בצל שנתנו לתוך העדשים. מפרש בירוש׳ דבבצל יבש עסיקינן שיש לו קליפה יבשה שאין בה לחות ובבצל של חולין ובעדשים של תרומה עסיקי׳ ואוקמוה הכי משום דקתני אם שלם מותר משמע דקאי אבצל דאי אעדשים הו״ל למיתני מותרות ומש״ה נמי קתני לתוך העדשים ולא קתני לתוך עדשים ונראה דמודו נמי דכשהבצל של תרומה והעדשים של חולין דשרו דסבירא לן דכשם שהעדשים צופדות אותו שלא יבלע ה״נ צופדות אותו שלא יתן והשתא אתיא סיפא דצחנה שפיר וכן פי׳ הרמב״ם ז״ל בפי׳ המשנה: ושאר כל התבשיל בין שלם בין מחותך בנ״ט. ואע״ג דקיי״ל דתרומה עולה באחד ומאה ה״מ דהוי מין במינו אבל מין בשאינו מינו אע״ג דליכא אלא ששים סגי דהיינו שאינו נ״ט עכ״ל הר״ש שירילי״ו ז״ל. והר״ש ז״ל פי׳ בצל של תרומה שנתנו לתוך תבשיל של עדשים של חולין שלם אינו נ״ט מחותך נ״ט ובצונן איירי ע״כ וכתב יה״ר יהוסף ז״ל על פי׳ זה בירוש׳ לא קאמר הכי אלא קאמר דמתני׳ מיירי בבצל של חולין דוקא וע״ש והא דקאמר בתר הכי ור״י מתיר בצחנה וכו׳ ר״ל ר״י מתיר בצחנה אע״פ שאינו עדשים ואע״פ שהבצל הוי של תרומה כי אין שייך לומר בצחנה שהן תרומה כי הם דגים ואין שייך בם דין תרומה אך קשה אם כן יהא אסור ליתן את הבצל של תרומה בצחנה כיון שהוא מפסידו שהרי אינו אלא ליטול את הזוהמא ותנן אין נותנין דבלה וגרוגרות לתוך המורייס וצ״ע ע״כ:

ר״י מתיר בצחנה. ירושלמי ומודה ר״י בבצל של הקדש ושל ע״ז דחוששין לטעמן דלא פליג בנתינת טעם של הבצל אלא דמיקל גבי תרומה:

תפוח שרסקו וכו׳. בפ׳ כל המנחות אמרי׳ דאפי׳ לרבנן דפליגי התם בברייתא אר׳ חנינא בן גמליאל ואמרי דאין מחמיצין לשתי הלחם וללחמי תודה בתפוחים משום דלא הוי חמוץ מעליא דמי פירות אין מחמיצין הכא לענין תרומה מודו דאסור דאע״ג דלא הוי חמץ גמור חמץ נוקשא מיהא הוי. ובירוש׳ דפרקין ודרפ״ק דחלה ודשבת פ׳ כירה ודפסחים פ׳ כל שעה תניא תפוח שרסקו ונתנו לתוך עיסה וחמצה ה״ז אסורה ור״י מתיר פי׳ דלא חשיב לי׳ חמוץ. ר׳ אחא ר׳ אבהו בשם ר״י בר חנינא מה פליגין במחמץ במימיו אבל במחמץ בגופו מותר כמה דר׳ יוסי אמר תמן בפ״ג דשבת ולא יפקיענה בסודרין ור״י מתיר דבשול חמי חמה אין בשולו תבשיל ברור כן הוא אומר הכא אין חמוצו חמוץ ברור:

שעורים שנפלו וכו׳. תניא כל נותני טעם בין לשבח בין לפגם אסורין דברי ר״מ ר״ש אומר לשבת אסור לפגם מותר ומתני׳ ר׳ יוחנן אמר במחלוקת ור״ש בן לקיש אמר דברי הכל ואי׳ נמי בירוש׳ פ׳ בתרא דע״ז:

הרודה פת חמה וכו׳. עיין במה שכתבתי בשם הר״ש ז״ל פ״ג דמס׳ מכשירין סי׳ ג׳:

ר׳ יוסי מתיר. ירוש׳ חטים מלמטן ושעורים מלמעלן כשם שאין חטים שואבות כך אין השעורים שואבות שעורים מלמטן וחטים מלמעלן כשם שהשעורים שואבות כך החטים שואבות:

תנור שהסיקו בכמון. ראיתי שה״ר יהוסף ז״ל הגיה בכולן כמן בלא וי״ו:

