הפרק עוסק בסדרת מקרים שבהם שאלת הייבום בשתי אלמנות הצרות זו לזו טופלה בצורה חפוזה ולא לפי כללי ההלכה. מאחורי השפה הרשמית והמאורגנת מבצבצת האווירה בבית שנפטר בו אח ללא בנים. היבם, בלי להיוועץ, ממהר לפתור את הספק, לשחרר, או להתחייב לפני נשות אחיו. המשנה מציעה ברוח זו גט ולא חליצה כפעולה ספונטנית של אדם שאינו בקיא במהלכים הרשמיים, כמו גם פעולה כפולה לכאורה לכל אחת מן הנשים.1
רבן גמליאל אומר אין גט אחר גט – משנה זו מסדירה במרוכז פעולות הכרוכות בייבום כששתי נשים נותרו לאחר מות בעלן ללא ילדים. היבם חייב בראש ובראשונה לייבם, כלומר לכנוס את יבמתו, אך המשנה פותחת באפשרות של גט, שהוא המסמך הנפוץ ביותר של פירוק זיקה בין בני זוג. ״גט אחר גט״ הוא גם בזוג רגיל כשהבעל גירש את האישה, וכל גט נוסף בטל. משמעותו של גט כזה עשויה לקבוע את מועד ההתחייבות הכספית (הפקעת קרקעות מקונה של הקרקע שהועמדה כאחריות לכתובה). לעומת זאת, חליצה אחר חליצה היא חליצה לאישה השנייה של אותו יבם, שהרי לפי העיקרון אם חלץ ליבמה אחת השתחררה גם צרתה. ברם, בהקשר של משנתנו המדובר בשני גיטין ובגט הניתן ליבמה, כלומר במעין תחליף לחליצה, כאילו כנס את יבמתו וגירשה. אזי משמעו של ״גט אחר גט״ – מקרה שנפלו בו לפני האח שתי יבמות וגירש אחת מהן בגט, היא מגורשת ואין צורך לגרש גם את יבמתה. אם גירש את היבמה השנייה – הגט בטל והיא כאלמנה, ולא כגרושה. התוספתא מסבירה את המשנה באופן שונה במקצת: ״כיצד היה רבן גמליאל אומר אין גט אחר גט? שתי יבמות ויבם אחד, נתן גט לזו וחזר ונתן גט לזו. רבן גמליאל אומר חולץ לראשונה ומותר בקרובות שנייה, וחכמים אומרים אסור בקרובות שתיהן וצריכה חליצה אחת מהן״ (פ״ז ה״ג; בבלי נא ע״א). אם כן הגט שנתן בטל, וצריך לחלוץ לראשונה. הגט אינו מספק ואחר הגט צריכה לבוא חליצה נוספת, אך הוא מספיק כדי לבטל כל פעולה באישה השנייה. פירוש התוספתא מקרב את עמדת רבן גמליאל לעמדת חכמים (להלן), אך אינו פשט דברי רבן גמליאל במשנה. דברי רבן גמליאל מנוסחים ככלל כמו ׳אין מאמר אחר מאמר׳, ולכן לדעתנו אין להעמידו במקרה מצומצם כלשהו. אם צודקים אנו הרי שזו ראיה לתלות התוספתא במשנה. התוספתא מסבירה את המשנה הנראית בעיניה קשה.
אם כן:
לפי פשט דברי רבן גמליאל במשנה, אחר גט אין צורך בפעילות נוספת.
לפי התוספתא, אחר גט צריך חליצה לראשונה והשנייה נחשבת כאלמנה.
לפי חכמים אחר הגט צריך חליצה לראשונה והשנייה נחשבת כגרושה.
רבן גמליאל מבטל את תוקפה החוקי של הפעולה השנייה. כלומר, עם הגט או טקס החליצה הראשון האישה הופכת לגרושתו; הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו,2 והיא פסולה לכהונה, ואילו האישה השנייה נשארת אלמנה ומותר לו להינשא לקרובותיה והיא כשרה לכהונה. כמו כן להלן, עם המאמר הראשון אין תוקף למאמר שניתן לאישה השנייה, והיא חופשייה להינשא לאחר. כך גם אם בעל את שתיהן, רק הראשונה הפכה לאשתו ואילו השנייה רשאית להינשא לאחר.
לרבן גמליאל עמדה אחידה לגבי כל הפעולות, אך עמדתו הברורה והאחידה נמצאת במחלוקת עם חכמים רבים. כבר המשנה משקפת עמדה חלוקה המבחינה בין הפעולות השונות.
ולא מאמר אחר מאמר – המאמר הוא מעין קידושין ליבמה. זו נתינת כסף ליבמה לשם קידושין, או כתיבת שטר שבו הוא מודיע שלקחה לאישה. ה״מאמר״ מקביל, אפוא, לאירוסין (ראו פירושנו לפ״ב מ״א). לכאורה מעשה המאמר מיותר
3 שכן היבם צריך לכנוס את אשתו, פעולה המקבילה לנישואין הרגילים. עם זאת חשו קדמונינו כנראה שיש צורך בטקס כלשהו לפני כניסת היבמה, או לחילופין שזה היה המעמד הציבורי הקדום וחכמים ביטלו את הצורך בו
(לעיל פ״ב מ״א). מכל מקום, חכמים נחלקו במשמעותו ובתקפותו ההלכתית של המאמר. לדעת בית שמאי מאמר הוא כמעשה, ומחייב גט, לדעת בית הלל הוא כספק, ובהקשר של משנתנו ביטולו מחייב גט וחליצה (להלן). לדעת רבי שמעון אין המאמר יוצר מצב של ספק, אבל הוא גם אינו יודע מה דינו. אם הוא מעשה – יש צורך בגט, ואם אין הוא מעשה די בחליצה, ועל כך להלן.
4 לדעת רבן גמליאל המאמר משמעו מעשה, לפחות במשמעות שאם עשה מאמר לאחת הנשים אין צורך במאמר לאישה אחרת. עמדתו קרובה לזו של בית שמאי, אך אינה זהה לה בהכרח. רבן גמליאל אינו אומר שהמאמר כמעשה לעניינים אחרים (למשל להאכילה בתרומה או לשחררה בגט ולא בחליצה), אך הוא כמעשה לשחרר את הצרה מחליצה. אין זה מפתיע שרבן גמליאל מהלך בשיטת בית שמאי. אמנם רבן גמליאל הוא הממשיך של בית הלל ומתייחס אליו, אבל בכמה מהלכותיו הוא קרוב לבית שמאי,
5 ואכן הבבלי פירש בפשטות שרבן גמליאל סובר כבית שמאי (נא ע״ב).
הירושלמי מסביר:
רבן גמליאל אומר אין גט אחר גט כו׳. ״יבמה יבוא עליה״ – זה הביאה. ״ולקחה לו לאשה״ – זה המאמר. יכול כשם שהביאה גומרת בה כך יהא המאמר? תלמוד לומר ״יבמה יבא עליה״, שרה את כל הפרשה כולה ליבום, מה הביאה גומרת בה, אף המאמר גומר בה. ואם כן מה הועיל בה מאמר? לאוסרה לאחין.
6 רבי שמעון אומר: המאמר או קונה או לא קונה... רבי לעזר בן ערך אומר: המאמר קונה קיניין גמור ביבמה...״ (ירושלמי ו ע״ג;
קידושין פ״א ה״א, נח ע״ד).
אם כן, לפי הירושלמי רבן גמליאל אינו כבית שמאי (רבי אלעזר בן ערך), אלא קרוב יותר לעמדת בית הלל. אך ההנמקה הנמסרת משמו של רבן גמליאל (״אף המאמר גומר בה״) היא כבית שמאי, ורק לאחר מכן שואלת הסוגיה ״מה הועיל בה מאמר?״. נראה שבעצם רבן גמליאל כבית שמאי, והעורך רצה להטותו לכיוון בית הלל, לשם כך הוא מוצא הסבר ולפיו המאמר מעשה (לאסרה לאחים) אך לא כמעשה שלם, כאילו רבן גמליאל נוקט עמדה רביעית במחלוקת האם מאמר קונה או לא.
לפי המשנה אם עשה מאמר בזו ובזו המאמר השני בטל, וממילא מותר בקרובותיה. עם זאת, לא נאמר במשנה מה הדין לפי רבן גמליאל אם עשה מאמר ואינו רוצה לכנוס. התוספתא שונה: ״נותן גט לראשונה וחולץ לה ומותר בקרובות שנייה. וחכמים אומרים אסור בקרובות שתיהן, וצריכות שני גיטין וחליצה לאחת מהן״ אם כן לדעת חכמים אסור בקרובות השנייה והשנייה צריכה גם חליצה בנוסף לגט (פ״ז ה״ג; בבלי, נא ע״א). אם כן, אחר מאמר צריך גט וחליצה. מסתבר שלדעת התוספתא אין אדם חייב לכנוס אישה שעשה בא מאמר אם אינו חפץ בכך, אבל הוא רשאי לכנסה. אבל ייתכן שלדעת התוספתא המאמר שעשה בשנייה דיו לאסור עליו את הראשונה.
סיכום
לפי התוספתא, לפי רבן גמליאל לאחר מאמר צריך גט וחליצה, והשנייה פנויה לכל דבר.
לפי חכמים בעלת מאמר ראשון צריכה גט וחליצה, בעלת מאמר שני צריכה גט ונחשבת לגרושה.
לפי פשט המשנה אין מקום לדיון בשאלה כיצד מבטלים את המאמר הראשון.
הבבלי (נב ע״א) מביא ברייתא ובה דברי בן עזאי שיש מאמר אחר מאמר בשני יבמים ויבמה אחת (שכל אחד מהם עשה בה מאמר), ואין מאמר אחר מאמר בשתי יבמות (כרבן גמליאל במשנתנו).
ולא בעילה אחר בעילה – אם בעל אחת נחשב הדבר לייבום לפחות במשמעות זו שהשנייה פטורה. לא נאמר האם לאחר בעילה כזאת, וכשהיבם אינו רוצה לכנסה, עליו לגרשה בגט כאילו כבר כנסה, או בחליצה כאילו טרם ייבמה. בכך תעסוק המשנה להלן (בעיקר מ״ו).
ולא חליצה אחר חליצה – הכלל יוסבר במשניות להלן. עיקרו שאם חלץ לאחת מיבמותיו – השנייה פטורה. במשניות להלן יועמד הכלל בצורה רחבה יותר, וספק אם רבן גמליאל התייחס אף הוא להרחבות אלו.7
וחכמים אומרים יש גט8 אחר גט – נראה שלחכמים גט אינו משחרר מייבום. יבם שנתן גט ליבמתו חייב לחלוץ לה שנית
(להלן מ״ב): ״בחליצה היא ניתרת ואינה ניתרת בגט״ (ירושלמי ו ע״ד). אמנם הגט חזק מחליצה, אך יבמה יוצאת רק בחליצה. אם נפלו לפניו שתי יבמות ונתן לאחת גט וגם לשנייה גט, הגט השני תקף, והיבמה השנייה נתפסת כמגורשת ולא כאלמנה. כמו כן אם היה נשוי שתי נשים ומת, ונתן היבם גט לאחת – לא פטר את צרתה (כניסוח התוספתא פ״ז ה״ג). לדעת חכמים: ״אסור בקרובות שתיהן וצריכות שני גיטין וחליצה לאחת מהן״ (המשך התוספתא שם). כך פירש הירושלמי, והדברים נראים. אבל הבבלי פירש שהמחלוקת מצומצמת יותר. לכל הדעות גט בלבד מספיק ביבמה,
9 כשם שמאמר מספיק, אבל כאן כוחו של הגט הורע על ידי הגט לשנייה, ולכן נדרשת גם חליצה (נ ע״ב). הנימוק מדוע הגט מועיל פשוט, כדעת רבן גמליאל, ולפי הסבר זה בעצם חכמים קרובים מאוד לרבן גמליאל.
קשה להבין לפי הסבר זה מדוע במשנה ג ״מאמר בזו וגט לזו צריכה גט וחליצה״, אם הגט כורת – מדוע אין הוא מהווה כריתות במקרה זה, הרי לא הייתה אחריו חליצה. זאת ועוד. אם הגט מספֵּק, כיצד זה פעולה הנעשית לאחריו, לאישה אחרת, מבטלת את הגט? הבבלי מביא ברייתא: ״והתניא רבי עקיבא אומר מנין לנותן גט ליבמתו שנאסרה עליו עולמית שנאמר...״ (נב ע״ב). הברייתא היא דרשה בספרי דברים (פיסקא רע, עמ׳ 290), אלא שבספרי הדרשה אנונימית ואילו הבבלי מייחסה לרבי עקיבא. יש להניח שלפי ברייתא זו הגט אינו מהווה תחליף לחליצה, אחרת פשוט יותר היה לומר שהנותן גט ליבמתו הרי היא פטורה מייבום, וממילא לאחר מכן אסורה על היבם. אלא הכוונה שאמנם גט אינו פוטר מייבום, אבל דיו כדי לאסור ייבום, וזו עשויה להיות דעתם של חכמים, או שזו דעה שלישית (רבן גמליאל סבור שהגט מחליף את החליצה, חכמים אומרים שהגט אינו מחליף ורבי עקיבא נוקט עמדת ביניים). בהמשך הספרי שם הדרשה לפסוק ברורה יותר, היא שוללת מתן גט ליבמה ותובעת רק חליצה: ״מה חליצה שאינה פוטרת באשה פוטרת ביבם, גט שפוטר באשה אינו דין שיפטור ביבם? תלמוד לומר ׳לא תהיה אשת המת חוצה לאיש זר׳ אלא בחליצה״ (שם רפח, עמ׳ 307). זו דרשה הבאה כנגד רבן גמליאל, כעמדה השלישית ברשימה להלן.
לפנינו, אפוא, ארבע דעות אפשריות, אך רק שני תנאים, או לכל היותר שלושה, הנוקטים שתיים או שלוש דעות:
1. הגט תחליף לחליצה (רבן גמליאל).
2. גט אינו תחליף לחליצה, אך דיו לאסור על היבם לייבמה (רבי עקיבא, ואולי גם חכמים).
3. גט ביבמה אינו עושה כלום.
4. גט ביבמה מהווה תחליף לחליצה, אבל אם אחריו בא מעשה המערער את אמינותו (בעילה לבעלת הגט, חליצה, בעילה או מאמר לשנייה) הגט בטל.
בהמשך סוגיית הבבלי מקשרת הגמרא בין עמדת חכמים, שאין אחר חליצה כלום, לעמדתו של רבי עקיבא, שלדעתו גט פוטר את היבמה (נב ע״ב), ונראה שהבבלי מפרש את רבי עקיבא כחכמים כאן.
ייתכן שהמחלוקת האם ניתן לפטור יבמה בגט אינה רק שאלה תאורטית אלא מעידה על בעלים שרצו להימנע ממעמד החליצה, משום שיש בו ביזוי ובושה ליבם. נעשה בו מעשה מבזה, ונשמעת הצהרה כאילו אינו מבצע את הרצוי והנכון (לייבם את יבמתו),10 ושמא זה חלק מן הדיון במהלך המעבר מייבום לחליצה. יש המעדיפים חליצה, ויש הטוענים שגט עדיף כאשר לא מתרחש ייבום, ובכך אולי ניסיון לבטל את הייבום לטובת מהלך אחיד של גירושין בכל המקרים של פירוק זיקת נישואין. אם השערה זו נכונה מצטרף הדבר למגמה הכללית של איחוד המבנה ההלכתי.
ואחר מאמר – הוא הדין אם עשה מאמר באחת מהן וחלץ לשנייה (או נתן לה גט), השנייה נחשבת לחלוצה ומגורשת (למשל היא אסורה להינשא לכוהן). ברם, אי אפשר שייבם את השנייה, שכן אסור לו לייבם אישה וצרתה. משנה ד בהמשך תסביר כיצד יש לנהוג במקרה של עשייה כפולה נמהרת, מחייבת אך אסורה, מעין זו. אבל לא אחר בעילה ולא אחר חליצה כלום – בעילה, שונה מגט ומאמר. היא מעשה ואי אפשר להחזיר את המצב לקדמותו, דבר לא יבטל את המעשה. בעילה וחליצה אינם חלים אלא לגבי האישה הראשונה, ואילו השנייה נשארת בחזקת אלמנה המותרת בקרוביו ובכוהנים, והוא מותר בקרובותיה. כאמור, קיימות מחלוקות נוספות על עמדותיהם של רבן גמליאל וחכמים. התוספתא מתנסחת בפשטות רבה עוד יותר: אם נפלו לפניו שתי אלמנות לייבום (אישה וצרתה), לדעת רבן גמליאל אם עשה מאמר באחת פטר את השנייה, ולדעת חכמים לא פטרה (פ״ז ה״ג).
כאמור, הניסוח כללי (אין גט אחר גט וכו׳), אבל כפי שהסביר הירושלמי אין כאן דין כללי אלא דין המתייחס למקרה שבו נפלו לפניו שתי יבמות. אבל אם קידש שתי נשים ואינו יודע את מי קידש נותן לשתיהן גט, ואם מת לפני שגירשן ונפלו לפני אחיו לייבום על האח לחלוץ לשתיהן. בכך עוסקת המשנה לעיל
(פ״ב מ״ו), ומשנתנו אינה מתייחסת לכך (
ירושלמי יבמות פ״ב ה״ו, ד ע״א).
גט וחליצה הן פעולות ברורות, לעומת זאת המאמר הוא פעולה בעייתית הרבה יותר. אם עשה מאמר בשתיהן לפי רבן גמליאל המאמר השני בטל, ולפי חכמים המאמר השני תקף, ונוצר מצב בלתי אפשרי (אסור) ובו שתי היבמות נשואות לו, ומשנה ד תסביר כיצד נחלצים מתסבוכת כזאת.
כל המשנה תוסבר להלן בדוגמאות שבמשניות הבאות.
1. על התגובה העממית והמתח בין פורמליזם ותגובה בתוך המשפחה ראו גם פ״ב מ״ז: קדמו וכנסו; פ״ב מ״ח: ואם קדם הקטן; פ״ג מ״א: ואם קדמו וכנסו, וכן ראו פירושנו למשנה ב בהמשך.
2. ראו פ״ד מ״ז.
3. ״כנסה עד שלא עשה בה מאמר – קנה״ (תוספתא פ״ז ה״ב).
4. ביטוי אחר לדעת רבי שמעון בתוספתא פ״ז ה״א: ״העושה מאמר ביבמתו ומת״. הבעיה היא שאם היא נשואה היא חייבת בייבום ואם אין היא נשואה היא פטורה, משום שייבום הוא רק מאח אחד ולא משניים. לדעת בית הלל ״חולצת ולא מתיבמת״ (מספק). לדעת רבי שמעון אם מאמרו מעשה, תחלוץ או תתייבם כרצון היבם, ואם מאמרו אינו מעשה תחלוץ או תתייבם כאשתו של ראשון. לכן או חולצת או מתייבמת.
5. ראו ביכלר, בית הלל, וראו למשל פירושנו לביצה פ״ב מ״ה, ואולי גם להלן פ״ו מ״ד ומ״ה.
6. בתוספתא, פ״ז ה״ב, מצויה הלכה זו במסגרת הלכה כללית המשקפת כנראה את דעת בית הלל.
7. בשאלה זו כבר דנו בפרקים הקודמים, ראו פ״ב מ״א.
8. מילה זו חסרה בסדרת עדי נוסח טובים (ג1, ג3, ג4, ג6, ג37, ז, כ, מ2, פ1, ף5), והמשפט שלם גם בלי מילה זו.
9. הגט ליבמה עושה שני דברים: 1. הגט אוסר על היבם את קרובותיה. 2. היבם שנתן גט אינו יכול עוד ליבמה (כך נאמר במפורש בספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא רע: ״מנין לנותן גט ליבמתו שאסור לחזור עליה תלמוד לומר לא יוכל בעלה הראשון״).
10. ראו דיוננו במבוא בשאלה האם ייבום עדיף או חליצה.