×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית. עַד שֶׁתִּכְלֶה הַלֵּחָה, כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם חוֹרְשִׁים לִטַּע בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, נָתַתָּ תּוֹרַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּיָדוֹ, אֶלָּא בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עַד הַפֶּסַח, וּבִשְׂדֵה הָאִילָן עַד עֲצֶרֶת.
Until when may one plough a shadeless1 field in the year preceding the Sabbatical? After the humidity stops2, as long as people plough to plant melon and gourd fields. Rebbi Simeon said, you put the instruction for every individual in his own hand! But a shadeless field until Passover, a field with trees until Pentecost3.
1. “White field”, bright in the sunshine.
2. After the surface of the unirrigated field becomes dry after the spring rains. An irrigated field may be ploughed until the New Year, as explained in Mishnah 2. The reading משתיכלה is that of the Yerushalmi Mishnah (ed. Low) and of the Leyden ms.; the Babylonian Mishnah, Rome ms., and a Genizah fragment of the Yerushalmi read עד שתיכלה “until it stops”. Since the operative sentence is the following, “as long as people plough to plant melon and gourd fields”, the difference is purely stylistic.
3. The opinion of the House of Hillel in Mishnah 1:1.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםהמאסף מפירוש ר׳ נתן אב הישיבהרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלעודהכל
[א] עַד אֶמָּתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית? עַד שֶׁתִּכְלֶה הַלֵּחָה: כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָן חוֹרְשִׁין לִטַּע בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת.
אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: נָתַתָּ תוֹרַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּיָדוֹ; אֶלָּא בִשְׂדֵה הַלָּבָן, עַד הַפֶּסַח, וּבִשְׂדֵה הָאִילָן עַד הָעֲצֶרֶת.
(הקדמה)
פרקא תנינא
(א) שדה הלבן – שדה העומדת1 לזריעת זרעונים2 לא לנטיעת אילנות כי לכל צמח דין וזמן.
עד שתכלה הלחה – עד שתנגב הרטיבות3.
1. משמע דאיירי בשדה קודם זריעה. וכן משמע מדברי הר״מ בפיה״מ ד״ה ושדה הלבן. אמנם עיין שנות אליהו שכתב דאיירי בשדה שהיא זרועה כבר וחורשין בין הערוגות בכדי שיהיו הגשמים יורדין בה יותר.
2. עיין ר״מ בפיה״מ שפי׳ שדה הלבן ארץ לבנה ענינו הידועה לזריעת תבואה וקטניות. ועיין ר״ש רא״ש וריבמ״צ שפי׳ דהיא שדה תבואה וקרי ליה שדה לבן לפי שאין שם צל כשדה האילן. ועיין תוי״ט שהביא בשם הר״ש רפ״ג דפאה עוד טעם שנקרא כן לפי שהתבואה כשמתבשלת מתלבנת.
3. משמע דהיינו עד שתנגב הרטיבות לגמרי. וכ״כ ריבמ״צ עד שתכלה הליחה פי׳ עד שתכלה ״כל״ הליחה. אמנם עיין בר״ש ורא״ש שכתבו בשם הירושלמי שדה לבן על שעתיד לזורעה בתחילה צריך שתהא ״רוב״ הליחה קיימת.
עד שתכלה הליחה – ר״ל עד שתיבש הארץ (א) ותכלה לחות גשמי זמן החום.
ומקשאות – מקום זריעת הקישואים.
ומדלעות – מקום זריעת הדלועין. ומה שאמר נתת תורת כל אחד ואחד בידו שזה חורש ואומר עדיין לא כלתה הלחה מאדמתי וזה אומר כלתה.
ושדה הלבן – ארץ לבנה ענינו ידוע לזריעת תבואה וקטניות וזו הארץ מפני שצריכין לזרוע בה אחרי החרישה צריך להיות בה לחה מצויה ומפני זה אין חורשין אותה אלא בעוד שיש בארץ לחות ושדה האילן יהפכו אותו כדי שירד המטר בעמקו ובשביל זה אין צריך להיות בארץ לחות שלא יהא מותר לו לחרוש אותה אפילו משתכלה הלחות וכל זה על משנה ראשונה כמו שבארנו והלכה כמו שתקן רבן גמליאל.
שדה הלבן. לשדה תבואה קרי ליה שדה לבן לפי שאין בה צל כשדה האילן.
הלחה. לחלוחית הקרקע.
ליטע במקשאות. אבל משם ואילך מחזי כמתקן שדהו לצורך שביעית.
ובשדה האילן עד העצרת. בפ״ק דמ״ק מייתי לה. ירושל׳ (הל׳ א) לא סוף דבר בשיש לו מוקשה ומדלעת אלא אפי׳ מאחר שבני אדם עתידין ליטע במקשאות ובמדלעות מותר ר״ש אומר נתת תורת כל אחד ואחד בידו זה אומר כלתה ליחה בתוך שלי וזה אומר לא כלתה ליחה בתוך שלי אלא בשדה הלבן עד הפסח בשדה האילן עד העצרת מה בין שדה אילן לשדה לבן שדה לבן על ידי שעתיד לזורעה בתחלה צריך שתהא רוב הליחה קיימת שדה אילן ע״י שנטוע כבר אינו צריך שתהא רוב הליחה קיימת.
עַד אֵימָתַי, שְׂדֵה הַלָּבָן. שָׂדֶה שֶׁל תְּבוּאָה וְקִטְנִית שֶׁאֵין בּוֹ אִילָן:
הַלֵּחָה. לַחְלוּחִית הַקַּרְקַע מֵחֲמַת הַגְּשָׁמִים:
מִקְשָׁאוֹת וּמִדְלָעוֹת. קִשּׁוּאִים וּדְלוּעִים. אֲבָל מִשָּׁם וְאֵילֵךְ מֵחֲזֵי כִּמְתַקֵּן שָׂדֵהוּ לְצֹרֶךְ שְׁבִיעִית:
נָתַתָּ תּוֹרַת כָּל אֶחָד בְּיָדוֹ. זֶה אוֹמֵר כָּלְתָה לֵחָה בְּתוֹךְ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר לֹא כָלְתָה לֵחָה בְּתוֹךְ שֶׁלִּי:
אֶלָּא בִּשְׂדֵה לָבָן. שֶׁעָתִיד לְזָרְעָהּ אַחַר הַחֲרִישָׁה וְצָרִיךְ שֶׁתְּהֵא רֹב לֵחָה קַיֶּמֶת, אֵין חוֹרְשִׁים אֶלָּא עַד הַפֶּסַח:
וּשְׂדֵה אִילָן. שֶׁהִיא נְטוּעָה כְּבָר אֵין צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא רֹב לֵחָה קַיֶּמֶת שֶׁאֵין חוֹרְשִׁין אוֹתָהּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיֵּרְדוּ הַגְּשָׁמִים בְּעֹמֶק הַקַּרְקַע, הִלְכָּךְ חוֹרְשִׁים בָּהּ עַד הָעֲצֶרֶת. וְכָל הַמִּשְׁנָיוֹת הַלָּלוּ דְּחוּיוֹת הֵן כִּדְאָמְרִינַן לְעֵיל בְּפֶרֶק קַמָּא שֶׁרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ עַל שְׁנֵי פְרָקִים הַלָּלוּ שֶׁהֵם פֶּסַח וַעֲצֶרֶת וּבִטְּלוּם, וּמֻתָּר לַחֲרֹשׁ עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁבִיעִית:
עד אימתי. שדה הלבן – a field of grain and pulse/beans where there is no tree in it.
הליחה – moisture of the ground on account of the rains.
מקשאות ומדלעות (late vegetables or fruits) – cucumbers and gourds, but from then and onward, it appears like repairing his field for the needs of the Seventh year.
נתת תורת כל אחד בידו – this one says that the moisten was used up within my own, and that one says that the moistness was not used up within my own.
אלא בשדה לבן – for he would ultimately sow it after the plowing and he needs to have most of its moistness existing, they do not plow other than until Passover.
ושדה אילן – which is planted already and there is no need that it most if of its moistness exists, for they don’t plow it other than in order that the rains will fall in the depths of the ground, therefore, they plow it until Shavuot/Atzeret. But all of these Mishnayot are superseded as we stated above in the first chapter, for Rabban Gamliel and his court resolved about these two periods which are Passover and Atzeret/Shavuot and nullified them, and it is permitted to plow until Rosh Hashanah of the Seventh Year.
עד אימתי וכו׳. וגם הכא גרסי׳ שדה הלבן בלא בי״ת וכן הגיה ה״ר יהוסף ז״ל:
עד שתכלה הליחה. היינו כל זמן שבני אדם חורשין ליטע במקשאות ובמדלעות שלהן. ופי׳ הרמב״ם ז״ל מקשאות מקום זריעת הקשואין ומדלעות מקום זריעת הדלועין ע״כ ופשוט הוא שהוא מלשון כמלונה במקשה (ישעיה א׳). ובירוש׳ מפרש דלאו דוקא דאית לי׳ מקשאות ומדלעות אלא אפילו לית לי׳ כיון דמאן דאית לי׳ עתיד ליטע שרי שהרואה אומר חורש כדי ליטע ומפרש תו דת״ק דר״ש היינו ר״מ דפריך מאן תנא ליחה ר״מ הוא דסתם מתני׳ ר״מ ור״מ דאמר עד שתכלה הליחה כב״ש. דמשמע דתכלה הליחה היינו מעט אחר הפסח והיינו כב״ש דכי היכי דבאילן נקטי ב״ש כל זמן שהוא יפה לפרי וב״ה נקטי רגל ה״נ ר״ש נקיט רגל דפסח ור״מ נקיט כלתה ליחה. והאי דוחק גדול הוא דאכפל תנא לאשמועי׳ דעתייהו דב״ש דסתם לן דעתי׳ דר״מ ושנאה בלשון חכמים. ותו אמאי נקט ר״ש שדה האילן דהא לא פליגי ביה הכא. ומסיק אלא היינו דאשמועי׳ תנא דמתני׳ דתנא דלעיל פ״ק דתנא פלוגתא דב״ש וב״ה גבי אילן היינו ר״מ וה״ק ר״מ בההיא ב״ה מחמרי דעד עצרת ותו לא אבל גבי לבן כולהו מודי אהדדי דבתר ליחה אזלי׳ ולאו בתר רגל וכלתה ליחה היינו בתר פסח מעט. ור״ש סבר דמעולם לא הוזכר מחלוקת בין בזו ובין בזו והכא בפסח תליא מילתא והתם בעצרת תליא מילתא ולא נחלקו ב״ש וב״ה בחרישת תוספת שביעית לא באילן ולא בלבן והיינו דנקיט ר״ש בלישני׳ ובאילן דעד עצרת הוא משום דפליג אדר״מ בין אלבן בין אאילן:
אר״ש נתת תורת כל אחד ואחד בידו. ס״א נתנה תורה שיעור לכל אחד ואחד בידו וכו׳:
בשדה הלבן. פירש הר״ב שדה של תבואה וקטנית שאין בו אילן כלומר ואין כאן צל. וכן כתב הר״ש. וברפ״ג דפאה כתב עוד טעם אחר לפי שהתבואה כשמתבשלת מתלבנת:
כל זמן שבני אדם וכו׳. ירושלמי לא סוף דבר בשיש לו מקשה ומדלעת אלא אפי׳ מאחר שבני אדם עתידין ליטע במקשאו׳ ובמדלעות מותר:
במקשאות ובמדלעות. לשון הר״ב קישואים ודלועים לא נתכוין לפירוש המלות. אלא מוסב על ליטע דתנן לומר שבני אדם נוטעים במקשאות וכו׳ קישואים כו׳ אבל פי׳ מקשאות מקום זריעת הקשואים. ומדלעות מקום זריעת הדלועים כמ״ש הרמב״ם:
{א} כְּלוֹמַר וְאֵין כָּאן צֵל, (לָכֵן נִקְרָא שְׂדֵה הַלָּבָן) הָרַ״שׁ. וּבְרֵישׁ פֶּרֶק ג׳ דְּפֵאָה כָּתַב טַעַם אַחֵר לְפִי שֶׁהַתְּבוּאָה כְּשֶׁמִּתְבַּשֶּׁלֶת מִתְלַבֶּנֶת:
{ב} כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם. יְרוּשַׁלְמִי לֹא סוֹף דָּבָר בְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ מִקְשָׁה וּמִדְלַעַת, אֶלָּא אֲפִלּוּ מֵאַחַר שֶׁבְּנֵי אָדָם עֲתִידִין לִטַּע בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת מֻתָּר:
{ג} הַכַּוָּנָה לוֹמַר שֶׁבְּנֵי אָדָם נוֹטְעִים בַּמִּקְשָׁאוֹת קִשּׁוּאִים כוּ׳. וּפֵרוּשׁ מִקְשָׁאוֹת מְקוֹם זְרִיעַת הַקִּשּׁוּאִים. רַ״מ:
א) עד אימתי חורשין בשדה חלבן
שאין בו אילנות וצילם. ומראה השדה ע״י זה לבן:
ב) עד שתכלה הליחה
שנתיבשה הקרקע מלחלוח ימות הגשמים. והוא כ״ז וכו׳:
ג) כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות
בערוגות הקשואים ודלועים שצריכים רטיבות יתירה. שעוד יתבשלו קודם שביעית. אף שהוא רוצה ארוע דבר אחר:
ד) אמר ר׳ שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו
דמדאין כל הקרקעות שוין. יטעה באומדנתו:
ה) אלא בשדה הלבן עד הפסח
דמדזורעה אחר חרישה. צריך לחלוח רב. מש״ה אחר פסח תו לא נראה כרוצה לזרעה מיד. רק יחשבו הרואים שחרש׳ לשביעית:
ו) ובשדה האילן
מדכבר נטוע א״צ קרקע לחה כ״כ:
ז) עד עצרת
נ״ל משום דבעצרת כבר נגזר על פירות האילן היאך יהיו. ולא תועיל לו בין יחרוש או לא יחרוש. ולפיכך נראה כוונתו שחורש לשביעית:
א) והגר״א כ׳ דמיירי שכבר זרועה וחורש בין הערוגות. ולא ידענא מה הכריח לרבינו לומר כן דהרי פשוט שאפילו אין כאן זרוע מותר לחרוש עד זמן הקבוע. וכן מוכח דהרי ר״ג וב״ד נמנו והתירו לחרוש בין בשדה לבן או אילן עד ר״ה אף שאין כאן זריעה כלל. וכוונת החורש כדי שתרטב השדה בגשמי׳. או כדי שיגדלו עשבי שדה הנאכלים וגדלים בלי זריעה. וכן מוכח נמי מדקאמר במשנה כל זמן שחורשי׳ ליטע וכו׳. אלמא בשאינו זרוע עדיין מיירי:
עד אימתי חורשין בשדה הלבן ערב שביעית – רוב הנוסחאות גורסות ״שדה״, ובמלאכת שלמה: ״וגם הכא גרסינן שדה הלבן בלא בי״ת וכן הגיה ה״ר יהוסף ז״ל״1. שדה הלבן הוא שדה התבואה המיועד לגידולי שדה ללא השקאה, ובניגוד לשדה האילן שנידון בראש פרק א. משנתנו ממשיכה אפוא בפרשנות לכלל המרכזי שבראש פרק א, והיא שייכת ל״קומה השנייה״ של העריכה כפי שהוגדרה בראש הפרק הקודם. עד שתיכלה הלחה – בשדה. כל עוד יש לחות בשדה ניתן לחרוש ולזרוע בשדה גידולי קיץ, וכלשון המשנה בהמשך: כל זמן שבני אדם חורשין ליטע במקשאות ובמדלעות – שכן מקשאות ומדלעות הן גידולי בעל, וגידולים אלה נזרעים בראשית הקיץ כל עוד יש לחות בשכבות הקרקע העליונות. בשדה הלבן חל האיסור לחרוש לפני האיסור בשדה האילן, כפי שיתברר בהמשך דברי המשנה. עוד יתברר להלן שהירושלמי (לג ע״ב) הבין שבמדלעות מותר לחרוש עד ראש השנה, אבל דרך בני אדם להפסיק לחרוש בסביבות פסח לערך. המקשאות והמדלעות הן גידולי קיץ, בשטחים שספגו גשמים בחורף. החריש נעשה כדי לאוורר את הקרקע, להקל על חלחול המים ולהעלות את האדמה הלחה לפני השטח. החריש נעשה עד כחודש לאחר הגשמים, וכאשר השדה יבש לחלוטין (״תיכלה הלחה״) אין טעם עוד בחריש. פסח הוא הערכת זמן סבירה ביותר, וגם במשנתנו שתי המידות המוצעות הן בבחינת ״קרובים דברי אלו להיות כדברי אלו״ (לעיל, פ״א מ״א). התלמוד הירושלמי (לג ע״ד) מסביר ״מה בין שדה הלבן לשדה האילן״, ששדה הלבן אין חורשים אלא עד הפסח ובשדה אילן עד העצרת, ש״שדה הלבן על ידי שהוא עתיד לזורעה כתחילה״, כלומר שהוא עומד לזרוע בה זריעה חדשה, קישואים או דילועים, לכן ״צריך שתהא הליחה קיימת״ בשכבות העליונות והזרעים ייקלטו, ואין עניין לחרוש ולזרוע אחר הפסח. אולם ״שדה האילן על ידי שהיא נטועה מכבר אינו צריך שתהא רוב הליחה קיימת״. בשדה האילן חדרו כבר השורשים לעומק, ואף לאחר הפסח ייטיב החריש עם הפרי שיתבשל לאורך חודשי הקיץ.
אמר רבי שמעון נתתה תורת כל אחד ואחד בידו – נתת בידי כל אדם להכריע אם יש עדיין לחה בשדה או אין כבר לחה בשדה. בלשון התלמוד הירושלמי (לג ע״ג-ע״ד): ״זה אומר כלת לחה שלי וזה אומר לא כלת לחה שלי״. אלא בשדה הלבן עד פסח ובשדה האילן עד העצרת – וכמות ששנינו בראש הפרק הקודם במחלוקת עד אימתי חורשים בשדה האילן: ״בית הלל אומרים עד העצרת״. בפרק הקודם זו מחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל, שבית שמאי קובעים שדה אילן ״כל זמן שהוא יפה לפרי״ ובית הלל קובעים זמן קבוע, ובמשנתנו זו מחלוקת בין התנא קמא לבין רבי שמעון. התלמוד הירושלמי (לג ע״ג) פותח: ״מאן תנא ׳לחה׳? רבי מאיר היא״. אין לדעת אם מסורת בידי התלמוד שזו משנת רבי מאיר או שזו סתם משנה, וסתם משנה היא משנת רבי מאיר. התלמוד תמה: וכי ייתכן שרבי מאיר ישנה כבית שמאי?! תחילה הוא מתרץ: ״אלא רבי מאיר כמשנה הראשונה ורבי שמעון כמשנה אחרונה״, ולבסוף הוא מתרץ: ״אלא רבי מאיר שנייה מחלוקת ורבי שמעון שנייה כדברי הכל״. ושמא אמנם רבי מאיר שנה את משנתנו כבית שמאי, שהרי משניות רבות נסתמו כבית שמאי2. עם זאת, ניתן בדוחק להעמיד את משנתנו גם כבית הלל המודים כאן לבית שמאי, וכן הציע בעל מלאכת שלמה.
המחלוקת בין רבי שמעון (ובית הלל) ובין תנא קמא (ובית שמאי) היא עקרונית. ברור שההלכה נקבעה לפי לוח השנה החקלאי, וכמו שמציגים אותה בית שמאי ותנא קמא. אלא שבית הלל מסרבים לקבל הגדרה חקלאית גמישה ורוצים לקבוע זמן אחיד וברור לכול. המשפט ״נתתה תורת כל אחד ואחד בידו״ מבטא חשש חברתי שלא יהיה חוק אחיד, וכל אחד יפרש אותו כרצונו. גם בית הלל (רבי שמעון) מבינים שהגדרת הזמן (עד עצרת או עד פסח) היא במידת מה שרירותית. היא מתאימה לממוצע ולא לכל שנה ולכל תא שטח, אבל היא מאפשרת חוק אחיד. המחלוקת היא למעשה האם המטלה של קיום המצווה מוטלת על כל אחד באופן אישי, או שיש מצווה המוטלת על החברה כולה. זמן אחיד מאפשר ביקורת חברתית על חשבון המקרים הפרטיים. דומה שבראייה היסטורית ההלכה מהלכת כאן בשיטת בית הלל, ולהלכות נקבעו חוקים אחידים המייצגים את הממוצע.
עם זאת מחלוקת זו מוקשה, כי לעתים קרובות בית הלל הם הרגישים לצרכים המורכבים והמשתנים, ומנסחים הגדרות הלכתיות גמישות ומותאמות לכל מקרה. במילים אחרות, הם מותירים את הפסיקה ברשותו של כל אדם, ואילו בית שמאי מעדיפים פסיקה ברורה ואחידה שאיננה מעוררת שאלות, ואין בה מקום להכרעה אישית. כך, למשל, בחלק ניכר ממחלוקות בית הלל ובית שמאי במיאון (משנה יבמות פי״ג מ״א-מ״ב; תוספתא שם פי״ג ה״א). כך גם בשביעית, בית שמאי אומרים ״לא ימכור לו (למי שאינו מקפיד בשביעית) פרה חורשת בשביעית, בית הלל מתירין מפני שהוא יכול לשוחטה״ (פ״ה מ״ח); הפסיקה של בית הלל מותנית במעשה הקונה. כמו כן, לבית שמאי היגד כללי לכל העצים (פ״ד מ״י), ״כל האילן משיוציא״, ואילו בית הלל מבחינים בדיבורם בין ״החרובין משישלשו, הגפנים משיגרעו, הזיתים משינצו ושאר כל פירות האילן משיוציא״. גם ביחס למידות ומשקולות, בית שמאי טוענים טענה פסקנית, ״אף לא אגודות״, ואילו בית הלל יותר דיפרנציאליים: ״את שדרכו להאגד בבית אוגדין אותו בשוק...⁠״ (פ״ח מ״ג). אכן הירושלמי מבחין בקושי שבמשנתנו ומנסח זאת בדרכו הוא: ״ולמה לא תניתה מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל?⁠״ (פ״א ה״א, לג ע״ב), והסברו ברוח בית הלל: ״פעמים שאין הגשמים מצויין... והוא עתיד לחרוש קודם לעצרת...⁠״ (שם). אין בדברים תשובה, אך הירושלמי מזהה את הקושי ונותן לו ביטוי. ייתכן שפתרונו בחילוף מסורת המוסרים, אך אין לכך עדות בטקסט3.
1. ראו לעיל, דיון זהה בפ״א מ״א.
2. לרשימה חלקית ראו ספראי, הכרעה כבית הלל.
3. ראו דיוננו בפ״ד מ״ב. רבי יהודה מציע חילוף מעין זה במסורות בית הלל ובית שמאי. אך לדעת תנא קמא בית הלל לשיטתו העקבית, ואכן במחלוקות רבות מצינו שבית הלל מודעים לאפשרויות שונות ומציעים הלכה ״גמישה״ יותר ותלויה במקום ובנסיבות ההלכתיות, ואילו בית שמאי נוקטים הלכה חדה, ברורה ואחידה מבלי להתחשב בשינויים מקומיים.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםהמאסף מפירוש ר׳ נתן אב הישיבהרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ב) מְזַבְּלִין וּמְעַדְּרִין בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְכֵן בְּבֵית הַשְּׁלָחִין. מְיַבְּלִין, מְפָרְקִין, מְאַבְּקִין, מְעַשְּׁנִין, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף נוֹטֵל הוּא אֶת הֶעָלֶה מִן הָאֶשְׁכּוֹל בַּשְּׁבִיעִית.
One fertilizes and hoes in melon and gourd fields until the New Year; the same applies to irrigated fields. One trims, removes1, dusts, and smokes until the New Year. Rebbi Simeon said, one may even remove a leaf from a bunch in the Sabbatical year.
1. The leaves, as explained in the Halakhah. According to Maimonides, R. Simeon permits this particular activity also in the Sabbatical year. However, it seems that R. Simeon permits only the removal of leaves from bunches of grapes if otherwise the grapes would rot; see the Halakhah.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםר׳ נתן אב הישיבההמאסף מפירוש ר׳ נתן אב הישיבהרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ב] מְזַבְּלִין וּמְעַדְּרִין בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
וְכֵן בֵּית הַשְּׁלָחִים.
מְיַבְּלִים, מְפָרְקִים, וּמְאָבְקִים, וּמְעַשְּׁנִים עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף נוֹטֵל הוּא אֶת הֶעָלֶה מִן הָאֶשְׁכּוֹל בַּשְּׁבִיעִית.
מְסַקְּלִין, מְקַוְּצִין, מְקַטְּפִין וּמְסַתְּתִין, וּמְצַדְּדִין, וּמְגַמְּזִין, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְנוֹטֵל אֶת הָרוֹאֶה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לְעָזָר אוֹמֵר: אַף סָמִין אֶת הַגְּפָנִים בַּשְּׁבִיעִית.
מעדרין – חופרין ומנקין1.
השלהיןא – הגנים הצמאים2.
מפרקין – מעבירין את העלין זה מעל זה. וי״א מסירין האבק מעליהן3.
ומעשנין – כדי שיסורו התולעים4.
1. הנה בר״ש וברא״ש כתבו שהוא ענין חפירה שחופר בכלי ברזל בידי אדם כעין חרישה בשוורים. אמנם הר״מ בפיה״מ כתב מעדרין חופרין בעיקרי האילנות. [ועיין דרך אמונה פ״א סקכ״ב]. ומ״מ רבינו הוסיף כאן ״ומנקין״ וצ״ב בדבריו אלו.
2. כ״כ הר״מ בפיה״מ והר״ש עפ״י הגמ׳ במו״ק דף ב׳ ב׳.
3. עיין בדברי רבינו לקמן פרקא תנינא שביאר באופ״א. ועיין דרך אמונה פ״ג סקס״א מה שהאריך בבאור השיטות בזה.
4. וכ״כ הר״ש כדי שיפלו התולעים או ימותו. וכעי״ז כתבו רמב״ם רא״ש וריבמ״צ. וראה לקמן פרקא תנינא שביאר רבינו באופ״א.
א. כן בהרבה ראשונים. בנוסח שלנו: ״השלחין״.
מיבלין – מקוששין מה שצמק ויבש ונתישן מן האילנות1 וכן מה שנשר מן העלין כדי שלא יפסידו את האילנות נגזר מן ועליהו לא יבול2.
מפרקין – אם נתקשרו שני מיני אילנות יחד מפרידן זה מזה3 מחמת הכלאים4.
מאבקין – רפואת האילן היא לצבעו בסקרא ותולה בו אבנים מכל צדדיו כדי שלא ישיר פירותיו עד שיתחזק5.
מעשנים – דרך בני אדם שאם באה עליהם איזה מכה כגון ארבה וכיוצא בו מביאים עצים לחים שעשנן רב ומעשנין תחת הפירות למנוע המכה, ורשאין לעשות כן בכל שש השנים אבל בשביעית אין מונעין לא ארבה6 ולא זולתו7.
מסקלין – הוא עקירת האבנים הקטנות מן השדות8.
1. כעי״ז כתבו הר״ש ורא״ש וריבמ״צ שחותכין היבלת דהיינו ענפים יבשים שבאילן. אמנם הר״מ בפיה״מ כתב לכרות יבלות האילן הנעשין בהם. [ועיין בהגהות הגר״א לר״ש שמחק תיבות ״ענפים היבשים״ ולפ״ז היינו כפי׳ הרמב״ם].
2. תהלים א׳.
3. ועיין רמב״ם בפיה״מ ור״ש שפי׳ דמסירין עלים להקל מהאילן. וראה עוד לעיל פ״ק שפירש באופ״א.
4. צ״ב בכוונת דברי רבינו שהרי דבר זה אינו נחשב כלאים באילנות.
5. [*כ״ה בשבת ס״ז א׳ אילן שמשיר פירותיו סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים. אבל צ״ע ששם מפרש בגמ׳ בשלמא טוענו באבנים כי היכי דלא ליכחוש חיליה והוה ליה רפואה אלא סוקרו בסיקרא מאי רפואה קעביד ומתרץ כי היכי דליחזי אינשי וליבעי עליה רחמי. והנה בירושלמי פ״ד דשביעית ה״ד אילן שהוא מנבל פירותיו סוקרין אותו בסקרא ומטעינין אותו באבנים. ואם רבינו מפרש מאבקין אחד משני הדברים שמביא צ״ע שהרי הכא תנן מאבקין עד ר״ה של שביעית ולא בשביעית עצמה. וצ״ל שלכך הוסיף עד שיתחזק ובזה לא התירו בשביעית עצמה. עיי״ש בירושלמי].
6. עיין דרך אמונה פ״ג ה״ט בהה״ל ד״ה אילן שהביא דברי רבינו והקשה למה אסור להבריח את הארבה וכי אסור להבריח ארי מפירות שביעית. וכתב דנראה דאה״נ שמותר לגרש את הארי ורק כשעושה מעשה בגוף האילן חשיב עבודה וכן כאן כשמעשן תחת האילן הו״ל כעושה מלאכה בגוף האילן שהעשן נכנס בגוף האילן ועי״ז בורח הארבה אבל לגרש הארבה במקלות ודאי מותר.
7. ראה לעיל פ״ק מש״כ בזה רבינו באופ״א.
8. צ״ב במה שכתב אבנים קטנות. ואפשר דכוונתו דהנה בשביעית עצמה בעינן כמה תנאים בשביל שיהיה מותר ללקט אבנים וכדאמרינן לקמן פ״ג דבעינן שיהיה בהם ב׳ של משוי שתים שתים וכיו״ב כמה תנאים. וקמ״ל רבינו הכא דבתוספת שביעית אפילו אין בהם אלא אבנים קטנות נמי שרי.
מזבלין – נותנין הדומן בגנות כדי ללחלח הארץ.
מעדרין – חופרין בעיקרי האילנות.
בית השלחין – היא הארץ הצמאה תרגום עיף (בראשית כ״ה) משלהי.
מיבלין – נגזר ממלת יבלת ר״ל לכרות יבלות האילנות הנעשים בהם.
מפרקין – מסירין העלין מן האילן.
מאבקין – יפזרו עליהם האבק מפני שיש אילנות שיועיל להם.
מעשנין – עושין עשן תחתיהם להרוג התולעים אוכלי הפרי והדבקים בו ודברי רבי שמעון חוזר על מה שאמר מפרקין עד ר״ה אמר אפי׳ בתוך השמטה מותר הוא ואמרו בגמ׳ מיבלין מעבירין יבלת מפרקין בעלין ואין הלכה כר״ש.
מזבלין. מכניס להן זבל.
מעדרין. מלשון וכל ההרים אשר במעדר יעדרון (ישעיה ז) ענין חפירה כלי ברזל שחופר בידי אדם כעין חורש בשוורים והוא הדין לחורשין כדאי׳ בירושל׳ (הל׳ ב׳) אע״ג דחרישה דאוריי׳ היא והי׳ לו לאוסרה בתוספת שביעית שרי לה הכא ואפילו בזמן בית המקדש כיון שעושה [לצורך פירות ששית]. וכן בית השלחין נמי גנה שיש בה ירק מיתקן בכך הירק של ששית ויש כמה חילוקין בדבר דכל מלאכה אפילו דאורייתא כגון חרישה שעושה לצורך פירות ששית מותרות אפילו בתוספת שביעית כדפרשינן וחרישה שאינה צורך פירות אלא אף לצורך האילן עצמו אפילו לפני תוספת שביעית אסורה כדתנן לעיל דלא שרינן אלא עד העצרת וליטע אילן בתחלה בתוספת שביעית אסור קודם לכן מותר וכל הנך מלאכות דשרינא הכא עד ראש השנה אע״פ שיש בהן שאינן לצורך ששית לא גזור בתוספת משום דאפי׳ בשביעית עצמה לא אסורין מדאורייתא כדאמרינן בריש מו״ק (ג.) דאבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא ואפילו בשביעית עצמה במקום פסידא כגון להשקות בית השלחין משמע התם דשרי משום דתולדות בשביעית לאו דאוריי׳ ומקודם לא גזור.
בית השלחין. שאין די להם במי גשמים וצריך להשקות׳ ושלחין מפרש בריש מו״ק (שם) לישנא דצחותא כדכתיב והוא עיף (בראשית כ״ה) מתרגמינן והוא משלהי .
מיבלין. כשחותכין היבלת ענבים יבשים שבאילן.
מפרקין. בעלים שמשירין העלין להקל מן האילן.
מאבקין. שרשים המגולין מכסין אותן באבק.
מעשנין. מעלין העשן תחתיו כדי שיפלו התולעים או שימותו.
אף נוטלין. ותנא קמא לא התיר אלא עד ר״ה. בירושלמי (הל׳ ב) פריך דר׳ שמעון אדר׳ שמעון מחלפא שיטתיה דרבי שמעון דתנינן תמן ממרסין באורז בשביעית דברי ר׳ שמעון אבל לא מכסחין וכה אמר הכין שנייה היא שהוא כמציל מן הדליקה. בסוף פרקין היא שנויה ההיא דלא מכסחין כלומר שאין חותכין עלין של אורז מלשון לא תזמור תרגום לא תכסח ומשני דנטילת עלין של אשכול אינו אברויי אילנא אלא אוקמי אילנא כאדם המציל מן הדליקה דאוקמי בעלמא הוא אבל גבי אורז אברויי אילנא הוא ואסר כי האי גוונא משנינן במס׳ ע״ג בפ׳ ר׳ ישמעאל (דף נ.).
ירושלמי (שם). מהו לחרוש להן תני כל זמן שמותר לחרוש מותר לזבל ולעדר אין מותר לחרוש אסור א״ר יוסי מתני׳ אמרה כן מזבלין ומעדרין במקשאות ומדלעות עד ראש השנה וכן בית השלחין ותני עלה חורשין בית השלחין עד ראש השנה פי׳ לחרוש להן אמקשאות ומדלעות קאי.
מְזַבְּלִין. מַכְנִיסִין לָהֶם זֶבֶל:
מְעַדְּרִים. חוֹפְרִים בְּעִקְּרֵי הָאִילָנוֹת, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ פֵּרוֹת שֶׁל שִׁשִּׁית מֻתָּר בְּתוֹסֶפֶת שְׁבִיעִית, וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לְצֹרֶךְ תִּקּוּן הָאִילָן אָסוּר, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא דָּבָר שֶׁאֲפִלּוּ בַּשְּׁבִיעִית עַצְמָהּ אֵין אִסּוּרוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וּבְתוֹסֶפֶת שְׁבִיעִית לֹא גָזוּר:
בֵּית הַשְּׁלָחִין. שֶׁאֵין דַּי לָהּ בְּמֵי גְשָׁמִים וְצָרִיךְ לְהַשְׁקוֹתָהּ, תַּרְגּוּם וְהוּא עָיֵף (בראשית כה) וְהוּא מְשַׁלְהֵי:
מְיַבְּלִין. חוֹתְכִין הַיַּבֶּלֶת, מוּמִין הַנּוֹלָדִין בָּאִילָן:
מְפָרְקִין. הֶעָלִין מֵעַל הָאִילָן לְהָקֵל מֵעָלָיו:
מְאַבְּקִין. שָׁרָשִׁים הַמְּגֻלִּים מְכַסִּים אוֹתָן בְּאָבָק:
מְעַשְּׁנִין. תַּחַת הָאִילָן לְהָמִית הַתּוֹלָעִים הַגְּדֵלִים בּוֹ:
אַף נוֹטֵל אֶת הֶעָלִין. בַּשְּׁבִיעִית עַצְמָהּ, וְתַנָּא קַמָּא לֹא אָמַר אֶלָּא מְפָרְקִין אֶת הֶעָלִין בְּתוֹסֶפֶת שְׁבִיעִית לְבָד. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן:
מזבלין – they bring in to them manure.
מעדרים (hoe) – they dig at the roots of the trees, for every thing that is for the needs of the fruit of the Sixth Year, is permissible with the time added to (I.e., the supplement) to the Seventh Year, and something that is not other than for the need of repair of the tree is prohibited, unless it is something that even in the Seventh Year itself that its prohibition is not other than from the words of the Scribes, but in the supplement/time added to the Seventh Year, they did not make a decree.
בית השלחין (a field which needs irrigation) – the rain water is not enough for it and one must water it. The Aramaic Targum/translation of (Genesis 25:29): “[Esau came in from the open,] famished (i.e., tired), he is tired (in Aramaic).
מיבלין – they cut the withered twigs, warts that appear on the tree.
מפרקין – release [the too- luxuriant growth of] leaves from the tree in order to lighten it.
מאבקין – roots that are revealed, they cover them with dust.
מעשנין (fumigate) – underneath the tree to kill the worms growing on it.
אף נוטל את העלין – on the Seventh Year itself, but the First Tanna/teacher did not say other than releasing the [overly luxirant growth of] leaves in the time added to/the supplement to the Seventh Year alone. But the Halakha is not according to Rabbi Shimon.
מזבלין ומעדרין וכו׳. ובירוש׳ מפרש בבריי׳ דה״ה דחורשין בשוורים ונקט תנא הכי דדרך הגננים לעדור. וכתב הר״ש שירילי״ו ז״ל והא דתנן הכא דחורשין עד ר״ה במקשאות ובמדלעות ובפירקין דלעיל סי׳ ז׳ פליגי רבנן ארשב״ג בהא וליכא למימר דמתני׳ כר״ג ובית דינו דהא תקנתא דר״ג בתר רבי הוה וצריכינן לאוקומי דה״ק לת״ק בשלשה דלועין ושלשה קשואים וד׳ נטיעות וכ״ש לרשב״ג. ולרשב״ג אי כולהו דלועין נמי חורשין ובדלעת יונית. והרא״ש ז״ל כתב וקשיא לי דדוקא לרשב״ג דלועין כנטיעות ורשב״ג לא קאמר אלא בדלועין אבל בקשואין לא קאמר אלא בשלש מקשאות ושלש מדלעות וד׳ נטיעות וצ״ע ע״כ ואלו דברים למדן מה״ר שמשון ז״ל מפ״ק וכי ניים ושכיב אמרן או אחר תלאן ביני שיטי דחוץ מכבודו אין הירושלמי מתפרש כך וכו׳. ובסוף דבריו כתב שגם הרמב״ם ז״ל מפרש הירוש׳ שם בפ״ג כמו שפירשו הוא ז״ל:
בפי׳ ר״ע ז״ל. (ד״ה אף נוטל) ות״ק לא אמר אלא מפרקין את העלין וכו׳. כתב עליו ה״ר יהוסף ז״ל אין דמיון לדברי ר״ש עם מפרקין כי ר״ש לא התיר לפרק בשביעי׳ אלא שהתיר ליטול את העלה מן האשכול לבד מפני שהיא מקלקלת את האשכול ע״כ:
מזבלין. כתב הרמב״ם בגנות וכ״כ בחבורו מותר לזבל השדות. וא״ת לכללינהו בסיפא בהדי מיבלין ואינך. וי״ל דזיבול הוא בשדה על פני הארץ משא״כ הני דסיפא שהם באילן עצמו ולא דמיין להדדי. ועי׳ משנה ג. וטעמא דזיבול שרי יותר מעידור עי׳ לקמן:
מעדרין. לשון הר״ב חופרין בעקרי האילנו׳ וכן כתב הרמב״ם בפירושו ולכאורה בכל אילנות קאמרי דקשואים ודלועים אינם ראוים להקרא אילנות אבל כד דייקינן שפיר קא חזינן דעל כרחין צריכין לפרושי דמתניתין דוקא קישואין ודלועין תני לה דבירושלמי והביאו הר״ש איתא בהדיא דה״ה חורשין ואין בין עידור לחרישה כלל לענין זה ואי בכל אילנות מעדרין וא״כ ה״ה חורשין והא תנן בריש פרקין וברפ״ק דאין חורשין בשדה אילן אלא עד העצרת ואין נראה כלל לחלק דהכא בעקרי אילנות שרי טפי דמכיון שבא העצרת א״כ לאו לצורך האילן עושה ועוד דלמאי לא תנן ועודרין באילן וכך כתב הרמב״ם בחיבורו מקשאות ומדלעות. ואין לומר שהעתיק המשנה כדרכו. אבל סובר ה״ה לכל אילנו׳ ומחלק בין עידור לחרישה חדא דלא הוה כירוש׳. ועוד דהכי כתב התם מותר לסקל ולזבל השדות ולעדור המקשאית והמדלעות ובית השלחין עד ר״ה וכמו שמבאר הא דזיבול בכל השדות ה״נ הוה ליה לפרש הא דעידור דבכל האילנות. הלכך נראה דאילנות דכתב בפירושו לאו דוקא אלא נקט חפירה כדרך שרגילה להיות בעקרי האילנות אבל הכא היא בעקרי הקשואים והדלועים. וא״ת ואמאי לא שרינן עידור בכל האילנות כמו זיבול בכל השדות והרי תרוייהו בשביעי׳ עצמה דברי סופרים כמו שפסק הרמב״ם בריש הלכות שמטה דחרישה מדברי סופרים י״ל דהחמירו בעידור וחרישה שהיא עבודה בגוף הקרקע. אבל להר״ב שכתב שמה שהוא מדברי סופרים בתוספת שביעית לא גזור צריך לומר דסבירא ליה כמ״ש הר״ש דחרישה מדאו׳ ודוקא בקישואים ודלועים דהוה עידור וחרישה עד ר״ה לצורך פירות הוא דהתירו. וכ״כ הר״ב דלצורך פירות התירו ומה״ט נמי צריכין לפרש דברי הר״ב במאי דכתב לשון הרמב״ם בעיקרי האילנות דהיינו כפי דרך החפירה ולעולם אנן בקשואין ודלועים דוקא התרנו שהרי הוא עצמו כתב דמשום פירות התרנו וברפ״ק מפרש דבאילן אין צריך חרישה לפירות אלא עד העצרת. וכתב עוד הר״ש דמעדרין לשון וכל ההרים אשר במעדר יעדרון (ישעיה ז) ועיין משנה ב פרק ב דפאה. והוי יודע דבגפנים שרי עידור אפי׳ בשביעית כמ״ש הרמב״ם בחיבורו פ״א. וכתב שם הכ״מ דרש״י לא גרס ליה אבל בפירש״י שבידינו פ״ק דמ״ק דף ג ע״א כתוב דבעתיקי שרי:
בבית השלחין. כתב הר״ב לישנא דוהוא משלהי. עיין בריש מסכת מועד קטן:
נוטל אדם את העלה וכו׳. עיין מ״ש בסוף פירקין בס״ד:
{ד} לִכְאוֹרָה בְּכָל אִילָנוֹת קָאָמְרֵי, דְּקִשּׁוּאִין וּדְלוּעִין אֵינָם רְאוּיִם לְהִקָּרֵא אִילָנוֹת. אֲבָל כַּד דַּיְקִינַן שַׁפִּיר עַל כָּרְחֲךָ דְּמַתְנִיתִין דַּוְקָא קִשּׁוּאִין וּדְלוּעִין תָּנֵי לַהּ. וְעַיֵּן בַּאֲרִיכוּת בְּתוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
ח) מזבלין
מיסטען:
ט) ומעדרין במקשאות ובמדלעות
חופר סביב קלחי הקשואין שכבר נטען. וה״ה חורשין:
י) עד ראש השנה
דכל דלצורך פירא מותר עד ר״ה. משא״כ לצורך קרקע או לצורך האילן. דוקא מה שבשביעית גופא מד״ס. מותר בתוס׳ שביעית. ומדאורייתא לא נאסר בשביעית. רק חזק זב. ר״ל ״חרישה. ״זריעה. ״קצירה. ״זימור. ״בצירה [ולרמב״ם חרישה מד״ס]:
יא) וכן בבית השלחין
ר״ל קרקע עיפה וצמאה שאין די לה בגשמים. ולא חזי לקשואים. וזרועה ממין אחר אפ״ה כיון שהותר במקשאות הותר לכל [וכלעיל סי׳ ג] דכיון דגם בשביעית עצמו מדרבנן הוא הקילו:
יב) מיבלין
חותכים יבלת שבאילן:
יג) מפרקין
להקל העלים מעל האילן:
יד) מאבקין
לכסות באבק שרשים המגולים:
טו) מעשנין
להמית בעשן. התולעים שבאילן:
טז) רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה
היינו מפרקין דת״ק:
יז) מן האשכול בשביעית
אפילו בשביעית. משום דאין האילן משביח עי״ז. רק ששומרו שלא יתקלקל. והגאון רב״א זצוק״ל כ׳ דר״ש לא פליג את״ק. אלא ס״ל דדוקא עלה שסמוכה לאשכול ומזקת ע״י להאשכול מותר לתלשה. מדמוכח שאין כוונתו רק להאשכול ולא להשביח האילן. ותורת אמת היתה אתו. דכן מוכח בהירושל׳. ע״ש:
ב) כתב רתוי״ט ד״ה מעדרין. וא״ת למה לא התירו עידור גם באילנות כמו זיבול. הרי לר״מ גם חרישה מד״ס וכו׳ והקשה רבינו הגאון מהו׳ עקיבא שליט״א [באות י״ב] וז״ל ק״ל איך אפשר לומר כן בטעמא דמתני׳ כו׳. וצע״ג עכלה״ט: קרא עניא אבבא. הרי [במ״ק ד״ד א׳] מסקינן דר״ג וב״ד ס״ל דתוס׳ שביעית הלכה היא. ומנ״ל לרבינו דמתני׳ דהכא דהיא של כת הקודמין הוה ס״ל דמדאו׳ אסור. ואדרבה א״כ הדרא תו קו׳ הש״ס לדוכתא וכי ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו דהוה ס״ל דאו׳. וליכא לתרוצי כתי׳ הש״ס. מעיקרא כך התנו כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל. דהרי הם אמרו דאו׳. ותו אחר שהחליטו ע״פ רוב הדור הקודם דלא כר״ע דס״ל הלכה. איך יבא דור האחרון ויחדשו לעצמן הלכה לממ״ס שלא קבלוה מב״ד הקודמין. ובאיזה ענין היו מכריעין דבר זה אמנם לפעד״נ כמ״ש פ״א ג׳. דכת הקודמין נמי הוה ס״ל דתו׳ שביעית הלכה. וגם הא צ״ל דגם לכת הקודמין רק בזמן המקדש אסור מהלממ״ס. דאל״כ הדרה תו קו׳ הש״ס לדוכתא. אם הדור הראשון קבלו הלממ״ס דאסור אף שאין בהמק״ק. האיך יבא ב״ד שלאחריהן ויאמר שלא קבלו כך. אלא שהדור הראשון גזרו ב׳ גזירות. הא׳ שיהי׳ אסור אף באין בהמק״ק. ועוד גזרו על פסח ועצרת. וכפשטא דשמעתתא [דמ״ק ד״ד א׳] וקרא דבחריש וקציר דנקטה מתני׳ הקדומה פ״א מ״ד אסמכתא בעלמא הוא. וכמפורש בירושלמי להדיא ריש שביעית. א״כ מתורץ קו׳ רבינו. דהרי איסור חרישה דנקטה מתני׳ הכל מד״ס. ומש״ה ל״ק נמי ארמב״ם שהזכיר רפ״א שנאמ׳ בחריש. שידוע שכן דרך רבינו לכתוב לרוב שנאמר. אע״ג שאינו רק אסמכתא כפ״ד מאיסורי ביאה הי״ב שנאמר והזרתם ושם לעיל ה״ט כ׳ ה״ה דר״מ ס״ל וסת מד״ס. וכ״כ פ״ה ממ״א ה״ט ושם פי״א ה״ה וכ״כ שם פט״ו כמה פעמים לעניין בטולי ק״א ור׳ וס׳. וכ״כ שם ספי״ז ועוד הרבה. אמנם מ״ש התוי״ט דלרמב״ם חריש׳ בשביעית מד״ס אף דבאמת הלממ״ס הוא וכר״י י׳ נטיעות וכו׳ הלממ״ס. וגם הרמב״ם לא כ״כ רק שלא לקי עלה. רק כוונתו לפ״ד הר״מ כל שאינו מפורש בתורה הו״ל ד״ס ככ״מ ריש אישות. ואף שיש לחלק בין זיבול שהוא ד״ס גמור לחרישה שהוא הלממ״ס. עכ״פ מדהשתא שאבהמק״ק כולן מד״ס לא הו״ל לחלק כ״כ. כנ״ל כוונת רתוי״ט. השבני רבינו וז״ל מ״ש ידידי הרב נ״י דכת הקודמין נמי ס״ל הלכה וכפשטא דשמעתא דמ״ק. במחכ״ת פשטא דשמעתתא שם בהיפוך. דאמרי׳ התם ר״ג וב״ד מדאו׳ בטיל וכו׳ אלא אר״א ר״ג וב״ד סברי כר״י וכתבו תוס׳ שם וז״ל וודאי מדאו׳ בטיל וכו׳ הרי דפליגי בדינא אי הוה דאו׳ [לא זכיתי להבין דברי קדשו. כמדומה דרבינו הבין דתו׳ ה״ק דר״ג וב״ד בטלי דלא להוי דאורייתא. ולפענ״ד כוונת תו׳ לתרץ. דעכ״פ אמאי סמך לבטל גזירת הקודמין. ואהא כ׳ תו׳ דמתוך ההלכה גופא סמכו לבטל. דמש״ה קבלוה ביחד עם נסוך מים וכדמסקו תו׳ להדיא. אבל וודאי הכל רק אסמכתא וכמ״ש שם רש״י אדר׳ יוחנן דאסמכת׳ דאו׳ מצא] וכ״מ מרמב״ם רפ״ג משמיטה. דלא הי׳ גזירה מעולם רק לאסור כשבהמק״ק מפסח ועצרת ואילך [ולא הבנתי א״כ איך מקשה הש״ס היאך ר״ג וב״ד בטלו דברי ב״ד חבירו. הרי קמאי ל״ג כלל בכה״ג. ולא מחשב ביטול דברי ב״ד חבירו. וכדאמרי׳ (גיטין דל״ו ב׳) דאי לדרי׳ תיקון מבטלינן] וכ״מ לשון הר״ב ריש שביעית וז״ל ולקמן יליף לה והיינו במ״ד מקרא דבחריש וקציר. ומתני׳ למוד גמור ולא אסמכתא [תמהני הרי בירוש׳ קאמר בפירוש דאסמכתא לחוד היא] וכן ממ״ש הר״ב דמשנה זו אינה הלכה. ואי נימא דמשנה ראשונה תקנתא הי׳ והתנו שיהא כח ביד ב״ד לבטל. ור״ג וב״ד בטלוהו. לא שייך לומר ואינה הלכה. דהא ההלכה לא הי׳ איסור בשאין בהמק״ק [ולא הבנתי כלל ד״ק. וכי אתקנה לא שייך לומר ואינה הלכה ואדרבה מכאן ראי׳ לדברי. שב״ד הקודם גזרו אף אזמן שאין בהמק״ק] גם אף לפי ההלכה אין מזור לקושייתי. דהא מ״מ מהך די׳ נטיעות חורשים מבואר דחרישה אסור בשביעית אלא דתו׳ שביעית בזקינות הוא רק באין בהמק״ק. אבל בשביעית עצמה לא משמע שיש חילוק בין זמן לזמן. לומר דבבהמק״ק אסור חרישה בשביעית ובאין בהמק״ק מותר. א״כ אף אם ננקט כמעכ״ת הרב נ״י מ״מ ק׳ דהרי מההלכה ג״כ נשמע דחרישה אסור בשביעית [כבר נתיישב לפע״ד לפמ״ש לעיל. רק דקצרתי דברי כשדנתי לפני רבינו] ומ״ש ידידי הרב נ״י דרמב״ם נקט הקרא דרך אסמכתא. לענ״ד לא מצאנו דננקוט הרמב״ם כמו יהודא ועוד לקרא. דתחלה נקט העשה דושבתה ואח״כ האסמכתא [לפע״ד גם זה מצאנו לרוב היכא דבקרא העיקרי אינו מפורש להדיא. מביא אח״כ האסמכתא כרפי״ב מאיסורי ביא׳ ובפ״א מבית הבחירה ה״ג ועוד הרבה] ומ״ש מעכ״ת דאל״כ הדרא קו׳ הש״ס לדוכתא וכי ב״ד יכול לבטל וכו׳. ליתא דאי פליגי בדינא ליכא קו׳ כלל. דתורה נתנה רשות לחלק בדינא כפי הנראה לכל א׳. ורק בעניין תקנה אין לבטל [ותמהני דעכ״פ אחר שכבר הסכימו הקודמין דלא כר״ע. היאך יחדשו האחרונים לומר הלממ״ס אתמהה]:
מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה – המקשאות והמדלעות הן מקום גידולי קיץ שנזרעים לפני הפסח, כפי שראינו במשנה הקודמת, ומשנתנו מוסיפה שניתן לזבל ולעדור בין צמחי המקשאה והמדלעה עד ראש השנה של השנה השביעית. בתלמוד הירושלמי שואלים: ״מהו לחרוש להם? תני: כל זמן שאת מותר לחרוש את מותר לזבל ולעדר, אם אין את מותר לחרוש, אין את מותר לא לזבל ולא לעדר״ (לג ע״ד, ובלשון קצרה הברייתא שנויה אף בתוספתא פ״א ה״ד), וכתב בעל מלאכת שלמה: ״ונקט תנא הכי (ולא הזכיר חורשין) דדרך הגננים לעדור״, ולא לחרוש בתוך המקשאה והמדלעה. לאחר שהמקשאה צימחה אין שטח פנוי שניתן לעבור בו עם מחרשה, שכן צמחי המקשאה מתפשטים לכל עבר ואינם משאירים רווח בין השורות. אכן בפועל אי אפשר לחרוש במקשאה, וחרישה כזאת היא עקירה של כל הצמחים הקיימים, ובכך ההבדל בין מטע ובין מקשאה. בפרק הקודם (מ״ז) שנינו שדלעות הן כנטיעות ומותר לחרוש בדילועים עד ראש השנה. קשה להבין מדוע אין סוגיית הירושלמי מזכירה את משנתנו. היא מוכיחה שמותר לחרוש בדילועים עד ראש השנה ממשנה א, ״חורשין ליטע במקשאות ובמדלעות״, ולא ממשנה ז המפורשת יותר.
עבודת העידור נזכרת רבות במקורות כחלק מהעבודות בשדה לבן (דגנים) ובמטעים. לעתים היא מופיעה ברשימה כוללת, כגון ״החופר, החורץ, הנועץ, המדייר, המעדר, המזבל, המכבד, המרבץ המפעפע בגושים... חייב משום חורש״ (ירושלמי שבת פ״ז ה״ב, ט ע״ד - י ע״א). על פי רשימה כזאת קשה לאפיין את עבודת המעדר בדיוק. בדרך כלל העידור מופיע יחד עם הניכוש או הזיבול: ״מדת בשר ודם: עושה פועל אצל בעל הבית חורש עמו, וזורע עמו, ומנכש עמו, מעדר עמו...⁠״ (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, מסכתא דשירה ח, עמ׳ 143), וכן במקורות נוספים (כגון בראשית רבה, מו ב, עמ׳ 469 ועוד). בן הזוג השני של העידור הוא הניכוש: ״פעלים שהיו מנכשין בשדה ומעדרין בשדה״ (תוספתא מעשרות פ״ב הי״ג; וכן ירושלמי בבא בתרא פ״ג ה״ג, יד ע״א; יבמות פי״ב ה״א, יב ע״ג). המעדר מופיע בתור כלי שיש לו שן אחת בלבד: ״וכן השן של מעדר, שיעור כולן כדי לעשות מלאכתן״ (משנה כלים פי״ג מ״ב; תוספתא כלים בבא מציעא פ״ט ה״ג, עמ׳ 588).
מכל העדויות הללו נראה שהמעדר היה כלי בעל שן אחת ששימש לפיזור זבל או לעקירת עשבים שוטים. כלי כזה אינו נועד לעבודות הדורשות כוח כמו ניכוש, עקירה או חיתוך שביצעו באמצעות קרדום.
וכן בית השלחים – בשדה שמשקים אותו בתעלות מים. בשדה בית השלחים גידלו בעיקר ירקות1. מותר לזבל ולעדור בבית השלחים עד ראש השנה. מייבלים מפרקים ומאבקים ומעשנים – ארבע הפעולות מתייחסות למעשים שנעשים בגפן, כפי שמתברר גם מהמשך המשנה: נוטל את העולה מן האשכול. במשנה הבאה פורטו הפעולות בשאר האילנות. ״מייבלים״ פירושו מסירים את היבלות. היבלות בגפן נוצרות בגלל פגיעה מכנית או מחמת חרקים מכרסמים הגורמים לזיהום מקום הפצע והתעבותו. יש שבפצע משתכנים חרקים זעירים, ויש שהיבלות הן תוצאה של התאחות תקינה של הרכבה. את ההתעבויות מסלקים – מעבירים, וכלשון הירושלמי (לג ע״ד): ״מיבלין – מעבירין את היבולת״2.
מפרקים – מתפרש בירושלמי (שם): ״בעלין״; ״ומאבקים״ – מתפרש בירושלמי (שם): ״עושה לה (לגפן) אבק״. הטיפול בתקופה העתיקה נגד זחלי עש האשכול היה באיבוק בגפרית3. ״ומעשנים״ – הירושלמי (שם) מפרש: ״מתנינן לה״, כלומר עושים לה עשן. ״עשן״ במקרא מתורגם ״תנן״ (בראשית טו יז ועוד). קרוב לומר שאף העישון נעשה על ידי גפרית. בברייתא אחרת שנינו: ״נותנין גפרית תחת הכלים בערב שבת עם חשיכה והן מתגפרין והולכין בשבת״ (תוספתא שבת פ״א הכ״ג). כן נזכרות ״ענבים מאובקות (כך יש לגרוס לפי כ״י לידן) ומעושנות, אין מביאין מהם ביכורים״ (ירושלמי ביכורים פ״א ה״ג, סג סע״ד), הרי שפעולות אלו במשנתנו מכוונות לגפן. הירושלמי דן בפסול ענבים לביכורים ואינו מונה ענבים שפירקו מהם את עליהם, שכן הפירוק אינו פוגם בענבים. עד ראש השנה – שלוש פעולות אלו ניתן לעשותן עד ראש השנה.
רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את הע⁠[ו]⁠לה4 מן האשכול בשביעית – המובאה בירושלמי (לג ע״ד): ״העלין״, ובדפוס קושטא: ״העלי״, והוא קיצור מן ״העלין״. אולם גם לפי הנוסח שברוב הספרים, ״העלה״, אין הכוונה לעלה בודד אלא לעלים. העלים המכסים על האשכולות עלולים לגרום לריקבון באשכול, ומשום כך מותר להסירם אף בשביעית גופא, ובירושלמי נימקו: ״שהוא כמציל מן הדליקה״ (שם). כלומר שאין זה טיפול בגוף הפרי (כמו במ״י להלן), אלא שמירה מפני מזיק5. הבבלי (עבודה זרה נ ע״ב) מנסח את ההסבר אחרת ומבחין בין עבודות שהן ״לאוקומי אילנא״ (להעמדת העץ), שהן מותרות, לבין עבודות שהן ״לאברויי אילנא״ (להבראת העץ), שהן אסורות6. במבוא עמדנו על ההבדל המהותי שבין שתי פרשנויות אלו.
המשפט האחרון של המשנה מעלה את האפשרות שכל המלאכות הללו לא הותרו רק בערב שביעית (בזמן תוספת שביעית) אלא גם בשביעית עצמה. המשנה מתמקדת בערב שביעית, ואיננה מחלקת בין העבודות המותרות בשנה השביעית עצמה לבין אלו שאסורות בשביעית עצמה. אכן נראה שהסרת העלה אינה קלה יותר מגיפור, אך קלה בהרבה מחיתוך יבלות. כך יש להבין גם את המשניות הבאות. במשנה הבאה נאמר במפורש שעושים מלאכה זו או אחרת ״עד ראש השנה״, הווה אומר שהמשנה מתמקדת במלאכות בזמן תוספת שביעית, ואין להסיק מכאן בהכרח מה דינן של מלאכות אלו בשביעית עצמה. כך לפי פשוטם של דברים, אך רוב המפרשים הסבירו שמלאכות אלו אסורות גם בשביעית עצמה מקל וחומר.
החלתן של המלאכות ממשניות אלו לכלל הלכות שביעית היא בפועל הפיכתה של תוספת שביעית לחלק מובן מאליו מכלל הלכות שביעית.
1. ראו הנספח למסכת עירובין.
2. ראו פליקס, שביעית א, עמ׳ 95.
3. ראו פליקס, שם. הר״ש, ובעקבותיו פרשנים נוספים, אומר שמכסים את השורשים באדמה. ברם אדמה אינה אבק; אבק הוא המינוח לשכבת עפר דקיקה בגדר לכלוך, ולא אדמה חקלאית. כגון אבק שעל רגליו – משנה, ברכות פ״ט מ״ה; אבק דרכים – שבת פ״ג מ״ג, וכיוצא באלו.
4. האות וי״ו נמחקה בידי המעתיק, וצריך להיות ״העלה״.
5. ניסוח אחר הוא ״כמושיב עליו שומר״, וראו במבוא.
6. ראו פירושנו לפ״ב מ״ד.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםר׳ נתן אב הישיבההמאסף מפירוש ר׳ נתן אב הישיבהרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ג) מְסַקְּלִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מְקַרְסְמִין, מְזָרְדִין, מְפַסְּלִין, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כְּזֵרוּדָהּ וּכְפִסּוּלָהּ שֶׁל חֲמִשִּׁית, כָּךְ שֶׁל שִׁשִּׁית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי רַשַּׁאי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן, רַשַּׁאי אֲנִי בְּפִסּוּלוֹ.
One may remove stones1 until the New Year. One cuts2, prunes, and shapes until the New Year. Rebbi Joshua says, like the pruning and shaping of the fifth year3, so is that of the sixth. Rebbi Simeon says, any time that I may work the tree I may shape it.
1. From his field.
2. Really “nibbles”, in an unsystematic way. “Pruning” means eliminating unwanted new shoots, “shaping” means eliminating dead wood.
3. When there are no time limits on any agricultural work.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםר׳ נתן אב הישיבההמאסף מפירוש ר׳ נתן אב הישיבהרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ג] מְסַקְּלִים עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
מְקַרְסְמִין, מְזָרְדִין, וּמְפַסְּלִים עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כְּזֵרוּדָהּ וּכְפִסּוּלָהּ שֶׁלַּחֲמִישִׁית, כֵּן שֶׁלַּשִּׁשִּׁית.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי רַשַּׁי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן, רַשַּׁי אֲנִי בְפִסּוּלוֹ.
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ב]

מוֹכְרִין וּמוֹצִיאִין זְבָלִים עֶרֶב שְׁבִיעִית מִיִּשְׂרָאֵל הֶחָשׁוּד עַל השְׁבִיעִית. וּמִן הַגּוֹי, וּמִן הַכּוּתִי, אֲפִלּוּ בַּשְּׁבִיעִית מֻתָּר. עַד מָתַי מֻתָּר לְזַבֵּל? כָּל זְמַן שֶׁמֻּתָּר לַחֲרֹשׁ, מֻתָּר לְזַבֵּל.
מקרסמין – כורתין השבלים כדי שישאר התבן1.
מזרדין – חותכין זמורות הצומחות בעיקרי האילנות2.
מפסלין – מסירין את המקולקל מן השדות3. וי״א כורתין מהן את היבש4.
1. כעי״ז כתב הר״מ בפיה״מ מקרסמין לכרות השיבולת ביד ולהניח התבן. אמנם עיין בחדושי הגר״א שכתב דודאי איירי באילן אלא דענינו גם כן שחותך מקצתן של הענפים כמו בתבואה רק השבולת והוא הדין כאן היוצא יותר מדאי חותכין שיהא שוה לשאר הענפים. אמנם בפי׳ הר״ש כתב שהוא זימור וכ״ה ברא״ש ובריבמ״צ. ועיין עוד מש״כ רבינו לקמן בפרקא תנינא בבאור ״מקרסמין״.
2. עיין בפיה״מ לר״מ שפי׳ לכרות הענפים המתשפטין מהאילן. ובר״ש כתב כשיש יותר מדאי ענפים לחים חותך מקצתם. ועיין ריבמ״צ. וראה לקמן פרקא תנינא מש״כ רבינו בזה באופ״א.
3. עיין בר״ש שפי׳ שנוטל הפסולת. וי״א מלשון פסל לך שנוטל כל הענפים כדי שתתעבה קורת האילן.
4. עיין בפיה״מ לר״מ שכתב כעי״ז. [ועיין דרך אמונה פ״ג סקס״ו ובצהה״ל אות ק״כ שנקט שדעת רבינו כר״מ]. וראה עוד לקמן בפרקא תנינא מה שהאריך רבינו בזה באופ״א.
מקרסמין – הוא שמאבדין פירות האילן לתועלתו1, לפי שביכורי פירות האילן נקלטין ומתאבדין לשתי סיבות, האחת דתית והשניה טבעית, והיא שמאבדין פירות האילן שאינו עושה אלא אחרי שלש שנים משניטע אע״פ שפירותיו מותרין היו מאבדין אותן לפי שאין בהן תועלת2. וגזירת מקרסמין מן יכרסמנה חזיר מיער3 וכן קרסמוה נמלים4.
מזרדין – מה שבני אדם קולעין מן העשבין ומיבשין אותו מאכל לבהמות5.
ומפסלין – הוא מה שהיו עושין דפוסין עד שייעשו להם כלים לפי התבנית שהם רוצים לעשות כגון מכשירי עבודה, או שהיו עושין מטה שגגה וקרקעיתה ורגליה חלק אחד, וכן תיבה, ויש שעושים דלת גדולה חלק אחד, או שהיו נוסרין עצי השקמה ומשאירין משני צדדיו שתי קורות שבהן ארבע אמות או פחות או יותר ויהיה גזע הסדן גדול גבוה מן הארץ ששה טפחים או יותר ויהיה ארכו ורחבו ארבע אמות וכורתין אותו מן הקרקע הסדן עם שתי הקורות חלק אחד.
ויש שעושין את זה ארבע קורות צומחות על הסדן ועושין את הקורות עמודים כלומר מזוזות ומפסלין הגזע כלומר הסדן ארבע חלקים לארבע רוחות ועושין לו ארבע דלתות לארבע רוחותיו אחת פתוחה לחוץ ואחת לפנים ואחת מימין ואחת משמאל שלא יעברו בתוכו. ויהיו ארבעת העמודים וארבעת החלקים והקיפם ויתדותיהם ופיתוחיהם וגג שבראשיהם הכל חלק אחד כמו שנרמז זה במה שנ׳6 ובולס שקמים. אבל הכופרים היו עושין דפוסים לאילנות כדי שיצמח להם כפי הצורה שהם רוצים לעשות והיא הנקראת אשרה כמו שנ׳7 וגם את מעכה אמו ויסיריה מגבירה אשר עשתה מפלצת לאשרה ויכרות אסא את מפלצתה, ואמר8 אשר הנשים אורגות שם בתים לאשרה, ואמר9 נטע אורן וגשם יגדל, ודומה למלת מפסלים אמרו במשנה10 אילן שנטעו מתחלה לשם ע״ז ה״ז אסור גדעו ופסלו לשם ע״ז וכו׳11.
1. וכעי״ז פי׳ הר״מ בפיה״מ דמקרסמין היינו לכרות השיבולת ביד ולהניח התבן. ובשערי אמונה לר״מ שם ביאר שמניח התבן שתחתיה כדי שעי״ז תחזור ותצמח. [ומבואר דמקרסמין היינו כריתת הפרי עצמו]. וכ״כ רבינו לעיל פ״ק. ועיי״ש לעיל מש״כ בשם הגר״א דאיירי באילן.
2. ראה לעיל פ״ק מש״כ בזה. ועיין דרך אמונה פ״ג סקס״ד שהביא דברי רבינו.
3. כ״כ הר״מ בפיה״מ.
4. כ״כ הר״ש.
5. צ״ב בכונת דברי רבינו איזה תועלת יש בזה למחובר שלכך יהיה אסור לעשותו בשביעית דלכאו׳ אינו שונה מכל קצירת תבואה וכיו״ב. ועיין ר״ש שכתב כשיש לאילן ענפים לחים יותר מדאי חותך מקצת ומניח מקצת עכ״ד. ואפשר שאף רבינו נתכוין לזה רק מסיים שעשבים אלו היו מיבשים לבהמות. ואה״נ דעיקר המלאכה הוא התועלת לעץ. ועיין לעיל פ״ק מש״כ בזה רבינו באופ״א.
6. עמוס ז׳ י״ד.
7. מלכים א׳ ט״ו י״ג.
8. מלכים ב׳ כ״ג ז׳.
9. ישעיה מ״ד י״ד.
10. ע״ז פ״ג מ״ז.
11. וראה עוד לעיל פ״ק מש״כ בזה רבינו באופ״א.
מסקלין – מסירין האבנים.
מקרסמין – לכרות השבולת ביד ולהניח התבן והוא כמו מכרסמין וכבר פירשנוהו (פאה פ״ב מ״ז).
מזרדין – לכרות הענפים המתפשטים מן האילן וזרדין שם הענפים הכרותים בעת הזמיר.
ומפסלין – לכרות מה שיבש מן הענפים שהוא נפסד גזור מן פסולת.
ור׳ יהושע אומר – שאינו עושה שלא יזמור אותו עד ראש השנה אבל הוא עושה עד זמן שדרך בני אדם לעשות בכל השנים שלא יזמור אחריו.
ור׳ שמעון אומר שהוא אסור אלא עד עצרת בלבד שהוא מותר בעבודת האילן כמו שהיתה משנה ראשונה והלכה כתנא קמא.
מסקרין. מלשון ויסקלהו שמוציאין את האבנים מן הכרם כדכתיב סקלו מאבן (ישעיה סב).
מקרסמין. לשון קרסמוה נמלים והיינו זימור אלא שלשון קירסום באילן וזימור בכרם מלשון זמורות שמחתך ענפים של גפן.
מזרדין. כשיש לאילן ענפים לחים יותר מדאי חותך מקצת ומניח מקצת וזהו זירוד.
מפסלין. שנוטל הפסולת ויש אומרים מלשון פסל לך שנוטל כל הענפים כדי שתתעבה קורת האילן.
רבי יהושע אומר כזירודה. מפרש בירושלמי (הל׳ ב) דתלתא תנאי אינון תנא קמא לא שרי אלא עד ראש השנה ורבי יהושע סבר דכשנת חמשית כן ששית מה חמשית נכנסת לששית כך ששית נכנסת לשביעית ואפילו יותר מכאן רבי שמעון אומר כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן רשאי אני בפיסולו עד העצרת.
מְסַקְּלִין. מְסִירִין אֶת הָאֲבָנִים:
מְקַרְסְמִין. כְּמוֹ מְכַרְסְמִין בְּכַ״ף, לְשׁוֹן יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר (תהלים פ), כְּלוֹמַר כּוֹרְתִים וְחוֹתְכִין הָעֲנָפִים הַיְבֵשִׁים מִן הָאִילָן:
מְזָרְדִין. הָעֲנָפִים הַלַּחִים כְּשֶׁהֵם מְרֻבִּין רְגִילִים לְקָצְצָן וּמַנִּיחִין מִקְצָת מֵהֶן, וְזֶהוּ זֵרוּד:
מְפַסְּלִין. שֶׁנּוֹטֵל אֶת הַפְּסֹלֶת. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים מְפַסְּלִין לְשׁוֹן פְּסָל לְךָ (שמות לד), שֶׁחוֹתְכִים כָּל הָעֲנָפִים שֶׁבָּאִילָן כְּדֵי שֶׁיִּתְעַבֶּה:
כְּזֵרוּדָהּ וּכְפִסּוּלָהּ שֶׁל חֲמִשִּׁית וְכוּ׳. תַּנָּא קַמָּא לֹא שָׁרֵי אֶלָּא עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁבִיעִית. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר כִּשְׁנַת חֲמִשִּׁית כֵּן שִׁשִּׁית, מַה חֲמִשִּׁית נִכְנֶסֶת לַשִּׁשִּׁית כָּךְ שִׁשִּׁית נִכְנֶסֶת לַשְּׁבִיעִית, וּכְמוֹ שֶׁמְּזָרְדִין שָׁל חֲמִשִּׁית בַּשִּׁשִּׁית כָּךְ מְזָרְדִין שֶׁל שִׁשִּׁית בַּשְּׁבִיעִית. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מֵעֲצֶרֶת וְאֵילָךְ שֶׁהוּא נֶאֱסַר בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן נֶאֱסַר נַמִּי בְּזֵרוּד וּפִסּוּל. וְשָׁלֹשׁ מַחְלוֹקוֹת בַּדָּבָר, וַהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא:
מסלקין – they remove the stones.
מקרסמין (trim trees) – like מכרסמין with a KAF (trimming) from the language of (Psalms 80:14): “Wild boars gnaw at it [and creatures of the field feed on it],” meaning to say, they sever and cut the dry branches from the tree.
מזרדין (trim, nip shoots off) – themoist branches when they are many, it is customary to cu them and leave some of them and that is trimming/cutting shoots off/thinning.
מפסלין (cut off dry dwigs/trim)- that he takes the refuse, and there are those who interpret [the word] מפסלין as the language of (Exodus 34:1): “Carve [two tablets of stone like the first,]” that they cut all the branches that are on the tree in order that they would become thick.
כזירודה וכפיסולה של חמישית וכו' – the first Tanna/teacher did not permit it other than until Rosh Hashanah of the Seventh Yeaer. But Rabbi Yehoshua held that the Fifth Year is like the Sixth [Year]; just as the Fifth Year enters into the Sixth [Year], so, the Sixth [Year] enters into the Seventh [Year], and just as they trim/nip shoos off of the Fifth [Year] in the Sixth [Year], so they trim/nip shoots off of the Sixth [Year] in the Seventh [Year]
ור' שמעון אומר – From Atzeret/Shavuot and onwards, working of (the Land0 is prohibited [the Tree] is prohibited also in trimming and cutting off dry twigs, and there are three disputes in the matter, and the Halakha is according to the first Tanna/teacher.
מסקלין וכו׳. בירושלמי מוקי לה ר׳ יונה באבנים המחוברות ותחובות בקרקע דכיון דבנטילתם מזיז עפר איכא משום חורש בשביעית ולהכי לא שרינן אלא עד ר״ה. ומתני׳ דלקמן פ״ג דקתני המסקל את שדהו נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ דהתם מתיר אפי׳ בשביעית עצמה דכל ההוא פירקא בשביעית מיירי. התם מיירי באבנים תלושות ואפילו הכי לא שרינן התחתונות הנוגעות בארץ מפני מראית העין וכתב בתי״ט ומ״מ קשה קצת דמסקלין הו״ל למתני בהדי מזבלין ע״כ ואפשר שיתורץ האי ק״ק עם מה שכתבתי בשם הירושלמי משום דזבול הוי בתלוש לעולם ומסקלין דהכא מוקמינן ליה במחובר כדכתיבנא אמטו להכי חלקן זה מזה:
מקרסמין. פי׳ ה״ר שמשון ז״ל מקרסמין היינו זימור אלא שלשון קרסום באילן וזימור בכרם מלשון זמורות שמכרתין ענפים של גפן ע״כ. וכתב החכם ה״ר משה פיזנטי ז״ל ויש מי שהקשה דהא בשדה איכא לשון קרסום דתנן בפ׳ שני דפאה שדה שקצרוה נכרים קצרוה לסטים קרסמוה נמלים והאי פירכא ליתא דכי אמרי׳ לשון קרסום באילן לאו למעוטי שדה אלא למעוטי כרם דבכרם לשון קרסום שלו קרוי זימור ועוד י״ל דכשמזכירין בעבודות שאדם עושה בידו הוא דקאמר דלשון קרסום באילן ולשון זמור בכרם אבל במה שעושה בהמה שייך לשון קרסום בכל דבר כדכתיב יכרסמנה חזיר מיער עכ״ל ז״ל:
מפסלין. ה״ג בכל הספרים אבל רש״י ז״ל במועד קטן גריס מפסגין ופירש אילן שנופו נוטה לכאן ולכאן קושרין אותו כדי שיעלו ענפיו למעלה ע״כ פירשו הרב ז״ל מלשון הירוש׳ דמתרגמי׳ ונתח אותו לנתחיו ויפסיג יתי׳ לפסיגוהי ונתחי האילן היינו ענפיו ומקשר ענפיו כדי שלא יתפזרו וישברו הר״ש שירילי״ו ז״ל:
ר׳ יהושע אומר כזרודה וכפסולה וכו׳. לאו דוקא נקט זרוד ופסול דה״ה קרסום וכן ר״ש דקאמר רשאי אני בפסולו לאו דוקא נקט פסול דה״ה קרסום וזרוד:
מסקלין. מכאן סייעתא למ״ש לעיל לדעת הרמב״ם דמזבלין אכל השדות קאי ולא כללינהו בסיפא משום דלא דמיין. דהא הכא דודאי בכל שדה אילנות איירינן. ואפילו הכי לא כייל מסקלין בהדי אינך אלא משום דסיקול בשדה ואינך באילן עצמו. ומכל מקום קשה קצת דמסקלין הוה ליה למתני בהדי מזבלין וכן כתבם הרמב״ם כמו שהעתקתי לעיל [*ועיין בפרק דלקמן משנה ז]:
[*מקרסמין. פירש הר״ב כמו מכרסמין בכ״ף כו׳. ועיין מה שכתבתי בסוף פרק ב דפאה]:
יח) מסקלין
מסירין האבנים מעל השדות. ומיירי במחוברות האבנים דמחזי כמתקן השדה. אבל בתלושים אפי׳ בשביעית שרי. ועי׳ בזה לקמן פ״ג מ״ז [ירושלמי]:
יט) מקרסמין
כורת הענפים היבשים. והיינו כזימור בגפן. מל׳ זמורות:
כ) מזרדין
ממעיט ענפים שרבו:
כא) מפסלין
מסיר הפסולת מהאילן:
כב) עד ראש השנה
דכל אלו בשביעית גופא מד״ס הן:
כג) כך של ששית
שנכנס לשביעית. דאפי׳ בשביעית מותר:
כד) רבי שמעון אומר כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן
דהיינו עד עצרת:
כה) רשאי אני בפיסולו
מיהו במסקלין מודה ר״ש. מדלא מוכח דלעבודת קרקע הוא. דלמא לשטוחי פירא. ולהכי פלגיניה למסקלין לבבא בפ״ע ברישא:
כפי שפירשנו במשנה הקודמת, משנתנו פורטת את המלאכות שנעשות בשאר האילנות, מלבד הגפן, ועד מתי רשאים לעשותן בערב שביעית.
מסקלים עד ראש השנה – מסקלים את האבנים שמסביב לאילן. על סיקול אבנים בשדה נשנה להלן בפ״ג מ״ז. סיקול אבנים הוא מלאכה שאינה נגמרת. אבנים וצרורות עולים מחדש בכל חריש ונסחפים לשטח בכל גשם, ויש לסקלם.
מקרסמין מזרדין ומפסלים עד ראש השנה – המלאכות שנמנו הן מן עבודת הסיקול סביב העץ, ועורך המשנה ממשיך במקרסמין שהוא קירסום הייחורים שצמחו ועלו משורשי האילן, וכפירושו של הראב״ד: ״תלישת ענפים יתירים שעולים בשרשי האילן והן דומות לעשבים ומכחישין אותו״ (בפירושו לספרא, בהר פרשה א, קה ע״ג). את המונח ״מזרדין״ פירשו רבים שהוא גיזום ענפי האילן הדקים, וכלשונו של הראב״ד: ״תלישת ענפין יתירין... העולין בשוכתו של אילן או תחת הענפים עצמן להקל מהן״ (שם). מעין דברים אלו אף בערוך: ״לפי שיש לאילן ענפין לחין יותר מדאי חותך מקצת ומניח מקצת וזהו זירוד״1, וכן פירשו חכמים ראשונים אחרים (רבי יצחק בן מלכי צדק, הר״ש משאנץ ועוד). המלאכה השלישית באילן היא ״מפסלין״. הנוסח ״מפסלין״ כתוב במשנתנו בכל הנוסחאות, וכן מעיד בעל מלאכת שלמה: ״הכי גרסינן בכל הספרים״. כן הוא בספרא (ראש פרשת בהר, קה ע״א), ובמדרש התנאים: ״ומנין אין מקרסמין ואין מזרדין ואין מפסלין ואין מצדדין...⁠״ (מכילתא דרשב״י, משפטים כג יא, עמ׳ 217. המדובר בשביעית עצמה). ברייתא זו מובאת בבבלי (מועד קטן ג ע״א), ושם: ״מפסגין״. נראה שפירוש המונח ״מפסלין״ הוא כריתת חלק מענפיו הגדולים לשם עיצוב צורתו2, וכפי ששנינו: ״גידעו ופסלו לשם עבודה זרה״ (משנה עבודה זרה פ״ג מ״ז). כן נזכר לעניין חציצת טומאה: ״מטפחת של זפתין ושל יוצרין ושל מפסלי אילנות״ (משנה מקואות פ״ט מ״ז). מפסלי אילנות הם אנשים שזה מקצועם, בעלי אומנות כזפתים, ויוצרים הם האומנים המייצרים כלי חרס. הרא״ש (שם) מפרש ״שהפסול נעשה בכלי בפסל ובקרדום והפיסוג ביד״. מלאכות אלו באילן אינן, לדעת החכמים, לשם השבחת הפרי לשנה הבאה, אלא לטובת האילן לטווח ארוך, ולכן מותר לעשותן עד ראש השנה. אולם אין לעשותן בשנה השביעית.
המשנה שנתה ארבע מלאכות: מסקלים, מקרסמים, מזרדים ומפסלים, וכולן מותרות עד ראש השנה, אך היא חילקה ביניהן: תחילה שנתה ״מסקלין עד ראש השנה״, ואחר כך שנתה את שלוש המלאכות האחרות שאף הן מותרות עד ראש השנה. נראה כי ניתן להציע אפשרויות מספר לחלוקה זו. בהמשך המשנה חכמים חולקים על דברי התנא קמא על זמנן של המלאכות האחרות, אך אין הם חולקים על הסיקול המותר עד ראש השנה, שהרי הסיקול אינו עבודה באילן גופו. ייתכן גם כי שלוש המלאכות באילן היו קבוצה (ספרותית-מקצועית) בפני עצמה, כפי שנשנו בברייתא שבספרא, במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי ובבבלי במסכת מועד קטן, ובעריכת המשנה צורפו להלכה על סיקול מסביב לאילן. אפשר אף לומר כי המשנה מבדילה בין סיקול, שאינו באילן גופו, לבין המלאכות האחרות שהן בגופו של האילן.
עבודת הפיסול מוכרת במטעים עד היום, ומטרתה לעצב את האילן כך שהאור יחדור לכל ענפיו. עבודת הפיסול היא בעצי זית, ומן הסתם גם בעצי תאנה. לעומת זאת ה״זמירה״ היא בגפן ואין להקיש מעץ לעץ, שכן תפקיד קיצוץ ענפי הגפן שונה מתפקידו של קיצוץ ענפי הזית או מהסרת הענפים היבשים בזית.
רבי יהושע אומר כזירודה וכפיסולה שלחמישית כך שלששית – כפי שהוא נוהג בזירודו ובפיסולו של האילן בשנה החמישית כך הוא יכול לזרד ולפסל בשנה השישית. מסתבר כי רבי יהושע אינו חולק על ההלכה שמסקלים עד ראש השנה, אולם לא נאמר במפורש מה דעתו בהלכה על קִרסום. לדעת רבי שלמה סיריליאו רבי יהושע חולק רק על זירוד ופיסול, אך בקרסום הוא מסכים עם דעת התנא קמא. קשה למצוא טעם להבחנה בין קרסום לבין זירוד ופיסול, שהרי שלושתם מלאכות בגופו של האילן. בעל מלאכת שלמה סבור: ״לא דוקא נקט פסול דהוא הדין קרסום וזרוד״. מסתבר שרבי יהושע לא אמר את דבריו ישירות על משנתנו אלא בהקשר לימודי אחר. הוא עסק בדיני שביעית, והביע את דעתו על שתי עבודות מתוך רשימה ארוכה יותר של עבודות אפשריות. המשנה נערכה מן הסתם אחרי רבי יהושע, והיא דנה בעבודות נוספות שרבי יהושע לא חיווה עליהן את דעתו, ואיננו יודעים מה הן.
רוב המפרשים, ראשונים ואחרונים, מפרשים כי רבי יהושע קובע שמותר לעשות מלאכות אלו בשנה השישית כדרך שעושה בשנה החמישית, ולפיכך לעתים הוא מיקל ולעתים הוא מחמיר. אם הנוהג, או שבדרך כלל נוהגים, לקרסם, לזרד ולפסל אף בשנה החמישית ואף מעבר לה, ולעשותן בשלמותן או בחלקן גם בשנה השישית, כלומר לאחר ראש השנה – מותר גם בשנה השישית לעשותן אף לאחר ראש השנה של השנה השביעית. אך אם נוהגים באילנות מסוימים או במקום מסוים לעשות מלאכות אלו רק לפני סיום השנה – אין לעשותן אפילו עד ראש השנה.
סיוע לפירוש זה המתיר, לפי דעת רבי יהושע, לעשות מלאכות אלו אף לאחר ראש השנה של השביעית, הם דברי הירושלמי: ״מסקלין עד ראש השנה... כרבנן רבי יהושע אומר כזירודה וכפיסולה שלחמישית וכן שלששית אפילו יותר מיכן״ (לג ע״ד), והתלמוד ממשיך וקובע ששלוש דעות במשנה (כך מפרשים רבי יצחק בן מלכי צדק, הר״ש משאנץ, הרא״ש ובעקבותיהם רבי עובדיה מברטנורא, הגר״א, אלבק ופליקס). אלא שקשה לקבל שרבי יהושע יתיר מלאכות בגופו של אילן בשביעית. ודאי שרבי יהושע רשאי לחלוק על הברייתא בספרא ובבבלי האוסרת שלוש מלאכות אלו בשביעית, אלא שקשה להניח שיתיר מלאכות באילן, לקצץ ענפים ולעצב את האילן לאחר ראש השנה של השנה השביעית. הרמב״ם מפרש שרבי יהושע בא להחמיר: ״שאין מזרדים ומפסלים עד ראש השנה אלא עד הזמן שדרך בני אדם בשאר שנים שאין זומרין אחריו״. ייתכן שרבי שמעון חוזר על ההלכה הסתמית שברישא. במשניות רבות מצינו שלוש מימרות: הראשונה סתמית, השנייה חולקת עליה והשלישית היא כדעה הראשונה בשינוי סגנון3. בחלק מהן מנסים הבבלי, הירושלמי או מפרשי התלמוד למצוא צריכותא והבדל הלכתי (נפקא מינא) בין הדעה הראשונה לשלישית. גם מפרשי המשנה שלנו ניסו, כל אחד בדרכו, למצוא הבדלים בין הדעות השונות4.
רבי שמעון אומר כל זמן שאני רשיי בעבודת האילן – והוא עד העצרת כשנוי בראש המסכת ובראש פרקנו, רשיי אני בפיסלו – והוא הדין לשתי המלאכות שנמנו לפני כן, ולא נקט רבי שמעון אלא את האחרונה שברשימת המלאכות. רבי שמעון מחמיר יותר מהתנא קמא ומרבי יהושע. דבריו תואמים את דעתו בראש הפרק: ״נתתה תורת כל אחד ואחד בידו אלא בשדה הלבן עד פסח ובשדה אילן עד העצרת״. כעין הסגנון של משנתנו יש גם במשניות אחרות. התנא אומר: ״כדרך ש... כך גם שם...⁠״, ומתכוון רק להחמיר. כך פירשנו את משנת עירובין פ״ט מ״ג וכן את התוספתא להלן (פ״א ה״ח) בפירושנו למשנה הבאה.
1. ערוך השלם, ערך ״זרד״, כרך ג, עמ׳ 319.
2. וכפירוש השני של הערוך בערך זבל (כרך ג, עמ׳ 265). כן פירש הראב״ד כפי שהובא בתוספות הרא״ש למועד קטן (מהדורת וילמן, עמ׳ קעט). ראו עוד באונומסטיקון לאווסביוס עמ׳ 18, מס׳ 43 המתרגם את ״אשדות הפסגה״ כמקום שאותו פיסלו. הר״ש פירש ״נוטלין את הפסולת״, וניכר שאין זו מסורת חקלאית אלא פרשנות מילולית חריפה.
3. ראו פירושנו לשבת פ״ב מ״א; פ״ו מ״ד; ראש השנה פ״ד מ״א; עירובין פ״א מ״ה; פ״א מ״ט; שקלים פ״ד מ״ד; סוכה פ״ב מ״א; דמאי פ״ג מ״א; כלאים פ״ב מ״א; שם, מ״ז; פ״ב מ״ו; מעשר שני פ״ה מ״ב; שביעית פ״ז מ״ד ועוד.
4. ראו פליקס, שביעית א, עמ׳ 105
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםר׳ נתן אב הישיבההמאסף מפירוש ר׳ נתן אב הישיבהרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ד) מְזַהֲמִין אֶת הַנְּטִיעוֹת, וְכוֹרְכִין אוֹתָן, וְקוֹטְמִין אוֹתָן, וְעוֹשִׂין לָהֶן בָּתִּים, וּמַשְׁקִין אוֹתָן, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, אַף מַשְׁקֶה הוּא אֶת הַנּוֹף בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא אֶת הָעִקָּר.
One dirties1 saplings, ties them2, clips them, builds them shelter, and waters them until the New Year. Rebbi Eleazar ben Rebbi Ẓadoq says, one may water the leaves in the Sabbatical year but not the stem.
1. One treats saplings with evil smelling chemicals if necessary (according to Maimonides, with a mixture of meat sauce and vinegar, to keep worms and insects away.) The notion of “sapling” was defined in Halakhah 1:9.
2. One ties the branches to the stem.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםר׳ נתן אב הישיבההמאסף מפירוש ר׳ נתן אב הישיבהרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ד] מְזַהֲמִין אֶת הַנְּטִיעוֹת, וְכוֹרְכִין אוֹתָן, וְקוֹטְמִין אוֹתָם, וְעוֹשִׂין לָהֶן בָּתִּים, וּמַשְׁקִין אוֹתָן עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
רְבִּי לְעָזָר בִּרְבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: אַף מַשְׁקֶה הוּא אֶת הַלּוּף בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא עַל הָעִקָּר.
מַשְׁקִין אֶת הַנְּטִיעוֹת עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי יוֹסֵה בֶּן כִּפֵּר אוֹמֵר מִשֵּׁם רַבִּי לִיעֶזֶר: בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: מַשְׁקֶה עַל הַנּוֹף וְיוֹרֵד עַל הָעִקָּר. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַל הַנּוֹף וְעַל הָעִקָּר. אָמְרוּ בֵית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּי: אִם אַתָּה מַתִּיר לוֹ מִקְצָת, הַתֵּר לוֹ אֶת הַכֹּל! אִם אֵין אַתְּ מַתִּיר לוֹ אֶת הַכֹּל, אַל תַּתִּיר לוֹ מִקְצָת!
מזהמין – נותנין תחת האילנות זבל ומים1. וי״א מורחין את גזעה בדבר מזוהם2.
וכורכין – קושרין3.
1. כ״כ הר״ח ע״ז נ׳ ב׳. אמנם עיין דרך אמונה פ״ג סקס״ו וצהה״ל אות קכ״ח שהבין בדעת הר״ח שהוא השקאה ממש במים וזבל ובדעת רבינו כתב שנותנין תחת האילנות זבל. [וכתב שכ״ה בערוך ערך זבל עיי״ש]. וראה לקמן פרקא תנינא מש״כ בזה רבינו באופ״א.
2. ראה בפירוש רבינו לקמן פרקא תנינא שהאריך בזה. ועיין פיה״מ לר״מ דזוהמה הוא שם לריח רע שמנהג עובדי האדמה לסוך הנטעים בשמן שיש לו ריח רע כדי שיריחו אותם התולעים אוכלי האילנות וירחקו מהם. ועיין עוד ברמב״ם פ״א ה״ה שכתב ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך. אמנם הר״ש כתב שכשיש מכה באילן ונשרה מקצת קליפתו מדביקין שם זבל וקושרין שלא ימות. וכעי״ז כתב הרא״ש. ובריבמ״צ כתב שמניחין צואת כלבים אצל הנטיעה כדי שלא תיבש.
3. עיין ר״ש שכתב שכורכין מפני החמה והצינה. ובפיה״מ לר״מ כתב שקושרין כדי שיעלו הענפים למעלה במישור ולא ינטו על הארץ. ובריבמ״צ כתב כורכין הנטיעות בעלין כדי שלא יבשו. וראה מש״כ בזה רבינו לקמן פרקא תנינא.
מזהמים – מלכלכין את הנטיעות כדי שיתרחקו מהן החיות ולא יאכלום בלילה1. וכן מלכלכין את השבלים2.
וכורכין – הוא מה שמחברים קלחי הנטיעות יחד אם היו ממין אחד3 כדי שיתחברו להיות כעץ אחד4.
וקוטמין אותן – הוא מה שכורתין ראשי הענפים בברזל כדי שיגבהו וישביחו5.
ועושים להם בתים – הוא מה שעושים סביב הנטיעות כעין סככות6.
1. ראה לעיל פ״ק מש״כ בזה.
2. משמע מדברי רבינו דה״ה שמותר לזהם את השבלים. והנה מתני׳ איירי בנטיעות. ובמלאכת שלמה הביא דברי הראב״ד שכתב לדון אי דווקא בנטיעות התירו או ה״ה בכל אילן דבפירושו הראשון כתב הראב״ד שדווקא בנטיעות דלא גזרו בחרישה לא גזרו אף שאר תולדות אבל בשאר אילנות לא התירו. ובפירושו השני כתב שאף באילן לא גזרו על תוספת אלא בחרישה שהיא אב מלאכה ומשא״כ בשאר מלאכות לא גזרו. והשתא יל״ע אי שרי נמי לזהם את השבלים או לא ולכאו׳ תליא בדברי הראב״ד ומדברי רבינו משמע דשרי. [אמנם שמא אין כוונת דברי רבינו דשרי אף לזהם את השיבלים בתוספת שביעית אלא כוונתו מהי הפעולה של מזהמין אבל אה״נ דלא התירו אלא בנטיעות].
3. משמע דאיירי בשני אילנות נפרדים מאותו מין ומחברם להיות אחד. אמנם עיין ר״מ בפיה״מ שפירש באופ״א שיקבץ הענפים והפארות ויקשרם כדי שיעלו למעלה במישור ולא ינטו על הארץ. משמע דאיירי באילן אחד שקושרו כדי שיעלה למעלה.
4. ראה לעיל פ״ק מש״כ בזה.
5. כ״כ הר״ש והרא״ש וכעי״ז בפיה״מ לר״מ וריבמ״צ. ועוד פי׳ הר״ש שהוא מלשון אפר וכ״כ הר״מ בפיה״מ.
6. עיין ר״ש שכתב דבתים היינו גדר אמה גבוהה סביבותיה וממלאין אותו עפר. וכתב דמיהו בירושלמי (ה״ג) משמע דהיינו בית ממש לצל. ולכאו׳ היינו כדברי רבינו. וכ״כ הר״מ בפיה״מ עושין להם צללים להסך עליהם מן הגשם והשמש שלא יזיקום. ועיין ריבמ״צ שכתב דהיינו שמכסה כל הנטיעה בצואת כלבים. ועיין דרך אמונה פ״ג סקע״א שכתב בשם המאירי (ע״ז נ׳ ב׳) שהוא גדר סביב לשמרו מהקור. ובשם הר״ח (ע״ז שם) כתב דהיינו נקעים שיתקבצו בהם מים.
זוהמא – שם לריח רע ופי׳ שמנהג עובדי האדמה לסוך הנטועים בשמן שיש לו ריח רע כדי שיריחו אותם התולעים אוכלי האילנות וירחקו מהם.
וכורכין – הוא שיקבץ הענפים והפארות ויקשרם כדי שיעלו למעלה במישור ולא ינטו על הארץ.
וקוטמין – הוא לכרות קצתם כשיצטרך לזה.
ועושין להם בתים – עושין להם צללים להסך מן הגשם והשמש שלא יזיקום.
ומשקין אותן – שופכין מים על ראש האילן וירד על גוף האילן כולו וישקהו.
ואמר ר׳ אליעזר בר׳ צדוק – שבשנה שביעית עצמה מותר זה.
ונוף – הוא ראש האילן ר״ל הענפים והעלין.
והעיקר – הוא השרש ואין הלכה כר׳ אליעזר בר׳ צדוק.
מזהמין. כשיש מכה לאילן ונשרה קצת קליפתו מדביקין שם זבל וקושרין שלא ימות ומיהו זיהום דהכא צריך לומר דמחזק את האילן ומשביחו ומשמע עד ר״ה אין בשביעית לא ובמסכת ע״ג פרק ר׳ ישמעאל (נ:) תניא ומתליעין ומזהמין בשביעית ומשני התם תרי זיהומי הוו חד אוקמי אילנא ושרי וחד אברויי אילנא ואסור ואע״ג דבעבודת אילן אסורה ל׳ יום לפני ר״ה הכא שרי שלא ימותו הנטיעות דהנך עבודות דרבנן הם כדאמרינן בריש מו״ק (ד׳ ג: וד׳.) אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא והכא לא גזור.
וכורכין אותן. מפני הצנה והחמה.
וקוטמין אותן. פירש בערוך אפר תרגומו קטמא ויש מפרשים שוברי׳ הראשים כמו נקטם ראשו.
ועושין להם בתים. גדר אמה גובה סביבותיהם וממלאין אות׳ עפר ומיהו בירושלמי משמע בית ממש לצל.
על הנוף. של אילן אבל לא על העיקר שצריך לשנות ולא יעשה בשביעית כשאר השנים.
ירושלמי (הל׳ ד׳) מתניתא כרבנן מתליעין בשביעית אבל לא במועד כאן וכאן אין מגזמין אבל נוטל הרואה רבי יוסי אמר רבי אבינא בעי מה בין המזהם לעושה בית. המזהם אינו אלא כמושיב שומר בית עושה להן צל והיא גדילה מחמתו. פירוש מתני׳ כרבנן. דברייתא דמייתי היינו ההיא דפ׳ ר״י (נ:) וקסבר בירושלמי דפלוגתא דתנאי היא ולית ליה שינויא דמשנינן תרי זיהומי הוי.
עוד ירושל׳ (שם) תני רבי יוסי בן כיפר אומר משום ר׳ אלעזר בן שמוע ב״ש אומרים משקה על הנוף ויורד על העיקר וב״ה אומרים משקה בין על הנוף בין על העיקר. פירוש הך ברייתא בערב שביעית איירי עד ר״ה דקתני רישא בתוספתא (פ״א) משקין את הנטיעות עד ראש השנה והדר קתני ר׳ יוסי בן כיפר אומר ומסיים בה אמרו להן בית הלל לבית שמאי אם אתה מתיר להן מקצת תתיר להן את הכל ואם אין אתה מתיר להם את הכל לא תתיר להם מקצת.
מְזַהֲמִין אֶת הַנְּטִיעוֹת. כְּשֶׁקְּלִפַּת הָאִילָן נוֹשֶׁרֶת מַדְבִּיקִים שָׁם זֶבֶל לְהַבְרִיאוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּת הָאִילָן. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים מְזַהֲמִין שֶׁמּוֹשְׁחִים הָאִילָנוֹת בְּדָבָר שֶׁרֵיחוֹ רַע כְּדֵי שֶׁיִּבְרְחוּ הַתּוֹלָעִים מִן הָרֵיחַ אוֹ שֶׁיָּמוּתוּ:
וְכוֹרְכִים. יֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁכּוֹרְכִים דָּבָר סְבִיב הָאִילָן בַּקַּיִץ מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַחֹרֶף מִפְּנֵי הַצִּנָּה. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים כּוֹרְכִים הָעֲנָפִים זוֹ עִם זוֹ וְקוֹשְׁרִין אוֹתָם לְמַעְלָה בְּרָאשֵׁיהֶם שֶׁלֹּא יִהְיוּ נְטוּשִׁים עַל הָאָרֶץ:
וְקוֹטְמִין אוֹתָן. יֵשׁ מְפָרְשִׁים לָשִׁים בְּשָׁרְשֵׁיהֶם אֵפֶר, תַּרְגּוּם אֵפֶר קִטְמָא. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שׁוֹבֵר הָרָאשִׁים, כְּמוֹ נִקְטַם רֹאשׁוֹ [סֻכָּה כט:]:
וְעוֹשִׂים לָהֶם בָּתִּים. רְגִילִים לַעֲשׂוֹת לָאִילָן גָּדֵר אַמָּה סְבִיבוֹתָיו וּמְמַלְּאִים אוֹתוֹ עָפָר. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁעוֹשִׂים לוֹ סֻכָּה מִלְּמַעְלָה לְהָגֵן עָלָיו מִן הַחַמָּה אוֹ מִן הַצִּנָּה:
עַל הַנּוֹף. שֶׁל הָאִילָן, אֲבָל לֹא עַל הָעִקָּר, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בַּשְּׁבִיעִית כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בִּשְׁאָר הַשָּׁנִים. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק, אֶלָּא אָסוּר לְהַשְׁקוֹת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית בֵּין עַל הַנּוֹף בֵּין עַל הָעִקָּר:
מזהמין את הנטיעות (smear plants with rancid oil for keeping off vermin – or – covring a wound in a tree with dung and tie it up) – when the husk/skin of a tree falls off, they attach there manure to heal it in order that the tree won’t die. And there are those who explain [the word] מזהמין – that they smear/anoint the trees with something that its odor is bad in order that the worms will be chased away from the odor or that they would die.
וכורכין – there are those who explain it that they wrap something around the tee in the summer because of the heat and in the winter because of the cold. And there are those who explain it that they wrap the branches one with the other and tie them above at their tops so that they will not be sink to the ground.
וקוטמין אותן (cover them with powder) – there are those who explain to put powder on their roots, and the Aramaic Targum/translation of אפר is ashes/powder. And there are those who explain that they break their heads, like (Sukkah 29b): “their heads are lopped off/broken.”
ועושים להם בתלים – it is customary to make for the tree a fence a cubit around it and they will it with dust. And there are those who explain that they make for it a Sukkah from above to protect it from the heat or from the cold.
על הנוף (on the boughs of the tree) – of the tree, but not upon the root so that he should not do in the Seventh Year in the manner that he does in the rest of the years. But the Halakha is not according to Rabbi Eliezer B’Rabbi Tzadok, but rather it is forbidden to water the tree in the Seventh Year, whether on the boughs or on the root.
מזהמין וכו׳. בירוש׳ מוקי מתני׳ כרבי דאסר זיהום בשביעית ומשו״ה קתני מתני׳ דוקא עד ר״ה ברם כרבנן תניא בברייתא מזהמין ומתלעין בשביעית עצמה. וכתב הר״ש שיריל״ו ז״ל וכתלמודא דידן נקטינן דמתרץ מתני׳ אפי׳ כרבנן וקמפליג בין זיהום לזיהום דזיהום דברייתא דשרי רבנן אפי׳ בשביעית עצמה היינו כדי שלא ימות וזיהום דמתני׳ היינו לחזק את האילן ולהשביחו ומשו״ה עד ר״ה אין בשביעית לא. וכן פי׳ ה״ר שמשון ז״ל:
וקוטמין אותם. פי׳ בערוך תרגום אפר קטמא והקשה הרא״ש ז״ל דהיינו מאבקין דלעיל והרמב״ם ז״ל מפ׳ דהאי דלעיל בצמרת האילן ושל כאן בשרשים ורש״י ז״ל פי׳ בהיפך:
בפי׳ ר״ע ז״ל. (ד״ה וקוטמין) וי״מ שובר הראשים כמו נקטם ראשו וכתב ה״ר יהוסף ז״ל לאו היינו מזרדין דלעיל דהכא מיירי דוקא בקטימת הראש של האילן ע״כ:
ומשקין אותן עד ר״ה. פי׳ הר״ש שירילי״ו ז״ל אבל לא בשביעית דתולדה דחורש הוי ולר׳ ישמעאל כי היכי דגמירי הלכתא גבי נטיעות הלכה למשה מסיני דחורשין בעשר נטיעות כל בית סאה עד ר״ה והכא נמי כיון דנטיעות הוו משקין דאוקומי אילנא הוי ולר׳ עקיבא דמקרא יליף תוספת דשביעית הא קא מודה דכל אוקומי אילנא שרי ולאו בבית השלחין עסיקינן דאילו בבית השלחין אפי׳ בשביעית עצמה שרי כדתנן בריש מועד קטן וכתב הראב״ד ז״ל בע״ז פ׳ ר׳ ישמעאל דכולה מתני׳ דתנא גבי נטיעות משנה שאינה צריכה היא דהא אפילו חרישה שהוא אב מלאכה בשביעית שרי לצורך נטיעות עד ר״ה אלא הא קמ״ל דעד ר״ה אין בשביעית לא אי נמי לאשמעי׳ דגבי נטיעות הוא דשרי דכיון דבחרישה לא גזרו דהל״מ היא כל שכן דבתולדות דידיה לא גזרו אע״ג דאברויי אילנא הוא ובשאר אילנות אסור אלא עד העצרת דוקא הוא דשרי א״נ בין בנטיעות בין בשאר אילנות לא גזרו על תוספת שביעית אלא בחרישה שהיא אב מלאכה ואפי׳ למ״ד שאין לוקין על חרישה בשביעית מ״מ מדאורייתא אסירא כדכתיב בחריש ובקציר תשבות אבל בשאר עבודות אילן דשביעית גופיה אינה אלא מדרבנן כדאיתא בריש מועד קטן לא גזרו עליהן ערב שביעית ע״כ:
ר׳ אלעזר ב״ר צדוק אומר אף משקה הוא את הנוף וכו׳. נ״א על הנוף. ירושלמי תני ר׳ יוסי בן כיפר משום ר״א בן שמוע בש״א משקה על הנוף ויורד על העיקר ובה״א משקה בין על הנוף בין על העיקר:
מזהמין. פי׳ השני שכתב הר״ב שמושחין וכו׳ כדי שיברחו התולעים. הוא פירוש הרמב״ם ואע״ג דנשמעיניה ממתניתין ב׳ מעשנים וכו׳ י״ל דה״א דדוקא עישון שאינה עבודה בגוף האילן הוא דשרינן בתוספת שביעית קמ״ל דאף זיהום שהוא בגוף האילן נמי שרי ובחיבורו פרק א׳ כתב שסכין הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך:
[*וקוטמין אותן. פי׳ הר״ב י״מ לשום בשרשיהם אפר כו׳ ובפי׳ שהזכרתי הקשה על פירוש ראשון דאינו דהרי הוא מאבקין דלעיל. ע״כ. ושני הפירושי׳ ראיתי בערוך ערך זבל]: [*ומשקין אותן. לשון הרמב״ם שופכים מים על ראש האילן וירד על גוף האילן כולו וישקהו. ע״כ. ועיין לקמן בסמוך]:
[*את הנוף כו׳. את העיקר. והר״ב העתיק בשניהם על וכן הוא במשניות כתובים ונראה שכן הוא גי׳ הרמב״ם ממה שכתבתי בשמו בדבור דלעיל]:
{ה} וְאַף עַל גַּב דְּנִשְׁמָעִינֵיהּ מִמַּתְנִיתִין ב׳ מְעַשְּׁנִים כוּ׳, יֵשׁ לוֹמַר דַּהֲוָה אֲמֵינָא דְדַוְקָא עִשּׁוּן שֶׁאֵינָהּ עֲבוֹדָה בְּגוּף הָאִילָן הוּא דְּשָׁרִינַן בְּתוֹסֶפֶת שְׁבִיעִית, קָא מַשְׁמַע לָן דְּאַף זִהוּם שֶׁהוּא בְּגוּף הָאִילָן נַמִּי שָׁרֵי:
{ו} וּמַשְׁקִין אוֹתָן. לְשׁוֹן הָרַ״מ שׁוֹפְכִים מַיִם עַל רֹאשׁ הָאִילָן וְיוֹרֵד עַל גּוּף הָאִילָן כֻּלּוֹ וְיַשְׁקֵהוּ:
כו) מזהמין את הנטיעות
אילן רך שנקלף ועי״ז הוחלש. מדביק שם זבל. וחוזר ומתחזק ומשביח [ולפי הר״מ ור״ב שמושחין האילן. להרחיק ע״י ריחו את התולעים. ק״ל הרי זיהום כי הך אוקמי אילני הוא. ואפי׳ בשביעית שרי כע״ז ד״נ ע״ב]:
כז) וכורכין אותן
כורכו במטלית להגינו מחמה וצנה וישביח. ואי״ל א״כ הו״ל אוקמי אילנא דשרי [וכע״ז הנ״ל]. י״ל כל שמעכב היזק שבכללות הטבע כצנה וחמה ורוח הו״ל כאברויי אילנא ודו״ק:
כח) וקוטמין אותן
אבשפיצען. שובר ראשי השרביטים. א״נ משים אפר כירה בין שרשיו להשביחו:
כט) ועושין להם בתים
סוכה ע״ג לשמור האילן מצינה. מגשמים יתירים. או מסערה שלא ישיר הפירות. א״נ גדר סביבו גבוה אמה ממולא עפר. להשביח האילן:
ל) ומשקין אותן
שופך מים בראש האילן ויורד על הגזע. וכולן מדרבנן בשביעית. ומדהאילן רך ועלול להפסד. לא גזרו בתוס׳ שביעית:
לא) אבל לא את העיקר
דמצריך עכ״פ שנוי:
לאחר שהמשנה ערכה את המלאכות המותרות עד ראש השנה במקשה, במדלעה, בגפן ובשאר האילנות, היא סודרת את המלאכות המותרות עד ראש השנה בנטיעות.
מזהמין את הנטיעות – מורחים חומרים שריחם רע על הקליפה שנפגמה או על מקומות החיתוך של ענפי הנטיעות כדי להרחיק את החרקים. התלמוד הירושלמי מוסר: ״מתניתין דרבי, ברם כרבנין מזהמין, מתלעין בשביעית אבל לא במועד״ (לג ע״ד). לדעת חכמים מעשים אלו מותר לעשותם אף בשביעית גופא, ולא רק עד ראש השנה כפי שכתוב בהמשך המשנה. מתליעין משמעו מרחיקים את התולעים. בתרבות החקלאית המסורתית טיפל החקלאי בתולעים בצורה ידנית. הוא זיהה את חור התולעת, החדיר לתוכו קיסם ושלף את התולעת, או שמרח את הקיסם ברעל. לפנינו משנה שנסתמה כרבי, והיא מצטרפת לקבוצה של משניות, חמש עשרה במספר, שנסתמו כרבי1. הירושלמי מדמה את המזהם לעושה בית (לג ע״ד), משום שהמזהם מונע חדירת מזיקים כמו הצל שמונע מכת חום.
הבבלי מביא ברייתא ובה נאמר: ״מתליעין ומזהמין בשביעית, ואין מתליעין ומזהמין במועד, כאן וכאן אין מגזמין, וסכין שמן לגזום בין במועד בין בשביעית״ (בבלי עבודה זרה נ ע״ב). הברייתא מתירה מלאכות שבמשניות הן אסורות, ומותרות רק בנטיעות, או רק עד שנת השביעית. הבבלי מתרץ בכל מקרה שיש שני טיפולים שונים המכונים באותו שם: ״תרי זיהמומי הוי, חד לאוקומי אילני ושרי, וחד לאברויי אילני ואסור״ (שני זיהומים יש, אחד לחזק את העץ ומותר, והשני להבריא אותו ואסור״, ותירוצים כיוצא בזה. כבר הר״ש העיר שהירושלמי אינו מקבל הסבר זה. הירושלמי מכיר את הברייתא ומתרץ שמשנתנו כרבי, והברייתא חולקת והיא כרבנן2, ואכן לפי פשוטם של דברים זו מסורת החולקת על משנתנו. האבחנה שבבבלי היא מאבחנות היסוד של עבודות שביעית, והתקבלה כבניין אב בתולדות ההלכה. היא מופיעה בשתי סוגיות נוספות (סוכה מד ע״ב; מועד קטן ג ע״א). הירושלמי אינו מכיר את המונחים ״אוקומי אילנא״ או ״אברויי אילנא״. המקבילה הארץ ישראלית היא ״כמושיב שומר״ (ירושלמי לג ע״ד [פעמיים]), או ״כמציל מפני הדליקה״ (ראו לעיל, פירושנו למ״ב), ושתי ההגדרות שונות. הגדרת הבבלי היא שמותר לבצע עבודות תחזוקה חיוניות לשמירת העץ, אך לא פעולות שאינן חיוניות לקיומו, ואילו הירושלמי מגדיר שמותר למנוע נזקים, אך לא לבצע פעולות של שיפור. הכלל של הבבלי הוא כלל מקיף המבריח את הלכות מטע בשביעית, והכלל בירושלמי מקומי, ומגדיר מלאכות מועטות בלבד. מן הראוי להעיר שלפחות ההסבר למשנה שלנו לפי הבבלי קשה. התירוץ שיש שני סוגי ״זיהומים״ מעיד על ניסוח בלתי מפותח של התרבות החקלאית, תרבות שבה שתי עבודות שתפקידן שונה מכונות באותו שם. כפי שראינו במהלך פירושנו השפה העברית החקלאית הייתה מפותחת ביותר, ולכל תת עבודה היה שם משלה. קשה על כן לפרש שהיו שני סוגי זיהום. גם הזיהום עצמו הוא פעולה מוגדרת, וקשה לחלקו לשתי עבודות. נוסיף עוד שמבחינה חקלאית קשה להבחין בין עבודות להקמת האילן (שימור המצב) לבין עבודות שנועדו להבראתו ולחיזוקו. אותה עבודה נעשית ברמת חיוניות שונה, ואבחנה כזאת משאירה ״תורת כל אדם בידו״. האבחנה היא אפוא משפטית-תאורטית במסגרת בית המדרש שהעבודות עצמן אינן מתבצעות בו, ואף לא נקבעים להן שמות הלכה למעשה, ואילו הבחנת הירושלמי מעשית יותר.
וכורכין אותן – רוב המפרשים פירשו שעוטפים את הנטיעות כדי שלא יתייבשו מפני הצינה או מפני החמה (רבי יצחק בן מלכי צדק; רבינו חננאל לעבודה זרה נ ע״ב; הר״ש משאנץ ובעקבותיהם רבים אחרים). אנו מכירים את עבודות האילן מהמקורות ומהווי החקלאות המסורתית. עטיפת העץ נעשית לעתים נדירות יחסית, בעיקר לאחר כריתת ענף או טיפול טראומטי אחר שניתן לעץ, אבל בנטיעות היא תדירה יותר כדי להגן על העץ הצעיר ממזיקים. הרמב״ם פירש: ״שמקבצים ענפיהם וקושרים אותם כדי שיגבהו ביושר ולא יתפשטו על הארץ״. טיפול כזה אפשרי.
וקוטמין אותם – מפרשי המשנה הקדמונים מציעים שני פירושים זה ליד זה: א. הוספת אפר; ״קוטמין״ מתפרש כפועל הנגזר מהשם ״קיטמא״, אפר בארמית. ב. קיצוץ ראשי הענפים3. נראה שיש לקבל את הפירוש השני, כלומר רשאים לקצוץ את הענפים עד ראש השנה. השורש קט״ם משמש בכל הספרות במובן של קיצוץ וחיתוך. כך: ״התולש כנף מן העוף, הקוטמו והמורטו חייב״ (תוספתא שבת פ״ט ה״כ), ובבבלי: ״וקוטם ביד ואוכל״ (שבת קכח ע״א). בין התְנאים המיוחסים ליהושע נמנה אף: ״וקוטמים נטיעות בכל מקום חוץ מגרופיות של זית״ (בבלי בבא קמא פא ע״א) ועוד רבים. הפעם היחידה ששורש זה מתקשר לאפר היא בירושלמי (שבת פ״ג ה״א, ה ע״ג), ומשמעו הסרת האפר ולא נתינתו: ״הגורף... עד שיגרוף כל צורכו... והקוטם עד שיקטום כל צורכו״. אם כן קטימה ופיסול קרובים זה לזה, אלא שפיסול הוא חיתוך הענפים הגדולים בעץ ותיק וקטימה היא בראשי הענפים או בענפים קטנים בעץ צעיר. המקור בדבר קטימת הנטיעות מלמד שהקיטום נעשה כדי להשתמש בעץ הקטום, בניגוד לפיסול הנעשה כדי לעצב את העץ.
ועושין להן בתים – המשנה שלנו מצוטטת בבבלי (עבודה זרה נ ע״ב); רבינו חננאל בפירושו שם פירש: ״חופרין נקעים בעיקריהן שיתקבצו בהן המים״ והוא מקשר להמשך דברי המשנה הלכה בעניין היתר השקאת הנטיעות. הפירוש מתיישב בקושי עם הלשון ״עושין להן בתים״. רבי יצחק בן מלכי צדק מפרש בעקבות דברי הירושלמי (לג ע״ד) שעושים להן בתים היינו בניית סוכות להגנה מפני החמה. הלשון בירושלמי: ״עושה לה צל והיא (כלומר הנטיעה) גדילה מחמתן״. מעין דברים אלו פירש אף הרמב״ם.
ומשקין אותן עד ראש השנה – כל חמש המלאכות מותר לעשותן לנטיעות עד ראש השנה, ואסורות בשביעית עצמה. יש מן החכמים הראשונים הסבורים שכל המלאכות המנויות במשנתנו מותרות אף באילנות4. אולם מפשוטה של משנה משמע שכל העבודות שמנתה המשנה מותרות רק בנטיעות.
הראב״ד (שם) התקשה למה המשנה שונה מלאכות אלו שמותרות ערב שביעית עד ראש השנה, והרי בנטיעות מותר אף לחרוש כפי ששנינו בפרק הקודם (משנה ו-ז), והאיסור לחרוש חמור יותר ומפורש בתורה. הוא מסביר שהמשנה מלמדתנו שמלאכות אלו מותרות רק בנטיעות ולא באילן. ספק רב אם אמנם מוצדק להעלות שאלות בדרך זו. המשנה שנתה את המלאכות המותרות בגפן ובאילן ולאחר מכן את המלאכות המיוחדות לנטיעות; אף על פי שניתן היה ללמוד כי מלאכות אלו מותרות רצתה המשנה להציג תמונה שלמה של הטיפול בנטיעות.
רבי לעזר ברבי צדוק אומר אף משקה הוא על הנוף – בהגהה בכ״י קופמן ״את הנוף״, וכן מביא בעל מלאכת שלמה בשם נוסח אחר, וכן בכל עדי הנוסח שבידינו להוציא את כתב יד מינכן (מ). בשביעית אבל לא על העיקר – בשביעית עצמה מותר להשקות את הנטיעות על הנוף אף על פי שהמים ירדו לשורשים, אך אין להשקות את השורשים במישרין.
אפשר לפרש שדברי המשנה המתירה להשקות רק עד ראש השנה ודברי רבי אליעזר ברבי צדוק על דרך ההשקאה בשביעית הם בבית בעל שאינו מושקה בדרך קבע, אבל בבית השלחין מותר להשקות בשביעית. כך המשנה שונה בראש מועד קטן: ״משקין בית השלחין במועד ובשביעית״. תוספות הרא״ש למועד קטן (מהדורת וילמן עמ׳ קעט) מביא את דברי הראב״ד בפירושו למועד קטן (ג ע״א) שמשנתנו עוסקת בשדה בעל בלבד, ובכך נפתרה הסתירה בין משנתנו למשנת מועד קטן. ברם כפי שנראה להלן היו גם שאסרו השקאת עצים בבית השלחין, ועדיף לפרש כך את משנתנו ולא לחתור להרמוניזציה חלקית.
בתוספתא נאמר: ״משקין את הנטיעות עד ראש השנה. רבי יוסה בן כיפר אומר משום רבי ליעזר, בית שמיי אומרים משקה על הנוף ויורד על העיקר. בית הלל אומרים על הנוף ועל העיקר. אמרו בית הילל לבית שמיי אם אתה מתיר לו מקצת התר לו את הכל, אם אין את מתיר לו את הכל אל תתיר לו מקצת״ (פ״א ה״ה). ברייתא זו הובאה בסוגיה בירושלמי (לג ע״ד) בשינוי לשון ובשם רבי ליעזר בן שמוע, שהרי רבי אלעזר סתם הוא רבי אלעזר בן שמוע. דברי רבי יוסה בן כיפר אינם המשך לראשה של הברייתא שמשקים את הנטיעות עד ראש השנה. דבריו אינם באים לצמצם, אליבא דבית שמאי, את דרך ההשקאה עד ראש השנה. אין כל הצדקה להגביל את דרכי ההשקאה בנטיעות בערב ראש השנה; אם מותר לחרוש בנטיעות ולעשות בהן את שאר המלאכות – למה לא יוכלו להשקות כדרך שמשקים? אין זאת אלא שהדברים מוסבים על משנתנו, ורבי אלעזר ברבי צדוק מביא בסתם את דברי בית שמאי. משנתנו מצטרפת אפוא לרשימה ארוכה למדי של משניות שנסתמו כדעת בית שמאי. אמנם בדרך כלל ההלכה נקבעה כבית הלל, אך הדוגמאות החריגות רבות למדי5.
כבר הזכרנו את המשנה במועד קטן, ועתה מן הראוי להרחיב בה. המשנה שם אומרת ״משקין בית השלחין במועד ובשביעית״. האמורא אביי בתלמוד הבבלי (מועד קטן ב ע״ב) ביקש להסביר את היתר ההשקאה בהנחה שהמשנה מבטאת את עמדתו של רבי ששביעית בזמן הזה אינה אסורה אלא מתורתם של חכמים – מדרבנן. רבי סבור ששביעית ויובל הן שתי מצוות התלויות זו בזו ובשעה שאין היובל נוהג אין איסורי שביעית נוהגים מן התורה, ולכן ניתן להקל. אלא שספק רב אם בהלכות שביעית שבמשנה ניתן למצוא את ההבחנה של רבי. ההלכות במשנה מניחות ששביעית אף בזמן הזה, כלומר בימי בית שני אשר היובל לא נהג בהם ובימי המשנה, היא מן התורה על כל המשתמע מהנחה זו. בדרך זו רבא מפרש את המשנה. את היסוד להתרת ההשקאה הוא מסביר בכך שאיסור השקאה אינו איסור מן התורה. בתורה לא נאסרו אלא ארבע עבודות הקרקע: זריעה וקצירה בשדה וזמירה ובצירה באילן; שאר העבודות הן ״תולדות״ מדברי סופרים, וחכמים הקלו בהן. מניעת השקאה בבית שלחין היא מניעת השקאת העצים לאורך שנה, דבר שיגרום לחיסולם של עצי פרי באזורים רבים בארץ, לכן התירו את השקאתם בשביעית6 וכן התירו את ההשקאה במועד, אם מתוך דבר האבד של פרי השדה ואם מתוך דבר האבד של המים. פירוש הבבלי מניח את האפשרות שיש האוסרים השקאה, ומי שלא מקבל את חידושו-דרשתו של רבי יאסור גם השקאה בשביעית. המשנה מניחה בפשטות שהשקאה בשביעית מותרת, ודנה רק בדרכי ההיתר. במשנה אחרת (מועד קטן פ״ג מ״א) הנחה זו חוזרת, וכל ההסתייגות היא שמא ישקה את העצים ויימצא משקה גם את השדה. ההסתייגות היחידה שמצויה בתלמוד הבבלי היא שההיתר הוא לדעת רבי, ולדעתו שביעית בזמן הזה דרבנן (מועד קטן ב ע״ב). אבל במשנתנו שנינו ההפך. כאן נאמר שמשקים רק את הנטיעות, וגם זאת רק עד ראש השנה, ומשמע שבשנה השביעית עצמה ההשקאה אסורה. בתוספתא מפורש: ״חורשין שדה בית השלחין ומשקין אותן שלשים יום לפני ראש השנה, רבי אומר עד לפני ראש השנה שלשים יום [שלשה ימים]״ (פ״א הי״ב)⁠7. אם כן בשביעית עצמה ההשקאה אסורה. במשנה שם מובאים דיונים נוספים על השקאה. התוספתא מסבירה את משנתנו בבית השלחין, ואין לצמצמה לבית הבעל כמו שהצענו לעיל. מהמשך התוספתא שכבר צוטטה לעיל מתברר שבית הלל הם המתירים להשקות את העצים ובית שמאי מתירים להשקות רק את הנוף; בדברי בית שמאי גישה המצמצמת את ההיתר ואוסרת להשקות את הקרקע גם של בית השלחין, ובקושי ניתן לחלק בין נטיעות לבין שדה שלחין.
לפי פשוטם של דברים יש לפרש את התוספתא כתלויה במשנה ומגיבה לה, וממילא גם התוספתא מדברת בנטיעות ומותר להשקותן בשביעית. אם כן: אם נטיעות הן כבית השלחין, הרי שיש לפחות שתיים או שלוש דעות בעניין: בית הלל מתירים, תוספתא שביעית אוסרת ובית שמאי מתירים להשקות את הנוף בלבד. בדוחק ניתן לפרש שהתוספתא האוסרת עוסקת רק בהשקאת העיקר, והיא כבית שמאי, ומכל מקום משנתנו כבית הלל. אם נטיעות אינן כבית השלחין, הרי שתוספתא שביעית חולקת על משנתנו. בירושלמי (פ״ו ה״ב, לו ע״ד) מסופר על רב חונא שאסר על בני צור להשקות, וזאת לפי ההלכה שבסוריה אסור לעבוד במחובר לקרקע. הירושלמי שואל: הרי במשנת מועד קטן מותר להשקות, ועונה: ״לזרעים שבו״, כלומר שהותר להשקות רק את הזרעים. לפי הסבר זה הכל אתי שפיר: זרעים מותר להשקות, וכן נטיעות (ולדעת בית שמאי נטיעות מותר להשקות רק בצורה מוגבלת). משנתנו עוסקת בהשקאת גוף העץ בתעלות, והיא כבית הלל, או בזרעים כדעת הכול. אלא שהסבר הירושלמי נראה מאולץ, שכן במשנתנו לא נאמר שהיתר ההשקאה הוא רק בזרעים. דומה שעדיף לפרש שלפנינו מחלוקת האם מותר להשקות בבית השלחין (משנת מועד קטן) או אסור (תוספתא שביעית פ״א הי״ב וסוגיית הירושלמי פ״ו).
בהמשך משנת מועד קטן (פ״א מ״ג) מובאת מחלוקת נוספת בין רבי אליעזר בן יעקב וחכמים: ״רבי אליעזר בן יעקב אומר: מושכים את המים מאילן לאילן... וחכמים מתירין בזה ובזה״. בפירושנו למסכת מועד קטן דנו ארוכות במשנה וראינו כי לפנינו הגבלה נוספת על השקאת מטע בית השלחין. חכמים הם כדעת בית הלל, ורבי אליעזר בן יעקב אמנם חולק על בית שמאי ומתיר להשקות בקרקע, אך מקבל חלק מעמדתם ואוסר את השקאת כל השדה. במקביל התלמוד מביא סדרת ברייתות.
(1) תנו רבנן: מרביצין שדה לבן בשביעית, אבל לא במועד. (2) והא תניא: [אין8] מרביצין בין במועד בין בשביעית? אמר רב הונא: לא קשיא: הא – רבי אליעזר בן יעקב, הא – רבנן. (3) תניא אידך: מרביצין שדה לבן ערב שביעית9 כדי שיצאו ירקות בשביעית, ולא עוד אלא שמרביצין שדה לבן בשביעית כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית״ (בבלי מועד קטן ו ע״ב). התלמוד כמות שהוא לפנינו מבין ש״לרבץ״ דינו כמו השקאת עצים בדרך שעליה דיבר רבי אליעזר בן יעקב. כך התלמוד מסביר שהברייתא האומרת שמרבצים במועד (1) היא כרבי אליעזר בן יעקב, וזו שאומרת שאין מרבצים (2) היא כדעת חכמים של משנתנו. הברייתא השלישית היא מתוספתא שביעית (פ״ב ה״א), ונראה שהתלמוד לא ראה בה סתירה לאלו שלפניה ופירש שהיא בשדה זרעים ולא בשדה לבן. ירקות (״זרעים״) גדלו, כמעט תמיד, בהשקאה, והם אפוא בית השלחין. אסור להשקות את השדה השקאה לצורך שביעית, אבל מותר להשקות עד ראש השנה למרות גזרת שני הפרקים10, וכן מותר להשקות לצורך הגידול בשנה הבאה. מפרשי התלמוד הסבירו ש״מרבצין״ הוא פחות מהשקאה ממש, אחרת נמצאו הברייתות סותרות את משנה א לעיל שאמרה שאין להשקות שדה בעל. אלא שעדיין לא באו הדברים על מכונם. הברייתא הראשונה מדברת במפורש על שדה לבן; אם הברייתא השנייה חולקת עליה הרי שגם היא בשדה לבן. אם כן כיצד ניתן לפרש שהיא כרבי אליעזר בן יעקב, והרי הוא מדבר על מטע שלחין! אי אפשר לפרש את משנתנו בשדה בעל, שהרי שדה בעל אין להשקות כלל. גם הירושלמי (מועד קטן פ״א ה״ג, פ ע״ג) מסביר בפשטות שמשנתנו עוסקת במטע שלחין והמחלוקת היא האם יש לדון בו כמטע או כקבוצת עצים בודדים, מעין השאלה שנדונה במשנת שביעית מה דינם של עצים הפזורים בשדה (פ״א מ״א).
נפתח במונח ״לרבץ״ (מרביצים או מרבצים). לעתים הוא מופיע במובן של הרטבה קלה, כך למשל הרבצה היא הרטבת מוצרים ביין כדי ״שיהו יפין למראית העין״ (תוספתא עבודה זרה פ״ד הי״ב, עמ׳ 467) או הרטבת העצמות ביין כדי לעמעם ריח רע (שמחות פי״ב ה״ט, עמ׳ 197 ומקבילות). אבל בכל ההקשרים שבהם מדובר בעבודה חקלאית ״לרבץ״ משמעו להשקות. כך, למשל, מי שיש לו אבל והגיעה עונתו למים מותר לרבץ בשבילו, וכאן ״לרבץ״ משמעו להשקות בצורה הרגילה, כפי שעולה מהעבודות האחרות המותרות שם11. כן נאמר שמותר לרבץ שדה בצלים כדי שיהיה קל לעקרם, ושוב אין זו השקאה קלה, שכן זו לא תועיל לרכך את האדמה הקשה, אלא יש צורך בהשקאה של ממש. אף אם נגדיר השקאה כזאת כ״השקאה קלה״, אין זו סתם הרטבת השדה (תוספתא שביעית פ״ב ה״א). במסכת פאה ההרבצה מתוארת כהשקאה הראשונה, ושוב אולי אין זו השקאת עומק, אך גם לא השקאה קלה. ״המרבץ את שדהו כדי שלא יכנסו עניים לתוכו״ (תוספתא פאה פ״ב ה״כ), ובירושלמי שם: ״מכיון שהוא מרבעה הוא עושה יותר לשנה הבאה״ (ירושלמי פאה פ״ד ה״ה, כ ע״ב). הרבצה היא אפוא הצפת השדה כדי להכשיר את השדה לחריש בשנה הבאה. פליקס מסביר ש״הרבצה״ היא מונח מיוחד להשקאת ההצפה שלפני הזריעה12, ומכל מקום זו השקאה של ממש. הרבצה זו מכונה גם ״הרבעה״, ומוכר המונח ״רביעה״ שמשמעו מכת גשם רגילה (כגון משנה, פאה פ״ח מ״א). אם הרבצה היא השקאה – הרי שהברייתות שמתירות הרבצה בשדה לבן חולקות על משנה א. לדעתנו יש להבין את הסוגיה כולה אחרת. הברייתא הראשונה היא מעין המשנה להלן (מ״י): ״מרביצים בעפר לבן, דברי רבי שמעון, רבי אליעזר בן יעקב אוסר״. הסוגיה כולה מועברת מדיון שהוקדש למסכת שביעית. אולי מקורה בתלמוד בבלי למסכת שביעית13, או בציטוט של מסכת שביעית ששובץ בתלמוד למסכת מועד קטן. הסוגיה אינה קשורה כלל למשנתנו, ולא באה להשוות בין השקאת עצים והרבצת שדה לבן. רבי אליעזר בן יעקב הנזכר הוא רבי אליעזר בן יעקב של מסכת שביעית, והתלמוד פירש שהברייתא האוסרת היא כרבי אליעזר בן יעקב והמתירה כדעת רבי שמעון (המכונה כאן ״רבנן״). אמנם במסכת שביעית המחלוקת היא בשביעית ושתי הברייתות מסכימות שמותר לרבץ בשביעית, אבל התלמוד מפרש שההיתר הוא כרבנן והאוסר בשביעית מהלך בשיטת רבי אליעזר בן יעקב, גם אם לא במלוא היקפה. ואכן הירושלמי (פ״ב ה״י, לד ע״ב) מפרש במפורש שרבי שמעון כרבנן. הברייתא השלישית גם היא כרבי שמעון המתיר הרבצה, כלומר מתיר להשקות שדה בור לפני זריעה. כל זאת לדעת פליקס שזו משמעות המונח ״לרבץ״. אם לרבץ הוא סתם השקאה – הרי שהברייתא השלישית היא כרבי אליעזר בן יעקב האוסר, ומתיר רק במקרים מיוחדים.
אם כן, יש מחלוקת עקרונית על השקאה בשדה שלחין: חכמים במשנת מועד קטן (פ״ג מ״א) ובית הלל במשנתנו התירו להשקות את כל השדה, רבי אליעזר בן יעקב (כאן) התיר להשקות רק את העצים, בית שמאי התירו להשקות רק את הנוף (משנתנו) ויש גם שאסרו להשקות בשביעית אפילו את הנטיעות הזקוקות להשקאה (תנא קמא במשנתנו). שוב דעת בית שמאי לא נעקרה מההלכה, אדרבה, יש המחמירים אף יותר מבית שמאי14.
1. ראו אפשטיין, מבואות, עמ׳ 202-201. כידוע רבי הוא עורך המשנה, אך הוא כמעט אינו נזכר במשנה עצמה. לעתים בברייתא מקבילה מתברר שהוא אישית חולק על סתם המשנה. במקרים כאלו הוא מביא את ההלכה הקדומה שמצא מבלי לחוות את דעתו האישית. לעתים דבריו תואמים את סתם המשנה משום שכך מצא בהלכה הקדומה שליקט, או משום שהתערב בניסוח של המקור הקדום וסתמו כדעתו. בכך, ובמרכיבים קרובים של בדיקת דרך העריכה של המשנה, עסקנו בקצרה במבוא לפירוש המשניות
2. על משניות מעטות שהן כרבי ראו במבוא הכללי לפירוש המשניות.
3. כך רבי יצחק בן מלכי צדק; הערוך, ערך ״זבל״ (כרך ג, עמ׳ רסה); הר״ש משאנץ; הרמב״ם ואחרים.
4. ראו תשובות גאונים קדמונים, קאסעל, לט ע״ב ד״ה מתלעין; הראב״ד בפירושו לעבודה זרה נ ע״ב; בעל משנה ראשונה ואחרים.
5. לרשימה חלקית ראו ספראי, הכרעה כבית הלל.
6. ראו משנה ג.
7. יש לגרוס ״שלושה ימים״ כבכתב יד ערפורט לתוספתא.
8. כך מתקן הר״ש, וההסבר חיוני, אחרת יצא שהבבלי תירץ שרבי אליעזר בן יעקב אסר במועד והרי הוא עוסק בשביעית, וראו פירושו של הר״ש לשביעית פ״ב מ״י.
9. בכתב יד מינכן לתלמוד נאמר ״מרבצין בשביעית״. ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, שביעית, עמ׳ 496.
10. גזרת שני הפרקים היא שלא לעבד את הקרקע לפני שביעית: דגנים עד פסח ואילנות (מטע) עד עצרת. לא נאמר האם הגזרה חלה על ירקות, אבל דלועים ומקשאות לא נכללו בה.
11. שמחות, ברייתות מאבל רבתי פ״ג ה״ז, עמ׳ 239, ומקבילות.
12. ראו פליקס, החקלאות, עמ׳ 316-314, ובפירושו לשביעית עמ׳ 163.
13. השאלה האם היה תלמוד ערוך לסדר זרעים נדונה במחקר רבות, ולא כאן המקום להרחיב בה.
14. על תופעה זו ראו ספראי, הכרעה כבית הלל.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםר׳ נתן אב הישיבההמאסף מפירוש ר׳ נתן אב הישיבהרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ה) סָכִין אֶת הַפַּגִּים וּמְנַקְּבִים אוֹתָם, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. פַּגֵּי עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנְסוּ לַשְּׁבִיעִית, וְשֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁיָּצְאוּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, לֹא סָכִין וְלֹא מְנַקְּבִין אוֹתָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָסוּךְ, אֵינָן סָכִין, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לָסוּךְ, סָכִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בָּאִילָן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רַשַּׁאי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן.
One rubs unripe figs and pricks them until the New Year1. One may not rub or prick unripe figs entering the Sabbatical year, or those of the Sabbatical year leaving it. Rebbi Jehudah says, at a place where people usually rub them, one may not rub them because that is agricultural work, but in a place where one does not usually rub, he may do so. Rebbi Simeon permits it for a tree since one may work a tree2.
1. Commentary of Maimonides: “At some places here figs do not ripen unless one takes a toothpick, rubs it with oil, and uses it to prick each single fruit.” If a fig is still unripe shortly before New Year’s day, chances are it would not ripen without human intervention. In Babli Avodah Zarah 50b, the Mishnah is quoted in the form: “One rubs unripe figs [with oil], pricks and fattens them until the New Year”. All rubbing is done with olive oil.
2. Since R. Simeon in Mishnah 2 forbade all work on a tree after Pentecost, his statement here can apply only to a tree full of unripe figs at the end of the Sabbatical year when one may work on these fruits since they never were edible in the Sabbatical year.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםר׳ נתן אב הישיבההמאסף מפירוש ר׳ נתן אב הישיבהרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ה] סָכִים אֶת הַפַּגִּים וּמְנַקְּבִין אוֹתָן עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
פַּגֵּי עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנְסוּ לַשְּׁבִיעִית, וְשֶׁלַּשְּׁבִיעִית שֶׁיָּצְאוּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, לֹא סָכִים וְלֹא מְנַקְּבִין אוֹתָן.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָסוּךְ, אֵינָן סָכִים, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה; מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לָסוּךְ, סָכִים.
רְבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בָּאֵלּוּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רַשַּׁי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן.
פַּגֵּי עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנְסוּ לַשְּׁבִיעִית, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָסוּךְ, אֵין סָכִין, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה; מָקוֹם שֶׁלֹּא נָהֲגוּ לָסוּךְ, סָכִין. וְשֶׁלַּשְּׁבִיעִית שֶׁיָּצְאוּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, הַכֹּל שָׁוִין שֶׁאֵין סָכִין אוֹתָן, וְאֵין מְנַקְּבִין אוֹתָן. וְכֵן הָיָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַלּוֹקֵחַ פַּגָּה מֵחֲבֵרוֹ בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, אַף בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָסוּךְ, סָכִין. לֹא יְקַנֵּחַ שָׂרָף בָּעִקָּר, מִפְּנֵי שֶׁמַּתְרִיפוֹ, אֲבָל מְקַנְּחוֹ בֶּעָלִין.
סכין את הפגין – סכין פגי הפירות1 בשמן זית כדי שיבשלו2.
1. מלשון רבינו משמע דאיירי בכל הפירות. אמנם עיין ר״ש ורא״ש וריבמ״צ דמשמע דאיירי דווקא בתאנים.
2. כעי״ז כתב הר״מ בפיה״מ מושחין בשמן את הפגין למהר בישולן. ובר״ש כתב סכין בשמן או בחלב. וראה מה שהאריך בזה רבינו לקמן בפרקא תנינא באופ״א.
סכין את הפגין – ממזגין פגי התאנים זה בזה לפי שיש תאנים רבי המתיקות ולכך מתליעים בעודן פגין ומתקלקלין, ויש תאנים גרועים מאד שאי אפשר לאכול אותם וכשרוצים לתקן את כולם נוקבין כל אחת מהן בברזל פלדה, ולוקחין משרף פגין אלו ונותנין באלו ולפיכך מתמעטת מתיקות אלו ולא יתליעו ותהיה המתיקות באחרים ויכשרו לאכילה1. ומילת סכין הוראתה הערבוב והמזיגה כמו כי2 נסך ה׳ עליהם רוח תרדמה. ושורש המלה הסמך והכף אבל המם והנון נספחות כמו3 בל אסיך נסכיהם מדם ולא אמר אנסיך ורבים כן.
1. ראה לעיל פ״ק מש״כ בזה רבינו באופ״א.
2. ישעיהו כ״ט י׳.
3. תהלים ט״ז ד׳.
סכין – מושחין בשמן למהר בישולן.
ומנקבין עושין בתאנים נקבים וכן מנהג התאנים בקצת מקומות אצלנו שאינן מתבשלין עד ימשחו בשמן עץ דק ונוקבין בו מקצת כל תאנה מהם והלכה כרבי יהודה ולא כר׳ שמעון.
פגין. מלשון התאנה חנטה פגיה (שיר ב) וסכין אותן בשמן או בחלב כדי שימהרו להתבשל ומנקבין אותן כדי שיכנסו בהן הגשמים ויתבשלו מהרה ויש מפרשים שממלאים נקבי הפגין שמן.
ירושלמי (הל׳ ג׳) אנן תנינן סכין הפגין תני דבי רבי אלו הן פגי ערב שביעית שנכנסין לשביעית ר׳ אליעזר כמתני׳ ר׳ יוחנן כהדא דתני דבית רבי על דעתיה דר׳ אליעזר לא בא ר׳ יהודה אלא להקל על דעתיה דר׳ יוחנן לא בא רבי יהודה אלא להחמיר. פי׳ תנא דבי רבי לר׳ יוחנן קא מפרש מתני׳ ערב שביעית שנכנסו לשביעית ארישא קאי כלומר הא דאמרן סכין את הפגין ומנקבים אותן עד ראש השנה היינו בשל ערב שביעית שנכנסו לשביעית ושמא במתני׳ גופה הוה תני אלו הן והא דתני מתני׳ לא סכין ולא מנקבין לאו אשל ערב שביעית שנכנסו לשביעית קאי אלא אשל שביעית שיצאו למוצאי שביעית לחודייהו קאי [והשתא] רבי אליעזר הוה מפרש מתני׳ כפשטה בלא אלו הן וסכין ומנקבין בשל ששית שאין נכנסין לשביעית אבל בשל ששית שנכנסו לשביעית או של שביעית שיצאו למוצאי שביעית לא סכין ולא מנקבין ורבי יוחנן כדתני דבי רבי הלכך על כורחין לרבי אליעזר רבי יהודה להקל דמוכח בתוספתא דרבי יהודה אפגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית קאי ות״ק אמר לא סכין סתם ולא מפליג בין מקום שנהגו לסוך למקום שנהגו שלא לסוך ולר׳ יוחנן על כורחיך להחמיר דתנא קמא שרי בכל ענין.
תניא בתוספתא פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר״י אומר מקום שנהגו לסוך אין סכין מפני שהיא עבודה מקום שנהגו שלא לסוך סכין ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית הכל שוין שאין סכין ואין מנקבין אותן פי׳ הכל שוים ר״י ות״ק אבל ר״ש פליג כדפרשינן במתני׳.
סָכִין אֶת הַפַּגִּים. פֵּרוֹת שֶׁלֹּא נִגְמַר בִּשּׁוּלָן סָכִין אוֹתָן בְּשֶׁמֶן כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִים לָאִילָן לְמַהֵר בִּשּׁוּלָן. וּפְעָמִים שֶׁמְּנַקְּבִים אוֹתָן וּמְשִׂימִים שֶׁמֶן בְּתוֹךְ הַנֶּקֶב, אִי נַמִּי מְנַקְּבִים הַפַּגִּים כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ בָהֶם גְּשָׁמִים וְיִתְבַּשְּׁלוּ מְהֵרָה:
פַּגֵּי עֶרֶב שְׁבִיעִית. פֵּרוֹת שֶׁאֵין מִתְבַּשְּׁלִים עַד תִּשְׁרֵי שֶׁל שְׁבִיעִית, אֵין סָכִין וְאֵין מְנַקְּבִין אוֹתָן בַּשִּׁשִּׁית, מֵאַחַר שֶׁאֵין נִגְמַר בִּשּׁוּלָן עַד שֶׁתִּכָּנֵס שְׁבִיעִית. וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לָסוּךְ אָסַר תַּנָּא קַמָּא. וְרַבִּי יְהוּדָה מַפְלִיג בֵּין מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָסוּךְ לְמָקוֹם שֶׁלֹּא נָהֲגוּ לָסוּךְ, דִּבְמָקוֹם שֶׁלֹּא נָהֲגוּ לָסוּךְ לֹא מְחַזְיָא סִיכָה עֲבוֹדָה וְשָׁרֵי:
רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בָּאִילָן. שֶׁהוּא מָלֵא פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רַשַּׁאי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן אַף עַל פִּי שֶׁהַפֵּרוֹת קְדוֹשִׁים בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית. וַהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא:
סכין את הפגים (pour oil on unripe figs) – fruit which did not complete their ripening, we pour oil on them when they are attached to the tree to hurry their ripening. But sometimes they perforate them and place oil inside the hole; alternatively, they perforate the unripe figs in order that rain can enter into them and they will ripen more quickly.
פגי ערב שביעית – fruit that do not ripen until Tishrei of the Seventh Year, and we don’t pour oil on them and we don’t perforate them on the Sixth Year from after which their ripening was not completed until the Seventh Year entered, and even in a place where thy had the practice not to pour oil, the first Tanna/teacher forbade it. But Rabbi Yehuda distinguishes between a place where they had the practice to pour oil and a place where they did not have the practice to pour oil, for in a place where they did not have the practice to pour oil, anointing is not seen as work and it is permitted.
ר' שמעון מתיר באילן – which is filled with Seventh Yeaer fruit to perform on work on the aftermath of the Seventh Year, because it is permitted to work on the tree, even though the fruit are sanctified with the holiness of the Seventh Year. But the Halakha is according to the first Tanna/teacher.
סכין את הפגים ומנקבין ומפטמין אותן. כצ״ל הגירסא. וכתב הר״ש שירילי״ו ז״ל ומנקבין ומפטמין חדא היא ופי׳ רש״י ז״ל ממלאים את הנקבים שמן והאי נמי פטומי פירא הוא ע״כ. ובירוש׳ פליגי אמוראי אי האי דקתני פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית הוי פירושא דרישא דתנן סכין את הפגין ור׳ יהודה אפגי שביעית שיצאו למוצאי שביעית קאי או רישא דמתני׳ בשל ששית שאין נכנסין לשביעית עסיקי׳ והשתא מפרש דינא דנכנסין לשביעית. ותנאי דבי רבי הוו גרסי במתני׳ גופה ואלו הן פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית וכ״ש באין נכנסין דשרי לסוך ולנקב אותם והא דקתני מתני׳ לא סכין ולא מנקבין לאו אשל ערב שביעית שנכנסו לשביעית קאי אלא אשל שביעית שיצאו למוצאי שביעית לחודייהו קאי. אית דגרסי ר׳ שמעון מתיר באילן מפני שהוא רשאי בעבודת האילן ופירשו דר״ש מתיר לסוך ולנקב האילן עצמו דקא סבר דאדם רשאי בעבודת האילן. דלא אסר רחמנא אלא עבודת קרקע בתולה. וליתא דהא לעיל קאסר ר״ש בפסולו של אילן מעצרת ואילך ונראה דגרסי׳ ר״ש מתיר באלו בוי״ו וכך מצאתי בספר ישן ואפגין יוצאין קאי וה״ק דאילן מלא פגין של שביעית ויוצאין למוצאי שביעית מותרין כל העבודות הצריכות להן כדתניא בתורת כהנים שנת שבתון יהיה לארץ כיון שיצאת שביעית אע״פ שפירותיה שמטה פירוש שפירותיו אסורין עד ט״ו בשבט מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן דשנת שבתון כתיב וכן פי׳ ה״ר שמשון ז״ל קצת מזה. ה״ר שלמה שירילי״ו ז״ל. אמר המלקט כמעט שהכל מבואר בפי׳ ה״ר שמשון ז״ל זולת הגירסא עצמה שמצא הרב ז״ל בספר ישן. וז״ל הר״ש ז״ל בקיצור דלא יתכן לפרש דקאי אסיכה דלעיל ר״ש אסר בפסולו של אילן ועוד וכו׳ ועוד וכו׳ אלא אתא לאשמועי׳ דאילן מלא פירות שביעית מותר לעשות במוצאי שביעית כל מלאכות ועבודות הצריכות כדתניא בת״כ שנת שבתון כיון שיצאת שביעית אע״פ שפירותיה שמטה מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן אפי׳ שפירותיו אסורין עד ט״ו בשבט ע״כ ומשמע ממה שכתב ז״ל עוד שם דלר׳ יוחנן דתני כתנאי דבי רבי ר׳ יהודה להחמיר אתא וארישא קאי דשרי ת״ק בכל ענין וכדכתבינן ור׳ יהודה מפליג בפגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית בין מקום שנהגו לסוך למקום שנהגו שלא לסוך ע״כ ועוד כתב שם תניא בתוספתא פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר׳ יהודה אומר מקום שנהגו לסוך אין סכין מפני שהיא עבודה מקום שנהגו שלא לסוך סכין ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית הכל שוין שאין סכין ואין מנקבין אותם פי׳ הכל שוין ר׳ יהודה ות״ק אבל ר״ש פליג כדפרישית במתני׳ עכ״ל ז״ל:
מקום שנהגו שלא לסוך. ה״ר יהוסף הגיה מקום שלא נהגו לסוך. וכתב עוד ר״ש מתיר באילן וכו׳ פי׳ לסוך ולנקב את האילן שיש בו מפגי שביעית שנכנסו למוצאי שביעית מפני שהוא מותר בעבודת האילן במוצאי שביעית כן נ״ל וצ״ע ע״כ:
הפגים. עיין בפי׳ הר״ב משנה ז פ״ד:
פגי ערב שביעית. כתב הר״ב פירות שאין מתבשלים עד תשרי כו׳. כלומר שאין דרכן להתבשל עד תשרי וכן כתב הר״ש בהדיא:
רבי שמעון מתיר באילן וכו׳. כתב הר״ב לעשות בו מלאכה במוצאי שביעית. ל׳ הר״ש כל עבודות הצריכות לאילן כדתניא בת״כ *) שבת שבתון [יהיה לארץ] (ויקרא כה) כיון שיצאת שביעית אע״פ שפירותיה שמיטה מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן [אבל] פירותיו אסורין עד ט״ו בשבט:
{ז} כְּלוֹמַר שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהִתְבַּשֵּׁל עַד תִּשְׁרֵי. רַ״שׁ:
{ח} כָּל עֲבוֹדוֹת הַצְּרִיכוֹת לָאִילָן, כִּדְתַנְיָא בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, כֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה שְׁבִיעִית אַף עַל פִּי שֶׁפֵּרוֹתֶיהָ שְׁמִטָּה מֻתָּר אַתָּה לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּגוּפוֹ שֶׁל אִילָן. אֲבָל פֵּרוֹתָיו אֲסוּרִים עַד ט״ו בִּשְׁבָט. הָרַ״שׁ:
לב) סכין את הפגים
יונגע פייגען סכין בשמן במחובר. שיגמר בשולן מהר:
לג) ומנקבים אותם
כדי שירדו הגשמים לעובי הפרי. ותתבשל מהר:
לד) עד ראש השנה
לר״א בירושלמי. דוקא ברוצה לתלשן קודם ר״ה של שביעית שרי. דאל״כ אסור לסוכן. וכדמסיק בסיפא דמתני׳. ולר׳ יוחנן ה״ק מתני׳. הא דאמרי׳ ברישא סכין. דוקא בפגין של ערב שביעית וכו׳ אבל של שביעית שיצאו וכו׳. והרמב״ם פ״ג משמיטה פ׳ כר״א:
לה) פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית
ר״ל אותן שאף שיסוכן לא יתבשלו עד שביעית:
לו) לא סכין ולא מנקבין אותן
לא אלו בששית. ולא אלו בשמינית:
לז) מקום שנהגו שלא לסוך סכין
ר״י פליג רק אאותן שיצאו מו׳ לז׳ [וכדמוכח בתוספתא] מיהו לר״א הנ״ל סי׳ ל״ד דת״ק אוסר לגמרי אותן שמן ו׳ לז׳. א״כ ר״י מיקל במקום שלא נהגו לסוך. ולרבי יוחנן דאותו שמן ו׳ לז׳ מתיר ת״ק לגמרי. א״כ ר״י מחמיר בנהגו לסוכן:
לח) רבי שמעון מתיר באילן
ר״ל אילן מלא פירות שיצאו מז׳ לח׳. מותר בעבודות האילן גופיה. אף שפירותיו עדיין קדושים עד ט״ו בשבט של ח׳:
לט) מפני שהוא רשאי בעבודת האילן
דילפינן מקרא דמשיצאה שביעית. אף שהפירות קדשי כשביעית אפ״ה עבודת אותו אילן מותר:
המשנה הקודמת הציעה את ההלכות בנוגע לטיפול בעצים למיניהם ערב שביעית, ומשנתנו סודרת את ההלכות בנוגע לטיפול בפרי ערב שביעית.
סכים את הפגים – סכים טיפת שמן זית בפתח שבראשה של פגת התאנה כדי שתקדים ותבשיל, ומנקבין אותן – או מנקבים אותן בקיסם טבול בשמן לשם זירוז ההבשלה. מעשים אלו, סיכה וניקוב, מותר לעשותם עד ראש השנה של שביעית אף בפגי התאנה שיבשילו רק בשביעית. שיטת עיבוד זו של ניקוב (או פציעה) של פגי התאנים הייתה מקובלת בעולם העתיק אצל היוונים והרומיים, ונוהגים בה עד ימינו בארצות הים התיכון. במחקרים בימינו התברר כי מעשה הסיכה והניקוב מסייעים לשחרור האתילן מן הפרי, הוא הגז המזרז את הבשלת הפרי. פעולה זו נקראת בלשון המקרא ובלשון חכמים ״בליסה״1, וכן פירש הרמב״ם: ״סכין את הפירות הפגין כדי למהר בישולן. ומנקבין אותן שעושין בהן נקבים. וכן דרך תאנים, של קצת מקומות אצלנו שאינן מתבשלין עד שסכין קיסם ונוקבין בו קצה כל גרגר מהם״.
בציטוט של המשנה בבבלי עבודה זרה (נ ע״ב) נוסף ״ומפטמין אותן״ ובעל מלאכת שלמה הכיר נוסח זה, אך אין הוא מופיע ביתר עדי הנוסח. המילים נראות כתוספת הסבר שחדרה לגוף הטקסט.
עד ראש השנה – משפט זה מופיע בכל עדי הנוסח, וחסר רק בכתב היד של הר״ש סירליאו (ס). לבירור הנוסח נחזור בסוף המשנה.
בירושלמי מובא: ״תניי דבי רבי ואילו הן פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית״ (לג ע״ד). פרשני התלמוד, ובעקבותיהם פליקס, מפרשים שתניי דבי רבי לא גרסו ״עד ראש השנה״. אם כן לפי נוסחת המשנה שלנו מדובר בשלושה מקרים, והם סברו שהרישא מדברת על סיכת פגים בשנה השישית. בירור המשפט קשור לבירור הנוסח, ובו נעסוק בסוף המשנה.
פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית – רשאים לסוך ולנקב את הפגים שגדלו בערב שביעית ושנכנסים לשביעית, אף על פי שגמר בישולם יהיה בשביעית, כדרכם של פגי התאנה המאחרים.
ושלשביעית שיצאו למוצאי שביעית – אולם פגי שביעית שגדלים בשביעית ויצאו למוצאי שביעית לא סכים ולא מנקבין אותם – שאין עושים כל מלאכה לא באילן ולא בפרותיו בשביעית ואין עושים כל מלאכה בפרות של שביעית אף במוצאי שביעית.
רבי יהודה אומר מקום שנהגו לסוך – מקום שנוהגים הרבים לסוך, מקום שהסיכה היא עבודה נהוגה בתאנים, אינן סכים מפני שהיא עבודה, אולם מקום שנהגו שלא לסוך – אם אין הסיכה מקובלת סכים – מפני שאינה עבודה. אם אנו גורסים את משנתנו כפי שהיא מונחת לעינינו, דברי רבי יהודה מוסבים על ההלכה שלפני כן האוסרת לנקב ולסוך פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית. לדעת התנא קמא בשני מקרים אלו אין סכין ואין מנקבין, ורבי יהודה מתיר במקום שנהגו שלא לסוך. כלומר רבי יהודה מקל. הסוגיה בירושלמי מוסרת: ״סכין את הפגין כו׳ אנן תנינן סכין את הפגין״ (לג ע״ד), כלומר אנו שונים במשנתנו ״סכין״ ואחרי כן את ההלכה שאין סכים כשהפגים נכנסו לשביעית, והסוגיה ממשיכה: ״תניי דבי (בכ״י רומי: דבית) רבי (כך בדפוס ונציה ובכ״י לידן) ואילו הן פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית״. דבי רבי הסמיכו את דבריהם ״ואלו הן פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית״ לפתיחה ״סכין את הפגין ומנקבים״. לפי הנוסח של דבי רבי היה: ״סכין את הפגין ומנקבים אותם (בלי ״עד ראש השנה״) ואילו הן פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית״2, ולפי זה דברי רבי יהודה באו להחמיר כי במקום שנהגו לסוך אין סכים. ואמנם בתוספתא (פ״א ה״ח) ההלכה שנויה כנוסחם של דבי רבי: ״פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית, רבי יהודה אומר מקום שנהגו לסוך, אין סכין, מפני שהוא עבודה, מקום שלא נהגו לסוך, סכין״. משנתנו מצטרפת אפוא לדוגמאות הרבות שבהן רבי ותלמידיו חלקו על סתם המשנה, לא סתמו את המשנה כדעתם ואפילו לא חשו לכלול את דבריהם במשנה.
הירושלמי (לג ע״ד) אף מוסר לנו שהיה מי ששנה כמשנתנו והיה מי ששנה ״כהדה דתניי דבית רבי״ וממשיך: ״רבי לעזר כמתניתן, רבי יוחנן כהדה דתניי דבית רבי״. והמסקנה: ״על דעתיה דרבי לעזר לא בא רבי יודה אלא להקל, על דעתיה דרבי יוחנן לא בא רבי יודה אלא להחמיר״. רבי אלעזר שונה כמשנתנו כאן וכן בשאר מקומות, ורבי יוחנן מהלך אחר דבי רבי3. לפי הנוסח במשנתנו הרישא עוסקת בפגים בסוף השנה השישית, והמציעתא בפגי שישית שנכנסו לשביעית4.
הבבלי שכבר ציטטנו (עבודה זרה נ ע״ב) מביא את הברייתא המתירה לסוך ומתרץ בדרכו ששתי סיכות הן, אחת ״לאוקומי אילנא״ ומותר, והשנייה ״לאברויי אילנא״ ואסור. הירושלמי עמום והצענו שתי אפשרויות הסבר, ובשתיהן אין דברי תנא דבי רבי מתייחסים לסתירה זו. על דרך ההשערה צריך להציע הצעה נוספת ולתקן את נוסח הירושלמי. הירושלמי הכיר את הברייתא שהבבלי מביא, שכן הוא הביא אותה לעיל (לג ע״ד). שם (לגבי זיהום) הוא מציע כי הברייתא היא כרבנן וחולקת על המשנה, ומן הסתם כך תירץ גם את הברייתא המתירה לסוך פגים. כך יש להבין את הירושלמי (בסוגריים עגולים ההשלמות שלנו, במרובעים דברי ההסבר):
סכין את הפגין – [זה ציטוט מהמשנה] אנן תנינן (סכין שמן לגזום בין במועד ובין בשביעית [זו הברייתא בבבלי, והתלמוד מתרץ:] (מתניתין) (כ)״תניי דבי רבי (ברם כרבנין...) [כמו בסוגיית הזיהום לעיל]. ואילו הן פגי ערב שביעית...⁠״. בכך נפתח עניין חדש המתחיל בציטוט המשנה, תוך הוספת המילים ״ואילו הן״ שהן תוספת הסבר למשנה, וכפי שהצענו לעיל.
רבי שמעון מתיר באילו מפני שהוא5 רשיי בעבודת האילן – יש לקיים את הנוסח ״באילו״ או ״באלו״. כך ברוב הנוסחאות העיקריות6, והדברים אף מתפרשים כך בשופי. במלאכת שלמה: ״ונראה דגרסינן רבי שמעון מתיר באלו בו״ו וכך מצאתי בספר ישן״. הנוסח ״באילן״ אשר לפנינו בדפוסים היה לפני ראשונים מספר, אלא שאין הדברים מתפרשים יפה. לפי מהלכה של המשנה יש לפרש שרבי שמעון מתיר לנקב ולסוך באילן ולהניח שהוא מתיר לעשות זאת בערב שביעית או במוצאי שביעית (רבי יצחק בן מלכי צדק מציע את שתי האפשרויות). את הצורך בניקוב ובסיכה של האילן מסביר חכם אחד: ״כדי שיכנס השמן מן האילן לפירותיו וימהר בישולם״7. לפי נוסח זה הלשון במשנה קשה, שכן לא נאמר מתי הוא ״מתיר באילן״8, והרי לא היה קיים ולא קיים היום טיפול של ניקוב וסיכה באילן כדי שייכנס השמן מן האילן לפרותיו9. ברם, לפי הנוסח ״באלו״ המשנה מתפרשת יפה. ההלכה האחרונה שהמשנה הציעה היא בפג ״ושלשביעית שיצאו למוצאי שביעית״, ועליהם נאמר ״רבי שמעון מתיר באלו״. רבי שמעון, בניגוד לדעת התנא קמא האוסר לעשות בהם מלאכה והגבלותיו של רבי יהודה, התיר לנקוב ולסוך פגים אלו במוצאי שביעית שכן כל המלאכות באילן הותרו במוצאי שביעית (כך פירש רבי שלמה סיריליאו, ובעל מלאכת שלמה העיר בצדק כי פירוש זה מצוי בעיקרו בדבריו של הר״ש משאנץ על אף גרסתו ״באילן״. הגר״א חזר על פירוש זה).
מפרשי המשנה (רבי יצחק בן מלכי צדק ובעקבותיו הר״ש משאנץ ורבי שלמה סיריליאו) הסמיכו את דברי רבי שמעון לדרשה בספרא: ״ ׳שבת שבתון יהיה לארץ׳ (ויקרא כה ד) – כיון שיצאת שביעית אף על פי שפירותיה שמיטה (כלומר יש בהם קדושת שביעית) מותר את לעשות מלאכה בגופו של אילן״ (ספרא בהר, פרק א ה״ד, קו ע״א).
1. ראו לאו, פלורה א, עמ׳ 235-234; גליל, שקמים. פירושים אחרים של רבותינו הראשונים אינם מציאותיים. ראו פירושו של רש״י לעבודה זרה נ ע״ב ד״ה את הפגין; רבי יצחק בן מלכי צדק ובעקבותיו הר״ש משאנץ. פירוש רחוק מכל מציאות הוא אף פירושו של רבי נתן אב הישיבה.
2. כך פירש בעל מלאכת שלמה.
3. ראו אפשטיין, מבוא, עמ׳ 52, וראו בפירושנו למשנה הקודמת.
4. פליקס, שביעית א, בפירושו לסוגיית הירושלמי, האריך בעניין והביא הצעות מספר שהוצעו בספרות הראשונים. אנו הילכנו בדרכו של אפשטיין.
5. הריבמ״ץ גורס ״אינו רשאי״, ואי אפשר לקבל נוסח זה כנגד כל יתר עדי הנוסח.
6. ג 1, ג 7, נ. ב- א, ב, ג 8, ז, ן, ס, פ, ת 3 – ״באלון״.
7. אלבק בפירושו, עמ׳ 141.
8. פליקס קיבל את הנוסח ״באילן״, וטרח לפרשו בעקבות הראשונים שהכוונה לפרות אילן שיצאו למוצאי שביעית, ראו רמב״ם, הר״ש ואחרים; פליקס, שביעית א, עמ׳ 113 וההערה הבאה.
9. וכטענתו של פליקס בפירושו, עמ׳ 115
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםר׳ נתן אב הישיבההמאסף מפירוש ר׳ נתן אב הישיבהרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ו) אֵין נוֹטְעִין וְאֵין מַבְרִיכִין וְאֵין מַרְכִּיבִין עֶרֶב שְׁבִיעִית פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְאִם נָטַע אוֹ הִבְרִיךְ אוֹ הִרְכִּיב, יַעֲקוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַרְכָּבָה שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת לִשְׁלֹשָׁה יָמִים, שׁוּב אֵינָהּ קוֹלֶטֶת. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, לִשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת.
One does not plant, sink1, or graft in the year preceding a Sabbatical year later than thirty days before the New Year; if he planted, sank, or grafted he has to uproot it. Rebbi Jehudah said, any graft that does not take hold within three days will never take hold2; Rebbi Yose and Rebbi Simeon say, within two weeks.
1. This was defined in Mishnah Kilaim 7:1, Note 1.
2. According to Rashi, in the opinion of the Babli (Roš Haššanah 10b) Rebbis Jehudah, Yose, and Simon are restrictive and require that the graft take hold thirty days before the New Year. According to Rabbenu Tam, it is permitted to plant up to three days (or two weeks) before New Year’s day. Which opinion is supported by the Yerushalmi depends on the interpretation of the sources discussed above, Note 12.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםר׳ נתן אב הישיבההמאסף מפירוש ר׳ נתן אב הישיבהרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ו] אֵין נוֹטְעִין, אֵין מַבְרִיכִין, וְאֵין מַרְכִּיבִין עֶרֶב שְׁבִיעִית, פָּחוּת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה; אִם נָטַע אוֹ הִבְרִיךְ אוֹ הִרְכִּיב, יַעֲקֹר.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל הַרְכָּבָה שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת לִשְׁלֹשָׁה יָמִים, אֵינָה קוֹלֶטֶת.
רְבִּי יוֹסֵה וּרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: לִשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת.
מבריכין – טומנין ענף בארץ1.
קולטות – תופסות2 כלומר משרישות בארץ.
1. ראה מש״כ בזה רבינו לקמן בפרקא תנינא.
2. עיין בר״ש שכתב מלשון ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין בפ״ק דשבת (דף י״ז א׳).
ואין מבריכין – הוא ענף1 שכובשין אותו באדמה2 ומשתרגים ממנו שרשים באדמה ונשאר מחובר לנטיעה3.
ואין מרכיבין – לפי שהענבים4 צבעים שונים יש שיינו אדום מאד יותר מן הדם ויש לבן בהיר כמים וכשרוצים שיהא גוונו ורוד או אדמדמם אז מרכיבים שני יחורים קטנים האחד אדום והשני לבן.
קולטות – נקלטות ומשרישות5.
1. עיין בר״ש שכתב דהברכה הוא דווקא בגפן שכופף את הזמורה בארץ. אמנם הר״מ בפיה״מ נקט אילן סתם. ועיין שערי אמונה מה שהקשה על דברי הר״ש מכמה דוכתי דמבואר דה״ה בכל אילן וכתב דאולי אורחא דמילתא נקט הר״ש וה״ה בכל אילן.
2. כעי״ז כתב הר״מ בפיה״מ דמבריכין היינו להשכיב האילן בארץ על ארכו ולהחזיר העפר עליו ויצמחו בו אילנות רבות.
3. משמע שאין קוצצין צידו השני מן היחור. אמנם עיין בתוס׳ ר״ה דף ט׳ ב׳ ד״ה מבריך שכתבו כופף היחור בארץ ומכסהו בעפר וקוצץ באמצע כפיפתו וכו׳. מבואר דקוצצו באמצעו.
4. משמע דאיירי בענבים. ובר״ש כתב שמביא גרופית של זית ומרכיבה בתוך זית אחר. ובפיה״מ לר״מ כתב אילן. ועיין שערי אמונה דכתב בדברי הר״ש דה״ה בכל אילן עיי״ש.
5. כעי״ז כתב הר״מ בפיה״מ דקליטה היינו לקיחה וחטיפה והוא מליצה לחיבור האילן בארץ ולהסתבכות חוטי השורש בארץ.
נוטעין – ידוע.
מבריכין – להשכיב האילן בארץ על ארכו ולהחזיר העפר עליו ויצמחו בו אילנות רבות. ומרכיבין פירוש לנטוע בגוף האילן והתנאים כולן מסכימין שצריך שתעלה לו שנה קודם שנת השמטה ואז יהיה מותר הנטיעה ההיא ערב שביעית והם חולקין בדבר זה שדעת תנא קמא יום אחד בשנה חשוב שנה ודעת ר׳ יהודה ורבי יוסי ור׳ שמעון שלשים יום בשנה חשוב שנה וכולן מסכימין שהוא צריך שתעלה לו שנה אחר זמן קליטה ופירוש קליטה לקיחה וחטיפה והיא מליצה לחבור האילן בארץ ולהסתבכות חוטי השרש בארץ והם כמו כן חולקין בקליטה שתנא קמא אומר לשלשים יום קולטת ר׳ יהודה אומר לשלשה ימים ור׳ יוסי ור׳ שמעון אומרים לשתי שבתות וא״כ נתחייב ממה שיסדנו שדעת ר׳ יוסי ור״ש שצריך לנטוע קודם ראש השנה במ״ד יום שתי שבתות לקליטה ול׳ יום לאחר קליטה כדי שתעלה לו שנה ולדעת רבי יהודה צריך לנטוע קודם ראש השנה בל״ג ימים ג׳ לקליטה ול׳ יום כדי שתעלה לו שנה אחר קליטה ולדעת תנא קמא צריך לנטוע ל׳ יום קודם ראש השנה בלבד א״כ מסתברא שהוא צריך ל״א יום ל׳ לקליטה ויום אחד אחר קליטה כדי שתעלה לו שנה כמו שבארנו מדעתו שהוא אומר יום אחד בשנה חשוב שנה אבל הוא סובר יום שלשים עולה לכאן ולכאן ר״ל שהוא נמנה מימי הקליטה ונמנה עם מה שאחריו ותעלה בו שנה והלכה כר׳ יוסי.
אין נוטעין ואין מבריכין. נטיעה שייכא באילן הברכה בגפן כדתנן (פ״ז מ״א דכלאים) המבריך את הגפן שכופף את הזמורה בארץ הרכבה שמביא ענף זית ומרכיבו בתוך זית אחר.
פחות מל׳ יום. בפ״ק דר״ה (דף י:) אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לדברי האומר ל׳ צריך ל׳ ול׳ לדברי האומר ג׳ צריך ג׳ ול׳ לדברי האומר שתי שבתות צריך שתי שבתות ול׳ יום שצריך שתהא נשרשת הנטיעה בארץ קודם שיבא תוספת שביעית ואי קלטה בתוספת שביעית יעקור ומיהו ר״ת מפרש דרב נחמן אמר רבה בר אבוה לאו אשביעית קאי אלא אעלמא קאי משום דקשיא ליה חדא דלשון מתני׳ אין משמע כן ועוד מדתניא בפ״ק דראש השנה (דף ט:) אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית ל׳ יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית פחות מל׳ יום לפני ראש השנה לא עלתה לו שנה ואסור לקיימן בשביעית וקאמר התם (דף י.) לימא דלא כרבי מאיר דאמר יום אחד בשנה חשוב שנה דתניא פר האמור בתורה סתם בן כ״ד חודש ויום אחד דברי רבי מאיר ר״א אומר בן כ״ד חודש ול׳ יום ופריך אלא מאי ר״א ל׳ ול׳ בעי ומייתי מתניתין דהכא ומדרב נחמן אמר רבה בר אבוה והשתא [אי] אמתני׳ דהכא קאי מאי קשיא ליה אי ברייתא כר׳ אליעזר הא כי היכי דבמתני׳ דהכא קתני ל׳ ומוקמינן להו בקליטה בלא ל׳ של תוספת הכי נמי דל׳ דברייתא בל׳ של קליטה בלאו הנך דתוספת דל׳ ול׳ בעי ועוד דבסמוך גבי אורז ודוחן ופרגין ושומשמין דמחלק לענין שביעית בין השרישו לפני ר״ה להשרישו לאחר ר״ה דמשמע דלא חיישינן במה שמשרישין בתוספת שביעית דקתני שביעית דומיא דמעשר ומפרש ר״ת דהכי קאמר רב נחמן לדברי האומר ל׳ לקליטה בשביעית צריך ל׳ ול׳ לענין ערלה אבל לענין שביעית לא חיישינן אלא שלא תקלוט בשביעית ולר׳ יהודה דקולטת בשלשה ימים⁠[מותר] לקיים כיון דלא נקלט בשביעית עצמה אע״פ שנטע (בשביעית) באיסור כשנטע שלשה ימים לפני ראש השנה דאסור ליטע משום תוספת שביעית מדאורייתא כמו חרישה דלא תזמור כתיב דאמרי׳ בריש מועד קטן (דף ב:) דזמירה בכלל זריעה וכל שכן נטיעה דדמיא טפי לזריעה ועיקר מלאכה טפי מזמירה כדמוכח בפ׳ כלל גדול (דף עג:) דזומר חייב משום נוטע אעפ״כ מותר לקיימם ומה שר״ת היה אומר דמותר ליטע בתוספת שביעית מידי דהויא אשאר תולדות דאמרינן בריש מועד קטן (ג.) דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך ואמרינן מכדי זריעה בכלל זמירה ובצירה בכלל קצירה [למאי הלכתא כתבינהו רחמנא] למימרא דאהני תולדות הוא דמחייב אתולדות אחריני לא מיחייב ולא גזרו בתוספת ולא יתכן כלל ואורז ודוחן ופרגין ושומשמין נמי אע״פ שזריעתן מלאכה דאוריי׳ דכתיב לא תזרע מ״מ לא חיישינן ובלבד שישרישו לפני ראש השנה אע״ג דבאיסור זרע והא דמייתי בסוף הערל (פג.) הא דרב נחמן גבי הלכה כר״י באנדרוגינוס ובהרכבה לאו משום דאתי רב נחמן לפרושי מתני׳ דשביעית דלא מייתי לה אלא למימר דאף לענין ערלה הלכה כר׳ יוסי.
קולטת. מלשון ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט את העין בפ״ק דשבת (דף יז:).
מַבְרִיכִין. כּוֹפְפִים זְמוֹרַת הַגֶּפֶן בָּאָרֶץ וּמְכַסִּים אוֹתָהּ בְּעָפָר:
מַרְכִּיבִים. מְבִיאִים עָנָף שֶׁל אִילָן וּמַרְכִּיבִין אוֹתוֹ עַל גַּב אִילָן אַחֵר שֶׁהוּא מִמִּינוֹ:
פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם. בַּגְּמָרָא בְּמַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה מוֹכִיחַ דַּהֲנָךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם דִּקְלִיטָה לְתַנָּא קַמָּא, וּשְׁלֹשָׁה יָמִים דְּרַבִּי יְהוּדָה, וּשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת דְּרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, צְרִיכִין קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם דְּתוֹסֶפֶת שְׁבִיעִית, דְּבָעִינַן שֶׁתִּקְלֹט הַנְּטִיעָה קֹדֶם תּוֹסֶפֶת שְׁבִיעִית, וְכוּלְהוּ סְבִירָא לְהוּ תּוֹסֶפֶת שְׁבִיעִית שְׁלֹשִׁים יוֹם, הִלְכָּךְ לְתַנָּא קַמָּא דְּאָמַר אֵין קְלִיטָה פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם צָרִיךְ שְׁלֹשִׁים דִּקְלִיטָה וּשְׁלֹשִׁים דְּתוֹסֶפֶת, לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים הֲוֵי קְלִיטָה צָרִיךְ שְׁלֹשִׁים דִּקְלִיטָה וּשְׁלֹשִׁים דְּתוֹסֶפֶת, לְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמְרֵי שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת צָרִיךְ שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת לִקְלִיטָה וּשְׁלֹשִׁים לְתוֹסֶפֶת. וּפֵרוּשׁ קְלִיטָה שֶׁתְּהֵא הַנְּטִיעָה נִקְלֶטֶת וְנֶאֱחֶזֶת בְּשָׁרָשֶׁיהָ בָּאָרֶץ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן:
מבריכין (bending a vine by drawing it into the ground and make it grow forth as an independent plant) – bend the vine-shoot of the vine in the ground and covering it with dust.
מרכיבים – bringing a branch of a tree and engrafting it upon another tree that is of its species.
פחות ל' יום – In the Gemara of Tractate Rosh Hashanah [10b], it proves that these thirty days of [a graft] taking root, according to the first Tanna/teacher and three days, according to Rabbi Yehuda, and two weeks according to Rabbi Yossi and Rabbi Shimon, that we need prior to thirty days of the addition/supplement of the Seventh Year, that we require that the sapling should take root prior to the supplement/addition to the Seventh Year, and all of them hold that the supplement/addition to the Seventh Year is thirty days, therefore, according to the first Tanna/teacher who stated that there is no taking root less than thirty days, it needs thirty days of taking root and thirty [days] of supplement/addition; according to Rabbi Yehuda who stated that taking root is three days, one needs three days of taking root and another thirty of supplement; to the words of Rabbi Yossi and Rabbi Shimon who stated two weeks, one requires two weeks for taking root and thirty for supplement. And the explanation of taking root is that the sapling takes root and its roots take hold in the ground. And the Halakha is according to Rabbi Yossi and Rabbi Shimon.
אין נוטעין ואין מבריכין וכו׳. ואיתא בר״ה פ״ק והתם קתני ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור דברי ר׳ אלעזר. ר׳ יהודה וכו׳ וכתבו שם תוס׳ ז״ל דמשנה היא בפ׳ שני דשביעית אבל ביבמות פרק הערל סתמא גרסי׳ לה. ונראה כי טעות היא שנפל שם בפ״ק דר״ה אלא סתמא גרסי׳ לה ור״מ היא דס״ל התם בגמרא בברייתא יום אחד בשנה חשוב שנה ובהכי אוקי פלוגתייהו דתנאי דמתני׳ הרמב״ם ז״ל דת״ק ס״ל יום אחד בשנה חשוב שנה א״כ מסברא שהוא צריך שלשים ואחד יום שלשים לקליטה ויום אחד אחר קליטה כדי שתעלה לו שנה אבל הוא סובר יום שלשים עולה לכאן ולכאן ר״ל שהוא נמנה מימי הקליטה ונמנה עם מה שאחריו ותעלה בו שנה ולא יהבינן לי׳ אלא יום אחד לתוספת שביעית דבכך חשובים שנה אחר זמן קליטה ור׳ יהודה ור׳ יוסי ור״ש ס״ל דשלשים יום בשנה שלימים הוא דחשובים שנה ולכך בעי׳ ל׳ אחר זמן קליטה ע״כ ועי׳ עליו שם בגמ׳. ושם כתבו תוס׳ ז״ל שר״ת ז״ל יש לו דרך אחרת בפי׳ הסוגי׳ אשר שם שהוא מפרש לדברי האומר ל׳ לקליטה צריך שלשים ושלשים לענין ערלה אבל לענין שביעית לא חיישי׳ אלא שלא תקלוט בשביעית והובאו דבריו באורך בפי׳ הר״ש ז״ל:
בפי׳ ר״ע ז״ל. (ד״ה פחות) ל׳ דקליטה ול׳ דתוספת. כ׳ ה״ר יהוסף ז״ל דוחק דל׳ המשנה אינו משמע כן דהא תנן פחות מל׳ יום לפני ר״ה ע״כ:
יעקור. ואם לא עקר הפירות מותרין ומתני׳ דקתני יעקור היינו בסתם שלא נתברר לנו אי קלט אי לא קלט אבל אי ברי לנו שהשריש אפי׳ לכתחלה לא יעקור דהא קלט קודם וליכא נטיעה בשביעית:
ואין מבריכין. עיין רפ״ז דמס׳ כלאים מ״ש שם בס״ד. ודנקט הר״ב זמורת גפן היינו כמו שכתב הר״ש דהברכה שייך דוקא בגפן אבל הרמב״ם נקט אילן סתם:
[*פחות משלשים יום. ודבר זה אסור לעולם אפי׳ בזמן הזה מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו. הרמב״ם פרק ג׳ מה׳ שמיטה. וא״ת בזמן הבית דמתניתין ביה איירי אמאי שרי עד שלשים יום טפי מחרישה. ומצאתי בפירוש שהזכרתי שכתב שלא החמירו בנטיעה כבחרישה לפי שאין תוס׳ שביעי׳ כתוב בפירות כי אם בחרישה כדדרשינן מבחריש ובקציר. א״נ החמירו בחרישה לפי שאינה נראית שהיא לצורך האילן ונראה כמתקן שדהו. עוד יש ליתן טעם דכל חורש ערב שביעית הוי (להו עול) [נ״ל שצ״ל להועיל] בשביעית אבל אין לאסור ליטע ערב שביעית משום שהאילן גדל בשביעית דכל אילנות נמי מגדל גדלי בשביעית ואם כן לא יטע לעולם עכ״ל]:
לשתי שבתות. עיין בפירוש הר״ב ברפ״ק דמס׳ ר״ה:
{ט} מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם. וְדָבָר זֶה אָסוּר לְעוֹלָם אֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן שֶׁמָּא יֹאמַר הָרוֹאֶה בַּשְּׁבִיעִית נְטָעוֹ. הָרַ״מ:
מ) אין נוטעין ואין מבריכין
כופף ראש הזמורה וטומנה בארץ:
מא) ואין מרכיבין
מרכיב ענף מאילן לאילן אחר שהוא מינו:
מב) ערב שביעית
אפי׳ באין בהמק״ק. מדנראה כנוטע בשביעית:
מג) שוב אינה קולטת
ונקט הרכבה לרבותא. דאפילו הרכבה שאינו נוח להשתרש ולהתאחות יחד סגי בהכי ומכ״ש בנטיעה והברכה:
מד) לשתי שבתות
וכל שיעורי׳ דמתני׳ חוץ מל׳ יום דתוס׳ שביעית:
ג) הקשה הקשה כברזל ה״נ אאמ״ו רבינו הגאון זצוק״ל למה בנטע יעקר. מ״ש מחרישה פ״ד מ״ב. דבחרש אפי׳ בשביעית גופא. מותר לב״ה. ול״ג בה רבנן כי הכא. ונ״ל דבנטע שאני דמתקיים עונו טפי [כרש״י גיטין דנ״ג סע״ב]. אמנם ק״ל. דהכא החמירו בנטע טפי מחרישה. ובתו׳ שביעית איפכא. דנטיעה מותר לנטוע עד ל״י קודם ר״ה. וחרישה אסור מפסח ועצרת. ונ״ל דדוקא בחדא לרעותא החמירו. לחרוש וליטע בזמן איסור לאכול בשעת היתר. או לחרוש בזמן היתר לאכול בשעת איסור. משא״כ ליטע בשעת היתר לאכול בשעת היתר. כנטע בתוספת שביעית. דנוטע לזמן מרובה. ואין הפירות לשביעית מותר ע״כ תד״ק:
אין נוטעין – שתיל או ייחור של אילן אין מברכין – מכופפים ענף של אילן או זמורה של גפן, משכיבים אותו על האדמה, מכסים אותו באדמה ומוציאים את קצהו במרחק מה מצמח האם. לאחר שהשתרש מפרידים אותו מצמח האם. ההברכה היא מעין נטיעה. ההברכה נזכרת פעמים מספר במשנה בהקשרים שונים של ההלכה1.
ואין מרכיבין – ההרכבה היא חיבור של ״עין״ שנלקח מזן משובח על כנה מזן אחר, זן שעמיד כנגד מחלות ומזיקים אך אינו פורה או מצטיין בטיבו כ״עין״ אשר מרכיבים. כל הפעולות הללו אין לעשותן ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ראש השנה – הוא הזמן המרבי שבו השתיל, ההברכה וההרכבה עשויים להשתרש או להיקלט, ואם לא נשתרשו או נקלטו תוך שלושים יום שוב לא ייקלטו. אין לעשות פעולות אלו בפחות משלושים יום לפני שביעית שמא לא ייקלטו אלא בשביעית, ואסור לו לאדם לעשות מעשים של ״זריעה״ בשביעית אף אם עשה את מעשהו בערב שביעית.
אם נטע או הבריך או הירכיב יעקור – שמא לא נקלטו אלא בשביעית, ודינם עקירה או ניתוק ההרכבה. בתלמוד הירושלמי: ״רבי לעזר בשם רבי יוסה בר זימרא מתניתא בסתם הא דבר בריא שחרש מותר״ (לג ע״ד). המילה ״שחרש״ אין לה כל מובן. בכ״י רומי המילה מטושטשת, ורבי שלמה סיריליאו גרס או הגיה: ״שהשריש״, וכן במלאכת שלמה. כלומר, אם ברי שהנטיעה נשתרשה לפני השביעית אין לעקרה. במשנתנו התנא הראשון הוא אנונימי, ובציטוט המשנה בתלמוד הבבלי הדברים נמסרים בשם רבי אליעזר (בבלי ראש השנה י ע״ב). אין לכך הד בעדי הנוסח למשנתנו ולא בציטוט המשנה בבבלי יבמות פג ע״א, כפי שהעיר בעל מלאכת שלמה2. בעל מלאכת שלמה דחה גרסה זו וסבר שהתנא הראשון הוא רבי מאיר. אין זה רגיל שרבי יהודה יחלוק על רבי אליעזר שהיה בדור קודם והיה מורהו הרוחני3.
רבי יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת לשלשת ימים אינה קולטת – כך בנוסחאות עיקריות אחדות (א, ג 1, ג 4, ג 7, ג 9, ז, ץ), אך ביתר עדי הנוסח ובדפוסים נוסף ״שוב״ – שוב אינה קולטת. ההתאחדות חלה תוך שלושה ימים בלבד, לכן ניתן להבריך עד שלושה ימים לפני ראש השנה.
רבי יוסי ורבי שמעון אומרים לשתי שבתות – מפרשי המשנה סבורים כי המחלוקת בין התנא קמא לבין רבי יהודה ולבין רבי יוסי ורבי שמעון אינה רק לגבי הרכבה אלא אף לגבי נטיעה והברכה. כך פירש הרמב״ם ופסק בהלכותיו (פ״ג הי״א): ״וחדא נקט והוא הדין נטיעה והברכה״ (והשתמש [בדוגמה] אחת והוא הדין...). בעל משנה ראשונה ורבי משה זכות (בפירושו למשנה קול הרמ״ז) הסבירו שלרבותא נקט דווקא הרכבה, שהוא קשה להיקלט יותר מנטיעה והברכה ונוח להשתרש. אולם על פי מקורותינו, וגם מתוך המציאות הבוטנית, מסתבר כי כשקבעו רבי יהודה וכן רבי יוסי ורבי שמעון זמן של שלושה ימים או של שתי שבתות התכוונו להרכבה בלבד4. ואכן משנתנו הובאה ונידונה בתלמוד הבבלי, ושם נאמר: ״אמרי בי רב משמיה דרב הלכה כרבי יוסי באדרוגינוס ובהרכבה״ (יבמות פג ע״א); בהרכבה נאמר, ולא נאמר בנטיעה ובהברכה. להלן נצטט את מסכת שמחות שאף ממנה משתמע שהגרסה הייתה הרכבה בלבד.
משנתנו הובאה בתלמוד הבבלי פעמיים, ובשתי ההבאות רב נחמן מוסיף בשם רבה בר אבוה: ״לדברי האומר שלשים – צריך שלשים ושלשים; לדברי האומר שלשה – צריך שלשה ושלשים; לדברי האומר שתי שבתות – צריך שתי שבתות ושלשים״ (בבלי ראש השנה י ע״ב ויבמות פג ע״א). בעקבות דברי הגמרא פירש רש״י במסכת ראש השנה: ״שלשים לקליטה ושלשים לתוספת״, והכוונה לתוספת שביעית, ומעין דברים אלו אף במסכת יבמות. בפירוט רב פירש כך רבי עובדיה מברטנורא את משנתנו והחיל את התוספת של שלושים יום לכל הדעות שבמשנה5. שלושים יום, כמו כל התוספת, הם חלק מהמגמה להטרים הלכות במצוות מקדימות6.
ברם, תוספת זו של שלושים יום אינה נזכרת בירושלמי לא בסוגיה הדנה במשנה שלפנינו, לא בסוגיה במעשר שני (פ״א ה״ב, נב ע״ג) ולא בסוגיה בערלה (פ״א ה״ב, סא ע״א) שאף בהן נושאים ונותנים במשנתנו. כמו כן אין היא נזכרת במשנה הבאה. התוספתא בפ״ב ה״ג שונה: ״הנוטע והמבריך והמרכיב שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה (לענין ערלה) ומותר לקיימן בשביעית״. לפי פשוטה של התוספתא אין לנו אלא שלושים יום, ואין בה כל רמז לתוספת של שלושים יום. במסכת שמחות סוף פ״ז (עמ׳ 148) משנתנו שנויה תוך הדגשה שדברי רבי יוסי ורבי שמעון הם רק בהרכבה, ותוך הטעמה: ״ומותר לקיימן בשביעית״, ולפי פשט הלשון אין בה תוספת שביעית של שלושים יום. כיוצא בה המשנה הבאה – אין בה רמז לשלושים יום כתוספת לשביעית.
כבר רבינו תם (בתוספות לבבלי, ראש השנה י ע״ב ד״ה שלשים וביבמות פ״ג ע״א ד״ה לדברי) עמד על כך ״דבלשון המשנה אין משמע כן״. בעל מלאכת שלמה כותב: ״בפירוש רבינו עובדיה ז״ל ל׳ דקליטה ול׳ דתוספת, כתב ה״ר יהוסף ז״ל דוחק. דלשון המשנה אינו משמע כן דהא תנן פחות מל׳ יום לפני ראש השנה עד כאן״. רבי יהוסף, כדרכו, כשאינו מקבל את דברי הסוגיה הבבלית ומעדיף את פשוטה של המשנה אינו מזכיר את הגמרא אלא את דברי הרע״ב המסתמך על דברי הגמרא. זו דרכם של מפרשי המשנה הגדולים שהעזו לפרש משנה שלא כפירוש התלמוד הבבלי, אך מפני מורא התלמוד וכבודו ויראת ההוראה הפנו את חצי ההתנגדות לרבי עובדיה מברטנורא. בניסוח בן זמננו, הבבלי ניסה להחדיר ללשון המשנה תפיסה הלכתית שעוצבה רק לאחר ימי התנאים, ובכך להתאים את המשנה להלכה כפי שגובשה מאוחר יותר7.
1. ראו כלאים פ״ז מ״א; ערלה פ״א מ״ה; בכורים פ״א מ״א; סוטה פ״ח מ״ב.
2. נראה שהתוספת ״דברי רבי אליעזר״ אינה אלא שיבוש, ראו דקדוקי סופרים לראש השנה, עמ׳ 17 הערה י.
3. רבי יהודה למד אצל רבי אלעאי אביו, והוא היה תלמידו של רבי אליעזר, כמו ששנינו: ״מפני שיהודה תלמידו של אילעאי ואילעאי תלמידו של רבי אליעזר. לפיכך הוא שונה משנת רבי אליעזר״ (תוספתא זבחים פ״ב הי״ז, עמ׳ 483).
4. ראו פליקס, שביעית א, עמ׳ 121.
5. ראו עוד מסכת שמחות פ״ז הכ״ה, עמ׳ 148-147, ומקבילות נוספות.
6. והרחבנו על כך במבוא.
7. ראו על כך במבוא לפירוש המשניות.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםר׳ נתן אב הישיבההמאסף מפירוש ר׳ נתן אב הישיבהרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ז) הָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִין וְהַשֻּׁמְשְׁמִין שֶׁהִשְׁרִישׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִין בַּשְּׁבִיעִית. וְאִם לָאו, אֲסוּרִין בַּשְּׁבִיעִית, וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה.
Rice, millet, poppies, and sesame that took root before the New Year are tithed for the past year and are permitted in the Sabbatical year1. Otherwise they are forbidden in the Sabbatical2 and tithed for the coming year3.
1. They may be treated as private property of the farmer and be harvested during the Sabbatical year. If tithes are given for this crop from another place, it must be from produce of the preceding year.
2. Forbidden to be harvested and stored as seeds but permitted to be taken by everybody.
3. In a year not Sabbatical.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםר׳ נתן אב הישיבההמאסף מפירוש ר׳ נתן אב הישיבהרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ז] הָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִים וְהַשַּׁמְשְׁמִים שֶׁהִשְׁרִישׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מִתְעַשְּׂרִים לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִים בַּשְּׁבִיעִית; אִם לָאו, אֲסוּרִין בַּשְּׁבִיעִית וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה.
הַתְּבוּאָה וְהַקִּטְנִיּוֹת שֶׁהֵבִיאוּ שְׁלִישׁ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִין בַּשְּׁבִיעִית. וְאִם לָאו, אֲסוּרִין בַּשְּׁבִיעִית, וּמִתְעַשְּׂרִין לַשָּׁנָה הַבָּאָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוֹרִי אוֹמֵר: פּוּל הַמִּצְרִי שֶׁזְּרָעוֹ לְעָמִיר, וְכֵן פּוּלִים הַגַּמְלוֹנִין וְכָל כַּיּוֹצֵא בָהֶן, מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִין בַּשְּׁבִיעִית. וְאִם לָאו, אֲסוּרִין בַּשְּׁבִיעִית, וּמִתְעַשְּׂרִין לַשָּׁנָה הַבָּאָה. אָמַר בֶּן עַזַּי לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָה מִשֵּׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אַף מִשֶּׁהִשְׁרִישׁוּ חָזַר רַבִּי עֲקִיבָה לִהְיוֹת שׁוֹנֶה כְדִבְרֵי בֶּן עַזַּי.
הפרגין – ״אלכשכאש״1 וכן פי׳ הערוך2 פרגין ״כשכאש״ והוא דקרי קיש קיש לפי שמשמיע קול כשכוש כשהוא בתוך אגוזיו.
1. וכ״כ הר״מ בפיה״מ. [וראה לקמן פרקא תנינא שמשמע מדברי רבינו שפרגין היינו הד׳רה].
2. ערך פרגין והביאוהו הר״ש ורא״ש וריבמ״צ. וכתב שהוא כעין רימון אבל לא עגול כמוהו ומלא זרע כחרדל וכשמנענעו קורא קיש קיש וכשינקב יוצא הכל מן הנקב והוא מתוק ועושין ממנו שמן כמו משומשומין.
האורז והפרגים והשמשמין – ולא1 אמר החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל והשיפון מפני שאין זורעים חמשת המינים בא״י מאחרי הפסח כלל, לפי שאם יזרעום אחרי הפסח לא יותר יבולם באכילה אלא עד שיעבור עליהם פסח של שנה הבאה, והוא אמרם אסורים עד שיבוא העומר הבא, ולפיכך לא היו זורעין כדי שלא תהיה תבואתם משכול, ולפי שאין שום אדם זורע אותם מאחרי פסח לא הזכירם כאן אלא הזכירו האורז והדוחן והפרגין והשומשין.
ואמרו שאם זרע את האורז והדוחן והד׳רה2 והשומשום בשנה הששית מותר לאכלם בשנה השביעית ומותר לאצרם עד השנה השמינית3. אבל אם זרעם אפילו בתחלת השנה הששית ולא ירד עליהם הגשם מתחלת השנה עד סופה אלא נשארו באדמה גרגרים יבשים, וירדו עליהם גשמים בסוף אלול וצמחו בסוף השנה4 הרי אלו אסורים מפני שנזרעו בששית וצמחו בשביעית וכל מה שנזרע וצמח בשביעית אסור לאכלו, ואם יאמר האומר הלא תראה שספיחין שצמחו בשדות בשביעית מזרעים שנתפזרו ונפלו בשישית מותר לאכלן בשביעית. נאמר לו לפי שזה נזרע בששית וסופו שצמח מאליו ולא זרענוהו כתחלה5.
1. עיין בגמ׳ ר״ה דף י״ג ב׳ דבתבואה אזלינן בתר שליש וא״כ אין שייך דין זה בתבואה. ואפשר דכוונת רבינו דהא דלא נקט תנא גם דין תבואה שהביאה שליש קודם ר״ה או לאחריה משום שאין שייך בא״י. [ועיין דרך אמונה פ״ד צהה״ל אות א׳].
2. [*כנראה שכן הוא מפרש פרגין שבמשנה ז׳. וצ״ע שלמעלה בהקדמה מביא פירוש הערוך שהוא ״כשכאש״].
3. משמע דהאיסור להשאירם לאחר השמיטה הוא משום דמיחזי כסחורה. וכן משמע בפיה״מ להר״מ לקמן מ״י. [אמנם בפיה״מ מכת״י מבואר שהוא משום ספיחין]. ועיין דרך אמונה פ״ד צהה״ל אות רכ״ב. אמנם בהמשך דברי רבינו משמע שהאיסור משום ספיחין.
4. צ״ב בכוונת דברי רבינו אם בסוף ששית כבר התחילו לצמוח וא״כ חשיב כהשרישו בששית ולכאו׳ צריכים להיות מותרים. ושמא כוונתו שעדיין לא השרישו בששית אלא רק התחילו להרקיב וכיו״ב.
5. מבואר מדברי רבינו שזרעים שלא נתכוונו לזורעם אלא נפלו בלי כוונה אין בהם משום ספיחין ומותרין. אמנם עיין דרך אמונה פ״ד סק״ב שדייק בדעת הרמב״ם דבכה״ג נמי אסור. [ועיי״ש בצהה״ל אות א׳ שנשאר בצ״ע בדברי רבינו. ועיי״ש מה שתמה עוד על דברי רבינו כאן].
אורז – ידוע וכבר פירשנוהו.
ודוחן – בערבי דכו״ן ובלע״ז מי״ל.
ופרגין – בערבי שבאיש.
ושומשמין – סומסם ואלו ארבע מינין בלבד הוא הכוונה בהם שתשריש קודם שביעית אבל התבואה עד שתביא שליש כמו שנבארהו בעתיד והירק הולכין בו אחר זמן לקיטתו וכן אמרו ירק אחר לקיטתו למעשר ושאמר ראש השנה אין הכוונה על ראש השנה של שנה (בשנה) שביעית אבל הוא רוצה כשתשריש קודם ראש השנה יהיה דינם למעשרות דין שנה שעברה אם כן נתחייב בשנה שעברה במעשר עני יוציאו בזאת כמו כן מעשר עני ואם נתחייב בה מעשר שני יוציא מעשר שני והשנים שמוציאים בהן מעשר עני במקום מעשר שני היא הג׳ משנות השמטה והששית כמ״ש במה שהקדמנו (בדמאי פ״ד מ״ג) ועוד נשנה אותו ונוסיף לבארו אם נזדמן להיות שנה זו שנה שביעית יהיו אלו כמו פירות ששית ומותרין בשביעית ואם לא השרישו קודם ראש השנה דינם במעשרות כדין שנה הבאה ואם נזדמן שתהיה שנה הבאה שביעית יהיו אסורין בשביעית ומותר לכנוס אותם לקיום אבל דינן כדין פירות שביעית.
אורז ודוחן. מיני קטניות הן וקורין אותן בלע״ז מילייו.
פרגין. פירש בערוך מקום בלשון כנען והוא כעין רמון מלא זרע והזרע מתקשקש בקליפתו כעין שומשמין.
מתעשרין לשעבר. כמעשר שנה שעברה אם שניה מתעשרין מעשר שני ואם שלישית מעשר ראשון ומעשר עני ומותרין בשביעית דאין בהן קדושת שביעית אם השרישו ערב שביעית לפני ר״ה מתעשרין לשנה הבאה כשעת לקיטתו אם משאר שני שבוע הוא שאינה שביעית ובפ״ק דר״ה (דף יג:) אמר (רבא) [רבה אילן] אמור רבנן [אזלינן] בתר חנטה (אילן) [וירק] בתר לקיטה תבואה וזיתים בתר שליש הני כמאן שוינהו רבנן הדר אמר רבה כיון שעשוים פרכים פרכים אזול רבנן בתר השרשה ומפרש בירושלמי (הל׳ ה) אמר רב הונא בר חייא שאי אפשר לעמוד עליו כלומר דאין מביא שליש בבת אחת ואין נלקט כאחת אלא היום לוקטין מעט איפרכין ולמחר מעט ונמצא חדש וישן מעורבים יחד אם הילכו בהן אחר לקיטה או אחר שליש ואזול בהם בתר השרשה שבשנה אחת משרשת כל השדה שהרי בבת אחת זורעין אותה ומעשר פירות האילן וקטניות דרבנן הן ויכולת ביד חכמים לקבוע זמן לכל אחד לפי דעתן פירכין נופל בקטניות כדאמרינן במסכת ביצה (דף יב:) מוללים מלילות ומפרכין קטניות ביום טוב ומיהו בשביעית דאורייתא כדאמרינן בפ״ק דר״ה (דף טו:) אמינא לך מעשר חרובין דרבנן ואת אמרת לי שביעית דבנות שוח דאורייתא קשה היכן מצינו הנך חילוקין דיש בתר השרשה ויש בתר חנטה ויש בתר שליש ויש בתר לקיטה ולא מסתבר כלל למימר בשביעית בזמן הזה ורבי היא ובשלמא תבואה וזיתים (דכתיב) [דבתר] שלש ניחא דאמרינן בפ״ק דר״ה (דף יג.) ועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש וזיתים נמי בכלל תבואה כדמפרש שם בקונטרס (ד׳ יב:) ותבואת יקב ופירש שם בקונטרס דענבים בכלל זה וקשה דמצינו בהן שיעור [אחר] דתנן בפ״ק דמעשרות (משנה מעשרות א׳:ב׳) מאימתי חייבין הפירות במעשרות הענבים משהבאישו וקתני התבואה והזיתים משיביאו שליש משמע דלאו שיעור [א׳] הוא ומכל מקום אפשר דהבאישו דענבים אע״פ שלא הביאו שליש חשיבה כשליש דתבואה וזיתים אלא אורז וחבריו וירק ואילן מנא להו וי״ל דבאילן אזלינן בתר חנטה כדדרשינן בפרק קמא דראש השנה (דף י.) ובשנה הרביעית ובשנה החמישית פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה ופעמים שבחמישית ועדיין אסורין משום רביעית דלאחר שנשלמו ג׳ שנים של ערלה (זה) של רביעית דהיינו אחד בתשרי אסורין משום ערלה אם חנטו עד ט״ו בשבט ואם לאחר ט״ו בשבט חנטו מותרין ולענין הבאת שליש אין שייך לעשות דרשה זו שאין לאילנות יום קבוע בהבאת שליש לקובעו ר״ה שלהן שיחשוב שלישי שלישי להבאת פירות ורביעי לשנים כמו יום חנטה דשנה שלו ט״ו בשבט שיצאו רוב גשמי שנה ורגילין אילנות להיות חונטין וכיון דגלי קרא לערלה דבתר חנטה הוא הדין לענין שביעית וירק דבתר לקיטה כדדרשי תנאי בפ״ק דראש השנה (שם יד.) דקאמר ר׳ יוסי הגלילי מה גורן ויקב שגדלין על מי שנה שעברה ור״ע קאמר שגדלין על רוב מים יצאו ירקות ואורז וחביריו דבתר השרשה נפקא לן מקרא דתורת כהנים בפרשת בהר סיני ואין לתמוה דילפי שביעית מערלה דהכי נמי ילפינן תבואה וזיתים שאחר שליש למעשר מלשלש השנים דכתיב גבי שביעית ועוד יש לפרש דענבים משהבאישו הוא שליש שלהן וכל אותן שיעורין המפורשין בפרק קמא דמעשרות לכל (הפחות) [בפירות] הוא הבאת שליש [והא דלא תני משיביאו שליש] כדתני גבי תבואה וזיתים משום דבכולה אפשר ליתן בהן סימן חוץ מתבואה וזיתים וכן משמע בירושל׳ (הל׳ ו׳) דגבי התלתן משתצמח דריש לה ר׳ זעירא מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ומצמיח יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח רבי חנינא בשם רבי זיתים וענבים שלא הביאו שליש משקין היוצאין מהן אינן מכשירין והא דקאמר בפ״ק דראש השנה (דף יג:) אמור רבנן אילן בתר חנטה תבואה וזיתים בתר שליש דמדלא הזכיר ענבים משמע דהוא בכלל בתר חנטה לשון מתניתין דמעשרות נקט דלא חשיב ענבים בהדייהו ואע״ג דלענין עונת מעשרות אזלינן בכולהו בתר שליש מכל מקום לענין ראש השנה למעשר לערלה ולרבעי ולשביעית אזלינן בתר שיעורי אחריני כדפרישית מקראי ועונת מעשרות ענין אחר הוא דעד שיחשב פרי וחזי לאכילה אין לחייבו במעשר וא״ת היכי ילפינן חיוב מעשר לשליש בתבואה וזיתים משביעית הא לא דמי מעשר לשביעית דאיכא דאזיל בתר חנטה ובתר השרשה ובתר לקיטה וי״ל משום דאשכחן תבואה וזיתים דחזי קודם הבאת שליש כדאמרינן בפרק המוציא יין (דף פ:) אנפיקנון שמן זית שלא הביא שליש משיר את השיער ומעדן את הבשר ואמרינן בפרק ואלו עוברין (דף מב:) עמילן של טבחים תבואה שלא הביאה שליש ומהאי ניחא נמי דקשיא ליה טפי בפ״ק דר״ה (דף יב:) אתבואה וזיתים מנא לן דאזלינן בתר שליש דמקודם לכן חזו ומייתי ראיה משביעית דאפילו לשביעית לא משערינן עד הבאת שליש כ״ש להתחייב במעשר דהא שאר אילנות דאזלינן לשביעית בתר חנטה אפ״ה לא מחייבי במעשר עד דמטי לשיעור המפורש כאן.
הָאֹרֶז. בְּלַעַ״ז רי״ש:
וְדֹחַן. מילי״ו:
וְהַפְּרָגִין. כְּעֵין רִמּוֹן מָלֵא זֶרַע וְהַזֶּרַע שֶׁלּוֹ מְקַשְׁקֵשׁ בְּתוֹכוֹ, וְקוֹרִין לוֹ בַּעֲרָבִי כשכ״ש וּבְלַעַ״ז פפאוור״ו:
וְהַשֻּׁמְשְׁמִין. כְּמִין זֶרַע אָרֹךְ, וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה, וְקוֹרִין לוֹ בַּעֲרָבִי סומס״ם:
מִתְעַשְּׂרִים לְשֶׁעָבַר. כְּמַעֲשַׂר שָׁנָה שֶׁעָבְרָה, אִם הָיְתָה שָׁנָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה שֶׁל שְׁמִטָּה, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְאִם שְׁלִישִׁית מַעֲשַׂר עָנִי:
וּמֻתָּרִין בַּשְּׁבִיעִית. כֵּיוָן שֶׁהִשְׁרִישׁוּ בְּשָׁנָה שִׁשִּׁית לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁבִיעִית אֵין בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית:
וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה. כִּשְׁנַת לְקִיטָתָן, כֵּיוָן דִּבְאוֹתָהּ שָׁנָה הִשְׁרִישׁוּ. וְאִם הִיא שָׁנָה שְׁבִיעִית אֵין מִתְעַשְּׂרִין כְּלָל וְיֵשׁ לָהֶן קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית. אַף עַל גַּב דִּבְאִילָן אָזְלִינַן בָּתַר חֲנָטָה, וּבְיָרָק בָּתַר לְקִיטָה, וּבִתְבוּאָה וְזֵיתִים בָּתַר שְׁלִישׁ, כְּלוֹמַר כְּשֶׁיָּבִיאוּ שְׁלִישׁ בִּשּׁוּלָן אָז נִתְחַיְּבוּ בְּמַעַשְׂרוֹת, מִכָּל מָקוֹם בְּאֹרֶז וְדֹחַן וּפְרָגִין וְשֻׁמְשְׁמִין דְּאֵין לוֹקְטִים אוֹתָם כְּאֶחָד וְאֵין מְבִיאִים שְׁלִישׁ בִּשּׁוּלָם כְּאֶחָד, אֵין הוֹלְכִים בָּהֶם אֶלָּא אַחַר הַשְׁרָשָׁה, דִּבְשָׁנָה אַחַת מַשְׁרֶשֶׁת כָּל הַשָּׂדֶה, שֶׁהֲרֵי בְּבַת אַחַת זוֹרְעִים אוֹתָם:
האורז – in the foreign tongue, RICE
והדוחן (a species of millet) – MILLIEV.
והפרגין – a kind of pomegranate filled with seeds and its seed shakes within it, and we call it KASHBASH in Arabic and in the foreign language POPOORU.
מתעשרין לשעבר – with the tithe of the previous year. If it was the first year or the second of Shemitah, Second Tithe, and if [it was] the third year, the Poor Person’s Tithe.
ומותרין בשביעית – since it had taken root in the Sixth Year before Rosh Hashanah of the Seventh Year, they do not have the holiness of Seventh Year [produce].
ומתעשרין לשנה הבאה – like the year of its harvesting since that in that year, it had taken root. And if it is the Seventh Year, they are not tithed at all and they have the holiness of the Seventh Year. Even though with a tree, we follow after the formation of fruits/leaves, and with vegetables after their harvesting, and with grain and olives after one-third [growth], meaning to say, when they would bring forth one-third of their ripening, then they become liable for tithes; nevertheless, with rice and millet and pomegranates and sesame, which we don’t harvest them as one, we don’t bring one-third of their ripening as one, we don’t follow after them other than following taking root, for in one year, the entire field takes root and we sew it at one time.
מתעשרין לשעבר. כ׳ הר״ב אם היתה שנה ראשונה וכו׳. ל׳ הרמב״ם ושאמר ר״ה אין הכונה על ר״ה של שנה בשנה שביעית אבל הוא ר״ל וכו׳. ע״כ. וכתב הר״ב דבהנך אזלינן בתר השרשה דאין לוקטים כו׳ כאחד. אלא היום לוקטין מעט ולמחר מעט ונמצאו חדש וישן מעורבי׳ יחד. וה״ל מעשר מן החדש על הישן ומן הישן על החדש אזול בהו בתר השרשה וכו׳ ומעשרות של אלו מדרבנן ויכולת בידם לקבוע זמן לפי דעתם לכל א׳ וא׳. כ״כ רש״י בפ״ק דר״ה דף יג ע״ב ושאר הזמנים של מעשרות שזכר הר״ב יתבארו במקומן. ולענין אילן בתר חנטה לשביעית כ׳ הר״ש דילפינן מערלה. וירק דבתר לקיטה כדדרשי תנאי בפ״ק דר״ה [דף יד] דקאמר ריה״ג מה גורן ויקב שגדילין על מי שנה שעברה ור׳ עקיבא קאמר שגדילין על רוב מים יצאו ירקות ותבואה וזיתים דרשינן התם מועשת את התבואה לשלש שנים [שם] אל תקרי לשלש אלא לשליש ואורז וחביריו דבתר השרשה נפקא לן מקרא בת״כ בפ׳ בהר והביאוה התוס׳ במס׳ ר״ה והר״ש במשנה דלקמן מנין לאורז ודוחן ופרגין ושומשמין שהשרושו לפני ר״ה כונסים אותם בשביעית תלמוד לומר (ויקרא כה) ואספת את תבואתה בשביעית יכול אעפ״י שלא השרישו ת״ל (שם) שש שנים תזרע ואספת ששה זורעים וששה אוספים ולא ששה זורעים ושבעה אוספים. [*ואינה אלא אסמכתא דהא מעשרותיהם של אלו מדרבנן כמ״ש ללשונו של רש״י ז״ל]:
{י} רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אֵין הַכַּוָּנָה דַּוְקָא עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שָׁנָה שְׁבִיעִית, אֲבָל הוּא רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁיִּהְיֶה דִּינָם דִּין שָׁנָה שֶׁעָבְרָה לְמַעַשְׂרוֹת וְלִשְׁבִיעִית. הָרַ״מ:
{יא} אֶלָּא הַיּוֹם לוֹקְטִין מְעַט וּלְמָחָר מְעַט, וְנִמְצְאוּ חָדָשׁ וְיָשָׁן מְעֹרָבִים יַחַד, וַהֲוֵי לֵיהּ מְעַשֵּׂר מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן וּמִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ, אָזֵיל בְּהוּ בָּתַר הַשְׁרָשָׁה וְכוּ׳. וּמַעַשְׂרוֹת שֶׁל אֵלּוּ מִדְּרַבָּנָן וִיכֹלֶת בְּיָדָם לִקְבֹּעַ זְמַן לְפִי דַעְתָּם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. רַשִׁ״י בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה דַּף י״ג:
מה) האורז
רייז:
מו) והדוחן
הירזע:
מז) והפרגין
מאהן:
מח) והשומשמין
מין ליינזאמען:
מט) שהשרישו לפני ראש השנה
מיירי בכל השנים:
נ) מתעשרין לשעבר
ר״ל כסדר מעשרות של שנה שעברה שהשריש בו. דבשנת אבדה בשמיט׳ נותנים מעשר ראשון ומעשר שני ובשנת גו. מע״ר ומע״ע:
נא) ומותרין בשביעית
מדהשריש בששית. אין בהם קדושת שביעית וכל הנך יליף להו מקרא בת״כ:
נב) ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה
מדהשרישו אז. דאף דלעניין מעשרות אילן אזלינן בתר חנטה. ובירק בתר לקיטה. ובתבואה וזיתים בתר שליש בשולן. מ״מ באלו המינין. דאינן מביאין שליש כאחת. גם אין נלקטים כאחת. אזלינן בתר השרשה. מדנשרשים כולן כא׳ כשנזרעים יחד. ומדמעשרות אלו המינין מד״ס. יש כח לחכמים לקבוע זמן כמו שירצו. [ונ״ל דהא דצריך להכפיל ולומר ואם לאו. והרי כבר מדיוקא דרישא שמעינן כן. היינו כדי דנידק לומר דווקא בוודאי השרישו אבל בספיקה אמרינן נעשה כסיפא כדאמרינן בכל דוכתא דקשה דיוקא דרישא וסיפא אהדדי [כקידושין ד״ה ב׳]. וכן יש לומר בכל מקום דאכפיל תנא לומר ואם לאו. היינו שלא נטעה לומר דספיקו כוודאי דמי]:
לאחר שהמשנה ערכה את ההלכות על הפעולות באילנות ערב שביעית, היא סודרת את הלכות ערב שביעית בגידולי הקיץ (משנה ז) ולאחר מכן את הלכות ירקות עם התקרב השנה השביעית.
האורז והדוחן והפרגים והשמשמים1 – ארבעה גידולי הקיץ. האורז – הוא הגידול הידוע גם לנו בשם אורז וגדל במים. מפרשים אחדים שחיו באירופה ולא הכירו גידול זה מקרוב התחבטו בזיהויו ופירשו בדרך שפירשו. אך אין ספק כי האורז הוא όρυζα (אוריזה). כך ביוונית, ברומית, בסורית ובערבית: רוז. זיהוי זה תואם מבחינה לשונית ומתיאור דרך גידולו במים במשנה להלן, במשנה י: ״ממרסין באורז בשביעית״. רבי יצחק בן מלכי צדק לועזו: ״אורז – ריזי״2. הדוחן אף הוא ידוע בשמו בימינו. באנגלית: millet. כן לועזו רבי יצחק בן מלכי צדק: ״דוחן – מילייו״, וכיוצא בו אף רש״י בראש השנה (יג ע״ב) והרמב״ם בפירושו. בימי המשנה יש ששימש לאפיית לחם (חלה פ״א מ״ד), ובימינו הוא מאכל לעופות. הפרגים אינם הפרג שבימינו, שהרי הפרג שבימינו אינו משמש אלא כתבלין ואי אפשר להכין ממנו לחם או מצה כפי שעולה ממקורות תנאיים3.
חוקרים בימינו העלו כי ״פרגה״ בסורית מציין מין דוחן או דורה4. כך זיהה רבי נתן אב הישיבה: ״פרגין – דורה״. השומשומין – הוא השומשום בימינו. זיהויו ברור ומקובל אצל מפרשי המשנה. הוא הסומסום בערבית, והוא גידול קיץ ומשמש להכנת מיני מאפה ולשמן (שבת פ״ב מ״ב)5.
ארבעת גידולי קיץ אלו שהישרישו לפני ראש השנה – ואף על פי שליקטם בשביעית, מיתעשרים לשעבר – לפי השנה שעברה. בשנה השביעית יעשרם מעשר עני כמו פרות של השנה השישית, ובשאר השנים לפי חובת המעשר של השנה שעברה. ומותרים בשביעית – מותר לו לבעל הבית ללקטם לעצמו ולאכלם בשביעית. בתלמוד הירושלמי מוסבר: ״בפירות הילכו אחר שליש (כלומר אם הגיעו הפרות לכדי שליש מגודלם הסופי) ובאורז אחר השרשה ובירק בשעת לקיטתו עישורו״ (לד ע״א). רבי שלמה סיריליאו גורס ״ובאורז וכו׳ ״, כלומר באורז ובשאר המינים שמנתה המשנה. בתוספתא נאמר: ״התבואה והקטניות שהביאו שליש לפני ראש השנה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית״ (פ״ב הי״ג), שהרי קביעת דרך עישורו לפי שנים היא הקביעה לגבי שביעית.
אם לאו – אם לא השרישו לפני ראש השנה, אסורין בשביעית – דינם כדין פרות שביעית. בעל הבית רשאי לאכלם אך לא לאגרם, ויש בהם קדושת שביעית. כך פירש הרמב״ם את משנתנו במהדורא קמא של פירושו, ובעקבותיו הלכו רבי עובדיה מברטנורא, אלבק ואחרים. אולם במהדורא בתרא של פירושו הרמב״ם6 כותב: ״הרי אלו אסורין בשביעית ואסור לאכלם ודינם כדין ספיחי שביעית״, וכן פסק בהלכותיו (הלכות שמיטה ויובל פ״ד הי״א).
ברם, מן הספרא משתמע שמשנתנו אינה אוסרת את אכילת הפרות שלא השרישו עד ראש השנה אלא אוסרת לאגור אותם ולאספם לבית. כן שנינו: ״מנין לאורז ולדוחן ולפרגים ולשומשמים שהשרישו לפני ראש השנה כונסן אתה בשביעית? תלמוד לומר ׳ואספת את תבואתה בשביעית׳ (ויקרא כה ג). יכול אף על פי שלא השרישו? תלמוד לומר ׳שש שנים תזרע שדך ואספת׳ (שם) – ששה זרעים וששה אסיפים, לא ששה זרעים ושבעה אסיפים״ (ספרא בהר, סוף פרשה א ה״ח, קה ע״ג). האיסור וההיתר הוא לאסוף את הפרי, ולא לאכול אותו. כל זאת כדין פרות שביעית, והאורז נדון כפרי ולא כירק שאכילתו אסורה.
ומתעשרין לשנה הבאה – כפי השנה הבאה. הלכה זו אינה המשך להלכה הקודמת הקובעת שאם השרישו לאחר ראש השנה הפרות אסורים, שכן אם הם אסורים בשביעית ונידונים כפרות שביעית הרי אין הם מתעשרים. המשנה קובעת שפרות שהשרישו לאחר ראש השנה נידונים כשנה הבאה: אם נזרעו בשנה השישית הרי הם שביעית, ואם נזרעו באחת מן השנים האחרות הרי הם מתעשרים לפי המעשר של השנה הבאה, מעשר שני או מעשר עני.
משנתנו עוצבה, ככל הנראה, בדור יבנה, שכן במשנה הבאה הוסיפו עליה דוגמאות שלושה חכמים מן הדור שלאחר מלחמת בר כוכבא: רבי שמעון שזורי, רבי שמעון ורבי אלעזר, תוך הדגשה: ״כיוצא בהן״.
1. ספרא, פ״א ה״ז, קה ע״ג; שמחות פ״ז הכ״ד, עמ׳ 148-147.
2. חכמי אשכנז התחבטו בזיהויו, כנראה מתוך שהיה נדיר באזוריהם. ראו שמש, ברכת הנהנים, עמ׳ 120-113.
3. משנה, חלה פ״א מ״ד; ספרי במדבר, פיסקא קי עמ׳ 113; שם, פיסקא קמו, עמ׳ 193.
4. לאו, פלורה א, עמ׳ 743; פליקס בפירושו (שביעית א), עמ׳ 129.
5. שמן שומשומין היה השמן המשובח ביותר בבבל, ראו בבלי, שבת כג ע״א. שם נאמר ש״כל השמנים כולן יפין לנר [חנוכה], ושמן זית מן המובחר״, ואביי הבבלי העדיף שמן שומשומין. ההיגד ״שמן זית מן המובחר״ מייצג את המצב בארץ ישראל, כמובן. בארץ ישראל היה ייצור שמן השומשומין מצומצם, אך ברור שבמקביל גידלו שומשומין גם בארץ ישראל, כפי שעולה ממשנתנו ומתוספתא תרומות (פ״י הט״ו) העוסקת בהפרשת תרומות מצמח זה.
6. מהדורה בתרא של הרמב״ם מצויה במהדורתו של קאפח, עמ׳ קמא.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםר׳ נתן אב הישיבההמאסף מפירוש ר׳ נתן אב הישיבהרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ח) רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, פּוֹל הַמִּצְרִי שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע בַּתְּחִלָּה, כַּיּוֹצֵא בָהֶן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפוּנִין הַגַּמְלוֹנִין, כַּיּוֹצֵא בָהֶן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אֲפוּנִין הַגַּמְלוֹנִין, מִשֶּׁתִּרְמְלוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
Rebbi Simeon from Shezur says, Egyptian bean which one sowed originally for its beans has the same rules1. Rebbi Simeon says, large peas have the same rules. Rebbi Eleazar says, [only] large peas when they formed pods before the New Year.
1. This refers to the next Mishnah, that according to some opinions, Egyptian beans (cf. Kilaim Chapter 1, Note 45) follow the rules of rice. Now beans can be planted either as produce for their beans or as vegetable for their pods. The obligations of a field of beans therefore are determined by the intentions of the farmer. If the farmer changes his mind during the growing season then, as it is stated in Tosephta 2:5, R. Simeon from Shezur, whose opinion is reported in Mishnah 8, is of the opinion that now produce and vegetable are inseparably mixed in the ripe bean pod and that after “threshing”, separating the beans from their pods, beans and pods have to be mixed for the purpose of taking a common heave-offering. The baraita quoted here explains the same in different wording; for the full text see Note 84. The objection here already implies the ruling given in Halakhah 8 that practice follows R. Simeon from Shezur. {In the Babli, Roš Haššanah 13b, a baraita is quoted closer to the Tosephta.}
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםר׳ נתן אב הישיבההמאסף מפירוש ר׳ נתן אב הישיבהרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ח] רְבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: פּוּל מִצְרִי שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע מִתְּחִלָּה כַיּוֹצֵא בָהֶן.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפוּנִים הַגַּמְלוֹנִים כַיּוֹצֵא בָהֶן.
רְבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֲפוּנִין הַגַּמְלוֹנִין שֶׁתִּרְמְלוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ז]

רַבִּי יוֹסֵה בֶּן כֻּפַּר אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוֹרִי: בַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁזְּרָעוֹ לְיָרָק וְחָשַׁב עָלָיו לְזָרְעוֹ, אֲבָל אִם זְרָעוֹ מִתְּחִלָּה לְזֶרַע, וּמִקְצָתוֹ הִשְׁרִישׁ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּמִקְצָתוֹ הִשְׁרִישׁ לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֵין מְעַשְּׂרִין הֵימֶנּוּ עַל מָקוֹם אַחֵר, וְלֹא מִמָּקוֹם אַחֵר עָלָיו, אֶלָּא כוֹנֵס גָּרְנוֹ לְתוֹכוֹ וּמְעַשֵּׂר הֵימֶנּוּ עָלָיו. נִמְצָא מְעַשֵּׂר מִן הֶחָדָשׁ עַל הֶחָדָשׁ, וּמִן הַיָּשָׁן עַל הַיָּשָׁן. מַעְשַׂר עָנִי וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְפִי חֶשְׁבּוֹן. נוֹטֵל אֶת הָעִשּׂוּר, וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ מַעְשַׂר עָנִי וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. אִם זְרָעוֹ בַּתְּחִלָּה לְזֶרַע וְיָרָק, אוֹ שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע וְחָשַׁב עָלָיו לְיָרָק, זַרְעוֹ מִתְעַשֵּׂר לְשֶׁעָבַר, וִירָקוֹ בְּשָׁעַת לְקִיטָתוֹ.
שתרמלו – משיהיה להן תרמיל1 והוא ״אלקמע״.
1. כעי״ז כתבו הר״מ בפיה״מ והר״ש. ועיין בדברי רבינו לקמן בפרקא תנינא באופ״א. [וראה מש״כ בהערה שם אם תרמלו היינו זמן השרשתם או לא].
ודין פול המצרי כדין זרעים אלו, ובתנאי שזרעו כדי להשתמש בזרעו לא השתמש בעליו כדרך האורז והדוחן. וכן דין ״הכשד״ כיון שאין עליו ראויין לשימוש.
ופירוש שתרמלו – שנבלו מן1 קנה וסוף קמלו, וממעל2 ימל קצירו, וכראש3 שבולת ימלו, אבל התיו וריש שבראש מלת תרמלו הם לפי שכל הזירעונים משרישים תחלה ואח״כ צומחים עליהם מלמעלה, אבל אל״כשד״ יוצאים בו שני עלים עגולים כצורתו מלמעלה תחלה ואח״כ משריש וכשנקלטין שרשיו באדמה נובלין עליו העגולין מלמעלה4, תחלוק המלה ״תר״ העלין העגולין, ״מלו״ נבלו5.
1. ישעיהו י״ט ו׳.
2. איוב י״ח ט״ז.
3. איוב כ״ד כ״ד.
4. מבואר מדברי רבינו דכשתרמלו זהו זמן ההשרשה. ועיין בתוי״ט בשם הר״ש שכתב משתרמלו כלומר אימתי הם כיו״ב בזמן שתרמלו לפני ר״ה. ומשמע כדברי רבינו דתרמלו זהו השרשתם. אמנם ברש״ש כתב דר״א פליג אדר׳ שמעון דאמר כיוצא בהן דהיינו בתר השרשה וס״ל דלא אזלינן בתר השרשה אלא אזלינן בתר הבאת תורמל. וכתב הרש״ש דפי׳ הר״ש נפלא ממנו. ועיין שערי אמונה.
5. עיין לעיל פ״ק שכתב רבינו באופן אחר.
זרעו לזרע – פירוש שזרעו לזרע לקחת ממנו זרע ולא לאכילה.
האפונין הגמלונין – הם הגסים וכבר פירשנוהו.
משתרמלו – פי׳ משיכנסו בצקלונן ותורמל בלשונם הוא כלי עור יעשוה הרועים והולכי דרך לתת בו צידם וצרכיהם ותולין אותו על צוארן והוא מדמה אליו המכסה אשר על האפונים מפני שהיה תבנית הכלי ההוא בזמנם כתבנית קליפת האפונים ואין הלכה כר׳ שמעון שזורי.
כיוצא בהן. בתר השרשה דאורז ודוחן בין לענין מעשר בין לענין שביעית ודוקא זרעו לזרע אבל זרעו לירק אזלינן בתר לקיטה כירק והשתא רבנן דפליגי עליה סברי דאזלינן בתר לקיטה וקשה בפ״ק דר״ה (דף יג) דפסיק [שמואל] כר׳ יוסי בן כיפר במקצתו השריש קודם ר״ה ומקצתו השריש לאחר ר״ה וצובר גורנו ותורם ולאו מטעמיה דאיהו סבר יש בילה ושמואל סבר אין בילה אלא משום דהכל הולך אחר גמר פרי אדרבה כל שכן דהוה ניחא טפי אם היה פוסק הלכה כדברי חכמים דקא סברי פול המצרי בתר לקיטה ואפילו תמצא לומר דאיכא רבנן דברייתא דסבירא להו פול המצרי בתר השרשה לית להו צובר גורנו מכל מקום לימא הלכה כרבנן דמתניתין דשביעית והוה ניחא טפי מר׳ שמעון שזורי וי״ל דשמואל בא לפסוק כר׳ שמעון שזורי בכל דבר אפילו באורז ודוחן ופרגין ושומשמין ולאו מטעמיה דרבי שמעון משום דיש בילה וצובר גורנו ושמואל סבר אין בילה אלא משום הכל הולך אחר גמר פרי ואע״ג דבהקומץ רבה (דף ל:) מייתי ההיא דפול המצרי ולא מייתי ההיא דאורז ודוחן ופרגין ושומשמין כלל מכל מקום נפקא מינה לגבי ההיא ובירושלמי (הל׳ ה) מייתי ברייתא דר׳ שמעון שזורי שש מדות אמרו חכמים בפול המצרי ובסוף פ״ח דכלאים כתבתיה.
תני בתוספתא אמר רשב״ג לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הגמור לשעבר ועל של הנץ לעתיד לבא על מה נחלקו על התורמל שבית שמאי אומרים לשעבר וב״ה אומרים לעתיד לבא פירוש לשעבר מתעשר לשעבר וגבי פול המצרי מיתניא.
תניא בתורת כהנים מנין לאורז ודוחן ופרגין ושומשמין לפני ר״ה שכונסין אותן בשביעית ת״ל ואספת את תבואתה בשביעית יכול אע״פ שלא השרישו ת״ל שש שנים תזרע ואספת ששה זורעין וששה אוספין ולא ששה זורעין וז׳ אוספין.
פּוֹל הַמִּצְרִי. פאשול״י בְּלַעַ״ז:
שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע. כְּדֵי לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ זֶרַע לִזְרֹעַ וְלֹא לַאֲכִילָה:
כַּיּוֹצֵא בָהֶם. בָּתַר הַשְׁרָשָׁה, כְּאֹרֶז וְדֹחַן, בֵּין לְעִנְיַן מַעַשְׂרוֹת בֵּין לְעִנְיַן שְׁבִיעִית. וְדַוְקָא שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע, אֲבָל זְרָעוֹ לְיָרָק אַזְלִינַן בָּתַר לְקִיטָה כְּיָרָק:
הַגַּמְלוֹנִין. הַגַּסִּים:
מִשֶׁתִּרְמְלוּ. שֶׁהֻקְשׁוּ וְנַעֲשׂוּ כְּמִין כִּיס. וְדֻגְמָתוֹ בְּתַרְמִילוֹ [שַׁבָּת לא.] שֶׁהוּא כִּיס שֶׁל רוֹעִים:
פול מצרי – in the foreign tongute, PASHULI
שזרעו לזרע – in order to remove from it seed for sowing but not for eating.
כיוצא בהם – after taking root, like rice and millet, whether for the matter of tithes whether for the matter of the Seventh Year. And exactly when it was own for its seed, but if it was sown for vegetation, we follow after harvesting like vegetation.
הגמלונין – large-sized [bean].
משתרמלו (when they have begun to form pods) – when they have hardened and became like a pocket, and its example, with his traveling bag (Talmud Shabbat 31a – the mean proselyte who came with nothing but his staff and travelling bag – I being without merit or ancestry), which is the pocket of shepherds.
האפונין הגמלונים כיוצא בהם. ושכתב הר״ב במשנה דלעיל דבשנה אחת משרשת כל השדה. ר״ל כל מה שזורעים אחד שיהיה שדה או ערוגה דהא במשנה ב פרק ג דכלאים מפרש דאפונים הגמלונים מין ירק ואין זורעים ממנה שדה ועיין מ״ש שם:
משתרמלו. ל׳ הר״ש כלומר אימתי הם כיוצא בהם בזמן שתרמלו לפני ר״ה:
{יב} מִשֶׁתִּרְמְלוּ. כְּלוֹמַר אֵימָתַי הֵם כַּיּוֹצֵא בָהֶם, בִּזְמַן שֶׁתִּרְמְלוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. הָרַ״שׁ:
נג) רבי שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לזרע בתחלה
ר״ל לא שנמלך. רק תיכף כשזרען לא היה דעתו לאכלן ירק. רק שישהו בארץ להרבות זרע. דאז ג״כ אינן נלקטים כאחד:
נד) כיוצא בהן
ואזלינן בתר השרשה. ובזרען לירק אזלינן בתר לקיטה:
נה) רבי שמעון אומר אפונין הגמלונין
גראסע באהנען:
נו) רבי אלעזר אומר אפונין הגמלונין משתרמלו לפני ראש השנה
שנתקשו ונעשו כמונחים בכיס לפני ר״ה. אזלינן בתר שעת תורמל:
המשנה היא המשך לקודמתה. שלושה חכמים מוסיפים כל אחד דוגמה נוספת לכלל שנקבע במשנה הקודמת.
רבי שמעון השזורי אומר פול מצרי – הוא לוביה תרבותית, כפי שמעיד רבי יונה בוצרייה בירושלמי: ״הכן פולא מצריי כד הוא רטיב אינון צווחין ליה ׳לובי׳, כד הוא נגיב אינון צווחין ליה ׳פול מצריי׳ ״ (פול מצרי זה כשהוא לח הם קוראים לו ״לובי״, כשהוא יבש הם קוראים לו ״פול מצרי״. ירושלמי כלאים פ״ח ה״ד, לא ע״ג). אף הוא גידול קיץ, כגידולים שנמנו במשנה הקודמת.
שזרעו לזרע מתחילה – המפרשים נחלקו בפירוש המילה ״לזרע״. הרמב״ם במהדורה קמא פירש: ״שזרעו לזרע לקחת ממנו זרע ולא לאכילה״. אולם במהדורה בתרא כתב: ״הוא שיזרענו כדי לקחת ממנו זרעים לא שיאכלנו ירק״ (מהדורת קאפח, עמ׳ קמ), כלומר, לא שיאכלנו ירק אלא שיאכלנו זרעים. רש״י אומר במפורש כדברים אלו: ״ודרכן לזורען לירק ולזרע והזורע לירק מתעשר אחר לקיטה והזורע לאכול את זרעו...⁠״ (ראש השנה יג ע״ב ד״ה פול המצרי). מסתבר כפירושו של רש״י ולשון אחרון של הרמב״ם, שכן בתוספתא (פ״ב ה״ה וה״ו) נשנו הלכות בשם רבי שמעון השזורי על פול המצרי ועל זריעתו לירק או לזרע, ואין לפרש כי כל ההלכות לא יזכירו את אכילת הזרעים והרי הפול המצרי נאכל כירק, כשהוא לח, או שזרעיו נאכלים, כשהוא יבש. בעל קול הרמ״ז בפירושו למשנתנו כותב ״דאין נפקא מינה דלזרוע הזרע ולאכול הזרע תורה אחת להם״, ודבריו נראים.
כיוצא בהן – דינו של הפול המצרי כדינם של האורז והדוחן וכו׳ שהולכים בהם אחר ההשרשה, שאם השרישו לפני ראש השנה הם נידונים למעשר ולשביעית כדינם של גידולים בשנה השישית. משנתנו מזכירה רק את הזורע לזרע, אבל הזורע לירק נידון כפרות שביעית שכן ירק נידון כשעת לקיטתו למעשר ולשביעית (תוספתא שביעית פ״ב ה״ה; ירושלמי לד ע״א).
רבי שמעון אומר אפונים הגמלונים כיוצא בהן 1 – הם חומצה תרבותית הידועה בארץ ישראל בשמה הערבי חומוס2. הכינוי ״גמלונים״ משמעו גדול, זרע גדול ואולי בעל גבשושיות. הכינוי ״גמלונים״ הוא בניגוד ל״אפונים השופין״ בעלי קליפה חלקה ודקה. המשנה בכלאים (פ״ג מ״ב) קובעת שאפונים השופין הם ״מין זרעים״ ואפונים הגמלונים הם ״מין ירק״. רבי שמעון חולק על הגדרה זו וסבור שאפונים הגמלונים הם מין זרעים, ונידונים כאורז וכשאר גידולי הקיץ שנאכלים כזרע, ואם השרישו לפני ראש השנה מותרים בשביעית.
רבי אלעזר אומר אפונין הגמלונין שתירמלו לפני ראש השנה – רבי אלעזר חולק על קביעתו של רבי שמעון וסבור שאפונים הגמלונים שהשרישו לפני ראש השנה אינם מותרים בשביעית אלא אם הצמיחו את תרמילי הפרי לפני ראש השנה. אם הצמיחו את תרמיליהם – הם מותרים בשביעית ומתעשרים לפי שנת המעשר של השנה השישית. הירושלמי מסביר ש״תירמלו״ פירושו ״עבדון קנקולין״ (לד ע״א).
בתוספתא נאמר: ״רבי יוסה בן כופר אמר משום רבי שמעון שזורי, במי דברים אמורים? בזמן שזרעו לירק חשב עליו לזרעו, אבל אם זרעו מתחלה לזרע, ומקצתו השריש לפני ראש השנה ומקצתו השריש לאחר ראש השנה, אין מעשרין הימנו על מקום אחר, ולא ממקום אחר עליו. אלא כונס גרנו לתוכו ומעשר הימנו עליו... אם זרעו בתחלה לזרע וירק, או שזרעו לזרע וחשב עליו לירק, זרעו מתעשר לשעבר, וירקו בשעת לקיטתו״ (תוספתא שביעית פ״ב ה״ה). דברים אלו הם פירוט למשנה. בהמשך התוספתא נאמר: ״אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא נחלקו בית שמיי ובית הלל על הגמור שהוא לשעבר, ועל שלא הנץ שהוא לעתיד לבוא. על מה נחלקו על התורמל, שבית שמיי אומרים לשעבר, ובית הלל אומרים לעתיד לבא. נמצאת אומר שלש3 מדות בירק: פול המצרי שזרעו לירק אף על פי (שהשרישו) [שהשריש] לפני ראש השנה, ולקטו לאחר שנה מתעשר ובשעת לקיטתו עישורו, ומתעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו. אם עשה קצוצים גמורין לפני ראש שנה, זרעו מתעשר לשעבר וירקו בשעת לקיטתו״ (תוספתא שביעית פ״ב ה״ו). המידה הראשונה היא שירק בשעת לקיטתו עישורו. בדרך כלל ניסוח כזה בא לאחר הצעת מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, ונראה שניתן לשחזר את המחלוקת באופן זה: ״בית שמאי אומרים אפונים גמלונים (או פול מצרי) שזרעו לירק מתעשרים לשעבר, ובית הלל אומרים מתעשרים לעתיד לבוא״, ועל כך אמר רבן שמעון בן גמליאל את דבריו שאפונים שתרמלו הם במחלוקת בית שמאי ובית הלל. נמצאנו למדים שרבי שמעון השזורי אולי כבית הלל, ורבי אליעזר כבית שמאי.
1. המשפט חסר בדפוס ליידן של הירושלמי, וזו כנראה טעות.
2. בעקבות לאו, פלורה א, עמ׳ 427-424, ופליקס בפירושו, עמ׳ 143
3. בירושלמי (לד ע״ב) החלוקה מפורטת יותר ונמצאו ״שש מידות״ בפול מצרי, ברם בפירוט החלוקה יש שמונה מצבי משנה (״מידות״) ולא רק שש.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםר׳ נתן אב הישיבההמאסף מפירוש ר׳ נתן אב הישיבהרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ט) הַבְּצָלִים הַסָּרִיסִים, וּפוֹל הַמִּצְרִי, שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִים בַּשְּׁבִיעִית, וְאִם לָאו, אֲסוּרִים בַּשְּׁבִיעִית, וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה. וְשֶׁל בַּעַל שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁתֵּי עוֹנוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלֹשׁ.
Sterile onions and Egyptian beans from which water was withheld thirty days before the New Year are tithed for the past [year] and may be kept in the Sabbatical year1; otherwise they are forbidden in the Sabbatical year2 and are tithed for the coming year. For those from a ba‘al field3, if one withheld water for two periods4, the words of Rebbi Meïr, but the Sages say three.
1. They may be treated as private property of the farmer and be harvested during the Sabbatical year. If tithes are given for this crop from another place, it must be from produce of the preceding year.
2. Forbidden to be harvested and stored as seeds but permitted to be taken by everybody.
3. An unirrigated field that must be watered by hand if used for vegetables. The term seems to be taken from pagan neighbors since Ba‘al is the Semitic rain god, equivalent of the Greek Zeus. The Tosephta (Note 83) makes it explicit that the first rule speaks of fields irrigated by a permanent installation.
4. Tosephta 2:4 is practically identical with Mishnah 9, except that in the case of ba‘al fields, the Tosephta states that for the field to qualify as seed field, one must withhold two (or three) מריעות, instead of עונות in the Mishnah. The Tosephta is partially quoted in Ma‘serot 4:5 (fol. 51b), where the reading is מודייות [two] modii.
R. Abraham ben David (Ma‘aser Šeni 1:10) deduces from the Mishnah that מוריות, מריעות are instances of irrigation; R. S. Lieberman reads the words as derived from מרביעות “fertilizations,” but it might be better to take the word from מרויות “waterings”. בעל fields of produce other than grains, while not irrigated permanently, are watered occasionally (Mishnah 9).
Maimonides, followed by the commentators of his Code and J. Levy, translates מורביות (or מרביות in the Rome ms.) as “trimmings”; that meaning is found in the Babli (Sukkah 45a, Tamid 29a). R. Abraham ben David wonders why Maimonides in his Code follows an unclear Tosephta instead of a clear Mishnah.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםר׳ נתן אב הישיבההמאסף מפירוש ר׳ נתן אב הישיבהרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ט] הַבְּצָלִים הַסָּרִיסִים וּפוּל מִצְרִי, שֶׁמָּנַע מֵהֶן מַיִם שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר וּמֻתָּרִים בַּשְּׁבִיעִית; וְאִם לָאו, אֲסוּרִין בַּשְּׁבִיעִית וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה.
[י] וְשֶׁלַּבַּעַל, שֶׁמָּנַע מֵהֶן שְׁתֵּי עוֹנוֹת, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שָׁלוֹשׁ.
פּוּל הַמִּצְרִי שֶׁמָּנַע מִמֶּנּוּ מַיִם שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מִתְעַשֵּׂר לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּר לְקַיְּמוֹ בַּשְּׁבִיעִית. אִם לָאו, אָסוּר לְקַיְּמוֹ בַשְּׁבִיעִית, וּמִתְעַשֵּׂר לַשָּׁנָה הַבָּאָה. בַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁלַּשֹּׁקִי, אֲבָל בְּשֶׁלַּבַּעַל, שֶׁמָּנַע הֵימֶנּוּ שְׁתֵּי מוֹרִיּוֹת. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ.
חוֹרְשִׁין שְׂדֵה בֵית הַשְּׁלָחִין וּמַשְׁקִין אוֹתָן שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי אוֹמֵר: עַד לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה שְׁלֹשִׁים יוֹם, כְּדֵי שֶׁיִּטַּע וְיַשְׁרִישׁ וְיִזְרַע וְיַשְׁרִישׁ. אֵין בּוֹדְקִין אֶת הַזְּרָעִים בִּגְלָלִים, אֲבָל בּוֹדְקִין אוֹתָן בַּאֲדָמָה וּבֶעָצִיץ, וּמְשַׁיְּרִין מִשְּׁבִיעִית לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, וּמְקַיְּמִין אֶת הָעַלְוָיִים שֶׁבַּגַּג, אֲבָל אֵין מַשְׁקִין אוֹתָן.
הסריסים – בצלים שאין מגדלים אותם לזרע1.
1. עיין בירושלמי ה״ו בצליא קופדאי דלא עבדין זרע. וראה דברי רבינו לקמן בפרקא תנינא מה שהאריך בזה.
בצלים הסריסים – נקראו סריסים לפי שהאדם הסריס מחוסר גיד כך בצל זה לא יצמח בו הקלח האמצעי הקשה הדומה לגיד1 שבראשו גרגרי זרע קטנים כמו הבצל הפרסי, ולפיכך נקרא הפרסי של בעל2, ונקרא ״הכדמני״ סריסים, וזריעתו על ידי נטיעה3.
והזכיר כאן את הבצלים לפי שנוטעין בצל אחד וצומחין סביבו שרשים הרבה כל אחד לבדו ובזה הוא שונה משאר ירקות4.
1. ובפיה״מ לר״מ כתב דענין הבצלים כשימצאם לחות אחר שיעקרו אותם מן הארץ יצמחו ויוציאו פרחים מבפנים ויש ממנו מין שאין דרכו כך והוא נקרא בצלים הסריסים. ועיין בפרק קמא שכתב רבינו באופן אחר.
2. ועיין ר״מ בפיה״מ שכתב דבצלים הסריסים המשילו אותם לסריס שאינו מוליד ולא יזרעו המין הזה אלא במקום משקה ומפני זה אמר בהפכו ושל בעל.
3. לכאו׳ איירי על בצלים הסריסים שאין גודל בראשן הזרע ולכך כשרוצה לזורעם צריך לנטוע הבצל עצמו. ועיין תפא״י (יכין אות נ״ז) שכתב אבל אלו הבצלים הן מין פירות שהן עצמן הן הזרע כקטנית ופולין וכדומה שזורע הפרי עצמו והיא מתרבת מתחת לארץ או שמצמחת ירק ממעל לארץ שבו פירות הרבה.
4. משמע דדין זה דמנע מהם מים הוא גם בשאר ירקות והטעם שנקט דווקא בצלים הוא מטעם זה שכתב רבינו. אמנם עיין רש״י ר״ה דף י״ד א׳ ד״ה איכא בינייהו מש״כ בזה ודו״ק.
ענין הבצלים. כשימצאם לחות אחר שיעקרו אותם מן הארץ יצמחו ויוציאו פרחים מבפנים ויש ממנו מין שאין דרכו כך והוא נקרא בצלים סריסים המשילו אותם לסריס שאינו מוליד ולא יזרעו המין הזה אלא במקום משקה ומפני זה אמר בהפכו ושל בעל.
ופירוש שתי עונות שתי שעות ימנע מהם שתי השקיות מפני שישקו אותם לימים ידועים אבל מונעים מהם המים כשיהיו נגמרים וירצו לעקור אותם מן הארץ וענין שאמר לשעבר ולהבא ובשביעית מבואר היטב מן הדברים אשר הקדמנו (מ״ז) בענין האורז והדוחן והל׳ כחכמים.
בצלים הסריסים. מפרש בירושלמי (הל׳ ו) בצליא כופראי דלא עבדון זרע וקורין אותן ציב״ש בלע״ז.
פול המצרי. שזרעו לירק דאי זרעו לזרע התנן לעיל כיוצא בהן דבתר השרשה ואפילו לא מנע מהן מים נמי מתעשרין לשעבר וכיון דמנע מהן מים שלשים יום לפני ר״ה נמצאו גדילין על מי שנה שעברה ואתיא כר׳ יוסי הגלילי דאמר בפ״ק דראש השנה (דף יג:) באספך מגרנך ומיקבך מה גורן ויקב מיוחדים שגדילים על מי שנה שעברה מתעשרין לשעבר יצאו ירקות שגדילין על מי שנה הבאה אבל ר״ע דריש מה גורן ויקב מיוחדין שגדילין על רוב מים והן מי גשמים שרוב זרעים גדילין על ידן יצאו ירקות שגדילין על כל מים אף על השאובין הדולין ומשקין אותן תמיד כדכתיב (דברים יא) והשקית ברגלך כגן הירק הני נמי גדילין על כל מים נינהו מתעשרין לשנה הבאה ובירושל׳ (ה״ו) משמע קצת איפכא דאתיא כר״ע ולא כר׳ יוסי הגלילי דאמר ר׳ מנא כיון שמנע מהן מים שלשים יום לפני ר״ה נעשו כבעל כלומר יצאו מתורת ירקות הגדילין על כל מים ונעשו כשדה בית הבעל שמסתפקת בימי גשמים ומתעשרין לשעבר.
ושל בעל. כמו בית הבעל דריש מועד קטן (ב.) שדה שהיא בעמק ומלוחלחת ואין צריך להשקותה ומכל מקום לירק צריכה השקאה משום הכי קתני שמנע מהן ב׳ עונות לרבי מאיר וג׳ עונות לרבנן זמן השקאתה שרגילין להשקותה קרי עונה.
הַבְּצָלִים הַסָּרִיסִים. שֶׁאֵין עוֹשִׂים זֶרַע כִּשְׁאָר בְּצָלִים:
וּפוֹל הַמִּצְרִי. שֶׁזְּרָעוֹ לְיָרָק, דְּאִי זְרָעוֹ לְזֶרַע הָא תְּנַן לְעֵיל דְּאַזְלִינַן בֵּיהּ בָּתַר הַשְׁרָשָׁה אֲפִלּוּ לֹא מָנַע מֵהֶן מַיִם:
שֶׁמָּנַע מֵהֶן מַיִם שְׁלֹשִׁים יוֹם. יָצְאוּ מִתּוֹרַת יְרָקוֹת הַגְּדֵלוֹת עַל כָּל מַיִם וְנַעֲשׂוּ כִּשְׂדֵה בֵית הַבַּעַל שֶׁמִּסְתַּפֶּקֶת בְּמֵי גְשָׁמִים, הִלְכָּךְ מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר:
וְשֶׁל בַּעַל. שָׂדֶה שֶׁהִיא בָּעֵמֶק וּמְלֻחְלַחַת וְאֵין צָרִיךְ לְהַשְׁקוֹתָהּ, וּמִכָּל מָקוֹם לְיָרָק צְרִיכָה הַשְׁקָאָה, מִשּׁוּם הָכִי קָתָנֵי שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁתֵּי עוֹנוֹת, זְמַן הַשְׁקָאָתָהּ שֶׁרְגִילִין לְהַשְׁקוֹתָהּ קָרֵי עוֹנָה. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים:
הבצלים והסריסים – which do not make seed like other onions.
ופול המצרי – that was sown for herbs, for if it were seed, that which is taught in the Mishnah above (i.e., Mishnah 8), that we follow it after taking root, even if we didn’t prevent water from them.
שמנע מהם מים שלשים יום – they have departed from the law regarding vegetables that are grown on all water, and have been made like a field sufficiently watered by rain and requiring no artificial irrigation, that suffices with rain water, therefore, we tithe it as according to the previous year.
ושל בעל – a field which is in the valley and it is moist and there is no need to water it. But nevertheless, for vegetation, it requires watering, because of that which is taught that he deprived water from them for two seasons/periods of watering, the time of watering that is customary to water it is called an עונה/period, season, and the Halakha is according to the Sages.
הבצלים הסריסים וכו׳. פי׳ בערוך בצלים שנחתך ראשן כמו הסריס ולא יעשו זרע פי׳ אחר שמיעך זרען קודם שהוקשו כדי להתגדל ראשן ע״כ. ואיתה בר״ה פ״ק די״ד. ופי׳ שם רש״י ז״ל בצלים הסריסים שאין נעשים גדולים כשאר בצלים ע״כ ופי׳ עוד שם בלשון ראשון דמתני׳ מוקי לה התם בגמ׳ כר׳ יוסי הגלילי דהתם בברייתא אבל בלשון שני פי׳ דגמ׳ מוקי הא מתני׳ כר׳ עקיבא דס״ל דטעמא דירקות היינו משום שגדלין על כל מים ומפ׳ טעמא בתלמוד ירושלמי א״ר מנא מכיון שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר״ה נעשו כבעל כלומר זמן חיובן למעשר לשעבר דהא לא נסתפקו מכל מים שהן מים שאובין זה שלשים יום כי אם מימי גשמים הלכך יצאו מתורת ירקות הגדלות על כל מים ונכנסו בתורת שדה הבעל דמסתפקא במי גשמים ומתעשרין לשעבר. דרכן של בצלים הסריסים למנוע מהם מים שאובין פרק אחד לפני לקיטתם כדי להקשות לפיכך חלקום חכמים משאר ירקות אבל שאר ירקות שאין דרכן בכך אפי׳ מנע מהם לא יצאו מדין ירק ובטלה דעתו. ע״כ. והתוס׳ פי׳ שם כלשון אחרון דרש״י ז״ל דכן נראה בירוש׳. גם ה״ר שמשון ז״ל כתב דמן הירוש׳ הזה משמע קצת דמתני׳ ר׳ עקיבא היא ולא ר׳ יוסי הגלילי. אע״ג דלכאורה משמע דאתיא כר׳ יוסי דאיהו דריש התם בר״ה פ״ק בבריי׳ הכי באספך מגרנך ומיקבך מה גורן ויקב מיוחדים שגדלים על מי שנה שעברה ומתעשרין לשעבר יצאו ירקות שגדלים על מי שנה הבאה ע״כ:
ופול המצרי. לת״ק דפליג אדר״ש שזורי בין שזרעו לזרע בין שזרעו לירק ולר״ש שזורי דוקא שזרעו לירק דאי זרעו לזרע קטנית הוא ולא הלכו בו אלא אחר השרשה:
פול המצרי. פאשולי בלע״ז. וכ״כ רש״י ז״ל במנחות דף ל׳ ובר״ה דף י״ג ב׳ ובירוש׳ דשבת דף ז׳ פול המצרי כשהוא רטוב קורין לו לוביא וכן נקראים בערבי עכ״ל הר״מ דלונזאנו ז״ל:
בפי׳ ר״ע ז״ל. ופול המצרי שזרעו לירק דאי זרעו לזרע וכו׳. כתב ה״ר יהוסף ז״ל קושיא זו אינה קושיא דלעיל אליבא דר״ש שזורי נאמר אבל חכמים חולקים עליו וכן נראה דאפי׳ בזרעו לזרע מיירי מדלא קאמר כאן ופול המצרי שזרעו לירק אך צ״ע ע״כ:
ושל בעל. בגמ׳ ריש מסכת מ״ק [אמרי׳ מאי משמע דהאי בעל] לישנא דמייתבותא דכתיב (ישעיה סב) כי יבעל בחור בתולה ומתרגמינן ארי כמה דמיתותב עלם עם בתולתא יתייתבון בגוויך בניך:
{יג} וְשֶׁל בַּעַל. לִישְׁנָא דְמִיתוֹתָב, דִּכְתִיב (יְשַׁעְיָה סב) כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה, וּמְתַרְגְּמִינַן אֲרֵי כְמָא דְמִתֵיתַּב עוּלֵים עִם בְּתוּלְתָּא כֵּן יִתְיַתְבוּן בְּגַוַיְכִי בְנַיְכִי. גְּמָרָא רֵישׁ מוֹעֵד קָטָן:
נז) הבצלים הסריסים
שאלאטטען בל״א מין בצלים שאין עושין זרע. כשאר בצלים שכשירצה שיהיו לזרע. יניחם בארץ זמן הרבה. עד שיוציא קלחים אשר בראשן זרע. אבל אלו הבצלים הן מין פירות שהן עצמן הן הזרע כקטנית ופולין וכדומה. שזורע הפרי עצמו. והיא מתרבת מתחת לארץ או שמצמחת ירק ממעל לארץ שבו פירות הרבה:
נח) ופול המצרי
שזרען לאכלן ירק ולא להמתין להן עד שיגדלו זרע וכלעיל מ״ח ולרכ״מ [פ״ד משמיטה הי״ז] בפול המצרי בעי תרתי שזרעו לזרע ושמנע מהם מים:
נט) שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר״ה
שלא השקה אותן ל׳ יום קודם ר״ה. וגם לא השקן אח״כ:
ס) מתעשרין לשעבר
מדכתיב באספך מגרנך ומיקבך. מה גרן ויקב שמסתפק במי גשמים ומתעשר לשעבר אף כל מין כה״ג מתעשר לשעבר. יצאו ירקות שאין מסתפקים וצריך להשקותן. אבל הנך במנע מהן מי השקאה ל״י קודם ר״ה. הו״ל כמסתפק בגשמים ודינן כגורן ויקב:
סא) ואם לאו אסורים בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה
דמדהשקן תוך ל״י. כשהגיע ר״ה עדיין לחלוחית ההשקאה קיימת. והו״ל כהשקן בשביעית. מיהו דוקא הנהו דדרכן למנוע מהן מים קודם לקיטתן. אבל בשאר ירקות אפילו מנע מהן מים בטלה דעתו ודינן כירקות למיזל בתר לקיטה:
סב) ושל בעל
לישנא דמיתבותא ויישוב. ור״ל שדה לחה בטבעה. שנוחה לצמוח וא״צ להשקותה כ״כ הרבה השקאות:
סג) שמנע מהם מים שתי עונות
ב׳ זמנים שרגיל להשקות׳. והוא זמן ארוך יותר מל״י:
הבצלים הסריסים – שאין עושים זרע. בתלמוד הירושלמי (לד ע״א): ״מהו בצלין הסריסין? אילין בוצלייא כופרייא דלא עבדין זרע״ (אלו הבצלים הכפריים שאינם עושים זרע). כלומר, בצלים מזן הגדל בקיץ שמגדלים אותם למאכל העלים הירוקים ואינם עושים זרע. רבינו חננאל (בפירושו לבבלי, ראש השנה יד ע״א) פירש: ״סריסין כגון שמיעך זרעה קודם שהוקשו כדי להתגדל ראשיהן״. פירוש זה הובא גם בערוך (ערך ״בצל״ כרך ב, עמ׳ קנד), ולפני כן הוא מציע פירוש נוסף: ״פי׳ בצלים שנחתך זרעם ולא יעשו זרעונים כמו הסריס שאינו עושה זרע ירושלמי בצלים הסריסין אילין בצליא (קפראי) [קפדאי] דלא עבדין זרע״ (התיקון של קאהוט).
ופול מצרי – אשר נידון במשנה הקודמת. המשנה שנתה בסתם, ומסתבר כי אין היא מבדילה בין פול שזרעו לשם אכילת הזרע לבין פול שזרעו לשם אכילת הירק (כך במלאכת שלמה, אם כי מתוך היסוס מה).
שמנע מהן מים שלשים יום לפני ראש השנה – שלא השקה אותם, ו״מכיון שמנע מהן מים שלשים יום לפני ראש השנה נעשו כבעל״ (ירושלמי לד ע״א) ואינם גדלים כירקות שהולכים אחר לקיטתם, ומשום כך מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית – אף אם נלקטו אחר ראש השנה, כי הם נידונים כפרות של השנה השישית. ואם לאו אסורין בשביעית – כיוון שנידונים כירקות ומתעשרין לשנה הבאה – כפי חובת המעשר בשנה הבאה. הלכה זו חלה אם המעשה היה באחת משנות השמיטה, שהרי אם הם אסורים בשביעית מפני שנידונים כירקות שגדלו בשביעית אין בהם חיוב מעשרות.
הלכה זו, שירקות נידונים לפי שנת לקיטתם בניגוד לפרות אחרים הנידונים לפי גידולם, נדרשת בתורתם של חכמי יבנה בספרי דברים (פיסקא קמ, עמ׳ 194): ״ ׳באספך מגרנך ומיקבך׳ (דברים טז יג) – מה גרן ויקב מיוחדים שהם גדלים על מי שנה שעברה יצאו ירקות שאין גדלים על מי שנה שעברה, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבה אומר מה גורן ויקב מיוחדים שאין גדלים על כל מים מתעשרין לשנה שעברה יצאו ירקות שהם גדלים על כל מים לפיכך מתעשרים לשנה הבאה״. התלמוד הבבלי מסביר שההבדל בין רבי יוסי הגלילי לרבי עקיבא אינו רק משמעות דורשין אלא גם להלכה; אחד מהם מקבל את משנתנו, והאחר חולק עליה (ראש השנה יד ע״א), ונחלקו המפרשים מי מבין החולקים מסכים למשנתנו ומי חולק עליה1.
ושלבעל – ואם גידולים אלו היו בשדה בעל, בשדה שמושקה במי גשמים, שמנע מהן שתי עונות – מנע מן הגידולים שנוהג להשקותם בידיים שתי עונות השקאה. כנוסח כתב יד קופמן כך גם ב- ג 9, מ, פ, ץ, ת. אבל בנוסחאות רבות, ולפנינו בדפוסים: ״שתי עונות מים״. בין אם נגרוס ״מים״ ובין אם לא נגרוס ״מים״ – הכוונה להשקאה במים, שכן אנו שונים בתוספתא (פ״ב ה״ד): ״פול המצרי שמנע ממנו מים שלשים יום לפני ראש השנה... במי דברים אמורים בשל שקי, אבל בשל בעל, שמנע הימנו שתי מריעות״, ואין מריעות אלא מריאות, מריות, מרביות (הב׳ נשמטה), מרביעות (הע׳ נשמטה שכן בני ארץ הגליל לא הגו אותיות גרוניות), כלומר עונות השקאה שמרביעים בהן את האדמה במים2. אם מנע מהם שתי השקאות לפני ראש השנה – מעמדם הוא כהלכה שבראש המשנה: ״שמנע מהן מים שלשים יום״, ואין הם כגידולי ירקות הגדלים בשביעית.
דברי רבי מאיר וחכמים אומרים שלוש – עונות, עונות של השקאה במים. המחלוקת בין רבי מאיר וחכמים, האם די בשתי עונות או שרק בשלוש עונות הותרו בשביעית, שנויה אף בתוספתא.
1. ראו הפירושים השונים שבפירושו של רש״י לבבלי, ראש השנה יד ע״א.
2. ראו ליברמן בתוספתא, עמ׳ 70, ובאריכות בפירושו, עמ׳ 500. בדרך אחרת פירש פליקס, שביעית א, עמ׳ 159-158. להרבעה-הרבצה ראו לעיל, מ״ד. הפירוש שהכוונה ללקיטות אינו מתאים לזרעים.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםר׳ נתן אב הישיבההמאסף מפירוש ר׳ נתן אב הישיבהרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(י) הַדְּלוּעִין שֶׁקִּיְּמָן לְזֶרַע, אִם הִקְשׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְנִפְסְלוּ מֵאֹכֶל אָדָם, מֻתָּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית. וְאִם לָאו, אָסוּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית. הַתְּמָרוֹת שֶׁלָּהֶם, אֲסוּרוֹת בַּשְּׁבִיעִית. וּמַרְבִּיצִין בְּעָפָר לָבָן, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹסֵר. מְמָרְסִין בָּאֹרֶז בַּשְּׁבִיעִית, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲבָל אֵין מְכַסְּחִין.
If gourds kept for seeds became hard before the New Year and unusable as food, one may keep them in the Sabbatical year; otherwise, it is forbidden to keep them in the Sabbatical year1. Their buds are forbidden in the Sabbatical year. One may sprinkle with water on white dust2, the words of Rebbi Simeon; Rebbi Eliezer ben Jacob forbids it. One may tear off3 rice in the Sabbatical year; the words of Rebbi Simeon are that one may not trim4.
1. Missing in the mss. and the print but clearly necessary by the context. Here again, “forbidden” means “forbidden” to be treated as private property and to be stored as seeds”; “permitted” means “permitted to be treated as private property and to be stored as seeds.” The reasons are the same as for the Sabbatical year and do not have to be spelled out.
2. Technical term for earth in an orchard whose trees are standing sufficiently apart (not more than 10 trees per bet seah.)
3. This follows R. Y. Qafeḥ in his translation of Maimonides’s Mishnah Commentary; he notes that Maimonides’s Arabic expression מדס may mean (1) “to macerate in water” and (2) “to tear off in irregular fashion, mutilate”; in the dictionaries (2) is given as translation of מדש. All halakhic commentaries (R. Simson, R. Isaac Simponti, and the commentators to Maimonides’s Šemiṭṭah weYovel 1:15) give the root the meaning “to water”; this does not fit the sense of Rabbinic ממרס which elsewhere means either (1) “to stir” or (2) “to crush, quash”. Arabic and Hebrew meanings (2) may be supported by Accadic marašu “to get into bad shape”.
4. In his translation of Maimonides’s Mishnah Commentary, Alḥarizi translates כסח as “to hoe”.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםר׳ נתן אב הישיבההמאסף מפירוש ר׳ נתן אב הישיבהרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[יא] הַדִּלּוּעִים שֶׁקִּיְּמָן לְזֶרַע, אִם הִקְשׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְנִפְסָלוּ מֵאֹכֶל אָדָן, מֻתָּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית; וְאִם לָאו, אָסוּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית.
הַתְּמָרוֹת שֶׁלָּהֶן אֲסוּרוֹת בַּשְּׁבִיעִית.
מְרַבְּצִים בְּעָפָר לָבָן, דִּבְרֵי רְבִּי שִׁמְעוֹן.
רְבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹסֵר.
מְמָרְסִים בָּאֹרֶז בַּשְּׁבִיעִית, דִּבְרֵי רְבִּי שִׁמְעוֹן.
אֲבָל לֹא מְכַסְּחִים.
מְרַבְּצִין שָׂדֶה עֶרֶב שְׁבִיעִית, כְּדֵי שֶׁתַּעֲלֶה יְרָקוֹת בַּשְּׁבִיעִית. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אַף בַּשְּׁבִיעִית מְרַבְּצִין אוֹתָהּ, כְּדֵי שֶׁתַּעֲלֶה יְרָקוֹת לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. בְּצָלִים שֶׁנִּכְנְסוּ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית לַשְּׁבִיעִית, מְרַבְּצִין עֲלֵיהֶם מַיִם, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ נוֹחִים לֵעָקֵר.
התמרות – הנץ לפני שיפתח דומה לתמרה1.
מרבצין – מזלפין2 בעפר הלבן.
ממרסין באורז – מושחין בשמן האורז3.
1. כ״כ ריבמ״צ ר״ש ורא״ש בשם הערוך. וכעי״ז כתב הר״מ בפיה״מ. ובר״ש הביא עוד די״מ תמרות כעין לולבי גפנים.
2. משמע דאינו השקאה גמורה. וכעי״ז כתב הר״מ בפיה״מ מזין רסיסי מים. אמנם בר״ש ורא״ש וריבמ״צ משמע דהיינו השקאה גמורה. וראה לקמן בפרקא תנינא שביאר רבינו באופן אחר.
3. ובר״ש ורא״ש וריבמ״צ כתבו שמשקין עפר האורז ומערבין המים בעפר. [וכעי״ז כתב רבינו לקמן פרקא תנינא]. ועיין בפיה״מ לר״מ ובדרך אמונה פ״א צהה״ל רל״ו מש״כ בדבריו.
הדלועין שקיימן לזרע – אם קיים הדלועין בשביל הזרע שבתוכן שרוצה להוציא שמנן1.
אם כבר נתיבשו הדלועין ונתקשו עד שאינן ראויין לאכילה בערב ר״ה של שביעית ה״ז מותר לקיימן וליהנות בשמנן בשביעית וזולתה לפי שהן מפירות שנה ששית ואם היה ראוי לקלפו ולבשלו ולאכלו2 בערב ר״ה של שביעית ה״ז אסור לקיימו אלא נאכל בשביעית3.
מרבצין בעפר הלבן – צריך שיבקרו בני אדם תקרות בתיהם וגגותיהם בשנה הששית כדי שלא יצטרכו לזה בשנה השביעית לפי שאסור להעביר עפר מן השדות לגגות בשביעית מפני שא״א שלא יהא בו זרע ויצמח ונמצא כאלו זרע בשביעית4, ויש מן החכמים סוברים שהעפר הלבן מותר לפי שאין דרכו להצמיח כלום, והשיבו להם שעפר הלבן כשיתקבץ עליו האבק דרך האבק להצמיח5.
ממרסין באורז – מנענעין6 את האורז בשנה שביעית אבל אין מנכשין7.
1. עיין פיה״מ להר״מ לעיל מ״ח שכתב זרעו לזרע לקחת ממנו זרע ולא לאכילה. והנה מדברי רבינו הכא משמע דלזרע היינו לאכול את זרעם. [ושמא יש לחלק בין זרעו לזרע לבין קיימו לזרע]. וכן מבואר ברש״י ר״ה דף י״ד ב׳ ד״ה פול המצרי דזרעו לזרע היינו לאכול את זרעו. ועיין דרך אמונה פ״ד צהה״ל אות ק״פ שהביא דברי החזו״א שכתב להגיה בפיה״מ לר״מ עיי״ש.
2. עיין ר״ש בשם הירושלמי כיצד הוא בודק ר׳ יוסי בר׳ חנינא אומר עוקצו אם מתאחה אסור ואם לאו מותר. פי׳ עוקץ הדלעת במחט אם מתאחה הנקב עדיין לח הוא ואסור ואם אין מתאחה מותר. ומבואר שזהו הגדר של לח ויבש. [אמנם אפשר שהירושלמי לא בא לומר את השיעור אלא רק את צורת הבדיקה].
3. עיין בפיה״מ לר״מ שכתב ואם לאו אסור לקיימן בשביעית מפני שהפירות שביעית אסור לגנוז אותם ולהניחם לזריעה כמו שיתבאר. [ועיין דרך אמונה פ״ד צהה״ל אות רכ״ב שכתב שזה הבאור בדברי רבינו]. אמנם בפ״ד הי״ח כתב הרמב״ם ואם לאו אסורין כספיחי שביעית.
4. עיין רמב״ם פ״א ה״ו וברדב״ז וכס״מ שם. ועיין דרך אמונה פ״א ס״ק ס״א.
5. עיין בר״ש שכתב דמתני׳ איירי לענין השקאה בשדה לבן אי שרי בשביעית או לא וכעי״ז כתב הר״מ בפיה״מ מזין רסיסי מים על העפר הלבן וכו׳. [וכן מבואר בדברי רבינו לעיל פ״ק].
6. [*מלשון ״נתנו לממרס״ (יומא מ״ג ב׳) וכ״ה בריבמ״צ ור״ש]. וראה לעיל פ״ק שכתב רבינו באופ״א.
7. וכ״כ הר״מ בפיה״מ.
הקשו – יבשו.
ואם לאו אסור לקיימן בשביעית – מפני שהפירות שביעית אסור לגנוז אותם ולהניחם לזריעה כמו שיתבאר והתמרות הם הציצים והנצנים.
מרביצים בעפר הלבן – מזין רסיסי מים על העפר הלבן ונקרא עפר לבן המקום שיש בו אילנות מרוחקות עד יהיו עשרה מהם ביותר מבית סאה וכשיהיו קרובות זו מזו הכל מסכימין שמותר להרביצם שאינה עבודה.
וממרסין – ידוע. ועוד יתבאר שפירות שביעית והתבואה אסור ללקטם ולקצרם כדרך שעושין בשאר השנים וכבר בארנו בכלאים שמלת כסוח כריתת הנטישות היוצאות תרגום תזמור (ויקרא כה) תכסח אר״ש זה שהתרנו לו למרס האורז בשביעית ואע״פ שיעשה כן בשאר השנים אל יעלה בלבך שהתירו לו כל הענינים באורז בלא שינוי ושמותר לו כמו כן לנכשו אבל הוא אסור בשביעית כמו שאר צמח והזרע שאסור לנכשו ואין הלכה כר׳ אליעזר בן יעקב והלכה כר׳ שמעון שאוסר נכוש האורז.
ירושלמי (הל׳ ז) למה לי הוקשו אפילו לא הוקשו מכיון שהוקשו נעשית כשאר זרעוני גינה שאינן נאכלין כיצד הוא בודק רבי יוסי בר׳ חנינא אומר עוקצו אם מתאחה אסור ואם לאו מותר פי׳ עוקץ בדלעת במחט אם מתאחה הנקב עדיין לח הוא ואסור ואם אין מתאחה מותר.
התמרות. פי׳ בערוך הציץ קודם שיפתח דומה לתמרה כדאמרי׳ עלתה בו תמרה בפ׳ לולב הגזול (לג.) וי״מ תמרות כעין לולבי גפנים כדתנן (מעשרות פ״ד מ״ו) גבי צלף דמתעשר תמרות ואביונות.
מרביצין. בשדה לבן כלומר משקין שדה לבן והכי תניא בהדיא בפ״ק דמו״ק (ו:) מרביצין שדה לבן בשביעית אבל לא במועד ופריך והתניא אין מרביצין לא במועד ולא בשביעית ומשני הא ר׳ אליעזר בן יעקב הא רבנן הא דקתני מרביצין בשביעית דרבנן והוא ר׳ שמעון דמתניתין ואידך ר״א בן יעקב דאסר וברוב ספרים גרסינן התם והתניא בין במועד ובין בשביעית. והא דשני הא רבי אליעזר בן יעקב היינו דתנן רבי אליעזר בן יעקב אומר מושכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקה את כל השדה זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקום במועד וחכמים מתירין בזה ובזה ולפי גירסא זו ההיא דקתני מרביצין שדה לבן בשביעית אבל לא במועד ר׳ אליעזר בן יעקב וזה אי אפשר להיות דבמתניתין גבי שביעית תנן רבי אליעזר בן יעקב אוסר אלא כן הוא הגירסא כדפרישית ובירושלמי (שם) אמרינן אתיא דרבי שמעון כרבנן ודרבי אליעזר בן יעקב בשיטתיה דתניא תמן מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקו את כל השדה.
ממרסין באורז. שמשקין עפר האורז ומערבבין המים בעפר מלשון נתנו לממרס (יומא דף מג:).
אבל לא מכסחין. שאין חותכים עלים של אורז מלשון לא תזמור (ויקרא כה) תרגום לא תכסח.
תניא בפ״ק דמו״ק (ו:) מרביצין שדה לבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית ולא עוד אלא שמרביצין בשביעית כדי שיצאו למוצאי שביעית.
הִקְשׁוּ. נִתְיַבְּשׁוּ וְנַעֲשׂוּ קָשִׁין:
אָסוּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית. שֶׁפֵּרוֹת שְׁבִיעִית אָסוּר לְהַנִּיחָן לְזֶרַע:
הַתְּמָרוֹת. הַצִּיץ קֹדֶם שֶׁיִּפָּתַח דּוֹמֶה לִתְמָרָה, וְכָמוֹהוּ נִקְטַם רֹאשׁוֹ וְעָלְתָה בוֹ תְמָרָה בְּפֶרֶק לוּלָב הַגָּזוּל [סֻכָּה לג.]. פֵּרוּשׁ אַחֵר תְּמָרוֹת כְּעֵין לוּלָבֵי גְפָנִים:
מַרְבִּיצִין בְּעָפָר לָבָן. כְּלוֹמַר מַשְׁקִים שְׂדֵה לָבָן. וְכֵן הֲלָכָה שֶׁמַּשְׁקִים שְׂדֵה לָבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ יְרָקוֹת בַּשְּׁבִיעִית, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּשְׁקִים אוֹתוֹ בַּשְּׁבִיעִית כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ יְרָקוֹת לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית:
מְמָרְסִין בָּאֹרֶז. מַשְׁקִין עֲפַר הָאֹרֶז וּמְעָרְבִין אוֹתוֹ בְּמַיִם, כְּמוֹ נְתָנוֹ לַמְּמָרֵס בְּיוֹמָא [פֶּרֶק ד׳ מִשְׁנָה ג׳]:
אֲבָל לֹא מְכַסְּחִין. שֶׁאֵין חוֹתְכִים הֶעָלִין שֶׁל הָאֹרֶז, תַּרְגּוּם לֹא תִזְמֹר לֹא תְכַסַּח. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן:
הוקשו – they dried up and became hard.
אסור לקיימן בשביעית – for the fruit of the Seventh Year is forbidden to leave them for sowing.
התמרות (seed-capsules) – the blossom prior that its opening is similar to a seed-capsule, and like him, its head was lopped off and there ascended upon it a seed-capsule in the chapter “The Stolen Lulav” (Tractate Sukkah 33a); another explanation: the seed capsules are similar to sprouts of vines.
מרביצים בעפר לבן – meaning to say, we water the bright field lacking shade (vegetable or grain). And this is the Halakha that we water a bright field lacking shade on the Eve of the Seventh Year in order that the vegetables will come forth in the Seventh Year, and not only this but we water tit on the Seventh Year in order that vegetables came come forth in the aftermath of the Seventh Year.
ממרסין באורז (stir the ground of a rice-field with water – to make it dough-like) – we water the dust of the rice and mix it with water, like (Tractate Yoma 43b) – they placed it in the mixer.
אבל לא מכסחין (you may not trim rice plants) – we don’t cut the leaves of the rice, it is the Aramaic Targum/translation of לא תזמור/”or prune your vineyard” (Leviticus 25:4)/you shall not trim, and the Halakha is according to Rabbi Shimon.
התמרות שלהם אסורות בשביעית. הרמב״ם ז״ל בחבורו השמיט זו הבבא ולא ידעתי למה. מתוס׳ י״ט כ״ה בתוי״ט ד״פ בד״ה התמרות אחר מלות נ״ל.]:
[ומרביצין כו׳]. ובפי׳ המשנה פי׳ דנקרא עפר לבן המקום שיש בו אילנות מרוחקות עד יהיו עשרה מהן ביותר מב״ס. ורמב״ש ז״ל פי׳ עפר לבן לאו היינו שדה לבן אלא קרקע תיחוח ולח ויש בו אילנות ודי לו בהשקאה מועטת וכן דעת רש״י ז״ל שכ׳ בספר שופטים עפר חיור מין קרקע לח ומוכרין אותו ליוצרי כלי חרס. ור״ש מתיר דלהרויח קרקע אסור אבל להצילו מהפסד לא ואע״ג דטרחא הויא ודמיא לקילון דריש מועד קטן:
דברי ר״ש ראב״י אוסר. ירוש׳ אתיא דר״ש כרבנן ודראב״י כשיטתיה דתנן בפ״ק דמ״ק ראב״י אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה. זרעים שלא שתו לא ישקם וחכמים מתירין בזה ובזה ובמסקנא אשכח תני מרביצין בעפר לבן בשביעית אבל לא במועד דברי ר״ש. וראב״י אוסר. ולשון הרמב״ם ז״ל בפ״א מה׳ שמיטה וכן עפר הלבן מרביצין אותו במים בשביעית בשביל האילנות שלא יפסדו. ע״כ:
ממרסין באורז בשביעית דברי ר״ש אבל לא מכסחין. כן כתוב בספרים מדוייקים וכן הוא ג״כ בירוש׳. ותימה למה שינה לשנות הלשון כך ולא שנה ר״ש אומר ככולהו דוכתי ושמא משום דכולא מילתא דר״ש ואין חולק עליו. והתם בירוש׳ פריך דר״ש אדר״ש. וקשיא לי לפי׳ הרמב״ם ז״ל דפי׳ אבל לא מכסחין ר״ל שאין מנכשין מאי קפריך בירוש׳ ולע״ד צ״ע אי דמי הניכוש לנטילת עלין מן האשכול אי לא:
בפי׳ ר״ע ז״ל. ממרסין באורז. משקין עפר האורז וכו׳. כתב ה״ר יהוסף ז״ל נ״ל דדוקא כשיש שם אורז אלא שהשריש לפני ר״ה דהאי לא עבודת הקרקע אלא עבודת האורז ועל כן שרי אבל כשעושה זה לצורך הקרקע אסור ע״כ:
[*אם הוקשו. פי׳ הר״ב נתיבשו כו׳. ומפרש בירושלמי כיצד הוא בודק ר״י בר חנינא אומר עוקצו אם מתאחה אסור ואם לאו מותר פירוש עוקץ בדלעת במחט אם מתאחה הנקב עדיין לח הוא ואסור ואם אין מתאחה מותר. הר״ש]:
התמרות שלהם אסורות בשביעית. כלומר אסורות כספיחי שביעית דפ״ט. נ״ל. [*ועכשיו מצאתי בפירוש שהזכרתי שכתב וז״ל התמרות הנץ כו׳ ולאותו נץ נראה תורת אוכל עליו אף לאחר שהוקשה ואסורות מפני מראית העין עכ״ל. ונ״ל דכ״ש לפירוש הב׳ שכתב הר״ב שהם [כעין] לולבי גפנים דנראה תורת אוכל עליו וכו׳]:
ומרביצין בעפר לבן. כ׳ הר״ב כלומר משקין ברפ״ק דמ״ק כ׳ הר״ב דשרי אפי׳ בבית הבעל ולאותו הפי׳ כ׳ התוס׳ ד״ו ע״ב דבבית השלחים שצריך השקאה נקט במשנה דריש מ״ק משקין וגבי בית הבעל קרוי הרבצה אע״ג דמיירי נמי בהשקאה גמורה. אבל להרמב״ם הכא בשדה שיש בה אילנות ומרביצין פירוש מזין רסיסי מים וכו׳ כלומר השקאה מועטת דומיא דמושכין מאילן לאילן דבמ״ק פ״ק משנה ג. ומ״ש הר״ב שכן הלכה משום דאיתא בירושלמי דר״ש בשיטתייהו דרבנן דראב״י דמשנה ג פ״ק דמ״ק וע״ש:
ממרסין. כתב הר״ב כמו נתנו לממרס ביומא פ״ד משנה ג וע״ש:
רבי שמעון אומר אבל אין מכסחין. לשון הר״ב שאין חותכין העלין וכו׳. ובירו׳ פריך אדר״ש דמשנה ב שאמר אף נוטל הוא את העלה מן האשכול. ומשני לה דנטילת עלין של אשכול אינו אברויי אילנא אלא אוקמי אילנא כאדם המציל מן הדליקה דאוקמי בעלמא הוא [*אבל] גבי אורז אברוי׳ אילנא הוא ואסור כך פירש הר״ש לעיל:
{יד} מְפָרֵשׁ בַּיְרוּשַׁלְמִי כֵּיצַד הוּא בּוֹדֵק, עוֹקְצוֹ, אִם מִתְאַחֶה אָסוּר וְאִם לָאו מֻתָּר. פֵּרוּשׁ עוֹקֵץ בַּדְּלַעַת בְּמַחַט, אִם מִתְאַחֶה הַנֶּקֶב עֲדַיִן לַח הוּא וְאָסוּר וְאִם לָאו מֻתָּר. הָרַ״שׁ:
{טו} אֲסוּרוֹת בַּשְּׁבִיעִית. כְּלוֹמַר אֲסוּרוֹת כִּסְפִיחֵי שְׁבִיעִית דְּפֶרֶק ט׳:
{טז} בְּרֵישׁ פֶּרֶק קַמָּא דְמוֹעֵד קָטָן כָּתַב הָרַ״ב דְּשָׁרֵי אֲפִלּוּ בְּבֵית הַבַּעַל:
{יז} בַּיְרוּשַׁלְמִי פָּרֵיךְ מֵהָכָא אַדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּמִשְׁנָה ב׳ שֶׁאָמַר אַף נוֹטֵל הוּא אֶת הֶעָלֶה מִן הָאֶשְׁכּוֹל, וּמְשָׁנֵי לַהּ דִּנְטִילַת עָלִין שֶׁל אֶשְׁכּוֹל אֵינוֹ אַבְרוּיֵי אִילָנָא אֶלָּא אוֹקְמֵי אִילָנָא, כְּאָדָם הַמַּצִּיל מִן הַדְּלֵקָה דְאוֹקְמֵי בְּעַלְמָא הוּא אֲבָל גַּבֵּי אֹרֶז אַבְרוּיֵי אִילָנָא הוּא וְאָסוּר. הָרַ״שׁ:
סד) אם הקשו לפני ראש השנה
שנעשו כעץ עד שאם יעקצן במחט לא יתאחה עוד הנקב:
סה) ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית
לזרע. אע״ג שפירות שביעית צריכין ביעור. ואסור לקיימן לזרע. הנהו לא היו פירות שביעית מעולם. מדהוקשו לפני ר״ה:
סו) ואם לאו אסור לקיימן בשביעית
שפירות שביעית שחייבים בביעור אסורים להניחן לזרע:
סז) התמרות שלהם
פרחים מדלועין שהוקשו:
סח) אסורות בשביעית
כספיחי שביעית ולא דר״ל דאסור לגמרי. אלא דדינן כשאר ספיחי שביעית שהן קדושים בקדוש׳ שביעית וכלקמן רפ״ט:
סט) ומרביצין בעפר לבן
משקין שדה לבן בששית ובשביעית כדי שיצאו ירקות לשנה שלאחריהן:
ע) ממרסין באורז
משקין שדה אורז. ומדצריך מי׳ רבים מש״ה נקרא ממרס. ומשום דאם לא ישקהו יפסד לגמרי. להכי התירו השקאה שהוא מד״ס. דבמקום פסידא ל״ג רבנן. ואילה״ק שדה אורז בשביעית היכא משכח״ל. הן לא נזרע ולא נאסוף תבואתינו. וי״ל דמיירי בגדלו הרבה ספיחים בשדה אורז שקצרוה בששית:
עא) ר״ש אומר אבל אין מכסחין
לקטום העלין מהשבולת להשביחה. דהו״ל כאברויי אילנא. משא״כ במ״ב אוקמי אילנא הוא כסי׳ י״ז:
הדילועים – הם צמחי הקרא או דלעת הבקבוק (ראו בפירושנו לעיל מ״ח) שקיימן לזרע – שהשהם בשדה ויבשילו עד שיהיו בהם גרעינים לזריעה. גרעיני הדילועים אינם ראויים לאכילה, ואינם אלא לזרע. אם היקשו לפני ראש השנה וניפסלו מאכל אדן – אם הבשילו עד שנעשו קשים ונפסלו מאכילה עוד לפני ראש השנה, מותר לקיימן בשביעית – שהרי אינם ירק שאסור ללקטו בשביעית. התלמוד הירושלמי (לד סע״א) שואל: ״למה לי הקשו אפילו לא הוקשו?⁠״, שהרי הקצה אותם לזרע ושוב אינם ירק, ומתרץ: ״מכיון שהוקשו נעשו כשאר זירעוני גינה שאין נאכלין״. התלמוד שואל: ״כיצד הוא בודק״, ורבי יוסי בן חנינה אומר: ״עוקצו, אם נתאחה אסור, ואם לאו מותר״. ואם לאו אסור לקיימן בשביעית – אם לא הוקשו לפני ראש השנה ונכנסו לשביעית בעודן ירק, וירק הולכים בו אחר לקיטתו ודינם כפרות שביעית. בתוספתא (פ״ב הי״א) אותה הלכה אבל מנוסחת הפוך, על דילועים רכים. התמרות שלהן – הנצרים הרכים שבקצה הגבעולים. הם ראויים למאכל כירק, ומשום כך אסורות בשביעית – אף אם הדילועים עצמם הוקשו וזרעיהם אין בהם משום קדושת שביעית.
מרביצים בעפר לבן דברי רבי שמעון – משקים את שדה הלבן, הוא שדה תבואה, בשביעית, כדי להנביט את הזרעים של עשבי הבר שבקרקע ולרככה כדי להקל על החריש. השקאה זו עשויה אף להצמיח עשבי בר או ספיחי גידולי תרבות של זרעים מערב שביעית, ורבי שמעון הרי סבור ש״כל הספיחין מותרין״ (להלן פ״ט מ״א).
פירושים שונים הוצעו לביאורה של המשנה כדי למזער את ההיתר של רבי שמעון. יש שביקשו למעט בטיבה של ההשקאה או להעמיד את משנתנו בשדה שיש בו אילנות. אולם הפועל ״מרבץ״ אינו אלא השקאת השדה או הצפתו, כמו שהראינו בפירושנו לעיל (מ״ד). הרבצה היא אפוא הרבעה, כלומר הצפת השדה כדי להכשיר את השדה לחריש בשנה הבאה1, או אולי כל השקאה שהיא. רבי אליעזר בן יעקב אוסר – להשקות את השדה. התלמוד הירושלמי (לד ע״ב) מסביר שרבי אליעזר הולך בשיטתו, כפי ששנינו במועד קטן (פ״א מ״ג) לעניין השקאה במועד: ״רבי אליעזר בן יעקב אומר מושכים את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה... וחכמים מתירין בזה ובזה״, והירושלמי מסיק: ״דרבי שמעון כרבנין ודרבי אליעזר בן יעקב כשיטתיה״. מהשוואה זו של התלמוד הירושלמי עולה ש״מרביצים בעפר לבן״ אינו אלא השקאת השדה כולו. המשנה במועד קטן והברייתא שהובאה בתלמוד הבבלי שנו את דברי רבי שמעון בסתם כדעת רבנין. לעיל (מ״ד) הבאנו גם סדרת ברייתות ובהן התפתחות של המחלוקת. משנתנו עוסקת רק בשביעית, ובברייתות יש הסכמה שמותר לרבץ בשביעית (כרבי שמעון) ומחלוקת על הרבצה במועד קטן.
ממרסים באורז – בוחשים את האדמה במים שבתוכם שתולים שתלי האורז. האורז אינו גדל ללא מירוס, והוא כעין החריש או העידור בגידולים אחרים. במשנה (יומא פ״ד מ״ג) נאמר כי בעבודת יום הכיפורים כוהן אחד ממרס את הדם בשעה שהכוהן הגדול נכנס להקטיר את הקטורת, כדי שלא יקרש. מעין זה נמצא פעמים נוספות בספרות התנאים.
המירוס נעשה במעדר או על ידי חריש בדרך מיוחדת לגידולי אורז, ויש להניח שמשנתנו אינה מתירה למרס על ידי חריש. האורז גדל על מים רבים, והמירוס תפקידו לסתום בבוץ את החללים הנוצרים בקרקע כדי שהמים לא ייעלמו. הוא אף מסייע להחדרת אוויר לשורשים. בלי מעשה המירוס אין האורז יכול לגדול.
במשנה ז נמנה האורז בין הגידולים שמותרים בשביעית אם השרישו לפני ראש השנה, ורבי שמעון מוסיף במשנתנו היתר לטיפול, והוא הכרחי להמשך גידולו של האורז. דברי רבי שמעון – כך בנוסחאות עיקריות וב״ספרים מדויקים״ שבמלאכת שלמה2. זו צורה שאינה שכיחה, ובמיוחד בשתי הלכות זו אחר זו. כרגיל המשנה מקדימה את שם האומר: ״רבי שמעון אומר...⁠״, ובמיוחד אין צורה זו שכיחה כשאין חולק על דברי החכם שמוסרים הלכה בשמו. אולם היא מצויה גם כלפי רבי שמעון וגם כלפי חכמים אחרים3.
אבל לא מכסחים – אין חותכים את העלים מן האורז. הסרת העלים מזרזת את הבשלת השיבולים ומונעת את רביצת הצמחים. האורז שרוי בתוך ערוגות מוצפות במים, ובגלל הרטיבות הצמחים רובצים והעלים סביבם, והם מעכבים בכך את קליטת המים ואת הבשלת הצמח. הסרת העלה מזרזת אפוא את הצמיחה. לעיל (משנה ב) התיר רבי שמעון את הסרת העלה מאשכול הגפן כיוון שהיא חיונית ליבול הענבים. באורז שיערו חכמים שאין הכרח בכיסוח העלים.
1. ראו פליקס, החקלאות, עמ׳ 316-314, ובפירושו לשביעית (שביעית א), עמ׳ 163.
2. ב- מ – ישמעאל.
3. ראו אפשטיין, מבוא, עמ׳ 1161-1154.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםר׳ נתן אב הישיבההמאסף מפירוש ר׳ נתן אב הישיבהרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שביעית ב – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), משנה כתב יד קאופמן שביעית ב – מהדורת הרב דן בארי על פי כ"י קאופמן A50 (הערת המהדיר: הניקוד תוקן על פי כללי הדקדוק בנוגע למלא וחסר, ולפי הצליל לגבי קמץ ופתח, צרי וסגול, המתחלפים בכתב יד קאופמן מתוך הגיה ספרדית), מקבילות בתוספתא שביעית ב – באדיבות ד"ר רונן אחיטוב, קישורים לתלמודים שביעית ב, ר׳ נתן אב הישיבה שביעית ב – מהדורת הרב מרדכי י"ל זק"ש, תירגם הרב יוסף קאפח, הוצאת "אל המקורות", ירושלים תשט"ו (כל הזכויות שמורות), ברשותם האדיבה של הרב דב גנחובסקי, הרב אברהם גנחובסקי, והרב זאב ברלין, לעילוי נשמת הרב אברהם ב"ר אליהו משה גנחובסקי זצ"ל, ובתוספת הערות ממהדורת הרב יוסף עמרם ברנשטיין ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), המאסף מפירוש ר׳ נתן אב הישיבה שביעית ב – מהדורת הרב מרדכי י"ל זק"ש, תירגם הרב יוסף קאפח, הוצאת "אל המקורות", ירושלים תשט"ו (כל הזכויות שמורות), ברשותם האדיבה של הרב דב גנחובסקי, הרב אברהם גנחובסקי, והרב זאב ברלין, לעילוי נשמת הרב אברהם ב"ר אליהו משה גנחובסקי זצ"ל, ובתוספת הערות ממהדורת הרב יוסף עמרם ברנשטיין ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), רמב"ם שביעית ב, ר"ש משאנץ שביעית ב, ר׳ עובדיה מברטנורא שביעית ב – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מלאכת שלמה שביעית ב, תוספות יום טוב שביעית ב, עיקר תוספות יום טוב שביעית ב, תפארת ישראל יכין שביעית ב, תפארת ישראל בועז שביעית ב, משנת ארץ ישראל שביעית ב – משנת ארץ ישראל, מאת שמואל ספראי, זאב ספראי, חנה ספראי (ירושלים, תשס"ח-תש"פ) (CC BY 3.0)

Sheviit 2 – Adapted from the Talmud Yerushalmi translation and commentary by Heinrich W. Guggenheimer, Berlin, De Gruyter, 1999-2015 (CC BY 3.0), Mishna MS Kaufmann Sheviit 2, Tosefta Parallels Sheviit 2, Kishurim LaTalmudim Sheviit 2, R. Natan Av HaYeshivah Sheviit 2, HaMeasef MiPeirush R. Natan Av HaYeshivah Sheviit 2, Rambam Commentary on the Mishna Sheviit 2, R. Shimshon of Sens Sheviit 2, R. Ovadyah MiBartenura Sheviit 2 – Translated by Rabbi Robert Alpert (2020) (CC BY 3.0), Melekhet Shelomo Sheviit 2, Tosefot Yom Tov Sheviit 2, Ikkar Tosefot Yom Tov Sheviit 2, Tiferet Yisrael Yakhin Sheviit 2, Tiferet Yisrael Boaz Sheviit 2, Mishnat Eretz Yisrael Sheviit 2

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×