למשנה זו שני אבות נוסח עיקריים, ומחלוקת הנוסח ברישא גוררת אחריה פירוש שונה למשנה. נפתח בהצעת הנוסח הפשוט יותר להסברה, ולאחר שנסיים את פירוש המשנה נחזור ונציע את האפשרויות החלופיות.
אנשי עיר גדולה מהלכים את כל עיר קטנה – שתי ערים הרחוקות זו מזו מעט פחות מאלפיים אמה, אנשי העיר הגדולה מהלכים אלפיים אמה מעירם ומגיעים עד פאתי העיר הקטנה. כל העיר הקטנה נחשבת עבורם יחידה אחת ומותר להם להלך את כולה, אף שבכך חרגו מאלפיים אמה. המילה ״כל״ חסרה בעדי נוסח אחדים1, ואנשי עיר קטנה מהלכים את כל עיר גדולה – והוא הדין אם אנשי העיר הקטנה מגיעים עד לפאתי העיר הגדולה. כיצד – המשנה מדגימה את הכלל במקרה מורכב יותר, אך ההיגיון ההלכתי זהה, בבחינת תוספתא למשנה2. מי שהיה מעיר גדולה ונתן את עירובו בעיר קטנה או מעיר קטנה ונתן את עירובו בעיר גדולה – במקרה רגיל מותר לו להלך ממקום העירוב אלפיים אמה, אבל מכיוון שהעירוב מונח בעיר – יש לו אלפיים אמה מקצה העיר שהעירוב מונח בה, לכן מהלך את כולה – את כל העיר שהניח בה את העירוב, וחוצה לה אלפים אמה. בנוסח הדפוס מצוי קטע שאינו בכתב יד קופמן, דברי רבי עקיבא החולק על תנא קמא. גם מהמשנה הבאה ברור שאכן רבי עקיבא חולק על תנא קמא. על כן נראה שכתב יד קופמן משובש, ואכן אין לו חבר. [ורבי עקיבא אומר אין לו אלא ממקום ערובו אלפים אמה] – העיר עצמה אינה נחשבת כארבע אמות, ויש למניח העירוב רק אלפיים אמה. בירושלמי נוסף שהמחלוקת היא רק במי שהניח את העירוב ב״פלטיה״, כלומר בכיכר הפתוחה, אך לגבי מי שהניח את העירוב בבית גם רבי עקיבא יודה שנחשב כבני העיר, ומותר לו להלך בכל העיר ועוד אלפיים אמה מחוצה לה.
לפי נוסח זה המשנה שלמה ומובנת, אלא שיש בה קשיים מספר. יתר על כן, כל ההמשך מ״כיצד״ והלאה בעצם מיותר: רק כאשר הרישא סתומה יש מקום להביא דוגמה, ״כיצד״. אנו מסבירים את הרישא במודד או הולך, כלומר מי שמדד וסוף התחום (אלפיים אמה) הגיע לעיר, ואת הסיפא ״כיצד״ וכו׳ בנותן, כלומר מי שנתן את עירובו בעיר הגדולה. בכך ניסינו למעט במקצת מחריפותה של השאלה, אך עדיין אין בכך הסבר. זאת ועוד, למעשה ניתן גם להעמיד את כל המשנה במודד, ואז הדוגמה ״כיצד״ תהיה אף מיותרת יותר. מצד שני, אם הרישא עניינה במודד והסיפא בנותן – אין זה בבחינת ״כיצד״, כלומר הסבר, אלא דין נוסף הדומה לקודמו. זאת ועוד, לא ברור מדוע קיימת החלוקה בין עיר קטנה לגדולה כלל ועיקר, הרי דין אחד להן. המשנה הייתה צריכה להיות מנוסחת: ״הנותן עירובו בעיר אחרת״, או לכל היותר ״אחד עיר קטנה ואחד עיר גדולה״.
מבחינה מעשית ההלכה במשנה עוסקת בעיקר בשתי ערים: בחמת טבריה הקטנה וטבריה הגדולה, או בגדרה הגדולה וחמת גדר הקטנה. טבריה וגדרה היו ערי פוליס, וחמת טבריה וחמת גדר שתי עיירות פרבר; בשתיהן היו חמי מרפא שעשירי העיר נזקקו להם. כפי שנראה להלן היה גם למתח הפוליטי שבין הפוליס הנכרית והעיר היהודית חלק בעיצוב ההלכה, או לפחות בהסברים לה. עד כאן קו הסבר אחד המבוסס על נוסח הדפוסים וחלק מעדי הנוסח האחרים3 (איור 36).
אולם בכמה מכתבי היד הנוסח שונה ונוספה המילית ״ואין״ – ״ואין אנשי עיר קטנה מהלכין״ וכו׳4. כלומר, יש כאן הבדל בין עיר קטנה לגדולה. טעמו של ההבדל לא נאמר, אך קל להבינו. כבר התלמוד הירושלמי למשנה א קובע שמותר להוסיף לעיר עיבור (תוספת), אך מגביל ואוסר שהעיבור יהיה גדול מהעיר עצמה5. על כן התוספת של אנשי העיר הקטנה בדרך כלל גדולה יותר מהעיר שלהם, והעירוב אינו עירוב; אך התוספת של העיר הגדולה היא על פי רוב קטנה וזניחה. הסבר זה נאמר בתלמוד הבבלי ובירושלמי, אך אינו ההסבר היחיד (בבלי סא ע״א; ירושלמי כב ע״ד - כג ע״א). שני התלמודים מוסיפים לכך הסבר פוליטי, בירושלמי – ״מפני הרשויות״, ובבבלי – ״טטרוגי מטטרגי״. הבבלי כבר התקשה בהבנת ההסבר: טטרוגי הוא לשון קטטה, ומכאן שאנשי העיר הגדולה מתאנים לאנשי העיר הקטנה; אם כך הוא – גם בחול אסור להלך בעיר הגדולה, ואף אם העיר הגדולה סמוכה לעיר הקטנה. הבבלי מסביר שבשבת השכרות רבה, לכן גם סכנת האלימות גדולה. הסבר זה אינו מניח את הדעת, ובעיקר כשהרקע הרֵאלי לשיקול זה הוא ארץ-ישראלי מובהק. בארץ הייתה עוינות רבה בין הרוב הנכרי והמיעוט היהודי, ואף בין בני הכפרים והפוליס המיוונת. ״הרשויות״ הן הרשות הנכרית שהתקרבות היהודים אליה הייתה בעייתית. מעבר לכך היוותה הפוליס פיתוי, וחכמים שאפו לצמצמו. כמובן הם לא אסרו על מגורי יהודים בפוליס, אך הסתייגו מכך. בשבת היה זמן פנוי, וחכמים חששו שיהודי הכפרים יגיעו לפוליס, יראו את מתקני השעשועים ויתאוו להם, ועל כן השתדלו למנוע ביקור כפריים בעיר בשבת6. הדברים נאמרים במפורש במשנת רבי אליעזר: ״אין מטיילין בעיר לדבר שאינו של מצווה״ (מהדורת ענעלאו, עמ׳ 368. (
חולשתם של הסברים אלו היא שאין בספרות חז״ל רמזים להסתייגות מישיבה בפוליס הנכרית, אף שוודאי שחז״ל הסתייגו מאורחותיה. על כן נראה שהנימוק ההלכתי הוא התקף, והנימוק הפוליטי נוסף לו כהסבר רעיוני. יתר על כן, ההסבר הפוליטי נחוץ למי שגרס במשנה ״ואנשי עיר קטנה מהלכין״ וכו׳, שכן מבחינת הלכות שבת אין סיבה לאסור ביקור בעיר הגדולה; אבל כפי שנראה להלן היו מסורות שאסרו על בני חמת להלך לטבריה ועל בני חמת גדר להלך לגדרה בשבת, על כן לא נזקקו התלמודים להסבר הפוליטי. בדברי הסיכום נחזור לשאלה מהו ההסבר המקורי יותר7.
לפי הגרסה במשנה ״אין אנשי עיר קטנה מהלכין״ וכו׳ קשה להבין את הדוגמה ״כיצד״, הרי היא מדגימה את ההלכה שהמשנה מתנגדת לה. הבבלי נאלץ לתקן את נוסח המשנה בשיטת ״חסורי מחסרא״ והסביר שהרישא במודד והסיפא בנותן, כפי שהסברנו לעיל. את יתר המקורות התנאיים שנעלה להלן הסביר הבבלי באופן שלא יחלקו על המשנה. הירושלמי מוחק את המילה ״כיצד״, וההמשך ברור פחות. ייתכן שהירושלמי מחק את כל הסיפא, וייתכן שהוא מחק רק את המילה ״כיצד״ והסביר את הרישא במודד ואת הסיפא בנותן. למעשה שני התלמודים מתקנים את נוסח המשנה.
עד כאן הסבר המשנה, מעתה נעבור לבירור הפירושים במקבילות. התוספתא גורסת ״ואין אנשי עיר קטנה״. אך עוד לפני הלכה זו התוספתא אומרת: ״בראשונה היו בני טבריה מהלכין את כל חמתה ואין בני חמתה באין אלא עד מקום הכיפה, עכשיו בני טבריה ובני חמתה חזרו להיות אחת״ (פ״ה [ז] ה״ב). ״בראשונה״ נהגו לפי ההלכה שאין אנשי עיר קטנה מהלכין את העיר הגדולה. ״מקום הכיפה״ היה מרוחק, כנראה, אלפיים אמה מחמת טבריה, ואיננו יודעים היכן שכנה; אבל טיבו של השינוי ברור פחות. ייתכן שטבריה גדלה ונבנו בתים בתחום הביניים בין חמת וטבריה, וכך נוצר לטבריה עיבור שהגיע עד לחמת. איננו יודעים עד היכן השתרעה טבריה בתקופה ה״ראשונה״, אבל אין ספק שבמהלך המאות השלישית והרביעית גדלה העיר וזחלה לכיוון דרום (כיוון העיירה חמת). כמו כן לא ברור מה היה גבולה הצפוני של חמת (לכיוון טבריה). שרידיה של חומת העיר טבריה נראים עד היום, אך החומה נבנתה רק במאה השלישית או הרביעית, ברם עוד לפני שנבנתה החומה נבנו שערי העיר כשערים ייצוגיים. כיום חומת העיר טבריה מרוחקת כ-900-1000 מטר מחומתה הדרומית של חמת. איננו יודעים מה המרחק לחומתה הצפונית של חמת, שכן איננו יודעים היכן ניצבה. מכל מקום, ההסבר ש״עכשיו״ (ראשית המאה השלישית) טבריה וחמת הן עיר אחת בגלל העיבור של טבריה הוא אפשרי. ייתכן גם שהשינוי שהמשנה מרמזת עליו אינו רֵאלי אלא בתחום ההלכתי. פעם פסקו שאנשי חמת אינם רשאים ללכת את כל העיר הגדולה, ועתה התירו זאת. ההבדל בין שני הפירושים הוא שלפי הפירוש הראשון השינוי הוא מקומי, ואילו לפי ההסבר השני השינוי עקרוני יותר, ולמעשה שתי הנוסחאות למשנה, כפי שהוצעו לעיל, הן שני שלבים בתולדות ההלכה.
מעשה שני שמובא בתוספתא עוסק במגדל גדר; המעשה מופיע גם בירושלמי, ונציג את שני המעשים זה מול זה:
(תוספתא פ״ד (ו) הט״ז) היה מודד והולך ובא אחד ואמר עד כאן תחום שבת, נאמן. .. מעשה בזקן אחד רועה שבא לפני רבי ואמר לו זכור הייתי שהיו בני מגדל גדר יורדין לחמתה עד חצר החיצונה הסמוכה לגשר. [והתיר רבי שיהו בני מגדל יורדין לחמתה עד חצר החיצונה סמוכה לגשר]. .. ועוד8 התיר רבי שיהו בני גדר יורדין לחמתה ועולין לגדר ובני חמתה לא היו עולין לגדר.
(ירושלמי, פ״ה ה״ח, כב ע״ד) בראשונה היו בני טיבריא מהלכין את כל חמתה ובני חמתה אינן מגיעין אלא עד הכיפה, ועכשיו בני חמתה ובני טיבריא עיר אחת היא. אמר רבי ירמיה מעשה ברועה אחד זקן שבא ואמר לפני רבי זכור אני שהיו בני מגדל עולין לחמתה ומהלכין את כל חמתה ומגיעין לחצר החיצונה הסמוכה לגשר. והתיר רבי שיהו בני מגדל עולין לחמתה ומהלכין את כל חמתה ומגיעין לחצר החיצונה עד הגשר ועוד התיר רבי שיהו בני גדר יורדין לחמתה ועולין לגדר ובני חמתה אינן עולין לגדר.
נפתח בבירור הרקע הגאוגרפי. ליברמן, בעקבות קליין, סבר כי מעשה אחד לפנינו, או נכון יותר שתי הכרעות הנוגעות לאותו יישוב9. סתם ״מגדל״ היא מגדל גדר; ברישא המקום מכונה ״מגדל גדר״ ובשני ״מגדל״ סתם. בשני המקרים בני מגדל יורדים לחמת, משום שחמת גדר נמוכה בהרבה מגדרה, אום קייס של ימינו (איור 36. (ברם נראה ששני מקומות לפנינו. בנוסח הירושלמי הדבר מוקפד: בתחילה מדובר במגדל שאנשיה עולין לחמתה, שכן היא נמוכה מעט מחמת גדר. מגדל זו מכונה ברישא של התוספתא ״מגדל גדר״, אך בכתב יד אוקספורד היא נזכרת כסתם ״מגדל״, כמו בירושלמי, ובהמשך היא מכונה ״מגדל״ גם בתוספתא. לדעתנו המילה ״ועוד״ מתחילה סיפור שני העוסק בגדר, היא הפוליס היוונית גדרה Gadara. ברור שהרישא אינה דנה בפוליס של גדרה. גדרה מתנשאת מעל חמת גדר ומדרום לה, וביניהן עובר ערוצו העמוק של הירמוך. הגשר הוא ככל הנראה הגשר על הירמוך, והוא הקצה של חמת הקרוב לגדרה, ואם כן מה היתר יש כאן? ליברמן הסביר שהגשר היה על הירמוך ממזרח לחמת, כדי לחמוק משאלה זו. ברם הירמוך אינו ממזרח לחמת גדר אלא מצפון לה. זאת ועוד, לא שמענו שגדרה כונתה ״מגדל גדר״.
על כן ברור שמגדל או מגדל גדר אינה העיר גדרה, אלא יישוב אחר בשם ״מגדל״. בשנת תשנ״ט נחפר ״תל דובר״, מעט מערבית מחמת. בתל היה יישוב גדול שחרב אי שם במאה השנייה לערך, והתחדש במלוא עצמתו במאה השלישית10. יש להציע שתל דובר הוא מגדל, ובגלל קרבתה לגדרה כונתה מגדל גדר כמו חמת גדר, כדי להבדילה מיישובים אחרים בשם מגדל11.. המעשה ברור, אך המסורת המקומית נשכחה משום שמגדל ננטשה. עם התחדשות היישוב ויתר רבי על המדידה והסתפק בעדות הרועה הזקן12. תל דובר שוכנת 4.2-5.2 ק״מ מחמת גדר, בדיוק על גבול העירוב של שני היישובים. זהו המרחק בקו אווירי, אך בפועל המרחק גדול יותר בגלל עיקולי נהר הירמוך, על כן התעוררה כאן שאלה הלכתית ממשית, וההלכה נפסקה בהתאם לנוהג העבר. מכל מקום, אין כאן עיר גדולה ועיר קטנה, אלא שתי עיירות רגילות. המעשה השני אירע בחמת גדר וגדרה, ואלו עיר קטנה ועיר גדולה.
נחזור להלכה ולתולדותיה. בין התוספתא והירושלמי קיים הבדל חשוב נוסף. בתוספתא המעשה איננו קשור להלכה שבמשנה אלא למשנה ה, כפי שהסברנוהו שם, ואילו בירושלמי המעשה הוא סעיף בדיון התלמוד על משנתנו. הבדל זה משמעותי, שכן את התוספתא ניתן להסביר ללא קשר למשנתנו. ליברמן הציע שהמרחק בין הערים היה אלפיים אמה בערך: לגדר היה עיבור – קרפף גדול, וכך כלתה מידת אלפיים אמה בתוך חמת, ואילו לאנשי חמת לא היה עיבור, ומידתם כלתה בקרפף של גדר, ולכן נאסר עליהם ללכת בעיר עצמה13. ליברמן מחדש כאן דין מעניין, שגם אם מותר להלך בעיר האחרת אין ההיתר חל אלא על מי שמגיע לעיר עצמה ולא לקרפיפה. אין לחידוש זה מקור בספרות חז״ל, אך הוא אינו בלתי אפשרי. מכל מקום, גם לפי פירוש זה ניתן לראות מהתוספתא שללא חידוש זה של בעיית המרחק אל העיר או אל הקרפף הרי שבעיקרון בני עיר קטנה מהלכים כל עיר גדולה, ונחזור למסקנה זו להלן.
לפי הירושלמי הסיפור הוא הפרשנות למשנתנו, והירושלמי מסביר את החלטתו של רבי בטענה ״מפני הרשויות״, או בגלל הכלל שאין אנשי עיר קטנה מהלכין את עיר גדולה. לשיטתנו שני ההסברים חד הם. ההגבלה על אנשי עיר קטנה היא ״מפני הרשויות״. כפי שאמרנו, שני מעשים לפנינו. הראשון אינו קשור למשנתנו, וככזה הובא בתוספתא. השני נוגע לעניין של המשנה, אך בתוספתא הוא נגרר אחר המעשה הראשון, ובירושלמי גרר דווקא המעשה השני את הראשון. כלומר המעשה הובא בגלל חמת וטבריה, ואגב זה סיפרו גם את המעשה הראשון. אם כן, סיכום המעשה הוא שהמעשה הראשון הוא בסתם עיירות, והשני בעיר גדולה ועיר קטנה. רבי התיר לבני העיר הגדולה לרדת לחמת גדר כנגד רבי עקיבא, אך לא לבני העיר הקטנה, כאחת הנוסחאות במשנתנו.
נחזור למהלך סוגיית הירושלמי. הירושלמי (שם) אומר: ״כיני מתניתא... אנשי העיר קטנה אינן מהלכין״ וכו׳. את המילה ״כיצד״ הירושלמי מוחק, כפי שהסברנו. אחר כך מובא המעשה שפירשנו לעיל, והוא מוסבר בנימוק ״מפני הרשויות״ או בכלל שאין אנשי עיר קטנה מהלכים וכו׳. נראה שלפני הירושלמי עמדה הגרסה המקלה, ״אנשי עיר קטנה מהלכין״ וכו׳, ואף המילה ״כיצד״ הייתה לפני העורך, אלא שהוא תיקן את נוסח המשנה לפי הגישה המחמירה. רבי מנא שפירש ״מפני הרשויות״ התנגד לתיקון וסבר כגישה המקלה, ועל כן מצא להלכה טעם ספציפי מיוחד, ורבי יוסי ברבי בון קיבל את הגישה המחמירה והסביר את דברי רבי שאנשי עיר קטנה רשאים להלך בעיר הגדולה. ברם כפי שאמרנו, ייתכן שגם רבי מנא תומך בגישה המחמירה, וכל אמוראי הירושלמי סוברים כך. הבבלי מכיר את שתי הנוסחאות וקובע שמי שבוחר באחת מהן אינו משתבש. את הדוגמה ״כיצד״ הוא מסביר על ידי ״חיסורי מחסרא״, כפי שהסברנו לעיל.
עוד מן הראוי להעיר שלפי הגישה המקלה (גרסת אחד מאמוראי הבבלי) אין לנוסח המשנה כל טעם. אם ״אנשי עיר קטנה מהלכין״ וכו׳ לשם מה צריך להבחין בין עיר קטנה לעיר גדולה?! על כן ברור שגם לפי גרסה זו בתלמוד הבבלי מי שערך את המשנה הכיר את הגרסה הנגדית המבדילה בין עיר קטנה ועיר גדולה, אלא ששלל אותה. לפי הגרסה המקלה הדוגמה ״כיצד״ אמנם מובנת, אך במידת מה מיותרת, ולפי הגרסה המחמירה הדוגמה ״כיצד״ בלתי מובנת ותיקוני הנוסח קשים.
כדי להקל על הקוראים ריכזנו את העדויות השונות.
הגישה המקלה אנשי עיר קטנה מהלכין...
(א) אחת הגרסאות בתלמוד הבבלי
(ב) נוסח זה הכיר את הגישה המחמירה ודחה אותה
(ג) הירושלמי הכיר גרסה זו ודחה אותה
(ד) אולי זה המצב ״עכשיו״ אחר ״בראשונה״ לפי התוספתא
(ה) לפי גרסה זו המונח ״כיצד״ מובן
הגישה המחמירה אין אנשי עיר קטנה מהלכין...
(א) אחת הגרסאות בתלמוד הבבלי
(ב) נוסח שלכל הדעות עורך המשנה הכיר (וניסח את המשנה כתגובה לו)
(ג) הנוסח שהירושלמי מתקן במשנה
(ד) התוספתא מכנה אותה בשם ״בראשונה״
(ה) רבי (המעשה בחמת גדר) – תוספתא ותלמודים – תומכים בה
אפשטיין דן ארוכות בנושא, ומציע שנוסח ארץ ישראל היה ״ואין אנשי עיר קטנה״ וכו׳, ורק בבבל תיקנו לפי הגישה המקלה ״אנשי עיר קטנה מהלכין״ וכו׳14. ברם ספק אם כך הוא, שהרי גם הירושלמי גרס את הגרסה המקלה, אלא שתיקן לנוסח השני המחמיר. הנוסח המקל עמד גם לפני התלמוד הבבלי, וכדי לקבל את הגישה המחמירה נזקק הבבלי לתיקון קיצוני (״חיסורי מחסרא״). ייתכן אפוא שדווקא הגישה המקלה היא הקדומה. עם זאת, מי שניסח את המשנה לפי גישה זו כבר הכיר את הגישה המחמירה ושלל אותה, שאם לא כן לא היה צריך כלל להזכיר את העיר הגדולה ואת העיר הקטנה.
הגישה המקלה שונתה בארץ ישראל בימי רבי, ואולי בידיו, בהתאם להתפתחויות ההיסטוריות ולמערכת היחסים שבין היישוב היהודי והפוליס. במקביל התאים הירושלמי את המשנה להלכה המעודכנת (״כיני מתניתא״), וכך גם נוסחה התוספתא. דווקא בבבל שימרו את ההלכה הקדומה משום שאמוראי בבל לא היו חשופים לתהליכים הפוליטיים בארץ ישראל. כידוע, התלמוד שינה לעתים קרובות הלכות קדומות או ״עדכן״ אותן; דוגמאות לכך ראינו לעיל
(פ״ח מ״ב). ברם, לעתים רחוקות התלמוד הבבלי משמר הלכות קדומות משום שלא היה חשוף לשינויים שחלו בארץ ישראל. דוגמה לכך היא השימוש במונחים ״מִ נוי״ ו״סמיכה״. המינוח הקדום היה ״לסמוך״ חכמים, וסמכו בידיים על ראש הנסמך. כאשר אימצו הנוצרים מעמד ציבורי זה שינו חז״ל את המינוח והשתמשו במונח ״מִ נוי״, ולא נהגו יותר לסמוך אלא למנות בפה, להוציא מלבם של נוצרים. ברם בבבל המשיכו להשתמש במונח הקדום ״סמיכה״, ואף מדברים על סמיכה ממש בידיים, משום שהנוצרים לא היוו. איום ממשי על חכמי בבל
15.
אם כן הוא, ההלכה הקדומה הייתה המקלה, והיא שונתה בגלל המתיחות בין היישוב היהודי לפוליס הנכרי. בדרך כלל אפשרו לאנשי עיר אחת להלך בכל העיר השנייה, כמו במקרה של מגדל וחמת גדר, אך החמירו בעיר גדולה. לפי הסבר זה, קרוב לוודאי שהמצב אחרי ״בראשונה״ של התוספתא, שבו בני חמת טבריה וטבריה ״חזרו להיות עיר אחת״, אינו משום שהקלו על אנשי עיר קטנה, אלא משום ששני היישובים התאחדו לגמרי בגלל גידולה של טבריה. טבריה הייתה יהודית ברובה והייתה בה קהילה גדולה. קשה להבין למה להחמיר ולמנוע ביקורים של אנשי חמת בטבריה בשבת. ברם אחרי שנפתרה בעייתם של אנשי חמת, שכן טבריה וחמת הפכו לעיר אחת, דווקא אז נוצרה האפשרות והסיבה להחמיר על בני חמת גדר שלא יבואו לביקור בפוליס הנכרית והעוינת. מכיוון שחמת גדר רחוקה מגדרה של טבריה קרוב לארבעת אלפים אמה, לא התעוררה כלל האפשרות שאנשי חמת גדר יניחו את עירובם בגדרה. נותרה רק בעיית ההליכה לעיר על ידי עירוב תחומין, וזאת באו חכמים למנוע. בעיית עיר גדולה התעוררה אולי גם בציפורי ובערים אחרות, אך על כך איננו שומעים דבר.
1. א, ו, ר4, ג.
2. ראו ויס, משנה תוספתא.
3. א, א2, דו, דפ, ו, מגא, מגב, ג46, מגלא, מפי, מגק, מל, מפ, מיל.
4. כך ל1, דסש, ל2, ל3, ל5, רא, ל7, ל12, ל14, ג, מנ, ת43, כ. בכמה עדי נוסח ״ואין אנשי עיר קטנה מהלכין״ (ת4, מרא, מרג, מדלק), אך התוכן זהה.
5. ״לא תהא התוספת יתירה על העיקר״. ירושלמי פ״ה ה״א, כב ע״ב-ע״ג.
6. טיעון דומה נעלה בפ״י מ״ו, שם חכמים מסייגים שתיית יין מן הגת, ולהכרעתנו מן הסתם על מנת להצר רגלי מבקרים בגת בשבת.
7. ראו עוד הנספח למסכת שבת.
8. התוספת ״ועוד״ מובנת משום שהיא מציגה פסק נוסף באותו עניין. הרשב״ם ואחרים (הרא״ש, סא ע״א) התקשו בה, משום שנקודת המוצא שלהם הייתה נוסח הברייתא שבבבלי.
9. ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ׳ 384-386; קליין, ספר היישוב, עמ׳ 103; גולדברג, עירובין, עמ׳ 154-156.
10. רפיואנו, תל דובר.
11. ״מגדל גדר״ זו היא ״מגדל עדר״ הנזכרת, במעשה אחר, באבות דרבי נתן נו״א, פמ״א, עמ׳ סו.
12. הגרסה ״רועה קטן״ מוטעית לחלוטין, כפי שברור מההסבר.
13. חומתה של גדרה רחוקה 5.3 ק״מ מחמת גדר, וניתן להלך ביניהן רק בעירוב תחומין, וההנחה שלגדרה היה עיבור גדול בשל בתים, קרפיפים וכיוצא באלו הגיונית ביותר. בתנאים גאוגרפיים אלו פירושו של ליברמן הוא הפירוש האפשרי היחיד. ראוי הוא אפוא לכל שבח על כך ששיער משולחן העבודה שלו את הפירוש הנכון. עם זאת יש לתמוה על המתודולוגיה שבה השתמש: מדוע לא מדד את המרחק בין שני האתרים המפורסמים? אנו מוצאים עצמנו מתפעלים מההברקה הפרשנית, ותמהים על היעדר הבדיקה הגאוגרפית.
14. אפשטיין, מבוא, עמ׳ 432-434.
15. בכך דנו אלבק, מנוי וסמיכה; מנטל, סמיכה. לשאלה העקרונית של השתמרות המסורות בבבל ראו במבוא לפירושנו; ספראי, מקורות, ועוד.