295-325.
ספראי, ירושלים – ספראי, ש׳, תשנ״ט, ״היהודים בירושלים בתקופה הרומית״, בתוך: ספראי, ש׳ וצפריר, י׳ (עורכים), ספר ירושלים – התקופה הרומית ביזנטית, ירושלים, עמ׳ 34-15.
ספראי, ממקדש מעט – ספראי, ז׳, תש״ן, ״מבית כנסת למקדש מעט״, ישראל עם וארץ ז-ח, עמ׳ 158-149.
ספראי, משנת חסידים – ספראי, ש׳, תשל״ג, ״משנת חסידים בספרות התנאים״, בתוך: והנה אין יוסף, קובץ לזכרו של יוסף אמוראי (ללא שם עורך), תל אביב, עמ׳ 152-136 (= בימי הבית, ב, עמ׳ 517-501).
ספראי, פרקי גליל – ספראי, ז׳, תשמ״ה, פרקי גליל, ירושלים.
ספראי, פשתן – ספראי, ז׳, תשמ״ח, ״תעשיית הפשתן בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד״, בתוך: בונימוביץ, ש׳ ואחרים (עורכים), ישובים, אוכלוסיה וכלכלה בארץ ישראל בעת העתיקה, תל אביב, עמ׳ 241-205.
ספראי, קהילא קדישא – ספראי, ש׳, תשנ״ד, ״קהילא קדישא דבירושלם״, בתוך: ספראי, בימי הבית, א, עמ׳ 181-171.
ספראי ולין, משמר העמק – ספראי, ז׳ ולין, מ׳, תשמ״ח, ״המבנה הכלכלי של גבע״, בתוך: מזר, ב׳ (עורך), גבע – חפירות במשמר העמק, ירושלים, עמ׳ 166-120.
ספראי וספראי, חסידים – Safrai, Ch. and Safrai, Z., 2004, "Rabbinic Holy Men", in: Poorthhuis, M. and Schwartz, J. (eds.), Saints and Role Models in Judaism and Christianity, Leiden, pp. 59-78.
ספראי וספראי, משאב – ספראי, ז׳ וספראי, ח׳, תשס״א, ״לימוד תורה כמשאב כח״, בתוך: שגיא, א׳ ואחרים (עורכים), ספר היובל לדוד הרטמן, ירושלים, עמ׳ 922-877.
ספראי וספראי, תפקידי ציבור – ספראי, ח׳ וספראי, ז׳, תשע״ב, ״תהליך השתלטותם של חכמים על מעמדות ציבוריים״, בתוך: שחר, י׳ (עורך), בארץ ובתפוצות בימי בית שני ובתקופת המשנה, ספר זיכרון לאריה כשר (תעודה כה), תל אביב, עמ׳ 274-223.
ספרי במדבר, מהדורת האראוויטץ, ח״ש, לייפציג, תרע״ז.
ספרי דברים, מהדורת פינקלשטין, א״א, ברלין, ת״ש.
ספרי זוטא לדברים, מהדורת כהנא, מ״י, ירושלים, תשס״ג.
ספרי זוטא, מהדורת האראוויטץ, ח״ש, לייפציג, תרע״ז.
ספרים חיצוניים, מהדורת כהנא, א׳, ירושלים, תש״ל.
ערוך השלם, רבי נתן ברבי יחיאל מרומי, מהדורת קאהוט, ח״י, תל אביב, תש״ל.
פאוסט, הכפר – פאוסט, א׳, תשנ״ה, ההתיישבות הכפרית בארץ-ישראל בתקופת המלוכה, עבודה לתואר שני, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
פורת, אבן גבול – Porat, Y., 1898-1990, "A New Boundary Stone from the Southern Golan״, Scripta Classica Israelica 10, pp. 130-133.
פילד, עיליתנות – Field, G.L., 1980, Elitism, London, pp. 10-17.
