עד שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים. והכוסמין כחטים ושבלת שועל ושיפון כשעורים כך כתב שם הרמב״ם ז״ל ודלא כירוש׳ שכתוב שם דכל שאר הדברים את מהלך בהן אחר הטמטום וכבר נתן טעם לדברי הרמב״ם ז״ל בבית יוסף שהוא סובר שהתלמוד שלנו חולק על הירוש׳ ע״ש וכתב הרשב״א ז״ל ואם עשה עיסה מן החטים ומשאר מינים נראה שהולכין אחר הטמטום להחמיר ומיהו עכשיו שאין חלה דאורייתא מסתברא שהולכין בי׳ להקל ככל ספיקי דרבנן ואוכלין עראי עד שתתגלגל עכ״ל ז״ל בקיצור:

גלגלה בחטים וכו׳. פי׳ ה״ר יהוסף ז״ל בערוך פי׳ דגלגול הוי גמר לישתה ונ״ל דגם הטמטום הוי כן אך נראה דעיסה של חטים יכולין לגלגלה כשלש אותה כי אינם נדבקין בידי האדם אבל עיסת השעורים אי אפשר לגלגלה אלא גמר לישתה הוי כשנסתמו נקביה דהיינו הטמטום שרגילין לטמטם בעיסת השעורים עכ״ל ז״ל:

האוכל ממנה חייב מיתה. דהגלגול לחלה כמו המירוח לתרומת גרן. וכתב הר״ש שירילי״ו ז״ל ה״ג כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח וכן הגרסא בספרים ישנים והכי משמע בירושלמי דכשאינו נילוש כיון דאין בו שיעור במקום שנפל בו המים ועשוי פירורין פירורין דמי לקמח ודמי לעיסה דמי לעיסה דראוי להפריש ממנה חלה ודמי לקמח דמצטרף שאר הקמח ויכול להגביה מן הנילוש על שאינו נילוש אבל אי בנילוש איכא שיעור אינו יכול להגביה חלתה על שאין נילוש דחשיב באפי נפשיה ולא מצטרף וראי׳ דאית לן למיגרס הכי דבירושלמי פליגי בה אמוראי דאיכא מ״ד ר׳ עקיבא היא דתנן לקמן בפ׳ בתרא הנוטל חלה מן הקב ר׳ עקיבא אומר חלה והכא נמי כשנתן מים בקמח כיון שלא גלגל ולא טמטם פשיטא דאין כאן אלא מעט קמח נילוש כדקתני ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח והיכי הוי חיוב חלה והא אין בנילוש כשיעור אלא ר״ע היא ור׳ יוחנן מוקי לה ככולי עלמא דכתיב ראשית עריסותיכם כלומר בראש עריסותיכם דהיינו משתטיל לה המים וכתבו הראב״ד והרשב״א ז״ל לא שיהא עיקר הרמתה משתתן המים דא״כ יהא אסור באכילת עראי מן העיסה משתטיל לה המים ותנן אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים וכו׳ גלגלה בחטים וכו׳ האוכל ממנה חייב מיתה אלא נראה דמדאורייתא משנתנה מים ראוי׳ לחלה שאם לא כן מה בינה לקמח כאן וכאן אינה עיסה ומ״מ הוקבעה לחלה ובאכילת קבע אסור אבל לאכול עראי שרי ולא אסיר באכילת עראי עד שעת גלגול או טמטום האי כדיני׳ והאי כדיני׳ שהיא ערס גמורה וכענין שאמרו בגרן שאינו קובע לתרומה ולמעשרות ליאסר באכילת עראי עד שימרח ע״כ עכ״ל ז״ל. ועיין בפי׳ ה״ר שמשון ז״ל שכתב ונ״ל דטעות סופר הוא בירושלמי דאדרבה מתני׳ רבנן ולא ר״ע ע״כ ע״ש. ובירושלמי פליג ר׳ יהודה בן בתירא אמתני׳ וס״ל דאפי׳ אחר גלגול מותר לאכול ממנה עראי עד שתעשה מקרצות מקרצות והתם מפ׳ טעמי׳:

כיון שהיא נותנת וכו׳. עיין בהר״ן ז״ל פ׳ האומר דקדושין דף תרמ״ט:

ובלבד שלא יהא שם. גרסי׳ ועיקר דלמאן דגרס ובלבד שיהא שם קשה דהא תנינא לה חדא זימנא בפירקין דלעיל ה׳ רבעים קמח חייבין בחלה:

נדמעה עיסתה. באשת כהן מיירי דמדומע ותרומה מותרין לו. ותרומה פטורה מן החלה כדאיתא בספרי:

עד שלא גלגלה. ס״א גלגלתה וכן בכולה מתני׳ בר מדגזבר:

שהמדומע פטור. דקסבר חלה בזמן הזה דרבנן ואתי דמוע דרבנן ומפקע חלה דרבנן:

ומשגלגלה חייבת. דכיון דנתחייבה תו לא פקע ועוד דלא לידמעה לכתחלה לאפקועה:

משגלגלה תעשה בטהרה. דחולין הטבולין לחלה כחלה דמו ותרומ׳ תלוי׳ צריכ׳ שימור מטומאה ור׳ אליעזר הוא דסבר הכי בפ״ח דמסכת תרומות ובספ״ק דמסכת פסחים אבל ר׳ יהושע פליג עלי׳. ופי׳ הרמב״ם ז״ל משגלגלה תעשה עניינו שתגמר כמות שהיא ולא יקפיד בספק טומאה שנולד ע״כ. ורישא דקתני עד שלא גלגלה בטומאת חולין דהא עד שלא גלגלה אכתי לאו טבולין לחלה נינהו וסיפא דקתני ומשגלגלה בטומאת חלה ועיין בפי׳ הר״ש ז״ל. וז״ל הר״ש שירילי״ו ז״ל נולד לה ספק טומאה נולד לה ספק הנוהג אף בחולין כגון ההיא דשבילין אם קודם גלגול נולד יוכל לגרום לה טומאה ודאית ואין לאסור משום מטמא התרומה דקודם גלגול אכתי לא פתיכא בה חלה כמו המפריש חלתו קמח דלא עשה ולא כלום והפסד כהן נמי ליכא כיון דנולד לה ספק טומאה כבר כן כתבו התוס׳ ז״ל בפ״ק דמסכת נדה ואינו כן דמשנתנה מים פתכא בה חיוב חלה כדלעיל אלא כדמפ׳ טעמא בירוש׳ דכאן הואיל ואי אתה יכול ליתנה לכהן בכהונתו אתה רשאי לטמאתה פי׳ דלא חשיב חלה דידה כ״כ ושרי לטמאה טומאה ודאית כשאירעה ספק טומאה קודם גלגול דספק טומאה שאירע בה ספק הנוהג אף בחולין הוי ובודאי דלא מצי אכיל לה כהן שהרי נולד בה ספק טומאה אבל אם לא נולד בה ספק טומאה עד אחר גלגול תעשה בטהרה אתי כי ההיא דתנן פ׳ ר׳ ישמעאל בע״ז דאין בוצרין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה משום דמסייע ידי עוברי עבירה אע״פ שעדיין לא נגמרה מלאכתן וטעמא דראוי לתרומה הוי דמצינו דחל שם תרומה קודם גמר מלאכה כדאשכחן מעשר שהקדימו בשבלין דאסיר באכילת קבע הכא נמי אכילת קבע אסורה וכן דעת רש״י ז״ל בפ״ק דנדה במקצת נוסחאות ורבינו שמשון ז״ל לא כתב כן עכ״ל ז״ל. ובירוש׳ איכא מאן דבעי לאוקומי למתני׳ דקתני דכי נולד לה ספק טומאה עד שלא גילגלה תיעשה בטומאה והיינו דיעשנה כולה ביחד ואף בדאיכא שיעור חלה תעשה בטומאה ואינו מוזהר מלעשותה בכלים טמאים ולא תני יעשנה קבים אלמא דחייש להפקעה דחלה ר׳ עקיבא היא דאמר בפירקין דלעיל יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבים ואיכא מ״ד דדברי הכל היא ואפי׳ כת״ק דאמר לעיל יעשנה קבין מיתוקמא ותיעשה בטומאה דקתני ספק טומאה קאמר כי היכי דתנן התם יעשנה קבין דהיינו על כרחך בספק טומאה וה״נ הך דהכא ודחי לי׳ מכח ברייתא דלעולם ר׳ עקיבא היא אלא טעמא דאינו מוזהר בשמירתה דכתיב ונתתם ממנו את תרומת ד׳ לאהרן הכהן עשה שינתן לאהרן הכהן בכהונתו וכאן הואיל ואין את יכול ליתנו לכהן בכהונתו דהא איטמיא מקמי גלגול רשאי את לטמאתו. ובתוספתא תני עלה דמתני׳ דקתני משגלגלה תעשה בטהרה וחלתה תלוי׳ לא אוכלין ולא שורפין באיזה ספק אמרו בספק חלה וה״פ אם לאחר גלגול נולד לה ספק טומאה דלא אהני בחולין אלא בחלה תעשה בטהרה בכלים טהורים ואל יטמאנה ביד ואע״ג דחלתה תלוי׳ משום ספק הנולד לה דקסבר האי תנא דחולין הטבולין לחלה כחלה דמו ומפרש בפ״ק דנדה מאי ספק חלה אביי ורבא דאמרי תרוייהו שלא תאמר בהוכיחות שנינו כמו שני שבילין דהתם חולין גרידי נמי מיטמו אלא בנשען דתנן זב וטהור שהיו פורקין מן החמור או טוענין בזמן שמשאן כבד טמא דקיימא לן גבי זב בין נושא בין נישא טמא משאן קל טהור וכולן טהורין לבני הכנסת וטמאין לתרומה ע״כ והוכיחות היינו ההיא דתניא בתוספתא דטהרות שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהן ועשה טהרות אלו ואלו מוכיחין כלומר מוכיחין לטומאה דאחד מהם נטמא והא טומאה אפילו לחולין גרידי נמי מהני ואשמועי׳ ברייתא דתני ספק שאמרו ספק חלה דאפי׳ בנשען שהוא ספק אם נשען טהור על הזב במשא קל דתנן דטהורין לבני הכנסת דהיינו אוכלי חוליהן בטהרה וטמאין לתרומה מדרבנן ואם האדם הספק הזה נגע בעיסה דמתני׳ דהיינו אחר גלגול חלתה תלוי׳ דקסבר דחולין הטבולין לחלה כחלה דמו דמהני בהו ספק נשען בחלה גמורה לתלות ונ״ל לפרש דה״ק דסיפא אפי׳ בנשען אין אוכלין ושבילין נמי כיון דגלגל אין שורפין ולא תיעשה בטומאה. הר״ש שירילי״ו ז״ל. ועיין במה שכתבתי בפ׳ בתרא דטבול יום סימן ב׳:

הקדישה עיסתה. וכן שיעור הלשון הקדישה עיסתה ופדאתה עד שלא גלגלתה חייבת ומשגלגלה הקדישתה ופדאתה חייבת וה״פ עד שלא גלגלה ופדאתה חייבת דאע״ג דכי אקדשה קמי חיוב חלה הויא הא כי פדאתה נמי עד שלא גלגלה הוי הלכך חייבת דהא נגמרה ברשות הדיוט וכל שכן אם הקדישתה אחר שגלגלה דחייבת דאפי׳ עירב בה תרומה חייבת כדלעיל וגלגלה הגזבר ואח״כ פדאתה פטורה דעריסותיכם כתיב ולא עיסת עובד כוכבים ולא עיסת הקדש ותרי עריסותיכם כתיבי כדאיתא התם במנחות ולשון הרמב״ם ז״ל ההקדש אינו חייב בחלה למאמר הש״י תרימו תרומה ואמרו בספרי את שמורם ממנו קדש והנשאר חול ולא שזה וזה קדש ע״כ. ועיין במה שכתבתי לעיל פ״ק סי׳ ה׳:

כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן חייבין משבאו לעונת המעשרות ופדאן חייבין וכו׳. כצ״ל. וכתב הר״מ דילונזאנו ז״ל נ״א ופדיין והראוי ופדם ע״כ. גם ה״ר יהוסף ז״ל הגי׳ ופדיין בשני יודי״ן. וכתב ה״ר יהוסף ז״ל פי׳ לעונת המעשרות לעונה שאסור לאכול מהן עראי בלא הפרשת מעשרות דהיינו מירוחן כדתנן במס׳ פאה המקדיש ופודה חייב במעשרות עד שימרח הגזבר ע״כ. ובירוש׳ מקשה אמאי תני תנא להך מתני׳ תרי זימני הכא ובפ״ד דפאה ומשני לה כמו שנכתב כבר בארך שם בפאה. וכתב הרש״ש ז״ל ונ״ל דמתני׳ דהכא פרשינן גבי מירוח דומיא דחלת עיסה דבתר גלגול הוא דמחייבא ע״כ:

עובד כוכבים שנתן לישראל וכו׳. ובירו׳ פרי׳ מ״ש מעיסת ארנונא דתניא בתוספתא דחייבת בחלה ועיסת ארנונא היינו מס שמטיל המלך על העם לתת לחם לשלטון העובר ממקום למקום שנותנין לו כל עיר שעובר בה ארוחה ומשני תמן ברשות ישראל היא נתונה כלומר דידי׳ הוא שמא ימלך השלטון שלא ליטלה ויקבל פיוס מישראל ויפטרנו ברם הכא במתני׳ בדעתו של העובד כוכבים היא תלוי׳ ולא חיישי׳ שמא ימלך העובד כוכבים שלא ליטול את שלו:

העושה עיסה עם העובד כוכבים. בשותפות. וכתוב בתשובות הרשב״א ז״ל סימן ש״מ דכיון דעיסה זו של שותפות עם העובד כוכבים היא דרכו של העובד כוכבים דאתי ויתיב אדידי׳ וקלא אית לה אבל עיסת ארנונא לא מוכחא מילתא ולית לה קלא דהי ניהי ואיכא חשדא ע״כ ועיין עוד שם סי׳ תס״א וסימן תקכ״ו:

אם אין בשל ישראל כשיעור חלה. מלת חלה מחקה ה״ר יהוסף ז״ל. ומפ׳ טעמא בפ׳ ראשית הגז דכתיב עריסותיכם ולא של שותפות עובד כוכבים ובירושל׳ פריך ואפי׳ יש בשל ישראל כשיעור היאך יטול ממנה חלה והלא אפשר שרוצה העובד כוכבים חלקו באמצע וקב העובד כוכבים באמצע מפסיק ומשני כיון שמעורב הכל בגידין מעורבין זה בזה אינו כקב העובד כוכבים באמצע:

גר שנתגייר וכו׳. בפ׳ ר׳ ישמעאל מסיק רבא דמתני׳ דפטר גלגול העובד כוכבים ר׳ יוסי ור״ש היא דפטרי נמי התם בברייתא מתרומה מירוח העובד כוכבים אבל לר׳ יהודה ור״מ דס״ל התם דמירוח העובד כוכבים אינו פוטר אף גלגול העובד כוכבים אינו פוטר:

נעשית. היינו נתגלגלה בחטים וטמטמה בשעורים ואפשר דשינה התנא לשונו הכא משום דר׳ עקיבא קאמר הכא הכל הולך אחר הקרימה נקט לשון נעשית כלומר דמאי דאמרי׳ עד השתא גלגול היא גמר עשייתה לחיוב חלה ודלא כר׳ עקיבא. ומאי דקשה אמתני׳ מההיא דגר שנתגייר והיתה לו פרה דבפ׳ הזרוע כבר כתבתיו שם בס״ד. ועי׳ בתשובות הרשב״א ז״ל סי׳ תס״א:

ר׳ עקיבא אומר הכל הולך אחר הקרימה בתנור. פי׳ דגלגול העובד כוכבים אינו פוטר אבל קרימת העובד כוכבים פוטר ירושלמי חברייא בשם ר׳ אלעזר מודה ר׳ עקיבא לחכמים בעיסת הדיוט שגלגולה טובלה דכי א״ר עקיבא דקרימה חשיבא לחומרא הוא דקאמר ולא לקולא ר׳ הילא בשם ר׳ אלעזר מודי ר׳ עקיבא לחכמים בעיסת הקדש שגלגולה פוטרה וכהנא פליג עלייהו וס״ל דמירוח גופי׳ אינו פוטר במקום הקדש וכולהו מתני׳ דתני גבי תרומה ומעשר דמירוח הקדש פוטר דלא כר׳ עקיבא נינהו וגמר תרומה מחלה בג״ש דראשית ראשית וכי היכי דגבי חלה בתר קרימה אזלינן ה״נ גבי תרומה ומעשר אפי׳ מירח ההקדש אם פדאו קודם שיקרום בתנור חייב בתרומה אבל הנך רבנן דלעיל ס״ל אליבא דר׳ עקיבא דגבי מירוח מודה דפוטר ברשות העובד כוכבים וטעמא דחלה דאזיל בה בתר קרימה דיליף מבבואכם וכשישראל נכנסו ומצאו עיסה מגולגלת ואפאוה חייבין ואליבא דכהנא אתיא מלת הכל דקאמר ר׳ עקיבא דייקא:

בפי׳ ר״ע ז״ל הלכך אם נתגייר קודם שיקרמו פני הפת וכו׳. כתב ה״ר יהוסף ז״ל נ״ל דקאי נמי אמתני׳ דלעיל נתנה לו מתנה ועל כל המשניות דלעיל כגון מתני׳ דהקדישה עיסתה ומתני׳ דנדמעה ומתני׳ דאוכלין עראי וצ״ע דאמרי׳ בירושלמי מודה ר׳ עקיבא לחכמים בעיסת הדיוט שגלגולה טובלה ואמרו עוד שם מודה ר׳ עקיבא בעיסת הקדש שגלגולה פוטרה ע״כ:

העושה עיסה מן החטים ומן האורז. כתב ה״ר יהוסף ז״ל נ״ל דמיירי שיש כאן בחטים כשעור ועל כן אם יש בה טעם דגן הרי נאסרה העיסה כולה מן החטים שיש בה חיוב חלה. אבל כשלא יש בה שיעור בקמח של חטים ודאי פטורה דאין האורז הפטור מצטרף עם החטים שאין בם שיעור אע״פ שנבללו דדוקא החמשת מינים מצטרפין ע״י הבלילה והא דתנן לקמן הנוטל שאור מעיסת חטים ונותן לתוך עיסת אורז וכו׳ והרי השאור אין בה שיעור ואפ״ה מחייב את האורז לאו קושיא דהשאור כבר הי׳ חייב בחלה שבא מעיסה החייבת ועל כן אוסר בנותן טעם אבל הקמח לא הי׳ חייב מעולם אם אין בו שיעור עכ״ל ז״ל:

ואם אין בה טעם דגן וכו׳. צ״ע אמאי אצטריך למתני האי סיפא ושמא דאי לאו דתנא האי סיפא ה״א דאזלינן לחומרא דחייבת בחלה ואין אדם יוצא בה י״ח בפסח. ופי׳ הר״ש שירילי״ו ז״ל העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש טעם דגן וכו׳ אע״ג דאורז אינו חייב בחלה דתנן בפ״ק דהקטנית פטורה מן החלה אם עשה עיסה מן האורז ועירב בתוכה קמח חטים אם יש בה טעם דגן בירושלמי פליגי בה אמוראי איכא מ״ד דוקא ברובא דגן נמי ואיכא מ״ד אע״פ שאורז רב על החטים ואין בחטים חמשת רבעים קמח כל שיש בכל העיסה חמשת רבעים חייבת בחלה כיון דטעמא דגן וכן משמע בפ׳ התערובות ודייק מהכא דנ״ט ברוב הוי דאורייתא וטעמא כדאמרינן בפ״ק דמכלתין בירושלמי דקים להו לרבנן דהחטים גוררין האורז עמם לעשות הכל לחם לחייבו בחלה והכל חוזר לחטים מה שא״כ בשאר כל המינין דאין גוררין את האורז וחטים גופייהו נמי אין גוררין מין אחר אלא אורז לחוד כדאיתא התם. ויוצא בה י״ח בפסח דמצה איקרי דכיון דנגרר מחמיץ הוא וכל העולה לחמץ עולה למצה ע״כ. ובירושלמי גרסי׳ הכי כפי דברי הרב רבינו שמשון ז״ל והרשב״א ז״ל מתני׳ דלא כרשב״ג דאיהו ס״ל לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור ופסקו בירושלמי הלכה כרשב״ג וכן פסק הראב״ד והרשב״א ז״ל אבל הרמב״ם ז״ל נראה שהי׳ גורס בירושלמי כמו שהוא בספרים שלנו מתני׳ כדרבן שמעון ב״ג וה״פ מתני׳ דקתני דאע״פ שהאורז נגרר אחר החטים אינה חייבת בחלה עד שיהא בה טעם דגן כדרשב״ג דהיינו כשיעור דקאמר רשב״ג כלומר שיהא בה דגן כשיעור שיתן בה טעם דגן כך כתב ב״י בי״ד סימן שכ״ד והביא הוכחה לפירוש זה מן התוספתא ע״ש וכן כתב ג״כ בכסף משנה פרק ששי דהלכות בכורים:

בסוף פי׳ ר״ע ז״ל ואע״ג דאין בדגן כשיעור חלה. כתב עליו ה״ר יהוסף ז״ל פי׳ זה אינו נראה דהא לעיל תנן שאין מצטרפין אלא החמשה מינים ע״כ:

הנוטל שאור מעיסה וכו׳. ופי׳ הר״ש שירילי״ו ז״ל מעיסה שלא הורמה חלתה והי׳ בה חמשה רובעים שיעור דמיחייב בחלה והפריש ממנה כשיעור מועט דהיינו רובע לשאור קודם שהפריש החלה בענין שהשאור הוא טבל ונתן לתוך עיסה שהורמה ואפי׳ שהעיסה שהורמה חלתה כ״כ גדולה שהשאור של טבל כנגדה הוי אחד למאתים ועוד. אם יש לו פרנסה ממקום אחר. מפ׳ בירושלמי מביא ד׳ רובעין ומשיך כלומר אם לא נאכלה אותה שהפריש ממנה השאור שנשארו בה ד׳ רובעין מביאה ומחברה בזו עד שתהא נושכת ואפי׳ אם נאכלה מפ׳ בירושלמי דמביא עיסה של ד׳ רובעין שלא נטבלו מעולם ומביאה אצל זו כדי שיהא מוקף אע״ג שאין בה שיעור אלא ד׳ רובעין וצריכין אנו לצרף הרובע של טבל שבכאן כדי שיהי׳ בה שיעור עיסה כיון דמשיך חשבינן כאילו הרובע סמוך לה ומפריש מזו שמביא כדי חלה דוקא להני ה׳ רובעים וטעמא משום דנשוך דבר תורה כדאיתא בירוש׳ ולפי חשבון היינו דמפריש אחד מכ״ד כשיעור עיסה ראשונה וא״ת איך מצטרף והרי עיסה שהורמה חלתה מפסיק הא ליתא דתנן לקמן בפ׳ בתרא דבר שהורמה חלתו באמצע מצטרף ואם נפשך לומר והלא השאור הזה בטל במיעוטו והיאך מצטרף והלא מפריש מן החיוב על הפיטור ולדידן דאין כאן שיעור אלא עם השאור המעורב מפיטור על הפטור הוא ואין כאן חיוב תריץ דהיינו חומרא דטבל כדתני סיפא דמין במינו בכל שהוא הילכך באיסורו עומד בכל מקום שהוא. ואם לאו מוציא חלה אחת על הכל. דאפי׳ החולין המתוקנים חשבינן להו נמי טבל וטעמא מפ׳ בפ׳ בתרא דע״ז דטבל איסורו כהיתרו מה היתרו במה שהוא כדשמואל דחטה אחת פוטרת את כל הכרי אף איסורו במשהו נ״ל דלא לימרו כיון דקיל דמן התורה ביבש חד בתרי בטיל דמקדשו ממנו אסמכתא בעלמא כדי שיחושו ולא יקלו על גזרת המלך ולומר מה לנו ולהפרישו בטל הוא הלכך כשנתערב אפי׳ עם אלף לא בטיל וצריך להפריש כאילו כולו טבל וכי תימא הך טעמא שייכא לתרומה אבל לתרומת מעשר דיש שיעור לתרומה מאי איכא למימר תריץ דלהכי אצטריך טעמא דגרסי׳ בירושלמי בס״פ שלש ארצות דהוי דבר שיש לו מתירין כגון שיבקש פרנסה ממקום אחר ובעלי התוס׳ ז״ל כתבו דתרוייהו צריכי וז״ל וי״ל דצריכי תרוייהו דאי ליכא אלא חד טעמא דיש לו מתירין ה״א דוקא היכא דהבעלים בעיר דאז יש לו מתירין שהבעלים יכולין להפריש אבל אי ליתנהו בעיר אע״ג דיכול לילך למקום שהבעלים שם כיון שיש לו טורח והוצאה חשיב כאין לו מתירין ומש״ה איצטריך טעמא דהכא משום דכהיתרו כך איסורו ואי ליכא אלא חד טעמא דהכא ה״א דלא הוי במשהו אלא היכא דכהיתרו במשהו אבל מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר דהיתרו לא הוי במשהו ה״א דאיסורו נמי לא הוי במשהו מש״ה אצטריך טעמא דיש לו מתירין והא דנקט שאור לא תימא משום דלטעמא עבידא וטעמא לא בטיל דהה״נ אם לקח קצת מהעיסה שלא נתקנה ולא נתחמצה עדיין ועירב עם עיסה מתוקנת ומחומצת דמפריש על הכל ומש״ה תני כיוצא בו והתם לאו משום דלטעמא עביד אזלינן ע״כ:

בפי׳ ר״ע ז״ל ולש עיסה ומערב עם העיסה וכו׳. כתב ה״ר יהוסף ז״ל פי׳ זה אינו נראה כי אם הי׳ מערב מה הי׳ מועיל בזו העיסה יותר מהשיעור עצמו כיון שנתערבו זה כמו זה ונ״ל דר״ל שֶמַשִיכָה בזו העיסה דכיון שאינו מקפיד בתערובתן מפרישין מזו על זו ודו״ק עכ״ל ז״ל:

זיתי מיסוק. כך מצאתי במשניות כתיבת יד והוא על משקל זיתי ניקוף ואי גרסי׳ מסיק צריך לגרוס בניקוד קמ״ץ המ״ם ובלתי דגש על משקל בציר או גרסי׳ זיתי מסק בלתי יו״ד כך נלע״ד אבל מסיק בפתחות המ״ם ודגש הוא תואר לחובט הזיתים. ובירו׳ בפירקין ובפ׳ בתרא דמעשרות איכא מאן דמוקי לה בשמן זיתי מיסוק שנתערב עם שמן זיתי ניקוף. וכתב הר״ס ז״ל עיין בירוש׳ ותמצא שמוכיח שאין הענבים חייבין בתרומות ומעשרות מדאורייתא שאינו חייב מן התורה אלא דגן תירוש ויצהר וזה כדעת הרמב״ן ז״ל בפ׳ ראה פ׳ עשר תעשר ושלא כדעת הרמב״ם ז״ל ע״כ. ופי׳ הר״ש שירילי״ו ז״ל זיתי מיסוק הוו טבל כמו ענבי בציר דלשון מוסק בזיתים כלשון בוצר בענבים וזיתי ניקוף אין בהן טבל כענבי עוללות מלשון כנוקף זית כעוללות בציר ונראה דהוו זיתים של פאה דהוו לעניים ואין לפרש דיש מין מן הזיתים מיוחדים לעניים כמו גבי ענבים עוללות דהא תניא בפ׳ הזרוע ד׳ מתנות לעניים בכרם ושתים באילן ואם איתא שלשה באילן נמי איכא אלא כדאמרן וכשנתערבו זיתים דפטורין מן המעשר עם זיתי מיסוק דחייבין וכן ענבים עם ענבים אם יש לו פרנסה ממקום אחר מפריש לפי חשבון כדפי׳ רש״י ז״ל גבי חלה ואם לאו רואין כאילו הכל חייב בתרומה ומעשר ומפריש מהן לפי כולן גם מן החולין מתוקנים ואפי׳ הן אלף וזה פי׳ התוספתא דפ׳ בתרא דדמאי שנתקשה בה רש״י ז״ל בריש פרק ראשית הגז דף קל״ה דתניא הטבל שנתערב בחולין וכו׳ נוטל מן החולין כדי תרומה ותרומת מעשר שבטבל וכן מעשר טבל וכו׳ נוטל מן החולין כדי תרומת מעשר שבמעשר טבל פי׳ גם מן החולין המתוקנין נוטל תרומה ותרומת מעשר כדאמרן והתקון שכ׳ שם הרב ז״ל הכא לא שייך דהא אפי׳ דלפי חולין נוטל מהן כדי תרומה ותרומת מעשר. ושאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון המעשר ראשון שנותן ללוי וכן השני שצריך להפריש אם שנת מעשר שני היא אין מוציא אלא לפי חשבון ולא חמירי כטבל דתרומה ואע״ג דכל המעשרות נמי טבלי ה״מ טבל גופי׳ מקמי דנפרשי׳ אבל גבי תערובות לא אחמור אלא כשיעור החלקים דחמירי שאסורין לזרים אחר שהופרשו ועוד דרכו בה דין דמאי והמע״ה ומע״ר יש בו תרומה ומעשר שני קדוש ואין צריך לחללו אלא לפי חשבון ע״כ. ופי׳ רבינו שמשון ז״ל אם יש לו פרנסה וכו׳ דתחלה דורך הענבים וכותש הזיתים ועושה מן הענבים יין ומן הזיתים שמן דאמר שמואל בפ״ק דר״ה דלכל אין בילה חוץ מיין ושמן ודוחק להעמידה כמ״ד יש בילה ע״כ. עוד פירש מכח קושיית בקיאות דהיכי משכחת פרנסה ממקום אחר והא בהקומץ רבא דף ל״א גבי ר״ש שזורי שנתערב לו טבל בחולין מסיק התם וכו׳ אלא תירץ דמתני׳ מיירי כשהטבל הוי רובא ועוד תירץ ז״ל שנויי אחריני ע״ש:

מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל. מה שפי׳ ר״ע ז״ל הוא פיר׳ רבינו שמשון ז״ל וכתב ונותן הכל לכהן או מוכר לו היתר לפי חשבון ועוד כתב דיש עוד לפרש דבלא קריאת שם מוציא תחלה כדי תרומה ותרומת מעשר על הכל אבל שאר המעשרות אין צריך להוציא כלל אלא שקורא שם לצפונו או לדרומו ותדע מדקתני מתני׳ מוציא באותו ענין דתנן בדמאי פ״ה הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת ושם פירשנוה אלא דשם קורא שם לכל וכאן קורא שם לפי חשבון ע״כ:

הנוטל שאור וכו׳. ונותן לתוך עיסת אורז. ה״ר יהוסף ז״ל הגי׳ ונותן לתוך האורז אם יש בה וכו׳ וכתב שכן מצא. ופי׳ הר״ש שירילי״ו ז״ל הנוטל שאור מעיסת חטים שלא נתקנה והויא טבל ונותן לתוך עיסת אורז דאין חייב בחלה ודמי לחולין מתוקנין דרישא. אם יש בה טעם דגן רבותא קמ״ל דאע״ג דאורז גריר בתר לחם והוי שאור דלטעמא עבידא אפ״ה בעינן טעם דגן דהיינו כזית בכדי אכילת פרס ואז מוציא חלה אחת על הכל כלומר אף על האורז או אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ומה שלא פירש כאן לפי שסמך על מה ששנה למעלה וכן כתב הרשב״א ז״ל. ואם לאו פטורה דשלא במינו הוי ונראה בעיני דצריך להרים משום גזל השבט. א״כ למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא לעיל בבא קמייתא ותירץ במינו ומתני׳ דלעיל מינו הוא דהוי והכא שלא במינו הוא הלכך בנותן טעם עכ״ל ז״ל:

בסוף פי׳ ר״ע ז״ל והאי טעמא לא שייך אלא מין במינו ע״כ. אמר המלקט דהא אין תורמין ממין על שאינו מינו וכתב רבינו שמשון ז״ל דהא דמייתי בשלהי ע״ז תניא נמי הכי היינו מתני׳ דהכא ע״כ: