×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) בֶּגֶד שֶׁצְּבָעוֹ בִקְלִפֵּי עָרְלָה, יִדָּלֵק. נִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים, כֻּלָּם יִדָּלֵקוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יַעֲלֶה בְּאֶחָד וּמָאתָיִם.
Cloth dyed with ‘orlah shells1 should be burned2. If it became mixed up with others, all should be burned, the words of Rebbi Meїr3; but the Sages said, it should be lifted by one in 200.
1. For example, walnut shells and pomegranate skin; cf. Mishnah Ševi‘it 7:3.
2. Since ‘orlah is forbidden for all usufruct, any product obtained by using ‘orlah is also forbidden.
3. R. Meїr holds that anything sold by the piece is important and cannot become insignificant (Mishnah 7); the Sages hold that anything forbidden for usufruct becomes insignificant if it is less than half a percent of the total, except for a very limited list of items. In order to avoid having monetary gain from forbidden things, an amount of cloth equal in size to the forbidden piece has to be taken out and burned. For the notion of lifting, cf. Terumot 4, Note 64.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[א] בֶּגֶד שֶׁצְּבָעוֹ בִקְלִפֵּי עָרְלָה, יִדָּלֵק.
נִתְעָרַב בַּאֲחֵרִים, כֻּלָּם יִדָּלֵקוּ, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַעֲלֶה בְּאֶחָד וּמָאתַיִם.
כבר בארנו כי הערלה אסורה בהנאה ואסור לצבוע בה ולא לעשות בה דבר אחר:
ויעלה באחד ומאתים ענינו שיערבו אותו הבגד במאתים ויהיה הכל מותר כמו שבארנו בפרק שלפני זה והלכה כחכמים:
ידלק. בהגוזל קמא ובפ׳ כל שעה (דף כב:) דרשינן מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר תלמוד לומר (ויקרא יט) וערלתם ערלתו את פריו ערלים וקליפין מרבינן [ברכות לו:] מדכתיב את פריו ואמרינן בירושלמי (הל׳ א) אית תני בעורל את פריו ואית תני בסמוך לפריו.
כולן ידלקו. דלרבי מאיר י׳ דברים מקדשין ובגד אחד מהן ולרבנן אין מקדשין אלא ו׳ דברים כדלקמן (מ״ז).
בֶּגֶד שֶׁצְּבָעוֹ בִקְלִפֵּי עָרְלָה. כְּגוֹן קְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְרִמּוֹנִים, דְּגַם הַקְּלִפִּים אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה, כִּדְדָרְשִׁינַן [בְּרָכוֹת לו:] אֶת פִּרְיוֹ, אֶת הַטָּפֵל לְפִרְיוֹ:
יִדָּלֵק. שֶׁאָסוּר בַּהֲנָאָה, דִּכְתִיב (ויקרא יט) וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ, שֶׁלֹּא יֶהֱנֶה וְלֹא יִצְבַּע וְלֹא יַדְלִיק בּוֹ אֶת הַנֵּר:
כֻּלָּם יִדָּלֵקוּ. רַבִּי מֵאִיר לְטַעֲמֵיהּ, דְּאָמַר לְקַמָּן אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לִמָּנוֹת מְקַדֵּשׁ, וּבֶגֶד שֶׁצְּבָעוֹ שֶׁדַּרְכּוֹ לִמָּנוֹת הוּא:
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יַעֲלֶה בְּאֶחָד וּמָאתָיִם. לְטַעֲמַיְהוּ, דְּאָמְרֵי לְקַמָּן בְּפִרְקִין אֵין מְקַדֵּשׁ אֶלָּא שִׁשָּׁה דְבָרִים בִּלְבָד. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים:
בגד שצבאו בקליפי ערלה – such as the husks/peelings of nuts and pomegranates, for the husks/peelings are also prohibited to derive benefit [from them] as we expound (Talmud Berakhot 36b): “[When you enter the land and plant any tree for food, you shall regard] its fruit [as forbidden/to be uncircumcised]” (Leviticus 19:23), that which is secondary to its fruit.
ידלק – for it is forbidden to [derive] benefit, as it is written (Leviticus 19:23): “you shall regard its fruit as uncircumcised”, that you shall not benefit, and not dye nor kindle with a candle with it.
כולם ידלקו – Rabbi Meir, according to his reasoning that he stated further on (see Mishnah 7 of this chapter): “what normally is counted [when being sold] renders [other food mixed with it] sanctified (forbidden, so that all of the food in the mixture must be burned), and clothing that was dyed that was normally counted [when being sold].
וחכ"א יעלה באחד ומאתים – according to their reasoning as they say further on in our chapter (see Mishnah 7) only six foods render [other foods] sanctified. And the Halakha is according to the Sages.
בגד שצבעו וכו׳. בפ״ג דמסכת אהלות כתבתי מאי דקשה ממתני׳ דנבלעה בכסות דהתם אמתני׳ דהכא. ופי׳ הר״ש שירילי״ו ז״ל בגד שצבעו בקליפי ערלה וחזותא מילתא היא וחשיב כאילו נהנה מן הקליפין ע״כ:
ידלק. פי׳ רש״י ז״ל בפ׳ בתרא דתמורה דְגַמְרַא ערלה מכלאים במה מצינו דזו עולה במאתים וזו עולה במאתים וכלאי הכרם בהדיא כתיב פן תקדש ודרשי׳ פן תוקד אש:
כולם ידלקו דברי ר״מ. דבגד שצבעו הוא אחד מעשרה דברים שדרכן להמנות לר״מ ובירושלמי הקשה ר׳ חגיי כיון דבעלמא מדמינן דיני ע״ז לערלה והא גבי יין נסך דאסור בהנאה פליגי רשב״ג ורבנן בפ׳ בתרא דע״ז וס״ל לרשב״ג דימכר כולו לעובד כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו ואילו הכא גבי ערלה תנן בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק וכן נמי גבי אשרה תנן התם בפ׳ כל הצלמים נטל הימנה כרכד אסורה בהנאה ארג בו את הבגד אסור בהנאה ולא קפליג רשב״ג ומשני תמן אין דרך בני אדם ליקח יין מן העובד כוכבים הלכך ליכא למיחש שמא יחזור וימכרנו לישראל אבל גבי בגד דרך הוא ליקח אותו גם מן העובד כוכבים ולא ידע דהוא צבוע בקליפי ערלה או שארגו בכרכד של אשרה ואין לה תקנה אלא דליקה ופירשו ר״ע ז״ל לקמן בפירקין בסי׳ ו׳. וכתב הר״ן ז״ל בס״פ כל הצלמים דף שע״א ע״ב ולפי זה הא דתנן בסמוך בסימן ד׳ תבשיל שבשלו בקליפי ערלה ידלק ולא אמרי׳ ימכר חוץ מדמי איסור שבו היינו דוקא בתבשיל שנאכל כמות שהוא חי שניקח מן העובד כוכבים הא בשאר תבשילין לא ידלק אלא ימכר כרשב״ג ע״כ ועיין עוד שם ריש דף שע״ב:
וחכמים אומרים יעלה באחד ומאתים. פי׳ יתבטל אם נתערב:
[*ידלק. כתב הר״ב שאסור בהנאה וכו׳ שלא יהנה ולא יצבע וכו׳. לשון ברייתא. וכתבו התוס׳ דפסחים [דף כה] וקדושין [דף נו]. דאע״ג דאמרינן שלא יהנה. אצטריך לאשמועינן שלא יצבע דסלקא דעתך דשרי משום דחזותא לאו מלתא היא. ואיצטריך לאשמועינן שלא ידליק דסלקא דעתך דשרי משום דמכלה אותו. ע״כ. והא דיליף הכא מוערלתם. בקדושין פ״ב משנה ט מפרש בענין אחר]:
כולם ידלקו. עיין בפי׳ מ״ו:
יעלה באחד ומאתים. כתב הרמב״ם בפי׳ ענינו שיערבו אותו הבגד וכו׳. ולא לכתחלה קאמר. דאין מבטלין איסור לכתחלה אלא אם נתערבו. וכן לשונו בפט״ז מה׳ מאכלות אסורות נתערב באחרים יעלה במאתים ואחד:
{א} גְּמָרָא. וְאַף עַל גַּב דְּאָמְרִינַן שֶׁלֹּא יֵהָנֶה אִיצְטְרִיךְ לְאַשְׁמְעִינַן שֶׁלֹּא יִצְבַּע, דְּסָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא דְּשָׁרֵי מִשּׁוּם דַּחֲזוּתָא לָאו מִלְּתָא הִיא. וְשֶׁלֹּא יַדְלִיק כוּ׳, דְּסָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא דְּשָׁרֵי מִשּׁוּם דִּמְכַלֶּה אוֹתוֹ. תּוֹסָפוֹת פְּסָחִים דַּף כ״ה:
{ב} יַעֲלֶה כוּ׳. כָּתַב הָרַ״מ, עִנְיָנוֹ שֶׁיְּעָרְבוּ אוֹתוֹ הַבֶּגֶד בְּמָאתַיִם וְיִהְיֶה הַכֹּל מֻתָּר. עַד כָּאן. וְלֹא לְכַתְּחִלָּה קָאָמַר, דְּאֵין מְבַטְּלִין אִסּוּר לְכַתְּחִלָּה, אֶלָּא אִם נִתְעָרְבוּ. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
א) בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק
דגם קליפה אסור בהנאה וחזותא מלתא היא באיסור דאו׳ משא״כ באיסור דרבנן [כנדה דס״ב וב״ק דק״א]. מיהו בלא עביד לחזותא כיין במים בטל בו׳ חלקים [כפ״ח י״ד ק״ב סק״ה]:
ב) נתערב באחרים כלם ידלקו
דכל שכשמכרו דרכו למנותו חשיב ולא בטיל. וכל הנך דפרקן דתני בהו ידלקו ולא סגי שימכרם חוץ מדמי איסור כיי״נ שנתערב [פ״ה דע״ז מ״י]. התם ביי״נ ליכא למיחש שיחזור וימכרנו לישראל משא״כ הכא. ולרמב״ם התם בסתם יינם מיירי דהו״ל דרבנן משא״כ הכא דאו׳. גם היתר הולכת דמי הנאה לים המלח אינו רק בע״ז דתופסת דמיה ולהכי הו״ל כמוליד האיסור גופי׳ לים המלח:
ג) וחכמים אומרים יעלה באחד ומאתים
בנתערב בר׳ בטל:
בגד שצבעו בקלפי עורלה ידלק – הערלה אסורה בהנאה. בספרא נדרש: ״לא יאכל (ויקרא יט כג) – אין לי אלא שלא יאכל מנין שלא יצבע בו ושלא יהנה בו, תלמוד לומר: וערלים ערלים, ערלים לרבות את כולם״ (קדושים, פרשה ג ה״ו, צ ע״א)⁠1. בראש הסוגיה בירושלמי מצויה הדרשה שבאה ללמדנו שאיסור הנאה בדרך של צביעה כולל אף את ההנאה מן הקליפות: ״כתיב וערלתם ערלתו את פריו אית תניי תני בסמוך לפיריו, אית תניי תני בעורל את פריו2. מאן דאמר בעורל את פריו קליפין וגרעינין במשמע. מאן דאמר בסמוך לפריו קליפין במשמע ולא גרעינין״ (סב ע״ד). בגד שצבעוהו בקליפי ערלה דינו להישרף, שכן ערלה נמנית בין הדברים שחייבים לשרפם, כשנוי במשנת תמורה: ״ואלו הן הנשרפים חמץ בפסח ישרף ותרומה טמאה והערלה וכלאי הכרם״ (פ״ז מ״ה) (איור 16).
בצביעה בקליפי ערלה המשנה מתכוונת בעיקר לקליפי רימון ואגוזים. מקליפי רימון בתוספת עלים מקבלים צבע בגוון סגול או צהוב, ומהקליפה הירוקה החיצונית של אגוזים הפיקו צבע חום-שחור. בשני מקומות במשנה, לעניין הוצאה בשבת (שבת פ״ט מ״ה) ולעניין שביעית (שביעית פ״ז מ״ג) המשנה מזכירה הפקת צבע מקליפי רימון ואגוזים3.
ניתערב – הבגד שצבעוהו בקליפי ערלה, באחרים – בבגדים אחרים שאין בהם צבע מערלה, כולם ידלקו – כל הבגדים חייבים להישרף, שכן הבגד הוא יחידה חשובה כשלעצמה ואינה מתבטלת בתערובת עם בגדים אחרים. הבגד אינו עולה ומתבטל אף באחד למאתיים כדין תערובת של ערלה4, דברי רבי מאיר – ״שהיה רבי מאיר אומר את שדרכו להימנות5 מקדש״ (להלן מ״ז), ואינו בטל באחד ומאתיים, וחכמים אומרים יעלה באחד ומאתים – הבגד שנתערב בתוך מאתיים בגדים מותרים יעלה וייבטל, כדין כל ערלה שעולה באחד ומאתיים.
בסופה של הסוגיה בירושלמי עולה השאלה מדוע מחמירים בערלה שבגד שנתערב באחרים כולם יידלקו, והרי ביין נסך שנינו במשנת עבודה זרה: ״יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה״, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל: ״ימכר כולו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו״ (פ״ה מ״י). אם כן, עבודה זרה אמנם אסורה באכילה אך מותרת בהנאה, בניגוד לערלה, אבל הירושלמי שואל האם עבודה זרה חמורה כערלה, ומתרץ: ״תמן אין דרך בני אדם ליקח יין מן הגוי, ברם הכא דרך בני אדם ליקח בגד מן הגוי״ (סג ע״א). פסיקה זו מבוססת, אפוא, על מצב חברתי נתון. הסחר עם הגויים ביין היה שולי, אך הסחר בבגדים עמם היה ער. בפרק התשיעי במסכת כלאים יש סדרת הלכות המתייחסות למסחר זה, מה מותר לקנות ומה לא, ובאיזה בגד יש לחשוש שמא הוא כלאיים. ההלכות משקפות את המסחר בבגדים, שהרי האורג עצמו ושכנו היהודי ידעו מאילו חומרים הבגד נארג. חלק מהמסחר עם הגויים היה ייבוא של בגדים ממדינות הים, וקשה היה לברר ממה בדיוק נארגו6.
ייתכן גם שהחמירו בערלה משום שכאן אי אפשר לבודד את ״דמי האיסור״. אם כמות ברורה של יין נסך נפלה ליין רגיל ניתן לקבוע מה הרווח הכספי הנובע מכך, אבל הרווח בצביעה אינו מחיר הצבע בלבד ואי אפשר לבודד את הרווח מהבגד.
2. ״פירוש שומר לפרי וסותם אותו בחוץ״ – הגר״א.
3. ראו פליקס, שביעית כ״ב, עמ׳ 125; עצי פרי, עמ׳ 137 ועמ׳ 171.
4. ראו למעלה פ״ב מ״א. ראו עוד מלאכת שלמה לאהלות פ״ג מ״ב שהקשה משם על משנתנו, והתירוץ חזק מהשאלה.
5. כך הנוסח בנוסחאות עיקריות.
6. ראו על כך במבוא למסכת כלאים.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ב) הַצּוֹבֵעַ מְלֹא הַסִּיט בִּקְלִפֵּי עָרְלָה, וַאֲרָגוֹ בְבֶגֶד, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזֶה הוּא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יִדָּלֵק הַבֶּגֶד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יַעֲלֶה בְאֶחָד וּמָאתָיִם.
If somebody dyes [a thread] the length of a sîṭ1 with ‘orlah shells, uses it to weave cloth, and it is not known where it is, Rebbi Meїr says the cloth should be burned but the Sages say it may be lifted by one in 200.
1. Eleazar Qalir, who represents the Yerushalmi tradition, identifies sîṭ with hand-breadth (סילוק לשבת שקלים). R. Ḥananel (followed by Arukh), defines sîṭ as half a hand-breadth. Rashi (Šabbat 106a) following the Babli defines sîṭ as the distance spanned between thumb and index finger; this is also the definition of Maimonides.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ב] הַצּוֹבֵעַ מְלֹא הַסִּיט בִּקְלִפֵּי עָרְלָה וַאֲרָגוֹ בַבֶּגֶד, וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה הוּא, רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יִדָּלֵק הַבֶּגֶד.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַעֲלֶה בְאֶחָד וּמָאתַיִם.
הסיט (זו המלה) הוא שתות הזרת וראיתי בזו המלה פירושים הרבה וזכרתי מהם פחות שבשעורים לחומרא ונתחזק אצלי זה הפירוש מפני שהוא פירוש הקדמונים והקדמון הוא יותר חכם בלשון מן האחרון והשמיענו בהלכה הקודמת קולא לחכמים אפילו בבגד שנצבע כולו יעלה ובזו ההלכה השמיענו חומרא לר׳ מאיר שאמר אפילו חוט אחד כשנצבע בבגד ישרף כולו והלכה כחכמים:
סיט הוא הפסק שבין אצבע *לאצבע במה שאדם יכול להרחיבו וחוט ארוך כשיעור זה צבעו וארגו בבגד ואין ידוע אי זהו.
ר׳ מאיר אומר ידלק כל הבגד שזה אחד מעשרה המקדשים לרבי מאיר.
מְלֹא הַסִּיט. הוּא כְּדֵי הֶפְסֵק שֶׁיֵּשׁ בֵּין אַמָּה לְאֶצְבַּע, כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לְהַרְחִיבוֹ. וְהֶפְסֵק שֶׁיֵּשׁ בֵּין הָאֲגֻדָּל לָאֶצְבַּע כָּל מַה שֶׁיּוּכַל לְהַרְחִיבוֹ הוּא הַסִּיט כָּפוּל, לְפִי שֶׁהוּא כָּפוּל מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ בֵּין אַמָּה לָאֶצְבַּע. וּמְלֹא הַסִּיט הוּא שִׁעוּר חָשׁוּב לְאִסּוּר, הִלְכָּךְ כְּשֶׁאֲרָגוֹ בְבֶגֶד וְאֵין יָדוּעַ אֵיזֶה הוּא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר יִדָּלֵקוּ, לְטַעֲמֵיהּ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יַעֲלוּ בְאֶחָד וּמָאתָיִם לְטַעֲמַיְהוּ, כִּפְלֻגְתָּא דִלְעֵיל:
מלא הסיט – it is according to the suspension between the fore-arm to the finger – all what he is able to widen it, and the suspension that is between the thumb to the finger, all that he one is able to widen it, which is a double “sit” (the double size of the “sit” – the distance between the tip of the thumb and that of the index finger when held apart, or between the root of the thumb and the tip of the index finger, when the former is leaning against the latter – see also Tractate Shabbat, Chapter 13, Mishnah 4), because it is double from what lies between the forearm and the finger. And within the distance of a “sit” is an important measurement for prohibition. Therefore, when they have weaved in the cloth, and it is not known which it is, Rabbi Meir states, according to his reasoning, that it (i.e., the entire cloth) should be burned, and the Sages state that it is neutralized in one and two-hundred, according to their reasoning as seen in the dispute of above (see Mishnah 1 of this chapter).
הצובע וכו׳. הסיט. הוא שתות הזרת וראיתי בזו המלה פירושים הרבה וזכרתי מהן פחות שבשיעורים לחומרא ונתחזק אצלי זה הפירוש מפני שהוא פירוש הקדמונים והקדמון הוא יותר חכם בלשון מן האחרון והשמיענו בהלכה הקודמת קולא לחכמים אפילו בבגד שנצבע כולו יעלה ובזו ההלכה השמיענו חומרא לר״מ שאמר אפי׳ חוט אחד כשנצבע בבגד ישרף כולו הרמב״ם ז״ל וכתוב בשלטי הגבורים פ׳ ר׳ אליעזר דאורג פי׳ הרמב״ם ז״ל דכמלא הסיט הוא שתות הזרת שהן שתי אצבעות ולא ידעתי איך שתי אצבעות הוא שתות הזרת שהרי הזרת הוא ג׳ טפחים שהם י״ח אצבעות אם לא שנאמר דמיירי בטפחים בני ד׳ אצבעות ע״כ. ועיין במה שכתבתי שם פ׳ ר״א דאורג סימן ד׳. ופי׳ הר״ש שירילי״ו ז״ל ידלק הבגד דכיון דלגבי שבת אגמרי׳ רחמנא למשה דחשיב אריגה כדאיתא בהבונה חשיב האי שיעורא נמי דמיקרי בגד וידלק כל הבגד וחכמים אומרים וכו׳ וצריכי הנך תרתי באבי וכו׳ כמו שפירש הרמב״ם ז״ל:
הצובע וכו׳. כתב הרמב״ם והשמיענו בהלכה הקודמת. קולא לחכמים אפילו בבגד שנצבע כולו יעלה. ובזו ההלכה השמיענו חומרא לרבי מאיר שאמר אפי׳ חוט אחד כשנצבע בבגד ישרף כולו:
{ג} הַצּוֹבֵעַ. וְהִשְׁמִיעָנוּ בַּהֲלָכָה הַקּוֹדֶמֶת קֻלָּא לַחֲכָמִים, אֲפִלּוּ בְּבֶגֶד שֶׁנִּצְבַּע כֻּלּוֹ יַעֲלֶה. וּבְזוֹ הַהֲלָכָה הִשְׁמִיעָנוּ חֻמְרָא לְרַבִּי מֵאִיר שֶׁאָמַר אֲפִלּוּ חוּט אֶחָד כוּ׳ יִשָּׂרֵף כֻּלּוֹ. הָרַ״מ:
ד) הצובע מלא הסיט
ר״ל חוט א׳ ארוך כשיעור הפסק שבין אמה לאצבע. וההפסק שבין אגודל לאצבע נקרא סיט כפול מדכפל בשיעורו מהפסק שבין אמה לאצבע. ולרמב״ם סיט הוא ב׳ טפחים:
ה) ר׳ מאיר אומר ידלק הבגד
דסיט שיעור חשוב. מיהו לרבנן אפילו פחות מסיט בעי ר׳ לבטלו. וקמ״ל מ״א דאפי׳ בגד שלם בטל לחכמים וקמ״ל מ״ב דאפי׳ בחוט מחמיר ר׳ מאיר:
הצובע מלא הסיט – הצובע חוט אשר אורכו כמלוא הסיט. מפרשי המשנה מוסרים מסורות שונות למשמעו ומידותיו של הסיט. אנו מהלכים אחר דבריו של הקלירי בפיוטו ״אז ראית וספרת״ לפרשת שקלים1: ״וארבע אצבעות הוא הטפח והסיט״. כך אף בפירוש הגאונים לסדר טהרות, כלים פי״ג מ״ד: ״הסיט פ׳ ד׳ אצבעות״2. אם כן, סיט וטפח חד הם. הרמב״ם בפירושו כותב: ״וראיתי לגאון שרוחב הסיט הוא מרחק שבין הגודל והאצבע כשנפתחים תכלית מה שאפשר״. כך הוא כותב אף במשנה תורה: ״וכמה רוחב הסיט כדי למתוח מן בוהן של יד עד האצבע הראשונה כשיפתח ביניהן בכל כחו״3. אלו שתי הדעות העיקריות, ובספרות הפרשנית מתנהל דיון ארוך שאין בו ראיות מכריעות4.
בקילפי עורלה – בצבע העשוי מקליפי ערלה, כלומר מין קליפי רימונים או אגוזים, כפי שהעלנו בפירוש למשנה הקודמת. בשנות הערלה יבול הפרות של העץ הוא זעיר, מעט הפרות שצומחים הם קשים וראויים לאכילה רק בדוחק, וממילא כל הדיונים על אכילתם הם במידה רבה תאורטיים. לעומת זאת ניתן להפיק מהקליפות צבע כבכול שנה (אם כי בכמות קטנה), וכבר ראינו שקליפות הרימון נחשבו כחומר גלם להכנת צבע סגול או צהוב (לעיל פ״א מ״ח).
וארגו בבגד – את החוט שנצבע בקליפי הערלה, ואין ידוע אי זה הוא – החוט, רבי מאיר אומר ידלק הבגד – חוט באורך של סיט הוא בעל ערך ואינו בטל, וחכמים אומרין יעלה באחד ומאתים – החוט בטל באחד ומאתיים של חוטי הבגד.
הירושלמי למשנתנו קובע: ״מאן תנא סיט רבי מאיר, ברם כרבנין הוא סיט הוא פחות מסיט״ (סג ע״א), מכיוון שלדברי חכמים החוט עולה באחד ומאתיים ואין הבדל בין סיט לפחות מסיט5. מידת הסיט בחוט ובבגד נזכרת אף בהלכות שבת: ״שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה כמלא רוחב הסיט כפול והאורג שני חוטין שיעורו כמלא הסיט״ (משנה שבת פי״ג מ״ד), ולעניין הוצאה בשבת: ״ושאר כל הנטוים כולן מלא הסיט כפול הרי זה חייב״ (תוספתא שבת פ״ט ה״ג).
1. סידור עבודת ישראל, עמ׳ 653. ראו דברי בעל מלאכת שלמה שהתחבט בנושא.
2. מהדורת אפשטיין, עמ׳ 30, וראו שם הערות 25-24, וראו בפירושנו לשבת פי״ג מ״ד.
3. משנה תורה, פרק ט מהלכות שבת ה״ו. שיעור זה אינו תואם את תרגום השבעים אשר מתרגם את הזרת שבמקרא ל- σπιθαμής. בתרגום הארמי: ״זרתא״ או גם ״טפח״. אפיפניוס מקדיש למידות דיון ארוך ואיננו מזכיר מידה זו.
4. ראו לוי, מילון; שעפטיל, ערך מלין, עמ׳ 92-91; בעל הון עשיר למקום. מקור המילה שמי, ראו לוי, שם.
5. וכפירוש הר״ש סירליאו והרידב״ז, ולא כדברי הפני משה. ראו אפשטיין, מבוא, עמ׳ 102 הע׳ 2.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ג) הָאוֹרֵג מְלֹא הַסִּיט מִצֶּמֶר הַבְּכוֹר בְּבֶגֶד, יִדָּלֵק הַבֶּגֶד. וּמִשְּׂעַר הַנָּזִיר וּמִפֶּטֶר חֲמוֹר בְּשַׂק, יִדָּלֵק הַשָּׂק. וּבְמֻקְדָּשִׁין, מְקַדְּשִׁין כָּל שֶׁהֵן.
If somebody weaves the length of a sîṭ of firstling’s wool1 in a cloth, the cloth must be burned; of hair of a nazir2 or firstling donkey3 in sackcloth, the sackcloth must be burned. Of sanctified4 it sanctifies in the most minute amount.
1. A firstling may not be shorn (Deut. 15:19). Since a firstling is a sacrifice, nothing from it, other than its meat, may be used.
2. It must be used to cook the nazir’s well-being sacrifice (Num. 6:18).
3. Only if the donkey was not redeemed by a lamb, Ex. 13:13. After redemption, the firstling donkey is fully profane.
4. All sacrifices other than firstlings need a dedication, the “sanctification”. After dedication any profane use is strictly forbidden (cf. Introduction to Tractate Kilaim, second paragraph.)
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ג] הָאוֹרֵג מְלֹא הַסִּיט מִצֶּמֶר הַבְּכוֹר בַּבֶּגֶד, יִדָּלֵק הַבֶּגֶד; מִשְּׂעַר נָזִיר, וּמִפֶּטֶר חֲמוֹר, בַּשַּׂק, יִדָּלֵק הַשַּׂק.
וּבַמֻּקְדָּשִׁין, מְקַדְּשִׁין כָּל שֶׁהֵן.
צמר הבכור צוה הש״י שלא לגזוז הבכור שנאמר (דברים טו) לא תגוז בכור צאנך ושער הנזיר צוה לשרפו שנאמר (במדבר ו) ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש ופטר חמור כשנערף יקבר וכל אלו מכלל איסורי הנאה כמו שנתבארו ראיותיהם בזולת זה המקום ושק נקרא הבגד הארוג מן השער ולא נאמר בזו תעלה לפי שלא נתן בהם הכתוב שיעור בשום פנים.
ואמרם ובמוקדשין כל שהן ענינו כי כשיהיה אותו הצמר צמר מוקדשים אפילו יהיה פחות מרוחב הסיט שחוזר אותו הבגד כולו קודש ואסור לו ליהנות בו עד שיפדנו כמו שיתבאר במקומו:
מלא הסיט מצמר בכור. גבי בכור בעי מלא הסיט וגבי מוקדשין תני כל שהוא וצריך טעם מאי שנא אטו בכור לאו מוקדשין ושמא חד בתם וחד בבעל מום ואע״ג דתרווייהו דרבנן דכולהו סוגיא דשילהי הלוקח בהמה (דף כו:) מוכחא דגיזי פסולי המקודשין שריא מדאורייתא ואפילו בעולה תמימה כדמוכח התם גבי תולש צמר מעולה תמימה דהא דדרשינן תזבח ולא גיזה היינו שלא תגוז אבל אם גזז לא מיתסרא והא דקתני התם בעלי מומין אוסרין בכל שהן ומוקמי לה בגיזי בכור בעל מום שנתערבו בגיזי חולין ואע״ג דקתני כל שהן מ״מ מלא הסיט בעי ומיהו צריך לדקדק דמלא הסיט דהכא לא אסר אלא בציפרתא כדאמרינן בסוף תמורה (דף לד.) ובגיזה לא שייכא ציפרתא אלא באריגה.
ידלק הבגד. ר׳ מאיר תני לה דאמר עשרה דברים מקדשים כדאיתא בירושלמי ברם כרבנן הוא סיט הוא פחות מסיט גבי צמר נקט בגד וגבי שער נקט שק כי אורחא דמילתא.
שער נזיר אסור בהנאה כדדרשינן בפ׳ האיש מקדש (דף נז:) קדוש יהיה גדל פרע גידולו קדוש.
פטר חמור מחיים שרי רבי שמעון בהנאה בפ״ק דבכורות (דף יב) אבל לאחד עריפה מודה דגמר עריפה עריפה מעגלה ערופה כדאמרי׳ התם.
ידלק השק. בסוף תמורה (דף לד) פריך ממתני׳ דהכא אהא דתנן התם ואלו הן הנקברין שער נזיר ופטר חמור ומשני כאן בנזיר טמא כאן בנזיר טהור דנזיר טהור שריפה כתיב ביה ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים (במדבר ו) אבל בשער נזיר טמא לא כתיב שריפה ובפטר חמור משני כאן בשק כאן בשער. שק אי אמרת יקבר אתי איניש ומיתהני ביה הואיל ואינו כלה עד לאחר זמן ובירושלמי קאמר שהשק מצוי לחטט אחריו ולא השער והתם פריך וליבטיל ברובה ומשני בציפרתא שעשה מן האיסור צורות צפור דחשיב דמייפה לכולה שק וכגון דאי אפשר לשלופינהו דאיכא ציפרתא טובא דהתירה ולא ידיע הי מינייהו דאיסורא ודבר תימה אי בעי תרתי מלא הסיט וציפרתא.
מִצֶּמֶר הַבְּכוֹר. וְאָסוּר לִגְזֹז בְּכוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו) וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ. וּבִבְכוֹר בַּעַל מוּם אַיְרֵי, וּלְהָכִי בָּעֵי מְלֹא הַסִּיט, דְּאִלּוּ בְּכוֹר תָּם הֲרֵי הוּא מֻקְדָּשִים, וּתְנַן וּבַמֻּקְדָּשִׁים מְקַדְּשִׁים כָּל שֶׁהוּא:
מִשְׂעַר הַנָּזִיר. וּשְׂעָרוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו) קָדוֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע, גִּדּוּלוֹ שֶׁל פֶּרַע יִהְיֶה קָדוֹשׁ:
וּמִפֶּטֶר חֲמוֹר. לְאַחַר עֲרִיפָה כֻּלֵּי עַלְמָא מוֹדוּ דְּאָסוּר בַּהֲנָאָה, דְּגָמְרִינַן עֲרִיפָה עֲרִיפָה מֵעֶגְלָה עֲרוּפָה:
בְּשַׂק. גַּבֵּי צֶמֶר תְּנָא בֶּגֶד וְגַבֵּי שֵׂעָר תְּנָא שַׂק דְּהָכִי אוֹרְחֵיהּ:
מצמר הבכור – and it is prohibited to shear the first born [sheep], as it states (Deuteronomy 15:19): “or shear your firstling sheep,” and it is speaking about a first born with a defect, and for this reason, it requires the distance of the breadth between the tip of the thumb and of the index finger when held apart, for had it been a simple firstling, they are sanctified, as it is taught (in this Mishnah): [hair from other] Holy Things, it renders sanctified [prohibited] in any quantity whatsoever [even less than a “sit’s” length].
משער הנזיר – and its hair is prohibited [to derive] benefit from it, as it states (Numbers 6:5): “it shall remain consecrated,… the hair of his head being left to grow untrimmed;” the growth of his hair will be holy.
ופטר חמור – after breaking the neck of the heifer (see Deuteronomy 21:4), all the world admits that it is prohibited to [derive from it] benefit for we draw a conclusion by analogy of "עריפה עריפה" from the heifer whose neck was broken (Deuteronomy 21:6).
בשק – concerning the wool, it teaches [in the Mishnah] the cloth, and concerning the hair, it teaches [in the Mishnah], sack, for this is the [normal] manner.
בפירוש ר״ע ז״ל ובבכור בעל מום מיירי. כתב ה״ר יהוסף ז״ל בירושלמי לא משמע כן וצ״ע ע״כ:
האורג מלא הסיט כו׳. בירוש׳ מפ׳ דר״מ תני לה דאמר עשרה דברים מקדשין ברם לרבנן הוא סיט הוא פחות מסיט והתם בירושלמי רמי דהכא תנן דשער נזיר ופטר חמור בשריפה והתם בפ׳ בתרא דתמורה תנן אלו הן הנקברים אלו הן הנשרפין ומני בהדייהו שיער נזיר ופטר חמור בקבורה והתם תנן דנקברים לא ישרפו משום דאפרן אסור ומשני דהא דקתני הכא ידלק היינו משום שארג שיער נזיר ופטר חמור בשק דאי אמרת יקבר אתי איניש ומיתהני בי׳ הואיל ואינו כלה עד לאחר זמן ומתני׳ דתמורה בשיער עצמו שלא נארג דאין דרך לחטט ולחפש אחר השיער הלכך יקבר כדינו ור״ש בן לקיש תירץ אשיער נזיר דמתני׳ דקתני ידלק היינו במקדש כדינו דכתיב ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ומתני׳ דהתם בגבולין ור׳ יוסי בר׳ חנינא תירץ דמתני׳ דהכא מיירי בנזיר טהור דשריפה כתיבא בי׳ והתם מיירי בנזיר טמא דלא כתיב שריפה בשערו ותרוייהו לא איצטריכו לשנויי אפטר חמור דכי תנן בתמורה דפטר חמור יקבר לאו אשיער קאי אלא אגוף פטר חמור דבעי קבורה כעגלה ערופה דגמרי לי׳ מעגלה ערופה ומתני׳ דהכא בשיער דוקא מיירי ע״כ. ועיין במ״ש שם. ומפ׳ בירושלמי דבקדשים שיש להן מתירים מיירי כגון קדשי בדק הבית שיש להם פדיון וכיון דבפדיון שרי בלא פדיון אפי׳ באלפא לא בטיל ולא בעינן מלא סיט אלא אפי׳ בפחות נמי הבגד כולו קדוש ואסור לו ליהנות בו עד שיפדנו כדקיימא לן כל דבר שיש לו מתירין אפי׳ באלף לא בטיל. והאי בבא דובמוקדשין מקדשין בכל שהן אית דתני לה בשם ר״מ והא דתני שיער נזיר ופטר חמור ידלק מוקמינן לה נמי בסיט כגוונא דרישא ואית דלא תנו לה בשם ר״מ אלא בבא דרישא לחודה ומוקמינן לסיפא ככולי עלמא ומיירי בצפורתא כדמוקמינן לה בתמורה והיינו שעשה מן האיסור צורת צפור דחשיב דמייפה לי׳ לכולי׳ שק ועביד נמי צפרתא טובא דהיתרא בענין שנתערב ופריך בשלמא מאן דתני לה בשם ר״מ אית לך עשרה דברים מקדשין לר״מ ואלו הן א׳ בגד שצבעו בקליפי ערלה ב׳ האורג מלא הסיט הצובע בקליפי ערלה ומלא הסיט מצמר הבכור דכולה חדא היא ג׳ ובמוקדשין מקדשין בכל שהן ד׳ חבילי תלתן וששה דברים דלקמן אלא מאן דלא תני לה אלא ככ״ע דטעמא משום דהוי דבר שיש לו מתירין מהיכן ישלים המספר ומשני ר״מ כר׳ עקיבא ס״ל ותנינן ר׳ עקיבא אומר אף ככרות של בעל הבית דכלאי הכרם שנתערבה אותה ככר אפילו באלף אסורות ועיין בתוספות דר״פ התערובות דמשמע שיש להם דרך אחרת במנין העשרה דברים ובמאי דאית דתני בשם ר׳ מאיר:
ידלק. כ׳ הרמב״ם ולא נאמר בזו תעלה. לפי שלא נתן בהם הכתוב שיעור בשום פנים ע״כ. וכן פסק בספ״ג מהלכות בכורות. ובסוף הל׳ פסולי המוקדשי׳ לענין השק שמע מינה דסבירא ליה דמתניתין נמי כרבנן. דלא כירוש׳ שהביא הר״ש דאמר דמתניתין כר״מ:
ומשער נזיר ומפטר חמור בשק. עיין בסוף מס׳ תמורה מה שכתבתי שם בס״ד:
ומפטר חמור. כתב הר״ב לאחר עריפה כולי עלמא מודו וכו׳. דאילו מחיים שרי רבי שמעון בהנאה פרק קמא דבכורות. הר״ש:
ומוקדשין. פי׳ על גבי המזבח. ומשום הכי שאני שער נזיר. אע״ג דכתיב ביה קדוש:
[*בכל שהן. מוקי לה הראב״ד בהשגותיו לסוף פ״ג מה׳ בכורות בקדשים שיש להם פדיון ומשום דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל]:
{ד} יִדָּלֵק. וְלֹא נֶאֱמַר בְּזוֹ תַּעֲלֶה, לְפִי שֶׁלֹּא נָתַן בָּהֶם הַכָּתוּב שִׁעוּר בְּשׁוּם פָּנִים. הָרַ״מ:
{ה} דְּאִלּוּ מֵחַיִּים שָׁרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּהֲנָאָה, בְּפֶרֶק קַמָּא דִּבְכוֹרוֹת. הָרַ״שׁ:
{ו} וּבַמֻּקְדָּשִׁין. פֵּרוּשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וּמִשּׁוּם הָכִי שָׁאנֵי שְׂעַר נָזִיר, אַף עַל גַּב דִּכְתִיב בֵּיהּ קָדוֹשׁ. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ז} מְקַדְּשִׁין כָּל שֶׁהֵן. בְּקָדָשִׁים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם פִּדְיוֹן, וּמִשּׁוּם דְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אֲפִלּוּ בְאֶלֶף לֹא בָטִיל. הָרַאֲבַ״ד. אֲבָל קָדָשִׁים שֶׁאֵין לָהֶם פִּדְיוֹן בָּעִינַן מְלֹא הַסִּיט. תּוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים מֵהַיְרוּשַׁלְמִי:
ו) האורג מלא הסיט מצמר הבכור
דאסור לגוזזו. מדאורייתא בין תם ובין בעל מום והצמר הגזוז ממנו אסור בהנאה רק מדרבנן [כתו׳ בכורות כ״ה א׳ ד״ה שער] וכן משמע נמי מהרמב״ם [פ״ג מבכורות הי״א שהרי כ׳ ולא גזרו גזירה זו וכו׳]. וה״ה בכל קדשי מזבח כך דינן שאסורים בגיזה ועבודה מדאו׳ וצמרן שנגזז אסור מדרבנן [כבכורות כ״ה א׳]. וגם קדשי בדק הבית אסורים עכ״פ בגיזה ועבודה מדרבנן וגיזתן אסור מדרבנן בהנאה [כרמב״ם פ״א ממעילה הי״ב]. רק אפ״ה נקט תנא הכא בכור משום דרק בכור אפי׳ הוא בעל מום ואפי׳ נולד במומו ואפי׳ צמר שנשר או נגזז ממנו אחר שהומם לעולם אסור בהנאה ואפי׳ לאחר שנשחט במומו ואין לו פדיון ולפיכך מדאין לו שום היתר להכי דוקא כשהוא מלא סיט שהוא דבר חשוב לא בטל אבל בפחות מזה בטל ברוב. אבל שאר קדשי מזבח וכ״ש קדשי בדה״ב הרי הצמר הנגזז מהם אחר שהוממו אם נפדו ונשחטו אח״כ הותר הצמר שנגזז ממנו בחייו [כרמב״ם פ״א ממעילה ה״י]. א״כ צמר זה שנגזז מהן בחייהן הוה דבר שיש לו מתירין כשיפדו אחר שיוממו וישחטו ולפיכך אפי׳ בפחות מסיט לא בטל דכל דשיל״מ אסור במשהו [ועיין ראב״ד ספ״ג מבכורות] ומיירי הכא בין בתם ובין בבע״מ ודלא כהר״ב:
ז) ומשער הנזיר
דג״כ אסור בהנאה:
ח) ומפטר חמור
לאחר עריפה דג״כ אסור בהנאה:
ט) בשק
גבי צמר תנא בגד וגבי שער תנא שק דהכי אורחיה:
י) ובמוקדשין
קדשי בדק הבית או של קדשי מזבח חוץ מבכור דיש להן פדיון:
יא) מקדשין כל שהן
דהו״ל דשיל״מ אם יופדו אחר שיוממו וכשישחטן אח״כ הותר צמרן שנגזז מהן בחייהן אחר שהוממו. ולהכי גם בפחות ממלוא סיט אסור. וגם בל״ז אפי׳ קדשי מזבח מצי למתשל עלה [כתוס׳ כריתות י״ג ב׳ ד״ה ארבע] ולהר״ן [נדרים ע״ח א׳ ד״ה לומר] אף שנזרק הדם ישנו בשאלה וכל דשיל״מ לא בטל:
המשנה אינה עוסקת בדיני ערלה אלא בבכורות ובשער נזיר, וסדורה במשנתנו בגלל הקביעה כי ״ידלק הבגד״ כבהלכות ערלה שבמשניות הקודמות.
האורג מלוא הסיט מצמר הבכור בבגד – האורג כשיעור של הסיט, כשיעור של טפח כפי שנתבאר במשנה הקודמת, מצמר של בכור. בכור הבהמה הטהורה הוא קודש לה׳ ואין לגוז את צמרו, כאמור בתורה: ״לא תעבד בבכֹר שורך ולא תגֹז בכור צֹאנך״ (דברים טו יט). כך פירש רבי יהוסף אשכנזי. הרע״ב פירש שאין להשתמש גם בצמר בכור בעל מום, ורבי יהוסף אשכנזי תמה עליו, כפי שמסר והסכים בעל מלאכת שלמה. המשנה קובעת: ״שער בכור בעל מום שנשר, והניחו בחלון ואחר כך שחטו. עקביא בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין, דברי רבי יהודה. אמר רבי יוסי לא בזה התיר עקביא, אלא בשער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון, ואחר כך מת. בזה עקביא בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין. הצמר המדובלל בבכור, את שהוא נראה מן הגיזה מותר, ואת שאינו נראה מן הגיזה אסור״ (בכורות פ״ג מ״ד, והשוו תוספתא פ״ב הי״ז-הי״ח, עמ׳ 537-536). למסורת זו מקבילה שונה במקצת: ״התולש צמר מבכור תם והניחו בחלין [בחלון], אף על פי שנולד בו מום לאחר מיכן ושחטו, הרי זה יקבר. בכור בעל מום שתלש הימנו ואחר כך מת, רבי עקביה בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין. אמר רבי יהודה מודה עקביה בזה שאסור, על מה נחלקו על שנטמא ותלש הימנו ואחר כך שחטו, שעקביה בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין. אמר רבי יוסי מודה רבי חלפתא בזה שמותר, אבל בייחוד אמרו חכמים ייניחוה בחלין [בחלון], שמא ישתקוה, שאם מת יהא אסור, ואם שחטו יהא מותר. על מה נחלקו, על שניטמא ותלש הימנו ואחר כך מת, שעקביה בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין״ (תוספתא עדיות פ״ב ה״ט, עמ׳ 458).
אם כן, כולם מודים שאין להשתמש בצמר בכור חי, ולמעשה כולם גם מסכימים שיש מגבלות על שימוש בצמר בכור בעל מום, ההיתר הוא רק להשתמש בצמר מדובלל, בצמר שנשר או בצמר בכור בעל מום שכבר מת. כל אלו מסורות לעקביה בן מהללאל, אבל חכמים אוסרים ומתירים רק בצמר בכור שמת. פירושו של הרע״ב כאן מתבקש, והוא הפתרון הפשוט להבנת משנתנו.
שימוש בשער בכור בעל מום
רבי
חלפתא1
ידלק הבגד – צמר הבכור אסור בהנאה כערלה ואינו בטל בבגד, ולכן יידלק הבגד.
משער הנזיר – האסור בהנאה, שנאמר בו: ״קדֹש יהיה גדל פרע שער ראשו״ (במדבר ו ה) – ״זו קדושת שער״ (ספרי במדבר, פיסקא כב, עמ׳ 30); ״גידולו יהיה קדוש״ (בבלי קידושין נז ע״ב). הנזיר מגלח את שערו במלאות ימי נזרו ושורפו, ככתוב: ״וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים״ (שם שם יח).
ומפטר חמור – משער של פטר חמור שלא נפדה. הלכה רווחת בספרות התנאית ושנויה בסתם היא כי פטר חמור אסור בהנאה2, ורבי שמעון מתיר (ירושלמי קידושין פ״ב ה״ט, סג ע״א; בבלי, שם נז ע״ב). בתלמוד הבבלי (בכורות י ע״ב) מצויה סברה כי אף רבי שמעון יודה שלאחר עריפה פטר חמור אסור בהנאה. קרוב להניח כי ההלכות המונות פטר חמור בין איסורי ההנאה מתכוונות לפטר חמור משנולד עד שפדוהו בשה.
בשק – שער נזיר ושער פטר חמור שארגוהו מלוא הסיט בשק. בצמר נקטה המשנה בלשון ״בגד״ ובשער נזיר ופטר חמור בלשון ״שק״, כדרכם של דברים, ידלק השק – השק נאסר בהנאה כשם שנאסר הבגד, וחייבים לבערו. בשתי המשניות הראשונות נשנו ההלכות של שרפת הבגד בשם רבי מאיר, אולם משנתנו נשנתה בסתם, ובלשון זה הובאה משנתנו בתמורה לד ע״א. אולם, בסוגיה בירושלמי למשנתנו: ״אית דתני לה בשם רבי מאיר, אית דלא תני לה בשם רבי מאיר״ (סג ע״א). היו, אפוא, ששנו אף את משנתנו, כשתי המשניות הקודמות, בשם רבי מאיר. הירושלמי ממשיך: ״מאן דתני לה בשם רבי מאיר אית ליה עשרה דברים מקדשין״. בסוף משנה ז נסכם מהם עשרה אלו. מי ששונה את משנתנו כרבי מאיר גרסתו תואמת את דברי רבי יוחנן האומר בהמשך הסוגיה (סוף עמוד א): ״דברי רבי מאיר עשרה דברים מקדשין״, והם משנה א ו-ב במשנתנו, והרביעית בחבילי תלתן (השנויה להלן במשנה ו) בשם רבי מאיר, ושישה דברים המקדשים המנויים להלן במשנה ז. אבל ״מאן דלא תני לה בשם רבי מאיר מנן אית ליה עשרה דברים מקדשין?⁠״. לפי גרסה זו יש לדברי רבי מאיר רק תשעה דברים שמקדשין, והסוגיה מתרצת: ״רבי מאיר כרבי עקיבה, דרבי עקיבה אמר (משנה ז) אף ככרות של בעל הבית״, וזה הדבר העשירי ש״מקדש״ (שאינו מתבטל אף ברוב גדול).
משנת תמורה מונה ״ואלו הן הנקברים״ (פ״ז מ״ד), ולאחריה: ״ואלו הן הנשרפים״ (מ״ח). שער נזיר ופטר חמור נמנים בין הדברים שנקברים, והמשנה אף מוסיפה: ״את שדרכו לישרף ישרף, ואת שדרכו ליקבר יקבר״, ואילו במשנתנו נקבע בפשטות שהבגד יידלק. הסוגיה בירושלמי לפנינו (סג ע״א) ובבבלי בתמורה (לד ע״א) מתרצות בדרכים שונות ומרובות את הסתירה או ההבדל בין משנתנו למשנת תמורה. שמות האמוראים בתלמוד הירושלמי שונים מאלו שבבבלי. רבי יוחנן בירושלמי מפרש שבמשנתנו ההלכה היא בשק, כשארג את שער הנזיר ופטר החמור בשק, ולכן יישרף ואין לקברו, שמא יחטטו וימצאו את השק, והמשנה בתמורה דנה בשער גופו שדי לו בקבורה. פירוש זה אמור בבבלי בשם רב ששת, ו״איתמר נמי״ בשם רבי יוסי ברבי חנינא. רבי שמעון בן לקיש בירושלמי מפרש: ״כאן במקדש כאן בגבולין״ (סג ע״א). במקדש שער הנזיר יישרף, כאמור בכתוב ״ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים״ (במדבר ו יח). דברים אלו אינם מסבירים אלא את הסתירה בשער הנזיר, אך לא בפטר החמור. רבי יוסי בר חנינא בתלמוד הירושלמי מפרש: ״כאן בנזיר טהור כאן בנזיר טמא״ (שם). דברים אלו מיוחסים בבבלי לרב נחמן, ושוב אינם מפרשים אלא את הסתירה בשער נזיר ולא בפטר חמור. עוד פירוש בירושלמי משמו של רבי ברבי בון: ״הן דתימר ישרף – שערו, הן דתימר ייקבר – גופו״ (שם). בבבלי אומר רב ירמיה כי משנתנו היא כרבי יהודה שאמר שאם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים רשאי, ושמא המשניות חלוקות הן.
ובמקודשין – ובצמר או שער של קודשי בדק הבית, או כל מקודשים אחרים, מקדשין כל שהן – הם מקדשים, כלומר אוסרים בהנאה בכל שיעור שהוא, אפילו בפחות ממלוא הסיט. רבי יוסי מסביר בשם רבי יוחנן בסוגיה בירושלמי כי הלכה זו היא רק ״בקדשים שיש להן מתירין״ (סג ע״א), כלומר קודשי בדק הבית שאינם עולים כקרבן והם נפדים בערכם. צמר שהוקדש ונארג בבגד הרי נפדה וערכו ייפול לבדק הבית, ואינו בטל בלא פדיון, ״אבל בקדשים שאין להן מתירין צריכין סיט״ (שם). קודשים שאינם נפדים בשיעור פחות מסיט בטלים בבגד, וכמלוא הסיט אינם בטלים ואינם נפדים ויידלקו, כמות ששנתה המשנה.
1. רבי חלפתא למעשה כתנא קמא, אלא שמוסיף נימוק. בפירושנו הראינו כי משניות רבות ערוכות כך: דעה סתמית, אחר כך מחלוקת בנושא והדעה השלישית זהה לראשונה. ראו פירושנו לשבת פ״ב מ״ב, ושם רשימת דוגמאות לתופעה זו.
2. משנה, קידושין פ״א מ״ט; מכילתא בא, מסכתא דפסח פי״ח, עמ׳ 71; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, עמ׳ 43, ועוד.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ד) תַּבְשִׁיל שֶׁבִּשְּׁלוֹ בִקְלִפֵּי עָרְלָה, יִדָּלֵק. נִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים, יַעֲלֶה בְּאֶחָד וּמָאתָיִם.
A dish cooked with ‘orlah shells1 must be burned. If it was mixed with mixed with others it may be lifted by one in 2002.
1. As fuel.
2. Here even R. Meїr will agree since the value added is insignificant.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ד] תַּבְשִׁיל שֶׁבִּשְּׁלוֹ בִקְלִפֵּי עָרְלָה, יִדָּלֵק.
נִתְעָרַב בַּאֲחֵרִים, יַעֲלֶה בְאֶחָד וּמָאתַיִם.
זה מבואר לפי ששבח ערלה בתבשיל:
ידלק כדאמר בפ׳ כל שעה (דף כו:) דיש שבח עצים בפת וכן בתבשיל יעלה באחד ומאתים אפי׳ לר׳ מאיר דאין זה מי׳ דברים.
ד-ה יִדָּלֵק. דְּיֵשׁ שְׁבַח עֵצִים בַּתַּבְשִׁיל, וְכֵן בַּפַּת:
יַעֲלֶה בְּאֶחָד וּמָאתָיִם. וּבְהָא מוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר, דְּאֵין זֶה מֵעֲשָׂרָה דְבָרִים דְּחָשֵׁיב רַבִּי מֵאִיר דִּמְקַדְּשִׁים, כִּדְמוּכָח בַּיְרוּשַׁלְמִי:
ידלק – the additional value of the wood in the cooked food, and similarly in the bread.
יעלה בא' ומאתים – and in this Rabbi Meir admits this is not from the ten important things that Rabbi Meir considers that we sanctify [and forbidden – so that all of the food in the mixture must be burned], as is proved in the Jerusalem Talmud.
תבשיל שבשלו בקליפי ערלה. לעיל בירוש׳ אוקימנא לה בקדרה בקדרות והיינו שצרפה היוצר בכבשן כשהיא חדשה בעצי איסור דהא מקבלא בשולא ואיכא הניית תשמיש שמשתמש בה בלא גורם אחר ודמי לאיסור בעין הלכך נתערב באחרים יעלה בא׳ ומאתים הר״ש שירילי״ו ז״ל. ועי׳ במ״ש לעיל ראש פירקין בשם הר״ן ז״ל:
בפי׳ ר״ע ז״ל ובהא מודה ר״מ וכו׳. כתב ה״ר יהוסף ז״ל דבר זה קשה עד מאוד וכי מלא הסט הוי חשוב יותר מתבשיל או מפת וצ״ע ע״כ:
ידלק. פי׳ הר״ב דיש שבח עצים בפת. ובפ״ה דע״ז מ״ט לענין עצי אשרה כתב הר״ב דמוקי ליה הגמרא כשאבוקה כנגדו. ונראה דהכא נמי דכוותה. והכי אשכחן בפ׳ כל שעה דף כז דמוקי גמ׳ לתנו רבנן דהתם תנור שהסיקו בקליפי ערלה וכו׳ אפה בו את הפת וכו׳ כשהאבוקה כנגדו ופי׳ רש״י כנגד הפת מבעיר עצים בפי התנור ע״כ. וכתב הר״ן ונמצא נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין. ע״כ. ולענין עצי חולין שאפה בו עיסת מעשר שני לא הוי הכי. כדתנן במס׳ מעשר שני ריש פ״ב:
{ח} וּבְפֶרֶק ה׳ דַּעֲבוֹדָה זָרָה מִשְׁנָה ט׳ לְעִנְיַן עֲצֵי אֲשֵׁרָה כָּתַב הָרַ״ב דְּמוֹקֵי לַהּ הַגְּמָרָא כְּשֶׁאֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ״י כְּנֶגֶד הַפַּת מַבְעִיר עֵצִים בְּפִי הַתַּנּוּר, וְכָתַב הָרַ״ן וְנִמְצָא נֶהֱנֶה מִן הָאִסּוּר בְּשָׁעָה שֶׁהָאִסּוּר בְּעַיִן, נִרְאֶה דְּהָכָא נַמִּי דִּכְוָתָהּ. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
יב) תבשיל שבשלו בקליפי ערלה
ואבוקה כנגדו:
יג) ידלק
דיש שבח עצים בתבשיל ובפת לחומרא אבל לא לקולא [כפ״ב דמ״ש סמ״א]:
תבשיל שבישלו בקליפי עורלה – תבשיל שנתבשל על כירה אשר הסיקוה בקליפי פרות ערלה, ידלק – יישרף התבשיל. התבשיל אסור בהנאה כדין ערלה. אין ערלה בתבשיל, אך הוא השביח מקליפי הערלה, מן פרות הערלה, וכלשון שנמצא בבבלי על תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה: ״משום דיש שבח עצים בפת״ (פסחים כו ע״ב).
ניתערב באחרים – תבשיל זה נתערב בתבשילים אחרים של היתר, יעלה באחד ומאתים – אם יש כנגדו כמות של מאתיים התבשיל האסור מתבטל. הוא עולה במאתיים כדין ערלה וכלאי הכרם העולים באחד ומאתיים (פ״ב מ״א). בהלכה זו לא נאמר שרבי מאיר חולק ואומר שכולם יידלקו, כמו שמצאנוהו חולק בבגד שצבעו בקליפי ערלה (משנה א) ובצובע מלוא הסיט (משנה ב). מפרשי המשנה1 מציינים כי בהלכה זו אף רבי מאיר יודה שיעלה באחד ומאתיים, שאין התבשיל נמנה בין עשרה דברים שמקדשים בכל שהוא2, ואין התבשיל מן הדברים ש״דרכם להימנות״ ליחידה בפני עצמה, ״שהיה רבי מאיר אומר את שדרכו להימנות מקדש״ (להלן משנה ז)⁠3.
בסוגיה בירושלמי למשנה הראשונה בפרקנו אומר רבי בא בר ממל: ״הניית ערלה [בטלה4] ברוב״ (סג ע״א), והסוגיה מקשה על הלכה זו ממשנתנו שממנה משתמע שאף הנאת ערלה אינה בטלה ברוב אלא באחד ומאתיים ו״פתר ליה [קדירה] בקדירות״, כלומר שצירפה היוצר בכבשן כשהיא חדשה בקליפי ערלה, והאיסור לפנינו בעין (בקדרה המונחת לפנינו) ואינו בטל אלא באחד ומאתיים. יש ממפרשי המשנה שפירשו בדרך זו את משנתנו5. אולם קשה להתאים פירוש זה ללשון במשנתנו.
1. רבנו יצחק בן מלכי צדק, רבנו שמשון משנץ ואחרים.
2. ראו בפירושנו למשנה ג.
3. וראו בפירושנו למשנה שלאחריה.
4. בכתב יד ליידן: ״בטיבריא״.
5. כך הר״ש סירליאו ובעל מלאכת שלמה.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ה) תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוּהוּ בִקְלִפֵּי עָרְלָה וְאָפָה בוֹ אֶת הַפַּת, תִּדָּלֵק הַפָּת. נִתְעָרְבָה בַאֲחֵרוֹת, תַּעֲלֶה בְּאֶחָד וּמָאתָיִם.
If one heated an oven with ‘orlah shells and used it to bake bread, the bread must be burned. If it was mixed with others it may be lifted by one in 2001.
1. Here even R. Meїr will agree since the value added is insignificant.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ה] תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בִקְלִפֵּי עָרְלָה, וְאָפָה בוֹ אֶת הַפַּת, תִּדָּלֵק הַפַּת.
נִתְעָרְבָה בַאֲחֵרוֹת, תַּעֲלֶה בְאֶחָד וּמָאתַיִם.
גם זה מבואר:
תנור שהסיקו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת. בגחלים לוחשות דהיינו בוערות נראות כמתנענעות ולוחשות זו לזו ואפה בו את הפת תדלק הפת מוכח בפ׳ כל שעה באבוקה כנגדו שכל שעה שהיתה פת בתנור הי׳ דולק התנור ואופה דהשתא חשבינן הפת כמו שהאיסור בעין. הר״ש שירילי״ו ז״ל:
יד) יעלה באחר ומאתים
אפי׳ לר״מ. ונ״ל דקמ״ל מ״ד דאף בתבשיל דדופן קדירה מפסיק סגי באבוקה כנגדה וקמשמע לן משנה ה דאפי׳ פת דדרכו למנות כר׳ עקיבא משנה ו הכא מיירי דאינן ככרות של בעה״ב משום הכי יבטלו:
משנתנו שונה אותה הלכה שבמשנה שלפניה, אלא שבמשנה ד נשנתה ההלכה בתבשיל ובמשנתנו בתנור ובפת שנאפתה בו. החידוש הוא בהכרעה ובתוספת להלכה זו ממשנתם של תנאים ואמוראים.
תנור שהיסיקו בקליפי ערלה – האסורים בהנאה, ואפה בו את הפת – אפה את הפת באישם ובחומם של קליפי הערלה, תידלק הפת – תישרף הפת (איורים 20-18).
בברייתא בבבלי נאמר: ״תנו רבנן תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם, חדש יותץ ישן יוצן. אפה בו את הפת, רבי אומר הפת אסורה וחכמים אומרים הפת מותרת״ (פסחים כו ע״ב). לפי ברייתא זו משנתנו היא כרבי, ובניגוד לדברי החכמים. אולם בהמשכה של הסוגיה ״אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת רבי אומר הפת מותרת וחכמים אומרים הפת אסורה״ (כז ע״א), ועל מסורת זו שואלת הסוגיה: ״והתניא איפכא״, ועונה: ״שמואל איפכא תני. ואי בעית אימא בעלמא קסבר שמואל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, ובהא אפילו מחביריו, וסבר אתנייה איפכא כי היכי דניקום רבנן לאיסורא״. הסוגיה שונה שני תירוצים. לפי התירוץ הראשון שמואל שנה את הברייתא בלשון הפוכה. יש אף נוסחאות: ״שמואל איפכא תני [ואיפכא אתניוה]״1, כלומר כך שנו לו רבותיו2. לפי התירוץ השני שמואל שנה את דעות רבי וחכמים בלשון הפוכה כי בכך קבע את ההלכה כדעת החכמים3. כלומר, הוא שינה מדעתו את שמות האומרים כדי להבהיר כמי ההלכה. בתוספתא מובא: ״תנור שהסיקו בקלפי ערלה, אם חדש יותץ, אם ישן יוצן, אפה ובשל בגחלים מותר״ (פ״א ה״ז), ומשתמע מדברי התוספתא כי בגחלים מותר אבל בתנור עצמו אסור4. חשוב לציין שמשנתנו אינה אומרת מה דינו של התנור עצמו, בניגוד לברייתות.
ניתערבה באחריות – נתערבה הפת האפויה בתנור בכיכרות אחרות של היתר, תעלה באחד ומאתים – הפת בטלה באחד ומאתיים. מסתבר כי אף בהלכה זו יודה רבי שהפת בטלה. פת היא בוודאי דבר חשוב, אך הפת האפויה אינה פרי הערלה, אלא נאפתה בעצי ערלה האסורים בהנאה, וזה פחות מהבגד הצבוע בקליפי ערלה שגם הוא עצמו איננו ערלה. הפרוסה רק הושבחה מהערלה, ותערובתה עולה באחד ומאתיים.
1. כ״י מינכן ורש״י ד״ו.
2. כיוצא בו בבא קמא צו ע״ב.
3. ראו דיונו של אפשטיין, מבוא, עמ׳ 215.
4. וראו ליברמן בפירושו, עמ׳ 821.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ו) מִי שֶׁהָיוּ לוֹ חֲבִילֵי תִלְתָּן שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, יִדָּלֵקוּ. נִתְעָרְבוּ בַאֲחֵרִים, כֻּלָּם יִדָּלֵקוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יַעֲלוּ בְּאֶחָד וּמָאתָיִם.
If somebody had bundles of fenugreek of vineyard kilaim1, they should be burned. If they were mixed with others, Rebbi Meïr said, all should be burned, but the Sages say, they may be lifted by one in 200.
1. Of which all usufruct is forbidden.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ו] מִי שֶׁהָיוּ לוֹ חֲבִלֵּי תַלְתָּן שֶׁלְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם, יִדָּלֵקוּ.
נִתְעָרְבוּ בַאֲחֵרִים, כֻּלָם יִדָּלֵקוּ, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַעֲלוּ בְּאֶחָד וּמָאתַיִם.
פירוש כל זה מבואר והלכה כחכמים:
חבילי תלתן. מפרש בירושל׳ (הל׳ ד) כמה היא חבילה כ״ה זירין.
נתערבו באחרים. בפרק כל הזבחים שנתערבו (דף עח) ובפ״ק דביצה (דף ג) מייתי לה ויש ספרים שכתוב בהם ואחרים באחרים ולא גריס לה ר״ת בכל הני דמתני׳ ולא בסוף פ׳ כל הצלמים מדפריך בפרק התערובות (דף עד) על שמואל דאסר בספק ספיקא בע״א מברייתא שאוסר ולא משכחת דקאי כשמואל אלא ר׳ יהודה דברייתא שאוסר אפי׳ בשאר איסורין ספק ספיקא כגון רמוני בדן ושמואל סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ולא מייתי מכל הנך משניות ותדע מדלא תני במתני׳ גבי אורג מלא הסיט בבגד נתערבו באחרים כדתני במתני׳ באחריני והיינו טעמא דאם נתערב בשאר בגדים יכול להסיר מכל אחד מלא הסיט ומשתרו מטעם ספק ספקא ומיהו איכא חדא ברייתא בריש ביצה (דף ג:) דאסר ספק ספקא דקתני וספקא אסורה ומוקי לה בספק טריפה שנתערבה באלף כולן אסורות ואין לחוש כיון דברייתא היא ועוד אומר ר״ת דהא דקתני התם נתערבה באלף כולן אסורות לא קאי אספיקא אלא אודאי תדע דאפי׳ רבי יהודה דאסר בזבחים (דף עד) ספק ספיקא דוקא ברמוני בדן דבהדיא קתני ר׳ יהודה אומר רמוני בדן דמשמע דוקא [רמוני] בדן שהם את שדרכו למנות דהוי א׳ מו׳ דברים בהנהו אסר ר׳ יהודה ספק ספוקא ור׳ יהודה כל שדרכו אית ליה כדמוכח ברייתא דליטרא קציעות בזבחים ובביצה ומאי טעמא נקט רמוני בדן אלא ודאי משום דבשאר מילי לא אסר ספק ספיקא ומיהו קשה אי נקט דוקא רמוני בדן אם כן קשיא דר׳ יהודה אדר׳ יהודה דתנן בפ׳ י״ז (משנה ה) דכלים הרמון שאמרו לא גדול ולא קטן אלא בינוני ולמה הוזכרו רמוני בדן שיהיו מקדשין כל שהן דברי ר״מ ר׳ יוחנן בן נורי אומר לשער בהן את הכלים ר״ע אומר לכך ולכך הוזכרו לשער בהן את הכלים ושיהו מקדשין כל שהן אמר ר׳ יהודה לא הוזכרו רמוני בדן וחצרי גבע אלא שיהו מתעשרין ודאי בכל מקום לפי שסתמן באים מבין הנכרים משמע בהדיא לר׳ יהודה דאין חלוקין משאר רמונים לשום דבר אלא לההיא מילתא וצריך לומר דהא דנקט בזבחים רמוני בדן משום ר״ש דפליג עליה ברמוני בדן ושרי ספק ספיקא וכן צריך לפרש באידך ברייתא דקתני התם כוס של ע״ז שנפלה לאוצר מלא כוסות כולן אסורים פירוש א׳ מהן לרבוא ומרבוא לרבוא מותרים ואמאי נקט מרבוא לרבוא הא אפי׳ ברבוא קמא שרי אלא נקטיה לאשמעינן דמאן דאסר אסר אפי׳ בכמה ספיקות ומתוך ההיא משנה דכלים צריך לפרש דסתם רמונים לא חשיב כל שדרכו לרבי מאיר לר״ל דאמר התם בזבחים (דף עב) ובריש ביצה (דף ג) ובפ׳ הערל (דף פא) כל שדרכו שנינו דהא לרבי מאיר לא מקדש אלא רמוני בדן ולר״מ חשיבי כל שדרכו ויש מפרשים דאפי׳ גרסינן ואחרות באחרות ניחא דלא הוי ספק ספיקא דמיירי שכל האחרות נתערבו באחרות ואצטריך ליה לאשמעינן כהאי גוונא אע״ג דאיכא תרי רובי ודכוותה אמרינן בסוף פ״ק דכתובות (דף טו) הולכין אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה בהדיה ואפי׳ עיר קטנה ואין הולכין אחר רוב העיר גרידת׳ ואפי׳ גדולה כאנטוכיא.
כולן ידלקו. לא משתמיט בכל הנך איסורי דלימא יוליך הנאה לים המלח אלא לענין ע״ז לרבי אלעזר בסוף כל הצלמים (דף מט:) ודכוותיה פסקינן התם ושמא משום דע״ז תופסת דמיה אע״פ שאינה ניתרת בכך מכל מקום מיחזי טפי כמוליך האיסור לים המלח ולפי טעם זה בהגוזל עצים (דף קא:) גבי בגד שצבעו בקליפי שביעית אם נתערב באחרים כיון דשביעית תופסת דמיה הוה אמרינן יוליך הנאה לים המלח וטבעות וכוסות דפ׳ התערובות (דף עד) סגיא במוליך הנאה לים המלח ועוד יש לחלק דהתם בכל הצלמים תנור שהסיקו בעצי ע״ז ואפה בו את הפת ונטל ממנה כרכר וארג בה את הבגד שרינן בהולכת הנאה כשנתערב לפי שאין ממשות האיסור בעין וההוא גברא דאיערב ליה חביתא דחמרא כיון דאי אפשר להיות בהולכת הנאה אלא היתר [הנאה] כגון למכור לנכרי או למכור לפועלים ולא שיהנה ממש מגוף הדבר דהא אסור בשתייה שרי ע״י ד׳ זוזי והא דלא אמרי׳ בכל הני דמתניתין ימכר כולו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו כדאמר רשב״ג בפ׳ בתרא דע״ז (ד׳ עד.) גבי יין נסך מפרש בירושלמי דחיישי׳ בכולהו דילמא הדר נכרי ומזבין ליה לישראל אבל ביין נסך ליכא למיחש וחבית׳ דההוא חמרא דפ׳ כל הצלמים אם היה חפץ למכור כל יינו יחד הוה משתרי למכור חוץ מדמי איסור שבו.
יעלו בא׳ ומאתים. בריש ביצה פירש בקונטרם אם נתערב אחד מהן במאתים יעלה אחד מהן והשאר מותרין ועל סמך פירושו נהגו במין במינו כשמתבטל ברוב נהגו להסיר ממנו כשיעור האיסור והשאר מותר וא״א לומר כן דבהדי׳ תנן לעיל בריש פ״ב (משנה ערלה ב׳:ב׳) ערלה וכלאי הכרם עולים בא׳ ור׳ וא״צ להרים ותרומה דוקא משום גזל השבט והא דתרומה שיעורא בק׳ וערלה בר׳ בסיפרי דריש לה מקרא כדפרשינן לעיל בפ״ב (מ״א).
שהיה רבי מאיר אומר את שדרכו למנות מקדש. שאין אדם מוכרו בלא מנין מתוך חשיבותו ובריש התערובות וביצה והערל פליגי דר׳ יוחנן אמר את שדרכו לימנות שנינו ור״ל אמר כל שדרכו לימנות שנינו אף על פי שאין כל שעה מונין אותו אלא זימנין דמזבנינן ליה במנין מתוך חשיבות וא״ת לר״ל [דאמר] כל שדרכו לימנות הא שמעינן לרבי מאיר בפ״ק דביצה (דף ד) דאמר ליטרא קציעות ערלה והיא עולה והיא כל שדרכו מדאסר ר׳ יהודה התם וי״ל דבסוף הערל (דף פא) דייק מינה ריש לקיש דתרומה בזמן הזה דרבנן שאני שונה עיגול בעיגולים עולה וא״ת לטעמי׳ לא יקדש כל שדרכו בכלאי הכרם דאינהו נמי דרבנן כיון דבטלה קדושת הארץ וי״ל דהתם איכא תרי דרבנן חדא דתרומת תאנים דרבנן ועוד דבטלה קדושת הארץ א״נ הכי פירושו שהיה ר״מ אומר כל שדרכו לימנות מקדש בדאורייתא וא״כ בכלאי הכרם דין הוא שיקדשו חבילי תלתן שהם את שדרכו א״נ בכלאי הכרם דאסירי בהנאה חמירי שיקדש בהן כל שדרכו אע״פ שהן דרבנן ואמרי׳ בירושלמי (שם) ר׳ יוחנן וריש לקיש איתפלגון חד אמר י׳ דברים מקדשין דברי ר״מ פי׳ י׳ דברים השנוים במשנתינו שכולן את שדרכו וחד אמר כל הדברים מקדשין דברי ר״מ כלומר כל שדרכו לימנות ומסתברא דאותן י׳ דברים היינו הנך ו׳ דברים וחבילי תלתן הרי ז׳ ובגד שנתערב וסיט שנתערב דבתרוייהו תנן לעיל דברי ר״מ ובגד וסיט תרי מילי נינהו הרי ט׳ ובאורג מלא הסיט מצמר בכור ובמוקדשין כל שהן אמרינן בירושל׳ עלה דאית תנא תני בשם ר״מ ואית דלא תני לה בשם ר״מ מאן דתני לה בשם ר״מ אית ליה עשרה דברים מקדשין ומאן דלא תני לה בשם ר״מ מנין אית ליה לר״מ י׳ דברים מקדשין ר״מ כרבי עקיבא דאמר אף ככרות של בע״ה ויש תימה הא איכא טובא טבעות וכוסות של ע״ז דפרק התערובות (דף עד) וגיזי צמר בכור בעל מום שנתערבו בגיזי חולין דמשמע בסוף פ״ג דבכורות (דף כה:) דאוסרין בכל שהן וחתיכה הראויה להתכבד בה בפ׳ גיד הנשה (דף ק) חתיכה של חטאת בחולין בסוף הערל (דף פא:) ועוד כל הני דשילהי ע״ז (דף עד) יין נסך ועורות לבובים וצפורי מצורע ושער נזיר ופטר חמור ובשר בחלב ושור הנסקל ועגלה ערופה וחולין שנשחטו בעזרה ומפרש התם בגמ׳ דהאי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסור הנאה ועל כרחיה חשיבי טפי מאת שדרכו מדפריך התם דליתני אגוזי פרך ורמוני בדן וככרות ולא פריך מחבילי תלתן ש״מ דחשיבי בו׳ דברים ונראה דהא דחשיב עשרה דברים היינו משנתנו אבל אכתי איכא טובא ואם תאמר יין נסך דחשיב בע״ז היינו חביות סתומות דהא אתיא אפי׳ כרבנן כדפרישי׳ ועוד דפתוחות אפילו לר״מ לא מקדשין דהא סתומות אחד מי׳ דברים ואם כן אמאי חשיב להו התם הא תנא להו הכא גבי ערלה וכלאי הכרם דמהאי טעמא קאמר התם דלא חשיב ככרות של בעל הבית לענין חמץ בפסח משום דתני להו הכא גבי כלאי הכרם ויש לומר דאיצטריך שלא תקל ביין נסך משום דמקרא מדברי קבלה נפקא בפ׳ אין מעמידין אי נמי לאפוקי מדרבי אליעזר דשרי בפדיון בשילהי כל הצלמים (דף מט) אי נמי למעוטי סתם יינן ואם סתם יינן נמי אוסר כל שכן דאיצטריך משום סתם יינן ועוד אפשר דיין נסך אפי׳ בפתוחות אוסר בכל שהו ומפרש בירושלמי (הל׳ יב) יין נסך וע״ז ועורות לבובין על שם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג) משמע שזה גורם להם להחשב לאסור בשיעור מועט כמו לענין שבת בפרק ר׳ עקיבא (ד׳ צ) דמשמשי ע״ז בכל שהן ומיהו שמא לא מיתוקמא אלא משום דמיניה נפקא לן איסור הנאה כדמייתי נמי התם קרא אכל חד וחד וע״ז דצלה חשיב לעובדיהם וכן בעורות לבובין שעשה ממנו כלי חשוב כששה דברים למאי דפרישית דהתם אפי׳ כרבנן וציפורי מצורע חשובים כחתיכה הראויה להתכבד ובפ׳ התערובות דפריך ליבטלו ברובא ומוקי לה רב פפא כתנא דליטרא קציעות השתא פריך דחתיכות קטנות לא חשיבי כעוף ולא חזי להתכבד ולפי זה מתני׳ דמסכת קינין דאסורות בכל שהן ככולי עלמא אי נמי בצפורי מצורע בשחוטין הראויין להתכבד כחתיכה אי נמי שחוטה חשובה בהדיא דאיתקש לעוף טמא דדרשי׳ בפ׳ ב׳ דקידושין (דף נז) וזה אשר לא תאכלו לרבות השחוטה ושער נזיר לאו כשארג ממנו מלא הסיט דאם כן הא תנא ליה הכא במתני׳ אבל כשעשה ממנו כלי נאה וחשוב כגון נפה וכברה וכיוצא בהן אי נמי חשוב בעיניה משום דחזי לפיאה נכרית ופטר חמור ושור הנסקל ועגלה ערופה בהמות גסות וחשובות ובריש התערובות עביד צריכותא בהא דתניא שור הנסקל התם ובקדשים ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה בחתיכות הראויות להתכבד ואע״ג דתני חתיכה גבי נבילה בפ׳ גיד הנשה קתני לה התם משום הדבר שבמנין ואיסורי הנאה ובירושלמי (ע״ז שם) מוקי שור הנסקל בחתיכה ולפי סברתן בשר בחלב ושור הנסקל ועגלה ערופה וחולין שנשחטו בעזרה כולהו מיתוקמי בחתיכה ותננהו לאשמעי׳ דאסירי בהנאה כשור הנסקל משום דאיכא למאן דאמר בשר בחלב שרי בהנאה וחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אי נמי לאשמעי׳ אע״ג דלאו דאורייתא חשיבי לאסור ותנא עגלה ערופה לאשמעינן דלא משתריא במה שנעשית מצותה ומיהו מתוך צריכות׳ בפ׳ התערובות משמע דאיירי בשור הנסקל חי כי התם והא דלא תני חתיכה של חטאת ושל לחם הפנים שנתערבה בחולין דאוסרת בכל שהן כדאיתא בסוף הערל והוי דבר שבמנין ואיסורי הנאה דילמא בקדשי׳ לא מיירי וקצת קשה הא דפריך אי דבר שבמנין חשיב ליתני נמי חתיכה של נבילה לישני הא תנא ליה בפ׳ גיד הנשה ויש לומר דהכי פריך דאי משום דתניא בפ׳ גיד הנשה שבקה אם כן בשר בחלב לא תיתני דאיירי בחתיכה.
אגוזי פרך. על שם שנפרכין כדאמר בפסיקתא בפרשה דיהודה וישראל רבים אחר פ׳ כי תשא על אל גינת אגוז (ש״ה ו) דדריש שנמשלו ישראל לאגוז שיש בו ג׳ מינים של פרך שנפרך מעצמו ויש מפרשין דפרך ובדן מקומות הם.
חולפי תרדין. פי׳ בערוך צלעות של תרדין הן.
קולסי כרוב. כרובים גדולים הן ועלין שלהן.
אף ככרות של בע״ה. אבל של נחתום לא שהן קטנות והא דמשמע בסוף הערל בחתיכה של לחם הפנים בשל חולין לא בטלה שאני לחם הפנים דחמירא טפי וראוי להתכבד כחתיכה ואפה בו את הפת דפ׳ כל הצלמים (דף מט:) צריך לאוקמי בככרות של בע״ה דקתני התם נתערב באחרים כולן אסורות בהנאה ולא הוי כפת דלעיל דתנור שהסיקו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת דההוא לאו בשל בעל הבית דקתני תעלה בא׳ ור׳.
הראוי לערלה ערלה. כגון אגוז ורמון וחביות.
הראוי לכלאי הכרם. כגון חולפות תרדין וקולסי כרוב ודלעת וככרות בירושל׳ (הל׳ ה) דייק אמאי לא תני הראוי לתרומה דתרומה נמי כיון דחשיבה לא בטלי בק״א ומשני דכולן ראויין לתרומה ולא שייך למיתני האי לישנא ועל חנם דייק דהאי ידלקו באחד ומאתים לא שייכי בתרומה ועוד דדילמא לא חשיב הכא אלא דבר שבמנין ואיסורי הנאה כדמשני בשלהי ע״ז.
חֲבִילֵי תִלְתָּן. אֵין חֲבִילָה פְּחוּתָה מֵעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה זִירִים:
נִתְעָרְבוּ בַאֲחֵרִים. גָּרְסִינַן, וְלֹא גָרְסִינַן וַאֲחֵרִים בַּאֲחֵרִים. וְאִי גָרְסִינַן לַהּ צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁנִּתְעָרְבוּ כָּל אוֹתָן אֲחֵרִים בַּאֲחֵרִים, דְּלֹא הֲוֵי אֶלָּא חַד סְפֵקָא, וְאַשְׁמְעִינַן אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא תְּרֵי רֻבֵּי, אֲסִירֵי:
כֻּלָּם יִדָּלֵקוּ. וְהָא דְלֹא אָמְרִינַן יִמָּכְרוּ כֻּלָּן חוּץ מִדְּמֵי אִסּוּר שֶׁבָּהֶן, כִּדְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בְּפֶרֶק [בַּתְרָא] דַּעֲבוֹדָה זָרָה גַּבֵּי יֵין נֶסֶךְ, מִשּׁוּם דְּהָכָא חַיְשִׁינַן בְּכוּלְהוּ שֶׁמָּא יַחֲזֹר הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְיִמְכְּרֶנּוּ לְיִשְׂרָאֵל, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּיֵין נֶסֶךְ דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְהָכִי:
חבילי תלתן – a bundle is not less than twenty-five bunches.
נתערבו באחרים – we have the reading of נתערבו באחרים/they were mixed with other [permitted bunches] but not others with others, but if we had that reading (i.e., אחרים באחרים/others with others), one must say that those others were combined with others that was only one that was doubtful, and it comes to teach us that even though there are two fenugreek, it is prohibited.
כולם ידלקו – and that we don’t say that all of them should be sold except for the value of that [volume] which is prohibited in them, as stated by Rabbi Shimon ben Gamliel in the [concluding] chapter (five) of [Tractate] Avodah Zarah (see Mishnah 10) concerning libation wine because here we are concerned with all of it, lest an idolater return and sell it to an Israelite, what he cannot do with libation wine, for we should not be concerned with this.
מי שהיו לו חבילי תלתן וכו׳. בגמרת יום טוב פליגי ר׳ יוחנן וריש לקיש ר׳ יוחנן אמר את שדרכו לימנות שנינו וריש לקיש אמר כל שדרכו לימנות שנינו ואע״פ שאינו מיוחד לכך ומפ׳ בירושלמי דאין חבילה פחותה מעשרים וחמשה זירין פי׳ קלחין וד׳ מאלו החבילין צריכין להיות כל כך גסין שראוי לעשות בהן מטה שיעור שכיבת אדם אילו היו תבן ומש״ה הוו דרכן לימנות:
נתערבו באחרים. גרסי׳ ולא גרסי׳ ואחרים באחרים כן כתבו התוס׳ בשם ר״ת ז״ל דל״ג לי׳ לא בע״ז ולא בסדר זרעים ע״כ. וכתבוהו בפ׳ כל שעה דף כ״ז ובפ׳ כל הצלמים דף מ״ט ובר״פ התערובות ושם בריש מסכת יום טוב ובפ׳ הנשרפים דף פ׳ וכן פי׳ ר״ע ז״ל והאריך בזה ה״ר שמשון ז״ל. ועיין במ״ש בפ׳ כל הצלמים סימן ט׳:
יעלו בא׳ ומאתים. אם נתערבה חבילה של כלאים בחבילים דהיתרא יעלה ר״ל יסתלק כלומר יתבטל לשון העלות הענן ורש״י ז״ל פי׳ בפ״ק דביצה יעלה אחד מהן וידלק והשאר מותרין וליתא דהא תנן לעיל ר״פ שני הערלה וכלאי הכרם עולין בא׳ ומאתים ואין צריך להרים. הר״ש שירילי״ו ז״ל וכן כתב הר״ש ז״ל:
ידלקו. כתב הר״ב והא דלא אמרינן ימכרו וכו׳ משום דהכא חיישינן בכולהו וכו׳. [*עיין מה שכתבתי במ״ט פ״ג דע״ז לענין מ״ד ה] אכוליה פרקין מהדר לשנויי ונטר ליה עד הכא. וז״ל הר״ש והא דלא אמרי׳ בכל הני דמתני׳ וכו׳ ע״כ. וראיתי בירושלמי מפרש לה אמתניתין קמייתא בגד שצבעו וכו׳. וקצת קשה בעיני דהתם פי׳ הר״ב וכן הרמב״ם. גם בחבורו פט״ז מה׳ מאכלות אסורות. דדוקא בסתם יינם קאמר רשב״ג אבל ביי״נ ממש אין לו תקנה. והשתא מעיקרא לאו קושיא הוא דאיכא למימר דהני דמדאוריי׳ אסירי בהנאה יש להן דין יי״נ ממש [*במ״י פ״ה דע״ז כתבתי תירוץ לזו הקושיא]. והר״ש הקשה וז״ל לא משתמט בכל הנך איסורי דלימא יוליך הנאה לים המלח אלא לענין ע״ז לר״א בסוף כל הצלמים ודכוותיה פסקינן התם. ושמא משום דע״ז תופסת דמיה אע״פ שאינה ניתרת בכך מכל מקום מיחזי טפי כמוליך האיסור לים המלח. ועוד יש לחלק דהתם תנור שהסיקו וכו׳ ונטל כרכר וארג בו וכו׳ שרינן בהולכת הנאה כשנתערב לפי שאין ממשות האיסור בעין ע״כ. [*ולהתירוץ השני מתני׳ ד וה דהכא אינם מתורצים] והר״ב שלא כתב לקושיא זו אפשר משום דסבירא ליה כהרמב״ם שסובר דהא דרשב״ג ודר׳ אליעזר כולה חדא תקנתא היא ואין תקנה להולכה אלא לאחר שמכר ובמכר לא סגי אלא לאחר שיוליך כמו שכתב הכ״מ בפט״ז מהל׳ מאכלות אסורות והשתא בשינויא דארבי שמעון בן גמליאל מתורץ נמי דר׳ אליעזר:
[*נתערבו כו׳. מ״ש הר״ב ואי גרסי׳ וכו׳. עי׳ במה שכתבתי בזה במ״ט פ״ג דע״ז]:
{ט} אַכֻּלֵּיהּ פִּרְקִין מְהַדֵּר לִשְׁנוּיֵי וְנָטַר לֵיהּ עַד הָכָא. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וְכֵן לְשׁוֹן הָרַ״שׁ בְּכֹל הָנֵי דְּמַתְנִיתִין:
טו) מי שהיו לו חבילי תלתן
פענכעל. ואין חבילה פחות מכ״ה גבעולין:
טז) נתערבו באחרים כלם ידלקו
מיהו בחזר ונתערב א׳ מתערובות זה הו״ל ס״ס ובטל. ובש״ס [ביצה ד״ג ב׳] ובשאר דוכתי גרסינן ואם נתערב באחרות ואחרות באחרות כולן אסורות [ועיין תוס׳ שם]. מיהו אנן קי״ל דתערובות הב׳ מותר רק שלא יאכל כולן כאחד דאז ליכא ס״ס [ש״ך י״ד ק״י סק״נ]:
מי שהיו לו חבילי תלתן שלכילאי הכרם – התלתן הוא ממשפחת הקטניות, בעל עלים מורכבים הבנויים שלושה עלעלים (Trigonella Foenum Graecum), ידלקו – תישרפנה החבילות, שהרי הן אסורות בהנאה כדין כלאיים החייבים בשרפה (תמורה פ״ז מ״ה). בלשון זו, ״מי שהיו לו״ וכו׳, ערוכה ההלכה אף במשנת תרומות פ״י מ״ו.
נתערבו1 באחרים – חבילות התלתן של כלאיים נתערבו בחבילות אחרות של היתר (איור 21), כולם ידלקו – החבילות כולן טעונות שרפה. הלכה זו מצוטטת בתלמוד הבבלי, ושם: ״באחרות ואחרות באחרות״ (ביצה ג ע״ב; זבחים עב ע״א). אולם רבנו תם בתשובותיו דחה גרסה זו2, והאריכו בדחייתה הר״ש משנץ והרא״ש. מכל מקום, בעדי הנוסח שבידינו אין הד לגרסה זו.
דברי רבי מאיר – ודבריו מנומקים במשנה הבאה: ״את שדרכו למנות מקדש״, כלומר כל שדרכו להימכר במניין, כיחידות עצמיות, אינו בטל אלא מקדש, כלומר אוסר, את חבילות התלתן כולן. בתלמוד הירושלמי: ״וכמה היא חבילה עשרים וחמשה זירין (קלחים – רש״ס)״ (סג ע״א), ועל פירוש זה מוסיף רבי יונה: ״ארבע מינהן מיטה״3.
וחכמים אומרין יעלו באחד ומאתים – אף חבילות תלתן של כלאי הכרם בטלות באחד ומאתיים. אם הן נתערבבו בחבילות של היתר ויש כנגדן מאתיים של היתר הן בטלות וכולן מותרות. רש״י בפירושו למשנתנו המובאת בביצה (ג ע״ב) מסביר: ״יעלו באחת ומאתים – אם נתערב אחד מהן במאתים של היתר, יעלה אחד מהן וידלק והשאר מותרין״, וכבר כתב רבנו שמשון משנץ כי פירושו זה הוא בניגוד לדברים מפורשים במשנת ערלה פ״ב מ״א שתרומה, תרומת מעשר של דמאי, חלה וביכורים עולים באחד ומאה ״וצריך להרים״, מפני ״גזל השבט״, אבל ערלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתיים ״ואין צריך להרים״, כי האיסור בטל, ואין אדם ניזוק מביטול האיסור בניגוד לתרומה, חלה וביכורים4. ברם, אנו ראינו בפירושנו כי הדברים מורכבים יותר ותלויים במחלוקת רבי אליעזר וחכמים. מכל מקום, המשנה אינה מדגישה את הרכיב ״צריך להרים״, וייתכן שהיא סבורה שאין בכך צורך כדברי המשנה לעיל (פ״ב מ״א), או כדעת חכמים במשנת תרומה (פ״ה מ״ד-מ״ה).
1. בכתב היד בטעות ״ניתבערו״.
2. ספר הישר, חלק השאלות והתשובות, סימן עג ב וסימן עד ב, עמ׳ 170-169, וראו תוספות לזבחים עב ע״א ד״ה ״נתערבו״, וראו מלאכת שלמה.
3. כל כך גסים שראוי לעשות בהם שכיבת אדם אילו היו תבן (רבי שלמה סירליאו). פירוש זה לחבילי תלתן מופיע אף בתלמוד ירושלמי (תרומות פ״י מ״ו, מז ע״ב) בשם רבי יוחנן.
4. ראו בביאורנו לאותה משנה.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ז) שֶׁהָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לִמָּנוֹת, מְקַדֵּשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ אֶלָּא שִׁשָּׁה דְבָרִים בִּלְבָד. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שִׁבְעָה. וְאֵלּוּ הֵם, אֱגוֹזֵי פֶרֶךְ, רִמּוֹנֵי בָדָן, וְחָבִיּוֹת סְתוּמוֹת, וְחֻלְפוֹת תְּרָדִין, וְקֻלְסֵי כְרוּב, וּדְלַעַת יְוָנִית. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף כִּכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. הָרָאוּי לְעָרְלָה, עָרְלָה. לְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, כִּלְאֵי הַכָּרֶם.
Since Rebbi Meïr said, anything counted1 sanctifies2; but the Sages say only six things sanctify; Rebbi Aqiba says seven. They are: Breakable walnuts3 and pomegranates from Badan4, sealed amphoras5, beet roots6, heads of cabbage7, and Greek gourd. Rebbi Aqiba says, also non-commercial loaves8. This refers to ‘orlah and vineyard kilaim, as the case may be9.
1. I. e., sold by the piece.
2. Makes all usufruct forbidden in the most minute amount.
3. According to Pesiqta Rabbati#11 (ed. M. Friedmann, Wien 1880, p. 42b) there are three kinds of walnuts: Those with breakable shells (which do not need a nutcracker), normal ones, and those with extra hard shells.
4. From Wadi Badya, between Nablus and Damieh.
5. Of wine.
6. The Gaonic commentary to Uqeẓin 1:4 according to J. N. Epstein defines as spines of beet greens; he reads the Arabic definition as a gloss אלצלעא אלסִלק; the traditional reading is אצל אלסלק “beet root”. Meïri (Beẓah, ed. Lange-Schlesinger, Jerusalem 1965, p. 22) explains as: “A kind of beet which is not smooth but somewhat hairy, which is rough to the touch and very red; the expression חלפי comes from Alfalfa.”
7. According to I. Löw, this is a double Latin-Hebrew expression caulis כרוב.
8. Bread baked at home; not baked in large series.
9. The first three items may be ‘orlah, the last four may be forbidden as vineyard kilaim.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ז] שֶׁהָיָה רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִמָּנוֹת, מְקַדֵּשׁ.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוּ מְקַדֵּשׁ אֶלָּא שִׁשָּׁה דְבָרִים.
רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: שִׁבְעָה.
[ח] אֵלּוּ הֵן: אֱגוֹזֵי פְרָךְ, וְרִמּוֹנֵי בָדָן, חָבִיּוֹת סְתוּמוֹת, וְחוֹלְפוֹת תְּרָדִים, וְקָלְסֵי אֶכְרוּב, וְדַלַּעַת יְוָנִית.
רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: אַף כִּכָּרוֹת שֶׁלְּבַעַל הַבַּיִת.
הָרָאוּי לָעָרְלָה, עָרְלָה, וּלְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, כִּלְאֵי הַכֶּרֶם.א
א. בכ״י: כרם
את שדרכו למנות מקדש – ענינו שלא נאמר יעלה באחד ומאתים אלא כשנתערבו מה שאין דרכו להמנות כגון שנתערבו חטים של כלאי הכרם בחטים של חולין או יין של ערלה ביין של חולין אבל מה שדרכו להמנות כגון חבילי תלתן אפילו נתערבה חבילה אחת באלף ישרף הכל וזהו ענין תקדש שנאמר (דברים כב) פן תקדש המלאה וענינו השרפה כמו שבארנו וחכ״א כי ששה דברים הם בלבד שנאמר בהם תקדש ולא תעלה באחד ומאתים והוסיף ר׳ עקיבא השביעי והוא ימנה אותן לקמן ואין הל׳ כר״מ:
פרך ובדן שמות מקומות ידועות:
וחולפות תרדין – ר״ל מה שמחליפות וצומחות:
וקולסי כרוב – עיקר הכרוב ר״ל הגדל מהם:
ודלעת יונית – גם כן ידוע כי כל אלו הם אצלם ידועות ומנויות כל אחד ואחד בפני עצמו והיו מיוחדות בשבח על כל שאר הפירות והירקות שהיו מאותו המין ולפיכך לא היו נמכרים אלא בחשבון וכל אדם היה מקפיד עליהם וזולתם ממינם היו נמכרים באומד ולא היו נמכרים א׳ א׳ אלא הרבה ביחד:
הראוי לערלה ערלה והם אגוזי פרך רמוני בדן וחביות סתומות והראוי לכלאי הכרם הארבע הנשארות וחביות סתומות לפי שהערלה אינו נוהג אלא באילן בלבד *ואין הלכה כר״ע:
שֶׁדַּרְכּוֹ לִמָּנוֹת. שֶׁאֵין אָדָם מוֹכְרוֹ אֶלָּא בְּמִנְיָן מִפְּנֵי חֲשִׁיבוּתוֹ:
פֶּרֶךְ וּבָדָן. שְׁמוֹת מְקוֹמוֹת הֵן. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי אֱגוֹזֵי פֶרֶךְ, אֱגוֹזִים שֶׁקְּלִפָּתָן רַכָּה וְנִפְרָכִין:
חֻלְפֵי תְּרָדִין. עָלִין מִצַּלְעוֹת הַתְּרָדִין:
קֻלְסֵי כְרוּב. קִלְחֵי כְרוּב שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם גְּדוֹלִים וְטוֹבִים:
שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. שֶׁהֵן גְּדוֹלִים, אֲבָל שֶׁל נַחְתּוֹם קְטַנִּים הֵן:
הָרָאוּי לְעָרְלָה. כְּגוֹן אֱגוֹזִים וְרִמּוֹנִים וְחָבִיּוֹת סְתוּמוֹת:
וְהָרָאוּי לְכִלְאֵי הַכֶּרֶם. כְּגוֹן חֻלְפֵי תְּרָדִין וְקֻלְסֵי כְרוּב וּדְלַעַת יְוָנִית. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר וְלֹא כְרַבִּי עֲקִיבָא:
שדרכו למנות – for a person does not sell them other than by number, because of their importance.
פרך ובדן – these are names of places. But I heard that the nuts of Perekh are nuts whose husks/rinds are soft and peeled.
חלפי תרדין – leaves from the side of the species of beet.
קלסי כרוב – cabbage stalks in the Land of Israel which are large and good.
של בעה"ב – which are large but of small bakers.
הראוי לערלה – such as nuts and pomegranates and closed (earthen) wine jugs.
הראוי לכלאי הכרם – such as beet shoots and cabbage stalks and Greek gourds, but the Halakha is not according to Rabbi Meir nor according to Rabbi Akiva.
שהי׳ ר״מ אומר את שדרכו להמנות וכו׳. כלומר להכי א״ר מאיר כולן ידלקו ולית להו בטול ותקנה משום שהי׳ ר״מ אומר הואיל ודרכן לימנות אין בטלין ומקדשין לאסור כל המתערבין בהן:
וחכמים אומרים. כל פירות שבעולם בטלין חוץ מששה דברים הללו שהן חשובין מאד. פרך אגוזים חשובין מאד שנפרכין ביד כדאמרינן בפסיקתא אחר פרשת כי תשא על אל גנת אגוז דדריש שנמשלו ישראל לאגוז שיש בו שלשה מינים יש לו פרך שנפרך מעצמו ה״ר שמשון ז״ל. חביות סתומות מלאות מיין של ערלה או מיין של כלאי הכרם. חלפות תרדים כלומר חבילין של חלפות תרדין וכן קלחי כרוב ותני לי׳ ברישא לגלויי אסיפא ואית דגרסי קולסי כרוב והן מיני כרוב שיש להם ראש עגול כראש של אדם תרגום וכובע נחשת וקולסא דנחשא. ככרות של בעל הבית דחשובין הן חדא דסלתו מנופה הרבה מה שא״כ בנחתום דאין סלתו מנופה כ״כ ועוד דאינם גדולות כ״כ. וכתוב בספר אגודה וחתיכה של לחם הפנים אע״ג דאינה שלימה כיון דסלת נקייה היא חשיבא ראוי׳ להתכבד לפני האורחין ע״כ. ואיתה בה״ר שמשון ז״ל. ירוש׳ ר׳ יוחנן וריש לקיש חד אמר לדברי ר״מ עשרה דברים מקדשין וחרינא אמר לדברי ר״מ כל הדברים מקדשין וכתב הר״ש שירילי״ו ז״ל ונראה דתסתיים דר׳ יוחנן הוא דאמר עשרה דברים דר׳ יוחנן אמר בגמרא דילן את שדרכו לימנות שנינו דבר שהוא מיוחד לימנות אבל חתיכה ועגול פעמים שהן נמכרין באומד ובפ׳ המפריש סתם לן תנא כמ״ד דוקא את שדרכו לימנות מקדש ופום מתבטל במאה פומין וריש לקיש דאמר התם כל שדרכו לימנות הוא דאמר דלר״מ כל הדברים מקדשין וקשה לר״י דהא תנן בפ׳ בתרא דע״ז ואלו אסורין ואוסרין בכל שהן יין נסך וע״ז ועורות לבובין ואמרינן התם דההוא תנא תרתי אית לי׳ דבר שבמנין ואיסורי הנאה ופריך עלה וליתני אגוזי פרך וכו׳ ומשני הא תני לי׳ התם אלמא דאיכא כל הני מלבד הני דמתני׳ והיכי קאמר ר׳ יוחנן עשרה דברים ותירץ ז״ל דהכא לא חשיב ר׳ יוחנן אלא אותן השנויין כאן במסכת ערלה ואכתי איכא טובא ואינו נכון אלא דההוא תנא סבר דאין פדיון לע״ז ואנן קיימא לן דיש פדיון לע״ז כדאיתא התם הלכך הנהו אינם מקדשין כמו הני ור׳ יוחנן אליבא דהלכתא קאמר ושור הנסקל ועגלה ערופה דעדיפא מינה קתני דסיט של צמר חשיב כ״ש בעל חי גופי׳ עכ״ל ז״ל:
אגוזי פרך. ירושלמי הא שקדי פרך אף על גב דגסין הן לא חשיבי כאגוזי פרך:
וחביות סתומות. דוקא חביות סתומות אבל לא קיתונות סתומות שהן קטנים ולא הוי דבר שבמנין הכי מוכח מהר״ן ז״ל פ׳ בתרא דע״ז דף שפ״ז ע״א. ובירושלמי מתני׳ בסתומה בין הסתומות דכולהו חשיבי אבל סתומה בין הפתוחות ונפתחה [הגהה פי׳ ואין מכירין אותה כיון דנפתחה יש לה בטול ואזדא חשיבותה:] או פתוחה בין הסתומות ונסתמה צריכין שיעור אחר כלומר ובטלות בא׳ ומאתים והתם מפ׳ היאך אפשר לפתוחה אצל הסתומות להתערב דאי הדר וסתמה הדרא לחשיבותה ומשני בפתוחה אצל חנוני שהיא כסתומה אצל בעל הבית שהמגופה שלה אינה אדוקה ומחוברת בפיה אלא רפופה ומונחת על פיה דלגבי חנוני חשיבא פתוחה דאזיל ריח היין ולגבי בעל הבית חשיבא סתומה בין הסתומות שכל חביות הבעל הבית רפופות וכגון שחזר בעל הבית ונטלה מביתו של חנוני:
בפי׳ ר״ע ז״ל נראה שצ״ל חלפות תרדים צלעות של תרדים הם ע״כ:
קולסי הכרוב. כרובים גדולים הן עלין שלהן הר״ש ז״ל אבל הרמב״ם ז״ל פי׳ חלפות תרדים ר״ל מה שמחליפות וצומחות וקולסי כרוב עיקר הכרוב ר״ל הגדל מהן ע״כ:
ר׳ עקיבא אומר אף ככרות וכו׳. ובירושלמי ר׳ יונה בעי ולמה לא תני הראוי לתרומה תרומה ומשני א״ל ר׳ יוסי תרומה נוהגת בכל בין בירק בין באילן ולא מצי למתני בהו הראוי לתרומה דליכא דאינו ראוי אבל ערלה לא שייכא אלא באילן וכלאי הכרם לא שייכא אלא בתבואה וירק וכתבו התוס׳ ז״ל בזבחים ר״פ התערובות דף ע״ב ובפ׳ הערל דף פ״א ונראה שיש עוד לתרץ משום דקתני ידלקו וכו׳ וכן פירש ה״ר שמשון ז״ל והאריך יותר מדאי ע״ש וקצת דבריו ז״ל כתבתים שם פ׳ בתרא דע״ז בשם התוספות ז״ל. וכתב עליהם ה״ר שלמה שירילי״ו ז״ל התירוץ הראשון אינו כלום דהני ז׳ דברים לענין קדוש מתניין ולא לענין עליי׳ א״כ ליתני תרומה גם התירוץ השני אינו נכון דיותר טוב לתרץ דלא ליפלוג אתנא דגיד הנשה דתנן התם וכן חתיכת נבלה דאינה בטלה באלף וההיא לאו איסורי הנאה היא אבל קשה אמאי לא תני שור הנסקל ועגלה ערופה וצריך לומר דלא פריך דליתני אלא מה ששנוי בפירקין דלעיל דמיירי בהן ואזיל דהיינו תלת איסורי ערלה וכלאי הכרם ותרומה ועוד דמלת מקדשין קתני ולא תני אוסרין כדתנן בע״ז והיינו משום דלמדו מדכתיב גבי כלאי הכרם תקדש מקדשו ממנו דאם חזר ונפל לתוכו מקדשו וא״כ ליתני תרומה דמינה גמרי ולהכי שני תלמודא שפיר ועוד דאמרי׳ בפרק התערובות ואיתה נמי בירושלמי לקמן דדינא דחביות סתומות שייכא בתרומה הלכך אקשי שפיר ומשני שפיר עכ״ל ז״ל:
בסוף פי׳ ר״ע ז״ל נראה שצריך להגי׳ ודלעת יונית ואין הלכה כר׳ מאיר והלכה כר׳ עקיבא שהרי כן פסק הרמב״ם ז״ל בפט״ז מה׳ מ״א וכן ג״כ פסק ר״ע ז״ל עצמו במתני׳ דבסמוך אע״ג דכאן בפי׳ המשנה פסק הרמב״ם ז״ל דלא כר׳ עקיבא מ״מ על סתם מתני׳ דבסמוך כתב הוא עצמו ז״ל שבאר התלמוד דההוא סתם כר׳ עקיבא והוי מחלוקת ואח״כ סתם:
מקדש. שנא׳ (דברים כב) פן תקדש המלאה. וענינו השרפה כמו שבארנו. הרמב״ם:
[*רמוני בדן. גם לר״מ הוזכרו כדתנן במ״ה פי״ז דכלים. ועי׳ בפי׳ הר״ב במ״ה דעשרה דברים וכו׳]:
חלפי תרדין פי׳ הר״ב עלין כו׳. וז״ל הערוך עלין והצלעות של תרדין. ובמ״ד פ״ק דעוקצין מפרש הר״ב בענין אחר:
[*הראוי לערלה ערלה וכו׳. כתב הר״ש בירושל׳ דייק אמאי לא תני הראוי לתרומה דתרומה נמי כיון דחשיבא לא בטלי באחד ומאה ומשני כולן ראוין לתרומה ולא שייך למתני האי לישנא. ועל חנם דייק. דהאי ידלקו באחד ומאתים לא שייכי בתרומה. ועוד דדלמא לא חשיב הכא אלא דבר שבמנין ואיסורי הנאה כדמשני בשלהי ע״ז עכ״ל. וכלומר דמתני׳ דהכא אינה אלא פירושא דמשנה דלעיל שנשנית שם פלוגתא דרבי מאיר וחכמים. דרבי מאיר אומר ידלקו וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים ובתרומה דליק׳ לא שייכא שיכול לאכלה. וגם לא שייך בא׳ ומאתים [דתרומה] עולה באחד ומאה. ובסדר משנה בירוש׳ גרס במ״ו דלעיל הראוי לערלה וכו׳. ואהתם אתמר נמי דירושלמי שכתב הר״ש]:
לכלאי הכרם. הר״ב לא חשיב לחביות סתומות. וכן הר״ש. אבל הרמב״ם חשיב להו. וכן נראה:
רבי עקיבא אומר. פסק הר״ב דלא כר׳ עקיבא. וכן הרמב״ם ועיין במשנה דלקמן ומה שכתבתי שם:
{י} מְקַדֵּשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (דְּבָרִים כב) פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְּלֵאָה, וְעִנְיָנוֹ הַשְּׂרֵפָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הָרַ״מ:
{יא} עָלִין וְהַצְּלָעוֹת שֶׁל תְּרָדִין. לְשׁוֹן הֶעָרוּךְ:
{יב} הָרָאוּי לְעָרְלָה עָרְלָה. כָּתַב הָרַ״שׁ, בַּיְרוּשַׁלְמִי דִּיֵּק אַמַּאי לֹא תָנֵי הָרָאוּי לִתְרוּמָה, דִּתְרוּמָה נַמִּי כֵּיוָן דַּחֲשִׁיבֵי לֹא בָטְלֵי בְּמֵאָה וְאֶחָד, וּמְשָׁנֵי כֻּלָּן רְאוּיִין לִתְרוּמָה, וְלֹא שַׁיָּךְ לְמִתְנֵי הַאי לִישָׁנָא. וְעַיֵּן עוֹד בְּתוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{יג} לְכִלְאֵי הַכֶּרֶם. הָרַ״ב לֹא חָשֵׁיב לְחָבִיּוֹת סְתוּמוֹת. אֲבָל הָרַ״מ חָשֵׁיב לְהוּ. וְכֵן נִרְאֶה. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
יז) שהיה רבי מאיר אומר את שדרכו למנות
שברוב פעמים מוכרין אותן במנין מפני חשיבותן [זהו דעת ר׳ יוחנן ביצה ד״ג ב׳ וכן משמע לע״ד מדלא קאמר שאין מוכרין אותו אלא במנין וגם בל״ז בכל דוכתא אזלינן בתר רובא]:
יח) מקדש
חייב לשרוף כל התערובות וחבילין נמי דרכן למנות:
יט) וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד
דאלו חשיבי ביותר:
כ) ואלו הם אגוזי פרך
י״א קראך מאנדלן וי״א קאקוסניססע:
כא) רמוני בדן
שם מקום:
כב) וחולפות תרדין
עלים וצלעות של ווייסקאהל:
כג) וקולסי כרוב
קרויט שטוידע שבא״י שהם גדולים וטובים בטעם:
כד) ודלעת יונית
מעלאנע שבארץ יון:
כה) רבי עקיבא אומר אף ככרות של בעל הבית
דמתוך שהן שלו מתקנם יפה יותר מהנחתום:
כו) הראוי לערלה ערלה
ר״ל בו׳ המנויין יש מהן דשייכן בערלה כגדולי אילן דין התערובות כערלה:
כז) לכלאי הכרם כלאי הכרם
דמיני ירקות שבששה הנ״ל דין התערובות ככלאי כרם:
משנתנו היא המשכה של המשנה שלפניה. היא מבארת את יסוד מחלוקתם של רבי מאיר וחכמים. למעשה זו המשנה הבסיסית שעליה בנויות כל המשניות הקודמות שבפרק.
שהיה רבי מאיר אומר את שדרכו להימנות – את שדרכו להימכר במניין, כגון חבילי תלתן שנזכרו במשנה הקודמת, מקדש – אוסר את כל התערובת ואינו בטל בכל כמות שהיא, אם של כלאי הכרם כחבילות תלתן שנזכרו במשנה הקודמת ואם של ערלה כפי שנזכרים בהמשך דברי המשנה. הנוסח בכ״י קופמן הוא ״להימנות״, וכן בכתב יד ליידן (ל) וקטע גניזה אחד (ג3). בנוסחאות אחדות: ״לימנות״; בדפוסים: ״למנות״. המינוח בתלמוד הבבלי הוא ״דבר שבמנין״, והוא ניסוח אחר למונח התנאי.
בשלוש סוגיות בתלמוד הבבלי מובאת משנתנו בצירוף מחלוקת אמוראים לפירושה: ״דתנן מי שהיו לו חבילי תלתן... שהיה רבי מאיר אומר את שדרכו למנות מקדש וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד... ואתמר עלה רבי יוחנן אמר את שדרכו למנות שנינו, ורבי שמעון בן לקיש אמר כל שדרכו למנות שנינו״ (ביצה ג ע״ב; זבחים עב ע״א-ע״ב), ובלשון אחר ביבמות: ״אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש... מי סברת כל שדרכו לימנות שנינו? את שדרכו לימנות שנינו. מאי היא דתנן... שהיה רבי מאיר אומר כל שדרכו לימנות מקדש... רבי יוחנן סבר את שדרכו לימנות שנינו וריש לקיש סבר כל שדרכו לימנות שנינו״ (פא ע״א-ע״ב). ״כך שנינו״ או רק ״שנינו״ אין פירושו ״אנו שונים כך במשנה״, אלא ״אנו מפרשים כך את משנתנו״. את הלשון ״את ש״, הכתובה בכל ספרי המשנה, פירש ריש לקיש כמו ״כל ש״, כלומר אלו דוגמאות בלבד, ורבי יוחנן פירשה כייחוס פעול רגיל: ״זה ש״, אלו המנויים בפרקנו מ״א-מ״ב-מ״ו-מ״ז, עשרה דברים ולא יותר, כפי שנראה להלן1.
גם מסוגיית הירושלמי עולה שאמנם כך צריך לפרש את המחלוקת שבין רבי יוחנן וריש לקיש: ״רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, חד אמר דברי רבי מאיר עשרה דברים מקדשין, וחרנה אמר דברי רבי מאיר כל הדברים מקדשין״ (סג סע״א). הם אינם חלוקים בנוסח המשנה ובהגהתו, אלא בהבנת דברי המשנה.
מחלוקת רבי מאיר וחכמים מה אינו בטל ברוב
וחכמים אומרין אינו מקדש אלא ששה דברים – במקצת ספרים, בדפוסים ובעדי נוסח משניים נוסף: ״בלבד״. חכמים סבורים שאין מקדשים את כל התערובת אלא שישה דברים שהמשנה מונה להלן, וכל האחרים עולים ומתבטלים באחד ומאתיים.
רבי עקיבה אומר שבעה – דברים הם המקדשים את תערובתם בכל שהוא ואינם בטלים בשיעור הנקוב לכלאיים וערלה.
במסחר שבתקופת המשנה והתלמוד היו כמה שיטות מכירה: באומדנה, במידה, במשקל ובמניין. באומדנה נמכרו דברים מעוטי ערך ובמניין היקרים ביותר, על כן אין אלו מתבטלים גם אם נפלו לרוב. הדוגמאות להלן כוללות גם מוצרים שאינם יקרים כחבילות תלתן, אך בגלל עצם העובדה שזו חבילה היא נחשבת לדבר שבמניין. כך, למשל, אנו שומעים גם שכדים סתומים אינם בטלים ברוב (להלן). אם כן, לא רק המחיר קובע אלא גם האריזה ההופכת מוצר למשהו שלם.
אילו הן אגוזי פרך – יש ממפרשי המשנה שמסבירים שהאגוז נקרא כך משום טיבו, שקליפתו רכה: ״של פרך שהוא נפרך מעצמו״ (שיר השירים רבה, פ״ו יא), ויש שמפרשים שנקרא כך על שם מקומו, ״פרך״, היא בית פוריך שבקצה הצפוני של מחוז עקרבה בארץ שומרון. קרוב להניח כי הכוונה לשם מקום, כמו ״רימוני בדן״ שנזכרים בהמשך, וכדברי הרמב״ם בפירושו: ״שמות מקומות״. בית פוריך הייתה מרכז שומרוני, אך נראה שאגוזי המקום ידועים היו בכל הארץ. יהא מקור השם אשר יהא, ודאי שהיו אלו אגוזים יקרים במיוחד. כדברי המדרש: ״גוי אחד היה בעירנו, ועשה סעודה לכל זקני העיר וזימנני עמהם. והביא לפנינו מכל מה שברא הקב״ה מששת ימי בראשית, ולא היה שולחנו חסר אלא אגוזי פרך בלבד. מה עשה, נטל את הטבלה מלפנינו שהיתה יפה בששה ככר כסף, ושברה״2. כאן אגוזי פרך הם דוגמה למאכל נדיר ויקר שאין הנאת העולם הזה בלעדיו.
רימוני בדן – הרימונים מן בדן. אף היא בארץ שומרון, בצפון מזרחו של תחום ניאפוליס בראש ואדי פארעה, דרומית-מזרחית לטרלוסה. ההלכה על רימוני בדן היא הלכה קדומה, ובמשנת כלים מזכירהּ רבי מאיר כהלכה ידועה בבית המדרש: ״הרמון שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינוני, ולמה הוזכרו רמוני בדאן, שיהו מקדשין כל שהן, דברי רבי מאיר״ (פי״ז מ״ה). שרימוני בדאן מקדשין כל שהן אינה רק דעת רבי מאיר, זו גם דעתם של חכמים. רבי מאיר אומר שרימוני בדאן הוזכרו מחמת ההלכה שהם מקדשים בכל שיעור שהוא, כשנוי במשנתנו. בהמשך אותה משנה חולק רבי יוסי על רבי מאיר ואומר: ״לא הוזכרו רימוני בדאן וחצירי גבע אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום״ כדרכם של כל הפרות הבאים מארץ הכותים, אשר לדעתו חייבים במעשרות והכותים ודאי לא עשרום (משנה דמאי פ״ה מ״ט). מדברי רבי יוסי אנו למדים בדרך של ודאי כי רימוני בדאן נקראים על שם מקומם בארץ הכותים. בתוספתא כלים מבואר: ״לא הוזכרו רימוני באדן וחצר גבע של בית הכותים אלא שמתעשרין בודאי בכל מקום״ (בבא מציעא פ״ו ה״י, עמ׳ 585). כפי שהערנו פעמים רבות, הביטויים ״למה אמרו״, ״למה נזכרו״, ״זהו שאמרו״ וכיוצא באלו הם ציטוטים של הלכה קדומה. במקרה זה הציטוט היה ידוע, אך נחלקו תנאי דור אושא בשאלה לשם מה הובא.
חביות סתומות – חביות מלאות יין של ערלה או כלאי הכרם, וסתומות. לא נאמר במקורות כי החביות מלאות ביין, אך לרוב ממלאים את החבית ביין וחבית סתומה יש להניח שהיא מלאה ביין3.
וחולפות תרדים – תרד הוא סלק, כפי שמפרש-מתרגם רב חסדא (בבלי עירובין כט ע״א). בפירוש הגאונים לסדר טהרות: ״חילפות תרדין פ׳ (פירוש) אצלע אל סלק״ (למשנת עוקצין פ״א מ״ד, עמ׳ 139), ובערוך: ״יש שאומרין הן העלים והצלעות של התרדין״ (ערך חלף ג, כ״ג עמ׳ 409). בתוספתא תרומות חולק רבי יהודה בן בבא על הלכה זו שבמשנתנו: ״אמר רבי יהודה בן בבא אני אחד מן הראויין להורות שאם יבאו לידי חילפות תרדין אומר אני שעלו באחד ומאה. ולא עוד אלא שבית דין צריכין למנות על כולן שיעלו באחד ומאה״ (פ״ה ה״י). קרוב להניח שבדברי רבי יהודה בן בבא שמן הראוי שבית דין צריכין לימנות ״על כולן״ הכוונה לדברים האחרים שמשנתנו מונה שאינם עולים ומתבטלים באחד ומאה בתרומה או באחד ומאתיים בערלה ובכלאי הכרם, אלא מקדשים בכל שהן. רבי יהודה בן בבא, בן דור יבנה, מתייחס לקיומה של הרשימה שבמשנתנו או לרשימה מעינה.
וקולסי אכרוב – אכרוב באל״ף, צורה לשונית המצויה אף במקרא (אזרוע, אצעדה וכיוצא באלה)⁠4. כך כמעט בכל הנוסחאות העיקריות, ובדפוסים: ״כרוב״. ״קולסי״ הוא הנוסח בנוסחאות הטובות5 ובדפוסים ״קלחי״, והוא פירוש המילה ״קולסי״ מן היוונית κουλόσ – גזע, קלח. בלטינית נקרא הכרוב kaulis. בתשובות הגאונים הרכבי: ״פתרון קולסא בדי תרדין ובדי כרוב שמהן עלין יוצאין ונקרא בלשון הזה קולסי כרוב וקולסי תרדין״ (סימן לג, עמ׳ 13)⁠6 (איור 22).
הכרוב, או האכרוב, הוא הכרוב של ימינו. הכרוב הוא ירק עלים, כמו החסה, והשורשים אינם חלק מהפרי ואינם נחוצים. לפני הכנסת הכרוב לסיר הבישול מסירים את השורשים בחיתוך. עורך המשנה מנה את הירק, ואת שמו הלטיני, כמעין תרגום קדום שהשתקע במשנה עצמה. הכרוב נחשב כנראה למוצר יקר ונדיר, ומכל מקום בכמה הלכות הכרוב הוא חריג. כך, למשל, הוא חריג בדין ספיחי שביעית7 ונזכר במפורט בפני עצמו בהלכות רבות, עם זאת איננו יודעים להסביר את ייחודו.
מעניין שתרדין וכרוב נמנים יחדיו במסכת עוקצין כמינים שאינם אוכל ממש (משנה עוקצין פ״א מ״ד; בבלי, ברכות מד ע״ב, ועוד), אם כן שני אלו דרכם להופיע יחדיו, אף ששם ההקשר שונה לחלוטין.
ודלעת יוונית – היא הקרא או דלעת הבקבוק, ולא הדלעת עצמה הקרויה בימינו בשם הכללי ״דלעת״. בירושלמי למשנתנו (סג ע״ב) מובא בשם רבי יוחנן: ״אילין קירייא וקרוותא דאנן אכלין דלעת יוונית אינון״. הדלעת גדולה ביותר, ולכן נמכרה במניין ולא במשקל (איור 23).
רבי עקיבה אומר אף כיכרות שלבעל הבית – הם הדבר השביעי אשר רבי עקיבא הוסיף לששת הדברים שנמנו במשנה. לא נתפרש במקורות במה ייחודן וחשיבותן של כיכרות בעל הבית. מפרשי המשנה מסבירים שכיכר בעלי בתים הייתה גדולה ושל נחתום קטנה (ר״ש, מלאכת שלמה ועוד). ייתכן שלהסבר זה שורשים רֵאליים, אך אין בידינו עדויות שתוכלנה לתמוך בו. אולי הן היו משובחות יותר, ואולי הייתה צורתן שונה ומיוחדת להן. אף בהלכות השבת אבדה מצינו ש״ככרות של בעל הבית״ נמנות בין הדברים שחייבים להכריז עליהם (משנה בבא מציעא פ״ב מ״ב), ומסתבר כי לכיכר של בעל בית יש ייחוד וסימנים משלה. כיכרות הנחתום יוצרו בייצור המוני ולפיכך אין בהן סימן והן נמכרות במשקל. מובן שכיכרות בעל הבית, בגלל ייחודן, אינן עולות במניין.
הראוי לעורלה עורלה – בין הדברים שמנתה המשנה יש שנוהג בהם דין ערלה והם האגוזים, הרימונים והחביות הסתומות, והם אוסרים את תערובתם משום איסור ערלה, ולכלאי הכרם כלאי הכרם – ויש בין הדברים שנמנו במשנה שאין בהם איסור ערלה אלא איסור כלאיים והם חולפות התרדים, קולסי האכרוב והדלעת היוונית, ולדעת רבי עקיבא אף כיכרות של בעל הבית. בירקות ותבואה לא ייתכן איסור ערלה אבל ייתכן שהם אסורים מחמת גידולם בכלאיים, ותערובתם אוסרת משום כלאיים. רק חביות היין הסתומות ראויות גם לערלה וגם לכלאי הכרם. הירושלמי שואל מדוע נזכרים רק ערלה וכלאיים ולא גם הראוי לתרומה (סג ע״ב), ומתרץ בדרכו, וכפשוטה הרשימה אינה מלאה והפרק מתמקד במצוות (איסורים) אלו, ולא באחרים.
ברשימה שישה מרכיבים או שבעה (בתוספת כיכרות של בעל הבית), ולרבי מאיר עוד שלושה, והם: 1. בגד, הנזכר במשנה א; 2. תנור, הנזכר במשנה ה; 3. חבילי תלתן, הנזכרים במשנה ו. מי שמונה את הכיכרות ברשימה יש לו עשרה, ומי שאינו מונה מצרף לרשימה את: 4. הצובע את השק, הנזכר במשנה ג. בעל מלאכת שלמה למשנה ג מונה את דין הבגד (מ״א), האורג מלוא הסיט והצובע בקליפי ערלה (משניות ב-ג), מוקדשין (משנה ג) וחבילי תלתן (משנה ו). העדפנו לראות בדין תנור את הדוגמה לדברי רבי מאיר, משום שאריגה אינה בבחינת דבר שבמניין, אלא סיבה אחרת והיא חשיבות הצבע והשפעתו, שהם בבחינת מקבילה ל״נותן טעם״ שבדיני תערובת מאכלים.
במשנת כלים שנינו: ״ולמה הוזכרו רמוני בדאן? שיהו מקדשין כל שהן, דברי רבי מאיר. רבי יוחנן בן נורי אומר: לשער בהן את הכלים. רבי עקיבא אומר: לכך ולכך הוזכרו, לשער בהן את הכלים ויהיו מקדשין כל שהן. אמר רבי יוסי8: לא הוזכרו רמוני בדאן וחצירי גבע אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום״ (פי״ז מ״ה). התוספתא מוסיפה על כך: ״אמר רבי יהודה לא הוזכרו רימוני באדן וחצר גבע של בית הכותים אלא שמתעשרין בודאי בכל מקום״ (כלים בבא מציעא פ״ו ה״י, עמ׳ 585). גבע זו היא ג׳בָע שבצפון השומרון.
משנת כלים היא מסורת שונה ממשנתנו, אם כי קרובה לה. משנתנו כרבי מאיר בכלים, בכך שהרשימה עוסקת בדברים המקדשים. אלא שאצלנו רבי מאיר אומר שכל דבר שבמניין מקדש, ואילו במשנת כלים הוא זה המוסר את דברי חכמים כאן. רבי יוחנן בן נורי חולק על משנתנו ולדבריו הרשימה איננה קשורה לדבר שבמניין אלא לקביעת השיעורים, נושא הנדון במסכת כלים ובעיקר בפרק יז שם. לרבי יהודה (יוסי) רשימה אחרת של מקומות שומרוניים והיא דומה במקצת לרשימה שלנו (משנת ערלה), אך הדמיון מקרי. מבין הסעיפים ברשימה של מסכתנו רק חלקם מתאימים ״לכך ולכך״, כלומר גם לשער בהם את הכלים. כך, למשל, אגוזי פרך עשויים להתאים לשיעור אתרוג כאגוז (משנה סוכה פ״ג מ״ז); שיעור הוצאת ״מוכין״ בשבת (תוספתא שבת פ״ט ה״ו); שיעור אבן כדי לקנח בה לאחר עשיית צרכים (ירושלמי שבת פ״ח ה״ז, יא ע״ג; בבלי, פא ע״א) ועוד. כיכרות של בעל הבית מתאימים לשער בהם את סלי הפת (משנה כלים פי״ז מ״ג). בדוחק ניתן לומר שגם רימוני בדאן מתאימים לשיעור כרימון (כלים פי״ז מ״א ואילך). ברם, המשנה שם (פי״ז מ״ה) קבעה שמדובר ברימון בינוני, והמשיכה ״ולמה הוזכרו רמוני בדאן״. אמנם רבי יוחנן בן נורי אומר שהוזכרו לשער בהם את הכלים, אבל רימון בדאן הוא כנראה רימון גדול ויפה ואיננו רימון בינוני, ולכן איננו מתאים כדוגמה לתיאור השיעור של גודל החור בכלי. המשך הרשימה שבמשנתנו – חביות סתומות, חולפות תרדים, קולסי אכרוב ודלעת יוונית – מתאימים רק למשנת ערלה (רבי מאיר במשנת כלים).
הרשימה של רבי יוסי איננה מתאימה למשנת ערלה, שכן חציר ודאי אינו דבר שבמניין, וכן לא למשנת כלים, שהרי לא סביר שמשערים כלים בחציר מיוחד מגבע של כותים. כנגד זה, הרשימה של אלו שמתעשרים מכל מקום כוללת את אגוזי פרק הבאים גם הם מהשומרון.
לפי משנתנו אין לרבי מאיר רשימה כלל ועיקר. אבל בירושלמי יש מחלוקת בנושא:
״1. דברי רבי מאיר עשרה דברים מקדשין. וחרנה אמר דברי רבי מאיר כל הדברים מקדשין. 2. רבי יעקב בר אחא אמר שמועתא מתניתין פליגא על מאן דאמר דברי רבי מאיר עשרה דברים מקדשין. דתנינן תמן אמר רבי יודה לא הוזכרו רימוני בדן וחריצי גבע אלא שיהו מתעשרין ודאי״ (סג סע״א). בסעיף הראשון יש מחלוקת האם רבי מאיר אמר שכל דבר מקדש או רק עשרה דברים. מחלוקת אמוראים היא האם עשרה אלו הם הרשימה, או דוגמאות בלבד. עשרת הדברים הם שישה או שבעה שבמשנתנו, ועוד שלושה או ארבעה המקרים שבהם נחלקו רבי מאיר וחכמים במשניות לעיל (א, ב, ו ואולי גם ג), וכנראה היו גם משניות מפורטות שמנו את ההסכמה. הרשימה כוללת מוצרים יקרים, אך גם מוצרים פשוטים שאמנם נמכרים במניין אך קשה להבין מדוע אינם בטלים ברוב. על כן נראה לנו שיש עדיפות לפירוש שהעשרה הם דוגמאות בלבד, וגם שישה המקרים שבהם חכמים מודים הם דוגמאות לשיטת חכמים. המספרים שישה, שבעה ועשרה הם מניין המקרים שבהם אמרו חכמים או רבי מאיר את דבריהם.
הסעיף השני בירושלמי מביא את תוספתא כלים שציטטנו (בשינוי לשוני קל), ומפרש שגם חצירי (חריצי) גבע הם דבר שבמניין (בניגוד לאשר הצענו לעיל), וממילא יש יותר מעשרה דברים.
להערכתנו ודאי שיש עוד מוצרים הנמכרים במניין, כגון בעלי חיים שלמים, ואלו דרכם להימנות ואינם בטלים (ירושלמי סא ע״ד). לשיטתנו רשימות אלו אינן מלאות; הן רשימות המקרים התקדימיים שפשט איסורם וחכמים לומדים מהם על שאר המקרים. זו דוגמה נוספת כיצד צמחה ההלכה מהמקרים הפרטיים, והמקריים, ולא מתוך הכלל המשפטי. הכלל המשפטי נוצר ונוצק רק בשלב מאוחר יותר9.
לפנינו מסורות שונות על רשימה של מוצרים מיוחדים, וההבדל הוא בשמות החכמים, לשם מה הרשימה, וכנראה גם טיב הרשימה (מה נכלל בה). בנוסף לכך יש כאן מעין מחלוקת ספרותית בשאלה כמה פריטים ברשימה. המסורות, כפי שהן לפנינו, אינן הגיוניות מבחינה היסטורית. לא ייתכן שרבי מאיר ורבי יהודה (או יוסי) יחלקו על רבי עקיבא. גם לא ייתכן שרבי עקיבא יוסיף פריט לרשימה שערך תלמידו רבי מאיר. לפיכך, עלינו לנסות לשחזר את התפתחות המסורת.
לפני עורך המשנה כבר היו רשימות שונות של שישה, שבעה או שלושה דברים. כבר התנאים בני דור אושא נחלקו מה תפקיד הרשימות (משנת כלים), ומכאן שכבר אז היו הרשימות קיימות, אולי אף עם כותרת מספרית. כאמור, במקורן הן רשימות שונות. הרשימה של רבי יהודה כללה רק מקומות בשומרון, לפחות שלושה ואולי יותר. הרשימה של רבי עקיבא לא כללה את כל ששת הפרטים שבמשנתנו אלא רק את הפרטים המתאימים ״לכך ולכך״, ולרשימה זו הוא הוסיף את כיכרות בעל הבית. בשלב זה התפצלו הרשימות. האחת המשיכה להתפתח ונוספו לה פריטים המתאימים למשנתנו (דברים שבמניין), ורשימה זו ודאי אינה מלאה, כמו שאמרנו. רשימה שנייה התפתחה לכיוון אחר וכללה דברים הראויים לקדש בהם כלים, ואיננו יודעים כמה פרטים היו בה ואילו. בשלב עריכת המשנה כבר אוחד כל העיסוק ברשימות, אך העורך הבחין עדיין בתכנים השונים. בשלב האמוראי כבר עורבבו הרשימות, וגם נוצרה מעין רשימה חדשה של עשרה דברים (שיטת רבי מאיר בערלה), ואין זו רשימה מגובשת אלא רשימת המקרים שבהם אמר רבי מאיר את דעתו המיוחדת.
אם כן, סדר התפתחות העדויות הוא:
א. קביעת הלכות בודדות.
ב. היווצרות שלוש רשימות:
1. מתעשרים ודאי;
2. דברים שאינם מתבטלים בתערובת;
3. פרות לשער בהם את הכלים.
ג. דברי רבי עקיבא שרשימות 3-2 זהות.
ד. התפתחות הרשימות השונות, תוספת פרטים והגדרת תפקידן השונה של הרשימות (דור אושא).
ה. קביעת המסגרת המספרית.
המשניות שלפנינו משקפות את הרבדים השונים, וכך נוצרה שושלת מסירה שאיננה מסודרת, ומחלוקות בין המשניות. רבי מאיר, למשל, סבר שרימוני בדאן שייכים לרשימה 2, ובמקביל התנגד לרשימה המוגבלת של שישה (מס׳ 2). לדעתו הרשימה ארוכה יותר ואין לה מניין מוגדר של שישה סעיפים, ולכן דבריו במשנת כלים אינם סותרים את דבריו במשנתנו.
קיימת אפשרות שנייה לתיאור ההתפתחות. הייתה רשימה של חפצים מיוחדים שנאספה בהקשר חברתי או תרבותי (ולא הלכתי), והיא באה למנות פרות מיוחדים. רשימות אלו אומצו על ידי אנשי ההלכה שמצאו בחלקים מהרשימה דוגמאות נאותות להלכה שעסקו בה (שיעור כלים, דרכו להימנות וכו׳), ואימצו חלקים מהרשימה לצורך ההלכה. אולי היו אף עורכים שהגדילו את הרשימה המקורית וכללו בה דוגמאות נוספות שאינן מרשימת הפרות המפורסמים.
שלוש הרשימות
110
1. וראו אפשטיין, מבוא, עמ׳ 285.
2. פסיקתא דרב כהנא, ו ב, עמ׳ 115; פסיקתא רבתי, טז, פב ע״ב; תנחו׳, פנחס יג; מדרש משלי, יג, ועוד.
3. ראו ברנד, כלי חרס, עמ׳ קיא-קעב.
4. ראו אפשטיין, מבוא, עמ׳ 1249.
5. ב, ג1, ל, ת.
6. והוא אף פירושו של רבנו חננאל בערוך, ערך ״נפס״, כרך ה, עמ׳ 365.
7. ראו פירושנו לשביעית פ״ט מ״א, ונחלקו התלמודים במה ייחודו.
8. וכן ב- ב, מ, דו, מרא, דנ. אבל בכתב יד קופמן וב- מל, טא, רב, ג, דו2, כ: רבי יהודה, וכן בתוספתא כלים להלן. חילוף זה רגיל, והוא נובע מפתיחה שונה של ראשי התיבות ר״י בשלב שהמשנה כבר הייתה כתובה.
9. על כך ראו במבוא לפירוש המשניות.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ח) כֵּיצַד. נִתְפַּצְּעוּ הָאֱגוֹזִים, נִתְפָּרְדוּ הָרִמּוֹנִים, נִתְפַּתְּחוּ הֶחָבִיּוֹת, נִתְחַתְּכוּ הַדְּלוּעִים, נִתְפָּרְסוּ הַכִּכָּרוֹת, יַעֲלוּ בְּאֶחָד וּמָאתָיִם.
If the walnuts were broken, the pomegranates dispersed1, the amphoras opened, the gourds cut, the loaves broken, they may be lifted by one in 200.
1. The shell was removed and the pomegranate broken into single berries, in all these cases, the items are sold by amount (weight or volume), not by piece.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ט] נִתְפַּצְּעוּ הָאֱגוֹזִים, נִתְפַּזְּרוּ הָרִמּוֹנִים, נִתְפַּתְּחוּ הַחֲבִיּוֹת, נִתְחַתְּכוּ הַדִּלּוּעִים, נִתְפָּרְסוּ הַכִּכָּרוֹת, יַעֲלוּ בְּאֶחָד וּמָאתַיִם.
אמרם כיצד – רוצה בו על איזה דרך יהיו אלו מקדשות כל שהן השיב ואמר כי זה לא יהיה אלא כשהיו שלמות כמות שהיו אבל נתפצעו או נתפתחו או נתגלו פי החביות הרי אלו יעלו באחד ומאתים ובאר הגמרא שזה הסתם הוא לר׳ עקיבא שהוא מונה ככרות של בעל הבית כמו שקדם:
נתפצעו האגוזים. בכל אחד שונה לשון הנופל בו דאיצטריך לאשמעינן דלא תימא הא דמקדשים בכל שהוא אפילו שבורים קמ״ל דאין מקדשין אלא שלמין.
נִתְפַּצְּעוּ הָאֱגוֹזִים. גָּרְסִינַן, וְלֹא גָרְסִינַן כֵּיצַד, וְקָא מַשְׁמַע לָן מַתְנִיתִין דְּדַוְקָא שְׁלֵמִים לֹא בְּטִילֵי, אֲבָל לֹא שְׁבוּרִים וּפְצוּעִים:
נִתְפָּרְסוּ הַכִּכָּרוֹת. הַאי סְתָמָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּהִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ:
נתפצעו האגוזים – We have the reading, “crushed nuts” and we don’t have the reading, “How?” And our Mishnah comes to teach us that specifically whole are not nullified but not broken or crushed.
נתפרסו הככרות – this anonymous teaching is according to Rabbi Akiva, and the Halakha is according to him.
נתפצעו האגוזים. פי׳ הר״ש שירילי״ו ז״ל נתפצעו האגוזים של פרך דלעיל דחשיבי ולא בטלי ונפלו לתוך אגוזי היתר פצועים יעלו ובהא כ״ע מודו וכי נפלו תחלה בהיתר שלימין ואח״כ נתפצעו פליגי בה תנאי בירושלמי. נתחתכו הדלועין והא דלא תני הותרה החבילה של חלפות תרדין או של קולחי כרוב לא תני אלא מידי דמנו רבנן ע״כ. אמר המלקט בע״ד אינו מבין מה משיב ונלע״ד דלא תני אלא הני לרבותא דאפי׳ שבורין נראה שהן חשובין יותר מחלפות תרדים וקולסי כרוב שלימין ואפ״ה בטלי וכ״ש אם חלפות תרדים וקולסי כרוב שבורין דבטלה חשיבותן מכל וכל ולא איצטריך למתנינהו ומיהו לפי פירושו ז״ל שפירש לעיל דמיירי בחבילין של חלפות תרדים קשה קצת:
כיצד. הכי גרס הרמב״ם וכתב אמרם כיצד רוצה בו על איזה דרך יהיו אלו מקדשות כל שהן השיב ואמר כי זה לא יהיה אלא כשיהיו שלמות כמות שהיו אבל נתפצעו וכו׳:
נתפרדו. עיין בפי׳ מ״ו פ״ק דמעשרות:
נתפרסו הככרות. כתב הר״ב האי סתמא כר׳ עקיבא דהלכתא כותיה. ותימה דלעיל פסק דלא כרבי עקיבא. וכן כתב שם הרמב״ם אבל פסק דהכא עיקר. דהא מחלוקת ואח״כ סתם היא דהלכה כסתם וכן חזר בו הרמב״ם בפט״ז מהל׳ מאכלות אסורות ופסק כר׳ עקיבא:
{יד} כֵּיצַד. הָכִי גָרַס הָרַ״מ, וְכָתַב אָמְרָם כֵּיצַד רוֹצֶה בּוֹ עַל אֵיזֶה דֶרֶךְ יִהְיוּ אֵלּוּ מְקַדְּשׁוֹת כָּל שֶׁהֵן, וְאָמַר כִּי זֶה לֹא יִהְיֶה אֶלָּא כְּשֶׁיִּהְיוּ שְׁלֵמוֹת כְּמוֹת שֶׁהָיוּ, אֲבָל נִתְפַּצְּעוּ כוּ׳:
{טו} תֵּימַהּ דִּלְעֵיל פָּסַק דְּלֹא כְרַבִּי עֲקִיבָא. וְכֵן כָּתַב שָׁם הָרַ״מ. אֲבָל פְּסָק דְּהָכָא עִקָּר, דְּהָא מַחֲלֹקֶת וְאַחַר כָּךְ סְתָם הִיא, דַּהֲלָכָה כִּסְתָם. וְכֵן פָּסַק הָרַמְבַּ״ם בְּחִבּוּרוֹ. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
כח) כיצד
ר״ל באיזה אופן אמרינן בהנך דלעיל שיהיו אוסרים בכל שכן. וביש ספרים ל״ג כיצד:
כט) נתפרדו הרמונים
עי׳ פרק א דמעשרות נ״ה:
ל) נתפרסו הככרות
סתמא כרבי עקיבא לעיל. וקיימא לן כרבי מאיר דכל ז׳ הנ״ל או שאר דברים חשובים מצ״ע או מצד מקומן או דברים שתמיד נמכרים במנין לא בטלי [י״ד ק״י וט״ז שם סק״א]:
משנתנו משלימה את שתי המשניות הקודמות. היא מלמדתנו שאותם דברים שנתערבו באחרים אינם מקדשים את תערובתם אלא כשהם שלמים, אבל אם נפגמה שלמותם הם עולים באחד ומאתיים, כדין כל תערובת בכלאי הכרם ובערלה.
ניתפצעו האגוזים – כך ברוב הנוסחאות העיקריות, לרבות שלושה קטעי גניזה1 וראשונים, אבל מדפוס נפולי ואילך ובכמה עדי נוסח משניים: ״כיצד? נתפצעו...⁠״, והרע״ב כותב: ״ולא גרסינן כיצד״2. נתפצעו אגוזי הפרך, ניתפזרו הרימונים – רימוני בדן, ניתפתחו החביות – חביות היין הסתומות, ניתחתכו הדילועים – היווניים, ניתפרסו הככרות – של בעל הבית, יעלו באחד ומאתים – כדין כל תערובת של ערלה או כלאיים.
הדברים שמנתה המשנה הקודמת, שאינם עולים מחמת חשיבותם וייחודם, מתבטלים בשעה שאינם בשלמותם ובצורתם. מתוך שבעה הדברים שנמנו במשנה הקודמת חזרה משנתנו על חמישה מהם כשנתפצעו ונתפזרו וכיוצא בזה, ולא חזרה והזכירה את חולפות התרדים וקולסי האכרוב. כן לא הזכירה מה דינם של חבילי תלתן הנזכרים במשנה שלפני כן, שנפרדו. אין בידנו הסבר לכך. רבי שלמה סירליאו העלה את השאלה בפירושו לירושלמי, ולא עמדנו על תשובתו3. עם זאת, יש לציין ששלושת המינים הנזכרים מופיעים ברשימה לא בגלל מחירם הרב אלא משום שהם נמכרים בחבילות, או מסיבות אחרות שלא עמדנו עליהן.
משנתנו מונה אף ״נתפרסו הככרות״, והירושלמי מסיק: ״מתניתא דרבי עקיבה, דרבי עקיבה אמר אף ככרות שלבעל הבית״ (סג ע״ב).
בברייתא השנויה בסוגייתנו בתלמוד הירושלמי (שם) ובתלמוד הבבלי (גיטין נד ע״ב) יש מחלוקת בין תנאים בני הדור שלאחר רבי עקיבא מה דינם של הדברים ש״נפלו ואחר כך נתפצעו״. הלשון בירושלמי היא: ״בין שוגג בין מזיד לא יעלו, דברי רבי מאיר. רבי יודה אמר: בין שוגג בין מזיד יעלו. רבי יוסי אומר: שוגג יעלו מזיד לא יעלו״. בתלמוד הבבלי המסורת למחלוקת שונה בחלקה: ״נפלו [ו]⁠נתפצעו4 אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו, דברי רבי מאיר ורבי יהודה. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: בשוגג עלו במזיד לא יעלו״.
ברייתא זו שייכת לקבוצה של דיונים העוסקים בשאלה מה קורה אם נעשה איסור, כגון תבשיל שבושל בשבת או צמח שניטע בשביעית, האם המעשה נתפס כמות שהוא או שמוטל קנס נוסף על המזיד, או גם על השוגג כדי להרחיק מהמזיד (״אטו מזיד״). כאלו הן המשניות בתרומות פ״ב מ״ג וקידושין פ״ב מ״ח, בתוספתא שבת פ״ב הט״ו ואילך, ועוד5.
1. ג1, ג3, ז, ל, מ, ס, פ, ץ.
2. וראו אפשטיין, מבוא, עמ׳ 1032.
3. בעל מלאכת שלמה מביא את תשובתו ומוסיף: ״אמר המלקט, בעניות דעתי איני מבין מה משיב״.
4. כך בכ״י מ.
5. הנושא עולה במשנה, מעשר שני פ״א מ״ה; תרומות פ״ט מ״א.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ט) סְפֵק עָרְלָה, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָסוּר, וּבְסוּרְיָא מֻתָּר, וּבְחוּצָה לָאָרֶץ יוֹרֵד וְלוֹקֵחַ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִרְאֶנּוּ לוֹקֵט. כֶּרֶם נָטוּעַ יָרָק, וְיָרָק נִמְכָּר חוּצָה לוֹ, בְּאֶרֶץ יִשְׁרָאֵל אָסוּר, וּבְסוּרְיָא מֻתָּר, וּבְחוּצָה לָאָרֶץ יוֹרֵד וְלוֹקֵט, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִלְקֹט בַּיָּד. הֶחָדָשׁ, אָסוּר מִן הַתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם. וְהָעָרְלָה, הֲלָכָה. וְהַכִּלְאַיִם, מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
A doubtful case of ‘orlah in the Land of Israel is forbidden1, in Syria2 permitted, and outside the Land one goes and buys on condition he not see the harvesting being done3. If a vineyard is planted with vegetables and vegetables are sold on the outside4, in the Land of Israel it is forbidden, in Syria permitted, and outside the Land he goes and harvests on condition he not harvest with his own hands5. New grain is forbidden everywhere from the Torah6, ‘orlah from practice, and kilaim by rabbinic decree.
1. Since in all cases of doubt about a biblical law one has to be restrictive.
2. The part of the Promised Land not conquered by Joshua, cf. Peah 7, Note 119.
3. On condition he (the Jewish buyer) not see him (the Gentile seller).
4. One has to assume that the vegetables sold outside the vineyard were grown in the vineyard and are vineyard kilaim.
5. He (the Gentile seller) harvests on condition that he (the Jewish buyer) not harvest himself, but the Jew may see the Gentile harvesting.
6. Grain from the winter harvest before the ceremony of the ‘omer, Lev. 23:9–14.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[י] סְפֵק הָעָרְלָה, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָסוּר, וּבְסוּרְיָא מֻתָּר, וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, יוֹרֵד וְלוֹקֵחַ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִרְאֶנּוּ לוֹקֵט.
כֶּרֶם נָטוּעַ יָרָק, וְיָרָק נִמְכָּר חוּצָה לוֹ, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָסוּר, וּבְסוּרְיָא מֻתָּר, וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, יוֹרֵד וְלוֹקֵט, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִלְקֹט בַּיָּד.
הֶחָדָשׁ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם, וְהָעָרְלָה הֲלָכָה, וְהַכִּלְאַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
(סיום)
חסלת מסכת ערלה
ספק ערלה בארץ ישראל - אסור, בסוריא, בחוצה לארץ - מותר.
כיצד? - כרם ושדה שנטע ירק, וירק נמכר חוצה לו,
ספיקו בארץ ישראל – אסור, בסוריא ובחוצה לארץ - מותר.
רבי יהודה אומר: אף זה ספיקו בסוריא – אסור.
איזהו ״ספיקו מותר״? כרם שנטע ירק ושדה ירק בצידו, וירק נמכר חוצה לו,
ספיקו בארץ ישראל - אסור, בסוריא ובחוצה לארץ מותר.
הרי שנמצא נטיעה קטנה בתוך שדהו, ספיקו בא״י - אסור, בסוריא ובחוצה לארץ - מותרת.
ר׳ אליעזר בר׳ יוסי אומר משום ר׳ יוסי בן דורמסקית שאמר משם ר׳ יוחנן בן נורי שאמר משם רבי אליעזר הגדול: אין ערלה בחוצה לארץ.
ספק הערלה – בארו שהוא כשיהיה כרם הערלה ידוע וענבים נמכרים חוצה לו ולא נודע שהענבים מזה הכרם או מזולתו.
ואמרם ובלבד שלא ילקט ביד ענינו שזה האוכל לא ילקוט הוא בעצמו ויאכל אבל ילקט לו זולתו:
והחדש אסור מן התורה בכל מקום לאמרו הש״י (ויקרא כג) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו ולא נתן זה תלוי בארץ אבל ערלה וכלאי הכרם אינן אסורים מן התורה אלא בארץ ישראל לפי שהן תלויות בארץ אמר הש״י בערלה (ויקרא יט) כי תבאו אל הארץ ונטעתם וערלתם ובכלאי הכרם אמר (דברים כב) לא תזרע כרמך כלאים וזה הכנוי שב על מה שיש לאדם בארץ ישראל ודומה לו אמרו בכתוב אחר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור וזהו נוהג בארץ ישראל אבל איסור הערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני והוא ענין אמרם הלכה ואיסור זריעת כלאי הכרם והוא שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד בחוצה לארץ מדרבנן ומפני שהן אסורים בהנאה בא״י גזרו בהו רבנן בחוצה לארץ שלא יהיו זורעין אותם כמו שאמרנו וזהו ענין אמרם והכלאים מדברי סופרים אבל כלאי זרעים וזריעת התבואה וזולתם בכרם בלי הרחקת הריחוק הנזכר במסכת כלאים הוא מותר לכתחלה בחוצה לארץ אבל כלאי בהמה לוקין עליהם בחוצה לארץ מן התורה וכן הרכבת אילן היא מדאורייתא בין בארץ בין בחוצה לארץ ולוקין עליה בכל מקום ולוקין על כלאי זרעים בארץ ישראל מן התורה:
ספק ערלה. כגון נכרי שיש לו נטיעה של ערלה בגינחו ובידו פירות ולא ידיע אם משל ערלה או משל זקינה.
בארץ ישראל אסור. לחומרא.
יורד ולוקח. יורד בתוך הגינה וקונה מן הנכרי מאותה שכבר נלקטי ובלבד שלא יראנו לוקט וכן לענין כלאים כדפרישית והא דקתני גבי כלאים בחוצה לארץ יורד ולוקט אמרינן בירושלמי א״ר הונא כן הוא מתני׳ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט כדקמייתא ובפ״ק דקידושין (דף לח) פליגי בה אמוראי.
החדש אסור. קודם לעומר בכל מקום אפי׳ בחוצה לארץ ובירושלמי (בפרקין הל׳ ז) קאמר דמתני׳ כר״א דסוף פ״ק דקדושין (דף לז:).
הערלה הלכה בפ״ק דקדושין (דף לח:) אמרינן מאי הלכה אמר רב יהודה א״ש הלכות מדינה עולא אמר הלכה למ״מ ופריך לרב יהודה ממתניתין דכיון דערלה וכלאים שניהן דרבנן ניתני או זה וזה יורד ולוקט או זה וזה יורד ולוקח והתם פריך למאן דאמר הלכה למשה מסיני אמאי ספיקא מותר ומשני כך נאמר [הלכה] ספק מותר ודאי אסור.
והכלאים מדברי סופרים. בשלהי פ״ק דקדושין (דף לט.) אמרינן דהיינו כלאי הכרם דכיון דבארץ אסירי בהנאה בחוצה לארץ גזרו בהו רבנן אבל כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה בחו״ל לא גזרו בהו רבנן והרכבת האילן אמרי׳ התם שהיא מדאורייתא דכתיב (ויקרא יט) בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך בין בארץ בין בחוצה לארץ אף שדך בין בארץ בין בחוצה לארץ וכולה מתניתין מוכחא דערלה נוהגת בשל נכרים ובכרם רבעי פליגי רבי יהודה ורבנן בפרק ג׳ דתרומות (מ״ט) דתנן רבי יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי אבל מודה ר״י דיש לנכרי ערלה ובהדיא תנן בפ״ק (משנה ערלה א׳:ב׳) נכרי שנטע חייב בערלה.
סְפֵק עָרְלָה. כְּגוֹן עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְטִיעוֹת שֶׁל עָרְלָה בְּגִנָּתוֹ, וּבְיָדוֹ פֵּרוֹת, וְאֵין יָדוּעַ אִם מִשֶּׁל עָרְלָה אִם מִשֶּׁל זְקֵנָה:
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. דַּהֲוֵי סְפֵקָא דְאוֹרַיְתָא לְחֻמְרָא:
וּבְסוּרְיָא מֻתָּר. דְּכִבּוּשׁ יָחִיד הוּא וְלָאו שְׁמֵיהּ כִּבּוּשׁ, וְהֶחֱמִירוּ בוֹ קְצָת:
וּבְחוּצָה לָאָרֶץ יוֹרֵד וְלוֹקֵחַ. בְּתוֹךְ הַגִּנָּה וְקוֹנֶה מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מֵאוֹתָם שֶׁלִּקֵּט כְּבָר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִרְאֶנּוּ לוֹקֵט:
וּבְחוּצָה לָאָרֶץ יוֹרֵד וְלוֹקֵט. הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים יוֹרֵד וְלוֹקֵט בִּפְנֵי הַיִּשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל קוֹנֶה מִמֶּנּוּ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִלְקֹט יִשְׂרָאֵל בַּיָּד:
בְּכָל מָקוֹם. וַאֲפִלּוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ, דִּכְתִיב (ויקרא כד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ וְגוֹ׳ בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם:
וְהָעָרְלָה הֲלָכָה. לְמֹשֶׁה מִסִּינַי שֶׁאָסוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וְאַף עַל פִּי כֵן סְפֵקָהּ מֻתָּר, שֶׁכָּךְ נֶאֶמְרָה הַהֲלָכָה לְמֹשֶׁה בְּסִינַי, שֶׁיִּהְיֶה סְפֵקָהּ מֻתָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ:
וְהַכִּלְאַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. דַּוְקָא כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, כֵּיוָן דְּבָאָרֶץ חֲמִירֵי וַאֲסוּרִים בַּהֲנָאָה מִן הַתּוֹרָה, בְּחוּצָה לָאָרֶץ גָּזְרוּ בָהּ רַבָּנָן, אֲבָל כִּלְאֵי זְרָעִים דְּבָאָרֶץ שָׁרוּ בַּהֲנָאָה, בְּחוּצָה לָאָרֶץ לֹא גָזְרוּ בְּהוּ רַבָּנָן. וְהַרְכָּבַת הָאִילָן אֲסוּרָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב (שם יט) בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם, מַה בְּהֶמְתְּךָ בְּהַרְבָּעָה אַף שָׂדְךָ בְּהַרְכָּבָה, וּמַה בְּהֶמְתְּךָ בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אַף שָׂדְךָ בְּהַרְכָּבָה בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ:
ספק ערלה – such as an idolater who has plants of Orlah in his garden, and in his hand are fruit and it is not known if they are of Orlah or something older (i.e., past the fourth year).
בארץ ישראל – that it is doubtfully from the Torah, for stringency.
בסוריא מותר – because it is the conquest of an individual (i.e., David – and not a national conquest – so as to give the land the sacred character of the land of Israel – see Talmud Gittin 8b), and they were stringent with it somewhat.
ובחוצה לארץ יורד ולוקט – in the midst of the garden and he purchases from the idolater from that which he harvested already, just as long as he doesn’t see him harvesting.
ובחו"ל יורד ולוקט – the idolater goes down and harvests in the presence of the Israelite, and the Israelite purchases it from him, as long is the Israelite does not harvest it by [his own] hand.
בכל מקום – and even in the Diaspora, as it is written (Leviticus 23:14 – though the text itself has a printing error in listing chapter 24): “You shall eat no bread or parched grain or fresh ears…in all your settlements.”
והערלה הלכה – a usage dating from Moses as delivered from Sinai/a traditional interpretation of a written law, that it is forbidden outside the Land [of Israel] and nevertheless if there is a doubt [regarding it], it is permitted, for such was stated that a usage dating from Moses as delivered from Sinai, that a doubt regarding it will be permitted outside the Land [of Israel].
והכלאים מדברי סופרים – especially mixed seeds from the vineyard, since in the Land [of Israel] they are strict and prohibit [deriving from it] benefit from the Torah; outside the Land [of Israel], the Rabbis decreed regarding this. But mixed seeds that are in the Land [of Israel] they permitted in deriving benefit; outside the Land [of Israel] the Rabbis did not decree regarding them. But the grafting of the tree is forbidden outside the Land [of Israel] from the Torah, as it is written (Leviticus 19:19): “[You shall observe My laws.] You shall not let your cattle mate with a different kind; you shall not sow your field with two kinds of seed.” Just as your cattle with mating, so your seed with grafting; just as your cattle whether in the Land [of Israel] or outside the Land [of Israel], even your field with regard to grafting, whether in the Land [of Israel] or outside the Land [of Israel].
ספק הערלה וכו׳. עיין במ״ש בספ״ז דמסכת שביעית. והגי׳ ה״ר יהוסף ז״ל בכולה מתני׳ ובחוץ לארץ אכן מלת וירק נמכר חוצה לו לא נגע בה והטעם פשוט. וכתב בית יוסף ביורה דעה סימן רצ״ד דה״פ דמתני׳ לדעת הרמב״ם ז״ל ספק ערלה דהיינו כרם שהוא ספק אם עברו עליו שלש שנים אם לאו או כרם שהוא ערלה ודאי ופירות נמכרין חוצה לו ספק ממנו הוא ספק מכרם אחר בא״י אסור ובסוריא מותר ואין צריך לומר בחו״ל ואם הוא ודאי ערלה בחו״ל יורד ולוקח וכו׳ ועל כרחנו צריך לומר כן דאלת״ה כיון דקתני בסוריא מותר דמשמע דמותר ליקח מכרם שהוא ספק ערלה וכ״ש בחו״ל מאי האי דקתני ובחו״ל יורד ולוקח וכו׳ ומה שפירש רש״י ז״ל דהא דקתני בסוריא מותר בשנלקט כבר אבל אינו אומר לו לכתחלה רד ולקוט אינו נראה להרמב״ם ז״ל משום דלישנא דמותר סתמא לגמרי משמע דאי כפירש״י ז״ל לא הוה שתיק תנא מלמיתני הכי בהדיא הלכך משמע לי׳ לפרושי מתני׳ כדפרישית ע״כ בקיצור. וכן כתב ג״כ בכסף משנה פ׳ עשירי דהלכות מ״א סי׳ י״א. ובירושלמי תניא איזהו ספק ערלה גפן של ערלה בכרם וענבים נמכרין חוצה לו בא״י אסור ובסוריא מותר א״ר יהודה אף זה ספיקו אסור בסוריא ואיזהו ספק המותר בסוריא כרם של ערלה וכרם אחר בצדו וענבים נמכרין חוצה לו בא״י אסור ובסוריא מותר ואיזהו ספק כלאים כרם שהוא נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בא״י אסור ובסוריא מותר א״ר יהודה אף זה ספיקו אסור בסוריא ואיזהו ספק המותר בסוריא כרם שהוא נטוע ירק ושדה ירק אחר בצדו וירק נמכר חוצה לו בא״י אסור ובסוריא מותר וכתב הר״ש שירילי״ו ז״ל ואיכא למידק דתנא דמתני׳ גבי ספק ערלה כמאן ס״ל ובכלאי הכרם נקט מילתא דרבנן וי״ל דשמא סבר תנא דמתני׳ כר׳ יהודה בספק ערלה ובספק כלאים דמדרבנן אקיל בי׳ ע״כ. ומתני׳ בערלה דעובד כוכבים מיירי דאי בערלה דישראל אסור למכור דדמי ערלה אסורין:
ובלבד שלא ילקוט ביד. דאי הישראל לוקט מן המחובר דמי לבעל הבית וכאילו יש לו חלק בקרקע וכולי האי לא הקלו ובקדושין פירשו שם תוספות רי״ד יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד פי׳ יורד ישראל ולוקט מן הכלאים ומספק ונותן לחברו כדאמר לי׳ לוי לשמואל ספק לי ואנא איכול ובלבד שלא ילקוט האוכל בידו ויאכל מפני שהוא ודאי וודאה אסור בחו״ל אבל ספיקה מותר ואע״פ שהוא ודאי אצל חברו המאכיל ע״כ ואח״כ כתב בהפך מזה ובלבד שלא ילקוט ביד פי׳ שלא ילקוט ישראל בידו מן הכלאים ויספק ויתן לחברו ישראל כדאמרי׳ ספק לי ואנא איכול שאע״פ שאצל חברו הוא ספק כיון שהוא ודאי ביד ישראל אסור דכולי האי לא שרו לי׳ רבנן ע״כ אלא דנראה שמה שכתב באחרונה מיירי בערלה וצריך להגי׳ ערלה במקום כלאים וצריך ישוב ע״ש. ושם מר ברי׳ דרבינא מתני בתרוייהו לקולא זה וזה יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד והכי איתא נמי מאן דתני בירושלמי אבל ר׳ יוחנן ס״ל דערלה חמירא משום דהלכה למשה מסיני היא אבל כלאים דרבנן קילי:
החדש אסור מן התורה בכל מקום. ירושלמי מתני׳ ר׳ אליעזר היא דתנן בספ״ק דקדושין חוץ מן הערלה והכלאים ר׳ אליעזר אומר אף החדש. וכתב שם בית יוסף עוד בשם הר״ן ז״ל דמתני׳ כולה ה״פ בא״י אסור כגון שיש בתוך הגן נטיעות של ערלה ונטיעות המותרות ופירות נמכרין חוצה לו בפתח הגן בא״י אסור משום דמוכחא מילתא דמפירות הגן הם וליכא אלא חד ספיקא ובסוריא מותר לפי שלא נאסר ספיקא אבל ליכנס לתוכו וליקח מהפירות התלושים בו אסור ובחו״ל יורד ולוקח אפי׳ מהפירות שבגן תלושים ובלבד שלא יראנו לוקט מן הפירות אע״פ שאינו יודע אם משל איסור או משל היתר הם ובסיפא גבי כלאים מקילין טפי דכל שאינו לוקט ביד מן האיסיר או שאינו רואה את העובד כוכבים לוקט מן האיסור ממש מותר לומר לו שילקוט מן הפירות בסתם עכ״ל בשם אחרים מפרשים בקיצור. אבל רש״י ז״ל פי׳ שם בקדושין יורד העובד כוכבים ולוקט מן הכלאים ממש ומוכר לחבר ע״כ. עוד גרסי׳ בירושלמי ר׳ יונה בעא קומי ר׳ יוסי ולמה לא תנינן אף החלה עמהון פי׳ דאפי׳ היא מדרבנן הרי שונה כלאים שהם מדרבנן ומשני לי׳ ר׳ יוסי לא תני אלא ערלה וכלאים דבר שהוא נוהג בחו״ל בישראל ובעובד כוכבי׳ דהא ערל׳ נהגא בארץ אפי׳ נטעו עובד כוכבי׳ כדתנן בפ״ק וכן כלאי הכרם משא״כ גבי חלה דגלגול העובד כוכבי׳ פוטר דכתיב ראשית עריסותיכם ולא של עובדי כוכבים משמע דערלה וכלאי הכרם וחדש נוהגין בחו״ל אף בשל העובד כוכבים וכתבתיו ג״כ בספ״ק דקדושין:
סליק פירקא וסליקא לה מסכת ערלה ובעה״י נתחיל מסכת ביכורים ובשמו המכובד באורים העתיד לקבץ נדחי ישראל הפזורים
ספק ערלה. פי׳ הר״ב כגון עובד כוכבים שיש לו נטיעות וכו׳. כבר כתבתי בזה במ״ב פ״ק:
כרם נטוע וכו׳. הכי נמי בספק כלאי כרם. והכי מייתי לה לענין ספק בסוף פ״ק דקדושין דף לח. וכ״כ הרמב״ם בפ״י מהל׳ מאכלות אסורות:
החדש אסור בכל מקום. ובירוש׳ קאמר דמתני׳ כר״א דסוף פ״ק דקדושין. הר״ש. [*ועיין מה שכתבתי אני שם בסייעתא דשמיא. וכן מ״ש במ״ד פ״ז דמס׳ תמורה]:
[*והכלאים מדברי סופרים וכו׳. פי׳ הר״ב מה בהמתך בין בארץ בין בחו״ל. מימרא דשמואל ספ״ק דקדושין דף לט ופי׳ רש״י דהא חובת הגוף היא]:
סליק מסכת ערלה
{טז} כֶּרֶם נָטוּעַ. הָכִי נַמִּי בִּסְפֵק כִּלְאֵי כֶרֶם וְהָכִי מַיְתֵי לַהּ לְעִנְיַן סָפֵק בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְקִדּוּשִׁין. דַּף ל״ח:
{יז} אָסוּר מִן הַתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם וּבַיְרוּשַׁלְמִי קָאָמַר דְּמַתְנִיתִין כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְקִדּוּשִׁין. הָרַ״שׁ:
{יח} גְּמָרָא סוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְקִדּוּשִׁין וּפֵרֵשׁ רַשִׁ״י דְּהָא חוֹבַת הַגּוּף הִיא:
לא) כפירות עובד כוכבים שיש בגינתו גם אילני ערלה:
לב) בארץ ישראל אסור
דבא״י הו״ל ס׳ דאו׳:
לג) ובסוריא מותר
דהחמירו בסוריא קצת לאסור רק ס׳ הקרוב לוודאי:
לד) ובחוצה לארץ יורד ולוקח
ר״ל יורד אל הגן וקונה שם הפירות שאפשר לחשוב שהן מעצי ערלה שבגן ותולין שהובאו מבחוץ מאילנות זקנות. אף דקרוב לוודאי שלקטן העובד כוכבים מהערלה. אפ״ה שרי. דאף דגם בחו״ל הו״ל הלממ״ס דהו״ל כדאו׳. הכי נמסר הלממ״ס דספיקו כל דהו מותר [והכי קיי״ל י״ד רצ״ה ס״ט]:
לה) ובלבד שלא יראנו לוקט
דאז הו״ל ודאי ערלה:
לו) כרם נטוע ירק
דאסור ודאי והוא הדין ס׳ כ״כ. מיהו לרוב פוסקים דרק קנבוס ולוף אסור מדאו׳ בכרם. אבל שאר ירקות אסורים רק מד״ס ע״כ הכא בקנבוס ולוף מיירי דאל״כ הרי ספיקא דרבנן הוא. אבל לתוס׳ מנחות [דף ט״ו ב׳] ולהר״ן [חולין ש״ח ב׳] כל ירקות הנאכלים לאדם אסורים מדאו׳ בכרם א״כ מצי איירי הכא בכל מיני ירקות הנאכלים:
לז) ובחוצה לארץ יורד ולוקט
ר״ל יורד עובד כוכבים ולוקט בפני ישראל וישראל מותר לקנותו:
לח) ובלבד שלא ילקוט ביד
ר״ל שלא ילקט הישראל בעצמו גזירה שמא יזרע:
לט) החדש אסור מן התורה בכל מקום
אפי׳ בחו״ל ועי׳ פ״א דחלה סי׳ ז׳:
מ) והערלה הלכה
הלממ״ס:
מא) והכלאים מדברי סופרים
ודוקא כ״כ. דבא״י אסור בהנאה גזרו בחו״ל אפי׳ באכילה. [מיהו לא גזרו רק בזרען במפולת יד זרע הגפן וב׳ מיני זרעים אחרים ביחד אבל א״צ הרחקה זמ״ז כלל] דאף על גב דלכתחלה גם זה אסור בחוצה לארץ אפילו הכי דכיון דבכה״ג בארץ ישראל אינו לוקה בחוץ לארץ מותר באכילה. וי״א דגם בכה״ג אסור בהנאה גם בחו״ל [י״ד רצ״ו] אבל כלאי זרעים דמותר בא״י באכילה. בחו״ל שרי לזרוע לכתחילה אבל הרכבת אילן גם בחו״ל אסור מדאו׳. ועי׳ ספ״ק דכלאים סי׳ ע״ו:
משנת ערלה מסתיימת בהלכות ערלה בחוצה לארץ. במשנה נזכר קצרות אף מעמדם של החדש והכלאיים, אך לא נזכרות המצוות האחרות התלויות בארץ, כחלה ואחרות. היא אינה מונה אלא את מעמדם של הפרות אך לא את חובות ההפרשות. היא אף לא ניסחה את דבריה בצורת כללים עקרוניים כניסוחה של המשנה בסוף הפרק הראשון של משנת קידושין המסכמת אילו מן המצוות התלויות בארץ נוהגות ואילו אינן נוהגות בחוץ לארץ.
ספק העורלה בארץ ישראל אסור – מהמשך דברי המשנה, מן המקבילה להלכה זו בברייתא אשר בתוספתא (פ״א ה״ח) שנביא אותה להלן ומן הסוגיה בירושלמי, משתמע בבירור שאין המשנה מדברת אלא במטע של פרות ערלה של גוי אשר לידו אף מטע שאין פרותיו ערלה וביד המוכר פרות, ואין לדעת אם הם באו ממטע הערלה או מהמטע של היתר. המשנה מלמדתנו שספק ערלה בארץ ישראל אסור, ובסורייה מותר – לקנות הימנו את הפרות, ובחוצה לארץ יורד – לתוך המטע, ולוקח – אף מותר לקחת ממנו בתוך המטע, ובלבד שלא יראנו לוקט – ובלבד שלא יראה את הגוי לוקט בידיו מפרי הערלה.
בברייתא המובאת בתוספתא וערוכה אף בירושלמי (סג ע״ב) אנו שונים: ״ספק הערלה בארץ ישראל אסור, בסוריא ובחוצה לארץ מותר. כיצד, כרם ושדה שנטע ירק וירק נמכר חוצה לו1, ספיקו בארץ ישראל אסור, בסוריא ובחוצה לארץ מותר. רבי יהודה אומר אף זה ספיקו בסוריא אסור. אי זהו בסוריא מותר, כרם שנטוע ירק ושדה ירק בצדו, וירק נמכר חוצה לו, ספיקו בארץ ישראל אסור, בסוריא ובחוצה לארץ מותר״ (פ״א ה״ח). הברייתא מסבירה את משנתנו, אלא שבניגוד למשנתנו אין הברייתא שבתוספתא מבדילה בין סוריה וחוץ לארץ, אבל בברייתא כפי שהיא מנוסחת בתלמוד הירושלמי קיים ההבדל: ״ובסוריא מותר. ובחוץ לארץ יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד״.
הלכה זו במשנתנו מבוססת על שלוש הנחות: א. ערלה חלה אף על נטיעות של גוי, וכמו ששנינו בפ״א מ״ב שעד שלא באו אבותינו לארץ מצאו נטוע פטור, אולם אם נטעו לאחר שבאו לארץ אף על פי שלא כבשו חייב. ב. ערלה חלה אף בחוצה לארץ, וכפי שאמור בסופה של משנתנו: ״החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה״, אלא שהקלו בספק ערלה בחוצה לארץ. ג. בסוריה מקלים בספקות שבמצוות התלויות בארץ, בהשוואה לארץ ישראל, אך מחמירים בה יותר מאשר בחוץ לארץ. הלכה זו כלפי סוריה עולה אף במשנת דמאי (פ״א מ״ג) שפרות הבאים מסוריה פטורים מן הדמאי. כיוצא בזה בתוספתא שם: ״חזקת בעלי בתי ישראל שבסוריא אין מפרישין עליהן דמיי״ (פ״א ה״ד), ובירושלמי נאמר ש״ביקש רבן גמליאל ברבי להנהיג את הדמיי בסוריא ולא הניח לו רבי הושעיה״ (חלה פ״ד ה״ז, ס ע״א)⁠2.
אמנם לכאורה אם מצוות ערלה חלה בחוץ לארץ, ואם היא חלה על הגוי בארץ, צריכה הייתה גם לחול בסוריה, אך בפועל לא צורפו שני המרכיבים הללו, וכך ערלת הגוי בחוץ לארץ מותרת ובסוריה היא ספק, ולמעשה כמעט הותרה. אנו הרחבנו בנושא מעמדה ההלכתי של סוריה אגב פירושנו למסכת שביעית (פ״ו מ״ב), והראינו כי יחס ההלכה למצוות התלויות בארץ בסוריה לא היה אחיד ועקבי מבחינה משפטית, וביטוי לכך גם במשנתנו.
כרם נטוע ירק – כרם של נכרי שזרע ירק בין גפניו והירק נאסר משום כלאי הכרם, שהרי איסור כלאיים נוהג אף בכרמו של גוי; כמו שהוספנו בהלכה הקודמת בספק ערלה שליד הכרם של הערלה קיים אף מטע שאינו ערלה, אף בהלכה זו, בהלכה של כלאיים, נפרש לפי דברי רבי יהודה בברייתא: ״כרם שנטוע ירק ושדה ירק בצדו״, וירק נמכר חוצה לו – והגוי מוכר ירק מחוץ לכרם ולא ידוע אם הירק משל כלאי הכרם או לאו.
בארץ ישראל אסור – שספק כלאיים אסור בארץ ישראל, ובסורייה מותר – לקנות מן הירק, ובחוצה לארץ יורד ולוקט – הגוי יורד ולוקט מהירק שבכרם בפני הלוקח, ובלבד שלא ילקוט ביד – שלא ילקוט הוא בעצמו בידו. פירשנו לפי הנוסח ״ולוקט״, וכך הוא כמעט בכל עדי הנוסח, ספרי הגאונים וראשונים רבים3. רק בכי״מ (לא צוין בדקדוקי סופרים), בפירוש המשניות כ״י המבורג ובמעט ספרי ראשונים: ״ולוקח״4. בעדי הנוסח למשניות מתחלף ״לוקח״ ו״לוקט״ לעתים קרובות, ונראה ששניהם משמעות אחת להם.
בבבלי קידושין מובא: ״תנן התם (במשנת ערלה) החדש... ערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים. מאי הלכה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכת⁠(א) מדינה5. עולא אמר רבי יוחנן הלכה למשה מסיני. אמר ליה עולא לרב יהודה בשלמא לדידי דאמינא הלכה למשה מסיני היינו דשני לן בין ספק ערלה לספק כלאים דתנן ספק ערלה... ולוקח... ואילו גבי כלאים תנן... ולוקט... אלא לדידך6 ניתני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולקוט [אמר ליה]⁠7 האמר ליה שמואל לרב ענן תני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט״ (לח ע״ב - לט ע״א), ובירושלמי למשנתנו: ״ובחוץ לארץ יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד. אמר רבי יודן8 עוד היא כקדמייתא9 חוזר ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט״ (סג ע״ב). כלומר, דין ספק הכלאיים הוא כדין הקודם. היו, אפוא, מסורות מתחלפות בימי האמוראים אשר הושפעו אף מן הפירוש של המשך המשנה, ״והערלה הלכה״, בניגוד לכלאיים שאינם אלא ״מדברי סופרים״. אם ״הלכה״ התפרשה כהלכה למשה מסיני וכלאיים אינם אלא מדברי סופרים, הרי שמן הראוי לגלות קולא נוספת בכלאיים. אולם אם ה״הלכה״ של ערלה אינה אלא הלכות מדינה – אין טעם לגלות הבדל בין ערלה לכלאיים. לפי פשוטה של משנה קרוב יותר להניח שניסוחה הראשון של ההלכה היה ״ולוקח״, שהרי המשנה דנה ב״ירק נמכר חוצה לו״. אף הפירוש שפירשנו על פי פירושיהם של הראשונים שהגוי יורד ולוקט והוא לוקח הימנו נראה דחוק ומאולץ.
אף ההלכה על ספק כלאיים מיוסדת על אותן ההנחות של ספק ערלה. לפי נוסח אחד יש בכלאיים הקלה נוספת, ולפי הנוסח האחר ההלכה בכלאיים היא כהלכה בערלה, ״כקדמייתא״.
בסיומה של המשנה התנא מציין את מעמדן ההלכתי של החדש, הערלה והכלאיים בחוץ לארץ. שלושת הדברים אינם ערוכים לפי סדר גידולם ושימושם. לפי סדר שימושם היה על התנא לפתוח בכלאיים או בערלה ולסיים בחדש, אך המשנה פותחת בחדש ומסיימת בכלאיים. הסדר נקבע לפי מידת יסודן של ההלכות בתורה: ״מן התורה״, ״הלכה״ ו״דברי סופרים״.
החדש – התבואה החדשה לפני הקרבת העומר, והיא התבואה הבאה מאחד מחמשת מיני הדגן (חלה פ״א מ״א), אסור מן התורה בכל מקום – בארץ ובחוץ לארץ. בתורת כהנים נדרשה הלכה זו מן הכתוב בספר ויקרא כג יד: ״לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם חקת עולם לדרתיכם בכל משבתיכם – בארץ ובחוצה לארץ״ (ספרא, אמור פרשה י, ק ע״ד). במשנת קידושין נאמר: ״כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, חוץ מן הערלה וכלאים. רבי אליעזר אומר אף מן החדש״ (פ״א מ״ט). משנה זו חוזרת ונשנית בספרי דברים (פיס׳ מד, עמ׳ 103; פיס׳ נט, עמ׳ 125). בתלמוד הבבלי, בשתי סוגיות במסכת קידושין (לז ע״א ולט ע״א) נושאים ונותנים בדברי רבי אליעזר האם בא להקל או להחמיר, אך בכל המשא ומתן מוברר כי החדש נוהג בין בארץ ובין בחוץ לארץ, ובתלמוד הירושלמי בקידושין ובסוגיה למשנתנו נמסרה הדרשה בשם רבי אליעזר: ״בכל מושבותיכם – בין בארץ בין בחוצה לארץ״ (סא ע״ד).
בספרא מובא: ״אמר רבי שמעון שלשה דברים תלויים בארץ ונוהגים בארץ ובחוצה לארץ. החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים״ (אמור, סוף פרק יא, ק רע״ד), ובניסוחה של ברייתא זו בבבלי קידושין (לח ע״א-ע״ב) רבי שמעון מתייחס להלכה זו של החדש כהנחה לדרשה נוספת. ברם, על אף כל המסורות הללו חולק רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, על כולן ועל דברי אביו. בהמשך דברי רבי שמעון מביאה הסוגיה: ״רבי אלעזר ברבי שמעון אומר כל מצוה שנצטוו ישראל קודם כניסתן לארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, לאחר כניסתן לארץ אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מן השמטת כספים ושילוח עבדים שאף על פי שנצטוו עליהם לאחר כניסתן לארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ״10. איסור חדש אינו נמנה עם המצוות שנצטוו בהן ישראל לאחר כניסתם לארץ, ולפי זה אינו חל בחוץ לארץ. רש״י פירש: ״פליג אדאבוה וסבר דחדש אינו נוהג בחוצה לארץ וערלה וכלאים אינו אלא הלכה או דברי סופרים כדלקמן״11.
אם כן, לסיכום, דין חדש בחוץ לארץ שנוי במחלוקת.
והעורלה הלכה – אסורה בכל מקום, אף בחוצה לארץ, אך כ״הלכה״. מצוות ערלה, כלאי הכרם וכלאי זרעים שייכות לקבוצת המצוות התלויות בארץ. בנספח למסכת שביעית דנו בשאלת חיובן של המצוות הללו בחוץ לארץ וראינו כי לא היה בנושא כלל קבוע, אבל הדעה הרווחת הייתה שאלו חלות רק בארץ הקודש. הכלל ההלכתי מנוסח בפשטות במסכת קידושין: ״כל מצוה שהיא תלויה בארץ, אינה נוהגת אלא בארץ. ושאינה תלויה בארץ, נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, חוץ מן הערלה וכלאים, רבי אליעזר אומר אף מן החדש״ (פ״א מ״ט). בדיוננו שם מנינו מקבילות מספר לכלל זה. כן משמע מברייתא אחרת: ״אבל ערלה וכלאי הכרם שוין לגוי בארץ ישראל, בסוריא, בחוצה לארץ״ (תוספתא תרומות פ״ב הי״ג). המימרה שהערלה אסורה רק כ״הלכה״ יש בה משום הסתייגות מהקביעה במסכת קידושין הרואה בכך איסור רגיל.
בסוגיה בירושלמי מצינו: ״שמואל אמר כהילכות המדינה. רבי יוחנן אמר הלכה למשה מסיני״ (סג ע״ב). רבי יסא שואל את רבי יוחנן כיצד יפרש את ההלכה המקלה בערלה בחוץ לארץ, ורבי יוחנן מסביר: ״בשעה שניתנה הלכה לכך ניתנה״. מעין דברים אלו אף בבבלי, בקידושין לט ע״א. לעומתו שמואל, המפרש את משנתנו שהלכה היא הלכות מדינה, רואה בהלכה זו רק מנהג, כאותה ששנינו בבבא מציעא: ״שומרי פירות אוכלין מהלכות מדינה אבל לא מן התורה״ (פ״ז מ״ח). פירושו של שמואל תואם את שנמסר בשם רבי אליעזר: ״רבי לעזר בי רבי יוסה אמר משם רבי יוסה בן דורמסקית שאמר משם רבי יוסה הגלילי שאמר משם רבי יוחנן בן נורי שאמר משם רבי ליעזר הגדול אין ערלה בחוצה לארץ״12. בתלמוד הבבלי בקידושין אנו למדים כי אמוראי בבל הקלו בדיני ערלה בבבל מתוך הסתמכות על דעתו של רבי אליעזר הגדול, וכששאלו את רבי יוחנן מה דעתו על כך הוא ענה: ״וכל האומר אין ערלה בחוצה לארץ לא יהא לו נין ונכד, ׳משליך חבל בגורל בקהל ה׳ ׳ (מיכה ב ה)״ (לט ע״א).
במבוא למסכת עסקנו בשאלה זו בהרחבת מה, ושם העלינו את הגישות השונות ביחס לקיום מצוות ערלה בחוץ לארץ, וביחס למשמעות המונחים ״הלכה״ ו״הלכה למשה מסיני״, ולא נחזור על הדברים.
והכלאים – אסורים בחוץ לארץ, מדיברי סופרים – ולא מן התורה. כאמור, משנת קידושין אומרת שהכלאיים אסורים בחוץ לארץ בסתם, ומשמע שזהו דין תורה. מעתה ניתן להציע שתי גישות פרשניות. האחת רואה בשתי המסורות יחידה אחת. משנת קידושין אומרת שכלאיים חלים בחוץ לארץ, ומשנת ערלה מפרשת שחלות זו היא רק מדברי סופרים. או שמא אלו מסורות חלוקות, האחת סבורה שמצוות כלאיים אינה מצווה המוגבלת לארץ והאחרת סבורה שהיא חלה רק בארץ, ורק מדברי סופרים הרחיבוה על חוץ לארץ.
מבחינה תוכנה שייכות מצוות כלאי זרעים וכלאי הכרם למצוות התלויות בארץ, ומצד שני מצוות כלאי בגדים וכלאי בהמה אינן קשורות כלל לארץ. אבל קשה להבחין בין המצוות, שכן הן כולן מכונות, לפחות בלשון חכמים, ״כלאים״. כפי שנראה להלן אכן היו חכמים שראו בטיעון זה היקש לכל דבר, זאת אף שבתורה נעשה שימוש במונח ״שעטנז״ והמינוח ״כלאים״ לא נזכר בתורה בהקשר לכלאי בגדים. מכאן הדילמה והמסורות המנוגדות.
בתוספתא שנינו: ״אין עושין עם ישראל בכלאים, אבל עוקרין עמו כלאים, מפני שממעט את התפלה. אין עושין עם הגוי בכלאים, ובעיירות המובלעות כגון בית ענה (ענת) אימה וחברותיה עושין עם הגוי בכלאים. כשם שהכלאים בארץ כך הכלאים בחוצה לארץ״ (כלאים פ״ב הט״ז). מהתוספתא משמע שכלאי כרם וכלאי זרעים חלים בחוץ לארץ. עד כאן ההלכה הפשוטה, אלא שהשאלה היא היכן שכנו ״בית ענה״ ו״אימה״. אם הן שכנו בארץ ישראל אזי באה ההלכה ללמד שאמנם אסור לגדל כלאיים, אך האיסור אינו חל על אדמת הגוי באותה חומרה, וכפי שנעלה להלן. אבל גם ניתן לפרש ששתי העיירות הללו הן בחוץ לארץ, ומותר לעבוד עם הגוי בכלאיים בחוץ לארץ משום שבחוץ לארץ האיסור חמור פחות. לבירור השאלה עלינו להיעזר בסוגיית הירושלמי על אתר.
בהלכה שבמשנה חלוקים שמואל ורבי יוחנן. שמואל מקל, ורבי יוחנן מחמיר בה ומרחיבה. בירושלמי למשנתנו נאמר: ״שמואל אמר בכלאי הכרם, הא בכלאי זרעים מותר. רבי יוחנן אמר בכלאי הכרם, הא בכלאי זרעים אסור״ (סג ע״ב). לדעת רבי יוחנן בכלאי זרעים אף אסור מן התורה, והאיסור מדברי סופרים של משנתנו אינו אלא כלאי הכרם, ובהמשך: ״אמר רב חונא כד נחתון מערביא [ל]⁠תמן13 אמרונה בשם רבי יוחנן וקיימנוה ׳את חקתי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים שעטנז לא יעלה עליך׳ (ויקרא יט יט) – הקיש כלאי זרעים לכלאי בגדים וכלאי בהמה, מה כלאי בגדים וכלאי בהמה שאין תלויין בארץ ונוהגין בארץ ובחוצה לארץ, אף כלאי זרעים אף על פי שהן תלויין בארץ נוהגין בארץ ובחוצה לארץ14. חד בר נש זרע חקלייה שעורין ולפת, עבר חנין גוביתא ועקרין [אדם אחד זרע שעורים ולפת, עבר חנין מגופתה ועקר אותם], אתא עובדא קומי שמואל וקנסיה [בא מעשה לפני שמואל וקנסו], דתני אין עושין עם ישראל בכלאים אבל עוקרין עמו בכלאים מפני שהוא ממעט בעבירה. תני אין עושין עם הגוי בכלאים בין בכלאי הכרם בין בכלאי זרעים, אבל עיירות המובלעות בארץ ישראל כגון באינה ובאימה וחברותיה עושין עמהן בכלאים. כשם שכלאים בארץ כך כלאים בחוץ לארץ? שמואל פתר מתניתא אין עושין עם הגוי בכלאים בארץ בין בכלאי הכרם בין בכלאי זרעים, אבל עיירות המובלעות בארץ ישראל כגון באינה ובאימה וחברותיה עושין עמהן בכלאים, כשם שכלאים בארץ כך כלאים בחוצה לארץ. כלאי הכרם, הא כלאי זרעים מותר, רבי יוחנן פתר מתניתא אין עושין עם הגוי בכלאים בארץ בין בכלאי הכרם בין בכלאי זרעים אבל עיירות המובלעות בארץ ישראל כגון באינה ובאימה וחברותיה עושין עמהן בכלאים, כשם שכלאים בארץ כך כלאים בחוצה לארץ, בכלאי הכרם, הא בכלאי זרעים אסור⁠[מותר]״ (ירושלמי סג ע״ב). בתלמוד הבבלי מובאים מעשים ומסורות מימיהם של אמוראים המתירים כלאי זרעים בחוץ לארץ (קידושין לט ע״א).
הירושלמי עשיר בנתונים, ויש לפרשו. הסוגיה מניחה שאכן נאמר שכלאיים בחוץ לארץ אסורים, אלא שנחלקו האמוראים במשמעותה של ההלכה, כפי שעולה מהטבלה להלן.
כלאיים בחוץ לארץ
ייתכן ששמואל מפרש שמשנת קידושין, האוסרת, אוסרת רק מדרבנן, ואילו רבי יוחנן יפרש שמשנת קידושין אוסרת רק בכלאי זרעים ואילו משנת ערלה אוסרת את כלאי הכרם רק מדברי סופרים. בהמשך מובא סיפור על אמורא שקנס על זריעת כלאי זרעים בחוץ לארץ15, ושמואל כועס על כך לפי שיטתו שמותר לזרוע כלאי זרעים בחוץ לארץ.
לפי נוסח זה הברייתא מהתוספתא היא שאלה על שמואל: מדוע קנסו שמואל, הרי כלאיים חלים בחוץ לארץ, והתלמוד משיב שרק כלאי הכרם חלים בחוץ לארץ. אבל הרש״ס גרס ״וקלסיה״ שמואל; שמואל ביטא, אפוא, דעה שדין כלאיים חל בבבל ועל כך מביא התלמוד ראיה מהתוספתא, אבל מזכיר גם שלפי שמואל אין זו ראיה. לפי נוסח זה נשארים דברי שמואל בקושיה, מעין סתירה פנימית בין תגובתו למעשהו של חנין לבין דעתו בעניין כלאיים בבבל. בהמשך מובאת התוספתא, ומשמע שלדעת שני האמוראים ״בית ענה״ ו״אימה״ הן בארץ, ומחלוקת האמוראים היא רק בהסבר התוספתא, שכל אחד מסבירה לשיטתו. ייתכן גם שרק עורכי התלמוד ציטטו כל פעם את כל התוספתא, ובעצם המחלוקת היא האם ההיתר לסייע לגוי בכלאיים בבית ענה נובע מכך שאלו עיירות מעורבות (משום דרכי שלום), או משום שהן ספק חוץ לארץ, ולפי רבי יוחנן בחוץ לארץ האיסור הוא רק מדרבנן. מכל מקום, ממקורות מקבילים עולה שבית ענת נחשבה כחלק מארץ ישראל, ולכן הפירוש הראשון עיקר16.
בסוגיה אחרת קובע הירושלמי שבחוץ לארץ הלכה כרבי עקיבא המקל, משום שבחוץ לארץ הלכה כמקל. מכאן שסברו שדין כלאיים חל בחוץ לארץ, אך בצורה מחמירה פחות, כמשנת ערלה וכדברי רבי יוחנן (ירושלמי כלאים פ״ו ה״א, ל ע״ב). המדובר שם בכלאי הכרם, וכרבי יוחנן שציטטנו לעיל.
מן הראוי להדגיש שהאבחנה בין כלאי זרעים לכלאי הכרם בהקשר של התלות בארץ היא אמוראית בלבד. כפשוטן של המשניות לא חשו התנאים לאבחנה זו, ומשנת קידושין חולקת על משנת ערלה. כפי שראינו בנספח למסכת שביעית, משנת קידושין מונה שלושה חריגים החלים גם בחוץ לארץ, בכל אחד מהם מחלוקת תנאים האם המצווה חלה גם בחוץ לארץ.
התלמוד הבבלי מספר על בני יישוב ששמו ״בשכר״ ששלחו ללוי בר סיסי האם מותר להביא כשות בכרם, והוא עונה להם שהדבר בחזקת ״עירבובא״, שהוא המונח הארמי לכלאיים. התלמוד מנסה למצוא צד להקל כדברי רבי טרפון: ״דתניא: כישות, רבי טרפון אומר: אין כלאים בכרם, וחכמים אומרים: כלאים בכרם, וקיימא לן: כל המיקל בארץ – הלכה כמותו בחוץ לארץ? – לפי שאינן בני תורה. מכריז רב: האי מאן דבעי למיזרע כשותא בכרמא – ליזרע. רב עמרם חסידא מנגיד עילויה, רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה. וליתן ליה לתינוק ישראל! – אתי למיסרך. – וליתן ליה לגדול נכרי! – אתי לאיחלופי בישראל״ (בבלי שבת קלט ע״א). אם כן, יש מחלוקת האם זריעת כשות בכרם היא כלאיים, והתלמוד מנסה להיאחז בטענה שכל המקל הלכה כמותו בחוץ לארץ, ושוב משתמע מהטענה שאיסור כלאיים בכרם הוא רק מדרבנן.
לעומת כל זאת, בסוגיה אחרת משמע שהמשפט ״כלאים מדברי סופרים״ מוסב על דיני כלאיים אבל אינו חל על הרכבת אילן (קידושין לט ע״א), והרי זה תירוץ נוסף המבחין בין כלאי כרם וכלאי זרעים שאסורים בחוץ לארץ לבין הרכבת אילן האסורה בחוץ לארץ רק מדרבנן17.
במקור אחר שנינו: ״כרם שנטוע ירק... וירק נמכר חוצה לו, ספיקו בארץ ישראל אסור בסוריא ובחוצה לארץ מותר...⁠״18. כפשוטה גם עדות זו מצטרפת לראיות שמצוות כלאיים אינה חלה בחוץ לארץ, או שלפחות כלאי הכרם מותרים באכילה, אם משום שהם בחוץ לארץ ואם משום שאלו כלאיים של גוי, וכפי שראינו לעיל (פ״א מ״ט). נראה להלן שיש הסבורים שכלאי הגוי מותרים.
אם כן, לפנינו עמדות שונות. האחת שדין כלאיים חל בחוץ לארץ כמו בארץ, כולל האיסורים על כלאי הנכרי, ויש עדויות המדגישות שאיסור כלאיים בחוץ לארץ חמור פחות, חלקים ממנו מותרים ואחרים אסורים באופן קל יותר.
התלמוד אינו רואה כל קושי בכך שמצווה שהיא ״הלכה״ ואינה בתורה נשענת על פסוק. מבחינה משפטית אלו תרתי דסתרי, אם הדבר נלמד מפסוק הרי שאלו דברי תורה. אבל בספרות האמוראית הארץ-ישראלית האבחנות המשפטיות היו גמישות יותר. הפסוק אינו אלא אסמכתא בלבד, והמצווה היא עדיין מדברי סופרים. גם האבחנה בין ״דברי סופרים״ ובין ״הלכה״ אינה מוצקה. דברי סופרים הם החלטה של חכמים והלכה היא מצווה שאינה מהתורה, ולא נאמר מהיכן היא.
היו חוקרים שסברו שה״סופרים״ הוא הכינוי הקדום לחכמים, וכי הייתה תקופה קדומה בתולדות תורה שבעל פה והיא תקופת הסופרים. חכמי אותה תקופה כונו ״סופרים״, ועזרא הסופר היה אחד מראשיהם19. אצל אורבך קשורה תֵאוריה זו לפרשנותו על התהוות תורה שבעל פה. לדעתו צמחה תורה שבעל פה מתוך מדרשי ההלכה, והסופר הוא מי שלומד את הספר, כלומר העוסק במדרשי ההלכה. מהמקורות שבידינו אין בעצם סיוע להצעת שחזור מרתקת זאת. התֵאוריה מבוססת על מדרש מאוחר: ״אמר רבי אבהו כתיב ׳משפחות סופרים יושבי יעבץ׳ (דברי הימים א ב נה). מה תלמוד לומר ׳סופרים׳, אלא שעשו את התורה ספורות ספורות, ׳חמשה לא יתרומו׳ (משנה תרומות פ״א מ״א), ׳חמשה דברים חייבין בחלה׳ (משנה חלה פ״א מ״א), ׳חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן׳ (משנה יבמות פ״א מ״א), ׳שלשים ושש כריתות בתורה׳ (משנה כריתות פ״א מ״א), ׳שלשה עשר דבר בנבלת העוף הטהור׳ (משנה טהרות פ״א מ״א), ׳ארבע אבות נזיקין׳ (משנה בבא קמא פ״א מ״א), ׳אבות מלאכות ארבעים חסר אחת׳ (משנה שבת פ״ז מ״ב). אמר רבי אחא: כתיב ׳לעזרא הכהן הסופר׳, מה תלמוד לומר ׳סופר׳? אלא כשם שהיה סופר בדברי תורה, כך היה סופר בדברי חכמים״ (ירושלמי שקלים פ״ה ה״א, מח ע״ג). בני יעבץ הם סופרים, וחז״ל דורשים שהיו יודע תורה ולומדיה (ספרי במדבר, עח, עמ׳ 73; ספרי דברים, סב, עמ׳ 128, ועוד). כאמור גם עזרא מכונה ״סופר״, ורבי אבהו רואה בו את האחראי למשניות שיש בהן פתיחות מספריות.
קל לראות כיצד קיבל אורבך חלק מהמדרש אך החדיר לתוכו תפיסות ביקורתיות על דרכי התהוות תורה שבעל פה.
אנו מהלכים בדרך שונה. כפי שהדגשנו במבוא הכללי, תורה שבעל פה לא צמחה מתוך מדרשי ההלכה בדווקא. המדרש והמשנה מהלכים בד בבד ויד ביד. אדרבה, חלק מההלכות צמחו מתוך חיי המעשה של הרחוב הדתי ולא מתוך עיון בהלכה או בכתבי המקרא המקודש. בידינו מעט מדרשי הלכה קדומים, אך עוד יותר הלכות קדומות, ואי אפשר לקבוע איזה טיפוס לימוד קדם.
המשניות הנזכרות במדרש ודומותיהן מכונות בפינו ״משניות ספורות״. את רובן פירשנו כמשניות מאוחרות, או שלפחות הפתיחה הספרותית שבהן מאוחרת, אם כי המשנה בראש נגעים היא אכן משנה קדומה והפתיחה המספרית שלה קדומה לרבי עקיבא. אבל בדרך כלל הן משניות מאוחרות המסכמות את ההלכה כפי שהשתלשלה לאחר דורות של בירור ויגיעה של לימוד תורה. ודאי שאין הן משניות מימי עזרא הסופר. כל התיאור במדרש הוא תיאור אנכרוניסטי השוזר פסוקים במטרה להדגיש את חשיבות לימוד התורה, ואין לקבלו כתיאור היסטורי מדוקדק.
כל שניתן לקבוע הוא שחז״ל משתמשים במינוח ״דברי סופרים״ כדי להדגיש שהלכה פלונית (חשובה או משנית) אינה מהתורה. כך, למשל, בחנו את המקורות שמודגש בהם שיש להחמיר בדברי סופרים יותר מבדברי תורה (לעיל פ״ב מ״א), וכן: ״הכדומין האשקלונין שנשברו, והאונקלי שלהן קיימת, הרי אלו טמאין. המעבר, והמזרה, והמגוב, וכן מסרק של ראש שניטלה אחת משיניהן ועשאן של מתכת, הרי אלו טמאין. ועל כולן אמר רבי יהושע דבר חדוש חדשו סופרים ואין לי מה אשיב״20. באותה משמעות מופיע הביטוי בהלכה אחרת: ״עם הארץ שקבל עליו כל דברי חבירות חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו. [גר שקיבל עליו כל דברי תורה חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו]. רבי יוסה בי רבי יהודה אומר אפילו דבר קטן מדקדוקי סופרים״ (תוספתא דמאי פ״ב ה״ה; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, יב מט, עמ׳ 37). אם כן, סופרים הם חכמים לכל דבר ואין רמז לקדמותם. עם זאת, חכמים פועלים כמחדשי הלכה וכפרשנים, ואילו המינוח ״דברי סופרים״ בא להדגיש את המרכיב המחדש של יוצרי הלכה חדשה. זאת בניגוד בולט למסקנה ש״דברי סופרים״ הם דווקא מדרשי הלכה.
עם זאת, בדברי הברית החדשה המינוח ״סופרים״ הוא אכן אחד המונחים לחכמים (רגילים או מיוחדים), אך אין מדובר בימי שיבת ציון אלא בראשית ימי התנאים. בלשון התנאים עצמם ״סופרים״ הם חכמים.
(סיום)
ביבליוגרפיה
ביבליוגרפיה וקיצורים
מסכתות ערלה וביכורים
אבות דרבי נתן, מהדורת שכטר, ש״ז, וינה, תרמ״ז.
אבי יונה, גיאוגרפיה היסטורית – אבי יונה, מ׳, תשכ״ג, גיאוגרפיה היסטורית, ירושלים.
אבי יונה, מקדש – אבי יונה, מ׳, תשט״ז, ״בית המקדש השני״, בתוך: אבי יונה, מ׳ (עורך), ספר ירושלים, ירושלים, עמ׳ 418-392.
אגדת בראשית, מהדורת ווארשה, תרל״ו.
אגרת רב שרירא גאון, מהדורת לוין, ב״מ, חיפה, תרפ״א.
אהבת ציון וירושלים, ראטנער, ד׳, וילנא, תרס״א-תרע״ג.
אהל דוד – Sasson, D.S., 1932, Ohel David I-II, London.
אווסביוס, אונומסטיקון –Notley, R.S. and Safrai, Z., 2005, Eusebius, Onomasticon, Boston-Leiden.
אולסון, אתינאיוס – Olson, S.D. (ed. and tr.), 2006, Athenaeus of Naucratis, The learned Danqueters, Cambridge, Mass.
אופנהיימר, הפרשת מעשרות – אופנהיימר, א׳, תשל״ח, ״הפרשת מעשר ראשון במציאות שלאחר חורבן בית שני״, סיני פג, עמ׳ רסז-רפז.
אופנהיימר, מעשרות – אופנהיימר, א׳, תשכ״ט, ״הפרשת מעשר ראשון הלכה למעשה בתקופת בית שני״, בתוך: מלמד, ע״צ (עורך), ספר זכרון לדה-פריס, ירושלים, עמ׳ 83-70.
אופנהיימר, עם הארץ – Oppenheimer, A., 1977, The Am Haaretz, A study in the Social History of the Jewish People in the Hellenistic-Roman period, Leiden.
אוצר הגאונים, מהדורת לוין, ב״מ, חיפה וירושלים, תרפ״ח-תש״ג; מהדורת צילום, ירושלים, תשמ״ד.
אור זרוע, רבי יצחק ברבי משה נ״ע מווינה, מהדורת זיטאמיר, תרכ״ב.
אור שמח, רבי מאיר שמחה הכהן, ירושלים, תשמ״ב.
אורבך, גיור – אורבך, א״א, תשל״א, ״בחירה וגיור״, בתוך: חז״ל פרקי אמונות ודעות, ירושלים, עמ׳ 494-480.
אורבך, סופרים – אורבך, א״א, תשי״ח, ״הדרשה כיסוד ההלכה ובעית הסופרים״, ספר היובל לג׳ שלום, ירושלים, עמ׳ מ-נו.
איכה רבה, מהדורת באבער, ש׳, וילנא, תרנ״ט.
אילן, אריסטון – Ilan, T., 1991-2, "New Ossuary Inscription from Jerusalem", Scripta Classica Israelica 11, pp. 139-148.
אלבק, מבוא – אלבק, ח׳, תשי״ט, מבוא למשנה, ירושלים - תל אביב.
אלבק, עריכת המשנה – Albeck, Ch., 1936, Untersuchungen Ueber Die Redaction der Mischna, Berlin.
אלבק, פירוש – אלבק, ח׳, תשי״ב, פירוש לשישה סדרי משנה, ירושלים - תל אביב.
אלון, מחקרים – אלון, ג׳, תשי״ז-תשי״ח, מחקרים בתולדות ישראל בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד, א-ב, ירושלים.
אסתר רבה, קושטא, רע״ד או ר״פ.
אפטוביצר, תדב״ר – Aptowitzer, A., 1955, Seder Elia, Jewish Studies in Memory of George Alexander Kohut, New York, pp. 5-59.
אפלבאום, קשתי זמאריס – Aplebaum, S., 1989, "The Troopers of Zamaris", in: Idem, Ijudaea in the Hallenistic and Roman Times, Leiden, pp. 47-65.
אפרון, סנהדרין – אפרון, י׳, תשכ״ז, ״הסנהדרין בחזון ובמציאות של הבית השני״, בתוך: פרלמן, מ׳ ושימרון, ב׳ (עורכים), דורון: ח״י מחקרים מוגשים ליום הולדת הששים לפרופ׳ בנציון כ״ץ, תל אביב, עמ׳ 204-167.
אפשטיין, מבוא – אפשטיין, י״נ, תש״ח, מבוא לנוסח המשנה, ירושלים.
אפשטיין, מבואות – אפשטיין, י״נ, תשי״ז, מבואות לספרות התנאים, ירושלים - תל אביב.
אפשטיין, מחקרים – אפשטיין, י״נ, תשמ״ד-תשנ״א, מחקרים בספרות התלמוד ובלשנות שמית, א-ד, ירושלים.
ארבעה טורים, רבי יעקב ברבי אשר, מהדורת וארשה, תרמ״ב.
ארליך, כל עצמותי – ארליך, א׳, תשנ״ט, כל עצמתי תאמרנה, ירושלים.
אתינאיוס, סעודה – ראו אולסון, אתינאיוס.
בזק, סודות עריכה – בזק, י׳, תשכ״ב, ״סוד נוסף מסודות עריכת המשנה״, סיני עה, עמ׳ מס-ס.
ביכלר, בית הלל – ביכלר, א׳, 1905, ״הלכות למעשה כבית שמאי בזמן הבית ואחר החורבן״, בתוך: Kravsz, S.and Weisz, M (eds) M.Bloch Festschrift, London, pp. 21-30.
ביכלר, הכוהנים – ביכלר, א׳, תשכ״ו, הכוהנים ועבודתם במקדש ירושלים בעשור השנים האחרון שלפני חורבן בית שני, ירושלים.
ביכלר, עם הארץ – ביכלר, א׳, תשכ״ד, עם הארץ הגלילי, ירושלים.
בלידשטיין, יחס לגר – בלישטיין, י׳, תשמ״ח, ״למעמדו של גר תושב במשנת הרמב״ם: שתי הערות להל׳ מלכים י, יא״, סיני קא, עמ׳ מד-נב.
בן ארי, הר הבית – בן ארי, מ׳, תשס״ז, תחומי קדושה בהר הבית, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
בן ארי, מקדש – בן ארי, מ׳, תשנ״ט, קדושת הר הבית – תמורות בראי ההלכה, עבודה לתואר שני, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
בן שלום, בית שמאי – בן שלום, י׳, תשנ״ד, בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי, ירושלים.
בעל המאור על הרי״ף, הודפס בתלמוד ש״ס וילנא.
בר, יששכר – בר, מ׳, תשכ״ח, ״יששכר וזבולון״, בר אילן ו, עמ׳ 180-167.
בר, תורה – בר, מ׳, תשכ״ד, ״תורה ודרך ארץ״, בר אילן ב, עמ׳ 162-124.
בראודה, גיור – Braude, W.G., 1940, Jewish Proselyting in the First Five Centuries of the Common era. The Age of the Tannaim and Amoraim, Providence.
בראשית רבה, מהדורת טהעאדאר-אלבק, הוצאת צילום, ירושלים, 1965.
ברודי, רב נטרונאי – ראו תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון.
ברויאר, טכס – ברויאר, י׳, תשמ״ז, ״ ׳פעל׳ ובינוני בתיאורי טכס במשנה״, תרביץ נו, עמ׳ 326-299.
ברנד, כלי חרס – ברנד, י׳, תשי״ג, כלי החרס בספרות התלמודית, ירושלים.
גודבלאט, גיור – Goodblatt, D.M., 2006, Elements of ancient Jewish nationalism, Cambridge.
גולאק, דיני קרקעות – גולאק, א׳, תרפ״ט, לחקר תולדות המשפט העברי – דיני קרקעות, ירושלים.
גולדברג, תמיד ויומא – גולדברג, א׳, תשכ״ט, ״תוספתא למסכת תמיד: מחקר בבעית היחס בין המשנה והתוספתא״, בתוך: מלמד, ע״צ (עורך), ספר הזכרון לבנימין דה פריס, תל אביב, עמ׳ 42-18.
גולדברג, שבת – גולדברג, א׳, תשל״ו, פירוש למשנה מסכת שבת, ירושלים.
גיאוניקה – (Ginzberg, L., 1968, Geonika, New york (Second Edition.
גינצבורג, פירושים – גינצבורג, י״ל, תשכ״א, פירושים וחדושים בירושלמי, א-ד, ניוארק.
גינצבורג, שרידי ירושלמי – גינצבורג, י״ל, תרס״ט, שרידי הירושלמי, נויארק.
גינצבורג, תמיד – גינצבורג, ל׳, תש״ך, הלכה ואגדה: מחקר ומסה, ירושלים.
דיקשטיין, מטבח – דיקשטיין, ט׳, בהכנה לדפוס, המטבח היהודי בתקופת המשנה והתלמוד, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
דקדוקי סופרים – ראו רבינוביץ.
דר, שומרון – דר, ש׳, תשמ״ב, התפרוסת היישובית של מערב השומרון בימי בית שני, המשנה והתלמוד והתקופה הביזנטית, תל אביב.
דר ואחרים, אום ריחן – דר, ש׳ ואחרים, תשמ״ו, אום ריחן – עיירה מתקופת המשנה, תל אביב.
הון עשיר, רבי עמנואל חי ריקי, אמשטרדם, תצ״א.
הירונימוס, חיי הילריון – Hieronimus (Jerome), 1800-1875, Vita Hilariones, Patroloigia Latina 23 (ed. J.P. Migne), Turnholti.
הלכות גדולות, מהדורת הילדסהיימר, ע׳, ירושלים, תשל״ב.
הלכות פסוקות, מילר, י׳, הלכות פסוקות מן הגאונים, קראקא, תרנ״ג.
הלכות קצובות, מרגליות, מ׳, ירושלים, תש״ך.
הנשקה - קדושת ירושלים - הנשקה ד׳ תשנ״ח, ״קדושת ירושלים חז״ל וההלכה הכיתתית״, תרביץ 50 עמ׳ 28-5.
זולאי, פיוטי ינאי – זולאי, מ׳, 1938, פיוטי ינאי, ברלין.
זוסמן, ברייתת התחומים – זוסמן, י׳, תשל״ו, ״ברייתא דתחומי ארץ ישראל״, תרביץ מה, עמ׳ 257-213.
זוסמן, כתובת – זוסמן, י׳, תשל״ד, ״כתובת הלכתית מעמק בית שאן – סקירה מוקדמת״, תרביץ מג, עמ׳ 158-88.
זיסו וגנור, חורבת עתרי – זיסו, ב׳ וגנור, א׳, 2001, חפירות ארכיאולוגיות בחורבת עתרי, ירושלים.
זק״ש, משנה – זק״ש, נ׳ (עורך), תשל״ב, משנה זרעים (עם שינויי נוסחאות), ירושלים.
חדושי הר״ן על מסכתות מגילה ומועד קטן, ירושלים, תשכ״ו.
חדושים המיוחסים לר״ן – ראו חדושי הר״ן.
חילופי מנהגים – מהדורת ב״מ לוין, אוצר חילוף מנהגים בין בני ארץ ישראל ובני בבל, בני ברק, תשמ״ז; מהדורת מרגליות, החילוקים שבין אנשי ארץ-ישראל ואנשי בבל, ירושלים, תרצ״ח.
חמדה גנוזה, מהדורת שניאורזאהן, ש״ז, ירושלים, תרכ״ג.
חסדי דוד, ר׳ דוד פארדו, ליוורנו, 1776.
טור שלחן ערוך – ראו ארבעה טורים.
טפר ושחר, שם טוב – טפר, י׳ ושחר, י׳, 1987, ״המסתור בשם טוב״, בתוך: קלונר, ע׳ וטפר, י׳ (עורכים), מערכות המסתור בשפלת יהודה, תל אביב, עמ׳ 236-226.
יוסף בן אפרים קרו – בתוך: ארבעה טורים.
ילקוט המכירי, ישעיהו משלי, מהדורת כהנא שפירא, י״ז, ירושלים, תשכ״ד.
ילקוט המכירי, תהילים, מהדורת בובר, ש׳, ירושלים, תשכ״ד.
ילקוט המכירי, תרי עשר, מהדורת גראינוף, א׳, לונדון, 1909.
ילקוט שמעוני, מהדורת שילוני, י׳, ירושלים, תשל״ג ואילך.
ירדני, תעודות – ירדני, ע׳, 2000, אוסף תעודות ארמיות, עבריות ונבטיות ממדבר יהודה וחומר קרוב, ירושלים.
יתרון האור, פערלמן, ר׳ יי״ל, הודפס במשניות מהדורת וילנא.
כהן, גיור – Cohen, S.J.D., 1990, "The rabbinic Conversion Ceremony", JJS 41, pp. 177-203.
כהן, קשתי זמאריס – Cohen, G.M., 1972, "The Hellenistic Military Colony: A Herodian Example", TAPA 103, pp. 93-96.
כהן, שלושה כתרים – Cohen, S.A., 1990, The Three Crowns, Cambridge.
כהנא, ספרי זוטא – כהנא, מ״י, תשס״ג, ספרי זוטא דברים, מובאות ממדרש תנאי חדש, ירושלים.
כסלו, כוי – כסלו, מ׳⁠ ⁠⁠״א, תשנ״ז, ״כשרותו של בעל-חיים מיובא״, תחומין יז, עמ׳ 432-415.
כסלו, מצודת יתיר – Kislev, M.A., 1986, "A Barley Store of the Bar-Kochba Rebels (Roman period)", Israel Journal of Botany 35, pp. 183-196.
כסלו, שיבולת השועל – כסלו, מ׳, תשנ״ג, לזיהוי שיבולת השועל, ספר היובל מנחה לאי״ש (אברהם ישעיהו דולגין), ירושלים, עמ׳ 170-155; 185-179.
לאו, פלורה – Löw, I., 1967, Die Flora der Juden, 4 vols., Hildesheim.
לוי, מילון – Levy, J., 1924, Woerterbuch ueber die Talmudim und Midrashim, Vienna.
לוין, בית המקדש – לוין, י״ל, תשמ״ד, ״בית המקדש מעמדו ותפקידו״, בתוך: שטרן, מ׳ (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל – שלטון רומי, ירושלים, עמ׳ 188-181.
לוין, מקדש – לוין, י״ל, תשנ״ו, ״בית המקדש בירושלים״, קתדרה 77, עמ׳ 16-3.
לופטוס, הזכרון – לופטוס, א׳, תשמ״ג, חקר הזכרון, תל אביב.
לחם שמים, רבנו יעב״ץ, ירושלים, תשי״ח.
ליברמן, יוונית ויוונות – ליברמן, ש׳, תשכ״ג (תשמ״ד), יוונים ויוונות בארץ ישראל, ירושלים.
ליברמן, ירושלמי – ליברמן, ש׳, תשנ״ה, ירושלמי כפשוטו, ניו יורק - ירושלים.
ליברמן, מחקרים – ליברמן, ש׳, תשנ״א, מחקרים בתורת ארץ ישראל, ירושלים.
ליברמן, תוספת ראשונים – ליברמן, ש׳, תשנ״ט, תוספת ראשונים, ירושלים וניו יורק.
ליברמן, תוספתא כפשוטה – ליברמן, ש׳, תשט״ו-תשמ״ח, תוספתא כפשוטה, ניוארק.
ליכטנשטיין, מגילת תענית – Lichtenstein, H., 1931-2, "Die Fastanrolle Eine Untersuchung zur judisch-Hellenistechen Gesschichte", HUCA VIII-IX, pp. 257-351.
לקוטי הרמב״ן למסכת תענית לתלמיד מתלמידי הרמב״ן, שאלוניקי, תק״ל.
מגיד משנה, הודפס על גיליון משנה תורה לרמב״ם, מהדורת תל אביב, 1959.
מגילות מדבר יהודה – DJD Discoveries in the Judean Desert, 1953-1995, in: Balliet, M. et al. (eds.), Oxford.
מגילת המקדש – ידין, י׳, תשל״ז, מגילת המקדש, ירושלים.
מגילת תענית – ראו ליכטנשטיין, מגילת תענית.
מגן ואחרים, קרית ספר – Magen, Y. et al., 2004, The Land of Benjamin, Jerusalem, pp. 179-300.
מדרש משלי, בתוך: מדרש שוחר טוב, מהדורת כהן, י׳, ירושלים, תשכ״ח.
מדרש שמואל, בתוך: מדרש שוחר טוב, מהדורת כהן, י׳, ירושלים, תשכ״ח.
מדרש תהילים (שוחר טוב), מהדורת בובר, ש׳, וילנא, תרנ״א.
מדרש תנאים לדברים, מהדורת הופמן, ד״צ, ברלין, 1909-1908.
מדרש תנחומא, קושטא, רפ״ב ומנטובה, שכ״ג.
מדרש תנחומא-בובר, מהדורת בובר, ש׳, וילנא, תרמ״ה.
מזר, דבורים – מזר, ע׳, תשס״ט, ״המכוורת מתקופת הברזל בתל רחוב: התגלית ומשמעותה״, קדמוניות 136, עמ׳ 90-83.
מזר, הרקם – מזר, ב׳, תשי״א, ״הרקם והחגר״, תרביץ כ, עמ׳ 319-316.
מחזור ויטרי לרבנו שמחה, הורביץ, ש׳, נירנברג, תרפ״ג; ד״צ, ניו יורק, תש״ך.
מילון בן יהודה – בן יהודה, א׳, 1959, מילון הלשון העברית, ירושלים - תל אביב.
מכילתא דרבי ישמעאל, האראוויטץ, ח״ש ורבין, י״א, ד״צ, ירושלים, תש״ל.
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, אפשטיין-מלמד, ירושלים, תשט״ו.
מלאכת שלמה, פירוש למשנה לר׳ שלמה עדני, הודפס בתוך משניות יכין ובועז, ירושלים, תשט״ז.
מלחמות היהודים, יוספוס פלביוס, מהדורת שליט, א׳, ירושלים - תל אביב, תשכ״ז.
מסכת כלה, מהדורת היגער, מ׳, ירושלים, תש״ל.
מסכת סופרים, מהדורת היגער, מ׳, ניו יורק, תרצ״ד.
מסכתות זעירות, מהדורת היגער, מ׳, ירושלים, תש״ל.
מקצת מעשה תורה – Qimron, E. and Strugnell, J., 1994, Miqsat maase ha-Torah, Oxford (DJD 10)‎.
מרגליות, החילוקים – מרגליות, מ׳, תרצ״ח, החילוקים שבין אנשי ארץ-ישראל ואנשי בבל, ירושלים.
מרגליות, הלכות ארץ-ישראל – מרגליות, מ׳, תשל״ד, הלכות ארץ-ישראל מן הגניזה, ירושלים.
משנה שלמה, מהדורת ורטהימר, ש״א, ירושלים, תשנ״ב.
נוה, אנשים ללא שם – נוה, י׳, תשמ״ט, ״אנשים ללא שמות?⁠״, ציון נד, עמ׳ 16-1.
נוה, על פסיפס – נוה, א׳, תשל״ח, על פסיפס ואבן, תל אביב.
ניומן, מעשים – ניומן, ה׳, תשמ״ז, המעשים לבני ארץ-ישראל ורקעם ההיסטורי, עבודה לתואר שני, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
נעם, מגילת תענית – נעם, ו׳, תשס״ד, מגילת תענית – הנוסחים, פשרם ותולדותיהם, ירושלים.
סגל, לשון המשנה – סגל, מ״צ, תרצ״ו, דקדוק לשון המשנה, תל אביב.
סדר עולם רבה, מהדורת רטנר, ב׳, ניו יורק, תשכ״ו.
סדר רב עמרם גאון, מהדורת גולדשמידט, ד׳, ירושלים, תשל״ב.
סוזומנוס, היסטוריה כנסייתית – Sozomen, Ecclesiastical History, 1891, Hartranft, C.D. (tr.), in: Wace, H. and Shaff, P. (eds.), A Select Library of Nicene and Post Nicene Fathers, New Series, 2, Oxford; Idem, 1960, Historia Ecclesiastica, Bidez, J. and Hanson, G.C. (eds.), Gr. Schr. 50.
סוקולוף, מילון – Sokoloff, M., 1990, A Dictionary of Jewish Palestinian Aramaic, Ramat Gan.
סירליאון (שירליאון, סיריליאו) רבינו שלמה, תלמוד ירושלמי סדר זרעים, מהדורת הלוי, ח״י, ירושלים, תשי״ד-תשכ״ז.
ספר האשכול, מהדורת אלבק, ח׳, ירושלים, תשד״ם; מהדורת אויערבך, צ״ב, האלברשטאט, תרכ״ו.
ספר הישר, רבנו תם, מהדורת דן, י׳, מבוססת על הדפוס הראשון, ונציה, שפ״ה, ירושלים, תשמ״ו; מהדורת ראזענטהאל, ש״פ, ד״צ, ירושלים, תשנ״ג.
ספר המקצועות, מהדורת אסף, ש׳, ירושלים, תש״ז.
ספר העתים, יהודה בן ברזילי הברצלוני, מהדורת זלוטניק, י״ל, ירושלים, תש״ה.
ספר הפרדס, מהדורת עהרענרייך, ח״י, ניו יורק, תשי״ט.
ספר הרוקח, ר׳ אליעזר מגרמייזא, קרימונה, שי״ז.
ספר יראים השלם, רבי אליעזר ממיץ, מהדורת גולדבלום-שיף, וילנא, תרנ״ב-תרס״ב; ד״צ, ירושלים, תשנ״ה.
ספר ערוגת הבושם, ר׳ אברהם ב״ר עזריאל, מהדורת אורבך, א״א, ירושלים, תרצ״ח ואילך.
ספר פתרון תורה, (המחבר אינו ידוע), מהדורת אורבך, א״א, ירושלים, תשל״ח.
ספר ראבי״ה, ר׳ אליעזר בר׳ יואל הלוי, מהדורת אפטוביצר, א׳, ירושלים, תשכ״ד.
ספר שני לוחות הברית, ר׳ ישעיה הורוויץ, פיורדא, תקכ״ד.
ספראי, בימי הבית – ספראי, ש׳, תשנ״ד, בימי הבית ובימי המשנה, א-ב, ירושלים.
ספראי, הכלכלה – Safrai, Z., 1994, The Economy of Roman Palestine, London.
ספראי, הכרעה כבית הלל – ספראי, ש׳, תשנ״ד, בימי הבית ובימי המשנה א, עמ׳ 405-382.
ספראי, הלכה למשה מסיני – ספראי, ש׳, תש״ן, ״הלכה למשה מסיני, היסטוריה או תיאולוגיה?⁠״, בתוך: זוסמן, י׳ ורוזנטל, ד׳ (עורכים), מחקרי תלמוד, ירושלים, עמ׳ 38-11 (= בימי הבית, עמ׳ 578-548).
ספראי, העליה לרגל – ספראי, ש׳, תשכ״ה, העליה לרגל בימי הבית השני, ירושלים.
ספראי, הקהילה – ספראי, ז׳, תשנ״ה, הקהילה היהודית ומוסדותיה, ירושלים.
ספראי, יוספוס – ספראי, ז׳, תשמ״ג, ״תיאור ארץ ישראל לפי יוסף בן מתתיהו״, בתוך: רפפורט, א׳ (עורך), יוסף בן מתתיהו, ירושלים, עמ׳ 116-91.
ספראי, מצב היישוב – ספראי, ז׳, תשמ״ד, ״מצב הישוב היהודי בארץ-ישראל לאחר מרד בר-כוכבא״, בתוך: אופנהיימר, א׳ ורפפורט, א׳ (עורכים), מרד בר-כוכבא מחקרים חדשים, ירושלים, עמ׳ 214-182.
ספראי, נשים במצוות עשה – ספראי, ש׳, תשנ״ה, ״מחויבותן של נשים במצוות במשנתם של התנאים״, בר אילן כו-כז, עמ׳ 236-227.
ספראי, נשים במקדש – Safrai, C., 1991, Women and Temple, Dissertation, KTU, Amsterdam.
ספראי, סיקריקון – ספראי, ש׳, תשנ״ד, סיקריקון, בימי הבית ובימי המשנה א, עמ׳ 267-259.
ספראי, פרקי גליל – ספראי, ז׳, תשמ״ה, פרקי גליל, ירושלים.
ספראי, קדושת ירושלים – ספראי, ז׳, תשנ״ט, קדושת ירושלים החרבה, רמת גן (סדרת פרסומי מרכז רננרט).
ספראי, קידוש חודשים – ספראי, ש׳, תשנ״ד, המקומות לקידוש חודשים ולעיבור השנה בארץ לאחר החורבן, בימי הבית ובימי המשנה, ירושלים, עמ׳ 258-247.
ספראי, קיסריה – ספראי, ז׳, תשמ״ה, ״היתר תחום קיסריה מהמצוות התלויות בארץ״, סיני צו, עמ׳ ריז-רכח.
ספראי, תחומים – ספראי, ז׳, תשמ״ד, ״לשאלת תחומי ארץ ישראל החייבים במצוות התלויות בארץ״, ספר היובל לרבי יוסף דוב הלוי סולובייצ׳יק, ירושלים, עמ׳ תתשט-תתשיט.
ספראי ולין, גבע – ספראי, ז׳ ולין, מ׳, תשמ״ח, ״המבנה הכלכלי של גבע״, בתוך: מזר, ב׳ (עורך), גבע – חפירות במשמר העמק, ירושלים, עמ׳ 166-120.
ספראי וספראי, בית ענת – ספראי, ש׳ וספראי, ז׳, תשל״ו, ״בית ענת״, סיני עח, עמ׳ יח-לח.
ספראי וספראי, הגדת חז״ל – ספראי, ש׳ וספראי, ז׳, תשנ״ח, הגדת חז״ל, ירושלים.
ספרי במדבר, מהדורת האראוויטץ, ח״ש, לייפציג, תרע״ז.
ספרי דברים, מהדורת פינקלשטין, א״א, ברלין, ת״ש.
ספרי זוטא, מהדורת האראוויטץ, ח״ש, לייפציג, תרע״ז.
ספרים חיצוניים, מהדורת כהנא, א׳, ירושלים, תש״ל.
ערוך השלם, רבי נתן ברבי יחיאל מרומי, מהדורת קאהוט, ח״י, תל אביב, תש״ל.
פורת, לשון חכמים – פורת, א׳, תש״ל, לשון חכמים: לפי מסורות שבכתבי יד ישנים, ירושלים.
פטרוס האיברי – Raabe, R., 1895, Petrus der iberer, Leipzig.
פינקלשטין, הגיור – פינקלשטין, מ׳, תשנ״ד, הגיור – הלכה ומעשה, רמת גן.
פירוש הגאונים לסדר טהרות, מהדורת אפשטיין, י״נ, ברלין, תרפ״א-תרפ״ד.
פירוש רבינו עובדיה מברטנורא, נדפס במשניות דפוס וילנא, דפוס צילום, תשל״ד.
פלדמן, גיור – Feldman, L., 1993, Jew and Gentile in the Ancient World: Attitudes and interactions from Alexander to Justinian, Princeton.
פליקס, האורז – פליקס, י׳, תשכ״ג, ״האורז בספרות חז״ל״, בר-אילן א, עמ׳ 189-177.
פליקס, ט״ו בשבט – פליקס, י׳, תשמ״ז, ״טו בשבט בהלכה ובמציאות״, בתוך: פליקס, י׳, ירושלמי שביעית ב, עמ׳ 383-354.
פליקס, כלאים – פליקס, י׳, תשכ״ז, כלאי זרעים והרכבה, תל אביב.
פליקס, כתובת רחוב – פליקס, י׳, תשמ״ז, ״המינים האסורים בבית שאן״, בתוך: ירושלמי שביעית ב, עמ׳ 456-447.
פליקס, עולם הצומח – פליקס, י׳, 1976, עולם הצומח המקראי, רמת גן.
פליקס, עצי פרי – פליקס, י׳, תשנ״ד, עצי פרי למיניהם, ירושלים.
פליקס, שביעית – פליקס, י׳, תש״מ-תשמ״ז, ירושלמי שביעית, א-ב, ירושלים.
פסיקתא דרב כהנא, מהדורת מנדלבוים, ד׳, ניו יורק, תשכ״ב.
פסיקתא זוטרתי (לקח טוב), מהדורת בובר, ש׳, וילנא, תרמ״ד.
פסיקתא רבתי, מהדורת איש שלום, מ׳, וינה, תר״מ.
פרנקל ואחרים, גליל עליון – Frankel, R. et al., 2001, Settlement Dynamics and Regional Diversity in Ancient Upper Galilee, IAA 14, Jerusalem.
פרנקל ופינקלשטיין, מקצוע – פרנקל, ר׳ ופינקלשטיין, י׳, תשמ״א, ״מקצוע צפונית מערבית של ארץ-ישראל בברייתת התחומין״, קתדרה 10, עמ׳ 10-3.
פרקר, ציבענים – פרקר, ר׳, תשנ״ג, ציבענים מהצומח ומתקני תעשיה לצביעת אריגים באגן המזרחי של הים התיכון בתקופה ההלניסטית, הרומית והביזנטית, עבודה לתואר שני, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
צוקר, רב סעדיה גאון – צוקר, מ׳, תשי״ט, על תרגום רס״ג לתורה: פרשנות, הלכה ופולמיקה בתרגום התורה של ר׳ סעדיה גאון, ניו יורק.
צפריר ואחרים, טבולה – Tsafrir, Y. et al., 1994, Tabula Imperii Romana, Judea, Palestina, Jerusalem.
קדמוניות היהודים, יוספוס פלביוס, מהדורת שליט, א׳, ירושלים - תל אביב, תשכ״ז.
קדמוניות המקרא, הספרים החיצוניים, מהדורת הרטום, א״ש, תל אביב, תשכ״ט.
קול הרמ״ז, פירוש הרמ״ז על המשניות (ר׳ משה זכותא), ירושלים, תשנ״ט.
קופפער, רש״י – קופפער, א׳, תשכ״א, פירוש רש״י למסכת מועד קטן, יו״ל עפ״י כתב יד ספרדי בצרוף מבוא והערות, ירושלים.
קליין, חלוקה – קליין, ש׳, תרפ״ג, ״חלוקת יהודה והגליל״, ספר השנה של ארץ ישראל, א, עמ׳ 41-24.
קליין, ספר הישוב – קליין, ש׳, תרצ״ט, ספר הישוב, תל אביב.
קליין, תיאור – קליין, ש׳, תרצ״ח, ״פרק בחקירת ארץ ישראל״, בתוך: אפשטיין, י״נ ואחרים (עורכים), ספר מגנס – קובץ מחקרים מאת אנשי האוניברסיטה, ירושלים, עמ׳ 223-216.
רבינוביץ, דקדוקי סופרים – רבינוביץ, רנ״נ, תש״כ, דקדוקי סופרים, ירושלים.
רבינוביץ, שערי תורת ארץ ישראל – רבינוביץ, ז״ו, ת״ש, שערי תורת ארץ ישראל, ירושלים.
רבינוביץ, שערי תורת בבל – רבינוביץ, ז״ו, תשכ״א, שערי תורת בבל, ירושלים.
רבן, סקר נהלל – רבן, א׳, תשמ״ג, סקר ארכיאולוגי של ישראל, מפת נהלל (28), ירושלים, מס׳ 82, עמ׳ 69.
רגב, צדוקים – רגב, א׳, תשס״ה, הצדוקים והלכתם על דת וחברה בימי בית שני, ירושלים.
רוולנדסון, בעלי קרקע – Rowlandson, J., 1996, Landowners and Tenants in Roman Egypt, The Social Relations of Agriculture in the Oxyrhynchite nome, Oxford.
רוזן-צבי, הטקס שלא היה – רוזן-צבי, י׳, תשמ״ח, הטקס שלא היה, ירושלים.
רות רבה, מהדורת לרנר, מ״ב, תשל״א, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
ריטב״א, חדושים למסכת שבת, מהדורת גולדשטיין, מ׳, ירושלים, תש״ן.
ר״ן בפירושו לרי״ף, הודפס בתלמוד ש״ס וילנא.
רשב״א, חדושים למסכת מגילה, מהדורת דימיטרובסקי, ח״ז, נויארק, תשט״ז.
שאגת אריה, שו״ת אריה בן אשר ממץ, ירושלים, תש״ך.
שאילתות דרב אחאי גאון, מהדורת מירסקי, א׳, ירושלים, תשכ״א-תשל״ז.
שבלי הלקט, מהדורת באבר, ש׳, וילנא, תרמ״ו.
שגיא וזוהר, גיור – שגיא, א׳ וזהר, צ׳, 1997, גיור וזהות יהודית: עיון ביסודות ההלכה, ירושלים.
שגיב, עבר הירדן – שגיב, נ׳, תשס״ד, היישוב היהודי בפראיה (עבר הירדן) בתקופה ההלניסטית והרומית, עבודת דוקטור בשכפול, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
שוורץ, כלבים – Schwartz, J.J., 2000, Dogs and cats in Jewish society in the Second Temple, Mishnah and Talmud periods, WCJS 12, pp. 25-34 (הקונגרס העולמי למדעי היהדות).
שיפמן, ירושלים – Schiffman, L.H., 1996, Jerusalem in the Dead Sea Scrolls, in: Poorthuis, M. and Safrai, CH. (eds.), The Centrality of Jerusalem, Den Haag, pp. 73-86;.
שכטר, קטעי גניזה – Schechter, S., 1898, Genizah Fragments, JQR X, p. 636.
שמש, צמחים – שמש, א״א, תשנ״ט, ברכות הנהנים על הצומח ומוצריו בהלכה ובמנהג מהמאה ה-16 ועד לזמננו, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
שעפטיל, ערך מלין – שעפטיל, ח״י, תרס״ז, ערך מלין, ברדיטשוב.
שערי צדק, מהדורת מודעי, נ׳, שאלוניקי, תקנ״ב.
שערי תשובה, מהדורת הירש, י״מ, לייפציג, תרפ״ח.
שפירא, סנהדרין – שפירא, ח׳, תשס״ז, ״בית הדין ביבנה: מעמד, סמכויות ותפקידים״, בתוך: חבה, י׳ ורנדזינר, ע׳ (עורכים), עיונים במשפט עברי ובהלכה; דיין ודיון, עמ׳ 334-305.
שפרבר, מחירים – Sperber, D., 1974, Roman Palestine 200-400: Money and Prices, Ramat Gan.
שרידי ירושלמי – ראו גינצבורג, שרידי ירושלמי.
תוספות יום טוב, נדפס במשניות דפוס וילנא, ד״צ תשל״ד, ובמהדורות רבות נוספות.
תוספות רי״ד, מהדורת נטאנאהן, יש״ה, ירושלים, תשל״ד.
תורתן של ראשונים, מהדורת הורוויץ, ח״מ, פראנקפורט ע״מ, תרמ״ב.
תנא דבי אליהו, מהדורת איש שלום, מ׳, וינה, 1904.
תניא רבתי, מהדורת הורביץ, ש׳, וארשה, 1879.
תרגום השבעים – Rahlfs, H. (ed.), Septuaginta, 1935, Stuttgart.
תרגום יונתן לנביאים, מהדורת רידר, מ׳, ירושלים, תשמ״ד; מהדורת גינזבורגר, מ׳, ברלין, תרס״ב.
תרגום יונתן לנביאים, מהדורת שפרבר, א׳, ליידן, 1959 ואילך; לנביאים וכתובים: כתבי הקדש בארמית, ליידן.
תרגום ניאופיטי – Dies-Macho, A., 1968-1979, Targum Palestinese I-IV, Madrid.
תשובות אנשי ארץ-ישראל – בתוך: לוין, ב״מ (עורך), תר״צ, גנזי קדם, מאסף מדעי לתקופת הגאונים וספרותם, ד, חיפה, עמ׳ 50.
תשובות גאונים מזרח ומערב, מילר, י׳, ברלין, תרמ״ח.
תשובות גאונים קדמונים, קאסעל, ד׳, ברלין, תר״ח.
תשובות הגאונים אסף – אסף, ש׳, תרפ״ט, תשובות הגאונים, ירושלים.
תשובות הגאונים החדשות – עמנואל, ש׳, תשנ״ה, תשובות הגאונים החדשות, ירושלים.
תשובות הגאונים הקצרות – רבינוביץ, מ״א, תש״כ, שאלות ותשובות הגאונים, ירושלים.
תשובות הגאונים הרכבי – הרכבי, א״א, תרמ״ז, זכרון לראשונים וגם לאחרונים, ברלין.
תשובות הגאונים מוסאפיה – מוסאפיה, י׳, תרכ״ד, תשובות הגאונים, ליק.
תשובות הגאונים קורונל – קורונל, נ״נ, תרל״א, תשובות הגאונים, וויען.
תשובות הגאונים שערי צדק – ראו שערי צדק.
תשובות הרמב״ם, מהדורת בלאו, י׳, א-ד, ירושלים, תשי״ח-תשמ״ו.
תשובות מהרי״ץ גיאת, הוצאת באמבערגער, פירטה, תרכ״א-תרכ״ה.
תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון, מהדורת ברודי, י׳, ירושלים, תשנ״ד.
תשובות רב שר שלום, מהדורת וינברג, ר״ש, ירושלים, תשל״ו.
1. בירושלמי רק: ״כרם... וענבים נמכרות חוצה לו״.
2. וראו עוד דמאי פ״ו מי״א ושביעית פ״ו מ״ב. המפרשים מנמקים את ההלכה בטענה שסוריה היא ״כיבוש יחיד״, וזו סכמה מקראית שיש לה משמעות מדרשית, וספק בעינינו אם היא גרמה להלכה או רק נתלוותה לה.
3. ראו אפשטיין, מבוא, עמ׳ 227.
4. שם, עמ׳ 228.
5. בירושלמי: ״שמואל אמר כהילכות המדינה״ (סג ע״ב).
6. שאתה אומר שאין ערלה אלא הלכות מדינה.
7. כך על פי הר״ן.
8. נוסח אחר: רב הונא. ראו אפשטיין, שם, הערה 6.
9. כך בירושלמי של רבי שלמה סירליאו. בכ״י ליידן ובדפוסים: בקדמייתא.
10. הברייתא ערוכה אף בתוספתא קידושין (פ״א הי״א) בשינוי מה בלשון.
11. לדיון כללי האם המצוות התלויות בארץ חלות בחוץ לארץ ראו בנספח למסכת שביעית.
12. תוספתא סוף מסכתנו; בבלי, קידושין לט ע״א.
13. כך בירושלמי של ר״ש סירליאו.
14. כפי שרמזנו לעיל, כאן מקיש התלמוד שדין כלאיים תמיד אחיד, וכן בבבלי, סנהדרין ס ע״ב. בפועל הבחינו חכמים בין סוגי הכלאיים השונים לעניין חיובם בחוץ לארץ ולעניין חיוב הגוי בהם (להלן).
15. לא נאמר בתלמוד שהמעשה בחנין אירע בחוץ לארץ, אך הדבר מתבקש מהקשר הסוגיה.
16. ראו ספראי וספראי, בית ענת.
17. אפשר גם לפרש ההפך, שהרכבת אילן אסורה מהתורה וכלאי הכרם מדרבנן.
18. תוספתא פ״א ה״ח, וראו פירושנו לעיל פ״א מ״ט וירושלמי סג ע״ב.
19. אורבך, סופרים.
20. משנה, כלים פי״ג מ״ז, וכעינה תוספתא טבול יום פ״ב הי״ד, עמ׳ 686.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ערלה ג – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), משנה כתב יד קאופמן ערלה ג – מהדורת הרב דן בארי על פי כ"י קאופמן A50 (הערת המהדיר: הניקוד תוקן על פי כללי הדקדוק בנוגע למלא וחסר, ולפי הצליל לגבי קמץ ופתח, צרי וסגול, המתחלפים בכתב יד קאופמן מתוך הגיה ספרדית), מקבילות בתוספתא ערלה ג – באדיבות ד"ר רונן אחיטוב, קישורים לתלמודים ערלה ג, רמב"ם ערלה ג, ר"ש משאנץ ערלה ג, ר׳ עובדיה מברטנורא ערלה ג – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מלאכת שלמה ערלה ג, תוספות יום טוב ערלה ג, עיקר תוספות יום טוב ערלה ג, תפארת ישראל יכין ערלה ג, משנת ארץ ישראל ערלה ג – משנת ארץ ישראל, מאת שמואל ספראי, זאב ספראי, חנה ספראי (ירושלים, תשס"ח-תש"פ) (CC BY 3.0)

Orlah 3 – Adapted from the Talmud Yerushalmi translation and commentary by Heinrich W. Guggenheimer, Berlin, De Gruyter, 1999-2015 (CC BY 3.0), Mishna MS Kaufmann Orlah 3, Tosefta Parallels Orlah 3, Kishurim LaTalmudim Orlah 3, Rambam Commentary on the Mishna Orlah 3, R. Shimshon of Sens Orlah 3, R. Ovadyah MiBartenura Orlah 3 – Translated by Rabbi Robert Alpert (2020) (CC BY 3.0), Melekhet Shelomo Orlah 3, Tosefot Yom Tov Orlah 3, Ikkar Tosefot Yom Tov Orlah 3, Tiferet Yisrael Yakhin Orlah 3, Mishnat Eretz Yisrael Orlah 3

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×