הקדמה

פירוש מסכתות עורלה וביכורים המונח לפני הקורא ללימוד ולעיון הוא המשך הסדרה של פירוש המשניות במסגרת פרויקט משנת ארץ ישראל. המסכתות הללו מסיימות את סדר זרעים והקדמנום מסיבות טכניות שונות. את תולדות הפרויקט ורשימת סקרנו בכרכים הקודמים ולא נחזור על כל הפרטים.

חובה נעימה לנו היא לציין את עזרתם של תלמידים-חברים שעזרו בעיקר באיסוף האיורים, ד״ר בועז זיסו, פרופ׳ חנן אשל ז״ל, אליקים איטלי, בנותיי עדי ואסנת, מרדכי בר דרומא, ולאשתי דינה שהפכה לצלמת הבית וגם למפיקה של הפרויקט. לאחרונה הצטרף לצוות תלמיד-חבר נוסף, ד״ר יואל פיקסלר, שתרומתו לגיוון האיורים רבה עד מאוד. כן נהנתי רבות מצילומים שהכינה ענת אביטל באתרים ארכיאולוגיים ובמוזיאונים. על עיצוב העטיפה אנו מודים לנחמה שפילמן ולמיכל אלטמן מ״עדי עיצובים״ שבביתי, בקבוצת יבנה. גברת רחל גרוסמן העתיקה עבורנו מכתב ידו של אבא את החלקים שכתב, ובעיקר את המשנה מדפוס נפולי, ועל העתקתה הנקייה היא ראויה לשבחים מיוחדים. חברתנו איילה אפרתי הגיהה שנית את העתקת הדפוס. לפרופ׳ שאול שטמפפר אני מודה על הגהה נוספת של הביבליוגרפיה שעזרה לניכוש עוד מעט מהשגיאות שנפלו במהלך שנות העבודה. תודה מסוג אחר אני חב לד״ר דוד יסלזון שבזכותו הבנתי את חשיבות העיצוב החיצוני של הספר. ואכן כבר במסכת עירובין, ועוד יותר במסכתות הבאות, שקדנו על שיפור צורתו החיצונית של החיבור ועל נגישותו לציבור.

בתחום הכספי נעזרנו ב״קרן הזיכרון לתרבות יהודית״ שסייעה לנו בשני מענקים, בקרנות המחקר שליד המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה על שם מרטין זוס באוניברסיטת בר-אילן, בקרן קושיצקי ובקרן לחקר ארץ ישראל בגבולותיה ההיסטוריים על שם א׳ וצ׳ מוסקוביץ. מה טוב שאנו יכולים לגמול להם בתודה. אני חב תודה למרכז דוד וימימה יסלזון לחקר תולדות ישראל לאור האפיגרפיה באוניברסיטת בר-אילן ולפרופ׳ חנן אשל ז״ל שעמד בראשו עד ימיו האחרונים על סיועם לעיצוב החיצוני של החיבור, ולד״ר אסתי אשל הממלאת את התפקיד עתה. ברצוני להביע תודה מיוחדת ונוספת לדוד וימימה יסלזון שהגדילו את סיועם. אחרונים חביבים הם בני ובנותיי, שכולם עזרו לי בדרכם ובמקומם במתן ״רוח גבית אוהבת״ ופה ושם בהעתקות, צילומים והגהות, ובעיקר לאשתי שעמלה רבות גם בתחום הארגוני וגם בהכנת האיורים לדפוס. יבואו כולם על הטובה ועל הברכה.

אסיר תודה אני לשלושת הבתים שאני חי בהם. הראשון הוא ביתי המדעי באוניברסיטת בר-אילן, שחרתה על דגלה את שילוב התורה והמדע; אני מקווה שהכרך המונח לפני הקוראים ייחשב בעיניהם כביטוי הולם של השילוב בין העולמות הנתפסים לעתים כסותרים. תודה מסוג אחר היא לביתי בקבוצת יבנה. החיים בקיבוץ דתי המתחבט כקהילה בבעיות של שמירת מצוות ושל גיבוש הסכמה חברתית ללא אמצעי אכיפה, ציבור המתמודד גם הוא בשאלות של ניסוח משפטי של רעיונות מופשטים וניסוחם המרומם בלשון של חוק ונוהל, כל אלה חידדו את הבנת הרקע החברתי שבו פעלו חכמים. במקביל לחכמים של אז, גם כיום אנו מתחבטים כיצד לנסח בצורה משפטית הסכמות חברתיות, הסכמות שניסוחן קשה ומעורפל אבל הן מובנות ללא מילים, והמילים רק מגמדות את הרעיון הגדול. אורח החיים בקיבוץ דתי, ובחברה הדתית הכללית בת זמננו, העניק לנו מבט נוסף על תהליך עיצוב ההלכה, מבט שבו ניסינו לשתף את הקוראים.

ועל כולם יתברך ויתפאר שמו. זכות מיוחדת שזכיתי לה מהחונן לאדם דעת היא שעבודתי היא לי אורח חיים. את יום העבודה אני מתחיל ומסיים בשירת ״מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי״, ואשריי שזכיתי לכך.

זאב ספראי

ראש חודש שבט תשע״א

מבוא

[א]

מקראות

ויקרא יט כג-כד

וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל:

ובשנה הרביעת יהיה כל פריו קדש הלולים לה׳:

[ב]

הקדמה

משנת ערלה אינה עוסקת בחיוב שחל על הפֵרות או על התבואה, כרובן של המסכתות בסדר זרעים, אלא במעמדו של פרי הערלה. משנת ערלה דומה בזה לפרקים במשנת כלאים העוסקים במטעים בלבד, והלכות רבות במשנת ערלה אמנם דומות לאלו של כלאים, כפי שיתברר בהמשך דברינו. לפי ההלכה המקראית אסור לאכול את היבול של שלוש השנים הראשונות, ויש להשמידו. בפועל כמעט אין פרי בשנים אלו, וחשיבותה של ההלכה היא בעיקר ברובד העקרוני.

לפי הכתוב בספר ויקרא (יט כג) פרי העץ בשלוש השנים הראשונות אסור באכילה: ״וערלתם ערלתו את פריו, שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל״. מקור המונח אינו ברור. ״ערל״ הוא מי שלא הסירו את בשר ערלתו במעמד הברית; המינוח המקראי מעיד כי הפרות של שלוש השנים הראשונות נחשבו לערלה, וכשם שיש להסיר אותה כך יש להסיר אותם. עם זאת, הדמיון עדיין אינו מובהר.

הלכות רבות במשנתנו מבוססות על ההלכה שערלה אינה אסורה רק באכילה אלא אף בהנאה: ״בגד שצבעו בקלפי ערלה, ידלק״ (פ״ג מ״א), ו״תנור שהיסיקו בקליפי ערלה, ואפה בו את הפת – תידלק״ (מ״ה), וכיוצא באלו הלכות אחרות. מדרש החכמים מלמדנו: ״לא יאכל אין לי אלא שלא יאכל מנין שלא יצבע בו ושלא יהנה בו תלמוד לומר וערלת ערלים, ערלים לרבות את כולם״ (ספרא קדושים, פרשה ג ה״ה, צ ע״א; בבלי, פסחים כא ע״ב - כב ע״ב). בהלכה זו חמורה הערלה מן התרומה שמותרת בהנאה, ו״מדליקין שמן שרפה¹ בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלין ועל גבי החולין ברשות כהן״ (משנה תרומות פי״א מ״י). הערלה אף חמורה מן האיסורים האחרים, שאין דינה אלא בשרפה. המשנה בתמורה מונה תחילה ״ואלו הן הנקברים״ (פ״ז מ״ד), ובמשנה שלאחריה: ״ואלו הן הנשרפים חמץ בפסח ישרף, ותרומה טמאה והערלה וכלאי הכרם״. הערלה חמורה ככלאי הכרם אף להלכת ביטול, כפי שהמשנה בראש פרק ב שונה: ״התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמיי, החלה והביכורים״, אם נפלו ונתערבו בחולין ״עולים באחד ומאה״, הם מתבטלים והופכים לחולין כשהם נתערבבו בכמות העולה פי מאה מכמות התרומה, החלה והאיסורים האחרים. אולם ״העורלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתים״ (פ״א מ״ו; פ״ב מ״א), ופרי ערלה בעל חשיבות הנמכר כיחידות, כגון אגוזי פרך (שם) וחביות יין סתומות, אינו בטל בכל כמות שהיא ואם נפל בתערובת, ותהא כמותה אשר תהא, כל התערובת נאסרת (פ״ג מ״ו ומ״ח).

בכתוב המציע את פרשת הערלה מודגשת הזיקה בין חובת הערלה לפרי ולמאכל: ״ונטעתם כל עץ מאכל״; ״וערלתם ערלתו את פריו״. בהלכות ערלה שבמשנה מצוי ביטוי רב לכתובים אלו: רק הנטיעות למאכל חלים עליהן חיובי הערלה, ו״הנוטע לסייג (לגדר) ולקורות פטור מן העורלה״ (פ״א מ״א), ולדעת רבי יוסי ״אפילו אמר הפנימי למאכל והחיצונין לסייג – הפנימי חייב והחיצון פטור״ (שם). רק הפרי אסור משום ערלה ו״העלים והלולבין [ו]⁠מי גפנים מותרין בעורלה״ (פ״א מ״ז), ורבי יהושע מעיד: ״שמעתי בפירוש שהמעמיד (מקפיא את הגבינה) בשרף העלים, בשרף העיקרים – מותר, בשרף הפגים – אסור, מפני שהן פרי״ (שם), ו״רבי יוסה אומר: נוטעים יחור של עורלה ואין נוטעים אגוז של עורלה מפני שהוא פרי״ (פ״א מ״ט).

הכתוב בדין ערלה פותח: ״וכי תבאו אל הארץ ונטעתם״, וההלכה במשנתנו מלמדתנו שחיוב ערלה הוא מ״עת שבאו אבותינו לארץ״ (פ״א מ״ב). נטיעות שנטעו לפני ביאת אבותינו לארץ לא חלה עליהן חובת ערלה: ״מצאו נטוע – פטור״ (שם), אבל מאותה שעה ואילך אף ״ונכרי שנטע... חייב בעורלה״. שלא כחובת ההפרשה מן התבואה ומפרי העץ השנויה במחלוקת, כולם מודים שחובת הערלה חלה אף על הנטיעות של הנכרי.

במשנת ערלה אין כל דיון כיצד נמנות שנות הערלה. אולם, במשנת ראש השנה נאמר כי אחד בתשרי הוא ״ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות ולנטיעה״ (פ״א מ״א), ופירשה התוספתא: ״כיצד לנטיעה אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית, פחות מיכן לא עלתה לו שנה ואסור לקיימן בשביעית. ופירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט, אם ערלה, ערלה ואם רבעי, רבעי״².

מסכת ערלה היא ההזדמנות של חז״ל לעסוק בנושאי מטעים, שכן היא הלכה ייחודית לענף חקלאי זה. לכן דאגה המסכת להעלות שאלות של עיבוד המטע הקדום, גם שלא בהקשר המצומצם של ערלה. בהקשר המצומצם נידונות שאלות כמו מהי הגדרת הפרי (פ״א מ״ז-מ״ח) וכיצד נחשב את גילו של עץ שעבר שינויים (עקירה, הברכה – פ״א מ״ה), ובהקשר רחב יותר נידונות שאלות כגון מהו איסור הנאה (כגון צביעה), ובעיקר מהי תערובת ומהי הצטרפות. בהקשר לכך יש לערלה דינים שונים במקצת: היא ״עולה״, כלומר מתבטלת, רק באחד למאתיים (פ״ג מ״ה), ולגבי ״את שדרכו להימנות״ (פ״ג מ״ו) המחלוקת היא אם הוא מתבטל. רוב הדינים משותפים לערלה, לכלאיים ולתרומה, או לערלה ולאשרה, אך הם רוכזו במסכת שלנו, אולי בגלל מיעוט החומר המתרכז רק בערלה.

[ג]

החכמים במסכת ערלה

בכל הפרקים ראשי המדברים הם בני דור אושא, והם מצטטים גם הלכות קדומות מימי בית שמאי ובית הלל. מחלוקות בני דור אושא הן בשאלות מ״רמה״ שנייה: מהי הגדרת שורש (פ״א מ״ג), מה דין סיפוק אחר סיפוק (שם מ״ה), אבל דין אילן שנעקר והשתייר השורש או דין סיפוק בגפנים כבר מוכרים, מקובלים וידועים לפני דור אושא. נשתמרו במסכת כמה הלכות קדומות מתלמידי שמאי, וכמה מדור יבנה. בדורות אלו נקבעו הלכות ערלה, והמשנה שנערכה לאחר דור אושא מכילה וסודרת הלכות אלו.

כאמור, החכמים המוסרים הלכות במשנתנו הם לרוב חכמים בני דור אושא, תלמידיו של רבי עקיבא. בראש הרשימה רבי שמעון הנזכר חמש פעמים: פ״ב מ״א; פ״ב מ״ט; פ״ב מ״י; פ״ב מי״ד; פ״ב מט״ו, ורבי מאיר אף הוא חמש פעמים: פ״א מ״ה; פ״ג מ״א; פ״ג מ״ב; פ״ג מ״ו; פ״ג מ״ז³. רבי יוסי נזכר שלוש פעמים: פ״א מ״א; פ״א מ״ז; פ״א מ״ט. רבי יהודה פעם אחת: פ״א מ״ב, ורבי אלעזר⁴ בפ״ב מ״א. מבני דור אושא נזכר פעם אחת אף רבן שמעון בן גמליאל המוסר משם רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא (פ״א מ״ד). מן דור יבנה נזכר רבי עקיבא פעם אחת בפ״ג מ״ז, ובפ״א מ״ז מסורת בשם רבי יהושע ורבי אליעזר חולק עליו. מחלוקת אחת בין בית שמאי ובית הלל שנויה בפ״ב מ״ד.

שני חכמים מימי הבית נזכרים בפרק ב תוך ציון מיוחד ותוספת פרטים. בפ״ב מ״ה נאמר: ״דוסתי איש כפר יתמה היה מתלמידי בית שמי ואמר שאלתי את שמי הזקן״, וההלכה שמוסר היא בניגוד למה שנאמר בשם בית שמאי במשנה שלפניה. באותו פרק במשנה יב: ״יועזר איש הבירה היה מתלמידי בית שמי ואמר שאלתי את רבן גמליאל הזקן עומד בשער המזרח ואמר...⁠״. כמעט כל ההזכרות של חכמים מלפני דור אושא במשנתנו הן בפרק ב שאינו מעיקר משנת ערלה, ומסתבר שנוסף בעריכה ולימוד בשלב מאוחר יותר, וכמות שהסברנו.

[ד]

ערלה בחוץ לארץ⁵

המשנה בקידושין אומרת: ״כל המצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ... חוץ מן הערלה וכלאים״ (פ״א מ״ט). הערלה נוהגת בחוץ לארץ, אך המשנה מונה הקלות מפליגות בספק ערלה בסוריה, וביותר בחוץ לארץ⁶. ״אבל ערלה וכלאי הכרם שוין לגוי בארץ ישראל, בסוריא, בחוצה לארץ. אלא שרבי יודן אומר אין לנכרי כרם רבעי בסוריא. אמר רבי יודה מעשה בשביון (שגביון) ראש הכנסת של כזיב שלקח מן הגוי כרם רבעי בסוריא, ונתן לו דמיו, ובא ושאל את רבן גמליאל שהיה עובר ממקום למקום, ואמר לו המתן עד שנהה בהלכה. אמר לו משם ראיה, אף הוא [שלח לו] ביד שליח חרש, מה שעשיתה עשיתה אבל לא תשנה לעשות כן״ (תוספתא תרומות פ״ב הי״ג). פירוש התוספתא ברור. באופן כללי ערלה וכלאיים חלים בחוץ לארץ, וממילא אין הבדל בין ארץ ישראל וסוריה. התוספתא מבליעה את המשפט שבכל יתר המצוות התלויות בארץ בארץ ישראל חייב, ובסוריה הדין שונה.

משנתנו, לעומת זאת, מסיימת: ״החדש אסור מן התורה בכל מקום והעורלה הלכה והכלאים מדברי סופרים״ (פ״ג מ״י)⁠⁷. אם כן, ערלה אסורה בחוץ לארץ, אך לא מדבר תורה אלא רק כ״הלכה״. במשנה עצמה אין זכר לדעה כי אין ערלה בחוץ לארץ, ובתלמוד הבבלי קידושין (לט ע״א) מצויים דברים קשים מפי רבי יוחנן נגד מי שאומר שאין ערלה בחוץ לארץ. אולם בברייתא השנויה בתוספתא ערלה בסופה, ונשנית אף בבבלי שם, אנו קוראים: ״רבי אלעזר ברבי יוסי אומר משם רבי יוסי בן דורמסקה שאמר משום רבי יוסי הגלילי שאמר משום רבי יוחנן בן נורי שאמר משום רבי אליעזר הגדול אין ערלה בחוצה לארץ״ (בבלי קידושין לט ע״א). הבבלי עצמו מתרץ את הסתירה שמי שאומר ״אין ערלה בחוצה לארץ״ מתכוון שאינה אסורה מהתורה. כפשוטה זו דעה אחרת, ונגדה מתרעם רבי יוחנן.

גם הירושלמי מתייחס להגדרה של ערלה בחוץ לארץ כ״הלכה״: ״והערלה כהלכה. שמואל אמר כהילכות המדינה, רבי יוחנן אמר הלכה למשה מסיני. רבי יסא בעא קומי רבי יוחנן הלכה למשה מסיני ואת אמר הכין? אמר בשעה שניתנה הלכה, כך ניתנה. אמר אילולא סלקת לארץ דישראל אלא לשמוע דבר זה דיי״ (פ״ג ה״ח, סג ע״ב⁸). השאלה של רבי יסא אינה ברורה, שלא מפורש מה קשה בה. הקושי נובע מכך ש״הלכה למשה מסיני״ נתפסת כקטגוריה הלכתית ברורה, הלכות שניתנו למשה בסיני, אך לא בכתב. למעשה, בין ״הלכה״ לדבר תורה יש תהום פעורה שבין התורה שבעל פה לתורה שבכתב, אף על פי ששתיהן ניתנו ישירות מבורא עולם, ושתיהן הלכה לכל דבר. על כן שואל רבי יסא כיצד זה מסיקה הגמרא לעיל, מפסוקי התורה, שהמצוות התלויות בארץ הן רק בארץ, אם כך אין זה דבר תורה, ואם זו הלכה למשה מסיני, לא ייתכן שתילמד מהפסוק. שאלה דומה שואלת הסוגיה הבבלית העוסקת בהלכות אחרות המתוארות כ״הלכה למשה מסיני״. ייתכן שגם הירושלמי שואל שאלה זו בסוגיות מקבילות⁹, אך בירושלמי השאלה מובררת פחות. על כך עונה רבי יוחנן תשובה הנראית עמומה, ואולי חלו בה ידי מעתיקים שהיו כבולים בתפיסה המקובלת של המונח ״הלכה למשה מסיני״.

לדעתנו יש להבין את המונח ״הלכה למשה מסיני״ בספרות התנאים בצורה אחרת. בספרות התנאים אין משמעה אלא הגדרה שדעה מסוימת היא נכונה ואמִתית. אין במונח התייחסות לשאלה האם המצווה היא מהתורה או מדרבנן, אלא הגדרה של מידת תקפותה בלבד. ״הלכה למשה מסיני״ אינה, אפוא, תיאור היסטורי, אלא אמת דתית, או אולי רק ביטוי ספרותי. רבי יסא הבין ש״הלכה למשה מסיני״ היא אכן תיאור היסטורי והקשה את אשר הקשה, אבל רבי יוחנן עונה שערלה אינה חלה בחוץ לארץ וזו ניתנה כ״הלכה״, כלומר כאמת ברורה ניצחת ונצחית. מהגדרה זו מתפעל רבי יסא¹⁰.

שמואל, לעומת זאת, מגדיר את מצוות ערלה בחוץ לארץ כ״הלכות מדינה״. המונח מופיע פעם אחת במשנה (בבא מציעא פ״ז מ״ח) ובתלמודים עליה, והוא בניגוד לדבר תורה, הסדר הנובע ממנהג המדינה ולא מהדין, וחל כמובן רק בתחום ממונות. אם כן, כוונתו שערלה בחוץ לארץ אינה דבר תורה אלא מנהג בלבד.

מכל מקום, בספרות התנאים אין פקפוק בכך שמצוות ערלה חלה גם בחוץ לארץ; בספרות האמוראית מיוחסת הדעה השנייה לרבי אליעזר, ואף שמואל מבטל מחשיבותה.

[ה]

מצוות ערלה בספרות כת קומראן

בספר היובלים (ז לו) נאמר בפשטות שהפרי של השנה הרביעית עולה לירושלים, אך אין הסבר על מצוות ערלה. בעל מגילת המקדש מדבר במפורש על מצוות ערלה ואומר: ״מטעת עצי המאכל, הנטע בארץ ישראל כראשית הוא לכוהנים ומעשר הבקר והצון לכוהנים״. כל זה נכתב כפולמוס נגד ה״אחרים״. ברוב פסקאות החיבור מופנה הפולמוס נגד אותם ״אחרים״ שבשמם אין המחבר נוקב. ברם, לפי כל הנתונים שבידינו האחרים הם הפרושים, ומכל מקום ההלכה שעליה מדבר בעל מגילת המקדש היא ההלכה המוכרת מספרות חז״ל.

במקרה זה הטענה של בעל המגילה היא נגד אלו שאינם נותנים את הערלה לכוהנים. כמו כן, לדעתו מצוות ערלה היא רק בארץ¹¹, בניגוד לעמדה המקובלת בספרות חז״ל, אם כי ראינו כי יש דעות כאלו גם במקורות התלמודיים. ברורים פחות דברי הפולמוס שלו בעניין מעשרות, ואולי הוא בא להדגיש שהמעשר ניתן רק לכוהנים ולא ללוויים. נמצאנו למדים שבעל המגילה יודע שערלה חלה רק בארץ, ואי אפשר ללמוד מדבריו מה עמדתו לגבי הרמת מעשרות בחוץ לארץ.

כפי שכבר אמרנו במקום אחר, כמה מההלכות שהיו שנויות במחלוקת כיתתית מכונות ״הלכה למשה מסיני״, וההגדרה באה להדגיש את החובה בניגוד לעמדות בני הכת. גם ערלה בחוץ לארץ היא, אפוא, מחלוקת כיתתית, ומכונה ״הלכה״ כדי להדגיש את הפולמוס¹². כך מצוות ניסוך המים וערבה מוגדרות כ״הלכה למשה מסיני״, והן שנויות במחלוקת כיתתית. הוא הדין להגדרות ה״שיעורים״ (בבלי עירובין ד ע״א ועוד), וכך גם ההלכה שמותר לכתוב ספר תורה על עור בהמה טמאה (סופרים פ״א ה״א ומקבילות), ואף על כך חלקו בני הכת.

השינוי בגישה בספרות האמוראית אינו נובע מאילוצים של מציאות כלכלית או משינויי תפיסה אחרים. כל ההלכה הייתה עקרונית יותר ממעשית. השינוי נבע, אפוא, מההתפתחות הפנימית של הלימוד והעיון, וכך חזרה עמדה כיתתית ותפסה את מקומה בתוך בית המדרש כדעה לגיטימית.

[ו]

ערלה ועמי ארצות

עמי הארץ לא הקפידו על מצוות התלויות בארץ, אך אין רמז לכך שפקפקו במצוות ערלה או שזלזלו בה. כאמור, כל המצווה לא דרשה הקדשת ממון או מאמץ, ואין פלא שהתפשטה והתקבלה ללא עוררין.

[ז]

סדר המסכת

שלושה פרקים במשנת ערלה, אולם רק הפרק הראשון והאחרון מציעים הלכות ערלה. הפרק הראשון מעלה אילו נטיעות חלות עליהן הלכות ערלה: נטיעות שלא נטעו למאכל, הנוטע לרבים, הנוטע ברשות הרבים, נכרי שנטע ונטיעה שעלתה מאליה (משנה א-ב). בפרק זה ערוכות משניות על אילנות שנעקרו ונשארו מהם חלקים או ברֵכות (משנה ג-ה). משנה אחת (משנה ו) דנה בנטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות, ובהמשך הפרק סדורות ההלכות על אילו חלקים של האילן חלים איסורי הערלה.

הפרק השני במסכת, המהווה כמעט מחציתה של המסכת כולה, אינו עוסק אלא בהלכות תערובת. במשניות הראשונות בפרק נזכרת הערלה יחד עם תרומה וכלאיים והדברים האחרים שנאסרים בתערובת, אך ממשנה ה ועד סופו של הפרק, עד משנה יז, סדורות הלכות תערובת ללא כל זיקה לערלה. משנה י דנה בשאור של חיטים של תרומה שנפל לתוך עיסת חיטים של חולין. שאור אין לו כל זיקה לערלה. המשניות האחרונות בפרק זה דנות בבשר קודשים שנתבשל עם בשר של חולין, ואף הלכות אלו אין להן כל זיקה לאילן הערלה. פרק זה ניתן היה לצרפו למסכתות שונות כגון תרומה או כלאים, או אף למסכתות שונות בסדר קודשים. אף נראה כי בעריכות הראשונות של המסכת לא נכלל פרק זה במשנת ערלה, שכן לכל הפרק הארוך אין כל הוספה או השלמה בתוספתא לערלה. בתוספתא לפנינו רק פרק אחד. תחילתה של הלכה ה בפרק חוזרת על דברי המשנה האחרונה שבפרק א, על דברי רבי יוסי שנוטעים ייחור של ערלה, והמשכה של ההלכה בתוספתא הוא מעין השלמה לראש פרק ג במשנה. מצויות חזרות והשלמות בתוספתא לפרק ב של משנתנו, אבל הן שנויות בתוספתא למסכת תרומות (כגון פ״ה ה״ט-ה״י; פ״ו ה״ה-הי״א ופ״ח הי״ג-הט״ו).

[ח]

כתבי היד ועדי הנוסח

בכל סדר זרעים עומדת לרשותנו מהדורה עם חילופי נוסחאות מבית מדרשו של מכון ״התלמוד הישראלי השלם״. המהדורה כוללת חילופי נוסח מדפוסים, כתבי יד וקטעי גניזה. אמנם מצויים מעט קטעים נוספים, אך די במה שיש כדי להציג את המצוי כיום בידינו. העורך זיכנו בתוספת הערות מראשונים נבחרים, אם כי חלק זה מלא פחות מהחלק הקודם. רשימת כתבי היד מצויה שם, ובסוף המבוא לביכורים.