א) והגר״א כ׳ דמיירי שכבר זרועה וחורש בין הערוגות. ולא ידענא מה הכריח לרבינו לומר כן דהרי פשוט שאפילו אין כאן זרוע מותר לחרוש עד זמן הקבוע. וכן מוכח דהרי ר״ג וב״ד נמנו והתירו לחרוש בין בשדה לבן או אילן עד ר״ה אף שאין כאן זריעה כלל. וכוונת החורש כדי שתרטב השדה בגשמי׳. או כדי שיגדלו עשבי שדה הנאכלים וגדלים בלי זריעה. וכן מוכח נמי מדקאמר במשנה כל זמן שחורשי׳ ליטע וכו׳. אלמא בשאינו זרוע עדיין מיירי:

ב) כתב רתוי״ט ד״ה מעדרין. וא״ת למה לא התירו עידור גם באילנות כמו זיבול. הרי לר״מ גם חרישה מד״ס וכו׳ והקשה רבינו הגאון מהו׳ עקיבא שליט״א [באות י״ב] וז״ל ק״ל איך אפשר לומר כן בטעמא דמתני׳ כו׳. וצע״ג עכלה״ט: קרא עניא אבבא. הרי [במ״ק ד״ד א׳] מסקינן דר״ג וב״ד ס״ל דתוס׳ שביעית הלכה היא. ומנ״ל לרבינו דמתני׳ דהכא דהיא של כת הקודמין הוה ס״ל דמדאו׳ אסור. ואדרבה א״כ הדרא תו קו׳ הש״ס לדוכתא וכי ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו דהוה ס״ל דאו׳. וליכא לתרוצי כתי׳ הש״ס. מעיקרא כך התנו כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל. דהרי הם אמרו דאו׳. ותו אחר שהחליטו ע״פ רוב הדור הקודם דלא כר״ע דס״ל הלכה. איך יבא דור האחרון ויחדשו לעצמן הלכה לממ״ס שלא קבלוה מב״ד הקודמין. ובאיזה ענין היו מכריעין דבר זה אמנם לפעד״נ כמ״ש פ״א ג׳. דכת הקודמין נמי הוה ס״ל דתו׳ שביעית הלכה. וגם הא צ״ל דגם לכת הקודמין רק בזמן המקדש אסור מהלממ״ס. דאל״כ הדרה תו קו׳ הש״ס לדוכתא. אם הדור הראשון קבלו הלממ״ס דאסור אף שאין בהמק״ק. האיך יבא ב״ד שלאחריהן ויאמר שלא קבלו כך. אלא שהדור הראשון גזרו ב׳ גזירות. הא׳ שיהי׳ אסור אף באין בהמק״ק. ועוד גזרו על פסח ועצרת. וכפשטא דשמעתתא [דמ״ק ד״ד א׳] וקרא דבחריש וקציר דנקטה מתני׳ הקדומה פ״א מ״ד אסמכתא בעלמא הוא. וכמפורש בירושלמי להדיא ריש שביעית. א״כ מתורץ קו׳ רבינו. דהרי איסור חרישה דנקטה מתני׳ הכל מד״ס. ומש״ה ל״ק נמי ארמב״ם שהזכיר רפ״א שנאמ׳ בחריש. שידוע שכן דרך רבינו לכתוב לרוב שנאמר. אע״ג שאינו רק אסמכתא כפ״ד מאיסורי ביאה הי״ב שנאמר והזרתם ושם לעיל ה״ט כ׳ ה״ה דר״מ ס״ל וסת מד״ס. וכ״כ פ״ה ממ״א ה״ט ושם פי״א ה״ה וכ״כ שם פט״ו כמה פעמים לעניין בטולי ק״א ור׳ וס׳. וכ״כ שם ספי״ז ועוד הרבה. אמנם מ״ש התוי״ט דלרמב״ם חריש׳ בשביעית מד״ס אף דבאמת הלממ״ס הוא וכר״י י׳ נטיעות וכו׳ הלממ״ס. וגם הרמב״ם לא כ״כ רק שלא לקי עלה. רק כוונתו לפ״ד הר״מ כל שאינו מפורש בתורה הו״ל ד״ס ככ״מ ריש אישות. ואף שיש לחלק בין זיבול שהוא ד״ס גמור לחרישה שהוא הלממ״ס. עכ״פ מדהשתא שאבהמק״ק כולן מד״ס לא הו״ל לחלק כ״כ. כנ״ל כוונת רתוי״ט. השבני רבינו וז״ל מ״ש ידידי הרב נ״י דכת הקודמין נמי ס״ל הלכה וכפשטא דשמעתא דמ״ק. במחכ״ת פשטא דשמעתתא שם בהיפוך. דאמרי׳ התם ר״ג וב״ד מדאו׳ בטיל וכו׳ אלא אר״א ר״ג וב״ד סברי כר״י וכתבו תוס׳ שם וז״ל וודאי מדאו׳ בטיל וכו׳ הרי דפליגי בדינא אי הוה דאו׳ [לא זכיתי להבין דברי קדשו. כמדומה דרבינו הבין דתו׳ ה״ק דר״ג וב״ד בטלי דלא להוי דאורייתא. ולפענ״ד כוונת תו׳ לתרץ. דעכ״פ אמאי סמך לבטל גזירת הקודמין. ואהא כ׳ תו׳ דמתוך ההלכה גופא סמכו לבטל. דמש״ה קבלוה ביחד עם נסוך מים וכדמסקו תו׳ להדיא. אבל וודאי הכל רק אסמכתא וכמ״ש שם רש״י אדר׳ יוחנן דאסמכת׳ דאו׳ מצא] וכ״מ מרמב״ם רפ״ג משמיטה. דלא הי׳ גזירה מעולם רק לאסור כשבהמק״ק מפסח ועצרת ואילך [ולא הבנתי א״כ איך מקשה הש״ס היאך ר״ג וב״ד בטלו דברי ב״ד חבירו. הרי קמאי ל״ג כלל בכה״ג. ולא מחשב ביטול דברי ב״ד חבירו. וכדאמרי׳ (גיטין דל״ו ב׳) דאי לדרי׳ תיקון מבטלינן] וכ״מ לשון הר״ב ריש שביעית וז״ל ולקמן יליף לה והיינו במ״ד מקרא דבחריש וקציר. ומתני׳ למוד גמור ולא אסמכתא [תמהני הרי בירוש׳ קאמר בפירוש דאסמכתא לחוד היא] וכן ממ״ש הר״ב דמשנה זו אינה הלכה. ואי נימא דמשנה ראשונה תקנתא הי׳ והתנו שיהא כח ביד ב״ד לבטל. ור״ג וב״ד בטלוהו. לא שייך לומר ואינה הלכה. דהא ההלכה לא הי׳ איסור בשאין בהמק״ק [ולא הבנתי כלל ד״ק. וכי אתקנה לא שייך לומר ואינה הלכה ואדרבה מכאן ראי׳ לדברי. שב״ד הקודם גזרו אף אזמן שאין בהמק״ק] גם אף לפי ההלכה אין מזור לקושייתי. דהא מ״מ מהך די׳ נטיעות חורשים מבואר דחרישה אסור בשביעית אלא דתו׳ שביעית בזקינות הוא רק באין בהמק״ק. אבל בשביעית עצמה לא משמע שיש חילוק בין זמן לזמן. לומר דבבהמק״ק אסור חרישה בשביעית ובאין בהמק״ק מותר. א״כ אף אם ננקט כמעכ״ת הרב נ״י מ״מ ק׳ דהרי מההלכה ג״כ נשמע דחרישה אסור בשביעית [כבר נתיישב לפע״ד לפמ״ש לעיל. רק דקצרתי דברי כשדנתי לפני רבינו] ומ״ש ידידי הרב נ״י דרמב״ם נקט הקרא דרך אסמכתא. לענ״ד לא מצאנו דננקוט הרמב״ם כמו יהודא ועוד לקרא. דתחלה נקט העשה דושבתה ואח״כ האסמכתא [לפע״ד גם זה מצאנו לרוב היכא דבקרא העיקרי אינו מפורש להדיא. מביא אח״כ האסמכתא כרפי״ב מאיסורי ביא׳ ובפ״א מבית הבחירה ה״ג ועוד הרבה] ומ״ש מעכ״ת דאל״כ הדרא קו׳ הש״ס לדוכתא וכי ב״ד יכול לבטל וכו׳. ליתא דאי פליגי בדינא ליכא קו׳ כלל. דתורה נתנה רשות לחלק בדינא כפי הנראה לכל א׳. ורק בעניין תקנה אין לבטל [ותמהני דעכ״פ אחר שכבר הסכימו הקודמין דלא כר״ע. היאך יחדשו האחרונים לומר הלממ״ס אתמהה]:

ג) הקשה הקשה כברזל ה״נ אאמ״ו רבינו הגאון זצוק״ל למה בנטע יעקר. מ״ש מחרישה פ״ד מ״ב. דבחרש אפי׳ בשביעית גופא. מותר לב״ה. ול״ג בה רבנן כי הכא. ונ״ל דבנטע שאני דמתקיים עונו טפי [כרש״י גיטין דנ״ג סע״ב]. אמנם ק״ל. דהכא החמירו בנטע טפי מחרישה. ובתו׳ שביעית איפכא. דנטיעה מותר לנטוע עד ל״י קודם ר״ה. וחרישה אסור מפסח ועצרת. ונ״ל דדוקא בחדא לרעותא החמירו. לחרוש וליטע בזמן איסור לאכול בשעת היתר. או לחרוש בזמן היתר לאכול בשעת איסור. משא״כ ליטע בשעת היתר לאכול בשעת היתר. כנטע בתוספת שביעית. דנוטע לזמן מרובה. ואין הפירות לשביעית מותר ע״כ תד״ק: