×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) כֵּיצַד מְעַבְּרִין אֶת הֶעָרִים, בַּיִת נִכְנָס בַּיִת יוֹצֵא, פָּגוּם נִכְנָס פָּגוּם יוֹצֵא. הָיוּ שָׁם גְּדוּדִיּוֹת גְּבוֹהוֹת עֲשָׂרָה טְפָחִים, וּגְשָׁרִים וּנְפָשׁוֹת, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן בֵּית דִּירָה, מוֹצִיאִין אֶת הַמִּדָּה כְנֶגְדָּן, וְעוֹשִׂין אוֹתָהּ כְּמִין טַבְלָא מְרֻבַּעַת, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִשְׂכָּר אֶת הַזָּוִיּוֹת.
How does one extend the boundaries of cities in order to ensure that all its protrusions are included within the borders of the city? He extends a straight line across the edge of the city, and if a house is recessed and another house protrudes, or a turret [pagum] is recessed and another turret protrudes from that line, and similarly, if there were remnants of walls ten handbreadths high, and bridges and monuments over graves in which there is a residence, one extends the measure of that side of the city as though there were other structures opposite them in the adjacent corner of the city. And prior to measuring the Shabbat limit, one renders the city like a square tablet so that it gains the corners, although there are actually no houses in those corners.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[א] כֵּיצַד מְעַבְּרִים אֶת הֶעָרִים? בַּיִת נִכְנָס בַּיִת יוֹצֵא, פָּגוּם נִכְנָס פָּגוּם יוֹצֵא; הָיוּ שָׁם גְּדוּדִיּוֹת גְּבוֹהוֹת עֲשָׂרָה טְפָחִים, גְּשָׁרִים וּנְפָשׁוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן בֵּית דִּירָה, מוֹצִיאִין אֶת הַמִּדָּה כְנֶגְדָּן, עוֹשִׂין אוֹתָם כְּטַבְלָה מְרֻבַּעַת, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִשְׂכָּר אֶת הַזָּוִיּוֹת.
כיצד מעברין את הערים ארוכה כמות שהיא [ועגולה] עושין לה זוית מרובעת אין עושין לה זוית היתה [עשויה כמין קשת כמין גם] רואין אותה כאילו היא שוה היתה [רחבה מראשה אחד וצרה מראשה אחד רואין את מקום הצר כאילו מלא בתים וחצירות מכניס לאמצע מרביע כנגדו ומודד הימנו ולהלן] אלפים אמה.
ענין מעברין – מצרפין לעיר דבר אחר כמו העובר שהוא נוסף על גוף אמו, ותהיה המדידה מחוץ לאותו הדבר הנוסף. אמר שאם היה בית יוצא מן העיר ובית נכנס כצורה זו:
הרי זה מודד מחוץ לבית היוצא מן העיר כדי להוסיף לאנשי העיר כמה אמות.
וכן אם היה פגום יוצא – והוא בנין חרב.
או גדודיות – והוא כל שיש לו שלשה כתלים בלבד.
וגשרים – ״קנאטר״.
ונפשות – מקומות בולטים על פני הארץ, ובתנאי שיהא שם בית דירה.
ואמרו ועושין אותה כטבלה מרובעת – כלומר אם היתה העיר עגולה עושה לה רבוע סמוך לה ואח״כ מודד מחוץ למרובע אלפים אמה לכל רוח ומשתכרים אנשי העיר אותם התוספות שנוסף המרובע על העגול שבתוכו.
כיצד מעברין את הערים בית נכנס בית יוצא כו׳ – ענין מעברין הוא שיחברו למדינה דבר אחד כמו העובר שהוא נוסף בגוף אמו ותהיה המדידה חוץ לאותו דבר הנוסף. ואמר בכאן כי אם יהיה בית חוץ למדינה ובית תוך המדינה (כזו הצורה) שנמוד חוץ מן הבית היוצא מן המדינה כדי להוסיף לאנשי המדינה שבעים אמות. וכן כשהוא פגום והוא בנין חרוב או גדודיות הוא מה שיש לו שלשה גדרים בלבד. וגשרים ידוע. נפשות מקומות יוצאים מן הארץ ומתנאי שיהיה שם בית דירה ואמרם עושין אותה כטבלא מרובעת ר״ל כי כשתהיה המדינה עגולה שיעשו בה מרובע דבק לה ואז ימדדו חוץ למרובע אלפים אמה לכל רוח ומרויחין אנשי המדינה אותו התוספת שיוסיף המרובע על העגולה שבתוכו:
כֵּיצַד מְעַבְּרִין. לְשׁוֹן אִשָּׁה מְעֻבֶּרֶת שֶׁכְּרֵסָהּ בּוֹלֵט. וְהָכִי קָאָמַר, כֵּיצַד יֵשׁ לָהּ עִבּוּר לָעִיר, אִם בַּיִת נִכְנָס בַּיִת יוֹצֵא וְכוּ׳. כְּשֶׁבָּא לְצַיֵּן סִימָן תְּחוּם הָעִיר וּבָא לִמְדֹּד אַלְפַּיִם חוּצָה לָהּ, אִם לֹא הָיְתָה חוֹמָתָהּ חֲלָקָה אֶלָּא בָּתִּים סְמוּכִין וּמְחֻבָּרִים, וְיֵשׁ בַּיִת נִכְנָס לְתוֹךְ הָעִיר יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ וְנִרְאֵית כְּנִיסָתוֹ פְּגוּמָה, וְיֵשׁ בַּיִת בּוֹלֵט וְיוֹצֵא לַחוּץ יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ:
אוֹ פָּגוּם נִכְנָס פָּגוּם יוֹצֵא. שֶׁיֵּשׁ מִגְדָּלִים בּוֹלְטִים בַּחוֹמָה, פְּעָמִים בּוֹלְטִים לִפְנִים פְּעָמִים לַחוּץ:
אוֹ שֶׁהָיוּ שָׁם. לְאַחַת הַקְּרָנוֹת שֶׁל עִיר:
גְּדוּדִיּוֹת גְּבוֹהוֹת. שִׁבְרֵי חוֹמָה שֶׁל חָרְבוֹת בָּתִּים, וְיֶשְׁנָן תּוֹךְ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם לָעִיר:
אוֹ נְפָשׁוֹת. בִּנְיָן שֶׁעוֹשִׂין עַל הַקֶּבֶר. וְהוּא שֶׁיְּהֵא בָּהֶן בֵּית דִּירָה:
מוֹצִיאִין אֶת הַמִּדָּה כְנֶגְדָּן. אִם הַבְּלִיטוֹת הַלָּלוּ אֵצֶל קֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית, רוֹאִים כְּאִלּוּ יֵשׁ עוֹד בְּלִיטָה אַחֶרֶת כְּנֶגְדָהּ בְּקֶרֶן מִזְרָחִית דְּרוֹמִית, וְחוּט מָתוּחַ מִזּוֹ לָזוֹ, וּמוֹדֵד מִן הַחוּט וְלַחוּץ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַתְּחוּם שָׁוֶה לִשְׁתֵּי הַקְּרָנוֹת וְלֹא יִהְיֶה כָּאן אָרֹךְ וְכָאן קָצָר:
וְעוֹשִׂין אוֹתָן. הַתְּחוּמִין. מְרֻבָּעִים, שֶׁיְּהֵא אַלְפַּיִם לַצְּדָדִים כְּבָאֶמְצַע. וְלֹא עֲגֻלִּים, שֶׁיְּהֵא לָהֶן אַלְפַּיִם בָּאֶמְצַע, וּבַצְּדָדִים הֵם מִתְמַעֲטִים כְּדֶרֶךְ דָּבָר עָגֹל:
כיצד מעברין (how do they extend the city limits -for defining the Sabbath limit) – the language of a pregnant woman whose belly protrudes. And this is what he said, how does she have the extension of the city limits? If one house enters, and another house leaves, etc. And when he comes to put up a marker as a sign of the boundary of the city and he comes to measure two-thousand [cubits] outside it. But if hits wall was not part of it but rather the near-by houses and they were connected, and there is a house that enters into the city more than its neighbor, and its entrance appears defective, and there is house that protrudes and goes out side more than its neighbor.
או פגום נכנס פגום יוצא – there are towers protrude in the wall, sometimes they protrude inwards and sometimes outwards.
או שהיו שם – at one of the corners of the city.
גדודיות גבוהות (ruins/debris – ten handbreadths high) – broken parts of the wall of the destroyed homes, and there are within seventy cubits and remnants of the city.
או נפשות (structure next to or over a tomb) – a building that they make on the grave, and it has within them a dwelling house.
מוציאין את המדה כנגדן – if these protrusions are near the northeastern corner, we see as if there is another protrusion corresponding to it on the southwestern corner, and a chord is stretched from one to the other and measures from the chord and outward, in order that the [Sabbath] limit is equivalent to the two corners, and it won’t be long here and short there.
ועושין אותן – the [Sabbath] limits square, so that there should be two-thousand [cubits] to the sides like there is in the middle. But not round, so that there will be two-thousand [cubits] in the middle, and on the sides, they are reduced in the manner of something round.
כיצד מעברין גמרא. רב ושמואל חד תני מעברין וחד תני מאברין מאן דתני מאברין באל״ף אבר אבר שמוסיפין לה אברים שאם יש אבר שיוצא מן העיר בקרן מזרחית דרומית רואין כאילו אבר בקרן מזרחית צפונית ומודדין משם ומאן דתני מעברין כאשה עוברה. אמר ר׳ יוחנן י״ח ימים גדלתי אצל ר׳ אושיעא ברבי ולא למדתי ממנו אלא דבר אחד במשנתנו כיצד מאברין את הערים באל״ף ומפר׳ בגמ׳ בשנוייא דאיבעית אימא בתרא דבמשנתנו קאמר אבל ברייתות וגמרות טובא גמר: ופי׳ ה״ר יהונתן ז״ל כיצד מעברין את הערים מפר׳ בגמ׳ שהוא לשון אשה עוברה ותנן לקמן הנותן את עירובו בעבורה של עיר וכו׳ אלמא יש עבור לעיר ומפ׳ השתא כיצד יש לה עיבור אם בית נכנס וכו׳ ע״כ: ובירושלמי ר׳ יוחנן בשם ר׳ הושעיא מוסיפין לה אבר תלה עינוי ואסתכל ביה א״ל למה את מסתכל בי צרך לך צחק לך לא צריך לך הפליג עליך תלת עשר שנין עביר עליל קומי רביה דלא צריך ר׳ שמואל בשם ר׳ זעירא אילולי דיו אלא שהיה מקבל פני רבו שכל המקבל פני רבו כאילו מקבל פני שכינה ע״כ: ועוד גרסי׳ בגמ׳ ת״ר כיצד מעברין את הערים ארוכה כמות שהיא והא קמ״ל דאע״ג דקצרה ברחבה מהו דתימא ירחיבנה למזרח ולמערב עד שתהא מרובעת יפה קמ״ל ארוכה כמות שהיא. עגולה עושין לה זוית מרובעת אין עושין לה זוית והא אשמועי׳ דאע״ג דמרבעא אלא דלא מרבעא לרבועו של עולם שיהא צפונו לצפונו של עולם פי׳ שהוא מקום עגלה ודרומה לדרומו של עולם פי׳ דהיינו מקום עקרב אלא עומדת באלכסונו של עולם מ״ד לירבעה ברבוע של עולם קמ״ל. היתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחר רואין אותה כאילו היא שוה לקולא. היה בית אחד יוצא כמין פגום או שני בתים יוצאין כמין שני פגומין ואפי׳ משתי רוחות רואין אותם כאילו חוט מתוח עליהן ומודד ממנו ולהלן אלפים אמה היתה עשויה כמין קשת שאין הבתים במקום חבל הקשת או כמין גאם יונית שהיא כמין כ״ף כפולה שלנו רואין אותה כאילו היא מלאה בתים וחצרות והדר בקשת לא יתחיל למדוד מביתו ולצפון אלפים אמה אלא כל העיר עד היתר חשובה לו כד׳ אמות וכן העשויה כמין גאם היוצא מן המזרח למערב אע״פ שאין בתים במערב רואין כאילו מילא כל החלל בתים וכן מהדרום לצפון והיוצא מביתו אין חלל החלק של עיר עולה לו מן המדה:
פגום נכנס פי׳ ר״ח פגום נכנס בנין העשוי כעין שובך כדאמרי׳ בזה בורר גבי מפריחי יונים משישברו את פגמיהן ומיהו שובך ממש אין מתעבר עם העיר כדאמרי׳ בגמ׳ תוס׳ ז״ל: וכתבו תוס׳ ז״ל וגשרים ונפשות שיש להם בית דירה. הא דקתני שיש להם בית דירה לא קאי אנפשות כדמוכח בברייתא בגמ׳ דנפשות גופיה סתמא לדירת שומר קבר עבוד הלכך אע״ג דלא דייר בה דירה היא דנפש בנין שעל הקבר כדפי׳ הקונט׳ בגמ׳ אלא אגשרים קאי דגשר וקבר ובית הכנסת וכל הנהו דקתני בברייתא בגמ׳ שיש להם בית דירה לאו לבית דירה עביד ואי לית בה דירה לאו דירה היא. בערוך מפר׳ נפש ציון כדאמרי׳ בירושלמי אמר רשב״ג אין עושין נפשות לצדיקים אלא דבריהם הם זכרונם וכן הביא מפ׳ שני דשקלים ע״כ:
היו שם גדודיות. גמ׳ מאי גדודיות אמר רב יהודה שלש מחיצות שאין עליהם תקרה פי׳ רש״י ז״ל וכ״ש אם מקורות הן מזו לזו בגג דהוו להו דירה מעלייתא ע״כ: ושתי מחיצות ויש עליהם תקרה בעיא בגמ׳ ולא אפשיטא: ועושין אותם במ״ם נראה שהיא גירסת רש״י ז״ל דהא אתחומין קאי: [הגה וכן הגיה ה״ר יהוסף ז״ל אותן וכתב וכן צריך להיות דקאי אערים דלעיל ע״כ:] ומצאתי מוגה בגמ׳ בברייתא מפרש שאם היתה עיר עגולה והיא תרי אלפי על תרי אלפי בעגולא מרבע את העיר ועושין אותה כמין טבלא מרובעת שיהא ארכה כרחבה וחוזר ומרבע את תחומיה כמין טבלא מרובעת שיהא ארכן כרחבן וכן נראה שהיא גירסת הרמב״ם ז״ל אותה בה״א ובטור א״ח כל דיני פרק זה בסימן שצ״ח ובסימן שצ״ט:
היו שם גדודיות כו׳. לשון הר״ב לאחת הקרנות וכן לשון רש״י. ואכולהו קאי ולאו דוקא בקרנות שהן קרן זויות אלא ה״ה באמצע. וכן נראה דעת הפוסקים. ושיעור ושירים דקאמר. ארבעה טפחים כמ״ש בפ״ב משנה ה׳. וצ״ל דלאו דוקא ועיין במשנה דלקמן:
וגשרים. לשון הר״ר יהונתן שהן מכוסין מלמעלה. ויש לו כותלים מד׳ רוחותיו אלא שהכיפה חלולה. ויש בכותלים פילוש שהמים יעברו תחתיו. או בני אדם. ויש תחתיו דירה למוכס ע״כ:
ועושין אותה כמין טבלא כו׳. גירסת הר״ב אותן וכן גירסת רש״י וקשיא לי לגירסתם דהא תנינא חדא זימנא בפרק דלעיל משנה ח׳ ודוחק לומר משום דסתם לן הכא כרבנן דלעיל ולומר דהלכה כמותם. דהוה מחלוקת ואח״כ סתם. דהא בלאו הכי יחיד ורבים הלכה כרבים. וכ״ש דחכמים מקילין והלכה כדברי המיקל בערוב. הלכך נראה יותר גרסת הסופר דגרס אותה. ופירש הרמב״ם וז״ל ר״ל כשתהיה המדינה עגולה שיעשו בה מרובע דבק לה ואז ימדדו חוץ למרובע אלפים אמה לכל רוח ומרויחים אנשי המדינה אותן התוספות שיוסיף המרובע על העגולה שבתוכו ע״כ:
כמין טבלא מרובעת. כתב רש״י בעיר מרובעת עסקינן שאין בה אלא אלפים על אלפים. דהוי נמי תחומין מרובעין. ואם אינה מרובעת כגון שהיא יתירה על אלפים לארכה או פחותה מאלפים. לא הוו מרובעים. דתחומין מרובעים לאו דוקא שיהא ארכן כרחבן. שהרי רחבן למדת העיר היא. אם קטנה אם גדולה. וארכן אלפים אלא מרובעים דקתני למעוטי עגולים ע״כ. ופירש הב״י סימן שצ״ט דהא דכתב אם קטנה ר״ל בת אלפים. דאי בפחות מאלפים היאך כתב שרחבן למדת העיר דודאי שהוא יותר מכן דלעולם יש לו אלפים לכל רוח מרוחות העיר דמי גרע ממי ששבת בבקעה דמ״ח פרק דלעיל:
כדי שיהא נשכר הזויות. כתב הרב ולא עגולים כו׳. ובצדדין מתמעטים כו׳ וכ״כ רש״י וכתב על זה בית יוסף אין לומר כפשוטה שהרי אם לצד אחד מהעיר אנו נותנין לו אלפים אמה כשנעגל כל סביבות העיר ממקום שכלו אותן אלפים אין ספק שלכל צדדי העיר יהיו אלפים אלא היינו לומר שכשאנו נותנין לו אלפים אמה לכל סביבות העיר עגולות הוא מפסיד הזויות וכשהן מרובעות נשכר הזויות דכל אמתא ברבוע אמתא ותרי חומשי באלכסון נמצא כשיוצא מהעיר כנגד הזויות ללכת באלכסון מהלך אלפים ות״ת ואם היו עגולות לא היה יכול להלך בשום צד יותר מאלפים. ע״כ. עיין משנה ד׳ פ״ו דיומא:
{א} וְאַכֻּלְּהוּ קָאֵי, וְלָאו דַּוְקָא בַּקְּרָנוֹת שֶׁהֵן קֶרֶן זָוִית, אֶלָּא הוּא הַדִּין בָּאֶמְצַע:
{ב} הַיְנוּ אַרְבָּעָה טְפָחִים, כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בְּפֶרֶק ב׳ מִשְׁנָה ה׳:
{ג} וּגְשָׁרִים. שֶׁהֵן מְכֻסִּין מִלְּמַעְלָה. וְיֵשׁ לוֹ כְּתָלִים מֵאַרְבַּע רוּחוֹתָיו, אֶלָּא שֶׁהַכִּפָּה חֲלוּלָה, וְיֵשׁ בַּכְּתָלִים פִּלּוּשׁ שֶׁהַמַּיִם יַעַבְרוּ תַּחְתָּיו אוֹ בְּנֵי אָדָם, וְיֵשׁ תַּחְתָּיו דִּירָה לַמּוֹכֵס. הָרִי״כ:
{ד} וְקָשֶׁה [לְגִרְסָתוֹ דְגָרַס אוֹתָן], הָא תָּנָא לֵיהּ פֶּרֶק ד׳ מִשְׁנָה ח׳, וְנֻסָּח אַחֵר [גָּרַס] אוֹתָהּ, וּפֵרֵשׁ הָרַמְבַּ״ם רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי כְּשֶׁתִּהְיֶה הַמְּדִינָה עֲגֻלָּה שֶׁיַּעֲשׂוּ בּוֹ מְרֻבָּע דָּבוּק לָהּ וְאָז יִמְדְּדוּ חוּץ לַמְרֻבָּע אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ וּמַרְוִיחִים אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה אוֹתָן הַתּוֹסָפוֹת שֶׁיּוֹסִיפוּ הַמְרֻבָּע עַל הָעֲגֻלָּה שֶׁבְּתוֹכוֹ:
{ה} אֵין לוֹמַר כִּפְשׁוּטָהּ, שֶׁהֲרֵי אִם לְצַד אֶחָד מֵהָעִיר אַלְפַּיִם, כְּשֶׁנְּעַגֵּל כָּל סְבִיבוֹת הָעִיר מִמָּקוֹם שֶׁכָּלוּ אוֹתָן אַלְפַּיִם, אֵין סָפֵק שֶׁלְּכָל צְדָדֵי הָעִיר יִהְיֶה אַלְפַּיִם, אֶלָּא הַיְנוּ לוֹמַר שֶׁכְּשֶׁהֵן עֲגֻלּוֹת הוּא מַפְסִיד הַזָּוִיּוֹת וּכְשֶׁהֵן מְרֻבָּעוֹת נִשְׂכָּר הַזָּוִיּוֹת, דְּכָל אַמְּתָא בְּרִבּוּעַ אַמְּתָא וּתְרֵי חֻמְשֵׁי בַּאֲלַכְסוֹן, נִמְצָא כְּשֶׁיּוֹצֵא [מֵהָעִיר] כְּנֶגֶד הַזָּוִיּוֹת לָלֶכֶת בַּאֲלַכְסוֹן מְהַלֵּךְ אַלְפַּיִם וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת אַמָּה, וְאִם הָיוּ עֲגֻלּוֹת לֹא הָיָה יָכוֹל לַהֲלֹךְ בְּשׁוּם צַד יוֹתֵר מֵאַלְפַּיִם. בֵּית יוֹסֵף:
{ו} טַבְלָא מְרֻבַּעַת. בְּעִיר מְרֻבַּעַת עָסְקִינַן, שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא אַלְפַּיִם עַל אַלְפַּיִם, דַּהֲווּ נַמִּי תְּחוּמִין מְרֻבָּעִין, וְאִם אֵינָהּ מְרֻבַּעַת כְּגוֹן שֶׁהִיא יְתֵרָה עַל אַלְפַּיִם לְאָרְכָּהּ אוֹ פְּחוּתָה מֵאַלְפַּיִם, לֹא הָווּ מְרֻבָּעִים, דִּתְחוּמִין מְרֻבָּעִים לָאו דַּוְקָא שֶׁיְּהֵא אָרְכָּן כְּרָחְבָּן, שֶׁהֲרֵי רָחְבָּן לְמִדַּת הָעִיר הִיא כוּ׳, אֶלָּא מְרֻבָּעִים דְּקָתָנֵי לִמְעוּטֵי עֲגֻלִּים. רַשִׁ״י:
א) כיצד מעברין את הערים
ר״ל שיעשו העיר כאשה מעוברת. למדוד תחומה מהעיבור ולהלן. אם היה בית וכו׳.
ב) בית יוצא
שאין הבתים שבחומת העיר עומדין בשוה בשורה, או שהיה פגום וכו׳:
ג) פגום יוצא
ר״ל שהחומה בעצמה עקומה, בולט כאן ושוקע כאן, או היו שם וכו׳:
ד) היו שם גדודיות
דהיינו ב׳ כותלים מקורין יחד, או ג׳ כותלים אף שאינן מקורין. עומדין סמוך לעיר:
ה) וגשרים
גשר מקורה. וב׳ כותלים לה לצלעות, והמוכס דר בה:
ו) ונפשות
בניין שעל הקבר, ושומר הקברות דר בו, וכל דירה אינה פחותה מד׳ אמות על ד׳ אמות מרובעים:
ז) שיש בהן בית דירה
אף שאין דרים בם (עי׳ פ״ד. ו׳):
ח) מוציאין את המדה כנגדן
שכל שא׳ מאלו תוך ע׳ אמה וד׳ טפחים סמוך לעיר. הו״ל כהעיר, ורואין כאילו חוט מתוח על פני כל אותו הרוח, נגד הבית דירה ההוא, ויחזור ויתן להעיר ע׳ אמה וד׳ טפחים אחרים מהבית ולהלאה, ומודד התחום שבת משם ולהלאה (שצ״ח ה׳ ז׳):
ט) ועושין אותה
את העיר:
י) כמין טבלא מרובעת
אם העיר עגולה או משולשת או בעלת צלעות הרבה. יראוה כאילו היא מרובעת:
יא) כדי שיהא נשכר את הזויות
ר״ל זויות של העיר, שימרדו התחומין מהמרובע שעשו סביב העיר (כפ״ד מ״ח):
כיצד מעברים את הערים – השאלה שהמשנה מתחבטת בה היא כיצד מחשבים את תחום אלפיים האמה. ברור למשנה שמותר להלך את כל שטח העיר בתוספת אלפיים אמה לכל כיוון. השאלה היא מה נחשב ״תחום העיר״, שהרי קו התיחום של העיר אינו פס ישר אלא יש בו בתים יוצאים ונכנסים. אילו הייתה לעיר חומה בעלת פרופיל ישר לא הייתה השאלה מתעוררת, אבל ליישובים בתקופת המשנה והתלמוד לא הייתה בדרך כלל חומה, ואף אם הייתה מעין חומה היא לא הייתה ישרה.
העיקרון ההלכתי פשוט: את שטח העיר ״מרבעים״, כלומר יוצרים ריבוע (או מלבן) דמיוני שהקווים שלו כוללים את כל התחום העירוני. שלוש המשניות הראשונות מוקדשות להגדרת ״התחום העירוני״. הריבוע מיושר לארבע רוחות העולם, כלומר שתיים מהצלעות הן מהמזרח המרוחק למערב המרוחק והשתיים האחרות מצפון לדרום. מקו הריבוע מודדים אלפיים אמה, וכך נוצרים שני ריבועים דמיוניים, האחד של העיר והשני של תחום ההליכה בשבת של תושבי העיר1 (איור 26).
ההלכות במשניות הראשונות חושפות את התפיסה העירונית של קדמונינו. ה״עיר״ היא יישוב מגובב ומכונס בצפיפות. הנחת היסוד היא שהמרחק בין הבתים קטן. בית המצוי במרחק של יותר מ״שבעים אמה ושיריים״ (לעיל, פ״ב מ״ח; 66.70 אמה – 36-43 מ׳ בערך) כבר נחשב מחוץ לתחום העירוני. בדרך כלל המרחק בין הבתים היה קטן הרבה יותר, ובית נשק לבית. פרטים נוספים יבוררו בהמשך.
מעברין – בכתב יד קופמן ובדפוס: ״מעברין״ בעי״ן, אבל בשני התלמודים יש דיון אם יש לגרוס ״מאברין״ או ״מעברין״. ״מאברין״ באל״ף הוא משורש אבר, כלומר מוסיפים אבר לעיר, ואילו ״מעברין״ בעי״ן הוא מלשון חיבור, כמו עיבור החודש. התלמודים דנים בנושא, וברור שלפניהם היו שתי הגרסאות. אפשטיין דן בנושא באריכות, ונראה לו שמשנתנו שייכת2. לעתים החילופים הם בעלי משמעות הלכתית, כמו הדיון אם יש לגרוס ״כרם רבעי״ או ״נטע רבעי״ (ירושלמי מעשר שני פ״ה ה״א, נה ע״א), אבל בדרך כלל הבעיה היא לשונית בלבד, בעיקר באותיות גרוניות כגון ״אכוזו״ או ״עכוזו״ (בבלי נג ע״א). בעיות נוסח אלו נגרמו כתוצאה משתי תופעות. הראשונה היא טשטוש הגרוניות. בני הגליל לא הקפידו על הגיית האותיות הגרוניות, ועליהם נאמר ש״לא הקפידו על לשונם״ (בבלי שם שם). לטשטוש הגרוניות בכלל, ובגליל בפרט, עדויות רבות נוספות. כך, למשל, נדרשו דרשות הבנויות על חילופי אותיות, וחז״ל נימקו זאת בכך ש״לא מתמנעין רבנן דרשין בין הא לחית״3, כלומר שחכמים לא נמנעו מלדרוש דרשות הבנויות על חילופי אותיות. אף הירושלמי קובע ש״אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין (אנשי חיפה) ולא בישנין (אנשי בית שאן) ולא טיבעונין (אנשי טבעון), מפני שהן עושין ההיהין חיתין ועיינין אאין״ (ירושלמי ברכות פ״ב ה״ג, ד ע״ד)⁠4. טשטוש הגרוניות עולה מעדויות רבות נוספות, ובולט בכתבי יד המשקפים את מסורת ארץ ישראל.
התופעה השנייה שגרמה לשינויי נוסח כאלו ומעין אלו היא מסירת המשנה בעל פה. איננו יודעים באיזה שלב התהוו חילופי הנוסח, לפני עריכת המשנה הקדומה או לאחריה. מכל מקום, כבר רבי (עורך המשנה) התחבט בשאלת הנוסח. לפני עריכת המשנה נמסרו קבצי המשנה הקדומה בעל פה ברמה זו אחרת של עריכה וגיבוש. ודאי שבשלב זה היו עשויות לצמוח מסורות שונות. גם לאחר עריכת המשנה וכתיבתה עלולות היו לצמוח מסורות כתיב שונות ששורשיהן בהגיית המילים. ראשית, המעתיקים העתיקו את כתבי היד כאשר אדם אחד קרא את הטופס ומספר סופרים רשמו, וכל אחד מהם עשוי היה לפרש אחרת את הגיית המילים. יתר על כן, גם לאחר עריכת המשנה על ידי רבי המשיכו ללמוד את המשנה בעל פה, וכבר הסביר ליברמן את המציאות הממשית בבתי המדרש בתחום זה. לדעתו, טופס המשנה הכתוב לא שימש למעשה בבית המדרש, אלא היה מונח כטופס רשמי אשר השימוש המעשי בו היה מועט, אם כי מובן שלטופס זה נודעה חשיבות רבה כעותק הרשמי ובר הסמכה של המשנה5.
ידועים עותקים בלתי רשמיים שהיו בידי חכמים שונים. יש להניח שהחיבורים השונים מ״ספרות המעשים״ שבידינו אינם אלא טפסים מעין אלו של קובצי הלכה פרטיים שעשו חכמים שונים לעצמם6. כתובת רחוב היא טופס שונה במקצת, שכן היא נכתבה למען הציבור, אך אופייה דומה בהיותה לקט שרירותי ובלתי מחייב7. לדעת ליברמן היו לחכמים שונים עותקים בלתי רשמיים של כתבים שונים, אבל אלו היו טפסים בלתי רשמיים, לא מלאים, ותוכנם היה תלוי לגמרי בנסיבות פרטניות. השימוש בהם היה פרטי, ובמעמדות ציבוריים נאסר להשתמש בהם. עריכת המשנה בימי רבי שינתה מצב זה רק במעט, שכן מעתה היה טקסט רשמי כתוב של המשנה, אך בפועל השימוש בעותק הכתוב היה מועט, ועיקר הלימוד המשיך להיות בעל פה. אין צריך לומר שגם לאחר כתיבת המשנה המשיכו עדיין יתר רכיבי הידע כברייתות, מדרשים ועיוני התלמוד להימסר בעל פה.
כך או כך, התהוו חילופי נוסח שנבעו מהיגוי בלתי אחיד של אותיות בעייתיות, אך גם מסיבות נוספות. עד כאן סיכום מקוצר של ספרות המחקר, מעבר לכך מן הראוי להעריך את תופעת חילופי הנוסח.
קיימים כאמור חילופי נוסח קדומים, ראשיתם בתקופת התנאים והמשכם במסורות כתבי היד. עם זאת, כמות חילופי הנוסח במשנה קטנה בהרבה מזו של הברייתות. בברייתות מצינו חילופים מהותיים הרבה יותר, בשמות האומרים ובטיב המימרות, בתחומים הלכתיים וספרותיים. השלטון הבריטי בגאנה ערך, שלא במודע, ניסוי מעניין. אנשי הממשל גילו ששירי העם משקפים את החלוקה הטריטוריאלית באזור מסוים; על כן הם הקליטו את שירי העם. חמישים שנה מאוחר יותר התפתחו סכסוכי גבול, ואנשי הממשל סברו שיוכלו להכריע במחלוקת בעזרת נוסחאות השירים. התברר שהשירים הקדומים ״עודכנו״ ללא הרף, וכל שבט עדכן אותם בהתאם לתפיסתו. זה גורלה של מסורת שבעל פה. הברייתות נמסרו בעל פה ולעתים עודכנו, או שונו קלות, בהתאם להתפתחויות ההיסטוריות, ועמדנו על תופעה זו במבוא לפירושנו. לעומת זאת במשנה חלו שינויים קוסמטיים בלבד, שכן נוסח המשנה היה כתוב ומונח. דוגמה לשינויים בנוסח הברייתות נביא להלן בהמשך המשנה. אבחנה זו מלמדת כי לכתיבת המשנה הייתה השפעה רבה יותר מזו שהציג ליברמן, ויש בה. מכל מקום, כדי להעמיד באור אחר את חשיבות מפעלו של רבי לקיבוע התורה שבעל פה חילוף הנוסח בא בשלב של תורה שבעל פה, טרם התפשטות המשנה הכתובה, אבל הוא איננו יכול להעיד מתי החלו לכתוב את המשנה, ומתי הפכה המשנה הכתובה לטקסט הקובע והשימושי של המשנה.
בשני הנוסחים – מעברין או מאברין – הדגש הוא על הוספת שטח לתחום העיר לצורך מדידת תחום שבת. לעיל הסברנו כיצד מחשבים את השטח לשם התקנת עירוב תחומין, כלומר שהפועל ״מעברין״ עיקרו מעירוב תחומין.
בית נכנס בית יוצא – בקביעת השטח הבנוי אין מתחשבים בבית אחד היוצא מקו הבתים או בבית החורג מקו המבנים, אלא מישרים את הקו כך שיכלול את כל הבתים, וכן אין מתחשבים בפגום נכנס פגום יוצא – פגום או ״פיגם״ היא מילה יוונית (γμᾶπη – פגמה) שמשמעה פיגום, מבנה עץ טרום בנייה העשוי להיות מחובר מחוץ לבניין קיים. כל תוספת מעין זו קובעת את גבול העיר.
היו שם – אם היו בצמוד לתחום העיר, גדודיות גבוהות עשרה טפחים – הן נכללות בתחום הבנוי. גדודית היא מבנה הרוס, שיש לו שלוש צלעות לפחות אף שגגו הרוס (בבלי נה ע״ב). התוספתא מוסיפה ״אף על פי שאין צורת פתחיה נכרים״ (פ״ה [ז] ה״ד), כלומר מבנה הרוס שצורתו היטשטשה, גגו קרס, אך הוא עדיין יוצר צורת מבנה; בתנאי שגובהו המינימלי יהיה 10 טפחים, שכן בית נמוך יותר אינו ראוי למגורים, ובתנאי שקירות הגדודית עדיין זקופות, שכן המדרש מתאר את ״פי החירות״ כמבנה שקירותיו ״לא היו משופעות אלא גדודיות״8. אם כן גדודית היא מבנה, או חורבה, שקירותיו זקופים.
גשרים ונפשות שיש להם בית דירא – בנוסח הדפוס ובכתבי יד רבים בית דירה, וכן רגיל בנוסחאות המשנה. מעתה המשנה עוברת לדון במבנים בשדה הסמוך לעיר. לפי הכלל במשנה ב מבנה הראוי למגורים וסמוך לעיר במרחק של לא יותר משבעים אמה ושיריים נכלל בתחום השטח הבנוי. שתי הדוגמאות במשנה הן גשרים ונפשות. הגשר היה מבנה נדיר למדי, ובדרך כלל נשא עליו דרך לעוברי אורח או אמת מים (איור 27. (לגשר שתי אומנות וקשת המהווה מעין גג. במקרה זה מדובר בעקומה של הגשר שסגרו אותה כך שיש בה בית דירה, כלומר שניתן לגור בה. מבנה מעין זה אינו מוכר לנו בארץ ישראל בתקופה הרומית. נפש היא ציון קבורה. המבנה המכונה ״יד אבשלום״ בבית הקברות ממזרח לירושלים הוא נפש מעין זו. היו נפשות ששימשו מבנה למגורים הראוי לתואר היווני מאוזולאון, כמו המבנה ליד מזור9 (איור 28). יש נפשות שהן צנועות יותר וכוללות ארבעה קירות וגג גבוה בלבד. התוספתא מגדירה ביתר בירור: ״נפש שהיא ארבע על ארבע״ (פ״ד [ו] ה״ז; ירושלמי כב ע״ג; בבלי, נה ע״ב); יש להניח כי הגדרה זו טובה גם לגבי הדירה שבגשר, כלומר שמידותיה לפחות ארבע על ארבע אמות, ברום עשרה טפחים. בהלכה ח התוספתא מונה: ״ואילו שאין מתעברין עמה, הנפש שנפרצה משתי רוחותיה אילך ואילך, הגשר והקבר שאין בהן בית דירה״, כלומר שהמינימום הנדרש הוא שלושה קירות, או שני קירות, מעט מהקיר השלישי וגג. זו גם ההגדרה לסוכה כשרה. לעיל ראינו שגדודית הרוסה מצטרפת לעיר אף שאין לה גג, ואולי הוא הדין בנפש. מכל מקום, גשר שאין בו בית דירה יש בו רק שתי צלעות וגג, ואינו מצטרף.
בתקופות שונות הוסיפו דוגמאות לכלל שבמשנה. התוספתא מוסיפה עוד בהלכה ז את ״בית עבודה זרה שיש בו בית דירה לכומרין״, כלומר מקדש קטן. מקדשים בשטח הפתוח, ובעיקר בשולי העיר, היו תופעה נרחבת וידועה. הברייתא שבתוספתא מצוטטת בתלמודים, אבל בתלמוד הבבלי נוסף גם בית הכנסת שיש בו בית דירה לחזן (נח ע״ב). בארץ ישראל שכנו בתי הכנסת במרכז היישוב, ואין מקום לכלול אותם בין המבנים שמחוץ לעיר, ברם בבבל בנו בתי כנסת בשטח הפתוח, ויש לכך עדויות רבות נוספות10. התלמוד הוסיף אפוא לברייתא הארץ-ישראלית מבנה האופייני לבבל. זו דוגמה לצורה שבה נמסרו והשתלשלו הברייתות בתלמודים, ובעיקר בתלמוד הבבלי. חכמי בבל התירו לעצמם להוסיף לברייתא הקדומה דוגמאות בבליות, ואולי אף התאימו חלקים מתוכן הברייתות למציאות הרֵאלית או ההלכתית בבבל. לעיל עמדנו על השינויים הקלים שנערכו במשניות ועל השינויים הרדיקליים יותר בנוסח הברייתות שנמסרו בעל פה, וזו כמובן רק דוגמה אחת קטנה נוספת ומובהקת לכך.
מוציאין את המדה כנגדן – כוללים את המבנים הללו בתוך שטח העיר, עושין אותם כטבלה מרובעת – מרבעים כנגדם, וכך השטח שניתן להלך בו בשבת גדל מאוד. שכן אם יש לעיר בית אחד היוצא מקו הבנייה העירונית, מתייחסים לכל העיר כאילו היא גדולה ומגיעה בכל אורכה עד לגבול של בית זה, כמבואר באיור (לעיל איור 24. (בתוספתא ובתלמודים נוסף שצלע הריבוע הוא כנגד ארבעה רוחות העולם (כלומר שהריבוע יהיה בקו צפון-דרום או מזרח-מערב – תוספתא פ״ד [ו] ה״ו; ירושלמי כב ע״ג; בבלי, נו ע״א). רבי יוסי מוסיף שיטה לחישוב הכיוונים: ״מקום שחמה יוצאה ביום קצר ושוקעת ביום קצר״, כלומר מקום הזריחה והשקיעה ביום הקצר של השנה. אין זו כמובן נקודה מדויקת, אלא כיוון כללי למדי. נראה שקדמונינו ידעו היכן הכיוונים העיקריים, וזה היה אמצעי עזר להגברת הדיוק.
בפרק הקודם ראינו כי משנתנו וכל מקבילותיה הן בשיטת חכמים שמודדים ״כטבלה מרובעת״, ולא כרבי חנינה בן אנטיגונוס שלשיטתו תחום העיר הוא עגול (פ״ד מ״ח). כדי שיהא נסכר את הזוי⁠[ו]⁠ת – אם התחום הוא מרובע, הרי שהמרחק בין העיר לקצה האלכסוני הוא יותר מאלפיים אמה. נימוק זה נזכר אף הוא במשנה לעיל. כל ההקפדה על מיצוי המרחק, כפי שהיא מופיעה במשנתנו ובמשנה האחרונה בפרק הקודם, מבטאת את חשיבות תחום השבת. לעתים היה לאדם שטח מרעה באתר המצוי על גבול תחום שבת, ועבורו היה חשוב עד מאוד לקבוע עד היכן משתרע תחום שבת.
1. לפרטים נוספים ראו תוספתא פ״ד (ו) ה״א-ה״ב, ועוד.
2. ירושלמי כב ע״א; בבלי, נג ע״א; אפשטיין, מבוא, עמ׳ 8-10.
3. מכילתא דרבי ישמעאל, ויקהל, עמ׳ 345. הלשון ״לא מתמנעין חכמים״ וכו׳ מופיעה גם בדרשה דומה הבנויה על חילופי אותיות גרוניות בירושלמי פאה פ״ז ה״ז, כ ע״ב; שבת פ״ז ה״ב, ט ע״ב, וראו פירושנו למשנה שבת שם; מעשר שני פ״ה ה״ג, נו ע״א.
4. מקומות אלו, שכולם בגליל התחתון, בלטו באי ההקפדה על היגוי האותיות הגרוניות, אך התופעה הייתה נרחבת יותר, אלא שבעצמה פחותה.
5. ליברמן, יוונים ויוונות, עמ׳ 213-224.
6. ראו לוין, ספר המעשים; אפשטיין, מעשים.
7. זוסמן, כתובת רחוב, עמ׳ 145-146. לעניין זה של כתיבת המשנה וחילופי הנוסח ראו ליברמן, יוונים ויוונות, עמ׳ 213-224; אפשטיין, מבוא, עמ׳ 1-164; 692-706; זוסמן, כתיבת המשנה.
עסקנו בכך בקצרה במבוא הכללי לפירוש המשניות, וראו זוסמן, תורה שבעל-פה.
8. בתנ״ך ״חירֹת״ (שמות יד ב), ובמדרשים בדרך כלל ״חירות״. מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח א, עמ׳ 83.
9. מאוזיליאוס היה מלך הליקרנסוס שבנה לעצמו מבנה קבורה מפואר; מבנה זה היה לאחד משבעת פלאי תבל. על שמו החוקרים מכנים כל מבנה קבורה מפואר בשם ״מאוזולאון״.
10. גפני, בתי כנסת, עמד על כך שבתי הכנסת בבבל לא שימשו מרכז קהילתי.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ב) נוֹתְנִין קַרְפֵּף לָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא אָמְרוּ קַרְפֵּף אֶלָּא בֵין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת, אִם יֵשׁ לָזוֹ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, וְלָזוֹ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, עוֹשֶׂה קַרְפֵּף לִשְׁתֵּיהֶן לִהְיוֹתָן כְּאֶחָת.
One allocates a karpef to every city, i.e., the measure of a karpef, which is slightly more than seventy cubits, is added to every city, and the two thousand cubits of the Shabbat limit are measured from there; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: They spoke of the addition of a karpef only with regard to the space between two adjacent cities. How so? If this city has seventy cubits and a remainder vacant on one side, and that city has seventy cubits and a remainder vacant on the adjacent side, and the two areas of seventy-plus cubits overlap, the karpef combines the two cities into one.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ב] נוֹתְנִין קַרְפֵּף לָעִיר, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא אָמְרוּ בַקַּרְפֵּף, אֶלָּא כְבֵין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת: אִם יֵשׁ לָזוֹ שִׁבְעִים וְשִׁירַיִם, וְלָזוֹ שִׁבְעִים וְשִׁירַיִם, עָשָׂה קַרְפֵּף לִשְׁתֵּיהֶם לִהְיוֹת כְּאַחַת.
כמה יהיו [קרובות] לעיר ויהיו מתעברין עמה שבעים ושירים על שבעים ושירים שהן מאה וארבעים וא׳ ושליש ר׳ יהודה אומר [חוץ לשבעים ושירים היה שם] דבר מועט [לא] נתנו חכמים שיעור כמה הן שבעים [ושירים] בית סאתים כחצר המשכן.
המודד מודד חוץ לקרפיפה של עיר לכל עיירות [נתנו לו] קרפף דברי ר״מ וחכ״א לא [נתנו] קרפף אלא בין שתי עיירות אם יש לזו שבעים ושירים ולזו שבעים ושירים מכניסם לאמצע ומרבע כנגדן ומודד [מהן] ולהלן אלפים אמה היו שלשה מגדלים והאמצעי מובלע [בנתיים] אם אין בין שנים החיצונים מאה וארבעים וא׳ ושליש מכניסן לאמצע ומרבע כנגדן ומודד [מהן] ולהלן אלפים אמה היו עשוין [שורה ואחרים] ביניהם אם אין בין שורה החיצונה מאה וארבעים ואחד ושליש מכניסן לאמצע ומרבע כנגדו ומודד [מהן] ולהלן אלפים אמה.
קרפף – צלע מצלעות מרובע מדתו בית סאתים והוא שבעים ושירים, וכבר ביארנו כל זה בפרק שני דמסכתא זו וביארנו שאותם השירים אצלם שני שלישים בקירוב. ודעת ר׳ מאיר שמרחיק מן העיר שבעים ושירים ואח״כ מודד אלפים אמה תחום, ולומד לזה ממה שנ׳ מקיר העיר וחוצה, כלומר שהמדידה תהיה חוצה לה. וחכמים אינם סוברים כן אלא כשיש בין שתי עירות שעור שתי קרפפות או פחות הרי הן כעיר אחת ומודד אלפים אמה לכל רוח מחוץ לשתיהן, ויהיה מותר לכל אחת מהן להלך לשניה וחוצה לה אלפים אמה וזה הוא ענין אמרם עושה קרפף לשתיהן להיות כאחת, כלומר שאם היה ביניהן מרחק זה אז נותן לכל אחת מהן קרפף שיתחברו שתיהן ויהיו כעיר אחת. ואין הלכה כר׳ מאיר.
נותנין קרפף לעיר דברי רבי מאיר כו׳ – קרפף הוא צלע מצלעות מרובעות מדתו בית סאתים והוא שבעים ושירים וכבר ביארנו זה בפ״ב [משנה ה׳] מזאת המסכתא וביארנו כי אותם השירים שני שלישים בקרוב. ודעת רבי מאיר שצריך להתרחק מן המדינה שבעים ושירים ואז ישער אלפים אמה תחום וראייתו על זה מלשון התורה [במדבר לה] מקיר העיר וחוצה רוצה לומר כי המדה נופלת חוץ לעיר וחכמים אינן סוברין כן אלא כשיש בין שתי המדינות שיעור שתי קרפיפות או פחות כל שהוא שהם כמדינה אחת וימדדו אלפים אמה לכל רוח חוץ לשניהם ויהיה מותר לכל אחת מהם שתלך לאחרת וחוצה לה אלפים אמה וזהו ענין אמרם עושה קרפף לשתיהן להיות כאחת כלומר כשיש ביניהם זה הריחוק אז יתן לכל אחת קרפף וידבקו יחד ויהיו כמדינה אחת. ואין הלכה כרבי מאיר.
נוֹתְנִין קַרְפֵּף לָעִיר. כָּל הַבָּא לִמְדֹּד תְּחוּמִין מֵנִיחַ לָעִיר אֲוִיר שֶׁל שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם שֶׁהֵן שִׁבְעִים אַמָּה וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי אַמָּה וּמִשָּׁם מַתְחִיל לִמְדֹּד אַלְפַּיִם אַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה) מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה סָבִיב, אָמְרָה תּוֹרָה תֵּן חוּצָה וְאַחַר כָּךְ מְדֹד, כְּלוֹמַר תֵּן לָהּ קַרְפֵּף שֶׁל שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם וְאַחַר כָּךְ מְדֹד מִשָּׁם וָהָלְאָה:
לֹא אָמְרוּ קַרְפֵּף אֶלָּא בֵין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת. שְׁתֵּי עֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ נוֹתְנִין שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם לְכָל אַחַת כְּדֵי לְחַבְּרָן עַל יְדֵי קַרְפִּיפוֹת הַלָּלוּ לִהְיוֹת כְּעִיר אַחַת, וְהַבָּא לָלֶכֶת מֵאַחַת מֵהֶן [דֶּרֶךְ] חֲבֵרְתָהּ מוֹדְדִים לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה מִחוּץ לַחֲבֶרְתָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁתֵּיהֶן כְּעִיר אַחַת עַל יְדֵי קַרְפִּיפוֹת הַלָּלוּ שֶׁמְּחַבְּרִין בֵּינֵיהֶן. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים, שֶׁאֵין נוֹתְנִין קַרְפֵּף לְעִיר אַחַת אֶלָּא בֵּין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת בִּלְבַד:
נותנים קרפף לעיר (for measuring the Sabbath limits, we allow an area of seventy-square cubits outside the town added to the town – for the purpose of the Sabbath limits) – all who come to measure the [Sabbath] limits leaves to the city/town the air-space of seventy cubits and left-overs, which are seventy cubits and two-thirds of a cubit, and from there, he begins to measure two-thousand cubits, as it states (Numbers 35:4): “[The town pasture that you are to assign to the Levites] shall extend a thousand cubits outside the town wall all around,” the Torah stated that one should give outside [the wall] and afterwards measure, meaning to say, give it an area of seventy-square cubits and remnants outside the town added to the town and afterwards measure from there and beyond/further.
לא אמרו קרפף אלא בין שתי עיירות – two towns that are adjacent/near each other, they given seventy cubits and left-overs to each one in order to attach/combine them through these enclosures to become like one city, and a person who comes to walk from one of them [through] its neighbor measures for himself two-thousand cubits from outside its neighbor, because since both of them are like one town/city through these enclosures that connect between them. And the Halakha is according to the Sages, for we don’t place an enclosure for one town/city, but rather only between two towns/cities.
נותנין קרפף וכו׳. ביד רפכ״ח דהלכות שבת וסי׳ ה׳ ובגמ׳ איתא בפירקין דף נ״ה ותוס׳ דפ׳ שני דר״ה דף כ״ג:
וחכמים אומרים לא אמרו קרפף אלא בין שני עיירות. אבל אם יש בית דירה בתוך ע אמה ושני שלישי אמה אפי׳ רבנן מודו דמודדין תחום שבת ממנו ואילך אפי׳ שהוא בסוף שבעים אמה ושירים ואם הוא חוצה מזה אין מודדין אלא מקיר העיר. ור׳ מאיר סבירא ליה דלעולם מניחין מכל צד שבעים אמה ושירים אפילו אין שם שום בית דירה ומשם מתחיל למדוד תחום אלפים אמה ובגמרא אתמר רב הונא אמר נותנין קרפף לזו וקרפף לזו ומאי קרפף דקאמרו רבנן תורת קרפף ולעולם קרפף לזו וקרפף לזו וה״נ מסתברא מדקתני סיפא אם יש לזו שבעים ושירים ולזו שבעים ושירים עושה קרפף לשתיהן להיות אחד ש״מ: ה״ר יהוסף ז״ל הגיה עשה קרפף שתיהן להיות כאחת: וחייא בר רב אמר קרפף אחד לשתיהן וסיפא דמתני׳ לאו מסקנא דמילתא דרבנן היא אלא ר״מ היא וצריכא לאשמועינן ברישא ובסיפא דאי מרישא ה״א חד לחדא וחד לתרתי קמ״ל דלתרתי יהבינן להו תרי ואי מסיפא ה״א הכא הוא דקאמר ר׳ מאיר דאע״ג דאיכא קרפף לכל חדא אמרינן חדא היא משום דדחיקא תשמישייהו דהואיל וקרובות אין להם נוי העיר בשתי קרפפות עד דאיכא טפי הלכך עושה קרפף את שתיהן להיות אחת אבל חדא דלא דחיקא תשמישתה שאין עיר אחרת סמוכה לה ויש לה אויר הרבה אימא לא ניתיב לה קרפף כלל קמ״ל. וממתני׳ דבסמוך דקתני וכן שלשה כפרים וכו׳ מקשינן בגמ׳ לרב הונא דקתני בה עשה אמצעי את שלשתן להיות אחד טעמא דאיכא אמצעי דהשתא אין בין עיר לעיר אלא קרפף אחד הא לאו הכי לא ומשנינן הא איתמר עלה לא משולשין ממש אלא כל שאילו מכניס אמצעי וכו׳ כדפי׳ ר״ע ז״ל: וה״ר יהונתן ז״ל פי׳ סוגית המשנה כולה כחייא בר רב וז״ל אם יש לזו ע׳ אמה ושירים סיפא ר״מ קתני לה וכו׳ עד והיוצא מזו ללכת דרך חברתה חוצה לה מודד מחומת חברתה ואילך וכתב דאע״פ שהוא מחמיר בעירוב הלכתא כותיה אבל הרמב״ם ז״ל שם ביד פסק כרב הונא: וכתוב בתוס׳ כאן וגם בריש סוכה דף ג׳ וז״ל (התוס׳) אשר כאן ונראה דאפילו בית ובית בלא עיר נותנין להם קרפף אחד לשתיהן דאלת״ה עיר שאין לה חומה במה יתחברו הבתים ליחשב כאחת אם לא ע״י שמובלעים יחד תוך ע׳ אמה ושירים דאין סברא להצריך שיגעו זה בזה ולפי זה לר׳ חייא בר רב דאמר קרפף אחד לשתיהן לאו דוקא דהא דקאמרי רבנן ב׳ עיירות הה״נ בית ובית אלא אגב דנקט ר״מ עיר אחת נקטי רבנן ב׳ עיירות ע״כ בקיצור:
קרפף. לשון הרמב״ם הוא *)⁠צלע מצלעות מרובעות מדתו בית סאתים והוא שבעים ושירים עכ״ל. עשאו שם משותף או מושאל. דלעיל משנה ג׳ פרק ב׳ פי׳ כדברי הר״ב שם. ונלמד מענינו:
אם יש לזו שבעים אמה ושירים כו׳. וכן במשנה דלקמן מאה וארבעים ואחד ושליש וכן העתיקו הרמב״ם בפ׳ כ״ח מה״ש והטור סימן שצ״ח וזה סותר לפסק הרמב״ם והר״ב בפרק ב׳ משנה ה׳ דפסקו דלא כר״ע דסבירא ליה הכי אלא כחכמים דסבירא להו עוד דבר מועט המשלים לבית סאתים ממש. ובתוספות פ״ב דף כ״ג ע״ב כתבו אמתניתין דמאה וארבעים ואחד ושליש דלקמן. דאתיא כר״ע א״נ לא חש לצמצם ע״כ. אך הרמב״ם בפט״ז מה״ש כתב לשיעור של בית סאתים שהוא ע׳ ושירים על ע׳ ושירים והיינו הא דר׳ עקיבא וכ״כ בטור סימן שצ״ח. נראה שחזר בו הרמב״ם ופסק כר׳ עקיבא משום דהנך סתמי דהכא משמע כוותיה:
{ז} קַרְפֵּף. הוּא צֶלַע מִצְּלָעוֹת מְרֻבָּעוֹת מִדַּת בֵּית סָאתַיִם וְהוּא שִׁבְעִים וְשִׁירַיִם. הָרַמְבַּ״ם. עֲשָׂאוֹ שֵׁם מְשֻׁתָּף אוֹ מֻשְׁאָל, דִּבְפֶרֶק ב׳ מִשְׁנָה ג׳ פֵּרֵשׁ כְּהָרַ״ב שָׁם וְנִלְמַד מֵעִנְיָנוֹ:
יב) נותנין קרפף
רווח כמו חצר:
יג) לעיר
ר״ל שלא יתחיל למדוד התחום רק אחר ע׳ אמה וד׳ טפחים מהעיר, שנחשבים כמו חצר לתשמישי בני העיר (עפ״ד דביצה):
יד) אלא בין שתי עיירות
הסמוכות:
טו) אם יש לזו שבעים אמה ושירים ולזו שבעים אמה ושירים
שרחוקות זו מזו קמ״א אמה וב׳ טפחים, כשיעור ב׳ קרפיפין:
טז) עושה קרפף לשתיהן להיות כאחת
ר״ל כעיר אחת למדוד תחום כל א׳ חוץ לחברתה. וקיי״ל דגם לעיר א׳ נותנין קרפף א׳, ואם יש בית א׳ תוך ע׳ אמה ושירים מהעיר ואפי׳ הבית ההוא הוא מן הצד ממקום המדידה, כגון שמודד מאמצע מזרח העיר, והבית ההוא בקצה מזרח דרומית מהעיר, מותח חוט כנגד כל צד מזרח, ומודד ע׳ אמה ושיריים ממקום שמול הבית אף במקום שאין שם הבית בכל צד המזרח כרמ״א סי׳ שצ״ח, ונ״ל ראיה מעירובין (פ״ה מ״ד) דבהגיע לגדר מבליעו וחוזר למדתו ודו״ק. מיהו בית א׳ אין דינו כעיר (שם ד׳ וז׳):
נותנין קרפף לעיר דברי רבי מאיר – קרפף הוא מונח אורבני למגרש פתוח סביב החצר או סביב היישוב כולו. במשנת ביצה שנינו: ״מביאין עצים מן השדה מן המכונס ומן הקרפף אפילו מן המפוזר, איזהו קרפף כל שסמוך לעיר דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר: כל שנכנסין לו בפותחת ואפילו בתוך תחום שבת״1. כלומר, הקרפף הוא מקום ריכוז לעצים, תחום ביניים בין החצר והשדה. עצים בשדה אינם מזומנים ואינם מוכנים, ולכן אסור להשתמש בהם ביום טוב. עצים בחצר נחשבים תמיד מוכנים, וגם עצים בקרפף נחשבים מוכנים. בדרך כלל הקרפף הוא סמוך לעיר, וממקורות אחרים משמע שיש לעתים קרפף שהוא צמוד לחצר. אך בדרך כלל הקרפף הוא סמוך ליישוב. מדברי רבי יוסי משמע שיש גם קרפף בשדה, וספק אם גם לו אותו דין לעניין הכנת העצים.
במשנתנו הקרפף משמש במשמעות הלכתית, הווה אומר זהו מונח שמקורו תפקודי (חצר נוספת בגודל כלשהו), כלומר תחום המקיף את העיר. משנתנו מלמדת שאין מחשבים את תחום שבת מקו הבתים החיצוני, אלא מעניקים לעיר תחום נוסף וממנו מודדים את אלפיים האמה. לדעת רבי מאיר לכל יישוב ניתן שטח נוסף זה של קרפף, היינו שבעים אמה ושיריים (איור 29.
חכמים אומרים לא אמרו בקרפף אלא כבין שתי עיירות – ״כבין״ משמעו כמו בין שתי עיירות. לעתים האות כ״ף מופיעה בתחילת מילה לשם הדגשה, כמו ״הרי אני כבן שבעים שנה״, או ״אמור לו כהלכות הפסח״2. אם יש לזו שבעים ושירים ולזו שבעים ושיריים עשה קרפף לשתיהם להיות כאחת – רק אם מצויות שתי עיירות סמוכות שהמרחק ביניהן אינו יותר ממאה וארבעים אמה ושיריים מעניקים להן מעין זכות לקרפף, כדי לאחד אותן ולהעניק לשתי העיירות מעמד הלכתי של עיר אחת.
ברור שלדעת הכול מעניקים לעיר תחום נוסף כדי להקל על איסור תחומין, אלא שנחלקו תנאים בתוספת קרפף: רבי מאיר מקל, וחכמים מחמירים מעט יותר. בירושלמי מובאות דרשות תנאיות המשמשות אסמכתה לדעות התנאים (כב ע״ג)⁠3. לא ברור האם הקרפף קודם להתקנת בסיס העירוב (בהתאם לרוחות העולם וכפי שמופיע באיור 29, (או שקודם מרבעים את העיר ואחר כך מתקינים לה קרפף. יתר על כן, דברי חכמים אינם מציאותיים, שכן המרחק הרגיל בין עיירות שונות ודאי היה גדול מ- 141 אמות (שני קרפפים). דומה, אפוא, שלפנינו דרך מלאכותית ותאורטית להגדיל את תחום העיר, אבל להלן נציע הסבר מציאותי למשנה, בעקבות בעל הון עשיר.
המרחק שבעים אמה ושיריים אינו מקרי. פעמיים שבעים אמה ושיריים הם לפי התוספתא ״מאה וארבעים ואחד ושליש. רבי יהודה אומר חוץ לשבעים ושירים היה שם דבר מועט, לא נתנו חכמים שיעור״ (תוספתא עירובין פ״ד [ו] ה״ט)⁠4. כלומר שיריים הם שני שליש אמה, ולכן פעמיים שבעים אמה ושיריים הם מאה ארבעים ואחת אמות ושליש אמה. שבעים אמה ושני שלישים על שבעים אמה ושני שלישים הם 4946 אמות רבועות, קצת פחות מ- 5000 אמות רבועות שהן בית סאתיים. על כך רבי יהודה אומר שפער זה הוא דבר מועט, זניח בלשוננו, וחכמים לא התחשבו בו. השיעור של בית סאתיים נקבע על פי שטח חצר המשכן, וכפי שאמרנו במבוא למסכת שבת המשכן השפיע על עיצוב הלכות שבת ובעיקר על עיצובן החיצוני. חז״ל מציגים כאילו כל הלכות שבת ורשימת אבות המלאכה נגזרו ממלאכות המשכן. גם אם העמדה זו אגדית ומאוחרת, ברור שפרטים רבים אכן הושפעו מהמשכן או מהמקדש. כפי שראינו גם בתחילת המסכת, רוחב הפתח לצורך התקנת עירובי מבואות הוא כפתח המקדש. זו כמובן רק זיקה סמלית וספרותית5, אך מערכת סמלים זו הפכה את שפת המקדש לשפה של דיני שבת.
את הרקע ההלכתי נברר לאחר לימוד המשנה הבאה, שכן שתי המשניות עוסקות באותו נושא; במסגרת משנתנו נסתפק בבירור המשמעות ההיסטורית של ההלכה. המשנה מציגה מצב שבו שני יישובים (״עיירות״) שוכנים במרחק קטן אחד מהשני, 70 עד 141 אמה (ראו להלן). במשנה הבאה מדובר בשניים או שלושה ״כפרים״ שהמרחק ביניהם 141 אמה ושליש לכל היותר. מבחינה מילולית-פורמלית ״עיירות״ הן ריבוי של עיר, ועיר היא כפר גדול מכונס ובו עשרות ומאות משפחות. לא מצינו עיירות כפריות הסמוכות זו לזו מרחק כה קטן. לעומת זאת נמצאו כפרי בת6 או מבנים בודדים הסמוכים זה לזה. המשנה הבאה מדברת אפוא על ״התגבבות״7 של כפרי בת אחדים הרחוקים זה מזה כמה עשרות מטרים. על כן דומה שגם העיירות במשנתנו אינן כפרים מגובבים אלא עיר במשמעות שונה. חוקרים כבר עמדו על כך ש״עיר״ בלשון חכמים היא גם בית אחוזה. יש הסבורים שכל ״עיר״ כזו היא בית אחוזה גדול, ואולי חלק מה״ערים״ הם בתי חווה קטנים יותר8. כך או כך, המשנה מדברת על מבנים בודדים הסמוכים זה לזה, וחכמים מאפשרים למבנים אלו להגדיר את עצמם ככפר מבחינה הלכתית. יש להניח שברבות הימים ייבנו עוד מבנים והמכלול יהפוך לכפר לכל דבר.
בתוספתא (פ״ד הי״ב) נרשם במקום כפרים ״מגדלים״. המגדל הוא מבנה שדה קטן, 4x4 מטר גודלו, שנבנה למטרות אכסון יין ושמירה (ראו לעיל, פ״ג מ״ג). המגדל מקביל לעיירות ולכפרים, ולמעשה הוא מבנה ברמת תפקוד נמוכה עוד יותר משניהם. ריכוז מגדלים סמוכים הוא תופעה מוכרת, בעיקר בשומרון9.
1. משנה, ביצה פ״ד מ״ב, וראו פירושנו שם ודיוננו במונח ״קרפף״.
2. ספראי וספראי, הגדת חז״ל, עמ׳ 210, וראו דברינו לעיל, פ״ד מ״ד, בראשית המשנה.
3. ראו בעל קרבן עדה, הטוען שכלל אין מחלוקת בין התנאים.
4. לבירור שבעים אמה ושיריים ראו גם לעיל, פ״ב מ״ג.
5. ראו עוד פירושנו לעיל, פ״א מ״א, והמבוא למסכת שבת.
6. ״כפר בת״ הוא מונח מודרני לכפרים קטנים סביב כפר מרכזי (״כפר אם״). בדרך כלל תושבי כפרי הבת יוצאים מכפר האם מסיבות מגוונות, ומקימים כפר קטן ליד השטחים החקלאיים שלהם.
7. תהליך ההיווצרות של כפר מגובב.
8. הירשפלד, בתי אחוזה; אפלבאום, העיר; ספראי, הכלכלה, עמ׳ 82-99; ספראי, מבנים בודדים.
9. ראו הספרות בפירושנו לעיל, פ״ג מ״ג.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ג) וְכֵן שְׁלֹשָׁה כְפָרִים הַמְּשֻׁלָּשִׁין, אִם יֵשׁ בֵּין שְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים מֵאָה וְאַרְבָּעִים וְאֶחָד וּשְׁלִישׁ, עָשָׂה אֶמְצָעִי אֶת שְׁלָשְׁתָּן לִהְיוֹתָן כְּאֶחָד.
And likewise, in the case of three villages that are arranged as a triangle, if there are only 141⅓ cubits separating between the two outer villages, the middle village combines the three villages into one.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ג] וְכֵן בִּשְׁלֹשָׁה כְפָרִים הַמְשֻׁלָּשִׁים: אִם יֵשׁ בֵּין שְׁנֵי הַחִיצוֹנִים מֵאָה וְאַרְבָּעִים וְאַחַת וּשְׁלִישׁ, עָשָׂה הָאֶמְצָעִי שְׁלָשְׁתָּן לִהְיוֹת כְּאַחַת.
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ב]

אם השירים הן שני שלישים הדבר ברור שיהיה שעור שני קרפפות מאה וארבעים ואחת ושליש. וענינו שאם היה שעור המרחק בין שנים החיצונים בכדי שאם נדמה שהאמצעי נמצא ביניהם יהיה בינו ובין כל אחד מן החיצונים שני קרפפות מכל צד. והתנאי השני שיהא בין האמצעי ובין כל אחד מן החיצונים אלפים אמה או פחות, ואז יהיו השלשה כעיר אחת ותהיה המדידה חוצה להם. וזו צורתן:
וכן שלשה כפרים המשולשין כו׳ – כשהן השירים שני שלישים הוא מבואר שיהיה שיעור שתי קרפיפות מאה ואחת וארבעים ושליש והכוונה כי כשיש בין שנים החיצונים מן המרחק שיעור כשנדמה האמצעי שהוא ביניהם יהיה הנשאר בינו ובין כל אחד מהם שתי קרפיפות מכל צד ובתנאי שני שיהיה האמצעי בינו ובין כל אחד משנים החיצונים אלפים אמה או פחות ואז ישובו השלשה כמו מדינה אחת ותהיה המדידה חוצה להם :
וְכֵן שְׁלֹשָׁה כְפָרִים הַמְּשֻׁלָּשִׁים. לֹא מְשֻׁלָּשִׁים מַמָּשׁ, אֶלָּא שְׁלִישִׁי עוֹמֵד מֵרָחוֹק כְּנֶגֶד בֵּין הַחִיצוֹנִים, וְכָל שֶׁאִלּוּ מַכְנִיס אֶמְצָעִי לְבֵינֵיהֶן וְאֵין בֵּין זֶה לָזֶה אֶלָּא קמ״א אַמָּה וּשְׁלִישׁ, שֶׁהֵן שִׁבְעִים אַמָּה וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים לָזוֹ וְשִׁבְעִים אַמָּה וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים לָזוֹ, וְכֵן לְצַד הָעִיר הַחִיצוֹנָה הָאַחֶרֶת אֵין בֵּין הָאֶמְצָעִית לְבֵינָהּ אֶלָּא מֵאָה וְאַרְבָּעִים וְאֶחָד אַמָּה וּשְׁלִישׁ, הֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן נֶחְשָׁבוֹת כְּאַחַת, וְהַיּוֹצֵא מֵאַחַת מֵהֶן לֵילֵךְ דֶּרֶךְ חַבְרוֹתֶיהָ מוֹנֶה מֵחוֹמַת חֲבֵרְתָהּ הַחִיצוֹנָה. וְכַמָּה יְהֵא בֵּין הָאֶמְצָעִית לַחִיצוֹנִית, אַלְפַּיִם אַמָּה, דְּהוֹאִיל וִיכוֹלָה לָבֹא אֶמְצָעִית לַחִיצוֹנָה וְחִיצוֹנָה לָאֶמְצָעִית בְּלֹא עֵרוּב אָמְרִינַן רוֹאִין כְּאִלּוּ אֶמְצָעִית נְתוּנָה בֵּינֵיהֶן. אֲבָל אִם רְחוֹקָה יוֹתֵר מֵאַלְפַּיִם לֹא אָמְרִינַן רוֹאִין:
וכן שלשה כפרים משולשים – on actually a triangle, but the third stands from afar corresponding to between the outer ones (i.e., towns), and everything, for whereas, the middle [town] enters between them and there isn’t anything between this one and that one other than one-hundred and forty one and one-third cubits, which are seventy cubits and two-thirds [of a cubit] to this one, and seventy and two-thirds [of a cubit] to that one, and similarly, to the side of the other outer city/town. There is nothing between the middle one (i.e., town/city) and it other than one-hundred and forty-one cubits and one-third [of a cubit], all three of them (i.e., the towns/cities) are thought of as one [city/town]. But the person who leaves from one of them to to go through its neighbor counts from the wall of its outer neighbor. And how much should there be between the middle [city/town] to the outer [city/town]? Two-thousand cubits, for since the middle [town/city] is capable of going to the outer one and outer one to the middle one without an Eruv, we state that we see it as if the middle one is placed between them. But if it is further than two-thousand [cubits], we don’t say that we see it.
וכן שלשה כפרים המשולשין וכו׳ ביד שם פכ״ח סי׳ ה׳ ובפסקי הרא״ש ז״ל פ׳ שני דמגילה דף ל״ז. וכתב ה״ר יהוסף ז״ל ס״א וכן בשלשה ופי׳ הדבר הוא דקאי אלעיל דקאמר אלא כבין שתי עיירות ועלה קאמר וכן בשלשה כפרים אמרו דין קרפף ע״כ: וכתב ה״ר יהונתן ז״ל סיפא זו ר״מ קתני לה דס״ל דנותנין קרפף לכל עיר ועיר אבל תוס׳ ז״ל לדעת חייא בר רב כתבו דהך סיפא אפשר דאתיא כרבנן ע״ש: והקשה ה״ר יהונתן ז״ל וא״ת ולמה הוצרך להיות האמצעי ביניהן שלא נשאר לשתי כפרים אלא שיעור קרפף אחד ביניהן ומפרש בגמרא שקולא שני׳ בא התנא להודיענו במדידת תחומין והיינו דקאמר וכן כמו שהקלנו במדידת הקרפפות שאנו מוסיפין אותן על התחומין ג״כ יש קולא אחרת בדבר תחומין דרואין והאי משולשין לא משולשין ממש קאמר וכו׳: וכמה יהא בין אמצעית לחיצונות דאמרי׳ רואין אלפים אמה דהואיל ויכולה לבא וכו׳ כדפי׳ ר״ע ז״ל: וכתב ה״ר יהונתן ז״ל בסוף דבריו ומפורשת כל המשנה לדעת חייא בר רב ואע״פ שהוא מחמיר בעירוב הלכחא כותיה ע״כ וכמו שכתבתי במתני׳ דלעיל ומשמע מפירושו ז״ל דגם לדעת חייא בר רב מוקמינן דלא משולשין ממש קאמר אבל מדברי מפרשים אחרים ראיתי דלחייא בר רב יכולין להיות משולשין ממש וכן משמע פשטא דשמעתא דגמרא: ועיין במ״ש בשם התוס׳ דלעיל פ׳ שני סימן ה׳: ועיין בספר לבוש החור שם סי׳ שצ״ח ותוסיף לקח טוב:
אם יש בין שנים החיצונים מאה וארבעים ואחד ושליש. פירש הר״ב לא משולשים ממש וכו׳. ודקתני בין שנים החיצונים הכי קאמר אם יש אויר בין שני החיצונים כדי להתמלאות אמצעי ולעמוד אויר הנשאר בין אמצעי ולחיצונים מכאן ומכאן על קמ״א ושליש לכאן וקמ״א ושליש לכאן דהיינו ב׳ קרפיפות לשניהן רואין וכו׳ אבל אם רבה אויר יותר מכאן לא אמרינן רואין. ל׳ רש״י:
מאה וארבעים ואחד ושליש. עיין מ״ש במשנה דלעיל:
{ח} וּדְקָתָנֵי בֵּין שְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים הָכִי קָאָמַר, אִם יֵשׁ אֲוִיר בֵּין שְׁנֵי הַחִיצוֹנִים כְּדֵי לְהִתְמַלְּאוֹת אֶמְצָעִי וְלַעֲמֹד אֲוִיר הַנִּשְׁאָר בֵּין אֶמְצָעִי לַחִיצוֹנִים עַל מֵאָה אַרְבָּעִים וְאַחַת וּשְׁלִישׁ לְכָאן וּמֵאָה אַרְבָּעִים וְאַחַת וּשְׁלִישׁ לְכָאן, דְּהַיְנוּ שְׁתֵּי קַרְפֵּפוֹת לִשְׁנֵיהֶן, רוֹאִין כוּ׳, אֲבָל אִם רָבָה אֲוִיר יוֹתֵר מִכָּאן לֹא אָמְרִינַן רוֹאִין. רַשִׁ״י:
יז) וכן שלשה כפרים המשולשין
שעומדין כמשולש כזה?:
יח) מאה וארבעים ואחד ושליש
ר״ל אלו היו מכניסין כפר א בין כפר ב׳ וג׳, היו קמ״א אמה וב׳ טפחים מא׳ לב׳, וקמ״א אמה וב׳ טפחים מא׳ לג׳ מלבד רוחב כפר א׳ בעצמו:
יט) עשה אמצעי את שלשתן להיותן כאחד
והוא שכפר א׳ אינו רחוק מכפר ב׳ או מכפר ג׳ יותר מאלפיים (שם ס״ח):
וכן בשלשה כפרים המשולשים – שלושה כפרים הבנויים בצורת משולש, והמרחק בין שני הכפרים שבבסיס המשולש (הכפרים הרחוקים) הוא מאה ארבעים ואחת אמה, כלומר שניתן לצרף את שניהם לכפר אחד על ידי קרפף; וכן יש מרחק של שבעים אמה ושיריים בין הכפר האמצעי לשני הקיצוניים – ניתן לצרף את כולם לכפר אחד גדול. להלן נראה פירושים אחרים למימרה. בעל ״הון עשיר״ מעיר שהמינוח ״כפרים״ או ״מגדלים״ (להלן) אינו מקרי. עד עתה דובר בעיירות; אין זה רגיל שיהיו שלוש עיירות במרחק כה קטן, אבל הדבר ייתכן בבתים בודדים, ב״כפרונים״ קטנים או במגדלים. ואכן תופעה רגילה היא שכפרי בת מרוכזים במעין ״אשכול״, או שהמגדלים סמוכים זה לזה.
אם יש בין שני החיצונים מאה וארבעים ואחת ושליש – כמו שבארנו, עשה האמצעי שלשתן להיותן כאחת – לפי דרכנו, הכפר (המבנה) האמצעי הופך את שלושתם לכפר אחד.
המשנה סובלת כמה פירושים, ונפתח בתוספתא. לאחר הצעת המחלוקת של רבי מאיר וחכמים היא מוסיפה: ״היו שלשה מגדלים והאמצעי מובלע בינתים, אם אין בין שנים החיצונים מאה ארבעים ואחד ושליש מכניסן לאמצע ומרבע כנגדן״ (תוספתא עירובין פ״ד [ו] הי״ב). ״מכניסן לאמצע״ משמעו מצרף, היינו כמו שפירשנו שניתן לחבר שתי עיירות שהמרחק ביניהן פחות מ- 3.141 אמות.
לכאורה אין הסבר זה מסביר את החידוש במשנה ג בהשוואה למשנה ב, ולשם מה נחוץ הכפר השלישי; שכן לפי הדרך שבה ביארנו את המשנה לעיל ניתן לחבר גם שני כפרים הרחוקים זה מזה כ- 3.141 אמות לכפר אחד, אם כן מה מוסיף הכפר השלישי? קושי אחר הוא שאם כך הוא, הרי גם אם הכפר השלישי רחוק מהאחרים כ- 3.141 אמות ניתן לכאורה להפוך את כולם לכפר אחד. יתר על כן, הירושלמי מוסיף שאותו דין קיים אפילו אם הם ״עשויים כשורה״, אם כן שוב מדוע לא יחול על הכפר השלישי אותו דין כמו על השניים הראשונים, ואם הכפר השלישי מצוי באמצע השורה לשם מה הוא נחוץ, הרי גם בלעדיו ניתן לחבר את שני הכפרים?
את התוספתא ניתן לתרץ שהיא מדברת על מגדלים, יישוב ברמה נמוכה יותר מכפר, וגם מגדלים ניתן לחבר ולא רק כפרים. ברם כיצד נסביר את המשנה המדברת על כפרים? דרך אחת להסבר היא שמשנה ב מדברת על שני יישובים, ולפי רבנן ניתן להוסיף שני קרפפים לשני יישובים לכל היותר, אך אין ליצור שרשרת של קרפפים. הכפר או המגדל השלישי אינם מוסיפים לאורך התחום החדש, אלא רק לרוחבו, וכך נוצר תחום שאורכו לכל היותר 3.141 אמות, ורוחבו זהה. על כל פנים, למשנה ג יש משמעות רק לחכמים, ועבור רבי מאיר היא בבחינת פשיטא, ולדעתו התחום המשותף גדול עוד יותר ולכל כפר יש קרפף גם לכיוון חוץ. בירושלמי נוסף משפט המפריד בין שתי המשניות: ״רבי יעקב בר אחא... בשם שמואל בר אבא סלקת מתניתא״ (כב ע״ג). את משנה ג שמואל מסביר שם ״בעשויים שורה, בר קפרא אמר בעשויים צובה1. היידנו (איזה הוא) אמצעי? ניחא מאן דמר בעשויים שורה ההנו אמצעי. מאן דאמר בעשויים צובה היידנו אמצעי? אמר רב שמואל אחוי דרבי ברכיה אין תמשח מן ההן ההנו אמצעי אין תמשח מן ההן ההנו אמצעי״ וכו׳.
סלקת מתניתא הוא ביטוי מקוצר מ״על דעתין דרבנין דהכא סלקת מתניתא״2, או בסגנון דומה. כלומר זה סוף המשנה, ומה שלהלן הוא משנה אחרת העולה לדעה אחרת, או רק לדעה של אחד התנאים הנזכרים לעיל.
דומה שאכן לרבי מאיר אין במשנה חידוש, אבל לדעת חכמים יש במשנה תוספת, ולשם כך יש להבין את חכמים בדרך שונה. חכמים אינם מתירים לערב יחדיו שתי עיירות המרוחקות כ- 3.141 אמה, אלא רק אם המרחק בין היישובים הוא שבעים אמה ושיריים. פירוש זה אפשרי במשנה, אך לא בתוספתא. מכל מקום, משנה ג מחדשת שאם בין היישובים מצוי כפר שלישי הוא יכול לחבר את השניים לשרשרת שאורכה המרבי 3.141 אמות, ואם הם ארבעה כפרים אורך השרשרת יכול להגיע עד 212 אמות (666.70+333.141. (
את המחלוקת אם הכפרים עשויים כשורה או כחצובה יש להסביר באופן זה. אם הכפרים ערוכים כשורה נקבל תחום עירוב בצורת מלבן שמידותיו 6.3x70.141 אמה, ולכל הדעות שלושת הכפרים הם יחידת עירוב אחת; אולם בר קפרא מחדש שאפילו הם עשויים כחצובה יגדל רוחב היחידה. המשך הירושלמי הוא לשיטת בר קפרא, והתלמוד שואל מהו האמצעי, הרי אם הם עשויים כחצובה כל אחד עשוי להיחשב לאמצעי, והביטוי ״אמצעי״ מובן רק לשיטת שמואל. המשך הירושלמי מעניין, אך הוא חורג ממסגרת דיוננו.
עד עתה הצענו שני פירושים, האחד משתמע מהתוספתא והשני מהירושלמי. בתלמוד הבבלי שניהם מובאים, כמחלוקת: רב הונא סובר כתוספתא, ורב חייא בר רב סובר כירושלמי (נז ע״א). לדעת הבבלי פשט המשנה כרבי חייא, אך ניתן לפרשה גם כרב הונא. משנה ג היא או לשיטת רבנן, כמו שפירשנו, או לשיטת רבי מאיר, והחידוש הוא שניתן לתת תורת קרפף לשני כיוונים, מתוך הנחה ששלושת הכפרים מוצבים כחצובה. זאת ועוד, הבבלי מביא ברייתא שדין כפרים משולשים חל גם אם אין כפר אמצעי. הבבלי נזקק לה כדי לענות על השאלה שהצגנו לעיל, לשם מה צריך כפר אמצעי. מוכרחים להודות שנראה כאילו ברייתא זו חולקת על משנתנו. אם אכן משנה ג היא כחכמים, הרי שלדעת רבי מאיר אין צורך בכפר האמצעי, וכל שני כפרים הרחוקים זה מזה כ- 3.141 אמות יכולים להתחבר על ידי הקרפפים שלהם (איור 30 בעמוד הבא).
לסיכום, אפשר לבאר את משנתנו בדרכים שונות:
• שתי צורות להבנת דברי חכמים: ניתן לערב שני כפרים המרוחקים כ- 3.141 אמות זה מזה, או שניתן לערב רק כשהם מרוחקים כ- 6.70 אמות.
• שתי צורות להבנת משנה ג: הכפרים סדורים כחצובה או כשורה – בירושלמי שתי הדעות מיוצגות, בבבלי רק הדעה הראשונה, כחצובה.
• שתי דעות לפירוש משנה ג: לדעת רבי מאיר בלבד, או לדעת רבנן. אם נפרשה לרבנן – הרי שדווקא לשלושה כפרים ניתן להתקין עירוב משותף, ואם היא לשיטת רבי מאיר – הרי שהוא מאפשר התקנת עירוב גם לשני כפרים.
מכל מקום, חשוב לציין שחכמי דור אושא דנים בשאלות של התגבבות המבנים הבודדים לכפר. ייתכן שעיסוקם בנושא נובע רק מהתהליך ההלכתי שהתחולל בדור זה – תהליך גיבוש ההקלות וניסוחן המשפטי. ברם ייתכן שגם חכמי אושא נדרשו לשאלה משום שתהליך גיבוב הכפרים התעצם בתקופתם. אכן, עד מרד בר כוכבא היו בתי החווה הבודדים מרובים, ובמאה השנייה שלאחריו התחולל תהליך של גידול וגיבוש הכפרים, ואולי נמצא הד לכך בדיוניהם של חכמי דור אושא3.
1. ״צובה״ היא חצובה, כלומר בצורת הניקוד סגול.
2. ירושלמי שבת פ״ג ה״ג, ו ע״א; פי״ט ה״א, טז ע״ד; נידה פ״א ה״ז, מט ע״ג; ליברמן, ירושלמי כפשוטו, עמ׳ 80.
3. לדעת הירשפלד, בדורות התנאים חוסלה תופעת בתי החווה, והכפרים הפכו לעמוד התווך של תפרוסת היישוב. גם ספראי מסכים לכך, אם כי לדעתו השינוי היה הרבה פחות דרמטי. כפרים קטנים היו לפני חורבן בית שני, ובתי חווה ובתי אחוזה נותרו גם במאות השנייה והשלישית. ראו הירשפלד, בתי אחוזה; ספראי, מבנים בודדים, וראו הנספח למסכת דמאי.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ד) אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא בְחֶבֶל שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה, לֹא פָחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. וְלֹא יִמְדּוֹד אֶלָּא כְנֶגֶד לִבּוֹ. הָיָה מוֹדֵד וְהִגִּיעַ לְגַיְא אוֹ לְגָדֵר, מַבְלִיעוֹ וְחוֹזֵר לְמִדָּתוֹ. הִגִּיעַ לְהָר, מַבְלִיעוֹ וְחוֹזֵר לְמִדָּתוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵצֵא חוּץ לַתְּחוּם. אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַבְלִיעוֹ, בָּזוֹ אָמַר רַבִּי דוֹסְתַּאי בַּר רַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, שָׁמַעְתִּי שֶׁמְּקַדְּרִין בֶּהָרִים.
One may measure a Shabbat limit only with a rope fifty cubits long, no less and no more, as will be explained in the Gemara. And one may measure the limit only at the level of one’s heart, i.e., whoever comes to measure the limit must hold the rope next to his chest.
If one was measuring the limit and he reached a canyon or a fence, the height of the fence and the depth of the canyon are not counted toward the two thousand cubits; rather, he spans it and then resumes his measurement. Two people hold the two ends of the rope straight across the canyon or the fence, and the distance is measured as though the area were completely flat. If one reached a hill, he does not measure its height; rather, he spans the hill as if it were not there and then resumes his measurement, provided he does not thereby go out beyond the city’s Shabbat limit, as those watching the surveyor might mistakenly think the limit extends to that point.
If, due to the width of the canyon or hill, he cannot span it, with regard to this situation Rabbi Dostai bar Yannai said in the name of Rabbi Meir: I heard that one may pierce hills. In other words, one measures the distance as if there were a hole from one side of the hill to the other, so that in effect, he measures only the horizontal distance and ignores the differences in elevation.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ד] אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא בְחֶבֶל שֶׁלַּחֲמִשִּׁים אַמָּה, לֹא פָחוּת וְלֹא יָתֵר.
וְלֹא יָמוֹד אֶלָּא כְנֶגֶד לִבּוֹ.
הָיָה מוֹדֵד, הִגִּיעוּ לַגַּיְא אוֹ לַגָּדֵר, מַבְלִיעוֹ וְחוֹזֵר לְמִדָּתוֹ.
הִגִּיעוּ לְהָר, מַבְלִיעוֹ וְחוֹזֵר לְמִדָּתוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵצֵא חוּץ לַתְּחוּם.
אִם אֵינוּ יָכוֹל לְהַבְלִיעוֹ, בָּזוֹ אָמַר רְבִּי דוֹסְתִּי בִּרְבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רְבִּי מֵאִיר: שָׁמַעְתִּי שֶׁמְּקַדְּדִים בֶּהָרִים.
כיצד מקדרין בהרים התחתון כנגד לבו והעליון כנגד פרסותיו מקדיר ועולה מקדיר ויורד רואה את ההר כאילו בקוע לפניו דברי ר׳ וחכ״א אין מקדרין בהרים היו לפניו [הרי מישור] מודד את המישור [ונשכר] ומניח את ההר הר וגאיות מודד את הגאיות [ונשכר] ומניח את ההר.
היה מודד והגיע לגיא אם יכול להבליע [בתוך חמשים אמה יבליע ואם לאו חוזר ומודד עד מקום שהוא יכול להבליע ומבליע בתוך חמשים אמה] אם היה גיא מעוקם ואין יכול להבליעו מקדיר ועולה מקדיר ויורד [וצופה כנגד מדתו ומודד] היה מודד והגיע [מדה] לכותל אין אומרים [יקוב] את הכותל אלא אומד הכותל וצופה [כנגד מדתו] ומודד א׳ מודד בחבל וא׳ צופה בעיניו בין בהר בין בים בין במישור אחד מדת העבור ואחד מדת התחום אלא [שמדת] התחום מודד בחבל.
חבל זה לא יהא אלא של פשתן. וברור הוא שבכל מדידה נעשה משהו בקירוב, ולפיכך התנה שלא יוסיף על אורך חבל זה ולא יפחות ממנו.
ואמרו ולא ימדוד אלא כנגד לבו – כלומר שמחזיק קצה החבל כנגד לבו לא למעלה מזה ולא למטה.
וענין אמרו מבליעו – שמותח החבל עליו מלמעלה ואינו צריך למדוד שקע הגיא או גובה הגדרות, במה דברים אמורים בשאפשר כלומר שהיה רוחב הגיא חמשים אמה או פחות מכן שהוא שעור החבל, וכן גובה הכתלים, ואם אי אפשר הרי זה מודדו כדרך שיתבאר לקמן. וזה שאמר הגיע להר מבליעו, בתנאי שיהא גבהו על פני האדמה בכדי שאם ימדוד בארץ לארכו חמש אמות יהיה גובה הקו היורד בקצה החמש אמות בזוית נצבת עשרה טפחים, אבל אם היה גבהו על פני הקרקע בכדי שיתלקט גובה עשרה טפחים בקו היורד ויהיה ממנו בקצה ההר פחות מחמש אמות הרי זה ככותל העומד ישר על פני הארץ ואינו צריך להבליעו אלא אומדו בלבד.
ובלבד שלא יוציא חוץ לתחום – כלומר שלא יעמוד זה המודד חוץ לתחום כשרוצה למתוח החבל על מקום גבוה כדי שידע עד היכן מגיע, שמא יראוהו כשהוא מודד שם ויחשבו שעד מקום עמידתו הגיע תחום שבת.
שמעתי שמקדרין בהרים – ענינו האומד והקירוב. וקודר בלשונם החותך, ומקדרין חותכין המדה. וביארו בתלמוד מדידה זו והוא שיקח חבל של ארבע אמות, ואחד עומד בצד הגבוה בהר והשני במקום הנמוך, זה העומד במקום הגבוה נותן קצה החבל כנגד רגלו, וזה שבמקום הנמוך נותן את הקצה השני כנגד לבו, ומרחיק ממנו שיעור החבל. וכן מודדין את כולו ארבע אמות אחר ארבע אמות לפי קירוב זה כדי שידעו כמה יהיה תחום שבת. והלכה כר׳ דוסתאי.
אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה כו׳ – זה החבל ראוי להיות מפשתים וברור הוא כי בכל מדידה יפול בה מעט קירוב ולפיכך התנה שלא יוסיפו על אורך זה החבל ולא יגרעו ממנו. ואמרם ולא ימדוד אלא כנגד לבו רוצה לומר שיתפוש קצת החבל לעומת לבו לא עליו ולא תחתיו. וענין אמרם מבליעו שיפרוש החבל עליו מלמעלה ולא יצטרך למדידת עומק הגיא או גובה הגדר וזה יתכן ר״ל שיהיה רחב הגיא חמשים אמה או פחות שהוא שיעור החבל וכמו כן גובה הגדר ואם לא יתכן ימדוד אותו כאשר נפרש לקמן וזה שאמר הגיע להר מבליעו בתנאי שיהיה גבהו על הארץ כדי שימצא כשימוד מארכו בארץ חמש אמות שימצא בגובה הקו הנופל על קצה החמש אמות על זויות עומדת עשרה טפחים אבל אם יהיה גבהו על הארץ כדי שימצא גבוה עשרה טפחים באותו קו הנופל ויהיה ממנו לקצה ההר פחות מחמש אמות הרי הוא כמו הגדר הגבוה העומד על שטח הארץ ולא יצטרך להבליעו אלא יקח אותו באומד. ובלבד שלא יצא חוץ לתחום רוצה לומר שלא יעמוד אותו המודד חוץ לתחום כשירצה להעביר החבל על המקום הגבוה לראות לאיזה מקום יגיע וזה מפני שנחוש שמא יראה אותו שום אדם כשהוא מודד ויחשוב כי במקום עמידתו הגיע תחום שבת. שמעתי שמקדרין בהרים רוצה לומר האומד והקירוב וקודר בלשונם המחתך ומקדרין מחתכין המדה ופירשו בגמרא זה הענין והוא שיקחו חבל מארבע אמות ויעמוד אחד במקום הגבוה מן ההר והשני במקום הנמוך ממנו ויתן העומד במקום גבוה קצה החבל נגד רגליו והעומד במקום נמוך יתן קצה החבל לעומת לבו ויתרחק ממנו כשיעור אורך החבל וככה ימדדו אותו כולו ד׳ אמות על זה הקרוב עד שיודע כמה יפסוק מתחום שבת והלכה כר׳ דוסתאי.
אֵין מוֹדְדִין. אַלְפַּיִם אַמָּה שֶׁל תְּחוּם שַׁבָּת אֶלָּא בְּחֶבֶל שֶׁל פִּשְׁתָּן אָרֹךְ חֲמִשִּׁים אַמָּה:
לֹא פָחוֹת. שֶׁכְּשֶׁהַחֶבֶל קָצָר נִמְתָּח הַרְבֵּה וּמַאֲרִיךְ (הָאַמָּה) [הַמִּדָּה]:
וְלֹא יוֹתֵר. שֶׁכְּשֶׁהוּא אָרֹךְ הַרְבֵּה כָּבְדוֹ מַכְפִּילוֹ בְּאֶמְצָעִיתוֹ וּמִתְקַצֵּר:
אֶלָּא כְנֶגֶד לִבּוֹ. קָבְעוּ לוֹ חֲכָמִים מָקוֹם לָשׂוּם רֹאשׁ הַחֶבֶל כָּל אֶחָד נֶגֶד לִבּוֹ, שֶׁאִם יִתֵּן זֶה כְּנֶגֶד צַוָּארוֹ וְזֶה כְּנֶגֶד רַגְלָיו הַחֶבֶל מִתְקַצֵּר וְהַתְּחוּמִין מִתְמַעֲטִין:
לְגָדֵר. חוֹמַת אֲבָנִים שֶׁנָּפְלָה וְנַעֲשֵׂית גַּל גָּבוֹהַּ וּמְשֻׁפָּע:
מַבְלִיעוֹ. אִם אֵינוֹ רָחָב חֲמִשִּׁים אַמָּה מִשְּׂפָתוֹ אֶל שְׂפָתוֹ מִלְּמַעְלָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּמִדְרוֹנוֹ הִלּוּךְ יוֹתֵר מֵאֶלֶף, אֵין אוֹמְרִים תַּעֲלֶה מִדַּת מִדְרוֹנוֹ לְמִדַּת הַתְּחוּם, אֶלָּא זֶה יַעֲמֹד עַל שְׂפָתוֹ מִכָּאן וְזֶה יַעֲמֹד עַל שְׂפָתוֹ מִכָּאן וְיַבְלִיעוּ מִדְרוֹנוֹ בְּחֶבֶל אֶחָד:
וְחוֹזֵר לְמִדָּתוֹ. מִדְּקָתָנֵי חוֹזֵר לְמִדָּתוֹ, מַשְׁמַע שֶׁאִם הָיָה רָחְבּוֹ כְּנֶגֶד הָעִיר יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַבְלִיעוֹ שָׁם בַּחֶבֶל, וּבְאֶחָד מֵרָאשָׁיו שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הָעִיר יָכוֹל לְהַבְלִיעוֹ, הוֹלֵךְ וּמַבְלִיעוֹ שָׁם, וּמוֹדֵד וְהוֹלֵךְ שָׁם מִשְּׂפָתוֹ וָהָלְאָה עַד כְּנֶגֶד הַמָּקוֹם שֶׁכָּלֶה בּוֹ רֹחַב הַגַּיְא כְּנֶגֶד הָעִיר, וְחוֹזֵר לְמִדָּתוֹ כְּנֶגֶד הָעִיר, וּמַשְׁלִים אֶת מִדַּת תְּחוּמָיו:
הִגִּיעַ לְהָר מַבְלִיעוֹ. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַר זָקוּף הַרְבֵּה אֶלָּא מְשֻׁפָּע, שֶׁבְּהִלּוּךְ חָמֵשׁ אַמּוֹת מִמֶּנּוּ לֹא יִגְבַּהּ אֶלָּא עֲשָׂרָה טְפָחִים, אֲבָל אִם הוּא זָקוּף עַד שֶׁבְּפָחוֹת מֵהִלּוּךְ חָמֵשׁ אַמּוֹת זָקוּף עֲשָׂרָה טְפָחִים, אֵינוֹ מַבְלִיעוֹ, אֶלָּא אוֹמְדוֹ בִּלְבַד וְהוֹלֵךְ:
וְהוּא שֶׁלֹּא יֵצֵא חוּץ לַתְּחוּם. כְּשֶׁהוֹלֵךְ הַמּוֹדֵד לְהַבְלִיעַ הָהָר אוֹ הַגַּיְא, לֹא יֵצֵא חוּץ לַתְּחוּם לְמָקוֹם שֶׁרָאשֵׁי הַגַּיְא קְצָרִים שֶׁיָּכוֹל לְהַבְלִיעָם שָׁם כְּדֵי שֶׁיַּחְזֹר אַחַר כָּךְ לְמִדָּתוֹ כְּנֶגֶד הָעִיר, גְּזֵרָה מִפְּנֵי שֶׁהָרוֹאֶה אוֹתוֹ מוֹדֵד וְהוֹלֵךְ שָׁם יֹאמַר שֶׁמִּדַּת תְּחוּמִים שֶׁל צִדֵּי הָעִיר בָּאָה עַד כָּאן:
בָּזוֹ אָמַר רַבִּי דוֹסְתַּאי. בְּזוֹ לְמִעוּטֵי עִיר מִקְלָט וְעֶגְלָה עֲרוּפָה הַקְּרוֹבָה אֶל הֶחָלָל, שֶׁאֵין מְקַדְּרִין בָּהֶן:
מְקַדְּרִין. נוֹקְבִין, רוֹאִין כְּאִלּוּ נוֹקְבִין אוֹתָן וּמוֹדְדִים דֶּרֶךְ הַנֶּקֶב לְמַעֵט מִדַּת מִדְרוֹנוֹ, כִּדְאָמְרִינַן בַּגְּמָרָא שֶׁמּוֹדְדִין אוֹתוֹ בְּחֶבֶל שֶׁל אַרְבַּע אַמּוֹת, וְהַתַּחְתּוֹן מֵנִיחַ אֶת הַחֶבֶל כְּנֶגֶד לִבּוֹ וְהָעֶלְיוֹן כְּנֶגֶד רַגְלָיו, וְכֵן מוֹדְדִין אוֹתוֹ כֻּלּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת אַרְבַּע אַמּוֹת, וּמִתְמַעֵט מִדְרוֹן שֶׁל כָּל אַרְבַּע אַמּוֹת חֲצִי קוֹמַת אָדָם. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי דּוֹסְתַּאי:
אין מודדין – two-thousand cubits of the Sabbath limit other than with a flax rope that is fifty cubits long.
לא פחות – that if the rope is short, it is greatly stretched and lengthens [one must say, the measurement].
ולא יותר – when it is too long, it becomes heavy, he doubles it at its middle and shortens it.
אלא כנגד לבו (at level with his heart) – The Sages established for him a place to put the head of the rope, every person level with his heart, for if this person would place it corresponding to his neck and the other corresponding to his feet, the rope would shorten and the [Sabbath] limits would grow shorter.
מבליעו (takes account only of the horizontal span/includes it) – if it is not fifty cubit wide from border to border from above, even though there is in its sloping going more than one-thousand, we don’t say that he should raise the measurement of his slope to the measurement of the [Sabbath] limit, but rather, this should stand on the border from here, and that should stand on its border from there and absorb (i.e., include) it from the slope with one rope.
וחוזר למדתו – for since it teaches, “continues his measuring” – implying that if its width that corresponded to the town/city was more than fifty [cubits] and he was not able to absorb it/include it there with the rope, and with one of its heads that does not correspond to the town/city, he can absorb it/include it there, and measure and go there from the border and beyond until it corresponds to the place where the the width of the valley ends sin it corresponding to he city/town, and he returns to his measurement corresponding to the town/city and completes the measurement of its [Sabbath] limits.
הגיע להר מבליעו – and this is so that the mountain/hill will not be standing upright a great deal, but rather slanting, for in the walking of five cubits from it, he will not raise it (i.e., the rope) other than ten handbreadths, if it is standing straight up until with at least of the distance of five cubits it is standing upright ten handbreadths, he doesn’t include it/absorb it, but rather, estimates it alone and goes on.
והוא שלא יצא חוץ לתחום – when he measurer goes to include the hill/mountain or the valley, he should not leave outside of the [Sabbath] limit to a a place where the tops of the valley are short – that he is able to absorb them there in order that he can return afterwards to his measurement corresponding to the town/city, as a decree, because a person who sees it measures it and goes there would say that the measurement of the [Sabbath] limit of the sides of the city/town come up to here.
בזו אמר רבי דוסתאי – with this, to exclude the city of refuge and the heifer whose neck is broken that is nearest to the space/cavity that they don’t estimate the level distance between two places separated by mountains (see Talmud Eruvin 58a-b – because they are from the Written Torah).
מקדרין – they perforate, they see as if they perforate them and measure the path of the perforation, to exclude the measurement of its sloping, as we stated in the Gemara (Tractate Eruvin 58b) that they measure it with a rope of four cubits and the bottom they place the rope corresponding to his heart and at the top corresponding to his feet, and similarly they measure it all four cubits by four cubits and they deduct the slope of all four cubits by half the height of a person. And the Halakha is according to Rabbi Dostai.
אין מודדין וכו׳. ביד שם פכ״ח מסי׳ י״א עד סי׳ י״ז. ובגמ׳ אמר רב אסי אין מודדין אלא בחבל של סיב פי׳ אותו שגדל ומתגלגל סביב הדקל. תניא אמר ר׳ יהושע בן חנניה אין לך שיפה למדידה יותר משלשלאות של ברזל אבל מה נעשה שהרי אמרה תורה ובידו חבל מדה בספר זכריה והכתיב במשכן של יחזקאל ובידו קנה המדה ההוא לתרעי פי׳ למדת רוחב השערים:
לא פחות. שכשהחבל קצר נמתח הרבה ומארי׳ המדה כך צ״ל בפי׳ ר״ע ז״ל:
הגיע להר מבליעו. והוא שלא יהא הר זקוף וכו׳. לשון ר״ע ז״ל אמר המלקט כתב ה״ר אפרים אשכנזי ז״ל הפירוש הזה הוא מגומגם דכל שכן הוא שדינו להבליעו אבל ה״ר יהונתן ז״ל פירש וז״ל לא שנו שמבליעו לבד אם יכול ואם לא יכול מקדירו כלומר שמודד אלכסונו לא אמרן אלא בהר המתלקט עשרה טפחים מתוך חמש אמות כלומר דניחא תשמישתיה לעלות במדרונו אבל הר המתלקט עשרה מתוך ד׳ אמות שהן כ״ד טפחים שאין שלש חלקים במדרון יותר מן הגובה לא ניחא תשמישתיה כלל ואפי׳ אינו יכול להבליעו אין מקדירו בחבל של ד׳ אמות אלא אומדו והולך לו. ויש גורסין מודדו והכל אחד שמודד עביו של הר בראשו ואומדו לפי ראות עיניו שכך עולה עוביו וחוזר למדתו ע״כ ועיין שם בהרי״ף ז״ל ובבעל המאור ובפי׳ רש״י ותוס׳ ז״ל דבגמרא: ובגמ׳ בלישנא קמא הלשון כך ומפ׳ לה למתני׳ לחומרא לא שנו אלא בהר המתלקט עשרה מתוך ד׳ אבל בהר המתלקט עשרה מתוך ה מודדו מדידה יפה: הגיע להר מבליעו וא״ת אמאי לא כייל להו בהדי הדדי הגיע להר או לגאי או לגדר מבליעו וי״ל משום סיפא כו׳ ואם נאמר דגאי וגדר שוין לגמרי והר חלוק קצת מהם הוה ניחא תוס׳ ז״ל: מבליעו שזוקף עץ גבוה בשפתו מזה ועץ אחר כנגדו בשפתו מזה ומותח החבל מזה לזה כך מפורש בפוסקים:
ובלבד שלא יצא חוץ לתחום. גבול צדדי העיר כדמפ׳ ר״ע ז״ל ופירוש אחר יש לרש״י ז״ל זולת מה שפירש ר״ע ז״ל ובעלי התוס׳ דחו אותו הפי׳: וכתב ה״ר יהוסף ז״ל ובלבד שלא יוציא חוץ לתחום כן מצאתי פי׳ שלא יוציא את מדידתו חוץ לתחום ע״כ:
ואם אינו יכול להבליעו בחבל של חמשים אמה כ״כ בטור. וז״ל תוס׳ ז״ל ואם אינו יכול להבליעו פי׳ אא״כ יצא חוץ לתחום או שהיה גי מעוקם כדקתני בברייתא בגמ׳ עכ״ל ז״ל: והובאה בפ׳ בכל מערבין דף ל״ה ועיין במ״ש שם בסימן ד׳:
בזו א״ר דוסתאי. בזו למעוטי עיר מקלט ועגלה ערופה שאין מקדרין בהן דלא מקילינן בהו כ״כ אלא אנו מודדין אותם מדידה יפה וכל המדרון הוא נחשב כאילו הוא מדרון גמור מפני שהן של תורה והכי איתא בגמ׳ ה״ר יהונתן ז״ל:
מקדרין בהרים. גמ׳ אמר שמואל לא שנו דמקדרין אלא שמעוקם כל כך שאין חוט המשקולת יורד כנגדו פי׳ שכשמניח חוט משקולת הבנאים אצל שפתו והיא יורדת לעמקו מנקפת בשפועו ומעכבה המדרון מלרדת כנגדו אלא מרחיקה מלמטה ועד ד׳ אמות קרי ליה יורד כנגדו פי׳ שירחיק השפוע את המשקולת לקרקעיתו ארבע אמות מכנגד שפתו העליונה וכל שכן יותר אבל אם היה חוט המשקולת יורד כנגדו ששפתו זקופה מאד שאין מתרחקת שפת תחתיתו מכנגד שפת גבהו ד׳ אמות והשאר מן הגי הוא מישור ושוה אין מדת מדרונו ממעט מדת התחום ע״י קדור אלא נכנס לתוכו ומודד קרקעיתו מדידה יפה בקרקע חלקה ויוצא לשפתו ומשלים מדתו והולך. דבעי בגמ׳ וכמה עמקו של גי דנימא מבליעו כשאינו רחב חמשים אמה אמר רב יוסף אפי׳ יותר מאלפים אם חוט המשקולת יורד כנגדו ואם אין חוט המשקולת יורד כנגדו לרבנן עד מאה אמה ולאחרים עד אלפים אמה. ונ״ל מן הערוך דגריס שמקדדין בשני דלתין שהביאו בערך קד ולא הביאו בערך קדר אבל קשה לע״ד למה כל הנהו דמייתי בערך קד הראשון לא בנה מהם ערך בפני עצמו והוא ערך קדד בשני דלתין: אחר זמן רב בא לידי הגהת ה״ר יהוסף ז״ל וראיתי שכתב בקצת ספרים שמקדרין ברי״ש אבל ברוב הספרים יש שמקדדין וכן בערוך גריס בדלי״ת ופירשו מנקבין ע״כ:
בסוף פי׳ ר״ע ז״ל שמתמעט מדרון של כל ד׳ אמות חצי קומת אדם. אמר המלקט כן פירשו רש״י וה״ר יהונתן ז״ל ונראה שר״ל חצי קומת האדם המודד שהוא כמו אמה וחצי:
של חמשים אמה. בגמ׳ אסמכוהו אקרא דכתיב בחצר המשכן (שמות לו) ורוחב חמשים בחמשים ומדלא אמר חמשים חמשים ואמר חמשים בחמשים ילפינן מיניה תרתי. הך דהכא והא דמ״ה פ״ב:
והגיע לגיא או לגדר מבליעו. כ׳ הר״ב אם אינו רחב נ׳ אמה. וכן ל׳ רש״י והמכוון אם אינו רחב כי אם נ׳ אמה. וז״ל הרמב״ם מבליעו. וזה יתכן ר״ל שיהיה רחב הגיא נ׳ אמה או פחות שהוא שיעור החבל וכמו כן גובה הגדר ואם לא יתכן ימדוד אותו כאשר נפרש לקמן ע״כ. ומ״ש הר״ב אע״פ שיש במדרונו יותר מאלף וכן לשון הר״ר יונתן. וקשיא מספר אלף דנקטי. אלא שרוצה לומר עד אלפים. דהכי איתא בגמרא וכמה עומקו של גיא אמר רב יוסף עד אלפים. וכתב הר״ר יונתן ואם רצה לירד בשבת במדרון הגיא. יכול לירד שם ואח״כ יוצא משם ומשלים תחומו כאילו לא ירד בגיא. והר״ב לא פי׳ בהבלעת הגדר היאך ועיין בסמוך:
הגיע להר מבליעו. מסתבר דכמו שבהבלעת הגיא שהוא שעומדים על שני שפתי הגיא מזה ומזה שנמצא שנמדד השטח הרחב ולא השטח הקצר שהרי בכל גיא שהוא כמשולש יש בו שטח קצר והוא בתחתיתו ושטח רחב והוא בעליונו. ואנו מודדין בעליונו בשפתיו שהוא שטחו הרחב. ודכוותיה בהר כשמבליעו והרי הוא כמו כן כמשולש שיש בו שטח רחב ושטח קצר אלא שבהר שטחו הרחב בתחתיתו ומעמדו. ושטחו הקצר בעליונו. ואם להבליעו נמדדהו בשטחו הרחב כמו בהבלעת הגיא. דמאי שנא. כיצד נעשה. וזה ביארו התוספות והרא״ש והטור בסי׳ שצ״ט שזוקף עץ גבוה בשפתו מזה ועץ אחר כנגדו בשפתו מזה ומותח החבל מזה לזה ע״כ. ודלא כהר״ר יונתן שכתב בהבלעה דגדר שעולה זה על שפתו מכאן וזה על שפתו מכאן ומבליע באותו חבל ע״כ. דהשתא אין ההבלעה דגדר שוה להבלעה דגיא. וכתבו בתוס׳ דהא דלא כייל בהדי הדדי הגיע להר או לגדר מבליעו היינו משום סיפא דתני שמעתי שמקדרין בהרים לכך תני הר בפני עצמו אע״ג דקידור שייך נמי בגיא וגדר ע״כ ור״מ מה ששמע מרבו אמר ורבו לענין הרים נשאלה השאלה לפניו. ומ״ש הר״ב והוא שלא יהיה הר זקוף הרבה אלא משופע שבהלוך ה״א ממנו לא יגבה אלא י״ט. גמרא. וכתב הר״ר יונתן טעם בזה משום דניחא תשמישתיה לעלות במדרונו שהרי יש במדרונו ה׳ אמות שהם ל׳ טפחים קודם שיגבה ההר י׳ טפחים וכזה השיעור היה כבש המזבח שהיה ל׳ אמה לגובה ט׳ אמות של מזבח בלא קרנות המזבח והיו עולין בו במשא כבד עם איברי העולות והאימורים נמצא שכשיש במדרון ג׳ חלקים יותר על חלק הגבוה ניחא תשמישתיה. ע״כ. ואע״פ שג׳ פעמים ט׳ עולים רק כ״ז. ובכבש יש עוד ג׳ יתירים. לא קפיד. אבל בלאו הכי. אין הנדון דומה ממש לראיה שהביא. כי זה שאמר שהכבש ל׳ אמה זהו במשך שטחה על הארץ שהיה מחזיק ל׳ אמה מהעזרה עד המזבח וכדתנן בסוף מדות המזבח והכבש ס״ב. והיינו דמזבח עצמו מחזיק על הארץ ל״ב והכבש ל׳. אבל מדרון שפועו תנן התם בפ״ג שהוא ל״ב אמה. ואם נשוה המדות היה צריך שיהיה ג׳ חלקים ומחצה במדרון יותר מן הגובה כי ג״פ ט׳ עולים כ״ז נשארו עוד ה׳ לתשלום ל״ב שהוא מחצית הט׳ ויותר קצת. ומ״ש הר״ב שאם הוא זקוף יותר מזה אומדו כו׳ היינו טעמא לפי שקשה לעלות עליו ולמדדו על גבו כפירוש הר״ר יונתן. וכ״ש לפי׳ התוס׳ שהקילו בו ולאהטריחו להבליעו בחבל של נ׳ אמה ע״י קורות אלא אומדין אותו וכתב בטור דדוקא כשהאומד הוא עד נ׳ אמה שהוא דין הבלעה אבל אם יש בו יותר מנ׳ אמה מקדרין כדלקמן:
חוץ לתחום. פי׳ לתחומי הצדדין וכדמסיים הר״ב תחומים של צדי העיר:
אם אינו יכול להבליע. בחבל של נ׳ אמה. טור. וקאי נמי אגיא וגדר וכדכתבתי לעיל בשם התוספות דקידור שייך נמי בהו אע״ג דהא דאם אינו יכול פירשו תוספות בע״א ומיהו בגיא לא איכפת בין מתלקט י׳ מתוך ה׳ למתוך פחות כדכתב בטור:
בזו אמר רבי דוסתאי כו׳. כתב הר״ב למעוטי עיר מקלט וכו׳ וטעמא מפורש בגמ׳ מפני שהן של תורה ואע״ג דבמשנה ד׳ פ״ג כתבתי דר״מ ס״ל תחומין דאורייתא. הא פריך לה בגמ׳ דלעיל דף ל״ה ע״ב ומשני דהא דלעיל דידיה והא דהכא דרביה ודיקא נמי דקתני שמעתי:
[*שמקדרין. פי׳ הר״ב נוקבין רואין כאלו נוקבין אותן ומודדין דרך הנקב כו׳ והוא לשון רש״י ובפרק בכל מערבין דף ל״ה ע״ב כתב רש״י וז״ל ולשון מקדרין כמו נוקבין דמשוה מדת ההר כאילו הוא נקוב במקום מעמד רגלי העליון. ונמצא לבו במקום שרגליו עומדות עכשיו. וכשנותן החבל עכשיו כנגד מרגלותיו הוה ליה כאילו נותן אותו כנגד לבו בקרקע חלקה כדרך כל המודדין עד כאן]:
{ט} חֲמִשִּׁים אַמָּה. בַּגְּמָרָא אַסְמְכִינְהוּ אַקְּרָא דִּכְתִיב [שְׁמוֹת לו] בַּחֲצַר הַמִּשְׁכָּן וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים, וּמִדְּלֹא אָמַר חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים יָלְפִינַן מִנֵּיהּ תַּרְתֵּי, הַךְ דְּהָכָא וְהָא דְּמִשְׁנָה ה׳ פֶּרֶק ב׳:
{י} הַמְכֻוָּן אִם אֵינוֹ רָחָב כִּי אִם חֲמִשִּׁים אַמָּה:
{יא} רְצוֹנוֹ לוֹמַר עַד אַלְפַּיִם, וְהָכִי אִיתָא בַּגְּמָרָא. [וְכָתַב] הָרִי״כ וְאִם רָצָה לֵירֵד בְּשַׁבָּת בְּמִדְרוֹן הַגַּיְא יָכוֹל לֵירֵד שָׁם וְאַחַר כָּךְ יוֹצֵא מִשָּׁם וּמַשְׁלִים תְּחוּמוֹ כְּאִלּוּ לֹא יָרַד בַּגַּיְא:
{יב} מַבְלִיעוֹ. כְּמוֹ בְּהַבְלָעַת הַגַּיְא שֶׁעוֹמְדִים עַל שְׁנֵי שִׂפְתֵי הַגַּיְא מִזֶּה וּמִזֶּה שֶׁנִּמְדַּד הַשֶּׁטַח הָרָחָב [בְּעֶלְיוֹנוֹ] וְלֹא הַקָּצָר כוּ׳, וְדִכְוָתֵיהּ בְּהָר כְּשֶׁמַּבְלִיעוֹ [נִמְדְּדְהוּ בְתַּחְתִּיתוֹ בְשִׁטְחוֹ הָרָחָב], וְכֵיצַד יַעֲשֶׂה, זוֹקֵף עֵץ גָּבוֹהַּ בִּשְׂפָתוֹ מִזֶּה וְעֵץ אַחֵר כְּנֶגְדוֹ בִּשְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמוֹתֵחַ הַחֶבֶל מִזֶּה לָזֶה. תּוֹסָפוֹת, וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{יג} גְּמָרָא. וְהַטַּעַם מִשּׁוּם דְּנִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ לַעֲלוֹת בְּמִדְרוֹנוֹ כוּ׳. הָרִי״כ. וּמַה שֶּׁכָּתַב אֲבָל כוּ׳ אֵינוֹ מַבְלִיעַ וְכוּ׳ הַיְנוּ טַעֲמָא לְפִי שֶׁקָּשֶׁה לַעֲלוֹת עָלָיו וּלְמָדְדוֹ עַל גַּבּוֹ כְּפֵרוּשׁ הָרִי״כ. וְשִׁעוּר הָאֹמֶד הוּא עַד חֲמִשִּׁים אַמָּה, אֲבָל יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים מְקַדְּרִין. טוּר:
{יד} לְהַבְלִיעוֹ. בַּחֶבֶל שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה. טוּר. וְקָאֵי נַמִּי אַגַּיְא וְגָדֵר, דְּקִדּוּר שַׁיָּךְ נַמִּי בְּהוּ. וּמִיהוּ בְּגַיְא לֹא אִכְפַּת לָן בֵּין מִתְלַקֵּט עֲשָׂרָה מִתּוֹךְ חֲמִשָּׁה אוֹ פָּחוֹת. טוּר:
{טו} וְטַעֲמָא מְפֹרָשׁ בַּגְּמָרָא, מִפְּנֵי שֶׁהֵן שֶׁל תּוֹרָה:
{טז} וְזֶה לְשׁוֹן רַשִׁ״י, דְּמַשְׁוֶה מִדַּת הָהָר כְּאִלּוּ הוּא נָקוּב בִּמְקוֹם מַעֲמַד רַגְלֵי הָעֶלְיוֹן, וְנִמְצָא לִבּוֹ בְּמָקוֹם שֶׁרַגְלָיו עוֹמְדוֹת שָׁם עַכְשָׁיו. וּכְשֶׁנּוֹתֵן הַחֶבֶל עַכְשָׁיו כְּנֶגֶד מַרְגְּלוֹתָיו הָוֵי לֵיהּ כְּאִלּוּ נוֹתֵן אוֹתוֹ כְּנֶגֶד לִבּוֹ בְּקַרְקַע חֲלָקָה כְּדֶרֶךְ כָּל הַמּוֹדְדִין:
כ) אין מודדין
את התחום:
כא) לא פחות ולא יותר
שכשארוך יותר מכביד באמצע ומתקצר החבל. וכשהחבל קצר מזה. הוא נמתח יותר מדאי:
כב) ולא ימדוד אלא כנגד לבו
ר״ל כל א׳ מהמודדין יחזיק החבל נגד לבו לאפוקי שלא יתן א׳ החבל כנגד לבו וא׳ כנגד ראשו ויתקצר החבל. וקבעו חכמים מקום הלב, משום שמשם נוח למוד:
כג) היה מודד והגיע לגיא
עמק:
כד) או לגדר
גל של חומה נפולה:
כה) מבליעו
ר״ל מבליע מדרונו ע״י שמותח חבל המדה למעלה מהעמק משפתו לשפתו, ואינו מודד מדרון העמק, אפי׳ עמוק אלפים. מיהו בעמוק יותר מאלפים, מודד מדרוניו כראוי:
כו) הגיע להר מבליעו
שמעמיד כלונס ברגלי ההר. וכלונס ברגליו מצד השני וחבל נ׳ אמה מתוח מראש כלונס לראש כלונס האחר למעלה מההר, ואינו מודד מדרוניו אפילו גבוה יותר מאלפים:
כז) וחוזר למדתו ובלבד שלא יצא חוץ לתחום
כשמודד ההר והגי לא יצא חוץ לתחום, למקום שיכול להבליעם בחבל נ׳, אף שרוצה לחזור אח״כ למדתו כנגד העיר, אסור, שהרואים יחשבו שתחום העיר מגיע לשם:
כח) אם אינו יכול להבליעו
הגי וההר בחבל נ׳, מדרחבים יותר מנ׳ אמה:
כט) בזו אמר רבי דוסתאי בר רבי ינאי משום רבי מאיר שמעתי שמקדרין בהרים
ר״ל נוקבים, דהיינו שמודד מדרוני הגי וההר ע״י חבל של ד׳ אמות, שהעליון משימו נגד רגליו והתחתון נגד לבו. דרואין כאלו היו המדרונים מלאים נקבים, וכאילו העליון עומד כל פעם בהגומא, נמצא שיהיה לבו במקום שרגליו עומדות עכשיו (והא דקאמר ״בזו״ למעוטי מדידת מקלט ועגלה ערופה, שאין מקדרין בהן מדאורייתא). מיהו כל זה (אב״י שביכול להבליע, שצריך להבליעו ולמדדו בחבל של נ׳ אמה) אם בכל ה׳ אמות של שפוע אין ההר מגביה א״ע י׳ טפחים, אבל אם בכל ה׳ אמות של שפוע כבר הגביה א״ע השיפוע י׳ טפחים, אז אם משער שרחוקים רגלי ההר זה מזה בשטח שוה, עד נ׳ אמה, משערו ודיו, ובמשערו יותר מנ׳, מודד המדרונים בחבל ד׳ וכלעיל. אולם כל הדינים הנ״ל בין בהר ובין בגי, (אב״י שבאין יכול להבליע בחבל נ׳ שמודד כל המדרונין בחבל ד׳) דוקא אם שפוע המדרונים אינו זקוף (שטייל) בל״א, שכשיושיבו כלי שבו חוט המשקולת (זענקבלייא) מראש המדרון לתחתיתו, שכשיעמיד רגל א׳ מהכלי בראש ההר, ורגל השני בתחתיתו, יתרחק החוט שבאמצע, מהרגל שעומד למטה, ד׳ אמות, אבל אם שפוע ההר או הגי זקופים (שטייל) בל״א, שכשיתלו חוט המשקלות בראש המדרון אל תחתיתו, לא יטה קצה התחתון של החוט מכנגד קצה רגל התחתון, ד׳ אמות, בכה״ג אין המדרון נוח להלוך, ולהכי אם יכול להבליעו בחבל נ׳, מבליעו וכלעיל, אבל אם רחב יותר מזה, אינו מודד המדרונים, רק ביש מישור בראשו מודד המישור שבראש ההר והמישור שבגי למטה, אפי׳ עמוק או גבוה יותר מאלפים (אב״י ובאין מישור אינו מודד כלל) (שצ״ט א׳ עד ו׳):
המשנה דנה בשיטות מדידת הקרקע. יש להניח כי שיטות המדידה המתוארות נקבעו במהלך עבודתם של המשוחות בחיי היום יום. השיטות הועתקו לתחום של מדידת קרקע לצורכי תחום שבת, אך במקורן אלו שיטות עבודה רגילות של מודדים. בתור רקע כללי יש לומר שמדידה היא אמנם מדע מדויק, אך בפועל השגיאות רבות, שכן עינו של אדם וידיו נוטות להטעות. מניסיון רב שנים במדידה נוכחנו לדעת שטעויות של אחוזים בודדים נופלות כמעט בכל מדידה, ושתי מדידות נותנות לעתים תוצאות שונות במקצת.
אין מודדין אלא בחבל שלחמשים אמה לא פחות ולא יותר – כל חבל נמתח מעט במהלך העבודה. יתרה מזו, למרות מתיחת החבל נוצרת קשת מסוימת והמידה אינה מדויקת; יתר על כן, לעתים הרוח יוצרת קשת בחבל. ניסיון שדה במדידות שונות מאשר את הדבר. חבל ארוך יותר נמתח יותר, ומאידך גיסא יוצר ״בטן״ עמוקה יותר. חבל קצר יותר משמעו עבודה רבה יותר, וגם המעבר ממדידה אחת לשנייה גורם לטעויות. לעתים קורה שבמהלך יחידות המדידה לא נשמר הקו הישר של המדידה, והתוואי מתפתל קמעה. הירושלמי מדגיש את השפעות מתיחת החבל: חבל ארוך מתכווץ (נקמז), וחבל קצר מדי נמתח מעט (כב ע״ד). היום משתמשים בסרט של 30-50 מ׳, ו- 50 אמה הם 30 מ׳ בערך. ולא ימוד אלא כנגד לבו – שני המודדים מחזיקים את החבל בגובה הלב, וכך נוצרת שליטת העין על תוואי החבל. כמובן, הבדל גובה בין שני המודדים עלול לגרום להטיה ולטעות קלה. היה מודד היגיעו לגיי – גיי הוא כתיב ארץ-ישראלי לגיא, או לגדר – הגיא או הגדר מפריעים למדידה, על כן מבליעו וחוזר למידתו – אם מדובר במכשול קרקע קצר ניתן להעביר את החבל על גביו ולהמשיך במדידה הרגילה, מבליעו – משמעו שהמודד יוצר מצב שבו מכשול הקרקע נמצא באמצע יחידת המדידה. מצב זה ניתן ליצור על ידי שימוש חד פעמי ביחידת מדידה קטנה יותר. להלן המשנה תדרוש שיחידות קטנות יותר תהיינה של ארבע אמות. היגיעו להר – אם המכשול הוא גבעה קטנה, מבליעו וחוזר למידתו ובלבד שלא יצא חוץ לתחום – עליו ליצור קו אווירי, ומובן שלצורך ההבלעה אסור לצאת מחוץ לתחום ולסמן את התחום כגדול יותר מדי. אם אינו יכול להבליעו – אם המכשול גדול יותר ואי אפשר ליצור קו אווירי אופקי שאורכו 50 אמה שהמכשול ייכלל בו, ויש להניח שזה היה הדין הרגיל בכל גבעה או הר של ממש, בזו אמר רבי דוסתי ברבי ינאי משום רבי מאיר שמעתי שמקדדים בהרים – לפי ההמשך, ״מקדרים״ (או מקררים או מקדדים) משמעו מודדים בשיטה מיוחדת שתוסבר להלן. התוספתא מסבירה שמקדרין היינו מודדים באופן שהאחד מחזיק את החבל כנגד לבו או ראשו והשני כנגד רגליו (תוספתא עירובין פ״ד הי״ד; ירושלמי כב ע״ג; בבלי, נח ע״א); כך מודדים מרחק אופקי. השיטה מתאימה להבדלי גובה מתונים, כ- 5.1 מ׳ לטווח של 30 מ׳ (50 אמה), כלומר שיפוע של %5. אם החבל קצר יותר ניתן למדוד שיפוע חריף יותר. מקורה של המילה אינו ברור ויש הגורסים מקדדים1. ואף שורשה של מילה זו אינו ברור2. במקורות המקבילים יש פרטים נוספים על סוג החבל שמשתמשים בו (תוספתא עירובין פ״ד [ו] הט״ז; ירושלמי כב ע״ד; בבלי, נח ע״א).
הסגנון בזו אמר... שמעתי ש... מעיד כי היה קיים משפט כללי שהיה ידוע ממקור קדום. המשפט הזה כאן היה ״מקדרים בהרים״, ורבי דוסתאי טוען שהוא שמע שהמשפט חל על מדידת ההר. בנוסח הדפוס נמחקה המילה ״בזו״, אך ברור שזהו תיקון מאוחר. בעל מלאכת שלמה מסביר שהמילה באה להדגיש: בזו – במדידת שבת, אך לא במדידת תחום עיר מקלט. מובן שלעיר מקלט תחום מדוד, אך בפועל לא שמענו על מדידתו. מכל מקום, רבי דוסתאי מציג מסורת מקלה המתירה למדוד בצורה מדויקת פחות.
שמעתי הוא כמובן המינוח הרגיל להעברת שמועה, לימוד מרבותיו. רבי דוסתאי היה חכם שנשמרו ממנו מימרות בודדות בלבד. את אביו רבי ינאי איננו מכירים כלל. בארץ ישראל פעלו חכמים רבים ויש להניח שאת רובם איננו מכירים, שכן רק מעטים הותירו תלמידים שהעבירו את תורתם ושימרו בכך את שמותיהם של רבותיהם. רבי ינאי הוא דוגמה לחכמים עלומים אלו3. בכתב יד קופמן מקור המימרה הוא רבי מאיר, אבל בעדי נוסח רבים חסרות התיבות ״משם רבי מאיר״ (כך ב-א, ל1, דסש, ו, ל7, ל12, ל14.
1. כך בעל מלאכת שלמה בשם הערוך. בנוסח הערוך שלפנינו ברור שגרס ״מקדרין״, ראו ערך כד כרך ז, עמ׳ 63. המאירי הסביר שקדר הוא ״מלשון נקב״ (כמו במשנה, עוקצין פ״ב מ״ד ועוד) או ״קודר את האזכרות שבהן״ (בבלי שבת קטז ע״א, וכן באותה משמעות בבבלי, שבת פה ע״ב), וראו הערותיו של קוהוט לערוך השלם שם. המאירי מציע גם ש״קדר״ הוא מלשון קביעת כמות או שיעור, כמו ״קודר הוא קב או קבים״ (בבלי ביצה כט ע״א). ברם שם ״קודר״ משמעו מכניס לקדרה ותו לא. הרמב״ם פירש לפי עניינו שהכוונה למדידה באומד, אך לא הסביר את שורשה הלשוני של הצעתו.
2. חברנו ומורנו שמעון אפלבאום הציע בעל פה שהמילה באה מלטינית, ומשמעה מרובע. הכוונה למדידת הקרקעות הרומית ובה חולקה הנחלה הקרקעית למרובעים שווים. חלוקה זו ל״קנטוריות״ מקובלת במושבות יווניות ורומיות, וכנראה נהגה גם במקומות אחדים בארץ ישראל. הרומאים לא התחשבו כלל בשיפועים, והתייחסו לפני השטח כאילו היו מישוריים.
3. זו גם הסיבה לכך שבכתובות נזכרים חכמים המכונים ״רבי פלוני״, ואלו אינם מוכרים בספרות חז״ל. כל זאת כנגד טענותיו של כהן, חכמים.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ה) אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה. רִבָּה לְמָקוֹם אֶחָד וּמִעֵט לְמָקוֹם אַחֵר, שׁוֹמְעִין לִמְקוֹם שֶׁרִבָּה. רִבָּה לְאֶחָד וּמִעֵט לְאַחֵר, שׁוֹמְעִין לַמְרֻבֶּה. אֲפִלּוּ עֶבֶד, אֲפִלּוּ שִׁפְחָה, נֶאֱמָנִין לוֹמַר, עַד כָּאן תְּחוּם שַׁבָּת, שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים אֶת הַדָּבָר לְהַחֲמִיר אֶלָּא לְהָקֵל.
One may measure the Shabbat limit only with an expert surveyor. If it is discovered that the surveyor extended the limit in one place and reduced it in another place, so that the line marking the Shabbat limit is not straight, one accepts the measurement of the place where he extended the limit and straightens the limit accordingly. Similarly, if the surveyor extended the limit for one and reduced it for another, one accepts the extended measurement.
And furthermore, even a gentile slave and even a gentile maidservant, whose testimonies are generally considered unreliable, are trustworthy to say: The Shabbat limit extended until here; as the Sages did not state the matter, the laws of Shabbat limits, to be stringent, but rather to be lenient. The prohibition to walk more than two thousand cubits is rabbinic in origin and is therefore interpreted leniently.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ה] אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה.
רִבָּה לְמָקוֹם אֶחָד וּמִעֵט לְמָקוֹם אַחֵר, שׁוֹמְעִים לִמְקוֹם שֶׁרִבָּה.
רִבָּה לְאֶחָד וּמִעֵט לְאֶחָד, שׁוֹמְעִים לְמְרַבֶּה.
אֲפִלּוּ עֶבֶד, אֲפִלּוּ שִׁפְחָה, נֶאֱמָנִים לוֹמַר: ״עַד כָּאן תְּחוּם שַׁבָּת״, שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר לְהַחְמִיר, אֶלָּא לְהָקֵל.
אין מודדין לא בחוט ולא [בחבל של גמי] אלא במשיחה והמודד מותח בכל כחו [ומודד והולך בא] א׳ ואמר ע״כ תחום שבת נאמן מעשה בזקן אחד רועה שבא לפני ר׳ ואמר [לו] זכור הייתי שהיו בני מגדל [גדרים ועדרים] לחמתה עד חצר החיצונה הסמוכה לגשר והתיר רבי שיהיו בני מגדל יורדין לחמתה עד חצר החיצונה סמוכה לגשר ועוד התיר רבי שיהיו בני [הגדר יורדין לחמתה ועולין לגדר ובני חמתה לא היו עולין לגדר].
מומחה – הוא האדם היודע ובקי במלאכה מן המלאכות או מדע מן המדעים, ור״ל כאן שיהא יודע הנדסה ובקי במדידת הקרקעות.
ואמרו שומעין למקום שריבה – פירשוהו בתלמוד שענינו אם אמר עד כאן תחום השבת והוא פחות ממה שהיינו חושבים, או שאמר עד כאן תחום השבת והוא יותר ממה שהיינו חושבים, כשם שמאמינים לו וסומכין עליו שיהא המקום פחות ממה שהיינו חושבים כן נסמוך עליו שיהא יותר ממה שהיינו חושבים. וענין בבא שניה שבמשנה זו כך, ריבה אחד ומיעט אחד שומעין למרבה, כלומר אם מדדו שני בני אדם ונחלקו והיה כל אחד מהם מומחה סומכין על המיקל.
אין מודדין אלא מן המומחה כו׳ – מומחה הוא האדם החכם המהיר במלאכתו באיזו מלאכה שתהיה או בחכמה מן החכמות ורוצה בכאן שיהיה חכם בתשבורת מהיר במדידת הקרקעות. ומה שאמרו שומעין למקום שריבה פירשו אותו בגמרא שאם אמר שבכאן הוא תחום שבת והוא פחות מן השיעור שהיינו חושבים או אם אמר שבכאן תחום שבת והוא יותר ממה שהיינו חושבין כמו שנאמין אותו ונסמוך עליו שיהיה המקום פחות ממה שהיינו חושבין כמו כן נסמוך עליו שהוא יותר ממה שהיינו חושבין קודם לכן ושיעור הבבא השניה מזו המתני׳ כך ריבה אחד ומיעט אחד שומעים למרבה רוצה לומר אם באו שנים וחלקו זה על זה וכל אחד מהם מומחה שנסמוך ונעשה כדברי המיקל.
אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה. אָדָם הַבָּקִי בִּמְדִידָה. וְגָאוֹן פֵּרֵשׁ מֻמְחֶה לְשׁוֹן וּמָחָה עַל [כָּתֵף] יַם כִּנֶּרֶת (במדבר לד), כְּלוֹמַר שֶׁמִּתְכַּוְּנִים לִמְדֹּד הַתְּחוּמִין לְכַתְּחִלָּה מִן הַמָּקוֹם הַשָּׁוֶה וְהַיָּשָׁר כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ לְקַדֵּר:
רִבָּה לְמָקוֹם אֶחָד וּמִעֵט לְמָקוֹם אַחֵר. שֶׁנִּמְצְאוּ סִימָנֵי תְּחוּם זוֹ אֲרֻכִּין וּבוֹלְטִין מִכְּנֶגֶד סִימָנֵי תְּחוּם קֶרֶן שֶׁכְּנֶגְדָהּ:
שׁוֹמְעִין לִמְקוֹם שֶׁרִבָּה. וּמוֹצִיאִין מִדַּת הַקְּצָרָה כְּנֶגְדָהּ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מָתַח מִתְּחִלָּה הַחֶבֶל כָּל צָרְכּוֹ. וְתַנְיָא בַּתּוֹסֶפְתָּא שֶׁהוּא צָרִיךְ לְמָתְחוֹ בְּכָל כֹּחוֹ:
רִבָּה לְאֶחָד וּמִעֵט לְאַחֵר. הָכִי קָאָמַר, רִבָּה אֶחָד וּמִעֵט אַחֵר, שֶׁמָּדְדוּ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם מֻמְחִים, זֶה רִבָּה וְזֶה מִעֵט:
אין מודדין אלא מן המומחה – a person who is a specialist in measuring, and the Gaon explained that the word מומחה is the language from (Numbers 34:11): “and abut on the eastern [slopes] of the Sea of Chinnereth/Kinneret,” meaning to say that they intent to measure the bottom ab initio from the place that is level and straight, in order that they would not need to perforate.
ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחר – that they found signs of this [Sabbath] limit long and protruding corresponding to the signs of the [Sabbath] limit in the corner that is opposite it.
שומעין למקום שריבה – and we remove the shorter measurement, that is corresponding it, because it did not initially stretch the rope all the way. And it is taught in the Tosefta [Eruvin 4:`6 – in the Lieberman edition – but it is in chapter 6 according to the Erfurt manuscript] that he must stretch it with all of his strength [and measure].
ריבה לאחד ומיעט לאחר – this is what he said: if there was a greater distance for one [expert] and a lesser distance for the other [expert], for the two people who measured were experts – this one had a greater distance and the other a lesser distance.
אין מודדין אלא מן המומחה וכו׳. ביד שם פכ״ח מתחלת סי׳ י״ז עד סוף אותו פרק ופי׳ רש״י ז״ל אין מודדין אלא מומחה גרסי׳ פי׳ אדם הבקי במדידה וכן משמע בירושלמי דקאמר התם ההדיוט שריבה אין שומעין לו:
בפי׳ ר״ע ז״ל וגאון פי׳ מומחה מן לשון ומחה אל כתף ים כנרת. אמר המלקט הוא פי׳ ר״ח והרי״ף ז״ל וגרסי׳ אלא מן המומחה:
שומעין למקום שריבה. גמ׳ למקום שריבה אין למקום שמיעט לא פי׳ רש״י ז״ל בתמיה והלא יש בכלל מאתים מנה ומשני אימא אף למקום שריבה ויש שם פי׳ אחר לתוס׳ ז״ל ע״ע: ופי׳ ה״ר יהונתן ז״ל ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחר כלומר כשמדד אלפים אמה לרוח מזרחית ומדד ג״כ אלפים לרוח מערבית וניכר לכל ומפורסם למראית העין שאין תחום של מזרח ארוך כמו אותו התחום של מערב בחמשים אמות או מאה:
שומעין למקום שריבה. ומוציאין מדת הקצרה כנגדה דתולין דמפני שלא מתח מתחלה החבל כל צרכה נתקצרה ותניא בתוספתא שהוא צריך למתחה בכל כחו ומקולי עירוב שנו כאן עד כאן לשונו של ה״ר יהונתן ז״ל וזה לשון הרמב״ם ז״ל מה שאמרו שומעין למקום שריבה פירשו אותו בתלמוד שאם אמר שבכאן הוא תחום שבת והוא יותר ממה שהיינו חושבין כמו כן נסמוך עליו שהוא יותר ממה שהיינו חושבין קודם לכן:
ריבה לאחד ומיעט לאחר. גמ׳ הא תו למה היינו הך פי׳ דהיינו אחד דהיינו למקום אחד ומשני ה״ק ריבה אחד ומיעט אחר שמדדום שני בני אדם זה מיעט וזה ריבה שומעין לזה שריבה אמר אביי ובלבד שלא ירבה יותר ממדת העיר באלכסונה: ולשון הרמב״ם ז״ל שם ס״פ כ״ח ואין מחזיקין על הראשון שטעה ביותר על זה לפיכך אם ריבה זה האחרון יתר על הראשון אפי׳ בחמש מאות ושמונים וחמש אמה שומעין לו ביותר על זה אין שומעין לו ע״כ כפי מה שהגיה מגיד משנה. והוא כפי חשבון חכמי הגמרא כמו שכתוב שם בכסף משנה: ור״ח גריס ובלבד שלא ירבה ממדת העיר ואלכסון ומיירי שמדדו שניהם מצד אחד ולא הוי דומיא דרישא וה״פ דאם האחרון הרחיק ציון שלו מן הראשון כמדת העיר ואלכסון אין לנו לומר שטעה אלא יש לנו לומר שהראשון קיצר ציון שלו לעיר בקרן מערבית דרומית כי באותה שעה לא היו בעיר אלא שנים או שלשה בתים בקרן מזרחית צפונית ומדד משם וזה מדד אחר שנתישבה העיר ולא טעה ע״כ וגם רש״י ז״ל פי׳ מה שפירש וגמגם בלשון:
אפי׳ עבד אפי׳ שפחה וכו׳. וא״ת והא אפי׳ עד אחד אינו נאמן כדתניא בפ׳ שני דכתובות אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן זהו כתב ידו של אבא ועד כאן היינו מהלכין בשבת ומוקי לה בגמ׳ והוא דיש גדול עמו משמע דגדול בפני עצמו לא מהימן וי״ל דהכא נמי מיירי בגדול עמו ולא חש כאן לפרש הואיל וכבר פירש שם ועוד י״ל דהא דקאמ׳ התם והוא דגדול עמו לא קאי אכולהו דע״כ לא קאי אאיש פלוני שהיה יוצא מבית הספר לטבול ולאכול בתרומה דמוקי לה בתרומה דרבנן וסגי בגדול לחודיה בתרומה דרבנן דהא אין מעלין בתרומה דרבנן ליוחסין תוס׳ ז״ל:
שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל. כלומר אע״פ שהצריכו חכמים ז״ל עירובי תחומין שאסרו לצאת חוץ לאלפים אמה אע״פ שלא היה אסור אלא חוץ לשלש פרסאות כמחנה ישראל שהם שנים עשר מיל וכל מיל הוא אלפים אפ״ה לא החמירו עכ״פ אלא להקל פעמים כשיסתפק לנו בהם שום ספיקא ה״ר יהונתן ז״ל: ובגמ׳ רמי עלה דמתני׳ והתניא לא אמרו חכמים את הדבר להקל אלא להחמיר ומשני אמר רבינא לא להקל על דברי תורה אלא להחמיר על ד״ת פי׳ כל מה שגזרו חכמים בתחומין להחמיר על ד״ת באו דמדאורייתא לא מיתסרי מידי ואינהו גזור הילכך אזלינן בהו לקולא דהא תחומין עצמן דרבנן. וכתבו תוס׳ ז״ל ומשמע דאי הוו דאוריית׳ לא מהימני ואע״ג דמעשים בכל יום שמאמינים לנשים בשחיטה ונקור ולתרום חלה היינו משום דהוי בידה קודם שנעשית השחיטה הוי בידה לשחוט אבל תחומין לא הוי כלל בידו ומ״מ בדיקת חמץ אי הוי דאורייתא לא מהימני אע״ג דבידו משום דבדיקת חמץ צריך דקדוק וטורח גדול וחיישינן לעצלות הנשים טפי ממקום אחר וכן משמע בירושלמי דאיכא מ״ד דנשים אין נאמנות בבדיקת חמץ מפני שהן עצלות ובודקות כל שהוא אבל לדידן כיון דבדיקת חמץ מדרבנן והוי בידו נאמנין עליו טפי מבתחומין שאינו נאמן בקוטנו לומר ע״כ היינו מהלכין ע״כ: ואיתא נמי בפ״ק דפסחים דף ד׳:
[*המומחה. כתב הר״ב אדם הבקי במדידה וכ״פ הרמב״ם ובירושלמי אמתני׳ אמרינן ההדיוט שריבה אין שומעין לו משמע נמי כפירוש הר״ב והרמב״ם ותיובתא להגאון שמפרש בע״א]:
שלא אמרו חכמים כו׳. דמדאורייתא לא מתסרי מידי ואינהו גזור הלכך אזלינן בהו לקולא כן לשון רש״י בגמ׳. ומיהו איכא דסבירא ליה דעד ג׳ פרסאות מדאורייתא וכמ״ש פ׳ דלעיל משנה ח׳ ועיין ספ״ב דכתובות:
{יז} חֲכָמִים. מִדְּאוֹרַיְתָא לֹא מִיתַּסְרִי מִידֵי, וְאִינְהוּ גָזוּר, הִלְכָּךְ אָזְלִינַן בְּהוּ לְקֻלָּא. רַשִׁ״י. וּמִיהוּ אִיכָּא דִּסְבִירָא לֵיהּ דְּעַד שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת מִדְּאוֹרַיְתָא:
ל) אין מודדין אלא מן המומחה
בקי בדיני מדידה (שם ס״ז). ולרי״ף ר״ל דמודדין במקום הישר והשוה בלי הרים ובקעות:
לא) ומיעט למקום אחר
והרבוי והמועט בצד א׳ של עיר:
לב) שומעין למקום שריבה
ומוציאין מדת הקצר להאריכו ג״כ כמו המקום שריבה:
לג) ומיעט לאחר
אם מודד א׳ ריבה וא׳ מועט:
לד) שומעין למרובה
רק שאין המרובה רב על המיעוט תק״ף אמה (שם מג״א סק״ו):
לה) נאמנין לומר עד כאן תחום שבת
אבל קטן בעודו קטן לא (שם סי״א):
לו) אלא להקל
דתוך י״ב מיל, קיי״ל שהוא דרבנן (מג״א רס״ו סק״ז). מיהו חוץ לי״ב מיל, י״א דהוה דאו׳ (ת״ד):
אין מודדין אלא מן הממחה – בדפוס ובכתיב של היום מומחה (איור 31 בעמוד הבא). המדידה נתפסה כעבודה מקצועית, ועל כן רק מי שנחשב למומחה רשאי למדוד את תחום העיר. יש להניח שגם בחיי היום יום הקפידו על מדידת מומחה, אך בכל הנוגע למדידת תחום שבת זו הלכה לכל דבר. אדם אינו נעשה מומחה כתוצאה מכך שמדד תחומי שבת, שכן זו פעולה חד פעמית שביצעו אותה רק לעתים רחוקות; המומחיות נרכשה בעקבות עבודה בשדות במדידות חקלאיות. רבנו חננאל הציע, בעקבות גאוני בבל, שמומחה אינו תואר מקצועי אלא תיאור של מקום ישר, כמו ״ומחה על כתף ים כנרת קדמה״ (במדבר לד יא)1. זהו פירוש חריף, ואלבק מקבלו, אף שאין הוא הולם את ההמשך ״ריבה למקום אחד״ וכו׳. לפי פירוש זה יש להתחיל את המדידה מהמישור, ממקום נוח וקל יותר למדידה. ברם לא מצינו מומחה או ממחה במשמעות זו, והפירוש הראשון רגיל יותר; מאידך גיסא, הצורה ״מודדין מן המומחה״ הולמת יותר פירוש זה. רש״י גורס ״אין מודדין אלא מומחה״ ובכך הבעיה נפתרת, אך ברור שזהו תיקון ולא נוסח מקורי, והוא מופיע רק בשני עדי נוסח שאינם מן המשובחים (דפוס א, רא). הירושלמי לא קיבל פירוש זה, שכן הוא מדגיש ״ההדיוט שריבה אין שומעין לו״ (כב ע״ד). אכן, דומה שהמשנה רוצה להדגיש שהמדידה צריכה להיות מקצועית, בניגוד להמשך שעדות על מדידה ניתן לקבל מכל אדם. לגופה של הלכה אין כל משמעות להיגד שיש להתחיל למדוד מהמישור, והדבר תלוי בטיב השטח שסביב כל יישוב ויישוב.
לכאורה הלשון ״מן המומחה״ קשה, וכפי שראינו גם רש״י תיקן את הנוסח. ברם, סגנון זה רגיל במקורות התנאיים. הצורה ״אין... אלא מן המומחה (הממחה)״ חוזרת שבע פעמים בתוספתא ובמקורות נוספים2. בדרך כלל ההיגד הוא ״אין לוקחים (או ״לא יטול״)... אלא מן...⁠״, ואכן אחרי השורש לק״ח מתאים ההמשך ״אלא מן...⁠״, לעומת זאת אחר השורש מד״ד מתאימה מילת היחס ב-. הצירוף ״מודדין מן״ מזמין תיאור מקום, ולא שם עצם פרטי. אולם נראה שהמשנה נוסחה בהשפעת משניות אחרות שמטבע הלשון ״אלא מן המומחה״ מופיע בהן.
ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחר – באופן כללי המשנה מדברת על מקרה שנוצר בו חשש לאי דיוק של המודד. המשנה קובעת שהולכים אחרי המדידה המקלה יותר, בהתאם לגישתם הכוללת להקל בעירובין, מגמה המוצהרת במפורש בהמשך המשנה. המגמה ההלכתית ברורה, לא כן המקרה המתואר במשנה: וכי מדובר בשתי מדידות לאותו מקום? לשם מה ביצעו שתי מדידות, הרי את המדידה ביצעו בשביל העיר ולא בשביל פלוני זה או אחר?
הבבלי לומד מהמשנה שאם היו שני מודדים שהגיעו למסקנות שונות שומעים לזה שריבה; ברם גם לפי הבבלי אין זו משמעות המשנה, אלא לימוד נוסף שניתן להסיק ממנה (נט ע״א). אפשרות אחת היא שהמודד החליט פעם אחת החלטה עקרונית אחת ופעם אחרת החלטה אחרת ביחס לאותו מבנה או גיא, ברם הסבר זה קשה, שכן מן הסתם יש להחלטות השונות הסבר, וקשה להאמין שחכמים היו קובעים באופן כללי שיש לשמוע להחלטה המקלה. ייתכן שהמודד ביצע סדרת מדידות סביב העיר; באופן טבעי המדידה האחרונה קרובה למדידה הראשונה, שכן בוצע סיבוב מלא סביב העיר. כאשר הסתיימה מדידת העיר מכל כיווניה התברר כי המדידה האחרונה והמדידה הראשונה אינן זהות. אפשרות אחרת היא שהיזמה למדידה לא הייתה של העיר אלא של פרטים שונים; לאחד מדדו לכיוון אחד ולאחר לכיוון שונה במקצת, אך התברר ששתי המדידות היו לאותו אזור, וביניהן נוצר שוני. לפי הסבר זה לא התנהל מבצע של מדידת תחום השבת העירוני, אלא זו הייתה מדידה אישית.
שומעים למקום שריבה – מקבלים את המדידה המטיבה והמקלה, ריבה לאחד ומיעט לאחד שומעים למרבה – זו חזרה על ההלכה הקודמת. הבבלי מסביר מדוע יש צורך לחזור על ההלכה למרות קרבתה למשפט הקודם, אפילו עבד אפילו שפחה נאמנים לומר עד כאן תחום שבת – ראשיתה של ההלכה מצויה בתוספתא: ״היה מודד והולך ובא אחד ואמר עד כאן תחום שבת נאמן״ (פ״ד [ו] הט״ז)⁠3. המודד עורך מדידה מסודרת, אך פלוני מעיד על מקום מרוחק יותר שהיה מקובל בעבר ללכת בו בשבת. על כך המשנה מוסיפה שגם עבד וגם שפחה כשרים להעיד זאת, שכן אין זו עדות משפטית, והמגמה השלטת היא להקל. מבחינת התפתחות המשנה לפנינו עדות למשנה קדומה שהייתה מונחת לפני עורכי המשנה, ״אפילו עבד אפילו שפחה נאמנים לומר עד כאן תחום שבת״, והמשנה שלנו היא כבר תגובה והמשך לה.
ראשונים שאלו כיצד העבד והשפחה נאמנים, והרי אין עבד או שפחה נאמנים לעדות. יש המוסיפים להקשות שאפילו היו העבד או השפחה כשרים לעדות אין הם אלא עד אחד, ודברי עד כזה אינם מתקבלים לעדות אלא בצורה מוגבלת. היו שתירצו שהם נאמנים להצטרף לעד אחד אחר4. להערכתנו השאלה נובעת ממשפטיות יתר; העדות כאן אינה עדות משפטית, אלא עדות על נוהג מהעבר. גם עדותו של הרועה הזקן מוצגת כך בתוספתא (פ״ה [ז] ה״ב)⁠5. אמנם מגמה משפטית זו מופיעה כבר בתלמוד הבבלי, אך אין הכרח להכניסה לרוח המשנה. אצלנו זו עדות ללא משמעות משפטית טכנית, ולכן אין חלות עליה מגבלות העדות הרגילות. שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר [דבר] אלא להקל – זו אחת העדויות לתפיסה העקרונית בדבר הרצון להקל בדיני עירוב תחומין, מגמה שתיארנו במבוא. המונח ״שלא אמרו״ אף הוא מצטרף לסימנים לציטוט הלכה קדומה, כפי שהיצענו גם בפירושנו למשניות אחרות (פסחים פ״א מ״א, לעיל פ״א מ״ג). התוספתא שהזכרנו מספרת על מדידת תחום שבת בין שתי ערים, ורבי קיבל את עדותו של רועה זקן. בדרך כלל רועה פסול לעדות, ובוודאי אינו נחשב ללמדן אמין, אך כאן התקבלה עדותו להקל.
1. אוצר הגאונים, עירובין, עמ׳ 48, בשם הרשב״א; תוספות (נט ע״ב) ד״ה ״אין מודדים״, בשם רבנו חננאל. בעקבותיו הילכו חכמים ראשונים ואחרונים, ראו רבינו חננאל, מהדורת מצגר, עמ׳ קלב; אלבק בהערותיו, עמ׳ 433.
2. תוספתא דמאי פ״ה ה״ה; עבודה זרה פ״ג ה״ח; פ״ד הי״ג; בכורות פ״א הי״ב, עמ׳ 535: ״אין נאכלים אלא מן המומחה״, ועוד.
3. סיפור מעניין על רבי יהודה הנשיא מופיע בהמשך, וזה יידון להלן במשנה ח.
4. תוספות הרא״ש, וראו דברי בעל מלאכת שלמה המפנה לסוגיית הבבלי, כתובות כח ע״א. אנו נדון בה אם יזכנו החונן לאדם דעת בפירושנו לכתובות פ״ב מ״י.
5. ראו הדיון להלן, מ״ח.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ו) עִיר שֶׁל יָחִיד וְנַעֲשֵׂית שֶׁל רַבִּים, מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ. וְשֶׁל רַבִּים וְנַעֲשֵׂית שֶׁל יָחִיד, אֵין מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה חוּצָה לָהּ כְּעִיר חֲדָשָׁה שֶׁבִּיהוּדָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲמִשִּׁים דִּיוּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי בָתִּים.
Although this chapter as a whole deals with halakhot governing the joining of Shabbat boundaries, this mishna returns to the halakhot governing a joining of courtyards. If a private city, which does not have many residents, grows and becomes a heavily populated public city, one may establish a joining of the courtyards for all of it, as long as it does not include a public domain as defined by Torah law.
And if a public city loses residents over time and becomes a private city, one may not establish an eiruv for all of it unless one maintains an area outside the eiruv that is like the size of the city of Ḥadasha in Judea, which has fifty residents. Carrying within the eiruv is permitted, but it remains prohibited to carry in the area excluded from the eiruv. The reason for this requirement is to ensure that the laws of eiruv will not be forgotten. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon says: The excluded area need not be so large; rather, it is sufficient to exclude three courtyards with two houses each.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ו] עִיר שֶׁלַּיָּחִיד שֶׁנֶּעְשֵׂית שֶׁלָּרַבִּים, מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ.
וְשֶׁלָּרַבִּים שֶׁנֶּעְשֵׂית שֶׁלַּיָּחִיד, אֵין מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ; אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה חוּצָה לָהּ כְּעִיר חֲדָשָׁה שֶׁבִּיהוּדָה, שֶׁיֶּשׁ בָּהּ חֲמִשִּׁים דַּיּוֹרִים, דִּבְרֵי רְבִּי יְהוּדָה.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שָׁלוֹשׁ חֲצֵרוֹת שֶׁלִּשְׁנֵי בָתִּים.⁠א
א. בכ״י: שֶׁלִּשְׁנֵי שְׁנֵי
עיר של רבים שחרבה ונשתיירו בה גדודיות גבוהות עשרה טפחים אף על פי שאין צורות פתחי׳ ניכרים הרי זו מתעברת להיות כעין עיר של יחיד ונעשית של רבים [ודרך] הרבים עוברת בתוכה כיצד מערבין אותה [נותן] לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן [ומערבין] ונושאין ונותנין באמצע ואין מערבין אותה לחצאין אלא או כולה או מבוי בפני עצמה [עיר] של רבים והרי היא של רבים ואין לה אלא פתח אחד מערבין את כולה.
הכלל אצלינו עיר של רבים אם היה לה שני פתחים שבני אדם נכנסים בזה ויוצאים בשני אין מערבין את כולה ערוב אחד, שמא יבואו בני אדם לטלטל ברשות הרבים דעלמא, ואינם יודעים שהערוב הוא שהתיר להם לטלטל בתוכה. ולפיכך צריך לשייר בה שיור בלי ערוב שלא יטלטל אותו שיור עם בני המדינה להראות שהערוב הוא שהתיר לטלטל בתוכה. והשמיענו שאם היתה מתחלה של רבים אע״פ שנעשית של יחיד צריכה שיור כמו שהיתה מקודם. אבל אם היתה מתחלה של יחיד שהיה מותר לעשות בכולה ערוב אחד, הרי דינה נשאר כמו שהיא ואפילו נעשית של רבים, ואם היה לה פתח אחד בלבד אפילו היתה של רבים אינה צריכה שיור, ונחלקו ר׳ יהודה ור׳ שמעון בשעור השיור שמשייר בה. והיתה בארץ יהודה עיר ושמה חדשה היה בה חמשים חצרות והיתה קטנה שבערי יהודה. ופסק ההלכה אפילו בית אחד בחצר אחת הוי שיור.
עיר של יחיד ונעשית של רבים מערבין את כולה כו׳ – העיקר אצלנו כי עיר של רבים כשיש לה שני שערים יכנסו בני אדם על האחת ויצאו על השנית שאין עושין לכולה עירוב אחד כדי שלא ישתמשו בני אדם ברשות הרבים דעלמא והם אינם יודעים כי העירוב הוא שהתיר להם התשמיש בתוכה ולפיכך חובה להניח ממנה שיור בלא עירוב כדי שלא ישתמש אותו השיור עם המדינה להודיע כי העירוב הוא שהתיר לנו התשמיש בתוכה והודיענו כי כשהיתה העיר מקודם לכן של רבים אפילו היא היום של יחיד שהיא צריכה לשיור על כל פנים כמו שהיתה מקודם אבל אם היתה של יחיד מקודם שהיה אפשר לעשות עירוב אחד בכולה תשאר כמו שהיתה אפילו היא עכשיו של רבים ואם יש לה פתח אחד בלבד אפילו היתה של רבים אינה צריכה שיור ומחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון בשיעור השיור שישאר בה בלא עירוב והיתה בארץ יהודה עיר ושמה חדשה והיו בה חמשים דיורין והיא היתה עיר קטנה שבכל ארץ יהודה ופסק ההלכה אפילו בית אחד בחצר אחת הוי שיור.
עִיר שֶׁל יָחִיד. כְּגוֹן שֶׁאָדָם אֶחָד קָנָה כֻּלָּהּ וְהוּא מַשְׂכִּיר כָּל בָּתֶּיהָ לִבְנֵי אָדָם הַדָּרִים בָּהּ. וְאַחַר כָּךְ נַעֲשֵׂית שֶׁל רַבִּים:
מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ. כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיוּ מְעָרְבִין כְּשֶׁהָיְתָה שֶׁל יָחִיד, שֶׁלֹּא הָיְתָה צְרִיכָה שִׁיּוּר:
אֵין מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ. שֶׁאָסוּר לְעָרֵב עִיר שֶׁל רַבִּים אִם אֵין מְשַׁיֵּר בָּהּ בָּתִּים יְדוּעִים בְּלֹא עֵרוּב, דְּהַהוּא שִׁיּוּר הָוֵי הֶכֵּר דְּטַעְמָא מִשּׁוּם עֵרוּב הוּא וְלֹא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרַת רְשׁוּת הָרַבִּים. וְזוֹ הוֹאִיל וְהָיְתָה שֶׁל רַבִּים וְהָיְתָה צְרִיכָה שִׁיּוּר, אַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא הַוְיָא שֶׁל יָחִיד, נִדּוֹנֵית כְּבַתְּחִלָּה:
אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה חוּצָה לָהּ. שִׁיּוּר שֶׁלֹּא עֵרְבוֹ עִם שְׁאָר הָעִיר. וּרְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לָן, שֶׁאֲפִלּוּ שִׁיּוּר שֶׁל חוּצָה לָהּ מוֹעִיל לִשְׁאָר הָעִיר:
כָּעִיר חֲדָשָׁה שֶׁבִּיהוּדָה. עִיר הָיְתָה בִּיהוּדָה וּשְׁמָהּ חֲדָשָׁה, וְלֹא הָיוּ בָּהּ אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּיּוּרִים, וְהִיא הָעִיר הַיּוֹתֵר קְטַנָּה שֶׁבְּכָל אֶרֶץ יְהוּדָה, וְהִיא הָיְתָה שִׁיּוּר לְעִיר גְּדוֹלָה הַסְּמוּכָה לָהּ, וְהוּא שִׁעוּר הַשִּׁיּוּר שֶׁצָּרִיךְ לְשַׁיֵּר בָּעִיר שֶׁלֹּא יְעָרְבוֹ עִם הָאֲחֵרִים מִשּׁוּם הֶכֵּירָא:
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת כוּ׳. וּפְסַק הַהֲלָכָה אֲפִלּוּ בַּיִת אֶחָד בְּחָצֵר אֶחָד הָוֵי שִׁיּוּר. וְעִיר שֶׁאֵין לָהּ אֶלָּא פֶּתַח אֶחָד בִּלְבַד, אֲפִלּוּ הָיְתָה שֶׁל רַבִּים, אֵין צָרִיךְ שִׁיּוּר:
עיר של יחיד – as, for example that one person acquired it all and he rents out all of its houses to the people that are living there, and afterwards, it becomes the property of many.
מערבין את כולה – in the manner that they create a symbolic community of residence (i.e., an Eruv) when it belonged to a single individual that didn’t require a remnant.
אין מערבין את כולה – for it is forbidden to make an Eruv for a city/town belonging to many if he doesn’t leave known houses without an Eruv, for this remnant is a recognition that the reason is because of an Eruv, so that it would not forget the laws of the public domain. And this is the case, since it [belonged] to the group, and required a remnant even though that now it would be judged as that of an individual as at first.
אלא אם כן עשה חוצה לה – a remnant that was not made into a symbolic community of residence with the rest of the city/town, but it something remarkable that comes to teach us that even a remnant of something outside it has an effect on the rest of the city/town.
כעיר חדשה שביהודה – there was a city in Judah and its name was Hadasha, and there not there other than two temporary residents/inhabitants, and this is the smallest city/town that is in all of land of Judea and it was the remnant to a larger city that is adjacent to it, and this is measurement of the remnant that one needs to leave over in a city/own that they did not make into a symbolic community of residence (i.e., Eruv) with the others because of recognition.
רבי שמעון אומר שלש חצירות כו' – and the Halakhic decision is that even one house in one courtyard is a remnant. But a city that doesn’t have other than only one opening even if was of many [people], there is no need for remnant.
עיר של יחיד. ופי׳ בקונטרס שלא היו נכנסין בה תמיד ששים רבוא ולא חשיב ר״ה דל״ד לדגלי מדבר:
ונעשית של רבים. שנתוספו בה דיורין ונקבעו בה שְׁוָקִים אז מערבין את כולה כבתחלתה ואין מבואותיה צריכין תקון שהרי היא כחצר אחת וכגון שאין בה ר״ה גמורה של י״ו אמה ואם יש בה מפר׳ בגמ׳ תקנתא לר״ה שבת כו עכ״ל הקונט׳. והדין עמו דודאי מתני׳ לא איירי בר״ה גמורה מדלא קתני ור״ה עוברת בתוכה כדקתני בברייתא בגמ׳ ואתיא מתני׳ נמי כרבנן דלית להו תקנתא דר׳ יהודה לערב ר״ה ומיהו בגמ׳ נמי לא איירי ברוחב שש עשרה אמה דטפי משלש עשרה אמה ושליש לא הוה שרי ר׳ יהודה בלחי וקורה כדפרישית בפ״ק אלא י״ל ור״ה עוברת בתוכה שאינו רחב י״ו אמה אלא יש ר״ה רחב י״ו אמה מכאן ומכאן ובוקעין דרך העיר מזו לזו והוי ר״ה אף לתוכה דליכא י״ו אמה תוס׳ ז״ל:
ושל רבים ונעשית של יחיד. רבותא אשמעי׳ דאע״ג דנעשית של יחיד אין מערבין את כולה הואיל ומחלתה של רבים דדילמא הדרא ומתעבדא של רבים ואתו לערובי כולה רש״י ז״ל:
אא״כ עשו חוצה לה שיור כעיר חדשה וכו׳. כך מצאתי הלשון בהרי״ף ובהרז״ה ובהרא״ש ז״ל וכן משמע ג״כ מפי׳ רש״י ורבינו יהונתן ז״ל:
כעיר חדשה שביהודה. גמ׳ תניא א״ר יהודה עיר אחת היתה ביהודה וחדשה שמה והיו בה חמשים דיורין אנשים ונשים וטף ובה היו משערין חכמים והיא היתה שיור וכו׳ כדפי׳ ר״ע ז״ל. וכתבו תוס׳ ז״ל וחדשה שמה בספר יהושע היא כתובה בנחלת יהודה צנן וחדשה ומגדל גד ע״כ: וחדשה כי היכי דאיהי הויא שיור לגדולה גדולה נמי הויא שיור לקטנה ובגמ׳ בעי כעין חדשה מהו פי׳ עיר קטנה אחרת של חמשים דיורין ואינה סמוכה לגדולה בעיא שיור או לא רב הונא ורב יהודה חד אמר בעיא שיעור וחד אמר לא בעיא שיור. ר״ש אומר שלש חצרות של שני שני בתים כך צ״ל: ובגמ׳ ר׳ יצחק אמר אפי׳ בית א׳ בחצר אחת ופסק הרי״ף ז״ל הלכה כר׳ יצחק וכתוב בשלטי הגבורים נ״ל שרב אלפס ז״ל סובר דר׳ יצחק תנא הוא ע״כ ובי״ד פרק חמישי דהלכות עירובין סימן י״ט כ׳ כ״א ובטור א״ח סימן שצ״ב:
אין מערבין את כולה. כתב הר״ב שלא תשתכח תורת רשות הרבים דהכא בעיר שיש לה שני שערים שיכנסו בה בני אדם על האחת ויצאו על השניה כדכתב הרמב״ם בפירושו וז״ש הר״ב בסוף מתניתין ועיר שאין לה אלא פתח אחד כו׳. וכתב רש״י הטעם ואע״ג דעכשיו היא של יחיד הואיל ותחלתה של רבים דלמא הדרה ומתעבדת של רבים ואתו לערובי כולה:
כעיר חדשה. פירש הר״ב ששמה חדשה. הכי תניא ובס׳ יהושע (טו) היא כתובה בנחלת יהודה. תוספות. [*ובירושלמי כעיר חדשה שביהודה כגון צנן וחדשה ומגדל גד]:
{יח} דִּלְמָא הָדְרָה וּמִתְעַבֶּדֶת שֶׁל רַבִּים וְאָתוּ לְעֵרוּבֵי כֻּלָּהּ:
{יט} כַּמְּפֹרָשׁ בְּסֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ, צְנָן וַחֲדָשָׁה וּמִגְדַּל גָּד:
לז) ונעשית של רבים
שהיתה שייכה לאדם א׳ והוא משכיר כל בתיה להדרים בה ומכרה לרבים:
לח) מערבין
ערובי חצרות:
לט) את כולה
דנדונת כבתחלה, שלא היתה צריכה שיור (ונ״ל דאף דמשנה א׳ ומשנה ז׳ מיירי בתחומין, מפסיק להו במשנה ו׳ דמיירי בערובי חצרות, דקמ״ל דאף בהך דמשנה ו׳ דהיא עכשיו של רבים, אפ״ה נאמנין עבד ושפחה לומר שהיתה של יחיד, וכדאמרי׳ בש״ס (דנ״ט נ׳) במתא דני ר׳ חייא):
מ) אין מערבין את כולה
ג״כ כמקודם, דעיר של רבים שיש לה יותר משער א׳, אסור לערב ערובי חצרות שלה כולה יחד בלי שיור מקום א׳ בעיר, כדי שלא ישכחו שרק ע״י העירוב הותרו לטלטל מיהו הדרים באותו שיור, יוכלו לערב לעצמן כדי לטלטל במקומן:
מא) אלא אם כן עשה
שיור:
מב) חוצה לה
קמ״ל אפי׳ חוצה לה מהני שיור:
מג) כעיר חדשה
כך שמה:
מד) רבי שמעון אומר ג׳ חצרות של שני בתים
וקיי״ל דאפי׳ בית א׳ הוה שיור. מיהו אין נזהרין בזה עכשיו, דהרי אינה של רבים רק בתושביה ס׳ רבוא, והרי לא שכיחה. או דקיי״ל כר״ן דעובד כוכבים נמי הוה שיור (שצ״ב מג״א סק״ב וג׳):
עד עתה עסקה המשנה בעירובי תחומין, עכשיו היא ממשיכה לדון בעירוב מבואות, בעירוב של העיר כולה. הנחת היסוד של המשנה היא שאין מניחים עירוב מבואות לכל העיר אלא במקרים מיוחדים ביותר. ככלל, עירוב מבואות חל רק בתחום הפרטי. החצר היא רכוש פרטי של תושביה, והמבוי רכוש פרטי של תושבי החצרות סביבו, לא כן הרחוב הראשי. בתוספתא שבת נקבע שאי אפשר לערב ״מבואות מפולשים״, כלומר מבוי הפתוח משני צדדיו: ״אי זהו רשות הרבים, סרטיה ופלטיה גדולה ומבואות המפולשין, זו היא רשות הרבים גמורה״ (פ״א ה״ב); ״חצר של רבים ומבואות שאין מפולשין עיריבו מותרין לא עיריבו אסורין״ (שם ה״ה). מכאן שחצר של יחיד אין צורך לערב, ומבוי מפולש אי אפשר לערב. התלמוד הבבלי העניק למונח ״רשות הרבים״ משמעות נוספת, מקום שבו עוברים שישים ריבוא (שש מאות אלף) אנשים; כלומר כמעט שום יישוב בעולם הקדום (ודאי לא בארץ ישראל) אינו נחשב ל״רשות רבים״, וממילא אין בעיה להניח עירוב במקום כזה. אולם בספרות התנאית אין רשות הרבים, כזו שאי אפשר להניח בה עירוב, זוקקת מאות אלפי אנשים, אלא די שתהיה שייכת לכלל. הלכה זו נדונה במבוא להלכות שבת ובמבוא להלכות עירובין.
עם זאת אנו עדים לסטייה מכלל זה, שכן מותר לערב עיר שיש לה פתח אחד: ״עיר של רבים והרי היא של רבים ואין לה אלא פתח אחד מערבין את כולה״ (תוספתא עירובין פ״ה [ז] ה״ד). מדובר ביישוב שהוא סגור לגמרי, או שיש לו אפילו חומה. היו מעט יישובים כאלו, אף שבתקופת המשנה והתלמוד היישובים הכפריים בארץ היו בדרך כלל פרוזים. הניסוח המפותל ״עיר של רבים והיא של רבים״ במקום סתם ״עיר״ נובע מכך שהתוספתא מתייחסת למשנה שלנו. זה אפוא ניסוח מאוחר שיש בו הקלה נוספת. תוספתא זו אולי אף חולקת על משנתנו כולה, כפי שנראה בהמשך.
עיר שליחיד – עיר של יחיד היא מונח יישובי לבית אחוזה (Vila בלטינית), כלומר מבנה גדול ובודד.
בחברה היוונית-רומית רווח הטיפוס של בית אחוזה, שטח חקלאי רחב ידיים שהיה שייך לעשיר שהתגורר בעיר. את האחוזה ניהל מטעמו אפיטרופוס. במרכז הנחלה ניצב מבנה (אויקוס ביוונית) ששימש למגורי העבדים, למגורים מעט מפוארים יותר של האפיטרופוס, לעיבוד התוצרת ולמגורים מפוארים של האדון בבואו לבקר באחוזתו1. מובן שלא הייתה בעיה לערב את כל המבנה, שהיה באופן טבעי מוקף קירות (איור 32, וראו עוד איור 38 ותמונה צבעונית 2. (עיר במשמעות זו נדונה במשנה במסכת בבא בתרא, ״המוכר את העיר״ (פ״ד מ״ז). לשתי הלכות תנאיות אלו ניתן לצרף גם מקורות אמוראיים. בירושלמי ובבבלי דנים בכך שיש לבנות דרכים עבור ה״עיר״ (ירושלמי בבא בתרא פ״א ה״ג, טו ע״א; בבלי, בבא קמא פ ע״ב). גם כאן מדובר ביישוב גדול מחוץ לתחומי היישובים הקיימים. עצם העובדה שההלכה תובעת בניית דרכים לעיר מוכיחה שמדובר במבנה השייך לאיש עשיר וביישוב של יחיד ברמה גבוהה, שאם לא כן לא היו בונים דרכים ייעודיות למקום. הלכה אחרת מזכירה דרך ״מעיר לעיר״ (בבלי בבא בתרא ק ע״א)2, ונראה שמדובר בעיר של יחיד, שכן הדרך הרגילה בין היישובים נקראת שם סתם ״דרך הרבים״. סיפור אמוראי אחר מזכיר אדם שקנה עיר ובה עבדים (ירושלמי יבמות פ״ח ה״א, ח ע״ד). באזכורים אחרים שהעיר נזכרת בהם קשה להבחין אם מדובר בעיר במשמעות של יישוב רגיל או בעיר של יחיד.
פירושנו הוא לפי מסקנת התלמוד הבבלי. בתחילה ניסה התלמוד לפרש ש״יחיד״ הוא יחיד הדור, ראש הגולה, המשגיח על האנשים לבל יערבו במקום שאסור לערב; אבל במסקנת הגמרא ההלכה חלה על כל ״דיסקרתא״, היינו וילה רומית במינוח הפרסי (נט ע״א)⁠3. ברם המפרשים כבר לא הכירו את המציאות המיוחדת שהמשנה מדברת עליה ומתוך כך פירשו שמדובר בעיר שאין בה רבים, כלומר שאין בה שישים ריבוא, ונעשית של רבים – והעיר גדלה4. אולם אין צורך בפירושים אלו, מה עוד שאף לא ביישוב קדום אחד, כולל ערי ארץ ישראל הגדולות, לא היו שש מאות אלף איש במקום אחד.
שנעשת שלרבים – בית האחוזה התפרק והפך לכפר רגיל, כלומר העבדים או האריסים הפכו לבעלי הבתים. זו עדות לתהליך מעניין של התגבבות הכפר. מבנים נוספים נבנים סביב המבנה הראשון והאחוזה הופכת לכפר. אין לנו עדות ארכאולוגית בטוחה לתהליך זה, אך החוקרים משערים את קיומו ללא כל קשר למשנתנו. כבר הערנו כי בימי בית שני היו מבנים בודדים רבים, וכי לאחר החורבן הצטמצמה תופעת האחוזות לטובת כפרים מכונסים. לדעתו של הירשפלד תופעת הבתים הבודדים אף נעלמה לחלוטין, ותופעת הכפרים הקטנים לא נוסדה אלא לאחר החורבן5. כך או כך, ניכר תהליך גידול במגזר הכפרי ובהתגבשות הכפר. הסוקר בחורבת דנעילה שבגליל מציע שבמרכז היישוב ניצב בית גדול; במשך הזמן הוא נפרץ והורחב והפך לכפר קטן6. יישוב אחר הוא חורבת שחדה שבשומרון, ואף בו ניכר מבנה מרכזי וסביבו מבנים נוספים (איור 32 לעיל).
מערבין את כולה – בדרך כלל אין מערבים כפר שלם, ״עיר של רבים״, אך כאן הותר הדבר. הנימוק לא הובהר; ייתכן שחכמים הקלו כאן היות שיש למקום זיכרון של יישוב של יחיד, או כיוון שתושביו התרגלו כבר לערב7, ואולי מדובר כאן במקרה מיוחד. טיפוס יישוב נוסף בארץ ישראל היה הכפר הפרטי, השונה משיטת בתי האחוזה. העשיר היה בעל האדמות והוא החכיר אותן לאריסים או לחוכרים. הללו גרו בכפר שנבנה בשטח האחוזה. הם היו אזרחים פרטיים בני חורין, אך רכושם החקלאי ובתיהם היו משועבדים. עיבוד הקרקעות היה פרטי, אך עיבוד התוצרת משותף. שיטה זו מוכרת היטב מצפון אפריקה. כתובות רבות המעידות על סדרי האחוזות בפרובינציה זו נמצאו בתוך כפרים גדולים אשר בהם התגוררו מאות תושבים8. אין לנו עדויות ישירות על שיטה זו בארץ, אך היא עולה מניתוח סדרת מקורות9. ייתכן שגם במשנתנו אין מדובר על עיירה כפרית רגילה אלא על כפר פרטי מעין זה. אמנם מבחינה חיצונית הוא נראה כיישוב רגיל, אך הוא רכוש פרטי, ועל כן ניתן לערב בו, אם יותקן לו עירוב ויהיה מוקף קירות אמיתיים או סמליים. אפשרות זו, שיש לה גם השלכה הלכתית, היא בבחינת השערה בלבד, אך היא מהווה פתרון הלכתי מובן לתעלומה שבמשנה. עם זאת, המשך המשנה מקשה על פירוש זה.
ושלרבים שנעשת שליחיד – יישוב כפרי רגיל שנעשה רכושו של יחיד (איור 33, (אין מערבין את כולה – אמנם עכשיו היישוב הוא עיר של יחיד, אבל הדינים הקודמים עדיין חלים עליו. מכאן שגם ברישא עיר ״שנעשת שלרבים״ היא יישוב כפרי רגיל השייך לבעלי קרקע פרטית. יתר על כן, מסתבר שטעמו העיקרי של ההיתר לערב הוא הנוהג הקודם. אם מקום הוחזק כאסור בעירוב – האיסור תקף למרות השינוי, ואם הוחזק המקום כמקום שמותר לערב בו – ההיתר תקף. ייתכן שחכמים חששו מפני פרשנות מוטעית של הציבור: אנשים יראו שלפתע התירו לערב במקום אסור, או שאסרו לערב במקום מותר, ויבואו לכלל טעות. שיקול דומה עולה גם ממקומות אחרים בתלמוד10. אלא אם כן עשה חוצה לה – יש להשאיר מחוץ לעירוב שטח כעיר חדשה שביהודה שיש בה חמשים דיורים דברי רבי יהודה – גודל השטח מחוץ לעירוב צריך להיות מרחב שבו גרים כחמישים איש (8-12 משפחות), כמו בכפר הנקרא ״חדשה״ ושוכן באזור יהודה. הירושלמי מסביר במפורש שמדובר בשם של יישוב הנזכר בספר יהושע בנחלת ערי שבט יהודה: ״צנן וחדשה ומגדל-גד״ (טו לז). איננו יודעים היכן שכנו כפרים אלו, ברם ״צנן״ היא כנראה צאנן המקראית הנזכרת במסגרת סדרת עיירות בשפלה (מיכה א יא), ו״מגדל״ היא כנראה מג׳דוליה בשפלה, דרומית לבית גוברין. על כן ״חדשה״ אמורה אף היא להיות בסביבתם בשפלת יהודה. הביטוי חדשה שביהודה נובע או מכך שהיא באזור יהודה, או שהיא נזכרת כאחת מערי יהודה. יש להניח שדוגמה זו נבחרה משום מעשה שהיה, פסק קדום שהתייחס ליישוב הסמוך לחדשה. בירושלמי נאמר שב״חדשה״ היו חמישה דיורין (כב ע״ד); אולי זו טעות, ואולי ידיעה היסטורית אחרת (איור 34.(
מכל מקום, ״חדשה״ הוא שם של יישוב ולא תיאור של העיר. הסבר זה בא להוציא מדברי פרשנים11 שחשבו ש״חדשה״ הוא תיאור של רובע או פרבר שנוסף לעיר קיימת.
רבי שמעון אומר שלוש חצירות של שני שני בתים – קשה להניח שרבי שמעון חולק על גודלה של חדשה, אלא הוא סבור שדי ב״חוצה״ קטנה יותר, מרחב קטן יותר מחוץ לעיר של רבים שנעשית של יחיד. לדעתו, די שיהיו בה שלוש חצרות בגודל המינימלי של שני חדרים בכל חצר כדי שאפשר יהיה לערב את כולה. ״חצר״ היא מכלול היכול לכלול לפחות שני חדרים וחצר, ולהגיע אף לעשרות חדרים.
בתוספתא נקבע שעיר של יחיד שנעשית של רבים ודרך הרבים עוברת בתוכה – ניתן לערבה על ידי הקמת עירובי מבואות בשני צדי הדרך, ואף הבבלי מזכיר ברייתא זו (תוספתא עירובין פ״ה [ז] ה״ד; בבלי, נט ע״ב). בתוספתא מובאת הלכה זו ואחריה ההלכה שמותר וניתן לערב עיר של רבים שיש לה פתח אחד. בהבנה הפשוטה זו מסורת חולקת ולפיה מותר לערב עיר כזו, ורק אם יש בה דרך הרבים צריך מתקן מיוחד. לעיל ראינו שאי אפשר לערב מבוי מפולש, וודאי לא דרך החוצה את היישוב, ותוספתא זו מקלה בהרבה וחולקת על כל הכללים שהוצגו בראשית הדיון במשנה. הבבלי אומר שזו שיטת רבי יהודה, והוא הוא המתיר לערב את כל העיר (נט ע״ב). אמנם קשה להניח שהתוספתא היא כשיטת רבי יהודה, שהרי במשנתנו רבי יהודה הוא התובע להותיר חלק מהעיר מחוץ לעירוב. על כן נראה שזה תנא אחר, או שתי שיטות אליבא דרבי יהודה12.
1. אפלבאום, העיר; ספראי, מבנים בודדים.
2. אין להלכה זו מקבילה ארץ-ישראלית, אך קשה להניח כי ההלכה צמחה בבבל.
3. יש להניח שגם המפרש הראשון בתלמוד, שאמר שמדובר בדיסקרתא של ראש הגולה, התכוון לבית אחוזה של עשיר, וראש הגולה הוא רק דוגמה לבעל קרקעות עשיר. בהמשך הובן שראש הגולה הוא חריג ומיוחד, אולם הסבר זה נדחה ובמקומו נקבע שמדובר בדיסקרתא של כל עשיר.
4. כך רש״י, המאירי ואחרים, ואף אלבק השתבש בכך. הרמב״ם מוסיף שלעיר יש שני שערים.
5. הירשפלד, בתי אחוזה.
6. פרנקל, דנעילה.
7. כך מסבירים ראשונים מספר, כגון המאירי. כך יש, כנראה, להבין גם את ההיתר לערב את כפרו של ר׳ חייא בבבל, ראו בבלי, נט ע״ב.
8. קהוהה, הכפר.
9. ספראי, מבנים בודדים.
10. תוספתא מועד קטן פ״ב הט״ו-הט״ז; ירושלמי פסחים פ״ד ה״א, ל ע״ד; בבלי, שם נא ע״א, ועוד.
11. ברטנורא לאתר.
12. רבי יהודה אמנם מתיר לערב ברשות הרבים, אך לא בכל מקרה אלא במקרים גבוליים של שני בתים או שתי חצרות ורשות הרבים באמצע. ראו תוספתא שבת פ״ז (י) הי״ג.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×