משנת ערלה מסתיימת בהלכות ערלה בחוצה לארץ. במשנה נזכר קצרות אף מעמדם של החדש והכלאיים, אך לא נזכרות המצוות האחרות התלויות בארץ, כחלה ואחרות. היא אינה מונה אלא את מעמדם של הפרות אך לא את חובות ההפרשות. היא אף לא ניסחה את דבריה בצורת כללים עקרוניים כניסוחה של המשנה בסוף הפרק הראשון של משנת קידושין המסכמת אילו מן המצוות התלויות בארץ נוהגות ואילו אינן נוהגות בחוץ לארץ.
ספק העורלה בארץ ישראל אסור – מהמשך דברי המשנה, מן המקבילה להלכה זו בברייתא אשר בתוספתא (פ״א ה״ח) שנביא אותה להלן ומן הסוגיה בירושלמי, משתמע בבירור שאין המשנה מדברת אלא במטע של פרות ערלה של גוי אשר לידו אף מטע שאין פרותיו ערלה וביד המוכר פרות, ואין לדעת אם הם באו ממטע הערלה או מהמטע של היתר. המשנה מלמדתנו שספק ערלה בארץ ישראל אסור, ובסורייה מותר – לקנות הימנו את הפרות, ובחוצה לארץ יורד – לתוך המטע, ולוקח – אף מותר לקחת ממנו בתוך המטע, ובלבד שלא יראנו לוקט – ובלבד שלא יראה את הגוי לוקט בידיו מפרי הערלה.
בברייתא המובאת בתוספתא וערוכה אף בירושלמי (סג ע״ב) אנו שונים: ״ספק הערלה בארץ ישראל אסור, בסוריא ובחוצה לארץ מותר. כיצד, כרם ושדה שנטע ירק וירק נמכר חוצה לו1, ספיקו בארץ ישראל אסור, בסוריא ובחוצה לארץ מותר. רבי יהודה אומר אף זה ספיקו בסוריא אסור. אי זהו בסוריא מותר, כרם שנטוע ירק ושדה ירק בצדו, וירק נמכר חוצה לו, ספיקו בארץ ישראל אסור, בסוריא ובחוצה לארץ מותר״ (פ״א ה״ח). הברייתא מסבירה את משנתנו, אלא שבניגוד למשנתנו אין הברייתא שבתוספתא מבדילה בין סוריה וחוץ לארץ, אבל בברייתא כפי שהיא מנוסחת בתלמוד הירושלמי קיים ההבדל: ״ובסוריא מותר. ובחוץ לארץ יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד״.
הלכה זו במשנתנו מבוססת על שלוש הנחות: א. ערלה חלה אף על נטיעות של גוי, וכמו ששנינו בפ״א מ״ב שעד שלא באו אבותינו לארץ מצאו נטוע פטור, אולם אם נטעו לאחר שבאו לארץ אף על פי שלא כבשו חייב. ב. ערלה חלה אף בחוצה לארץ, וכפי שאמור בסופה של משנתנו: ״החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה״, אלא שהקלו בספק ערלה בחוצה לארץ. ג. בסוריה מקלים בספקות שבמצוות התלויות בארץ, בהשוואה לארץ ישראל, אך מחמירים בה יותר מאשר בחוץ לארץ. הלכה זו כלפי סוריה עולה אף במשנת דמאי
(פ״א מ״ג) שפרות הבאים מסוריה פטורים מן הדמאי. כיוצא בזה בתוספתא שם: ״חזקת בעלי בתי ישראל שבסוריא אין מפרישין עליהן דמיי״ (פ״א ה״ד), ובירושלמי נאמר ש״ביקש רבן גמליאל ברבי להנהיג את הדמיי בסוריא ולא הניח לו רבי הושעיה״ (
חלה פ״ד ה״ז, ס ע״א)
2.
אמנם לכאורה אם מצוות ערלה חלה בחוץ לארץ, ואם היא חלה על הגוי בארץ, צריכה הייתה גם לחול בסוריה, אך בפועל לא צורפו שני המרכיבים הללו, וכך ערלת הגוי בחוץ לארץ מותרת ובסוריה היא ספק, ולמעשה כמעט הותרה. אנו הרחבנו בנושא מעמדה ההלכתי של סוריה אגב פירושנו למסכת שביעית
(פ״ו מ״ב), והראינו כי יחס ההלכה למצוות התלויות בארץ בסוריה לא היה אחיד ועקבי מבחינה משפטית, וביטוי לכך גם במשנתנו.
כרם נטוע ירק – כרם של נכרי שזרע ירק בין גפניו והירק נאסר משום כלאי הכרם, שהרי איסור כלאיים נוהג אף בכרמו של גוי; כמו שהוספנו בהלכה הקודמת בספק ערלה שליד הכרם של הערלה קיים אף מטע שאינו ערלה, אף בהלכה זו, בהלכה של כלאיים, נפרש לפי דברי רבי יהודה בברייתא: ״כרם שנטוע ירק ושדה ירק בצדו״, וירק נמכר חוצה לו – והגוי מוכר ירק מחוץ לכרם ולא ידוע אם הירק משל כלאי הכרם או לאו.
בארץ ישראל אסור – שספק כלאיים אסור בארץ ישראל, ובסורייה מותר – לקנות מן הירק, ובחוצה לארץ יורד ולוקט – הגוי יורד ולוקט מהירק שבכרם בפני הלוקח, ובלבד שלא ילקוט ביד – שלא ילקוט הוא בעצמו בידו. פירשנו לפי הנוסח ״ולוקט״, וכך הוא כמעט בכל עדי הנוסח, ספרי הגאונים וראשונים רבים3. רק בכי״מ (לא צוין בדקדוקי סופרים), בפירוש המשניות כ״י המבורג ובמעט ספרי ראשונים: ״ולוקח״4. בעדי הנוסח למשניות מתחלף ״לוקח״ ו״לוקט״ לעתים קרובות, ונראה ששניהם משמעות אחת להם.
בבבלי קידושין מובא: ״תנן התם (במשנת ערלה) החדש... ערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים. מאי הלכה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכת(א) מדינה5. עולא אמר רבי יוחנן הלכה למשה מסיני. אמר ליה עולא לרב יהודה בשלמא לדידי דאמינא הלכה למשה מסיני היינו דשני לן בין ספק ערלה לספק כלאים דתנן ספק ערלה... ולוקח... ואילו גבי כלאים תנן... ולוקט... אלא לדידך6 ניתני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולקוט [אמר ליה]7 האמר ליה שמואל לרב ענן תני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט״ (לח ע״ב - לט ע״א), ובירושלמי למשנתנו: ״ובחוץ לארץ יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד. אמר רבי יודן8 עוד היא כקדמייתא9 חוזר ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט״ (סג ע״ב). כלומר, דין ספק הכלאיים הוא כדין הקודם. היו, אפוא, מסורות מתחלפות בימי האמוראים אשר הושפעו אף מן הפירוש של המשך המשנה, ״והערלה הלכה״, בניגוד לכלאיים שאינם אלא ״מדברי סופרים״. אם ״הלכה״ התפרשה כהלכה למשה מסיני וכלאיים אינם אלא מדברי סופרים, הרי שמן הראוי לגלות קולא נוספת בכלאיים. אולם אם ה״הלכה״ של ערלה אינה אלא הלכות מדינה – אין טעם לגלות הבדל בין ערלה לכלאיים. לפי פשוטה של משנה קרוב יותר להניח שניסוחה הראשון של ההלכה היה ״ולוקח״, שהרי המשנה דנה ב״ירק נמכר חוצה לו״. אף הפירוש שפירשנו על פי פירושיהם של הראשונים שהגוי יורד ולוקט והוא לוקח הימנו נראה דחוק ומאולץ.
אף ההלכה על ספק כלאיים מיוסדת על אותן ההנחות של ספק ערלה. לפי נוסח אחד יש בכלאיים הקלה נוספת, ולפי הנוסח האחר ההלכה בכלאיים היא כהלכה בערלה, ״כקדמייתא״.
בסיומה של המשנה התנא מציין את מעמדן ההלכתי של החדש, הערלה והכלאיים בחוץ לארץ. שלושת הדברים אינם ערוכים לפי סדר גידולם ושימושם. לפי סדר שימושם היה על התנא לפתוח בכלאיים או בערלה ולסיים בחדש, אך המשנה פותחת בחדש ומסיימת בכלאיים. הסדר נקבע לפי מידת יסודן של ההלכות בתורה: ״מן התורה״, ״הלכה״ ו״דברי סופרים״.
החדש – התבואה החדשה לפני הקרבת העומר, והיא התבואה הבאה מאחד מחמשת מיני הדגן
(חלה פ״א מ״א),
אסור מן התורה בכל מקום – בארץ ובחוץ לארץ. בתורת כהנים נדרשה הלכה זו מן הכתוב בספר ויקרא כג יד: ״לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם חקת עולם לדרתיכם בכל משבתיכם – בארץ ובחוצה לארץ״ (ספרא, אמור פרשה י, ק ע״ד). במשנת קידושין נאמר: ״כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, חוץ מן הערלה וכלאים. רבי אליעזר אומר אף מן החדש״ (פ״א מ״ט). משנה זו חוזרת ונשנית בספרי דברים (פיס׳ מד, עמ׳ 103; פיס׳ נט, עמ׳ 125). בתלמוד הבבלי, בשתי סוגיות במסכת קידושין (לז ע״א ולט ע״א) נושאים ונותנים בדברי רבי אליעזר האם בא להקל או להחמיר, אך בכל המשא ומתן מוברר כי החדש נוהג בין בארץ ובין בחוץ לארץ, ובתלמוד הירושלמי בקידושין ובסוגיה למשנתנו נמסרה הדרשה בשם רבי אליעזר: ״בכל מושבותיכם – בין בארץ בין בחוצה לארץ״ (סא ע״ד).
בספרא מובא: ״אמר רבי שמעון שלשה דברים תלויים בארץ ונוהגים בארץ ובחוצה לארץ. החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים״ (אמור, סוף פרק יא, ק רע״ד), ובניסוחה של ברייתא זו בבבלי קידושין
(לח ע״א-ע״ב) רבי שמעון מתייחס להלכה זו של החדש כהנחה לדרשה נוספת. ברם, על אף כל המסורות הללו חולק רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, על כולן ועל דברי אביו. בהמשך דברי רבי שמעון מביאה הסוגיה: ״רבי אלעזר ברבי שמעון אומר כל מצוה שנצטוו ישראל קודם כניסתן לארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, לאחר כניסתן לארץ אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מן השמטת כספים ושילוח עבדים שאף על פי שנצטוו עליהם לאחר כניסתן לארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ״
10. איסור חדש אינו נמנה עם המצוות שנצטוו בהן ישראל לאחר כניסתם לארץ, ולפי זה אינו חל בחוץ לארץ. רש״י פירש: ״פליג אדאבוה וסבר דחדש אינו נוהג בחוצה לארץ וערלה וכלאים אינו אלא הלכה או דברי סופרים כדלקמן״
11.
אם כן, לסיכום, דין חדש בחוץ לארץ שנוי במחלוקת.
והעורלה הלכה – אסורה בכל מקום, אף בחוצה לארץ, אך כ״הלכה״. מצוות ערלה, כלאי הכרם וכלאי זרעים שייכות לקבוצת המצוות התלויות בארץ. בנספח למסכת שביעית דנו בשאלת חיובן של המצוות הללו בחוץ לארץ וראינו כי לא היה בנושא כלל קבוע, אבל הדעה הרווחת הייתה שאלו חלות רק בארץ הקודש. הכלל ההלכתי מנוסח בפשטות במסכת קידושין: ״כל מצוה שהיא תלויה בארץ, אינה נוהגת אלא בארץ. ושאינה תלויה בארץ, נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, חוץ מן הערלה וכלאים, רבי אליעזר אומר אף מן החדש״ (פ״א מ״ט). בדיוננו שם מנינו מקבילות מספר לכלל זה. כן משמע מברייתא אחרת: ״אבל ערלה וכלאי הכרם שוין לגוי בארץ ישראל, בסוריא, בחוצה לארץ״ (
תוספתא תרומות פ״ב הי״ג). המימרה שהערלה אסורה רק כ״הלכה״ יש בה משום הסתייגות מהקביעה במסכת קידושין הרואה בכך איסור רגיל.
בסוגיה בירושלמי מצינו: ״שמואל אמר כהילכות המדינה. רבי יוחנן אמר הלכה למשה מסיני״ (סג ע״ב). רבי יסא שואל את רבי יוחנן כיצד יפרש את ההלכה המקלה בערלה בחוץ לארץ, ורבי יוחנן מסביר: ״בשעה שניתנה הלכה לכך ניתנה״. מעין דברים אלו אף בבבלי,
בקידושין לט ע״א. לעומתו שמואל, המפרש את משנתנו שהלכה היא הלכות מדינה, רואה בהלכה זו רק מנהג, כאותה ששנינו בבבא מציעא: ״שומרי פירות אוכלין מהלכות מדינה אבל לא מן התורה״ (פ״ז מ״ח). פירושו של שמואל תואם את שנמסר בשם רבי אליעזר: ״רבי לעזר בי רבי יוסה אמר משם רבי יוסה בן דורמסקית שאמר משם רבי יוסה הגלילי שאמר משם רבי יוחנן בן נורי שאמר משם רבי ליעזר הגדול אין ערלה בחוצה לארץ״
12. בתלמוד הבבלי בקידושין אנו למדים כי אמוראי בבל הקלו בדיני ערלה בבבל מתוך הסתמכות על דעתו של רבי אליעזר הגדול, וכששאלו את רבי יוחנן מה דעתו על כך הוא ענה: ״וכל האומר אין ערלה בחוצה לארץ לא יהא לו נין ונכד, ׳משליך חבל בגורל בקהל ה׳ ׳
(מיכה ב ה)״ (לט ע״א).
במבוא למסכת עסקנו בשאלה זו בהרחבת מה, ושם העלינו את הגישות השונות ביחס לקיום מצוות ערלה בחוץ לארץ, וביחס למשמעות המונחים ״הלכה״ ו״הלכה למשה מסיני״, ולא נחזור על הדברים.
והכלאים – אסורים בחוץ לארץ, מדיברי סופרים – ולא מן התורה. כאמור, משנת קידושין אומרת שהכלאיים אסורים בחוץ לארץ בסתם, ומשמע שזהו דין תורה. מעתה ניתן להציע שתי גישות פרשניות. האחת רואה בשתי המסורות יחידה אחת. משנת קידושין אומרת שכלאיים חלים בחוץ לארץ, ומשנת ערלה מפרשת שחלות זו היא רק מדברי סופרים. או שמא אלו מסורות חלוקות, האחת סבורה שמצוות כלאיים אינה מצווה המוגבלת לארץ והאחרת סבורה שהיא חלה רק בארץ, ורק מדברי סופרים הרחיבוה על חוץ לארץ.
מבחינה תוכנה שייכות מצוות כלאי זרעים וכלאי הכרם למצוות התלויות בארץ, ומצד שני מצוות כלאי בגדים וכלאי בהמה אינן קשורות כלל לארץ. אבל קשה להבחין בין המצוות, שכן הן כולן מכונות, לפחות בלשון חכמים, ״כלאים״. כפי שנראה להלן אכן היו חכמים שראו בטיעון זה היקש לכל דבר, זאת אף שבתורה נעשה שימוש במונח ״שעטנז״ והמינוח ״כלאים״ לא נזכר בתורה בהקשר לכלאי בגדים. מכאן הדילמה והמסורות המנוגדות.
בתוספתא שנינו: ״אין עושין עם ישראל בכלאים, אבל עוקרין עמו כלאים, מפני שממעט את התפלה. אין עושין עם הגוי בכלאים, ובעיירות המובלעות כגון בית ענה (ענת) אימה וחברותיה עושין עם הגוי בכלאים. כשם שהכלאים בארץ כך הכלאים בחוצה לארץ״ (
כלאים פ״ב הט״ז). מהתוספתא משמע שכלאי כרם וכלאי זרעים חלים בחוץ לארץ. עד כאן ההלכה הפשוטה, אלא שהשאלה היא היכן שכנו ״בית ענה״ ו״אימה״. אם הן שכנו בארץ ישראל אזי באה ההלכה ללמד שאמנם אסור לגדל כלאיים, אך האיסור אינו חל על אדמת הגוי באותה חומרה, וכפי שנעלה להלן. אבל גם ניתן לפרש ששתי העיירות הללו הן בחוץ לארץ, ומותר לעבוד עם הגוי בכלאיים בחוץ לארץ משום שבחוץ לארץ האיסור חמור פחות. לבירור השאלה עלינו להיעזר בסוגיית הירושלמי על אתר.
בהלכה שבמשנה חלוקים שמואל ורבי יוחנן. שמואל מקל, ורבי יוחנן מחמיר בה ומרחיבה. בירושלמי למשנתנו נאמר: ״שמואל אמר בכלאי הכרם, הא בכלאי זרעים מותר. רבי יוחנן אמר בכלאי הכרם, הא בכלאי זרעים אסור״ (סג ע״ב). לדעת רבי יוחנן בכלאי זרעים אף אסור מן התורה, והאיסור מדברי סופרים של משנתנו אינו אלא כלאי הכרם, ובהמשך: ״אמר רב חונא כד נחתון מערביא [ל]תמן
13 אמרונה בשם רבי יוחנן וקיימנוה ׳את חקתי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים שעטנז לא יעלה עליך׳
(ויקרא יט יט) – הקיש כלאי זרעים לכלאי בגדים וכלאי בהמה, מה כלאי בגדים וכלאי בהמה שאין תלויין בארץ ונוהגין בארץ ובחוצה לארץ, אף כלאי זרעים אף על פי שהן תלויין בארץ נוהגין בארץ ובחוצה לארץ
14. חד בר נש זרע חקלייה שעורין ולפת, עבר חנין גוביתא ועקרין [אדם אחד זרע שעורים ולפת, עבר חנין מגופתה ועקר אותם], אתא עובדא קומי שמואל וקנסיה [בא מעשה לפני שמואל וקנסו], דתני אין עושין עם ישראל בכלאים אבל עוקרין עמו בכלאים מפני שהוא ממעט בעבירה. תני אין עושין עם הגוי בכלאים בין בכלאי הכרם בין בכלאי זרעים, אבל עיירות המובלעות בארץ ישראל כגון באינה ובאימה וחברותיה עושין עמהן בכלאים. כשם שכלאים בארץ כך כלאים בחוץ לארץ? שמואל פתר מתניתא אין עושין עם הגוי בכלאים בארץ בין בכלאי הכרם בין בכלאי זרעים, אבל עיירות המובלעות בארץ ישראל כגון באינה ובאימה וחברותיה עושין עמהן בכלאים, כשם שכלאים בארץ כך כלאים בחוצה לארץ. כלאי הכרם, הא כלאי זרעים מותר, רבי יוחנן פתר מתניתא אין עושין עם הגוי בכלאים בארץ בין בכלאי הכרם בין בכלאי זרעים אבל עיירות המובלעות בארץ ישראל כגון באינה ובאימה וחברותיה עושין עמהן בכלאים, כשם שכלאים בארץ כך כלאים בחוצה לארץ, בכלאי הכרם, הא בכלאי זרעים אסור[מותר]״ (ירושלמי סג ע״ב). בתלמוד הבבלי מובאים מעשים ומסורות מימיהם של אמוראים המתירים כלאי זרעים בחוץ לארץ
(קידושין לט ע״א).
הירושלמי עשיר בנתונים, ויש לפרשו. הסוגיה מניחה שאכן נאמר שכלאיים בחוץ לארץ אסורים, אלא שנחלקו האמוראים במשמעותה של ההלכה, כפי שעולה מהטבלה להלן.
כלאיים בחוץ לארץ
ייתכן ששמואל מפרש שמשנת קידושין, האוסרת, אוסרת רק מדרבנן, ואילו רבי יוחנן יפרש שמשנת קידושין אוסרת רק בכלאי זרעים ואילו משנת ערלה אוסרת את כלאי הכרם רק מדברי סופרים. בהמשך מובא סיפור על אמורא שקנס על זריעת כלאי זרעים בחוץ לארץ15, ושמואל כועס על כך לפי שיטתו שמותר לזרוע כלאי זרעים בחוץ לארץ.
לפי נוסח זה הברייתא מהתוספתא היא שאלה על שמואל: מדוע קנסו שמואל, הרי כלאיים חלים בחוץ לארץ, והתלמוד משיב שרק כלאי הכרם חלים בחוץ לארץ. אבל הרש״ס גרס ״וקלסיה״ שמואל; שמואל ביטא, אפוא, דעה שדין כלאיים חל בבבל ועל כך מביא התלמוד ראיה מהתוספתא, אבל מזכיר גם שלפי שמואל אין זו ראיה. לפי נוסח זה נשארים דברי שמואל בקושיה, מעין סתירה פנימית בין תגובתו למעשהו של חנין לבין דעתו בעניין כלאיים בבבל. בהמשך מובאת התוספתא, ומשמע שלדעת שני האמוראים ״בית ענה״ ו״אימה״ הן בארץ, ומחלוקת האמוראים היא רק בהסבר התוספתא, שכל אחד מסבירה לשיטתו. ייתכן גם שרק עורכי התלמוד ציטטו כל פעם את כל התוספתא, ובעצם המחלוקת היא האם ההיתר לסייע לגוי בכלאיים בבית ענה נובע מכך שאלו עיירות מעורבות (משום דרכי שלום), או משום שהן ספק חוץ לארץ, ולפי רבי יוחנן בחוץ לארץ האיסור הוא רק מדרבנן. מכל מקום, ממקורות מקבילים עולה שבית ענת נחשבה כחלק מארץ ישראל, ולכן הפירוש הראשון עיקר16.
בסוגיה אחרת קובע הירושלמי שבחוץ לארץ הלכה כרבי עקיבא המקל, משום שבחוץ לארץ הלכה כמקל. מכאן שסברו שדין כלאיים חל בחוץ לארץ, אך בצורה מחמירה פחות, כמשנת ערלה וכדברי רבי יוחנן (
ירושלמי כלאים פ״ו ה״א, ל ע״ב). המדובר שם בכלאי הכרם, וכרבי יוחנן שציטטנו לעיל.
מן הראוי להדגיש שהאבחנה בין כלאי זרעים לכלאי הכרם בהקשר של התלות בארץ היא אמוראית בלבד. כפשוטן של המשניות לא חשו התנאים לאבחנה זו, ומשנת קידושין חולקת על משנת ערלה. כפי שראינו בנספח למסכת שביעית, משנת קידושין מונה שלושה חריגים החלים גם בחוץ לארץ, בכל אחד מהם מחלוקת תנאים האם המצווה חלה גם בחוץ לארץ.
התלמוד הבבלי מספר על בני יישוב ששמו ״בשכר״ ששלחו ללוי בר סיסי האם מותר להביא כשות בכרם, והוא עונה להם שהדבר בחזקת ״עירבובא״, שהוא המונח הארמי לכלאיים. התלמוד מנסה למצוא צד להקל כדברי רבי טרפון: ״דתניא: כישות, רבי טרפון אומר: אין כלאים בכרם, וחכמים אומרים: כלאים בכרם, וקיימא לן: כל המיקל בארץ – הלכה כמותו בחוץ לארץ? – לפי שאינן בני תורה. מכריז רב: האי מאן דבעי למיזרע כשותא בכרמא – ליזרע. רב עמרם חסידא מנגיד עילויה, רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה. וליתן ליה לתינוק ישראל! – אתי למיסרך. – וליתן ליה לגדול נכרי! – אתי לאיחלופי בישראל״
(בבלי שבת קלט ע״א). אם כן, יש מחלוקת האם זריעת כשות בכרם היא כלאיים, והתלמוד מנסה להיאחז בטענה שכל המקל הלכה כמותו בחוץ לארץ, ושוב משתמע מהטענה שאיסור כלאיים בכרם הוא רק מדרבנן.
לעומת כל זאת, בסוגיה אחרת משמע שהמשפט ״כלאים מדברי סופרים״ מוסב על דיני כלאיים אבל אינו חל על הרכבת אילן
(קידושין לט ע״א), והרי זה תירוץ נוסף המבחין בין כלאי כרם וכלאי זרעים שאסורים בחוץ לארץ לבין הרכבת אילן האסורה בחוץ לארץ רק מדרבנן
17.
במקור אחר שנינו: ״כרם שנטוע ירק... וירק נמכר חוצה לו, ספיקו בארץ ישראל אסור בסוריא ובחוצה לארץ מותר...״
18. כפשוטה גם עדות זו מצטרפת לראיות שמצוות כלאיים אינה חלה בחוץ לארץ, או שלפחות כלאי הכרם מותרים באכילה, אם משום שהם בחוץ לארץ ואם משום שאלו כלאיים של גוי, וכפי שראינו לעיל
(פ״א מ״ט). נראה להלן שיש הסבורים שכלאי הגוי מותרים.
אם כן, לפנינו עמדות שונות. האחת שדין כלאיים חל בחוץ לארץ כמו בארץ, כולל האיסורים על כלאי הנכרי, ויש עדויות המדגישות שאיסור כלאיים בחוץ לארץ חמור פחות, חלקים ממנו מותרים ואחרים אסורים באופן קל יותר.
התלמוד אינו רואה כל קושי בכך שמצווה שהיא ״הלכה״ ואינה בתורה נשענת על פסוק. מבחינה משפטית אלו תרתי דסתרי, אם הדבר נלמד מפסוק הרי שאלו דברי תורה. אבל בספרות האמוראית הארץ-ישראלית האבחנות המשפטיות היו גמישות יותר. הפסוק אינו אלא אסמכתא בלבד, והמצווה היא עדיין מדברי סופרים. גם האבחנה בין ״דברי סופרים״ ובין ״הלכה״ אינה מוצקה. דברי סופרים הם החלטה של חכמים והלכה היא מצווה שאינה מהתורה, ולא נאמר מהיכן היא.
היו חוקרים שסברו שה״סופרים״ הוא הכינוי הקדום לחכמים, וכי הייתה תקופה קדומה בתולדות תורה שבעל פה והיא תקופת הסופרים. חכמי אותה תקופה כונו ״סופרים״, ועזרא הסופר היה אחד מראשיהם
19. אצל אורבך קשורה תֵאוריה זו לפרשנותו על התהוות תורה שבעל פה. לדעתו צמחה תורה שבעל פה מתוך מדרשי ההלכה, והסופר הוא מי שלומד את הספר, כלומר העוסק במדרשי ההלכה. מהמקורות שבידינו אין בעצם סיוע להצעת שחזור מרתקת זאת. התֵאוריה מבוססת על מדרש מאוחר: ״אמר רבי אבהו כתיב ׳משפחות סופרים יושבי יעבץ׳
(דברי הימים א ב נה). מה תלמוד לומר ׳סופרים׳, אלא שעשו את התורה ספורות ספורות, ׳חמשה לא יתרומו׳
(משנה תרומות פ״א מ״א), ׳חמשה דברים חייבין בחלה׳
(משנה חלה פ״א מ״א), ׳חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן׳
(משנה יבמות פ״א מ״א), ׳שלשים ושש כריתות בתורה׳
(משנה כריתות פ״א מ״א), ׳שלשה עשר דבר בנבלת העוף הטהור׳
(משנה טהרות פ״א מ״א), ׳ארבע אבות נזיקין׳
(משנה בבא קמא פ״א מ״א), ׳אבות מלאכות ארבעים חסר אחת׳
(משנה שבת פ״ז מ״ב). אמר רבי אחא: כתיב ׳לעזרא הכהן הסופר׳, מה תלמוד לומר ׳סופר׳? אלא כשם שהיה סופר בדברי תורה, כך היה סופר בדברי חכמים״ (
ירושלמי שקלים פ״ה ה״א, מח ע״ג). בני יעבץ הם סופרים, וחז״ל דורשים שהיו יודע תורה ולומדיה (ספרי במדבר, עח, עמ׳ 73; ספרי דברים, סב, עמ׳ 128, ועוד). כאמור גם עזרא מכונה ״סופר״, ורבי אבהו רואה בו את האחראי למשניות שיש בהן פתיחות מספריות.
קל לראות כיצד קיבל אורבך חלק מהמדרש אך החדיר לתוכו תפיסות ביקורתיות על דרכי התהוות תורה שבעל פה.
אנו מהלכים בדרך שונה. כפי שהדגשנו במבוא הכללי, תורה שבעל פה לא צמחה מתוך מדרשי ההלכה בדווקא. המדרש והמשנה מהלכים בד בבד ויד ביד. אדרבה, חלק מההלכות צמחו מתוך חיי המעשה של הרחוב הדתי ולא מתוך עיון בהלכה או בכתבי המקרא המקודש. בידינו מעט מדרשי הלכה קדומים, אך עוד יותר הלכות קדומות, ואי אפשר לקבוע איזה טיפוס לימוד קדם.
המשניות הנזכרות במדרש ודומותיהן מכונות בפינו ״משניות ספורות״. את רובן פירשנו כמשניות מאוחרות, או שלפחות הפתיחה הספרותית שבהן מאוחרת, אם כי המשנה בראש נגעים היא אכן משנה קדומה והפתיחה המספרית שלה קדומה לרבי עקיבא. אבל בדרך כלל הן משניות מאוחרות המסכמות את ההלכה כפי שהשתלשלה לאחר דורות של בירור ויגיעה של לימוד תורה. ודאי שאין הן משניות מימי עזרא הסופר. כל התיאור במדרש הוא תיאור אנכרוניסטי השוזר פסוקים במטרה להדגיש את חשיבות לימוד התורה, ואין לקבלו כתיאור היסטורי מדוקדק.
כל שניתן לקבוע הוא שחז״ל משתמשים במינוח ״דברי סופרים״ כדי להדגיש שהלכה פלונית (חשובה או משנית) אינה מהתורה. כך, למשל, בחנו את המקורות שמודגש בהם שיש להחמיר בדברי סופרים יותר מבדברי תורה
(לעיל פ״ב מ״א), וכן: ״הכדומין האשקלונין שנשברו, והאונקלי שלהן קיימת, הרי אלו טמאין. המעבר, והמזרה, והמגוב, וכן מסרק של ראש שניטלה אחת משיניהן ועשאן של מתכת, הרי אלו טמאין. ועל כולן אמר רבי יהושע דבר חדוש חדשו סופרים ואין לי מה אשיב״
20. באותה משמעות מופיע הביטוי בהלכה אחרת: ״עם הארץ שקבל עליו כל דברי חבירות חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו. [גר שקיבל עליו כל דברי תורה חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו]. רבי יוסה בי רבי יהודה אומר אפילו דבר קטן מדקדוקי סופרים״ (
תוספתא דמאי פ״ב ה״ה; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, יב מט, עמ׳ 37). אם כן, סופרים הם חכמים לכל דבר ואין רמז לקדמותם. עם זאת, חכמים פועלים כמחדשי הלכה וכפרשנים, ואילו המינוח ״דברי סופרים״ בא להדגיש את המרכיב המחדש של יוצרי הלכה חדשה. זאת בניגוד בולט למסקנה ש״דברי סופרים״ הם דווקא מדרשי הלכה.
עם זאת, בדברי הברית החדשה המינוח ״סופרים״ הוא אכן אחד המונחים לחכמים (רגילים או מיוחדים), אך אין מדובר בימי שיבת ציון אלא בראשית ימי התנאים. בלשון התנאים עצמם ״סופרים״ הם חכמים.
(סיום)
ביבליוגרפיה
ביבליוגרפיה וקיצורים
מסכתות ערלה וביכורים
אבות דרבי נתן, מהדורת שכטר, ש״ז, וינה, תרמ״ז.
אבי יונה, גיאוגרפיה היסטורית – אבי יונה, מ׳, תשכ״ג, גיאוגרפיה היסטורית, ירושלים.
אבי יונה, מקדש – אבי יונה, מ׳, תשט״ז, ״בית המקדש השני״, בתוך: אבי יונה, מ׳
(עורך), ספר ירושלים, ירושלים, עמ׳ 418-392.
אגדת בראשית, מהדורת ווארשה, תרל״ו.
אגרת רב שרירא גאון, מהדורת לוין, ב״מ, חיפה, תרפ״א.
אהבת ציון וירושלים, ראטנער, ד׳, וילנא, תרס״א-תרע״ג.
אהל דוד – Sasson, D.S., 1932, Ohel David I-II, London.
אווסביוס, אונומסטיקון –Notley, R.S. and Safrai, Z., 2005, Eusebius, Onomasticon, Boston-Leiden.
אולסון, אתינאיוס – Olson, S.D. (ed. and tr.), 2006, Athenaeus of Naucratis, The learned Danqueters, Cambridge, Mass.
אופנהיימר, הפרשת מעשרות – אופנהיימר, א׳, תשל״ח, ״הפרשת מעשר ראשון במציאות שלאחר חורבן בית שני״, סיני פג, עמ׳ רסז-רפז.
אופנהיימר, מעשרות – אופנהיימר, א׳, תשכ״ט, ״הפרשת מעשר ראשון הלכה למעשה בתקופת בית שני״, בתוך: מלמד, ע״צ (עורך), ספר זכרון לדה-פריס, ירושלים, עמ׳ 83-70.
אופנהיימר, עם הארץ – Oppenheimer, A., 1977, The Am Haaretz, A study in the Social History of the Jewish People in the Hellenistic-Roman period, Leiden.
אוצר הגאונים, מהדורת לוין, ב״מ, חיפה וירושלים, תרפ״ח-תש״ג; מהדורת צילום, ירושלים, תשמ״ד.
אור זרוע, רבי יצחק ברבי משה נ״ע מווינה, מהדורת זיטאמיר, תרכ״ב.
אור שמח, רבי מאיר שמחה הכהן, ירושלים, תשמ״ב.
אורבך, גיור – אורבך, א״א, תשל״א, ״בחירה וגיור״, בתוך: חז״ל פרקי אמונות ודעות, ירושלים, עמ׳ 494-480.
אורבך, סופרים – אורבך, א״א, תשי״ח, ״הדרשה כיסוד ההלכה ובעית הסופרים״, ספר היובל לג׳ שלום, ירושלים, עמ׳ מ-נו.
איכה רבה, מהדורת באבער, ש׳, וילנא, תרנ״ט.
אילן, אריסטון – Ilan, T., 1991-2, "New Ossuary Inscription from Jerusalem", Scripta Classica Israelica 11, pp. 139-148.
אלבק, מבוא – אלבק, ח׳, תשי״ט, מבוא למשנה, ירושלים - תל אביב.
אלבק, עריכת המשנה – Albeck, Ch., 1936, Untersuchungen Ueber Die Redaction der Mischna, Berlin.
אלבק, פירוש – אלבק, ח׳, תשי״ב, פירוש לשישה סדרי משנה, ירושלים - תל אביב.
אלון, מחקרים – אלון, ג׳, תשי״ז-תשי״ח, מחקרים בתולדות ישראל בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד, א-ב, ירושלים.
אסתר רבה, קושטא, רע״ד או ר״פ.
אפטוביצר, תדב״ר – Aptowitzer, A., 1955, Seder Elia, Jewish Studies in Memory of George Alexander Kohut, New York, pp. 5-59.
אפלבאום, קשתי זמאריס – Aplebaum, S., 1989, "The Troopers of Zamaris", in: Idem, Ijudaea in the Hallenistic and Roman Times, Leiden, pp. 47-65.
אפרון, סנהדרין – אפרון, י׳, תשכ״ז, ״הסנהדרין בחזון ובמציאות של הבית השני״, בתוך: פרלמן, מ׳ ושימרון, ב׳ (עורכים), דורון: ח״י מחקרים מוגשים ליום הולדת הששים לפרופ׳ בנציון כ״ץ, תל אביב, עמ׳ 204-167.
אפשטיין, מבוא – אפשטיין, י״נ, תש״ח, מבוא לנוסח המשנה, ירושלים.
אפשטיין, מבואות – אפשטיין, י״נ, תשי״ז, מבואות לספרות התנאים, ירושלים - תל אביב.
אפשטיין, מחקרים – אפשטיין, י״נ, תשמ״ד-תשנ״א, מחקרים בספרות התלמוד ובלשנות שמית, א-ד, ירושלים.
ארבעה טורים, רבי יעקב ברבי אשר, מהדורת וארשה, תרמ״ב.
ארליך, כל עצמותי – ארליך, א׳, תשנ״ט, כל עצמתי תאמרנה, ירושלים.
אתינאיוס, סעודה – ראו אולסון, אתינאיוס.
בזק, סודות עריכה – בזק, י׳, תשכ״ב, ״סוד נוסף מסודות עריכת המשנה״, סיני עה, עמ׳ מס-ס.
ביכלר, בית הלל – ביכלר, א׳, 1905, ״הלכות למעשה כבית שמאי בזמן הבית ואחר החורבן״, בתוך: Kravsz, S.and Weisz, M (eds) M.Bloch Festschrift, London, pp. 21-30.
ביכלר, הכוהנים – ביכלר, א׳, תשכ״ו, הכוהנים ועבודתם במקדש ירושלים בעשור השנים האחרון שלפני חורבן בית שני, ירושלים.
ביכלר, עם הארץ – ביכלר, א׳, תשכ״ד, עם הארץ הגלילי, ירושלים.
בלידשטיין, יחס לגר – בלישטיין, י׳, תשמ״ח, ״למעמדו של גר תושב במשנת הרמב״ם: שתי הערות להל׳ מלכים י, יא״, סיני קא, עמ׳ מד-נב.
בן ארי, הר הבית – בן ארי, מ׳, תשס״ז, תחומי קדושה בהר הבית, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
בן ארי, מקדש – בן ארי, מ׳, תשנ״ט, קדושת הר הבית – תמורות בראי ההלכה, עבודה לתואר שני, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
בן שלום, בית שמאי – בן שלום, י׳, תשנ״ד, בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי, ירושלים.
בעל המאור על הרי״ף, הודפס בתלמוד ש״ס וילנא.
בר, יששכר – בר, מ׳, תשכ״ח, ״יששכר וזבולון״, בר אילן ו, עמ׳ 180-167.
בר, תורה – בר, מ׳, תשכ״ד, ״תורה ודרך ארץ״, בר אילן ב, עמ׳ 162-124.
בראודה, גיור – Braude, W.G., 1940, Jewish Proselyting in the First Five Centuries of the Common era. The Age of the Tannaim and Amoraim, Providence.
בראשית רבה, מהדורת טהעאדאר-אלבק, הוצאת צילום, ירושלים, 1965.
ברודי, רב נטרונאי – ראו תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון.
ברויאר, טכס – ברויאר, י׳, תשמ״ז, ״ ׳פעל׳ ובינוני בתיאורי טכס במשנה״, תרביץ נו, עמ׳ 326-299.
ברנד, כלי חרס – ברנד, י׳, תשי״ג, כלי החרס בספרות התלמודית, ירושלים.
גודבלאט, גיור – Goodblatt, D.M., 2006, Elements of ancient Jewish nationalism, Cambridge.
גולאק, דיני קרקעות – גולאק, א׳, תרפ״ט, לחקר תולדות המשפט העברי – דיני קרקעות, ירושלים.
גולדברג, תמיד ויומא – גולדברג, א׳, תשכ״ט, ״תוספתא למסכת תמיד: מחקר בבעית היחס בין המשנה והתוספתא״, בתוך: מלמד, ע״צ (עורך), ספר הזכרון לבנימין דה פריס, תל אביב, עמ׳ 42-18.
גולדברג, שבת – גולדברג, א׳, תשל״ו, פירוש למשנה מסכת שבת, ירושלים.
גיאוניקה – (Ginzberg, L., 1968, Geonika, New york (Second Edition.
גינצבורג, פירושים – גינצבורג, י״ל, תשכ״א, פירושים וחדושים בירושלמי, א-ד, ניוארק.
גינצבורג, שרידי ירושלמי – גינצבורג, י״ל, תרס״ט, שרידי הירושלמי, נויארק.
גינצבורג, תמיד – גינצבורג, ל׳, תש״ך, הלכה ואגדה: מחקר ומסה, ירושלים.
דיקשטיין, מטבח – דיקשטיין, ט׳, בהכנה לדפוס, המטבח היהודי בתקופת המשנה והתלמוד, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
דקדוקי סופרים – ראו רבינוביץ.
דר, שומרון – דר, ש׳, תשמ״ב, התפרוסת היישובית של מערב השומרון בימי בית שני, המשנה והתלמוד והתקופה הביזנטית, תל אביב.
דר ואחרים, אום ריחן – דר, ש׳ ואחרים, תשמ״ו, אום ריחן – עיירה מתקופת המשנה, תל אביב.
הון עשיר, רבי עמנואל חי ריקי, אמשטרדם, תצ״א.
הירונימוס, חיי הילריון – Hieronimus (Jerome), 1800-1875, Vita Hilariones, Patroloigia Latina 23 (ed. J.P. Migne), Turnholti.
הלכות גדולות, מהדורת הילדסהיימר, ע׳, ירושלים, תשל״ב.
הלכות פסוקות, מילר, י׳, הלכות פסוקות מן הגאונים, קראקא, תרנ״ג.
הלכות קצובות, מרגליות, מ׳, ירושלים, תש״ך.
הנשקה - קדושת ירושלים - הנשקה ד׳ תשנ״ח, ״קדושת ירושלים חז״ל וההלכה הכיתתית״, תרביץ 50 עמ׳ 28-5.
זולאי, פיוטי ינאי – זולאי, מ׳, 1938, פיוטי ינאי, ברלין.
זוסמן, ברייתת התחומים – זוסמן, י׳, תשל״ו, ״ברייתא דתחומי ארץ ישראל״, תרביץ מה, עמ׳ 257-213.
זוסמן, כתובת – זוסמן, י׳, תשל״ד, ״כתובת הלכתית מעמק בית שאן – סקירה מוקדמת״, תרביץ מג, עמ׳ 158-88.
זיסו וגנור, חורבת עתרי – זיסו, ב׳ וגנור, א׳, 2001, חפירות ארכיאולוגיות בחורבת עתרי, ירושלים.
זק״ש, משנה – זק״ש, נ׳ (עורך), תשל״ב, משנה זרעים (עם שינויי נוסחאות), ירושלים.
חדושי הר״ן על מסכתות מגילה ומועד קטן, ירושלים, תשכ״ו.
חדושים המיוחסים לר״ן – ראו חדושי הר״ן.
חילופי מנהגים – מהדורת ב״מ לוין, אוצר חילוף מנהגים בין בני ארץ ישראל ובני בבל, בני ברק, תשמ״ז; מהדורת מרגליות, החילוקים שבין אנשי ארץ-ישראל ואנשי בבל, ירושלים, תרצ״ח.
חמדה גנוזה, מהדורת שניאורזאהן, ש״ז, ירושלים, תרכ״ג.
חסדי דוד, ר׳ דוד פארדו, ליוורנו, 1776.
טור שלחן ערוך – ראו ארבעה טורים.
טפר ושחר, שם טוב – טפר, י׳ ושחר, י׳, 1987, ״המסתור בשם טוב״, בתוך: קלונר, ע׳ וטפר, י׳ (עורכים), מערכות המסתור בשפלת יהודה, תל אביב, עמ׳ 236-226.
יוסף בן אפרים קרו – בתוך: ארבעה טורים.
ילקוט המכירי, ישעיהו משלי, מהדורת כהנא שפירא, י״ז, ירושלים, תשכ״ד.
ילקוט המכירי, תהילים, מהדורת בובר, ש׳, ירושלים, תשכ״ד.
ילקוט המכירי, תרי עשר, מהדורת גראינוף, א׳, לונדון, 1909.
ילקוט שמעוני, מהדורת שילוני, י׳, ירושלים, תשל״ג ואילך.
ירדני, תעודות – ירדני, ע׳, 2000, אוסף תעודות ארמיות, עבריות ונבטיות ממדבר יהודה וחומר קרוב, ירושלים.
יתרון האור, פערלמן, ר׳ יי״ל, הודפס במשניות מהדורת וילנא.
כהן, גיור – Cohen, S.J.D., 1990, "The rabbinic Conversion Ceremony", JJS 41, pp. 177-203.
כהן, קשתי זמאריס – Cohen, G.M., 1972, "The Hellenistic Military Colony: A Herodian Example", TAPA 103, pp. 93-96.
כהן, שלושה כתרים – Cohen, S.A., 1990, The Three Crowns, Cambridge.
כהנא, ספרי זוטא – כהנא, מ״י, תשס״ג, ספרי זוטא דברים, מובאות ממדרש תנאי חדש, ירושלים.
כסלו, כוי – כסלו, מ׳ ״א, תשנ״ז, ״כשרותו של בעל-חיים מיובא״, תחומין יז, עמ׳ 432-415.
כסלו, מצודת יתיר – Kislev, M.A., 1986, "A Barley Store of the Bar-Kochba Rebels (Roman period)", Israel Journal of Botany 35, pp. 183-196.
כסלו, שיבולת השועל – כסלו, מ׳, תשנ״ג, לזיהוי שיבולת השועל, ספר היובל מנחה לאי״ש (אברהם ישעיהו דולגין), ירושלים, עמ׳ 170-155; 185-179.
לאו, פלורה – Löw, I., 1967, Die Flora der Juden, 4 vols., Hildesheim.
לוי, מילון – Levy, J., 1924, Woerterbuch ueber die Talmudim und Midrashim, Vienna.
לוין, בית המקדש – לוין, י״ל, תשמ״ד, ״בית המקדש מעמדו ותפקידו״, בתוך: שטרן, מ׳ (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל – שלטון רומי, ירושלים, עמ׳ 188-181.
לוין, מקדש – לוין, י״ל, תשנ״ו, ״בית המקדש בירושלים״, קתדרה 77, עמ׳ 16-3.
לופטוס, הזכרון – לופטוס, א׳, תשמ״ג, חקר הזכרון, תל אביב.
לחם שמים, רבנו יעב״ץ, ירושלים, תשי״ח.
ליברמן, יוונית ויוונות – ליברמן, ש׳, תשכ״ג (תשמ״ד), יוונים ויוונות בארץ ישראל, ירושלים.
ליברמן, ירושלמי – ליברמן, ש׳, תשנ״ה, ירושלמי כפשוטו, ניו יורק - ירושלים.
ליברמן, מחקרים – ליברמן, ש׳, תשנ״א, מחקרים בתורת ארץ ישראל, ירושלים.
ליברמן, תוספת ראשונים – ליברמן, ש׳, תשנ״ט, תוספת ראשונים, ירושלים וניו יורק.
ליברמן, תוספתא כפשוטה – ליברמן, ש׳, תשט״ו-תשמ״ח, תוספתא כפשוטה, ניוארק.
ליכטנשטיין, מגילת תענית – Lichtenstein, H., 1931-2, "Die Fastanrolle Eine Untersuchung zur judisch-Hellenistechen Gesschichte", HUCA VIII-IX, pp. 257-351.
לקוטי הרמב״ן למסכת תענית לתלמיד מתלמידי הרמב״ן, שאלוניקי, תק״ל.
מגיד משנה, הודפס על גיליון משנה תורה לרמב״ם, מהדורת תל אביב, 1959.
מגילות מדבר יהודה – DJD Discoveries in the Judean Desert, 1953-1995, in: Balliet, M. et al. (eds.), Oxford.
מגילת המקדש – ידין, י׳, תשל״ז, מגילת המקדש, ירושלים.
מגילת תענית – ראו ליכטנשטיין, מגילת תענית.
מגן ואחרים, קרית ספר – Magen, Y. et al., 2004, The Land of Benjamin, Jerusalem, pp. 179-300.
מדרש משלי, בתוך: מדרש שוחר טוב, מהדורת כהן, י׳, ירושלים, תשכ״ח.
מדרש שמואל, בתוך: מדרש שוחר טוב, מהדורת כהן, י׳, ירושלים, תשכ״ח.
מדרש תהילים (שוחר טוב), מהדורת בובר, ש׳, וילנא, תרנ״א.
מדרש תנאים לדברים, מהדורת הופמן, ד״צ, ברלין, 1909-1908.
מדרש תנחומא, קושטא, רפ״ב ומנטובה, שכ״ג.
מדרש תנחומא-בובר, מהדורת בובר, ש׳, וילנא, תרמ״ה.
מזר, דבורים – מזר, ע׳, תשס״ט, ״המכוורת מתקופת הברזל בתל רחוב: התגלית ומשמעותה״, קדמוניות 136, עמ׳ 90-83.
מזר, הרקם – מזר, ב׳, תשי״א, ״הרקם והחגר״, תרביץ כ, עמ׳ 319-316.
מחזור ויטרי לרבנו שמחה, הורביץ, ש׳, נירנברג, תרפ״ג; ד״צ, ניו יורק, תש״ך.
מילון בן יהודה – בן יהודה, א׳, 1959, מילון הלשון העברית, ירושלים - תל אביב.
מכילתא דרבי ישמעאל, האראוויטץ, ח״ש ורבין, י״א, ד״צ, ירושלים, תש״ל.
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, אפשטיין-מלמד, ירושלים, תשט״ו.
מלאכת שלמה, פירוש למשנה לר׳ שלמה עדני, הודפס בתוך משניות יכין ובועז, ירושלים, תשט״ז.
מלחמות היהודים, יוספוס פלביוס, מהדורת שליט, א׳, ירושלים - תל אביב, תשכ״ז.
מסכת כלה, מהדורת היגער, מ׳, ירושלים, תש״ל.
מסכת סופרים, מהדורת היגער, מ׳, ניו יורק, תרצ״ד.
מסכתות זעירות, מהדורת היגער, מ׳, ירושלים, תש״ל.
מקצת מעשה תורה – Qimron, E. and Strugnell, J., 1994, Miqsat maase ha-Torah, Oxford (DJD 10).
מרגליות, החילוקים – מרגליות, מ׳, תרצ״ח, החילוקים שבין אנשי ארץ-ישראל ואנשי בבל, ירושלים.
מרגליות, הלכות ארץ-ישראל – מרגליות, מ׳, תשל״ד, הלכות ארץ-ישראל מן הגניזה, ירושלים.
משנה שלמה, מהדורת ורטהימר, ש״א, ירושלים, תשנ״ב.
נוה, אנשים ללא שם – נוה, י׳, תשמ״ט, ״אנשים ללא שמות?״, ציון נד, עמ׳ 16-1.
נוה, על פסיפס – נוה, א׳, תשל״ח, על פסיפס ואבן, תל אביב.
ניומן, מעשים – ניומן, ה׳, תשמ״ז, המעשים לבני ארץ-ישראל ורקעם ההיסטורי, עבודה לתואר שני, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
נעם, מגילת תענית – נעם, ו׳, תשס״ד, מגילת תענית – הנוסחים, פשרם ותולדותיהם, ירושלים.
סגל, לשון המשנה – סגל, מ״צ, תרצ״ו, דקדוק לשון המשנה, תל אביב.
סדר עולם רבה, מהדורת רטנר, ב׳, ניו יורק, תשכ״ו.
סדר רב עמרם גאון, מהדורת גולדשמידט, ד׳, ירושלים, תשל״ב.
סוזומנוס, היסטוריה כנסייתית – Sozomen, Ecclesiastical History, 1891, Hartranft, C.D. (tr.), in: Wace, H. and Shaff, P. (eds.), A Select Library of Nicene and Post Nicene Fathers, New Series, 2, Oxford; Idem, 1960, Historia Ecclesiastica, Bidez, J. and Hanson, G.C. (eds.), Gr. Schr. 50.
סוקולוף, מילון – Sokoloff, M., 1990, A Dictionary of Jewish Palestinian Aramaic, Ramat Gan.
סירליאון (שירליאון, סיריליאו) רבינו שלמה, תלמוד ירושלמי סדר זרעים, מהדורת הלוי, ח״י, ירושלים, תשי״ד-תשכ״ז.
ספר האשכול, מהדורת אלבק, ח׳, ירושלים, תשד״ם; מהדורת אויערבך, צ״ב, האלברשטאט, תרכ״ו.
ספר הישר, רבנו תם, מהדורת דן, י׳, מבוססת על הדפוס הראשון, ונציה, שפ״ה, ירושלים, תשמ״ו; מהדורת ראזענטהאל, ש״פ, ד״צ, ירושלים, תשנ״ג.
ספר המקצועות, מהדורת אסף, ש׳, ירושלים, תש״ז.
ספר העתים, יהודה בן ברזילי הברצלוני, מהדורת זלוטניק, י״ל, ירושלים, תש״ה.
ספר הפרדס, מהדורת עהרענרייך, ח״י, ניו יורק, תשי״ט.
ספר הרוקח, ר׳ אליעזר מגרמייזא, קרימונה, שי״ז.
ספר יראים השלם, רבי אליעזר ממיץ, מהדורת גולדבלום-שיף, וילנא, תרנ״ב-תרס״ב; ד״צ, ירושלים, תשנ״ה.
ספר ערוגת הבושם, ר׳ אברהם ב״ר עזריאל, מהדורת אורבך, א״א, ירושלים, תרצ״ח ואילך.
ספר פתרון תורה, (המחבר אינו ידוע), מהדורת אורבך, א״א, ירושלים, תשל״ח.
ספר ראבי״ה, ר׳ אליעזר בר׳ יואל הלוי, מהדורת אפטוביצר, א׳, ירושלים, תשכ״ד.
ספר שני לוחות הברית, ר׳ ישעיה הורוויץ, פיורדא, תקכ״ד.
ספראי, בימי הבית – ספראי, ש׳, תשנ״ד, בימי הבית ובימי המשנה, א-ב, ירושלים.
ספראי, הכלכלה – Safrai, Z., 1994, The Economy of Roman Palestine, London.
ספראי, הכרעה כבית הלל – ספראי, ש׳, תשנ״ד, בימי הבית ובימי המשנה א, עמ׳ 405-382.
ספראי, הלכה למשה מסיני – ספראי, ש׳, תש״ן, ״הלכה למשה מסיני, היסטוריה או תיאולוגיה?״, בתוך: זוסמן, י׳ ורוזנטל, ד׳ (עורכים), מחקרי תלמוד, ירושלים, עמ׳ 38-11 (= בימי הבית, עמ׳ 578-548).
ספראי, העליה לרגל – ספראי, ש׳, תשכ״ה, העליה לרגל בימי הבית השני, ירושלים.
ספראי, הקהילה – ספראי, ז׳, תשנ״ה, הקהילה היהודית ומוסדותיה, ירושלים.
ספראי, יוספוס – ספראי, ז׳, תשמ״ג, ״תיאור ארץ ישראל לפי יוסף בן מתתיהו״, בתוך: רפפורט, א׳ (עורך), יוסף בן מתתיהו, ירושלים, עמ׳ 116-91.
ספראי, מצב היישוב – ספראי, ז׳, תשמ״ד, ״מצב הישוב היהודי בארץ-ישראל לאחר מרד בר-כוכבא״, בתוך: אופנהיימר, א׳ ורפפורט, א׳ (עורכים), מרד בר-כוכבא מחקרים חדשים, ירושלים, עמ׳ 214-182.
ספראי, נשים במצוות עשה – ספראי, ש׳, תשנ״ה, ״מחויבותן של נשים במצוות במשנתם של התנאים״, בר אילן כו-כז, עמ׳ 236-227.
ספראי, נשים במקדש – Safrai, C., 1991, Women and Temple, Dissertation, KTU, Amsterdam.
ספראי, סיקריקון – ספראי, ש׳, תשנ״ד, סיקריקון, בימי הבית ובימי המשנה א, עמ׳ 267-259.
ספראי, פרקי גליל – ספראי, ז׳, תשמ״ה, פרקי גליל, ירושלים.
ספראי, קדושת ירושלים – ספראי, ז׳, תשנ״ט, קדושת ירושלים החרבה, רמת גן (סדרת פרסומי מרכז רננרט).
ספראי, קידוש חודשים – ספראי, ש׳, תשנ״ד, המקומות לקידוש חודשים ולעיבור השנה בארץ לאחר החורבן, בימי הבית ובימי המשנה, ירושלים, עמ׳ 258-247.
ספראי, קיסריה – ספראי, ז׳, תשמ״ה, ״היתר תחום קיסריה מהמצוות התלויות בארץ״, סיני צו, עמ׳ ריז-רכח.
ספראי, תחומים – ספראי, ז׳, תשמ״ד, ״לשאלת תחומי ארץ ישראל החייבים במצוות התלויות בארץ״, ספר היובל לרבי יוסף דוב הלוי סולובייצ׳יק, ירושלים, עמ׳ תתשט-תתשיט.
ספראי ולין, גבע – ספראי, ז׳ ולין, מ׳, תשמ״ח, ״המבנה הכלכלי של גבע״, בתוך: מזר, ב׳ (עורך), גבע – חפירות במשמר העמק, ירושלים, עמ׳ 166-120.
ספראי וספראי, בית ענת – ספראי, ש׳ וספראי, ז׳, תשל״ו, ״בית ענת״, סיני עח, עמ׳ יח-לח.
ספראי וספראי, הגדת חז״ל – ספראי, ש׳ וספראי, ז׳, תשנ״ח, הגדת חז״ל, ירושלים.
ספרי במדבר, מהדורת האראוויטץ, ח״ש, לייפציג, תרע״ז.
ספרי דברים, מהדורת פינקלשטין, א״א, ברלין, ת״ש.
ספרי זוטא, מהדורת האראוויטץ, ח״ש, לייפציג, תרע״ז.
ספרים חיצוניים, מהדורת כהנא, א׳, ירושלים, תש״ל.
ערוך השלם, רבי נתן ברבי יחיאל מרומי, מהדורת קאהוט, ח״י, תל אביב, תש״ל.
פורת, לשון חכמים – פורת, א׳, תש״ל, לשון חכמים: לפי מסורות שבכתבי יד ישנים, ירושלים.
פטרוס האיברי – Raabe, R., 1895, Petrus der iberer, Leipzig.
פינקלשטין, הגיור – פינקלשטין, מ׳, תשנ״ד, הגיור – הלכה ומעשה, רמת גן.
פירוש הגאונים לסדר טהרות, מהדורת אפשטיין, י״נ, ברלין, תרפ״א-תרפ״ד.
פירוש רבינו עובדיה מברטנורא, נדפס במשניות דפוס וילנא, דפוס צילום, תשל״ד.
פלדמן, גיור – Feldman, L., 1993, Jew and Gentile in the Ancient World: Attitudes and interactions from Alexander to Justinian, Princeton.
פליקס, האורז – פליקס, י׳, תשכ״ג, ״האורז בספרות חז״ל״, בר-אילן א, עמ׳ 189-177.
פליקס, ט״ו בשבט – פליקס, י׳, תשמ״ז, ״טו בשבט בהלכה ובמציאות״, בתוך: פליקס, י׳, ירושלמי שביעית ב, עמ׳ 383-354.
פליקס, כלאים – פליקס, י׳, תשכ״ז, כלאי זרעים והרכבה, תל אביב.
פליקס, כתובת רחוב – פליקס, י׳, תשמ״ז, ״המינים האסורים בבית שאן״, בתוך: ירושלמי שביעית ב, עמ׳ 456-447.
פליקס, עולם הצומח – פליקס, י׳, 1976, עולם הצומח המקראי, רמת גן.
פליקס, עצי פרי – פליקס, י׳, תשנ״ד, עצי פרי למיניהם, ירושלים.
פליקס, שביעית – פליקס, י׳, תש״מ-תשמ״ז, ירושלמי שביעית, א-ב, ירושלים.
פסיקתא דרב כהנא, מהדורת מנדלבוים, ד׳, ניו יורק, תשכ״ב.
פסיקתא זוטרתי (לקח טוב), מהדורת בובר, ש׳, וילנא, תרמ״ד.
פסיקתא רבתי, מהדורת איש שלום, מ׳, וינה, תר״מ.
פרנקל ואחרים, גליל עליון – Frankel, R. et al., 2001, Settlement Dynamics and Regional Diversity in Ancient Upper Galilee, IAA 14, Jerusalem.
פרנקל ופינקלשטיין, מקצוע – פרנקל, ר׳ ופינקלשטיין, י׳, תשמ״א, ״מקצוע צפונית מערבית של ארץ-ישראל בברייתת התחומין״, קתדרה 10, עמ׳ 10-3.
פרקר, ציבענים – פרקר, ר׳, תשנ״ג, ציבענים מהצומח ומתקני תעשיה לצביעת אריגים באגן המזרחי של הים התיכון בתקופה ההלניסטית, הרומית והביזנטית, עבודה לתואר שני, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
צוקר, רב סעדיה גאון – צוקר, מ׳, תשי״ט, על תרגום רס״ג לתורה: פרשנות, הלכה ופולמיקה בתרגום התורה של ר׳ סעדיה גאון, ניו יורק.
צפריר ואחרים, טבולה – Tsafrir, Y. et al., 1994, Tabula Imperii Romana, Judea, Palestina, Jerusalem.
קדמוניות היהודים, יוספוס פלביוס, מהדורת שליט, א׳, ירושלים - תל אביב, תשכ״ז.
קדמוניות המקרא, הספרים החיצוניים, מהדורת הרטום, א״ש, תל אביב, תשכ״ט.
קול הרמ״ז, פירוש הרמ״ז על המשניות (ר׳ משה זכותא), ירושלים, תשנ״ט.
קופפער, רש״י – קופפער, א׳, תשכ״א, פירוש רש״י למסכת מועד קטן, יו״ל עפ״י כתב יד ספרדי בצרוף מבוא והערות, ירושלים.
קליין, חלוקה – קליין, ש׳, תרפ״ג, ״חלוקת יהודה והגליל״, ספר השנה של ארץ ישראל, א, עמ׳ 41-24.
קליין, ספר הישוב – קליין, ש׳, תרצ״ט, ספר הישוב, תל אביב.
קליין, תיאור – קליין, ש׳, תרצ״ח, ״פרק בחקירת ארץ ישראל״, בתוך: אפשטיין, י״נ ואחרים (עורכים), ספר מגנס – קובץ מחקרים מאת אנשי האוניברסיטה, ירושלים, עמ׳ 223-216.
רבינוביץ, דקדוקי סופרים – רבינוביץ, רנ״נ, תש״כ, דקדוקי סופרים, ירושלים.
רבינוביץ, שערי תורת ארץ ישראל – רבינוביץ, ז״ו, ת״ש, שערי תורת ארץ ישראל, ירושלים.
רבינוביץ, שערי תורת בבל – רבינוביץ, ז״ו, תשכ״א, שערי תורת בבל, ירושלים.
רבן, סקר נהלל – רבן, א׳, תשמ״ג, סקר ארכיאולוגי של ישראל, מפת נהלל (28), ירושלים, מס׳ 82, עמ׳ 69.
רגב, צדוקים – רגב, א׳, תשס״ה, הצדוקים והלכתם על דת וחברה בימי בית שני, ירושלים.
רוולנדסון, בעלי קרקע – Rowlandson, J., 1996, Landowners and Tenants in Roman Egypt, The Social Relations of Agriculture in the Oxyrhynchite nome, Oxford.
רוזן-צבי, הטקס שלא היה – רוזן-צבי, י׳, תשמ״ח, הטקס שלא היה, ירושלים.
רות רבה, מהדורת לרנר, מ״ב, תשל״א, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
ריטב״א, חדושים למסכת שבת, מהדורת גולדשטיין, מ׳, ירושלים, תש״ן.
ר״ן בפירושו לרי״ף, הודפס בתלמוד ש״ס וילנא.
רשב״א, חדושים למסכת מגילה, מהדורת דימיטרובסקי, ח״ז, נויארק, תשט״ז.
שאגת אריה, שו״ת אריה בן אשר ממץ, ירושלים, תש״ך.
שאילתות דרב אחאי גאון, מהדורת מירסקי, א׳, ירושלים, תשכ״א-תשל״ז.
שבלי הלקט, מהדורת באבר, ש׳, וילנא, תרמ״ו.
שגיא וזוהר, גיור – שגיא, א׳ וזהר, צ׳, 1997, גיור וזהות יהודית: עיון ביסודות ההלכה, ירושלים.
שגיב, עבר הירדן – שגיב, נ׳, תשס״ד, היישוב היהודי בפראיה (עבר הירדן) בתקופה ההלניסטית והרומית, עבודת דוקטור בשכפול, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
שוורץ, כלבים – Schwartz, J.J., 2000, Dogs and cats in Jewish society in the Second Temple, Mishnah and Talmud periods, WCJS 12, pp. 25-34 (הקונגרס העולמי למדעי היהדות).
שיפמן, ירושלים – Schiffman, L.H., 1996, Jerusalem in the Dead Sea Scrolls, in: Poorthuis, M. and Safrai, CH. (eds.), The Centrality of Jerusalem, Den Haag, pp. 73-86;.
שכטר, קטעי גניזה – Schechter, S., 1898, Genizah Fragments, JQR X, p. 636.
שמש, צמחים – שמש, א״א, תשנ״ט, ברכות הנהנים על הצומח ומוצריו בהלכה ובמנהג מהמאה ה-16 ועד לזמננו, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
שעפטיל, ערך מלין – שעפטיל, ח״י, תרס״ז, ערך מלין, ברדיטשוב.
שערי צדק, מהדורת מודעי, נ׳, שאלוניקי, תקנ״ב.
שערי תשובה, מהדורת הירש, י״מ, לייפציג, תרפ״ח.
שפירא, סנהדרין – שפירא, ח׳, תשס״ז, ״בית הדין ביבנה: מעמד, סמכויות ותפקידים״, בתוך: חבה, י׳ ורנדזינר, ע׳ (עורכים), עיונים במשפט עברי ובהלכה; דיין ודיון, עמ׳ 334-305.
שפרבר, מחירים – Sperber, D., 1974, Roman Palestine 200-400: Money and Prices, Ramat Gan.
שרידי ירושלמי – ראו גינצבורג, שרידי ירושלמי.
תוספות יום טוב, נדפס במשניות דפוס וילנא, ד״צ תשל״ד, ובמהדורות רבות נוספות.
תוספות רי״ד, מהדורת נטאנאהן, יש״ה, ירושלים, תשל״ד.
תורתן של ראשונים, מהדורת הורוויץ, ח״מ, פראנקפורט ע״מ, תרמ״ב.
תנא דבי אליהו, מהדורת איש שלום, מ׳, וינה, 1904.
תניא רבתי, מהדורת הורביץ, ש׳, וארשה, 1879.
תרגום השבעים – Rahlfs, H. (ed.), Septuaginta, 1935, Stuttgart.
תרגום יונתן לנביאים, מהדורת רידר, מ׳, ירושלים, תשמ״ד; מהדורת גינזבורגר, מ׳, ברלין, תרס״ב.
תרגום יונתן לנביאים, מהדורת שפרבר, א׳, ליידן, 1959 ואילך; לנביאים וכתובים: כתבי הקדש בארמית, ליידן.
תרגום ניאופיטי – Dies-Macho, A., 1968-1979, Targum Palestinese I-IV, Madrid.
תשובות אנשי ארץ-ישראל – בתוך: לוין, ב״מ (עורך), תר״צ, גנזי קדם, מאסף מדעי לתקופת הגאונים וספרותם, ד, חיפה, עמ׳ 50.
תשובות גאונים מזרח ומערב, מילר, י׳, ברלין, תרמ״ח.
תשובות גאונים קדמונים, קאסעל, ד׳, ברלין, תר״ח.
תשובות הגאונים אסף – אסף, ש׳, תרפ״ט, תשובות הגאונים, ירושלים.
תשובות הגאונים החדשות – עמנואל, ש׳, תשנ״ה, תשובות הגאונים החדשות, ירושלים.
תשובות הגאונים הקצרות – רבינוביץ, מ״א, תש״כ, שאלות ותשובות הגאונים, ירושלים.
תשובות הגאונים הרכבי – הרכבי, א״א, תרמ״ז, זכרון לראשונים וגם לאחרונים, ברלין.
תשובות הגאונים מוסאפיה – מוסאפיה, י׳, תרכ״ד, תשובות הגאונים, ליק.
תשובות הגאונים קורונל – קורונל, נ״נ, תרל״א, תשובות הגאונים, וויען.
תשובות הגאונים שערי צדק – ראו שערי צדק.
תשובות הרמב״ם, מהדורת בלאו, י׳, א-ד, ירושלים, תשי״ח-תשמ״ו.
תשובות מהרי״ץ גיאת, הוצאת באמבערגער, פירטה, תרכ״א-תרכ״ה.
תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון, מהדורת ברודי, י׳, ירושלים, תשנ״ד.
תשובות רב שר שלום, מהדורת וינברג, ר״ש, ירושלים, תשל״ו.