×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) כָּל סְאָה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רֹבַע מִמִּין אַחֵר, יְמַעֵט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יָבֹר. בֵּין מִמִּין אֶחָד בֵּין מִשְּׁנֵי מִינִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִמִּין אֶחָד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל שֶׁהוּא כִלְאַיִם בַּסְּאָה מִצְטָרֵף לְרֹבַע.
Every seah that contains a quarter1 of seeds from another kind should be diminished2; Rebbi Yose says, he must pick it out, whether it be from one kind or from two kinds3. Rebbi Simeon said, they said it only for one kind, but the Sages say, everything that is kilaim with the seah counts together for a quarter.
1. A quarter qab which is /24 seah. Here one speaks about seeds. Since seeds usually come mixed with weeds and other seeds, some sowing of different kinds together is unavoidable. In Baba Batra, Mishnah 6:2, up to a quarter qab of foreign material in a seah of grain is established as the standard accepted in any trading contract unless otherwise specified. From the Biblical requirement, it is only necessary that the farmer have no intention of sowing the undesirable seeds with his crop. But in order to avoid the appearance of intentional kilaim, the rabbis gave an upper limit also of one qab in 24 before requiring action.
2. Some of the foreign seeds have to be taken out, so that the entire contamination is brought below the limit. R. Yose requires that once one has started cleaning up the seeds, all foreign seeds should be eliminated.
3. Kinds of weeds and contamination with other crops. Rebbi Simeon says that each kind of contamination has its own limit, Rebbi Yose says that all those are counted together which are kilaim in any way; the Sages say that everything which is kilaim with the main crop is added together. So if wheat seed is contaminated with barley, zewanin, and peas, and together they are more than one in 24 but any two of them together are less than that amount, then for the Sages one does not have to act since zewanin are not kilaim with wheat, but R. Yose would require that the entire seed grain be sifted since zewanin are kilaim with peas.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלעודהכל
[א] כָּל סְאָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ רֹבַע זֶרַע מִמִּין אַחֵר, יְמַעֵט.
רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: יָבֹר.
בֵּין מִמִּין אֶחָד, בֵּין מִשְּׁנֵי מִינִים.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִמִּין אֶחָד.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל שֶׁהוּא כִלְאַיִם בִּסְאָה מִצְטָרֵף לְרֹבַע.
כל סאה שיש בה רובע זרע ממין אחר - ימעט
בד״א? בדברים הנופלים שלשה וארבע קבין לבית סאה
זרעוני הגינה מצטרפין אחד מעשרים וארבעה בנופל למינו
בין שנפל לתוך אחרים בין שנפלו אחרים לתוכה.
הסאה כבר בארנו (סוף פאה מ״ז) שהיא ו׳ קבין ורובע היא רביעית הקב והוא אומר שכשיהיה בזרע חלק מכ״ד ממנו מזרע אחר אסור לו לזרוע אותו הזרע עד שימעט זה הזרע האחר או עד שיבור אותו מן החלק ההוא או יוסיף על הזרע עד שיהיה ערך הזרע האחר לזה הזרע פחות מערך אחד אל שלשה ועשרים: ומה שאמר ר׳ יוסי יבור. כגון שנתערב רובע שעורים בסאה פחות רובע מן החטה שיהיה הכל סאה לא יספיק לו שילקוט מן השעורים מעט עד שימעט הרובע אלא עד שיבור כל שיעור שיש שם אחד שיהיה הרובע ההוא ממין א׳ כמו שאמר מתערובות השעורים בחטה או משני מינין כגון שיהיה קצת הרובע שעורים וקצתו אפונים ונתערב בחטה ואמר ר״ש לא אמרו אלא ממין אחד: ומה שאמרו חכמים כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע. ר״ל שאלו ב׳ מינים או יותר אם יהיה כל א׳ מהן כלאים עם הסאה ההיא וכשיתקבצו מכולם רובע בסאה מעט אבל אם יתערב מן הזונין ושעורים רובע בסאה פחות רובע מחטין אחר שהזונין אינם כלאים עם החטין לא יצטרפו לשעורים והלכה כחכמים ואין הלכה כר״י ותצטרך לדעת כשתמצא צמח ובו צמח אחד כלאים מתערב עמו אם יהיה פחות מחלק מכ״ד מהכל יניחוהו ואם יהיה חלק מכ״ד או יותר יעקרו הצמח האחר ויעקרוהו וישליכוהו לפי שדין ימעט מחויב לצמח ג״כ וזה עיקר הדין אבל מפני שנהגו בני אדם שלא יזהרו בכלאים ואינם חוששים למה שיעקרו להם מן הצמח לפי שזהו נכוש השדה וכאשר ראו זה התקינו שיהו מפקירין את כל השדה.
רובע הקב. הוא אחד מכ״ד לסאה שהסאה ששה קבין.
ימעט. אותו מין אחר המעורב עד שיפחות מרובע ויתבטל בתוך הסאה ומותר לזרוע ולא מיתסר משום זורע כלאים.
ר׳ יוסי אומר יבור. מכיון שהתחיל יסיר את הכל אבל תחלתן פחות מרובע שרי.
בין ממין אחד. יהא אותו רובע.
בין משני מינין. כגון חצי רובע מזה וחצי רובע מזה ימעט הואיל ובין שניהן רובע ורבי שמעון פליג קסבר דאין שני מינין מצטרפים לרובע וחכמים אכולהו פליגי כמו שאפרש.
ירושלמי (הל׳ א) אנן תנינן שיש בה אית תנא תני שנפל לתוכה אמר ר׳ מנא מאן דאמר שיש בה אחד מכ״ד [מ״ד שנפל לתוכה א׳ מכ״ה] מאי כדון מאן דאמר שיש בה מתלוש מאן דאמר שנפל לתוכה במחובר מה אנן קיימין אם במתכוין לזרע אפי׳ חטה אחת אסור אם לערב אפילו כל שהוא אסור רבי יעקב בר אחא ורבי אבא בשם רבי חייא הבורר צרורות מכרי חבירו חייב להעמיד לו חטים יפות תחתיהן אמר רבי יוסי ואת אומרת שאסור לערב. פי׳ בתלוש נתערב אותו מין אחר בתוך הסאה ומאן דאמר במחובר היינו שנפל בשדה בעוד הכל מחובר וגדל עמו ונקצר עמו והדר דייק למאן דאמר בתלוש היכי דמי אם בעירב בו במתכוין כדי לזרוע אסור לערב אפילו חטה אחת משום כלאים וכדי למכור נמי אסור לערב כדמוכח מההיא דהכא ומסיק [שם] כשנתערבו דרך מכנס כלומר כשהיה מכנס תבואתו לאוצר נפל שם מין אחר אי נמי עירבן להאכיל לאנשי ביתו ונמלך לזורען.
ירושלמי (שם) כיצד ימעט או יוסיף על סאה או פחות מרובע לא כן אמר ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר מזידי אסור תמן את מרבה לבטל איסור תורה ברם הכא את מרבה לבטל מפני מראית העין .
ירושלמי (שם) ר׳ יוסי אומר יבור מה טעמא דר׳ יוסי מכיון שהתחיל ברובע צריך להשלים את כל הרובע מודי ר׳ יוסי שאם היה שם פחות מן הרובע משעה ראשונה אין זקוק לו היך עבידא היה שם רובע א׳ מב׳ מינין בורר מין אחד ודיו ואין צריך לברר כולן פי׳ היך עבידא לשון כיצד הוא ובגמ׳ דידן פריך בפרק המוכר פירות (דף צד.) ואמרי׳ טעמא דר׳ יוסי משום דמיחזי כמקיים כלאים מכיון שהתחיל לברור אם לא היה בורר את כולו ולפי סברא זו רובע ב׳ מינין נמי לא סגי ליה בבורר כל מין אחד אלא אם כן יברור כל שניהם.
ירושלמי (שם) ר׳ שמעון אומר לא אמרו אלא מין אחד הא שני מיני׳ לא עד היכן עד רובה של סאה חזר והוסיף חזרה התבואה להתירה כמה דרבי שמעון אמר אין ב׳ מינין מצטרפין לאיסור כן הוא אומר הכא אין שני מינין מצטרפין להתיר היך עבידא היו שם עשרים ושנים רבעים ומחצה של חטין וחצי רובע שעורים ונפל לתוכו פחות מרובע עדשים אפי׳ כן אין ב׳ מינין מצטרפין להתיר. פי׳ עד רובה של סאה אין המינין מצטרפין אבל אם רבים המינים על הסאה מודה ר״ש דמצטרפין אע״פ שכל מין ומין בפני עצמו פחות מרובע כ״ב רבעים ומחצה כ״ג רבעים הוא שיעור לבטל לפחות מרובע כמו שבארנו שהוא א׳ מכ״ד ואם היה חצי רובע שעורים זה מצטרף עם הכ״ב רבעים ומחצה חטין נמצאת כאן כ״ג רבעים והיו מבטלין פחות מרובע עדשים שנפל אחרי כן.
כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע. לכאורה חכמים היינו תנא קמא אבל כד מעיינת בה שפיר מיפלג פליגי כגון סאה שעורין שיש בה רובע שבולת שועל וכוסמין לתנא קמא צריך למעט לחכמים אין צריך למעט דאין שבולת שועל מצטרף לכוסמין כיון דלא הוי כלאי׳ בסאה.
כָּל סְאָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ רֹבַע. הַקַּב דְּהַיְנוּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע לִסְאָה, שֶׁהַסְּאָה שִׁשָּׁה קַבִּין:
יְמַעֵט. אוֹתוֹ מִין אַחֵר הַמְעֹרָב בּוֹ עַד שֶׁיִּפְחַת הָרֹבַע וְיִתְבַּטֵּל בְּתוֹךְ הַסְּאָה, וּמֻתָּר לִזְרֹעַ וְלֹא מִתְּסַר מִשּׁוּם זוֹרֵעַ כִּלְאַיִם:
יָבוֹר. מִכֵּיוָן שֶׁהֻזְקַק לְמַעֵט יָסִיר הַכֹּל, מִשּׁוּם דְּמֵחֲזֵי כִּמְקַיֵּם כִּלְאַיִם מִכֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל לִבְרֹר אִם לֹא הָיָה בּוֹרֵר אֶת כֻּלּוֹ. אֲבָל תְּחִלָּתוֹ פָּחוֹת מֵרֹבַע שָׁרֵי. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי:
בֵּין מִמִּין אֶחָד. בֵּין שֶׁאוֹתוֹ רֹבַע מִמִּין אֶחָד בֵּין מִמִּינִין הַרְבֵּה צָרִיךְ לְמַעֵט:
לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִמִּין אֶחָד. דְּאֵין שְׁנֵי מִינִין מִצְטָרְפִין לְשִׁעוּר רֹבַע:
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כָּל שֶׁהוּא כִלְאַיִם לַסְּאָה. אִיכָּא בֵּין חֲכָמִים לְתַנָּא קַמָּא כְּגוֹן סְאָה שְׂעוֹרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רֹבַע שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְכֻסְּמִין, לְתַנָּא קַמָּא צָרִיךְ לְמַעֵט, לַחֲכָמִים אֵין צָרִיךְ לְמַעֵט, דְּאֵין שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל מִצְטָרֵף לְכֻסְּמִין כֵּיוָן דְּלֹא הֲווּ כִּלְאַיִם בִּסְאָה שֶׁל שְׂעוֹרִים. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים:
כל סאה שיש בה רבע – The Kab (=1/6 of a Seah or 24 egg bulks) which is one in twenty-four parts of a Seah, and the Seah is six Kabim.
ימעט - [he shall diminish/reduce] that other species that is mixed in it until the quarter [of a Kab] would be diminished and will be nullified within the Seah and he would be permitted to sow and not be prohibited because of sowing a forbidden junction of heterogeneous plants in the same field.
יבור – for since it was necessary to diminish, he removes everything, because I appears like he is establishing a forbidden junction of heterogeneous plants/diverse kinds in the same field, for since he began to sift, if he would not sift everything. But if at its outside it is less than one-quarter [of a Kab] it is permitted. But the Halakha is not according to Rabbi Yossi.
בין ממין אחד – whether in that ssame quarter from one species or whether from many species, he must diminish/reduce it.
לא אמרו אלא ממן אחד – for two species do not combine to the measurement of a quarter [of a Kab].
וחכמים אומרים כל שהוא כלאים לסאה – there is [a difference] between the Sages and the first Tanna/teacher [of the Mishnah] as for example, a Seah of barley that has in it a quarter [of a Kab] of oats and spelt, [according] to the first Tanna/teacher, one needs to diminish it; to the Sages, oe does not have to diminish it, for oats do not combine with spelt since they are not diverse kinds in the Seah of barley. And the Halakha is according to the Sages.
כל סאה כו׳. פי׳ הח׳ הרי״א ז״ל פי׳ כגון חטים שיש בהן רובע שעורים. שעם אותו הרובע הם סאה. והיינו שיש כ״ג רבעים של חטים ורובע של שעורים. אז צריך לברר למעט השעורים כי אע״פ שחטה א׳ ושעורה א׳ הוי כלאים זב״ז ה״מ כשהוא זורען בכונה אבל כשאינו מכוין אינו אלא מפני העין ע״כ. וכתב הר״מ בפ״ב מה׳ כלאים בד״א בשלא נתכוין לערב ובשלא נתכוין לזרוע השני מינין אבל אם נתכוין לערב זרע בזרע אחר או לזרוע השני מינין אפי׳ היתה חטה אחת בתוך כרי של שעורים אסור לזרעה ע״כ והוא מן הירושלמי. ובפ״ק דמו״ק מוכח דהאי ימעט היינו שאם זרע רובע הקב ימעטנו ויעקרנו. וכתבו שמה התוס׳ ז״ל שיש בה רובע. פי׳ כשרוצה לזרוע דהא קתני סיפא ר׳ יוסי אומר יבור והא לא שייך בנזרע כבר. מיהו בשמעתין דאיירי בכבר נזרע י״ל דל״פ ע״כ בשנוי קצת. וז״ל ס׳ האגודה בקצרו דברי התוס׳ ז״ל כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט אפי׳ נשרשים יש לו תקנה למעט ואפי׳ גדלו הרבה כדאמר פ״ק דמ״ק יוצאין אף על הכלאים. והא דאמרינן בפ׳ כל שעה זרוע מעיקרא בהשרשה היינו בכלאי הכרם. ואפי׳ בכלאי זרעים גופן מותרין באכילה כדאמרי׳ פ׳ כל הבשר מה בהמתך היוצא ממנו מותר אף שדך היוצא ממנו מותר ע״כ. וכתוב בחדושי הרשב״א ז״ל בב״ב דף צ״ד כל סאה שיש בה רובע זרע ממין אחר פי׳ הרב רבינו שמואל קודם שנזרע א״נ נזרעו קודם השרשה אבל לאחר השרשה כבר נאסרו. ולא היא שבכלאי זרעים הדברים אמורים וכלאי זרעים מותרין באכילה ובהנאה ולא אסרה תורה אלא כלאי הכרם כדמפורש במס׳ חולין ולאחר זריעה קאמר כדאמרי׳ דמחזי כמקיים כלאים ולאחר שצמחו בא׳ באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים וכך היא מפורשת במשקין ע״כ. ובירושלמי אנן תנינן שיש בה אית תנאי תנו שנפל לתוכה ומפ׳ ר׳ יוסי בר׳ בון מ״ד שיש בה בתלוש ומ״ד שנפל לתוכה במחובר שגדל עמו ונקצר יחד דנפל משמע ל׳ במפולת יד:
רש״א לא אמרו אלא ממין אחד. ירושלמי היו שני מינין לא. עד היכן עד רובה של סאה אבל אם רבו המינין על רוב הסאה מודה ר״ש דמצטרפין. אע״ג דכל מין ומין לעצמו פחות מרובע ואפי׳ רבו המינין נמי אם חזר והוסיף על הסאה והויא רוב חזרה להתירה הראשון. וכמו דר״ש אמר במתני׳ אין שני מינין מצטרפין לאסור כך הוא אומר אין שני מינין מצטרפין להיתר וכדמפ׳ לה התם:
ימעט. פי׳ הר״ב עד שיפחת מרובע ויתבטל בתוך הסאה. דדבר תורה חד בתרי בטיל אלא דחכמים אסרו מפני מראית העין והם אמרו דפחות מרובע לסאה מתבטל. כך פירש בריש במס׳ שקלים. [*ותמיהא לי מילתא דלא שייך ביטול ברוב אלא כשאין ניכרין דבניכרין אין שייך לומר ביטול וכ״פ בש״ע י״ד ר״ס ק״ט ובתורת חטאת ר״ס ל״ט ובשני מיני תבואה הרי ניכרין וכ״ש בתבואה וקטנית דבמתני׳ דלקמן. ונ״ל דקים להו לרבנן שהתורה לא אסרה אלא כשרוצה לזרוע כלאים אבל כשאינו רוצה לא אסרתו התורה אלא שחכמים אסרו מפני מראית העין ונתנו שיעור לדבר גם פטרוהו בממעט מקצתן שהם אמרו והם אמרו וכן משמע בירושלמי מה אנן קיימין אם במתכוין לזרע אפי׳ חטה א׳ אסור אם לערב אפי׳ כ״ש אסור לערב [דרבי] אחא בר יעקב כו׳ אלא בשנתערבו דרך מכנס ופי׳ הראב״ד בהשגותיו פרק ב׳ מהלכות כלאים שבשעה שכנס תבואה זו המעורבת היתה כונתו לאכלה ונמלך לזרעה. והכ״מ פירש שבעת שכינס התבואה נתערב שלא מדעתו והוא היה חפץ שלא יראה ולא ימצא זה המין האחר]:
[*ימעט. ירושלמי כיצד ימעט או יוסיף על סאה או פוחת מרובע לא כן א״ר אבהו בשם ר״י כל האיסורים שרבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור תמן *) את מרבה לבטל איסו׳ תורה וכה את מרבה לבטל מפני מראית עין]:
{א} יְמַעֵט. אוֹ מוֹסִיף עַל סְאָה אוֹ פּוֹחֵת מֵרֹבַע, וְאַף דְּכָל הָאִסּוּרִין שֶׁרִבָּה עֲלֵיהֶם מֵזִיד אָסוּר, הָכָא הָאִסּוּר אֵינוֹ אֶלָּא מַרְאִית הָעַיִן:
{ב} דִּדְבַר תּוֹרָה חַד בִּתְרֵי בָּטֵל אֶלָּא דַחֲכָמִים אָסְרוּ מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן וְהֵם אָמְרוּ דְּפָחוֹת מֵרֹבַע לִסְאָה מִתְבַּטֵּל:
א) כל סאה שיש בו רובע
רובע הקב. והוא א׳ מכ״ד לסאה:
ב) ממין אחר ימעט
קודם שיזרע ימעט המין המעורב או יוסיף על הסאה. וכ״כ במצא כלאים בשדהו סגי בממעט כך [י״ד רצ״ז ס״ח]. ואף דהו״ל מבטל איסור לכתחילה. דהרי רובע מדאורייתא ולוקה עליו [כרמב״ם פ״ב מכלאים]. ונ״ל טעמו משום דשיעורים חציצין ומחיצין הלממ״ס [סוכה ד״ה ב׳] וליכא למימר דהרובע בטל ברוב מדאורייתא. דהרי מדניכר כל גרעין במקומו לא שייך ביטול [כי״ד סק״ט]. ואע״ג דבב״ד אזלינן בת״ר אף שניכר המיעוט. התם לא שיהא גוף החולק בטל. רק דעתו ודבורו. וזה לא ניכר. י״ל זהו בניחא לי׳ שיזרע בתערובת משא״כ הכא שנתערב ממילא וגם לא ניחא לי׳ כלל בתערובתן. דמי טפי לחטין שהתליעו דשרי לטחנן מה״ט מדלא ניחא ליה שיתבטלו [כי״ד פ״ד סקי״ד] והרי מבטלן קודם שיבוא לכלל איסור כדי שלא יעשה איסור בזריעה אינו רק מד״ס מפני מראית עין. שיחשבו אח״כ כשיראו אותן גדלין. שבכוונה זרען. ובממעט אינו ניכר כ״כ. מיהו בניחא ליה שיזרע בתערובת אפי׳ חטה א׳ בכרי אסור מד״ס:
ג) רבי יוסי אומר יבור
דמדהוזקק לברור יברר הכל. ואע״ג שיוסיף על המין המבטל. אעפ״כ מדצריך לעשות מעשה לבטלן הו״ל כמקיים התערובות בכוונה. אבל בהי׳ מתחלה פחות מרובע. א״צ:
ד) בין משני מינין
סגי ברובע. ואת״ק נמי קאי. ולא דמי לחלב ודם שנתערבו בקדירה. שכל א׳ מסייע לבטל חבירו כי״ד ססי׳ צ״ח. התם רק משום טעם האיסור הוא. וכיון שטעם האיסורים משונה זמ״ז לא נרגש זה וזה. משא״כ הכא הזריעה מאינו מינו נאסר. מיהו הא דקאמר דב׳ מיני׳ מצטרפין. היינו רק לענין הרובע. אבל לא לעניין הסאה ודו״ק:
ה) וחכמים אומרים כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע
ר״ל בנתערבו ב׳ מינין כשבולת שועל וכוסמין. בסאה שעורים. והרי שבולת שועל אינו כלאים בשעורים. להכי לחכמים אמ״צ. ולת״ק מצטרף. ולר״ש אפילו בשניהן כלאים בסאה אמ״צ:
א) אב״י דברי ע״ר אאמ״ו זצוק״ל הכ״מ. צריכין ביאור. א) מ״ש דליכא למימר דהרובע בטל ברוב. לכאורה מוקשה. דהרי כ׳ לפני זה דהוא משיעורין דהם הלמ״מ. וא״כ איך שייך תו להקשות. דיהיה בטל ברוב. דהרי הלמ״מ מסרה לנו להדיא. דכאן שיעור האיסור הוא רובע ולא יהיה בטל. וי״ל דכונת ע״ר דגם בלא טעם דהוא הלמ״מ ג״כ לא שייך ביטול. ב׳) מ״ש ע״ר. דאינו בטל מדניכר כל גרעין במקומו. כונתו על מ״ש הש״ך י״ד סי׳ רצ״ט ס״ק א׳ בשם הלבוש. דבשלמא בב״ח. דג״כ הוה כמו כלאים היתר בהיתר שע״י תערובתם נאסר. ואפ״ה שייך בו ביטול. דהתם טעם הבשר או החלב נתערב ונתפשט בכולו ואין כאן מקום מיוחד לאיסור. והוה כאילו נאבד מן העולם. משא״כ גבי כלאים שיש לו מציאות במקומו ולא נתפשט. מיהא לפ״ז קשה מיבש ביבש. דג״כ יש להאיסור מציאות במקומו. ואפ״ה (אינו) בטל. אע״כ כמ״ש הש״ך שם. דשאני היכא שהאיסור רק מחמת שיתן טעם. דשם שייך ביטול. משא״כ כלאים שהוא גזרת הכתוב לאסור בלא טעם. בזה לא שייך ביטול. ומה שהראה ע״ר מקום לי״ד סי׳ ק״ט. לא ידעתי לכוונו. ועי׳ עוד בר״ן שבת פ׳ כלל גדול. במשנה המוציא מרשות לרשות. שכ׳ דאין עונשין מהלכה למ״מ. ולא קשה מזה אדברי ע״ר לעיל דכ׳ בשם רמב״ם. דלוקין אכלאים דרובע דהוה הלמ״מ. דכוונת הר״ן דוקא באם עיקר האיסור הוא רק הלמ״מ. משא״כ בכלאים דעיקר האיסור מפורש בתורה ורק השיעור דרובע הוא הלמ״מ. תדע דהרי נלקה על אכילת שיעור מאיסורי תורה. והרי שיעורין הלמ״מ. אע״כ כדאמרן. וצל״ע דברי רתוי״ט בזבחים פי״ג מ״ו ד״ה ר״א. דתמה על הרמב״ם דפסק במנסך מי חג בחג בחוץ פטור. מדניסוך המים בחג לאו דאורייתא אלא הלמ״מ. דמ״ל מפורש בתורה. מה לי הלמ״מ. שהרי שתים זו (כלומ׳ אנכי ולא יהיה כמכות כ״ד א׳) מפי הגבורה שמענו. ולמה לא יהא חייב על מה שהוא הלמ״מ כעל דאורייתא. דהכל נמסר לנו רק מפי משה. ואני לא זכיתי להבין ד״ק. דודאי שאני ושאני. היכא דמשה כתב ע״פ הגבורה המצוה להדיא בתורה. והיכא דלא הורשה לכותבה בתורה רק למוסרה בעל פה בתואר הלמ״מ. דהיכא דלא כתבה משה בהדיא. בוודאי להכי לא צוה אותו הקב״ה לכתבה בתורה. כדי שלא יענשו הב״ד העובר עליו. וכמו שהוכחתי מהר״ן דשבת להדיא. דאין עונשין מהלמ״מ. ועי׳ מ״ש עוד אי״ה לקמן פ״ט מ״א:
ב) אב״י ול״מ נ״ל. דבשלמא דם וחלב הם שני שמות. משא״כ הכא שם איסור כלאים חד הוא. דאטו פירשה התורה איסור זה המין בפ״ע ושל זה המין בפ״ע. רק כללה הכל באיסור דשדך לא תזרע כלאים ועי׳ בסי׳ ה׳:
ג) וכ׳ ע״ר רבינו אאמ״ו הגאון זצוק״ל וז״ל. ונ״ל דת״ק ור״ש לשטתי׳ בפ״ב דערלה דכל דשיעורן שוה מצטרפים אף בשמות מחולקים. משא״כ לר״ש שם. וכ״כ נ״ל דא׳ מכ״ד לסאה דנקט היינו כשיעור חלה פ״ב דחלה מ״ז עכלה״ט:
כל סאה שיש בה רובע זרע ממין אחד ימעט – המשנה מדברת על מצב שנוצרה בו כבר מציאות של כלאיים. שתי אפשרויות לפרש את המשנה: ייתכן שמדובר בטרום זריעה, כלומר בכד הזרעים מצויים שני מינים, או שמא הזרעים המעורבים כבר נזרעו והשדה נובט. להלן נברר את שתי האפשרויות הללו, ונראה כי גם הפירוש הראשון נכון, ומותר לזרוע חיטה מעורבת1.
לכל הדעות אם התערובת היא פחות מרוֹבע לסאה אין צורך לעקור את הכלאיים. רובע הוא רובע קב, ובסאה שישה קבים. אם כן, מדובר על אחד חלקי עשרים וארבעה, קצת יותר מ- 4% כלאיים. הסאה היא כ- 10 ליטר בערך, ורובע קב הוא אפוא קצת פחות מ- 0.4 ליטר2. אם בשדה מין אחר בכמות גדולה יותר יש ״למעט״, כלומר להוציא מעט מהמין החריג. לפי הפירוש הראשון יש לעקור מהשדה מהמין המועט יותר עד שייווצר מצב שבו כמות החריגים נמוכה מאחד חלקי עשרים וארבעה. לפי הפירוש הראשון ״למעט״ משמעו לברור מעט מהזרעים עוד בטרם הזריעה. לפי הפירוש השני החקלאי נמצא במצב של דיעבד, וקשה לדרוש ממנו לעקור את כל צמחי הכלאיים המפוזרים בשדה. לפי הפירוש הראשון יש חידוש גדול במשנה, שכן זה מצב של ״לכתחילה״ ואף על פי כן מתירים לו לזרוע בידיים מעט כלאיים.
רבי יוסה אומר יבור – עליו לברור ולהוציא את כל זרעי הכלאיים. המונח ״לברור״ מתאים כמובן יותר לפירוש הראשון. לפי הפירוש השני צריך היה לומר ״יעקור״. גם רבי יוסי מודה שאם יש בשדה כלאיים מועטים אינו צריך לברור או לעקור, אך אם השדה נמצא כבר במצב של כלאיים עליו לנקותו לחלוטין.
המונח ״ימעט״ הפך בספרות חכמים למטבע לשון המייצג התמודדות עם ״הרע״ על ידי כרסומו, כ״אדם שהוא אורה את התאנה״, ו״כמו שמנכה אחד מעשרים וארבע בסאה״3.
הפתרון המוצע במשנה הוא ״למעט״, והוא פתרון המעורר שאלה קשה במקרים דומים של תערובת של קודש וחול (או טמא וטהור), האם מותר להרבות על הרוב כדי לבטל את המיעוט. אנו נדון בהרחבה בנושא במקום אחר4. מכל מקום, הירושלמי למשנתנו מסביר שכאן המקרה שונה, שכן כלאיים אסורים רק משום מראית עין ואם מיעט נעלמה בעיית מראית העין. כפי שהראינו במבוא, עקרון מראית העין בכלאיים מופיע בספרות התנאית, אך בספרות האמוראית הרחיבו את השימוש בו, אולי בצורה מרחיקת לכת מעבר למה שיש בספרות התנאית. ייתכן, אפוא, שמשנתנו אינה שונה מדין תערובת של תרומה בחולין, וכמחלוקת שם כן גם המחלוקת כאן. מכל מקום, רבי יוסי אכן אוסר למעט ומחייב לברור, והוא התנא המחמיר בדיני תערובת גם בתערובת תרומה.
בין מימין אחד בין משני מינים – משפט זה אינו קשור למחלוקת הקודמת אלא עומד בפני עצמו. היחס של אחד חלקי עשרים וארבעה הוא לכלל הזרעים החריגים, ואין צורך שאחד מהם יהיה בכמות מסוימת.
רבי שמעון אומר לא אמרו אלא ממין אחד – לדעת רבי שמעון כל מין חריג צריך שיהיה אחד מעשרים וארבעה. המינוח ״לא אמרו״ מעיד על כך שלפני רבי שמעון כבר היה נוסח של משנה קדומה, ורבי שמעון וחכמים חולקים בפירושה. כפי שהערנו במבוא הכללי לפירוש המשניות היו חוקרים שסברו שכך יש להעמיד רבות מהמחלוקות שבין תנאים, כאילו הייתה הלכה קדומה מנוסחת וערוכה ותנאים מאוחרים חלקו בפירושה. טענו כי בדרך כלל העמדה זו אינה מוכחת. ברם כאן נראה שהיה נוסח קדום ועמום, ותנאי דור אושא נחלקו האם אחד חלקי עשרים וארבעה הם ממין אחד או מכמה מינים. מסתבר גם שההלכה הקדומה אינה זו שברישא. אדרבה, גם רבי יוסי וחכמים שברישא נחלקים בפרטי אותה קביעה קדומה.
וחכמים אומרים כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע – מין אחד או מינים הרבה. דעה זו חוזרת לדעה הראשונה ״בין ממין אחד בין משני מינים״. לפי פירוש זה המשנה מנוסחת באופן זה: דעה א סתמית, דעה ב בשמו של תנא חולק ודעה ג שהיא זהה לדעה א. לכאורה הדעה האחרונה מיותרת. מבנה מעין זה אינו ייחודי למשנתנו. בכמה משניות נוספות5 המשנה פותחת בהכרזה הלכתית, ואחריה מחלוקת. ההכרזה היא כדעה השנייה באותה מחלוקת. בכמה ממקרים אלו הבבלי שואל ״היינו תנא קמא?⁠״, ומוצא חידוש כלשהו בדעה השלישית. כפשוטה לפנינו עדות לתפר שבין שתי יחידות קדומות; בראשונה נקבעת ההלכה ובשנייה מובאת המחלוקת שבעקבותיה נפסקה ההלכה כפי שנפסקה ברישא של המשנה. התלמוד הבבלי למשנתנו לא השתמר, אך מפרשי המשנה אמונים היו על מסורת הבבלי, על כן הר״ש ואחרים מנסים למצוא גם כאן הבדל הלכתי בין התנא הסתמי וחכמים.
לעניין כלאיים לתערובת מעמד שונה מיתר תחומי ההלכה. תערובת בזרעים היא תופעה רגילה. לעתים רחוקות מצליחים לאסוף זרעים ״נקיים״, כלומר שאין בהם תערובת מינים. על כן זריעה של תערובת קלה (פחות מ-4% גרעינים זרים) היא זריעה תקינה ורגילה ולכן איננה נחשבת, גם בעיני הצופה, לזריעת כלאיים. אבחנה זו עומדת ביסוד התפיסה התנאית. ברם הירושלמי מדמה את זריעת כלאיים ליתר התחומים, כנראה שאבחנה זו נראתה, בעיני האמוראים, משנית6.
התוספתא מוסיפה: ״בין שנפל לתוך אחרים ובין שנפלו אחרים לתוכו״ (פ״א הט״ז). כלומר, ההלכה נכונה בין אם נפל מיעוט לרוב ובין אם נפלה כמות גדולה על המיעוט. הירושלמי מציג את שתי האפשרות כ״אית תנאי״, כלומר כמחלוקת בפירוש המשנה, האם היא כוללת גם מקרה של נפל לתוכה. הירושלמי (כז ע״ג) אף מוסיף שההבדל הוא כמותי. ״יש בה״ פירושו אחד חלקי עשרים וארבעה מהכמות הכוללת (מלגו), ואם ״נפלו לתוכה״ הרי שהתוספת היא אחד חלקי עשרים וארבעה, ובסך הכול יש בכמות הכוללת רק אחד חלקי עשרים וחמישה של כלאיים. בהמשך נדחית פרשנות זו ומוצעת הבחנה אחת לשני הנוסחים, האם מדובר ב״מחובר״, כלומר במצב שבו השדה כבר צימח, או בתלוש, בשק הזרעים.
כך או כך, ואפילו לרבי יוסי, ההלכה במשנה מקלה מאוד, שכן היא מאפשרת כלאיים של 4%. במקרים אחרים של תערובת, כגון במקום שנפלה תרומה לחולין, מקובלת המידה של אחד ממאה, או לכל הפחות אחד משישים. יתר על כן, הדעה ״ימעט״ מקלה עוד יותר. במקרים אחרים של תערובת אסור למעט, וודאי שאסור להרבות, דהיינו להוסיף על הרוב כך שחלקו של המיעוט יקטן. זו ההלכה הכללית, אם כי אולי מצינו לה גם חריג, ולפי אפשרות אחת לפירוש משנה במסכת שבת מתיר רבי יהודה להעלות את המדומע7, כלומר להוסיף על תערובת כך שהטבל יהפוך למיעוט זניח (פחות מאחד למאה). הירושלמי בחר להקשות קושיה זו מציטוט מדברי אמורא: ״כל האיסורין שריבה עליהן בשוגג מותר מזיד אסור״ (כז ע״ג)⁠8. אם כן, אסור למעט או להרבות את ההיתר. הסבר הירושלמי מוקשה: ״תמן את מרבה לבטל איסור תורה, ברם הכא את מרבה לבטל מפני מראית העין״ (כז ע״ד). שם, בדיני תרומה, ההוספה נועדה לבטל דין תורה, אבל כאן, בדיני כלאיים, כל האיסור נובע רק ממראית עין, על כן אם ממעט מהכלאיים לא יחוש הרואה כלל בצמחי הכלאיים. מכאן משמע כאילו בעצם זריעת הזרעים המעורבים אין משום איסור, וכל האיסור נובע מכך שהמסתכל מהצד יחשוב שבעל השדה זרע את הכלאיים בכוונה. לפנינו תפיסה מיוחדת של דין כלאיים. כל האיסור הוא רק כשזורע בכוונה, אך אם הכלאיים נזרעו שלא בכוונה, או אולי נגד רצונו של בעל הבית, אין בכך אלא איסור מפני מראית עין. אבל אם הכלאיים בכמות קטנה אין כאן כלל מראית עין, שהרי הצופה מהצד לא יחוש בכלאיים. נימוק זה מופיע גם בהמשך, לעניין זריעת כלאיים בכמויות קטנות. הנימוק עומד בניגוד מה למשניות אחרות, כגון המשנה האחרונה בפרק הקודם שדנה באיסור כלאיים במקום שזרועים בו חיטה ושעורה, אחת מכל סוג. וכי מישהו יחשוד בכוונת כלאיים ב״שדה״ כה זעיר?
פירוש זה של הירושלמי (משום מראית עין) יש בו הקלה גדולה, לפחות במישור הרעיוני של מהות איסור כלאיים. מצד שני יש בתלמוד גם מגמה של החמרה. הירושלמי מתחבט ומתקשה לקבל את ההקלה. הוא שואל כיצד התהוותה התערובת, ״אם במתכוין לזרע אפילו חיטה אחת אסור, אם לערב (למכור לאחר למאכל) אפילו כל שהוא אסור לערב״ (כז ע״ג), ואת המשפט האחרון תומך התלמוד במקבילות העוסקות בהיבט הממוני-מסחרי של מכירת חיטים. ההסבר הסופי הוא שבשעת כינוס התבואה התערבבו המינים השונים. ברור שהירושלמי הבין שמשנתנו עוסקת בזרעים מעורבים (הפירוש הראשון לעיל), אך מתקשה לקבלו.
אין ספק שהסבר הירושלמי אינו פשט. המשנה אמנם אינה מתירה לערבב בכוונה, אך לדעת חכמים מותר למעט בכוונה. יתר על כן, היא מתירה לזרוע חומר זרעים מעורב, ואינה עוסקת בשאלה כיצד התהוותה התערובת. נראה שתנאים הקלו בדיני כלאיים יותר מאשר בהלכות תערובת של תרומות, ערלה או מעשרות, ולעיל הסברנו את הסיבה לכך. ברם, האמוראים לא רצו לאמץ הסבר פשוט זה, משום שהם החמירו בדיני כלאיים יותר מהמקובל בספרות התנאית. במבוא עסקנו בהשערה זו והצענו שההחמרה נבעה מזלזול הציבור במצווה.
הבבלי מקשה מהברייתא המדברת על פעולות בית דין לאכיפת הלכות כלאיים. בשלב האחרון של ההלכה שם נקבע שמי שזרע את שדהו כלאיים ״מפקירין כל השדה כולה״9. לכאורה משנה זו מחמירה ממשנתנו התובעת רק למעט. ברם, כפי שהסברנו את המשנה שם המדובר במצב חריג בשל התסכול הנובע מאי ההצלחה לאכוף את ההלכה. שם מדובר בהפקרה סמלית שיש בה עונש מוסרי חריג, ואילו אצלנו אין מדובר בהתנהלות רגילה אלא בתיקון תקלה שאירעה בתום לב.
1. כך הסיק גם אפשטיין, מבוא, עמ׳ 79.
2. למידות הנפח ראו הנספח למסכת פסחים.
3. תנחומא בובר, בלק ו; תנחומא, בלק ד; במדבר רבה, כ.
4. ראו להלן פירושנו לתרומות פ״ה מ״ט; שבת פכ״ג מ״א.
5. ראו פירושנו לשבת פ״ב מ״א; פ״ו מ״ד; ראש השנה פ״ד מ״א; עירובין פ״א מ״ה ומ״ט; שקלים פ״ד מ״ד; סוכה פ״ב מ״א; דמאי פ״ג מ״א; להלן פ״ב מ״ז ועוד. כאמור, בחלק מהמקרים הללו מנסה הבבלי, או מנסים מפרשי התלמוד, למצוא צריכותא והבדל הלכתי (נפקא מינה) בין הדעה הראשונה לשלישית.
6. תודתי לרב אלי רייף על סברה זו.
7. ראו פירושנו לשבת פכ״א מ״א, ושם גם פירושים אפשריים אחרים למשנה.
8. התלמוד הירושלמי לתרומות פ״ה ה״ה, מג ע״ד; חגיגה פ״א ה״ח, עו ע״ד, מסביר מדוע העדיפו להקשות מדברי אמורא ולא ממקורות תנאיים, זאת משום שדברי רבי יוחנן נאמרו בלשון כללית ואילו הציטוטים התנאיים מתייחסים רק לתרומה. נראה, אפוא, שעדיפותם של דברי האמורא נובעת מכך שהם מנוסחים ככלל מדויק. ההלכה משתמעת גם מדברי תנאים, אך אינה נאמרת במפורש. לאיסור למעט ראו עוד ירושלמי תרומות פ״ד ה״ח, מג ע״א; פ״ה ה״ה-ה״ח, מג ע״ד; ערלה פ״ג ה״א, סג ע״א.
9. ראו דיוננו במשנה שקלים פ״א מ״ב; מועד קטן פ״א מ״ב.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ב) בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. תְּבוּאָה בִתְבוּאָה וְקִטְנִית בְּקִטְנִית, תְּבוּאָה בְקִטְנִית וְקִטְנִית בִּתְבוּאָה. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ, זֵרְעוֹנֵי גִנָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין, מִצְטָרְפִין אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּנוֹפֵל לְבֵית סְאָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ לְהַחְמִיר כָּךְ אָמְרוּ לְהָקֵל, הַפִּשְׁתָּן בַּתְּבוּאָה מִצְטָרֶפֶת אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּנוֹפֵל לְבֵית סְאָה.
When is this said1? Grain with grain, legumes with legumes, grain with legumes, legumes with grain2. In truth, they said that garden seeds which are not eaten add up together for one in 24 when they fall on a bet seah. Rebbi Simeon said, that which they said to restrict, they also said for leniency. Flax seeds3 in grain add up together for one in 24 when they fall on a bet seah.
1. That a quarter kab of foreign seeds makes a seah of seeds unusable.
2. All these need approximately one seah for a field of 2500 square cubits (a bet seah). But if seeds need appreciably less than that, the amount which makes seed grain unusable is 1 in 24 of the amount used for the contaminant. It was already explained in Halakhah 1, Note 22, that for kitchen greens whose seeds are not edible, the amount of seed used for one bet seah is only one sixth or one twelfth of a seah. The amount of these seeds sufficient to make a seah of seed grain unusable is /24 of either a qab or half a qab.
3. This is explained in the Halakhah, text following Note 44.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ב] בַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? תְּבוּאָה בִתְבוּאָה קִטְנִית בְּקִטְנִית, תְּבוּאָה בְקִטְנִית וְקִטְנִית בִּתְבוּאָה.
בֶּאֱמֶת, זִרְעוֹנֵי גַנָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין וּמִצְטָרְפִין אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְנוֹפֵל לְבֵית סְאָה.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כַּשֵּׁם שֶׁאָמְרוּ לְהַחְמִיר, אַף לְהָקֵל; הַפִּשְׁתָּן בַּתְּבוּאָה מִצְטָרֶפֶת אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְנוֹפֵל לְבֵית סְאָה.
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה א]

הוא אומר שזה שאמר כי רובע לסאה הוא שיהיה כלאים ואסור לזרוע אותה עד שימעט מאותו הרובע וזה יהיה כשיתערבו מיני התבואה אלו באלו או במיני הקטנית אלו באלו או במיני התבואה ומיני התבואה הן חטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון וקטניות הם כמו הפול והלוביא ואלמאש ואלגבאן ואלכרסנה והאפוני׳ וזולתם ממה שדומה לאלו הזרעים: ומה שאמר זרעוגי גנה שאינן נאכלים. ר״ל כי הזרוע בעצמה לא יאכלו כמו שיאכלו הפולים והאפונים וזולתם כמו זרע הצנון וזרע הכרפס וזרע לפתות וזרע שומר וזולתם ממה שידמה להם מן הזרעים שאינן מזון וכשיפול חלק מכ״ד ממה שיזרעו בבית סאה ממנה בשיעור סאה יתחייב למעט וכן יצטרפו אלו הזרועים כולם כדי שישלם מהם חלק מכ״ד ממה שיזרע בבית סאה ובית סאה הוא מקום מן הארץ מרובע נ׳ אמה על נ׳ ויהיה מדת המקום אלפים וחמש מאות וכל מקום מן הארץ שיש בו בחשבון התשבורת אלפים וחמש מאות אחד שתהיה מרובעת או עגולה או משולשת או על זולת תבנית זה זאת נקראת בית סאה.
ונופל לבית סאה הוא שיעור הזרע שיזרעו בזה המקום אמרו בגמרא שהוא קב וחצי אם כן יהיה א׳ מכ״ד בנופל לבית סאה חלק מי״ו מן הקב והוא רביעית הרובע ויאמר כשיתערב מן זרעוני גנה שאינן נאכלין ואפי׳ ממינין רבים מהם רביעית רובע אחת בסאה שתהיה הסאה ההוא מתבואה או קטנית או מא׳ זרעוני גנה שהוא צריך למעט וכ״מ שנאמר במשנה באמת היא הלכה למשה מסיני. ודברי ר״ש חוזר על מה שנאמר בתחלת הפרק לא אמרו אלא ממין אחד וביארו בגמ׳ דעת ר״ש כפי מה שאומר שהוא אומר כשם שאמרו שני מינין אין מצטרפין להחמיר וזה על דעת שהוא אומר שהרובע לא יצטרף משני מינין כך אמרו שאין שני מינין מצטרפין להקל וביארו בגמ׳ זה והוא שאמר כגון שיתערב בכ״ב קב וחצי קב מחטה חצי קב שעורים ופחות מקב עדשים ויהיה הכל קרוב לבית סאה על כן יאמר ר״ש לא נאמר שני מינין מצטרפין להקל כדי שנאמר שחצי קב שעורים יצטרף אל כ״ב וחצי חטה והוא מותר ונחשב בלבנו שהכל חטה ויהיה זה הפחות מרובע עדשים מעורב בסאה ואינו חייב למעט מפני שהוא פחות מרובע לסאה ויהיה הצטרפות השעורים לחטה להקל ואמר ר״ש שאין לנו לומר כן אבל נאמר שהשעורים לא יצטרפו לחטה וזה פחות מרובע עדשים שנפל בכ״ב וחצי חטה יתחייב למעט מפני שערך פחות מרובע בכל שהוא לכ״ב וחצי גדול מערך רובע בית סאה וזה ענין דברי ר״ש כמו שביארו בגמ׳: ומה שאמר הפשתן בתבואה אינו דברי ר׳ שמעון אבל דברי חכמים והודיענו שזרע פשתן אינו מן הקטניות אבל הוא כזרעוני גנה ואין הלכה כר״ש.
תבואה במין תבואה או בקטנית הוא דאמרי׳ ברובע לסאה ימעט אבל זרעוני גנה שנתערבו בתבואה או בקטנית אחד מכ״ד בנופל מהן לבית סאה חטין דיש בזרעוני גנה לפי שהן דקין שבקב שלהן כדי לזרוע בו סאה חטין ויש מהן עדיין דקין יותר ובחצי קב מהן יש בהן כדי לזרוע בו סאה חטין דהיינו חמשים על חמשים כדאמר (עירובין דף כג:) סאתים כחצר המשכן שהיה מאה על נ׳ הלכך אם נתערב בהן בסאה חטין כביצה או כחצי ביצה דהוא כ״ד בקב או בחצי קב ימעט דמשערינן בהו לעולם לאחד מכ״ד בזריעת בית סאה חטין שנתערב בהן.
כשם שאמרו להחמיר. כדפרשינן כך אמרו להקל כגון זרע פשתן שנתערב בסאה חטין שצריך ממנו שלשה סאין לזרוע בית סאה חטין כדמוכח בירושלמי (הל׳ א) הלכך לא אמרינן ימעט עד שיתערבו שלשה רבעים לסאה.
ירושלמי (שם) ותני עלה כגון שלשה קבין וארבעה קבים הא קביים אחד מכ״ד באמת אמרו. אמר רבי אלעזר כל מקום שנאמר באמת הלכה למשה מסיני ותני עלה כגון קב וחצי קב הא קביים ברובע הכא את אמר קביים ברובע וכה את אמר קביים א׳ מכ״ד רבי זירא ור׳ אבינא בשם רב הונא [ורבי בא בשם רב הונא] חד אמר עד ט׳ קבין וחרנא אמר עד ח׳ קבין תשעה ועשרה מהו שיצטרפו איתא חמי תשעה וג׳ מצטרפין ט׳ ועשרה לא כל שכן ר׳ אבין ור׳ חנינא תרוייהו אמרו סאה חולקת ביניהון ורובע סאה אסור בשלשה קבין ורובע שלשת [קבין] אסור בסאה רובע סאה אסור בח׳ (נ״א ט׳) קבין רובע ח׳ (נ״א ט׳) קבין אסור בסאה שלשת רבעים פשתן אוסרים בסאה היך עבידא אתר דזרע רובע חטין זרע שלשה רבעים דכיתן. פי׳ כגון שלשה קבין וארבעת קבין התבואה וקטנית דיש מהן מין דג׳ קבין הוא כדי זריעת בית סאה חטין ויש מין דארבעה קבין כדי זריעת בית סאה [דינן ברובע אבל אם הם דקין שבשני קבין זורעי׳ בית סאה] דינן בכ״ד כזרעוני גנה ואידך ברייתא קתני כגון קב וחצי קב ואזרעוני גנה קאי דיש מין דקב הוא כדי זריעת בית סאה חטין ויש מהן דחצי קב הוא כדי זריעת בית סאה חטין ודינן בכ״ד ומשמע הא אותן דקביים שלהן הוא כדי זריעת בית סאה חטים דינן ברובע ופליגן הנך ברייתות אהדדי עד ט׳ קבין יש במיני זרעים שצריך ח׳ קבין או ט׳ לבית סאה כדאשכחן בזרע פשתן שצריך ג׳ סאה לבית סאה ואם נתערב באותן ט׳ או ח׳ קבין רובע תבואה או קטנית או זרעוני גנה אחד מכ״ד לבית סאה ימעט למר בשמונה ולמר בתשעה אבל נתערב בעשרה כגון באותן זרעים שצריך י׳ קבין לבית סאה כולהו מודו דלא ימעט מהו שיצטרפו היכא דנתערבו בסאה תבואה או בסאה קטנית ב׳ מינין שא׳ מהן ט׳ לבית סאה [וא׳ עשרה לבית סאה] ונתערב מזה חצי א׳ מכ״ד שבו ומזה חצי א׳ מכ״ד שבו מהו שיצטרפו לאסור תבואה וקטנית עד שימעט ומסיק דבוא וראה דאפי׳ ג׳ וט׳ מצטרפין סאה חולקת מילתא באנפי נפשה היא ואר׳ שמעון קאי דאמר אף להקל וקמ״ל דיש דברים צריך רובע סאה לאסור בג׳ קבין כגון אם צריך י׳ סאין לבית סאה דאחד מכ״ד שבו הוא רובע סאה ואם נתערב באותו מין שג׳ קבין לבית סאה ימעט ויש מהן דרובע ג׳ קבין אוסר בסאה וכן כולהו כל חד וחד לפי מה שיצריך ממנו לבית סאה והיינו דקאמר סאה חולקת דסאה חטין מברר לכולן שיעורין.
בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים תְּבוּאָה בִתְבוּאָה. תְּבוּאָה בְּמִין תְּבוּאָה אוֹ בְקִטְנִית הוּא דְאָמְרָן בְּרֹבַע לִסְאָה יְמַעֵט, אֲבָל זֵרְעוֹנֵי גִנָּה שֶׁנִּתְעָרְבוּ בִתְבוּאָה אוֹ בְקִטְנִית:
אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּנוֹפֵל. מֵהֶן לְבֵית סְאָה חִטִּין, כְּלוֹמַר כְּשִׁעוּר הַזֶּרַע שֶׁזּוֹרְעִים מֵהֶן לְמָקוֹם שֶׁזּוֹרְעִין בּוֹ סְאָה שֶׁל חִטִּין. וְשִׁעוּר הַמָּקוֹם שֶׁזּוֹרְעִים בּוֹ סְאָה שֶׁל חִטִּין הוּא חֲמִשִּׁים אַמָּה עַל חֲמִשִּׁים אַמָּה, וְאֵין זוֹרְעִים בּוֹ מִזֵּרְעוֹנֵי גִנָּה אֶלָּא קַב וָחֵצִי לְפִי שֶׁהֵן דַּקִּין וּבְקַב וָחֵצִי מֵהֶן יֵשׁ בָּהֶן כְּדֵי לִזְרֹעַ מָקוֹם שֶׁזּוֹרְעִים בּוֹ סְאָה שֶׁל חִטִּין. נִמְצָא לְפִי חֶשְׁבּוֹן זֶה שֶׁאִם נִתְעָרֵב בִּסְאָה אַחַת שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ שֶׁל קִטְנִית אוֹ שֶׁל זֵרְעוֹנִים אֶחָד מֵאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים שֶׁל קַב וָחֵצִי מִזֵּרְעוֹנֵי גִנָּה שֶׁהוּא אֶחָד מִשִּׁשָּׁה עָשָׂר בְּקַב חַיָּב לְמַעֵט. הִלְכָּךְ אִם נִתְעָרֵב בִּסְאָה תְבוּאָה כַּבֵּיצָה וָחֵצִי זֵרְעוֹנֵי גִנָּה שֶׁהוּא אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּקַב וַחֲצִי קַב, יְמַעֵט:
כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ לְהַחְמִיר. דְּזֵרְעוֹנִים דַּקִּים אוֹסְרִים בְּשִׁעוּר מֻעָט בְּאֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּנוֹפֵל מֵהֶן לְבֵית סְאָה, כָּךְ אָמְרוּ לְהָקֵל דְּזֵרְעוֹנִים גַּסִּים שֶׁצָּרִיךְ מֵהֶן הַרְבֵּה לִזְרֹעַ בְּבֵית סְאָה אֵינָן אוֹסְרִין בִּסְאָה חִטִּין אֶלָּא אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּנוֹפֵל מֵהֶן לְבֵית סְאָה, כְּגוֹן זֶרַע פִּשְׁתָּן שֶׁצָּרִיךְ שָׁלֹשׁ סְאִים לְבֵית סְאָה חִטִּים אֵין צָרִיךְ לְמַעֵט עַד שֶׁיִּתְעָרֵב מֵהֶן שָׁלֹשׁ רְבִיעִים בִּסְאָה, וְהַיְנוּ דְקָתָנֵי הַפִּשְׁתָּן בַּתְּבוּאָה מִצְטָרֶפֶת אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּנוֹפֵל מֵהֶן לְבֵית סְאָה, וְכֵיוָן דְּנוֹפֵל מֵהֶן שְׁלֹשָׁה סְאִין לְבֵית סְאָה, דְּהָכִי אָמְרִינַן בַּיְרוּשַׁלְמִי, נִמְצָא שֶׁאֵין צָרִיךְ לְמַעֵט עַד שֶׁיִּתְעָרֵב מֵהֶן שָׁלֹשׁ רְבִיעִים שֶׁל קַב בִּסְאָה, וְכֵן הֲלָכָה:
במה דברים אמורים תבואה בתבואה – grain [is mixed] with a species of grain or pulse that we said in one-fourth of a Kab per Seah, he should diminish/reduce it, but garden seeds [which are not used for food (i.e., seeds of vegetables) that were combined/mixed with grain or pulse [combine to form an amount sufficient to prohibit the sowing of the Seah].
מעשרים וארבע בנופל – from them to the Bet Seah (i.e., 50 cubits by 50 cubits/2500 square cubits) of wheat, that is to say, according to the measure of seed that they sow from them for the place that they sow in it a Seah of wheat. And the measure of the place that they sow a Seah of wheat is fifty cubits by fifty cubits but they don’t sow in it from the seeds of a garden other than a Kab and one-half because they are thin, and a Kab and one-half from them there is sufficient to sow a place that they sow a Seah of wheat. It is found that according to this calculation, that if it was mixed in one Seah of grain or pulse or rows of plants in one bed (i.e., seeds) which are one-in twenty-four of a Kab and an a half from garden seeds which is one of sixteen in a Kab, it is necessary to diminish/reduce them. Therefore, if there was combined in a Seah of grain the volume of an egg and half of garden seeds, which is one out of twenty-four of a Kab and one-half of a Kab, he must reduce it.
כשם שאמרו להחמיר – that thin seeds prohibit in a small measurement with one in twenty-four which fall from them into a Bet Seah (i.e., 2500 square cubits), such they said to be lenient for thick seeds that require many of them to sow in a Bet Seah do not forbid in a Seah of wheat other than one in twenty-four when it falls from them into a Beth Seah, such as seed of flax that requires three Seah for a Bet Seah of wheat, there is no need to diminish it until it combines with them three-fourth [a Kab] in a Seah, which means that it is taught that the flax in the grain combines one in twenty-four when it falls into a Bet Seah, and since three Seah falls from them into a Bet Seah, and we state in the Jerusalem Talmud that it is found that there is no need to reduce it until there would combine from them three-foruths of a Kab into the Seah, and such is the Halakha.
בד״א כו׳. מפ׳ בירושל׳ {הגה״ה לשון הח׳ הרי״א ז״ל פירשו בירושלמי דאפי׳ הם ממינים הדקים הרבה שא״צ מהם לבית סאה אלא ג׳ קבין הוי דינייהו ברובע הקב אבל כשא״צ לב״ס אלא ב׳ קבין וכ״ש פחות מזה דינו כזרעוני גינה. וזרעוני גינה שצריך מהם ב׳ קבין לב״ס וכ״ש הצריכין יותר גם הם דינם כתבואה וזהו ההפרש שבין תבואה לזרעוני גינה כי בתבואה וקטנית הצריכין ב׳ קבין לב״ס דינם בא׳ מכ״ד אבל זרעוני גינה הצריכין ג׳ קבין לב״ס דינם ברובע. ע״כ:} דתני עלה דכל תבואה או קטנית שצריך מהן ד׳ או ג׳ קבין לבית סאה דינן ברובע קב לסאה כמו חטים הא קביים א׳ מכ״ד בנופל לבית סאה:
באמת אמרו. מלת אמרו ל״ג לה. ירושלמי ותני עלה כגון קב וחצי קב לסאה אבל אם הם גסין שצריך שני קבין לזרוע ב״ס שיעורן כמו תבואה וקטנית דהיינו רובע הקב לסאה והשתא פליגי הנך ברייתות אהדדי דלעיל משמע דאותן שהן דקין שבשני קבין זורעין ב״ס משערינן אחד מכ״ד בנופל לב״ס כשיעור זרעוני גינה ולא משני להו בירושלמי. וכתב הרא״ש ז״ל דיש לתרצם דהא דתבואה וקטנית דתנא דקביים כפחות מקביים ה״ט משום דתבואה וקטנית גסין ורוב מינן צריך סאה לב״ס. ואם נתרחקו מגבולם עד שהגיעו לכך דבקביים מהם זורעים ב״ס יצאו מכללן ונכנסו לכלל זרעוני גינה. אבל זרעוני גינה שהן דקין ובדבר מועט זורעים ב״ס אם נתרחקו מגבולן עד שהגיעו לכך שצריך מהן קביים לב״ס יצאו מכללן ונכנסו לכלל תבואה וקטנית ע״כ. ועי׳ בפי׳ הר״ש ז״ל המוגה ויובן לך יותר:
בפי׳ ר״ע ז״ל. כגון זרע פשתן שצריך שלש סאין כו׳. כ׳ עליו הח׳ ה״ר יהוסף ז״ל. פי׳ זה אינו נראה דאין זרע פשתן גסין אלא דקין. אך מ״מ אפשר לומר דצריך הרבה כי הרבה ממנו אינו צומח ומתקלקל והוא נזרע זה אצל זה הרבה ע״כ. עוד כתב ז״ל וז״ל הפשתן בתבואה נ״ל שאין זה מדברי ר״ש מדלא קא׳ כגון הפשתן ותו דהא ר״ש ס״ל דאין שני מינין מצטרפין לרובע דתנן לעיל ר״ש אומר לא אמרו אלא ממין א׳ וא״כ היאך אמר כאן מצטרפת וצ״ע. עכ״ל ז״ל:
באמת אמרו. עיין בפירוש הר״ב בריש פרק ב דתרומות:
זרעוני גינה שאינן נאכלין. מבואר בלשון הרמב״ם שכתבתי בתחלת המסכת ועמ״ש בספ״ט דשבת:
אחד מכ״ד בנופל לבית סאה. פי׳ הר״ב אחד מכ״ד [של קב וחצי שהוא אחד] מט״ז בקב. והוא רביעית הרובע. ושהוא כביצה וחצי מפורש בפ׳ כיצד משתתפין בעירובין וכבר התבאר גם בסוף מסכת פאה. ונקרא נופל על שם שהזריעה הוא במפולת יד כ״כ רש״י בפרק המקבל דף קה ע״א. ומ״ש הר״ב ששיעור בית סאה חטין הוא נ׳ על נ׳. סיים בו הרמב״ם ויהיה מדת המקום אלפים וחמש מאות וכ״מ מן הארץ שיש בו בחשבון התשבורת אלפים וחמש מאות אחד שתהיה מרובעת או עגולה או משולשת או על זולת תבנית זה נקראת בית סאה:
ו) במה דברים אמורים
דצריך רובע לסאה:
ז) באמת אמרו זרעוני גנה שאינן נאכלין
ר״ל אותן שגרעיני זרען אינו נאכל. רק הפרי או העלין הצומחי׳ מהזרע [אכ״י ונו״ן של זרעונין הוא נו״ן המקטין כמו אשון בת עין] כזרע כרפס ולפת. אם נתערבו בתבואה. ולסימנא בעלמא נקט שאינו נאכל. דכל כה״ג זרע דק הוא:
ח) מצטרפין אחד מעשרים וארבע בנופל לבית סאה
ר״ל אם נתערב חלק כ״ד משיעור שצריך לזרוע מהן בבית סאה. בסאה תבואה. הר״ז מצטרף להיות כלאים. דבית סאה הוא נ׳ על נ׳ אמה. ועל אותו מקום זורעים סאה תבואה. מיהו זרעוני גנה שהן דקין זורעין על מקום כזה קב וחצי. דכל גרעין וגרעין צריך לגידולו רווח לבד. ולפיכך כשגרעיני הסאה הם רבים צריך רווח למקום זריעתן יותר ממקום שצריך לזרוע גרעינים גסים שאין בהן רק מעט בסאה ולהכי מדצריך בתבואה א׳ מכ״ד לסאה. סגי בזרעוני גנה בסאה תבואה א׳ מכ״ד מקב וחצי. והוא ביצה ומחצה:
ט) רבי שמעון אומר כשם שאמרו להחמיר
בזרעונים דקים. דאפי׳ בפחות מרובע ימעט:
י) כך אמרו להקל
בזרעונים גסים יותר מתבואה דצריך מהן טפי מסאה לנ׳ על נ׳ כפשתן וכו׳:
יא) הפשתן
דמדהוא גס זורע מהן ג׳ סאה לנ׳ על נ׳ [כך פי׳ הר״ב ע״ד הר״ש. ותמוה מאד שזה מכחיש המפורסם ועיני ראו ולא זר שזרע פשתן ליינזאמען בל״א הוא קטן הרבה והרבה מקטניות ותבואה. ולפיכך אין לנו לפרש רק כהרמב״ם דבבא דפשתן דברי ת״ק היא וקמ״ל דזרע פשתן אע״ג שאינו נאכל והוא דק. הוא נזרע בדוחק. וזורעין ממנו ג׳ סאה במקום שהוא נ׳ על נ׳. ובזה יתורץ מה דק׳ להר״ב דאי דנקט פשתן מדהן זרע גדול. א״כ מ״ש פשתן דנקט טפי מאפונין הגמלנים שגדולי׳ הרבה והרבה מתבואה וקטניות. אע״כ כהרמב״ם דדברי ת״ק הוא וקמ״ל דזרע פשתן יוצא נמכלל של שאר זרעוני גנ]:
יב) בתבואה מצטרפת אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה
דביש ג׳ רובע מהן. בסאה תבואה ימעט:
ד) אב״י דברי רבינו מאורן של ישראל זצוק״ל הכ״מ הם קצרים ועמוקים וזאת היא כוונתם. א) לפי׳ רבינו דהפשתן בתבואה חוזר לדברי ת״ק. א״כ צרכינן לומר. הא דאמר ר״ש כשם שאמרו להחמיר כך אמרו להקל. ר״ל רק בזרעונים גסים ביותר. לא בפשתן. ולא פירשו רבינו. דממילא שמעית לה מסי׳ י׳. מיהו ה״ה דהוה יכול רבינו לשיטתו לומר דסיפא דהפשתן בתבואה הוא ג״כ מדברי ר״ש. וכמו שפירש ע״ר. דפשתן אע״פ שהוא דק. מכ״מ נזרע בדוחק. וזהו שאמר ר״ש. כך אמרו להקל. ולא פי׳ רבינו כן. משום דטפי עדיף ליה לאוקמי הך סיפא כת״ק. דקיי״ל כוותיה. וכן פסק הרמב״ם בחיבורו פ״ב דכלאים. ול״מ הייתי אומר. דהך סיפא הוא דברי הכל בין לת״ק בין לר״ש. ועי׳ בפירוש המשנה לרמב״ם כאן. דפירש האי כשם שאמרו להחמיר. ר״ל שאין ב׳ מינים מצטרפים להחמיר כמ״א אליבא דר״ש. כך אין מצטרפין להקל. ועי״ש. ב׳) מה שפירש רבינו דפשתן יוצא משאר זרעוני גינה. אין כונתו הקדושה. דרמב״ם פי׳ כן. דהרמב״ם כ׳ בפירושו לכאורה בהיפוך. וז״ל שזרע פשתן אינו מן הקטנית. אבל הוא כזרעוני גינה. רק כונת רבינו לאחוז בכלל בשיטת הרמב״ם דהך סיפא דהפשתן בתבואה הוא חוזר לדברי ת״ק. אבל בפרטיות הפי׳ כבש לו רבינו דרך סלולה בעצמו. דאדרבה דלת״ק זרע פשתן יוצא מזרעוני גינה. וזה לא מפני שזרעוניו גסין. אלא מפני שנזרע בדוחק. וטעמו ונימוקו עמו לנטות בזה מהרמב״ם בפירושו. דהרי הרמב״ם בעצמו בחיבורו שחיבר כנודע אחר פירוש המשנה שלו. חזר מדבריו ופסק בפ״ב דכלאים ה״ה. דבפשתן רק בג׳ רביעים בכל סאה. אז צריך למעט. לפי שב״ס. זורעין בו ג׳ סאה פשתן. הרי להדיא דהוציא הרמב״ם זרע פשתן מזרעוני גנה. וכמ״ש רבינו. ועי׳ מ״ש עוד בזה אי״ה בהלכתא גבירתא:
במי דברים אמורים – משנה ב מפרשת את משנה א. המונח ״במי דברים אמורים״ בא בפשטות לפרש את הקודם לו. הבבלי מציג את השאלה כשאלה סגנונית כללית לפחות על מימרותיו של רבי יהודה: ״והאמר רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה אימתי ובמה במשנתנו – אינו אלא לפרש דברי חכמים״ (עירובין פא ע״ב; פב ע״א). המקבילה בסנהדרין מוסיפה: ״רבי יוחנן אמר: אימתי – לפרש, ובמה – לחלוק״ (כה ע״א). במהלך פירושנו עסקנו במונחים אלו במשניות השונות וראינו כי יש שהם מתארים מחלוקת ויש שהם בוודאי פרשנות (כגון פאה פ״ז מ״א), או שינוי הלכתי מוסכם (כגון משנת מגילה פ״א מ״ג), ולעתים הם מחלוקת. כך, למשל, במשנת שבועות פ״ז מ״ו יש מחלוקת במשנה; בתוספתא שם (פ״ו ה״ד) מנוסחים דברי רבי יהודה בלשון ״במה דברים אמורים״, ובתלמודים בלשון ״אימתי״ (ירושלמי לח ע״א; בבלי, מח ע״א), וברור שזו מחלוקת לכל דבר. הוא הדין במשנת עירובין (פ״ז מי״א) ש״במה דברים אמורים״ בא לציין מחלוקת. במקומות אחרים שבהם משובצים המשפטים לעתים עדיף לפרשם כמחלוקת ולעתים הם באמת פירוש. לא מצינו הבדל שיטתי בין משמעות שימוש המונח בדברי רבי יהודה ובין שימושו בפי חכמים אחרים.
מכל מקום, הבבלי מדגיש את שימושו של רבי יהודה במונחים אלו, ואכן המונח ״אימתי״ מופיע במשנה כ- 55 פעמים, שליש מהן קשור לרבי יהודה. הווה אומר, חכם זה הרבה להשתמש במונח אם כי הוא לא ייחודי לו. לעומת זאת, המונח ״במה (במי) דברים אמורים״ מופיע מספר פעמים קרוב, אך רק פעמיים בשמו של רבי יהודה, ודומה שאין זה מונח ייחודי לו. מכל מקום, במשנתנו בא המונח כפירוש.
תבואה בתבואה קיטנית בקיטנית – כשנפלה תבואה ממין אחד לתבואה ממין אחר, או קטנית ממין אחד לערכת זרעים של קטנית ממין אחר, וכן אם נפלה תבואה בקיטנית וקיטנית בתבואה – כאן המשנה מניחה שזרעי הקטנית גדולים בערך כזרעי התבואה, פירוש זה נובע מן ההמשך.
באמת – כך הנוסח ברוב העדים1, ובכמה עדי נוסח מטיב משני: ״באמת אמרו״. הביטוי ״באמת״ או ״באמת אמרו״ מופיע עוד שבע פעמים במשניות2 ומעט במקורות אחרים3. בנוסחאות ארץ ישראל כמעט תמיד הנוסח הוא ״באמת״ בלבד. בנוסחאות בבל ובדפוסים בדרך כלל ״באמת אמרו״, אך גם רק ״באמת״. ההבדל הטקסטואלי ברור למדי, אך חשוב יותר לברר האם יש הבדל במשמעותו של המונח4. בירושלמי: ״כל מקום ששנינו באמת הלכה למשה מסיני״5. ברור, אפוא, שהירושלמי גרס רק ״באמת״ בלי התוספת ״אמרו״. הביטוי ״הלכה למשה מסיני״ אינו בא ללמד כי אכן זו הלכה קדומה, אלא הוא ביטוי להלכה שהיא בבחינת אמת לאמִתה, מסקנה שאין עליה עוררים6. ואכן, הביטוי ״הלכה למשה מסיני״ מופיע במשמעות ספרותית זו פעמים רבות בספרות התנאית. רק בתלמוד הבבלי הוא מתפרש, לעתים, במשמעות היסטורית, כי הביא משה עמו הלכה זו מהר סיני7.
אשר למשמעות המונח לפי הירושלמי, ״באמת״ הוא ביטוי להבאת עיקרון הלכתי מקובל על הכול. משפט זה שמציע האמורא רבי אלעזר משובץ בכמה סוגיות בירושלמי, והיה כנראה ידוע ביותר8, או שהועבר מסוגיה לסוגיה. המשפט מופיע בקיצור בתלמוד הבבלי: ״כל באמת הלכה היא״ (שבת צב ע״ב; בבא מציעא ס ע״א). ברם, המשפט חסר בכתבי היד לתלמוד ואולי הועבר מהירושלמי9.
ההלכות המצוטטות במינוח ״באמת...⁠״ אינן הלכות עקרוניות. בכל המקרים מדובר בפרט טכני שאינו בעל חשיבות מהותית, כמו במקרה שלפנינו. מסתבר כי מדובר בפריט הלכתי קדום המוכר לחכמים ומוסכם על כולם. עם זאת, אי אפשר להוכיח כי אכן זו משמעות המונח.
זירעני גנה שאינן נאכלין מצטרפין אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה – אחד מעשרים וארבעה הוא הכלל הרגיל ששנינו במשנה הקודמת. אם יש בשק הזרעים אחד מעשרים וארבעה ממין אחר השדה כלאיים. ״נופל לבית סאה״ הוא רמיזה נוספת לכלל במשנה הקודמת, ופירוש המשנה פשוט. זרעוני גינה הם קטנים בהרבה מזרעי חיטים. על כן, לפי המשנה הקודמת, אם יש בשק של זרעי חיטים זרעי גינה בכמות קטנה יותר מאשר אחד חלקי עשרים וארבעה השק מותר לזריעה, אבל בפועל כאשר השדה יפרח יהיו בו צמחי כלאיים יותר מאשר אחד חלקי עשרים וארבעה, זאת כיוון שזרעי הגינה קטנים יותר. המשנה מעמידה את השאלה סביב שאלת ההצטרפות: לפי חכמים שלדבריהם שני מיני כלאיים מצטרפים לכדי הכמות המקסימלית המותרת, האם זרעי גינה מצטרפים לזרעי חיטים? או בלשון אחרת, האם אומדים את כמות הכלאיים בשעת הזריעה לפי נפח הזרעים, או לפי כמות היבול העתידית? התוספתא והירושלמי מוסיפים פרט מבהיר שכל משנתנו היא ״בדברים הנופלים שלשת וארבעת קבין לבית סאה״ (תוספתא כלאים פ״א הט״ז; ירושלמי כז ע״ד). המשפט מעיד על כמות הזריעה הממוצעת של זרעי תבואה או קטנית, שלושה-ארבעה לבית סאה, 3.3-4.4 ליטר לדונם. אם זרעי הכלאיים דומים בגודלם או שיש ביניהם פער קטן הם מצטרפים. הירושלמי מרחיב את פער ההבדלים האפשרי. יש מי שאומר אפילו עד תשעה קבים. כלומר, זרעים הנזרעים תשעה קבים לבית סאה מצטרפים עם זרעים הנזרעים שלושה קבים. כפי שיוצא מההמשך פשתן נזרע תשעה קבים לבית סאה, וזרעיו מצטרפים עם זרעי תבואה כדי להוות יחדיו אחד חלקי עשרים וארבעה מהיבול. יש בירושלמי גם המצמצמים וקובעים שרק זרעים שהפער בזריעתם הוא כדי קב אחד מצטרפים.
כפי שהסברנו, כל השאלה מוצגת כבעיה של הצטרפות. האם שני מיני הזרעים מצטרפים להיות יחדיו רובע לבית סאה (אחד חלקי עשרים וארבעה). ברם, מבחינה הלכתית אותה שאלה יש לשאול גם כאשר מדובר במין אחד של כלאיים. האם אחד חלקי עשרים וחמישה של זרעוני גינה, למשל, מהווים כלאיים, משום שחלקם ביבול יהא גדול מאחד חלקי עשרים וארבעה, או שאינם כלאיים משום שבשעת הזריעה הם פחות מהכמות המותרת. להלן מופיעה בירושלמי לגבי הפשתן גם ההלכה הזאת: ״שלושת רבעים שלפשתן אוסרין בסאה״ (כז ע״ד)⁠10.
שתי השאלות זהות מבחינה הלכתית, אבל המשנה בחרה להציג את שאלת ההצטרפות דווקא, אף על פי שהיא מקרה מיוחד ופחות שגרתי. נראה, אפוא, שמה שהשפיע על סגנון השאלה היה רצף המשניות. משנה א סיימה בדין הצטרפות ומשנה ב ממשיכה בו, בבחינת ממשיך במה שסיים. רבי שמעון, האומר שרק מין אחד אסור, יחלוק על כל הדיון שבמשנה ב; הוא אינו חלוק על עצם הכלל, כפי שנראה להלן, אלא רק על כך שאין דין הצטרפות. פליקס סבור שהמונח ״מצטרף״ משמעו רק הפירוש השני, שהקטנית או זרעוני הגינה ״מצטרפים״ לתבואה, ברם לפי פירוש זה המונח ״מצטרף״ פשוט אינו מתאים.
הביטוי שאינן נאכלין הוא שגרת לשון. הגורם הקובע הוא גודלם של הזרעים ולא העובדה שאינם נאכלים. אכן הם אינם נאכלים, אך במשנתנו אין לנתון זה חשיבות. מקור הביטוי הוא במשניות אחרות ששם הוא חשוב, כגון ״זרע הארץ – לרבות שום ושחליים וגרגיר. או יכול שאני מרבה זרע לפת, וצנונות ושאר זרעוני גינה שאינן נאכלים? תלמוד לומר מזרע הארץ ולא כל זרע הארץ״ (ספרא, בחוקותי פרשה ח, פרק יב ה״ט)⁠11.
רבי שמעון אומר כשם שאמרו להחמיר אף להקל הפשתן בתבואה מיצטרפת אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה – נפתח בביאור הסיפה של המשפט, שכן היא עשויה להבהיר את הרישה. הפִסקה הקודמת דיברה על הצטרפות גרעיני גינה שנפחם קטן לגרעיני תבואה שנפחם גדול יותר. עתה המשנה אומרת שהוא הדין בגרעיני פשתן. הירושלמי מסביר שבמקום שבו זורעים רובע תבואה זורעים שלושה רובעי פשתן, ואף על פי כן הפשתן מצטרף לתבואה. הנוסח בירושלמי הוא פשוט וברור יותר: ״שלשת רבעים שלפשתן אוסרין בסאה״ (כז ע״ד). עתה נעבור לדברי רבי שמעון. הרמב״ם פירש שדברי רבי שמעון הם המשך לדבריו ברישה. שם הוא הקל ששני מינים אינם מצטרפים, ועתה הוא אומר שלפי שיטתו לעתים יוצאת חומרה, שכן לדבריו ״אין שני מינין מצטרפין להיתר״ (שם). משפט זה מופיע בירושלמי למשנה הקודמת, ומשמעו שכשם שאין שני מינים מצטרפים להוות אחד חלקי עשרים וארבעה כך אין הם מצטרפים להוות יחדיו את הרוב (עשרים ושלושה חלקי עשרים וארבעה), ואם רוב הזרעים מורכב משני מינים המותרים בכלאיים אין הם מצטרפים לרוב לבטל את המיעוט. ההסבר חריף אך קשה ביותר, שכן אם כך למה המשנה מפסיקה בדין הצטרפות כדי לחזור לדברי רבי שמעון במשנה הקודמת? יתר על כן, הירושלמי הביא את ההלכה הזו כהסבר לדברי רבי שמעון במשנה הקודמת, ולא אמר שאלו דבריו כאן, במשנה ב. זאת ועוד, לדברי הרמב״ם צריך היה לגרוס ״כשם שאמרו להקל כך אמרו להחמיר״.
לכאורה קל לפרש את דברי רבי שמעון כמתייחסים להלכה הקודמת ואינם קשורים להלכה של הפשתן. כשם שאמרו להחמיר, ששני מינים של כלאיים מצטרפים יחדיו לכמות המקסימלית, כך אמרו להקל, שהם מצטרפים מבלי להתחשב בהבדלי נפח הזרעים או בהבדלי היבול הצפוי. לפי הסבר זה דברי רבי שמעון ודין פשתן הם שתי תוספות להלכה על זרעוני גינה, שתי תוספות שאינן קשורות זו לזו. הקושי הוא שרבי שמעון טוען ששני מינים אינם מצטרפים, אם כן קשה לפרש שהוא אומר את דבריו אליבא דרבנן. אלא שהקושי מדומה בלבד. כאמור, דין ההצטרפות נכון גם לגבי מקרה שבו התערבו מין אחד של זרעוני גינה בגרעיני תבואה. בדין זה מודה גם רבי שמעון. לפי שני הפירושים שהצענו אין לדברי רבי שמעון קשר לדין פשתן, וכן מסביר בעל מלאכת שלמה.
אפשרות אחרת שבה מצדד פליקס היא: ״כשם שאמרו להחמיר״, שאין מתייחסים כלל לנפח הזרעים אלא לכמות היבול, כך גם אמרו להקל במקרה של פשתן. אם נפלו שני רובעים של זרעי פשתן לבית סאה, למשל, אין הם כלאיים, משום שהיבול הוא פחות מאחד חלקי עשרים וארבעה. גם פירוש זה אפשרי אלא שהמשפט הראשון חסר, כלומר אין בידינו המשפט שאין מתחשבים בזרעים אלא ביבול. לפי הסבר זה מתייחס רבי שמעון לדעה החולקת על משנתנו. כפי שאמרנו לעיל המונח ״אמרו״ מתייחס להלכה קדומה12, ומן הסתם גם המונח ״כשם שאמרו״ מתייחס להלכה קדומה. על כן ייתכן שהלכה זו לא צוטטה והיא מכילה את המשפט החסר, החולק על משנתנו.
אולי אפשר לפרש שכשם שאמרו להחמיר, בפשתן שהוא מצטרף לתבואה, כך אמרו להקל, בזרעוני גינה. לפי הסבר זה המשפט האחרון, העוסק בפשתן, הוא המשך לדברי רבי שמעון. כמובן רבי שמעון חולק על דין הצטרפות, אך הוא מדבר על מקרה של מין אחד, שזרעי פשתן נפלו לשק זרעי תבואה.
1. א, ב, ג2, ג3, ג4, ג5, ג6, ג7, ז, כ, ל, ן, פ, ר ובכתב יד קופמן.
2. תרומות פ״ב מ״א; שבת פ״א מ״ג; פ״י מ״ד; נזיר פ״ז מ״ג; בבא מציעא פ״ד מי״א; בבא בתרא פ״ב מ״ג.
3. תוספתא פ״א הט״ו; ברכות פ״ה הי״ז; בבלי, שם כ ע״ב.
4. ראו לנדמן, באמת אמרו; הכהן, באמת אמרו.
5. ירושלמי תרומות פ״ב ה״א, מא ע״ב; שבת פ״א ה״ג, ג ע״ב. בנוסף לכך הוא משובץ בברייתות כגון בבלי, ברכות כ ע״ב. לאיסוף המקורות ראו הכהן, באמת אמרו.
6. ראו פירוש הרע״ב למשנה, תרומות פ״ב מ״א. הוא מפרש ״כאילו הלכה למשה מסיני״ ולא ממש הלמ״מ, שהרי חובת הלימוד של תינוקות וסדרי בית הספר הם מדרבנן.
7. ספראי, הלכה למשה מסיני. ראו על כך גם בפירושנו לפ״י מ״ד, ובמבוא הכללי לפירוש המשניות.
8. ירושלמי כז ע״ד; שבת פ״י ה״ד, יב ע״ג; בבא בתרא פ״ב ה״ג, יג ע״ב; תרומות פ״ב ה״א, מא ע״ב; נזיר פ״ז ה״ג, נו ע״ג.
9. ראו דקדוקי סופרים לשבת שם; ספר הישר לרבנו תם, סימן ריג.
10. המשפט עצמו יפורש להלן.
12. לעיל משנה א.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ג) הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה חִטִּים וְנִמְלַךְ לְזָרְעָהּ שְׂעוֹרִים, יַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתַּתְלִיעַ, וְיוֹפַךְ, וְאַחַר כָּךְ יִזְרַע. אִם צִמְּחָה, לֹא יֹאמַר אֶזְרַע וְאַחַר כָּךְ אוֹפָךְ, אֶלָּא הוֹפֵךְ וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵעַ. כַּמָּה יְהֵא חוֹרֵשׁ, כְּתַלְמֵי הָרְבִיעָה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְשַׁיֵּר רֹבַע לְבֵית סְאָה.
If his field was sown with wheat and he changes his mind to sow it with barley, he should wait until it gets wormy1, then2 he turns it over3 and after that he may sow. If it is sprouting, he should not say, I am going to sow and then turn it over, but he turns it over and then he sows. How deep does he have to plough? Like furrows for the rainy season4. Abba Shaul says, so that there should not remain a quarter for a bet seah5.
1. The seeds, or the grain fallen to the ground, are seen to attract worms. If the grains are from the harvest in the dry season, one has to wait longer. Maimonides (Kilaim 2:13) applies the Mishnah only to freshly sown grain, but the mention of dry fields in the Halakhah does not seem to support that position.
2. R. Abraham ben David (Maimonides, Kilaim 2:13) interprets ויופך to mean “or he turns it over.” His argument seems to be that waiting until the worms eat the grain is not mentioned in the later parts of the Mishnah.
3. R. Abraham ben David (Maimonides, Kilaim 2:13) interprets ויופך to mean “or he turns it over.” His argument seems to be that waiting until the worms eat the grain is not mentioned in the later parts of the Mishnah.
4. Coarse furrows made so that the autumn rains should penetrate the soil, not the second ploughing of straight and parallel furrows for sowing.
5. He may leave /24 of the surface area unploughed, following the rule established in the first two Mishnaiot.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ג] הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה חִטִּים, וְנִמְלַךְ לְזָרְעָהּ שְׂעוֹרִים, יַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתַּתְלִיעַ, וְיוֹפַךְ, וְאַחַר כָּךְ יִזְרַע.
אִם צִמֵּחָה, לֹא יֹאמַר, אֶזְרַע וְאַחַר כָּךְ אוֹפַךְ, אֶלָּא הוֹפֵךְ וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵעַ.
וְכַמָּה יְהֵא חָרִישׁ? כְּתַלְמֵי הָרְבֵיעָה.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יְשַׁיֵּר רֹבַע לְבֵית סְאָה.
היתה שדהו זרועה חטין ונמלך לזרעה שעורין - לא יזרע עד שיופך, לא הפך – ימתין עד שתתליע
עד כמה היא מתלעת?
עד שישהה שלשה ימים במקום הטינה, אבל לא במקום הגריד. מקצת היום ככולו
אין מחייבין אותו להיות חריש דק אלא חורש חריש גסה, כתלמי הרביעה
רבן שמעון אומר: ״זנב הסוס״ היתה נקרית
סוף עפרה נוגע בעפרה של זו
אם צימחה והוריד לתוכה בהמה וליקטתו - הרי זה מותר.
וכמה יהא חורש כתלמי הרביעה מפני שחייבנו אותו להפך הארץ אמר שלא יתחייב שיהפכנה כולה מענית אצל מענית עד ישלים הכל להפוך אותה אלא יחרוש אותה כמו שהופכין אותה קודם המטר כדי שירד המטר בה ויכנס בעמקה וזה ההפוך קל ואין מעמיקין בו ופי׳ תלם הוא בקע שעושה המחרישה בעוברה בארץ: ואמר אבא שאול שיהפוך אותה עד שלא ישאר ממנה מקום שאינו הפוך אלא פחות מחלק מכ״ד בשטח הארץ והוא שיעור רובע לבית סאה כמו שביארנו פעמים ואין הלכה כאבא שאול.
עד שתתליע. מפרש בירושל׳ (הל׳ ב) עד כמה *מתלעת עד שתהא בארץ ג׳ ימים במקום הטיט ולא במקום הגריד כלומר במקום שהארץ מלוחלחת ולא במקום שהיא יבשה.
ויופך. כלומר ויהפך הארץ ויחרוש.
וכמה יהא חורש. בירושל׳ (שם) תני אבא שאול אין מחייבין אותו להיות חורש חרישה דק אלא כתלמי הרביעה כלומר כתלמים שדרך בני אדם לחרוש אחר שתרד הרביעה שחורשים עוד תלמים תלמים גדולים.
כדי שלא ישייר. קסבר אבא שאול דאין דרך לחרוש את כולה.
רובע לבית סאה. יש לפרש בכל הבית האה רובע במקום אחד ויש לפרש דכשתצטרף מה שאינו חרוש לא יעלה לרובע.
עַד שֶׁתַּתְלִיעַ. וְשִׁעוּרָהּ הֲוֵי כְּשֶׁתִּשְׁהֶה בָּאָרֶץ שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּקַרְקַע לַחָה, וּבִיבֵשָׁה צָרִיךְ יוֹתֵר:
וְיוֹפַךְ. יַהֲפֹךְ הַקַּרְקַע בַּמַּחֲרֵשָׁה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִצְמָח הַזֶּרַע:
כַּמָּה יְהֵא חוֹרֵשׁ. שֶׁלֹּא תֹאמַר שֶׁהוּא צָרִיךְ לַחֲרֹשׁ תְּלָמִים תְּלָמִים קְטַנִּים סְמוּכִים זֶה לָזֶה, אֶלָּא כְּתַלְמֵי הָרְבִיעָה, כִּתְלָמִים שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לַחֲרֹשׁ אַחַר שֶׁתֵּרֵד הָרְבִיעָה, שֶׁחוֹרְשִׁים תְּלָמִים גְּדוֹלִים:
כְּדֵי שֶׁלֹּא יְשַׁיֵּר רֹבַע לְבֵית סְאָה. שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בָּאָרֶץ מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מְהֻפָּךְ אֶלָּא פָּחוֹת מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בַּקַּרְקַע שֶׁהוּא חוֹרֵשׁ, דְּהַיְנוּ רֹבַע קַב לְבֵית סְאָה. וְאֵין הֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל:
עד שתתליע (until the seed in the ground begins to rot) – and its measure is when it stands still in the ground three days in moist soil but in dry [soil] it requires more.
ויופך – he will turn over he soil with a plow so that the seed will not sprout/grow.
כמה יהא חורש – so that you will not say that you to plow small ridges/furrows that are adjacent to each other, but rather like the furrows of [fructification from] rainfall like the furrows that people plow after the rainfall occurs when they plow the big furrows.
כדי שלא ישייר רובע לבית סאה – that there will not remain in the land a place which is not turned over other than less than one-twenty-fourth in the ground when he plows which is a quarter of a Kab for a Bet Seah (i.e., 2500 square cubits – the minimum area required in order to sow one Seah of produce)
ויופך. הראב״ד ז״ל ס״ל ע״פ התוספתא דאו יופך קאמר וכתב עליו הכ״מ דמ״ש דבחדא סגי אינו נראה שאם לא הפך כי התליע מאי הוי שהרי סופם לצמוח ונוסחת התוספתא אינה מכוונת ע״כ. וז״ל ס׳ הלבוש בי״ד סי׳ רצ״ו בה׳ כלאי זרעים סעי׳ י״ג היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים קודם שיצמחו החטין ימתין לה עד שיפסדו ויתליעו בארץ כמו ג׳ ימים אם אותה שדהו רוה ואח״כ יהפכנה במחרישה ויזרע מין האחר שאם יהפכנה קודם שיתליעו לא עשה כלום שיצמח במקום שנפל שם בהפיכה וכן אם התליעו ולא הפך הרי סופו לצמוח והוי כלאים אבל אם יתליע ואח״כ יהפך יחלש כחו ע״י ההפיכה ולא יצמח עוד רק ירקב במקומו. מיהו א״צ להפך את כולו עד שלא תשאר חטה שלא תהפך אלא חורש השדה כדרך שחורשים אותו קודם המטר כדי שתרוה. צמחו החטים ואח״כ נמלך לזרעה שעורים יהפוך ואח״כ יזרעם ואם הוריד בהמתו לתוכו וקרסמה את הצמח ה״ז מותר לזרוע שם מין אחר ע״כ. ונלע״ד דאם היתה זרועה שעורים ונמלך לזרעה חטים דא״צ להמתין שלשה ימים אלא יום או יומים שהיא מתלעת יותר במהרה מפני רכותה. ומה שכתב התי״ט ובא צירי תחת סמ״ך כו׳. אם כונתו על מלת אל תוסף ראות פני שהביא. במחילה מכבודו שאותה הסמ״ך היא בפתח קטן ואם ימצא שום ספר שהיא בקמץ קטן הוא טעות ודאי שהמלה מלעיל. ואם כיון על מלות דבעלמא כגון יוסף ה׳ לי בן אחר ניחא:
כמה יהא חורש. ס״א חריש:
כתלמי. פי׳ הרמב״ם ז״ל תלם הוא בקע כו׳. אבל רד״ק ז״ל כתב בשרש גדד ובשרש תלם בקעי המחרישה יקראו גדודים והגבוה יקרא תלם ע״כ:
כדי שלא ישייר. פי׳ הר״ב שלא ישאר בארץ כו׳ לשון הר״ש ז״ל יש לפרש כו׳ (עי׳ בתוי״ט) וכפי׳ ראשון מסתברא:
ויופך. כ׳ הרמב״ם יופך ויהפך אחד והם הבקיאים בלשון הקדש אפשר שהיה אצלם זה הלשון שהיו אומרים [יפך] והפך וענינן אחד וזה אינו חידוש בלשונינו שהרי יאמר ילך והלך והם שני עקרים והענין אחד וכשיהיה הפעל העבר [יפך] יהיה הפעל העתיד ממנו יופך ואופך עכ״ל. והטעם כי בבנין הכבד הנוסף ?נחי פ״א יו״ד ישתנו בעתיד לוי״ו כאשר תאמר מן ידע יודיע אודיע ומן יסף אל תוסף ראות פני (שמות י) ובא צירי תחת סמ״ך שהנח שאחריו הוא יו״ד הנוסף בזה הבנין בין עי״ן ללמ״ד ומצינו בפתח (איוב מ) זכור מלחמה אל תוסף ולכך אין למנוע מלקרות יופך הפ״א פתותה:
אם צמחה לא יאמר אזרע כו׳. ואף על פי שהצמחים ניכרים הם שבודאי יהפוך כולם אפילו הכי יהפך מתחילה:
כתלמי. לשון הרמב״ם פירוש תלם הוא בקע שעושה המחרשת בעוברה בארץ. ע״כ. ולשון עברי הוא על תלמי שדי (הושע י):
כדי שלא ישייר. פירש הר״ב שלא ישאר בארץ כו׳. לשון הר״ש יש לפרש בכל הבית סאה רובע במקום א׳ ויש לפרש דכשתצטרף מה שאינו חרוש לא יעלה לרובע:
{ג} אֶזְרַע. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַצְּמָחִים נִכָּרִים הֵם שֶׁבְּוַדַּאי יַהֲפֹךְ כֻּלָּם, אֲפִלּוּ הָכִי יַהֲפֹךְ מִתְּחִלָּה. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ד} כְּתַלְמֵי. תֶּלֶם הוּא בֶּקַע שֶׁעוֹשָׂה הַמַּחֲרֵשָׁה בְּעָבְרָהּ בָּאָרֶץ, וְהוּא מִלְּשׁוֹן עַל תַּלְמֵי שָׂדָי (הוֹשֵׁעַ י):
{ה} יְשַׁיֵּר. יֵשׁ לְפָרֵשׁ בְּכָל הַבֵּית סְאָה רֹבַע בְּמָקוֹם אֶחָד, וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ דִּכְשֶׁתִּצְטָרֵף מַה שֶּׁאֵינוֹ חָרוּשׁ לֹא יַעֲלֶה לְרֹבַע. הָרַ״שׁ:
יג) ימתין לה עד שתתליע
ר״ל עד שיתפשטו שרשים מהחטין כתולעים דקים. והוא ג׳ ימים בקרקע לחה. וביבשה צריך טפי:
יד) ויופך
יהפוך הקרקע במחרישה. דאז לא יצמחו שוב החטין:
טו) אלא הופך ואחר כך זורע
והא דנקט לא יאמר והול״ל לא יזרע ואח״כ יופך. נ״ל דקמ״ל דאפי׳ אם בשעת זריעה גלי דעתי׳ להפיך אח״כ אפ״ה אסור. מיהו מדנקט הכי דוקא גבי אם צמחו. נ״ל דדוקא בשכבר צמחו אסור הכי. אי מדכבר צמחו דלמא ממלך. ואי מפני מראית עין. דהרואה שכבר צמחו רואה שזורע שם זרע אחר. הא אם רק התליעו. דהרואה שזורע שם מין אחר לא רואה שכבר זרוע שם מין אחר שכבר התליע. וגם מדלא צמח עדיין. לא חיישינן לממלך. רשאי לומר אזרע ואח״כ אופך. ולפ״ז מה דנקט במשנה ד׳ זרועה ונמלך לנטעה לא יאמר וכו׳ מיירי בכבר צמחו. וראייתי. דהרי בגומם עד פחות מטפח שם באמת מותר לזרוע ואח״כ משרש. ע״כ טעמא משום דבגומם כה״ג תו ליכא חשש מראית עין ולא חשש נמלך. ומהתוי״ט לא משמע כן שהרי כ׳ דצמחה לרבותא נקט:
טז) כמה יהא חורש כתלמי
פורכע בל״א. והוא תל גבוה שנעשה בין שורות המחרישה. וי״א שהן רוחב השורות העמוקות בעצמן:
יז) הרביעה
שא״צ להפוך במחרישה כל הקרקע. רק מניח תלמים רחבים כאותן שעושים אחר שירד רביעה ראשונה ואע״ג שישאר טפי מרובע לסאה. כיון דאינו אסור רק מד״ס. דלא תזרע כתיב. וזה לא ניח״ל בתערובתן. להכי בהופך וגלי דעתי׳ כך. ליכא תו משום מראית עין:
יח) אבא שאול אומר כדי שלא ישייר
קרקע שאינו מהופך:
יט) רובע לבית סאה
במקום א׳ וי״א אפילו ע״י צרוף הרבה מקומות שאינן מהופכין. לא יהיה רובע לסאה וכן מסתבר לפע״ד דמי עדיף מנתערב גרעיני סאה עם גרעיני רובע. דימעט כריש פרקן. אף שהגרעיני הרובע גדלין מפוזרין בהרבה מקומות:
ה) אב״י וכן כתוב להדיא בתוס׳ כדברי ע״ר וכן משמע מירושלמי. ולא קשה מרישא. דאפי׳ באם התליע הופך ואח״כ זורע. דשם נקט התנא הדין בסתם דאפי׳ בהתליע הופך ואח״כ זורע. אבל אם ניחא ליה לזרוע תחלה ומגלה דעתיה להדיא בשעת זריעה. שהוא רוצה להפוך. אז דוקא אם צמחה צריך להפוך תחלה. לא בהתליע. וגם רב״א מצאתי שפסק כע״ר זצוק״ל. וראיתי להרב מהר״י פרענקל שהתקשה מרישא ונכנס בדחוקים ולפמ״ש בשיטת ע״ר זצוק״ל ניחא:
היתה שדהו זרועה חיטים ונימלך לזורעה שעורים – החלפת גידול באמצע השנה היא אחת התופעות הטראומטיות בחיי חקלאי. לעתים ראשיתו של החורף שחונה, והחקלאי שזרע את שדהו חיטים נוכח לדעת שאין לגידול סיכוי של ממש. בעונת הגשמים הראשונה הוא זורע את השדה שנית. החשש הוא שעם ההנבטה יצוצו גם גרעינים מהזריעה הקודמת.
ימתין לה עד שתתליע ויופך – הפתרון המוצע לזריעה שנייה הוא שימתין עד שתתליע. מפרשים מסורתיים פירשו שהזרעים הראשונים יירקבו. ברם זרעים אינם נרקבים אלא מתייבשים או נובטים. יתר על כן, לפי פירוש זה ״תתליע״ הוא מלשון תולעים, וגרעינים אינם הופכים בהכרח לרוחשי תולעים. פליקס פירש שיצוצו שורשי הגרעין שיש להם צורת תולעת. לאחר הנביטה הראשונית יחרוש את השדה לקראת הזריעה השנייה, וכך ייתלשו הגרעינים ושוב לא ינבטו.
התוספתא מגדירה ביתר דיוק: ״עד כמה היא מתלעת, עד מקום ששהת שלשה ימים, במקום הטינה, אבל לא במקום הגריר, שמקצת היום ככולו״ (פ״א הט״ז; ירושלמי כז ע״ד). בשדה לח די בשלושה ימים, בשדה יבש יש צורך בזמן נוסף. לא ברור האם אלו שלושה ימים מיום הזריעה1 או מיום שירדו גשמי ההנבטה. כן לא נאמר מה הגדרת הזמן לשדה יבש, אבל נקבע שמקצת היום ככולו. כלל זה נאמר במקורו לעניינים שונים, אם כי הוא אינו נזכר במקורות התנאיים במפורש אלא בתוספתא זו ובתוספתא מנחות: ״היה מנכיש בשלשה עשר (בניסן) ונעקרה בידו שותלה במקום הטינא, אבל לא במקום הגריד, שמקצת היום ככולו״ (פ״י הל״א, עמ׳ 529). הדמיון בין שתי הברייתות ברור, ונראה שממנחות הועבר הדין והניסוח אלינו. המינוח ״ש...⁠״ מעיד על ציטוט ממקור קדום עוד יותר. ברם, ייתכן גם שאין ״שמקצת...⁠״ אלא כמו ״ומקצת...⁠״, ואז זו סתם תוספת להלכה שבתוספתא. מכל מקום, ברור שההנחה היא שלאחר שלושה ימים הזריעה מַנביטה, וכן יוצא ממקורות אחרים (ספרי דברים, ו, עמ׳ 15). מידה זו של שלושה ימים היא מסגרת זמן רגילה, ולעתים אינה רֵאלית אלא ספרותית-משפטית2.
ואחר כך יזרע – ללא חשש כלאיים, ואם חלק מהזרעים הקודמים יצוץ הוא יצא ידי חובתו.
אם צמחה – אם מעט מזרעי הזריעה הראשונה נבטו וצמחו, לא יאמר אזרע ואחר כן אופך – ההיפוך הנזכר כאן הוא חריש להצנעה. סדר החרישים כך הוא3: החריש הראשון הוא חריש עמוק ביותר, והוא ״תלמים של פתיח״ שיוזכרו להלן, לאחריו הקרקע מתוחחת היטב, אך עדיין אינה מתאימה לזריעה שכן החריש הראשון מותיר אחריו גושי קרקע גדולים. החריש השני נועד לפורר את גושי הקרקע ולהתקין את השדה לזריעה. לאחר הזריעה נעשה חריש נוסף במחרשה קלה ותפקידו להצניע את הזרעים ולכסותם באדמה. החקלאי רוצה לזרוע, ואחר כך יהפוך את הקרקע והזרעים של הגידול הקודם ייעקרו, אבל בשלב הביניים השדה זרוע כלאיים. זאת ועוד, חריש ההיפוך האחרון הוא חריש עדין, וספק אם כל הזרעים הראשונים ייעקרו, אלא הופך ואחר כך זורע – החקלאי ״מפסיד״ חריש, ויש בכך טרחה רבה.
ההיפוך בסיפא הוא בבחינת חובה, ואילו ההיפוך ברישא הוא רשות. הוא רשאי שלא להפוך ולא לזרוע את השדה במין אחר. מבנה דומה יש גם במשנה להלן, וגם שם ברישא ההיפוך הוא רשות (אופציה שבעל השדה יכול לאמצה כדי לשפר את מצבו) ובסיפא חובה וקנס (משנה תרומות פ״ט מ״א).
בתוספתא נאמר: ״היתה שדהו זרועה חטין ונמלך לזרעה שעורים לא יזרע עד שייפך, לא הפך ימתין עד שתתליע״ (פ״א הט״ז). נראה שהתוספתא קטועה, ויש להמשיכה שלאחר ההתלעה יהפוך את הקרקע. אם כן, הפתרון של המשנה הוא פתרון בדיעבד בלבד. מלכתחילה יש לחרוש לפני הזריעה השנייה, ואם שכח ינהג ככתוב במשנה. דומה שהתוספתא מציגה דעה אחרת מזו של המשנה, וזו מחלוקת עם משנתנו. בהמשך התוספתא נאמר ששדה שעלו בו עשבים מותר להסתפק בחריש ההצנעה, ואין צורך בחריש נוסף (הי״ט).
וכמה יהא חריש – או כנוסח הדפוס ״כמה יהא חורש״, כתלמי הרביעה – תלמי רביעה הם כנראה החריש השני שנועד להכין את הקרקע לגשם, ואין רביעה אלא ירידת הגשמים. פליקס מפרש שבדרך כלל מבצעים את החריש השני אחרי ירידת הגשמים הראשונה, כהכנה לזריעה. ברם, אין כל ביטחון שהחקלאי אכן חיכה לגשם כדי לחרוש חריש זה. בשנים שהגשם מתעכב בהן חשוב לזרוע מיד לאחר הגשם, ואין להמתין לחריש נוסף. יתר על כן, לאחר ירידת כמות טובה של גשמים קשה לחרוש את הקרקע. על כן פירשנו שהחריש נעשה לפני הגשם, והוא מכונה ״תלמי רביעה״ משום שהוא הכנת השדה לזריעה ולקבלת הגשמים.
אבא שאול אומר כדי שלא ישייר רובע לבית סאה – כפי שנראה במשניות האחרונות של הפרק הבא, שדה שגודלו כבית רובע (אחד מעשרים וארבעה של בית סאה, כ- 36 מ״ר בערך) הוא שדה שחלים עליו דיני כלאיים. אבא שאול דורש, למעשה, שהחריש יהיה מועט ביותר, ודי בכך שלא יהיה שטח רצוף שבו עלולים להיות זרעים מהמין השני.
בתוספתא מוסבר דין החריש הנדרש: ״אין מחייבין אותו להיות חורש חריש דק (שתלמיו צפופים) אלא חורש חריש גס כתלמי הרביעה. רבן שמעון בן גמליאל אומר זנב הסוס היתה נקראת, סוף שעפרה של זו נוגע בעפרה של זו״ (פ״א הי״ז; ירושלמי כז ע״ד)⁠4. שערות זנבו של הסוס חלקות וישרות וכל שערה תלויה לחוד, נוגעת ואינה נוגעת בחברתה. כך גם התלמים. עם עשיית התלם מוצא חלק מהאדמה החוצה ויוצר תלולית משני צדי התלם. חריש צפוף הוא כזה שכל תלם חדש חוצה בו את הקרקע שהוציא התלם הקודם, וחריש דק, כתלמי רביעה, הוא כזה שתלולית העפר נמצאת בו בין תלם לתלם.
בירושלמי מוסבר טעמם של החולקים, ומתברר שלשניהם חשוב להדגיש שהנימוק העיקרי הוא גילוי הדעת שאין החקלאי מעוניין בתערובת, ״מכיון שנתן דעתו״ (שם). נימוק זה מתקשר למרכיב הרצון. כלאיים הם בעיקר באותם מקומות שבהם בעל השדה רוצה בהם, והרחבנו בכך במבוא.
1. לפי פירוש זה אין מדובר בזריעה שנייה אלא במקרה שבו התחרט החקלאי והחליט להחליף גידול באמצע הזריעה.
2. כגון משנה, שביעית פ״ב מ״ו; שבת פ״א מ״ט; יבמות פט״ז מ״ג; בבא קמא פ״ב מ״ד ועוד מקומות רבים.
3. האריך בכך פליקס, החקלאות, עמ׳ 40-24.
4. בירושלמי מיוחסת הדעה של ״כתלמי רביעה״ לאבא שאול.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ד) זְרוּעָה וְנִמְלַךְ לְנָטְעָהּ, לֹא יֹאמַר אֶטַּע וְאַחַר כָּךְ אוֹפָךְ, אֶלָּא הוֹפֵךְ וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵעַ. נְטוּעָה וְנִמְלַךְ לְזָרְעָהּ, לֹא יֹאמַר אֶזְרַע וְאַחַר כָּךְ אֲשָׁרֵשׁ, אֶלָּא מְשָׁרֵשׁ וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵעַ. אִם רָצָה, גּוֹמֵם עַד פָּחוֹת מִטֶּפַח, זוֹרֵעַ, וְאַחַר כָּךְ מְשָׁרֵשׁ.
[If the field was] sown and he decided to plant, he should not say, I shall plant and then I shall turn over, but he shall turn over and then plant. [If it was] planted and he decided to sow, he should not say, I shall sow and then I shall uproot, but he should uproot and then sow. If he wishes, he cuts down to less than a hand-breadth, plants, and then takes out the roots.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ד] זְרוּעָה, וְנִמְלַךְ לִטְּעָהּ, לֹא יֹאמַר: ״אֶטַּע וְאַחַר כָּךְ אוֹפַךְ״, אֶלָּא הוֹפֵךְ, וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵעַ.
נְטוּעָה, וְנִמְלַךְ לְזָרְעָהּ, לֹא יֹאמַר: ״אֶזְרַע, וְאַחַר כָּךְ אֲשָׁרֵשׁ, אֶלָּא מְשָׁרֵשׁ, וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵעַ.
אִם רוֹצֶה, גּוֹמֵם עַד פָּחוּת מִטֶּפַח, וְזוֹרֵעַ, וְאַחַר כָּךְ מְשָׁרֵשׁ.
נטועה ונמלך לזורעה – מגריע עד פחות מטפח וזורע ואח״כ משריש
גורע עד פחות מטפח ובא ומצא עלין ע״ג תבואה - מותר לשעבר ואסור לעתיד לבא
עוקר איזה מהן שירצה ומקיים איזה מהן שירצה.
זריעת הזרעונים כמו התבואה וקטניות וזרעוני גנה נקראת זריעה ומטע האילנות נקרא נטיעה ומלת אשרש ומשרש גזור ממלת שרש וענינו לכרות השרש ולעקור אותו וכבר נמצא בספרי הנבואה ושרשך מארץ חיים (תהלים נב).
גומם עד פחות מטפח – יכרות השרשים עד שלא ישתייר מהם בארץ אלא פחות מעומק טפח ויזרע בארץ ההיא ואחר כך יעמיק לעקור את הכל עד שלא ישתייר כלום.
זרועה. שהיתה שדהו זרועה תבואה ונמלך עליה לנוטעה גפנים.
גומם. מלשון גוממו עם השופי דפרק גיד הנשה (דף צב:) כלומר קוצץ הגפן סמוך לארץ שלא ישייר טפח.
זְרוּעָה וְנִמְלַךְ לְנָטְעָהּ. שֶׁהָיְתָה זְרוּעָה תְבוּאָה וְנִמְלַךְ לְנָטְעָהּ גְּפָנִים:
גּוֹמֵם. לְשׁוֹן גּוֹמְמוֹ עִם הַשּׁוֹפִי דְּפֶרֶק גִּיד הַנָּשֶׁה [חֻלִּין צב:], כְּלוֹמַר כּוֹרֵת הַגֶּפֶן סָמוּךְ לַקַּרְקַע שֶׁלֹּא יְשַׁיֵּר גָּבוֹהַּ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח:
זרועה ונמלך לנוטעה – that it was sown with grain [or vegetables] and he changed his mind to plant it with vines.
גומם – the language of “peeling the fat off even with the cap” of the chapter [in Tractate Hullin 92b] “The Sciatic Nerve”/גיד הנשה, that is to say, to cut off the vine close to the ground so that it will not remain a handbreadth above the ground.
זרועה ונמלך לנוטעה. לשון הר״מ בחבורו מי שהיתה שדהו זרועה ירק או תבואה ונמלך כו׳. וגם שם לא הזכיר התלעה בזו המשנה. ונראה דלהראב״ד ז״ל ה״נ הוי הופך לחוד:
זרועה ונמלך לנוטעה. זריעת הזרעונים כמו התבואה והקטניו׳ וזרעוני גינה נקראות זריעה ומטע האילנות נקרא נטיעה. לשון הרמב״ם. והשתא מ״ש הר״ב והר״ש זרועה תבואה לדוגמא נקטה והוא הדין קטנית וזרעוני גינה ומצאנו נטיעה מושאל לירק בכוליה פ״ג:
אלא הופך. פירוש לאחר שהתליעה. שכך לשון הרמב״ם במשנה דלעיל כשישחת הזרע בארץ והופכין אותה במחרישה לא יצמח אחר כן:
אשרש. לשון הרמב״ם מלת אשרש ומשרש גזור ממלת שורש וענינו לכרות השורש ולעקור אותו וכבר נמצא בספרי הנבואה (תהלים נב) ושרשך מארץ חיים:
{ו} לְדֻגְמָא נָקֵיט תְּבוּאָה וְהוּא הַדִּין קִטְנִיּוֹת וְזֵרְעוֹנֵי גִנָּה שֶׁנִקְרָאִים זְרִיעָה. וְהוּא מֻשְׁאָל לְיָרָק:
{ז} הוֹפֵךְ. פֵּרוּשׁ לְאַחַר שֶׁהִתְלִיעָה:
{ח} אֲשָׁרֵשׁ. נִגְזַר מִמִּלַּת שֹׁרֶשׁ, וְעִנְיָנוֹ לִכְרֹת הַשֹּׁרֶשׁ וְלַעֲקֹר אוֹתוֹ, כְּמוֹ וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים [תְּהִלִּים נב]:
כ) זרועה ונמלך לנוטעה
לרמב״ם [כלאים פ״א ה״ו] דמותר לערב גרעיני זרעים עם זרע אילנות לזרען כא׳ מכ״ש לזרוע זרעים אצל אילנות. א״כ ע״כ הכא בנטועה בגפנים מיירי. דאילו בשאר אילנות רק להרכיבן זב״ז אסור. מיהו הראב״ד שם הוכיח מירושלמי דאף שאר אילנות אסור לזרוע אצלם זרעונים. [ורכ״מ שם יישב קושיתו] ועי׳ לעיל [פ״א מ״ח]. אבל אי״ל דלרמב״ם מיירי הכא בשאר אילנות. ואפ״ה אסור מחשש הרכבה דגם מירק ואילן אסור [כפ״א מ״ז]. ליתא דהרי רק בגזע. אבל במרכיב תוך השרשים מותר [כי״ד רצ״ז] והרי הכא אינו זורע או נוטע ע״ג הגזעין רק על השרשים:
כא) לא יאמר אטע ואחר כך אופך אלא הופך
לאחר שהתליע:
כב) לא יאמר אזרע ואח״כ אשרש
אעקור שרשי הנטיעות:
כג) אם רצה גומם
כורת האילנות:
כד) עד פחות מטפח
שלא ישייר טפח ממעל לקרקע:
גם משנה זו ממשיכה באותו נושא של שינוי זריעה, אך המקרה שונה במקצת.
זרועה ונימלך ליטעה – הוא החל לזרוע את השדה בתבואה או במין אחר, ואחר החליט להפכה למטע. מקרה מעין זה כמעט אינו רֵאלי, ואם אירע הרי שזו תקלה בתכנון. אבל המשנה רוצה לברר את הדין העקרוני, לא יאמר אטע ואחר כך אופך – אחרי הנטיעה יש מקום לחרוש סביב העצים כדי לתחח את הקרקע ולאפשר חדירת מי גשמים. החריש סביב העצים נועד גם לנקות את הקרקע ולצמצם את צמיחת העשבים מסביב לעץ. עשבים אלו מתחרים עם העץ על משאבי הקרקע (מזון ומים). עליו לשרש את הזרעים עוד לפני הנטיעה, והחשש הוא שהחריש סביב העצים לא יהא שיטתי מספיק. יתר על כן, אם ימתין עם החריש ייווצר מצב שלזמן מה יהיה המטע מעורב בכלאיים, אלא הופך ואחר כך נוטע – ההיפוך מבטיח מיעוט זרעים ממין אחר, ולמיעוט (פחות מאחד לעשרים וארבעה) לא חשו חכמים.
נטועה ונימלך לזורעה – החלטה לעקור מטע היא החלטה משמעותית ביותר, אבל לעתים מחליט בעל השדה לעקור מטע ישן, לא יאמר אזרע ואחר כך אשרש – כיוון שלזמן מה יהיה השדה זרוע כלאיים, אלא משרש ואחר כך זורע – בירושלמי מסיקים ממשנתנו שאין לזרוע גם ליד גפן יבשה (כז ע״ד). לדעתנו אין הכוונה לגפן בחורף שהיא יבשה במעין תרדמה, שהרי גפן זו תתעורר, אלא בגפן שבאמת התייבשה לחלוטין1. מכאן שהירושלמי הניח בפשטות שהמשנה עוסקת גם היא בהחלפת מטע שהתייבש.
אם רוצה גומם עד פחות מטפח – לגמום משמעו לכרות את הגזע במקום נמוך (בגובה של פחות מעשרה ס״מ), ובתוספתא מכונה העבודה ״לגרע״ (״מגריע״). שתי מילים אלו מתחלפות ביניהן.
וזורע ואחר כך משרש – כריתת העץ מבטאת את רצונו של החקלאי לעקור את המטע, וכל הרואה את השדה יבחין בכך. ההיפוך יתבצע בזמן הצנעת הזרעים, ואותו חריש יספיק לשתי המטרות (הצנעת זרעים וכריתת שורשי העצים). במקרה זה מדובר במטע צעיר שטרם השתרש עמוק בקרקע. במטע ותיק אין די בחריש, וכדי לשרש את העצים יש צורך בהשקעת עבודה רבה הרבה יותר. בתוספתא מוצגת רק האפשרות השנייה, ״מגריע״ עד פחות מטפח, כאילו היא האפשרות המועדפת. לא נאמר בתוספתא שלאחר ה״גריעה״ יש לשרש את השורשים; לכאורה היה מקום לטעון שהדבר משתמע מעצמו, אך אין זה כך. התוספתא והירושלמי מוסיפים: ״בא ומצא עלין על גבי תבואה (כלומר הגזע הכרות הצמיח עלים לאחר הכריתה) מותר לשעבר ואסור לעתיד לבא, עוקר אי זה מהן שירצה״ (תוספתא כלאים פ״א הי״ח; ירושלמי כז ע״ד). אם כן, אם הגזע לא הצמיח אין חובה לכרתו, ואפילו אם הצמיח יש לשרשו ואין בכך כדי לפסול את היבול שכבר צמח, אף על פי שהוא גדל במעין כלאיים. נראה, אפוא, שאכן מדובר בעץ יבש לחלוטין. בירושלמי מובא עוד סיפור מעניין: ״כהדא רבי שמעון בן יהודה גם כרמייא. אמר לאריסיה פוק זרע, מן דזרע צמחין, אמר ליה פוק חצוד. מן דחצד ארטבין, אמר ליה פוק סמך. רבי זעירא בעי עד כדון כרבי שמעון בן יהודה שהוא אמר לדעת גמורה, שאר בני אדם שאינן אומרין לדעת גמורה? חזר ואמר אפילו רבי שמעון בן יהודה אינו אוסר אלא מפני מראית העין״ (שם). רבי שמעון בן יהודה גמם את כרמיו, אמר לאריסו ״לך זרע״, ולאחר שזרע צמחים אמר לו (החכם לאריסו) ״לך קצור״ (את הצמחים). אז הם נרטבו (כנראה החלו גזעי הגפנים להיות לחים, כלומר החלו להתחיות), אמר לו ״לך סמוך את ענפי הגפן״, כלומר הדלה אותם, כלומר הוא החליט להחיות את הכרם ולשקמו. הוא אינו נפסל בכלאיים, אף שלזמן מה היה במצב של כלאיים. ההמשך שנוי מעט במחלוקת, ונציע רק שני פירושים אפשריים. הראשון: רבי זעירא שואל: האם עד כדי כך מותר? ועונה שהלכה זו היא רק לרבי שמעון בן יהודה שהוא בבחינת ״לדעת גמורה״, שוודאי אין לחשוד בו שרצה בכלאיים. ומה לגבי שאר בני אדם? חזר רבי זעירא ואמר שאפילו רבי שמעון בן יהודה צריך היה לאסור את החייאת הכרם מפני מראית עין. אפשר גם שדברי רבי זעירא נאמרו בניחותא, שכל המעשה וההלכה שנגזרת ממנו הם רק לרבי שמעון. ניתן גם להציע פירושים אחרים, כגון ש״סמך״ משמעו כמו בהמשך הפרק, לזרוע מין אחד ליד השני (להלן מ״ח), כלומר שרבי שמעון לא התחשב בכך שהגפן מראה סימני חיות והתיר להמשיך לזרוע לידה.
הסברנו את משנתנו בחשש שהכרם יהיה זמן מה במצב של כלאיים. ברם, ייתכן גם שיש להסביר את משנתנו בהסבר שני בחשש מראית עין. הצופה מהצד יראה מטע מעורב עם זרעים ויחשוב שלפניו מטע כלאיים, שכן אינו יודע שבעל המטע מתכנן לעקור את הזרעים. הסבר זה עולה יפה גם בלשון הירושלמי המדגיש את ההבדל בין החכם, שבו לא יחשדו, לבין אדם רגיל. במבוא הדגשנו את חלקו המרכזי של מרכיב ״מראית העין״ בהלכות כלאיים.
כך או כך, רבי שמעון מנהל את האריס ומורה לו מה לעשות. הוא פועל במשולב כרב וכבעל בית. את ההוראה לקצור, למשל, הוא נותן כבעל בית המנהל את אחוזתו. בנספח למסכת דמאי עסקנו בסוג זה של ניהול אחוזת אריסים.
1. כך הר״ש, הרש״ס ועוד.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ה) הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה קַנְבּוֹס אוֹ לוּף, לֹא יְהֵא זוֹרֵעַ וּבָא עַל גַּבֵּיהֶם, שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין אֶלָּא לִשְׁלֹשָׁה שָׁנִים. תְּבוּאָה שֶׁעָלָה בָהּ סְפִיחֵי אִסְטִיס, וְכֵן מְקוֹם הַגְּרָנוֹת שֶׁעָלוּ בָהֶן מִינִין הַרְבֵּה, וְכֵן תִּלְתָּן שֶׁהֶעֱלָה מִינֵי צְמָחִים, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְנַכֵּשׁ. אִם נִכֵּשׁ אוֹ כִסַּח, אוֹמְרִים לוֹ, עֲקֹר אֶת הַכֹּל חוּץ מִמִּין אֶחָד.
If his field was sown with hemp or arum1, one should not sow on it because they produce all of three years2.
One is not required to weed grain in which there appeared aftergrowth of indigo, or the threshing floor on which many kinds are appearing3, or fenugreek in which grasses appeared4. But if he weeded or cut, one says to him, uproot everything except one kind.
1. See Peak, Mishnah 6:9.
2. The next paragraph (next Mishnah in the Mishnah part of the Yerushalmi) will explain that, in general, aftergrowth may be disregarded. But if a kind is known to produce commercially valuable aftergrowth, even if no new seeds were provided, then this is to be considered as a continued crop and any other kind on that field is kilaim. A field of hemp cannot be used for another crop the next year unless all hemp roots are taken out.
3. They never were sown; this is growth from the grains which remained from the different kinds that were threshed at that floor.
4. Fenugreek is an expensive spice and medicinal plant with tiny seeds which is cultivated only on plots the size of a garden bed. Since the plants are of such high value, weeding has to be done with the utmost care.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ה] הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה קַנְבֵס אוֹ לוּף, א
לֹא יְהֵא זוֹרֵעַ וּבָא עַל גַּבֵּיהֶן, שֶׁאֵינָן עוֹשׂוֹת אֶלָּא לְשָׁלוֹשׁ שָׁנִים.
תְּבוּאָה שֶׁעָלוּ בָהּ סִפְחֵי אֶסְטֵס, וְכֵן מְקוֹם הַגֳּרָנוֹת שֶׁעָלוּ בָהֶן מִינִין הַרְבֵּה, וְכֵן תִּלְתָּן שֶׁהֶעְלַת מִינֵי עֲשָׂבִים, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְנַכֵּשׁ.
אִם נִכֵּשׁ אוֹ כִסַּח, אוֹמְרִין לוֹ: ״עֲקֹר אֶת הַכֹּל חוּץ מִמִּין אֶחָד!⁠״
א. בכ״י: קרבס
שדה שעלו בו עשבים - אין מחייבין אותו להפך אלא חורש בשעה שמחפה והופך.
קנבוס – יש אומרים שהוא הנקרא בלשון ערב כרויא.
ולוף כבר פירשנוהו שהוא מין ממיני הבצלים ואיני יודע היאך אלו עושות לשלש שנים והענין כבר ידוע שהוא צמח כשיכרתו אותו וישארו שרשיו יצמחו אחר שלש שנים לפיכך אמר שאע״פ שהדבר כן אין חורשין עליו עד שיעקרו שרשיו ויש מן הצמח מה שיזרעוהו ויקצרוהו ואחר כך יצמח פעם שנית ופעם שלישית כגון העשב הנקרא ניליגה וניליגה היא אינדי בלע״ז ופספסא הוא הנקרא אספסתא בגמרא וזה הצמח שיצמח בפעם שניה נקרא ספיח ועליו נאמר את ספיח קצירך ומה שיצמח פעם שלישית נקרא שחיס ועליו אמר הכתוב (ישעיה לז) אכול השנה ספיח ובשנה השנית שחיס: ופי׳ אסטיס הוא הניליגה והוא אינדו בלע״ז שצובעין בו תכלת.
ותלתן נקרא בערבי חלבא ובלע״ז פנגריג.
ונכוש הוא לנקות שרשי הצמח.
וכסוח הוא כריתות קצות הענפים היוצאים מן הצמח אשר אין צורך להם כגון זמיר הכרמים ותרגום לא תזמור (ויקרא כה) לא תכסח וטעם אלה הדינים כי אותו הצמח המעורב ממינים רבים כשיודע שאין רצון בעל השדה אין מחייבין עליו לעקור ומקום הגרנות אין צורך לצמוח בהן כלום אבל צריך להיותו חלק לדוש בו וכן התלתן כשיזרענה למאכל אדם יזיקו לה העשבים ויודע שלמאכל אדם נזרעה כשיזרענה מקומות מקומות עשויין בתיקון ולא יזרענה זריעה שאינה מהודרת ואם יכרות קצת מה שצמח מאלו העשבים והניח קצת הודיע בזה שרצונו להשאיר הנשאר על כן יתחייב לעקור הכל חוץ ממין אחד.
קנבום. אית דגרסי קנבוס והנך מינים אין להם התלעה וחרישה שעומדים בקרקע ג׳ שנים ואין מתליעין.
איסטיס. כמו סתיס גיסדא בלעז שצובעין בה.
מקום הגרנות. שדשין בה תבואה וקטנית.
תלתן. פינוגריקו בלעז.
אין מחייבין אותו לנכש. דסופו לעוקרן בעל כורחו דקשה להו שאף למקום גרנות קשין הזרעים הגדילים שם שמחלידין את הקרקע ומלקין אותו ולא חזי תו למקום דישה ובשילהי מרובה (פא:) פריך מעשרה תנאים שהתנה יהושע דמלקטין עשבים בכל מקום חוץ משדה תלתן אלמא תלתן מעלו ליה עשבים ומשני לה התם.
ואם ניכש או כיסח. אמקום גרנות קאי דכיון דניכש או כיסח אותן גלי אדעתיה דניחא ליה באותן מינין ועוקר הכל חוץ ממין אחד משום מקיים בכלאים. נוכש עוקר העשבין בידו עם השורש כיסח שחותך העלין והשורש נשאר בארץ מלשון (ויקרא כה) לא תזמור תרגום לא תכסח.
קַנְבּוֹס אוֹ לוּף. שֶׁמִּינִים הַלָּלוּ אֵין הַתְלָעָה וַחֲרִישָׁה מוֹעֶלֶת בָּהֶן, לְפִי שֶׁמִּתְקַיְּמִים בָּאָרֶץ שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאֵינָן מַתְלִיעִין:
אִסְטִיס. צִבְעוֹ דּוֹמֶה לִתְכֵלֶת, קוֹרִין לוֹ בַּעֲרָבִי ני״ל וּבְלַעַ״ז אנדיק״ו, וּרְגִילִים שֶׁכּוֹרְתִים אוֹתוֹ וְחוֹזֵר וְצוֹמֵחַ, וּמַה שֶּׁצּוֹמֵחַ פַּעַם שְׁנִיָּה נִקְרָא סָפִיחַ. אִי נַמִּי מַה שֶּׁצּוֹמֵחַ מִן הַזֶּרַע הַנּוֹפֵל בִּשְׁעַת קְצִירָה קָרוּי סָפִיחַ:
מְקוֹם הַגְּרָנוֹת. שֶׁדָּשִׁים בּוֹ תְּבוּאָה וְקִטְנִית:
תִּלְתָּן. בַּעֲרָבִי חולב״א וּבְלַעַ״ז פינגריק״ו:
אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְנַכֵּשׁ. דִּבְלָאו הָכִי סוֹפוֹ לְעָקְרָם, לְפִי שֶׁאִסְטִיס קָשֶׁה לַתְּבוּאָה וְהָעֲשָׂבִים קָשִׁים לַתִּלְתָּן כְּשֶׁנִּזְרַע לְמַאֲכַל אָדָם, וּמְקוֹם הַגְּרָנוֹת נַמִּי קָשִׁים לוֹ הַזְּרָעִים שֶׁמַּחְלִידִים אֶת הַקַּרְקַע וּמַלְקִים אוֹתָהּ וְלֹא חֲזִי תּוּ לִמְקוֹם דִּישָׁה:
וְאִם נִכֵּשׁ אוֹ כִסַּח. דְּהַשְׁתָּא גַּלֵּי דַעְתֵּיהּ דְּנִיחָא לֵיהּ בְּאוֹתָם הַנִּשְׁאָרִים שֶׁהֲרֵי עוֹקֵר הַכֹּל חוּץ מִזֶּה, אוֹמְרִים לוֹ עֲקֹר אֶת הַכֹּל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כִּמְקַיֵּם כִּלְאַיִם:
נִכֵּשׁ. שֶׁעָקַר הַצְּמָחִים בְּיָדָיו עִם הַשֹּׁרֶשׁ:
כִּסַּח. שֶׁחָתַךְ הֶעָלִים וְהַשֹּׁרֶשׁ נִשְׁאַר בָּאָרֶץ, תַּרְגּוּם לֹא תִזְמֹר לֹא תְכַסַּח:
קנבוס או לוף (hemp or lof/a plant similar to Colocasia, with edible beans and root, and bearing beans – similar to an onion) – these species, the rottenness/being worn-eaten and the plowing do not affect them, because they are preserved in the ground for three years and do not become worm-eaten.
אסטיס (woad, a plant producing a deep blue dye) – its color is similar to the purple-blue thread used for ritual fringes (i.e., bluish or cerulean dye) that we call it NIL in Arabic and in the foreign tongue ENDIKO, and we regularly sever it and it returns and grows back, and what grows the second time is called an after-growth/spontaneous growth. Alternatively, that which grows from the seed that falls at the time of harvesting/reaping is called after-growth.
מקום הגרנות – that they thresh grain and pulse in it.
תלתן – in Arabic CHULBAH and in the foreign tongue FENGREEKO (i.e., fenugreek)
אין מחייבין אותו לנכש (the law does not bind him to pluck out/weed the plants that grow among the fenugreek) – that without that its end would be to uproot them because woad is difficult for the grain for the grasses are hard for fenugreek when it is planted for human food, and the place of the threshing floors – the seeds are hard for it for they undermine the ground and blight/smite it and it is not appropriate further as a place of threshing.
ואם נכש או כסח (if he weeded or cut down) – for now he has revealed his opinion that it is pleasant for him with those that remain for behold he has uprooted everything except for them, we say to him, uproot everything because it appears like he is preserving mixed seeds/Kilayim.
נכש – that he uprooted the plants with the root by his hands.
כסח – that he severed the leaves, but the root remains in the ground, the Aramaic translation of (Leviticus 25:4): "לא תזמר" /or prune [your vineyard] is לא תכסח /do not trim/cut.
היתה שדהו זרועה כו׳. פי׳ וקצר הזרע כבר ונשארו העיקרין בארץ. לא יהא זורע ובא על גביהן זרע אחר. אע״פ שאותן העקרין. אין דרכן לצמוח עד ג׳ שנים כגון הקונבוס או הלוף. עד שיעקר העיקרין זהו פי׳ הרמב״ם ז״ל במשנה וגם בחבורו פ״ב. והראב״ד ז״ל פי׳ שאינו מדבר בזרוע וקצור אלא בשזרען ולא צמחו שלא יחשוב עליהן שהתליעו אלא פעמים שהן שוהין זמן גדול תחת הארץ משנה לשנה ומצמיחין ע״כ. וכמו שפי׳ הר״ש והר״ע ז״ל. ובמנחות שם אמרי׳ דקונבוס ולוף אסורין מן התורה שאר זרעים מדרבנן. וכ׳ הרגמ״ה ז״ל ק״ל היכן אסרה תורה קונבוס ולוף יותר משאר זרעים ע״כ. ורש״י ז״ל פי׳ אסרה תורה בכרם דאין זרעם כלה שיש להם שורש ל״א קונבוס ולוף אסרה תורה דכתיב כרמך כלאים זרעים הדומין לכרם ובהנך תולין אשכולות {הגה״ה. וז״ל ס׳ הלבוש בי״ד סי׳ רצ״ו ס״ב. והה״נ במינים שאינם מאכל אדם אלא שהן דומים לכרם בענין אחר כגון קונבוס ולוף ג״כ הם אסורין מה״ת בכלאי הכרם. לפי שהן גדלים הרבה ועושין אשכולות כגפנים ואיכא ערבובי׳ שהן ג״כ דומין בזה לכרמך והוו כלאים בכרם מה״ת ע״כ והוא ל׳ הר״ן ז״ל שהעתקתי לק׳ בסמוך:} כעין ענבים ע״כ. ור״ח כהן פי׳ בתמיה קונבוס ולוף ולא שאר זרעים אחרים הא ודאי דכל זרעים דאורייתא ומיהו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מה״ת משום דכתיב כרמך שלך ולא של חברך ולא הוי האיסור אלא קנסא בעלמא עכ״ל לפי׳ סוגיית ההלכה אשר שם והוא מתוס׳ חיצוניות. ותוס׳ ז״ל נוטין דבריהם לפרש״י ז״ל וכתבו דלאו דוקא קונבוס ולוף אלא כל תבואה של ה׳ המינין הוי דאוריי׳ כמו קונבוס ולוף ע״כ. וכן ג״כ כתב הר״ן ז״ל בפ׳ ראשית הגז דהא דקאמר התם במנחות קונבוס ולוף אסרה תורה לאו לאפוקי חטה ושעורה דכל ה׳ המינין ודאי כלאים מה״ת אלא לאפוקי שאר זרעוני גינה שאינם נאכלין דומיא דקונבוס ולוף שאינם כלאים בכרם כדתניא בתוספתא האירוס והקיסוס ושושנת המלך מין זרעים אינם כלאים בכרם. אלא דקונבוס ולוף לפי שגדלין הרבה ואיכא ערבוביא ועושין אשכולות כגפנים אסורים משום כלאי הכרם ע״כ. ולשון הרמב״ם ז״ל פ״ה אינו חייב מה״ת אלא על קנבוס ולוף וכיו״ב מזרעים שנגמרין עם תבואת הכרם ופי׳ מהר״י קארו ז״ל דהיינו שאינם עושין אלא לשלש שנים כמו קונבוס ולוף שאינם נעשין אלא לג׳ שנים כדתנן בפ״ב דכלאים כמו שתבואת הכרם אינו ניתר עד ג׳ שנים עכ״ל ז״ל:
שאינם עושין אלא לשלש שנים. היא גירסת הר״ש והרא״ש ז״ל אבל הרמב״ם ז״ל גריס אע״פ שאינם עושין כדמוכח בפירושו למשנה וגם בחבורו. ושם השיגו הראב״ד ז״ל על גרסא זו ועל פירושו כמ״ש לעיל:
וכן מקום הגרנות שעלו בהן מינים הרבה. נ״א שעלו בו:
וכן תלתן כו׳. בירושלמי כיני מתני׳ וכן תלתן שהעלתה מיני עשבים אין מחייבין אותו לעקור. ר״ל לנכש דהיינו עשבים דלא מעלו. וכן הוא גרסת המשנה ס״פ מרובה לעקור ואפשר ששם היא ברייתא דהכי קתני לה התם תלתן שעלתה עם מיני עשבים אין מחייבין אותו לעקור וכ׳ שם תוס׳ ז״ל והא דנקט תלתן שעלתה עם מיני עשבים ולא נקט תלתן שעלו עמו עשבים רבותא נקט אפי׳ כשמתכוין לזרוע תחלה שאר זרעים והתלתן עלה מאליו אפ״ה כיון דהשתא מיהא לא ניחא ליה בזרעים מחמת התלתן שעלה אין מחייבין אותו לעקור עכ״ל ז״ל. תני תנאי התנה יהושע שיהו מלקטין עשבים בכל מקום חוץ משדה תלתן דמעלו לה עשבים הגדלות עמה כשנזרעה למאכל בהמה והתולשן מפסיד את התלתן. וע׳ תו בירושלמי:
אם ניכש או כסח. פי׳ הר״ש ז״ל דאמקום הגרנות קאי אבל הרמב״ם ז״ל פי׳ ואם יכרות קצת מה שצמח מאלו העשבים וכו׳ משמע דקאי אכולהו. אכן ראיתי בחבורו פ״ב הפך הלשון וברישא כתב בבא דתלתן ואח״כ כתב בבא דמקום הגרנות ובסופה כתב ואם הסיר מקצתן אומרים לו עקור הכל חוץ ממין א׳ שהרי גלה דעתו שרוצה בקיום השאר. ע״כ. משמע שרוצה לפרש גם הוא דלא קאי רק אגרנות וטעמא משום דבגרנות דרך שעולין מינין הרבה כדקתני רישא הלכך שייך למיתני בהו עקור את הכל חוץ ממין א׳ וגם ממה שהקשה ותירץ בתוי״ט משמע דס״ל דאכולה מתני׳ קאי. דמדקאמר דלפי׳ התוס׳ ז״ל ניחא ותוס׳ ז״ל כתבו ומשום מקיים כלאים ליכא כיון דקשו להו עשבים משמע דגם בתלתן מיירי:
עקור את הכל. פי׳ הח׳ ה״ר יהוסף ז״ל פי׳ אפי׳ לקצור את כולם אינו רשאי רק לעקור כדי שלא ישאר השרש כלל ועיקר ע״כ:
[*קנבוס או לוף. פי׳ הר״ב שמינין הללו אין התלעה וחרישה מועלת בהן וכו׳. והדר כ׳ ואין מתליעים לפי זה קשה מאי קאמר בתחלה שאין התלעה מועלת הא אין בהן התלעה. ולשון הר״ש אין להם התלעה וחרישה שעומדין וכו׳. וכתב הרמב״ם שאינו יודע היאך עושות לשלש שנים ע״כ. ובפירוש שהזכרתי מצאתי קנבוס מין פשתן ובלע״ז קונבא. יש גרסי קרכוס וגירסתם עיקר שהרי אותם שאנחנו קוראין אותו קנבוס עושה בכל שנה כמו פשתן. ובערוך מצאתי קנבוס ופירש לשם שהוא מין תבלין שמשימין בקדרה עכ״ל. ובסוף פרק ה כתב קנבוס קוטלו״א בלע״ז]:
ספיחי אסטיס. עיין מ״ש בפרק קמא דפאה משנה ד. ועיין ריש פרק ז דשביעית. ומ״ש הר״ב צבעו דומה לתכלת. לשון הרמב״ם שצובעים בו תכלת. וכ״כ בפרק ט ממס׳ שבת משנה ה שצובעים בו כעין הרקיע. אבל במורה חלק א׳ בהקדמה י׳ למדברים כתב שהוא צבע שחור. ומצאתי בפי׳ הראב״ע בפרשת תרומה שכתב שיש קוראין לשחור תכלת בעבור שהיא תכלית הגוונים. [*ומ״ש הר״ב אי נמי מה שצומח וכו׳ קרוי ספיח ובפירוש החומש להרמב״ן בפרשת בהר כתב שנקרא כן לפי שהוא נספח אל קציר השנה שעברה מגזרת ונספחו על בית יעקב (ישעיה יד) ע״כ. וכתב הרמב״ם ויש מן הצמח מה שיזרעוהו ויקצרוהו ואח״כ יצמח פעם שניה ושלישית כגון העשב כו׳ וזה הצמח שיצמח בפעם שניה נקרא ספיח ועליו נאמר (ויקרא כה) את ספיח קצירך ומה שיצמח פעם שלישית נקרא שחיס ועליו אמר הכתוב (ישעיה לז) אכול השנה ספיח ובשנה השנית שחיס עכ״ל]:
אין מחייבים אותו וכו׳. פירש הר״ב העשבים קשים לתלתן כשנזרע למאכל אדם ובלאו הכי סופו לעקרם. וכ״פ רש״י בפרק מרובה דף פא והקשו התוס׳ דאין מחייבין משמע שאין אסור בהנאתו. ועוד דאם מתייאש ומתעצל לעקרן למה לא נחייבנו דהא איכא איסור כשנתייאש כדתנן בפרק ה דכלאים הרואה ירק בכרם ואומר לכשאחזור אלקטנו והוסיף מאתים אסור ונראה לר״י דאין מחייבין אותו לעקור דליכא איסורא שהרי הוא לא זרען אלא מאליהן באו ומשום מקיים כלאים ליכא דכיון דקשו להו עשבים דדוקא היכא דניחא ליה חייבוהו חכמים שלא יחשדוהו שזרעם ע״כ. וכך הם דברי הרמב״ם בפרק ב׳ מהלכות כלאים דכל שיש לחשוד שנזרעו אסור מפני מראית העין אבל בזמן שנראה שאין זה מדעתו של בעל השדה אלא מאליהן עלו אין מחייבין אותו למעט עד כאן. וכתב עוד ובמה יודע שהתלתן זרועה למאכל אדם כשהיתה זרועה ערוגות ערוגות ולה גבול סביב. עד כאן. ואוקימתא בש״ס הכי הוא. [*וז״ש התוספות משמע שאין איסור בהנאתו שיטת הרשב״ם וליתא כמ״ש בריש פרק קמא [דשקלים] ממתניתין דריש פרק ח:
ואם נכש או כסח אומרים לו עקור. כתב הר״ב דהשתא גלי דעתיה וכו׳ מפני שהוא נראה כמקיים כלאים. ע״כ. וקשה דמ״ש מריש פרקין דאחר שמיעט רשאי לשייר המותר. ומיהו לפירוש התוספות שכתבתי לא קשיא דהתם חכמים חייבוהו למעט ואמרו דדיו בכך. והלכך כשממעט מפני החיוב שחייבוהו חכמים אין נראה כמקיים כלאי׳ במה שאינו בורר את הכל. מה שאין כן הכא דלא חייבוהו כלל למעט והוא עושה מעצמו ועוקר מקצת ומניח מקצת נראה ודאי במה שמניח כמקיים כלאים. אבל הר״ב פי׳ שסופו לעקור. אם כן לא התירו לו אלא שיעקור ולמה לא תסגי ליה נמי במיעוט ואין לחלק כלל בין כשממעט קודם שנזרע לממעט אחר שכבר צמח דהשתא הכלאים זרועין ועומדין. דהא קי״ל ברואה כלאים בשדהו ולא ידע בו כשזרע שחייב למעט כמו בתלוש וסגי ליה בכך וכמ״ש הרמב״ם בפירושו לריש פרקין. ובחבורו פ״ב. ועיין במשנה ריש שקלים ובש״ס מסכת מ״ק ד׳ ו:
{ט} לְפִי שֶׁהוּא נִסְפָּח אֶל קְצִיר הַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה, מִלְּשׁוֹן וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב (יְשַׁעְיָה יד). הָרַמְבַּ״ן:
{י} פֵּרוּשׁ אַחֵר. דְּאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לַעֲקֹר דְּלֵיכָּא אִסּוּרָא שֶׁהֲרֵי הוּא לֹא זְרָעָן אֶלָּא מֵאֲלֵיהֶן בָּאוּ, וּמִשּׁוּם מְקַיֵּם כִּלְאַיִם לֵיכָּא מִשּׁוּם דְּקָשֶׁה לְהוּ עֲשָׂבִים, וְדַוְקָא הֵיכָא דְנִיחָא לֵיהּ חִיְּבוּהוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּהוּ שֶׁזְּרָעָם. רִ״י בַּתּוֹסָפוֹת:
כה) היתה שדהו זרועה קנבוס
בלשון לאטינא מלת קאנאביס הוא האנף:
כו) או לוף
מין בצלים:
כז) לא יהא זורע ובא על גביהם
אף אחר זמן והיפוך כנ״ל:
כח) שאינן עושין אלא לשלשה שנים
נ״ל דר״ל אף שאנחנו רואין שצומחין לאלתר יש מהן שאינן מתליעין עד ג׳ שנים. ואף שיהפך יחזור ויצמח. ואילה״ק עכ״פ מה שיזרע השתא ע״ג יגמר בשנה זו ויתלשו מיד קודם שיצמח הקנבוס בסוף הג׳ שנים. נ״ל דג׳ שנים דקאמר אין ר״ל ג׳ שנים דוקא. אלא ר״ל יש מהן מאחרין ויש מקדימין לצמוח תוך הג׳ שנים. והיינו כדברינו הנ״ל דחיישי׳ שאחר שיהפוך במחרישה שוב יתליע הקנבים גם בשנה זו ויצמח בתערובות:
כט) תבואה שעלה בה ספיחי אסטיס
וויידעקרויט שעושין ממנו אינדיג. וספיחים הן גרעיני הזרע שנפלו בשעת קצירתו שחוזר וצומח בין התבואה שנזרע שם אח״כ. ונקט ספיחי מדמצוי כך טפי. ממה שיהיה זרע איסטיס מעורב בתבואה בשעת זריעה:
ל) וכן מקום הגרנות
שדשין שם מינים הרבה:
לא) וכן תלתן
פענכעל רגיל לצמוח בינו מינין הרבה:
לב) שהעלה מיני צמחים אין מחייבין אותו לנכש
לעקור התערובות עם השורש. מדנתערב ממילא. וגם לא ניחא ליה תערובתן. דצמחיהן קשין למינין הללו. ומקלקלין מקום הדישה להכי [לא הוי] דינו כסי׳ ב׳:
לג) אם נכש או כיסח
ר״ל אפי׳ רק חתך עלי התערובות. ושייר השרשים:
לד) אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד
דאל״כ נראה כניחא לי׳ במה שמשייר. והו״ל כמקיים כלאים. דדוקא במ״א לעיל שנתערב קודם זריעה. א״צ לברור הכל. משא״כ הכא שכבר הגיע שעת איסור. עוקר הכל. כ״כ ע״ר אאמ״ו הגאון זצוק״ל. ואילה״ק הרי במשנה ג׳ שכבר זרוע ואפ״ה א״צ לעקור הכל. י״ל התם אף שכבר זרוע. עכ״פ בשעה שעוקר אין כאן עוד כלאים. ואי״ל דכמו במוצא כלאים בשדהו סגי בממעטו עד פחות מחלק כ״ד [כי״ד רצ״ז ס״ח] ה״נ מלת הכל לאו דוקא אלא ר״ל כל מה שמחויב לעקור. דהיינו עד שלא ישאר רובע לבית סאה. ליתא דיש לחלק הרבה דשאני הכא דניכש מתחילה כדי לקיים הנשאר. להכי לעקור הכל ממש צריך [וכ״כ הרמב״ם בפ״ב מכלאים ה״י]:
היתה שדהו זרועה קרבס [קנבס] – כמעט בכל עדי הנוסח קנבס, ורק ב- ג7 באות ר. מעתיק כתב יד קופמן תיקן וכתב מעל האות ר את האות נ. נראה, אפוא, שהיה נוסח ארץ-ישראלי ״קרבס״1.
או לוף לא יהא זורע ובא על גביהן שאינן עושות אלא לשלוש שנים – מלשון המשנה משמע ששני צמחים אלו נובטים רק לאחר שלוש שנים, על כן בזמן הזריעה ובאותה שנה אין מבחינים בכלאיים, אבל השדה הוא שדה כלאיים. הלוף הוא הלוף של היום, ירק בעל בצל עבה הממשיך להצמיח עלים חדשים. הקרבס או הקנבס נזכר כמין ממיני הקוצים2, וליתר דיוק כמין שהוא ספק קוץ ספק ירק3. הקנבס הוא צמח הקנביס שממנו הכינו חוטים עבים וגסים. הבעיה בזיהוי זה שבגדי ״קנבוס״ מופיעים במובהק כתוצר הבא מחוץ לארץ (להלן פ״ט מ״ז). אמנם לא נאמר שאיננו גדל בארץ, אבל בחוץ לארץ עירבו אותו בבגדים ובארץ לא השתמשו בו בתוך בגד רגיל. ברם, מסתבר שלא השתמשו בו משום שהיה נדיר בארץ, והפשתן היה נפוץ בהרבה. הירושלמי כאן מתרגם את השם לארמית: ״מהו קרבייס? – כרביי״ (שם)4, ולדעת פליקס הוא צמח הכרויה, הנזכר יחד עם הכמון כתרופה (בבלי עבודה זרה כט ע״א; ספר הערוך, ז, עמ׳ 131, ועוד). ייתכן שיש לגרוס כבכתב יד ליידן ״כרביי״, והוא הכתיב הארץ-ישראלי לכרויה. אפשר בדוחק שלפנינו רמיזה לכרוב הידוע כירק.
הלוף מופיע בעדויות שונות כירק שהוא יותר מחד-שנתי. כך, למשל, ״הלוף שהעלה תמרות בשביעית לא יטול הימנו בשביעית״ (תוספתא שביעית פ״ב ה״ב). כן מתואר מצב שמניחים את הלוף והוא מצמיח במוצאי שביעית (משנה שביעית פ״ה מ״ג-מ״ד; תוספתא שם פ״ב הי״א; פ״ד ה״ג, ועוד).
תבואה שעלו בה סיפחי אסטס – אסטס הוא איסטיס הצבעים שממנו הכינו צבע כחול (משנה שביעית פ״ז מ״א; מגילה פ״ד מ״ח)⁠5. מבחינתה של התבואה זה צמח מזיק, וגלוי לעין שאין כאן כלאיים מרצון. לעיל6 שנינו שהזונין והחיטים אינם כלאיים זה בזה משום שזונין אינם מין מאכל. גם האיסטיס נכלל בהגדרה זו, והוא מכונה ״ממין הצובעים״ (משנה שביעית פ״ז מ״א).
וכן מקום הגרנות – הגורן היא המקום שדשים בו את התבואה (איור 16). בדרך כלל נבחר מקום שיש בו סלע, ורוח בינונית, לא חזקה מדי ולא חלשה מדי, על כן אנו שומעים לעתים קרובות על מקום הגרנות, ריכוז של גרנות. הריכוז נובע מתנאי השטח, ואולי גם מהרצון לבצע את הדיש בחברותא שתעניק ביטחון וחיי חברה7. הגורן היתה מרוצפת בסלע, או שתשתיתה הייתה אדמה כבושה היטב, שעלו בהן מינים הרבה – הבעלים אינם מעוניינים בצמיחה בבית הגרנות, העשבים מפריעים לדיש וכל הרואה יודע זאת, וכן תלתן שהעלת מיני עשבים – העשבים הם עשבים שוטים והבעלים אינם מעוניינים בהם. יתר על כן, העשבים אינם אוכל ואף לא אוכל לבהמה, שהרי התלתן טוב מהם כמאכל, ולכן אין כאן כלאיים. תלתן הוא צמח החִלבה של ימינו. כך פירשו רוב הראשונים8. אסף הרופא מוסיף: ״עשב הנקרא תלתל, ובלשון ארם שבלילתא, ובלשון יון אנוקיריאה״ [והוא חלבה]. השבלילתא נזכר בתלמוד הבבלי במתכון רפואי אחד (שבת קי ע״ב; עבודה זרה לח ע״ב).
אין מחייבין אותו לנכש – עשבים אלו אינם נחשבים לכלאיים, ואם ניכש או כיסח – לכסח משמעו לקצור את העשבים מבלי לשרשם, אומרין לו לעקור את הכל חוץ ממין אחד – אם ניכש את העשבים הראה שיש לו עניין בהם, על כן השארת כמה עשבים ממינים שונים עלולה להתפרש כאילו הבעלים רוצים בהם, ולפיכך השדה כולו כלאיים. אצלנו כתוב אין מחייבים אותו לנכש, וכן בכל עדי הנוסח. בירושלמי בבא בתרא (פ״ה ה״א, טו ע״א) מצוטטת משנתנו ומתפרשת: ״תמן תנינן: וכן תלתן שהעלת מיני עשבים אין מחייבין אותו לנכש – כיני מתניתא, אין מחייבין אותו לעקור״9. זה אחד המקרים שבהם ״כיני מתניתא״ שבירושלמי הוא פירוש ולא נוסח אחר. ״לנכש״ ו״לעקור״ חד הם, שהרי מטרת הניכוש היא עקירת הצמחים. כך גם יוצא מנוסח המשנה ״ניכש... – אומרין לו לעקור״.
הירושלמי והבבלי מעמתים את משנתנו עם הברייתא המונה את ״תנאי יהושע״ שאחד מהם הוא ״ומלקטים עשבים בכל מקום חוץ מתלתן״10, כלומר מותר להולכי רגל העוברים בדרך הכפרית ליד שדה של אחר ללקט מהשדה עשבים לבהמתם. הסתירה היא שממשנתנו יוצא שהעשבים נחשבים כגידול שבעל הבית מעוניין בו, ואילו מתנאי יהושע משמע שבעל הבית אינו מעוניין בעשבים והוא מוכן לתתם לכל החפץ בכך.
״תנאי יהושע״ הם ניסוח ספרותי לסדרת כללים מקובלים, בכולם יש חריגה מזכויות הבעלות הרגילות לטובת הסדרת החיים המשותפים בתנאי החיים בכפר. את תנאי יהושע אנו מכירים מברייתא מרוכזת בתלמוד הבבלי. הירושלמי מכיר את הכללים הללו, אך כנראה לא הייתה לפניו רשימה מסודרת ומגובשת. במקורות התנאיים מופיעים תנאים בודדים המנומקים במינוח ״על מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ״11. ייתכן מאוד שהבבלי משקף רשימה שעוצבה בצורה ספרותית של ״עשרה תנאים...⁠״ ובה כללים שהיו מפוזרים בספרות התנאית. אולי נכללו ברשימה גם תנאים שמקורותיהם התנאיים נשכחו, או שלא היו קיימים בתקופה התנאית. העיצוב עשוי היה להיעשות בבבל, או שזו אכן ברייתא קדומה יותר, מתקופת התנאים, שרק התלמוד הבבלי שימרה. הצורך בניסוח ה״תנאי״ או ״על מנת כן״ נועד להסביר את האכיפה והעקיפה של זכות הבעלות הפרטית. רק תנאי מוקדם עשוי להגביל בעלות זו, שכן הוא הבסיס המוסכם לאותה בעלות. מכל מקום, הכלל שלפנינו אינו נמצא בספרות התנאית המצויה בידינו, אך בהחלט סביר שמקורו תנאי. הוא עומד בניגוד למשנתנו, ולכן קשה לתאר שנוצר בתקופת האמוראים, אם כי הדבר אפשרי.
מכל מקום, תנאי יהושע הוא שעשבי שדה הם הפקר, להוציא עשבים בשדה תלתן, זאת משום שבעל השדה אינו מעוניין בעשבים שוטים בשדהו; הוא מעדיף היה לנכשם בעצמו, אלא שאין לו פנאי לכך. על כן ישמח אם אחר ינכשם, או לפחות יסכים לכך. אבל שדה תלתן נועד לבהמות. בעל השדה עשוי להעלות את עדרו על השדה או לקצרו, וכך או כך העשבים הם חלק מהיבול של השדה והבהמה תאכל את התלתן עם העשבים. התלמודים מתחבטים בסתירה ומציעים תירוצים שונים המבחינים בין שדה רגיל שבעליו רוצה בעשבים ובין שדה שנועד לזרע, כלומר לטיפוח זרעי תלתן, שבעליו אינו צריך את העשבים אלא מגדל את הצמחים כדי לאסוף את זרעיהם. הכוונה, אפוא, לשדה או לערוגה של טיפוח זן ספציפי. אם אכן הסבר זה נכון, זו רמה גבוהה מאוד של חקלאות. בשדה טיפוח כזה העשבים מזיקים. אלא שכל ההסברים קשים, והתלמודים עצמם מתחבטים בהם. כך, למשל, לפי זה יוצא שתנאי יהושע הוא למצב של אדם הרוצה בעשבים, ומכאן שעבר על דיני כלאיים, ועוד כל מיני טיעונים הלכתיים שונים. הירושלמי מסכם את הדיון באמירה שיש בה ספק מעט לגלוג עצמי וספק תסכול עמוק: ״עשירים היו בתשובות״ (כז ע״ד)⁠12.
לפי פשוטם של דברים יש מקום להציע שתיים או שלוש אפשרויות:
1. שני המקורות אכן סותרים. לדעת משנתנו עשבים בתלתן אינם כלאיים, ולכן גם מותר לכל אדם (כולל הבעלים כמובן) ללקטם. אבל ״תנאי יהושע״ הוא שאסור לאדם ללקט עשבים כאלו כי הם חשובים לבעלים, ממילא מי שקיבל תנאי זה סבור שאסור לזרוע עשבים בתלתן, ואם זרע התחייב בכלאיים (אם הם בכמות מספקת). כפי שאמרנו התנאי משקף מוסכמה חברתית, וממילא יש להסיק שתופעה זו של עשבים בתלתן הייתה נפוצה ביותר, ובעל השדה רצה בעשבים ולא ניכש אותם בניגוד להלכה. התלמוד הירושלמי שהבאנו מתפלא על האפשרות שיהושע התנה בשביל עבריינים, אך אנו פחות תמהים על כך. בהחלט יש אפשרות שרבים בציבור לא שמרו על דיני כלאיים, או לפחות לא שמרו עליהם במלואם, והתנאי משקף מצב זה. במבוא הרחבנו והבאנו עדויות נוספות לכך.
2. קיים הבדל עקרוני כלשהו. עשבים בתלתן אינם כלאיים אך הבעלים רוצים בהם, ולכן ליקוטם על ידי אחר הוא בבחינת גזל. כך, למשל, העשבים אינם אוכל כמו תלתן. תלתן הוא מאכל בהמה חשוב, ולכן נחשב לאוכל לעניין כלאיים, אך עשבים אינם אוכל. עם זאת אין הם גזל. הסבר זה נראה פשוט, והוא אף נרמז ונדחה בתלמוד הירושלמי, והשאלה היא למה נדחה. נראה לנו שיש מקום לטענה שיש בכך ביטוי לחומרה שהחמירו אמוראים בדיני כלאיים. אמוראים לא יכולים היו לקבל את הטענה שמשהו יהיה חשוב מספיק כדי שאסור יהיה לקחתו משדה אחר ואף על פי כן אינו נחשב לכלאיים. מצב זה נחשב בעיניהם להקלה גדולה מדי, על כן שללו אפשרות זו של פרשנות. ממילא נוצרה סתירה בין משנתנו לבין תנאי יהושע והועדף הפתרון הקשה יותר, שמשנתנו עוסקת במקרה מיוחד.
3. שתי ההלכות אינן תואמות, אך אין זו מחלוקת הלכתית רגילה אלא עדות להתפתחות הבלתי שיטתית של ההלכה. שתי ההלכות משקפות, כל אחת לעצמה, מציאות חברתית מחשבתית, אך ההתפתחות ההלכתית הייתה מהפרטים אל הכלל. בשלב הקדום טרם התגבש הכלל ההלכתי, ושתי הדוגמאות המעשיות נמצאו סותרות זו את זו. מצב כזה עשוי להתחולל כאשר תהליך עיצוב ההלכה לא נעשה בבית המדרש, מתוך עיון בהלכה, אלא ברחוב מתוך מציאות חברתית ותגובה עליה. מתקבל הרושם שאכן ״תנאי יהושע״ לא צמחו בבית המדרש אלא הם פרי הסדרים עממיים שהתקבלו בציבור.
אפשרות הסבר נוספת היא שמשנתנו מדברת על עשבים רגילים, ואילו תנאי יהושע הוא שמותר ללקט רק עשבים גסים. כך מעמידה המשנה במסכת שביעית (פ״ד מ״א, וראו פירושנו לה) את ההיתר ללקט עשבים בשדה חברו, ואילו משנתנו מדברת על כלל העשבים. זה הסבר דחוק שעיקרו אינו במשנה, ויש לדחותו.
אם כן, הסתירה בין משנתנו לבין ״תנאי יהושע״ חושפת פן מעניין ברֵאליה של ההלכה. או שהיא חושפת מגמה של החמרה בפרשנות, או שהיא חושפת מציאות שבה רבים אינם שומרים על דיני כלאיים, או ששמירה על דיני כלאיים אינה פוגמת בזכותם הקניינית על השדה. כל זאת אף שלפי המסורת שלוחי בית דין היו עוברים ומפקירים את השדות שבהם היו כלאיים13. ברם, כפי שפירשנו היה הפקר זה עונש סמלי-מוסרי בלבד. לפי פירוש זה משנתנו מוכיחה גם את טיבה של הפקרת שדה כלאיים. כיוון פרשני אחר הוא הלכתי-טכני יותר, אך העובדה שהתלמודים לא קיבלוהו מצביעה על מהפך בתפיסה של הלכות כלאיים בכיוון של החמרה.
1. בעל אור זרוע, הלכות כלאים סימן רסו, קרכוס, וראו פליקס, עמ׳ 221-220. הר״ש גרס קנבס.
2. להלן פ״ט מ״ה.
3. בבבלי, מנחות טו ע״ב, נאמר שרק לוף וקנבס (שזרעם בכרם) אסורים מן התורה, והשאר רק מדרבנן. בחלק מעדי הנוסח מתבססת הגמרא שם על משנתנו, וכל הסוגיה תמוהה.
4. הקטע נמחק בידי המגיה וראו זוסמן, ירושלמי, על אתר.
5. יש ראשונים המזהים אותו במפורש עם האינדיגו או עם ניל הצבעים, ראו אלבוים, זיהוי, בערכו.
6. לעיל פ״א מ״א.
7. תוספתא תרומות פ״י הי״ח; ירושלמי דמאי פ״ו ה״ג, כה ע״ג, ועוד מקומות רבים.
8. לסקירת פירושי הראשונים ראו אלבוים, זיהוי, בערכו.
9. אפשטיין, מבוא, עמ׳ 486.
10. ירושלמי כז ע״ד; בבא בתרא פ״ה ה״א, טו ע״א; הציטוט לפי בבלי, בבא קמא פא ע״א.
11. תוספתא בבא קמא פ״י הכ״ז; בבא מציעא פ״ב הכ״ח; פי״א ה״ח; הל״ב ועוד.
12. לכאורה היה אפשר לטעון שבמשנתנו אין העשבים כלאיים כי הם בכמות קטנה מדי, פחות מאחד חלקי עשרים וארבעה, כמו במשנה הראשונה בפרקנו. ברם, במשנתנו מדובר גם על כך שאם החל לנכשם אומרים לו לעקור את הכול. אם כן, הכמות גדולה מספיק. בדוחק ניתן לתרץ שהמשפט ״אם ניכש או כיסח אומרין לו לעקור את הכל חוץ ממין אחד״ חל רק על הגורן שעלו בה עשבים, ואכן המילים ״הכל חוץ ממין אחד״ מתאימות יותר לגורן.
13. ראו פירושנו לשקלים פ״א מ״ב; מועד קטן פ״א מ״ב.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ו) הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת שָׂדֵהוּ מֵשָׁר מֵשָׁר מִכָּל מִין, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁלֹשָׁה תְלָמִים שֶׁל פָּתִיחַ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְלֹא הָעֹל הַשָּׁרוֹנִי. וּקְרוֹבִין דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ.
If someone wants to make his field into separate garden beds1 of different kinds, the House of Shammai say, three furrows of the ploughshare, and the House of Hillel say, the width of a Sharon yoke. Both criteria are close to one another2.
1. Borrowed from Aramaic מישרא, parallel Arabic مَشَارَة “plant life”. According to Maimonides in his Code (Kilaim 3:8), משר applies only to a rectangular garden bed that is not square. A square garden bed is called ערוגה if it is isolated and קרחת if it is part of a field. The latter assertion is difficult to accept, cf. Note 150. One might accept that קרחת applies to congruent rectangular patches but משר to rectangular patches of differing sizes. This seems to be the position of R. Abraham ben David of Posquières.
2. According to Maimonides, the criterion is that of the minimal distance between beds. According to R. Isaac Simponti, the criterion is that of the minimal size of a garden bed, with only a minimal but orderly separation. The Halakhah can be interpreted both ways; this is the position of R. Simson.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ו] הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת שָׂדֵהוּ מֶשֶׁר מֶשֶׁר מִכָּל מִין, בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: שְׁלֹשָׁה תְלָמִים שֶׁלְּפָתִיחַ; בֵּית הֶלֵּל אוֹמְרִים: מְלֹא הָעֹל הַשָּׁרוֹנִי.
וּקְרוֹבִים דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ.
הרוצה לעשות שדהו שורות של תבואה של מינין הרבה
עושה שלשת תלמין מפולשין מראש שדה ועד סופו
ר״א בר״ש ואבא יוסי בן חנן איש ינוח אומרים: אורך חמשים אמה
כמה רחבו? - מלא עול השרוני דומה לעול של כרמים
תחלתו כשעור הזה אע״פ שאין סופו כשיעור הזה.
שורה של דלועים בירק כירק: אורך ששה טפחים ורוחב מלואו
אחד שורה של קישואין ואחד שורה של ירק אחד בתבואה
אורך עשר אמות ומחצה על רוחב ששה טפחים
ושורה של ירק בירק - אורך ששה טפחים ורחבו מלואו
של דלועין בירק ובין שורה לחברתה - י״ב אמה, וכן בתבואה
של תבואה בירק א׳ - מראש השדה ועד ראשו שלשה תלמים של פתיח.
משר משר – מקומות מקומות והוא שיזרע מקום ארוך מן הארץ מכל המינין על הצורה הזאת ויצטרך להרויח מן ריוח הארץ בין כל מין ומין כדי שלשה תלמים של פתיח כגון זה המצויר תחת הציור האחד והארץ כשתמטר יתבקעו בה בקיעים מתרחבים ונקרא כל בקיע מהם תלם של פתיח וענינו חפירת הבקעים שנתפתחו בארץ:
ומלא העול השרוני – רוחב העול שחורשין בו בשרון ר״ל שהוא רחב.
משר משר. מלשון רב זרע לה לגינתא דבי רב משרי משרי בסוף פ״ק דקדושין (דף לט.) כלומר ערוגות ערוגות מינין הרבה כל ערוגה ממין אחד.
ושלשה תלמים של פתיח. כלומר עושה המשר רחב כשיעור ג׳ תלמים של פתיח מלשון יפתח וישדד אדמתו (ישעיה כח) ומניח בור וזורע וכן לכל שדהו.
השרוני. בקעה מל׳ והיה העקוב למישור (ישעי׳ מ).
ירושלמי (הל׳ ד) ר׳ זירא בשם ר׳ חייא רבה עושה ב׳ אמות ומיצר והולך אפי׳ כל שהוא. פי׳ עושה ב׳ אמות על ב׳ אמות כל משר ומשר והמצר שבנתים כל שהוא דא״צ להרחיק כר״מ לקמן ושמא מלא העול הוא ב׳ אמות א״נ כולה בהרחקה איירי שהמשרים רחוקים זה מזה ב׳ אמות בראש הא׳ ואותן ב׳ אמות הולכות ומצירות עד שכלות לראשן א׳ לכל שהן ושם המשר סמוך וכל שעה ושעה המשר הולך ומתקצר עד כל שהוא והא דקאמר ב׳ אמות על ב׳ אמות לא שיהו מרובעות אלא על אורך ב׳ אמות שכלות עד כל שהוא.
מֵשָׁר מֵשָׁר. עֲרֻגּוֹת עֲרֻגּוֹת, וְכָל עֲרֻגָּה מִמִּין אֶחָד לְבַדּוֹ:
שְׁלֹשָׁה תְלָמִים שֶׁל פָּתִיחַ. כְּלוֹמַר מַנִּיחַ בֵּין מֵשָׁר לְמֵשָׁר רֶוַח שְׁלֹשָׁה תְלָמִים שֶׁל מַחֲרֵשָׁה, מִלְּשׁוֹן יְפַתַּח וִישַׁדֵּד אַדְמָתוֹ (ישעיהו כח). וּבַיְרוּשַׁלְמִי מְפָרֵשׁ שֶׁהֵם שְׁתֵּי אַמּוֹת רֹחַב עַל שְׁתֵּי אַמּוֹת אֹרֶךְ. וְאַחַר כָּךְ מֵצֵר וְהוֹלֵךְ אִם יִרְצֶה עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בֵּינֵיהֶן בְּסוֹף הַמֵּצַר אֶלָּא כָּל שֶׁהוּ, שֶׁהֲרֵי בְּכָךְ הֵן נִרְאִים שֶׁלֹּא נִזְרְעוּ בְּעִרְבּוּבְיָא:
הָעֹל הַשָּׁרוֹנִי. כִּמְלֹא רֹחַב הָעֹל שֶׁחוֹרְשִׁים בּוֹ בַּשָּׁרוֹן, דְּהַיְנוּ בַבִּקְעָה, שֶׁהוּא רָחָב מִן הָעֹל שֶׁחוֹרְשִׁים בּוֹ בָּהָר:
וּקְרוֹבִים דִּבְרֵי אֵלּוּ וְכוּ׳. שֶׁשִּׁעוּר שְׁלֹשָׁה תְלָמִים שֶׁל פָּתִיחַ קָרוֹב לִהְיוֹת שָׁוֶה לִמְלֹא הָעֹל הַשָּׁרוֹנִי:
משר משר (to divide his field in straight lines/beds of various seeds – instead of square) -beds/grooves among beds/grooves and each bed/groove is from one species alone.
שלשה תלמים של פתיה (three ridges of a furrowed field) – that is to say, that he leaves between each bed/groove space of three ridges of a plow from the language (Isaiah 28:24): “breaking up and furrowing his land,” and in the Jerusalem Talmud it explains that they are two cubits wide by two cubits in length and afterwards he makes a boundary and goes on if he wants until there would not remain between them at the end of the boundary other than a little bit, for through this they appear that they were not sown in a mixture.
וקרובים דברי אלו וכו' - that the measure of three ridges of a furrowed field is close to being equivalent to the width of a yoke used in the plain of Sharon.
שלשה תלמים של פתיח. פי׳ הרמב״ם ז״ל בפירוש המשנה דהיינו הארץ כשתמטר יתבקעו בה בקעים מתרחבין ונקרא כל בקיע מהן תלם של פתיח. ואינו נכון דמה שייך כאן שם תלמים. ועוד דהיכי הוו בשלש מינייהו כשיעור שתי אמות דהיינו י״ב טפחים. ועוד דפתיח משמע מל׳ יפתח וישדד אדמתו וכן פי׳ הר״ש ז״ל וגם הרא״ש ז״ל לכך נראה לפ׳ דה״ק ג׳ תלמים של פתיחת המחרישה והא דלא תנא ג׳ תלמים סתם משום דקא משער בתלמי חרישה דקה כשמתחילין לפתוח האדמה ולמעוטי תלמי הרביעה דלעיל תני הכי. וכך פירושא דשלשה תלמים של פתיח דכוליה תלמודא כך נ״ל. הרש״ש ז״ל:
בפי׳ ר״ע ז״ל. משר משר ערוגות ערוגות. פי׳ זה אינו נראה דא״כ היינו קרחת וקרחת אסור לסמוך וצריך הרחקה בית רובע. ע״כ נראה דמשר לשון שורה. והפי׳ רוחב המשר זורע עושה אותו שיעור שלשה תלמים של פתיח. ואם ירצה לעשותו פחות מזה רשאי הוא להיות פוחת את המשר עד כ״ש. ובלבד שיעשה בתחלתה רחבה ג׳ תלמים של פתיח באורך ג׳ תלמים כך מפו׳ בירושלמי וא״צ הרחקה כלל כיון שהוא עשוי שורות שורות כן מוכיח בירושלמי. ונ״ל כי בעבור זה אמר תלמים של פתיח כדי למעט תלמי רביעה שהן גדולים יותר ומה שאמרו ב״ה שיעור של מלא העול ולא אמרו ב׳ אמות לפי שזה מצוי ביד כל זורע ויכול לצמצם בו אבל מדידת האמה אין הכל בקיאין בה ע״כ מן הח׳ הרי״א ז״ל:
עוד בפי׳ ר״ע ז״ל. שכתוב שם עד שלא ישאר ביניהם בסוף החצר צריך להגיה בסוף המשר. והא דקאמר בירושלמי שתי אמות על שתי אמות לא שיהו מרובעות אלא על אורך שתי אמות שכלות עד כל שהו:
השרוני. אית דמפרשי שם מקום. גרסי׳ בירושלמי א״ר יונה הדא דתימר בעשויה משרין משרין דבההוא לא חשיב כל מין ומהני בהרחקת שלשה תלמים. אבל בעשויין משר אחד ובא לעשות משר א׳ ממין אחר בסוף או באמצע לא סגי בהכי ושיעורו בית רובע כדין תבואה בתבואה:
וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו. פי׳ קרובים דברי ב״ה לב״ש דבציר משהו הוא דהוי שיעורא דב״ה משיעורא דשלשה תלמים של פתיח. וליכא לפרושי קרובים דברי ב״ש לב״ה דלא טפו עלייהו ב״ה אלא משהו דא״כ ב״ש לקולא וב״ה לחומרא והו״ל למתנייה במס׳ עדיות גבי קולי ב״ש וחומרי ב״ה כדאמרי׳ בכל דוכתי. וליכא למימר דמשום דתני וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו לא חש ליה ולא תני ליה דהא בריש מס׳ שביעית נמי תנן וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו ואפ״ה פריך עלה בירושלמי דליתנייה התם אלא ודאי כדאמרן. הרש״ש ז״ל:
שלשה תלמים של פתיח. לשון הר״ב ובירושלמי מפרש שהם שתי אמות רוחב וכו׳. ולקמן משנה ח דבור וניר מפסיקין לכלאים ובפ״ג משנה ו פירש הר״ב דשתי אמות בורות הוו הפסק. אם כן שתי אמות דלקמן אליבא דב״ש. ובירושלמי הכי איתא רבי זעירא ר״א בשם ר׳ חייא רובא עושה שתי אמות על שתי אמות ומיצר והולך אפילו כל שהוא ע״כ. ומסתמא אליבא דהלכתא אתי לאשמועינן והיינו שיעורא דב״ה. והיינו טעמא דהרמב״ם שפסק לדר״ח בפ״ד מהלכות כלאים והא דבריש פ״ב דפאה מפרש שיעור בור ג׳ תלמים. והתם ר׳ יוחנן אמר הכי בירושלמי י״ל דשיעורא זוטא היא מדב״ה. ולענין פאה מודו ב״ה לחומרא דאפילו שיעור זוטא מחייב בשתי פאות. אך קשה דא״כ ב״ה דהכא לחומרא דבעינן שיעורא רבא לכלאים והו״ל למתני בעדיות גבי קולי ב״ש וחומרי ב״ה ועיין עוד במשנה ג פ״ג. ועיין בפי׳ הר״ב ריש פרק ג דיבמות וריש פ״ח דחולין:
לה) הרוצה לעשות שדהו משר משר
בעטהע ארוכה. אבל מרובעת נקראת ערוגה:
לו) מכל מין
כל משר ממין אחר:
לז) בשאומרים שלשה תלמים של פתיח
ר״ל מניח רווח בין משר למשר ג׳ תלמים. כאותן שעושה מי שרוצה לפתח ולשדד אדמתו דשיעור שלשתן יחד ב׳ אמות כך מניח בין ראשי המשרים. והא דלא קאמר ב׳ אמות. הא קמ״ל. דאף שאח״כ מתקצר הרווח והולך בין המשרים. עד שלא יפסיק לבסוף בין המשרים רק כ״ש שרי. דתו אינן בערבובי׳. והא דלקמן מ״י צריך להפסיק בין ב׳ מינין בית רובע. נ״ל דהתם בין ב׳ שדות גדולות בעי טפי. א״נ להכי נקט הכא משר דהיינו ערוגה ארוכה. דסגי בהכי. משא״כ לקמן דמיירי בקרחת דהיינו ערוגה מרובעת צריך מרחק רובע. והיינו משום דערוגות ארוכות הן הולכין מתחלת השדה עד סופה. ואין לנו לחוש רק שלא יהיו נראים ב׳ ראשי הערוגות מעורבים. להכי סגי בהכי. משא״כ התם שכל השדה בין לארכה בין לרחבה עשוי ערוגות ערוגות מרובעות. אי לא יניח רווח גדול מכל הצדדים לכל ערוגה וערוגה. יהיו נראים כמעורבים כל המינין:
לח) ובה״א מלא העול השרוני
כרוחב עול שחורשים בו בעמק. והוא רחב מאותו שחורשים בהר:
לט) וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו
ואעפ״כ שיעורו דב״ש נפיש מדב״ה דאם לא כן הו״ל חומרי דב״ה וקולי ב״ש והרי לא חשבינן בעדיות פ״ו:
הרוצה לעשות שדהו משר משר מכל מין – הוא רוצה לזרוע בשדה מינים רבים, אחד בכל שורה. ״משר״ הוא כנראה קיצור של שורה. גם במשנה ט מדובר על אדם הרוצה לזרוע בשדהו מינים רבים, אלא שבוחר בשיטה שונה של זריעת ערוגות ערוגות. במהלך תקופת המשנה והתלמוד הפך משק הארץ לפתוח יותר ויותר. רוב החקלאים גידלו את תוצרתם לשוק ובשוק קנו את אשר חפץ לבם. בתנאים אלו הפך משק הארץ למשק מתמחה, וכל חקלאי גידל את הגידולים האופטימליים לשדהו ולתנאי הכלכלה באזור1. ממשנתנו עולה תמונה שלעתים העדיף החקלאי לגדל גידולים רבים. תמונה זו עולה גם ממקורות נוספים. היו כמה סיבות אפשריות אשר עשויות היו לגרום לצמצום השימוש החקלאי המעורב בתקופת המשנה והתלמוד:
1. בתנאי המשק הפתוח כדאי היה לחקלאי להתמחות בגידול אחד, למכור את העודפים ולקנות את הנחוץ לכלכלת ביתו מכספי העודפים.
2. דיני כלאיים אשר צמצמו את אפשרויות הגיוון ומנעו ניצול קרקע מרבי. אסור היה לגדל תבואה או ירקות מתחת לצל העצים וכל גידול כלאיים חייב הרחקה, כלומר השארת שטח בור שרוחבו ארבע אמות לפחות (2.5 מ׳ בערך). פרטי ההרחקה מסובכים ויידונו להלן בפרק ג ובפרקים נוספים.
3. ניצול יתר של הקרקע פוגעת בסופו של דבר בכושר הנשיאה שלה, מה עוד שקרבתם של צמחים שונים זה לזה פוגעת לעתים בגידול זה או אחר.
כנגד נימוקים אלה ניצבו כמה נימוקים עיקריים:
1. שאיפתו של החקלאי לנצל כל פיסת קרקע, מבלי שיש לו יכולת למדוד את כושרה ואת רמת הניצול של אדמתו.
2. הרצון לנצל פיסות קרקע עודפות כמו פינות נידחות באזור המטע, שטחים קטנים בין סלעים וכיוצא באלו, וכן שינויים בטיב הקרקע בתוך אותה חלקה.
3. הרצון ״לחסוך״ בהוצאות מסחר ותובלה ולגדל את מרב הגידולים הנחוצים למשק הבית.
בנוסף לכך היו שיקולים שונים שדחפו את החקלאי לתכנן משק מעורב, ולא כאן המקום לעסוק בכך, כגון:
* הרצון לגוון את משק הכספים ולהבטיח זרימה קבועה של רווחים.
* הרצון לגוון את משק העבודה על מנת לפזר את עונות הלחץ. בעיה זו חריפה במיוחד במשק היהודי. שטח האדמה היה קטן ושיטות העיבוד האינטנסיביות לא ניצלו את כל כוח העבודה המצוי.
הנימוקים האחרונים אינם מחייבים דווקא מטע מעורב, ומבחינתו של החקלאי די בכך שבסך כל נחלתו יוקצו שטחים לגידולים מגוונים.
מערכת הנימוקים והנימוקים שכנגד יצרה את התמונה שחלק ניכר מן הקרקע נוצל לכל גידולי החקלאות במעורב. גם בשטחים שגודלו בהם רק מטעים או רק ירקות השתדל החקלאי לגוון את סוגי הירקות והמטעים, ועוד נשוב לעניין זה.
סופרי החקלאות הרומית רואים נגד עיניהם אחוזה גדולה המתמחה בגידול ספציפי, ברם מטע רגיל כולל בתוכו גם חלקים שהוקדשו לגידולי מזרע. יש להניח שבפועל רב היה מספר האחוזות שהמבנה הבסיסי שלהן היה מגוון. מפפירוסים ממצרים העוסקים בעיבוד מטעים מתברר שהמטע כולל בתוכו גידולים מגוונים. כך, למשל, פפירוס אחד2 עוסק באריסות של כרם, והאריס מתחייב לשלם גם תמרים, זיתים, ירקות ושחת, משמע שכל זה גדל באותו מטע. הוא הדין במסמכים נוספים, וזו התמונה הרגילה של אריסויות המטעים. עם זאת לא התברר היכן גדלו גידולי העזר, ואין הכרח לפרש שאלו גדלו בין העצים ולא בחלקות נפרדות.
השדה המעורב אינו רק מטע אשר מתחתיו זורעים דגנים או ירקות, אלא גם שדה מזרע שיש בו עץ או עצים מספר, או סתם שטח חקלאי שיש בו גידולים שונים, כמו ״מלבנות התבואה שבין הזיתים״ (משנה פאה פ״ג מ״א). זהו מטע שגידולי זרעים בצדו, ולא תמיד ניתן היה לקבוע בפשטות מהו הגידול העיקרי בשדה. לחז״ל חשובה הייתה ההגדרה של שימוש הקרקע, שכן לזו הייתה, לעתים, משמעות הלכתית.
קביעתם של חכמים בנושא היא ברורה: ״איזהו שדה האילן כל שלשה אילנות לבית סאה אם ראויין לעשות ככר דבילה של ששים מנה באיטלקי״3. ההגדרה כוללת שלושה מרכיבים: מספר העצים, צפיפותם ופוריותם (כולל המשקל שיש למדוד בו את הפוריות). בתלמוד הירושלמי למקום (שביעית פ״ב ה״א, לג ע״ב) דנים בשאלות שונות של יישום הכלל, מדוע ניתנה הדוגמה דווקא לפי תאנים, מה יהיה הדין בכל מיני מצבים, בשדות בעלי טופוגרפיה מיוחדת וכיוצא באלו שאלות מורכבות. התוספתא מוסיפה מרכיב נוסף החושף את ההגדרות הקדומות: ״שלשה אילנות בתוך בית סאה... ובלבד שתהא מטעתן ממטע עשרה לבית סאה״ (שביעית פ״א ה״א). מטע רגיל נטוע בצפיפות קבועה של עשרה עצים לבית סאה. צפיפות זו חוזרת במקורות תלמודיים רבים ונחשבה לנורמה מקובלת. ההבדל בין המשנה והתוספתא נדון בירושלמי למקום4, ואיננו חשוב לענייננו.
אם כן, שלושה עצים פוריים נחשבים מטע, פחות מכאן הרי זה שדה מעורב. הגדרה דומה חוזרת גם בדיני מכירה: ״הקונה שני אילנות בתוך שדה חברו הרי זה לא קנה קרקע, רבי מאיר אומר קנה קרקע״ (משנה בבא בתרא פ״ה מ״ד). שדה שיש בו עץ בודד נחשב ״שדה לבן״, שדה שיש בו שלושה עצים הוא בבחינת מטע (״שדה אילן״ בלשונם), והמחלוקת היא על שדה שיש בו שני עצים.
באחד השטרות שנמצאו במערות מדבר יהודה מוכר אדם לחברו ״בית זרע חטים חמש סאים אם יתיר אם חסר״, כולל ״התאנים הזיתים העץ המרבה״5. אם כן לפנינו שדה מעורב, רובו שדה מזרע אך יש בו לפחות חמישה עצים ואולי יותר, אך הוא איננו בבחינת מטע. הפירוט נחוץ, שכן לפי ההלכה היהודית אין המכירה כוללת את העצים המפוזרים אלא אם כן נקבע כך במפורש. ניסוח השטר עשוי, כמובן, להיות מושפע לא רק מן ההלכה אלא גם מן הנוהג המקובל לפרט ככל האפשר, והוא מוכר בשטרות התקופה. אגב, המחיר הנקוב בשטר (88 זוז) הוא נמוך עד כדי גיחוך; הסוד טמון בתאריך השטר, 21 לתשרי שנת ארבע לגאולת ישראל. הצבא הרומי הקרב גרם להתמוטטות השוק, וספק רב אם הקונה או המוכר יכולים היו ליהנות מן המכירה. אם כן, משק מעורב היה תופעה נפוצה בתנאי התקופה, אף על פי שהמשק התקדם לקראת הפיכתו למשק פתוח במידה רבה.
שיטת העבודה הרמוזה במשנה היא שבכל שורה או שורות אחדות זרוע זרע אחר. בדרך כלל הכוונה לירקות שמכל מין מהם זרעו מעט. גם בתנאי של משק פתוח איננו שומעים על שוק של ירקות, ובדרך כלל סיפק אדם את צרכיו בירקות6, על כן מובנת השאיפה לגדל כמה שיותר ירקות בשדה. עם זאת, ההעמדה שבמשנתנו שבשדה שגודלו כבית סאה (900 מ״ר בערך) גידלו עשרים וחמישה או חמישים מינים היא מופרזת ותאורטית, והמשנה רצתה להעמיד את דבריה על בסיסם המשפטי המרבי.
בית שמי אומרים שלשה תלמים שלפתיח – תלמי פתיח הם התלמים העמוקים ביותר, ואותם מבצע החקלאי בשלב הראשון של עיבוד השדה. בין תלם לתלם מרחק קטן כך שלא נשארת בשדה פיסת קרקע שלא נחרשה ונהפכה. בין מין אחד למשנהו יש צורך ברווח כזה של רוחב שלושה תלמי פתיחה.
בית הילל אומרים מלא העול השרוני – העול הוא המתקן מעץ הנקשר לצוואר הבהמה, אל העול מתחברת המחרשה (איור 17). העול רחב יותר מקו התלם.
וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו – אלו דברי התנא האנונימי, עורך המשנה או המשנה הקדומה. זו אחת המחלוקות הקדומות בדיני כלאיים. איננו יודעים באיזה הקשר היא נאמרה, אך אם מוצאה בהקשר הנוכחי של משנתנו הרי שזו עדות לכך שכבר בסוף ימי בית שני מקובלות היו הלכות רבות בדיני כלאיים.
עד כאן דברי המשנה ונרחיב בה מעט להלן, אלא שלפני בירור הפרטים לפנינו מחלוקת עקרונית ביותר בדיני כלאיים. כידוע אין המשניות בונות את הנושא ההלכתי בצורה מסודרת, וההלכות הבסיסיות היו בחזקת מובנות לכול והמשנה לא טרחה להציגן. במשנת כלאיים חוסר השיטתיות בולט בהרבה מהרגיל, אפילו במשנה. כך ההלכות הבסיסיות אינן שנויות כסדרן, יתרה מזו, הניסוח שלהן כה מעורפל עד שקשה להסיק בבירור מה היו. כך במשנתנו, וכך במשנה הבאה.
השאלה הבסיסית היא האם הרוחב הנזכר (שלושה תלמים, עול שרוני) הוא:
1. הרוחב של השטח הפנוי שבין מישר הזרוע במין אחד לבין המישר הזרוע במין האחר – לפי פירוש זה אין לסמוך שדה ממין אחד לחברו ויש להשאיר מרווח פתוח קטן בין מין למין. כל שורת ירקות היא שדה, ויש להרחיק מין מחברו כשלושה תלמים של פתיח. בדרך זו פירש הרמב״ם, וכן הרא״ש בשם ״יש מפרשים״.
2. רוחבו המינימלי של השטח – לפי פירוש זה מותר להסמיך שדה הזרוע ממין אחד לשדה הזרוע ממין שני. אבל התנאי לכך הוא שהשדה יהיה שדה של ממש, ולא שורה בודדת. שדה של ממש הוא בית רובע, כלומר שטח שמידתו אחד חלקי עשרים וארבעה של בית סאה, כ- 104 אמות רבועות – 37.5 מ״ר (לפי בית סאה כ- 900 מ״ר, זהו החישוב המרבי, ואם בית הסאה קטן יותר גם שטח השדה קטן יותר). במשנתנו מדובר בשורות ארוכות יותר וצרות, לא נקבע מה צריך להיות אורך השורה, אבל הרוחב המינימלי הוא שלושה תלמים של פתיח, ולהלן נחזור לעניין זה. בדרך זו פירשו הריבמ״ץ, הר״ש, רבי שלמה עדני ואחרים.
ההבדל בין הפרשנויות השונות עקרוני ביותר, שכן השאלה היא האם יש להרחיק שדה הזרוע במין אחד משדה הזרוע במין אחר, ושאלה שנייה היא האם יש ל״שדה״ גודל מינימלי או לא.
שני הפירושים אפשריים למשנתנו. ברם, מן ההמשך משמע יותר כפירוש השני. משנתנו עוסקת בתבואה, ובפרק ג משניות מקבילות העוסקות בערוגת הירק ובכרם. ממבנה המשניות העוסקות בערוגה משמע שאכן המשנה עוסקת באורך וברוחב של השטח הזרוע במין אחר7. בין שתי המשניות קרבת תוכן וקרבת סגנון, וקרוב אפוא לפרש את שתיהן באותה דרך. יתר על כן, דרכו של הרמב״ם מעוררת שאלות פרשניות קשות, כפי שנעלה להלן8. עם זאת, אין ספק שהרמב״ם צודק בכך שעקרונית יש חשיבות לעניין ההרחקה. משנה אחת בפרק הבא מחייבת הרחקה בכלאי ירקות (להלן פ״ג מ״ו). את יתר המשניות שאותן ניתן להבין כחובת הרחקה ניתן גם לפרש אחרת, כפי שנראה להלן (כגון פ״ג מ״ג). חובת הרחקה גם נאמרת בהקשר אחר לעיל (פ״ב מ״ח), ושם קובעת המשנה שמותר לסמוך אפילו חרדל לשדה תבואה אם יש שטח בור מפריד. הוא הדין לדרך, אם כן הפרדה מועילה.
בתוספתא מובאת סדרת פרטים נוספים בעלי חשיבות, חלקם מצויים גם בירושלמי. לפי התוספתא התלמים צריכים להיות ״מפולשים״, כלומר לעבור לאורך כל השדה. רבי אלעזר ברבי שמעון מוסיף, בשמו של אבא יוסי בן חנן איש יאני או איש ינוח9, ״דין ארך חמשים אמה״ (תוספתא כלאים פ״ב ה״א; ירושלמי כח ע״א). כלומר, ברור שאם התלמים הם מפולשים די ברוחב הנזכר, אך גם אם אינם מפולשים די בחמישים אמה. אותו משפט מופיע בשמם של אותם חכמים גם בהמשך לגבי שורת הפשתן (ראו בסוף המשנה), אבל ״תחלתו כשיעור הזה, אף על פי שאין סופו כשיעור הזה״ (תוספתא שם), כלומר השדה או המרחק בין השדות יכול להיות אלכסוני. בירושלמי מובא דין זה בשמו של רבי חייא רובה. עוד מוסיף רבי יונה בירושלמי שרוחב התלמים הוא שתי אמות, כלומר זהו רוחבו של העול השרוני. תלם שרוחבו שתי אמות, ואורכו חמישים אמה, שטחו 100 אמות רבועות, שהן מעט פחות מבית רובע (104 אמות רבועות). אם כן, לפי השיטה השנייה שהצענו (ריבמ״ץ, ר״ש, מלאכת שלמה) בעצם ההבדל בין הדין במשנתנו והדין הרגיל המצריך בית רובע הוא מועט ביותר, ועיקרו הוא בדרישה לרוחב מינימלי. יתר על כן, אם השדה קצר מבית סאה הרי שרוחב השטח הזרוע קטן מבית רובע (שתי אמות על פחות מחמישים אמה). יש להניח כי שטח כה קטן לא ייחשב כשדה, אלא שדיברה המשנה בהווה, וסתם שדה ארוך יותר מחמישים אמה.
במשנתנו מוצגת מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי (שלושה תלמים, או כרוחב עול שרוני). אמנם המשנה גם קובעת שקרובים דבריהם להיות שווים, אך המחלוקת עומדת. בתוספתא אוחדו שתי הדעות: ברישא נאמר שצריך להיות רוחב כשלושה תלמים מפולשים, ובהמשך נקבע שהרוחב הוא כעול שרוני. שתי הדעות אוחדו, אפוא, כדעת בית הלל.
כאמור, במשנה ובמקבילותיה שתיים או שלוש מידות, ו״וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו״ (או ״קרובין דבריהן להיות שוין״). מבנה ספרותי זה חוזר במקורות10. לעתים קרובות נמסרות שתי מידות והדברים קרובים, אך לא נאמר במפורש שכך הוא, והוא מתגלה בשלב הבירור בלבד. תופעה זו נובעת מאופי המסירה והתפתחות הלימוד. כל חכם ישב במקומו וכימת את ההלכה במידות השאובות מחיי היום-יום. בשלב שני הועברו הדברים מבית מדרש למשנהו, ומן הסתם עודנו המחלוקות או התחדדו, ולעתים התגבש הקונצנזוס. ברם, תלמידים ועורכים הקפידו לשמר את לשון המסורת שקיבלו. הם אכן עדכנו ושינו לעתים את תוכן הדברים, אך דווקא גינוני הלשון והמידות הכמותיות נמסרו כמעט ללא שינוי, ״שאדם חייב לומר בלשון רבו״ (משנה עדויות פ״א מ״ג; בבלי, ברכות מז ע״א; בכורות ה ע״א).
במשנתנו שתי אמות הן רוחב השטח הפתוח או שטח השדה. במשנה להלן נקבע שעבודת הכרם היא ארבע אמות, ואין לזרוע במרחק זה מהגפן11. ברם, אין להשוות את המידות. אצלנו מדובר בשדות מזרע וירקות ולגפן מידות אחרות, וכל השוואה בין המידות אין לה בסיס12.
1. ספראי, הכלכלה.
2. פפירוסי אוקסירינכוס, ד, מס׳ 729; רוולנדסון, בעלי קרקע, עמ׳ 229.
3. משנה, שביעית פ״א מ״ב; פליקס, שביעית א, עמ׳ 29-28.
4. ירושלמי שם לג ע״ב; פליקס, שביעית א, עמ׳ 30-31.
5. מגילות מדבר יהודה ד, מס׳ 30.
6. ראו לעיל פירושנו לפ״א מ״ד.
7. ראו פירושנו להלן פ״ג ה״ג.
8. ראו פירושנו להלן פ״ב מ״ח; מ״ט.
9. בתוספתא ״יאני״, ובירושלמי ״ינוח״. בידינו סדרה מרשימה ביותר של חכמים המכונים ״אבא יוסי בן...⁠״, יותר מכל אבא פלוני אחר. בדרך כלל המונח ״אבא״ מתייחס לחכם שלא נסמך, ובעיקר לבני הדורות הקדומים (ימי בית שני ודור יבנה) שבהם טרם עוצב מוסד ה״רבי״. ברם, חלק מאלו שכונו ״אבא יוסי בן...⁠״ הם מדורות מאוחרים יותר. אבא יוסי בן חנן איש ינוח (או יאני) היה מדור אושא, כפי שעולה מספרי דברים ב, עמ׳ 9. אין לבלבל בינו לבין אבא יוסי בן חנן הקדמון שהיה מחכמי סוף ימי בית שני ומוסר מסורות מימי הבית, כגון משנה, מידות פ״ב מ״ו; תוספתא סוכה פ״ד הט״ו; יומא פ״א הט״ו; מקוואות פ״ג ה״ח, עמ׳ 655.
10. משנה, שביעית פ״א מ״א; תוספתא בכורות פ״ד ה״א, עמ׳ 538; ירושלמי עירובין פ״ח ה״ב, כה ע״א; בבלי, פב ע״ב; מועד קטן ג ע״ב, ועוד.
11. להלן פ״ד מ״ה; שביעית פ״א מ״ה, וראו פירושנו למשניות אלו.
12. זו גם מסקנת אלבק, ולחינם התקשה.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ז) הָיָה רֹאשׁ תּוֹר חִטִּים נִכְנָס בְּתוֹךְ שֶׁל שְׂעוֹרִים, מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּסוֹף שָׂדֵהוּ. שֶׁלּוֹ חִטִּים וְשֶׁל חֲבֵרוֹ מִין אַחֵר, מֻתָּר לִסְמֹךְ לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין. שֶׁלּוֹ חִטִּים וְשֶׁל חֲבֵרוֹ חִטִּים, מֻתָּר לִסְמֹךְ לוֹ תֶּלֶם שֶׁל פִּשְׁתָּן, וְלֹא תֶלֶם שֶׁל מִין אַחֵר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶחָד זֶרַע פִּשְׁתָּן וְאֶחָד כָּל הַמִּינִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף בְּאֶמְצַע שָׂדֵהוּ מֻתָּר לִבְדֹּק בְּתֶלֶם שֶׁל פִּשְׁתָּן.
A vertex of wheat1 coming close2 to a field of barley is permitted since it visibly is the end of its field. If someone’s field was sown with wheat and that of his neighbor with another kind, he may have of that kind adjacent to it3. If both his and his neighbor’s fields were growing wheat, it is permitted that he have one row of flax adjacent to his, but no other kind4. Rebbi Simeon says, either flax or any other kind5. Rebbi Yose says, even in the middle of his field he may test a row for flax6.
1. See Chapter 1, Note 202. “vertex” is the interpretation of Maimonides, who translates תורי זהב (Cant. 1:11) not by “golden chains” but “golden triangular earrings,” and ראש תור by vertex of a triangle.” R. Simson and R. Isaac Simponti explain that ראש תור really is a Hebrew/Aramaic hybrid and means “ox head”, “trapezoid” as schematical approximation to the shape of an ox head. In the technical sense, ראש תור is applied to any trapezoidal or pentagonal field in which the furrows are not parallel, in particular if the last furrow in a field is not parallel to the other furrows and certainly not to the furrows in the adjacent field. The two explanations are probably identical; usually ראש תור is created if the outermost furrow of a field is not straight but approximately forms the legs of an obtuse triangle, with its vertex touching the other field. (In Targum Yerushalmi to Ex. 39:10, a direction is called טריגון τρίγωνον “triangle,” meaning an arrowhead pointing in a direction. The identification of directions with triangular features is traditional.)
2. On the basis of both the usage of the Babli and Modern Hebrew, it would seem that one has to translate נכנס by: “enters into.” This cannot be the meaning of the expression here because, at the end of the first paragraph of the Halakhah, a furrow entering into another field is characterized by מובלעת “absorbed into.” Hence, נכנס must mean: “coming closer than permitted by the separation rules but not actually entering the row of growing barley.”
3. He may sow in his own field of the kind his neighbor grows and not separate it from his neighbor’s crop by the distance required by the Mishnaiot of this Chapter but only by a minimal strip that would designate the border between two fields of separate owners.
4. Instead of having an empty strip as boundary marker, he may plant one row of flax to indicate the border. Since one row is much too little to serve as commercial crop, nobody will think that he is raising kilaim; everybody will know that this is a boundary marker.
5. Probably, this applies only to kinds routinely sown on fields, not garden beds, since for the latter one row may yield worthwhile produce.
6. While the grain is growing, he may test in a short row whether flax will grow there. Since everybody knows that such a small quantity can only be a test, not production for use, it never will look like kilaim.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ז] הָיָה רֹאשׁ תֹּר חִטִּים נִכְנָס בְּתוֹךְ שֶׁלִּשְׂעוֹרִים, מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְסוֹף שָׂדֵהוּ.
שֶׁלּוֹ חִטִּים וְשֶׁלַּחֲבֵרוֹ מִין אַחֵר, מֻתָּר לִסְמֹךְ לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין.
שֶׁלּוֹ חִטִּים וְשֶׁלַּחֲבֵרוֹ חִטִּים, מֻתָּר לִסְמֹךְ לוֹ תֶלֶם שֶׁלַּפִּשְׁתָּן, וְלֹא תֶלֶם שֶׁלְּמִין אַחֵר.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֶחָד זֶרַע פִּשְׁתָּן וְאֶחָד כָּל הַמִּינִים.
רֶבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: בְּאֶמְצַע שָׂדֵהוּ מֻתָּר לִבְדּוֹק בְּתֶלֶם שֶׁלַּפִּשְׁתָּן.
היו לו שתי שדות, אחת זרועה חטים ואחת זרועה שעורים
היה חורש ומכניס חטים בתוך שדה שעורים או שעורים בתוך שדה חטים - מותר
מפני שחטים נראות כסוף שדה
ראב״י אומר: אפילו חטה אחר חטה נכנסת לתוך שדה שעורים
או שעורה אחר שעורה נכנסת לתוך שדה חטים - מותר
מפני שחטין נראות כסוף שדה לחטין ושעורין נראות כסוף שדה לשעורין.
היו לו שתי שדות, אחת זרועה חטים ואחת זרועה שעורין
אין מותר לעשות ביניהן תלם של מין אחר
ובפשתן – מותר, מפני שרוצה לבדוק את שדהו, ובלבד שיהא תלם מראש שדה ועד ראשו
ר׳ אלעזר ב״ר שמעון ואבא יוסי בן חנן איש ינוח אומרין: אורך חמשים אמה
ר׳ אומר מותר אדם לעשות בתוך שדהו שורה של חרדל
כמה הוא אורך השורה? – י׳ אמות ומחצה.
אין מקיפין חרדל חריע, אלא לחיסית בלבד, דברי ר׳ מאיר
ר׳ יהודה אומר: לכל מקיפין חרדל חריע, חוץ מן התבואה
רשב״ג אומר: לערוגות קטנות של ירק מקיפין אותו חרדל חריע.
הסומך לשרשי אילן שיבשו, שהן גבוהין מעשרה טפחים
ואילן שאין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים - זורע תחתיו זרע וסומך לו מין אחר מבחוץ
היו דרך היחיד ודרך הרבים וגדר שהוא נמוך מי׳ טפחים - עולה למדת בית רובע
אבל הגבוה עשרה טפחים - אין עולה למדת בית רובע.
תור שם העדי שישימו הנשים באזניהם כמו תורי זהב נעשה לך (שיר א׳) ותבניתו משולש כמו זה וע״כ יקרא הזוית המחודדת מכל תבנית ראש תור וענין מה שאמ׳ היה ראש תור הוא על דמות זאת הצור׳ אחר כן אמר כשתהיה שדהו זרועה מחטה ושל חבירו מין אחר מותר לו לזרוע בשדהו הזרועה חטים מן המין ההוא אשר בשדה חבירו וזה ענין שאמר לסמוך לו ובלבד שיסמכהו לשדה חבירו מפני שהוא נראה סוף שדה חבירו אחר שהוא ממינו:
אבל אם היתה שדהו ושדה חבירו זרועה חטים אסור לזרוע ביניהם אלא שורה של פשתן בלבד והטעם שכל מי שיראהו ידע שלא נזרע אלא להבחין בו השדה אם יצליח לזרוע בו פשתן ואם לאו שאין אדם זורע תלם אחד של פשתן מפני שהוא מעט ולא יצא ממנו שום תועלת אבל אם יזרע תלם של מין אחר יראה שהוא כלאים ונאמר שהוא לא זרעו אלא ליהנות ממנו ולא היה צריך מהמין הזה אלא לזאת השורה: ״
ורבי שמעון אומר אחד הפשתן ואחד כל המינין אסור מפני שאפשר שיאמרו עליו שהוא לא היה צריך מן הפשתן יותר מזה השיעור: ואמר ר׳ יוסי שאפי׳ באמצע שדהו מותר לבדוק בתלם של פשתן ר״ל לבדוק ולנסות ולהבחין השדה ואינו חושש ר׳ יוסי למראית העין ואע״פ שהוא דומה ככלאים אמר שהוא מותר וחכמים חוששין למראית העין מפני זה אסור להבחין את השדה בתלם של פשתן אלא בסוף השדה ואין הלכה כר׳ יוסי ולא כרבי שמעון.
ראש תור חטים. כגון שדה חטין אצל שדה שעורים ושורה אחרונה של חטים יוצאת ממנה ונכנסת לתוך שדה שעורין מותר מפני שאותה שורה נראה כסוף שדה חטין.
מותר לסמוך לו מאותו המין. דלבעל השדה של חטים מותר לסמוך חטים אצל שדה מין אחר של חבירו ואין נראה ככלאים בשדה חבירו אלא נראה כסוף שדה חטין: ויותר נראה לפרש דמותר לסמוך אצל שדה חטים שלו מאותו המין של שדה חברו ואין נראה ככלאים בשדהו משום דנראה כסוף שדה חברו.
ולא תלם של מין אחר. בירושלמי (הל׳ ה) פריך מה אנן קיימין אם מתכוין לבדוק אפי׳ באמצע שדהו מותר אם אינו מתכוין לבדוק למה לי שאר המינין אפילו זרע פשתן אסור ומשני לבדוק אנן קיימין רבי יוסי לא חשש למראית העין כלומר ולפיכך שרי באמצע שדהו ורבנן חשו למראית העין.
ר׳ שמעון אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינין. מפרש בירושלמי (שם) משום דרבי שמעון סבר דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כלומר ומתוך דלא מיתסר משום חבירו לא מיתסר נמי משום דנפשיה ורבי יוסי נמי אף על גב דאית ליה נמי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בההיא דהמסכך גפנו מכל מקום אסר הכא בשלו.
מותר לבדוק בתלם של פשתן. כלומר שאין מתכוין לקיים הפשתן שאינו חושש בו אלא לבדוק אם שדה זו יפה לפשתן כדי לזרוע בה פשתן בשנה אחרת.
תּוֹר. הוּא שֵׁם תַּכְשִׁיט שֶׁל אִשָּׁה שֶׁצּוּרָתוֹ מְשֻׁלֶּשֶׁת, כְּלוֹמַר בַּעַל שָׁלֹשׁ זָוִיּוֹת, לְשׁוֹן תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ (שיר השירים א), וְעַל שְׁמוֹ קוֹרִין קֶרֶן זָוִית הַמְחֻדֶּדֶת רֹאשׁ תּוֹר. וְאִם קֶרֶן זָוִית שֶׁל שָׂדֶה שֶׁהִיא זְרוּעָה חִטִּים נִכְנֶסֶת בְּתוֹךְ שָׂדֶה שֶׁל שְׂעוֹרִים מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּסוֹף שָׂדֵהוּ וְנִכָּר שֶׁלֹּא נִזְרְעוּ בְּעִרְבּוּבְיָא:
מֻתָּר לִסְמֹךְ לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין. מֻתָּר לִסְמֹךְ אֵצֶל שְׂדֵה חִטִּין שֶׁלּוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין שֶׁל שְׂדֵה חֲבֵרוֹ, וְאֵין נִרְאֶה כְּכִלְאַיִם בְּשָׂדֵהוּ מִשּׁוּם דְּנִרְאֶה כְּסוֹף שְׂדֵה חֲבֵרוֹ:
מֻתָּר לִסְמֹךְ לוֹ תֶּלֶם שֶׁל פִּשְׁתָּן. שֶׁהָרוֹאֶה יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא זְרָעוּהוּ שָׁם אֶלָּא כְּדֵי לִבְדֹּק שָׂדֵהוּ אִם טוֹבָה לִזְרֹעַ בָּהּ פִּשְׁתָּן אִם לָאו, לְפִי שֶׁאֵין אָדָם עָשׂוּי לִזְרֹעַ תֶּלֶם אֶחָד שֶׁל פִּשְׁתָּן, שֶׁאֵין לוֹ בּוֹ שׁוּם תּוֹעֶלֶת. אֲבָל שֶׁל מִין אַחֵר דְּאָדָם עָשׂוּי לִזְרֹעַ מִמֶּנּוּ תֶּלֶם אֶחָד בִּלְבָד, אֲפִלּוּ לֹא זְרָעוֹ אֶלָּא לִבְדֹּק שָׂדֵהוּ אָסוּר, שֶׁהָרוֹאֶה אוֹמֵר לְצָרְכּוֹ זְרָעוֹ כְּדֵי לֵהָנוֹת בּוֹ:
אֶחָד זֶרַע פִּשְׁתָּן וְאֶחָד כָּל הַמִּינִין. אָסוּר לִסְמֹךְ תֶּלֶם אֶחָד, שֶׁהָרוֹאֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ דְּלִבְדֹּק שָׂדֵהוּ הוּא עוֹשֶׂה:
מֻתָּר לִבְדֹּק בְּתֶלֶם שֶׁל פִּשְׁתָּן. שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּן לְקַיֵּם הַפִּשְׁתָּן אֶלָּא לִבְדֹּק שָׂדֵהוּ אִם הִיא יָפָה לְפִשְׁתָּן. וַהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא:
תור – it is the name of an ornament of a woman whose form is triangular, meaning to say, that it has three angles, the language of (Song of Songs 1:11): “We will add wreaths of gold [to your spangles of silver],” and through it we call the horn of the juncture/corner-piece that is sharpened the head/point of the angle. But if the corner-piece/horn of the juncture of field sown with wheat enters into a field of barley it is permitted because it appears like the end of his field and it is recognized that it was not sewn in confusion.
מותר לסמוך לו מאותו המין – it is permitted to flank near his field of wheat from the same species of he field of his fellow, and it does not appear like mixed seeds/Kilayim in his field because it appears at the end of the field of his fellow.
מותר לסמוך לו תלם של פשתן – for the person who sees knows that he did not sow it there other than to check his field if it is good to sow in it flax or not, because a person is not forced/pressured to sow one furrow of flax that he doesn’t have in it any profit/use. But of a different species that a person is forced to sow only one furrow, even if he didn’t sow it other than to check/examine [the suitability of the soil to grow flax in his field it is prohibited, for the person who sees states that he sowed it for his needs in order to derive benefit from it.
אחד זרע פשתן ואחד כל המינין – it is forbidden to flank one furrow, for the person who sees does not know that he does it to check/examine his field.
מותר לבדוק בתלם של פשתן - for everyone knows that he doesn’t intend to maintain the flax other than to check/examine [the suitability of the soil of] his field if it is good for flax. And the Halakha is according to the first Tanna/teacher [of the Mishnah].
ראש תור. כראשו של שור דראשו רחבה לצד קרניו והולך ומתקצר כזה % ולדעת הרמב״ם ז״ל הוא כמו משולש כזה % ופי׳ ראש תור מן נאוו לחייך בתורים. ופי׳ א׳ הוא פי׳ רש״י ז״ל בסוכה פ״ק. כ״כ הרש״ש ז״ל. וע׳ במ״ש לק׳ פ״ג סי׳ ג׳:
מותר לסמוך לו מאותו המין. הפירוש שפי׳ ר״ע ז״ל הוא פי׳ הרמב״ם ז״ל וגם הוא הפי׳ שנראה יותר להר״ש ז״ל מלפרש מותר לבעל השדה של חטים לסמוך חטים אצל שדה מין אחר של חבירו ואין נראה ככלאים בשדה חבירו אלא נראה כסוף שדה חטים ע״כ:
ולא תלם של מין אחר. כתב הח׳ ה״ר יהוסף אשכנזי ז״ל ברוב הספרים מצאתי מותר לסמוך לו תלם של פשתן או תלם של מין אחר. אך יש ס״א דגרסינן ולא וצ״ע. ולפי גירסא דאו צ״ל חסורי מחסרא וה״ק או תלם של מין אחר דברי ר״ש שר״ש אומר אחד זרע פשתן וכו׳ ע״כ. וזה שלא כדעת הירושלמי שאכתוב בסמוך גם שלא כדעת שום מפרש או פוסק:
ר״ש אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינין. מן הירושלמי מוכח דר״ל מותר. דה״ג התם ר׳ שמואל בשם ר׳ זעירא דר״ש כדעתיה דאמר לק׳ פ׳ המבריך אין אדם מקדש דבר שאינו שלו כך הוא אומר גבי כלאי זרעים אין אדם חובש דבר שאינו שלו:
ר׳ יוסי אומר כו׳. דר׳ יוסי לא חייש למראית העין ות״ק חייש למראית העין כיון שהוא באמצע שדהו. ור״ש ס״ל דאין אדם מקדש דבר שאינו שלו כלומ׳ ומתוך דלא מיתסר משום חבירו לא מיתסר נמי משום דנפשיה. ור׳ יוסי נמי אע״ג דאית ליה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בההיא דהמסכך את גפנו מ״מ אסר הכא בשלו. הר״ש ז״ל. וכתב הר״מ בחבורו אבל אם היתה שדהו זרועה חטים מותר לחברו לזרוע בצדה שעורים שנאמר שדך לא תזרע כלאים אין האיסור אלא שיזרע שדהו כלאים שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים ע״כ:
ראש תור. כתב הר״ב ועל שמו קורין זוית המחודדת ראש תור. ור״ל מכל איזה תבנית שתהיה בין משולש בין מרובע או שאר תבנית וכן מבואר בפירוש הרמב״ם:
נכנס בתוך של שעורים מותר. כבר כתבתי בסוף פ״ק בשם כ״מ דמן התורה לא נאסר אלא כשזורע במפולת יד ורבנן אסרו שלא במפולת יד כ״מ שיש מראית עין ולפיכך התירו על הרבה דרכים:
מפני שהוא נראה כסוף שדהו. וכן בלשון הרמב״ם וכ״ף כסוף צריך ביאור. ואפשר דמדנכנס הראש תור בשדה השנייה נחשבת הכניסה בכלל אותה שדה שהרי בה היא הלכך כשאנו מתירין ונחשבה מכלל השדה שממנו יצאה עלינו לומר שנראית כסוף שדה שיוצאה ממנו. אבל אין לנו לומר שהיא סוף שדה ממש שהרי היא בכלל השדה שבו נכנסה:
מותר לסמוך לו. פירש הר״ב אצל שדה חטין שלו. ומסיים הרמב״ם ובלבד שיסמכהו לשדה חבירו:
שלו חטים ושל חברו חטים מותר לסמוך לו וכו׳. ולא הוי משום מראית העין כמו באמצע שדהו. ולהכי תנן ושל חברו חטים דאילו ממין אחר משלו לא הוה מצי למתני ולא תלם של מין אחר דהא מותר לסמוך לו מאותו המין ובכ״מ בשם הר״י קורקוס דלרבותא דלא של מין אחר נקט הכי:
של פשתן. פירש הר״ב שהרואה יודע שלא זרעוהו שם אלא כדי לבדוק שדהו. ומסיים הרמב״ם בפ״ג מהלכות כלאים ונמצא כזורע להשחתה. ובירושלמי הביאו הר״ש דאף תנא קמא דוקא במתכוין לבדוק שרי ומכל מקום אסור באמצע שדהו מפני מראית עין ובדפוס הירושלמי הגירסא משובשת:
{יא} וּרְצוֹנוֹ לוֹמַר מִכָּל אֵיזֶה תַּבְנִית שֶׁתִּהְיֶה בֵּין מְשֻׁלָּשׁ בֵּין מְרֻבָּע אוֹ שְׁאָר תַּבְנִית. הָרַ״מ:
{יב} נִכְנָס. דְּמִן הַתּוֹרָה לֹא נֶאֱסַר אֶלָּא כְּשֶׁזּוֹרֵעַ בְּמַפֹּלֶת יָד, וְרַבָּנָן אָסְרוּ כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מַרְאִית הָעַיִן, וּלְפִיכָךְ הִתִּירוּ עַל כַּמָּה דְרָכִים. רַ״מ:
{יג} וּבִלְבָד שֶׁיִּסְמְכֵהוּ לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ. הָרַ״מ:
{יד} וְנִמְצָא כְּזוֹרֵעַ לְהַשְׁחָתָה. הָרַ״מ:
מ) היה ראש תור חטים
תור הוא תכשיט זהב משולש שבראש הנשים. והושאל על שם ערוגה משולשת:
מא) נכנס בתוך של שעורים
ר״ל אם קרן ערוגת החטין נוגע לרוחב ערוגת השעורים:
מב) מפני שהוא נראה כסוף שדהו
דהרי נראים מובדלים וליכא ערבוביא דדוקא כשסמוכין ב׳ המינין ארכו של ערוגה זו אצל אורך ערוגה אחרת צריך שיהיה המשולש שמרחיקים זמ״ז רחב בראשו כמלא עול השרוני. וכמשנה ו׳. משא״כ הכא שאורך ערוגה זו נגד רוחב הערוגה האחרת סגי גם בשמרחק המשולש בראשו הוא פחות מזה. אמנם טעם כל היתירים הללו. היינו משום דהתורה לא אסרה כלאים רק כשזרען במפולת יד. ורק חכמים אסרו גם שלא במפולת יד משום מראית עין. ולהכי נמי התירו בכמה גווני. בשניכר שחשש בעל השדה לאיסור כלאים. ומשלך נתנו לך [אב״י עי׳ מ״ש בסי׳ נ״ד אי״ה]:
מג) מותר לסמוך לו מאותו המין
מותר לסמוך לחיטין שלו מין אחר כאותו של חבירו. דנראה כאילו גם זה שייך לשדה חבירו. והרי בין ב׳ מינין של ב׳ בני אדם א״צ הרחקה. מדכתיב שדך לא תזרע כלאים:
מד) מותר לסמוך לו תלם של פשתן
דהרואה יודע דתלם א׳ פשתן לא חזי לכלום. ורק לבדוק שדהו עושה. והו״ל כזורע להשחתה. מיהו באמצע שדהו אסור לזרעו. דהו״ל מראית עין טפי. וכירושלמי. והא דנקט שלו ושל חבירו מין א׳. דאי של חבירו מין אחר. לא הוה מצי למנקט בסיפא. ולא של מין אחר. דהרי מין של חבירו מותר להסמיך. כסי׳ מ״ג:
מה) ולא תלם של מין אחר
אפי׳ התכוון לבדוק שדהו. עכ״פ הרואה אינו יודע:
מו) ר״ש אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינין
מותר:
מז) אף באמצע שדהו מותר לבדוק בתלם של פשתן
דבפשתן ליכא משום מראית עין:
ו) כ״כ הרמב״ם בפ״ג מכלאים. ומה שהקשה הראב״ד שם דזהו רק לר״ש פ״ז מ״ה דדרש כרמך. נ״ל דרמב״ם לטעמיה אזל דפסק שם פ״ה ה״ח באמת הלכה כר״ש. ורכ״מ נדחק ליישב הרמב״ם יע״ש:
ז) ור״מ ור״ב כ׳ אסור. וק״ל מירושלמי דמייתי הר״ש. דר״ש לקולא קא׳. וכן מוכח לע״ד. דהרי בכ״מ נקט הפשוט קודם. כמו א׳ עצם שיש בו מוח וא׳ עצם וכו׳ (כפסחים דף פ״ח ע״א). וא׳ יבנה וא׳ כל מקום וכו׳ (ר״ה כ״ט ב׳). ובפרט בדאיכא פלוגתא (כרש״י סוכה ד״כ) א׳ גדולה וא׳ קטנה. (וכתוס׳ כתובות דף כ׳ ע״ב) א׳ חדשות. [אב״י ותוס׳ זבחים דף צ״ב ע״ב. והוסיפו שם דהיכא דסליק מאינו פשוט. אז אפי׳ קאי אקרא נקיט שאינו פשוט] רק היכא דנקט בין בין. אפי׳ קאי אפלוגתא. נקט לרוב שאינו פשוט קודם (כסמ״ע סע״ב סק״ז) וכדאשכחן נמי (פסחים כ״ו ב׳) לא ישטחנה לאבידה בין לצרכה ובין לצרכו. אמנם מצינו נמי איפכא (ביצה ל״ב ב׳) ועי׳ עוד (חולין ק״ו ב׳) דנקיט בין בתרי גוונא. אבל ק״ל מה מקשי (במ״ק ד״ב א׳) השתא מעין שיצא בתחלה דלא אתא לאנפולי משקין. כ״ש מעין שלא יצא מתחלה. ומאי קושיא הרי אשכחנא טובא דכוותיה דנקיט שאינו פשוט קודם. וי״ל. [אב״י כלומ׳ דודאי היכא דאפשר לתרץ שיהיה בכל אחד מהבין רבותא בפני עצמו. טפי עדיף וכדמתרץ שם הגמרא באמת. דאפילו מעיין שלא יצא בתחלה בית הבעל לא] ועי׳ (ב״מ דט״ו) אחריות ט״ס בין בשטרי הלואה בין בשטרי מו״מ. והרי מו״מ רבותא טפי דעביד אינש דזבין ליומא]:
ח) קרא עניא אבבא. בלעינא קולפא טבא. דגם מ״ח לא נתבאר באבוב לחרי זמרא חביבא. כראוי לרעיא חגרא דפסיק שדי בגובא. ואין אופין פת עבה. בכירה שהסיקוה בקש וגבבא. דהנה הר״מ והר״ב פי׳ דלהכי אין סומכין חרדל וחריע לתבואה. דמדמזקי לתבואה ש״מ דרוצה בקיומן. וק״ל היכא איירי אי באמצע שדהו אפילו פשתן אסור כלעיל סי׳ מ״ה. ואי בזרע חרדל חריע בין תבואה שלו לתבואת חבירו. מאי אריא חרדל וחריע. אפי׳ כל מיני דלא מזקי נמי אסור. כלעיל סי׳ מ״ו. ואי״ל דמשום סיפא נקט חרדל וחריע דשרי בירקות. באמת קשה מ״ש ירקות משאר מיני דאסור. ואי דמיירי דשדה חבירו ג״כ חרדל וחריע. ושלו תבואה אסור לסמוך ביניהם תלם חרוח״ר. ליתא דמלבד שרמב״ם בפ״ג מכלאים כ׳ דמיירי ביש תבואה מב׳ צדדים. גם לישנא דמתניתין לא משמע שיש בצד התלם. שדה של חרוח״ר. ורתוי״ט כ׳ דמתני׳ מיירי בזרע אחר חרוח״ר בשדה חבירו. והקשה דעכ״פ למה לא תני אסטיס ופואה דג״כ מזיקים לתבואה כמ״ה. ואי משום הא ל״ק לדידי. די״ל דעכ״פ אסטיס ופואה מזיק לתבואה טפי מחרוח״ר. ולעיל רבותא קמ״ל והכא רבותא קמ״ל. עכ״פ הא ק״ל הרי גם מין אחר אסור לזרוע בשדה חבירו. דאף אי יהיבנא לרתוי״ט סברתיה דמותר לזרוע כלאים בשדה חבירו עכ״פ הרואים יסברו שבעל השדה בעצמו זרען. ולדידיה אסור אם לא סמוך לכמין חברו כסי׳ מ״ד. והמחוור מהפירושים. הם דברי רבינו הרא״ש. דמתני׳ מיירי בשלו ושל חבירו תבואה. ואסור לזרוע ביניהן תלם חרדל וחריע. דמדלא מזקי לתבואה אמרינן דלקיימן זרען. משא״כ בירקות בסיפא. חרוח״ר מזיק לירקות. הרואה ידע דרק לבדוק שדהו זרען עכ״ל. ולדברי רבינו צ״ל דנקט חרוח״ר ברישא. אף דכל המינים אסורים. רק משום סיפא נקט חרוח״ר דבירקות מותר. אמנם תמהני על כולם דהרי בירושלמי קא׳ בפירוש דמתניתין מיירי במקיף חרוח״ר לתבואה אבל לסמוך שרי. ולכן הקטע יוצא בקב שלו לפרש כפי קט שכלי ע״ד הירושלמי כפי אשר חנני ה׳:
היה ראש תר – ״ראש תור״ הוא מונח המופיע תדיר, בעיקר במסגרת דיני כלאיים. גם בפירוש מונח זה חלקו ראשונים, והמחלוקות נוגעות לעיקר דיני כלאיים. הרמב״ם פירש שאלו שני שדות שאינם מקבילים והאחד ניגש אל חברו באלכסון, כך שהמפגש ביניהם הוא בנקודה אחת ולא לרוחב כל השדה (איור 18). רש״י סבר שראש תור הוא קצה שורת החריש. לדעתו בקצה השורה החריש הוא אלכסוני, וזהו ראש תור1. ייתכן שכוונתו לכך שבקצה השדה מבצע החקלאי חריש מסגרת בכיוון הניצב לחריש הרגיל (איור 19), כך נוצר מעין שדה אחר הזרוע בכיוון שונה מכל השדה. הר״ש פירש שראש תור הוא פשוט בליטה של שדה אחד לתוך חברו. הר״ש והרא״ש מדגישים שכל זה אף אם ראש התור מתקשר לשדה של אחר, ולא רק בין שדות של אותו בעל הבית.
הראשונים נאמנים כל אחד לשיטתו דלעיל. לשיטת הרמב״ם ששני שדות סמוכים הזרועים מינים שונים צריכים הפרדה – אזי ראש תור אינו זוקק הפרדה, ולשיטת הרא״ש והר״ש אין צורך בהפרדה בין שדות שבהם מינים שונים, ובתנאי שקו ההפרדה ברור; ראש תור יוצר מצב שבו קו ההפרדה אינו ברור והשדה נראה כמעורב. פליקס פירש כר״ש, אך בכל השרטוטים שהוא מצרף לספרו הוא משרטט כרמב״ם.
ניתן לברר את המונח ״ראש תור״ בעזרת מקבילות המזכירות את המונח שלא בהקשר לדיני כלאיים: ״...שבית הבחירה היה בנוי בחלקו של בנימין. רבי מאיר אומר בית הבחירה היה בנוי בחלקו של בנימין, וכראש תור יוצא מחלקו לחלקו של יהודה שנאמר ׳ובין כתיפיו שכן׳ ״ (ספרי דברים, שנב, עמ׳ 411), ובמקבילה: ״וכראש תור היה יוצא ונכנס והיה חוזר לאחוריו, ועליו מזבח בנוי״2. כאן ראש תור הוא פשוט בליטה, כדעת הר״ש.
כן משמע מסוגיית הירושלמי בעירובין: ״היו שלשה ועירבו שני עירובין... רבי רדיפה אמר רבי ניסא שאל מהו ליתן להן שלשה ראשי תורין, שיהא זה מטלטל בתוך סאתים שלזה וזה מטלטל בתוך סאתים שלזה...⁠״ (פ״א ה״י, יט ע״ג). המדובר, אפוא, בשלושה שעירבו כל אחד לחוד וחלק מהעירוב של אחד חופף את עירובו של השני, כלומר הוא מהווה בליטה בעירוב של האחר.
במדרש נאמר: ״ויפץ י״י אותם – רבי יודן א׳ הלכו בני צור לצידון ובני צידון לצור, מצרים תופס את ארצו. אמר רבי נחמיה נתכנסו כל הארצות בראשי תורין, והיתה כל אחת ואחת בולעת אנשי מקומה״ (בראשית רבה, לג ח, עמ׳ 360). אם כן, הדימוי הוא שכל ארץ וארץ יוצרת מעין משולש, וראשי המשולש נפגשים בנקודה אחת. ראש תור כאן הוא משולש. הפירוש שראש תור הוא אלכסון יוצא גם מסוגיות הבבלי. המשנה אומרת שסוכה שיש בה שתי צלעות ועוד טפח של צלע שלישית כשרה לעירוב. התלמוד שואל מדוע אין לדרוש שהטפח שהוא מעין צלע שלישית יהיה בראש תור, כלומר בפינה שהיא באלכסון לשתי הצלעות הקיימות3.
ראש תור בסוכה
ראש תור* * * דופן א * *
*
*
דופן ב * * * * * * *
גם בסוגיית בבא בתרא בבבלי ראש תור הוא קו גבול אלכסוני היוצר שדה בעל צורה של משולש (סב ע״א).
אם נצרף את כל ההסברים הרי שראש תור הוא בליטה משדה אחד לחברו שיש לו צורה של משולש. אשר למקורו של המונח ״ראש תור״ פליקס מציע הסברים אחדים, וידי ספק לא יצאנו.
חיטים ניכנס בתוך שלשעורים מותר – לפי הרמב״ם שיש להשאיר רווח בין שדה לחברו הרי שבמצב של ראש תור אין צורך להשאיר רווח בין השדות, כיוון שהמגע ביניהם הוא רק בקטע קצר. לפי שיטת הראשונים האחרים, אם הקו שבין השדות אחיד הוא בולט דיו ואין צורך להותיר רווח ביניהם. גם אם הקו הוא גלי או שיש בו בליטות אלכסוניות הרי שזה סימן ברור מספיק, אף שקו ההפרדה אינו ישר. להסבר של הראשונים (בניגוד לרמב״ם) סיוע מהתוספתא: ״היו לו שתי שדות, אחת זרועה חטים ואחת זרועה שעורים, היה חורש ומכניס חטים בתוך שדה שעורים, או שעורים בתוך שדה חטים, מותר, מפני שחטים נראות בתוך שדה לחטים, ושעורים נראות בתוך שדה לשעורים״ (פ״ב ה״א). אם כן זה המצב המתואר, לפי הראשונים, במשנה שלנו, אלא שלא נעשה שימוש במונח ״ראש תור״. לפי שיטת הרמב״ם בכל מצב צריך להיות רווח בין השדות, ובתוספתא אין רמז לדרישה זו. כמו כן, מהתוספתא משמע שראש תור הוא בליטה בכל צורה שהיא4.
מפני שהוא ניראה כסוף שדיהו – למרות הבליטות ניתן להבחין היכן מסתיים כל שדה. הסימן המובהק ביותר הוא שהתלמים שבשני השדות אינם מכוונים בדיוק זה לזה.
שלו חיטים ושלחבירו מין אחר מותר לסמוך לו מאותו המין – גם פירוש משנה זו קשור למחלוקת רמב״ם והמפרשים שבמשנה הקודמת. לפי פירוש הרמב״ם שבין שדות שבהם מינים שונים צריך להיות רווח הרי ששורה זו במשנה היא המשך של הקודמת. אם בשני השדות מינים שונים ושדה אחד ניגש לחברו באלכסון (ראש תור) מותר לזרוע בראש התור מהמין האחר. אם כן, הגבול בין הגידולים השונים לא יהיה הגבול המשפטי (למי שייך כל שדה). לפי הפירוש של יתר הראשונים אין קשר בין המשפטים במשנה, ולפנינו עניין חדש: כשלאחד שדה חיטים ולחברו שדה שעורים רשאי הראשון לזרוע באזור הקרוב לחברו (באזור התפר) שעורים. הצופה מרחוק יראה שדה חיטים ולידו שדה שעורים, והגבול ביניהם ברור, אף ששדה השעורים הוא בעצם שני שדות של שני אנשים. יתר על כן, מהתוספתא משמע שקיים קו תפר בין השדות ולא רק נקודת מגע קצרה כמו בפירוש הרמב״ם. בהמשך התוספתא (פ״א ה״ב; ירושלמי כח ע״א) מוסיף רבי אליעזר בן יעקב שהוא הדין אם חיטה אחת נכנסת לשדה השעורה, ושוב קשה להעמיד הדגשה זו במצב של ראש תור שבו מלכתחילה אין קו מגע בין השדות אלא נקודת השקה בלבד.
שלו חיטים ושלחבירו חיטים – בשני השדות אותו גידול ולכן הם כאילו שדה אחד, מותר לסמוך לו תלם שלפשתן ולא תלם של מין אחר – כפשוטה כל המשנה מדברת באותו מקרה, זריעת תלם של מין שונה באמצע השדה. הנימוק המיוחד להלכה מופיע בהמשך בדברי רבי יוסי, וההלכה הבסיסית והכללית נרמזת ואינה נאמרת במפורש. ההלכה הכללית היא שאין לזרוע שורת ירק בתוך שדה חיטה, מפני שהשדה נראה מעורב. אבל התירו חכמים לזרוע שורה אחת לבדיקה של הקרקע, כדברי רבי יוסי בהמשך. כדי להבין את המשנה למלוא השלכותיה יש לפתוח בתיאור קצר של גידול הפשתן בארץ.
בתקופות הקדומות, עד סוף ימי הבית השני, היה הפשתן גידול שולי. חומר הגלם העיקרי של תעשיית הטקסטיל היה הצמר. במאה הראשונה או השנייה התפשט גידול הפשתן והפך לענף מרכזי ביותר5. הפשתן היה אחד מחומרי הגלם החשובים לבגדים באימפריה6. פשתן, ״כיתנא״ בארמית, נזכר רבות בספרות של תקופת המשנה והתלמוד7. המקורות המתארים את כלכלת ארץ-ישראל בימי הבית השני אינם מזכירים כלל את גידול הפשתן, ונראה שבתקופה זו טרם היה זה ענף רווחי ונפוץ בארץ. אמנם נמצאו אריגי פשתן בחפירות ארכאולוגיות כבר מן התקופה הנאוליתית ומימי מרד בר-כוכבא, אך עדיין היה זה ענף שולי. לעומת זאת, במקורות מן המאה השנייה נזכר הפשתן לעתים קרובות כענף חקלאי ותעשייתי מרכזי בארץ, וכאחד ממוצרי הייצוא העיקריים שלה. אב הכנסייה הנוצרי קלמנס מאלכסנדריה מאשים את נשות מצרים בחיי הוללות וטוען שהן משתמשות באריגי פשתן מארץ העברים8. פאוזניאס מרמז אף הוא על טיבם המעולה של אריגי הפשתן מן הארץ, וכן יוצא ממקורות נוספים, רומיים ויהודיים כאחד9. במקורות התלמודיים מרובות העדויות שנזכר בהן הפשתן כגידול אופייני לגליל10.
נראה שהפשתן נזכר במקורותינו כענף נפוץ רק החל מסוף דור יבנה, ובעיקר מלאחר מרד בר-כוכבא. פאוזניאס ביקר בארץ בערך ב- 175 לספירה, ובזמנו הייתה כבר תוצרת הפשתן של הארץ שם דבר במזרח כולו. גם קלמנס מאלכסנדריה, המזכיר את הבגדים הבאים מארץ העברים, חי בין השנים 216-150 לספירה. המתקנים לשריית פשתן שנמצאו ליד תל שוש, היא גבע פרשים, ראשיתם במאה השלישית11. ממקורות רבים נוספים עולה שהפשתן נזכר כגידול נפוץ רק במקורות שלאחר מרד בר-כוכבא (135 לספירה). מכאן ניתן להסיק שגידול הפשתן החל להתפשט בארץ בראשית המאה השנייה לספירה, וביתר דיוק בראשית הרביע השני של מאה זו12.
הפשתן היה גידול חשוב שגידלוהו רק אחת לשש שנים, על כן נהוג היה לבדוק האם הקרקע מתאימה לגידול תובעני זה. החקלאי לא היה מוכן לזרוע פשתן בלי ביטחון שהקרקע מתאימה; זריעה כזאת הייתה מסכנת שנה של רווח גדול, ומערערת את כל מבנה העבודה ותזרים המזומנים במשק הביתי. הוויכוח בין התנאים הוא סביב השאלה האם כל מי שיצפה בשדה יבין כי לפניו בדיקת קרקע או שמא יחשוב כי זה שדה מעורב החשוד בכלאיים. ההלכה במשנה משקפת את חדירתו של ענף הפשתן ואת תפוצתו וחשיבותו, כמו גם את התחכום שהושקע בבדיקות הקרקע שהן תנאי לשגשוגו של ענף חדש.
רבי שמעון אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינים – נראה שגם מינים אחרים נהגו, לעתים, לזרוע זריעת בדיקה. אך היה זה נוהג נדיר יותר, על כן הצופה עלול לחשוד שבעל השדה מגדל כלאיים בשדהו. כפי שהראינו במבוא, האיסור העיקרי בזריעת שני מינים סמוכים הוא חשד מראית עין. לפי הנוסח שבידינו תנא קמא אוסר לסמוך תלם ממין אחר, אבל הרב יוסף אשכנזי גרס בשם ״רוב הספרים״: ״מותר לסמוך לו תלם של פשתן או תלם של מין אחר״. בין עדי הנוסח שבידינו רק ז (כתב יד לאו) גורס כך, ואמנם הוא נוסח טוב, אבל הוא נוסח בודד נגד עדות כל כתבי היד. יתר על כן, בהמשך זו דעתו של רבי שמעון, ועל כן מציע בעל מלאכת שלמה לתקן גם את ההמשך ולגרוס ״שכן רבי שמעון אומר...⁠״. הנוסח מחייב, אפוא, תיקון נוסף שאין לו כל עדות. זאת ועוד, להלן נראה שאין לסמוך ירק לתבואה (פירושנו לפ״ג מ״ז), וגם סמיכת תלם דגנים לשדה תבואה נדון רק בהמשך (מ״י). על כן דומה שכל השיקולים הם נגד נוסח זה. אם אכן היה זה הנוסח המועדף הייתה בכך ראיה נוספת לחוסר הלכידות הפנימית של משנת כלאיים, תופעה שדנו בה במבוא.
רבי יוסה אומר באמצע שדיהו מותר לבדוק בתלם של פישתן – דברי רבי יוסי מהווים לכאורה חזרה על דברי תנא קמא. ייתכן שרבי יוסי מדגיש שהתלם חייב להיות באמצע השדה, אבל גם ייתכן שרבי יוסי סובר כתנא קמא. במהלך פירושנו ראינו כי לעתים סדורות במשנה שתי דעות ושלושה תנאים החולקים, ואחרון כראשון13. לפי דרך הסבר זו הובאו דברי רבי יוסי ממקור אחר. הם הובאו כדי לנמק את ההלכה, שכן הוא היחיד המזכיר את הנימוק ההלכתי: שכן דרך לבדוק שדהו. עם כל זאת, במקרה זה יש מקום לטענה כי יש בדברי רבי יוסי חידוש נוסף. התנא הראשון דיבר על מקרה שבו תלם הפשתן הוא בין שני שדות, כך שאמנם נראה כאילו הוא באמצע שדה גדול אבל למעשה הוא בצד השדה, ואילו רבי יוסי מתיר אפילו אם התלם באמצע שדה אחד. ייתכן שהסבר זה נרמז מדברי הירושלמי דלהלן. להלן נחזור לאבחנה זו.
מכל מקום, רבי יוסי מסגיר את טעמה של המשנה. מקובל היה לזרוע תלם פשתן לבדיקת הקרקע שכן הגידול היה יקר ונזרע רק אחת לכמה שנים, ולכן הקפידו על הבחירה. היו ראשונים (רמב״ם, רא״ש ואחרים) שהסבירו שפשתן מזיק לקרקע, ולכן אין הוא בבחינת כלאיים כמו זונין בחיטה (לעיל פ״א מ״א). נכון שהפשתן נחשב לצמח מתיש, אך מי שזורע אותו גם מרוויח, וודאי שאין לזרוע הרבה שורות פשתן מעורבות בחיטה. ההיתר הוא בגלל מרכיב הניסוי ולא בגלל הזקת הקרקע.
בתוספתא נאמר: ״1. היו לו שתי שדות אחת זרועה חטים ואחת זרועה שעורים, אין מותר לעשות ביניהן תלם של מין אחר, בפשתן מותר מפני שרוצה לבדוק את שדהו. 2. ובלבד שיהא תלם מפליש מראש שדה ועד ראשו. 3. רבי ליעזר בי רבי שמעון ואבה יוסה בן חנן איש ואני אומר דיו ארך חמשים אמה״ (פ״ב ה״ד). אם כן, המשפט הראשון הוא הדעה הראשונה במשנה. המשפט השני מוסיף הגבלה, ועליה חולק רבי אלעזר ברבי שמעון (בשם אבא יוסי). חכם זה נאמן לדרכו, וכמו במשנה הקודמת הוא מסתפק בתלם ארוך, אך לאו דווקא מפולש.
בירושלמי למשנה ו נוסף שמותר לזרוע באמצע השדה אפילו חרדל וחריע שבהם חשש הכלאיים גדול יותר מהרגיל (כח ע״א). ההגבלה היחידה היא שאורך השורה צריך להיות ״עשר אמות ומחצה על רוחב מלואו״. ״רוחב מלואו״ הוא רוחב שורת החרדל. עשר אמות וחצי הוא אורך הצלע של שדה בית רובע, אך כאן די ברוחב צר יותר14.
הירושלמי שואל: אם מתכוון לבדוק – צריך היה להיות מותר גם באמצע השדה, ואם אינו מתכוון לבדוק – זרע פשתן הוא ככל זרע אחר. ההסבר הוא שהמחלוקת היא במראית עין, כמו שהסברנו. הירושלמי אף דן בשאלה האם האיסור הוא רק בתלם הנמצא בין שדות של זרים. במקרה זה עולה השאלה האם אין בכך מצב ששטח הופך לכלאיים בגלל החלטות הזריעה של אדם שאינו בעל השטח. טיעון זה אינו נזכר במשנה. יתר על כן, ייתכן שהדין ברישא הושפע מכך שהשדות שייכים לאנשים שונים, אך זה דווקא שיקול להקל, כדי שהתלם יימצא בצד השדה ולא במרכזו. מכל מקום, הטיעון שאין אדם ״מקדש״ (הופך לכלאיים) שטח של אחר אינו במשנה. כפשוטו אין כאן גם מצב שפלוני מקדש שטח של אלמוני. הכלל ״אין אדם חובש (מקדש) דבר שאינו שלו״ (ירושלמי שם) הוא מצב שבו זרע אדם לתומו ואחרי כן זרע אחר כלאיים לידו. כאן הזריעות השונות נעשו באותו זמן, וזה מצב אחר שבו שני הצדדים צריכים היו להיזהר מלכתחילה. מכל מקום, לא זו מסקנת התלמוד. לדעתו חכמים שאומרים שאדם מקדש (חובש – אוסר) דבר שאינו שלו יחלקו על משנתנו. הם יאמרו שמותר לזרוע פשתן בצד שדה אך לא בין שדות הזרועים מינים שונים, אף אם הם של אנשים שונים.
אם כן, לתנא קמא מותר דווקא מפני שאלו שדות של אנשים שונים, ולרבי יוסי מותר גם בשדות השייכים לאחד. כך פותר הירושלמי את הכפילות שבה לכאורה חוזר רבי יוסי על דברי התנא קמא. זו דרכו של הירושלמי במשניות הערוכות כמו משנתנו, למצוא הבדל בין הדעה הראשונה לשלישית. אנו רואים בכל הסוגיה מאמץ מאולץ למצוא תוכן למשנה שפשוט חוזרת על עצמה, משום שהיא הורכבה על מסורות שונות.
1. רש״י לשבת פה ע״ב; תוספות הרא״ש למשנתנו, ועוד.
2. אבות דרבי נתן, נו״א פל״ה, עמ׳ 104; מדרש תנאים לדברים, לג יב, עמ׳ 216; ירושלמי מגילה פ״א הי״ב, עב ע״ד.
3. בבלי, סוכה ז ע״א. כך פירשו רש״י, תוספות והרא״ש, וכן מובן מתשובת רב נחשון גאון, ראו אוצר הגאונים לסוכה, עמ׳ 9.
4. ליברמן מפרש שהתוספתא התירה זאת רק בדיעבד, והחשש הוא הכנסה בטעות של מין אחד לשדה ממין אחר.
5. ספראי, פשתן.
6. וילד, טקסטיל.
7. הרשברג, תרבות, עמ׳ 90-58; ספראי, פשתן; ספראי, הכלכלה, עמ׳ 161-155.
8. קלמנס מאלכסנדריה, פדגוגיה, ב, 20.
9. פאוסניאס, תיאור יון, ה, ה, 2; תיאור ערי העולם, 31; אדיקט המחירים של דיוקליטיינוס, פרק 26; חוקי תיאודוסיוס, י, 20, 8; בראשית רבה, יט א, עמ׳ 170; כ יב, עמ׳ 196; ירושלמי כתובות פ״ז ה״ט, לא ע״ג ומקבילות, ועוד.
10. משנה, בבא קמא פ״י מ״ט; תוספתא כתובות פ״ד ה״ה; ירושלמי שם פ״ה ה״ז, ל ע״א; בבלי, שם סא ע״ב, ועוד.
11. ספראי ולין, גבע.
12. ספראי, פשתן.
13. ראו פירושנו לעיל מ״א; שבת פ״ב מ״א; פ״ו מ״ד; ראש השנה פ״ד מ״א; עירובין פ״א מ״ה; פ״א מ״ט; שקלים פ״ד מ״ד; סוכה פ״ב מ״א; דמאי פ״ג מ״א.
14. ראו להלן פירושנו לפ״ג מ״ג; פליקס, כלאים, עמ׳ 265.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ח) אֵין סוֹמְכִין לִשְׂדֵה תְבוּאָה חַרְדָּל וְחָרִיעַ, אֲבָל סוֹמְכִין לִשְׂדֵה יְרָקוֹת חַרְדָּל וְחָרִיעַ. וְסוֹמֵךְ לְבוּר, וּלְנִיר, וּלְגָפָה, וּלְדֶרֶךְ, וּלְגָדֵר גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וּלְחָרִיץ שֶׁהוּא עָמֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, וּלְאִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ, וּלְסֶלַע גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה.
One does not sow mustard or saffron close1 to a grain field, but one may sow mustard or saffron close to a vegetable field. One does sow close to a fallow field, a ploughed2 field, a closure, a foot path, a fence ten hand-breadths high, a ditch ten3 deep and four wide, a tree giving shade on the ground4, and a rock ten high and four wide.
1. Without any bare strip between one crop and the other. As R. Simson notes, the reason for this Mishnah is not explained. The explanation of Maimonides in his Mishnah Commentary is contradicted by the Halakhah. Probably the correct explanation is given by Maimonides in his Code, Kilaim 2:18, that a crop of mustard or saffron surrounding a field of fifty by fifty (i. e., from a single furrow 200 cubits in length) is enough for a domestic crop (a commercial crop of mustard seed is defined in the next Mishnah as needing three bate rova‘).
The translation of חריע as saffron (crocus sativus) follows Targum Cant.,Arukh(s.v. חריע) and Rashi. The Gaonic Commentary to Ṭahorot and Maimonides define it as safflower (carthamus tinctorius), a red dye. In the Halakhah, חריע is defined as “yellow dye.”
2. A field on which the stubs of the previous harvest have been ploughed under but which has not been sown with a new crop.
3. All measurements given in the masculine are hand-breadths.
4. The place under the tree free of superficial roots is not the tree’s domain; hence, it may be used. This excludes vines which go under specially stringent rules because they cause kilaim to become sanctified and forbidden. For any other crop, it is only necessary that fields or garden beds be clearly distinguished.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ח] אֵין סוֹמְכִין לִשְׂדֵה תְבוּאָה חַרְדָּל וְחָרִיעַ, אֲבָל סוֹמְכִין לִשְׂדֵה יְרָקוֹת חַרְדָּל וְחָרִיעַ.
סוֹמֵךְ לַבּוּר, וְלַנִּיר, וְלַגָּפָה, וְלַדֶּרֶךְ, וְלַגָּדֵר שֶׁהוּא גָּבֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְלֶחָרִיץ שֶׁהוּא עָמֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, וְלָאִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ, וְלַסֶּלַע שֶׁהוּא גָּבֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה.
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ז]

אחת שורה של קישואין ואחת שורה של דלועין ואחת שורה של אבטיחים
ואחת שורה של מלפפונות ואחת שורה של פול המצרי, ואחד מקיים קלח אחד לזרע
צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים ורחבה ארבע.
חריע בלשון ישמעאל עצפור ואלו שני מינין מפסידין התבואה וכבר הקדמנו שאין להזהר בענין כלאים אלא בשדה שלו וכשנראה חרדל וחריע סמוך לתבואה נדע שבעל השדה זרעו שלא היה מניח לאחר לזרוע אותו אבל היה מרחיקו ואם היה שדה ירקות יהיה מותר שאפשר לומר של אחר הן שאלו שני מינין אינן מפסידין הירקות והם סוף שדה אחר: ומה שאמר סמוך לבור. ר״ל שכשיהיה בין זה החרדל והתבואה אחד מאלו המפרישים יהיה מותר.
ואילן שהוא מיסך על הארץ הוא שידבקו ענפיו לארץ וידמה לאהל.
ירושלמי (הל׳ ז) כיני מתני׳ אין מקיפין הא לסמוך סומכין מתני׳ דרבי יהודה דתני עלה אין מקיפין חרדל וחריע אלא לחסיות בלבד דברי ר׳ מאיר רבי יהודה אומר לכל מקיפין חרדל וחריע חוץ מן התבואה רבי שמעון אומר לכל מקיפין רשב״ג אומר ערוגות קטנים [של ירק] מקיפין אותן חרדל ותריע. פי׳ חריע מפרש בירושלמי מוריקא חסיות בפרק הנודר מן הירק (דף נח:) תניא אלו הן חסיות כגון הלוף והשום והבצלים וטעמא דהני תנאי לא איתפרש.
סומך. לבור. דאם יש בתוך שדה תבואה מקום בור בית רובע או יותר סומך שם זרע אחר.
וכן ניר מקום שנחרש מלשון נירו לכם ניר (הושע י).
ולדרך. אם יש לו שדה אחת כעין ב׳ שדות שדרך היחיד מפסיק ביניהן מותר לזרוע מין א׳ בזו ומין אחר בזו.
ולגפה. גדר אבנים בלא טיט.
מיסך על הארץ. מפרש בתוספתא שאין נופו גבוה מן הארץ ג׳ טפחים וכיוצא בה לענין טלטול. בפרק המוציא תפילין (דף צט:) ואם יש תחתיו זרע מותר לסמוך מבחוץ זרע אחר דכגדר דמי.
ולסלע. הא ודאי דמחיצה של סלע עדיפא מכולהו אלא אצטריך לאשמועינן דאפילו בסלע בעינן רוחב ד׳ דבפחות מכאן אין שמה מחיצה להפסיק כדאשכחן בשילהי פ״ק דעירובין (דף טז). גבי נמצאת אומר ג׳ מדות במחיצה ורוחב ד׳ דקתני ברישא גבי חריץ אגפה וגדר נמי קאי ומיהו לא יתכן דאינו מענין אחד דארבעה דגדר לאו בעובי גדר אלא ברוחב אע״פ שעוביו כל שהוא אבל ד׳ דחריץ אפי׳ ארוך כמה אמות בעי ד׳ טפחים משפתו לשפתו.
ירושלמי (שם) גדר יש בו להקל ולהחמיר היך עבידא פחות מבית רובע מוקרח בתוך שדה תבואה אסור לזרוע בו הקיפו גדר מותר בבית רובע בבקעה מותר לזרוע בו ב׳ מינים הקיפו גדר אסור.
חָרִיעַ. כַּרְכּוֹם יְעָרִי, וְקוֹרִין לוֹ בַּעֲרָבִי אלקורטו״ם. וּשְׁנֵי מִינִים הַלָּלוּ דְּהַיְנוּ חַרְדָּל וְחָרִיעַ הֵן מַזִּיקִין לַתְּבוּאָה, וְאִם לֹא שֶׁבַּעַל הַשָּׂדֶה זְרָעָם וְרוֹצֶה בְקִיּוּמָם לֹא הָיָה מַנִּיחַ לְאָדָם אַחֵר שֶׁיִּזְרַע אֶחָד מִשְּׁנֵי אֵלּוּ הַמִּינִים סָמוּךְ לַתְּבוּאָה שֶׁלּוֹ, הִלְכָּךְ נִרְאֶה כִּמְקַיֵּם כִּלְאַיִם בַּשָּׂדֶה:
אֲבָל סוֹמְכִין לִשְׂדֵה יְרָקוֹת. שֶׁאֵינָן מַזִּיקִין לַיְרָקוֹת וְהָרוֹאֶה אוֹמֵר שֶׁל אָדָם אַחֵר הֵם וּבַעַל הַיְרָקוֹת אֵינוֹ מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן אִם הֵם סְמוּכִים לַיְרָקוֹת שֶׁלּוֹ לְפִי שֶׁאֵינָן מַזִּיקִין לָהֶן:
וְסוֹמֵךְ לְבוּר. אִם יֵשׁ בְּתוֹךְ שָׂדֶה שֶׁל תְּבוּאָה מְקוֹם בּוּר שֶׁאֵינוֹ חָרוּשׁ וְזָרוּעַ בֵּית רֹבַע אוֹ יוֹתֵר, סוֹמֵךְ שָׁם זֶרַע אַחֵר, וְכֵן סוֹמֵךְ אֵצֶל נִיר וְהוּא מָקוֹם חָרוּשׁ:
וּלְגָפָה. גֶּדֶר אֲבָנִים סְדוּרוֹת כְּעֵין חוֹמָה בְּלֹא טִיט:
וּלְדֶרֶךְ. אִם דֶּרֶךְ הַיָּחִיד מַפְסֶקֶת בֵּין שְׁתֵּי שָׂדוֹת, מֻתָּר לִזְרֹעַ מִין אֶחָד בְּזוֹ וּמִין אֶחָד בְּזוֹ:
מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ. שֶׁאֵין נוֹפוֹ גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, אִם יֵשׁ תַּחְתָּיו זֶרַע מֻתָּר לִסְמֹךְ מִבַּחוּץ זֶרַע אֶחָד, דִּכְגָדֵר דָּמֵי:
וּלְסֶלַע. לֹא אִצְטָרִיךְ לְמִתְנְיֵהּ, דְּאֵין לְךָ מְחִצָּה גְּדוֹלָה מִזּוֹ, אֶלָּא לְאַשְׁמוּעִינַן דַּאֲפִלּוּ סֶלַע בָּעִינַן אַרְבָּעָה רֹחַב, דִּבְפָחוֹת מִכָּאן אֵין שְׁמָהּ מְחִצָּה לְהַפְסִיק:
חריע – forest saffron, and we call it ELKORTUM in Arabic. These two species that is mustard and forest saffron/safflower damage grain and if the owner of the field did not sow them and desires their existence, he would not let another person to sow one of these two species near his grain, therefore it appears that he is maintaining mixed seeds in the field.
אבל סומכין לשדה ירקות – that do not do damage to vegetables and the person who sees it says that they belong to another person, and the owner of the vegetables is not strict/particular about them because they don’t damage them.
וסומך לבור (flanks an uncultivated land) – if there within the field of grain a place of uncultivated land which is not plowed nor sown a piece of ground of the capacity of one ROVA/quarter of seed, he flanks there another seed, and franks next to newly broken land and this is a plowed place.
ולגפה -a stone fence set up similar to a wall without plaster.
ולדרך – if the individual path forms a partition between two fields, it is permissible to sow one species in this one and another species in that one.
מיסך על הארץ (which shades the ground) – that its bough is not higher than three handbreadths from the ground, if there is a seed underneath it, it is permitted to flank another seed from outside that is is like a fence.
ולסלע – it was not necessary to teach it [in the Mishnah], for there is no divider bigger than this, but rather to inform us that even a rock requires being four handbreadths wide for less than this, it is not called a divider to separate.
אין סומכין וכו׳. פי׳ כשיש לו שדה תבואה ואין אצלה שדה אחר והוא בא לסמוך לאותה השדה חרדל וחריע אסור אע״פ שאינו אלא מן הצד אבל שאר מינים מותרים. ומה שאמר לעיל מותר לסמוך לו תלם של פשתן ולא תלם של מין אחר מיירי כשיש לחבירו שדה שהוא זרוע סמוך לשדהו כנזכר לעיל וצ״ע בירושלמי. הר״ר יהוסף ז״ל. ובירושלמי כיני מתני׳ אין מקיפין דהיינו מד׳ רוחות שהוא חבוש הא לסמוך סומכין ומתני׳ ר׳ יהודה היא דתניא אין מקיפין חרדל וחריע אלא לחסיות בלבד דברי ר״מ. ר׳ יהודה אומר לכל מקיפין חרדל וחריע חוץ מן התבואה. ר״ש אומר לכל מקיפין חרדל וחריע ואפי׳ לתבואה. רשבג״א ערוגות קטנות של ירק מקיפין אותן חרדל וחריע. ובשלמא אי גרסי׳ במתני׳ אין מקיפין מצינן לאוקומה כר׳ יהודה אבל אי תנן אין סומכין מתני׳ אמאן תרמייה:
וסומך לבור כו׳. פי׳ כשיש בתוך השדה מקום בור אז לא חיישי׳ שיאמרו שנזרעו בערבוביא ומותר לסמוך לשדה שם אצל הבור וכן אצל הניר והגפה וכו׳. ונ״ל דהאי לבור וכו׳ לא קאי אחרדל וחריע לחוד אלא מילתא באנפי נפשה היא. הרר״י אשכנזי ז״ל:
ורחב ד׳. פי׳ הר״ש ז״ל דורוחב ד׳ דקתני בסיפא {הגה״ה רב״א ז״ל הוא שהגיה במקום ברישא בסיפא. אכן נראה דאין צורך למי שיעיין שם: } גבי חריץ. אגפה וגדר נמי קאי. ומיהו לא יתכן דאינו מענין א׳ דארבעה דגדר לאו בעובי גדר אלא ברוחב {הגה״ה נראה לע״ד באורך צ״ל. דדוחק לפרש דרוחב יקרא הצד התחתון של הגדר ומה שמתקצר ועולה לצד מעלה כל שהוא יקרא עובי אלא שהר׳ בצלאל אשכנזי ז״ל לא הגיהו:} אע״פ שעביו כל שהו. אבל ד׳ דחריץ אפי׳ ארוך כמה אמות בעי ד׳ טפחים משפתו אל שפתו דבציר מהכי אזיל שפיר מהאי גיסא להאי גיסא ע״כ:
אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע. ופירש הר״ב ששני מינים הללו מזיקין לתבואה וכו׳ עד הלכך נראה כמקיים כלאים בשדה. עד כאן. גם הרמב״ם בפירושו יהיב טעמא משום שאלו המינים מפסידים וכו׳. וקשה דאם כן שאר כל המינים מותר לסמוך ולעיל לא שרינן אלא תלם של פשתן ושאר כל המינים אסור. [*והכא נמי דתנן אין סומכין לשדה משמע דבין שלו בין של חברו של תבואה ולא של מין אחר. וכן לשון הרמב״ם בהדיא בסוף פרק ג׳ מהלכות כלאים היתה שדהו ושדה חברו שבצדו זרועים שני מיני תבואה. וידוע ששם תבואה אינו כולל רק החמשת מיני דגן וכדכתב שם הרמב״ם בסוף פ״ק וממשנתינו הוא במשנה פ״ז דנדרים ולכך אין לומר דהכא מיירי ששדה של חברו זרוע חרדל וחריע וקמשמע לן דאפילו הכי אסור הוא לסמוך]. ועוד קשה מאי שנא דנקט הני ולא נקט ספיחי סטיס דמזיק נמי לתבואה ולא שרינן לעיל אלא בעלו מאליהן. כדתנן בהדיא. והרמב״ם בחבורו סוף פרק ג׳ פירש הטעם בהפך שכתב מותר להקיף חרדל או חריע לכל מין חוץ מן התבואה מפני שאינן מזיקין אותה. והקשה בכסף משנה גם כן הקושיא דהא לא שרינן אלא פשתן ותירץ בשם הר״י קורקוס דהא דנקט הכא חרדל וחריע משום התירא נקט להו דמותר לסמוך לירקות חרדל וחריע וסלקא דעתך אמינא שיהיה מותר לסמוך גם לתבואה קמשמע לן דלא. לפי שאין מפסידין אותה. וכל שכן שאר מינים שאסור לסמוך בין לירקות בין לתבואה עד כאן. אבל לפירושם דהכא אינו עולה זה התירוץ. ולקמן אכתוב קצת יישוב. ומה שכתב הר״ב ואם לא שבעל השדה זרעם ורוצה בקיומם. כלומר דאי אפשר ג״כ לומר שזרעם לבדוק בלבד דהא על כרחך אנן במתכוין לבדוק קיימינן דאי לאו הכי אפילו תלם של פשתן נמי אסור כמ״ש לעיל בשם ירושלמי אפילו הכי מפני מראית העין אסרו בהני שלפי שהן מזיקין הדבר נראה שאילו לא רצה בקיומם לא היה זורען כדי לבדוק שדהו בלבד הואיל ומזיקין. והיינו שסיים הר״ב הלכך נראה כמקיים כלאים. דעיקר קפידא אקיום כלאים אבל אזריעה ליכא קפידא דבמתכוין לבדוק קיימינן. אלא מפני שמזיקים יאמרו הרואים שלקיומן זרען. ומ״ש לא היה מניח לאדם אחר וכו׳ אתיא כרבנן דרבי יוסי במשנה י פרק ב דבבא בתרא דסברי על המזיק להרחיק עצמו. [*ואפילו להרמב״ם דמצריך שלשה טפחים להרחיק הא לא סגי לענין כלאים בירק בתבואה בפחות מששה טפחים]. והאי דקאמרי ולא את החרדל לדבורים רבותא קאמרי דאע״ג דדבורים נמי מזקי לחרדל כמו שאכתוב שם בסייעתא דשמיא. אפילו הכי לא יסמוך. וכ״ש דאסור לסמוך לתבואה שאין התבואה מזקת החרדל. ולפי שההלכה כרבי יוסי איכא לאוקמי מתני׳ נמי כותיה. וכגון שידוע שהשדה שבו זרוע החרדל וחריע היא של בעל שדה התבואה. וקמשמע לן דאסור לו להניח לאחר לזרען. דאע״ג דלא אסרינן אלא כשהוא בעצמו זורע לו כדדייק הרמב״ם בפרק ג׳ מהלכות כלאים שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים אלא שדך לא תזרע כלאים הלכך מותר לחבירו שיזרע שעורים בצד שדה חבירו של חטים. הכי נמי נידק אנן מדלא קרינן תזרע הזיי״ן בקמץ ודגושה מלשון נפעל. והוה משמע שלא תהיה נזרעת בין על ידו בין על ידי אחרים אלא קרינן תזרע הזי״ן בשבא ורפויה שמשמעו אתה לא תזרע שדך. אבל אין איסור לאחר הזורע מין אחר בתוך שדך כשזורע לעצמו. קמשמע לן מתניתין דאפילו הכי באלו המינין אסור להניח לאחר לזרוע משום הרואים שיאמרו שאי אפשר שהניח לאחר שיזרע בשדהו אלו המינין סמוך לתבואתו. אלא הוא זרען. ולפי זה ניחא נמי דנקט הני תרתי דהא באחר שזרען קיימינן ולא דמיא למאי דאסרינן לעיל כל המינין חוץ מתלם של פשתן דלעיל כשהוא עצמו זורע. אלא שלשון הר״ב והרמב״ם בפירושם לא משמע דאיירי באחר אלא בעצמו. וגם קושיא השנייה דאמאי לא תני ספיחי סטיס עדיין במקומה עומדת [*ואולי י״ל בזה דאין דרך לזרוע ספיחי סטיס אלא ערוגה ולא תלם כל שכן שדה שלימה]:
[*וחריע. פירש הר״ב כרכום יערי וכו׳. ועיין מ״ש בזה במשנה ה פרק ג דעוקצין]:
לבור. עיין פרק ג משנה ו ומה שכתבתי לעיל משנה ו:
ולגפה. פירש הר״ב גדר אבנים סדורות. ועיין מ״ש במשנה ב פרק ו דפאה:
ולדרך. פירש הר״ב דרך היחיד. מפורש בריש פרק ב דפאה ארבע אמות. ולא תנא הכא שביל הרבים ושביל היחיד הקבועים כדתנן התם לענין פאה. י״ל דהתם מפסיק וצריך ליתן שתי פאות. והכא אינן מפסיקין ואסור לזרוע שני מינין משני עבריהם מזה ומזה. ותרוייהו לחומרא. והיינו נמי טעמא דלא תני הכא נחל ושלולית דתני התם:
ולסלע. כתב הר״ב לאשמועינן דאפילו סלע בעינן ארבעה רוחב [*הואיל ולא נעשה לשם גדר שאילו נעשה לשם גדר סגי בגבוה עשרה ורוחב כל שהוא. כך מצאתי בפירוש שהזכרתי]. וכתב הר״ש ורוחב ארבעה דקתני ברישא גבי חריץ אגפה וגדר נמי קאי ומיהו לא יתכן דאינו מענין אחד דארבעה דגדר לאו בעובי גדר אלא ברוחב אע״פ שעביו כל שהוא אבל ארבעה דחריץ אפילו ארוך כמה אמות בעי ד׳ טפחים משפתו אל שפתו ע״כ והטעם מבואר דגדר נראה שמפסיק מה שאין כן חריץ. ועיין בפרק ד מ״ג ד. ועיין פרק ג משנה ג וריש פרק ו:
{טו} דְּעִקַּר קְפֵידָא אַקִּיּוּם כִּלְאַיִם, אֲבָל אַזְּרִיעָה לֵיכָּא קְפֵידָא דִּבְמִתְכַּוֵּן לִבְדֹּק קַיְמִינַן, אֶלָּא שֶׁמִּפְּנֵי שֶׁמַּזִּיקִין יֹאמְרוּ הָרוֹאִים שֶׁלְּקִיּוּמָן זְרָעָן:
{טז} מְפֹרָשׁ בְּפֶרֶק ב׳ דְּפֵאָה אַרְבַּע אַמּוֹת:
{יז} הוֹאִיל וְלֹא נַעֲשָׂה לְשֵׁם גָּדֵר, שֶׁאִלּוּ נַעֲשָׂה לְשֵׁם גָּדֵר סַגִּי בְּגָבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרֹחַב כָּל שֶׁהוּא. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
מח) אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע
ווילדער זאפראן. וקאי אמתני׳ דלעיל דמיירי בשלו ושל חבירו. ה״נ מיירי דשל חבירו תבואה ומקיף לו חרדל וחריע בשדותיו סביב. והו״א דשרי. אע״ג דכל הקפה במין א׳ סביב למין אחר. אפילו מרחיק כראוי אסור. כר״ב מ״י. זהו בהכל של אדם א׳. אבל הכא דהן של ב׳ בני אדם הו״א דשרי כמ״ש לעיל סי׳ מ״ג בשם הרמב״ם מדלא כתיב ארצך לא תזרע כלאים. ש״מ דב׳ בני אדם א״צ הרחקה בין שדותיהן. קמ״ל דאפ״ה הכא אסורים לסמוך זא״ז מפני הרואים. דמדמזקי חרדל וחריע לתבואה. יאמרו דשל אדם א׳ הן. דלולא כן היה מוחה בחבירו לסמוך אצל שלו. כדפסקי׳ באמת [בח״מ קנ״ה סל״א] דצריך להרחיק כרישין מבצלים ד״ט:
מט) אבל סומבין לשדה ירקות חרדל וחריע
דמדלא מזקי שרי לסמוך מב׳ בנ״א:
נ) וסומך
ב׳ מיני תבואה אם יש ביניהן בור או ניר וכו׳:
נא) לבור
מקום שלא נחרש ורחב וארוך כשיעור בית רובע. דהיינו י׳ אמות וחומש על י׳ אמות וחומש. ואפילו אח״כ מסמיכין יחד שרי:
נב) ולניר
ארץ חרושה שארוך ורחב כבית רובע ואפילו אם בסוף מסמיכין יחד שרי [כרמב״ם פ״ג ה״ט]. וקמ״ל דכל שיש בית רובע ביניהן. בין שהוא בור או ניר מפסיק:
נג) ולגפה
אבנים סדורות כחומה בלא טיט:
נד) ולדרך
מדנקט סתמא משמע כל דרך ואפי׳ של יחיד ששיעורו ד׳ אמות רחבו [כפאה רפ״ב]. ואע״ג דבבור וניר צריך שיהיו ברוחב ואורך בית רובע. וכלעיל. הכא מדהולכים שם אדם ובהמה יש היכר שפיר גם ברוחב ד׳ אמות. דמדלא זרען יחד במפולת לא אסור רק מדרבנן משום מראית מין. ולהכי כל שיש היכר שרי. וכדשרינן לבשל בשר בחלב שקדים ומניח שם שקדים [י״ד פ״ז]. מיהו שביל אפי׳ של רבים דרחב טפי מד׳ אמות. אפ״ה כיון דאינו עשוי רק להילוך בני אדם ולא לבהמה לא מחשב הפסק עד שיהא ארכו ורחבו כשיעור בית רובע. דאז לא גרע מבור וניר. ונחל ושלולית דמפסיקין לפאה [כרפ״ב דפאה] להתוי״ט הכא מדלא קתני להו תנא הכא בכלאים. ש״מ דבכלאים אינן מפסיקין. ואילה״ק לדבריו הרי אמת המים שעמוק טפח זורעים בתוכו ג׳ זרעונים [כפ״ג מ״ב] מכ״ש בב׳ עבריה. וק״ו בן ק״ו נחל ושלולית שמפסיקין. י״ל התם בזרעונים מועטים. משא״כ בין ב׳ שדות גדולות צריך הפרש גדול [ועי׳ מ״ש בס״ד פ״ג סי׳ ג׳]. ול״מ נ״ל דנחל ושלולית דמפולשין בין ב׳ השדות ודאי מפסיקין. רק כל הני דנקט תנא במשנתינו מיירי באינן מפולשין. וכדבעינן למימר לקמן. ונקטינהו תנא לרבותא דאפ״ה מפסיקין:
נה) ולגדר גבוה עשרה טפחים
ר״ל חומה גבוה י״ט. ושיעור עיבי׳ לא הזכיר תנא משום דסגי בכ״ש. וליכא למימר דרוחב ד׳ שנזכר אצל חריץ אגדר נמי קאי. ליתא דממ״נ. אי רוחב גדר היינו עוביה. וכי גרע מאילן המיסך דסגי בעובי כ״ש [וכלקמן ס״ד מ״ד]. ואי רוחב גדר היינו גבהו. הרי בהדיא תנינן דצריך גובה י״ט. ונ״ל עוד דמשו״ה הפסיק עם דרך בין גפה לגדר. היינו דלא תימא דשיעור גובה דתני גבי גדר אגפה נמי קאי. אלא גפה מדאין האבנים שבה מחוברים ודבוקים יחד בטיט וסיד כגדר בנוי. מסתמא מניחין הרבה ביחד בעובי כבגל. ומדעב הרבה א״צ גובה י״ט:
נו) ולחריץ שהוא עמוק עשרה
טפחים:
נז) ולאילן שהוא מיסך על הארץ
אם זרוע תחת האילן מותר לסמוך בחוץ זרע אחר. אם מפסיק ביניהן נופו שאינו גבוה מן הארץ ג׳ טפחים:
נח) ורחב ארבעה
מיהו דוקא סלע דנתהווה ממילא צריך רוחב ד׳. משא״כ גפה וגדר דבידי אדם סגי בעובי כ״ש. [אב״י ולא קשה מאילן שהוא מיסך דג״כ נתהווה ממילא וסגי בכ״ש כמ״ש ע״ר זצוק״ל לעיל סי׳ נ״ה. דהתם האילן מיסך סביב כל הזרע שנזרע תחתיו ומבדילו ממה שבחוץ משא״כ הכא ועי׳ מ״ש ע״ר בבועז כאן]: ונ״ל עוד דהא דלא תני תנא בכל המפסיקין הללו שיעור המשכן כמה. דליכא למימר דכולהו מיירי במפולשין בין ב׳ השדות. דהרי בור וניר בבית רובע סגי להו בשמפסיקין רק בהמשך י׳ אמות וחומש. אף שאח״כ ב׳ השדות דבוקות וסמוכות יחד. כלקמן סי׳ ע״ג. אלא שיעור המשך המפסיקין הללו הם כבור וניר. דהיינו באורך י׳ אמות וחומש אע״ג שאח״כ ב׳ המינין סמוכין יחד שרי:
ט) אב״י דברי ע״ר אאמ״ו הכ״מ זצוק״ל אינם צריכים חיזוק. דכך כ׳ הר״ש והר״ב בהדיא. דאפי׳ דרך יחיד מפסיק. אבל מ״ש ע״ר דמדלא זרען יחד במפולת יד לא אסור רק מדרבנן. באמת כן כתב הכ״מ ברמב״ם פ״ד דכלאים הט״ז. דגם בזרעי׳ צריך מפולת יד אבל דבריו צ״ע ממ״ש בעצמו שם פ״ה ה״א. דבכלאי זרעים אפי׳ בלא מפולת יד אסור מדאורייתא. וכמו שהעיר אאמ״ו רבן של ישראל זצוק״ל בעצמו בגליון הרמב״ם שלו והוכיח כן מרמב״ם פ״א ה״ב שם דלוקה במנכש ומחפה. אלמא דאפי׳ שלא במפולת יד אסור מדאורייתא. ואני אביא עוד ראיה מפורשת מרמב״ם פ״ג הט״ז עי״ש ודו״ק. ועי׳ הלכתא גבירתא פ״א מ״ט:
י) כ״כ תוי״ט וכתב עלה רבינו הגאון מהו׳ עקיבא שליט״א [באות יב] וז״ל שגבו ממני דברי רתוי״ט כו׳ ומעולם לא שמענו דסלע גרע ובעי עובי ד׳. וצע״ג עכלה״ט. ויעל כיונק תינוק שנמצא בצד העיסה הנקייה. ויאמר גדלה עלי מדורת התימה. דלפי דברי רבינו. רוחב ד׳ דנקט מתני׳ גבי סלע קאי אהמשך הפסק כותל שבין ב׳ מיני הזרעים. וזה לא מצאנו. דבכל מקום שנזכר מלת רוחב בבניין. קאי אעובי ולא אהמשך כפ״ק דערובין רוחב קורה טפח. וכ״כ התם פ״ז מ״ב כותל שבין ב׳ חצירות גבוה י׳ ורחב ד׳ דבכולי ר״ל עובי ד׳ (חוץ מאצל דבר דק ומטולטל) וכן ידוע בלשון. דג׳ מרחקים שיש לכל גוף. נקראים אורך ורוחב וגובה. וכ״א הוא עובי הגוף. [השיבני רבינו נ״י וז״ל לעד״נ התם בקורה שמונח מכותל לכותל למשל ממזרח למערב. הוא וודאי יותר מטפח. שפיר שייך לקרוא לעובי שמצפון לדרום. בשם רוחב. וכ״כ בכותל שבין ב׳ חצירות. ע״כ שמפסיק בכל משך החצירות דמסתמא הוא יותר מד״ט. שפיר שייך לקרוא לעובי שלמעלה מצפון לדרום בשם רוחב. משא״כ הכא דסומך לגדר דמיירי לסמוך נגד הגדר. דמהני במשך ד׳. ואם יהיה העובי מצפון לדרום ג״כ ד׳ או שניהן יותר מאן מפיס לקרוא לזה או לזה בשם רוחב עכלה״ט. ואני בעניותי לא ידעתי דברי קדשו. רק כפי מ״ש מלשון בנ״א בג׳ מרחקים הנ״ל]. ותו ק״ל דלפי דברי רבינו דסמך אר״ש. ומדמייתי ר״ש ראיה מעירובין. ע״כ דסבירא ליה דהכא בפרוץ מרובה על העומד מיירי. דאל״כ מאי ראיה מייתי מעירובין. אע״כ דהר״ש ה״ק דכמו דהתם בכותל פחות מהמשך ד׳. ופרוץ מרובה עה״ע. גם נגד העומד אסור ה״נ הכא. ומזה מוכיח הר״ש דהכא ביש בהמשך כותל ד׳ מיירי ולהכי אף דפרוץ מרובה מותר נגד העומד. ותמוה דמלבד דמתני׳ לא הזכיר מפרוץ ועומד כלל. בל״ז ק׳ דהו״ל למנקט נמי דבעומד מרובה על הפרוץ גם נגד הפרוץ מותר. כדנקט לקמן בכלאי כרם פ״ד מ״ג וד׳. [השיבני רבינו נ״י ודאי מתני׳ לא מיירי כלל מדין פרוץ. רק במפולש ובדין מחיצה שמפסיק בין ב׳ מינין. רק דהר״ש מייתי ראיה דמחיצה לא מפסיק רק במשך ד׳. כמו בעירובין דפרוץ מרובה ע״ע אינו פועל רק שמקום הפרוץ שם לא מקרי מחיצה. אבל לא גרע ממפולש ממש. ודל הפרוץ מהכא. לא יהיה מחיצה כלל רק מקום העומד. לשתרי לזרוע נגדו. אע״כ דלא מקרי מחיצה מפסיק רק רוחב ד׳ עכלה״ט]. ותו ק״ל ארבינו דאי רוחב ד׳ אגדר נמי קאי והיינו המשך. למה הזכירו רוחב ד׳ רק במציעתא וסיפא. ולמה לא כייל סלע וגדר בחד בבא. ולפע״ד נ׳ כרמב״ם פ״ג הט״ו דמחיצה דמתני׳ לאו בפרוץ ועומד מיירי. רק במפולש ומבדיל המחיצה בין ב׳ המינין. ורק בגדר סגי בעובי כ״ש אבל בסלע צריך עובי ד״ט. ומה שהקשה רבינו דמעולם לא שמענו דסלע גרע מגדר. ת״ש כותל שונית. פ״ז דאהלות מ״א ותוי״ט שם. דמדלא נעשה בידי אדם. לא עדיף כמחיצה אחריתא. כ״כ רתוי״ט שם. וכ״כ פי״ב דנגעים מ״ב א׳ בסלע לא הוה מחיצה מה״ט. וליכא לאקשויי מאילן המיסך על הארץ במתני׳ דידן. דחשיב ליה מחיצה נ״ל דבסלע שאני דלית בה תפיסת ידי אדם כלל. משא״כ באילן. וכמדומה גם הר״ש חזר בו מלאוקמה מתני׳ בפרוץ מרובה. ושרוחב ד׳ קאי נמי אגדר. במ״ש אח״כ וז״ל ומיהו לא יתכן וכו׳ יע״ש. [השיבני רבינו הנ״ל וז״ל מ״ש ידידי הרב נ״י מפ״ז דאהלות. נתכוון במ״ש בתוי״ט והמגדל כו׳ שן סלע וכו׳ ונ״ל דהיינו דמש״ה לא קתני אם אין בו פ״ט. דבעולה מאיליו בודאי ליכא חלל באמצע. ותו דאי בעומד מאליו לא הוה מחיצה גם בעובי ד׳ לא מהני. וזה לא מצינו דבעומד מאליו בעי מחיצה מעולה ביותר. ועי׳ (בעירובין ט״ו א׳) קס״ד כמו דפליגי בלחי פליגי נמי במחיצה ת״ש וכו׳ ובמסקנא פליגי דמ״ס לחי משום הכירא. הרי אף אי משום מחיצה. יש לחלק דבלחי דקה כ״ש לא מהני עומד מאליו. אבל בעושה סוכתו בין אילנות וכדומה דבעיא מחיצה רחב ד׳ מהני גם בעומד מאליו אע״כ דלעניין זה אין לחלק עכלה״ט]. שבתי וראה מה דמסיק התם דבמחיצה כ״ע מודו. דאע״ג דעומד מאליו. שמה מחיצה. ואילה״ק ממ״ש מתני׳ דאהלות. י״ל דנהי דמחיצה לא הוה חציצה מיהו הוה להפסיק בין אויר רה״ר לרה״י:
אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע – ״סומכין״ כאן משמעו זורעים ליד השדה. מהמשנה משמע שבדרך כלל אין צורך להרחיק ירקות מתבואה וניתן לזרעם זה לצד זה, אלא שחרדל וחריע הם שונים. לשיטת הרמב״ם (ראו לעיל פירושנו למ״ו) יש צורך להרחיק בין שדות ממינים שונים, ולשיטתו קשה שהרי ממשנתנו משמע שבדרך כלל אין צורך להרחיק. משנתנו היא, אפוא, ראיה לשיטת הר״ש, הרא״ש ואחרים. זאת ועוד. בהמשך נראה שהירושלמי הבין שמותר לסמוך אפילו חרדל לשדה תבואה, אלא שאסור להקיפו מארבע רוחותיו. ברור שמדובר במקרה שבו אין שטח בור בין החרדל לתבואה, אחרת למה יהיה הדבר אסור? הרמב״ם משיב לטענה זו אגב פירושו בהמשך, וכנראה מסביר שבדרך כלל אסור לסמוך ירקות לתבואה ובחרדל וחריע היה מקום להקל, ומשנתנו מחדשת שגם כאן אסור לסמוך. בהסבר זה נעסוק להלן לגופו.
חרדל הוא החרדל המוכר בשם זה כיום, וממנו מכינים את תבלין החרדל. בדרך כלל לא גידלו את החרדל בשדות המיועדים לו, אלא בשולי השדות כצמח בר הגדל לגובה ומתפשט במהירות. עם זאת, החרדל נחשב לירק תרבות למחצה החייב בפאה ובמעשר (משנה פאה פ״ג מ״ב; מעשרות פ״ד מ״ו ועוד), אך ספיחיו בשביעית מותרים מתוך ההנחה שאנשים אינם מגדלים בכוונה את הירק הזה בשנת שביעית1. גם עצם ההדגשה שהחרדל מתעשר מוכיחה כי לעתים היה זה צמח בר2. החרדל נחשב לצמח המזיק לדבורים ולבהמות (משנה שבת פי״ח מ״א; בבא בתרא פ״ב מ״י), אך נחשב כמאכל יונים (תוספתא שבת פי״ד ה״ח)⁠3.
החריע מזוהה בתלמוד הירושלמי עם ״מוריקא״, זאת בהמשך למגמה לזהות צמחים הנזכרים במשנה בשמם הארמי. בתלמוד הבבלי יש סדרת זיהויים ותרופות: ״מאי דרדרא? אמר אביי: מוריקא דחוחי. רב פפא אליס ובלע ליה; רב פפי אליס ושדי ליה (לועס בשיניו ויורק אותו). אמר אביי: מי שאינו בקי בדרך ארץ, ליתי ג׳ קפיזי קורטמי דחוחי, ונידוקינהו ונישליקינהו בחמרא ונישתי (יביא שלוש קפיזות [תשעה לוגים]⁠4 של קורטמא של חוחים, וישחוק אותם ויבשלם ביין וישתה אותם). אמר רבי יוחנן: הן הן החזירוני לנערותי״ (בבלי גיטין ע ע״א). אם כן הדרדר הוא מוריקא, והוא והקורטם הם ממיני הקוצים (ושמם הכללי ״חוח״). פליקס מזהה את החריע עם הצמח המכונה היום ״קורטם הצבעים״, וצמח הקוצה קרוב לאיסטיס ומשמש להפקת צבעים5. הקורטם גם הוא צמח גבוה המתפשט מהר ו״משתלט״ על הנוף.
אבל סומכין לשדה ירקות חרדל וחריע – ההבדל בין תבואה לירקות לא התבאר, וראשונים הילכו כאן בדרכים שונות6. בעל מלאכת שלמה פירש שהחרדל כשהוא קרוב לתבואה נראה כמתערב בתוכו, משום שהשיח גדל בגובה התבואה ובולט. לעומת זאת הירקות אינם כה גבוהים, וההבדל בינם לבין החרדל ניכר7. סיעת ראשונים אחרים, כרמב״ם ואחרים, פירשו שהחרדל מזיק לתבואה, על כן ברור לצופה מהצד שאינו כלאיים, ברם לתבואה נזקו פחות גדול8. ברם, להערכתנו החרדל והחריע מזיקים באותה מידה לכל גידול שלידם. הנימוק של היזק גדול לא נאמר בשעתו כאשר דיברה המשנה שזונין וחיטים אינם כלאיים זה בזה9; לו היה זה נימוק להיתר כלאיים היו המקורות משתמשים בו בכמה מהמשניות הקודמות. על כן דומה שאין לנימוק זה בסיס איתן בעדויות שבידינו וראו תמונה 20 ותמונת השער.
בתוספתא שנויה משנתנו באופן שונה במקצת: ״אין מקיפין חרדל חריע אלא לחיסית בלבד, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר לכל מקיפין חרדל חריע חוץ מן התבואה. רבן שמעון בן גמליאל אומר לערוגיות קטנות של ירק מקיפין אותן חרדל חריע״ (פ״ב ה״ה; ירושלמי כח ע״א). השוני הראשון הוא שבתוספתא שנוי ״מקיפין״ ולא ״סומכין״. בירושלמי מדגישים: ״כיני מתניתא אין מקיפין הא לסמוך סומכין״ (כח ע״א). כלומר, אסור להקיף את השטח הזרוע בחרדל, אבל מותר לזרוע לידו חרדל בפאה אחת של השדה. מהירושלמי ניתן להבין שנוסח זה מצוי במשנה עצמה. המונח ״כיני מתניתא״ הוא לעתים קרובות פירוש, ולעתים שינוי נוסח במשנה10. אם כן, הירושלמי מעדיף את נוסח התוספתא או שאף הכיר נוסח זה. בכל נוסחאות המשנה שבידינו ״סומכין״, ונראה שכך היה הנוסח שעמד לפני אמוראי ארץ ישראל. על כן כפשוטה התוספתא חולקת על משנתנו, והתלמוד מצדד בתוספתא ורוצה להגיה את המשנה לפי התוספתא. באופן כללי ברור שהקפה ממין אחר חמורה יותר מסמיכה בפאה אחת בלבד. מינוח אחר להקפה הוא חבישה. גם להלן בפירושו למשנה י ידגיש הירושלמי שמותר לסמוך מינים שונים של תבואה, אך לא לחבוש (כח ע״ד).
הסברנו ש״להקיף״ משמעו הקפת שדה הירק בחרדל מכל כיווניו, כמו לחבוש, וכן מפרש בעל מלאכת שלמה. אבל אפשטיין הסביר ש״מקיפין״ משמעו מחוברים ומקושרים, שהגבעולים נבלעים זה בזה11. קשה להניח שמצב של התערבבות הגבעולים אינו כלאיים, ודומה ששאלה זו היא הנשאלת במשנה יא, ושם נקבע שאם צמח אחד מסכך על השני אין זה כלאיים. על כן נראה לקבל את ההסבר ש״חבוש״ הוא זרע שהוקף מארבעה צדדיו, כפי שעולה מהמקבילות במסכת12.
עוד מתברר מהתוספתא שמשנתנו כרבי יהודה, אבל רבי מאיר מצמצם את ההלכה וקובע שמותר להקיף רק ״חיסית״ או ״חיסיות״, כלומר ירקות שהם צמחי פקעת. התוספתא מונה אותם: ״אילו הן מיני חוסית: הלוף, והשום, והבצלים, והקפלוטות, רבי יהודה אומר אין לך מיני חוסית אלא קפלוט בלבד״ (תרומות פ״ט ה״ג)⁠13. כולם ירקות נמוכים שעליהם גדולים ועל כן ההבדל בינם לבין החרדל נראה לעין, ואין חשש שהצופה יסבור כי הם כלאיים. ההסבר אינו משכנע, וההבחנה בין סוגי הירקות אינה נהירה. ייתכן גם שההסבר נעוץ במנהגי הזריעה שאיננו מכירים. את החרדל נהגו לזרוע בשולי השדות, ואולי נהוג היה לזרעו ליד ירקות מסוימים (ירקות החיסית) ולא ליד ירקות אחרים.
רבן שמעון בן גמליאל מחמיר יותר ומאפשר להקיף רק ערוגות ירק קטנות ולא גדולות. פליקס מסביר שהחרדל יסתיר את הערוגות וצמחי הירק לא ייראו כלל. הסבר זה קשה במקצת, שהרי קשה להניח שהערוגות תוסתרנה לחלוטין והצופה יראה בהסתרה זו אישור לחשדו בדבר גידול כלאיים באותו שדה. בכל אופן מסתבר שערוגות קטנות עלולות להיראות יותר כשדה מעורב (כלאיים) משדה גדול המוקף חרדל. לכן, אולי, רבן שמעון בן גמליאל מתיר להקיף אפילו ערוגות קטנות ואילו רבי יהודה מתיר להקיף רק שדה גדול. כל זאת בהנחה שבשדה גדול חשש מראית העין קטן יותר שכן הצופה יבין שלפניו שדה מוקף חרדל, ולא שדה מעורב.
והסומך לבור – בצד השדה שטח לא מעובד (בור) ומצדו השני של שטח הבור מין אחר. ההיתר במשנה הוא עקרוני ביותר, ופירושו תלוי כמובן במחלוקת הרמב״ם והראשונים שבמשנה ו. לפי הרמב״ם בין שני מינים צריך להיות שדה בור, וזו ההלכה במשנה. לפי יתר הראשונים בין שני מינים לא צריך שטח פתוח, אבל כל זה כשבשני הצדדים שדות של ממש. (״שדה״ כאן הוא בית רובע [104 אמות רבועות, 10.5X10.5 אמות].) אם משני הצדדים שדות קטנים יותר, יש צורך בשטח פתוח (בור) שיפריד בין המינים השונים.
[ו]לניר – ניר הוא שטח חרוש. בדרך כלל חרשו לפני הזריעה, אך שדה כזה לא ייקרא ״שדה ניר״ אלא ״שדה מזרע״. מדובר, אפוא, בשדה הנמצא בשנת ניר במסגרת מחזור זרעים. כפי שכבר נאמר לגבי פשתן14, חיטים זרעו רק אחת לשנתיים ובשנה השנייה הנירו את השדה, כלומר חרשו אותו פעמים מספר כדי שהשדה ייפתח לגשם ורגביו יתפוררו. הסדר זה רמוז בדברי התוספתא: ״החוכר שדה מחבירו – לא יהא לו נרה שנה אחר שנה, ולא זורעה שנה אחר שנה. חכרה הימנו לזמן מרובה, נרה שנה אחר שנה וזורעה שנה אחר שנה. המקבל שדה מחבירו לא יהא נייר חצייה וזורע חציה, ולא זורעה שני מינין. החוכר הימנו שתי שדות, נייר אחת, זרע אחת, זורע שני מינין. החוכר עיר מחבירו, נאר חציה, וזורע חציה, וזורעה מינין הרבה״ (בבא מציעא פ״ט הכ״ה-הכ״ו). המדובר כאן במי שחכר שדה, שני שדות או ״עיר״, כלומר בית אחוזה15. בכל המקרים הללו הסדר החקלאי הוא שאת השדה זורעים פעם בשנתיים והשנה השנייה היא שנת ניר16.
[ו]לגפא – הגפה נזכרת במקורות מספר יחד עם הגדר. עם זאת אין הגפה גדר רגילה, שהרי בכמה מקורות היא מופיעה ברשימה עם הגדר, כמו במשנתנו, ומשמע שהיא דומה לה אך אינה זהה17. במיוחד מקבילה משנתנו למשנה בבא מציעא (פ״ב מ״ג) שבה נקבע שמה שנמצא אחרי הגפה ואחרי הגדר אין לו דין אבדה, ולמעשה זו אותה הלכה כמו משנתנו. משנת בבא מציעא מצטרפת למשניות המהלכות בשיטת בית שמאי18. ״גפה״ באה מלשון ״אגף״ או ״אגוף״19 שמשמעו צד הפתח. לדעתנו הגפה הא מדרגה בנויה, ״טרסה״ בשפת החקלאות הערבית המסורתית. חקלאים שרצו לשמור חפץ הניחו אותו בצדה ולא באמצע השדה. [ו]לדרך – הדרך היא אחת התופעות התדירות בארץ ישראל, ובעיקר בתחומיה ההרריים. בין שאר התפקידים שנטלה על עצמה הנהגת הקהילה היה התפקיד לבנות דרכים בין העיר (העיירה הכפרית) ועיירות סמוכות, ובין העיר ושדותיה. כל זאת בנוסף לרשת הכבישים שסלל השלטון הרומי20. במשנתנו מדובר בדרך העוברת בתוך השדה, ומן הסתם אין הכוונה לכביש הרומי הגדול והרחב אלא לדרך ״היחיד״ שרוחבה כארבע אמות. בשטחים הרריים הייתה לדרך גדר שתחמה אותה, או טרסה שתמכה בה. אבל לעתים הייתה הגדר נמוכה ביותר, נדבך אחד או שניים, ולכן צריכה משנתנו למנות את הדרך ואת הגדר (איור 20, איור 21), ולגדר שהוא גבוה עשרה טפחים – זה הגובה הסטנדרטי של גדר כדי שתיחשב מבחינה הלכתית. שטחי המטע והגינה היו מוקפים בדרך כלל בגדר. הבקעה, כלומר שטחי המזרע, אינה מוקפת גדר, אך לעתים בנו בה גדר. דיון על כך מצינו במסגרת יחסי שכנים, סביב השאלה האם שכן אחד יכול לכפות על חברו להתקין גדר ביניהם: ״מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו, אבל בבקעה, מקום שנהגו שלא לגדור, אין מחייבין אותו״ (משנה בבא בתרא פ״א מ״ב).
ולחריץ שהוא עמוק עשרה ורוחב ארבעה – החריץ הוא תעלה, בדרך כלל תעלה למים או לניקוז, ולאילן שהוא מסך על הארץ ולסלע שהוא גבוה עשרה ורוחב ארבעה – הסלע הנזכר הוא שטח טרשים התדיר באזורי הארץ ההרריים. כל אלו מהווים תחום המפריד בין שדות כלאיים.
בתוספתא מופיעה תוספת: ״היו משוכות מן הגדר שלשה טפחים, לא יפחות משלשה תלמים מפולשין, כדי שיהיו נראין כשורה״ (פ״ב ה״ו). גם משפט זה תלוי, כמובן, באותה מחלוקת ראשונים כמו המשנה. לפי שיטת החולקים על הרמב״ם, אם אין הגדר מבדילה לחלוטין בין השדות אלא השדה נמשך מעט מהגדר וכך נוצר מצב שבשני השדות מינים שונים ללא גדר ביניהם, צריך השדה לכלול לפחות שלושה תלמי פתיח, כמו במשנה ו. שם גם מתנהל דיון על אורכם המינימלי של תלמים אלו.
1. משנה, שביעית פ״ט מ״א, וראו פירושנו לה.
2. ראו תוספתא מעשרות פ״ג ה״ז, שם נרמזת אפשרות לפטור מלא או חלקי של חרדל ממעשרות.
3. ייתכן שהברייתא הקובעת שחרדל הוא מאכל יונים מתארת מצב כמעט תאורטי, וראו פירושנו לשבת פי״ח מ״א.
4. קפיזא היא מידה המכילה חצי קב (שלושה לוגים), ראו רש״י לשבת קי ע״ב; מנחות עח ע״א. הקפיזא נזכרת בתלמוד הבבלי בלבד, וכנראה נהגו לשתותה רק בבבל.
5. פליקס, כלאים, עמ׳ 259.
6. ראו פליקס, כלאים, עמ׳ 259-258.
7. כפירושו של פליקס, כלאים, עמ׳ 262.
8. הרמב״ם עצמו סותר את עצמו כפי שהראה פליקס, שם. מכל מקום, הרמב״ם מהלך לשיטתו שאסור לסמוך ירקות לתבואה ובחרדל וחריע היה מקום להקל, ומשנתנו מחדשת שגם כאן אסור לסמוך.
9. ראו פירושנו לפ״א מ״א.
10. אפשטיין, מבוא, עמ׳ 508-441.
11. אפשטיין, מבוא, עמ׳ 446.
12. מוסקוביץ, פתרון, עמ׳ 80-73.
13. התוספתא מסבירה את המשנה שם, פ״י מ״י.
14. ראו פירושנו לעיל מ״ז.
15. ראו הנספח למסכת דמאי.
16. האריך בכך פליקס, כלאים, עמ׳ 30-25.
17. כגון קהלת רבה, ט א, ומשנת בבא מציעא שתצוטט להלן. הר״ש פירש שגפה היא גדר ללא טיח. אבל פירוש זה קשה, שכן בארץ ישראל הקדומה היו כל גדרות השדה ללא טיח, הוא הדין לקירות הבתים. אבל ייתכן שגפה היא גדר רעועה וגסה יותר.
18. לרשימה חלקית של משניות מעין אלו ראו ספראי, הכרעה כבית הלל.
19. ראו פירושנו לפסחים פ״ז מי״ב.
20. ספראי, הקהילה, עמ׳ 199-189; דר, שומרון, עמ׳ 229-196.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ט) הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת שָׂדֵהוּ קָרַחַת קָרַחַת מִכָּל מִין, עוֹשֶׂה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע קָרָחוֹת לְבֵית סְאָה, מִקָּרַחַת לְבֵית רֹבַע, וְזוֹרֵעַ בְּתוֹכָהּ כָּל מִין שֶׁיִּרְצֶה. הָיְתָה קָרַחַת אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, זוֹרְעָם חַרְדָּל. שָׁלֹשׁ, לֹא יִזְרַע חַרְדָּל, מִפְּנֵי שֶׁהִיא נִרְאֵית כִּשְׂדֵה חַרְדָּל, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תֵּשַׁע קָרָחוֹת מֻתָּרוֹת, עֶשֶׂר אֲסוּרוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אֲפִלּוּ כָל שָׂדֵהוּ בֵּית כּוֹר, לֹא יַעֲשֶׂה בְתוֹכָהּ חוּץ מִקָּרַחַת אַחַת.
He who wants to turn his field into patches1 for all different kinds makes 24 patches per bet seah, each patch one bet rova‘, and sows in each one any kind that he desires. If there were one or two patches2, he may sow them with mustard; three he should not sow because that would look like a mustard field, the words of Rebbi Meïr3. But the Sages say, nine patches are permitted, ten are forbidden4. Rebbi Eliezer ben Jacob says, even if its field is a bet kor5, he should not make in it more than one patch.
1. Arabic קַרָאח “terrain appropriate for being sown,” used here for equal patches all sown or planted with different kinds. Clearly, R. Meïr cannot require the patches all to be square and equal, since 24 is not a square number. Since a seah contains 24 rova‘, each plot will have just the minimal size that allows different seeds to be sown. Since the patches have to be rectangular and equal in shape, on a field of 50 by 50 cubits the sides of the rectangles are 50/4=12.5 by 50/6=8. 3̄ cubits (or 50/3=16.6̄ by 50/8=6.25 cubits.)
2. A new statement. If an otherwise continuous field has two square excisions of a bet rova‘ each, separated from one another, he may sow both of them with mustard because that is still less than a commercial crop. Three he may not sow because the yield would be enough for a commercial crop and would make the remainder kilaim.
3. The entire Mishnah up to here is R. Meïr’s.
4. This is explained in the Halakhah. Maimonides, who insists that a קרחת must be square, takes as model of the 50 by 50 cubits field a five-by-five square checkerboard. All white fields in the first, third, and fifth rows are squares of a bet rova‘ each (squares of √2500/24 = 10.207 cubits edge length) while the black fields in these rows are rectangles of edge lengths 10.207 and 9.69 cubits. In rows 2 and 4, the black fields are squares of a bet rova‘, the white fields are rectangles of edge lengths 9.69 and 10.207 cubits. Together, they fill the large square, but only the nine fields selected first may be sown and all others must lie fallow.
According to Maimonides, the number 9 as maximum of patches is a mathematical fact. In the interpretation of R. Simson who admits rectangular patches, 10 patches would be possible but are forbidden. In a 4-by-6 checkerbord, a valid centrally symmetric configuration of 10 patches might contain (1,1) (1,4) (2,2) (3,1) (3,3) (4,2) (4,4) (5,3) (6,1) (6,4). The expression “ten are forbidden” supports R. Simson.
5. 1 kor = 30 seah. 1 bet kor = 75’000 square cubits, larger than the bet kor appearing in cuneiform documents.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ט] הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת שָׂדֵהוּ קָרַחַת קָרַחַת מִכָּל מִין, עוֹשֶׂה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע קְרָחוֹת לְבֵית סְאָה, א
מִקְרַחַת בֵּית רֹבַע, וְזוֹרֵעַ בְּתוֹכָהּ כָּל מִין שֶׁיִּרְצֶה.
הָיְתָה קָרַחַת אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, זוֹרְעָן חַרְדָּל.
שָׁלוֹשׁ, לֹא יִזְרַעֵם חַרְדָּל, מִפְּנֵי שֶׁהִיא נִרְאֵית כִּשְׂדֵה חַרְדָּל.⁠ב דִּבְרֵי רֶבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: תֵּשַׁע קְרָחוֹת מֻתָּרוֹת, וְעֶשֶׂר אֲסוּרוֹת.
רֶבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֲפִלּוּ כָל שָׂדֵהוּ בֵית כּוֹר, לֹא יַעֲשֶׂה בְתוֹכָהּ חוּץ מִקָּרַחַת אַחַת.
א. בכ״י: וְאַרְבָּעָה
ב. בכ״י: שהוא נראה
קרחת – חלק מן הארץ מרובע וכבר התבאר שרובע הוא חלק מכ״ד בסאה ובארתי כמו כן שבית סאה הוא נ׳ אמה על נ׳ אמה א״כ יהיה בית רובע עשר אמות וחומש על י׳ אמות וחומש בקירוב וא״ר מאיר כי כשהיו אלו המקומות מרובעות מותר לו לזרוע מין בכל מקום בפני עצמו מפני שהם נראים נבדלים אלו מאלו בשביל שהם מרובעים ומותר לו. לזרוע שני מקומות מהם חרדל אבל ג׳ מקומות סמוכות אסור מפני שנראים כשדה חרדל ויהיו אותם המינים האחרים כלאים ומה שאמר בחרדל מפני שזה הצמח אינו כמו החטים והשעורים ושאר הקטניות שיזרעו מהן שדות רחבות אבל יזרע מהם שיעור מועט ושדה חרדל הגדול שלש קרחות ומפני זה יראה שדה חרדל ואילו זרע שלש קרחות ממין אחר לא היה נראה אותו המקום שדה. וחלקו חכמים על זה ואמרו שאסור לו לזרוע קרחת מכל מין אלא אם היו תשעה קרחות לבית סאה וכל קרחות מהם בית רובע שיהיו רחוקין זו מזו מרחק שוה ויהיה בין כל קרחת וקרחת קרוב מקרחת אחת בלא זריעה וביאור זה שבית סאה נ׳ על נ׳ ובית רובע עשר וחומש על עשר וחומש ונשאר בין כל קרחה וקרחה ט׳ אמות וג׳ חמשיות וחצי חומש וזה קרוב משיעור קרחת וזה צורתו:
ואם ישים בבית סאה עשר קרחות אסור לו מפני שהמרחק ביניהם אינו שוה ויהיו קרובין אלו לאלו וזהו ענין מה שאמרו בגמרא ר׳ מאיר אומר אפי׳ סמוכות ורבנן סברי ובלבד שלא יהו סמוכות: ״
ואמר ר׳ אליעזר בן יעקב ואפי׳ היתה שדהו בית כור אסור לזרוע בו מין אחר חוץ מקרחת אחת ובית כור הוא כמו בית סאה שלשים פעם מפני שהכור שלשים סאה על כן יהיה מדת בית כור חמשה ושבעים אלף ואם תשים אותה מרובעת יהיה בצלע שלה מאתים ושלשה ושבעים ושש שביעיות בקירוב והלכה כחכמים:
כ״ד קרחות לגבי בית סאה ובכל קרחה זורע מין א׳ ובית סאה הוא חמשים על חמשים אמה (יג) וכשאתה עושה מהן כ״ד קרחות נמצאת כל קרחה י׳ אמות וב׳ טפחים ומחצה אורך על י׳ אמות רוחב כיצד שאם תעשה מהם כ״ה קרחות נמצא כל קרחה י׳ על י׳ אמות קח אחת מהן ותחלקנה לכ״ד רצועות נמצא כל רצועה ב׳ טפחים ומחצה רוחב על אורך עשר שהאמה בת ו׳ טפחים נמצאו תשעה טפחים לי׳ אמות ותן אלה הקטנות אחת אחת על כל הגדולות.
מרקחת לבית רובע. שהרי יש בסאה כ״ד רבעים של קב: כל מין שירצה. ולא בעי ר״מ הרחקה כלל.
היתה
בתוך שדה תבואה קרחת אחת של בית רובע או שתי קרחות זורען חרדל דאינו נראה כשדה חרדל בתוך תבואה אבל שלשה קרחות נראה כשדה חרדל בתוך שדה תבואה ואסור:
וחכ״א ט׳ קרחות מותרות. ארישא דרוצה לעשות שדהו קרחת קיימי דמהנך דכ״ד אמה אין מותר לזרוע מכל מין אלא התשע כיצד כשאתה מחלק חמשים על חמשים לחמש שורו׳ ואח״כ תחלק שורה ראשונה ושלישית וחמישי׳ כל אחת לחמש בית רובע זורע בכל שורה ג׳ בית רובע ורובע בור מפסיק ביניהן שזורע בכל א׳ בית רובע ומניח בית רובע ושורה כולה בורה וכן רביעית נמצא זורע תשע רביעיות שיש בית רובע בור מפסיק בין כל א׳ וא׳ ואי אפשר לזרוע השאר שלא יסמוך.
קָרַחַת. מָקוֹם פָּנוּי שֶׁאֵינוֹ זָרוּעַ כְּשֶׁהוּא מְרֻבָּע קָרוּי קָרַחַת, כְּמוֹ בְּקָרַחְתּוֹ (ויקרא יג) דְּהַיְנוּ שֶׁנִּמְרַט הַשֵּׂעָר וְהַמָּקוֹם חָלָק:
עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה קָרָחוֹת לְבֵית סְאָה. וּבְכָל קָרְחָה זוֹרֵעַ מִין אֶחָד. וּבֵית סְאָה הוּא חֲמִשִּׁים אַמָּה עַל חֲמִשִּׁים אַמָּה, וּכְשֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה בוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע קָרָחוֹת נִמְצֵאת כָּל קָרְחָה עֶשֶׂר אַמּוֹת וּשְׁנֵי טְפָחִים וּמֶחֱצָה אֹרֶךְ עַל עֶשֶׂר אַמּוֹת רֹחַב. כֵּיצַד, אִם תַּעֲשֶׂה מֵחֲמִשִּׁים עַל חֲמִשִּׁים עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ קָרָחוֹת תִּהְיֶה כָּל קָרְחָה עֶשֶׂר עַל עֶשֶׂר, קַח אַחַת מֵהֶן כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע קָרָחוֹת וּתְחַלְּקֶנָּה לְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע רְצוּעוֹת, נִמְצָא כָּל רְצוּעָה שְׁנֵי טְפָחִים וּמֶחֱצָה רֹחַב עַל אֹרֶךְ עֶשֶׂר, שֶׁכָּל אַמָּה הִיא בַת שִׁשָּׁה טְפָחִים, הֲרֵי שִׁשִּׁים טְפָחִים לְעֶשֶׂר אַמּוֹת, תֵּן כָּל רְצוּעָה מֵאֵלּוּ לְרֹאשׁ כָּל קָרְחָה, נִמְצֵאת כָּל קָרְחָה עֶשֶׂר אַמּוֹת וּשְׁנֵי טְפָחִים וּמֶחֱצָה אֹרֶךְ עַל עֶשֶׂר אַמּוֹת רֹחַב:
מִקָּרַחַת לְבֵית רֹבַע. שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בִּסְאָה עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רְבִיעִית שֶׁל קַב, תֵּן אוֹתָם לְעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה קָרָחוֹת, הֲרֵי לְכָל קָרְחָה בֵּית רֹבַע:
כָּל מִין שֶׁיִּרְצֶה. וְלֹא מַצְרִיךְ רַבִּי מֵאִיר הַרְחָקָה כְּלָל דְּכֵיוָן דִּמְרֻבָּעוֹת הֵן נִרְאוֹת מֻפְרָשׁוֹת וּמֻבְדָּלוֹת זוֹ מִזּוֹ:
הָיְתָה. בְּתוֹךְ שְׂדֵה תְבוּאָה קָרַחַת אַחַת שֶׁל בֵּית רֹבַע אוֹ שְׁתֵּי קָרָחוֹת:
זוֹרְעָם חַרְדָּל. דְּאֵינוֹ נִרְאֶה כִּשְׂדֵה חַרְדָּל בְּתוֹךְ שְׂדֵה תְבוּאָה, אֲבָל שְׁלֹשָׁה קָרָחוֹת נִרְאוֹת כִּשְׂדֵה חַרְדָּל בְּתוֹךְ שְׂדֵה תְבוּאָה, לְפִי שֶׁאֵין רְגִילוּת לִזְרֹעַ מִן הַחַרְדָּל שָׂדֶה גְדוֹלָה. וּשְׁאָר מִינִים אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה קָרָחוֹת אֵינָן נִרְאִין כְּשָׂדֶה, כֵּיוָן שֶׁרְגִילִין לִזְרֹעַ מֵהֶן הַרְבֵּה בְּיַחַד:
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים תֵּשַׁע קָרָחוֹת מֻתָּרוֹת. אַרֵישָׁא קָמְהַדֵּר, דְּקָאָמַר רַבִּי מֵאִיר דְּזוֹרֵעַ כָּל עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע קָרָחוֹת מִכָּל מִין שֶׁיִּרְצֶה, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים לִסְמֹךְ מִין אֵצֶל מִין אַחֵר, אֶלָּא עוֹשֶׂה לְבֵית סְאָה עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ קָרָחוֹת דְּהַיְנוּ חָמֵשׁ שׁוּרוֹת, וְכָל שׁוּרָה מֵחָמֵשׁ קָרָחוֹת, וְזוֹרֵעַ קָרְחָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל שׁוּרָה רִאשׁוֹנָה וּמַנִּיחַ שְׁנִיָּה שֶׁאֶצְלָהּ בּוּרָה, וְזוֹרֵעַ שְׁלִישִׁית וּמַנִּיחַ רְבִיעִית בּוּרָה, וְזוֹרֵעַ חֲמִשִּׁית וּמַנִּיחַ שׁוּרָה שְׁנִיָּה כֻּלָּהּ בּוּרָה וְזוֹרֵעַ מִשּׁוּרָה שְׁלִישִׁית קָרְחָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁלִישִׁית וַחֲמִשִּׁית וּמַנִּיחַ שׁוּרָה רְבִיעִית כֻּלָּהּ בּוּרָה וְזוֹרֵעַ מִשּׁוּרָה חֲמִשִּׁית קָרְחָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁלִישִׁית וַחֲמִשִּׁית, הֲרֵי תֵּשַׁע קָרָחוֹת זְרוּעוֹת לְבֵית סְאָה:
עֶשֶׂר אֲסוּרוֹת. שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיְּהֵא מַפְסִיק בֵּין כָּל קָרַחַת וְקָרַחַת כְּשִׁעוּר קָרַחַת, דְּהַיְנוּ בֵּית רֹבַע בְּקֵרוּב. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים:
בֵּית כּוֹר. שְׁלֹשִׁים סְאִים. וְטַעֲמָא דְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב לֹא אִתְפָּרֵשׁ:
קרחת – a free place that is not sown when it is quadrangular like (Leviticus 13:42): "בקרחתו"/”on the bald parr in the front,” which is the hair is plucked (i.e., made bald) and the place is smooth.
עשרים וארבע קרחות לבית סאה – and in every quadrangular patch [that is not sown] he sows one kind/ species. And a Bet Seah/a field requiring one Seah of seed is fifty cubits by fifty cubits, and when you make in it twenty-four patches, it is found that each quadrangular patch is ten cubits and two and one-half handbreadths length by ten cubits width. How so? If you make [in a field] from fifty [cubits] by fifty [cubits], twenty five quadrangular patches, each quadrangular patch will be ten cubits by ten cubits; take one of them in order that twenty-four quadrangular patches will remain and divide them into twenty-four strips, it is found that each strip will be two and one-half handbreadths wide by a length of ten [handbreadths] for each cubit is six handbreadths which are sixty handbreadths, for ten cubits, give each strip from these at the head of each quadrangular patch, it is found that each quadrangular patch is ten cubits and two-and-one-half handbreadths length by ten cubits width.
מקרחת לבית רובע – For in a Seah there are twenty-four square quarters of a Kab; place them for the twenty-four quadrangular patches so that each quadrangular patch will have one piece of ground of the capacity for one Rova of seed.
כל מין שירצה – but Rabbi Meir did not require distancing a all for since they are quadrangular, they appear as separated and distinguished one from another.
היתה – within the field one quadrangular unsown patch of the capacity for one Rova of seed or two quadrangular unsown patches.
זורעם חרדל – that it doesn’t appear like a field of mustard within a field of field of grain, but three quadrangular unsown patches appear like a field of mustard within the field of grain, because it is not normal to sow from the mustard a large field. But for the rest of the species, even three quadrangular unsown patches do not appear like a field because they regularly sow from them a lot together.
וחכמים אומרים תשע קרחות מותרות - The Sages are replying to the first clause, for when Rabbi Meir states that one sows all twenty-four quadrangular unsown patches from any species that he desires, but the Sages prohibit placing one species next to a different species, but rather one makes a Bet Seah/a field requiring one Seah of seed of twenty-five quadrangular unsown patches which are five rows and each row from the five quadrangular unsown patches and he sows the first quadrangular unsown patch of the first row and leaves the second that is next to as fallow ground and he sows the third and leaves the fourth as fallow ground and sows the fifth and leaves the second row entirely as fallow ground and sows from the third row the quadrangular unsown patch and the third and the fifth and leaves the entire fourth row as fallow ground and he sows from the fifth row the first, third and fifth quadrangular unsown patches, there are nine quadrangular unsown patches that are sown for a Bet Seah.
עשר אסורות – that there needs to be a partition/separation between each and every quadrangular unsown patch like the measurement of a quadrangular unsown patch which is the capacity for one Rova of seed in nearness. And the Halakha is according to the Sages.
בית כור – the language of Seahs. But the reason of Rabbi Eliezer ben Yaakov is not explained.
הרוצה לעשות שדהו קרחת קרחת כו׳. כ׳ בס׳ כריתות בלשון לימודים שער ב׳ סי׳ פ׳. וז״ל מצינו תנא שמזכיר אמות וכל אמה בת ששה טפחים וכשמזכיר מחצה ר״ל באמה בת חמשה טפחים. בתוספתא דכלאים וכמה היא מדת רובע עשר אמות ומחצה מרובעים ולא תמצא המנין הזה מכוון אם לא תאמר שהאמות בנות שש טפחים ואז תוסיף על האורך שני טפחים ומחצה מאותם טפחים ולא הוי חצי אמה וא״כ חצי אמה דקאמר ר״ל מנין טפחים שמונין לאמה בת ה׳ טפחים לחצי אמה דהיינו ב״ט ומחצה. ודו״ק. דתנן במתני׳ פ״ב דכלאי׳ הרוצה לעשות קרחת קרחת מכל מין עושה כ״ד קרחות לבית סאה מקרחת לבית רובע ותמצא הרובע עשר על עשר ועוד להוסיף על האורך שני טפחים ומחצה באמה בת ששה דבית סאה נ׳ על נ׳ והרובע של קב הוי א׳ מכ״ד לסאה דסאה ששה קבין ובבית סאה יש בה כ״ה רצועות עשר על עשר קח כ״ד רצועות י׳ על י׳. והרצועה הנשארת של י׳ על י׳ בעשר אמות יש ס׳ טפחים באמה בת ו׳ טפחים לכל שתי רצועות צריך להוסיף באורך ה׳ טפחים נמצא לי״ב רצועות ה׳ פעמים י״ב והיינו ס׳ דהרצועה של י׳ על י׳ יש בה ס׳ פעמים ס׳ טפחים ע״כ:
וחכמים אומרים כו׳. כתב החכם הרי״א ז״ל נראה לי שרבי מאיר אמר שני דברים דין כ״ד קרחות ודין היתה קרחת א׳ וכו׳ וחכמים חולקים על חלוקת כ״ד קרחות וראב״י אינו חולק אלא על דין היתה קרחת אחת או שתים וכו׳ וכך יש במס׳ סוכה פ״ג ר׳ ישמעאל אומר ג׳ הדסים וכו׳. אפי׳ שנים קטומים וכו׳ ר״ט אומר וכו׳ ר׳ עקיבא אומר כשם וכו׳ וע״ש ע״כ. ועל מה שפי׳ ר״ע ז״ל קרחת מקום פנוי כתב הוא ז״ל פי׳ זה אינו נראה דהא קאמר שזורע את כולם ונראה דשדה שהיא עשויה ערוגות ויש בה מינין הרבה היא נקראת קרחת מפני שאין צורת כל הזרעים שוין שזה צבעו שחור וזה אדום וזה ירוק והוא נראה כקרחת ע״כ. עוד כתב על מ״ש ר״ע ז״ל עשר אמות וב׳ טפחים ומחצה אורך על עשר אמות רוחב. כתב פי׳ זה אי אפשר להיות לחלק שדה מרובעת שהיא נ׳ על נ׳ אמה לקרחות מרובעות שכל קרחת תהיה עשר אמות וב׳ טפחים [ומחצה] אורך על עשר אמות רוחב כי א״א לשבר את המדה ולחתכה לרצועות וליתן את המותר שבאורך לרוחב. אלא נראה שא״צ שתהיינה הקרחות מרובעות לגמרי אלא כשהבית סאה הוא מרובע יעשה שאורך כל קרחת י״ב אמה וחצי ורוחב ח׳ אמות ושליש. ונ״ל דלענין ירק אין מותר אלא ט׳ קרחות וזהו שנינו לק׳ ירק בירק כו׳ ע״כ. והרמב״ם פסק כחכמים וכתב שכל קרחת בית רובע ונמצא רחוק בין קרחת וקרחת קרוב לעשר אמות פחות רביע שכל ב״ס נ׳ על נ׳ ע״כ. ושם בהשגות כתב הראב״ד ז״ל מקום הזרע נקרא קרחת וכתב עליו מהר״י קארו ז״ל ופשוט הוא ולא הוצרך לכתוב כן אלא משום דלשון קרחת משמע שהוא מקום קרח בלא זרעים וירקות וקאמר דהוי אפכא דמקום הזרע הוא הנקרא קרחת ע״כ וזהו שלא כפי׳ הר״ש ז״ל והרא״ש ור״ע ז״ל שהם כוונת פירושם שפרשו מל׳ קרחה שנקרח מן השער שכן זה מקריח שדהו ממין הזרוע בו כדי לזרוע בו מין אחר והרמב״ם ז״ל פי׳ דלפי שהמקום מרובע קראו קרחת ולמקום ארוך קראו משר. ובירושלמי היך עבידא תלת ותרתי וחדא ותרתי וחדא וצייר הרש״ש ז״ל כזה % וז״ל דלר״מ ד׳ שורות יש בהן ה׳ טבלאות ושורה חמשית אין בה אלא ד׳ טבלאות דהויין כ״ד טבלאות. ורבנן סברי בעינן שלא יהא שם שום מין סמוך לו וכ״ש מקיף לו מד׳ צדדיו הלכך בשורה ראשונה זורעין בה ג׳ רובעין לג׳ מינין ויחריבו ב׳ רובעין ובשניה שנים צ״ל רובעין זרועין.] זורעין זרעים ושלשה בורים שלא לחבוש ולא לסמוך. ובשלישית אחת זרועה ותו לא. וברביעית שנים זרועים ושלשה בורות ובחמישית אחת זרועה ותו לא ע״כ בקיצור מופלג. והקשה על פי׳ הר״ש ז״ל שהביאו כבר הר״ע ז״ל וגם הקשה על פי׳ הרא״ש ז״ל. וכתב עוד וז״ל וא״ת ולפי׳ דידן אמאי לא שרו רבנן לזרוע י״ב רובעין ותהא א׳ בקרן זוית של דרום ומזרח וב׳ בשורה שלישית דהא אינה סמוכה ולא חבושה ונ״ל דעיקר דברים הללו הוא דרבנן אזלי לטעמייהו דתניא בתוספתא וכמה היא מדת רובע עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעות ר׳ יוסי אומר אפי׳ ארכו כשנים ברחבו ע״כ ופי׳ ר״ש ז״ל עלה האי מחצה באמה בת חמשה והעשר באמה בת ששה ומרובעות דקתני לא שיהא הרוחב כאורך שאין בית רובע עולה כ״א עשר אמות וב׳ טפחים ומחצה על רוחב עשר אמות ותו לא ע״כ ותימה גדול הוא דקתני בה בהדיא עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעות ולימא רבינו שמשון ז״ל דלאו דוקא. וראיתי להרמב״ם ז״ל שכתב בפ״ג כלשון הזה שדה שהיתה זרוע מין תבואה ובקש לזרוע בתוכה מין תבואה אחרת בשדה (אחר) [אחת] מרחיק ביניהן בית רובע והוא כעשר אמות וחצי אמה על עשר אמות וחצי אמה מרובע א״ה לפנינו כתוב כעשר אמות וחומש אמה על עשר אמות וחומש אמה וע״ש ברדב״ז ובכ״מ:] בין מן האמצע בין מן הצד ואם לא היה בהן כשיעור אסור ואינו לוקה עד שיהו קרובים בתוך ששה טפחים ע״כ דברי רבינו בספרים המדוייקים והכי מסקי׳ לעיל בשלהי פ״ק דמכלתין והראב״ד ז״ל נזדמנה לו נסחא משובשת שהיה כתוב בה ואינו לוקה עד שיהו קרובים בתוך טפח ולכך השיג עליו א״א אין הדברים הללו אמורים אלא לדעת ר׳ יהודה אבל לדעת חכמים לאסור בבית רובע וללקות בו׳ טפחים ולר׳ יהודה לאסור בו׳ טפחים וללקות בטפח ע״כ ולפי גרסתו יפה השיג עליו אבל טעות היה בספרו ז״ל אבל מ״מ אתה רואה ששני הרבנים הללו ז״ל מוסכמים כדברי התוספתא ואמת הוא ומרובעת דוקא קתני. ונ״ל לפרשה כן דבפ׳ עושין פסין אשכחן גבי קרפף דר׳ יוסי גופיה דפליג הכא אזיל לטעמיה התם ואמר דאפי׳ ארכה כשנים ברחבה מותר ור״ע פליג עליה התם ואמר דוקא מרובעת וילפי לה מדכתיב ורוחב חמשים בחמשים ודרשי׳ טול חמשים וסבב חמשים כדאיתא התם ומש״ה גבי קרפף דאיכא דבר מועט לא בעי׳ ליה אלא דוקא מרובע הוא דבעי׳ והכא גבי כלאים מחמרי׳ דכיון דאיכא רצועה נותרת של ב׳ טפחים ומחצה בעינן נמי רצועה אחר דכוותה ורבוע ג״כ לקרנה כדי להשוותה מרובעת א״ה לא זכיתי להבין מי מחייב אותנו לתת את כל הרצועה לצד אחד שכדי לרבעה נהיה צריכים לקחת עוד רצועה אחרת דכוותה. ולמה לא נחלק אותה לשניים ונתן מחציתה היינו טפח ורביע לצד א׳ ומחציתה הב׳ לצד הב׳ ולא יחסר לנו רק המרובע של טפח ורביע על טפח ורביע. ועוד שכבר באר הר״מ שרובע מרובע הוא עשר אמות וחומש בקרוב על עשר אמות וחומש בקרוב:] וכיון דנ׳ על נ׳ דהוי בית סאה ממשכן גמרי׳ מודו רבנן לר״ע גבי כלאים דכל חלקי בית סאה דלהוי מרובעים ור׳ יוסי פליג הכא והתם ולא קיי״ל כוותיה ואע״ג דאיפסיקא הלכתא התם כר׳ יוסי היינו משום דעירובין דרבנן אבל גבי כלאים דאורייתא ועוד דחמירי דבעינן כל שיעורייהו שוחקות כדאיתא בפ״ק דעירובין מודו רבנן לר״ע. ונראה בעיני לפרש דאף החצי אמה להוי ג׳ טפחים כשאר האמות דסתמן בת ששה טפחים מן הטעם שהזכרתי א״ה לא מצאתי שהזכיר טעם רק לב׳ טפחים ומחצה שהוא שיעור הרצועה הנותרת אבל ליותר מזה לא שמענו.] והשתא מיתרצא שפיר מתני׳ דאמאי לא שרו רבנן אלא ט׳ קרחות לבית סאה ותו לא האיכא ג׳ טבלאות שאינם לא סמוכות ולא חבושות. אלא היינו טעמא דכיון דבעי לרבנן דכל הטבלאות להויין מרובעות רחבן כארכן וכדפרישית וכדברי התוספתא נמצא שאין בבית סאה רובעין בשיעורן ובמשפטן אלא כ״ב ותו לא דהא כי מפרנסינן אורך ורוחב כל בית רובע ורובע בג׳ טפחים הוא דמפרנסינן וכך הוא הענין. בית סאה הוו להו כ״ה טבלאות של י׳ אמות על י׳ אמות קח טבלא א׳ וחלקה לעשרים רצועות כל רצועה רחבה ג׳ טפחים וארכה עשר אמות ושים כל רצועה ורצועה לכ׳ טבלאות לצד מזרח נמצאו עשרים טבלאות י׳ אמות וג׳ טפחים מן המזרח למערב ומן הדרום לצפון רחבים עשר אמות ותו לא קח טבלא אחרת וחלקה לעשרים רצועות אחרות כל רצועה רחבה ג׳ טפחים וכו׳ ופרנס אותן כ׳ טבלאות לצד צפון ונמצאו עכשיו עשרים טבלאות מרובעות ארכן כרחבן י׳ אמות וחצי אמה על י׳ אמות וחצי אמה אלא שקרניהם פגומות צא ופרנס שתי טבלאות אחרות לארכן ולרחבן ובעי כל חדא שתי רצועות ארכן עשר אמות ורחבן ג׳ טפחים ולפרנסם למזרח ולצפון כמו האחרות ובעינן להרוס טבלא אחרת ולחתוך ממנה שתי רצועות רחבן אמה וארכן י׳ אמה ולחלקן ברחבן והוו להו ד׳ רצועות רחבות ג׳ טפחים וארכן י׳ אמה ולתת לטבלא האחת א׳ למזרח וא׳ לצפון וכן לטבלא האחרת ועוד בעינן למלאות קרניהן כ״ב רבועים של ג״ט על ג״ט ובעי׳ רצועה רחבה חצי אמה וארכה י׳ אמות וחלקה לעשרים חלקים שוין ונמצאו בה כ׳ רבועים רחבים ג״ט וארוכים ג״ט ותן אותן לקרנות נמצאו כל טבלא וטבלא מהעשרים שפרנסנו עשר אמות וג״ט באורך על י׳ אמות וג״ט ברוחב עם הזוית ככל מרובע שוה. ועוד בעינן שתי ריבועים אחרים לקרני שתי טבלאות האחרות שתשבורתן י״ח טפחים טפח על טפח נמצא עכשיו כשפרנסנו כ״ב רובעין בשיעורן ובמשפטן הרסנו שתי טבלאות ועוד מטבלא ג׳ נטלנו ממנו ב׳ רצועות וחצי רצועה ועוד י״ח טפח וכיון דהרוסה היא דלית בה שיעורא בטלה היא. הלכך לרבנן אין בבית סאה רובעים אלא כ״ב במשפטן ובשיעורן וכדפרישנן וכיון דא״א לזרוע בטבלא של נ׳ על נ׳ דליהוו הזרועין כמשפטן מרובעות והקרחות ג״כ כמשפטן הוצרכו להחריב עוד טבלא אחרת כאשר אתה רואה ונתגלה א״ה לא זכיתי להבין אם רצונו שיהיו זרועים בבית סאה המרובע שהיא נ׳ על נ׳ יקשה כי לפ״ז לא יוכל למצוא בתוכה רק ד׳ שורות של ד׳ ד׳ טבלאות מרובעות י׳ אמות ומחצה על י׳ אמות ומחצה ויהי׳ שטח מרובעם מ״ב אמה על מ״ב אמה וישאר ח׳ אמות מצד מזרח וח׳ אמות מצד צפון וא״כ אינו יכול לזרוע בשורה הראשונה נ׳ טבלאות של עשר ומחצה ואפילו אם יזרע גם בשורה הנ׳ ב׳ טבלאות לא יוכל לזרוע בס״ה רק ח׳ טבלאות. ואם לא יקפיד על רבוע הבית סאה כ״א על רבוע הטבלאות מה הועיל בזה שהוציא לפי חשבונו שאין בכל הב״ס רק כ״ב רובעין אם יסודרו חמשה טבלאות ומחצה באורך וארבעה ברוחב ולמה לא יזרע ג׳ בשורה הראשונה ושנים בשניה ושלש בשלישית ושנים ברביעית ויהיו עשר. וצ״ע.] טעמה של משנתינו דאין לזרוע בה עשר וברוך הקדוש בספירותיו עשר עכ״ל ז״ל. וראיתי לצייר הנה ג״כ מה שמצאתי בעלה ישן כתיבה אשכנזית וזה לשונה הרוצה לעשו׳ שדהו קרחת קרחת ורוצה לזרוע בכל קרחת מין אחד שדה שהוא נ׳ על נ׳ אמרו שהוא יכול לעשות כ״ה קרחות וכל קרחת זרועה תהי׳ עשר אמות וחומש וחרב שבין קרחת לקרחת יהי׳ ט׳ אמות ושלש חומשיו׳ וחצי ובין הכל היה חמשים אמות וזה צורתו % לפי דעת חכמים וזו הצורה % לפי דעת ר״מ והיא קרחת א׳ מן הכ״ד קרחות שמאחר שאתה רואה הנה מאה אמות בשבור מרובעו׳ עם חומשיהן שעלו עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש שהם ק״ד אמות וחלק קטן אחד מכ״ה משם תבין לספור כל שא׳ הקרחו׳ שיעלו כל הכ״ד קרחות עד אלפים וחמש מאות עם חומשיהן. ויש לנו חלק מן הארץ שהוא חמשים על חמשים אמה ויעלו כ״א מהחלקים כ״ה עשר על עשר אמה {הגה״ה. פי׳ כשתחלק אלפים וחמש מאות לכ״ה חלקים יהיה כל חלק עשר על עשר:} שהם כולם אלפים וחמש מאות אמות בשבור ואנו רוצים לעשות מן הכ״ה כ״ד וע׳ בזו הצורה שלמעלה שהיא עשר על עשר אמות אחד מן הכ״ה חלקים ויתר החומש אשר משני הצדדין ועתה טול את החומש ומנה כי יהיה ארבע אמות וחלק א׳ מכ״ה חמשיות. שתמצא ק״ד אמה וחלק א׳ מכ״ה בשבור. ועתה אלמדך שתעשה זה החשבון. אתה ידעת כי חמש חומשיות באמה ותמצא בצורה שלמעלה עשרים חמשיו׳ והחלק הקטן שהוא חומש חמשית בין הכל ד׳ אמות וחומש חמשית וכשתעשה כ״ד חלקים מן החלק שהוא חמשים על חמשים כל חלק וחלק יהיה מאה וד׳ אמות וכ״ה חומש חמשית ועוד ישאר לך א׳ חומש חמישית ע״כ מה שמצאתי וע׳ בפי׳ הרמב״ם ז״ל אם הוא פי׳ לפירושו ז״ל. לשון הח׳ הר״ר יהוסף אשכנזי ז״ל פי׳ ר״ע ז״ל ומניח שורה שנייה כולה בורה וכו׳. בירושלמי קאמר שלרבנן צריך שלא יהיו סמוכות וגם שלא יהיו חבושות וקאמר א״כ איך זורעים ט׳ קרחות שלא יהיו סמוכות ולא חבושות וקאמר תלת ותרתין וחדא ותרתי וחדא. ופי׳ הדבר הוא שבמקום שיש כ״ה קרחות שכל קרחת היא בית רובע דהיינו בשדה מרובע שהוא בית סאה ורובע. באותה שדה אפשר לזרוע ט׳ קרחות כזה % כן נ״ל לפרש ופי׳ המחבר אינו נראה כלל עכ״ל ז״ל. וע׳ תי״ט שהעלה דשאני ראש תור א׳ מהרבה ראש תור ביחד ולזה אפי׳ ראש תור א׳ לא נתיר בכאן ע״ש ובזה ניחא לי הא דלא תני וחכ״א עד ט׳ קרחות מותרות ותו לא אלא דאי הוה תני הכי ה״א דאה״נ דבהנהו דשייך בהו טעם ראש תור דשרי נמי אלא דתנא לא איירי בהכי להכי הדר תני עשר אסורות לאשמעי׳ דאפי׳ הנהו שהדעת נוטה להתירן מטעם ראש תור גם המה בכלל האיסור ואפי׳ אחת מהנה כך נלע״ד לפי דרכו של הרב הנזכר נר״ו:
קרחת. פירש הר״ב מקום פנוי שאינו זרוע וכ״פ הר״ש. ועל שם שמתחילה קודם הזריעה חולק השדה לחלקים קורא כולן קרחת קרחת בין הנשארים בלתי זרועים ובין הנזרעים. והראב״ד בפרק ד׳ מהלכות כלאים כתב מקום הזרע נקרא קרחת. ונראה לי שרוצה לומר נקרא גם כן קרחת לא כדברי כסף משנה שפי׳ דרוצה לומר דוקא מקום הזרע דמ״ט. ומ״ש הר״ב כשהוא מרובע. כלומר דאילו ארוך היינו משור. וז״ל הרמב״ם בפרק הנזכר ומה בין המשור לקרחת שהמשור ארוך והקרחת מרובעת. ע״כ. ומכל מקום אינו מרובע שוה הצלעות ממש שאי אפשר לך לרבע בית סאה מרובע לעשרים וארבעה חלקים שיהיה כל חלק מרובע שוה הצלעות שתצטרך לעשות ששה שורות של ארבע ארבע יעלה כל חלק שנים עשר אמות ומחצה על שמונה אמות ושליש. אבל יקרא גם כן מרובע אע״פ שאינו שוה הצלעות כי תמונות רבות בכלל המרובע ואין להאריך בהם. ובתוספתא וכמה רובע עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעת. רבי יוסי אומר אף ארכה כשנים ברחבה. וכבר כתב הר״ב במשנה ו פרק ג דפאה דשיעור עשר אמות וכו׳ שהן בקירוב ובעל כסף משנה כתב בפרק ג דמחצה דבתוספתא לאו דוקא. והר״ש כתב במשנה דלקמן המחצה באמה בת חמשה טפחים והעשר באמה בת ששה טפחים:
זורעם חרדל. ומתני׳ דלעיל דלא כרבי מאיר ולא הוי סתם ואח״כ מחלוקת. דחכמים ל״פ הכא לענין חרדל. אבל אין נראה לפרש דלהכי לא פליגי משום דבקרחת המרובע סבירא להו נמי דחרדל שרי דאם כן הוי ליה להרמב״ם לפסוק כן בחיבורו:
שלש לא יזרע חרדל. פי׳ הר״ב שנראה כשדה חרדל אבל בפחות מכן לא. והיינו לענין כלאים. אבל לענין פאה הוי כל ערוגה כשדה בפני עצמה כדלעיל במסכת פאה פ״ג מ״ב. ועיין בפרק דלקמן מ״ב:
תשע קרחות. פירש הר״ב עושה לבית סאה כ״ה קרחות וכו׳. מסתברא דכ״ה קרחות שוים קאמר כל אחת עשר על עשר. אבל הרמב״ם מפרש דקרחת הזרוע היא בית רובע והפנוי שיש בין הקרחות הזרועות הוא פחות מכן. וטעמא נראה שסובר שלא חלקו חכמים על ר׳ מאיר במה שאמר קרחת לבית רובע והוא מפרש קרחת מקום הזרוע כמו שכתבתי לעיל. ואע״ג דבמשנה דלקמן תנן בית רובע לענין הרחקה התם לאו בהרבה קרחות והוי בית רובע דוקא:
עשר אסורות. תימה אמאי לא יהיו אפילו שלש עשרה מותרות והיינו הראשונה ושלישית וחמישית מהשורה הראשונה. ושנייה ורביעית משורה שנייה. וראשונה ושלישית וחמישית משורה השלישית. ושנייה ורביעית משורה רביעית. וראשונה ושלישית וחמישית מהשורה החמישית ואע״פ שבזויות נוגעים הזרעים זה בזה הא שרי ראש תור במ״ז. והרמב״ם כתב בסוף פ״ג מהלכות כלאים דכ״ש שתי זויות הנוגעות זו בזו וכמ״ש בתחלת פירושו לרפ״ג. וי״ל כמו שפי׳ רש״י במסכת שבת פרק ר״ע דף פה ע״ב אדאמרי׳ התם אין ראש תור בירק פי׳ אין תורת ראש תור אלא משדה גדולה לערוגה או מערוגה לתוך שדה גדולה אבל שתי ערוגות לא הוי היכר אלא דומה כאילו הן אחת דלא חשיבה כל חד באפי נפשה ע״כ. ובפ״ג מה׳ מתנות עניים קורא הרמב״ם שדה קטנה לחמשים אמה על שתי אמות והיינו חלק אחד מכ״ה לבית סאה והוא פחות מבית רובע. ועיין בפ״ג משנה ד. אבל לדבריו שכ׳ שחלק הזרוע דהכא הוא בית רובע קשיא. ומיהו לשמואל בפי׳ התוס׳ דס״ל התם דיש ראש תור בירק. וכן לפי׳ האחר של רש״י בדר׳ יוחנן דסבר דיש ראש תור בירק. נמי קשיא. ואפשר לומר דשאני ראש תור אחת מהרבה ראש תור ביחד דלא שרי. וא״ת נתיר עשר והיינו שיעשה אחת בראש תור וי״ל דכיון שראוים כולן להעשות ראש תור גזרינן שלא לעשות אפילו אחת. אבל לא ניחא לפרש כן להרמב״ם בפירושו לערוגה דרפ״ג שהוא מתיר ראש תור בערוגה. וי״ל דהתם נמי לא התירו אלא חמשה כמו שאכתוב שם בס״ד. והלכך איכא למימר דבתבואה דבה איירינן השתא לא התירו ראש תור כשזורע מועט ודוקא משדה גדולה וכו׳ התירו. אע״ג דאמר בירוש׳ אמתני׳ ו׳ שמותר להקריח בית רובע ולזרוע בו ה׳ מיני תבואה מק״ו דערוגה. י״ל שלא הביאו בק״ו אלא ה׳ מינים אבל לא לענין ראש תור. [*ומ״ש הר״ב שעושה כ״ה קרחות דהיינו ה׳ שורות וכל שורה מחמש קרחות. לאו בדוקא קאמר שהשורות הנשארות אין צריך לחלקם. ולשון הר״ש ואח״כ תחלק שורה ראשונה ושלישית וחמישית וכו׳]. ומ״ש הר״ב והל׳ כחכמים. אע״ג דמשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי הכא לא אתפרש טעמיה ועיין מ״ח פ״ד:
[*בית כור. פי׳ הר״ב שלשים סאין ושיעורו מפורש ברפ״ז דב״ב]:
{יח} דְּאִלּוּ אָרֹךְ הַיְנוּ מֵשָׁר:
{יט} וְעַל שֵׁם שֶׁמִּתְּחִלָּה קֹדֶם הַזְּרִיעָה חֻלַּק הַשָּׂדֶה לַחֲלָקִים קוֹרֵא קָרַחַת בֵּין הַנִּשְׁאָרִים בִּלְתִּי זְרוּעִים וּבֵין הַנִּזְרָעִים:
{כ} חַרְדָּל. וּמַתְנִיתִין דִּלְעֵיל דְּלֹא כְרַבִּי מֵאִיר:
{כא} אֲבָל בְּפָחוֹת מִכֵּן לֹא. וְהַיְנוּ לְעִנְיַן כִּלְאַיִם, אֲבָל לְעִנְיַן פֵּאָה הֲוֵי כָּל עֲרוּגָה כְּשָׂדֶה בִּפְנֵי עַצְמָהּ כְּדִלְעֵיל בְּמַסֶּכֶת פֵּאָה פֶּרֶק ג׳ מִשְׁנָה ד׳:
{כב} לָאו בְּדַוְקָא קָאָמַר שֶׁהַשּׁוּרוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת אֵין צָרִיךְ לְחַלְּקָם:
{כג} עֶשֶׂר אֲסוּרוֹת. תֵּימַהּ אַמַּאי לֹא יִהְיוּ אֲפִלּוּ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מֻתָּרוֹת, וְהַיְנוּ רִאשׁוֹנָה שְׁלִישִׁית וַחֲמִשִּׁית מֵהַשּׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, וּשְׁנִיָּה וּרְבִיעִית מֵהַשְּׁנִיָּה, וְרִאשׁוֹנָה שְׁלִישִׁית וַחֲמִשִּׁית מֵהַשְּׁלִישִׁית וְכוּ׳. וְעַיֵּן בְּתוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב בַּאֲרִיכוּת:
נט) הרוצה לעשות שדהו קרחת קרחת
ערוגה מרובעת קודם שנזרעה נקראת קרחת:
ס) עושה עשרים וארבעה קרחות לבית סאה
בית סאה הוא נע״נ אמות אם תחלקו לה׳ קרחת אורך על ה׳ קרחת רוחב. יהיה הכל כ״ה קרחת. ויהיה אורך כל קרחה י׳ אמות אורך על י׳ אמות רוחב. וכל אמה בת ו׳ טפחים. קח א׳ מקרחת שרחבה ס׳ טפחים על ס׳ טפחים וחלקה לרחבה לכ״ד רצועות. יגיע לכל רצועה י׳ אמות אורך. על רוחב ב׳ טפחים ומחצה. תן רצועה א׳ לכל קרחה מכל הכ״ד קרחות. א״כ יהיה כל קרחה י׳ אמות אורך. על רוחב י׳ אמות וב״ט ומחצה:
סא) מקרחת לבית רובע
ר״ל וזה שיעור בית רובע הקב. מיהו הא דשרי ר״מ כ״ד קרחות לבית סאה. לאו דוקא. דכ״ש פחות מכ״ד קרחת לפחות מבית סאה דשרי לר״מ. ורק כ״ד דנקט היינו שלא יוסיף על כ״ד קרחות דוגמת ערוגה דלקמן רפ״ג. דרק ו׳ מינים שרי ולא יותר. דכשיוסיף על מניין כ״ד יהיה כל קרחת קטן מרובע ועי״ז יתהווה תערובות. וגם לא יהיה כל קרחת גדול מרובע. דאז מחזי כשדה. וכדקאמר בחרדל מדמחזי כשדה חרדל. וה״ה בשאר מיני זרעים רק בקרחת רובע ס״ל דמותר להסמיכן:
סב) וזורע בתוכה כל מין שירצה
דס״ל לר״מ דמדהן מרובעות נראות מופרשות וא״צ הרחק:
סג) היתה קרחת אחת או שתים
באמצע שדה תבואה. שהיא בית סאה או פחות או יותר:
סד) זורעם חרדל
ומ״ח דלא כר״מ:
סה) שלש לא יזרע חרדל מפני שהיא נראית כשדה חרדל
בתוך שדה תבואה. מיהו דוקא חרדל. אבל שאר זרעים. אפי׳ ב׳ קרחת מחזי כשדה. דרק בקרחת רובע מתיר:
סו) וחכ״א תשע קרחות מותרות
דעושה בבית סאה כ״ה קרחת. ה׳ על ה׳. וזורע בשורה ראשונה ושלישית וחמישית. בכל אחת מהן קרחת א׳ ג׳ ה׳. דהו״ל יחד ט׳ קרחת זרועות. ומניח שורה ב׳ וד׳ פנויות. ואי״ל יזרע י״ג קרחת. דבשורות ב׳ וד׳ יזרע נמי קרחת ב׳ וד׳. ואף שיגעו בזוויות בקרחות שבשורות א׳ ג׳ ה׳. יותרו בראש תור כמ״ז. י״ל דאין היתר ראש תור. רק בין שדה גדולה לקטנה [כך פי׳ רש״י [שבת דפ״ה ב] ותמוה והרי אין לך קטנה בקטנות טפי מהך דלקמן [רפ״ג] ואפ״ה שרי בהו ראש תור. אלא נ״ל דה״ט דאסור משום דקרחת האמצעי שבשורה ב׳ וד׳. יהיה לפ״ז חבוש מכל הצדדים דאפי׳ נגד הקרנות יהיה ב׳ ראש תור סוגר נגד כל קרן וקרן]. מיהו אפ״ה מקילי הכא רבנן טפי מבשאר דוכתי דבעינן בהו בכל תבואה ותבואה הרחק רובע [וכמ״י]. ורק הכא דכל השדה עשוי רבועיי׳ רבועיי׳. סגי להו לרבנן בריחוק י׳ על י׳ אמה. אולם מדמצרכו מרחק י׳ אמות גם ביש כמה ריבועים בהבית סאה. אם כן כל שכן דפליגי אדרבי מאיר דמיקל בקרחת א׳ או ב׳ של חרדל לזרעו בלי הרחק כלל. דלרבנן צריך הרחק רובע:
סז) עשר אסורות
דצריך הפסק כשיעור קרחה בין מין למין:
סח) ר׳ אליעזר בן יעקב אומר אפילו כל שדהו בית כור
הוא שלשים סאה:
סט) לא יעשה בתוכה חוץ מקרחת אחת
נראה לי דמדלא קאמר לא יעשה אותה רק קרחה אחת. שמע מינה דאין ר״ל שיזרע כל הבית כור רק מין א׳ בקרחת א׳ דמהיכא תיתא נימא כן. והרי ודאי יכול לזרוע בבית כור א׳ כמה מינים כשירחיק בין מין למין בית רובע. ודוחק לומר דראב״י פליג אמשנה דלקמן דקאמר׳ בפירוש תבואה בתבואה בית רובע. אלא ה״ק דאפילו בבית כור שכולו זרוע ממין א׳. ויש באמציעותו קרחת א׳ ממין אחר סמוך להמין שחוצה לו סביב מותר. אבל טפי מקרחת א׳ אסור. אבל במרחיק בין מין למין בית רובע ודאי דגם לראב״י שרי. ולרבנן אפילו קרחת א׳ אסור לעשות בתוך השדה כשהוא סמוך למין אחר. בין באמצע בית סאה או באמצע בית כור ויותר:
יא) כך פי׳ הר״ש והר״ב. ולפי פי׳ זה א״א שיהיו הכ״ד קרחת על מקום שהוא נ׳ על נ׳ אמה דעל מקום כזה א״א לעשות כ״ד קרחות שיהיה כל א׳ בארכה י׳ אמות וב׳ טפחים וחצי על רוחב י׳ אמות. אלא הכ״ד רובע יהיו ד׳ קרחת ברוחב על ו׳ קרחת באורך. וא״כ מדכל קרחה ארכה י׳ אמות וב׳ טפחים וחצי על רוחב י׳ אמות. יהיה מקום כל הכ״ד קרחות ס׳ אמה אורך על רוחב מ״א אמה וד׳ טפחים. או ס״ב אמה וג׳ טפחים אורך על רוחב מ׳ אמה שכשתרבע מקום זה או זה ברבוע שוה הצלעות יהיה נ׳ על נ׳ אמה דהיינו בית סאה. וה״ה בעושה כל הכ״ד קרחות. כל א׳ מרובע ממש. דהיינו י׳ אמות וחומש על י׳ אמות וחומש דזהו שיעור בית רובע כמ״ש הרמב״ם הכא שרי רק מדהוא רק רובע בקירוב להכי לא נקטו הכי. ואילה״ק דעכ״פ למה לא נקטו הר״ש והר״ב כפשוטא. שיחלק הבית סאה של נ׳ אמה על נ׳ אמה לכ״ד חלקים ויהיה באמת כל חלק י״ב אמות ומחצה אורך על רוחב ח׳ אמות ושליש. י״ל דא״כ לא יהיה כל א׳ רבוע שוה הצלעות רק רבוע ארוך. ור״מ לא התיר רק בקרחת. דהיינו ערוגה מרובעת. משא״כ ערוגה העשוייה רבוע ארוך. משר שמו. כלעיל מ״ו. ואע״ג דשיעור הקרחת דנקטו רבותינו ארכו ב׳ טפחים יתר על רחבו. עכ״פ כיון דהוא רק פורתא. לא חשיב. ונקרא שפיר רבוע שוה הצלעות. ונ״ל עוד דמה״ט לא סגי ליה לתנא למתני שעושה כ״ד קרחות לבית סאה. ול״ל תו למתני מקרחת לבית רובע. אלא קמ״ל דלא תימא דנ׳ על נ׳ אמה יחלקום לכ״ד חלקים. אלא דא״כ ע״כ שיהיה כל קרחת רבוע ארוך. ובכה״ג לא שרי ר״מ. להכי סיים מקרחת לבית רובע. דהיינו שיהיה ארכו כרובע ורחבו כרובע בקירוב. והרי אם יהיה כל א׳ רבוע ארוך לא יהיה נקרא קרחת. והא דלא סגי ליה למנקט עושה כל קרחת מבית רובע ול״ל למנקט שעושה כ״ד קרחת לבית סאה. נ״ל דאתא למעוטי דהא יתר מבית סאה. כגון סאה ומחצה אסור לעשותן ל״ו קרחות סמוכין זל״ז. או סאתיים אסור לעשותן מ״ח קרחות סמוכין דע״י רבויין מאד מחזי כמעורבין. אבל בפחות מבית סאה כגון חצי סאה שרי לר״מ לעשותו י״ב קרחות וכן שליש סאה מותר לעשותו ח׳ קרחת. דכל שהשטח הנזרע הוא מועט יותר. קיל טפי (כלקמן פ״ג סי׳ ג׳). ועוד נ״ל דמדלא הזכיר התנא סדר הקרחות. כמה קרחות יהיה באורך וכמה ברוחב. ש״מ דא״צ דוקא ו׳ קרחות אורך על ד׳ קרחות רוחב. אלא ה״ה ח׳ אורך על רוחב ג׳. או י״ב אורך על רוחב ב׳. וכ״ש בעומדים כל הכ״ד קרחות בשורה א׳ דשרי. דכל בכה״ג מתמעט העירבוב טפי למראית העין:
גם פירוש משנה זו שנוי במחלוקת ראשונים הקשורה למחלוקת בפרשנות המשניות הקודמות (לעיל מ״ו).
הרוצה לעשות שדהו קרחת קרחת מכל מין – המשנה מבררת מה כמות הזריעה המרבית של מינים שונים (של תבואה). ״קרחת״ בהקשר זה היא ערוגה. השאלה, כמובן, תאורטית, אבל אינה דמיונית. חקלאי רגיל גידל ירקות לעצמו, בחלקות קטנות, וכמובן רצה להימנע מבזבוז שטח חקלאי טוב ולנצל את כולו. פליקס מסביר שהמונח ״קרחת״ מתייחס לחלקות זריעה של תבואה בלבד, ומשמעות המילה כמו שדה הלבן, על שם הצבע השולט בנוף לאחר הקציר1. מכל מקום, להלן מכונה גם ערוגת החרדל ״קרחת״, וגם השטח הריק בכרם הוא ״קרחת״2. לפיכך נראה שהמונח איבד את משמעותו המקורית והיה לכינוי כללי לערוגה.
עושה עשרים וארבעה קרחת לבית סאה מקרחת בית רובע – ״רובע״ הוא רובע קב. בסאה שישה קבים, ובית רובע הוא אחד חלקי עשרים וארבעה של סאה. אם כן, בבית סאה עשרים וארבעה בתי רובע. בית סאה הוא חמישים על חמישים אמה, כלומר 2500 אמה, על כן בית רובע הוא 104 אמות מרובעות, ובלשון חכמים: ״כמה היא מידת בית רובע? עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה, מרובעות. רבי יוסה אומר אפילו ארכה כשנים ברחבה״ (תוספתא כלאים פ״ב ה״ו). המידות אינן מדויקות. עשר אמות וחצי על עשר אמות וחצי הן 110.25 אמה, אך חכמים לא דייקו עד כדי כך3. כפי שנראה במשנה יא, המידה של בית רובע נאמרה בתבואה בלבד, ולכל היותר גם במקרה של קרחות מעורבות תבואה וירק. אבל בקרחות של ירקות השטח הנדרש הוא שישה על שישה טפחים בלבד.
עשרים וארבע חלקות תתקבלנה רק אם השדה הוא מלבני ובו ארבע חלקות בצד הצר ושש בצד הרחב. רק כך תהיינה הקרחות מרובעות (ראו להלן באיור 22). ראשונים כרש״ס ובעל תוספות יום טוב התחבטו בכך, ונמשך אחריהם גם פליקס4, אך אין כל קושי בהעמדה זו. כפי שנראה להלן5 הקרחת אינה חייבת להיות ריבועית6, ומצינו גם דעות שלפיהן היא יכולה להיות בצורת משולש שבסיסו וגובהו עשר אמות ומחצה. אם כן אלו מידות אורך ורוחב או אורך וגובה, ולא מידות שטח מדויקות.
זורע בתוכה כל מין שירצה – בכל קרחת אפשר לזרוע מין שונה, ובסך הכול עשרים וארבעה מינים. ברור שלפי דברים אלו אין צורך בשטח ריק בין מין למין, ובלבד שהערוגות מוגדרות וכל אחת היא שדה בפני עצמה.
היתה קרחת אחת או שתים זורען חרדל שלוש לא יזרע[ם] חרדל מפני שהיא נראה כשדה חרדל – בתוך עשרים וארבע קרחות מותר לזרוע עד שלוש קרחות חרדל בלבד. החרדל מוצג כאן כצמח יוצא דופן. את העיקרון שנינו כבר לעיל במשנה הקודמת. חרדל וחריע הם צמחים המשתלטים על סביבתם וגדלים לגובה, על כן יש חשש שהצופה יסבור שלפניו שדה מעורב בכלאיים. במשנה הקודמת שנינו שלוש דעות בעניין, שלושתן הציגו את החרדל והחריע כצמח מיוחד, אך נחלקו בהיקף המגבלות. שם היה רבי מאיר המחמיר והתיר להקיף בחרדל וחריע רק ערוגות של חסיות (צמחי פקעת). לפי הנוסח במשנה אולי אסר אפילו לסמוך חרדל וחריע לכל ערוגת ירקות, וגם הוא וגם רבי יהודה אסרו סמיכת חרדל לתבואה7. כאמור, משנתנו מדברת בעיקר על תבואה. דומה שבמשנה שלנו המגמה מחמירה יותר. למעשה אסור שהחרדל ינמר את פני השדה כולו. אמנם ההשוואה אינה מדויקת והמקרים במשניות שונים במקצת, אך קשה לתאם את החומרה כאן להיתר המוגבל במשניות הקודמות. ניתן, אפוא, ליישב את הסתירה, אך דומה שאלו מסורות שונות.
דברי רבי מאיר – ברור שרבי מאיר התייחס לסיפא (מספר קרחות החרדל), אבל ייתכן שדבריו כוללים גם את הרישא, כלומר, הדעה שמותר לסמוך שדות ממינים שונים היא רק דעתו של רבי מאיר כפי שנפרש בהמשך (איור 22). הסברנו את המשנה כפשוטה; בספרות הראשונים יש פירושים אחרים, ופירוש מיוחד וחריג לרבי נתן אב הישיבה8.
וחכמים אומרים תשע קרחות מותרות ועשר אסורות – בין הראשונים יש מחלוקת בסיסית בדיני כלאיים המקרינה על פירוש משפט זה. לפי הרמב״ם דברי חכמים חוזרים לרישא, מותר לזרוע רק תשעה מתוך עשרים וארבעה בערוגות (״קרחות״). בעשרים וארבע ערוגות בשדה מרובע ניתן ליצור לכל היותר תשע ערוגות שסביבן תהיה ערוגה ריקה. אם כן, לדעת חכמים אין לסמוך מין אחד ליד מין אחר ויש צורך בערוגת בור.
זו דעתו של הרמב״ם (ראו פירושנו למ״ו) שפירש כך את המשניות הקודמות, כפי שראינו. ההסבר מעורר שתי בעיות מבניות. האחת היא שחכמים אינם חולקים על מספר קרחות החרדל, ולפי הסידור הרגיל במשנה צריכים היו דבריהם להופיע לאחר הרישא באופן כזה: ״הרוצה לעשות שדהו קרחת קרחת מכל מין עושה עשרים וארבע קרחות לבית סאה מקרחת בית רובע דברי רבי מאיר וחכמים אומרים תשע קרחות מותרות ועשר אסורות רבי אליעזר בן יעקב אומר אפילו כל שדהו בית כור לא יעשה בתוכה חוץ מקרחת אחת היתה קרחת אחת או שתים זורען חרדל שלוש לא יזרע [מ]⁠חרדל מפני שהיא נראת כשדה חרדל״.
כך הייתה אמורה להיות המשנה כתובה לפי פירוש הרמב״ם. זאת ועוד, אולי צריך הפרדה בין שדות הזרועים מינים שונים, אך לא שמענו שההפרדה תהיה דווקא על ידי ערוגות ריבועיות ששטחן בית רובע. במשנה ו די היה בהפרדה של פס שרוחבו כשתי אמות, ולמה כאן נדרש רוחב עשר אמות וחצי מכל צד? בקושי רב ניתן לתרץ שערוגות המזרע צריכות להיות בית רובע לכל הפחות, אך בעל השדה רשאי להכין תשע ערוגות גדולות יותר, ובלבד שיהיו סביבן פסי הפרדה שרוחבם לא נקבע (אולי שתי אמות כמו במשנה ו), אף שמשנה ו מדברת על פסי מזרע ולא על ערוגות ריבועיות. גם דברי רבי אליעזר בן יעקב נראים מופרזים, כפי שנפרש.
אפשרות פירוש שנייה, לפי נוסח המשנה והמבנה הרגיל של משניות, היא שחכמים מקלים בדין חרדל. בין שדות שבהם מינים שונים אין צריך הפרדה, והרישא היא לדעת הכול; רבי מאיר הגביל את מספר קרחות החרדל לשלוש, וחכמים מאפשרים עד תשע קרחות של חרדל, כך שהחרדל לא יהיה סמוך לערוגה של מין תבואה אחר. דעה זאת מתאימה לדעה במשנה ו (בניגוד להסבר הירושלמי למשנה) שלפיה אין לסמוך חרדל לתבואה. לפי הדעות בתוספתא שם מותר לסמוך חרדל אפילו לתבואה והאיסור הוא רק להקיף. מי ששנה דעה זו בתוספתא יחלוק, מן הסתם, על משנתנו, ואלו אפוא שני תנאים החולקים בשיטת רבי מאיר, או מסורות מנוגדות בדבר דעתו בנושא.
הפועל היוצא של המחלוקת בפירוש המשנה הוא שלכל הדעות רבי מאיר סבור שמותר לזרוע מינים שונים זה לצד זה, ומחלוקת הראשונים היא האם לדעת חכמים נדרש שטח בור בין השדות (רמב״ם) או שהם מקבלים את דברי רבי מאיר וחולקים רק בנושא מספר קרחות החרדל (רא״ש, ר״ש, מלאכת שלמה ועוד). כפי שראינו, מבחינה טקסטואלית יש יתרון לדעת הראשונים החולקים על הרמב״ם. כפי שראינו גם את המשניות לעיל קל יותר לפרש לשיטתם, עם זאת אם יש משנה מהמשניות הקודמות שמשתמע ממנה שאין צורך בשטח ריק בין שדות הזרועים מינים שונים יכול הרמב״ם לפרשה כשיטת רבי מאיר. הווה אומר, מבחינה תאורטית כמעט אי אפשר למצוא פרכה לשיטת הרמב״ם, אך את דעת החולקים עליו ניתן היה להפריך לו מצינו ראיה מובהקת לכך שיש מי שסבור שצריך שטח ריק בין שדות כאלו. כאמור, עד עתה טרם נמצאה משנה שהכרח לפרשה רק כדעת הרמב״ם.
המניין של תשע קרחות אינו מקרי. הירושלמי (כח ע״א) מסביר שלרבי מאיר מותר לסמוך שדות הזרועים מינים שונים, ואפילו לחבוש (להקיף מכל הכיוונים), אך לדעת חכמים תשע הקרחות אינן סמוכות לשדה מזרע אחר (של תבואה).
כיצד מתחלק בית סאה כך שבעשרים וארבע ערוגות תהיינה רק תשע מותרות? זו שאלה שבה התחבטו רבים. לכאורה בשטח של עשרים וארבע ערוגות ניתן לזרוע שתים עשרה ערוגות כך שלא תהיינה מוקפות בערוגות ממין אחר.
אבל הקביעה שניתן לזרוע רק 9 ערוגות קשה. הרמב״ם, למשל, העמיד את המשנה בשדה המחולק לעשרים וחמש ערוגות (איור 24).
הסבר הרמב״ם אפשרי, אך הוא מדבר על שדה אחר. לעומת זאת התלמוד מסביר: ״היך עבידא? תלת ותרתיי וחדא ותרתיי וחדא״ (איך עושה – כיצד מארגן את תשע הקרחות? שלוש, שתיים ואחת, שתיים ואחת). באופן ממשי קשה להסביר למה מתכוון הירושלמי. פליקס מציע חלוקה כזאת (איור 25):
פירוש כזה קשה ביותר, שכן איש לא הזכיר מצב שבו ארבע חלקות הרוסות. בשאלה זו התחבטו פרשנים ולא מצאו לה פתרון הולם, ואת האפשרויות סיכם מוסקוביץ (איור 26)⁠9.
מבין ההצעות השונות נראית לנו הצעת הגר״א ולפיה אין מדובר בחלקות ריבועיות סכמטיות אלא בריבועים בגדלים שונים (איור 27).
ברם, השאלה אינה כיצד ניתן לפרש את הירושלמי אלא למה בחרה המשנה בשדה כה מוזר שבו מספר קרחות בלתי מנוצלות, כל זאת רק כדי שמספר הקרחות יהיה תשע. כאמור, כל השאלה היא לשיטת הרמב״ם בלבד. אבל לשיטת הראשונים מספר הקרחות נועד למנוע רושם שהשדה כולו הוא שדה מעורב שהחרדל פזור בכל ערוגותיו, על כן ברור שאין כאן ניצול מרבי של השטח. לפי דרכנו זו ראיה נגד שיטת הרמב״ם10. יש עוד להעיר שזו דרכו של הירושלמי להאריך בפרטי סידור טכני, אף כשהדבר אינו נחוץ להבנת המשנה וכל סידור אפשרי. כאמור הסידור הוא בבחינת דוגמה, ולכן אולי אין צריך לראות בו סידור יחיד אפשרי11.
ייתכן שיש להלך בדרך שונה הנראית ממבט ראשון כרחוקה, אך היא מבוססת על שלוש הנחות ומבוססת על פירוש הראשונים. 1. כפי שברור המידות הנמסרות במשנה, במקבילותיה ובפרשנותה הן סכמטיות וכולן רק דוגמה תאורטית. 2. כפי שכבר אמרנו, חכמים נוטים לתת דוגמאות ריבועיות, אף שההלכה חלה גם על מקרים שבהם השדה אינו רבוע. 3. חכמים לא דייקו במספרים, והא ראיה שבית רובע אינו בדיוק עשר אמות וחצי על עשר אמות וחצי.
לפי הצעתנו המידה של בית רובע היא סכמטית, זו החלוקה הרגילה של בית סאה לקבים ורובעים. חז״ל לא התכוונו לבית רובע מדויק, אלא למקבילה כללית שלו. ההסבר של הירושלמי (שלוש, שתיים, אחת, שתיים ואחת) משקף שדה שבו חמש שורות של חלקות. לפיכך, יש לקבל את הסבר הרש״ס שבשדה עשרים וחמש חלקות. אם נדייק הרי ששטח כל אחת מהן 100 אמות רבועות בלבד, מעט פחות מבית רובע. בשדה כזה ניתן ליצור מצב שבו יהיו עד שלוש עשרה חלקות מבודדות (איור 28), אך לא בכך עוסקים הירושלמי והמשנה. המשנה קובעת שבשדה מותר שתהיינה עד תשע חלקות של חרדל, וכוונת הירושלמי להציג פיזור אופטימלי שלהן כך שהשדה לא ייראה כשדה חרדל. כל זאת, כמובן, כנגד פירוש הרמב״ם, וכפי שאמרנו לעיל.
לכאורה קשה לתאם בין פירושנו לבין הקביעה שבית רובע הוא עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה, ברם ייתכן שהסבר כמותי זה הוא הסבר כללי ואיננו מתייחס למקרה שלנו. כלומר, בית רובע הוא, באופן כללי, עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה, אבל במקרה שלפנינו לא דייקה המשנה והעדיפה את הדוגמה הריבועית (חמש על חמש חלקות) על פני הדיוק הכמותי.
רבי אליעזר בן יעקב אומר אפילו כל שדהו בית כור לא יעשה בתוכה חוץ מקרחת אחת – את דברי רבי אליעזר בן יעקב יש לפרש לאור המחלוקת בפירוש דברי חכמים. הרמב״ם יפרש שהוא חולק על הרישא וסבור שאין ליצור קרחות קרחות ואת כל השדה יש לזרוע מין אחד, אף על פי שזה שדה גדול ביותר (בית כור – 27 דונם), ולדעת רוב הראשונים בשדה העשוי קרחות קרחות מותר לזרוע רק חלקה אחת של חרדל. מבעד לדברים משתמע שחכמים מעריכים ששדה ששטחו בית כור הוא חלקת ענק שדבר קיומה כמעט תאורטי. משפט זה מצטרף, אפוא, לראיות בדבר העיבוד הפרטני והזעיר של שדות. זו הייתה חקלאות זעירה, ולחקלאי בודד היו דונמים בודדים בלבד. הירושלמי מבהיר את דברי רבי אליעזר ושואל האם בכל בקעת בית סימוניה ניתן לזרוע רק מין אחד של תבואה (ירושלמי כח ע״ב)⁠12.
מהמשנה משמע שבית הרובע חייב להיות רבוע, אך בתוספתא אומר רבי יוסי: ״אפילו ארכה כשנים ברחבה״, כלומר עשרים ואחת אמות על חמש ורבע אמות (פ״ב ה״ו). לא ברור האם לדעת רבי יוסי זה רוחבו המינימלי של שדה או שמא הוא מאפשר שדה צר עוד יותר. בדרך כלל נקטו חכמים במידות שטח רבועות, אך אפשרו גם שטחים מלבניים. כדברי רבי יוסי אצלנו כן דבריו לעניין שטח חצר בדיני עירובין, והתלמודים אף מקישים בין שתי המשניות13. לא מן הנמנע שרבי יוסי אמר את דבריו רק באחד ההקשרים, כקביעה גורפת וכוללת, והעורכים העתיקו את המשפט לדינים נוספים. אבל ערוגת הירק, שתיזכר במשנה הבאה, חייבת כנראה להיות רבועה (שישה על שישה טפחים), אם כי מבחינה הלכתית היא יכולה להיות עגולה. ההלכה חוזרת בתוספתא (פ״ב ה״ז) ולא שמענו דעה אחרת בעניין, אבל להלן (פ״ג מ״א) חולק רבי יהודה וסובר שדי בטפח.
שטח שדה כבית רובע נקבע לעניין כלאיים בלבד. מבחינה כלכלית גודל שדה מינימלי גדול הרבה יותר. כך נקבע שאין שותף יכול לכפות על חברו לחלק שדה שאין בו בית תשעה קבים לזה ולזה, כלומר פי שלושים ושישה מבית רובע (משנה בבא בתרא פ״א מ״ו)14. אם כן, לבית הרובע אין משמעות כלכלית-חקלאית אלא הלכתית בלבד.
1. פליקס, כלאים, עמ׳ 281.
2. להלן פ״ד מ״א.
3. עשר אמות ורבע היא מידה מדויקת יותר, אך בדרך כלל לא דייקו חכמים מעבר לחצי של השלם. רמת דיוק זו נחשבה בעיניהם לראויה.
4. פליקס, כלאים, עמ׳ 282.
5. להלן פ״ג מ״א ועוד.
6. ראו מלאכת שלמה למקום. ייתכן גם שהקרחת אינה צורה גאומטרית פשוטה (רבוע או מלבן) כלל אלא מצולע כלשהו, בהתאם לתוואי הטופוגרפי של השטח.
7. ראו פירושנו למשנה הקודמת.
8. ראו פליקס, כלאים, עמ׳ 287-284.
9. ראו מוסקוביץ, פתרון, עמ׳ 80-73. הוא סוקר יותר מעשר הצעות ומוסיף אחת משלו, אלא שגם לשיטתו (עמ׳ 80) ניתן לזרוע יותר מתשע קרחות. את הקרחות העודפות סימנו ב- X (באיור 26), ובשדה עשרים וחמש קרחות ולא עשרים וארבע כפי שנאמר במשנה.
10. פליקס מביא סדרת פירושים נוספים, והם נחלקים לשניים. קבוצה אחת חותרת למצב שבו בשדה יותר מעשרים וארבע קרחות (27-25) שחלק מהן אינן זרועות, ואת תשע הקרחות הם מסדרים בתוך עשרים וארבע הקרחות הזרועות. קבוצה שנייה מפרשת שהמשנה עוסקת בקרחות חרדל ומנסה לסדר מערך שבו עשר או תשע קרחות חרדל בלבד. הפירוש הראשון קשה, וכי למה תבחר המשנה בדוגמה מסובכת? הפירוש השני קשה יותר. אם אין בשדה עשרים וארבע קרחות הרי שכבר אין חשיבות למספר הקרחות, וכל שחשוב הוא שלא תהיינה בשדה יותר מדי קרחות של חרדל, וסידורן המדויק בשטח משני. גם הירושלמי לא התכוון להציע סידור מדוקדק אלא לומר שהקרחות פזורות בין קרחות הזריעה.
11. כך, למשל, גם הדיון בירושלמי כט ע״ב, סביב המשנה בפ״ד מ״א, וכן כט ע״ד, סביב המשנה בפ״ה מ״א.
12. סימוניה היא שימרון המקראית, ליד נהלל בצפון עמק יזרעאל. שם השתרע שטח גדול ורצוף שהוקדש, כנראה, בעיקר לתבואה.
13. ראו פירושנו לעירובין פ״ב מ״ה.
14. בגינה, שהיא גינת הירקות, בית חצי קב, ולעניין כלאיים שישה על שישה טפחים.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלהכל
 
(י) כָּל שֶׁהוּא בְתוֹךְ בֵּית רֹבַע, עוֹלֶה בְמִדַּת בֵּית רֹבַע. אֲכִילַת הַגֶּפֶן וְהַקֶּבֶר וְהַסֶּלַע, עוֹלִין בְּמִדַּת בֵּית רֹבַע. תְּבוּאָה בִתְבוּאָה, בֵּית רֹבַע. יָרָק בְּיָרָק, שִׁשָּׁה טְפָחִים. תְּבוּאָה בְיָרָק, יָרָק בִּתְבוּאָה, בֵּית רֹבַע. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יָרָק בִּתְבוּאָה, שִׁשָּׁה טְפָחִים.
Anything that is inside the bet rova‘ counts for the measurement of bet rova‘1. The surroundings of a vine2, a grave, or a rock3 count for the measurement of bet rova‘. Grain and grain need a bet rova‘4, vegetable and vegetable six hand-breadths. Grain and vegetables, vegetables and grain5 need a bet rova‘. Rebbi Eliezer says, vegetable and grain six hand-breadths.
1. The bet rova‘ which must be left uncultivated between two fields. The separating space need not be fallow agricultural land; land which cannot be used for agriculture may be counted since all that is needed is a separation.
2. The space around a vine that must be left free for tending it. This space must also be kept free of weeds.
3. A rock outcropping less than 10 hand-breadths high; otherwise it would separate by itself. The same will hold for the space of a fence which does not have the required height.
4. Between two grain fields, the empty space is determined by a surface area of one bet rova‘. Between two vegetable fields, the space is 1 cubit in linear distance. This adds up to a bet rova‘ only if the fields are longer than 100 cubits.
5. Irrespective of which field was there first. These rules apply only to distances between fields; as noted earlier, for a single row of vegetables even the rabbis only ask for a distance of six hand-breadths.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[י] כָּל שֶׁהוּא בְּתוֹךְ בֵּית רֹבַע, עוֹלֶה בְמִדַּת בֵּית רֹבַע: אָכְלַת הַגֶּפֶן וְהַקֶּבֶר וְהַסֶּלַע, עוֹלִים בְּמִדַּת בֵּית רֹבַע.
תְּבוּאָה בִתְבוּאָה, בֵּית רֹבַע.
יָרָק בְּיָרָק, שִׁשָּׁה טְפָחִים.
תְּבוּאָה בְיָרָק, וְיָרָק בִּתְבוּאָה, בֵּית רֹבַע.
רֶבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יָרָק בִּתְבוּאָה, שִׁשָּׁה טְפָחִים.
עבודת ירק בירק אחר - ששה טפחים
רואין אותה כאילו היא טבלא מרובעת
אפי׳ אין שם אלא קלח אחד נותנין לה עבודתה ששה טפחים בין מן האמצע ובין מן הצדדין
היו קלחין נוטין לו לארבע רוחותיה – מותר, מפני שנראית כסוף שדה.
ואכילת הגפן רצה לומר מה שיתפשטו ענפיו על הארץ ומלת אכילת מליצה רצה לומר מה שאכלה מן הארץ כשנתפשטו ענפיה.
תבואה בתבואה בית רובע – ר״ל לשום בין שני מיני תבואה בית רובע ואז יזרע. ובין שני מיני ירקות שהם כלאים זה בזה ששה טפחים ואין הלכה כרבי אליעזר.
כל שהוא בתוך בית רובע. כגון נקעים מלאים מים.
עולין למדת בית רובע. ליחשב הרחקה אע״ג דלא חזו לזריעה דהנהו נגאני דארעא מיקרי כדאמרי׳ בפ׳ בית כור (דף קג.) וכן גדר שאין גבוה י׳ נמי עולה למדת רובע כדקתני בתוספתא (פ״ב).
אכילת הגפן. מה שהגפן תופס כגון סביב הגפן כדי עבודתה ויש מפרשים גפן שיבש ולא נשאר כ״א השרש בארץ עולה למדת בית רובע להשלים י׳ אמות וב׳ טפחי׳ ומחצה על י׳ אמות דהוא שיעור בית רובע כדפרשינן לעיל: וכן הקבר נמי עולה וכן הסלע שאינו גבוה י׳ דאילו גבוה י׳ מפסיק בפני עצמו.
ירושלמי (הל׳ ח) ר׳ בון בר׳ חייא בשם ר׳ זעירא לא שנו אלא אכילת הגפן הא הגפן עצמה לא למה מפני שאסורה בהנאה והרי הקבר אסור בהנאה קבר אין איסורו ניכר ועבודת הגפן (אין אסורו ניכר ועבודת הגפן) אין אסורה בהנאה אלא כר׳ ישמעאל דאמר אין עבודה לגפן יחידי.
תבואה בתבואה בית רובע. שאם שדהו זרועה חטים ורוצה לזרוע בה שעורים צריך להרחיק בית רובע ומפרש בירושלמי (שם) ובלבד שלא תהא חבושה מארבע רוחותיה כלומר שלא יהו חטים מקיפין את השעורים מארבע רוחות כאדם החבוש בבית הסוהר התם לא מהניא הרחקה עד שיהא פתוח מרוח אחת.
ירק בתבואה בית רובע. במרובע הוא דבעינן הכי אבל בשורה מקילין שאם רוצה לעשות שורה של ירק בתוך שדה תבואה עושה אורך י׳ אמות ומחצה על רוחב ששה כדקתני בירושלמי (שם) דאית לרבנן קל בשורה וחומר במרובע והיינו נמי טעמא דר׳ אליעזר דאמר ירק בתבואה ששה טפחים קסבר דמקלינן במרובע כמו בשורה.
תניא בתוספתא (פ״ב) וכמה היא מדת בית רובע י׳ אמות ומחצה מרובעות ר׳ יוסי אומר אפילו ארכו כשנים ברוחבו עבודת ירק בירק אחר ו׳ טפחים בין מן האמצע בין מן הצדדין ורואין אותם כטבלא מרובעת אפי׳ אין שם אלא קלח א׳ נותנין לו עבודה ו׳ טפחים היו קלחים נוטים לד׳ רוחותיה מותר מפני שהוא כסוף שדהו. פי׳ י׳ אמות ומחצה אותה מחצה באמה בת ה׳ טפחים העשר באמה בת ו׳ טפחים ומרובעות דקתני לא שיהא רוחב כאורך שאין בית רובע עולה כי אם י׳ אמות וב׳ טפחים ומחצה אורך על רוחב עשר כדפרישית לעיל אפילו ארכו כשנים ברחבו כגון כ״א אמה אורך על חמשה אמות ורביע רוחב חשיב הרחקה מאחר דאיכא בית רובע בין הכל ורואין אותה כטבלא מרובעת אירק אחר קאי דערוגה של ירק אחר או במרובעת ואמרינן בפרק אמר ר׳ עקיבא (דף פה:) דנקט מרובעת להתיר ראש תור הנכנס והיוצא הימנה.
כָּל שֶׁהוּא בְּתוֹךְ בֵּית רֹבַע. כְּגוֹן נְקָעִים מְלֵאִים מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם רְאוּיִם לִזְרִיעָה עוֹלִים לְמִדַּת בֵּית רֹבַע לֵחָשֵׁב הֶרְחֵק בֵּין מִין וָמִין:
אֲכִילַת הַגֶּפֶן. מַה שֶּׁהַגֶּפֶן תּוֹפֶסֶת וְאוֹכֶלֶת סְבִיבוֹתֶיהָ, דְּהַיְנוּ כְּדֵי עֲבוֹדָתָהּ, עוֹלֶה לְמִדַּת בֵּית רֹבַע לְהַשְׁלִים עֶשֶׂר אַמּוֹת וּשְׁנֵי טְפָחִים וּמֶחֱצָה אֹרֶךְ עַל עֶשֶׂר אַמּוֹת רֹחַב, דְּאָמְרִינַן לְעֵיל שֶׁהוּא שִׁעוּר בֵּית רֹבַע שֶׁצָּרִיךְ לְהַפְסִיק בֵּין מִין לְמִין. וְכֵן הַקֶּבֶר נַמִּי עוֹלֶה. וְכֵן הַסֶּלַע, וּבְסֶלַע שֶׁאֵינוֹ גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה מַיְרֵי, דְּאִי גָּבוֹהַ עֲשָׂרָה הֲוֵי מְחִצָּה וּמַפְסִיק בִּפְנֵי עַצְמוֹ:
תְּבוּאָה בִתְבוּאָה בֵּית רֹבַע. הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה חִטִּין וְרוֹצֶה לִזְרֹעַ בָּהּ שְׂעוֹרִים, צָרִיךְ לְהַרְחִיק בֵּית רֹבַע, וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִהְיוּ חִטִּין מַקִּיפִים אֶת הַשְּׂעֹרִים מֵאַרְבַּע רוּחוֹת, דְּהָתָם לֹא מְהַנְיָא הַרְחָקָה עַד שֶׁיְּהֵא פָּתוּחַ מֵרוּחַ אַחַת:
יָרָק בִּתְבוּאָה בֵּית רֹבַע. וְדַוְקָא בִּמְרֻבָּע הוּא דְּבָעִינַן הָכִי, אֲבָל אִם רָצָה לַעֲשׂוֹת שׁוּרָה שֶׁל יָרָק בְּתוֹךְ שָׂדֶה שֶׁל תְּבוּאָה, עוֹשֶׂה אֹרֶךְ שׁוּרָה שֶׁל עֶשֶׂר אַמּוֹת וּמֶחֱצָה עַל רֹחַב שִׁשָּׁה טְפָחִים, שֶׁהֶחְמִירוּ בִּמְרֻבָּע טְפֵי מִבְּשׁוּרָה, וְהָכִי אָמְרִינַן בַּיְרוּשַׁלְמִי:
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יָרָק בִּתְבוּאָה שִׁשָּׁה טְפָחִים. דְּסָבַר לֹא מַחְמְרִינַן בִּמְרֻבָּע טְפֵי מִבְּשׁוּרָה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
כל שהוא בתוך רובע – as for example, ravines filled with water, for even though they are not appropriate for sowing, they count for the measurement of a Bet Rova/a piece of ground of the capacity of one Rova of seed (i.e., one-quarter of a Kab) to be considered the distance between each and every species.
אכילת הגפן – what the vine seizes and consumes around it, which is in order that it functions, counts for the measurement of a Bet Rova to complete the ten cubits and two-and-one-half handbreadths length by ten cubits width, as we stated above (in Mishnah 9) which is the measurement of a Bet Rova that one must form a partition between each species. And similarly, a grave also counts and similarly a rock, but we are speaking of a rock that is not ten [handbreadths] for if it is ten [handbreadths], it is a partition and separates by itself.
תבואה בתבואה בית רובע -if his field was sown with wheat and he wishes to sow in it barley, he needs to distance it a Bet Rova (i.e., a piece of ground the capacity of one Rova/one-quarter Kab of seed), as long as there won’t be any wheat surrounding the barley from the four directions for there the distance does not benefit until would be open from one direction.
ירק בתבואה בית רובע – and especially when it is quadrangular that we require this, but if he wanted to make one row of vegetables within the field of grain, he makes the length of the row of ten cubits and one-half by a width of six handbreadths for they were more stringent with a quadrangular [plot] than with a row, and this is what we stated in the Jerusalem Talmud.
רבי אליעזר אומר ירק בתבואה ששה טפחים – for he holds that we are not stringent with a quadrangular [plot] more than that of a row. But the Halakha is not according to Rabbi Eliezer.
כל שהוא בתוך כו׳. ע׳ ברמב״ם בחבורו. ואה״נ שמודה הרמב״ם ז״ל לפי׳ הר״ש ז״ל דכל שהוא בתוך בית רובע לאתויי נקעים וכו׳ וגם גדר שאין גבוה עשרה טפחים אע״פ שלא הזכירם לא בפי׳ המשנה ולא שם בפ״ד. ופי׳ הח׳ הרי״א ז״ל כל שהוא בתוך בית רובע. פי׳ לעיל גבי קרחת אמרו חכמים שצריך הרחקה בין זרע לחבירו בית רובע וע״ז קאמ׳ שכל מה שהוא בתוך בית רובע עולה במדתו ואמר עוד שבקרחת של מה אמרו שצריך בית רובע דוקא בקרחת של תבואה בתבואה אבל בקרחת של ירק בירק עשרה [אולי צ״ל ששה] טפחים ע״כ:
אכילת הגפן. לשון תפיסה כמו כמה לוחות אוכלות בארון דפ״ק דב״ב ובל׳ מקרא נמי כי יאכלו אתיקים ביחזקאל. ורבינו יצחק בעהתו״ס ז״ל פי׳ אכילת הגפן גפן יבש ולא נשאר כי אם השרש בארץ עולה למדת בית רובע ע״כ והר״ש ז״ל פי׳ זה הפי׳ בשם י״מ. ובירושל׳ ר׳ בון ב״ר חייא בשם ר׳ זעירא לא שנו אלא אכילת הגפן הא גפן עצמה אינה עולה ומוסיפים על הרובע קרקע כנגד גוף הגפן. למה מפני שהיא אסורה בהנאה. ופריך והרי הקבר אסור וקתני דמשלים. ומשני קבר אין אסורו ניכר אלא שהוא תל בעלמא דמיירי בקבר קרקע עולם ולא ע״י בנין והדר פריך ועבודת הגפן אינה אסורה בהנאה והיכי דייקת מינה הא גפן עצמו לא והא שניהם שוין וכולהו אסורין בהנאה ומוקי לה כר׳ ישמעאל דס״ל דאין עבודה לגפן יחידית אלא כשאר אילנות דשרי לזרוע דלא אגמריה רחמנא למשה עבודה אלא גבי כרם:
תבואה בתבואה בית רובע. תני ובלבד שלא תהא חבושה מארבע רוחותיה:
ר׳ אליעזר אומר ירק בתבואה כו׳. ר׳ אליעזר ביו״ד גרסי׳. ומשמע דגם בתבואה בירק פליג ר״א ולאו דוקא נקט במלתיה ירק בתבואה:
כל שהוא בתוך בית רובע וכו׳. לאתויי נקעים מלאים מים וכו׳ [כמו] שפירשו הר״ב והר״ש:
אכילת הגפן. ירושלמי הביאו הר״ש ר׳ בון בר׳ חייא בשם ר׳ זעירא לא שנו אלא אכילת הגפן הא גפן עצמה לא למה מפני שהיא אסורה בהנייה והרי הקבר אסור בהנייה. קבר אין איסורו ניכר. ועבודת הגפן אין איסורו בהנייה. אלא כר׳ ישמעאל דאמר אין עבודה לגפן יחידית ע״כ. ואכילת הגפן דהיינו עבודתה מפורש בפ״ה מ״ד. [*והא דקרי לה אכילה מצאתי בפי׳ הנזכר לפי שנראית נאכלת סביבותיו שאסור לזרעה]:
והסלע. כתבו הר״ב והר״ש ובסלע שאינו גבוה עשרה מיירי דאי גבוה י׳ הוי מחיצה וכו׳. ור״ל בסלע שאינו גבוה י׳ אע״ג דרוחב ד׳ דאי רוחב ד׳ וגבוה י׳ וכו׳:
תבואה בתבואה וכו׳. כתבו הר״ב והר״ש ובלבד שלא יהיו חטין מקיפין את השעורים מארבע רוחות דהתם לא מהניא הרחקה עד שיהא פתוח מרוח אחת ע״כ. ולשונם זה אינו מדוקדק דעד שיהא וכו׳ קאי אדהתם דהיינו במוקף מארבע רוחות והתם מאי פתוח שייך. והכי הוי ליה למימר דלא מהניא וכו׳. ולא שלחתי יד בלשון הר״ב להגיה הואיל וגם בפירוש הר״ש כתוב כן. רבי אליעזר אומר ירק בתבואה ששה טפחים. ל׳ הר״ב דסבר לא מחמרינן במרובע טפי מבשורה. וכ״פ הר״ש וא״כ לא פליג אלא ארוחב אבל באורך סבירא ליה נמי עשר אמות ומחצה וכיוצא בזה אשכחן בספ״ג דתנן ששה טפחים רוחב ולא תנן לאורך בכמה ופירשה בתוספתא עשר אמות ומחצה כמ״ש שם הר״ב:
{כד} אֲכִילַת הַגֶּפֶן. יְרוּשַׁלְמִי, לֹא שָׁנוּ אֶלָּא אֲכִילַת הַגֶּפֶן, הָא גֶּפֶן עַצְמָהּ לֹא, לָמָּה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא אָסוּרָה בַּהֲנָיָה. וַהֲרֵי הַקֶּבֶר אָסוּר בַּהֲנָיָה, קֶבֶר אֵין אִסּוּרוֹ נִכָּר. וַעֲבוֹדַת הַגֶּפֶן אֵין אִסּוּרָהּ בַּהֲנָיָה, אֶלָּא כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל דְּאָמַר אֵין עֲבוֹדָה לְגֶפֶן יְחִידִי. וְהָא דְקָרֵי לֵיהּ אֲכִילָה לְפִי שֶׁנִּרְאֵית נֶאֱכֶלֶת סְבִיבוֹתָיו, שֶׁאָסוּר לְזָרְעָהּ:
{כה} רְצוֹנוֹ לוֹמַר בְּסֶלַע שֶׁאֵינוֹ גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה אַף עַל גַּב דְּרָחָב אַרְבָּעָה דְּאִי רָחָב אַרְבָּעָה וְגָבוֹהַּ עֲשָׂרָה כוּ׳:
{כו} וְאִם כֵּן לֹא פָּלֵיג אֶלָּא אַרֹחַב אֲבָל בָּאֹרֶךְ סְבִירָא לֵיהּ נַמִּי עֶשֶׂר אַמּוֹת וּמֶחֱצָה. וְכַיּוֹצֵא בָזֶה אַשְׁכְּחָן בְּסוֹף פֶּרֶק ג׳ דִּתְנַן שִׁשָּׁה טְפָחִים רֹחַב וְלֹא תְנַן לָאֹרֶךְ בְּכַמָּה וּפֵרְשָׁהּ בַּתּוֹסֶפְתָּא עֶשֶׂר אַמּוֹת וּמֶחֱצָה:
ע) כל שהוא בתוך בית רובע
בתוך הקרחות המפסיקות לרבנן בין כל מין לחבירו:
עא) עולה במדת בית רובע
אפי׳ נקעין מלאין מים שאינן ראויין לזריעה:
עב) אכילת הגפן והקבר והסלע עולין במדת בית רובע
ר״ל אם היה בקרחות המפסיקות הנ״ל גפן. שצריך להרחיק ממנו זרע כדי עבודתו. דהיינו ו׳ טפחים לכל צד. או שהיה שם קבר. דמדאסור בהנאה. ג״כ לא חזי לזריעה. או שהיה שם סלע שאינו גבוה י׳ [דאל״כ הו״ל מחיצה] דג״כ לא חזי לזריעה. אפ״ה עולין למדת בית רובע. להיות הפסק בין מין למין:
עג) תבואה בתבואה בית רובע
ר״ל אם זורע ב׳ שדות גדולות מב׳ מיני תבואה. מרחיק ביניהן כשיעור רובע מרובע. והוא י׳ אמות וחומש אמה על י׳ אמות וחומש. בין שהרחיק כשיעור הזה בהתחלת השדות. בין שהרחיק באמצע השדות. ובתחילתן ובסופן סמוכים ומקורבים יחד. שרי. ודוקא באין מין א׳ מקיף לחבירו מד׳ רוחותיו דבמקיפו הו״ל חבוש. ולא מהני הרחקה כלל. מיהו נ״ל במקיפו באופן שאין הרוחות נוגעות זב״ז רק בראש תור. שרי. כדמוכח בפ״ג:
עד) ירק בירק
ב׳ שדה ירקות ב׳ מינים שנזרעו זא״ז:
עה) ששהטפחים
א״צ להרחיק ביניהן רק ו׳ טפחים על ו׳ טפחים בין בתחלת השדות בין באמצען כלעיל:
עו) תבואה בירק ירק בתבואה בית רובע
מיהו כל זה בב׳ שדות. אבל בשורה א׳ ירק סמיך לשדה תבואה א״צ רק ו׳ טפחים על ו׳ טפחים [כרמב״ם פ״ג דכלאים הי״ב]:
כל שהוא [בתוך] בית רובע עולה במידת בית רובע – זה הכלל. בית רובע הוא מידת השטח ברוטו, ולא שטח המזרע בלבד.
אכלת הגפן – בדרך כלל לא הייתה הגפן מודלית אלא שרועה על הקרקע (לעיל איור 1). רק כאשר הבשילו האשכולות הדלו אותה. אכילת הגפן היא השטח של הענפים כשהם שרועים או אף כשהם מודלים. בשטח מתחת לענפים אין זורעים, אך הוא נכלל בשטח הערוגה להצטרף לבית רובע. [ו]הקבר – הקבר תת קרקעי, אך אין זורעים על גביו, והכניסה לקבר וחצר הקבר מהווים שטח אבוד לחקלאות. לכאורה המשנה מדברת בכל מקרה של מערת קבורה שכוכיה תת קרקעיים. אלפי מערות כאלו פזורות בארץ (איור 30). אמנם בדרך כלל מערות כאלה מצויות במדרון, וכמעט אין אפשרות לזרוע על גבן, אך עדיין ההלכה רֵאלית. ייתכן גם שהמשנה מדברת גם על קבר שאינו מערה, אלא קבר פיר, וכמובן אין זורעים עליו (איור 30 א-ב).
והסלע עולים במידת בית רובע – נכללים בשדה לצורך המדידה, כמו שפירשנו.
התלמוד הירושלמי מדייק מכך שהמשנה מנתה רק את אכילת הגפן שהגפן עצמה אינה נמנית משום שהיא אסורה בהנאה. מכאן עולה השאלה האם הקבר מותר בהנאה (ירושלמי כח ע״א). שאלת היתר קבר בהנאה אינה פשוטה, ולא כאן המקום לדון בה. מכל מקום, כל השאלה והדיוק הם ספרותיים בלבד. מקום הגפן עצמה הוא חסר חשיבות בהקשר זה משום שהוא זעיר וזניח, ולכן המשנה אינה מתייחסת אליו. בהחלט ניתן לפרש שאכילת הגפן מצטרפת, וכל שכן הגפן עצמה. אבל הקבר שטחו גדול, ולכן יש מקום לברר האם הוא מצטרף לבית רובע. שאלת הגמרא שייכת, אפוא, למקרים שבהם הצורך בבירור משפטי תאורטי (״נקי״) גובר על הפן הרֵאלי של בירור השאלה המציאותית.
בתוספתא נאמר: ״דרך היחיד, ודרך הרבים, וגדר שגבוה עשרה טפחים, אין עולה למדת רובע. נמוך מעשרה טפחים, עולה למדת בית רובע״ (פ״ב ה״ו). הדרך אינה חלק מהשדה בעיקר משום שהיא חוצה אותה ויוצאת ממנה.
בתבואה בית רובע – כל מה ששנינו במשנה ט בדבר בית רובע הוא בשדה תבואה.
ירק בירק ששה טפחים – ערוגה ששטחה שישה על שישה טפחים היא המקבילה לבית רובע. הטפח הוא 5-6 ס״מ, וערוגה כזאת שטחה שלושים על שלושים ס״מ בערך. בתוספתא נאמר: ״עבודת ירק בירק אחר ששה טפחים, רואין אותה כאילו היא טבלה מרובעת. אפילו אין שם אלא קלח אחד, נותנין לה עבודתה ששה טפחים. בין מן האמצע ובין מן הצדדין. היו קלחין נוטין לארבע רוחותיה הרי זה מותר מפני שנראית כסוף שדה״ (פ״ב ה״ז). דין סוף השדה יידון להלן (פ״ג מ״א). החידוש בתוספתא הוא שמרחק שישה טפחים נדרש גם מירק יחיד, וכן שהמרחק הוא טבלה רבועה, כלומר שלושה טפחים מכל צד.
תבואה בירק [ו]ירק בתבואה בית רובע – אם מדובר בשדה שיש בו מגע בין תבואה לירקות יש להלך אחר החמור יותר, ושדה מינימלי הוא בית רובע.
רבי ליעזר אומר ירק בתבואה ששה טפחים – יש להלך אחר המין שעליו חל הדין הקל יותר.
להלן (פ״ג מ״ג) כשתשלים המשנה את ההלכה נשמע שלדעת חכמים אחרים יש צורך בתלמים ארוכים יותר, ומשנתנו כרבי עקיבא שהתלם החריג המינימלי צריך להיות שישה על שישה טפחים כגודל ערוגה. מידה זו נקבעה משום שזה היה שטחה הרגיל של ערוגת הירק (ראו פירושנו להלן פ״ג מ״א).
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(יא) תְּבוּאָה נוֹטָה עַל גַּבֵּי תְבוּאָה, וְיָרָק עַל גַּבֵּי יָרָק, תְּבוּאָה עַל גַּבֵּי יָרָק, יָרָק עַל גַּבֵּי תְבוּאָה, הַכֹּל מֻתָּר, חוּץ מִדְּלַעַת יְוָנִית. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף הַקִּשּׁוּת וּפוֹל הַמִּצְרִי, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵיהֶן מִדְּבָרָי.
Grain leaning over grain1, vegetable over vegetable, grain over vegetable, vegetable over grain, all is permitted except Greek gourd. Rebbi says, also green melon and Egyptian beans, but I prefer their words over my words2.
1. If oats with their soft stalks lean over straight wheat at the border between two fields, that is not bad, as long as the sowing was done correctly. The same is true for all other annual plants grown from seeds, except for Greek gourd having wide leaves and long, crawling stems which enter neighboring fields and appear as kilaim even if sown strictly separately. These must be confined to their own field.
2. The Halakhah will explain Rebbi’s argument. One must assume that his statement expresses a family tradition.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[יא] תְּבוּאָה נוֹטָה עַל גַּבֵּי תְבוּאָה, וְיָרָק עַל גַּבֵּי יָרָק, תְּבוּאָה עַל גַּבֵּי יָרָק, וְיָרָק עַל גַּבֵּי תְבוּאָה, הַכֹּל מֻתָּר, חוּץ מִדַּלַּעַת יְוָנִית.
רֶבִּי אוֹמֵר: אַף הַקִּשּׁוּת וּפוּל מִצְרִי; וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵיהֶם מִדְּבָרַי.
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה י]

דלעת יונית יש לה עלים ארוכים ומתפשטין הרבה ומסובכין וכשיהו נוטין על התבואה או ירק נמשכו עליה ונסתבכו עמה ונראין כלאים ואין הלכה כר׳ מאיר.
תבואה נוטה על גבי תבואה. כגון חטים על גבי שעורין וכולה מתני׳ בזרועין כדינן אלא שהשבולים ועלי ירקות מתוך גודלן נכפפין ושוכבים זה על זה.
ירושלמי (שם) תני חמשה דברים נאמרו בדלעת יונית אין מסככין אותה על גבי זרעים ומביאה הטומאה וחוצצת הטומאה ועוקצה טפח ואוסרת כל שהוא והנודר מן הדלועין אינו אסור אלא בדלעת יונית בלבד ר׳ יונה בעי ולמה לית אנן אמרין מביאה וחוצצת תרתי תני בר קפרא שבעה אין מסככין ומביאה את הטומאה וחוצצת ועוקצה טפח ונותנין לה עבודתה וכלאים עם הארמית וכלאים עם הרמוצה ולא תנא לא אוסרת ולא נודר. פי׳ אין מסככין כדתני במתני׳ מביאין את הטומאה אם מאהלת על המת ועל הכלים וחוצצת אם טומאה תחתיה וכלים על גבה והני תרתי חשיב להו בחדא אבל בר קפרא חשיב להו תרתי ועוקצה טפח להיות יד להכניס לה טומאה ולהוציא ולמעוטי יותר מטפח אבל פתות כל שכן דחשיב יד דלא תקשי ההיא דפרק המפלת (דף כו.) והכי מסיק התם אאבן היוצאה מן התנור ואוסרת כל שהוא דחשיב לה בסוף מסכת ערלה עם הדברים המקדשים ארמית דלעת והרמוצה דלעת הרמוצה כדפרישית לעיל בפ״ק.
ירושלמי (הל׳ ח) מהו רואה אני את דבריהן מדברי אמר ר׳ חנינא אם דלעת מצרית שמסככת יותר מקישות אתה אומר מותר קישות ופול לא כ״ש א״ל רבי אבא מרי לא כן הוה רבי מונא אמר (ר׳ אמר) כל הן דתני רבי קישות ופול המצרית אף דלעת מצרית בכלל מהו רואה אני את דבריהן מדברי שאין כולן מסככין כמו דלעת יונית.
תְּבוּאָה נוֹטָה עַל גַּבֵּי תְבוּאָה. כְּגוֹן שֶׁנִּזְרְעוּ כְּהִלְכָתָן אֶלָּא שֶׁהַשִּׁבֳּלִים מִתּוֹךְ גָּדְלָן נִכְפָּפִים וְשׁוֹכְבִים זֶה עַל זֶה, וְכֵן כֻּלָּן:
חוּץ מִדְּלַעַת יְוָנִית. שֶׁעָלִין שֶׁלָּהּ אֲרֻכִּים וּמִתְפַּשְּׁטִין בְּיוֹתֵר וּכְשֶׁהֵן נוֹטִין עַל גַּבֵּי תְבוּאָה אוֹ יָרָק הֵן מִסְתַּבְּכִין וּמִתְקַשְּׁרִין יוֹתֵר מִכָּל שְׁאָר מִינִין וּמֵחֲזוּ כִּלְאַיִם:
וּפוֹל הַמִּצְרִי. פשול״י בְּלַעַ״ז:
וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵיהֶן מִדְּבָרָי. שֶׁאֵין בָּהֶן מְסַבְּכִין וּמִסְתַּבְּכִין כִּדְלַעַת יְוָנִית. וְכֵן הֲלָכָה שֶׁהַכֹּל מֻתָּר חוּץ מִדְּלַעַת יְוָנִית:
תבואה נוטה על תבואה – as for example that they were sown according to Halakha but that sheaves within their growth are bent and lie one on top of the other, and similarly all of them.
מדלעת יונית – that its leaves are long and stretch more than they lean on the grain or on the vegetables that they become interwoven and tied up more than the rest of the species and look like mixed seeds.
ופול המצרי – PESHULI in the foreign language.
ורואה אני את דבריהן מדברי – that they do not have entangling but they become entangled like the Greek gourd. And such is the Halakha that everything is permitted except the Greek gourd.
ר״מ אומר. צריך להגיה רבי אומר שאע״פ שאין משמע כן מפי׳ הרמב״ם ז״ל כן משמע מהירושלמי שהביא הר״ש ז״ל:
עז) תבואה נוטה על גבי תבואה
שהרחיקן זמ״ז כדינן לעיל. רק מחמת גידול נכפפו השבלים ושוכבים זע״ז. וא״ת כיון דתבואה בתבואה בית רובע וכלעיל. א״כ היכא אפשר שיהיו השבלים ארוכים כ״כ שיכפפו זע״ז. י״ל דמיירי הכא שמרוחקים רק במקום אחד. ואח״כ מקורבים:
עח) הכל מותר
נ״ל דקמ״ל אע״ג דבכלאי הכרם אסור כה״ג [כלקמן פ״ז מ״ד] אפ״ה בכלאי זרעים שרי:
עט) חוץ מדלעת יונית
שעליה מתפשטין ומסתבכין ביותר:
פ) ר׳ מאיר אומר אף הקשות
ברבוי נקרא קשואין. גורקע בל״א:
פא) ופול המצרי
שמינקבאהנען:
פב) ורואה אני את דבריהן מדברי
רק שכך קבלתי מרבותי ואי אפשר לי לחזור בי. ואף על גב דמסתבך דלעת יונית. הרי גם קישות ופולין מסתבכין. ואפילו הכי כיון דרק משום מראית עין נאסר סיבוך. לפיכך כל שאינו מסתבך מאד כדלעת אין לאסור:
תבואה נוטה על גבי תבואה – המשנה מדברת על מצב שבו שני השדות סמוכים ועצם הקרבה מותרת. הרמב״ם יסביר שמשנתנו כרבי מאיר, ויתר הראשונים יסבירו שזו דעת הכול1. מותר שתבואה ממין אחד תגחן על תבואה ממין אחר, וירק על גבי ירק – כמו כן מותר שירק אחד יגחן על ירק אחר. כמו כן, תבואה על גבי ירק וירק על גבי תבואה הכל מותר חוץ מדלעת יוונית – כפי שכבר ראינו נחשבה הדלעת היוונית לצמח משתלט שנופו המסועף יוצר לצופה תחושה כאילו השדה מעורב2, על כן מותר אמנם לסמכו לשדה שזרוע בו מין אחר, אך אם הדלעת גוחנת על מין אחר השדה נחשב לכלאיים. על ייחודה של הדלעת אנו שומעים גם ממקורות העוסקים בנושאים אחרים3.
רבי אומר אף הקישות ופול מצרי – לדעתו של רבי גם הקישות והפול המצרי4 דינם כדלעת מצרית. שני הצמחים הללו קרובים לדלעת5.
ורואה אני את דבריהם מדברי – רבי הוא העורך הכללי של המשנה וכמעט אינו מופיע בה. הוא מופיע בעיקר בתוספתא ובברייתות, אך לא במשנה. מהברייתות מתברר שלעתים כלל במשנה עמדות שהוא עצמו חולק עליהן. המחקר מניח שהדבר נובע מכך שרבי ליקט פרקי משנה קדומה שהיו ערוכים, ולא ערך אותם מחדש. במקרה שלנו דעתו האישית של רבי נוספה למשנה הקדומה, וזו דוגמה מיוחדת להתערבותו כעורך בתוכנו של הטקסט שליקט6. לרבי הייתה דעה אחרת, אך בסיכום הוא מקבל את דעת התנא קמא. המינוח ״רואה אני״ הוא מינוח של פסיקת הלכה, בדרך כלל זו פסיקת הלכה אישית, כלומר דעתו של חכם אחד, ולא סיכום של כלל החכמים. במונח זה משתמשים חכמים רבים, ורבי הוא מהבולטים שבהם. המיוחד בדבריו שלעתים הוא רואה את דברי אחרים מדבריו7, אם כי לעתים גם הוא רואה, באופן טבעי, את דבריו כמכריעים (תוספתא מעשרות פ״ב ה״ה). אין צריך לומר שהמשפט המודה שדברי אחרים משכנעים יותר מעיד על חיפוש האמת בלימוד ועל גדלות נפש. כל זאת אף שאין במקורות הסבר ממה השתכנע רבי8.
מתקבל הרושם שהמונח הוא מטבע לשון המשקף מרכיב בשיטת לימודו של רבי, מרכיב של הכרעה ופסיקה. במקביל משתמשים חכמים במונח המבטא פתרון של פשרה: ״נראים דברי רבי פלוני ב... ודברי רבי אלמוני ב...⁠״. רבי הוא מהמשתמשים הבולטים במטבע לשון זה9. עם כל זאת יש להעניק חשיבות גם לנוסחאות הגורסות במשנתנו ״רבי מאיר״, וחילוף רבי מאיר – רבי רגיל בין עדי הנוסח השונים.
1. ראו הסיכום שהצענו למשנה ט.
2. לעיל פ״א מ״ב.
3. חמישה דברים נאמרו בדלעת יוונית, ירושלמי כח ע״ב.
4. לקישות והפול המצרי ראו פירושנו לפ״א מ״ב.
5. ראו פירושנו שם.
6. ראו על כך דיוננו במבוא לפירוש המשניות.
7. תוספתא פסחים פ״ט הי״ט; מנחות פ״ח ה״ז, עמ׳ 523; אהלות פ״ה ה״ז, עמ׳ 602; פי״א ה״י, עמ׳ 609.
8. בירושלמי כח ע״ב, נימוק למסקנתו של רבי עקיבא.
9. ראו הנספח למסכת ביצה.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כלאים ב – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), משנה כתב יד קאופמן כלאים ב – מהדורת הרב דן בארי על פי כ"י קאופמן A50 (הערת המהדיר: הניקוד תוקן על פי כללי הדקדוק בנוגע למלא וחסר, ולפי הצליל לגבי קמץ ופתח, צרי וסגול, המתחלפים בכתב יד קאופמן מתוך הגיה ספרדית), מקבילות בתוספתא כלאים ב – באדיבות ד"ר רונן אחיטוב, קישורים לתלמודים כלאים ב, רמב"ם כלאים ב, ר"ש משאנץ כלאים ב, ר׳ עובדיה מברטנורא כלאים ב – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מלאכת שלמה כלאים ב, תוספות יום טוב כלאים ב, עיקר תוספות יום טוב כלאים ב, תפארת ישראל יכין כלאים ב, תפארת ישראל בועז כלאים ב, משנת ארץ ישראל כלאים ב – משנת ארץ ישראל, מאת שמואל ספראי, זאב ספראי, חנה ספראי (ירושלים, תשס"ח-תש"פ) (CC BY 3.0)

Kilayim 2 – Adapted from the Talmud Yerushalmi translation and commentary by Heinrich W. Guggenheimer, Berlin, De Gruyter, 1999-2015 (CC BY 3.0), Mishna MS Kaufmann Kilayim 2, Tosefta Parallels Kilayim 2, Kishurim LaTalmudim Kilayim 2, Rambam Commentary on the Mishna Kilayim 2, R. Shimshon of Sens Kilayim 2, R. Ovadyah MiBartenura Kilayim 2 – Translated by Rabbi Robert Alpert (2020) (CC BY 3.0), Melekhet Shelomo Kilayim 2, Tosefot Yom Tov Kilayim 2, Ikkar Tosefot Yom Tov Kilayim 2, Tiferet Yisrael Yakhin Kilayim 2, Tiferet Yisrael Boaz Kilayim 2, Mishnat Eretz Yisrael Kilayim 2

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×