לאחר שהמשנה ערכה את המלאכות המותרות עד ראש השנה במקשה, במדלעה, בגפן ובשאר האילנות, היא סודרת את המלאכות המותרות עד ראש השנה בנטיעות.
מזהמין את הנטיעות – מורחים חומרים שריחם רע על הקליפה שנפגמה או על מקומות החיתוך של ענפי הנטיעות כדי להרחיק את החרקים. התלמוד הירושלמי מוסר: ״מתניתין דרבי, ברם כרבנין מזהמין, מתלעין בשביעית אבל לא במועד״ (לג ע״ד). לדעת חכמים מעשים אלו מותר לעשותם אף בשביעית גופא, ולא רק עד ראש השנה כפי שכתוב בהמשך המשנה. מתליעין משמעו מרחיקים את התולעים. בתרבות החקלאית המסורתית טיפל החקלאי בתולעים בצורה ידנית. הוא זיהה את חור התולעת, החדיר לתוכו קיסם ושלף את התולעת, או שמרח את הקיסם ברעל. לפנינו משנה שנסתמה כרבי, והיא מצטרפת לקבוצה של משניות, חמש עשרה במספר, שנסתמו כרבי1. הירושלמי מדמה את המזהם לעושה בית (לג ע״ד), משום שהמזהם מונע חדירת מזיקים כמו הצל שמונע מכת חום.
הבבלי מביא ברייתא ובה נאמר: ״מתליעין ומזהמין בשביעית, ואין מתליעין ומזהמין במועד, כאן וכאן אין מגזמין, וסכין שמן לגזום בין במועד בין בשביעית״
(בבלי עבודה זרה נ ע״ב). הברייתא מתירה מלאכות שבמשניות הן אסורות, ומותרות רק בנטיעות, או רק עד שנת השביעית. הבבלי מתרץ בכל מקרה שיש שני טיפולים שונים המכונים באותו שם: ״תרי זיהמומי הוי, חד לאוקומי אילני ושרי, וחד לאברויי אילני ואסור״ (שני זיהומים יש, אחד לחזק את העץ ומותר, והשני להבריא אותו ואסור״, ותירוצים כיוצא בזה. כבר הר״ש העיר שהירושלמי אינו מקבל הסבר זה. הירושלמי מכיר את הברייתא ומתרץ שמשנתנו כרבי, והברייתא חולקת והיא כרבנן
2, ואכן לפי פשוטם של דברים זו מסורת החולקת על משנתנו. האבחנה שבבבלי היא מאבחנות היסוד של עבודות שביעית, והתקבלה כבניין אב בתולדות ההלכה. היא מופיעה בשתי סוגיות נוספות (
סוכה מד ע״ב;
מועד קטן ג ע״א). הירושלמי אינו מכיר את המונחים ״אוקומי אילנא״ או ״אברויי אילנא״. המקבילה הארץ ישראלית היא ״כמושיב שומר״ (ירושלמי לג ע״ד [פעמיים]), או ״כמציל מפני הדליקה״ (ראו לעיל, פירושנו למ״ב), ושתי ההגדרות שונות. הגדרת הבבלי היא שמותר לבצע עבודות תחזוקה חיוניות לשמירת העץ, אך לא פעולות שאינן חיוניות לקיומו, ואילו הירושלמי מגדיר שמותר למנוע נזקים, אך לא לבצע פעולות של שיפור. הכלל של הבבלי הוא כלל מקיף המבריח את הלכות מטע בשביעית, והכלל בירושלמי מקומי, ומגדיר מלאכות מועטות בלבד. מן הראוי להעיר שלפחות ההסבר למשנה שלנו לפי הבבלי קשה. התירוץ שיש שני סוגי ״זיהומים״ מעיד על ניסוח בלתי מפותח של התרבות החקלאית, תרבות שבה שתי עבודות שתפקידן שונה מכונות באותו שם. כפי שראינו במהלך פירושנו השפה העברית החקלאית הייתה מפותחת ביותר, ולכל תת עבודה היה שם משלה. קשה על כן לפרש שהיו שני סוגי זיהום. גם הזיהום עצמו הוא פעולה מוגדרת, וקשה לחלקו לשתי עבודות. נוסיף עוד שמבחינה חקלאית קשה להבחין בין עבודות להקמת האילן (שימור המצב) לבין עבודות שנועדו להבראתו ולחיזוקו. אותה עבודה נעשית ברמת חיוניות שונה, ואבחנה כזאת משאירה ״תורת כל אדם בידו״. האבחנה היא אפוא משפטית-תאורטית במסגרת בית המדרש שהעבודות עצמן אינן מתבצעות בו, ואף לא נקבעים להן שמות הלכה למעשה, ואילו הבחנת הירושלמי מעשית יותר.
וכורכין אותן – רוב המפרשים פירשו שעוטפים את הנטיעות כדי שלא יתייבשו מפני הצינה או מפני החמה (רבי יצחק בן מלכי צדק; רבינו חננאל
לעבודה זרה נ ע״ב; הר״ש משאנץ ובעקבותיהם רבים אחרים). אנו מכירים את עבודות האילן מהמקורות ומהווי החקלאות המסורתית. עטיפת העץ נעשית לעתים נדירות יחסית, בעיקר לאחר כריתת ענף או טיפול טראומטי אחר שניתן לעץ, אבל בנטיעות היא תדירה יותר כדי להגן על העץ הצעיר ממזיקים. הרמב״ם פירש: ״שמקבצים ענפיהם וקושרים אותם כדי שיגבהו ביושר ולא יתפשטו על הארץ״. טיפול כזה אפשרי.
וקוטמין אותם – מפרשי המשנה הקדמונים מציעים שני פירושים זה ליד זה: א. הוספת אפר; ״קוטמין״ מתפרש כפועל הנגזר מהשם ״קיטמא״, אפר בארמית. ב. קיצוץ ראשי הענפים
3. נראה שיש לקבל את הפירוש השני, כלומר רשאים לקצוץ את הענפים עד ראש השנה. השורש קט״ם משמש בכל הספרות במובן של קיצוץ וחיתוך. כך: ״התולש כנף מן העוף, הקוטמו והמורטו חייב״ (
תוספתא שבת פ״ט ה״כ), ובבבלי: ״וקוטם ביד ואוכל״
(שבת קכח ע״א). בין התְנאים המיוחסים ליהושע נמנה אף: ״וקוטמים נטיעות בכל מקום חוץ מגרופיות של זית״
(בבלי בבא קמא פא ע״א) ועוד רבים. הפעם היחידה ששורש זה מתקשר לאפר היא בירושלמי (
שבת פ״ג ה״א, ה ע״ג), ומשמעו הסרת האפר ולא נתינתו: ״הגורף... עד שיגרוף כל צורכו... והקוטם עד שיקטום כל צורכו״. אם כן קטימה ופיסול קרובים זה לזה, אלא שפיסול הוא חיתוך הענפים הגדולים בעץ ותיק וקטימה היא בראשי הענפים או בענפים קטנים בעץ צעיר. המקור בדבר קטימת הנטיעות מלמד שהקיטום נעשה כדי להשתמש בעץ הקטום, בניגוד לפיסול הנעשה כדי לעצב את העץ.
ועושין להן בתים – המשנה שלנו מצוטטת בבבלי
(עבודה זרה נ ע״ב); רבינו חננאל בפירושו שם פירש: ״חופרין נקעים בעיקריהן שיתקבצו בהן המים״ והוא מקשר להמשך דברי המשנה הלכה בעניין היתר השקאת הנטיעות. הפירוש מתיישב בקושי עם הלשון ״עושין להן בתים״. רבי יצחק בן מלכי צדק מפרש בעקבות דברי הירושלמי (לג ע״ד) שעושים להן בתים היינו בניית סוכות להגנה מפני החמה. הלשון בירושלמי: ״עושה לה צל והיא (כלומר הנטיעה) גדילה מחמתן״. מעין דברים אלו פירש אף הרמב״ם.
ומשקין אותן עד ראש השנה – כל חמש המלאכות מותר לעשותן לנטיעות עד ראש השנה, ואסורות בשביעית עצמה. יש מן החכמים הראשונים הסבורים שכל המלאכות המנויות במשנתנו מותרות אף באילנות4. אולם מפשוטה של משנה משמע שכל העבודות שמנתה המשנה מותרות רק בנטיעות.
הראב״ד (שם) התקשה למה המשנה שונה מלאכות אלו שמותרות ערב שביעית עד ראש השנה, והרי בנטיעות מותר אף לחרוש כפי ששנינו בפרק הקודם (משנה ו-ז), והאיסור לחרוש חמור יותר ומפורש בתורה. הוא מסביר שהמשנה מלמדתנו שמלאכות אלו מותרות רק בנטיעות ולא באילן. ספק רב אם אמנם מוצדק להעלות שאלות בדרך זו. המשנה שנתה את המלאכות המותרות בגפן ובאילן ולאחר מכן את המלאכות המיוחדות לנטיעות; אף על פי שניתן היה ללמוד כי מלאכות אלו מותרות רצתה המשנה להציג תמונה שלמה של הטיפול בנטיעות.
רבי לעזר ברבי צדוק אומר אף משקה הוא על הנוף – בהגהה בכ״י קופמן ״את הנוף״, וכן מביא בעל מלאכת שלמה בשם נוסח אחר, וכן בכל עדי הנוסח שבידינו להוציא את כתב יד מינכן (מ). בשביעית אבל לא על העיקר – בשביעית עצמה מותר להשקות את הנטיעות על הנוף אף על פי שהמים ירדו לשורשים, אך אין להשקות את השורשים במישרין.
אפשר לפרש שדברי המשנה המתירה להשקות רק עד ראש השנה ודברי רבי אליעזר ברבי צדוק על דרך ההשקאה בשביעית הם בבית בעל שאינו מושקה בדרך קבע, אבל בבית השלחין מותר להשקות בשביעית. כך המשנה שונה בראש מועד קטן: ״משקין בית השלחין במועד ובשביעית״. תוספות הרא״ש למועד קטן (מהדורת וילמן עמ׳ קעט) מביא את דברי הראב״ד בפירושו למועד קטן
(ג ע״א) שמשנתנו עוסקת בשדה בעל בלבד, ובכך נפתרה הסתירה בין משנתנו למשנת מועד קטן. ברם כפי שנראה להלן היו גם שאסרו השקאת עצים בבית השלחין, ועדיף לפרש כך את משנתנו ולא לחתור להרמוניזציה חלקית.
בתוספתא נאמר: ״משקין את הנטיעות עד ראש השנה. רבי יוסה בן כיפר אומר משום רבי ליעזר, בית שמיי אומרים משקה על הנוף ויורד על העיקר. בית הלל אומרים על הנוף ועל העיקר. אמרו בית הילל לבית שמיי אם אתה מתיר לו מקצת התר לו את הכל, אם אין את מתיר לו את הכל אל תתיר לו מקצת״ (פ״א ה״ה). ברייתא זו הובאה בסוגיה בירושלמי (לג ע״ד) בשינוי לשון ובשם רבי ליעזר בן שמוע, שהרי רבי אלעזר סתם הוא רבי אלעזר בן שמוע. דברי רבי יוסה בן כיפר אינם המשך לראשה של הברייתא שמשקים את הנטיעות עד ראש השנה. דבריו אינם באים לצמצם, אליבא דבית שמאי, את דרך ההשקאה עד ראש השנה. אין כל הצדקה להגביל את דרכי ההשקאה בנטיעות בערב ראש השנה; אם מותר לחרוש בנטיעות ולעשות בהן את שאר המלאכות – למה לא יוכלו להשקות כדרך שמשקים? אין זאת אלא שהדברים מוסבים על משנתנו, ורבי אלעזר ברבי צדוק מביא בסתם את דברי בית שמאי. משנתנו מצטרפת אפוא לרשימה ארוכה למדי של משניות שנסתמו כדעת בית שמאי. אמנם בדרך כלל ההלכה נקבעה כבית הלל, אך הדוגמאות החריגות רבות למדי5.
כבר הזכרנו את המשנה במועד קטן, ועתה מן הראוי להרחיב בה. המשנה שם אומרת ״משקין בית השלחין במועד ובשביעית״. האמורא אביי בתלמוד הבבלי
(מועד קטן ב ע״ב) ביקש להסביר את היתר ההשקאה בהנחה שהמשנה מבטאת את עמדתו של רבי ששביעית בזמן הזה אינה אסורה אלא מתורתם של חכמים – מדרבנן. רבי סבור ששביעית ויובל הן שתי מצוות התלויות זו בזו ובשעה שאין היובל נוהג אין איסורי שביעית נוהגים מן התורה, ולכן ניתן להקל. אלא שספק רב אם בהלכות שביעית שבמשנה ניתן למצוא את ההבחנה של רבי. ההלכות במשנה מניחות ששביעית אף בזמן הזה, כלומר בימי בית שני אשר היובל לא נהג בהם ובימי המשנה, היא מן התורה על כל המשתמע מהנחה זו. בדרך זו רבא מפרש את המשנה. את היסוד להתרת ההשקאה הוא מסביר בכך שאיסור השקאה אינו איסור מן התורה. בתורה לא נאסרו אלא ארבע עבודות הקרקע: זריעה וקצירה בשדה וזמירה ובצירה באילן; שאר העבודות הן ״תולדות״ מדברי סופרים, וחכמים הקלו בהן. מניעת השקאה בבית שלחין היא מניעת השקאת העצים לאורך שנה, דבר שיגרום לחיסולם של עצי פרי באזורים רבים בארץ, לכן התירו את השקאתם בשביעית
6 וכן התירו את ההשקאה במועד, אם מתוך דבר האבד של פרי השדה ואם מתוך דבר האבד של המים. פירוש הבבלי מניח את האפשרות שיש האוסרים השקאה, ומי שלא מקבל את חידושו-דרשתו של רבי יאסור גם השקאה בשביעית. המשנה מניחה בפשטות שהשקאה בשביעית מותרת, ודנה רק בדרכי ההיתר. במשנה אחרת
(מועד קטן פ״ג מ״א) הנחה זו חוזרת, וכל ההסתייגות היא שמא ישקה את העצים ויימצא משקה גם את השדה. ההסתייגות היחידה שמצויה בתלמוד הבבלי היא שההיתר הוא לדעת רבי, ולדעתו שביעית בזמן הזה דרבנן
(מועד קטן ב ע״ב). אבל במשנתנו שנינו ההפך. כאן נאמר שמשקים רק את הנטיעות, וגם זאת רק עד ראש השנה, ומשמע שבשנה השביעית עצמה ההשקאה אסורה. בתוספתא מפורש: ״חורשין שדה בית השלחין ומשקין אותן שלשים יום לפני ראש השנה, רבי אומר עד לפני ראש השנה שלשים יום [שלשה ימים]״ (פ״א הי״ב)
7. אם כן בשביעית עצמה ההשקאה אסורה. במשנה שם מובאים דיונים נוספים על השקאה. התוספתא מסבירה את משנתנו בבית השלחין, ואין לצמצמה לבית הבעל כמו שהצענו לעיל. מהמשך התוספתא שכבר צוטטה לעיל מתברר שבית הלל הם המתירים להשקות את העצים ובית שמאי מתירים להשקות רק את הנוף; בדברי בית שמאי גישה המצמצמת את ההיתר ואוסרת להשקות את הקרקע גם של בית השלחין, ובקושי ניתן לחלק בין נטיעות לבין שדה שלחין.
לפי פשוטם של דברים יש לפרש את התוספתא כתלויה במשנה ומגיבה לה, וממילא גם התוספתא מדברת בנטיעות ומותר להשקותן בשביעית. אם כן: אם נטיעות הן כבית השלחין, הרי שיש לפחות שתיים או שלוש דעות בעניין: בית הלל מתירים, תוספתא שביעית אוסרת ובית שמאי מתירים להשקות את הנוף בלבד. בדוחק ניתן לפרש שהתוספתא האוסרת עוסקת רק בהשקאת העיקר, והיא כבית שמאי, ומכל מקום משנתנו כבית הלל. אם נטיעות אינן כבית השלחין, הרי שתוספתא שביעית חולקת על משנתנו. בירושלמי (פ״ו ה״ב, לו ע״ד) מסופר על רב חונא שאסר על בני צור להשקות, וזאת לפי ההלכה שבסוריה אסור לעבוד במחובר לקרקע. הירושלמי שואל: הרי במשנת מועד קטן מותר להשקות, ועונה: ״לזרעים שבו״, כלומר שהותר להשקות רק את הזרעים. לפי הסבר זה הכל אתי שפיר: זרעים מותר להשקות, וכן נטיעות (ולדעת בית שמאי נטיעות מותר להשקות רק בצורה מוגבלת). משנתנו עוסקת בהשקאת גוף העץ בתעלות, והיא כבית הלל, או בזרעים כדעת הכול. אלא שהסבר הירושלמי נראה מאולץ, שכן במשנתנו לא נאמר שהיתר ההשקאה הוא רק בזרעים. דומה שעדיף לפרש שלפנינו מחלוקת האם מותר להשקות בבית השלחין (משנת מועד קטן) או אסור (
תוספתא שביעית פ״א הי״ב וסוגיית הירושלמי פ״ו).
בהמשך משנת מועד קטן
(פ״א מ״ג) מובאת מחלוקת נוספת בין רבי אליעזר בן יעקב וחכמים: ״רבי אליעזר בן יעקב אומר: מושכים את המים מאילן לאילן... וחכמים מתירין בזה ובזה״. בפירושנו למסכת מועד קטן דנו ארוכות במשנה וראינו כי לפנינו הגבלה נוספת על השקאת מטע בית השלחין. חכמים הם כדעת בית הלל, ורבי אליעזר בן יעקב אמנם חולק על בית שמאי ומתיר להשקות בקרקע, אך מקבל חלק מעמדתם ואוסר את השקאת כל השדה. במקביל התלמוד מביא סדרת ברייתות.
(1) תנו רבנן: מרביצין שדה לבן בשביעית, אבל לא במועד. (2) והא תניא: [אין
8] מרביצין בין במועד בין בשביעית? אמר רב הונא: לא קשיא: הא – רבי אליעזר בן יעקב, הא – רבנן. (3) תניא אידך: מרביצין שדה לבן ערב שביעית
9 כדי שיצאו ירקות בשביעית, ולא עוד אלא שמרביצין שדה לבן בשביעית כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית״
(בבלי מועד קטן ו ע״ב). התלמוד כמות שהוא לפנינו מבין ש״לרבץ״ דינו כמו השקאת עצים בדרך שעליה דיבר רבי אליעזר בן יעקב. כך התלמוד מסביר שהברייתא האומרת שמרבצים במועד (1) היא כרבי אליעזר בן יעקב, וזו שאומרת שאין מרבצים (2) היא כדעת חכמים של משנתנו. הברייתא השלישית היא מתוספתא שביעית
(פ״ב ה״א), ונראה שהתלמוד לא ראה בה סתירה לאלו שלפניה ופירש שהיא בשדה זרעים ולא בשדה לבן. ירקות (״זרעים״) גדלו, כמעט תמיד, בהשקאה, והם אפוא בית השלחין. אסור להשקות את השדה השקאה לצורך שביעית, אבל מותר להשקות עד ראש השנה למרות גזרת שני הפרקים
10, וכן מותר להשקות לצורך הגידול בשנה הבאה. מפרשי התלמוד הסבירו ש״מרבצין״ הוא פחות מהשקאה ממש, אחרת נמצאו הברייתות סותרות את משנה א לעיל שאמרה שאין להשקות שדה בעל. אלא שעדיין לא באו הדברים על מכונם. הברייתא הראשונה מדברת במפורש על שדה לבן; אם הברייתא השנייה חולקת עליה הרי שגם היא בשדה לבן. אם כן כיצד ניתן לפרש שהיא כרבי אליעזר בן יעקב, והרי הוא מדבר על מטע שלחין! אי אפשר לפרש את משנתנו בשדה בעל, שהרי שדה בעל אין להשקות כלל. גם הירושלמי (
מועד קטן פ״א ה״ג, פ ע״ג) מסביר בפשטות שמשנתנו עוסקת במטע שלחין והמחלוקת היא האם יש לדון בו כמטע או כקבוצת עצים בודדים, מעין השאלה שנדונה במשנת שביעית מה דינם של עצים הפזורים בשדה (פ״א מ״א).
נפתח במונח ״לרבץ״ (מרביצים או מרבצים). לעתים הוא מופיע במובן של הרטבה קלה, כך למשל הרבצה היא הרטבת מוצרים ביין כדי ״שיהו יפין למראית העין״ (
תוספתא עבודה זרה פ״ד הי״ב, עמ׳ 467) או הרטבת העצמות ביין כדי לעמעם ריח רע (שמחות פי״ב ה״ט, עמ׳ 197 ומקבילות). אבל בכל ההקשרים שבהם מדובר בעבודה חקלאית ״לרבץ״ משמעו להשקות. כך, למשל, מי שיש לו אבל והגיעה עונתו למים מותר לרבץ בשבילו, וכאן ״לרבץ״ משמעו להשקות בצורה הרגילה, כפי שעולה מהעבודות האחרות המותרות שם
11. כן נאמר שמותר לרבץ שדה בצלים כדי שיהיה קל לעקרם, ושוב אין זו השקאה קלה, שכן זו לא תועיל לרכך את האדמה הקשה, אלא יש צורך בהשקאה של ממש. אף אם נגדיר השקאה כזאת כ״השקאה קלה״, אין זו סתם הרטבת השדה
(תוספתא שביעית פ״ב ה״א). במסכת פאה ההרבצה מתוארת כהשקאה הראשונה, ושוב אולי אין זו השקאת עומק, אך גם לא השקאה קלה. ״המרבץ את שדהו כדי שלא יכנסו עניים לתוכו״ (
תוספתא פאה פ״ב ה״כ), ובירושלמי שם: ״מכיון שהוא מרבעה הוא עושה יותר לשנה הבאה״ (
ירושלמי פאה פ״ד ה״ה, כ ע״ב). הרבצה היא אפוא הצפת השדה כדי להכשיר את השדה לחריש בשנה הבאה. פליקס מסביר ש״הרבצה״ היא מונח מיוחד להשקאת ההצפה שלפני הזריעה
12, ומכל מקום זו השקאה של ממש. הרבצה זו מכונה גם ״הרבעה״, ומוכר המונח ״רביעה״ שמשמעו מכת גשם רגילה (כגון משנה, פאה פ״ח מ״א). אם הרבצה היא השקאה – הרי שהברייתות שמתירות הרבצה בשדה לבן חולקות על משנה א. לדעתנו יש להבין את הסוגיה כולה אחרת. הברייתא הראשונה היא מעין המשנה להלן (מ״י): ״מרביצים בעפר לבן, דברי רבי שמעון, רבי אליעזר בן יעקב אוסר״. הסוגיה כולה מועברת מדיון שהוקדש למסכת שביעית. אולי מקורה בתלמוד בבלי למסכת שביעית
13, או בציטוט של מסכת שביעית ששובץ בתלמוד למסכת מועד קטן. הסוגיה אינה קשורה כלל למשנתנו, ולא באה להשוות בין השקאת עצים והרבצת שדה לבן. רבי אליעזר בן יעקב הנזכר הוא רבי אליעזר בן יעקב של מסכת שביעית, והתלמוד פירש שהברייתא האוסרת היא כרבי אליעזר בן יעקב והמתירה כדעת רבי שמעון (המכונה כאן ״רבנן״). אמנם במסכת שביעית המחלוקת היא בשביעית ושתי הברייתות מסכימות שמותר לרבץ בשביעית, אבל התלמוד מפרש שההיתר הוא כרבנן והאוסר בשביעית מהלך בשיטת רבי אליעזר בן יעקב, גם אם לא במלוא היקפה. ואכן הירושלמי (פ״ב ה״י, לד ע״ב) מפרש במפורש שרבי שמעון כרבנן. הברייתא השלישית גם היא כרבי שמעון המתיר הרבצה, כלומר מתיר להשקות שדה בור לפני זריעה. כל זאת לדעת פליקס שזו משמעות המונח ״לרבץ״. אם לרבץ הוא סתם השקאה – הרי שהברייתא השלישית היא כרבי אליעזר בן יעקב האוסר, ומתיר רק במקרים מיוחדים.
אם כן, יש מחלוקת עקרונית על השקאה בשדה שלחין: חכמים במשנת מועד קטן
(פ״ג מ״א) ובית הלל במשנתנו התירו להשקות את כל השדה, רבי אליעזר בן יעקב (כאן) התיר להשקות רק את העצים, בית שמאי התירו להשקות רק את הנוף (משנתנו) ויש גם שאסרו להשקות בשביעית אפילו את הנטיעות הזקוקות להשקאה (תנא קמא במשנתנו). שוב דעת בית שמאי לא נעקרה מההלכה, אדרבה, יש המחמירים אף יותר מבית שמאי
14.
1. ראו אפשטיין, מבואות, עמ׳ 202-201. כידוע רבי הוא עורך המשנה, אך הוא כמעט אינו נזכר במשנה עצמה. לעתים בברייתא מקבילה מתברר שהוא אישית חולק על סתם המשנה. במקרים כאלו הוא מביא את ההלכה הקדומה שמצא מבלי לחוות את דעתו האישית. לעתים דבריו תואמים את סתם המשנה משום שכך מצא בהלכה הקדומה שליקט, או משום שהתערב בניסוח של המקור הקדום וסתמו כדעתו. בכך, ובמרכיבים קרובים של בדיקת דרך העריכה של המשנה, עסקנו בקצרה במבוא לפירוש המשניות
2. על משניות מעטות שהן כרבי ראו במבוא הכללי לפירוש המשניות.
3. כך רבי יצחק בן מלכי צדק; הערוך, ערך ״זבל״ (כרך ג, עמ׳ רסה); הר״ש משאנץ; הרמב״ם ואחרים.
4. ראו תשובות גאונים קדמונים, קאסעל, לט ע״ב ד״ה מתלעין; הראב״ד בפירושו
לעבודה זרה נ ע״ב; בעל משנה ראשונה ואחרים.
5. לרשימה חלקית ראו ספראי, הכרעה כבית הלל.
6. ראו משנה ג.
7. יש לגרוס ״שלושה ימים״ כבכתב יד ערפורט לתוספתא.
8. כך מתקן הר״ש, וההסבר חיוני, אחרת יצא שהבבלי תירץ שרבי אליעזר בן יעקב אסר במועד והרי הוא עוסק בשביעית, וראו פירושו של הר״ש לשביעית פ״ב מ״י.
9. בכתב יד מינכן לתלמוד נאמר ״מרבצין בשביעית״. ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, שביעית, עמ׳ 496.
10. גזרת שני הפרקים היא שלא לעבד את הקרקע לפני שביעית: דגנים עד פסח ואילנות (מטע) עד עצרת. לא נאמר האם הגזרה חלה על ירקות, אבל דלועים ומקשאות לא נכללו בה.
11. שמחות, ברייתות מאבל רבתי פ״ג ה״ז, עמ׳ 239, ומקבילות.
12. ראו פליקס, החקלאות, עמ׳ 316-314, ובפירושו לשביעית עמ׳ 163.
13. השאלה האם היה תלמוד ערוך לסדר זרעים נדונה במחקר רבות, ולא כאן המקום להרחיב בה.
14. על תופעה זו ראו ספראי, הכרעה כבית הלל.