פירוש רבינו עובדיה מברטנורא, נדפס במשניות דפוס וילנא, דפוס צילום, תשל״ד ומהדורות רבות נוספות.
פלוסר, חבר – פלוסר, ד׳, תשכ״ז, ״פשר ישעיהו ורעיון שנים עשר השליחים בראשית הנצרות״, ארץ ישראל ח, עמ׳ 62-52.
פלוסר וספראי, הלל הזקן – פלוסר, ד׳ וספראי, ש׳, תשס״ה, ״הלל הזקן וביטחונו בה׳ ״, מחקרי תלמוד ג, עמ׳ 628-626.
פליניוס, ההיסטוריה של הטבע – Jones, W.H.S. (ed. and tr.), 1976, Pliny, Natural Hisrory, Cambridge.
פליקס, החקלאות – פליקס, י׳, תש״ן, החקלאות בארץ-ישראל בימי המקרא, המשנה והתלמוד, ירושלים.
פליקס כלאים – פליקס, י׳, תשכ״ז, כלאי זרעים והרכבה, מסכת כלאים, ירושלים.
פליקס, מעשרות – פליקס, י׳, תשס״ו, תלמוד ירושלמי מסכת מעשרות, רמת גן.
פליקס, שביעית – פליקס, י׳, תש״מ-תשמ״ז, ירושלמי מסכת שביעית, א-ב, ירושלים.
פסיקתא דרב כהנא, מהדורת מנדלבוים, ד׳, ניו יורק, תשכ״ב.
פסיקתא זוטרתי (לקח טוב), מהדורת בובר, ש׳, וילנא, תרמ״ד.
פסיקתא רבתי, מהדורת איש שלום, מ׳, וינה, תר״מ.
פירוש הגאונים לסדר טהרות, מהדורת אפשטיין, י״נ, ברלין, תרפ״א-תרפ״ד.
פרטו, עליית העילית – Pareto, V., 1991, The Rise and the Fall of the Elites: an application of Theoretic, New Brunswick, 1991.
פרידמן, חדות – פרידמן, מ״ע, תשמ״ו, ״לעניין חדות-דות״, לשוננו נ, עמ׳ 72.
פרין, חקלאות קיום – Frayn, J.M., 1979, Subsistence Farming in Roman Italy, London.
פרנטיס, כתובות – Prentice, W.K., 1908, Greek and Latin Inscriptions III, New York.
פרנקל ואחרים, גליל עליון – Frankel, R. et al., 2001, Settlement Dynamics and Regional Diversity in Ancient Upper Galilee, IAA 14, Jerusalem.
פרנקל ואחרים, תעשיית השמן – Frankel, R. et al., 1994, History and Technology of Olive Oil in the Holy Land, Tel Aviv.
פרנקל וגצוב, סקר – פרנקל, ר׳ וגצוב, נ׳, תשנ״ז, סקר ארכיאולוגי של ישראל, מפת אכזיב (1) ומפת חניתה (2), ירושלים.
פרסוגלו, אחוזות – Parassoglou, G.M., 1978, Imperial Estates in Roman Egypt, Amsterdam.
פרסיבל, הווילה – Percival, J., 1981, The Roman Villa, London.
צ׳לנקו, צפון סוריה – Tchalenko, G., 1953-8, Villages Antiques de la Syrie du Nord I-III, Paris.
צפריר, ירושלים – צפריר, י׳, תשנ״ט, ״הטופגראפיה והארכיאולוגיה של ירושלים״, בתוך: ספראי, ש׳ וצפריר, י׳ (עורכים), ספר ירושלים – התקופה הרומית ביזנטית, ירושלים, עמ׳ 166-115.
צפריר ודי סגני, ירושלים – צפריר, י׳ ודי סגני, ל׳, תשנ״ט, ״ההרכב האתני של אוכלוסיית ירושלים בתקופה הביזאנטית״, בתוך: ספראי, ש׳ וצפריר, י׳ (עורכים), ספר ירושלים – התקופה הרומית ביזנטית, ירושלים, עמ׳ 280-261.
צ׳ריקובר ואחרים, פפירוסי מצרים – Tcherikover, V.A. et al., 1957, 1960, 1964, Corpus Papyrorum Judaicarum I-III, Cambridge.
קדמוניות היהודים, יוספוס פלביוס, מהדורת שליט, א׳, ירושלים - תל אביב, תשכ״ז.
קדמוניות המקרא, הספרים החיצוניים, מהדורת הרטום, א״ש, תל אביב, תשכ״ט.
קול הרמ״ז, פירוש הרמ״ז על המשניות (ר׳ משה זכותא), ירושלים, תשנ״ט.
קלונר וטפר, מערכות המסתור – קלונר, ע׳ וטפר, י׳ (עורכים), 1987, מערכות-המסתור בשפלת יהודה, תל אביב.
קליין, ארץ הגליל – קליין, ש׳, תשכ״ב, ארץ הגליל, ירושלים.
קליין, חלוקה – קליין, ש׳, תרפ״ד, ״חלוקת ארץ-ישראל ל׳מעמדות׳ ״, בתוך: צפרוני, א״ז ואחרים (עורכים), ספר השנה של ארץ ישראל, תל אביב, עמ׳ 24-17.
קליין, ספר היישוב – קליין, ש׳, תרצ״ט, ספר היישוב, תל אביב.
קמפבל ואחרים, אנטיוכיה – Campbell, W.A. et al., 1941, Antioch on the Orontes, Princeton.
קרויס, מילון – Krauss, S., 1899, Griechische und Latiniusche Lehnwörter Talmud, Midrash und Targum, Budapest.
קרויס, קדמוניות התלמוד – קרויס, ש׳, תרע״א-תרפ״ב, קדמוניות התלמוד, א-ד, וינה - ירושלים.
ראבילו, מתנה כעושק – ראבילו, מ״א, תשנ״ג, על מתנה ועושק, מחקרי משפט י, עמ׳ 183-194.
רבינוביץ, דקדוקי סופרים – רבינוביץ, רנ״נ, תש״כ, דקדוקי סופרים, ירושלים.
רבינוביץ, שערי תורת ארץ ישראל – רבינוביץ, ז״ו, ת״ש, שערי תורת ארץ ישראל, ירושלים.
רבינוביץ, שערי תורת בבל – רבינוביץ, ז״ו, תשכ״א, שערי תורת בבל, ירושלים.
רגב, הצדוקים – רגב, א׳, תשס״ה, הצדוקים והלכתם: על דת וחברה בימי בית שני, ירושלים.
רובין, אבל – רובין, נ׳, תשנ״ז, קץ החיים, תל אביב.
רובין, דיני אבל – רובין, נ׳, תשל״ב, ״מתאבל עליו מתאבל עמו״, בר-אילן י (ספר חיים משה שפירא), רמת גן, עמ׳ 122-111.
רוולנדסון, בעלי קרקע – Rowlandson, J., 1996, Landowners and Tenants in the Roman Egypt (Oxford).
רוזנטל, גת שמנים – רוזנטל, ד׳, תשנ״ג, ״גת שמנים, גד שמנים: גד יון״, קתדרה 67, עמ׳ 11-3.
רוזנפלד, אלכסא מלוד – רוזנפלד, ב״צ, תשנ״א, ״תולדות התיישבותן של שתי משפחות מהכהונה הגדולה בימי הבית השני״, בתוך: כץ, י׳ ואחרים (עורכים), מחקרים בגיאוגרפיה היסטורית-יישובית של ארץ-ישראל, ב, עמ׳ 218-206.
רות רבה, מהדורת לרנר, מ״ב, תשל״א, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
ריטב״א, חדושים למסכת שבת, מהדורת גולדשטיין, מ׳, ירושלים, תש״ן.
רייך, גד יון – רייך, ר׳, תשמ״ז, ״כמו גד יון לשלח, לתולדותיו של מעיין הגיחון בימי הבית השני״, ארץ ישראל יט, עמ׳ 333-330.
רייך, משנה – רייך, ר׳, תשמ״א, ״
משנה שקלים פ״ח מ״ב והממצא הארכיאולוגי״, בתוך: אופנהיימר, א׳ ואחרים (עורכים),
פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני, ירושלים, עמ׳ 256-225.
רייך, תחום גזר – Reich, R., 2002, "Another 'Boundary of Gezer' Inscription Found Recently״, Israel Exploration Journal 52, pp. 58-63.
ריץ׳, מילון – Rich, A., 1849, Illustrated Dictionary to the Latin Dictionary and Greek Lexicon, The Greek and Romans, London.
ר״ן בפירושו לרי״ף, הודפס בתלמוד ש״ס וילנא.
רשב״א, חדושים למסכת מגילה, מהדורת דימיטרובסקי, ח״ז, נויארק, תשט״ז.
שאגת אריה, שו״ת אריה בן אשר ממץ, ירושלים, תש״ך.
שאילתות דרב אחאי גאון, מהדורת מירסקי, א׳, ירושלים, תשכ״א-תשל״ז.
שבלי הלקט, מהדורת באבר, ש׳, וילנא, תרמ״ו.
שגיב, עבר הירדן – שגיב, נ׳, תשס״ד, היישוב היהודי בפראיה (עבר הירדן) בתקופה ההלניסטית והרומית, עבודת דוקטור בשכפול, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
שוורץ, יהודה – שוורץ, י׳, תשמ״ו, היישוב היהודי ביהודה: מלאחר מלחמת בר-כוכבא ועד לכיבוש הערבי (135-640 לספירה), ירושלים.
שוורץ, כלבים – Schwartz, J., 2003, "Dogs in Anchient Rural Jewish Society", in: Maeir, A.M. et al. (eds.), The Rural Landscape of Ancient Israel, BAR 1121, London, pp. 127-136.
שטינפלד, בית דין – שטינפלד, צ״א, תשמ״א-תשמ״ג, ״בית דין שריא״, דיני ישראל י-יא, עמ׳ רצט-שיח.
שטינפלד, שמן – שטינפלד, צ״א, תש״מ, ״לאיסור שמן של גויים״, תרביץ ס, עמ׳ 277-264.
שכטר, קטעי גניזה – Schechter, S., 1898, "Genizah Fragments״, JQR X, p. 636.
שנקמן, סקר – שנקמן, י׳, 1999, סקר חפירה כמתודה להבהרה היסטורית-ישובית: כפר חנניה כמקרה לדוגמא, עבודה לתואר שני, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן.
שערי צדק, מהדורת מודעי, נ׳, שאלוניקי, תקנ״ב.
שערי תשובה, מהדורת הירש, י״מ, לייפציג, תרפ״ח.
שפיגל, ברכת כהנים – שפיגל, י״מ, ״מי עמד על הדוכן ומי עלה עליו״, סידרא יד, עמ׳ 163-136.
שפירא, הדחת רבן גמליאל – שפירא, ח׳, תשנ״ט, ״הדחת רבן גמליאל – בין היסטוריה לאגדה״, ציון סד, עמ׳ 38-5.
שפרבר, הקרקע –Sperber, D., 1978, Roman Palestine 200-400: The Land Crisis and Change in Agrarian Society as Reflected in Rabbinic Sources, Ramat Gan.
שפרבר, יוונית – שפרבר, ד׳, תשמ״ב, יוונית ולטינית בספרות התנאים והאמוראים, ירושלים.
שפרבר, כסף – Sperber, D., 1974, Roman Palestine 200-400 I Money and Prices, Ramat Gan.
שפרבר, נאוטיקה – Sperber, D., 1986, Nautika Talmudica, Ramat Gan - Leiden.
שפרבר, תרבות חומרית – שפרבר, ד׳, תשנ״ד, תרבות חומרית בארץ-ישראל בימי התלמוד, רמת גן.
שרידי ירושלמי – ראו גינצבורג, שרידי ירושלמי.
שרמר, חכמים ושלטון – שרמר, ע׳, תשס״ז, ״מדרש והיסטוריה: כוח האל ותקוות גאולה בעולמם של התנאים בצל האימפריה הרומית״, ציון עב, עמ׳ 36-5.
תא-שמע, מקדש מעט – תא-שמע, י״מ, תשנ״ה, ״ ׳מקדש מעט׳ – הסמל והממשות״, בתוך: אליצור, ש׳ ואחרים (עורכים), כנסת עזרא – ספרות וחיים בבית הכנסת; אסופת מאמרים מוגשת לעזרא פליישר, ירושלים, עמ׳ 364-351.
תא-שמע, ערבית – תא-שמע, י׳, תשנ״ט, ״תפילת ערבית רשות או חובה?״, בתוך: תבורי, י׳ (עורך), מקומרן עד קהיר, ירושלים, עמ׳ קלא-קמד.
תוספות יום טוב, נדפס במשניות דפוס וילנא, ד״צ תשל״ד, ובמהדורות רבות נוספות.
תוספות רי״ד, מהדורת נטאנאהן, יש״ה, ירושלים, תשל״ד.
תורתן של ראשונים, מהדורת הורוויץ, ח״מ, פראנקפורט ע״מ, תרמ״ב.
תנא דבי אליהו, מהדורת איש שלום, מ׳, וינה, 1904.
תניא רבתי, מהדורת הורביץ, ש׳, וארשה, 1879.
תרגום השבעים – Rahlfs, H. (ed.), 1935, Septuaginta, Stuttgart.
תרגום יונתן לנביאים, מהדורת רידר, מ׳, ירושלים, תשמ״ד; מהדורת גינזבורגר, מ׳, ברלין, תרס״ב.
תרגום יונתן לנביאים, מהדורת שפרבר, א׳, ליידן, 1959 ואילך; לנביאים וכתובים: כתבי הקדש בארמית, ליידן.
תרגום ניאופיטי – Dies-Macho, A., 1968-1979, Targum Palestinese I-IV, Madrid.
תשובות אנשי ארץ-ישראל – בתוך: לוין, ב״מ (עורך), תר״צ, גנזי קדם, מאסף מדעי לתקופת הגאונים וספרותם, ד, חיפה, עמ׳ 50.
תשובות גאונים מזרח ומערב, מילר, י׳, ברלין, תרמ״ח.
תשובות גאונים קדמונים, קאסעל, ד׳, ברלין, תר״ח.
תשובות הגאונים אסף – אסף, ש׳, תרפ״ט, תשובות הגאונים, ירושלים.
תשובות הגאונים החדשות – עמנואל, ש׳, תשנ״ה, תשובות הגאונים החדשות, ירושלים.
תשובות הגאונים הקצרות – רבינוביץ, מ״א, תש״כ, שאלות ותשובות הגאונים, ירושלים.
תשובות הגאונים הרכבי – הרכבי, א״א, תרמ״ז, זכרון לראשונים וגם לאחרונים, ברלין.
תשובות הגאונים מוסאפיה – מוסאפיה, י׳, תרכ״ד, תשובות הגאונים, ליק.
תשובות הגאונים קורונל – קורונל, נ״נ, תרל״א, תשובות הגאונים, וויען.
תשובות הגאונים שערי צדק – ראו שערי צדק.
תשובות הרמב״ם, מהדורת בלאו, י׳, א-ד, ירושלים, תשי״ח-תשמ״ו.
תשובות מהרי״ץ גיאת, הוצאת באמבערגער, פירטה, תרכ״א-תרכ״ה.
תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון, מהדורת ברודי, י׳, ירושלים, תשנ״ד.
תשובות רב שר שלום, מהדורת וינברג, ר״ש, ירושלים, תשל״ו.