שקדשי מזבח עושין תמורה בגמ׳ פריך וכללא הוא דכל קדשי מזבח עושין תמורה והרי עופות דקדשי מזבח הן ותנן לעיל בספ״ק המנחות והעופות אינם עושים תמורה ומשני כי קתני אבהמה ופריך והרי ולד דקדשי מזבח הוא ותנן נמי ספ״ק אין הולד עושה תמורה והרי תמורה נמי דקדשי מזבח היא ותנן נמי ס״פ שני ואין תמורה עושה תמורה ומסיק כי קתני אעיקר זיבחא אבל תמורה וולד באין מכח קדושה ואינם עיקר זיבחא. בפירוש רעז״ל צ״ל ולדן כגון דאיעבר לפני פדיונם ואתייליד לאחר פדיונם דלית להו תקנתא לקרובינהו דמכח קדושה דחויה קאתו לפרוקינהו נמי אי אפשר דלא אלימא מילתא וכו׳. וכתבו תוספות ז״ל ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונם בפרק שני דבכורות מוקי לה באיעבור קודם פדיונם ואתייליד לאחר פדיונם דאי איעבר ואוליד קודם פדיונם אמרינן לעיל בפרק ואלו קדשים אם לרבות בעלי מומין או ליקרב למין דאית ליה או לרעייה למאן דאית ליה ואי איעבור לאחר פדיונם ולד איל וצבי מיקרו אלא ודאי מיירי דאיעבור קודם פדיונם ואוליד לאחד פדיונם דלא מהני להו פדיון אמם שהן תמימים במעי אמם ואפילו אם יפול בהם מום כשיולדו אינם מותרין כדתניא התה דלא אלימי למיתפס פדיונם והם קדושים דכיון דאיעבור לפני פדיונם קדשו מיד למ״ד במעי אמן הם קדושים ואפילו למ״ד בהוייתם ובשעת הויה אמם חולין מ״מ תפסינהו קדושה בשעת הויה עכ״ל ז״ל:

והשוחטן בחוץ חייב כרת במזיד ובשוגג קרבן. מה שאין כן בקדשי בדק הבית ראיתי שמחק הר״ר יהוסף ז״ל ז״ל מלות הללו:

שסתם הקדשות לבדק הבית ואפילו יש בהם דברים הראויין לגבי מזבח. וביד גפיה דהלכות ערכין סימן ז׳ ובפ״ה דהלכות מעילה סימן ו׳. ובגמרא מוקי ר׳ יוחנן למתני׳ דקתני סתם הקדשות לבדק הבית דמשמע אפילו בהמה דלא כר׳ יהושע דתנן בפ״ד במסכת שקלים המקדיש נכסיו וכו׳ ר׳ יהושע אומר זכרים עצמן יקרבו עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים אלמא מידי דחזי למזבח סתם קדושתיה למזבח והא דאוקימנא מתניתין כר׳ אליעזר דפליג עליה דר׳ יהושע התם פליגא אדרב אדא דאמר לר׳ אליעזר נמי סתם מתדיש בהמה למזבח מקדיש לה והכא היינו טעמא משום דאין אדם חולק את נדרו חציו לחדא קדושה וחציו לחדא קדושה דאמר רב אדא בר אהבה אמר רב בעדר שכולו זכרים אפילו ר׳ אליעזר מודה דלא שביק איניש קדשי מזבח ומקדיש לבדק הבית לא נחלקו אלא בעדר שיש בו מחצה זכרים ומחצה נקבות ר׳ אליעזר סבר אין אדם חולק את נדרו ומדנקבות לאו עולות זכרים נמי לאו עולות ור׳ יהושע סבר אדם חולק את נדרו זכרים לעולה ונקבות לדמי עולה דלשלמים ליכא למימר דליקרבו בלא פדיון דכיון דאיהו אכיל להו אתי לידי מעילה דמסתמא לא אמרינן שלמים נינהו וכיון דהקדיש הכל אינו יכול ליהנות מהן. לישנא אחרינא אמרי לה אמר רב אדא בר אהבה אמר רב בשלא הקדיש אלא בהמותיו אפילו ר׳ אליעזר מודה דלא שביק איניש קדשי מזבח ומקדיש לבדק הבית לא נחלקו אלא כשיש שאר נכסים עמהם דר׳ אליעזר סבר אין אדם חולק את נדרו ומדשאר נכסים לאו לקדשי מזבח בהמה נמי לאו לקדשי מזבח ור׳ יהושע סבר אדם חולק את נדרו. תנן ודמיהם יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית בשלמא ללישנא בתרא היינו דקתני עם שאר נכסים לבדק הבית אלא ללישנא קמא ליתני יפלו לבדק הבית דהא זימנין דליכא שאר נכסים כלל ומשני תני נמי הכי ודמיהן יפלי לבדק הבית. ולישנא אחרינא לשון ירושלמי איתא נמי בגמרא כתיבת יד בכולה סוגיא אלא דרש״י ז״ל לא הביאו. גם בירושלמי דפ״ד דשקלים מוקי לה ר׳ חנינא כר׳ אליעזר דהתם:

חל על הכל מפרש רבינא בגמרא לאתויי שפוי ונבייה שאם הקדיש אילן לבדק הבית יש מעילה בשפויין אם שפאו ויש מעילה בנבייתו פירוש עלי שנושרין בימות החורף והויין לו לזבל:

ואין בהן הנאה לכהנים אפילו בשפויין ונבייה וכתבו תוספות ורש״י ז״ל בכתיבת יד ומיירי במקדיש את החורש דאי בגזברים שלקחו עצים תנן במעילה ס״פ ולד חטאת דאין מועלין לא בשפוי ולא בנבייה והשתא צריך לומר פירוש מאי מה שאין כן בקדשי מזבח היכי שייך שפוי ונבייה בקדשי מזבח וי״ל כגון מקדיש שני גזירי עצים למערכה:

אחד קדשי מזבח וכו׳ ר״פ מעשר בהמה. וביד בפ״ה דהלכות ערכין סימן י״ב י״ג ובפ״ד דהלכות תמורה סימן י״א. ובת״כ פרשה ח׳ דפרשה בחוקותי. בפירוש רעז״ל וכן אם הקדיש לבדק ההיכל אין משנין אותו לבדק המזבח. אמר המלקט הוא לשון הרמב״ם ז״ל שם בפ״ד דהלכות תמורה וממה שכתב מהרי״ק ז״ל שם להשיב בעד השגת הראב״ד ז״ל משמע דדוקא נקט רבינו ז״ל דאין משנין מהיכל למזבח דהוי מחמור לקל אבל לשנות ממזבח להיכל דהוי מקל לחמור מותר מה שאין כן בקדשי מזבח דאפילו מקל לחמור אין משנין דאין ממעטין באכילת קדשים וכן יש כמה הפרשים בין זה לזה והראב״ד ז״ל ס״ל דבקדשי בדק הבית אפילו מחמור לקל מותר לשנות. וגם הראב״ד ז״ל כך הבין דברי הרמב״ם ז״ל שמקל לחמור מותר לשנות בבדק הבית:

ומקדישין אותן הקדש עלוי ומחרימין אותם. כולה חדא בבא וכדפירוש רעז״ל. וכך נ״ל לשונו ז״ל ומקדישים אותם הקדש עלוי כגון אם אמר על עולה ה״ז לבדק הבית מעלין אותה בדמים לפי מה שיש לו כח בה ונותן לגזבר. עוד בפירוש רעז״ל דרשאי ליטול דבר מועט מישראל חברו כדי שיתן עולה זו לבן בתו כהן כדי שיטול עורה והוא פירוש רש״י ז״ל אבל תוספות ז״ל כתבו דלא נהירא דלא מצינו לשון זה דליתן לבן בתו כהן כי אם גבי בכור לכן נראה לפרש כדתנן בהדיא בפ״ח דערכין ואם נדבה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה וכן פירוש הרגמ״ה ז״ל אלא שפירש אינו רשאי דתנן התם כמשמעו כמו שכתבתי שם. עוד בפירוש רעז״ל אבל משמתו דאי אפשר לקיומי בהו והעמיד והעריך אין פודין אותם. אמר המלקט עוד פירש רש״י ז״ל אי נמי האי מתו דקתני הכא כגון שעבר ושחטן קודם פדיונם וקאמר דשוב אינו יכול לפדותם ולאכלם דבעינן העמדה והערכה ויקברו ע״כ והכי משני בגמרא אברייתא. בפירוש רעז״ל אבל קדשי בדק הבית וכו׳ עד ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כן כתב הרמב״ם ז״ל. אמר המלקט האי כך כתב הרמב״ם ז״ל לא קאי רק אטעמא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל הדין עצמו מבואר בברייתא בגמרא. ובגמרא מפרש ר׳ יוחנן דרבנן ס״ל אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה ותניא כותיה דקדשי מזבח לרבנן היו בכלל העמדה והערכה וממתניתין נמי שמעינן דבין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה מדאיצטריך ליה לר״ש לפרושי מילתיה קדשי בדק הבית אם מתו יפדו ולא קתני סתמא ר״ש אומר יפדו מכלל דשמעינהו לרבנן דאמרי יקברו וריש לקיש אמר לרבנן קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה רק קדשי בדק הבית לחוד והא דאיצטריך ליה לר״ש לפרושי במילתיה קדשי בדק הבית משום דר״ש גופיה לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן וסבר דרבנן אתרוייהו קיימי וה״ק להו אי בקדשי מזבח מודינא לכו אבל בקדשי בדק הבית אם מתו יפדו ולרבנן אע״ג דקתני מתניתין סתמא אם מתו יקברו ותנן ברישא אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אעפ״כ לא קאי אלא אקדשי בדק הבית דהא ע״כ לא קאי אכולה דהא הקדש עלוי דלא קאי אלא אקדשי מזבח ור״ש פליג אדרבנן ואמר דאדרבא אפכא מסתברא דקדשי בדק הבית לא היו וקדשי מזבח היו וסברות הפוכות זו מזו. ובגמרא מפרש טעמא דר״ש בין אליבא דר׳ יוחנן בין אליבא דריש לקיש ולוי ס״ל דאפילו בעל מום מעיקרו הוי בכלל העמדה והערכה וכמו שרמזתי בר״פ המנחות והנסכים. ועיין ג״כ במ״ש בפרק שני דבכורות סימן ב׳:

ר״ש אומר וכו׳ פרק שני דבכורות דף י״ד:

ואלו הן הנקברים תוספות פרק המזבח מקדש דף פ״ד ותוספות ר״פ יוצא דופן:

קדשים שהפילו יקברו הנפלים רש״י ז״ל:

הפילה שליא תקבר פירוש לא אמר הפילו שליא כמו באמר לעיל קדשים שהפילו כי תפס לשון המשנה של מסכת חולין פרק בהמה המקשה דתנן מבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים ובמוקדשין תקבר הר״ר יהוסף ז״ל. וביד פ״ד דהלכות תמורה סימן י׳:

ושור הנסקל דאסור בהנאה דכתיב ולא יאכל וכו׳ אי נמי נפקא לן מבעל השור נקי וכו׳:

עגלה ערופה דכתיב וערפו שם שם תהא קבורתה:

וצפרי מצורע דשוחטין על פני המים אבל משולחת לא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה:

ושער נזיר נשרפים תחת הדוד של שלמים. רש״י ז״ל בכתיבת יד. ותימה שלא פירש שער נזיר טהור בלבד הוא דנשרף וביד בפרק ששי דהלכות נזירות סימן י״ד:

פטר חמור דכתיב וערפתו וגמירי לה דאסור בהנאה מעגלה ערופה והכא קתני דפטר חמור יקבר ובסוף מסכת ערלה דתנן ידלק מוקי לה בגמרא כר׳ יהודה דאמר בסוף פירקין אם רצה להחמיר על על עצמו לשרוף את הנקברין רשאי ואם רצה לחלוץ שיער פטר חמור מן השק ולקברו בפני עצמו יותר טוב ואם לאו ישרוף הכל ביחד כר׳ יהודה ה״ג לה בגמרת כתיבת יד וכן פירש הרגמ״ה ז״ל: ועיין במה שכתבתי בפ״ג דערלה סימן ג׳ בשם הירושלמי:

בשר בחלב דחתיכת בשר שנתבשלה בחלב אסורה בהנאה בפ׳ כל הבשר. וביד רפ״ט דהל׳ מאכלות אסירות:

וחולין שנשחטו בעזרה ריש פרק שני דהלכות שחיטה וכילה מתניתין פ״ט דהלכות פסולי המוקדשין סימן י״א:

רש״א חולין שנשחטו וכו׳ תוספות שם ר״פ יוצא דופן בתירוץ ראשון שכתבו שם פירשו דר״ש פליג ג״כ אקדשים שהפילו דלא יקברו דאין קדושה חלה עליהן אלא דלא נחת לפלוגי אלא בחולין שנשחטו בעזרה תדע דהא חשיב נמי בשר בחלב בקבורה ולר״ש שרי בהנאה בפ״ק דבכורות. א״נ י״ל דנפל קדושה עילויה טפי מטומטום ואנדרוגינוס משום דאי הוה בר קיימא היה ראוי לקרבן עכ״ל ז״ל. ואיתה בגמרא ס״פ האיש מקדש והתם רמי דר״ש אדר״ש מההיא ברייתא שכתבתי ס״פ האיש מקדש דתניא רש״א המקדש בחולין שנשחטו בעזרה מקודשת וכמו שכתבתי שם כבר מאי דמשני לה התם בגמרא וגם מאי דאיתא נמי בפרק כסוי הדם דף פ״ה אמתניתין עיין שם עליו ס״פ האיש מקדש. ותוספת ז״ל הביאוה בפרק מרובה דף ע״א:

חמץ בפסח ישרף מתניתין ר׳ יהודה היא והכי תנן בפרק כל שעה ר׳ יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה והכי ס״ל נמי לר׳ עקיבא כמו שכתבתי שם וגם לר״מ כמ״ש שם פ״ק סימן ד׳:

ותרומה טמאה והערלה וכו׳ ביד פט״ז דהלכות מאכלות אסורות סימן כ״ז ובפ״ק דהלכות כלאים סימן ז׳ ובפי״ב דהלכות תרומות סימן י״ב:

והערלה וכו׳ ירושלמי פ״ה דכלאים:

ומדליקין בפת וכו׳ בפרק כל שעה דף ל״ג. ובירושלמי פ״ה דתרומות בדף מ״ג ואיכא מ״ד התם המדליק בפת של תרומה ישרפו עצמותיו. ובגמרא כתיבת יד פריך וניחוש דילמא אתי לידי תקלה ומשני אמר רבא פת דזריק לה בין העצים שמן דשדי ליה בכלי מאוס והתם בפרק כל שעה אמר רב הונא לא שנו אלא פת אבל חיטי לא שמא יבא בהן לידי תקלה ור׳ יוחנן אמר אפילו חיטי ולא חיישינן דילמא אתי בהו לידי תקלה דמיירי דלאחר שנטמאו שלקן ואח״כ זרקן לבין העצים והן נמאסות ורב הונא חייש דילמא אכיל להו מקמי דלישלקינהו או בשעה ששולקן:

את שדרכו ליקבר וכו׳ עיין בפרק במה מדליקין דף ל״א שכתבו שם תוספות ז״ל דלא קאי רק אערלה וכלאי הכרם ולא אתרומה דשריא בהנאה הלכך איכא מאן דס״ל ספ״ק דפסחים יין תרומה טמאה יעשה זילוף. וביד פי״ט דהלכות פסולי המוקדשין סימן י׳:

אשם תלוי ישרף ת״ק דר׳ יהודה הוא ר״ש דהכי מוכח בברייתא דת״ר אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק וחולין שנשחטו בעזרה ר׳ יהודה אומר יקברו רש״א ישרפו. בפירוש רעז״ל אשם תלוי ישרף אם שחטו וקודם זריקת דמו נודע לו שלא חטא דהשתא הוי חולין בעזרה ע״כ והוא פירוש רש״י ז״ל. ונלע״ד דש״מ שאם קודם זריקת דמו נודע לו שחטא כשר הוא ונאכל שהרי מגין עליו מן היסורין שעה אחת עד שיביא חטאתו. ובפרק כל שעה דף כ״ח נמי יש ברייתא מזה. ובת״כ פרשת צו פרשה ט׳. וטעמא דר׳ יהודה דריש התם מכי קדש הם הם בשריפה ולא חטאת העוף ואשם תלוי בשריפה. בפירוש רעז״ל דהשתא הוי חולין בעזרה. קשה לפירושו דהא לעיל אמרינן דיקברו ועיין במסכת כריתות פרק בתרא אמתניתין קמייתא וגם הוא פירש שם משום דמיחזי כזבח פסול הר״ר יהוסף ז״ל:

ר׳ יהודה אומר יטילנה לאמה בברייתא א״ר יהודה הוא הי׳ מנתחה אבר אבר ואח״כ זורקה לאמה וזו היא קבורתה. ופירוש הרגמ״ה ז״ל קסבר ר׳ יהודה דכיון דאינה נאכלת לא תשרף אלא תקבר כשאר נקברין שהן אסורין באכילה. ובגמרא בכתיבת יד תניא אמרו לו אינו מותר לשנות תדע שהרי נשרפין אפרן מותר ונקברין אפרן אסור ע״כ. וק״ק לע״ד אמרו לו היינו ת״ק שכן דרך התלמוד להקשות כמו שכתבתי בפרק הזהב סימן ט׳ ושמא טעמא קאמרי ליה כדקתני בברייתא תדע וכו׳ א״נ לקבור ולשרוף ולחזור ולקבור הנקברים או לשרוף ולקבור ולחזור ולשרוף הנשרפים איכא ביניהו לת״ק מותר ולאמרו לו דקתני אינו מותר לשנות אסור או בהפך דלאמרו לו מותר כיון שפירש טעמו תדע וכו׳ א״נ דיעבד איכא ביניהו דלת״ק דיעבד מותר ולאמרו לו אפילו דיעבד אסור או בהפך דלאמרו לו דיעבד מותר מדלא קתני אסור לשנות כך נלע״ד. ומצאתי מוגה אינו רשאי לשנות. וכתבו התוס׳ ז״ל הנשרפין אפרן מותר ונקברין אפרן אסור. צ״ע טעמא מאי ואומר מהמ״ר דנשרפין כיון שצוה הכתוב לשרפן אחר שעשה כתילו נעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ה״נ כיון שנעשית מצותו הלך איסוריה והא דאפר אשרה אסור לעולם אע״פ שהזקיק הכתוב לשרפן היינו משום דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם אבל הנקברין דלא הטעין הכתוב לשורפן משיך איסורייהו לעולם ע״כ. וכתוב בספר לבוש החור סימן תמ״ה. ולענין ליהנות באפרו דחמץ אחר ששרפו ונעשה אפר זה תלוי בפלוגתא דר״י וחכמים דלר״י שדינו בשריפה אפרו מותר דקיי״ל בסוף תמורה כל שדינו לישרף אפרו מותר ולחכמים שאין צריך לשורפו אן לו דין הנשרפין אלא דין הנקברים וקיי״ל דכל הנקברים שנשרפו אפרן אסור כמו מה שנקבר שהוא אסור בהנאה דילפינן שם שם מעגלה ערופה הלכך אע״פ שאנו נוהגין לשרפו יש להחמיר שלא ליהנות ג״כ מן האפר דשמא הלכה כחכמים שאין דינו בשריפה ואפרו אסור אע״פ שנשרף עכ״ל ז״ל וע״ש ג״כ סעיף א׳:

סליקא לה מסכת תמורה