שאין בה טעם כמון. פי׳ רש״י בע״ז ואי משום דהוסק לא איכפת לן דתרומה אין איסורה איסור הנאה ובפ׳ כלל גדול זוטא אמרינן דהנאת תרומה מותרת לזרים. ותוס׳ ז״ל ג״כ כתבו דלא אמרי׳ יש שבח בפת אלא דוקא באסורי הנאה כגון קליפי ערלה ודומיהם וכתב עליהם הר״ן ז״ל דראי׳ מכרחת היא ממתני׳ לומר דלא שייך לומר יש שבח עצים בפת אלא דוקא באיסורי הנאה כגון קליפי ערלה ודומיהן אבל מה שהביאו ג״כ ראיה ממאי דתנן לעיל פרק שני המבשל בשבת בשוגג יאכל אע״פ שהתבשיל נתבשל בעצים וודאי שכל העצים מוקצים הם בשבת אפי׳ אותן שנתלשו מאתמול ומדהתבשיל שרי ש״מ דלא אמרי׳ יש שבח עצים בפת רק באיסורי הנאה ומוקצה מותר בהנאה כתב עליהם דזאת הראיה אינה מכרחת לפי שלא שמענו שבת עצים בתבשיל ע״כ בקצור:

לתוך הבור של מים. הגיה ה״ר יהוסף ז״ל:

בשביעית. בירוש׳ דשביעית פרק הפיגם מוקי לה ר׳ מנא דאיסור דקתני הכא בעץ היינו שעבר זמן הביעור ויש קדושת שביעית במאכל בהמה דבעיא ביעור ואוסר בנותן טעם:

ובכלאי הכרם. כתב הר״מ פיזנטי ז״ל דהא דלא נקט ערלה משום דערלה וכלאי הכרם שוין בשיעורן ואסורין בהנאה ככלאי הכרם ולינקוט ערלה ולא כלאי הכרם איכא למימר דערלה דעולה ועולה במאתים ילפי׳ לה מכלאי הכרם דכלאי הכרם אשכחן דעולין דיליף מתרומה נאמר בתרומה מלאה ונאמר בכלאים מלאה פן תוקדש המלאה מה מלאה האמורה לגבי תרומה עולה אף מלאה האמורה לגבי כלאים עולה וכיון דכפל איסורו כפלינן עלייתו וערלה ילפי׳ מה כלאים אסורין בהנאה ועולין אף ערלה שאסורה בהנאה עולה ותרומה גופה דעולה מנלן דריש לה בספרי פרשת קרח מדכתיב גבי תרומת מעשר מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו הרי הוא מקדשו דהיינו אחד ממאה דמאה סאין של טבל שיעור תרומת מעשר שבו היינו סאה ע״כ. וכ׳ בתי״ט והא דבמשנה ו׳ ז׳ פ״ז דשביעית כו׳. ומובן הוא מפי׳ ה״ר שמשון ז״ל המוגה:

בפי׳ ר״ע ז״ל. לפי שאין העץ קדוש בתרומה. כתב ה״ר יהוסף ז״ל אע״פ שאמרו לקמן אם הפריש לא יאמר וכו׳ מ״מ אין לעץ דין קדושת תרומה ע״כ:

חבילי תלתן של כלאי הכרם. מפרש בירוש׳ אין חבילה פחותה מעשרים וחמשה קלחים ובעינן נמי דארבע חבילין מהן יהיו גדולים כל כך שראויין לעשות מהם מטה וכהאי שיעורא הוא דס״ל לר״מ בפ״ג דערלה דאינם בטלים אפי׳ באלף:

היו לו חבילי תלתן של טבל. בפ״ק דביצה מוקי לה אביי במעשר שהקדימו בשבלים והטבל טבול לתרומת מעשר ג״כ ומתני׳ אבא אלעזר בן גומל דאמר תרומת מעשר נמי ניטלת באומד ויליף לה מקרא דכתיב גבי לוים ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר פי׳ רש״י ז״ל כדגן מן הגורן זו תרומה גדולה תרומתכם זו תרומת מעשר. והא דקאמר כותש קנס לפי שלקח המעשר קודם הכחישה והפסיד לכהן תרומה גדולה שיש באותו מעשר ודייקי מדקתני חבילי תלתן ולא קתני תלתן סתם ש״מ איסורייתא טבלא ואסור לאכול מהן עראי וכן פי׳ הרמב״ם ז״ל וגם בחבורו פ״ג דה׳ תרומה סי׳ י״ד אלא שלקח הדמיון בתבואה שקדם בן לוי ולקח המעשרות בשבלים קונסין אותו לדוש ולזרות וליתן לו מעשר מן המעשר מן הדגן ואינו חייב ליתן לו מעשר מן התבן ומן העצים ואם הפריש תמ״ע שבלים כמו שנתנו לו ה״ז כותש ונותן לכהן את הזרע ואת התבן ומפני מה קנסוהו לכתוש מפני שלקח המעשר שבלים והפקיע ממנו ת״ג ע״כ:

ומפריש על הזרע ואינו צריך להפריש על העץ. כך כתוב במשניות מדויקות:

אלא נותן העץ עם הזרע. פי׳ הר״ש ז״ל ומפריש מן העץ על העץ ומן הזרע על הזרע:

פצועי חולין כו׳ [הגהה זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה. פי׳ המשנה כן. הכובש זיתים של חולין עם זיתים של תרומה אם כבש פצועי חולין עם פצועי תרומה וכו׳ אסור אבל אם כבש שלימי חולין עם פצועי תרומה וכ״ש אם כבש עם שלימי תרומה מותר. ה״ר יהוסף ז״ל:]. פי׳ הר״ש ז״ל אותן זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה אם זיתי חולין נפצעו אסורין ואם שלימין מותרין:

או במי תרומה. ואע״ג דמי כבש זיתים אין בהם טעם לשבח דמוחל זיתים מתערב בהן והוא מר אלא שמתבטלת מרירותו מחמת המלח מכל מקום אוסר ובירוש׳ מוקי לה כר״ש דאמר בסמוך כרוב של שקיא דהיינו של בית השלחין עם כרוב של בעל של תרומה אסור הכרוב של שקיא מפני שהוא בולע מפני שהוא רך וטעמו יפה ע״י השקאה פעמים רבות אלמא דשל תרומה הוא דגריע ואפ״ה אסור. ועוד מפ׳ התם דדוקא כשכבשן כאחת אבל זה אחר זה אפי׳ שלימין בשלימין אסירי והוא דהוו שלימין חולין לבסוף וטעמא דכיון דשלימין בולעין ופולטין ושוב אינם בולעין שלימין בתראי כי בלעי ברישא איסור בלעי:

דג טמא שכבשו עם דג טהור וכו׳. כתב מהר״י קולון ז״ל בשרש ע״א ועל ששנינו בפ״י דמס׳ תרומות דג טמא שכבשו עם דג טהור אסור וכו׳ ומחלק עלה בירוש׳ בין כבשו זה עם זה לכבשו בזה אחר זה ודוקא בזה אחר זה אסור וקשיא לך דהא קיי״ל דכבוש הרי הוא כמבושל ומבושל אין חילוק בין בב״א לזה אח״ז עוד קשיא לך ההיא דלעיל מינה דזיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה פצועי חולין עם פצועי תרומה אסור אבל שלימי חולין עם פצועי תרומה מותר ואילו במבושל אין חילוק בין פצועין לשלימין עוד קשיא לך כיון דמיירי במליח טמא וטהור תפל כדאי׳ בירוש׳ למ״ל כבשן לא כבשן נמי ליתסר יודע לך כי שלשה המה נפלאו מרבינו שמשון משנ״ץ בפי׳ משנת זרעים שלו וז״ל ובירוש׳ תני ר׳ יהודה בן פזי דברדליין דג טהור תפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור תני ר׳ חייא מדיחו ומותר א״ר מנא מ״ד מותר כשכבשן שניהם כאחת מ״ד אסור כשכבשן זה אחר זה תדע לך שהוא כן דתנינן או במי תרומה אסור ולאו בשכבשן זה אח״ז כלומר דמי תרומה קרוי מקום שכבשו בו זיתי תרומה ודבר תימה הוא דקיי״ל בפ׳ כל הבשר כבוש הרי הוא כמבושל ומבושל אין חילוק בין ב״א ובין לזאח״ז וכו׳ עד ועוד קשיא מתני׳ דלעיל דמשמע דשלימי חולין לא בלעי ובמבושל אין חילוק בין שלימין לפצועין וה״נ בכבושים ועוד כיון דמיירי בטמא מליח וטהור תפל למה לי כבשן בלא כבשן נמי ליתסר כדקיי״ל בפ׳ כל הבשר. מיהו בזה י״ל משום דאינו אלא כרותח דצלי ולקמן אמתני׳ דחגבים טמאים שכבשן גרסי׳ בירוש׳ א״ר יוחנן לית נכבשין אלא נשלקין דכבוש הרי הוא כרותח משמע דאכולהי מתני׳ קאי כל היכא דתנן כבישא תניא שליקא במקומה וצ״ל דשלוק פחות מבשול אע״ג דנקט סוף בהמה המקשה עור חמור ששלקו לאו משום דאין מתרכך בבישול דאדרבה הבשול טפי משליקה ומתרכך יותר ומיהו פרק כל הבשר משמע בהדיא דשליקה טפי מבשול גבי כבד אוסרת ואינה נאסרת דפליג עלה ר״י בנו של ריב״ב וכו׳ שלוקה אוסרת ונאסרת עכ״ל ר׳ שמשון משנ״ץ ואם כי תירוצו נראה בדוחק מי אשר יבא אחר המלך בשכבר נתפרסם בכל התלמוד מעשה תקפו וגבורתו הלא הם כתובים על ספר דברי התורה אשר יסד עכ״ל ז״ל. ופי׳ ה״ר שלמה שירילי״ו ז״ל ומשנה חסרה דלא פירשה אם מותר אם אסור דהא האי בבא מושכת עד בגליל ודקתני דג טמא צירו אסור היינו בבא אחריתי דפליגי בה ר׳ יהודה ור׳ יוסי. ובירוש׳ תני ר׳ יהודה בן פזי דג טהור טפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור תני רבי חייא מדיחו ומותר. וגם בספר הליכות עולם בשם ספר כריתות כתב שבירוש׳ הוא שנחלקו בפירושה אבל המשנה לא פירשה בה לא איסור ולא היתר ע״כ בקיצור ועי׳ עוד במ״ש בסוף מתני׳:

עשרה זין גרסי׳. ולא גרסי׳ זוז. הראב״ד ז״ל בת״כ. והזין משקל ידוע הוא אצלם מענין טרטא ואוזיא. וכן הוא הנוסח של הגרסא רפ״ח דתוספתא דתרומות. גם ה״ר יהוסף ז״ל כתב שכן מצא בכל הספרים זין. גם כתב דיש ספרים דל״ג אם יש אלא ויש. וכתב הר״ש שירילי״ו ז״ל ואית דגרסי עשרה זוז והכל עולה לטעם אחד דעשרה זוז הם שני סלעים וחצי דהרי הזוז הוא דינר והוו חמש סלעים בגליל דמשקל של יהודה הוי כפלים כשל גליל כדאמרי׳ בכתובות בפ׳ אע״פ ע״כ. וה״ג בגמרא בפ׳ יש בכור דף מ״ח בגמרות כתיבת יד לענין חמש סלעים של בן דחציים עשרה זין שהם עשרה זוזים קתני התם בברייתא ר׳ יהודה אומר האחין שחלקו אם יש עשרה זין לזה ועשרה זין לזה חייבין ואם לאו פטורים פי׳ ואם לאו דבין הכל ליכא חמש סלעים מעזבון אביהם פטורין דחמש ולא חצי חמש ע״כ. וממה שפי׳ שם בת״כ הראב״ד ז״ל משמע דמושך הדין הראשון עד צירו אסור וסובר דהדין הראשון בנתערב ציר בציר נמי איירי וכתב נמי דר׳ יהודה לא פליג ומושך הלשון כן. דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שמחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זין ביהודה שהן חמש סלעים בגליל דג טמא צירו אסור. ר׳ יהודה אומר וכו׳. וקשה לפירושו ז״ל דהא בחולין פ׳ גיד הנשה דף צ״ט אר״י ב״ח לא כל השיעורין שוין שהרי ציר שיעורו קרוב למאתים דתנן דג טמא צירו אסור וכו׳. ואם איתא היכי אתחילו מהתם לשון המשנה לא ה״ל למימר אלא דתנן ר׳ יהודה אומר רביעית בסאתים אלא ודאי דמהתם מתחיל דינא דציר ורישא בעירוב גופו של דג מיירי ועוד דבירוש׳ מפ׳ דלת״ק עולה החשבון לתתק״ס ובר׳ יהודה פירשו שהוא קרוב למאתים וא״כ כיצד אפשר לפרש דר׳ יהודה לא פליג וכן הכריח הר״ש שירילי״ו ז״ל מכח קושיות אלו גם מכח קושיות אחרות שהקשה עוד לפי׳ הראב״ד ז״ל והביא ראיה לדבריו מן התוספתא. ואי קשיא דג טמא אפי׳ באלף ליתסר דהא קיי״ל דבריה לא בטלה תירץ הוא ז״ל וז״ל ונראה בעיני דהאי תנא סבר דשאני בריה טמאה דמים. מן בריה טמאה דיבשה. דבריה טמאה דמים הותרה מכללה דהא בריות דכלים או דבורות שיחין ומערות אע״ג דלית בהו סנפיר וקשקשת שרו וכיון דהותרה מכללה קילא ועוד דנברא מטהור דחזי לאכילה דהיינו מים ומשו״ה אצטריך קרא דשקץ יהיו לאסור עירוביהן דכיון דהותר מכללו ה״א נתערבו ואינם נכרין שרו קמ״ל והיינו טעמא דאקילו בהו רבנן בתתק״ס אבל גיד הנשה חשיב בריה ולא בטיל משום דלא הותר מכללו דאפי׳ בעולה איכא מ״ד דחולצו לתפוח ומש״ה אחמירו ביה ובירוש׳ גרסי׳ אתא ר׳ בון והורה בעכברא שנתערב דג טמא עם דגים טהורין ואסרן אפי׳ באלף ואשכחן הוראה לאיסור כדאי׳ בפ״ק דכתובות ולא רצה להקל אלא ששוין בריה טמאה דמים לבריה טמאה דיבשה וכן דעת הרמב״ם ז״ל לפסוק כר׳ בון ולא פסק המשנה הזו בהלכותיו עכ״ל ז״ל. ועיין בס׳ קרבן אהרן פרשת שמיני סוף פרשה ג׳ ובהר״ן ז״ל פ׳ גיד הנשה דף תשי״ד. וחשבון תתק״ס מפרש בירוש׳ דסאה עבדא כ״ד לוגין ולוגא עביד תרתין ליטרין וליטרא עבדא ק׳ זינין. ופי׳ הר״ש ז״ל נמצא דסאתים כו׳ [כמ״ש בתי״ט]. אבל רש״י ז״ל פי׳ בפ׳ בכל מערבין דף כ״ט עוכלא שמינית שבליטרא וליטרא הוא לוג ע״כ. והרמב״ם ז״ל כתב בפ״א דה׳ עירובין ליטרא האמורה בכל מקום מלא שתי רביעיות ועוכלא חצי רביעית ע״כ ועי׳ עוד שם. ופי׳ הרמב״ם ז״ל בפ׳ גיד הנשה רביעית של ציר טמא אוסר סאתים של ציר טהור וסאתים הוו להו מאתים רביעיות נכי תמניא דהא קב ד׳ לוגין ולוג ד׳ רביעיות ט״ז לקב וסאה ו׳ קבין לשלשת קבין מ״ח רביעיות שהן חמשים סלעים. אמר המלקט נלע״ד שאם אין צריך להיות שהן כ״ה סלעים צריך לפרש שהם חמשים סלעים בגליל.

דג טמא צירו אסור. ולא דמי לציר חגבים טמאים ובת״כ ילפי לה מדכתיב שקץ תשקצום לאסור צירן ורוטבן והיינו הזיעה היוצאה מהם דחשיבא לאסור וכיון דציר דגים טמאי׳ בעיניה אסור מן התורה כשנתערב ציר טמא בציר דגים טהורים פליגי בה ר׳ יהודה ור׳ יוסי עד כמה יהא אוסר ורבי יהודה סבר רביעית לסאתים ופי׳ רש״י ז״ל בפ׳ גיד הנשה רביעית של ציר טמא אוסר סאתים של ציר טהור וסאתים הוו להו מאתים רביעית נכי תמניא דהא קב ד׳ לוגין ולוג ד׳ רביעיות ט״ז לקב וסאה ו׳ קב ין לשלשת קבין מ״ח רביעיות וכן ד׳ פעמים הרי קצ״ב ואסור אלא דצריך תוספת להיתרא על שיעור קצ״ב ונקט סאתים דהוי יותר ממא׳ ותשעי׳ ור׳ יוסי סבר דאינו אוסר אלא חלק אחד מציר תוך י״ו כגון לוג ציר טמא תוך י״ו לוגין דהיתרא אבל יותר מי״ו דהיתרא שרי ובטל. הר״ש שירילי״ו ז״ל. ופי׳ הרמב״ם ז״ל אחד מי״ו בו הוא שש רביעיות לסאה והיינו ג״כ מה שפי׳ הר״ש שירילי״ו ז״ל דהרי שש רביעיות הם לוג וחצי מכ״ד לוגין שהיא הסאה וע׳ במ״ש בספ״ק דר״ה על מלת גרב. וראיתי להביא הנה רוב תשובת הרשב״א ז״ל דבסימן ע״ר וז״ל ואולי נתכוונת לומר דכולה מתני׳ לענין ביטול ציר וכדקתני בהדיא ולא לגופן של דגים שמא מפני ששנינו בהדיא באותה משנה מחלוקת ר׳ יהודה ור׳ יוסי בביטול הציר כדקתני דג טמא צירו אסור ר׳ יהודה אומר רביעית בסאתים ר׳ יוסי אומר אחד מי״ו בו על זה באת לומר דכל אותה משנה אינה אלא בבטול הציר ורישא נמי דקתני דג טמא שכבשו עם דג טהור דאלמא משום כבישה לבד היא ומשום בטולו של ציר דאי משום בטולו של דג למה לי שכבשו לימא שנתערב ואם על זה באת לסמוך אגב חורפך לא עיינת בה דעל כרחי׳ סיפא דרישא לאו משום בטול ציר דא״כ ה״ל מחלוקת ת״ק ור׳ יהודה ור׳ יוסי דת״ק סבר בתתק״ס ור׳ יהודה ברביעית בסאתים ור׳ יוסי אחד מי״ו בו. וזה אינו חדא דאי אפשר שיהא בין ת״ק לר׳ יהודה ור׳ יוסי כולי האי. ועוד שיחמיר ת״ק בציר דרבנן דאינו אלא זיעה בעלמא כולי האי ועוד דא״כ מאי קאמר בתר רישא דג טמא צירו אסור והא עד השתא בצירו עסיקי׳ באיסורו ובבטולו. אלא רישא באיסור כבישתו שאוסר את הטהור במליחתו עמו והדר איירי בבטול גופו וסיפא באיסור צירו וביטולו ושלש משניות הן רישא בנתינת טעם כשכבש דג טמא עם דג טהור דבנתינת טעם כדג טהור שמלחו עם דג טמא דמייתי׳ בפ׳ כל הבשר והכא משנה חסרה היא והכי קתני דג טהור שכבשו עם דג טמא ולא פירש אם אסור אם מותר. וסיפא כל גרב בבטול גופו. וסיפא דסיפא בבטול צירו ובירושלמי פריש רישא לאסור דגרסי׳ עלה דג טמא ר׳ יהודה בן פזי דבר דלייה דג טהור תפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור וכל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל של עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל זו משנה אחרת דמיירי בבטול גופו וכן פי׳ רבינו שמשון זה השתא לא מיירי באיסו׳ נתינת טעם דשיעורו בס׳ אלא בדג טמא שנתערב בתוך דגים טהורים דמיתסרי כולהו משום דבריה לא בטלה עכ״ל ע״כ לשון התשובה. גם בתשובת סי׳ ר״פ כתב וז״ל כבר כתבתי לך בתשובתי הראשונה כי ג׳ משניות הן רישא דג טמא שכבשו עם דג טהור והיא חסרה שלא נתפרש בה אם להתיר אם לאסור ובירוש׳ פרישו דתני ר׳ יהודה בן פזי וכו׳ ומציעתא כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוזים ביהודה שהן ה׳ סלעים בגליל זו היא לבטול גופו. וזו ת״ק היא ולא ידענו אם יודה בה ר׳ יהודה שאינו מחמיר אפי׳ במין במינו יותר משיעור זה כמו שאין ת״ק מחמיר יותר משיעור זה בבריה החמורה לבטלה בשיעור זה או שמא ת״ק היא ור׳ יהודה לא מודה בה ולא מיירי בה וסיפא בבטול ציר ר׳ יהודה מחמיר עד רביעית בסאתים ור׳ יוסי מיקל ואמר א׳ מי״ו ומה שאמרת אם בבטול גופו היאך אפשר דבטול גופו לא חמיר מבטול ציר עכ״ל הוא תימה בעיני והיכן הוא חומרו של ציר כאן והיכן הוא קולו של גוף והלא ציר בטל אפי׳ לר׳ יהודה שהוא המחמיר רביעית בסאתים שהוא אחד בקצ״ב ואילו גופו בעינן סאתים לעשרה זוז שהוא תתק״ס זוז והיכן הוא החומרא והקולא שאמרת עכ״ל ז״ל. עוד כתב בתשובת רפ״א וז״ל. תשובה. איברא של שיעורו של עשרה זוז בסאתיים כך הוא עולה לכל זוז תתק״ס זוז ומפורש הוא בירושלמי ולשון הירושלמי כך הוא סאה עבדא כ״ד לוגין לוגא עבדא ב׳ ליטרין ליטרא עבדא ק׳ זוז הרי כל זוז עבד תתק״ס ע״כ והנה חשבון זה לפניך נמצא גרב של סאתים עושים ט׳ אלפים ות״ר זוז חלקם לעשרה זוזים נמצאו תתק״ס לכל זוז וזוז ואני כתבתי לך פי׳ המשנה כולה בתשובתי הראשונה כמו שפירשה רש״י ז״ל כל שצריך לך לפי׳ חילוק כל המשנה שהן כעין ג׳ משניות. רישא דג טמא שכבשו עם דג טהור ופירשו בירוש׳ שהוא אסור. ומציעתא כל גרב שהיא לענין בטול גופו. וסיפא דג טמא צירו אסור. ואם באת לשאול למה לי כבשו דכבוש הרי הוא כמבושל לתני שמלחו לבד דהא קיי״ל דמליח הרי הוא כרותח ואפילו לא כבשו ליתסר כדקיי״ל בפ׳ כל הבשר [דף קי״ג] דמייתי התם דג טמא שמלחו עם דג טהור וכו׳ כדאי׳ התם יש לומר דהכא נקט כבשו כדי לאסור את כולו ואפילו בדגים כחושים לפי שמליח אינו אלא כרותח דצלי ואינו אוסר אלא כדי קליפה בדברים הכחושים שאינם מפעפעין וכדאמרי׳ בפ׳ גיד הנשה [דף צ״ו] מדשמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל וקא פריש התם מר בר רב אשי מדכבוש הרי הוא כמבושל מליח הרי הוא כרותח דצלי ע״כ. ועיין עוד בתשובת שצ״ב ושצ״ג ושצ״ד ותמ״ג. ובתשובת סי׳ תכ״ו כתב צריכין אנו למודעי בהאי מתני׳ דמה ראו להתיר כאן בשעור זה דתתק״ס משא״כ בשאר הדברים החשובים וגם שבפי׳ הרמב״ם ז״ל יש קושיות וכבר טרחנו הרבה ונלאינו למצוא פתח לדבר זה ולא מצאנו. ע״כ וכן כתב ג״כ בסוף סי׳ תרע״ח:

העיד ר׳ צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור. ירושלמי מהו טהור טהור מלהכשיר הא לטמא אפי׳ כל שהוא טמא ופי׳ הר״ש שירילי״ו ז״ל משום דתנן בפרק בתרא דמכשירין ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא ומפ׳ לה בבכורות פ׳ הלוקח בהמה דציר לאו בר קבולי טומאה דזיע׳ בעלמא הוא אלא משום דנחשדו עמי הארץ לערב בציר מחצה מים וכשנתן בו מעט מים (טמא) טהרה עוררת טומאה ונעשו המים רוב וטמאים הלכך גבי ציר חגבים טהורים דחזק הוא דבלאו (דגים) [המים] שבתוכו מציר ומתחזק כדמוכח בירוש׳ לעיל בסמוך הוא דאמור דנחשדו בו לערב מחצה מים משום דהציר של טהורים סובל כל כך אבל דטמאים דחלש הוא בכל שהוא מים טמא דכולו הוא מים. וחדוש הוא לומר דבלא מים דלא יכשיר דבלא מים הוא מים. א״נ דכיון דקיי״ל דלגבי איסורי אכיל׳ נבלה שאינה ראוי׳ לגר אינה נבלה. לדעת הראב״ד ז״ל דסובר דמטעם משקה סרוח הוא דאכשיר רבי צדוק כ״ש דשרי לגבי איסור ולדידן דטעמא הוא משום מיעוטא דהוא דכתיב שקץ הוא לכם פרט לעירוביו וכ״ש צירן כדתניא בת״כ החדוש הוא דדמי לציר טהור שיש בו רוב מים דבכל דהו מים שיטמא ואינו בטל ברוב ור׳ צדוק לא בא להשמיענו טהור דכיון דאינו מציר כ״ש דאינו מכשיר דזיעה בעלמא הוא ותו דרחמנא שרייה ולהא לא אצטריך עדות ר׳ צדוק דמק״ו דציר דגים טהורים ילפי׳. אלא היינו דאשמועי׳ דלטמא בכל שהוא מים שנופל לתוכו מטמא כמו ציר דגים טהורים ואפי׳ ידעינן ביה דלא נפל בו מים אלא האי כ״ש ולא בעי׳ הכא טהרה עוררת טומאה כי התם עכ״ל ז״ל. ועיין בפ׳ הלוקח בהמה דף כ״ג. וכתוב בתשובת הרשב״א ז״ל סי׳ רפ״ו וז״ל תשובה. מסתברא לי דת״ק מיירי לענין איסור דאי לענין הכשר מאי שייכא הכא ליתניה במס׳ מכשירין ולפיכך נ״ל דת״ק מיירי לענין איסור ור׳ צדוק לענין הכשר ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והכי איתא בירוש׳ דגרסי׳ התם מהו טהור מלהכשיר הא ליטמא אפי׳ כל שהוא מטמא ופי׳ דמתני׳ הכי חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן בתערובתן משום דזיעה בעלמא הוא וגריעה אפי׳ מציר דגים טמאים אבל הציר בפני עצמו אסור ור׳ צדוק נמי לא פליג בהא אלא מודה הוא דהציר של חגבים טמאים אסור הוא בפני עצמו וכן כל ציר הוא עצמו טהור מליטמא וכדאמרי׳ בבכורות פ׳ הלוקח בהמה ציר לאו בר קבולי טומא׳ הוא ולא עוד אלא נחשדו עמי הארץ לערב מחצה מים בצירן ואע״פ שהמים שלהם טמאין אותו ציר אינו מיטמא לפי שטומאת עם הארץ דרבנן וטומאת משקין נמי דרבנן וכי גזור רבנן ברובא בפלגא לא גזור אבל אם הוסיף בו מים כל שהוא ואפי׳ מים טהורין. משקין טמאים שהיו מעיקרא נתעוררו ונצטרפו אל משהו מים טהורין שנפלו בו עכשיו והוו להו מים רובא ומיטמא ואף על פי שמים אלו שנפלו לבסוף טהורין אין אומרין טומאה ראשונה כיון שבטלה בטלה ושוב לא תתעורר להצטרף אל אלו שהן טהורין אלא אומרין דטהרה מעוררת את הטומאה וכדאי׳ התם בפ׳ הלוקח בהמה והיינו דקאמר הכא ר׳ צדוק דאפי׳ של חגבים טמאים טהור מלהכשיר אע״פ שיש בתוכו מחצה מים [ואם הוסיף בו מים] כל שהוא מיטמא ע״כ:

כל הנכבשין וכו׳. פי׳ הר״ש שירילי״ו ז״ל כל הנכבשין כגון לפתות שנותנין בחרדל וחומץ בין שלימין בין חתוכין או שרשי תרדים או קנרסין. וכבש של תרומ׳ עם של חולין ל״ש כאחת ל״ש זה אח״ז ואשמועי׳ מתני׳ דדוקא מי זיתים דלעיל דחריפי מיבלעי אבל מי כבשים דשאר ירקות דעלמא לא חשיבי ולא מידי אלא עם החסיות:

חסית של חולין וכו׳. אשמועי׳ גוונין כדאשמועי׳ גבי שלימין ופצועין דבעינן דפצועין להוו דחולין דוקא וה״נ בעינן חסיות דתרומה כי היכי דלהוי איסור:

חסית של חולין עם ירק של תרומה מותר. דפועל טעמו באחרי׳ ואחרים לא מיבלעי בי׳ ע״כ:

בסוף פי׳ ר״ע ז״ל. צריך להיות או נשלקין אוסרין:

ר״ש אומר וכו׳ ר׳ עקיבא אומר כל המתבשלין וכו׳. כך נראה שצ״ל לפי הפי׳ של הרמב״ם ור״ע ז״ל אלא שבפי׳ הר״ש ז״ל מצאתי רשום על מלת ר׳ עקיבא אשר שם. ופי׳ הרמב״ם ז״ל ר״ש נטה לדעתו דר׳ יוסי ואמר שאם שלק כרובים של שקיא והוו הכרובים של בעל תרומה שאסור לאכול הכרובים של שקיא שהן חולין לפי שקלחי הכרוב רפים ובולעין לחלוחית הכרובים האחרים שהן תרומה והוסיף ר׳ עקיבא ואמר אפי׳ המבושלין כמו הזרעים וזולתן כשמבשלין תרומה עם חולין לא יאסרו החולין אלא אם נתבשלו בשר עם ירק של תרומה אז יאסר הבשר לזרים לפי שהוא מושך את הירק ומתקן טעמו וזה ברור והוסיף ריב״נ ע״ז ואמר הכבד כשיתבשל בירק של תרומה אינו נאסר לפי שהוא פולט ואינו מושך כלל ודבריהם כולם בדיעבד אבל לכתחלה כולן אסורין עכ״ל ז״ל והביא כל פירושו ז״ל הר״ן ז״ל בפ׳ גיד הנשה דף תשי״ח וכתב שם שרב אלפס והרמב״ם ז״ל סוברין דכולה סוגיא דהתם בפ׳ גיד הנשה אליבא דר״י בן נורי אתמר אבל רבנן פליגי עליה וסברי דכבד נאסרת ולפיכך לרבנן אין הכבד מותרת בבשול אפי׳ בפני עצמה אלא בחליטה בחומץ או ברותחין ולדידן דלא בקיאינן בחליטה לית להו תקנתא אלא בצלי ע״כ. וכתב עוד שם דלמאי דמוקמינן לה בגמ׳ בכבדא דאיסורא דהוה קשה דהיכי תני עלה ואינה נאסרת לומר שלא תהא בולעת שמנינות דאיסורא האי כבד דהיתרא והדבר נראה לעין בהפך שהכבד בולעת שמנינות ביותר אע״פ שטרוד למיפלט עם פי׳ הרמב״ם ז״ל לא קשה מידי דה״ק כבד דאיסורא אוסרת ירקות של תרומה ואין כבד של היתר נאסרת מחמתן ע״כ כוונת לשונו לפי מה שהשיגה דעתי. ותימה בעיני דממתני׳ משמע דשקיא הוי לשון יובש ואילו אנן מתרגמי׳ את גולות עליות ואת גולות תחתיות ית בית שקיא עלאה וית בית שקיא תתאה וה״ר יהוסף ז״ל הגיה שקי ומחק האל״ף ונקד ציר״י וחירי״ק. ובירוש׳ ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן מודה ר׳ עקיבא לחכמים בבשר שהוא אסור פי׳ הר״ש שירילי״ו ז״ל כגון בשר שנתבשל בירק חסית של תרומה והדר נפל האי בשר שבלע טעם התרומה בקדרה רותחת שיש בה בשר של חולין אפי׳ הבשר הזה השני אסור וכי תנן אלא עם הבשר לאו בשר הראשון עם הירק קאמר דההוא פשיטא דאסור לזרים אלא בשר שני קאמר ואע״ג דבר בר נ״ט הוא ע״כ. ועוד אמרי׳ התם אפי׳ חסית בחסית דמין במינו הוא וליכא למיקם אטעמא ר׳ עקיבא מתיר דבטל ברוב מן התורה ועוד דתרומה של ירק לכ״ע מדרבנן והקלו:

הכבד אוסרת. בפ׳ כל הבשר דף ק״י קאמר אביי בדחייה בעלמא דדילמא דכבד אוסרת דקתני בכבד של טריפה ומשום טעם שומן של טריפה אוסרת את כל המתבשל עמה וכדפי׳ ר״ע ז״ל. ומשום דמא מבעיא לן. ואיתא נמי התם ברייתא ר׳ אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת ר׳ ישמעאל בנו של ריב״ב אומר מתובלת אוסרת ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת ופי׳ רש״י ז״ל מתובלת התבלין מרככין אותה שלוקה הרבה מאד נאסרת לפי שלאחר שנגמרה פליטתה חוזרת ובולעת ע״כ ופי׳ שם הר״ן ז״ל בדף תשי״ז דה״ק לי׳ ר״י לת״ק כשם שמתובלת אוסרת ונאסרת דבהא ודאי את גופך מודית כך שלוקה אוסרת ונאסרת ומש״ה פלגינהו ר׳ ישמעאל בתרתי ולא ערבינהו למתני מתובלת או שלוקה אוסרת ונאסרת ומשמע דקיי״ל דשלוקה אינה נאסרת וריב״נ נמי סתמא קתני אוסרת ואינה נאסרת ומשמע אפילו בשלוקה ומיהו במתובלת לכ״ע נאסרת עכ״ל ז״ל ועי׳ עוד שם בהר״ן ז״ל כי האריך והביא עוד שם שני פירושים במאי דתנן כבד אוסרת ואינה נאסרת והשני הוא להרא״ה ז״ל:

ואינה נאסרת. אם היא של בהמה כשרה ונתבשלה עם דבר אסור וכדפי׳ ר״ע ז״ל. ועיין בר״פ כיצד צולין שנתנו טעם שם התוס׳ ז״ל אמאי לא קתני גבי לב אוסר ואינו נאסר כדקתני גבי כבד: