המעיין במשנה להלן חש שהוא עומד לפני פרק נעלם וחשוב המהווה עדות מימי הבראשית של מסורת חז״ל. עם זאת, הלומד עומד מתוסכל נוכח אי-היכולת לפענח את הרמזים. המשנה חוזרת במסכת סוטה
(פ״ט מ״י), והתבארה בתוספתא שם (פי״ג ה״י), בירושלמי כאן (נו ע״ד), בירושלמי סוטה (פ״ט ה״י, כד ע״א-ע״ב) ובבבלי שם (מז ע״ב - מח ע״א), ועם כל הביאורים נותרו בה כמה וכמה חידות. שתי סוגיות הירושלמי זהות פחות או יותר, להוציא חילוף קל בשמות האמוראים. כל המקורות מפרשים את הרמזים שבמשנה בצורה דומה, עם זאת אין בידנו להציע פירוש מוכח לשחזור המאורעות הרמוזים להלן. במשנה עסקו פרשנים וחוקרים והעלו הצעות שונות, אלא שעדיין הנעלם רב על הגלוי, והמשוער ממלא את מקומן של הנחות מבוססות. אנו נציע את האפשרויות וההשערות הנראות בעינינו, אך לכלל פירוש מניח את הדעת לא הגענו.
הקושי העיקרי נובע מכך שכבר בספֵרות התנאית (התוספתא) והאמוראית לא נשמרה מסורת ישירה של הסבר. להערכתנו ניכר שהקדמונים מנסים להבין מדעתם את הנרמז, והראיה העיקרית לכך היא חילופי ההסברים, כפי שנביאם.
יוחנן כהן גדול – שני אנשים נשאו תואר זה. יוחנן הורקנוס הראשון בנו של שמעון החשמונאי, ששלט עד שנת 104 לפני הספירה, ויוחנן הורקנוס השני, ששלט בשנים 40-66 לפני הספירה. שניהם היו צדוקים, אלא שיוחנן הורקנוס הראשון החל את דרכו כמנהיג לאומי, נערץ על הכול, שייחסו לו זכויות ויכולות נבואיות של חכם וצדיק, ובהמשך פעילותו הגדיר את עצמו כצדוקי. יוספוס מספר על המעמד שבו החליט יוחנן הראשון להגדיר את עצמו כצדוקי1. המסורת חוזרת בתלמוד הבבלי ונרמזת במדרשי ארץ ישראל2, אך מיוחסת לינאי. השאלה הבסיסית בפרשנות המשנה היא האם השינויים הללו הם לגנות או לשבח. הירושלמי מציע את שתי האפשרויות, וברור שכבר לא הייתה להם מסורת בעניין. הבבלי מפרש את כל התקנות לשבח, וכן רוב הפרשנות המאוחרת והמחקר בן זמננו3, כלומר שהוא הביא לסיום מנהגים פסולים. ברם, נראה לנו שפשט המשנה הוא אחר. במשנת סוטה מובאת המשנה שלנו במסגרת סדרה ארוכה של מימרות המספֵרות על דברים טובים שבטלו, ביטוי לירידת הדורות. בטלה עגלה ערופה, פסקו מים המאררים, בטלו האשכולות, בטלה הסנהדרין וכיוצא באלו. חלק מהביטולים הם הכרעות של חכמים, ואז הביטול הוא כתגובה לירידת הדורות. הדברים שיוחנן העביר הם חלק מאותם ביטולים. אם אכן אנו צודקים הדבר נותן בידינו כלי המאפשר לשחזר, עדיין בדרך של ספק, חלק מהשינויים המיוחסים ליוחנן זה. חלק מההצעות שנציע בעקבות פרשנות זו הן מחודשות. עם זאת, גם אם אנו צודקים רק החלק הראשון של המשנה הוא תקנות לשבח, וחלקה השני תקנות אחרות הנגררות עקב אזכור הביטול של הראשונות. על כן בא כאן הלשון ״אף הוא ביטל...״.
העביר הודיית המעשר – בתוספתא אין לכך הסבר. בירושלמי מוצעים הסברים מספר, האחד: ״מתניתא משנחשדו להיות נותנין מעשר לכהונה״ (נו ע״ד), כלומר היו נותנים מעשר ראשון לכוהנים ויוחנן אישר את הנוהג למעשה, אך קבע שמי שעשה כן לא יתוודה. מהמשך הסוגיה משמע שהסבר זה הוא לדעת מי שאומר שהמעשה נדרש לגנאי, ולא נאמר מהו הגנאי בנתינה לכוהנים או בהפסקה של אמירת הווידוי. אבל התוספתא רואה בכך גנאי שהמעשר לא ניתן לכוהנים. הירושלמי גם מציע הסבר נוסף שהמעשה הוא טוב (לשבח), וקושר עמו את ההמשך שבו נאמר שיוחנן תיקן את הדמאי. לפי ההסבר שם ראה יוחנן שסתם אנשים (עמי הארץ) אינם מפרישים אלא תרומה. הוא התקין שיפרישו גם תרומת מעשר וקבע את הנוהג שסתם פֵרות הם דמאי, אבל כל הציבור מפריש תרומה ותרומת מעשר. לפיכך בוטל גם הווידוי, שכן מי שאינו מפריש את כל המעשרות אינו יכול להתוודות. בתוספתא מופיע הסבר זה לסיום המשנה, ״גזר על הדמאי״. בתלמוד הבבלי חוזרים שני ההסברים בשני הבדלים: ראשית, לא נאמר שההסבר הראשון הוא לגנאי, שנית, התלמוד מאחד את שני ההסברים, ״תרתי תקן, ביטל וידוי דחבירים וגזר על דמאי של עמי הארץ״
(סוטה מח ע״א). המעשרים אינם מתוודים משום שנותנים את המעשרות לכוהנים, ואילו עמי הארץ אינם מתוודים משום שאינם עושים את המצווה כהלכתה, והתקנה הייתה שנקבע הסדר הדמאי. עניין נתינת המעשר לכוהנים יבורר להלן.
עוד בטרם דיון מן הראוי להבהיר שנתינת מעשר לכוהנים היא אינטרס צדוקי מובהק, שהרי הם היו מפלגה כוהנית ובדרך כלל ראשי הכוהנים היו ראשי הצדוקים. ביטול הודיית מעשר הוא עניין דתי מובהק ופחות בעל מניע חברתי, אם כי ביטול תפקיד שניתן לציבור הרחב עלול להרחיק אנשים מהמקדש. את ביעור המעשרות לא יעלו למקדש שכן לא יתאפשר להם לשאת שם את התפילה. בעקיפין אולי יצמצם הדבר את מספר עולי הרגל והאינטרס המקדשי ייפגע. קידום המקדש היה אינטרס משותף של שתי הקבוצות.
הסדר הדמאי
שני התלמודים מתארים את הסדר הדמאי שהם מייחסים ליוחנן כהן גדול: ״יוחנן כהן גדול שלח ובדק בכל ערי ישראל, ומצאן שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד. אבל מעשר ראשון ומעשר שיני מהן היו מפרישין ומהן לא היו מפרישין. אמר, הואיל ומעשר ראשון במיתה, ומעשר שיני בעון טבל, יהא אדם קורא שם לתרומה ולתרומת מעשר ונותנו לכהן, ומעשר שיני מחללו על המעות, והשאר מעשר עני, שהמוציא מחבירו עליו הראייה״ (ירושלמי נו ע״ד)4. אם כן, מדובר בפירוש על כך שעמי הארץ ירימו את תרומת המעשר בשם הלוויים. לעומת זאת בתלמוד הבבלי מתוארת התקנה בדרך שונה במידת מה: ״וגזר על הדמאי – לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, ומעשר ראשון ומעשר שני מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין. אמר להם: בני, בואו ואומר לכם. כשם שתרומה גדולה יש בה עון מיתה, כך תרומת מעשר וטבל יש בהן עון מיתה. עמד והתקין להם: הלוקח פֵרות מעם הארץ מפריש מהן מעשר ראשון ומעשר שני. מעשר ראשון מפריש ממנה תרומת מעשר ונותנה לכהן, ומעשר שני עולה ואוכלו בירושלים. מעשר ראשון ומעשר עני המוציא מחבירו עליו הראיה״ (בבלי שם). הדמיון בין המסורות ברור וניכר בסגנון ובאוצר המילים, וההבדלים קטנים, אך משמעותיים. לפי הירושלמי תקנת יוחנן כהן גדול מתירה לאדם לא להרים מעשרות, ויש בה לגיטימציה למצב שבו המגדלים מרימים רק את שתי התרומות. חז״ל התלוננו על עמי הארץ, ובמסורת זו יש מתן הכרה בנוהג של עמי הארץ, ואף הנמקה הלכתית לו (״שהמוציא מחבירו עליו הראייה״). לעומת זאת בתלמוד הבבלי אין שום התייחסות למגדל. המגדל צריך להרים את כל המעשרות. אך אם קנה אדם דמאי, כלומר פֵרות שאין ידוע אם עושרו, הוא רשאי להניח שהתרומה הגדולה הורמה אבל תרומת מעשר טרם הורמה, לכן עליו להרים תרומת מעשר ובפועל הוא פטור מיתר המעשרות; עליו לקרוא להם שם, אך הוא פטור מנתינתם ללוי ולעני.
שני ההסברים רחוקים מלספק. נפתח בטענה הנוגעת לסוף המשנה. המינוח ״אין אדם צריך לשאול על הדמאי״ אינה מתפרשת בדרך זו. לפי ההסבר קבע יוחנן את דין דמאי ואת המציאות המעוגנת שבגללה נוצר הדין, אם כן למה זה מכונה ״אין אדם צריך לשאול״? אדרבה, דווקא מעכשיו צריך אדם לשאול על הדמאי. לפי הלשון של המשנה צריך היה להסיק שחכמים משבחים את יוחנן על כך שבזמנו גבו מעשרות בכוח, או שסתם אנשים היו שומרי מצוות ולכן כולם הפרישו מעשרות, ואז אין אדם צריך לשאול על הדמאי. אם כן מה הרע בכך? חזרנו אפוא לשאלה האם הדברים הללו שבטלו הם לשבח או לגנאי. כאמור, גם לפי פירושנו ייתכן שהסיפא תכלול מעשים כאלה וכאלה. אם אכן המעשה הוא לגנאי מן הראוי לשער שיוחנן עסק בגביית מעשרות בכוח, וחכמים מתנגדים לגבייה יזומה זאת. אמנם בימיו אין צריך לשאול על הדמאי כי כולם הפרישו מעשרות, רמז לכך שתקנותיו או הסדריו של יוחנן קשורים לגבייה אלימה של מעשרות. שני הסברים אפשריים כאלה יש בירושלמי: ״ובימיו אין אדם צריך לשאול על דמיי – שהעמיד זוגות״, ומיד לאחריו הסבר אחר בשם סדרת אמוראים: ״בראשונה היה מעשר נעשה לשלשה חלקים, שליש למכרי כהונה ולוייה ושליש לאוצר ושליש לעניים ולחבירים שהיו בירושלם... משבא אלעזר בן פחורה ויהודה בן פטירה היו נוטלין אותן בזרוע והיה ספיקן בידן למחות ולא מיחה״ (שם), אם כן אין צריך לשאול על הדמאי משום שכולם הפרישו מעשרות. לפי ההסבר הראשון הדבר נדרש לשבח משום ש״העמיד זוגות״, כלומר העמיד אנשים שיקפידו על הדבר, ידרבנו את הציבור לקיים מצוות. ההסבר השני מורכב יותר. מסופר על המצב שהיה ״בראשונה״, ולא נאמר מה קרא אחר כך (מה המצב היום). דומה שכל מה שיש במימרה הוא אותו הסדר שהיה ״בראשונה״, שאף בו היו שני שלבים. בשלב הראשון התחלק המעשר לשלושה: שליש חופשי וניתן לכוהנים וללוויים באשר הם (כרגיל בספֵרות חז״ל); שליש הובא לאוצר הממלכה ושליש הובא לירושלים וניתן לעניי ירושלים, לכוהניה וללוויים שבה. הצורה ״חבירים״ שהיו בירושלים מלמדת שהמעשר לא ניתן לסתם אנשים אלא לבני העילית בלבד. השליש לאוצר ניתן כנראה מתוך שהאוצר ייצג את המקדש או משום שהוא ניתן לבני חשמונאי שהיו כוהנים, ונתפס כנתינת מעשרות לכוהנים. בשלב שני באו אותם שני אנשים וגבו את כל המעשרות בכוח. יוחנן נאשם בכך שלא מנע זאת מהם.
זאת ועוד. לפי שני התלמודים יש כאן לגיטימציה לנוהג של עמי הארץ; נוהג זה נחשב בעיני החכמים לעברה, שהרי בסופו של דבר הם תבעו הרמת מעשרות מלאה ונתינתם ללוי ולעני. על כן יש להבין ששני התלמודים רואים בהסדר טעם לגנאי ומגנים את יוחנן שסייע לעקוף את ההלכה.
עוד בטרם נפתח בניסיון לביאור ובירור דברים אלו כשלעצמם, יש להבין את התפתחות הסוגיה בירושלמי ובתוספתא. המעיין בהסברי האמוראים חש שיש בדברים שני רבדים של הסבר המבוססים על התשתית שבמשנה. ברובד הראשון מצויים גרעיני מידע, וברובד השני מנסים האמוראים לשבץ את המידע בתוך תבנית רצופה שתעניק הסבר הגיוני למשנה. גרעיני המידע זהים בשני התלמודים: ״נותנים מעשר לכהונה״, ״גזר על הדמאי״ או המסורת האחרונה ״בראשונה...״, וברובד השני כל ההסברים. דומה שיש להניח שגרעיני המידע משקפים זיכרון היסטורי עמום, ואילו שיבוצם בתבנית השלמה הוא פרי הגותם של אמוראים שניסו להבין את המידע ולשחזרו על סמך הכלים העיוניים שבידם, אך לא פרי זיכרון היסטורי. בספֵרות חז״ל יש מסורות רבות על ימי הבית השני, כמעט כולן מהשנים האחרונות שלפני החורבן (עשור או דור אחרון). לפנינו מסורת המיוחסת לשנים קדומות בהרבה (מאה ועשרים, או אפילו מאה ושמונים שנה לפני החורבן), על כן רבו השיבושים והעיבודים הספֵרותיים למסורת. כך, למשל, הסיום של המימרה האחרונה. נזכרו שני אנשים שגבו מעשרות בכוח, ויוחנן מואשם בכך שלא מיחה. לפי פשוטם של דברים היו אלו שליחים של יוחנן כהן גדול והם גבו את המעשרות בשמו, אבל התלמוד הסביר כך שיוחנן אינו האשם העיקרי, מתוך שהתקשו להאשימו באשמה כה חמורה.
מסורות חז״ל משמרות לעתים הדים לוויכוחים כיתתיים, אבל לעתים הזיכרון כבר עמום והמסורת נתפסת כמחלוקת לגיטימית של בית המדרש, והרקע הרֵאלי והכיתתי נדחק. בדרך זו הסברנו מחלוקות נוספות5.
אם כן, השלב הראשון מעיד על שלוש תופעות השונות מדרכי גביית המעשרות שבהן דגלו חכמים. חלק גדול מהמעשר הובא לירושלים, חלקו ניתן לאוצר הממלכה (או לאוצר המקדש). נקל לשער שדרישות אלו נקבעו על ידי יוחנן הורקנוס הראשון שהיה השליט החשמונאי הראשון שזכה לעצמאות פוליטית. השליטים הגדירו את המעשרות כמס לשלטון וגבו חלק ממנו, או אולי אפילו את כולו. ניתן כמובן גם לפרש שהכוונה ליוחנן הורקנוס השני שזכה לפריווילגיות מהשלטון הרומי ואלו כללו גביית מעשרות בתנאים שאינם מובררים במקורות6. כל ההסדרים והשלבים קשורים לטענה שכבר ציטטנו בשם התלמודים שהמעשרות ניתנו לכוהנים ולא ללוויים.
כפי שרמזנו, יוחנן הורקנוס הראשון הפך לצדוקי, ויוחנן הורקנוס השני היה צדוקי אף הוא. נתינת מעשרות לאוצר משמעה, למעשה, עירוב הצדוקים במערכת ההחלטות, שהרי הם היו המעמד השליט בירושלים. על כן חשוב לנסות לברר את עמדתם ואת סדרי העלאת מעשרות בימי הבית. על הסדרים אלו אנו שומעים ממקורות רבים, בספֵרות החיצונית ובספֵרות חז״ל. אלו נידונו רבות במחקר, אלא שבדרך כלל לא ניתנה הדעת על האפשרות שחלק מהעדויות מייצג את עולמם של הצדוקים או את המציאות שהצליחו הצדוקים להכתיב.
בימי בית שני היו רבים שנהגו להעלות את מעשרותיהם לירושלים. לפי ההלכה אין בכך צורך, אלא טבעי הוא שעולי הרגל הביאו עמם גם מעשרות ותרומות ורצו לחלקם בין כוהני ירושלים בעלי המוניטין של עיר הקודש. מכל מקום, עדויות על העלאת מעשרות לירושלים דווקא פזורות בכל סוגי הספֵרות מימי בית שני7. המסורת בירושלמי היא אחת העדויות לנוהג של העלאת מעשרות לירושלים, וייחודה בכך שהיא מספרת לא על נוהג עממי, שאין בו צורך הלכתי, אלא על מסגרת ממלכתית מחייבת8. מקורות רבים מימי בית שני מלמדים על נוהג קבוע, ואולי אף מחייב, להעניק את המעשרות לכוהנים במקום ללוויים. באופן כללי ניתן לקבוע שבימי בית שני נושלו הלוויים מרוב עמדות הכוח שהמקרא מעניק להם. אמנם הם ממשיכים לעבוד במקדש, אבל הנהגת המקדש הייתה בידי הכוהנים וללוויים נותרה רק מעט מאוד יוקרה. אין ספק שבימי בית שני הנהיגו כוהנים את העם והיו שכבת עילית (דתית, חברתית וכלכלית), ואילו הלוויים נותרו ללא מעמד חברתי מיוחד. על רקע זה קל להבין שהכוהנים תבעו לקבל מעשרות וטענו כי גם הם לוויים.
המדובר, אפוא, בשני שינויים לעומת המסורת המקראית (וההלכה של חז״ל), העלאת מעשרות לירושלים ונתינתם לכוהנים. שני המנהגים הללו קשורים זה בזה באופן טבעי בקשר חברתי של מציאות. העילית הירושלמית, זו שהחזיקה בעמדות המוניטין והיוקרה, הייתה כוהנית. העלאת מעשרות (ונדרים ונדבות) לירושלים משמעה חיזוק שכבת העילית הירושלמית. מדובר, אפוא, בנוהגים שהם אינטרס ישיר של העילית הכוהנית הירושלמית.
אין במקורות עדות על ההלכה הצדוקית בשני הנושאים הללו. ברם, מותר לשער שהצדוקים דגלו בהעלאת מעשרות לירושלים ובחלוקתם לכוהנים. אין להטיל ספק ביראת השמים של הצדוקים, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהעילית הירושלמית הייתה במידה רבה צדוקית. אם כן, האינטרס הצדוקי היה לקדם את שתי המטרות הללו, ולתבוע מהעם לחלק ממעשרותיו לכוהני ירושלים במקדש או באופן חופשי.
יש, אפוא, מקום להשערה שהמשנה שלנו משקפת את חידושן או את הנהגתן של דרכי הגבייה המתוארות. יוחנן הורקנוס תבע להעלות את המעשרות לירושלים ולחלקם לאנשי צורה שבהם, כלומר לבני העילית. ניתן אף להניח שהחלוקה לשלושה שלישים היא סכֵמתית, אך מתארת, באופן כללי, את הנעשה. על הנוהג להעלות מעשרות ונדבות לירושלים אנו שומעים גם לפני יוחנן כהן גדול. כך, למשל, הוא נרמז לפני התגבשות ההלכה הצדוקית, כבר בספר נחמיה, והד לכך גם בספר מכבים9. מסתבר, אפוא, שהנוהג קדם להתגבשות הצדוקים כעדה או ככת, אלא שיוחנן הרחיבו, תבע אותו כחוק, וכאמור בשלב שני אף אכף אותו. ייתכן גם שהנוהג של חז״ל איננו הנוהג הקדום, וכי המגמה לחלק את המעשרות לכל הכוהנים היא מהפכה פרושית המכוונת נגד בסיס הכוח הכלכלי של הצדוקים. את סדר האירועים אי אפשר לשחזר בוודאות, אך ההשערה שלפנינו ויכוח כיתתי סבירה ביותר. עם זאת, אין הוא עומד כוויכוח הלכתי בין הכתות. לכל קבוצה היה כאן אינטרס כלכלי וחברתי, אך הוא אינו מוצג כוויכוח הלכתי. בסוף ימי בית שני כבר לא היה לצדוקים כוח פוליטי לכפות על הציבור את ההלכה שלהם. השלטון הרומי ודאי לא העמיד את אמצעיו לרשותם לצורך עניין זה. ההכרעה הייתה, אפוא, אישית, ומבחינה הלכתית אין פסול בהעלאת מעשרות לירושלים או בחלוקתם לכוהנים. זאת ועוד; הפרושים, או חז״ל מאוחר יותר, לא צידדו דווקא בלוויים ולא הייתה להם סיבה, ולא היכולת ההלכתית, לאסור חלוקת מעשרות לכוהנים.
הוויכוח בין הכוהנים ללוויים חוזר גם לאחר החורבן, ונשוב אליו בסוף הפירוש למשנה.
לפי ההסבר המוצע, אלעזר בן פחורה ויהודה בן פתירה הם נציגי הצדוקים בממשל של יוחנן הורקנוס. בתיאור המעמד שבו החליט יוחנן להגדיר עצמו כצדוקי נזכר אלעזר בן פועירה כנציג הצדוקים. אשר ל״יהודה בן פתירה״, שמו מזכיר את בני בתירה הנזכרים בוויכוח עם הלל על סדרי הקרבת קרבן פסח שחל להיות בערב שבת. בפירושנו שם הצענו שאולי בני בתירה אלו הם צדוקים, או מנהיגי המקדש הקרובים להם10. יש מקום להשערה שאלעזר בן פחורה הוא אלעזר בן פועירה, ושני המנהיגים הם נציגי הצדוקים.
עתה נשוב לווידוי המעשרות. התלמודים קושרים זאת למתן המעשרות לכוהנים, אבל מבחינה הגיונית אם הכוהנים נחשבים ללוויים – מדוע אין נתינת המעשרות להם מאפשרת וידוי? הרי האדם מצהיר ״נתתיו ללוי״, וזו הצהרת אמת. אם מותר לתת לכוהנים מעשרות – מה הפסול בכך, ולמה זה פוסל את הווידוי? ובמקביל, אם הגיעו למצב שכפו בו העלאת מעשרות – מדוע נאסר הווידוי? על כן יש אולי לשער שיוחנן לא ביטל את וידוי המעשרות באופן ישיר, אלא גרם לכך בעקיפין. הוא ונציגיו תבעו שביעור המעשרות ייערך בירושלים והווידוי ייאמר במקדש, לאחר הבאת המעשרות לכוהנים בעיר. הפרושים מתנגדים למהלך כפייתי זה, ובפועל אין השליט יכול כמובן לכפות על המוני ישראל את מלוא דעתו. אבל נציגיו מנעו את הווידוי ממי שלא הביא מעשרות למקדש, על כן בפועל העבירו (ביטלו) את הווידוי. המוני ישראל לא יכלו עוד לומר את הווידוי במקדש, שכן הם חילקו את המעשרות באופן חופשי. אפשר גם להבין ביתר פשטות שיוחנן ראה שרבים אינם מפרישים מעשר כלל, ולכן ביטל את אמירת הווידוי (בבית או במקדש) כדי לא להכשיל את המוני ישראל בעברה. הסבר זה משתמש בגרעין המידע שבתוספתא ובתלמודים, אך במשמעות שונה מזו שהם מייחסים לה.
אפשר גם לשער השערות אחרות והפוכות ממה שהצענו. הדברים אינם יוצאים מגדר השערה, אך ההסבר המוצע מאפשר לשחזר את שתי המימרות ברצף הגיוני העולה בקנה אחד עם מעט המקורות שבידינו, ובעיקר הוא מתאים לאינטרסים החברתיים והכלכליים של הכוחות בעם ישראל בשלהי ימי הבית השני.
אף הוא ביטל את המעוררין – בתוספתא, בירושלמי ובבבלי: ״מעוררין אלו הלוים שאומרים על הדוכן ׳עורה למה תישן ה׳ ׳. אמר להן רבן יוחנן בן זכיי וכי יש שינה לפניו? והלא כבר נאמר ׳הנה לא ינום ולא ישן׳, אלא כל זמן שישראל שרוין בצער, ואומות העולם שרוין בשלוה, כביכול, ׳עורה למה תישן׳ ״ (תוספתא סוטה פי״ג ה״ט; ירושלמי נו ע״ד; בבלי,
סוטה מט ע״א). דברי רבן יוחנן בן זכאי הם רק בתוספתא, ונראים כתוספת למדנית. בעל התוספתא עירב את יוחנן כהן גדול עם יוחנן בן זכאי, ואכן בתלמוד הבבלי מופיע הטיעון אך מיוחס ליוחנן עצמו. מכל מקום, הטיעון הלמדני אינו חלק מגוף המסורת ההיסטורית, ונראה כתוספת מאוחרת למעשה. יפה שיער ליברמן שהמדובר בנוהג אלילי לקדם את פני היום החדש בהמנון לשמש או לאל. נוהג זה מקובל במקדשים אליליים, ונראה שבמקדש נהגו לפתוח את היום במזמור תהילים מד שבו נכלל המשפט ״עורה ה׳ ״
11. לנוהג דומה שרידים גם במרחב היהודי. המשנה אומרת שלקריאת שמע, שנאמרה במקדש מוקדם בבוקר (קרוב לשעת הנץ החמה) קדמה ברכה אחת. מאוחר יותר, בימי המשנה, קדמו לה שתי ברכות, אחת ברכה למאורות. בתלמודים מוצעת האפשרות שהברכה האחת היא ברכת המאורות, או שבמקדש לא נאמרה זו מסיבות שונות. אנו בדקנו את העדויות והצענו שהברכה האחת היא ברכת ״אהבה רבה״; ברכה זו עוסקת במצוות האהבה שלה מוקדשת פתיחתה של קריאת שמע
12. לפי הפירוש שהברכה היא ברכת המאורות יש בכך פתיחת היום בתפילה לשמש. מעבר לכך, ראינו כי חז״ל התנגדו לאמירת ״ברכת החמה״
13, והערנו על תפילות שנמצאו במגילות קומראן ובהן תפילה לבוא השמש. ייתכן שתפילות אלו הן הד לתפילה בסגנון ״עורה ה׳ ״ הפונה ומברכת את האל על התעוררותו ליום חדש. כל המקורות והפרשנויות תמימי דעים שביטול נוהג זה הוא לשבח. להערכתנו, הצעתו של ליברמן סבירה ביותר. היא אף עולה בקנה אחד עם הצעתנו שהתלמודים שימרו גרעיני הסבר, אך שיבצום במערכת חשיבה מאוחרת. האפשרות לנוהג פגני כבר לא עלתה על הדעת (אפילו כנוהג שבוטל), ובמקומה מובא טיעון למדני.
ואת הנקפין – בתוספתא: ״נוקפין אלו שמכין את העגל בין קרניו כדרך שמכין לעבודה זרה, אמר להן יוחנן כהן גדול, עד מתי אתם מאכילין את המזבח טריפות״ (סוטה פי״ג ה״י). בירושלמי: ״את הנוקפים אותן שהיו מכין על גבי העגל בין קרניו. אמר להן יוחנן כהן גדול עד מתי אתם מאכילין את המזבח טריפות? ועמד ועשה להן טבעות. רבי בא בשם רב יהודה טבעות עשה להן. טבעות רחבות מלמטן וצרות מלמעלן״ (נו ע״ד). בתלמוד הבבלי: ״ואת הנוקפים. מאי נוקפים? אמר רב יהודה אמר שמואל: שהיו מסרטין לעגל בין קרניו כדי שיפול דם בעיניו, אתא איהו בטיל, משום דמיחזי כי מומא (בא הוא ביטל, משום שנראה כמום). במתניתא תנא: שהיו חובטין אותו במקלות, כדרך שעושין אותו לפני עבודת כוכבים, אמר להם: עד מתי אתם מאכילין נבילות למזבח! נבילות? הא שחיט להו! אלא טריפות, שמא ניקב קרום של מוח, עמד והתקין להם טבעות בקרקע״
(סוטה מח ע״א). כל המסורות דומות. עיקרן הוא שיוחנן ביטל מנהג כשל עבודה זרה. גם כאן הראה ליברמן שהכאת הקרבן בין קרניו היא מנהג פגני מקובל. התפתחות ההסבר במסורות השונות מעידה, פעם נוספת, על העיבוד המאוחר שניתן להסבר הקדום. בתוספתא מנומקת ההתנגדות בחשש של הטרפת הקרבן. גם כאן נראה שהשמות עורבו ויוחנן בן זכאי בא במקומו של יוחנן כהן גדול. בירושלמי האפשרות של מנהג עבודה זרה אינה מוזכרת, וכאילו כל המעשה הוא במסגרת דיני טרפות. בתלמוד הבבלי מתנהל דיון מפותח עוד יותר בדיני טרפות, אבל בצדו גם ברייתא השומרת על ההסבר הקדום של מנהג עבודה זרה. עוד מוסרים התלמודים שהכאת העגל קדמה להתקנת טבעות שנועדו לכליאת העגלים בעת השחיטה. על טבעות אלו אנו שומעים ממקורות נוספים, ואין ספק שבבית המקדש של שלהי ימי הבית היו טבעות כאלו (
משנה מידות פ״ג מ״ה;
פ״ה מ״ב). להלן נציע הצעה אחרת לפירוש המשנה.
ועד ימיו היה הפטיש מכה בירושלם – בתוספתא ובתלמודים: ״עד ימיו היה פטיש מכה בירושלם בחולו של מועד״ (תוספתא סוטה פי״ג ה״י; ירושלמי נו ע״ד; בבלי,
סוטה מח ע״א). ההסבר נראה מאולץ, שכן העיקר חסר מן הספר. במשנה לא נאמר שמדובר בחול המועד. סביר להניח שגם כאן מדובר על מנהג פולחני מסוים במקדש שזכרו אבד. אנו מציעים לפרש כך לאור שתי התקנות הקודמות, ולאור העובדה שגם בהן שימר התלמוד את גרעין המסורת אך שיבצו בתבנית תלמודית ספֵרותית.
לפי ההסברים הללו אין קשר בין סדרת השינויים שחולל יוחנן כהן גדול. במקום אחר הוצעה הצעה אחרת המהווה שינוי מקיף בהבנת המשנה. כאמור, את תקנת המעוררים והנוקפים המקורות מסבירים במנהגי המקדש שהיה בהם משום עבודה זרה, ונראה שאין כאן מסורת אלא פרשנות מאוחרת ובלתי מבוססת למונחים סתומים.
לאחרונה הציע משה גיל פרשנות מחודשת לסדרת המונחים שבמשנה14:
״הודיית מעשר״ היא מעשר ודאי, ובין השאר הוא מציע אטימולוגיה ערבית למילה וָיָד שפירושה שילם, קיים מצווה.
ה״מעוררים״ הם התופסים, על סמך שורש סורי ועל סמך הפסוק ״חרדו שאננות רגזה בֹטחות פֹשטה ועֹרה וחגורה על חלצים״
(ישעיהו לב יא).
״מנקפים״ הם פושטים או לוקחים, והכוונה שוב לגובי מס. בין השאר הוא טוען שהפועל להקיף משמעו להרים תרומה, וניקוף הוא גם הסרה (כמו לנקף זיתים).
ה״פטיש״ הוא הפשיט, כגרסת מעט כתבי יד שאליהם הוא מציין15, ומשמעו ביוונית περί Επιθυ̃σιν, לשם קרבן. גיל מפנה בבקיאותו לפרשן קראי המשתמש במונח זה.
״דמאי״ הוא עצם מתנות הכהונה, על סמך שימוש המילה αμο̃Δ ביוונית.
לדעתו כל הרשימה מעידה על פרק הזמן בימי יוחנן הורקנוס הגדול שבו בוטלו כל הבאות המעשרות והתרומות ועבודת הקרבנות.
לדעתנו פירוש זה קיצוני מדי, אך ניתן להיעזר בו. ״הודיית מעשר״ ו״דמאי״ יש לפרש במובנם הרגיל בספֵרות חז״ל: דמאי הוא מעשר מספק, והודיית מעשר היא הווידוי שאומר מביא המעשרות במקדש. ״מוקף״ משמעו מוגדר לקראת הרמת מתנות כהונה, כגון ״החלה והתרומה... ואין ניטלין מן הטהור על הטמא, אלא מן המוקף ומן הדבר הגמור״
(משנה חלה פ״א מ״ט), וכן: ״...שהתרומה אין ניטלת אלא מן המוקף, ואין ניטלת אלא מן הגמור...״
(תוספתא ביכורים פ״א ה״ו). עם זאת, בהחלט ניתן לפרש שה״נוקפים״ הם המרימים מעשרות מן המוקף. גודנף פרסם בזמנו טבעת שעליה חותמת ובה כתוב:
Σδκαωε zd[a]kao
cοφη sofe
λδωναι l[a]dwnai
מצדה השני דמות אלה מחזיקה טבעת גדולה.
את השורה הראשונה אפשר גם לקרוא cakawe (sakawe), שכן בחותמת האותיות
D, L, A דומות. בשורה הראשונה אנו מציעים לקרוא צדקה, קופה (סופה) לאדוני. גודנף פירש את המילה האמצעית כ״סופיה״ שמשמעה ביוונית חכמה, ואמנם הפירוש אפשרי ומחייב תיקון כתיב קל, אבל ייתכן שלפנינו כתיב מעוות של אותה מילה, קופה, שמשמעה גביית צדקה או תרומות לה׳16. במוזאון הארץ בתל אביב מצויה משקולת שנייה ועליה כתוב σοφη בלבד17. צירוף שתי העדויות מלמד על השימוש במילה זו בכתיב זה לצורכי איסוף כספים, והנוקפים הם אותם גובים שבוטלו.
בלשון חכמים, ״לעורר״ פירושו בדרך כלל לערער בצורה משפטית (
משנה כתובות פ״ב מ״ח; פי״ג מ״ו ועוד הרבה). אם כן, תפקיד המעוררים היה לפקח על כמות המעשרות ובעיקר על כמות התרומות הניתנות, שכן לפי מסורת חז״ל ניתן היה להרבות או להמעיט בתרומה
18.
הפטיש מוסבר בתלמודים ובתוספתא כנוהג לעשות מלאכה בחול המועד. אין בידנו לפסול פירוש זה, אלא שהוא איננו קשור לרשימה שלפניו. כהשערה אנו יכולים להפנות לכתובת דו-לשונית מהכפר תפליס שבחורן ובה בארמית הכותב נושא את התואר ״רב תרבץ״, וביוונית πιτάξης (pitazes)19. התרבץ הוא מקום הסעודה המשותפת הקהילתית, והוא הנזכר בכתובת מקצרין ״ע]וזי עבד הדין רבוע[ה״ שמשמעה ״עוזי עשה את הרבץ הזה״ (רבע בעברית הוא רבץ)20. אם כן, יוחנן כהן גדול ביטל את הסעודות החגיגיות שבמקדש וסביבו, ולא נרחיב בכך.
ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמיי – התלמוד הבבלי אומר ״כדאמרן״, ואנו לא נחזור על דבריו שכן המשפט פורש לעיל.
כפי שנאמר לעיל, התלמוד קושר את תקנתו של יוחנן כהן גדול לשאלה של הענקת המעשרות לכוהנים. נושא זה חוזר בירושלמי לפרקנו בכמה סוגיות. אין ספק שסתם המשנה מציגה מצב שבו מעשר לוי ניתן ללוויים. ברם, אין בכך משום קביעת עמדה בשאלה למי ניתנים המעשרות, אלא ביטוי אגב השגרה הספֵרותית בלבד. עדיין יש לברר למי ניתנו המעשרות, ומה הייתה עמדתם של חכמים בנושא. בנספח למסכת שקלים דנו בשאלה אגב הדיון במתחים שבין חכמים לכוהנים וסיכמנו: בימי הבית השני השתלטו הכוהנים על המעשרות וגבו אותם לעצמם
21; לפי המסורות שבתלמודים התעורר בימי התנאים שנית הוויכוח האם הכוהנים זכאים לקבל מעשרות
22. רבי יהושע טען שיש להפריש את המעשרות ללוויים ורבי אלעזר בן עזריה דגל במסירתם לכוהנים. רבי אלעזר בן עזריה היה כוהן ורבי יהושע לוי, והמחלוקת נושאת גם אופי אישי ברור (ירושלמי נו ע״ב). בסוגיית הבבלי
(יבמות פו ע״ב) מסופר שרבי עקיבא לחם נגד התפיסה הכוהנית ואף היה מוכן לטמא מעשרות לבל יוכל רבי אלעזר בן עזריה ליהנות מהם. במאה השלישית חזר הוויכוח: ״ביומוי דרבי יהושע בן לוי ביקשו להימנות שלא ליתן מעשר לכהונה״ (ירושלמי שם). המתנגד להחלטה זו הוא רבי יהושע בן לוי, אף שהוא עצמו היה לוי
23.
כל העדויות שהבאנו עד עתה על המחלוקת בעולמם של חכמים הן ממקורות אמוראיים. בספֵרות התנאים נקשרים בסתם המעשרות ללוויים, ורק התרומה (ותרומת מעשר) לכוהנים. אין ללמוד מכאן הרבה, שכן ניתן לפרש זאת כשגרה אגב המקרא, ולא כתיאור שהמעשרות ניתנו דווקא ללוויים. כאמור, שני התלמודים מוסרים דברי תנאים על נתינת מעשר לכוהנים, והסיפורים נראים מקוריים והיסטוריים. על כן אנו נוטים לראות בכך מסורת תנאית, אף שכנראה רק בימי האמוראים נחשב כל הנושא לחשוב מספיק בכדי להציגו ברבים. עדות מסוימת על ימי התנאים יש במדרש תנאי אחד: ״ ׳וידבר ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו׳ וגו׳. מאת בני ישראל אתם לוקחים את המעשר, אין אתם לוקחים את המעשר מיד הכהנים. מיכן אמרו, אין מוציאין המעשר מיד הכהנים וכו׳. ׳אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם׳, מגיד שנכרתה ברית ללוים על המתנות שלהם. וכדרך שנכרתה ברית לכהנים על המתנות שלהם כך נכרתה ברית ללוים על המעשרות שלהן, שאין להן בו כלום עד שיקבל עליהם להפריש את תרומתו״ (ספרי זוטא, כו, עמ׳ 298). אם כן, הברית היא שהלוויים יתנו תרומת מעשר לכוהנים, אך אין היא מבטיחה שהמעשרות יגיעו דווקא לידיהם. אדרבה! המשפט ״אין מוציאין המעשר מיד הכהנים״ מלמד על כך שלפחות חלק מהמעשרות הגיע בפועל לידי כוהנים ולא לידי לוויים. חכמים אינם מחייבים זאת ואף אינם ממליצים על כך, אבל מכירים בכך בדיעבד. המונח ״מכאן אמרו״ במדרש הוא, בדרך כלל, ציטוט מהמשנה, אבל במקרה זה הוא ציטוט מממקור הלכתי קדום אחר שלא נכלל במשנה.
רמז תנאי אחר הוא דברי התוספתא: ״ישראל שקיבל שדה מכהן ואמר לו על מנת שהמעשרות שלי, על מנת שהמעשרות שלך, על מנת שהמעשרות שלי ושלך, אסור״ (
דמאי פ״ז ה״ג, והשוו שם, הט״ו). הברייתא עוסקת במעשרות סתם, ואלו מגיעים לידי הכוהן.
שני רמזים אלו מוכיחים שהמנהג שהיה נוהג בימי הבית, שהיו שהעניקו מעשרותיהם לכוהנים, לא נעלם בימי התנאים, אם כי הם אינם עוסקים בו ואינם מתנגדים לו. עם זאת, בימי האמוראים התעורר הוויכוח מחדש, ובימי רבי יהושע בן לוי ניסו להחליט ולהמליץ על הענקת מעשרות דווקא ללוויים. כרגיל ייחסו אמוראים את המאבק המחודש לתנאים, אבל ספק אם בימי התנאים נחשב הנושא לפולמוסי.
(סיום)
ביבליוגרפיה
ביבליוגרפיה וקיצורים
מסכתות מעשרות ומעשר שני
אבות דרבי נתן, מהדורת שכטר, ש״ז, וינה, תרמ״ז.
אבי יונה, בית המקדש – אבי יונה, מ׳, תשט״ז, ״בית המקדש השני״, ספר ירושלים, ירושלים - תל אביב.
אבי יונה, גיאוגרפיה היסטורית – אבי יונה, מ׳, תשכ״ג, גיאוגרפיה היסטורית, ירושלים.
אביצור, אטלס – אביצור, ש׳, 1976, אדם ועמלו: אטלס לתולדות כלי עבודה ומתקני ייצור בארץ, ירושלים.
אבנס, כלכלה – Evans, J.K., 1981, "Wheat Production and its Social Consequences in the Roman World", The Classical Quarterly, New Series, Vol. 31, No. 2.
אגדת בראשית, מהדורת ווארשה, תרל״ו.
אגרת רב שרירא גאון, מהדורת לוין, ב״מ, חיפה, תרפ״א.
אדיקט המחירים של דיוקלטינוס – Lauffer, S., 1971, Diokletians Preisedikt, Berlin.
אדן ביוביץ, רוכלים – אדן ביוביץ, ד׳, תשמ״ה, ״הרוכל בארץ-ישראל: המאה ה-2 עד המאה ה-4 לספירה״, בתוך: גרוס, נ׳ (עורך), יהודים בכלכלה, ירושלים, עמ׳ 85-67.
אהבת ציון וירושלים, ראטנער, ד׳, וילנא, תרס״א-תרע״ג.
אהל דוד – Sasson, D.S., 1932, Ohel David I-II, London.
אונא, ויו שין – אונא, א׳, תש״מ, ״ויו שין מתחלפין במשנה״, סיני פז, עמ׳ קה-קיח.
אונומסטיקון לאווסביוס – ראו מלמד, אונומסטיקון; קלוסטרמן, אונומסטיקון.
אופנהיימר, בית המדרש – אופנהיימר, א׳, תש״מ, ״ייעודו של בית המדרש״, קתדרה 18, עמ׳ 48-45.
אופנהיימר, הפרשת מעשרות – אופנהיימר, א׳, תשל״ח, ״הפרשת מעשר ראשון במציאות שלאחר חורבן בית שני״, סיני פג, עמ׳ רסז-רפז.
אופנהיימר, מעשרות – אופנהיימר, א׳, תשכ״ט, ״הפרשת מעשר ראשון הלכה למעשה בתקופת בית שני״, בתוך: מלמד, ע״צ (עורך), ספר זכרון לדה-פריס, ירושלים, עמ׳ 83-70.
אופנהיימר, עם הארץ – Oppenheimer, A., 1977, The Am Haaretz, A Study in the Social History of the Jewish People in the Hellenistic-Roman Period, Leiden.
אוצר הגאונים, מהדורת לוין, ב״מ, חיפה וירושלים, תרפ״ח-תש״ג; מהדורת צילום, ירושלים, תשמ״ד.
אור זרוע, רבי יצחק ברבי משה נ״ע מווינה, מהדורת זיטאמיר, תרכ״ב.
אור שמח, רבי מאיר שמחה הכהן, ירושלים, תשמ״ב.
אורבך, עבודה זרה – אורבך, א״א, תשמ״ח, ״הלכות עבודה זרה והמציאות הארכיאולוגית וההיסטורית במאה השניה והשלישית״, מעולמם של חכמים, ירושלים, עמ׳ 178-125.
אורמן, בית הכנסת – אורמן, ד׳, תשמ״ח, ״בית הכנסת ובית המדרש – האחד הם?״, בתוך: אופנהיימר, א׳ ואחרים (עורכים), בתי כנסת עתיקים, ירושלים, עמ׳ 76-53.
איזגר וסקידסגרד, חקלאות – Isager, S. and Skydsgaard, J.E., 1992, Ancient Greek Agriculture, London.
איילון, בית בד קטור – איילון, א׳, תשנ״ח, ״בית-הבד הקטור של מערב השומרון״, מחקרי יהודה ושומרון ח, עמ׳ 126-115.
איכה רבה, מהדורת באבער, ש׳, וילנא, תרנ״ט.
אלבק, מבוא – אלבק, ח׳, תשי״ט, מבוא למשנה, ירושלים - תל אביב.
אלבק, עריכת המשנה – Albeck, Ch., 1936, Untersuchungen über die Redaktion der Mischna, Berlin.
אלבק, פירוש – אלבק, ח׳, תשי״ב, פירוש לשישה סדרי משנה, ירושלים - תל אביב.
אלון, מחקרים – אלון, ג׳, תשי״ז-תשי״ח, מחקרים בתולדות ישראל בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד א-ב, ירושלים.
אלון, תולדות – אלון, ג׳, תשט״ו, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, תל אביב.
אלכסנדר, תרגום שיר השירים – Alexsander, P.S., 1993, "Textual criticism and rabbinic literature: the case of the Targum of the Song of Songs", Bulletin of the John Rylands University Library 75, pp. 159-173.
אסתר רבה, קושטא, רע״ד או ר״פ.
אפלבאום, הרקע – אפלבאום, ש׳, תשמ״ג, ״הרקע והגורמים למרד בר-כוכבא״, בתוך: רפפורט, א׳ (עורך), יהודה ורומא, ירושלים, עמ׳ 218-211.
אפלבאום, שאלת הקרקע – אפלבאום, ש׳, תשכ״ז, ״שאלת הקרקע ומרד בר-כוכבא״, ארץ ישראל ח, עמ׳ 287-283.
אפשטיין, מבוא – אפשטיין, י״נ, תש״ח, מבוא לנוסח המשנה, ירושלים.
אפשטיין, מבואות – אפשטיין, י״נ, תשי״ז, מבואות לספֵרות התנאים, ירושלים - תל אביב.
אפשטיין, מחקרים – אפשטיין, י״נ, תשמ״ד-תשנ״א, מחקרים בספֵרות התלמוד ובלשנות שמית, א-ד, ירושלים.
אפשטיין, ספר המעשים – אפשטיין, י״נ, תשמ״ח, ״ספר המעשים״, בתוך מחקרים ב, עמ׳ 346-336.
ארבעה טורים, רבי יעקב ברבי אשר, מהדורת וארשה, תרמ״ב.
בוסרופ, פיתוח – Boserup, E., 1965, The Conditions of Agricultural Growth: The Economics of Agrarian Change under Population Pressure, London.
ביכלר, בית הלל – ביכלר, א׳, 1905, ״הלכות למעשה כבית שמאי בזמן הבית ואחר החורבן״, בתוך: Krausz, S. and Weisz, M. (eds.), 1905, Emlékkönyv Bloch Mózes tiszteletére életének kilencvenedik, évfordulója alkalmából kiadják tanitványai, Sefer ha Yovel Mosheh Aryeh Bloch, Budapest, pp. 21-30.
ביכלר, לימוד תורה – Büchler, A., 1914, "Learning and Teaching in the Open Air in Palestine", JQR IV, pp. 485-491.
ביכלר, עם הארץ – ביכלר, א׳, תשכ״ד, עם הארץ הגלילי, ירושלים.
בכר, אגדות התנאים – בכר, ב״ז, תרפ״ב-תרפ״ו, אגדות התנאים א-ד, ברלין.
בן דוד, בתי בד – בן דוד, ח׳, תשנ״ח, ״בתי בד וייצור שמן זית ביישובי הגולן בתקופת המשנה והתלמוד״, עתיקות 34, עמ׳ 61-1.
בן דוד, גולן – בן דוד, ח׳, תשס״ו, הישוב היהודי בגולן, קצרין.
בן שלום, בית שמאי – בן שלום, י׳, תשנ״ד, בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי, ירושלים.
בן שלום, חכמי יבנה – בן שלום, י׳, תשמ״ז, ״מרגלא בפומיהו דרבנן דיבנה״, מלאת ב, עמ׳ 175-151.
בנג׳י, היסטוריה אגררית –Banaji, J., 1999, "Agrarian History and the Labour Organization of Byzantine Large Estates", in: Bowman, A.K. and Rogan, E. (eds.), Agriculture in Egypt from Pharaonic to Modern Times, Oxford, pp. 193-216.
בנג׳י, מטמונים – Banaji, J., 1992, Rural Communities in the Late Empire A.D. 300-700, Monetary and Economic Aspects, Ph.D. thesis, Oxford.
בעל המאור על הרי״ף, הודפס בתלמוד ש״ס וילנא.
בר, יששכר – בר, מ׳, תשכ״ח, ״יששכר וזבולון״, בר אילן ו, עמ׳ 180-167.
בר, תורה – בר, מ׳, תשכ״ד, ״תורה ודרך ארץ״, בר אילן ב, עמ׳ 162-124.
בראשית רבה, מהדורת טהעאדאר-אלבק, הוצאת צילום, ירושלים, 1965.
ברודי, רב נטרונאי – ראו תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון.
ברונס וזכאו, ספר החוקים – Bruns, K.G. and Sachau, E., 1880, Syrisch-Römisches Rechtsbuch aus dem fünften jahrhundert, Leipzig.
ברוק, מעשה – Brock, S., 1973, "An Early Syriac Document of the Life of Maximus the Confessor", Analecta Bollandiana 91, pp. 314-315.
ברושי, מזון – Broshi, M., 1986, "The Diet of Palestine in the Roman Period: Introductory Notes", Israel Museum Journal 5, pp.41-56.
ברלין, כלי חרס – Berlin, A.M., 2002, "Romanization and Anti-Romanization in Pre-Revolt Galilee", in: Berlin, A.M. and Overman, J.A. (eds.), The First Jewish Revolt, London, pp. 57-73.
ברנד, בית בד – ברנד, י׳, תש״ב, ״בית הבד״, סיני ו, עמ׳ 325-303.
ברנד, כלי חרס – ברנד, י׳, תשי״ג, כלי החרס בספֵרות התלמודית, ירושלים.
גוטמן, ארכילופרון – גוטמן, י׳, תשי״ג, ״על שירותו של רבי אליעזר ברבי שמעון אצל השלטונות הרומיים בארץ-ישראל״, ציון יח, עמ׳ 5-1.
גולאק, דיני מקרקעין – גולאק, א׳, תרפ״ט, לחקר תולדות המשפט העברי – דיני קרקעות, ירושלים.
גולאק, משפט – גולאק, א׳, תרפ״ב, יסודי המשפט העברי, ברלין.
גולאק, רועים – גולאק, א׳, תשמ״א, ״על הרועים ומגדלי בהמה דקה״, תרביץ יב, עמ׳ 189-181.
גולדברג, שבת – גולדברג, א׳, תשל״ו, פירוש למשנה מסכת שבת, ירושלים.
גולינקין, ראש השנה – גולינקין, ד׳, תשמ״ח, פרק יום טוב של ראש השנה בבלי, מהדורה מדעית עם פירוש, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
ג׳ונס, קולונט – Jones, A.H.M., 1958, "The Roman Colonate", Past and Present 13, pp. 1-13.
גיאוניקה – (Ginzberg, L., 1968, Geonica, New york (Second Edition.
גיל, והרומאי אז בארץ – גיל, מ׳, תשע״א, והרומאי אז בארץ, תל אביב.
גילת, בן שלוש עשרה – ראו גילת, פרקים, עמ׳ 31-19.
גילת, גזירה שווה – גילת, י״ד, תשמ״ד, ״השתלשלותה של הגזירה השווה״, מלאת ב, עמ׳ 92-85 (= פרקים, עמ׳ 372-156).
גילת, פרקים – גילת, י״ד, תשנ״ב, פרקים בהשתלשלות ההלכה, רמת גן.
גינצבורג, פירושים – גינצבורג, י״ל, תשכ״א, פירושים וחדושים בירושלמי, א-ד, ניוארק.
גינצבורג, שרידי ירושלמי – גינצבורג, י״ל, תרס״ט, שרידי הירושלמי, נויארק.
גלנט, סיכון – Gallant, T.W., 1991, Risk and Survival in Ancient Greece: Reconstructing the Rural Domestic Economy, Stanford, Ca.a.
גרוסמן וספראי, כפר תלת – Grossman, D. and Safrai, Z., 1980, "Satellite Settlement in Western Samaria", Geographical Review 70, pp. 446-462.
גרינץ, יהודית – גרינץ, י׳, תשי״ז, ספר יהודית, ירושלים.
דונר ורוליג, כתובות – Donner, H. and Röllig, W., 1962, Kanaanäische und Aramäische Inschriften, Wiesbaden.
דלמן, טכנולוגיה – Dalman, G., 1928-1942, Arbeit und Sitte in Palastina, 7 vols., Gütersloh.
דן, העיר הביזנטית – דן, י׳, 1984, חיי העיר בארץ ישראל בשלהי העת העתיקה, ירושלים.
דקדוקי סופרים – ראו רבינוביץ.
דר, שומרון – Dar, S., 1986, Landscape and Pattern, An Archaeological Survey of Samaria 800 B.C.E. – 636 C.E., Oxford.
דר ואחרים, אום ריחן – דר, ש׳ ואחרים, תשמ״ו, אום ריחן – עיירה מתקופת המשנה, תל אביב.
הודקינסון, מרעה – Hodkinson, S., 1988, "Animal Husbandry in the Greek Polis", in: Whittaker, C.B. (ed.), Pastoral Economics in Classical Antiquity, Cambridge.
היטנמייסטר, בית הכנסת – היטנמייסטר, ג׳, תש״מ, ״בית הכנסת, בית המדרש והזיקה ביניהם״, קתדרה 18, עמ׳ 44-38.
היכלהיים, כלכלה – Heichelheim, F.M., 1938, "Roman Syria", in: Frank, T. (ed.), An Economic Survey of Ancient Rome, vol. 4, Baltimore.
הירשפלד, הבית – Hirschfeld, Y., 1995, The Palestinian Dwelling in the Roman-Byzantine Period, Jerusalem.
הירשפלד, הכפר – Hirschfeld, Y., 1997, "Farms and Villages in Byzantine Palestine", Dumbarton Oaks Papers 51, pp. 33-72.
הלכות גדולות, מהדורת הילדסהיימר, ע׳, ירושלים, תשל״ב.
הלכות פסוקות, מילר, י׳, הלכות פסוקות מן הגאונים, קראקא, תרנ״ג.
הלכות קצובות, מרגליות, מ׳, ירושלים, תש״ך.
הנשקה, בית הבחירה – הנשקה, ד׳, תשנ״ח, ״קדושת ירושלים: בין חז״ל להלכה הכתתית״, תרביץ סז, עמ׳ 28-5.
הנשקה, הקהל – הנשקה, ד׳, תשנ״ב, ״אימתי הוא זמנו של ׳הקהל׳? (לתלמודם של התנאים)״, תרביץ סא, עמ׳ 194-177.
הרשברג, חיי התרבות – הרשברג, א״ש, תרע״ד, חיי התרבות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, וורשא.
וובוס, דוקומנטים – Vööbus, A., 1960, Syriac and Arabic documents regarding legislation relative to Syrian asceticism, Stockholm.
וובוס, חוק – Vööbus, A. (ed.), 1982, The Syro-Roman Lawbook, Stockholm.
וויטקר, מרעה – Whittaker, C.R. (ed.), 1988, Pastoral Economies in Classical Antiquity, Cambridge.
וולס-הדריל, פטרונז׳ – Wallace-Hadrill, A. (ed.), 1990, Patronage in Ancient Society, London.
וילד, טקסטיל – Wild, J.P., 1970, Textile Manufacture in the Northern Roman Provinces, Cambridge.
וינר וספראי, מטמונים – וינר, מ׳, וספראי, ז׳, תשס״ב, ״מטמונים ומרידות – התפלגות מועדי ההטמנה של מטמוני המטבעות בארץ ישראל בתקופה הרומית-ביזנטית״, קתדרה 101, עמ׳ 90-71.
וינר וספראי, מטמונים א – Waner, M. and Safrai, Z., 2001, "A Catalogue of Coin Hoards and the Shelf Life of Coins in Palestine Hoards during the Roman and Byzantine Periods", Liber Annuus 51, pp. 305-336.
ויס, בית – ויס, ז׳, תשס״א, ״בין פגניזם ליהדות: לזיהוים של תושבי בית דיוניסוס בציפורי הרומית״, קתדרה 99, עמ׳ 26-7.
ויס, משניות תוספתא – ויס, מ׳, תשנ״ד, ״פרקי משנה בעלי אופי תוספתאי״, קעמ״י 11, עמ׳ 62-55.
זוסמן, ברייתת התחומים – זוסמן, י׳, תשל״ו, ״ברייתא דתחומי ארץ ישראל״, תרביץ מה, עמ׳ 257-213.
זוסמן, כתובת – זוסמן, י׳, תשל״ד, ״כתובת הלכתית מעמק בית שאן – סקירה מוקדמת״, תרביץ מג, עמ׳ 158-88.
זק״ש, זרעים – זק״ש, נ׳, תשל״ה, משנה זרעים, מהדורת מכון הש״ס השלם, ירושלים.
חדושי הר״ן על מסכתות מגילה ומועד קטן, ירושלים, תשכ״ו.
חדושים המיוחסים לר״ן – ראו חדושי הר״ן.
חילופי מנהגים – מהדורת ב״מ לוין, אוצר חילוף מנהגים בין בני ארץ ישראל ובני בבל, בני ברק, תשמ״ז; מהדורת מרגליות, החילוקים שבין אנשי ארץ-ישראל ואנשי בבל, ירושלים, תרצ״ח.
חמדה גנוזה, מהדורת שניאורזאהן, ש״ז, ירושלים, תרכ״ג.
חסדי דוד, ר׳ דוד פארדו, ליוורנו, 1776.
טור שלחן ערוך – ראו ארבעה טורים.
טפר, יונים – טפר, י׳, תשמ״ו, ״עלייתו ושקיעתו של ענף גידול היונים בארץ״, בתוך: אופנהיימר, א׳ ואחרים (עורכים), אדם ואדמה בארץ-ישראל הקדומה, ירושלים, עמ׳ 196-170.
ידין, מגילת המקדש – ידין, י׳, 1990, מגילת המקדש, תל אביב.
ידין ונוה, אוסטרקונים – Yadin, Y. and Naveh, J., 1989, Masada I – The Aramaic and Hebrew Ostraca and Jar Inscriptions, Jerusalem.
יוסף בן אפרים קרו – בתוך: ארבעה טורים.
ילקוט המכירי, ישעיהו משלי, מהדורת כהנא שפירא, י״ז, ירושלים, תשכ״ד.
ילקוט המכירי, תהילים, מהדורת בובר, ש׳, ירושלים, תשכ״ד.
ילקוט המכירי, תרי עשר, מהדורת גראינוף, א׳, לונדון, 1909.
ילקוט שמעוני, מהדורת שילוני, י׳, ירושלים, תשל״ג ואילך.
ינקלביץ, הר המלך – ינקלביץ, ר׳, תשמ״א, ״הר-המלך – הרודיון״, קתדרה 20, עמ׳ 28-23.
יתרון האור, פערלמן, ר׳ יי״ל, הודפס במשניות מהדורת וילנא.
כהן, שלושה כתרים – Cohen, S.A., 1990, The Three Crowns: Structures of Communal Politics in Early Rabbinic Jewry, Cambridge.
כהנא, ספרי זוטא – כהנא, מ״י, תשס״ג, ספרי זוטא דברים, מובאות ממדרש תנאי חדש, ירושלים.
כסלו, ורדים – כסלו, צ׳, תשנ״ז, ״גינת ורדים״, סיני 120, עמ׳ קכח-קלח.
כסלו, יתיר – Kislev, M.A., 1986, "A Barley Store of the Bar-Kochba Rebels (Roman period)", Israel Journal of Botany 35, pp. 183-196.
כסלו, מערת אביאור – Kislev, M.A., 1992, "Vegetal Food of Bar Kokhba Rebels at Abi'or Cave near Jericho", Review of Palaeobotany and Palynology 73, pp. 153-160.
כסלו, מצבור – Kislev, M.A., 2003, "Cereals and Fruits from a Collapsed Cave South of Khirbet Qumran", Israel Exploration Journal 53, pp. 74-77.
כסלו, שליש – כסלו, מ׳, תשנ״ה, ״הבאת שליש בתבואה״, תחומין טו, עמ׳ 59-46.
כסלו ומרמורשטיין, רקית – Kislev, M.A. and Marmorstein, M., 2004, "Seed and Fruit Remains from Horvat Raqit", in: Dar, S. (ed.), Raqit: Marinus's Estate on the Carmel, Israel, Oxford, pp. 299-302.
כסלו ושמחוני, מזון – כסלו, מ׳ ושמחוני, א׳, תש״ע, ״מזונם של שוכני מערת הר-ישי״, בתוך: אשל, ח׳ ופורת, ר׳ (עורכים), מערות המפלט מתקופת מרד בר-כוכבא, ירושלים, עמ׳ 253-129.
כסלו ושמחוני, עדות – כסלו, מ׳ ושמחוני, א׳, תש״ע, ״עדות בוטנית להגעתם של פליטים מיהודה למערות המפלט בנחל ערוגות בסתיו של שנת 135 לספירה״, בתוך: אשל, ח׳ ופורת, ר׳ (עורכים), מערות המפלט מתקופת מרד בר-כוכבא, ירושלים, עמ׳ 306-298.
לאו, פלורה – Löw, I., 1967, Die Flora der Juden, 4 vols., Hildesheim.
לוי, מילון – Levy, J., 1924, Wörterbuch über die Talmudim und Midrashim, Vienna.
לחם שמים, רבנו יעב״ץ, ירושלים, תשי״ח.
ליברמן, יוונית ויוונות – ליברמן, ש׳, תשכ״ג (תשמ״ד), יוונים ויוונות בארץ ישראל, ירושלים.
ליברמן, ירושלמי – ליברמן, ש׳, תשנ״ה, ירושלמי כפשוטו, ניו יורק - ירושלים.
ליברמן, מחקרים – ליברמן, ש׳, תשנ״א, מחקרים בתורת ארץ ישראל, ירושלים.
ליברמן, תוספת ראשונים – ליברמן, ש׳, תשנ״ט, תוספת ראשונים, ירושלים וניו יורק.
ליברמן, תוספתא כפשוטה – ליברמן, ש׳, תשט״ו-תשמ״ח, תוספתא כפשוטה, ניוארק.
ליכטנשטיין, מגילת תענית – Lichtenstein, H., 1931-2, "Die Fastenrolle, eine Untersuchung zur Jüdisch-Hellenistischen Geschichte", HUCA VIII-IX, pp. 257-351.
לפין, חקלאות – Lapin, H., 2001, Economy, Geography and Provincial History in Later Roman Palestine, Tuebingen.
לקוטי הרמב״ן למסכת תענית לתלמיד מתלמידי הרמב״ן, שאלוניקי, תק״ל.
מאירסון, עזה – Mayerson, P., 1992, "The Gaza 'Wine' Jar (Gazition) and the 'Lost' Ashkelon Jar (Askalônion)", Israel Exploration Journal 42, pp. 76-80.
מגיד משנה, הודפס על גיליון משנה תורה לרמב״ם, מהדורת תל אביב, 1959.
מגילות מדבר יהודה – DJD Discoveries in the Judean Desert, 1953-1995", in: Balliet, M. et al. (eds.), Oxford.
מגילת המקדש – ידין, י׳, תשל״ז, מגילת המקדש, ירושלים.
מגילת תענית – ראו ליכטנשטיין, מגילת תענית.
מדר, ממרא – Mader, A.E., 1957, Mambre; die Ergebnisse der Ausgrabungen im heiligen Bezirk Râmet el-Halîl in Südpalästina, 1926-1928, Freiburg im Breisgau.
מדרש משלי, בתוך: מדרש שוחר טוב, מהדורת כהן, י׳, ירושלים, תשכ״ח.
מדרש שמואל, בתוך: מדרש שוחר טוב, מהדורת כהן, י׳, ירושלים, תשכ״ח.
מדרש תהילים (שוחר טוב), מהדורת בובר, ש׳, וילנא, תרנ״א.
מדרש תנאים לדברים, מהדורת הופמן, ד״צ, ברלין, 1909-1908.
מדרש תנחומא, קושטא, רפ״ב ומנטובה, שכ״ג.
מדרש תנחומא-בובר, מהדורת בובר, ש׳, וילנא, תרמ״ה.
מור, מרד איכרים – מור, מ׳, תשמ״ו, ״מרד בר-כוכבא – האם היה מרד איכרים״, בתוך: אופנהיימר, א׳ ואחרים (עורכים), אדם ואדמה בארץ-ישראל הקדומה, ירושלים, עמ׳ 116-95.
מזר, הרקם – מזר, ב׳, תשי״א, ״הרקם והחגר״, תרביץ כ, עמ׳ 319-316.
מחזור ויטרי לרבנו שמחה, הורביץ, ש׳, נירנברג, תרפ״ג; ד״צ, ניו יורק, תש״ך.
מטינגלי, בית הבד – Mattingly, D.J., 1985, "Olive Oil Production in Roman Tripolitania", in: Buck, D. and Mattingly, D.J. (eds.), Town and Country in Roman Tripolitania, Oxford, pp. 27-46.
מיטליס, רבועה – מיטליס, י׳, תשמ״ד, ״למשמעות הרבועה מקצרין״, תרביץ נג, עמ׳ 466-465.
מילון בן יהודה – בן יהודה, א׳, 1959, מילון הלשון העברית, ירושלים - תל אביב.
מכילתא דרבי ישמעאל, האראוויטץ, ח״ש ורבין, י״א, ד״צ, ירושלים, תש״ל.
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, אפשטיין-מלמד, ירושלים, תשט״ו.
מלאכת שלמה, פירוש למשנה לר׳ שלמה עדני, הודפס בתוך משניות יכין ובועז, ירושלים, תשט״ז.
מלחמות היהודים, יוספוס פלביוס, מהדורת שליט, א׳, ירושלים - תל אביב, תשכ״ז.
מלמד, אונומסטיקון – מלמד, ע״צ, תשכ״ו, ספר האונומסטיקון לאווסביוס, ירושלים.
מסכת כלה, מהדורת היגער, מ׳, ירושלים, תש״ל.
מסכת סופרים, מהדורת היגער, מ׳, ניו יורק, תרצ״ד.
מסכתות זעירות, מהדורת היגער, מ׳, ירושלים, תש״ל.
מרגליות, החילוקים – מרגליות, מ׳, תרצ״ח, החילוקים שבין אנשי ארץ-ישראל ואנשי בבל, ירושלים.
מרגליות, הלכות ארץ-ישראל – מרגליות, מ׳, תשל״ד, הלכות ארץ-ישראל מן הגניזה, ירושלים.
משורר, מטבעות – משורר, י׳, תשנ״ח, אוצר מטבעות היהודים, ירושלים.
משנה שלמה, מהדורת ורטהימר, ש״א, ירושלים, תשנ״ב.
ניב, פגעים – ניב, ד׳, תשנ״ב, פגעים בגידולים חקלאיים והדברתם בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
ניומן, מעשים – ניומן, ה׳, תשמ״ז, המעשים לבני ארץ-ישראל ורקעם ההיסטורי, עבודה לתואר שני, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
סדר עולם רבה, מהדורת רטנר, ב׳, ניו יורק, תשכ״ו.
סדר רב עמרם גאון, מהדורת גולדשמידט, ד׳, ירושלים, תשל״ב.
סוזמנוס, היסטוריה כנסייתית – Sozomen Ecclesiastical History, 1891, Hartranft, C.D. (tr.), in: Wace, H. and Shaff, P. (eds.), A Select Library of Nicene and Post Nicene Fathers, New Series, 2, Oxford; Idem, 1960, Historia Ecclesiastica, Bidez, J. and Hanson, G.C. (eds.), Oxford.
סטרבון, גאוגרפיה – Strabo 1917-32, The Geography of Strabo, Jones, H.L. (tr.), (Loeb), London.
סירליאון (שירליאון, סיריליאו) רבינו שלמה, תלמוד ירושלמי סדר זרעים, מהדורת הלוי, ח״י, ירושלים, תשי״ד-תשכ״ז.
ספר האשכול, מהדורת אלבק, ח׳, ירושלים, תשד״ם; מהדורת אוערבך, צ״ב, האלברשטאט, תרכ״ו.
ספר החילוקים – ראו חילופי מנהגים.
ספר הישר, רבנו תם, מהדורת דן, י׳, מבוססת על הדפוס הראשון, ונציה, שפ״ה, ירושלים, תשמ״ו; מהדורת ראזענטהאל, ש״פ, ד״צ, ירושלים, תשנ״ג.
ספר המקצועות, מהדורת אסף, ש׳, ירושלים, תש״ז.
ספר העתים, יהודה בן ברזילי הברצלוני, מהדורת זלוטניק, י״ל, ירושלים, תש״ה.
ספר הפרדס, מהדורת עהרענרייך, ח״י, ניו יורק, תשי״ט.
ספר הרוקח, ר׳ אליעזר מגרמייזא, קרימונה, שי״ז.
ספר יראים השלם, רבי אליעזר ממיץ, מהדורת גולדבלום-שיף, וילנא, תרנ״ב-תרס״ב; ד״צ, ירושלים, תשנ״ה.
ספר ערוגת הבושם, ר׳ אברהם ב״ר עזריאל, מהדורת אורבך, א״א, ירושלים, תרצ״ח ואילך.
ספר פתרון תורה, (המחבר אינו ידוע), מהדורת אורבך, א״א, ירושלים, תשל״ח.
ספר ראבי״ה, ר׳ אליעזר בר׳ יואל הלוי, מהדורת אפטוביצר, א׳, ירושלים, תשכ״ד.
ספר שני לוחות הברית, ר׳ ישעיה הורוויץ, פיורדא, תקכ״ד.
ספראי, בימי הבית – ספראי, ש׳, תשנ״ד, בימי הבית ובימי המשנה, א-ב, ירושלים.
ספראי, בית המדרש – ספראי, ז׳, תשמ״ב, ״לענין מהותו של בית המדרש בארץ ישראל״, קתדרה 24, עמ׳ 185-183.
ספראי, גבוה – ספראי, ז׳, תש״ס, ״גבוה מעל גבוה – וגבוהים מעליהם, חכמים ומערכות המשפט בתקופת התלמוד״, בתוך: שגיא, א׳ ואחרים (עורכים), יהדות פנים וחוץ – דיאלוג בין שתי עולמות, ירושלים, עמ׳ 234-219.
ספראי, גבולות ושלטון – ספראי, ז׳, תשמ״ב, גבולות ושלטון בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, תל אביב.
ספראי, דבש – ספראי, ז׳, תשמ״ח, ״גידול דבורים ותעשית הדבש בתקופת המשנה והתלמוד״, ישראל עם וארץ ד, עמ׳ 224-211.
ספראי, דוכן – Safrai, Z., 1989, "Dukhan Aron and Teva, How Was the Ancient Synagogue Furnished?", in: Hachlili, R. (ed.), Ancient Synagogues in Israel, BAR 99, pp. 69-84.
ספראי, הכלכלה – Safrai, Z., 1994, The Economy of Roman Palestine, London.
ספראי, הכפר – ספראי, ז׳, תשנ״ז, ״הכפר ביהודה״, בתוך: דר, ש׳ וספראי, ז׳ (עורכים), הכפר הקדום בארץ-ישראל, תל אביב, עמ׳ 74-11.
ספראי, הכרעה כבית הלל – ספראי, ש׳, תשנ״ד, בימי הבית ובימי המשנה א, עמ׳ 405-382.
ספראי, הלכה למשה מסיני – ספראי, ש׳, תש״ן, ״הלכה למשה מסיני, היסטוריה או תיאולוגיה?״, בתוך: זוסמן, י׳ ורוזנטל, ד׳ (עורכים), מחקרי תלמוד, ירושלים, עמ׳ 38-11 (= בימי הבית, עמ׳ 578-548).
ספראי, הלכה צדוקית – Safrai, Z., 2010, "An Elusive Sadducean Dispute", in: Maeir, A., Magness, J. and Schiffman, L. (eds.), Go Out and Study the Land, Leiden, pp. 147-174.
ספראי, המאה שנעלמה – Safrai, Z., 1998, The Missing Century, Leuven.
ספראי, המבנה האגררי – Safrai, Z., 2003, "The Agrarian Structure in the Time of the Second Temple, Mishnah, and Talmud", in: Maeir, A.M., Dar, S. and Safrai, Z. (eds.), The Rural Landscape of Ancient Israel, Oxford, pp.105-126.
ספראי, המשפחה – ספראי, ז׳, תשמ״ג, מבנה המשפחה בתקופת המשנה והתלמוד, מלאת א, תל אביב, עמ׳ 156-129.
ספראי, העיר – ספראי, ש׳, תשכ״ח, ״העיר היהודית בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד״, החברה ההיסטורית הישראלית, העיר והקהילה, ירושלים.
ספראי, הקהילה – ספראי, ז׳, תשנ״ה, הקהילה היהודית בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים.
ספראי, הר המלך – ספראי, ז׳, תש״מ, ״הר המלך חידה ללא פתרון״, טבע וארץ כב, עמ׳ 205-204.
ספראי, יוספוס – ספראי, ז׳, תשמ״ג, ״תיאור ארץ ישראל לפי יוסף בן מתתיהו״, בתוך: רפפורט, א׳ (עורך), יוסף בן מתתיהו, ירושלים, עמ׳ 116-91.
ספראי, מבני השדה – ספראי, ז׳, תשנ״ט, ״מבני השדה הקדומים – הכפר בארץ-ישראל הרומית״, קתדרה 89, עמ׳ 40-7.
ספראי, מצב היישוב – ספראי, ז׳, תשמ״ד, ״מצב הישוב היהודי בארץ-ישראל לאחר מרד בר-כוכבא״, בתוך: אופנהיימר, א׳ ורפפורט, א׳ (עורכים), מרד בר-כוכבא מחקרים חדשים, ירושלים, עמ׳ 214-182.
ספראי, משפחה – ספראי, ז׳, תשמ״ג, ״מבנה המשפחה בתקופת השנה והתלמוד״, מלאת א, תל אביב, עמ׳ 156-129.
ספראי, נסיעות – ספראי, ש׳, תשנ״ד, ״ביקוריהם של חכמי יבנה ברומא״, בימי הבית ובימי המשנה ב, ירושלים, עמ׳ 381-365.
ספראי, עליה לרגל – ספראי, ש׳, תשכ״ה, עליה לרגל בימי הבית השני, ירושלים.
ספראי, ענב אל כביר – ספראי, ז׳, תשמ״ה-תשמ״ו, ״ענב א-כביר – חקלאות ומרעה בסביבות הכפר בתקופה הרומית ביזאנטית״, ישראל – עם וארץ ב-ג, עמ׳ 128-119.
ספראי, פרקי גליל – ספראי, ז׳, תשמ״ה, פרקי גליל, ירושלים.
ספראי, פשתן – ספראי, ז׳, תשמ״ח, ״תעשיית הפשתן בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד״, בתוך: בונימוביץ, ש׳ ואחרים (עורכים), ישובים, אוכלוסיה וכלכלה בארץ ישראל בעת העתיקה, תל אביב, עמ׳ 241-205.
ספראי, קדושים – ספראי, ז׳, 1987, ״קברי צדיקים ומקומות קדושים במסורת היהודית״, ספר זאב וילנאי ב, עמ׳ 313-303.
ספראי, קהלא קדישא – ספראי, ש׳, תשנ״ד, ״קהלא קדישא דבירושלם״, בימי הבית ובימי המשנה א, עמ׳ 181-171.
ספראי, שביעית – ספראי, ש׳, תשכ״ו-תשכ״ז, ״מצוות שביעית במציאות שלאחר חורבן בית שני״ א-ב, תרביץ לה, עמ׳ 328-304; לו, עמ׳ 21-1 (= בימי הבית ובימי המשנה ב, עמ׳ 466-421).
ספראי ולין, גבע – ספראי, ז׳ ולין, מ׳, תשמ״ח, ״המבנה הכלכלי של גבע״, בתוך: מזר, ב׳ (עורך), גבע – חפירות במשמר העמק, ירושלים, עמ׳ 166-120.
ספראי וספראי, בית ענת – ספראי, ש׳ וספראי, ז׳, ״בית ענת״, סיני עח, עמ׳ יח-לח.
ספראי וספראי, הנהגת הקהל – ספראי, ח׳ וספראי, ז׳, תשנ״ח, ״חכמים במאבק על הנהגת הקהל״, בתוך: ספראי, ז׳ ושגיא, א׳ (עורכים), בין סמכות לאוטונומיה, תל אביב, עמ׳ 280-261.
ספראי וספראי, העדות הפנימית – ספראי, ז׳ וספראי, ח׳, תשס״ה, ״האם היו חז״ל שכבת עילית״, בתוך: גרא, ד׳ ובן זאב, מ׳ (עורכים), אוהב שלום, מחקרים לכבודו של ישראל פרידמן בן שלום, באר שבע, עמ׳ 440-373.
ספרי במדבר, מהדורת האראוויטץ, ח״ש, לייפציג, תרע״ז.
ספרי דברים, מהדורת פינקלשטין, א״א, ברלין, ת״ש.
ספרי זוטא לדברים – ראו כהנא, ספרי זוטא.
ספרי זוטא, מהדורת האראוויטץ, ח״ש, לייפציג, תרע״ז.
ספרים חיצוניים, מהדורת כהנא, א׳, ירושלים, תש״ל.
עיטם, בורגול – עיטם, ד׳, תשנ״ו, ״ ׳רחים של גרוסות׳ – מתקן לייצור גריסים מהתקופות הרומית והביזנטית בארץ-ישראל״, מחקרי יהודה ושומרון ו, עמ׳ 202-191.
ערוך השלם, רבי נתן ברבי יחיאל מרומי, מהדורת קאהוט, ח״י, תל אביב, תש״ל.
פאוזניאס, יון – Pausanias, 1918-1933, Description of Greece, Jones, W.H.S. (tr.), (Loeb), London.
פוקס, סוכה – פוקס, מ״צ, תשל״ט, מהדורה ביקורתית של משניות מסכת סוכה עם מבוא, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
פורבס, אתנוארכאולוגיה – Forbs H., 1992, "Ethnoarchaeological Approach to Ancient Greek Agriculture", in: Wells, B. (ed), Agriculture in Ancient Greece, Stockholm, pp. 87-104.
פורת, לשון חכמים – פורת, א׳, תש״ל, לשון חכמים: לפי מסורות שבכתבי יד ישנים, ירושלים.
פילון, על החוקים – דניאל-נטף, ס׳ ועמיר, י׳ (עורכים ומתרגמים), תשמ״ו-תשנ״ז, כתבי פילון האלכסנדרוני א-ד, ירושלים, כ״ב עמ׳ 307-230; כ״ג עמ׳ 181-9.
פינקלשטיין, חותמות – Finkielsztejn, G., 1999, "Hellenistic Jerusalem: the Evidence of the Rhodian Amphora Stamps", New Studies on Jerusalem 5, pp. 21-36.
פירוש הגאונים לסדר טהרות, מהדורת אפשטיין, י״נ, ברלין, תרפ״א-תרפ״ד.
פירוש רבינו עובדיה מברטנורא, נדפס במשניות דפוס וילנא, דפוס צילום, תשל״ד.
פלדיוס, היסטוריה – Palladius, 1904, The Lausiac History, Butler, C. (ed.), Cambridge.
פליישר, חקרי פיוט – פליישר, ע׳, תש״ל, ״חקרי פיוט ושירה״, תרביץ לט, עמ׳ 38-19.
פליניוס, היסטוריה של הטבע – Rackham, H., Jones, W.H.S. and Eichholz, D.E. (tr.), 1938–1962, Pliny – Natural History, 10 volumes, London.
פליניוס, מכתבים – ראו קולמן, פליניוס.
פליקס, בשמים – פליקס, י׳, תשנ״ז, עצי בשמים יער ונוי, ירושלים.
פליקס, האורז – פליקס, י׳, תשכ״ג, ״האורז בספֵרות חז״ל״, בר-אילן א, עמ׳ 189-177.
פליקס, החי והצומח – פליקס, י׳, תשמ״ג, החי והצומח במשנה, ירושלים.
פליקס, החקלאות – פליקס, י׳, תש״ן, החקלאות בארץ-ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד, ירושלים.
פליקס, הצומח – פליקס, י׳, 1968, עולם הצומח המקראי, רמת גן.
פליקס, זרעים – פליקס, י׳, תשל״ד, פרק ״זרעים״, בתוך: מרגליות, מ׳ (עורך), הלכות ארץ ישראל, ירושלים, עמ׳ קצא-קצח.
פליקס, כלאים – פליקס, י׳, תשכ״ז, כלאי זרעים והרכבה, תל אביב.
פליקס, מעשרות – פליקס, י׳, תשס״ו, תלמוד ירושלמי מסכת מעשרות, רמת גן.
פליקס, עצי בשמים – פליקס, י׳, תשנ״ז, עצי בשמים יער ונוי – צמחי התנ״ך וחז״ל, ירושלים.
פליקס, עצי פרי – פליקס, י׳, תשנ״ד, עצי פרי למיניהם, ירושלים.
פליקס, שביעית – פליקס, י׳, תש״מ-תשמ״ז, תלמוד ירושלמי מסכת שביעית א-ב, ירושלים.
פסטור, קרקע – Pastor, J., 1997, Land and Economy in Ancient Palestine, London.
פסיקתא דרב כהנא, מהדורת מנדלבוים, ד׳, ניו יורק, תשכ״ב.
פסיקתא זוטרתי (לקח טוב), מהדורת בובר, ש׳, וילנא, תרמ״ד.
פסיקתא רבתי, מהדורת איש שלום, מ׳, וינה, תר״מ.
פרידהיים, עבודה זרה – פרידהיים, ע׳, תש״ס, פגאניות ופולחנות פגאניים בספֵרות התלמודית, היבטים היסטוריים, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
פרידמן, תוספתא פסחים – פרידמן, ש״י, תשס״ג, תוספתא עתיקתא, רמת גן.
פריין, חקלאות – Frayn, J.M., 1979, Subsistence Farming in Roman Italy, London.
פריס וניקסון, טרסות – Price, S. and Nixon, L., 2005, "Ancient Greek Agricultural Terraces: Evidence from Texts and Archaeological Survey", American Journal of Archaeology 109, pp. 665-694.
פרנקל, בתי בד – פרנקל, ר׳, 1984, ההיסטוריה של עיבוד יין ושמן בגליל בתקופת המקרא המשנה והתלמוד, עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל אביב.
פרנקל, מכבש היין – פרנקל, ר׳, תשנ״ז, ״מכבש היין של ארץ-ישראל וסביבותיה בתקופה הביזנטית״, בתוך: דר, ש׳ וספראי, ז׳ (עורכים), הכפר הקדום בארץ ישראל, תל אביב, עמ׳ 207-193.
פרנקל ואחרים, יין ושמן – Frankel, R., Avitsur, S. and Ayalon, A., 1994, History and Technology of Olive Oil in the Holy Land, Tel Aviv.
צ׳יזהולם, כפר חקלאי – Chisholm, M., 1979, Rural Settlement and Land Use, London.
צ׳ריקובר, פפירוסי זנון – צ׳ריקובר, א׳, תרצ״ג, ״ארץ ישראל לאור הפפירוסים של זנון״, תרביץ ד, עמ׳
33-82.
קדמוניות היהודים, יוספוס פלביוס, מהדורת שליט, א׳, ירושלים - תל אביב, תשכ״ז.
קדמוניות המקרא, הספרים החיצוניים, מהדורת הרטום, א״ש, תל אביב, תשכ״ט.
קודקס תיאודוסינוס – Pharr, C., 1969, The Theodosian code and novels, and the Sirmondian constitutions, New York.
קול הרמ״ז, פירוש הרמ״ז על המשניות (ר׳ משה זכותא), ירושלים, תשנ״ט.
קולמן, פליניוס – קולמן, א״ד (מתרגם), תשנ״ב, גאיוס פליניוס קאיקיליוס סקונדוס, מכתבים, ירושלים.
קטו, חקלאות – Cato, Marcus Porcius, 1967, De Agri Cultura, Hooper, W.D. (tr.), Cambridge.
קינגסלי, שמן – Kingsley, S.A., 1999, Specialized Production and Long-Distance Trade in Byzantine Palestine, Ph.D. thesis, Oxford University.
קינדלר, הטביעה היהודית – קינדלר, א׳, תשמ״א, ״הטביעה היהודית בסוף ימי הבית השני״, בתוך: אופנהיימר, א׳ ואחרים (עורכים), פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני – ספר זיכרון לאברהם שליט, ירושלים, עמ׳ 282-271.
קלאי, גבולה הצפוני – קלאי, ז׳, תש״ך, גבולה הצפוני של ארץ יהודה, ירושלים.
קלוסטרמן, אונומסטיקון – Klostermann, E. (ed.), 1904, Eusebius, Das Onomastikon der Biblischen Ortsnamen, Leipzig, pp. 48-142.
קליין, ארץ יהודה – קליין, ש׳, תרצ״ט, ארץ יהודה, תל אביב.
קליין, הר המלך – קליין, ש׳, תר״ץ, ״הר המלך, בית מסליס״, תרביץ א א, עמ׳ 144-136.
קליין, פרק – קליין, ש׳, ״פרק בחקירת ארץ ישראל״, ספר מגנס, ירושלים, עמ׳ 223-216.
רבינוביץ, דקדוקי סופרים – רבינוביץ, רנ״נ, תש״כ, דקדוקי סופרים, ירושלים.
רבינוביץ, שערי תורת ארץ ישראל – רבינוביץ, ז״ו, ת״ש, שערי תורת ארץ ישראל, ירושלים.
רבינוביץ, שערי תורת בבל – רבינוביץ, ז״ו, תשכ״א, שערי תורת בבל, ירושלים.
רגב, הצדוקים – רגב, א׳, תשס״ה, הצדוקים והלכתם, ירושלים.
רובין, קץ החיים – רובין, נ׳, 1997, קץ החיים, תל אביב.
רוולנדסון, בעלי קרקע – Rowlandson, J., 1996, Landowners and Tenants in Roman Egypt, The Social Relations of Agriculture in the Oxyrhynchite Nome, Oxford.
רות רבה, מהדורת לרנר, מ״ב, תשל״א, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
ריטב״א, חדושים למסכת שבת, מהדורת גולדשטיין, מ׳, ירושלים, תש״ן.
ר״ן בפירושו לרי״ף, הודפס בתלמוד ש״ס וילנא.
רשב״א, חדושים למסכת מגילה, מהדורת דימיטרובסקי, ח״ז, נויארק, תשט״ז.
שאגת אריה, שו״ת אריה בן אשר ממץ, ירושלים, תש״ך.
שאילתות דרב אחאי גאון, מהדורת מירסקי, א׳, ירושלים, תשכ״א-תשל״ז.
שבלי הלקט, מהדורת באבר, ש׳, וילנא, תרמ״ו.
שדה, זואוארכאולוגיה – Sadeh, M., 2007, "Archaeozoological Finds from En-Gedi", in: Hirschfeld, Y. (ed.), En-Gedi Excavations II, Final Report (1996-2002), Jerualem, pp. 604-612.
שובה, כתובות – שובה, מ׳, 1967, ״טבריה לאור הכתובות״, בתוך: הירשברג, ח״ש (עורך), כל ארץ נפתלי, ירושלים, עמ׳ 191-180.
שוורץ, יהודה – שוורץ, י׳, תשמ״ו, היישוב היהודי ביהודה מלאחר מרד בר-כוכבא ועד הכיבוש הערבי, ירושלים.
שחר, הר המלך – שחר, י׳, תש״ס, ״הר המלך – לפתרונה של חידה״, ציון ס, עמ׳ 306-275.
שטינפלד, פת גויים – שטינפלד, צ״א, תשנ״ה, ״להיתר פת של גויים״, בר-אילן כו-כז, עמ׳ 341-321.
שכטר, קטעי גניזה – Schechter, S., 1898, "Genizah Fragments", JQR X, p. 636.
שמחוני וכסלו, מזון – שמחוני, א׳ וכסלו, מ׳, תש״ע, ״שרידי מזונם של יושבי מערות הרומח בסופו של מרד בר-כוכבא״, בתוך: אשל, ח׳ ופורת, ר׳ (עורכים), מערות המפלט מתקופת מרד בר-כוכבא, ירושלים, עמ׳ 127-108.
שערי צדק, מהדורת מודעי, נ׳, שאלוניקי, תקנ״ב.
שערי תשובה, מהדורת הירש, י״מ, לייפציג, תרפ״ח.
שפור, דגנים – Spurr, M.S., 1986, "Arable Cultivation in Roman Italy, C. 200 BC – C. AD 100", Journal of Roman Studies Monograph 3, London.
שפיגל, תוספתות – שפיגל, י׳, תשמ״ג, ״לשונות פירוש ותוספות מאוחרות לתלמוד הבבלי״, תעודה ג, עמ׳ 112-91.
שפנייר וששון, סיד – שפנייר, י׳ וששון, א׳, תשס״א, כבשני סיד בארץ ישראל, ירושלים.
שפרבר, הקרקע – Sperber, D., 1978, Roman Palestine 200-400, The Land: Crisis and Change in Agrarian Society as Reflected in Rabbinic Sources, Ramat Gan.
שפרבר, מחירים – Sperber, D., 1974, Roman Palestine 200-400: Money and Prices, Ramat Gan.
שרידי ירושלמי – ראו גינצבורג, שרידי ירושלמי.
שרמר, זכר ונקבה – שרמר, ע׳, תשס״ד, זכר ונקבה בראם: הנישואים בשלהי ימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים.
תוספות יום טוב, נדפס במשניות דפוס וילנא, ד״צ תשל״ד, ומהדורות רבות נוספות.
תוספות רי״ד, מהדורת נטאנאהן, יש״ה, ירושלים, תשל״ד.
תורתן של ראשונים, מהדורת הורוויץ, ח״מ, פראנקפורט ע״מ, תרמ״ב.
תיאור ערי העולם – Rouge, J. (ed.), 1966, Expositio Totius Mundi et Gentium, Paris.
תנא דבי אליהו, מהדורת איש שלום, מ׳, וינה, 1904.
תניא רבתי, מהדורת הורביץ, ש׳, וארשה, 1879.
תרגום השבעים – Rahlfs, H. (ed.), Septuaginta, 1935, Stuttgart.
תרגום יונתן לנביאים, מהדורת רידר, מ׳, ירושלים, תשמ״ד; מהדורת גינזבורגר, מ׳, ברלין, תרס״ב.
תרגום יונתן לנביאים, מהדורת שפרבר, א׳, ליידן, 1959 ואילך; לנביאים וכתובים: כתבי הקדש בארמית, ליידן.
תרגום ניאופיטי – Dies-Macho, A., 1968-1979, Targum Palestinese I-IV, Madrid.
תשובות אנשי ארץ-ישראל – בתוך: לוין, ב״מ (עורך), תר״צ, גנזי קדם, מאסף מדעי לתקופת הגאונים וספֵרותם, ד, חיפה, עמ׳ 50.
תשובות גאונים מזרח ומערב, מילר, י׳, ברלין, תרמ״ח.
תשובות גאונים קדמונים, קאסעל, ד׳, ברלין, תר״ח.
תשובות הגאונים אסף – אסף, ש׳, תרפ״ט, תשובות הגאונים, ירושלים.
תשובות הגאונים החדשות – עמנואל, ש׳, תשנ״ה, תשובות הגאונים החדשות, ירושלים.
תשובות הגאונים הקצרות – רבינוביץ, מ״א, תש״כ, שאלות ותשובות הגאונים, ירושלים.
תשובות הגאונים הרכבי – הרכבי, א״א, תרמ״ז, זכרון לראשונים וגם לאחרונים, ברלין.
תשובות הגאונים מוסאפיה – מוסאפיה, י׳, תרכ״ד, תשובות הגאונים, ליק.
תשובות הגאונים קורונל – קורונל, נ״נ, תרל״א, תשובות הגאונים, וויען.
תשובות הגאונים שערי צדק – ראו שערי צדק.
תשובות הרמב״ם, מהדורת בלאו, י׳, א-ד, ירושלים, תשי״ח-תשמ״ו.
תשובות מהרי״ץ גיאת, הוצאת באמבערגער, פירטה, תרכ״א-תרכ״ה.
תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון, מהדורת ברודי, י׳, ירושלים, תשנ״ד.
תשובות רב שר שלום, מהדורת וינברג, ר״ש, ירושלים, תשל״ו.