כל סאה כו׳. פי׳ הח׳ הרי״א ז״ל פי׳ כגון חטים שיש בהן רובע שעורים. שעם אותו הרובע הם סאה. והיינו שיש כ״ג רבעים של חטים ורובע של שעורים. אז צריך לברר למעט השעורים כי אע״פ שחטה א׳ ושעורה א׳ הוי כלאים זב״ז ה״מ כשהוא זורען בכונה אבל כשאינו מכוין אינו אלא מפני העין ע״כ. וכתב הר״מ בפ״ב מה׳ כלאים בד״א בשלא נתכוין לערב ובשלא נתכוין לזרוע השני מינין אבל אם נתכוין לערב זרע בזרע אחר או לזרוע השני מינין אפי׳ היתה חטה אחת בתוך כרי של שעורים אסור לזרעה ע״כ והוא מן הירושלמי. ובפ״ק דמו״ק מוכח דהאי ימעט היינו שאם זרע רובע הקב ימעטנו ויעקרנו. וכתבו שמה התוס׳ ז״ל שיש בה רובע. פי׳ כשרוצה לזרוע דהא קתני סיפא ר׳ יוסי אומר יבור והא לא שייך בנזרע כבר. מיהו בשמעתין דאיירי בכבר נזרע י״ל דל״פ ע״כ בשנוי קצת. וז״ל ס׳ האגודה בקצרו דברי התוס׳ ז״ל כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט אפי׳ נשרשים יש לו תקנה למעט ואפי׳ גדלו הרבה כדאמר פ״ק דמ״ק יוצאין אף על הכלאים. והא דאמרינן בפ׳ כל שעה זרוע מעיקרא בהשרשה היינו בכלאי הכרם. ואפי׳ בכלאי זרעים גופן מותרין באכילה כדאמרי׳ פ׳ כל הבשר מה בהמתך היוצא ממנו מותר אף שדך היוצא ממנו מותר ע״כ. וכתוב בחדושי הרשב״א ז״ל בב״ב דף צ״ד כל סאה שיש בה רובע זרע ממין אחר פי׳ הרב רבינו שמואל קודם שנזרע א״נ נזרעו קודם השרשה אבל לאחר השרשה כבר נאסרו. ולא היא שבכלאי זרעים הדברים אמורים וכלאי זרעים מותרין באכילה ובהנאה ולא אסרה תורה אלא כלאי הכרם כדמפורש במס׳ חולין ולאחר זריעה קאמר כדאמרי׳ דמחזי כמקיים כלאים ולאחר שצמחו בא׳ באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים וכך היא מפורשת במשקין ע״כ. ובירושלמי אנן תנינן שיש בה אית תנאי תנו שנפל לתוכה ומפ׳ ר׳ יוסי בר׳ בון מ״ד שיש בה בתלוש ומ״ד שנפל לתוכה במחובר שגדל עמו ונקצר יחד דנפל משמע ל׳ במפולת יד:

רש״א לא אמרו אלא ממין אחד. ירושלמי היו שני מינין לא. עד היכן עד רובה של סאה אבל אם רבו המינין על רוב הסאה מודה ר״ש דמצטרפין. אע״ג דכל מין ומין לעצמו פחות מרובע ואפי׳ רבו המינין נמי אם חזר והוסיף על הסאה והויא רוב חזרה להתירה הראשון. וכמו דר״ש אמר במתני׳ אין שני מינין מצטרפין לאסור כך הוא אומר אין שני מינין מצטרפין להיתר וכדמפ׳ לה התם:

בד״א כו׳. מפ׳ בירושל׳ {הגה״ה לשון הח׳ הרי״א ז״ל פירשו בירושלמי דאפי׳ הם ממינים הדקים הרבה שא״צ מהם לבית סאה אלא ג׳ קבין הוי דינייהו ברובע הקב אבל כשא״צ לב״ס אלא ב׳ קבין וכ״ש פחות מזה דינו כזרעוני גינה. וזרעוני גינה שצריך מהם ב׳ קבין לב״ס וכ״ש הצריכין יותר גם הם דינם כתבואה וזהו ההפרש שבין תבואה לזרעוני גינה כי בתבואה וקטנית הצריכין ב׳ קבין לב״ס דינם בא׳ מכ״ד אבל זרעוני גינה הצריכין ג׳ קבין לב״ס דינם ברובע. ע״כ:} דתני עלה דכל תבואה או קטנית שצריך מהן ד׳ או ג׳ קבין לבית סאה דינן ברובע קב לסאה כמו חטים הא קביים א׳ מכ״ד בנופל לבית סאה:

באמת אמרו. מלת אמרו ל״ג לה. ירושלמי ותני עלה כגון קב וחצי קב לסאה אבל אם הם גסין שצריך שני קבין לזרוע ב״ס שיעורן כמו תבואה וקטנית דהיינו רובע הקב לסאה והשתא פליגי הנך ברייתות אהדדי דלעיל משמע דאותן שהן דקין שבשני קבין זורעין ב״ס משערינן אחד מכ״ד בנופל לב״ס כשיעור זרעוני גינה ולא משני להו בירושלמי. וכתב הרא״ש ז״ל דיש לתרצם דהא דתבואה וקטנית דתנא דקביים כפחות מקביים ה״ט משום דתבואה וקטנית גסין ורוב מינן צריך סאה לב״ס. ואם נתרחקו מגבולם עד שהגיעו לכך דבקביים מהם זורעים ב״ס יצאו מכללן ונכנסו לכלל זרעוני גינה. אבל זרעוני גינה שהן דקין ובדבר מועט זורעים ב״ס אם נתרחקו מגבולן עד שהגיעו לכך שצריך מהן קביים לב״ס יצאו מכללן ונכנסו לכלל תבואה וקטנית ע״כ. ועי׳ בפי׳ הר״ש ז״ל המוגה ויובן לך יותר:

בפי׳ ר״ע ז״ל. כגון זרע פשתן שצריך שלש סאין כו׳. כ׳ עליו הח׳ ה״ר יהוסף ז״ל. פי׳ זה אינו נראה דאין זרע פשתן גסין אלא דקין. אך מ״מ אפשר לומר דצריך הרבה כי הרבה ממנו אינו צומח ומתקלקל והוא נזרע זה אצל זה הרבה ע״כ. עוד כתב ז״ל וז״ל הפשתן בתבואה נ״ל שאין זה מדברי ר״ש מדלא קא׳ כגון הפשתן ותו דהא ר״ש ס״ל דאין שני מינין מצטרפין לרובע דתנן לעיל ר״ש אומר לא אמרו אלא ממין א׳ וא״כ היאך אמר כאן מצטרפת וצ״ע. עכ״ל ז״ל:

ויופך. הראב״ד ז״ל ס״ל ע״פ התוספתא דאו יופך קאמר וכתב עליו הכ״מ דמ״ש דבחדא סגי אינו נראה שאם לא הפך כי התליע מאי הוי שהרי סופם לצמוח ונוסחת התוספתא אינה מכוונת ע״כ. וז״ל ס׳ הלבוש בי״ד סי׳ רצ״ו בה׳ כלאי זרעים סעי׳ י״ג היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים קודם שיצמחו החטין ימתין לה עד שיפסדו ויתליעו בארץ כמו ג׳ ימים אם אותה שדהו רוה ואח״כ יהפכנה במחרישה ויזרע מין האחר שאם יהפכנה קודם שיתליעו לא עשה כלום שיצמח במקום שנפל שם בהפיכה וכן אם התליעו ולא הפך הרי סופו לצמוח והוי כלאים אבל אם יתליע ואח״כ יהפך יחלש כחו ע״י ההפיכה ולא יצמח עוד רק ירקב במקומו. מיהו א״צ להפך את כולו עד שלא תשאר חטה שלא תהפך אלא חורש השדה כדרך שחורשים אותו קודם המטר כדי שתרוה. צמחו החטים ואח״כ נמלך לזרעה שעורים יהפוך ואח״כ יזרעם ואם הוריד בהמתו לתוכו וקרסמה את הצמח ה״ז מותר לזרוע שם מין אחר ע״כ. ונלע״ד דאם היתה זרועה שעורים ונמלך לזרעה חטים דא״צ להמתין שלשה ימים אלא יום או יומים שהיא מתלעת יותר במהרה מפני רכותה. ומה שכתב התי״ט ובא צירי תחת סמ״ך כו׳. אם כונתו על מלת אל תוסף ראות פני שהביא. במחילה מכבודו שאותה הסמ״ך היא בפתח קטן ואם ימצא שום ספר שהיא בקמץ קטן הוא טעות ודאי שהמלה מלעיל. ואם כיון על מלות דבעלמא כגון יוסף ה׳ לי בן אחר ניחא:

כמה יהא חורש. ס״א חריש:

כתלמי. פי׳ הרמב״ם ז״ל תלם הוא בקע כו׳. אבל רד״ק ז״ל כתב בשרש גדד ובשרש תלם בקעי המחרישה יקראו גדודים והגבוה יקרא תלם ע״כ:

כדי שלא ישייר. פי׳ הר״ב שלא ישאר בארץ כו׳ לשון הר״ש ז״ל יש לפרש כו׳ (עי׳ בתוי״ט) וכפי׳ ראשון מסתברא:

זרועה ונמלך לנוטעה. לשון הר״מ בחבורו מי שהיתה שדהו זרועה ירק או תבואה ונמלך כו׳. וגם שם לא הזכיר התלעה בזו המשנה. ונראה דלהראב״ד ז״ל ה״נ הוי הופך לחוד:

היתה שדהו זרועה כו׳. פי׳ וקצר הזרע כבר ונשארו העיקרין בארץ. לא יהא זורע ובא על גביהן זרע אחר. אע״פ שאותן העקרין. אין דרכן לצמוח עד ג׳ שנים כגון הקונבוס או הלוף. עד שיעקר העיקרין זהו פי׳ הרמב״ם ז״ל במשנה וגם בחבורו פ״ב. והראב״ד ז״ל פי׳ שאינו מדבר בזרוע וקצור אלא בשזרען ולא צמחו שלא יחשוב עליהן שהתליעו אלא פעמים שהן שוהין זמן גדול תחת הארץ משנה לשנה ומצמיחין ע״כ. וכמו שפי׳ הר״ש והר״ע ז״ל. ובמנחות שם אמרי׳ דקונבוס ולוף אסורין מן התורה שאר זרעים מדרבנן. וכ׳ הרגמ״ה ז״ל ק״ל היכן אסרה תורה קונבוס ולוף יותר משאר זרעים ע״כ. ורש״י ז״ל פי׳ אסרה תורה בכרם דאין זרעם כלה שיש להם שורש ל״א קונבוס ולוף אסרה תורה דכתיב כרמך כלאים זרעים הדומין לכרם ובהנך תולין אשכולות {הגה״ה. וז״ל ס׳ הלבוש בי״ד סי׳ רצ״ו ס״ב. והה״נ במינים שאינם מאכל אדם אלא שהן דומים לכרם בענין אחר כגון קונבוס ולוף ג״כ הם אסורין מה״ת בכלאי הכרם. לפי שהן גדלים הרבה ועושין אשכולות כגפנים ואיכא ערבובי׳ שהן ג״כ דומין בזה לכרמך והוו כלאים בכרם מה״ת ע״כ והוא ל׳ הר״ן ז״ל שהעתקתי לק׳ בסמוך:} כעין ענבים ע״כ. ור״ח כהן פי׳ בתמיה קונבוס ולוף ולא שאר זרעים אחרים הא ודאי דכל זרעים דאורייתא ומיהו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מה״ת משום דכתיב כרמך שלך ולא של חברך ולא הוי האיסור אלא קנסא בעלמא עכ״ל לפי׳ סוגיית ההלכה אשר שם והוא מתוס׳ חיצוניות. ותוס׳ ז״ל נוטין דבריהם לפרש״י ז״ל וכתבו דלאו דוקא קונבוס ולוף אלא כל תבואה של ה׳ המינין הוי דאוריי׳ כמו קונבוס ולוף ע״כ. וכן ג״כ כתב הר״ן ז״ל בפ׳ ראשית הגז דהא דקאמר התם במנחות קונבוס ולוף אסרה תורה לאו לאפוקי חטה ושעורה דכל ה׳ המינין ודאי כלאים מה״ת אלא לאפוקי שאר זרעוני גינה שאינם נאכלין דומיא דקונבוס ולוף שאינם כלאים בכרם כדתניא בתוספתא האירוס והקיסוס ושושנת המלך מין זרעים אינם כלאים בכרם. אלא דקונבוס ולוף לפי שגדלין הרבה ואיכא ערבוביא ועושין אשכולות כגפנים אסורים משום כלאי הכרם ע״כ. ולשון הרמב״ם ז״ל פ״ה אינו חייב מה״ת אלא על קנבוס ולוף וכיו״ב מזרעים שנגמרין עם תבואת הכרם ופי׳ מהר״י קארו ז״ל דהיינו שאינם עושין אלא לשלש שנים כמו קונבוס ולוף שאינם נעשין אלא לג׳ שנים כדתנן בפ״ב דכלאים כמו שתבואת הכרם אינו ניתר עד ג׳ שנים עכ״ל ז״ל:

שאינם עושין אלא לשלש שנים. היא גירסת הר״ש והרא״ש ז״ל אבל הרמב״ם ז״ל גריס אע״פ שאינם עושין כדמוכח בפירושו למשנה וגם בחבורו. ושם השיגו הראב״ד ז״ל על גרסא זו ועל פירושו כמ״ש לעיל:

וכן מקום הגרנות שעלו בהן מינים הרבה. נ״א שעלו בו:

וכן תלתן כו׳. בירושלמי כיני מתני׳ וכן תלתן שהעלתה מיני עשבים אין מחייבין אותו לעקור. ר״ל לנכש דהיינו עשבים דלא מעלו. וכן הוא גרסת המשנה ס״פ מרובה לעקור ואפשר ששם היא ברייתא דהכי קתני לה התם תלתן שעלתה עם מיני עשבים אין מחייבין אותו לעקור וכ׳ שם תוס׳ ז״ל והא דנקט תלתן שעלתה עם מיני עשבים ולא נקט תלתן שעלו עמו עשבים רבותא נקט אפי׳ כשמתכוין לזרוע תחלה שאר זרעים והתלתן עלה מאליו אפ״ה כיון דהשתא מיהא לא ניחא ליה בזרעים מחמת התלתן שעלה אין מחייבין אותו לעקור עכ״ל ז״ל. תני תנאי התנה יהושע שיהו מלקטין עשבים בכל מקום חוץ משדה תלתן דמעלו לה עשבים הגדלות עמה כשנזרעה למאכל בהמה והתולשן מפסיד את התלתן. וע׳ תו בירושלמי:

אם ניכש או כסח. פי׳ הר״ש ז״ל דאמקום הגרנות קאי אבל הרמב״ם ז״ל פי׳ ואם יכרות קצת מה שצמח מאלו העשבים וכו׳ משמע דקאי אכולהו. אכן ראיתי בחבורו פ״ב הפך הלשון וברישא כתב בבא דתלתן ואח״כ כתב בבא דמקום הגרנות ובסופה כתב ואם הסיר מקצתן אומרים לו עקור הכל חוץ ממין א׳ שהרי גלה דעתו שרוצה בקיום השאר. ע״כ. משמע שרוצה לפרש גם הוא דלא קאי רק אגרנות וטעמא משום דבגרנות דרך שעולין מינין הרבה כדקתני רישא הלכך שייך למיתני בהו עקור את הכל חוץ ממין א׳ וגם ממה שהקשה ותירץ בתוי״ט משמע דס״ל דאכולה מתני׳ קאי. דמדקאמר דלפי׳ התוס׳ ז״ל ניחא ותוס׳ ז״ל כתבו ומשום מקיים כלאים ליכא כיון דקשו להו עשבים משמע דגם בתלתן מיירי:

עקור את הכל. פי׳ הח׳ ה״ר יהוסף ז״ל פי׳ אפי׳ לקצור את כולם אינו רשאי רק לעקור כדי שלא ישאר השרש כלל ועיקר ע״כ:

שלשה תלמים של פתיח. פי׳ הרמב״ם ז״ל בפירוש המשנה דהיינו הארץ כשתמטר יתבקעו בה בקעים מתרחבין ונקרא כל בקיע מהן תלם של פתיח. ואינו נכון דמה שייך כאן שם תלמים. ועוד דהיכי הוו בשלש מינייהו כשיעור שתי אמות דהיינו י״ב טפחים. ועוד דפתיח משמע מל׳ יפתח וישדד אדמתו וכן פי׳ הר״ש ז״ל וגם הרא״ש ז״ל לכך נראה לפ׳ דה״ק ג׳ תלמים של פתיחת המחרישה והא דלא תנא ג׳ תלמים סתם משום דקא משער בתלמי חרישה דקה כשמתחילין לפתוח האדמה ולמעוטי תלמי הרביעה דלעיל תני הכי. וכך פירושא דשלשה תלמים של פתיח דכוליה תלמודא כך נ״ל. הרש״ש ז״ל:

בפי׳ ר״ע ז״ל. משר משר ערוגות ערוגות. פי׳ זה אינו נראה דא״כ היינו קרחת וקרחת אסור לסמוך וצריך הרחקה בית רובע. ע״כ נראה דמשר לשון שורה. והפי׳ רוחב המשר זורע עושה אותו שיעור שלשה תלמים של פתיח. ואם ירצה לעשותו פחות מזה רשאי הוא להיות פוחת את המשר עד כ״ש. ובלבד שיעשה בתחלתה רחבה ג׳ תלמים של פתיח באורך ג׳ תלמים כך מפו׳ בירושלמי וא״צ הרחקה כלל כיון שהוא עשוי שורות שורות כן מוכיח בירושלמי. ונ״ל כי בעבור זה אמר תלמים של פתיח כדי למעט תלמי רביעה שהן גדולים יותר ומה שאמרו ב״ה שיעור של מלא העול ולא אמרו ב׳ אמות לפי שזה מצוי ביד כל זורע ויכול לצמצם בו אבל מדידת האמה אין הכל בקיאין בה ע״כ מן הח׳ הרי״א ז״ל:

עוד בפי׳ ר״ע ז״ל. שכתוב שם עד שלא ישאר ביניהם בסוף החצר צריך להגיה בסוף המשר. והא דקאמר בירושלמי שתי אמות על שתי אמות לא שיהו מרובעות אלא על אורך שתי אמות שכלות עד כל שהו:

השרוני. אית דמפרשי שם מקום. גרסי׳ בירושלמי א״ר יונה הדא דתימר בעשויה משרין משרין דבההוא לא חשיב כל מין ומהני בהרחקת שלשה תלמים. אבל בעשויין משר אחד ובא לעשות משר א׳ ממין אחר בסוף או באמצע לא סגי בהכי ושיעורו בית רובע כדין תבואה בתבואה:

וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו. פי׳ קרובים דברי ב״ה לב״ש דבציר משהו הוא דהוי שיעורא דב״ה משיעורא דשלשה תלמים של פתיח. וליכא לפרושי קרובים דברי ב״ש לב״ה דלא טפו עלייהו ב״ה אלא משהו דא״כ ב״ש לקולא וב״ה לחומרא והו״ל למתנייה במס׳ עדיות גבי קולי ב״ש וחומרי ב״ה כדאמרי׳ בכל דוכתי. וליכא למימר דמשום דתני וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו לא חש ליה ולא תני ליה דהא בריש מס׳ שביעית נמי תנן וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו ואפ״ה פריך עלה בירושלמי דליתנייה התם אלא ודאי כדאמרן. הרש״ש ז״ל:

ראש תור. כראשו של שור דראשו רחבה לצד קרניו והולך ומתקצר כזה % ולדעת הרמב״ם ז״ל הוא כמו משולש כזה % ופי׳ ראש תור מן נאוו לחייך בתורים. ופי׳ א׳ הוא פי׳ רש״י ז״ל בסוכה פ״ק. כ״כ הרש״ש ז״ל. וע׳ במ״ש לק׳ פ״ג סי׳ ג׳:

מותר לסמוך לו מאותו המין. הפירוש שפי׳ ר״ע ז״ל הוא פי׳ הרמב״ם ז״ל וגם הוא הפי׳ שנראה יותר להר״ש ז״ל מלפרש מותר לבעל השדה של חטים לסמוך חטים אצל שדה מין אחר של חבירו ואין נראה ככלאים בשדה חבירו אלא נראה כסוף שדה חטים ע״כ:

ולא תלם של מין אחר. כתב הח׳ ה״ר יהוסף אשכנזי ז״ל ברוב הספרים מצאתי מותר לסמוך לו תלם של פשתן או תלם של מין אחר. אך יש ס״א דגרסינן ולא וצ״ע. ולפי גירסא דאו צ״ל חסורי מחסרא וה״ק או תלם של מין אחר דברי ר״ש שר״ש אומר אחד זרע פשתן וכו׳ ע״כ. וזה שלא כדעת הירושלמי שאכתוב בסמוך גם שלא כדעת שום מפרש או פוסק:

ר״ש אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינין. מן הירושלמי מוכח דר״ל מותר. דה״ג התם ר׳ שמואל בשם ר׳ זעירא דר״ש כדעתיה דאמר לק׳ פ׳ המבריך אין אדם מקדש דבר שאינו שלו כך הוא אומר גבי כלאי זרעים אין אדם חובש דבר שאינו שלו:

ר׳ יוסי אומר כו׳. דר׳ יוסי לא חייש למראית העין ות״ק חייש למראית העין כיון שהוא באמצע שדהו. ור״ש ס״ל דאין אדם מקדש דבר שאינו שלו כלומ׳ ומתוך דלא מיתסר משום חבירו לא מיתסר נמי משום דנפשיה. ור׳ יוסי נמי אע״ג דאית ליה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בההיא דהמסכך את גפנו מ״מ אסר הכא בשלו. הר״ש ז״ל. וכתב הר״מ בחבורו אבל אם היתה שדהו זרועה חטים מותר לחברו לזרוע בצדה שעורים שנאמר שדך לא תזרע כלאים אין האיסור אלא שיזרע שדהו כלאים שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים ע״כ:

אין סומכין וכו׳. פי׳ כשיש לו שדה תבואה ואין אצלה שדה אחר והוא בא לסמוך לאותה השדה חרדל וחריע אסור אע״פ שאינו אלא מן הצד אבל שאר מינים מותרים. ומה שאמר לעיל מותר לסמוך לו תלם של פשתן ולא תלם של מין אחר מיירי כשיש לחבירו שדה שהוא זרוע סמוך לשדהו כנזכר לעיל וצ״ע בירושלמי. הר״ר יהוסף ז״ל. ובירושלמי כיני מתני׳ אין מקיפין דהיינו מד׳ רוחות שהוא חבוש הא לסמוך סומכין ומתני׳ ר׳ יהודה היא דתניא אין מקיפין חרדל וחריע אלא לחסיות בלבד דברי ר״מ. ר׳ יהודה אומר לכל מקיפין חרדל וחריע חוץ מן התבואה. ר״ש אומר לכל מקיפין חרדל וחריע ואפי׳ לתבואה. רשבג״א ערוגות קטנות של ירק מקיפין אותן חרדל וחריע. ובשלמא אי גרסי׳ במתני׳ אין מקיפין מצינן לאוקומה כר׳ יהודה אבל אי תנן אין סומכין מתני׳ אמאן תרמייה:

וסומך לבור כו׳. פי׳ כשיש בתוך השדה מקום בור אז לא חיישי׳ שיאמרו שנזרעו בערבוביא ומותר לסמוך לשדה שם אצל הבור וכן אצל הניר והגפה וכו׳. ונ״ל דהאי לבור וכו׳ לא קאי אחרדל וחריע לחוד אלא מילתא באנפי נפשה היא. הרר״י אשכנזי ז״ל:

ורחב ד׳. פי׳ הר״ש ז״ל דורוחב ד׳ דקתני בסיפא {הגה״ה רב״א ז״ל הוא שהגיה במקום ברישא בסיפא. אכן נראה דאין צורך למי שיעיין שם: } גבי חריץ. אגפה וגדר נמי קאי. ומיהו לא יתכן דאינו מענין א׳ דארבעה דגדר לאו בעובי גדר אלא ברוחב {הגה״ה נראה לע״ד באורך צ״ל. דדוחק לפרש דרוחב יקרא הצד התחתון של הגדר ומה שמתקצר ועולה לצד מעלה כל שהוא יקרא עובי אלא שהר׳ בצלאל אשכנזי ז״ל לא הגיהו:} אע״פ שעביו כל שהו. אבל ד׳ דחריץ אפי׳ ארוך כמה אמות בעי ד׳ טפחים משפתו אל שפתו דבציר מהכי אזיל שפיר מהאי גיסא להאי גיסא ע״כ:

הרוצה לעשות שדהו קרחת קרחת כו׳. כ׳ בס׳ כריתות בלשון לימודים שער ב׳ סי׳ פ׳. וז״ל מצינו תנא שמזכיר אמות וכל אמה בת ששה טפחים וכשמזכיר מחצה ר״ל באמה בת חמשה טפחים. בתוספתא דכלאים וכמה היא מדת רובע עשר אמות ומחצה מרובעים ולא תמצא המנין הזה מכוון אם לא תאמר שהאמות בנות שש טפחים ואז תוסיף על האורך שני טפחים ומחצה מאותם טפחים ולא הוי חצי אמה וא״כ חצי אמה דקאמר ר״ל מנין טפחים שמונין לאמה בת ה׳ טפחים לחצי אמה דהיינו ב״ט ומחצה. ודו״ק. דתנן במתני׳ פ״ב דכלאי׳ הרוצה לעשות קרחת קרחת מכל מין עושה כ״ד קרחות לבית סאה מקרחת לבית רובע ותמצא הרובע עשר על עשר ועוד להוסיף על האורך שני טפחים ומחצה באמה בת ששה דבית סאה נ׳ על נ׳ והרובע של קב הוי א׳ מכ״ד לסאה דסאה ששה קבין ובבית סאה יש בה כ״ה רצועות עשר על עשר קח כ״ד רצועות י׳ על י׳. והרצועה הנשארת של י׳ על י׳ בעשר אמות יש ס׳ טפחים באמה בת ו׳ טפחים לכל שתי רצועות צריך להוסיף באורך ה׳ טפחים נמצא לי״ב רצועות ה׳ פעמים י״ב והיינו ס׳ דהרצועה של י׳ על י׳ יש בה ס׳ פעמים ס׳ טפחים ע״כ:

וחכמים אומרים כו׳. כתב החכם הרי״א ז״ל נראה לי שרבי מאיר אמר שני דברים דין כ״ד קרחות ודין היתה קרחת א׳ וכו׳ וחכמים חולקים על חלוקת כ״ד קרחות וראב״י אינו חולק אלא על דין היתה קרחת אחת או שתים וכו׳ וכך יש במס׳ סוכה פ״ג ר׳ ישמעאל אומר ג׳ הדסים וכו׳. אפי׳ שנים קטומים וכו׳ ר״ט אומר וכו׳ ר׳ עקיבא אומר כשם וכו׳ וע״ש ע״כ. ועל מה שפי׳ ר״ע ז״ל קרחת מקום פנוי כתב הוא ז״ל פי׳ זה אינו נראה דהא קאמר שזורע את כולם ונראה דשדה שהיא עשויה ערוגות ויש בה מינין הרבה היא נקראת קרחת מפני שאין צורת כל הזרעים שוין שזה צבעו שחור וזה אדום וזה ירוק והוא נראה כקרחת ע״כ. עוד כתב על מ״ש ר״ע ז״ל עשר אמות וב׳ טפחים ומחצה אורך על עשר אמות רוחב. כתב פי׳ זה אי אפשר להיות לחלק שדה מרובעת שהיא נ׳ על נ׳ אמה לקרחות מרובעות שכל קרחת תהיה עשר אמות וב׳ טפחים [ומחצה] אורך על עשר אמות רוחב כי א״א לשבר את המדה ולחתכה לרצועות וליתן את המותר שבאורך לרוחב. אלא נראה שא״צ שתהיינה הקרחות מרובעות לגמרי אלא כשהבית סאה הוא מרובע יעשה שאורך כל קרחת י״ב אמה וחצי ורוחב ח׳ אמות ושליש. ונ״ל דלענין ירק אין מותר אלא ט׳ קרחות וזהו שנינו לק׳ ירק בירק כו׳ ע״כ. והרמב״ם פסק כחכמים וכתב שכל קרחת בית רובע ונמצא רחוק בין קרחת וקרחת קרוב לעשר אמות פחות רביע שכל ב״ס נ׳ על נ׳ ע״כ. ושם בהשגות כתב הראב״ד ז״ל מקום הזרע נקרא קרחת וכתב עליו מהר״י קארו ז״ל ופשוט הוא ולא הוצרך לכתוב כן אלא משום דלשון קרחת משמע שהוא מקום קרח בלא זרעים וירקות וקאמר דהוי אפכא דמקום הזרע הוא הנקרא קרחת ע״כ וזהו שלא כפי׳ הר״ש ז״ל והרא״ש ור״ע ז״ל שהם כוונת פירושם שפרשו מל׳ קרחה שנקרח מן השער שכן זה מקריח שדהו ממין הזרוע בו כדי לזרוע בו מין אחר והרמב״ם ז״ל פי׳ דלפי שהמקום מרובע קראו קרחת ולמקום ארוך קראו משר. ובירושלמי היך עבידא תלת ותרתי וחדא ותרתי וחדא וצייר הרש״ש ז״ל כזה % וז״ל דלר״מ ד׳ שורות יש בהן ה׳ טבלאות ושורה חמשית אין בה אלא ד׳ טבלאות דהויין כ״ד טבלאות. ורבנן סברי בעינן שלא יהא שם שום מין סמוך לו וכ״ש מקיף לו מד׳ צדדיו הלכך בשורה ראשונה זורעין בה ג׳ רובעין לג׳ מינין ויחריבו ב׳ רובעין ובשניה שנים צ״ל רובעין זרועין.] זורעין זרעים ושלשה בורים שלא לחבוש ולא לסמוך. ובשלישית אחת זרועה ותו לא. וברביעית שנים זרועים ושלשה בורות ובחמישית אחת זרועה ותו לא ע״כ בקיצור מופלג. והקשה על פי׳ הר״ש ז״ל שהביאו כבר הר״ע ז״ל וגם הקשה על פי׳ הרא״ש ז״ל. וכתב עוד וז״ל וא״ת ולפי׳ דידן אמאי לא שרו רבנן לזרוע י״ב רובעין ותהא א׳ בקרן זוית של דרום ומזרח וב׳ בשורה שלישית דהא אינה סמוכה ולא חבושה ונ״ל דעיקר דברים הללו הוא דרבנן אזלי לטעמייהו דתניא בתוספתא וכמה היא מדת רובע עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעות ר׳ יוסי אומר אפי׳ ארכו כשנים ברחבו ע״כ ופי׳ ר״ש ז״ל עלה האי מחצה באמה בת חמשה והעשר באמה בת ששה ומרובעות דקתני לא שיהא הרוחב כאורך שאין בית רובע עולה כ״א עשר אמות וב׳ טפחים ומחצה על רוחב עשר אמות ותו לא ע״כ ותימה גדול הוא דקתני בה בהדיא עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעות ולימא רבינו שמשון ז״ל דלאו דוקא. וראיתי להרמב״ם ז״ל שכתב בפ״ג כלשון הזה שדה שהיתה זרוע מין תבואה ובקש לזרוע בתוכה מין תבואה אחרת בשדה (אחר) [אחת] מרחיק ביניהן בית רובע והוא כעשר אמות וחצי אמה על עשר אמות וחצי אמה מרובע א״ה לפנינו כתוב כעשר אמות וחומש אמה על עשר אמות וחומש אמה וע״ש ברדב״ז ובכ״מ:] בין מן האמצע בין מן הצד ואם לא היה בהן כשיעור אסור ואינו לוקה עד שיהו קרובים בתוך ששה טפחים ע״כ דברי רבינו בספרים המדוייקים והכי מסקי׳ לעיל בשלהי פ״ק דמכלתין והראב״ד ז״ל נזדמנה לו נסחא משובשת שהיה כתוב בה ואינו לוקה עד שיהו קרובים בתוך טפח ולכך השיג עליו א״א אין הדברים הללו אמורים אלא לדעת ר׳ יהודה אבל לדעת חכמים לאסור בבית רובע וללקות בו׳ טפחים ולר׳ יהודה לאסור בו׳ טפחים וללקות בטפח ע״כ ולפי גרסתו יפה השיג עליו אבל טעות היה בספרו ז״ל אבל מ״מ אתה רואה ששני הרבנים הללו ז״ל מוסכמים כדברי התוספתא ואמת הוא ומרובעת דוקא קתני. ונ״ל לפרשה כן דבפ׳ עושין פסין אשכחן גבי קרפף דר׳ יוסי גופיה דפליג הכא אזיל לטעמיה התם ואמר דאפי׳ ארכה כשנים ברחבה מותר ור״ע פליג עליה התם ואמר דוקא מרובעת וילפי לה מדכתיב ורוחב חמשים בחמשים ודרשי׳ טול חמשים וסבב חמשים כדאיתא התם ומש״ה גבי קרפף דאיכא דבר מועט לא בעי׳ ליה אלא דוקא מרובע הוא דבעי׳ והכא גבי כלאים מחמרי׳ דכיון דאיכא רצועה נותרת של ב׳ טפחים ומחצה בעינן נמי רצועה אחר דכוותה ורבוע ג״כ לקרנה כדי להשוותה מרובעת א״ה לא זכיתי להבין מי מחייב אותנו לתת את כל הרצועה לצד אחד שכדי לרבעה נהיה צריכים לקחת עוד רצועה אחרת דכוותה. ולמה לא נחלק אותה לשניים ונתן מחציתה היינו טפח ורביע לצד א׳ ומחציתה הב׳ לצד הב׳ ולא יחסר לנו רק המרובע של טפח ורביע על טפח ורביע. ועוד שכבר באר הר״מ שרובע מרובע הוא עשר אמות וחומש בקרוב על עשר אמות וחומש בקרוב:] וכיון דנ׳ על נ׳ דהוי בית סאה ממשכן גמרי׳ מודו רבנן לר״ע גבי כלאים דכל חלקי בית סאה דלהוי מרובעים ור׳ יוסי פליג הכא והתם ולא קיי״ל כוותיה ואע״ג דאיפסיקא הלכתא התם כר׳ יוסי היינו משום דעירובין דרבנן אבל גבי כלאים דאורייתא ועוד דחמירי דבעינן כל שיעורייהו שוחקות כדאיתא בפ״ק דעירובין מודו רבנן לר״ע. ונראה בעיני לפרש דאף החצי אמה להוי ג׳ טפחים כשאר האמות דסתמן בת ששה טפחים מן הטעם שהזכרתי א״ה לא מצאתי שהזכיר טעם רק לב׳ טפחים ומחצה שהוא שיעור הרצועה הנותרת אבל ליותר מזה לא שמענו.] והשתא מיתרצא שפיר מתני׳ דאמאי לא שרו רבנן אלא ט׳ קרחות לבית סאה ותו לא האיכא ג׳ טבלאות שאינם לא סמוכות ולא חבושות. אלא היינו טעמא דכיון דבעי לרבנן דכל הטבלאות להויין מרובעות רחבן כארכן וכדפרישית וכדברי התוספתא נמצא שאין בבית סאה רובעין בשיעורן ובמשפטן אלא כ״ב ותו לא דהא כי מפרנסינן אורך ורוחב כל בית רובע ורובע בג׳ טפחים הוא דמפרנסינן וכך הוא הענין. בית סאה הוו להו כ״ה טבלאות של י׳ אמות על י׳ אמות קח טבלא א׳ וחלקה לעשרים רצועות כל רצועה רחבה ג׳ טפחים וארכה עשר אמות ושים כל רצועה ורצועה לכ׳ טבלאות לצד מזרח נמצאו עשרים טבלאות י׳ אמות וג׳ טפחים מן המזרח למערב ומן הדרום לצפון רחבים עשר אמות ותו לא קח טבלא אחרת וחלקה לעשרים רצועות אחרות כל רצועה רחבה ג׳ טפחים וכו׳ ופרנס אותן כ׳ טבלאות לצד צפון ונמצאו עכשיו עשרים טבלאות מרובעות ארכן כרחבן י׳ אמות וחצי אמה על י׳ אמות וחצי אמה אלא שקרניהם פגומות צא ופרנס שתי טבלאות אחרות לארכן ולרחבן ובעי כל חדא שתי רצועות ארכן עשר אמות ורחבן ג׳ טפחים ולפרנסם למזרח ולצפון כמו האחרות ובעינן להרוס טבלא אחרת ולחתוך ממנה שתי רצועות רחבן אמה וארכן י׳ אמה ולחלקן ברחבן והוו להו ד׳ רצועות רחבות ג׳ טפחים וארכן י׳ אמה ולתת לטבלא האחת א׳ למזרח וא׳ לצפון וכן לטבלא האחרת ועוד בעינן למלאות קרניהן כ״ב רבועים של ג״ט על ג״ט ובעי׳ רצועה רחבה חצי אמה וארכה י׳ אמות וחלקה לעשרים חלקים שוין ונמצאו בה כ׳ רבועים רחבים ג״ט וארוכים ג״ט ותן אותן לקרנות נמצאו כל טבלא וטבלא מהעשרים שפרנסנו עשר אמות וג״ט באורך על י׳ אמות וג״ט ברוחב עם הזוית ככל מרובע שוה. ועוד בעינן שתי ריבועים אחרים לקרני שתי טבלאות האחרות שתשבורתן י״ח טפחים טפח על טפח נמצא עכשיו כשפרנסנו כ״ב רובעין בשיעורן ובמשפטן הרסנו שתי טבלאות ועוד מטבלא ג׳ נטלנו ממנו ב׳ רצועות וחצי רצועה ועוד י״ח טפח וכיון דהרוסה היא דלית בה שיעורא בטלה היא. הלכך לרבנן אין בבית סאה רובעים אלא כ״ב במשפטן ובשיעורן וכדפרישנן וכיון דא״א לזרוע בטבלא של נ׳ על נ׳ דליהוו הזרועין כמשפטן מרובעות והקרחות ג״כ כמשפטן הוצרכו להחריב עוד טבלא אחרת כאשר אתה רואה ונתגלה א״ה לא זכיתי להבין אם רצונו שיהיו זרועים בבית סאה המרובע שהיא נ׳ על נ׳ יקשה כי לפ״ז לא יוכל למצוא בתוכה רק ד׳ שורות של ד׳ ד׳ טבלאות מרובעות י׳ אמות ומחצה על י׳ אמות ומחצה ויהי׳ שטח מרובעם מ״ב אמה על מ״ב אמה וישאר ח׳ אמות מצד מזרח וח׳ אמות מצד צפון וא״כ אינו יכול לזרוע בשורה הראשונה נ׳ טבלאות של עשר ומחצה ואפילו אם יזרע גם בשורה הנ׳ ב׳ טבלאות לא יוכל לזרוע בס״ה רק ח׳ טבלאות. ואם לא יקפיד על רבוע הבית סאה כ״א על רבוע הטבלאות מה הועיל בזה שהוציא לפי חשבונו שאין בכל הב״ס רק כ״ב רובעין אם יסודרו חמשה טבלאות ומחצה באורך וארבעה ברוחב ולמה לא יזרע ג׳ בשורה הראשונה ושנים בשניה ושלש בשלישית ושנים ברביעית ויהיו עשר. וצ״ע.] טעמה של משנתינו דאין לזרוע בה עשר וברוך הקדוש בספירותיו עשר עכ״ל ז״ל. וראיתי לצייר הנה ג״כ מה שמצאתי בעלה ישן כתיבה אשכנזית וזה לשונה הרוצה לעשו׳ שדהו קרחת קרחת ורוצה לזרוע בכל קרחת מין אחד שדה שהוא נ׳ על נ׳ אמרו שהוא יכול לעשות כ״ה קרחות וכל קרחת זרועה תהי׳ עשר אמות וחומש וחרב שבין קרחת לקרחת יהי׳ ט׳ אמות ושלש חומשיו׳ וחצי ובין הכל היה חמשים אמות וזה צורתו % לפי דעת חכמים וזו הצורה % לפי דעת ר״מ והיא קרחת א׳ מן הכ״ד קרחות שמאחר שאתה רואה הנה מאה אמות בשבור מרובעו׳ עם חומשיהן שעלו עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש שהם ק״ד אמות וחלק קטן אחד מכ״ה משם תבין לספור כל שא׳ הקרחו׳ שיעלו כל הכ״ד קרחות עד אלפים וחמש מאות עם חומשיהן. ויש לנו חלק מן הארץ שהוא חמשים על חמשים אמה ויעלו כ״א מהחלקים כ״ה עשר על עשר אמה {הגה״ה. פי׳ כשתחלק אלפים וחמש מאות לכ״ה חלקים יהיה כל חלק עשר על עשר:} שהם כולם אלפים וחמש מאות אמות בשבור ואנו רוצים לעשות מן הכ״ה כ״ד וע׳ בזו הצורה שלמעלה שהיא עשר על עשר אמות אחד מן הכ״ה חלקים ויתר החומש אשר משני הצדדין ועתה טול את החומש ומנה כי יהיה ארבע אמות וחלק א׳ מכ״ה חמשיות. שתמצא ק״ד אמה וחלק א׳ מכ״ה בשבור. ועתה אלמדך שתעשה זה החשבון. אתה ידעת כי חמש חומשיות באמה ותמצא בצורה שלמעלה עשרים חמשיו׳ והחלק הקטן שהוא חומש חמשית בין הכל ד׳ אמות וחומש חמשית וכשתעשה כ״ד חלקים מן החלק שהוא חמשים על חמשים כל חלק וחלק יהיה מאה וד׳ אמות וכ״ה חומש חמשית ועוד ישאר לך א׳ חומש חמישית ע״כ מה שמצאתי וע׳ בפי׳ הרמב״ם ז״ל אם הוא פי׳ לפירושו ז״ל. לשון הח׳ הר״ר יהוסף אשכנזי ז״ל פי׳ ר״ע ז״ל ומניח שורה שנייה כולה בורה וכו׳. בירושלמי קאמר שלרבנן צריך שלא יהיו סמוכות וגם שלא יהיו חבושות וקאמר א״כ איך זורעים ט׳ קרחות שלא יהיו סמוכות ולא חבושות וקאמר תלת ותרתין וחדא ותרתי וחדא. ופי׳ הדבר הוא שבמקום שיש כ״ה קרחות שכל קרחת היא בית רובע דהיינו בשדה מרובע שהוא בית סאה ורובע. באותה שדה אפשר לזרוע ט׳ קרחות כזה % כן נ״ל לפרש ופי׳ המחבר אינו נראה כלל עכ״ל ז״ל. וע׳ תי״ט שהעלה דשאני ראש תור א׳ מהרבה ראש תור ביחד ולזה אפי׳ ראש תור א׳ לא נתיר בכאן ע״ש ובזה ניחא לי הא דלא תני וחכ״א עד ט׳ קרחות מותרות ותו לא אלא דאי הוה תני הכי ה״א דאה״נ דבהנהו דשייך בהו טעם ראש תור דשרי נמי אלא דתנא לא איירי בהכי להכי הדר תני עשר אסורות לאשמעי׳ דאפי׳ הנהו שהדעת נוטה להתירן מטעם ראש תור גם המה בכלל האיסור ואפי׳ אחת מהנה כך נלע״ד לפי דרכו של הרב הנזכר נר״ו:

כל שהוא בתוך כו׳. ע׳ ברמב״ם בחבורו. ואה״נ שמודה הרמב״ם ז״ל לפי׳ הר״ש ז״ל דכל שהוא בתוך בית רובע לאתויי נקעים וכו׳ וגם גדר שאין גבוה עשרה טפחים אע״פ שלא הזכירם לא בפי׳ המשנה ולא שם בפ״ד. ופי׳ הח׳ הרי״א ז״ל כל שהוא בתוך בית רובע. פי׳ לעיל גבי קרחת אמרו חכמים שצריך הרחקה בין זרע לחבירו בית רובע וע״ז קאמ׳ שכל מה שהוא בתוך בית רובע עולה במדתו ואמר עוד שבקרחת של מה אמרו שצריך בית רובע דוקא בקרחת של תבואה בתבואה אבל בקרחת של ירק בירק עשרה [אולי צ״ל ששה] טפחים ע״כ:

אכילת הגפן. לשון תפיסה כמו כמה לוחות אוכלות בארון דפ״ק דב״ב ובל׳ מקרא נמי כי יאכלו אתיקים ביחזקאל. ורבינו יצחק בעהתו״ס ז״ל פי׳ אכילת הגפן גפן יבש ולא נשאר כי אם השרש בארץ עולה למדת בית רובע ע״כ והר״ש ז״ל פי׳ זה הפי׳ בשם י״מ. ובירושל׳ ר׳ בון ב״ר חייא בשם ר׳ זעירא לא שנו אלא אכילת הגפן הא גפן עצמה אינה עולה ומוסיפים על הרובע קרקע כנגד גוף הגפן. למה מפני שהיא אסורה בהנאה. ופריך והרי הקבר אסור וקתני דמשלים. ומשני קבר אין אסורו ניכר אלא שהוא תל בעלמא דמיירי בקבר קרקע עולם ולא ע״י בנין והדר פריך ועבודת הגפן אינה אסורה בהנאה והיכי דייקת מינה הא גפן עצמו לא והא שניהם שוין וכולהו אסורין בהנאה ומוקי לה כר׳ ישמעאל דס״ל דאין עבודה לגפן יחידית אלא כשאר אילנות דשרי לזרוע דלא אגמריה רחמנא למשה עבודה אלא גבי כרם:

תבואה בתבואה בית רובע. תני ובלבד שלא תהא חבושה מארבע רוחותיה:

ר׳ אליעזר אומר ירק בתבואה כו׳. ר׳ אליעזר ביו״ד גרסי׳. ומשמע דגם בתבואה בירק פליג ר״א ולאו דוקא נקט במלתיה ירק בתבואה:

ר״מ אומר. צריך להגיה רבי אומר שאע״פ שאין משמע כן מפי׳ הרמב״ם ז״ל כן משמע מהירושלמי שהביא הר״ש ז״ל: