היו שם גדודיות כו׳. לשון הר״ב לאחת הקרנות וכן לשון רש״י. ואכולהו קאי ולאו דוקא בקרנות שהן קרן זויות אלא ה״ה באמצע. וכן נראה דעת הפוסקים. ושיעור ושירים דקאמר. ארבעה טפחים כמ״ש בפ״ב משנה ה׳. וצ״ל דלאו דוקא ועיין במשנה דלקמן:

וגשרים. לשון הר״ר יהונתן שהן מכוסין מלמעלה. ויש לו כותלים מד׳ רוחותיו אלא שהכיפה חלולה. ויש בכותלים פילוש שהמים יעברו תחתיו. או בני אדם. ויש תחתיו דירה למוכס ע״כ:

ועושין אותה כמין טבלא כו׳. גירסת הר״ב אותן וכן גירסת רש״י וקשיא לי לגירסתם דהא תנינא חדא זימנא בפרק דלעיל משנה ח׳ ודוחק לומר משום דסתם לן הכא כרבנן דלעיל ולומר דהלכה כמותם. דהוה מחלוקת ואח״כ סתם. דהא בלאו הכי יחיד ורבים הלכה כרבים. וכ״ש דחכמים מקילין והלכה כדברי המיקל בערוב. הלכך נראה יותר גרסת הסופר דגרס אותה. ופירש הרמב״ם וז״ל ר״ל כשתהיה המדינה עגולה שיעשו בה מרובע דבק לה ואז ימדדו חוץ למרובע אלפים אמה לכל רוח ומרויחים אנשי המדינה אותן התוספות שיוסיף המרובע על העגולה שבתוכו ע״כ:

כמין טבלא מרובעת. כתב רש״י בעיר מרובעת עסקינן שאין בה אלא אלפים על אלפים. דהוי נמי תחומין מרובעין. ואם אינה מרובעת כגון שהיא יתירה על אלפים לארכה או פחותה מאלפים. לא הוו מרובעים. דתחומין מרובעים לאו דוקא שיהא ארכן כרחבן. שהרי רחבן למדת העיר היא. אם קטנה אם גדולה. וארכן אלפים אלא מרובעים דקתני למעוטי עגולים ע״כ. ופירש הב״י סימן שצ״ט דהא דכתב אם קטנה ר״ל בת אלפים. דאי בפחות מאלפים היאך כתב שרחבן למדת העיר דודאי שהוא יותר מכן דלעולם יש לו אלפים לכל רוח מרוחות העיר דמי גרע ממי ששבת בבקעה דמ״ח פרק דלעיל:

כדי שיהא נשכר הזויות. כתב הרב ולא עגולים כו׳. ובצדדין מתמעטים כו׳ וכ״כ רש״י וכתב על זה בית יוסף אין לומר כפשוטה שהרי אם לצד אחד מהעיר אנו נותנין לו אלפים אמה כשנעגל כל סביבות העיר ממקום שכלו אותן אלפים אין ספק שלכל צדדי העיר יהיו אלפים אלא היינו לומר שכשאנו נותנין לו אלפים אמה לכל סביבות העיר עגולות הוא מפסיד הזויות וכשהן מרובעות נשכר הזויות דכל אמתא ברבוע אמתא ותרי חומשי באלכסון נמצא כשיוצא מהעיר כנגד הזויות ללכת באלכסון מהלך אלפים ות״ת ואם היו עגולות לא היה יכול להלך בשום צד יותר מאלפים. ע״כ. עיין משנה ד׳ פ״ו דיומא:

קרפף. לשון הרמב״ם הוא *)⁠צלע מצלעות מרובעות מדתו בית סאתים והוא שבעים ושירים עכ״ל. עשאו שם משותף או מושאל. דלעיל משנה ג׳ פרק ב׳ פי׳ כדברי הר״ב שם. ונלמד מענינו:

אם יש לזו שבעים אמה ושירים כו׳. וכן במשנה דלקמן מאה וארבעים ואחד ושליש וכן העתיקו הרמב״ם בפ׳ כ״ח מה״ש והטור סימן שצ״ח וזה סותר לפסק הרמב״ם והר״ב בפרק ב׳ משנה ה׳ דפסקו דלא כר״ע דסבירא ליה הכי אלא כחכמים דסבירא להו עוד דבר מועט המשלים לבית סאתים ממש. ובתוספות פ״ב דף כ״ג ע״ב כתבו אמתניתין דמאה וארבעים ואחד ושליש דלקמן. דאתיא כר״ע א״נ לא חש לצמצם ע״כ. אך הרמב״ם בפט״ז מה״ש כתב לשיעור של בית סאתים שהוא ע׳ ושירים על ע׳ ושירים והיינו הא דר׳ עקיבא וכ״כ בטור סימן שצ״ח. נראה שחזר בו הרמב״ם ופסק כר׳ עקיבא משום דהנך סתמי דהכא משמע כוותיה:

אם יש בין שנים החיצונים מאה וארבעים ואחד ושליש. פירש הר״ב לא משולשים ממש וכו׳. ודקתני בין שנים החיצונים הכי קאמר אם יש אויר בין שני החיצונים כדי להתמלאות אמצעי ולעמוד אויר הנשאר בין אמצעי ולחיצונים מכאן ומכאן על קמ״א ושליש לכאן וקמ״א ושליש לכאן דהיינו ב׳ קרפיפות לשניהן רואין וכו׳ אבל אם רבה אויר יותר מכאן לא אמרינן רואין. ל׳ רש״י:

מאה וארבעים ואחד ושליש. עיין מ״ש במשנה דלעיל:

של חמשים אמה. בגמ׳ אסמכוהו אקרא דכתיב בחצר המשכן (שמות לו) ורוחב חמשים בחמשים ומדלא אמר חמשים חמשים ואמר חמשים בחמשים ילפינן מיניה תרתי. הך דהכא והא דמ״ה פ״ב:

והגיע לגיא או לגדר מבליעו. כ׳ הר״ב אם אינו רחב נ׳ אמה. וכן ל׳ רש״י והמכוון אם אינו רחב כי אם נ׳ אמה. וז״ל הרמב״ם מבליעו. וזה יתכן ר״ל שיהיה רחב הגיא נ׳ אמה או פחות שהוא שיעור החבל וכמו כן גובה הגדר ואם לא יתכן ימדוד אותו כאשר נפרש לקמן ע״כ. ומ״ש הר״ב אע״פ שיש במדרונו יותר מאלף וכן לשון הר״ר יונתן. וקשיא מספר אלף דנקטי. אלא שרוצה לומר עד אלפים. דהכי איתא בגמרא וכמה עומקו של גיא אמר רב יוסף עד אלפים. וכתב הר״ר יונתן ואם רצה לירד בשבת במדרון הגיא. יכול לירד שם ואח״כ יוצא משם ומשלים תחומו כאילו לא ירד בגיא. והר״ב לא פי׳ בהבלעת הגדר היאך ועיין בסמוך:

הגיע להר מבליעו. מסתבר דכמו שבהבלעת הגיא שהוא שעומדים על שני שפתי הגיא מזה ומזה שנמצא שנמדד השטח הרחב ולא השטח הקצר שהרי בכל גיא שהוא כמשולש יש בו שטח קצר והוא בתחתיתו ושטח רחב והוא בעליונו. ואנו מודדין בעליונו בשפתיו שהוא שטחו הרחב. ודכוותיה בהר כשמבליעו והרי הוא כמו כן כמשולש שיש בו שטח רחב ושטח קצר אלא שבהר שטחו הרחב בתחתיתו ומעמדו. ושטחו הקצר בעליונו. ואם להבליעו נמדדהו בשטחו הרחב כמו בהבלעת הגיא. דמאי שנא. כיצד נעשה. וזה ביארו התוספות והרא״ש והטור בסי׳ שצ״ט שזוקף עץ גבוה בשפתו מזה ועץ אחר כנגדו בשפתו מזה ומותח החבל מזה לזה ע״כ. ודלא כהר״ר יונתן שכתב בהבלעה דגדר שעולה זה על שפתו מכאן וזה על שפתו מכאן ומבליע באותו חבל ע״כ. דהשתא אין ההבלעה דגדר שוה להבלעה דגיא. וכתבו בתוס׳ דהא דלא כייל בהדי הדדי הגיע להר או לגדר מבליעו היינו משום סיפא דתני שמעתי שמקדרין בהרים לכך תני הר בפני עצמו אע״ג דקידור שייך נמי בגיא וגדר ע״כ ור״מ מה ששמע מרבו אמר ורבו לענין הרים נשאלה השאלה לפניו. ומ״ש הר״ב והוא שלא יהיה הר זקוף הרבה אלא משופע שבהלוך ה״א ממנו לא יגבה אלא י״ט. גמרא. וכתב הר״ר יונתן טעם בזה משום דניחא תשמישתיה לעלות במדרונו שהרי יש במדרונו ה׳ אמות שהם ל׳ טפחים קודם שיגבה ההר י׳ טפחים וכזה השיעור היה כבש המזבח שהיה ל׳ אמה לגובה ט׳ אמות של מזבח בלא קרנות המזבח והיו עולין בו במשא כבד עם איברי העולות והאימורים נמצא שכשיש במדרון ג׳ חלקים יותר על חלק הגבוה ניחא תשמישתיה. ע״כ. ואע״פ שג׳ פעמים ט׳ עולים רק כ״ז. ובכבש יש עוד ג׳ יתירים. לא קפיד. אבל בלאו הכי. אין הנדון דומה ממש לראיה שהביא. כי זה שאמר שהכבש ל׳ אמה זהו במשך שטחה על הארץ שהיה מחזיק ל׳ אמה מהעזרה עד המזבח וכדתנן בסוף מדות המזבח והכבש ס״ב. והיינו דמזבח עצמו מחזיק על הארץ ל״ב והכבש ל׳. אבל מדרון שפועו תנן התם בפ״ג שהוא ל״ב אמה. ואם נשוה המדות היה צריך שיהיה ג׳ חלקים ומחצה במדרון יותר מן הגובה כי ג״פ ט׳ עולים כ״ז נשארו עוד ה׳ לתשלום ל״ב שהוא מחצית הט׳ ויותר קצת. ומ״ש הר״ב שאם הוא זקוף יותר מזה אומדו כו׳ היינו טעמא לפי שקשה לעלות עליו ולמדדו על גבו כפירוש הר״ר יונתן. וכ״ש לפי׳ התוס׳ שהקילו בו ולאהטריחו להבליעו בחבל של נ׳ אמה ע״י קורות אלא אומדין אותו וכתב בטור דדוקא כשהאומד הוא עד נ׳ אמה שהוא דין הבלעה אבל אם יש בו יותר מנ׳ אמה מקדרין כדלקמן:

חוץ לתחום. פי׳ לתחומי הצדדין וכדמסיים הר״ב תחומים של צדי העיר:

אם אינו יכול להבליע. בחבל של נ׳ אמה. טור. וקאי נמי אגיא וגדר וכדכתבתי לעיל בשם התוספות דקידור שייך נמי בהו אע״ג דהא דאם אינו יכול פירשו תוספות בע״א ומיהו בגיא לא איכפת בין מתלקט י׳ מתוך ה׳ למתוך פחות כדכתב בטור:

בזו אמר רבי דוסתאי כו׳. כתב הר״ב למעוטי עיר מקלט וכו׳ וטעמא מפורש בגמ׳ מפני שהן של תורה ואע״ג דבמשנה ד׳ פ״ג כתבתי דר״מ ס״ל תחומין דאורייתא. הא פריך לה בגמ׳ דלעיל דף ל״ה ע״ב ומשני דהא דלעיל דידיה והא דהכא דרביה ודיקא נמי דקתני שמעתי:

[*שמקדרין. פי׳ הר״ב נוקבין רואין כאלו נוקבין אותן ומודדין דרך הנקב כו׳ והוא לשון רש״י ובפרק בכל מערבין דף ל״ה ע״ב כתב רש״י וז״ל ולשון מקדרין כמו נוקבין דמשוה מדת ההר כאילו הוא נקוב במקום מעמד רגלי העליון. ונמצא לבו במקום שרגליו עומדות עכשיו. וכשנותן החבל עכשיו כנגד מרגלותיו הוה ליה כאילו נותן אותו כנגד לבו בקרקע חלקה כדרך כל המודדין עד כאן]:

[*המומחה. כתב הר״ב אדם הבקי במדידה וכ״פ הרמב״ם ובירושלמי אמתני׳ אמרינן ההדיוט שריבה אין שומעין לו משמע נמי כפירוש הר״ב והרמב״ם ותיובתא להגאון שמפרש בע״א]:

שלא אמרו חכמים כו׳. דמדאורייתא לא מתסרי מידי ואינהו גזור הלכך אזלינן בהו לקולא כן לשון רש״י בגמ׳. ומיהו איכא דסבירא ליה דעד ג׳ פרסאות מדאורייתא וכמ״ש פ׳ דלעיל משנה ח׳ ועיין ספ״ב דכתובות:

אין מערבין את כולה. כתב הר״ב שלא תשתכח תורת רשות הרבים דהכא בעיר שיש לה שני שערים שיכנסו בה בני אדם על האחת ויצאו על השניה כדכתב הרמב״ם בפירושו וז״ש הר״ב בסוף מתניתין ועיר שאין לה אלא פתח אחד כו׳. וכתב רש״י הטעם ואע״ג דעכשיו היא של יחיד הואיל ותחלתה של רבים דלמא הדרה ומתעבדת של רבים ואתו לערובי כולה:

כעיר חדשה. פירש הר״ב ששמה חדשה. הכי תניא ובס׳ יהושע (טו) היא כתובה בנחלת יהודה. תוספות. [*ובירושלמי כעיר חדשה שביהודה כגון צנן וחדשה ומגדל גד]:

ואמר לבנו. מבעוד יום. רש״י:

מותר לביתו. ודמיא לדתנן בפ״ב משנה ד׳ ולא דמי לדתנן בפ״ד מ״ז וכעין שחלקתי שם בין אותן המשניות בשם התוס׳ כ״כ רש״י בכאן וז״ש הר״ב ומסתמא בביתו ניחא ליה דכל שיודע ביתו ניחא לי׳ כו׳:

ולביתו יותר מכאן. ובגמ׳ פריך היכי משכחת לה שיהיה קרוב ממקום ערובו ויהיה רחוק יותר מביתו ומתרץ כגון דקאי ביתו באלכסונו שראובן עומד במזרח ביתו וערובו מושך למערב יותר מביתו ואעפ״כ פעמים שהאלכסון רב והוי ביתו רחוק ממנו יותר מערובו:

מה שנשכר. ל׳ הר״ב שמן הערוב לצד העיר כלומר למערב הערוב:

מהלכין את כל עיר קטנה. פי׳ הר״ב כד׳ אמות ומשלימין מדתן חוצה לה. כלומר על הד׳ אמות אלו משלים. דלא כהר״ר יונתן שכת׳ דאע״ג דאמרי׳ כד׳ אמות דמיא לא שנחשוב אותן כלל. אלא מדכתב ומשלימין ר״ל שנחשוב אותן הד׳ אמות. וכ״כ הרמב״ם והטור:

ולמודד שאמרו. במ״ד פרק ד׳: