כיצד מעברים את הערים – השאלה שהמשנה מתחבטת בה היא כיצד מחשבים את תחום אלפיים האמה. ברור למשנה שמותר להלך את כל שטח העיר בתוספת אלפיים אמה לכל כיוון. השאלה היא מה נחשב ״תחום העיר״, שהרי קו התיחום של העיר אינו פס ישר אלא יש בו בתים יוצאים ונכנסים. אילו הייתה לעיר חומה בעלת פרופיל ישר לא הייתה השאלה מתעוררת, אבל ליישובים בתקופת המשנה והתלמוד לא הייתה בדרך כלל חומה, ואף אם הייתה מעין חומה היא לא הייתה ישרה.
העיקרון ההלכתי פשוט: את שטח העיר ״מרבעים״, כלומר יוצרים ריבוע (או מלבן) דמיוני שהקווים שלו כוללים את כל התחום העירוני. שלוש המשניות הראשונות מוקדשות להגדרת ״התחום העירוני״. הריבוע מיושר לארבע רוחות העולם, כלומר שתיים מהצלעות הן מהמזרח המרוחק למערב המרוחק והשתיים האחרות מצפון לדרום. מקו הריבוע מודדים אלפיים אמה, וכך נוצרים שני ריבועים דמיוניים, האחד של העיר והשני של תחום ההליכה בשבת של תושבי העיר1 (איור 26).
ההלכות במשניות הראשונות חושפות את התפיסה העירונית של קדמונינו. ה״עיר״ היא יישוב מגובב ומכונס בצפיפות. הנחת היסוד היא שהמרחק בין הבתים קטן. בית המצוי במרחק של יותר מ״שבעים אמה ושיריים״ (לעיל, פ״ב מ״ח; 66.70 אמה – 36-43 מ׳ בערך) כבר נחשב מחוץ לתחום העירוני. בדרך כלל המרחק בין הבתים היה קטן הרבה יותר, ובית נשק לבית. פרטים נוספים יבוררו בהמשך.
מעברין – בכתב יד קופמן ובדפוס: ״מעברין״ בעי״ן, אבל בשני התלמודים יש דיון אם יש לגרוס ״מאברין״ או ״מעברין״. ״מאברין״ באל״ף הוא משורש אבר, כלומר מוסיפים אבר לעיר, ואילו ״מעברין״ בעי״ן הוא מלשון חיבור, כמו עיבור החודש. התלמודים דנים בנושא, וברור שלפניהם היו שתי הגרסאות. אפשטיין דן בנושא באריכות, ונראה לו שמשנתנו שייכת
2. לעתים החילופים הם בעלי משמעות הלכתית, כמו הדיון אם יש לגרוס ״כרם רבעי״ או ״נטע רבעי״ (
ירושלמי מעשר שני פ״ה ה״א, נה ע״א), אבל בדרך כלל הבעיה היא לשונית בלבד, בעיקר באותיות גרוניות כגון ״אכוזו״ או ״עכוזו״ (בבלי נג ע״א). בעיות נוסח אלו נגרמו כתוצאה משתי תופעות. הראשונה היא טשטוש הגרוניות. בני הגליל לא הקפידו על הגיית האותיות הגרוניות, ועליהם נאמר ש״לא הקפידו על לשונם״ (בבלי שם שם). לטשטוש הגרוניות בכלל, ובגליל בפרט, עדויות רבות נוספות. כך, למשל, נדרשו דרשות הבנויות על חילופי אותיות, וחז״ל נימקו זאת בכך ש״לא מתמנעין רבנן דרשין בין הא לחית״
3, כלומר שחכמים לא נמנעו מלדרוש דרשות הבנויות על חילופי אותיות. אף הירושלמי קובע ש״אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין (אנשי חיפה) ולא בישנין (אנשי בית שאן) ולא טיבעונין (אנשי טבעון), מפני שהן עושין ההיהין חיתין ועיינין אאין״ (
ירושלמי ברכות פ״ב ה״ג, ד ע״ד)
4. טשטוש הגרוניות עולה מעדויות רבות נוספות, ובולט בכתבי יד המשקפים את מסורת ארץ ישראל.
התופעה השנייה שגרמה לשינויי נוסח כאלו ומעין אלו היא מסירת המשנה בעל פה. איננו יודעים באיזה שלב התהוו חילופי הנוסח, לפני עריכת המשנה הקדומה או לאחריה. מכל מקום, כבר רבי (עורך המשנה) התחבט בשאלת הנוסח. לפני עריכת המשנה נמסרו קבצי המשנה הקדומה בעל פה ברמה זו אחרת של עריכה וגיבוש. ודאי שבשלב זה היו עשויות לצמוח מסורות שונות. גם לאחר עריכת המשנה וכתיבתה עלולות היו לצמוח מסורות כתיב שונות ששורשיהן בהגיית המילים. ראשית, המעתיקים העתיקו את כתבי היד כאשר אדם אחד קרא את הטופס ומספר סופרים רשמו, וכל אחד מהם עשוי היה לפרש אחרת את הגיית המילים. יתר על כן, גם לאחר עריכת המשנה על ידי רבי המשיכו ללמוד את המשנה בעל פה, וכבר הסביר ליברמן את המציאות הממשית בבתי המדרש בתחום זה. לדעתו, טופס המשנה הכתוב לא שימש למעשה בבית המדרש, אלא היה מונח כטופס רשמי אשר השימוש המעשי בו היה מועט, אם כי מובן שלטופס זה נודעה חשיבות רבה כעותק הרשמי ובר הסמכה של המשנה5.
ידועים עותקים בלתי רשמיים שהיו בידי חכמים שונים. יש להניח שהחיבורים השונים מ״ספרות המעשים״ שבידינו אינם אלא טפסים מעין אלו של קובצי הלכה פרטיים שעשו חכמים שונים לעצמם6. כתובת רחוב היא טופס שונה במקצת, שכן היא נכתבה למען הציבור, אך אופייה דומה בהיותה לקט שרירותי ובלתי מחייב7. לדעת ליברמן היו לחכמים שונים עותקים בלתי רשמיים של כתבים שונים, אבל אלו היו טפסים בלתי רשמיים, לא מלאים, ותוכנם היה תלוי לגמרי בנסיבות פרטניות. השימוש בהם היה פרטי, ובמעמדות ציבוריים נאסר להשתמש בהם. עריכת המשנה בימי רבי שינתה מצב זה רק במעט, שכן מעתה היה טקסט רשמי כתוב של המשנה, אך בפועל השימוש בעותק הכתוב היה מועט, ועיקר הלימוד המשיך להיות בעל פה. אין צריך לומר שגם לאחר כתיבת המשנה המשיכו עדיין יתר רכיבי הידע כברייתות, מדרשים ועיוני התלמוד להימסר בעל פה.
כך או כך, התהוו חילופי נוסח שנבעו מהיגוי בלתי אחיד של אותיות בעייתיות, אך גם מסיבות נוספות. עד כאן סיכום מקוצר של ספרות המחקר, מעבר לכך מן הראוי להעריך את תופעת חילופי הנוסח.
קיימים כאמור חילופי נוסח קדומים, ראשיתם בתקופת התנאים והמשכם במסורות כתבי היד. עם זאת, כמות חילופי הנוסח במשנה קטנה בהרבה מזו של הברייתות. בברייתות מצינו חילופים מהותיים הרבה יותר, בשמות האומרים ובטיב המימרות, בתחומים הלכתיים וספרותיים. השלטון הבריטי בגאנה ערך, שלא במודע, ניסוי מעניין. אנשי הממשל גילו ששירי העם משקפים את החלוקה הטריטוריאלית באזור מסוים; על כן הם הקליטו את שירי העם. חמישים שנה מאוחר יותר התפתחו סכסוכי גבול, ואנשי הממשל סברו שיוכלו להכריע במחלוקת בעזרת נוסחאות השירים. התברר שהשירים הקדומים ״עודכנו״ ללא הרף, וכל שבט עדכן אותם בהתאם לתפיסתו. זה גורלה של מסורת שבעל פה. הברייתות נמסרו בעל פה ולעתים עודכנו, או שונו קלות, בהתאם להתפתחויות ההיסטוריות, ועמדנו על תופעה זו במבוא לפירושנו. לעומת זאת במשנה חלו שינויים קוסמטיים בלבד, שכן נוסח המשנה היה כתוב ומונח. דוגמה לשינויים בנוסח הברייתות נביא להלן בהמשך המשנה. אבחנה זו מלמדת כי לכתיבת המשנה הייתה השפעה רבה יותר מזו שהציג ליברמן, ויש בה. מכל מקום, כדי להעמיד באור אחר את חשיבות מפעלו של רבי לקיבוע התורה שבעל פה חילוף הנוסח בא בשלב של תורה שבעל פה, טרם התפשטות המשנה הכתובה, אבל הוא איננו יכול להעיד מתי החלו לכתוב את המשנה, ומתי הפכה המשנה הכתובה לטקסט הקובע והשימושי של המשנה.
בשני הנוסחים – מעברין או מאברין – הדגש הוא על הוספת שטח לתחום העיר לצורך מדידת תחום שבת. לעיל הסברנו כיצד מחשבים את השטח לשם התקנת עירוב תחומין, כלומר שהפועל ״מעברין״ עיקרו מעירוב תחומין.
בית נכנס בית יוצא – בקביעת השטח הבנוי אין מתחשבים בבית אחד היוצא מקו הבתים או בבית החורג מקו המבנים, אלא מישרים את הקו כך שיכלול את כל הבתים, וכן אין מתחשבים בפגום נכנס פגום יוצא – פגום או ״פיגם״ היא מילה יוונית (γμᾶπη – פגמה) שמשמעה פיגום, מבנה עץ טרום בנייה העשוי להיות מחובר מחוץ לבניין קיים. כל תוספת מעין זו קובעת את גבול העיר.
היו שם – אם היו בצמוד לתחום העיר, גדודיות גבוהות עשרה טפחים – הן נכללות בתחום הבנוי. גדודית היא מבנה הרוס, שיש לו שלוש צלעות לפחות אף שגגו הרוס (בבלי נה ע״ב). התוספתא מוסיפה ״אף על פי שאין צורת פתחיה נכרים״ (פ״ה [ז] ה״ד), כלומר מבנה הרוס שצורתו היטשטשה, גגו קרס, אך הוא עדיין יוצר צורת מבנה; בתנאי שגובהו המינימלי יהיה 10 טפחים, שכן בית נמוך יותר אינו ראוי למגורים, ובתנאי שקירות הגדודית עדיין זקופות, שכן המדרש מתאר את ״פי החירות״ כמבנה שקירותיו ״לא היו משופעות אלא גדודיות״8. אם כן גדודית היא מבנה, או חורבה, שקירותיו זקופים.
גשרים ונפשות שיש להם בית דירא – בנוסח הדפוס ובכתבי יד רבים בית דירה, וכן רגיל בנוסחאות המשנה. מעתה המשנה עוברת לדון במבנים בשדה הסמוך לעיר. לפי הכלל במשנה ב מבנה הראוי למגורים וסמוך לעיר במרחק של לא יותר משבעים אמה ושיריים נכלל בתחום השטח הבנוי. שתי הדוגמאות במשנה הן גשרים ונפשות. הגשר היה מבנה נדיר למדי, ובדרך כלל נשא עליו דרך לעוברי אורח או אמת מים (איור 27. (לגשר שתי אומנות וקשת המהווה מעין גג. במקרה זה מדובר בעקומה של הגשר שסגרו אותה כך שיש בה בית דירה, כלומר שניתן לגור בה. מבנה מעין זה אינו מוכר לנו בארץ ישראל בתקופה הרומית. נפש היא ציון קבורה. המבנה המכונה ״יד אבשלום״ בבית הקברות ממזרח לירושלים הוא נפש מעין זו. היו נפשות ששימשו מבנה למגורים הראוי לתואר היווני מאוזולאון, כמו המבנה ליד מזור9 (איור 28). יש נפשות שהן צנועות יותר וכוללות ארבעה קירות וגג גבוה בלבד. התוספתא מגדירה ביתר בירור: ״נפש שהיא ארבע על ארבע״ (פ״ד [ו] ה״ז; ירושלמי כב ע״ג; בבלי, נה ע״ב); יש להניח כי הגדרה זו טובה גם לגבי הדירה שבגשר, כלומר שמידותיה לפחות ארבע על ארבע אמות, ברום עשרה טפחים. בהלכה ח התוספתא מונה: ״ואילו שאין מתעברין עמה, הנפש שנפרצה משתי רוחותיה אילך ואילך, הגשר והקבר שאין בהן בית דירה״, כלומר שהמינימום הנדרש הוא שלושה קירות, או שני קירות, מעט מהקיר השלישי וגג. זו גם ההגדרה לסוכה כשרה. לעיל ראינו שגדודית הרוסה מצטרפת לעיר אף שאין לה גג, ואולי הוא הדין בנפש. מכל מקום, גשר שאין בו בית דירה יש בו רק שתי צלעות וגג, ואינו מצטרף.
בתקופות שונות הוסיפו דוגמאות לכלל שבמשנה. התוספתא מוסיפה עוד בהלכה ז את ״בית עבודה זרה שיש בו בית דירה לכומרין״, כלומר מקדש קטן. מקדשים בשטח הפתוח, ובעיקר בשולי העיר, היו תופעה נרחבת וידועה. הברייתא שבתוספתא מצוטטת בתלמודים, אבל בתלמוד הבבלי נוסף גם בית הכנסת שיש בו בית דירה לחזן (נח ע״ב). בארץ ישראל שכנו בתי הכנסת במרכז היישוב, ואין מקום לכלול אותם בין המבנים שמחוץ לעיר, ברם בבבל בנו בתי כנסת בשטח הפתוח, ויש לכך עדויות רבות נוספות10. התלמוד הוסיף אפוא לברייתא הארץ-ישראלית מבנה האופייני לבבל. זו דוגמה לצורה שבה נמסרו והשתלשלו הברייתות בתלמודים, ובעיקר בתלמוד הבבלי. חכמי בבל התירו לעצמם להוסיף לברייתא הקדומה דוגמאות בבליות, ואולי אף התאימו חלקים מתוכן הברייתות למציאות הרֵאלית או ההלכתית בבבל. לעיל עמדנו על השינויים הקלים שנערכו במשניות ועל השינויים הרדיקליים יותר בנוסח הברייתות שנמסרו בעל פה, וזו כמובן רק דוגמה אחת קטנה נוספת ומובהקת לכך.
מוציאין את המדה כנגדן – כוללים את המבנים הללו בתוך שטח העיר, עושין אותם כטבלה מרובעת – מרבעים כנגדם, וכך השטח שניתן להלך בו בשבת גדל מאוד. שכן אם יש לעיר בית אחד היוצא מקו הבנייה העירונית, מתייחסים לכל העיר כאילו היא גדולה ומגיעה בכל אורכה עד לגבול של בית זה, כמבואר באיור (לעיל איור 24. (בתוספתא ובתלמודים נוסף שצלע הריבוע הוא כנגד ארבעה רוחות העולם (כלומר שהריבוע יהיה בקו צפון-דרום או מזרח-מערב – תוספתא פ״ד [ו] ה״ו; ירושלמי כב ע״ג; בבלי, נו ע״א). רבי יוסי מוסיף שיטה לחישוב הכיוונים: ״מקום שחמה יוצאה ביום קצר ושוקעת ביום קצר״, כלומר מקום הזריחה והשקיעה ביום הקצר של השנה. אין זו כמובן נקודה מדויקת, אלא כיוון כללי למדי. נראה שקדמונינו ידעו היכן הכיוונים העיקריים, וזה היה אמצעי עזר להגברת הדיוק.
בפרק הקודם ראינו כי משנתנו וכל מקבילותיה הן בשיטת חכמים שמודדים ״כטבלה מרובעת״, ולא כרבי חנינה בן אנטיגונוס שלשיטתו תחום העיר הוא עגול (פ״ד מ״ח). כדי שיהא נסכר את הזוי[ו]ת – אם התחום הוא מרובע, הרי שהמרחק בין העיר לקצה האלכסוני הוא יותר מאלפיים אמה. נימוק זה נזכר אף הוא במשנה לעיל. כל ההקפדה על מיצוי המרחק, כפי שהיא מופיעה במשנתנו ובמשנה האחרונה בפרק הקודם, מבטאת את חשיבות תחום השבת. לעתים היה לאדם שטח מרעה באתר המצוי על גבול תחום שבת, ועבורו היה חשוב עד מאוד לקבוע עד היכן משתרע תחום שבת.
1. לפרטים נוספים ראו תוספתא פ״ד (ו) ה״א-ה״ב, ועוד.
2. ירושלמי כב ע״א; בבלי, נג ע״א; אפשטיין, מבוא, עמ׳ 8-10.
3. מכילתא דרבי ישמעאל, ויקהל, עמ׳ 345. הלשון ״לא מתמנעין חכמים״ וכו׳ מופיעה גם בדרשה דומה הבנויה על חילופי אותיות גרוניות בירושלמי פאה פ״ז ה״ז, כ ע״ב; שבת פ״ז ה״ב, ט ע״ב, וראו פירושנו למשנה שבת שם; מעשר שני פ״ה ה״ג, נו ע״א.
4. מקומות אלו, שכולם בגליל התחתון, בלטו באי ההקפדה על היגוי האותיות הגרוניות, אך התופעה הייתה נרחבת יותר, אלא שבעצמה פחותה.
5. ליברמן, יוונים ויוונות, עמ׳ 213-224.
6. ראו לוין, ספר המעשים; אפשטיין, מעשים.
7. זוסמן, כתובת רחוב, עמ׳ 145-146. לעניין זה של כתיבת המשנה וחילופי הנוסח ראו ליברמן, יוונים ויוונות, עמ׳ 213-224; אפשטיין, מבוא, עמ׳ 1-164; 692-706; זוסמן, כתיבת המשנה.
עסקנו בכך בקצרה במבוא הכללי לפירוש המשניות, וראו זוסמן, תורה שבעל-פה.
8. בתנ״ך ״חירֹת״
(שמות יד ב), ובמדרשים בדרך כלל ״חירות״. מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח א, עמ׳ 83.
9. מאוזיליאוס היה מלך הליקרנסוס שבנה לעצמו מבנה קבורה מפואר; מבנה זה היה לאחד משבעת פלאי תבל. על שמו החוקרים מכנים כל מבנה קבורה מפואר בשם ״מאוזולאון״.
10. גפני, בתי כנסת, עמד על כך שבתי הכנסת בבבל לא שימשו מרכז קהילתי.
שנמוד חוץ מן הבית היוצא מן המדינה כדי להוסיף לאנשי המדינה שבעים אמות. וכן כשהוא פגום והוא בנין חרוב או גדודיות הוא מה שיש לו שלשה גדרים בלבד. וגשרים ידוע. נפשות מקומות יוצאים מן הארץ ומתנאי שיהיה שם בית דירה ואמרם עושין אותה כטבלא מרובעת ר״ל כי כשתהיה המדינה עגולה שיעשו בה מרובע דבק לה ואז ימדדו חוץ למרובע אלפים אמה לכל רוח ומרויחין אנשי המדינה אותו התוספת שיוסיף המרובע על העגולה שבתוכו:
: