הרוצה לעשות שדהו משר משר מכל מין – הוא רוצה לזרוע בשדה מינים רבים, אחד בכל שורה. ״משר״ הוא כנראה קיצור של שורה. גם במשנה ט מדובר על אדם הרוצה לזרוע בשדהו מינים רבים, אלא שבוחר בשיטה שונה של זריעת ערוגות ערוגות. במהלך תקופת המשנה והתלמוד הפך משק הארץ לפתוח יותר ויותר. רוב החקלאים גידלו את תוצרתם לשוק ובשוק קנו את אשר חפץ לבם. בתנאים אלו הפך משק הארץ למשק מתמחה, וכל חקלאי גידל את הגידולים האופטימליים לשדהו ולתנאי הכלכלה באזור1. ממשנתנו עולה תמונה שלעתים העדיף החקלאי לגדל גידולים רבים. תמונה זו עולה גם ממקורות נוספים. היו כמה סיבות אפשריות אשר עשויות היו לגרום לצמצום השימוש החקלאי המעורב בתקופת המשנה והתלמוד:
1. בתנאי המשק הפתוח כדאי היה לחקלאי להתמחות בגידול אחד, למכור את העודפים ולקנות את הנחוץ לכלכלת ביתו מכספי העודפים.
2. דיני כלאיים אשר צמצמו את אפשרויות הגיוון ומנעו ניצול קרקע מרבי. אסור היה לגדל תבואה או ירקות מתחת לצל העצים וכל גידול כלאיים חייב הרחקה, כלומר השארת שטח בור שרוחבו ארבע אמות לפחות (2.5 מ׳ בערך). פרטי ההרחקה מסובכים ויידונו להלן בפרק ג ובפרקים נוספים.
3. ניצול יתר של הקרקע פוגעת בסופו של דבר בכושר הנשיאה שלה, מה עוד שקרבתם של צמחים שונים זה לזה פוגעת לעתים בגידול זה או אחר.
כנגד נימוקים אלה ניצבו כמה נימוקים עיקריים:
1. שאיפתו של החקלאי לנצל כל פיסת קרקע, מבלי שיש לו יכולת למדוד את כושרה ואת רמת הניצול של אדמתו.
2. הרצון לנצל פיסות קרקע עודפות כמו פינות נידחות באזור המטע, שטחים קטנים בין סלעים וכיוצא באלו, וכן שינויים בטיב הקרקע בתוך אותה חלקה.
3. הרצון ״לחסוך״ בהוצאות מסחר ותובלה ולגדל את מרב הגידולים הנחוצים למשק הבית.
בנוסף לכך היו שיקולים שונים שדחפו את החקלאי לתכנן משק מעורב, ולא כאן המקום לעסוק בכך, כגון:
* הרצון לגוון את משק הכספים ולהבטיח זרימה קבועה של רווחים.
* הרצון לגוון את משק העבודה על מנת לפזר את עונות הלחץ. בעיה זו חריפה במיוחד במשק היהודי. שטח האדמה היה קטן ושיטות העיבוד האינטנסיביות לא ניצלו את כל כוח העבודה המצוי.
הנימוקים האחרונים אינם מחייבים דווקא מטע מעורב, ומבחינתו של החקלאי די בכך שבסך כל נחלתו יוקצו שטחים לגידולים מגוונים.
מערכת הנימוקים והנימוקים שכנגד יצרה את התמונה שחלק ניכר מן הקרקע נוצל לכל גידולי החקלאות במעורב. גם בשטחים שגודלו בהם רק מטעים או רק ירקות השתדל החקלאי לגוון את סוגי הירקות והמטעים, ועוד נשוב לעניין זה.
סופרי החקלאות הרומית רואים נגד עיניהם אחוזה גדולה המתמחה בגידול ספציפי, ברם מטע רגיל כולל בתוכו גם חלקים שהוקדשו לגידולי מזרע. יש להניח שבפועל רב היה מספר האחוזות שהמבנה הבסיסי שלהן היה מגוון. מפפירוסים ממצרים העוסקים בעיבוד מטעים מתברר שהמטע כולל בתוכו גידולים מגוונים. כך, למשל, פפירוס אחד2 עוסק באריסות של כרם, והאריס מתחייב לשלם גם תמרים, זיתים, ירקות ושחת, משמע שכל זה גדל באותו מטע. הוא הדין במסמכים נוספים, וזו התמונה הרגילה של אריסויות המטעים. עם זאת לא התברר היכן גדלו גידולי העזר, ואין הכרח לפרש שאלו גדלו בין העצים ולא בחלקות נפרדות.
השדה המעורב אינו רק מטע אשר מתחתיו זורעים דגנים או ירקות, אלא גם שדה מזרע שיש בו עץ או עצים מספר, או סתם שטח חקלאי שיש בו גידולים שונים, כמו ״מלבנות התבואה שבין הזיתים״
(משנה פאה פ״ג מ״א). זהו מטע שגידולי זרעים בצדו, ולא תמיד ניתן היה לקבוע בפשטות מהו הגידול העיקרי בשדה. לחז״ל חשובה הייתה ההגדרה של שימוש הקרקע, שכן לזו הייתה, לעתים, משמעות הלכתית.
קביעתם של חכמים בנושא היא ברורה: ״איזהו שדה האילן כל שלשה אילנות לבית סאה אם ראויין לעשות ככר דבילה של ששים מנה באיטלקי״
3. ההגדרה כוללת שלושה מרכיבים: מספר העצים, צפיפותם ופוריותם (כולל המשקל שיש למדוד בו את הפוריות). בתלמוד הירושלמי למקום (
שביעית פ״ב ה״א, לג ע״ב) דנים בשאלות שונות של יישום הכלל, מדוע ניתנה הדוגמה דווקא לפי תאנים, מה יהיה הדין בכל מיני מצבים, בשדות בעלי טופוגרפיה מיוחדת וכיוצא באלו שאלות מורכבות. התוספתא מוסיפה מרכיב נוסף החושף את ההגדרות הקדומות: ״שלשה אילנות בתוך בית סאה... ובלבד שתהא מטעתן ממטע עשרה לבית סאה״ (
שביעית פ״א ה״א). מטע רגיל נטוע בצפיפות קבועה של עשרה עצים לבית סאה. צפיפות זו חוזרת במקורות תלמודיים רבים ונחשבה לנורמה מקובלת. ההבדל בין המשנה והתוספתא נדון בירושלמי למקום
4, ואיננו חשוב לענייננו.
אם כן, שלושה עצים פוריים נחשבים מטע, פחות מכאן הרי זה שדה מעורב. הגדרה דומה חוזרת גם בדיני מכירה: ״הקונה שני אילנות בתוך שדה חברו הרי זה לא קנה קרקע, רבי מאיר אומר קנה קרקע״
(משנה בבא בתרא פ״ה מ״ד). שדה שיש בו עץ בודד נחשב ״שדה לבן״, שדה שיש בו שלושה עצים הוא בבחינת מטע (״שדה אילן״ בלשונם), והמחלוקת היא על שדה שיש בו שני עצים.
באחד השטרות שנמצאו במערות מדבר יהודה מוכר אדם לחברו ״בית זרע חטים חמש סאים אם יתיר אם חסר״, כולל ״התאנים הזיתים העץ המרבה״5. אם כן לפנינו שדה מעורב, רובו שדה מזרע אך יש בו לפחות חמישה עצים ואולי יותר, אך הוא איננו בבחינת מטע. הפירוט נחוץ, שכן לפי ההלכה היהודית אין המכירה כוללת את העצים המפוזרים אלא אם כן נקבע כך במפורש. ניסוח השטר עשוי, כמובן, להיות מושפע לא רק מן ההלכה אלא גם מן הנוהג המקובל לפרט ככל האפשר, והוא מוכר בשטרות התקופה. אגב, המחיר הנקוב בשטר (88 זוז) הוא נמוך עד כדי גיחוך; הסוד טמון בתאריך השטר, 21 לתשרי שנת ארבע לגאולת ישראל. הצבא הרומי הקרב גרם להתמוטטות השוק, וספק רב אם הקונה או המוכר יכולים היו ליהנות מן המכירה. אם כן, משק מעורב היה תופעה נפוצה בתנאי התקופה, אף על פי שהמשק התקדם לקראת הפיכתו למשק פתוח במידה רבה.
שיטת העבודה הרמוזה במשנה היא שבכל שורה או שורות אחדות זרוע זרע אחר. בדרך כלל הכוונה לירקות שמכל מין מהם זרעו מעט. גם בתנאי של משק פתוח איננו שומעים על שוק של ירקות, ובדרך כלל סיפק אדם את צרכיו בירקות6, על כן מובנת השאיפה לגדל כמה שיותר ירקות בשדה. עם זאת, ההעמדה שבמשנתנו שבשדה שגודלו כבית סאה (900 מ״ר בערך) גידלו עשרים וחמישה או חמישים מינים היא מופרזת ותאורטית, והמשנה רצתה להעמיד את דבריה על בסיסם המשפטי המרבי.
בית שמי אומרים שלשה תלמים שלפתיח – תלמי פתיח הם התלמים העמוקים ביותר, ואותם מבצע החקלאי בשלב הראשון של עיבוד השדה. בין תלם לתלם מרחק קטן כך שלא נשארת בשדה פיסת קרקע שלא נחרשה ונהפכה. בין מין אחד למשנהו יש צורך ברווח כזה של רוחב שלושה תלמי פתיחה.
בית הילל אומרים מלא העול השרוני – העול הוא המתקן מעץ הנקשר לצוואר הבהמה, אל העול מתחברת המחרשה (איור 17). העול רחב יותר מקו התלם.
וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו – אלו דברי התנא האנונימי, עורך המשנה או המשנה הקדומה. זו אחת המחלוקות הקדומות בדיני כלאיים. איננו יודעים באיזה הקשר היא נאמרה, אך אם מוצאה בהקשר הנוכחי של משנתנו הרי שזו עדות לכך שכבר בסוף ימי בית שני מקובלות היו הלכות רבות בדיני כלאיים.
עד כאן דברי המשנה ונרחיב בה מעט להלן, אלא שלפני בירור הפרטים לפנינו מחלוקת עקרונית ביותר בדיני כלאיים. כידוע אין המשניות בונות את הנושא ההלכתי בצורה מסודרת, וההלכות הבסיסיות היו בחזקת מובנות לכול והמשנה לא טרחה להציגן. במשנת כלאיים חוסר השיטתיות בולט בהרבה מהרגיל, אפילו במשנה. כך ההלכות הבסיסיות אינן שנויות כסדרן, יתרה מזו, הניסוח שלהן כה מעורפל עד שקשה להסיק בבירור מה היו. כך במשנתנו, וכך במשנה הבאה.
השאלה הבסיסית היא האם הרוחב הנזכר (שלושה תלמים, עול שרוני) הוא:
1. הרוחב של השטח הפנוי שבין מישר הזרוע במין אחד לבין המישר הזרוע במין האחר – לפי פירוש זה אין לסמוך שדה ממין אחד לחברו ויש להשאיר מרווח פתוח קטן בין מין למין. כל שורת ירקות היא שדה, ויש להרחיק מין מחברו כשלושה תלמים של פתיח. בדרך זו פירש הרמב״ם, וכן הרא״ש בשם ״יש מפרשים״.
2. רוחבו המינימלי של השטח – לפי פירוש זה מותר להסמיך שדה הזרוע ממין אחד לשדה הזרוע ממין שני. אבל התנאי לכך הוא שהשדה יהיה שדה של ממש, ולא שורה בודדת. שדה של ממש הוא בית רובע, כלומר שטח שמידתו אחד חלקי עשרים וארבעה של בית סאה, כ- 104 אמות רבועות – 37.5 מ״ר (לפי בית סאה כ- 900 מ״ר, זהו החישוב המרבי, ואם בית הסאה קטן יותר גם שטח השדה קטן יותר). במשנתנו מדובר בשורות ארוכות יותר וצרות, לא נקבע מה צריך להיות אורך השורה, אבל הרוחב המינימלי הוא שלושה תלמים של פתיח, ולהלן נחזור לעניין זה. בדרך זו פירשו הריבמ״ץ, הר״ש, רבי שלמה עדני ואחרים.
ההבדל בין הפרשנויות השונות עקרוני ביותר, שכן השאלה היא האם יש להרחיק שדה הזרוע במין אחד משדה הזרוע במין אחר, ושאלה שנייה היא האם יש ל״שדה״ גודל מינימלי או לא.
שני הפירושים אפשריים למשנתנו. ברם, מן ההמשך משמע יותר כפירוש השני. משנתנו עוסקת בתבואה, ובפרק ג משניות מקבילות העוסקות בערוגת הירק ובכרם. ממבנה המשניות העוסקות בערוגה משמע שאכן המשנה עוסקת באורך וברוחב של השטח הזרוע במין אחר
7. בין שתי המשניות קרבת תוכן וקרבת סגנון, וקרוב אפוא לפרש את שתיהן באותה דרך. יתר על כן, דרכו של הרמב״ם מעוררת שאלות פרשניות קשות, כפי שנעלה להלן
8. עם זאת, אין ספק שהרמב״ם צודק בכך שעקרונית יש חשיבות לעניין ההרחקה. משנה אחת בפרק הבא מחייבת הרחקה בכלאי ירקות
(להלן פ״ג מ״ו). את יתר המשניות שאותן ניתן להבין כחובת הרחקה ניתן גם לפרש אחרת, כפי שנראה להלן (כגון פ״ג מ״ג). חובת הרחקה גם נאמרת בהקשר אחר לעיל
(פ״ב מ״ח), ושם קובעת המשנה שמותר לסמוך אפילו חרדל לשדה תבואה אם יש שטח בור מפריד. הוא הדין לדרך, אם כן הפרדה מועילה.
בתוספתא מובאת סדרת פרטים נוספים בעלי חשיבות, חלקם מצויים גם בירושלמי. לפי התוספתא התלמים צריכים להיות ״מפולשים״, כלומר לעבור לאורך כל השדה. רבי אלעזר ברבי שמעון מוסיף, בשמו של אבא יוסי בן חנן איש יאני או איש ינוח
9, ״דין ארך חמשים אמה״ (
תוספתא כלאים פ״ב ה״א; ירושלמי כח ע״א). כלומר, ברור שאם התלמים הם מפולשים די ברוחב הנזכר, אך גם אם אינם מפולשים די בחמישים אמה. אותו משפט מופיע בשמם של אותם חכמים גם בהמשך לגבי שורת הפשתן (ראו בסוף המשנה), אבל ״תחלתו כשיעור הזה, אף על פי שאין סופו כשיעור הזה״ (תוספתא שם), כלומר השדה או המרחק בין השדות יכול להיות אלכסוני. בירושלמי מובא דין זה בשמו של רבי חייא רובה. עוד מוסיף רבי יונה בירושלמי שרוחב התלמים הוא שתי אמות, כלומר זהו רוחבו של העול השרוני. תלם שרוחבו שתי אמות, ואורכו חמישים אמה, שטחו 100 אמות רבועות, שהן מעט פחות מבית רובע (104 אמות רבועות). אם כן, לפי השיטה השנייה שהצענו (ריבמ״ץ, ר״ש, מלאכת שלמה) בעצם ההבדל בין הדין במשנתנו והדין הרגיל המצריך בית רובע הוא מועט ביותר, ועיקרו הוא בדרישה לרוחב מינימלי. יתר על כן, אם השדה קצר מבית סאה הרי שרוחב השטח הזרוע קטן מבית רובע (שתי אמות על פחות מחמישים אמה). יש להניח כי שטח כה קטן לא ייחשב כשדה, אלא שדיברה המשנה בהווה, וסתם שדה ארוך יותר מחמישים אמה.
במשנתנו מוצגת מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי (שלושה תלמים, או כרוחב עול שרוני). אמנם המשנה גם קובעת שקרובים דבריהם להיות שווים, אך המחלוקת עומדת. בתוספתא אוחדו שתי הדעות: ברישא נאמר שצריך להיות רוחב כשלושה תלמים מפולשים, ובהמשך נקבע שהרוחב הוא כעול שרוני. שתי הדעות אוחדו, אפוא, כדעת בית הלל.
כאמור, במשנה ובמקבילותיה שתיים או שלוש מידות, ו״וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו״ (או ״קרובין דבריהן להיות שוין״). מבנה ספרותי זה חוזר במקורות
10. לעתים קרובות נמסרות שתי מידות והדברים קרובים, אך לא נאמר במפורש שכך הוא, והוא מתגלה בשלב הבירור בלבד. תופעה זו נובעת מאופי המסירה והתפתחות הלימוד. כל חכם ישב במקומו וכימת את ההלכה במידות השאובות מחיי היום-יום. בשלב שני הועברו הדברים מבית מדרש למשנהו, ומן הסתם עודנו המחלוקות או התחדדו, ולעתים התגבש הקונצנזוס. ברם, תלמידים ועורכים הקפידו לשמר את לשון המסורת שקיבלו. הם אכן עדכנו ושינו לעתים את תוכן הדברים, אך דווקא גינוני הלשון והמידות הכמותיות נמסרו כמעט ללא שינוי, ״שאדם חייב לומר בלשון רבו״ (
משנה עדויות פ״א מ״ג; בבלי,
ברכות מז ע״א;
בכורות ה ע״א).
במשנתנו שתי אמות הן רוחב השטח הפתוח או שטח השדה. במשנה להלן נקבע שעבודת הכרם היא ארבע אמות, ואין לזרוע במרחק זה מהגפן11. ברם, אין להשוות את המידות. אצלנו מדובר בשדות מזרע וירקות ולגפן מידות אחרות, וכל השוואה בין המידות אין לה בסיס12.
1. ספראי, הכלכלה.
2. פפירוסי אוקסירינכוס, ד, מס׳ 729; רוולנדסון, בעלי קרקע, עמ׳ 229.
3. משנה, שביעית פ״א מ״ב; פליקס, שביעית א, עמ׳ 29-28.
4. ירושלמי שם לג ע״ב; פליקס, שביעית א, עמ׳ 30-31.
5. מגילות מדבר יהודה ד, מס׳ 30.
6. ראו לעיל פירושנו לפ״א מ״ד.
7. ראו פירושנו להלן פ״ג ה״ג.
8. ראו פירושנו להלן פ״ב מ״ח; מ״ט.
9. בתוספתא ״יאני״, ובירושלמי ״ינוח״. בידינו סדרה מרשימה ביותר של חכמים המכונים ״אבא יוסי בן...״, יותר מכל אבא פלוני אחר. בדרך כלל המונח ״אבא״ מתייחס לחכם שלא נסמך, ובעיקר לבני הדורות הקדומים (ימי בית שני ודור יבנה) שבהם טרם עוצב מוסד ה״רבי״. ברם, חלק מאלו שכונו ״אבא יוסי בן...״ הם מדורות מאוחרים יותר. אבא יוסי בן חנן איש ינוח (או יאני) היה מדור אושא, כפי שעולה מספרי דברים ב, עמ׳ 9. אין לבלבל בינו לבין אבא יוסי בן חנן הקדמון שהיה מחכמי סוף ימי בית שני ומוסר מסורות מימי הבית, כגון משנה, מידות פ״ב מ״ו;
תוספתא סוכה פ״ד הט״ו; יומא פ״א הט״ו; מקוואות פ״ג ה״ח, עמ׳ 655.
11. להלן פ״ד מ״ה; שביעית פ״א מ״ה, וראו פירושנו למשניות אלו.
12. זו גם מסקנת אלבק, ולחינם התקשה.