Yevamot 5 – יבמות ה‏ – Mishnayot Gedolot

(א) רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֵין גֵּט אַחַר גֵּט, וְלֹא מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר, וְלֹא בְעִילָה אַחַר בְּעִילָה, וְלֹא חֲלִיצָה אַחַר חֲלִיצָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֵשׁ גֵּט אַחַר גֵּט, וְיֵשׁ מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר, אֲבָל לֹא אַחַר בְּעִילָה וְלֹא אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם.

Rabban Gamliel says: A bill of divorce [get] is not effective when given after a bill of divorce was previously given to a yevama. Once a yevama receives a bill of divorce from a yavam, no bill of divorce given by that yavam to her rival wife or a bill of divorce given to her by a different yavam is of any effect. And levirate betrothal is not effective after a previous levirate betrothal was performed, and intercourse with a second yevama is not effective after intercourse with the first one, and ḥalitza is not effective after ḥalitza was previously performed. But the Rabbis say: A bill of divorce is effective when given after a bill of divorce, and levirate betrothal is effective after levirate betrothal, but nothing is effective after intercourse or after ḥalitza. If a yavam has relations with the yevama or performs ḥalitza with her, no other action performed afterward is effective, whether performed by that yavam toward a different yevama or by any yavam with the original yevama.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל

[א] רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין גֵּט אַחַר גֵּט, וְלֹא מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר, וְלֹא בְעִילָה אַחַר בְּעִילָה, וְלֹא חֲלִיצָה אַחַר חֲלִיצָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵשׁ גֵּט אַחַר גֵּט, וְאַחַר מַאֲמָר,

אֲבָל לֹא אַחַר בְּעִילָה וְלֹא אַחַר חֲלִיצָה כְלוּם.

(הקדמה)

טבלאות השוואה לכל המסכת

(א-ו) תוספתא דפוסים תוספתא יבמות ז׳:א׳

העושה מאמר ביבמתו ומת חולצת ולא מתיבמת רבי שמעון אומר או חולצת או מתיבמת שאם מאמרו מאמר תתיבם שהיא אשתו של ראשון. כיצד מצות יבום עושה בה מאמר ואח״כ [כונס] כנסה עד שלא עשה מאמר קנה העושה מאמר ביבמתו קנאה לעצמו ופסלה ע״י אחים באו עליה אחים ועשו בה מאמר נתנו גט וחלצו פוסלים על ידו העושה מאמר ביבמתו נפטרה צרתה הנותן גט ליבמתו נפטרה היא וצרתה חלץ לה נפטרה צרתה וחכ״א יש גט אחר גט ומאמר אחר מאמר מודה ר׳ גמליאל לחכמים שיש גט אחר מאמר ומאמר אחר גט גט אחר ביאת מאמר [ומאמר] אחר [ביאת] גט כיצד היה ר״ג אומר אין גט אחר גט שתי יבמות [ליבם] אחד [נתן] גט לזו [וחזר ונתן גט] לזו ר״ג אומר חולץ לראשונה ומותר בקרובות שניה וחכ״א אסור בקרובות שתיהן וצריכות שני גיטין וחליצה לאחת מהן וכן [שני] יבמין ויבמה אחת בעל את זו ובעל את זו. בעל את זו ועשה מאמר לזו בעל את זו ונתן גט לזו בעל את זו וחלץ לזו אין אחר חליצה כלום חלץ לזו וחלץ לזו ועשה מאמר בזו חלץ לזו ונתן גט לזו חלץ לזו ובעל את זו אין אחר בעילה כלום אע״פ שאמרו אין אחר בעילה כלום חליצה אחר בעילה פוסלת בכהונה כיצד ג׳ יבמות ויבם אחד עשה מאמר בזו ובעל את זו וחזר ועשה מאמר בזו רבי נחמיה אומר ראשונה צריכה גט ואין אחר בעילה כלום מק״ו ומה חליצה שפוסלת בכהונה חליצה אחר בעילה אין אחריה כלום בעילה שאין פוסלת בכהונה [בעילה אחר חליצה] אינו דין שלא יהא אחריה כלום וחכ״א צריכות שלשה גיטין וחליצה [אחת] מהן אימתי אמרו אין אחר בעילה כלום בזמן שהיא בתחלה אינה בתחלה הרי היא כמאמר.

ירושלמי יבמות ה׳:א׳

בבלי יבמות נ׳.

הכללים האלה שאני מסדיר צריכים להיות זכורים בדעתך גם בפרק זה. והם, שאין גרושי היבמה נגמרין ותותר לכל אדם אלא בחליצה. ואין נשואיה נגמרין ותצא מדין יבמה אלא בבעילה. והמאמר, והוא נתינת הקדושין בפרוטה או בשוה פרוטה, דוקא קונה מקצת קנין ביבמה. וכן הגט ביבמה עושה מקצת גרושין. ואין עוקר קשר הקדושין אלא גט. ולפיכך הנותן גט ליבמתו צריך על כל פנים לחלוץ לה ואז תעקר זיקת יבם. ומי שעשה מאמר צריך ליתן גט לסלק בו קשר המאמר ויחלוץ אם רצה להתירה לשוק ולסלק זיקת יבום כמו שיתבאר.

ורבן גמליאל סובר כי שתי יבמות ליבם אחד אם גתן גט לזו ואחר כך לזו, או בעל לשתיהן, או קדש לזו ואחר כך לזו, או חלץ לשתיהן, שפעולתו האחרונה לעולם כאלו אינה, וכאלו לא היה כלל, ולפיכך אם נתן גט לזו וגט לזו חולץ לראשונה ומותר בקרובות שניה, לפי שהגט השני כאלו לא היה. וכן אם קדש לשתיהן זו אחר זו חולץ לראשונה ונותן לה גט מחמת המאמר ומותר בקרובות שניה. וכן אם חלץ או בעל לשתיהן יהא מותר בקרובות שניה. וחכמים אומרים שיש רושם לגט אחרי גט, והרי הוא אסור בקרובות שניה. וכן יש מאמר אחר מאמר וגם בעלת המאמר השני צריכה גט, ואסור בקרובותיה. והלכה כחכמים.

רבן גמליאל אומר אין גט אחר גט כו׳ – העקרים שצריך שיהיו מזומנים בלבך בזה הפרק מה שאגיד והוא שהיבמה לא יהיו גרושיה גמורים ואינה מותרת לאחרים אלא בחליצה ולא תשלם קנינה ותסתלק מדין יבמה ותחזור כא״א בעלמא אלא בבעילה והמאמר הוא נתינת הקדושין בפרוטה או בשוה פרוטה בלבד וקונה קצת קנין וכמו כן הגט ביבמה מגרש קצת גרושין וקשר הקדושין לא יתירנו אלא הגט ולפיכך מי שנתן גט ליבמתו צריך על כל פנים שיחלוץ לה ומיד יסתלק זיקת היבם ומי שעשה מאמר צריך על כל פנים ליתן גט לסלק ממנה קשר המאמר ויחלוץ אם ירצה להתירה לאחרים ויסלק זיקת היבום כמו שיתבאר וסברתו של ר״ג שב׳ יבמות ליבם אחד כשנתן גט לזו ואחר כך לזו או בעל שתיהן או קדש לזו ואח״כ לזו או חלץ לשתיהן מעשיו האחרונים בטלים וכאילו לא עשה כלום וכשנתן גט לזו וגט לזו חולץ לראשונה ומותר בקרובות שנייה לפי שהגט השני כאילו לא היה וכן אם קדש לשתיהן זו אחר זו חולץ לראשונה ונותן לה גט מחמת המאמר ומותר בקרובות שנייה וחכ״א כי גט אחר גט עושה רושם כלומר קצת מעשה ושהוא אסור בקרובות שנייה וכמו כן יש מאמר אחר מאמר ובעלת המאמר השני צריכה גט ואסור בקרובותיה והלכה כחכמים:

רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אֵין גֵּט אַחַר גֵּט. שְׁתֵּי יְבָמוֹת לְיָבָם אֶחָד מֵאָח אֶחָד, וְנָתַן גֵּט לָרִאשׁוֹנָה וְחָזַר וְנָתַן גֵּט לַשְּׁנִיָּה, לֹא נֶאֶסְרוּ קְרוֹבוֹת הַשְּׁנִיָּה עָלָיו לְמֵהֲוֵי כִּגְרוּשָׁתוֹ, דִּמְכִי יָהֵיב גֵּט לָרִאשׁוֹנָה פָּקְעָה זִקַּת שְׁתֵּיהֶן מֵעָלָיו, דְּגֵט מַהֲנֵי בִּיבָמָה לְמֵיקַם עֲלֵהּ בְּלֹא יִבְנֶה, וְשׁוּב לֹא יְיַבֵּם לֹא הוּא וְלֹא שְׁאָר הָאַחִים לֹא לַיְּבָמָה שֶׁקִּבְּלָה הַגֵּט וְלֹא לְצָרָתָהּ, הִלְכָּךְ כִּי הֲדַר וְיָהִיב גֵּט שֵׁנִי לַשְּׁנִיָּה אֵין בְּמַעֲשָׂיו כְּלוּם וַהֲוֵי כְּנוֹתֵן גֵּט לְאִשָּׁה נָכְרִית דְּעָלְמָא. וְכֵן שְׁנֵי יְבָמִין לִיבָמָה אַחַת וְנָתַן זֶה גֵּט וְזֶה גֵּט, הָאַחֲרוֹן אֵינוֹ כְּלוּם וּמֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ:

וְלֹא מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר. בֵּין שְׁנֵי יְבָמִין לִיבָמָה אַחַת בֵּין בְּיָבָם אֶחָד וּשְׁתֵּי יְבָמוֹת, הָאַחֲרוֹן אֵינוֹ כְּלוּם וְאֵינָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט וּמֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ:

יֵשׁ גֵּט אַחַר גֵּט. דְּקַמָּא לֹא דָּחָה זִקָּתָהּ לְגַמְרֵי, דְּהָא בַּעְיָא חֲלִיצָה, הִלְכָּךְ אַכַּתִּי אִיכָּא פַּלְגָא זִקָּה וְאַהֲנֵי גֵּט שֵׁנִי לַשְּׁנִיָּה לְמֵהֲוֵי גְּרוּשָׁתוֹ וְאָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ. וְכֵן הֲלָכָה:

רבן גמליאל. אין גט אחר גט – two widows without children from a deceased husband awaiting a levirate connection of one levir from one brother, and he gave a Jewish bill of divorce to the first, and then returned and gave a Jewish bill of divorce to the second [woman], the female relatives of the second are not prohibited to him, for that would be like his divorced wife. For when he gives a Jewish bill of divorce to the first [woman], the levirate relationship has no legal effect on both of them from him for the Jewish bill of divorce is beneficial for the widow without children from a deceased husband to maintain her [with the Biblical verse] (Deuteronomy 25:9): “who will not build up [his brother’s house],” and furthermore, he will not perform levirate marriage, neither him nor his other brothers not for the Yevamah/widow whose husband died without issue nor her co-wife. Therefore, when he returns and gives a second Jewish bill of divorce to the second [widow], there is nothing in his actions, and it is like he is giving a Jewish bill of divorce to a mere stranger. And similarly, two levirs to one widow without children whose husband is deceased and this one [levir] gave a Jewish bill of divorce and that [levir] gave a Jewish bill of divorce, the latter is not anything and he is permitted to her female relatives.

ולא מאמר אחר מאמר -.between two levirs and one widow whose husband died without children, or with one levir and two widows. The latter is nothing and she doesn’t require from him a Jewish bill of divorce and he is permitted to her female relatives.

יש גט אחר גט – the first [Jewish bill of divorce] did not supersede her levirate relationship completely for she requires Halitzah; therefore, there is still one-half of her levirate relationship and the second Jewish bill of divorce to the second [widow] is beneficial for his divorced wife and he is prohibited to her relatives, and such is the Halakha.

רבן גמליאל אומר וכו׳ סדר משנה זו שלא תטעה לשבש הגרסא שבספרים סדר יבם ויבמה אחת תחלה מפר׳ דין גט וחליצה וביאה שאחר מאמר ואח״כ מפרש דין מאמר ביאה וחליצה שאחר הגט ואח״כ דין מאמר וגט וביאה שאחר חליצה ואח״כ דין מאמר וגט וחליצה שאחר הביאה וכן סדר יבם ושתי יבמות רש״י ז״ל. וכתב ה״ר יהוסף ז״ל אין גט וכו׳ פי׳ אין בגט השני שנותן היבם אחר הגט הראשון שנתן ליבמתו שום ממשות ולא נאסר בקרובות שניה וכן במאמר השני אין בו ממשות ולא נפסלה הראשונה בעבור זה אלא מותר ליבמה וכן בבעילה שניה וכן בחליצה שנים אין בה ממשות והרי הוא כאילו לא חלץ לשניה ומותר בקרובותיה ע״כ: עוד כתב וחכמי׳ אומרי׳ יש גט אחר גט וכו׳ פי׳ יש מעשים אחר הגט ואחר המאמר כלומר המעשים שנעשים אחר הגט ואחר המאמר עושים רושם כאילו נעשו תחלה אבל אחר בעילה אין מועיל שום מעשה כשהבעילה היא תחלה כדלקמן כגון שבעל ליבמתו ואח״כ חלץ לה או לצרתה אין אותה חליצה שנעשית אחרי הבעילה אוסרת עליו את אשתו וכן אם בא על הראשונה וחזר ובא על השניה אין הבעילה השניה אוסרת את הראשונה וכן המעשה שנעשה אחר החליצה אינו כלום ע״כ:

ולא מאמר אחר מאמר. כתבו תוס׳ ז״ל אתי אפי׳ כרבנן דר׳ עקיבא אע״ג דקדושין לדידהו תופסין בחייבי לאוין ותפסי קדושין אחר ביאה התם הוא משום דהוו קדושין דאורייתא דע״י ביאה פקעה זיקה אבל הכא שהיא זקוקה לו אין לו לתפוס אלא מדרבנן ולא תקון רבנן שיהא מאמר אחר מאמר:

ולא בעילה אחר בעילה. היינו אחר בעילה כשרה אבל אחר בעילה פסולה כגון ביאה שאחר הגט יש אחריה ביאה כי היכי דיש אחריה מאמר ולא חליצה אחר חליצה. היינו אפי׳ אחר חליצה פסולה ע״כ:

ולא בעילה אחר בעילה. תוס׳ פ׳ אלו נערות דף לי:

וחכמים אומרים יש גט וכו׳. כל הפרק ביד פ״ה דהלכות יבום וחליצה ובטור א״ה סי׳ ק״ע ובגמ׳ ע״כ לא פליגי אלא בגט אחר גט ובמאמר אחר מאמר אבל גט א׳ ביבמה ומאמר א׳ ביבמה מהני כלומר אם נתן גט ליבמתו פסלה ע״י עצמו וע״י אחים מ״ט אמור רבנן גט ביבמה מהני משום דמהני בעלמא דאי אמרת לא מהני אמרי כו׳ ומ״ט אמור רבנן האי ביאה פסולה יש אחריה כלום וכדתנן נתן גט ובעל צריכה גט וחליצה ותנן נמי עשה מאמר בזו ובעל לזו צריכות שני גיטין וחליצה אי ביאה אחר הגט היא כמתני׳ קמייתא דנתן גט ובעל גזרה ביאה אחר הגט משום ביאה אחר חליצה ואי ביאה אחר מאמר היא כמתני׳ בתרייתא דעשה מאמר בזו ובעל לזו גזרה ביאה אחר מאמר משום ביאה אחר ביאה ומ״ט אמור רבנן האי חליצה פסילה אין אחריה כלום כדתנן נתן גט וחלץ אין אחר חליצה כלים דאי הדר ועביד מאמר או גט לשלישית לא מהני משום דלמאי ליגזור ליגזור חליצה אחר הגט משום חליצה אחר חליצה פי׳ דלא ליתי למיחלץ לשתי יבמות זו אחר זו או שני יבמים ליבמה אחת זה אחר זה כל הני תיחלוץ ותיזול כלומר מאי איכפת לן כל ימיה תיחלוץ ותיזיל ליגזור חליצה אחר מאמר משום חליצה אחר ביאה אטו חליצה אחר ביאה מי לא בעיא גט למאמרו דהא דאמרי׳ אין אחריה כלום דבר העשוי לאחרים דאי עביד גט או מאמר בחברתה לא מיתסר בקרובותיה וחליצה אחר מאמר נמי בעי גט לביאתו ע״כ:

[* אין גט אחר גט כו׳. עיין מ״ש בזה במשנה דלקמן]:

ולא מאמר אחר מאמר. עיין מ״ש בס״ד במשנה ג׳:

ולא בעילה כו׳. ולא חליצה כו׳. מפורש במשנה דסוף פירקין:

יש גט אחר גט וכו׳. פירש הר״ב דקמא לא דחה לגמרי וכו׳ ואהני גט שני כו׳. כדאיתא בגמרא דאע״ג דמדאורייתא לא הוי גט ביבמה כלל. אמרי רבנן כיון דבא״א מהני אי אמרת ביבמה לא מהני אמרי גט להוציאה וחליצה להוציאה ומדגט לא מהני חליצה נמי לא מהני ואתי למיבעל אחר חליצה. ופי׳ התוספות דאע״ג דבאשת איש לא חיישינן לשמא יאמרו מדחליצה לא מהני כו׳ לפי דלא שייך באשת איש חליצה וקריאה. והא נמי ליכא למיחש ביבמה שיאמרו מדחליצה לחודא מהני גט לחודא נמי מהני ותיבעי גט וחליצה לעולם. דבהא ליכא למטעי דחליצה בהדיא כתיב אבל חיישינן שיאמרו דחליצה הצריכה הכתוב מלבד הגט שבכל הנשים. ויאמרו מדגט לחודא לא מהני כו׳. ומ״ש הר״ב וכן הלכה. לא קאי אלא על יש גט כו׳ ויש מאמר וכו׳ ולא קאי על לא אחר בעילה וכו׳ כמ״ש במשנה ג׳:

ויש מאמר אחר מאמר. ומ״ט אמור רבנן מאמר ביבמה מהני. משום דמהני בעלמא. דאי אמרת לא מהני. אמרי מאמר לקנות וביאה לקנות. ומדמאמר לא מהני ביאה נמי לא מהני. ואתי למיבעל אחר ביאה והוי ליה בונה שני בתים דאיסורא דאורייתא. בפרק דלעיל משנה י״א. הילכך אמרו דמהני שלא לבעול אחריה יבמה אחרת. ומהשתא ליכא למיחש למידי דשמא יבעול אחר בעילה. כיון דאחר מאמר נמי אסור למבעל:

{א} יֵשׁ גֵּט כוּ׳. מִדְּרַבָּנָן. וְטַעְמָא דְּגָזְרוּ מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא:

{ב} לֹא קָאֵי אֶלָּא אַגֵּט וּמַאֲמָר, וְלֹא אַבְּעִילָה וַחֲלִיצָה, כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בְּמִשְׁנָה ג׳:

א) אין גט אחר גט
דבנתן גט ליבמה, אסור ליבם אותה או צרתה בין הוא בין אחיו, וגם נאסר המגרש בקרובת המגורשת, ואם נתן אח״כ גט גם לצרתה. לא נאסר בקרובותיה, מדלא מהני הך גט ב׳. וכ״כ מה״ט בנתן אחיו ג״כ גט לראשונה וכ״ש לשנייה, לא נאסר בקרובותיה:

ב) ולא מאמר אחר מאמר
דבעשה מאמר ביבמתו, צריך ליבם זאת, ואם רצה לחלוץ לה אח״כ, צריכה ג״כ גט, וקאמר הכא דבעשה מאמר בב׳ צרות, או שעשו ב׳ אחין ב׳ מאמרים ביבמה א׳, א״צ גט למאמר ב׳:

ג) ולא בעילה אחר בעילה
דבעילה קונה ביבמה, ובבעל ב׳ צרות, או שנבעלו מב׳ אחין, א״צ גט לבעילה שנייה:

ד) ולא חליצה אחר חליצה
דחליצה ב׳ אינה כלום לפסלה לכהונה ולאסור בקרובותיה:

הפרק עוסק בסדרת מקרים שבהם שאלת הייבום בשתי אלמנות הצרות זו לזו טופלה בצורה חפוזה ולא לפי כללי ההלכה. מאחורי השפה הרשמית והמאורגנת מבצבצת האווירה בבית שנפטר בו אח ללא בנים. היבם, בלי להיוועץ, ממהר לפתור את הספק, לשחרר, או להתחייב לפני נשות אחיו. המשנה מציעה ברוח זו גט ולא חליצה כפעולה ספונטנית של אדם שאינו בקיא במהלכים הרשמיים, כמו גם פעולה כפולה לכאורה לכל אחת מן הנשים.⁠¹

רבן גמליאל אומר אין גט אחר גט – משנה זו מסדירה במרוכז פעולות הכרוכות בייבום כששתי נשים נותרו לאחר מות בעלן ללא ילדים. היבם חייב בראש ובראשונה לייבם, כלומר לכנוס את יבמתו, אך המשנה פותחת באפשרות של גט, שהוא המסמך הנפוץ ביותר של פירוק זיקה בין בני זוג. ״גט אחר גט״ הוא גם בזוג רגיל כשהבעל גירש את האישה, וכל גט נוסף בטל. משמעותו של גט כזה עשויה לקבוע את מועד ההתחייבות הכספית (הפקעת קרקעות מקונה של הקרקע שהועמדה כאחריות לכתובה). לעומת זאת, חליצה אחר חליצה היא חליצה לאישה השנייה של אותו יבם, שהרי לפי העיקרון אם חלץ ליבמה אחת השתחררה גם צרתה. ברם, בהקשר של משנתנו המדובר בשני גיטין ובגט הניתן ליבמה, כלומר במעין תחליף לחליצה, כאילו כנס את יבמתו וגירשה. אזי משמעו של ״גט אחר גט״ – מקרה שנפלו בו לפני האח שתי יבמות וגירש אחת מהן בגט, היא מגורשת ואין צורך לגרש גם את יבמתה. אם גירש את היבמה השנייה – הגט בטל והיא כאלמנה, ולא כגרושה. התוספתא מסבירה את המשנה באופן שונה במקצת: ״כיצד היה רבן גמליאל אומר אין גט אחר גט? שתי יבמות ויבם אחד, נתן גט לזו וחזר ונתן גט לזו. רבן גמליאל אומר חולץ לראשונה ומותר בקרובות שנייה, וחכמים אומרים אסור בקרובות שתיהן וצריכה חליצה אחת מהן״ (פ״ז ה״ג; בבלי נא ע״א). אם כן הגט שנתן בטל, וצריך לחלוץ לראשונה. הגט אינו מספק ואחר הגט צריכה לבוא חליצה נוספת, אך הוא מספיק כדי לבטל כל פעולה באישה השנייה. פירוש התוספתא מקרב את עמדת רבן גמליאל לעמדת חכמים (להלן), אך אינו פשט דברי רבן גמליאל במשנה. דברי רבן גמליאל מנוסחים ככלל כמו ׳אין מאמר אחר מאמר׳, ולכן לדעתנו אין להעמידו במקרה מצומצם כלשהו. אם צודקים אנו הרי שזו ראיה לתלות התוספתא במשנה. התוספתא מסבירה את המשנה הנראית בעיניה קשה.

אם כן:

לפי פשט דברי רבן גמליאל במשנה, אחר גט אין צורך בפעילות נוספת.

לפי התוספתא, אחר גט צריך חליצה לראשונה והשנייה נחשבת כאלמנה.

לפי חכמים אחר הגט צריך חליצה לראשונה והשנייה נחשבת כגרושה.

רבן גמליאל מבטל את תוקפה החוקי של הפעולה השנייה. כלומר, עם הגט או טקס החליצה הראשון האישה הופכת לגרושתו; הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו,⁠² והיא פסולה לכהונה, ואילו האישה השנייה נשארת אלמנה ומותר לו להינשא לקרובותיה והיא כשרה לכהונה. כמו כן להלן, עם המאמר הראשון אין תוקף למאמר שניתן לאישה השנייה, והיא חופשייה להינשא לאחר. כך גם אם בעל את שתיהן, רק הראשונה הפכה לאשתו ואילו השנייה רשאית להינשא לאחר.

לרבן גמליאל עמדה אחידה לגבי כל הפעולות, אך עמדתו הברורה והאחידה נמצאת במחלוקת עם חכמים רבים. כבר המשנה משקפת עמדה חלוקה המבחינה בין הפעולות השונות.

ולא מאמר אחר מאמר – המאמר הוא מעין קידושין ליבמה. זו נתינת כסף ליבמה לשם קידושין, או כתיבת שטר שבו הוא מודיע שלקחה לאישה. ה״מאמר״ מקביל, אפוא, לאירוסין (ראו פירושנו לפ״ב מ״א). לכאורה מעשה המאמר מיותר³ שכן היבם צריך לכנוס את אשתו, פעולה המקבילה לנישואין הרגילים. עם זאת חשו קדמונינו כנראה שיש צורך בטקס כלשהו לפני כניסת היבמה, או לחילופין שזה היה המעמד הציבורי הקדום וחכמים ביטלו את הצורך בו (לעיל פ״ב מ״א). מכל מקום, חכמים נחלקו במשמעותו ובתקפותו ההלכתית של המאמר. לדעת בית שמאי מאמר הוא כמעשה, ומחייב גט, לדעת בית הלל הוא כספק, ובהקשר של משנתנו ביטולו מחייב גט וחליצה (להלן). לדעת רבי שמעון אין המאמר יוצר מצב של ספק, אבל הוא גם אינו יודע מה דינו. אם הוא מעשה – יש צורך בגט, ואם אין הוא מעשה די בחליצה, ועל כך להלן.⁠⁴ לדעת רבן גמליאל המאמר משמעו מעשה, לפחות במשמעות שאם עשה מאמר לאחת הנשים אין צורך במאמר לאישה אחרת. עמדתו קרובה לזו של בית שמאי, אך אינה זהה לה בהכרח. רבן גמליאל אינו אומר שהמאמר כמעשה לעניינים אחרים (למשל להאכילה בתרומה או לשחררה בגט ולא בחליצה), אך הוא כמעשה לשחרר את הצרה מחליצה. אין זה מפתיע שרבן גמליאל מהלך בשיטת בית שמאי. אמנם רבן גמליאל הוא הממשיך של בית הלל ומתייחס אליו, אבל בכמה מהלכותיו הוא קרוב לבית שמאי,⁠⁵ ואכן הבבלי פירש בפשטות שרבן גמליאל סובר כבית שמאי (נא ע״ב).

הירושלמי מסביר:

רבן גמליאל אומר אין גט אחר גט כו׳. ״יבמה יבוא עליה״ – זה הביאה. ״ולקחה לו לאשה״ – זה המאמר. יכול כשם שהביאה גומרת בה כך יהא המאמר? תלמוד לומר ״יבמה יבא עליה״, שרה את כל הפרשה כולה ליבום, מה הביאה גומרת בה, אף המאמר גומר בה. ואם כן מה הועיל בה מאמר? לאוסרה לאחין.⁠⁶ רבי שמעון אומר: המאמר או קונה או לא קונה... רבי לעזר בן ערך אומר: המאמר קונה קיניין גמור ביבמה...⁠״ (ירושלמי ו ע״ג; קידושין פ״א ה״א, נח ע״ד).

אם כן, לפי הירושלמי רבן גמליאל אינו כבית שמאי (רבי אלעזר בן ערך), אלא קרוב יותר לעמדת בית הלל. אך ההנמקה הנמסרת משמו של רבן גמליאל (״אף המאמר גומר בה״) היא כבית שמאי, ורק לאחר מכן שואלת הסוגיה ״מה הועיל בה מאמר?⁠״. נראה שבעצם רבן גמליאל כבית שמאי, והעורך רצה להטותו לכיוון בית הלל, לשם כך הוא מוצא הסבר ולפיו המאמר מעשה (לאסרה לאחים) אך לא כמעשה שלם, כאילו רבן גמליאל נוקט עמדה רביעית במחלוקת האם מאמר קונה או לא.

לפי המשנה אם עשה מאמר בזו ובזו המאמר השני בטל, וממילא מותר בקרובותיה. עם זאת, לא נאמר במשנה מה הדין לפי רבן גמליאל אם עשה מאמר ואינו רוצה לכנוס. התוספתא שונה: ״נותן גט לראשונה וחולץ לה ומותר בקרובות שנייה. וחכמים אומרים אסור בקרובות שתיהן, וצריכות שני גיטין וחליצה לאחת מהן״ אם כן לדעת חכמים אסור בקרובות השנייה והשנייה צריכה גם חליצה בנוסף לגט (פ״ז ה״ג; בבלי, נא ע״א). אם כן, אחר מאמר צריך גט וחליצה. מסתבר שלדעת התוספתא אין אדם חייב לכנוס אישה שעשה בא מאמר אם אינו חפץ בכך, אבל הוא רשאי לכנסה. אבל ייתכן שלדעת התוספתא המאמר שעשה בשנייה דיו לאסור עליו את הראשונה.

סיכום

לפי התוספתא, לפי רבן גמליאל לאחר מאמר צריך גט וחליצה, והשנייה פנויה לכל דבר.

לפי חכמים בעלת מאמר ראשון צריכה גט וחליצה, בעלת מאמר שני צריכה גט ונחשבת לגרושה.

לפי פשט המשנה אין מקום לדיון בשאלה כיצד מבטלים את המאמר הראשון.

הבבלי (נב ע״א) מביא ברייתא ובה דברי בן עזאי שיש מאמר אחר מאמר בשני יבמים ויבמה אחת (שכל אחד מהם עשה בה מאמר), ואין מאמר אחר מאמר בשתי יבמות (כרבן גמליאל במשנתנו).

ולא בעילה אחר בעילה – אם בעל אחת נחשב הדבר לייבום לפחות במשמעות זו שהשנייה פטורה. לא נאמר האם לאחר בעילה כזאת, וכשהיבם אינו רוצה לכנסה, עליו לגרשה בגט כאילו כבר כנסה, או בחליצה כאילו טרם ייבמה. בכך תעסוק המשנה להלן (בעיקר מ״ו).

ולא חליצה אחר חליצה – הכלל יוסבר במשניות להלן. עיקרו שאם חלץ לאחת מיבמותיו – השנייה פטורה. במשניות להלן יועמד הכלל בצורה רחבה יותר, וספק אם רבן גמליאל התייחס אף הוא להרחבות אלו.⁠⁷

וחכמים אומרים יש גט⁸ אחר גט – נראה שלחכמים גט אינו משחרר מייבום. יבם שנתן גט ליבמתו חייב לחלוץ לה שנית (להלן מ״ב): ״בחליצה היא ניתרת ואינה ניתרת בגט״ (ירושלמי ו ע״ד). אמנם הגט חזק מחליצה, אך יבמה יוצאת רק בחליצה. אם נפלו לפניו שתי יבמות ונתן לאחת גט וגם לשנייה גט, הגט השני תקף, והיבמה השנייה נתפסת כמגורשת ולא כאלמנה. כמו כן אם היה נשוי שתי נשים ומת, ונתן היבם גט לאחת – לא פטר את צרתה (כניסוח התוספתא פ״ז ה״ג). לדעת חכמים: ״אסור בקרובות שתיהן וצריכות שני גיטין וחליצה לאחת מהן״ (המשך התוספתא שם). כך פירש הירושלמי, והדברים נראים. אבל הבבלי פירש שהמחלוקת מצומצמת יותר. לכל הדעות גט בלבד מספיק ביבמה,⁠⁹ כשם שמאמר מספיק, אבל כאן כוחו של הגט הורע על ידי הגט לשנייה, ולכן נדרשת גם חליצה (נ ע״ב). הנימוק מדוע הגט מועיל פשוט, כדעת רבן גמליאל, ולפי הסבר זה בעצם חכמים קרובים מאוד לרבן גמליאל.

קשה להבין לפי הסבר זה מדוע במשנה ג ״מאמר בזו וגט לזו צריכה גט וחליצה״, אם הגט כורת – מדוע אין הוא מהווה כריתות במקרה זה, הרי לא הייתה אחריו חליצה. זאת ועוד. אם הגט מספֵּק, כיצד זה פעולה הנעשית לאחריו, לאישה אחרת, מבטלת את הגט? הבבלי מביא ברייתא: ״והתניא רבי עקיבא אומר מנין לנותן גט ליבמתו שנאסרה עליו עולמית שנאמר...⁠״ (נב ע״ב). הברייתא היא דרשה בספרי דברים (פיסקא רע, עמ׳ 290), אלא שבספרי הדרשה אנונימית ואילו הבבלי מייחסה לרבי עקיבא. יש להניח שלפי ברייתא זו הגט אינו מהווה תחליף לחליצה, אחרת פשוט יותר היה לומר שהנותן גט ליבמתו הרי היא פטורה מייבום, וממילא לאחר מכן אסורה על היבם. אלא הכוונה שאמנם גט אינו פוטר מייבום, אבל דיו כדי לאסור ייבום, וזו עשויה להיות דעתם של חכמים, או שזו דעה שלישית (רבן גמליאל סבור שהגט מחליף את החליצה, חכמים אומרים שהגט אינו מחליף ורבי עקיבא נוקט עמדת ביניים). בהמשך הספרי שם הדרשה לפסוק ברורה יותר, היא שוללת מתן גט ליבמה ותובעת רק חליצה: ״מה חליצה שאינה פוטרת באשה פוטרת ביבם, גט שפוטר באשה אינו דין שיפטור ביבם? תלמוד לומר ׳לא תהיה אשת המת חוצה לאיש זר׳ אלא בחליצה״ (שם רפח, עמ׳ 307). זו דרשה הבאה כנגד רבן גמליאל, כעמדה השלישית ברשימה להלן.

לפנינו, אפוא, ארבע דעות אפשריות, אך רק שני תנאים, או לכל היותר שלושה, הנוקטים שתיים או שלוש דעות:

1. הגט תחליף לחליצה (רבן גמליאל).

2. גט אינו תחליף לחליצה, אך דיו לאסור על היבם לייבמה (רבי עקיבא, ואולי גם חכמים).

3. גט ביבמה אינו עושה כלום.

4. גט ביבמה מהווה תחליף לחליצה, אבל אם אחריו בא מעשה המערער את אמינותו (בעילה לבעלת הגט, חליצה, בעילה או מאמר לשנייה) הגט בטל.

בהמשך סוגיית הבבלי מקשרת הגמרא בין עמדת חכמים, שאין אחר חליצה כלום, לעמדתו של רבי עקיבא, שלדעתו גט פוטר את היבמה (נב ע״ב), ונראה שהבבלי מפרש את רבי עקיבא כחכמים כאן.

ייתכן שהמחלוקת האם ניתן לפטור יבמה בגט אינה רק שאלה תאורטית אלא מעידה על בעלים שרצו להימנע ממעמד החליצה, משום שיש בו ביזוי ובושה ליבם. נעשה בו מעשה מבזה, ונשמעת הצהרה כאילו אינו מבצע את הרצוי והנכון (לייבם את יבמתו),⁠¹⁰ ושמא זה חלק מן הדיון במהלך המעבר מייבום לחליצה. יש המעדיפים חליצה, ויש הטוענים שגט עדיף כאשר לא מתרחש ייבום, ובכך אולי ניסיון לבטל את הייבום לטובת מהלך אחיד של גירושין בכל המקרים של פירוק זיקת נישואין. אם השערה זו נכונה מצטרף הדבר למגמה הכללית של איחוד המבנה ההלכתי.

ואחר מאמר – הוא הדין אם עשה מאמר באחת מהן וחלץ לשנייה (או נתן לה גט), השנייה נחשבת לחלוצה ומגורשת (למשל היא אסורה להינשא לכוהן). ברם, אי אפשר שייבם את השנייה, שכן אסור לו לייבם אישה וצרתה. משנה ד בהמשך תסביר כיצד יש לנהוג במקרה של עשייה כפולה נמהרת, מחייבת אך אסורה, מעין זו. אבל לא אחר בעילה ולא אחר חליצה כלום – בעילה, שונה מגט ומאמר. היא מעשה ואי אפשר להחזיר את המצב לקדמותו, דבר לא יבטל את המעשה. בעילה וחליצה אינם חלים אלא לגבי האישה הראשונה, ואילו השנייה נשארת בחזקת אלמנה המותרת בקרוביו ובכוהנים, והוא מותר בקרובותיה. כאמור, קיימות מחלוקות נוספות על עמדותיהם של רבן גמליאל וחכמים. התוספתא מתנסחת בפשטות רבה עוד יותר: אם נפלו לפניו שתי אלמנות לייבום (אישה וצרתה), לדעת רבן גמליאל אם עשה מאמר באחת פטר את השנייה, ולדעת חכמים לא פטרה (פ״ז ה״ג).

כאמור, הניסוח כללי (אין גט אחר גט וכו׳), אבל כפי שהסביר הירושלמי אין כאן דין כללי אלא דין המתייחס למקרה שבו נפלו לפניו שתי יבמות. אבל אם קידש שתי נשים ואינו יודע את מי קידש נותן לשתיהן גט, ואם מת לפני שגירשן ונפלו לפני אחיו לייבום על האח לחלוץ לשתיהן. בכך עוסקת המשנה לעיל (פ״ב מ״ו), ומשנתנו אינה מתייחסת לכך (ירושלמי יבמות פ״ב ה״ו, ד ע״א).

גט וחליצה הן פעולות ברורות, לעומת זאת המאמר הוא פעולה בעייתית הרבה יותר. אם עשה מאמר בשתיהן לפי רבן גמליאל המאמר השני בטל, ולפי חכמים המאמר השני תקף, ונוצר מצב בלתי אפשרי (אסור) ובו שתי היבמות נשואות לו, ומשנה ד תסביר כיצד נחלצים מתסבוכת כזאת.

כל המשנה תוסבר להלן בדוגמאות שבמשניות הבאות.

1. על התגובה העממית והמתח בין פורמליזם ותגובה בתוך המשפחה ראו גם פ״ב מ״ז: קדמו וכנסו; פ״ב מ״ח: ואם קדם הקטן; פ״ג מ״א: ואם קדמו וכנסו, וכן ראו פירושנו למשנה ב בהמשך.

2. ראו פ״ד מ״ז.

3. ״כנסה עד שלא עשה בה מאמר – קנה״ (תוספתא פ״ז ה״ב).

4. ביטוי אחר לדעת רבי שמעון בתוספתא פ״ז ה״א: ״העושה מאמר ביבמתו ומת״. הבעיה היא שאם היא נשואה היא חייבת בייבום ואם אין היא נשואה היא פטורה, משום שייבום הוא רק מאח אחד ולא משניים. לדעת בית הלל ״חולצת ולא מתיבמת״ (מספק). לדעת רבי שמעון אם מאמרו מעשה, תחלוץ או תתייבם כרצון היבם, ואם מאמרו אינו מעשה תחלוץ או תתייבם כאשתו של ראשון. לכן או חולצת או מתייבמת.

5. ראו ביכלר, בית הלל, וראו למשל פירושנו לביצה פ״ב מ״ה, ואולי גם להלן פ״ו מ״ד ומ״ה.

6. בתוספתא, פ״ז ה״ב, מצויה הלכה זו במסגרת הלכה כללית המשקפת כנראה את דעת בית הלל.

7. בשאלה זו כבר דנו בפרקים הקודמים, ראו פ״ב מ״א.

8. מילה זו חסרה בסדרת עדי נוסח טובים (ג1, ג3, ג4, ג6, ג37, ז, כ, מ2, פ1, ף5), והמשפט שלם גם בלי מילה זו.

9. הגט ליבמה עושה שני דברים: 1. הגט אוסר על היבם את קרובותיה. 2. היבם שנתן גט אינו יכול עוד ליבמה (כך נאמר במפורש בספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא רע: ״מנין לנותן גט ליבמתו שאסור לחזור עליה תלמוד לומר לא יוכל בעלה הראשון״).

10. ראו דיוננו במבוא בשאלה האם ייבום עדיף או חליצה.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל

(ב) כֵּיצַד. עָשָׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ, וְנָתַן לָהּ גֵּט, צְרִיכָה הֵימֶנּוּ חֲלִיצָה. עָשָׂה מַאֲמָר וַחֲלִיצָה, צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵט. עָשָׂה מַאֲמָר וּבָעַל, הֲרֵי זוֹ כְמִצְוָתָהּ.

The mishna elaborates: How do these laws work in practice? If a yavam performed levirate betrothal with his yevama, and he later gave her a bill of divorce, she nevertheless requires ḥalitza from him. The bill of divorce does not fully exempt her from levirate marriage, as the levirate bond remains intact. If he performed levirate betrothal and then ḥalitza, she requires a bill of divorce from him in order to cancel the levirate betrothal. If the yavam performed levirate betrothal and then engaged in intercourse with the yevama, this is the way to perform levirate marriage in accordance with its mitzva, as the Sages instituted this as the proper procedure for a yavam to perform levirate marriage.

[ב] כֵּיצַד? עָשָׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ, נָתַן לָהּ גֵּט, צְרִיכָה הֵימֶנּוּ חֲלִיצָה.

עָשָׂה בָהּ מַאֲמָר וְחָלַץ, צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵט.

עָשָׂה בָהּ מַאֲמָר וּבָעַל, הֲרֵי זוֹ כְמִצְוָתָהּ.

[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה א]

ירושלמי יבמות ה׳:ב׳

בבלי יבמות נ׳.

אמרו כיצד – רוצה לומר כיצד לא אחר בעילה ולא אחר חליצה כלום. וכל הבבות הללו ברורות ופשוטות לפי הכללים שביארנו.

ואמרו נתן גט ובעל צריכה גט וחליצה – מה שהצריכה גט פשוט שהרי נקנת בבעילה ונעשת אשת איש. והצרכנו חליצה ואף על פי שנבעלה, מחמת הגט שקדם לבעילה, לפי שאין אנו אומרין בעילה קונה קנין גמור ואין אחריה כלום אלא אם היתה בעילה כשרה, אבל זו שהיתה בעילה פסולה צריכה חליצה אחריה.

ואמרו אין אחר חליצה כלום – משמע שלדעתו אין רושם למאמר בחלוצתו וזוהי דעת ר׳ עקיבה שסובר אין קדושין תופשין בחלוצה, לפי שלדעתו כשנחלצה נעשת ערוה כמו שהיתה קודם מיתת אחיו. ואין הלכה כר׳ עקיבה.

כיצד עשה מאמר ביבמתו ונתן לה גט כו׳ – אמרו כיצד ר״ל כיצד לא לאחר בעילה ולא לאחר חליצה כלום. ואלו המשניות כולם מבוארות ומפורשות כמו שקדמנו בעקרים. ואמרו נתן גט ובעל צריכה גט וחליצה אמנם צורך הגט מבואר לפי שהיא נקנית בבעילה וחזרה אשת איש וחייבנוה חליצה אף על פי שנבעלה מפני הגט שקדם לבעילה שאין אנו אומרים בעילה קונה קנין גמור ואין אחריה כלום אלא כשהיתה בעילה כשירה אבל זאת שהיא בעילה פסולה צריך אחריה חליצה. ואמרו אין אחר חליצה כלום יורה שלא יועיל המאמר בחליצתו ואמנם זהו דעת ר״ע דס״ל אין קדושין תופסין בחלוצתו לפי שכשנחלץ חזרה ערוה כמו שהיתה קודם מיתת אחיו ואין הלכה כר״ע:

כֵּיצַד. לָאו אַפְּלֻגְתָּא קָאֵי אֶלָּא מִלְּתָא בְּאַנְפֵּי נַפְשָׁהּ, וְאַיָּבָם אֶחָד וִיבָמָה אַחַת קָאֵי. וְהָכִי קָאָמַר, כֵּיצַד דִּין יָבָם אֶחָד וִיבָמָה אַחַת:

צְרִיכָה הֵימֶנּוּ חֲלִיצָה. וְאִם רָצָה לִכְנֹס לֹא יִכְנֹס, דְּכֵיוָן דְּהִתְחִיל בְּגֵרוּשִׁין קַיְמָא עֲלֵיהּ בְּלֹא יִבְנֶה:

צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט. דַּחֲלִיצָה אַפְקַעְתָּא לַזִּקָּה, וְגֵט בָּעֵי לְאַפְקוּעֵי קִדּוּשִׁין דִּילֵיהּ, דַּחֲלִיצָה לֹא מַפְקְעָא קִדּוּשִׁין:

כיצד – this does not refer to the dispute, but rather, it is a matter of its own, referring to one levir and one widow whose husband died without children, and this is what he said: In what case is the law of one levir and one Yevamah/widow whose husband died without children?

צריכה הימנו חליצה – if he wanted to consummate a marriage by conducting a woman to his house/to wed, he should not do so for since he had begun the Jewish divorce, it is fulfilled for him through [the Biblical verse] (Deuteronomy 25:9) “who will not build up [his brother’s house].”

צריכה ממנו גט – for Halitzah causes a release from her levirate relationship and the Jewish bill of divorce need to cancel his Kiddushin/betrothal for Halitzah has no legal effect on Kiddushin/betrothal.

עשה מאמר וכו׳ היינו בנתן גט סתם אף לזיקתו אבל אם נתן למאמרו שריא אף ליבם:

עשה מאמר וחלץ צריכה הימנו גט. הכא לא תני אין אחר חליצה כלום משום דאכתי צריכה גט למאמר ולא תני ליה אלא היכא דאחר חליצה אין צריך לעשות כלום תוס׳ ז״ל:

הרי זו כמצותה. כתב נמוקי יוסף דמתרץ בגמ׳ דלאו דוקא זו היא המצוה ע״י מאמר בלבד אלא ה״ק אף זו כמצותה ע״כ. ומ״מ אם בעל ולא קידש קאמר בגמ׳ דקנה ולוקה מכת מרדות על שנהג מנהג קלות ראש. והילך לשון הגמ׳ עשה מאמר ובעל ה״ז כמצותה לימא מסייע ליה לרב הונא דאמר מצות יבמין מקדש ואח״כ בועל אימא אף זו כמצותה פשיטא סד״א כיון דאמר מר העושה מאמר ביבמתו פרחה הימנו זיקת יבמין וחלה עליו זיקת אירוסין ונשואין אימא לאו מצוה קעביד קמ״ל ע״כ:

כיצד עשה מאמר כו׳. כתב נ״י לעולם מפרש התנא דיני מאמר וגט תחלה משום דהוו דרבנן וחביבא ליה והדר מפרש חליצה וביאה דאורייתא ופתח בחליצה דהתרת יבמה לשוק עדיפא ליה כדאיתא בגמרא. ע״כ. והואיל וגט אינה מתירתה לגמרי לשוק להכי לא אקדימיה למאמר כמו שמקדים חליצה לביאה. ואלא מיהו קשיא סידרא דמתניתין דלעיל דהקדים גט למאמר ואחר כך הקדים בעילה לחליצה. ובמשנה ג׳ דהקדים נתן גט ובעל י״ל כי היכי דלסיים אין אחר חליצה כלום ובמשנה ד׳ ברישא דהקדים עשה מאמר ובעל י״ל משום דדמיא לאינך דבעי נמי חליצה. אבל בסיפא דהקדים גט ובעל קודם גט ועשה מאמר לא ידעתי למה:

הרי זו כמצותה. דהכי תקינו רבנן שלא יבא עליה עד שיקדשה קדושין גמורין בפני עדים ובשוה פרוטה ואם בעל ולא קידש קנה ולוקה מכת מרדות על שנהג קלות ראש בעצמו כדאיתא בגמרא:

{ג} כְּמִצְוָתָהּ. דְּהָכִי תַקִּינוּ רַבָּנָן, שֶׁלֹּא יָבֹא עָלֶיהָ עַד שֶׁיְּקַדְּשֶׁהָ קִדּוּשִׁין גְּמוּרִים, וְאִם בָּעַל וְלֹא קִדֵּשׁ קָנָה, וְלוֹקֶה מַכּוֹת מַרְדּוּת עַל שֶׁנָּהַג קַלּוּת רֹאשׁ בְּעַצְמוֹ, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא:

ה) כיצד
ר״ל כיצד הדין ביבם ויבמה א׳ דמודו בה כ״ע:

ו) צריבה הימנו חליצה
לזיקתו, ואסור ליבמה, מדהתחיל בגירושין, קיימי עליה בלא יבנה:

ז) צריבה הימנו גט
למאמרו דאע״ג דאמר דאין אחר חליצה ובעילה כלום ה״מ בלא קדים להחליצה מאמר שאוגדה בו, אבל בעשה בה מאמר קודם חליצה הרי צריכה להתיר איסורה לעלמא מה שנאסרה ע״י המאמר שמקודם אף שאח״כ חלץ או בעל:

ח) הרי זו כמצותה
דהכי תקנו חכמים שאם יבוא עליה קודם שיקדשה בפני ב׳ עדי׳ בשוה פרוטה חייב מכת מרדות:

כיצד – משניות ב ו-ג הן דיון מקדים למשנה א, והסברה במשנה ד ואילך. שתי המשניות האלה אינן מתעסקות בשתי יבמות, אלא בפעילות פזיזה ולא ממסדית של יבם אחד כלפי יבמתו האחת.⁠¹ ״כיצד״ במקרה זה אינו מפרש את המשנה הקודמת אלא פותח דיון חדש.⁠² המשנה מונה שלושה מצבים של פעילות בלתי מבוקרת כשכולם פותחים בהבטחה – מאמר. המשנה מניחה שלמאמר יש תוקף חוקי של נישואין, לכן אם אין היבם משלים את הבטחתו או מתחרט הוא חייב בנוסף לחליצה לתת לה גט שחרור מן המאמר.⁠³ (1) עשה מאמר ביבימתו נתן לה גט – כך בנוסחאות ארץ ישראל (ג1, ג4, פ וכתב יד קופמן), וביתר עדי הנוסח ונתן. נראה שאכן מדובר במקרה אחד; בכתב יד קופמן נשמטו או נוספו לעתים קרובות וי״וי חיבור, והשמטת וי״ו החיבור כאן אינה חריגה ואינה תובעת הסבר מיוחד. צריכה ממנו חליצה – מיד לאחר מות אחיו הערירי מקדש היבם את יבמתו, ובטרם כנסה מתחרט ונותן לה גט. הוא חייב עדיין לחלוץ לה. המאמר אינו תקף שכן הוא גירשה, וכנראה גם אינו מעוניין לשאת אותה. הגט אינו מהווה תחליף לחליצה (לדעת חכמים במשנה א), ועדיין עומד חיוב חליצה. בתוספתא מובאת עמדתו של רבן גמליאל בנושא. לפי פשט המשנה עשיית המאמר מספקת, אלא שנראה שהבעל אינו רוצה לכנסה, ועל כן נאמר ״מודה רבן גמליאל לחכמים שיש גט אחר מאמר ומאמר אחר גט (זה המקרה הבא במשנתנו) גט אחר ביאת מאמר ומאמר אחר ביאת גט״ (תוספתא פ״ז ה״ג; בבלי, נא ע״א). אם כן, רבן גמליאל מודה שהמאמר אינו מספֵּק, וצריך גט, אך משמע מדבריו שהגט מספֵּק ואין צריך חליצה, אחרת היה צריך לומר אין ׳גט לאחר חליצה׳... (2) עשה בה מאמר וחלץ צריכה ממנו גט – לאחר מות אחיו הערירי מקדש היבם את גיסתו במאמר (בתור ייבום כשר), אך חוזר בו וחולץ לה. כיוון שלמאמר תוקף חוקי – אין החליצה מבטלת אותה והוא חייב לתת לה גט. זאת לעומת המקרה הראשון שבו הוא נתן לה בחפזונו גם גט ובכך השתחררה אגב אורחא מן המאמר. בפועל נוצר מצב מוזר: המאמר מחייב גם גט וגם חליצה; גט משום שהוא ספק מעשה, וחליצה משום שאינו קניין מלא. לכאורה עדיין קשה, אם אין זה קניין מדוע אין די בגט, הרי גט חזק יותר מחליצה, אך כפי שראינו במשנה הקודמת יש דעה שבמקרה של צורך בייבום אין הגט מספק אלא רק חליצה.

(3) עשה בה מאמר [ובעל]⁠⁴ הרי זו כמצותה – רק במקרה השלישי נוהג היבם כמחויב מן ההלכה. הוא מקדש אותה ונותן ביטוי מוגדר לכוונתו להפכה לאשתו כהלכה. המשנה מניחה, אפוא, פעילות שגויה או פעילות כהלכה, אבל שתיהן נובעות מיזמת הפרט כשאינו מונחה בידי גורם ממסדי (חכם או רב).

הטבלה הבאה מסכמת את משניות א-ב לנוחותו של הקורא.

גט, מאמר וחליצה לאותה יבמה

1. ראו ההערה הראשונה לפרק.

2. אפשטיין, מבוא, עמ׳ 341, 1033-1032; אלבק, בהשלמותיו, עמ׳ 336 לאתר, וראו דיוננו בסוף הפרק.

3. לפי תוספתא פ״ב ה״א: ״מאמר אין גומר״, וכך גם בספרי דברים פיסקא רפח, מהד׳ פינקלשטיין עמ׳ 307. בבבלי, נב ע״א ובירושלמי, ו ע״ג לרבי שמעון עמדת ביניים: מאמר או קונה או אינו קונה, כלומר הוא מפקפק האם מאמר קונה. לעומתם רבי אלעזר בן ערך מניח שמאמר קונה קניין גמור, וברוח זו במשנתנו מאמר מחייב בגט. לדיון מפורט יותר ראו לעיל, פ״ב מ״א.

4. נמצא בגיליון ובכל יתר עדי הנוסח.

(ג) נָתַן גֵּט וְעָשָׂה מַאֲמָר, צְרִיכָה גֵט וַחֲלִיצָה. נָתַן גֵּט וּבָעַל, צְרִיכָה גֵט וַחֲלִיצָה. נָתַן גֵּט וְחָלַץ, אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְלוּם. חָלַץ וְעָשָׂה מַאֲמָר, נָתַן גֵּט, וּבָעַל, אוֹ בָעַל וְעָשָׂה מַאֲמָר, נָתַן גֵּט וְחָלַץ, אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְלוּם. אַחַת יְבָמָה אַחַת לְיָבָם אֶחָד, וְאַחַת שְׁתֵּי יְבָמוֹת לְיָבָם אֶחָד.

If the yavam gave the yevama a bill of divorce and afterward performed levirate betrothal with her, she requires another bill of divorce to cancel the levirate betrothal, as well as ḥalitza to nullify the levirate bond. If he gave her a bill of divorce and then engaged in intercourse with her, she requires a bill of divorce to cancel the betrothal that took place via intercourse, and ḥalitza to nullify the levirate bond; the intercourse did not affect the levirate bond because once he gave her a bill of divorce she was forbidden to him. If he gave her a bill of divorce and performed ḥalitza, nothing is effective after ḥalitza, as the levirate bond was completely nullified.
Similarly, if he performed ḥalitza with her and then either performed levirate betrothal, or gave a bill of divorce, or engaged in intercourse with her; alternatively, if he engaged in intercourse with her and then either performed levirate betrothal, or gave a bill of divorce, or performed ḥalitza after they engaged in relations, nothing is effective after ḥalitza or intercourse. Any action performed afterward is unrelated to the levirate bond. The above principles apply both in cases of one yevama to one yavam, as well as in cases of two yevamot to one yavam.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל

[ג] נָתַן גֵּט, וְעָשָׂה בָהּ מַאֲמָר, צְרִיכָה גֵט וַחֲלִיצָה.

נָתַן גֵּט, וּבָעַל, צְרִיכָה גֵט וַחֲלִיצָה.

נָתַן גֵּט, וְחָלַץ, אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְלוּם.

[ד] חָלַץ, וְעָשָׂה מַאֲמָר, נָתַן גֵּט, וּבָעַל, אוֹ בָּעַל, וְעָשָׂה מַאֲמָר, נָתַן גֵּט וְחָלַץ, אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְלוּם.

אֶחָד יְבָמָה אַחַת וְאֶחָד שְׁתֵּי יְבָמוֹת.

[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה א]

ירושלמי יבמות ה׳:ג׳

ירושלמי יבמות ה׳:ד׳

בבלי יבמות נ׳.

נָתַן גֵּט וְעָשָׂה בָהּ מַאֲמָר צְרִיכָה גֵט וַחֲלִיצָה. דְּגֵט דָּחִי קְצָת וְשִׁיֵּר קְצָת, וּמַאֲמָר קָנִי שְׁיוּרָא דְּגֵט, הִלְכָּךְ צְרִיכָה גֵּט לְמַאֲמָרוֹ וַחֲלִיצָה לְזִקָּתוֹ:

נָתַן גֵּט וּבָעַל. אָסוּר לְקַיְּמָהּ, שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁנָּתַן גֵּט קַיְמָא עֲלֵיהּ בְּלֹא יִבְנֶה, וּצְרִיכָה גֵּט לְבִיאָתוֹ וַחֲלִיצָה לְזִקָּתוֹ:

אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְלוּם. הָא מַתְנִיתִין רַבִּי עֲקִיבָא הִיא דְּאָמַר אֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּחַיָּבֵי לָאוִין. וְאֵינָהּ הֲלָכָה, אֶלָּא הֲלָכָה כַּחֲכָמִים, שֶׁאוֹמְרִים יֵשׁ אַחַר חֲלִיצָה כְלוּם, וְאִם קִדְּשָׁהּ אַחַר חֲלִיצָה צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט:

אַחַת יְבָמָה אַחַת לְיָבָם אֶחָד וְאַחַת שְׁתֵּי יְבָמוֹת לְיָבָם אֶחָד. שָׁוִין הֵן שֶׁיֵּשׁ אַחַר גֵּט רִאשׁוֹן אוֹ אַחַר מַאֲמָר רִאשׁוֹן כְּלוּם וְאֵין אַחַר בִּיאָה שֶׁבַּתְּחִלָּה כְּלוּם וְאֵין אַחַר חֲלִיצָה כְלוּם:

נתן גט ועשה בה מאמר צריכה גט וחליצה – that the Jewish bill of divorce supersedes part [of the marriage] and retains part, and the statement [of intention of marriage by a levir] acquires the remnant of the Jewish bill of divorce, therefore, she requires a Jewish bill of divorce for his (i.e., the levir’s) statement [of intention] and Halitzah for the levirate connection.

נתן גט ובעל – it is prohibited to sustain her [in marriage] since from the time that he gave a Jewish bill of divorce, he fulfills, regarding her (Deuteronomy 25:9): “who will not build up [his brother’s house],” and she requires a Jeiwsh bill of divorce for his coition and Halitzah for the levirate connection.

אין לאחר חליצה כלום – This Mishnah is according to Rabbi Akiva, who stated, that Kiddushin/betrothal does not take effect with those who a liable for negative commandments, but it is not the Halakha. Rather, the Halakha is according to the Sages who state that there is nothing after Halitzah, and if he betrothed her after Halitzah, she requires from him a Jewish bill of divorce.

אחד יבמה אחת ליבם אחד ואחד שתי יבמות ליבם אחד – they are both equivalent for there is after the first Jewish bill of divorce or after the first statement [of intention of the Levir] nothing, but after the coition at the beginning, there is nothing, and there is nothing after Halitzah.

חלץ ועשה מאמר וכו׳ פי׳ חלץ תחלה ואח״כ עשה מאמר או נתן גט אחר חליצה או בעל לאחר חליצה קתני סיפא אין אחר חליצה כלום או בעל וכו׳ פי׳ בעל תחלה ואח״כ עשה מאמר או נתן גט אחר בעילה אי חלץ אחר בעילה אין אחר בעילה כלום הר״ס ז״ל ופשוט הוא. ולשון ה״ר יהוסף ז״ל נתן גט ובעל פי׳ או נתן גט או בעל ובעבור שאין חילוקי דינים כלל אומרם בבבא אחת ע״כ:

נתן גט ועשה מאמר. אח״כ באותה יבמה עצמה צריכה גט וחליצה דאפי׳ ר״ג מודה דיש מאמר אחר גט דמספקא ליה אי גט דחי אי לא ודילמא גט לא דחי ואהני מאמר יבמין בה וכ״ש לרבנן דאמרי גט דוחה קצת ומשייר קצת אהני מאמר למיקני שיורא דגט וצריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו ויבומי לא דמגט קמא קיימא עליה בלא יבנה:

נתן גט ובעל. אסור לקיימה דקם עליה בלא יבנה וצריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו גט לביאתו אפי׳ לר״ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין דהא הך כולה מתני׳ ר׳ עקיבא היא כדמפ׳ בגמ׳ הכא מודה דתפסי קדושי ביאה דגט לאו כחליצה דמי לאפקועי כולה זיקה הלכך לא עמדה עליו בלאו גמור וחליצה לזיקתי ובגט לחודיה לא מיפטרא כשאר כונס את יבמתו שיכול לפטרה בגט משום דהך ביאה פסולה הואי משום גט קמא ולא קניא לגמרי:

אין לאחר חליצה כלום. ואע״ג דחליצה פסולה היא דאי בעי יבומי לא מצי אפ״ה דחיא לגמרי ואין לאחריה כלום דאי הדר ומקדש לה במאמר או בביאה לא בעיא גט וכר״ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין נמוקי יוסף: בפי׳ ר״ע ז״ל צריך לכתוב סי׳ הגימ״ל קודם לשון המתחיל נתן גט ועשה מאמר:

חלץ ועשה מאמר וכו׳. והביאוה תוס׳ ז״ל בפ״ק דב״ק דף י״ד ובגמ׳ חלץ ועשה מאמר האי מתני׳ דקתני דלא תפיס מאמר אחר חליצה ר׳ עקיבא היא אבל חכמים אומרים יש אחר חליצה כלום וכמו שפי׳ ר״ע ז״ל. ור׳ ס״ל בברייתא בגמ׳ אימתי יש אחר חליצה תפיסת קדושין בזמן שקדשה ישראל לשם אישות בקדושין גמורים ולא במאמר יבמים דודאי קדושין תופסי׳ בחייבי לאוין אבל קדשה לשם יבמות אינן קדושין שהרי אין כאן צד יבום והוו להו קדושי טעות ופי׳ נמוקי יוסף ז״ל לשם יבמות שאמר לה הרי את מקודשת לי בזיקת יבמין ואחר חליצה אין כאן צד יבום הלכך אינה צריכה גט למאמרו ע״כ. וכתב הרב אלפס ז״ל והא נמי דתנן בסוף פירקי׳ אבל לא אחר בעילה כלום ותנן נמי הבעילה בזמן שהיא בתחלה אין אחריה כלום אליבא דר״ע היא אבל לרבנן הבעילה נמי יש אחריה כלום כגון שתי יבמות הבאות מבית א׳ שנפלו לפני שני אחין ובא א׳ מהן על אחת וחזר הוא או אחיו וקדש את צרתה צריכה ממנו גט דקיימא לן דחייבי עשה היא וכסברת רב אחא בפ׳ קמא דפליג ארבינא דאמר בכרת וקיי״ל כרב אחא דמיקל ע״כ. ועיין עוד שם וגם בהרא״ש ז״ל ותוסיף לקח. ובירוש׳ נתן גט וחלץ אין לאחר חליצה כלום ולא כבר תנינן אין לאחר חליצה כלום בגין נתנינה דבתרה אחד יבמה אחת ואחד שתי יבמות ע״כ וכן תרצו בגמ׳ בסוף פירקי׳ אכמה בבות דמתני׳ דבפירקי׳ דתננהו איידי:

חלץ ועשה מאמר או נתן גט. אחר חליצה או בעל אחר חליצה אינו כלום כדתני בסיפא אין אחר חליצה כלום שאין מאמר וביאה תופסין בה אחר חליצה כר׳ עקיבא וגט דאחר חליצה לא הוה צריך למיתני לאשמועי׳ דאין כלום דלמאי ליהנו לאיתסורי בקרובותיה הא מיתסר וקאי מחמת חליצה אלא איידי דבעי למיתני גט דאחר בעילה כדקתני או בעל ועשה מאמר ונתן גט לאשמועי׳ דאין לאחר ביאה זיקת יבמין ובהאי גט סגי ליה בלא חליצה תנא נמי גט דאחר חליצה והכי מפר׳ בגמ׳:

או בעל ועשה מאמר או נתן גט. אחר ביאה אי חלץ אחר ביאה אין לאחר ביאה כלום זיקת יבמין דגט שנתן אחר מאה מגרש לה כאשתו גמורה ולא בעיא חליצה ואם רצה להחזיר מחזירה וחליצה שעשה אחר ביאה אינה מועלת כלום דאין עליה זיקת יבמין ומאמר דאחר ביאה לא הוה צריך למיתני דפשיטא לן דלא מהני דלמאי ליהני הא אפי׳ מאמר אחר מאמר ביבם אחד ויבמה אחת בתרא כמאן דליתיה דמי דמאי קעביד הא מיתסר וקאי בקרובותיה אלא איידי דתנא ברישא חלץ ועשה מאמר דאיצטרך לאשמועי׳ כר״ע דאין קדושין תופסין בחליצתו תנא נמי בעל ועשה מאמר והכי מפר׳ בגמ׳:

אין אחר חליצה כלום. ארישא קאי וכדפרישית לעיל ואלישנא דסיפא דקתני או בעל ועשה מאמר או נתן גט וחלץ הוה שייך למיתני אין אחר ביאה כלום ומפ׳ דלישנא קלילא הוא למיתני חדא והתרת יבמה לשוק עדיפא ליה למיתני רש״י ז״ל וכתבתי ג״כ ובסמוך בסי׳ ה׳:

אחד יבמה אחת ואחד שתי יבמות. גרסי׳ וכדכתיבנא ומ״מ מן הירוש׳ אינו מוכרח למחוק הספרים וגם דמפי׳ רש״י ז״ל משמע דגריס ליה כמו שהוא כתוב בספרים. ובגמ׳ מתני׳ דלא כבן עזאי דתניא בן עזאי אומר יש מאמר אחר מאמר בשני יבמין ויבמה אחת ואין מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם א׳ ומתני׳ קתני עשה מאמר בזו ומאמר בזו צריכות שני גיטין. ויש נוסחא אחרינא במילתא דבן עזאי אלא שלזו הגירסא הסכים רש״י ז״ל:

נתן גט ועשה מאמר צריכה גט וחליצה כו׳. כתב הרע״ב דגט דחי קצת ושייר קצת וכו׳ ומה״ט אפילו רבן גמליאל מודה דיש מאמר אחר גט ויש גט אחר מאמר וכן ביאה יש אחר מאמר וכן אחר גט. כדאיתא בגמרא:

נתן גט ובעל צריכה גט וחליצה. כ׳ הר״ב שמשעה שנתן גט קיימא עליה בלא יבנה. ומ״מ לא הוה גט כחליצה לאפקועי כולה זיקה הלכך לא עמדה עליה בלאו גמור ואפילו לרבי עקיבא דמתני׳ כוותיה מודה דקדושין תפיס בה:

חלץ ועשה מאמר. כתבו התוספות לא הוה צריך למיתני דכיון דתנא נתן גט וחלץ דאין אחר חליצה כלום אע״ג דחליצה פסולה היא כ״ש דאחר חליצה כשירה אין אחריה כלום אלא כל הענינות שונה ע״כ. ולי נראה דאי משום הא לא איריא דאיכא למימר דאצטריך דלא תימא דוקא גט וחליצה אין אחריה כלום משום דכי אמר רחמנא חליצה ביבמה מלבד גט הוא דקאמר דהא משום הכי אמרו בגט דמהני ביבמה. כמ״ש בר״פ בשם התוספות:

חלץ ועשה מאמר נתן גט ובעל. או או קתני ועשה מאמר או נתן גט או בעל. וגט דלאחר חליצה לא הוה צריך למתני לאשמעינן דלאו כלום. דלמאי אהני. לתסרו בקרובותיה הא מתסר וקאי מחמת חליצה. אלא איידי דבעי למתני גט דאחר בעילה כדקתני או בעל ועשה מאמר ונתן גט לאשמעינן דאין לאחר ביאה כלום זיקת יבמה ובהאי גט סגי ליה בלא חליצה תנא נמי גט דאחר חליצה והכי מפרש בגמרא. רש״י:

או בעל ועשה מאמר או נתן גט או חלץ. ומאמר דאחר ביאה לא הוה צריך למתני דלמאי להני דאפילו מאמר אחר מאמר ביבמה אחת מאי מהני אלא איידי דתנא רישא חלץ ועשה מאמר דאצטריך לאשמעינן כר״ע דאין קדושין תופסין כו׳. והכי מפרש בגמרא. רש״י:

אין אחר חליצה כלום. ארישא אחלץ ועשה מאמר כו׳ [קאי] ואלישנא י ......... דסיפא דקתני או בעל ועשה מאמר כו׳ הוה שייך למתני אין אחר ביאה כלום. ולישנא קלילא הוא למתני חדא והתרת יבמה לשוק עדיפא ליה למתני. גמרא. ומ״ש הר״ב דמתניתין ר׳ עקיבא היא וכו׳. וכן בהא דאין אחר ביאה כלום לרבנן נמי משכחת לה דיש אחריה בשתי יבמות ויבם אחד א״נ שני יבמים שאם בעל האחת וקידש הוא או אחיו השנייה תפיס כדמסקי הרי״ף והרא״ש דלא הוה צרה אחר בעילה אלא עשה בית אחד הוא בונה ואין בונה שתי בתים ולאו הבא מכלל עשה עשה. ולגירסת התוספות פ״ק דף י״א בלאו. ובר״פ כתבו התוספות דר״ג דאמר אין מאמר אחר מאמר אתיא אפילו כרבנן דר׳ עקיבא. דדוקא בקדושין שאחר ביאה דביאה פקעה לזיקה לגמרי וכיון שבנה וכו׳ ולא הוה אלא עשה. אבל במאמר שעדיין זקוקה לו אין לו לתפוס אלא מדרבנן ולא תקנו שיהא מאמר אחר מאמר ולהכי לא קאמר עלה בגמרא זו דברי ר״ע ע״כ. ומיהו מזה אין ראיה דהא לא אמרו בגמרא על אין אחר חליצה כלום שבדברי ר״ג אלא דנטר לה עד חלץ ועשה מאמר וכו׳ משום דבה מיתני בהדיא דאין מאמר אחר חליצה כלל. ומ״ש הר״ב ואין אחר ביאה שבתחלה וכו׳ מפורש בסוף פירקין:

{ד} וּמֵהַאי טַעֲמָא אֲפִלּוּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל מוֹדֶה דְּיֵשׁ מַאֲמָר אַחַר גֵּט וְיֵשׁ גֵּט אַחַר מַאֲמָר, וְכֵן בִּיאָה יֵשׁ אַחַר מַאֲמָר וְכֵן אַחַר גֵּט כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא:

{ה} וּמִכָּל מָקוֹם לֹא הֲוֵי גֵּט כַּחֲלִיצָה לְאַפְקוּעֵיהּ כֻּלָּהּ זִקָּה, הִלְכָּךְ לֹא עָמְדָה עֲלֵיהּ בְּלָאו גָּמוּר, וַאֲפִלּוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּמַתְנִיתִין כְּוָתֵיהּ מוֹדֶה דְּקִדּוּשִׁין תַּפְסֵי בָּהּ:

{ו} חָלַץ כוּ׳. אוֹ אוֹ קָתָנֵי, וְעָשָׂה מַאֲמָר אוֹ נָתַן גֵּט אוֹ בָּעַל. וְגֵט דִּלְאַחַר חֲלִיצָה לֹא הֲוָה צָרִיךְ לְמַתְנִיתִין לְאַשְׁמוֹעִינַן דְּלָאו כְּלוּם, דִּלְמַאי אַהֲנֵי, לִתְּסַר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ הָא מִתְּסָר וְקָאֵי מֵחֲמַת חֲלִיצָה. אֶלָּא אַיְּדִי דְּבָעֵי לְמִתְנֵי גֵּט דְּאַחַר בְּעִילָה לְאַשְׁמוֹעִינַן דְּאֵין לְאַחַר בִּיאָה כְּלוּם תָּנָא נַמִּי גֵּט דְּאַחַר חֲלִיצָה, וְהָכִי מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא. רַשִׁ״י:

{ז} אוֹ בָעַל כוּ׳. (הָכִי נַמִּי אוֹ אוֹ קָתָנֵי) וּמַאֲמָר דְּאַחַר בִּיאָה לֹא הֲוָה צָרִיךְ לְמִתְנֵי, דַּאֲפִלּוּ אַחַר מַאֲמָר בִּיבָמָה אַחַת מַאי מַהֲנֵי, אֶלָּא אַיְּדִי דְּתָנֵי רֵישָׁא חָלַץ וְעָשָׂה מַאֲמָר דְּאִיצְטְרִיךְ לְאַשְׁמְעִינַן כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין כוּ׳, וְהָכִי מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא. רַשִׁ״י:

{ח} אֵין אַחַר חֲלִיצָה כוּ׳. אַרֵישָׁא אַחָלַץ וְעָשָׂה מַאֲמָר כוּ׳ קָאֵי, וְאַלִּישְׁנָא דְּסֵיפָא אוֹ בָּעַל כוּ׳ הֲוָה שַׁיָּךְ לְמִתְנֵי אֵין אַחַר בִּיאָה כְּלוּם. וְלִישָׁנָא קְלִילָא הוּא לְמִתְנֵי חֲדָא, וְהַתָּרַת יְבָמָה לַשּׁוּק עֲדִיפָא לֵיהּ לְמִתְנֵי. גְּמָרָא:

{ט} וְכֵן בְּהָא דְּאֵין אַחַר בִּיאָה כְּלוּם לְרַבָּנָן נַמִּי מַשְׁכַּחַת לָהּ דְּיֵשׁ אַחֲרֶיהָ, בִּשְׁתֵּי יְבָמוֹת וְיָבָם אֶחָד, אִי נַמִּי בִּשְׁנֵי יְבָמִים, שֶׁאִם בָּעַל הָאַחַת וְקִדֵּשׁ הוּא אוֹ אָחִיו הַשְּׁנִיָּה תָּפִיס כִּדְמַסְקֵי הָרִי״ף וְהָרֹא״שׁ דְּלֹא הֲוָה צָרָה אַחַר בְּעִילָה אֶלָּא עֲשֵׂה דְּבַיִת אֶחָד כוּ׳ וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה עֲשֵׂה. וּלְגִרְסַת הַתּוֹסָפוֹת דַּף י״א בְּלָאו. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

ט) צריבה גט
לבעילתו הפסולה:

י) חלץ ועשה מאמר נתן גט ובעל
ר״ל או שאחר חליצה נתן גט או בעל:

יא) נתן גט
או נתן גט או חלץ אחר בעילתו:

יב) אין אחר חליצה כלום
וה״ה בסיפא אין אחר ביאה כלום כלומר כל מה שעשה אחר שבעלה לא הועיל כלום, רק היא כאשתו וצריכה גט. ומתני׳ ר״ע היא דס״ל אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, להכי אין מאמר מועיל אחר חליצה. ואנן קיי״ל דקדושין תופסין בחייבי לאוין [אה״ע י״ח]:

יג) ואחת שתי יבמות ליבם אחד
שוין הן שיש אחר גט ראשון או אחר מאמר ראשון כלום ואין אחר חליצה או אחר ביאה כלום. ולדידן אחר חליצה, אפילו בה מהני קדושין או ביאה, וצריכין גט, מדקיי״ל קדושין תופסין בחייבי לאוין, אבל אחר ביאה נהי דבה אין אחריה כלום, בצרתה מהני קדושין או ביאה, בין מהיבם בין מאחיו, דמדאין הצרה אסורה רק מלאו הבא מכלל עשה, דבית א׳ הוא בונה ולא ב׳ בתים, הו״ל עשה ותפס בה קדושין [אה״ע ק״ע י״ב י״ג]:

משנה ג בוחנת את מעשיו של היבם מזווית של גט, חליצה או בעילה תחילה. מבחינה הלכתית יבמה איננה זקוקה לגט אלא לחליצה. אך גט היא הפעולה המוכרת ביותר, ומבהירה במישור העממי שהיבם אינו מעוניין לכנוס את גיסתו אלא להיפרד מכל מחויבות, ובה בשעה גם לשחרר אותה מכל מחויבות. גם כאן המשנה מונה שלושה מקרים של עשייה חפוזה ללא הנחיית בית דין. עצם נתינת הגט מצביעה על פעולה שלא לפי הוראת בית דין, פעולה מתוך כוונה ראויה, אך פסולה (מיותרת) מבחינה הלכתית. בכולן הזדרז היבם ושחרר את יבמתו ולאחר מכן התחרט. המשנה מניחה שלגט הראשון אין תוקף משפטי, או לחילופין היא מעודדת את היבם לחזור בו מן הפירוד המוחלט, לקחת אחריות כיבם ולכנוס או לחלוץ במסגרת ייבום הלכתי. הבבלי מסביר שאם גט משחרר אותה מנישואין ודאי שישחררה גם מייבום (נ ע״ב), אחרת יבוא הציבור לפקפק בכוחו של הגט במקרים רגילים של ייבום, ואולי אפילו בכוחה של חליצה. עם זאת, כפי שנראה הגט הראשון איננו מהווה פירוד מוחלט. כלומר, המסורת ההלכתית מעדיפה את הסדר המשפטי על פני ההתרשמות הציבורית.

בכל הלכות המשנה בעצם הגט היה צריך להספיק. כל מה שקרה אחר כך איננו חשוב. הרי אסור לו לשאת אותה, וכל מה שאחרי הגט איננו מעשה הלכתי. אם כן למה מונה המשנה את כל המקרים הבאים, ולמה איננה פוסקת בפשטות שהגט מסיים את הנושא? הבבלי הסביר זאת כאמור בחשש מה יאמרו. מבחינתנו ניתן לנסח שהלחץ הציבורי (האפשרי), של עמי הארץ, שאינם מבינים את הפרקטיקה המשפטית, גורם לחכמים לנקוט פעולות מיותרות מבחינה הלכתית-טכנית.

מן הראוי להעיר שהירושלמי איננו מזכיר את החשש של דעת הקהל, ומנסה להעמיד את המשנה בשאלות משפטיות. מאמר אחר גט מעורר ספק משפטי בכנות הגט וכן הלאה.

(1) נתן גט ועשה בה מאמר צריכה גט וחליצה – הגט שחרר את חובת היבם, אבל מעשה הקידושין (המאמר) מוכיח שהגט לא היווה כריתות מלאה, ועל כן נוצר מצב שונה. היא צריכה גט כדי לשחררה מהמאמר, וצריכה חליצה כדי לשחררה מהייבום. כפי שראינו במשנה הקודמת אחרי מאמר צריך גם גט וגם חליצה, וגם כאן כך, והגט הראשון כאילו התבטל. אבל מכל מקום אין הוא רשאי לקיימה שכן הגט דיו כדי ליצור כריתות חלקית. ואסור ליבם לשאת את יבמתו בדרך של ייבום. זאת כיון שהמאמר ביטל (לפחות מבחינת דעת הציבור) את הגט, הרי עליו לחלוץ. לייבם איננו יכול משום שדעת הקהל איננה באמת מבטלת את הגט. וכדי לשחרר את האישה, ולמנוע לעז של עליה לחלוץ. לפי הירושלמי המאמר מבטל את הגט, אך רק לחומרה. אסור לו ליבמה שכן הגט קיים, ועליה לחלוץ שכן הוטל בגט חשש משפטי. למה מועיל המאמר? לאסור אותה על האחים (לולא היה גט אח אחר הרי רשאי ליבמה).

(2) נתן גט ובעל צריכה גט וחליצה – כך גם כאשר לאחר הגט המזורז בכל זאת נוצר מגע מיני בין היבם ויבמתו, ועדיין במחשבה מפוקחת אין הוא רוצה לכנסה, או שהיא איננה רוצה להישאר עמו והם נפרדים בחליצה. קודם לכן הוא חייב לתת לה גט המשחרר אותה מן הנישואין שבביאה, עם זאת לאחר הגט היא צריכה עוד פעם חליצה, ונראה שגט איננו מספיק במקרה כזה. הלכה זו קשה; אם הוא כנס את יבמתו וחי עמה שנים רבות, והחליט לגרשה, די בגט, אך במקרה שלנו צריך גם בחליצה. לפי פשוטם של דברים אין הגט תחליף לחליצה. החליצה אפוא מיותרת מבחינת ההלכה, ושוב היא נועדה להרגיע את דעת הקהל (השגויה מבחינה הלכתית). ולפי הירושלמי הבעילה ביטלה את הגט, אך לא ביטול מלא אך די בו כדי לחייב או גט או חליצה. ולחומרה מחייבים אותו בשניהם.

(3) נתן גט וחלץ אין אחר חליצה כלום – לעומת זאת אם נעשתה חליצה, זו הפעולה הקובעת את מעמדה האישי של האישה ואת מערכת היחסים שלה עם היבם ומכאן ואילך אין אפשרות לשנותם. גם כאן דומה שהגט עצמו איננו מספק, אבל החליצה יוצרת כריתות שלמה. יש להניח שהגט מספיק כדי לאסור עליו לייבם את אלמנת אחיו (שכן לאחר שגירשה פקעה חזקת הייבום ונישואין עמה אינם בבחינת ייבום), אבל גם הגט אינו מספק, או משום שנדרשת דווקא חליצה או משום שהחליצה המאוחרת פגעה בתקפות הגט (לעיל, משנה א). אפשר שהגט מספק, אך כדי לסתום פי מפקפקים, צריך גם לחלוץ. לפי הירושלמי אין אחר חליצה כלום כלומר אם בעל אותה, אין בכך לפגום בכנות הגט.

לחלקה השני של המשנה עיצוב ספרותי שונה המעבד את הכלל ״אין אחר חליצה כלום״:

(4) חלץ ועשה בה מאמר נתן גט ובעל – כל אלו אינם משנים את מעשה החליצה. אפשר גם שכוונת המשנה ל״חלץ ועשה בה מאמר״, או שחלץ ונתן גט, או שחלץ ובעל. אם כן, לא מקרה אחד לפנינו אלא שלושה. מכל מקום לאחר החליצה היא פנויה, ואם בעל אותה אין זו בעילה לקידושין אלא מעשה זנות.

(5) או בעל – שלא לשם כניסת האלמנה לייבום, ועשה מאמר נתן גט וחלץ¹ אין אחר חלצה כלום – בין אם הייתה החליצה לפני כל פעולה אחרת או בסיכומה של השרשרת, לעולם כוחה גדול מכל מעשה אפשרי אחר. אחר חליצה היא פנויה, ורק קידושין מתוקנים עשויים לשנות את מעמדה. אין ספק שעיצוב זה הוא בעיקרו סיכום ספרותי ולמדני, ועם זאת הוא מצטרף לתחושה של דחיפות עממית בכל הקשור לביצוע מהיר ולא למדני של מערכות יחסים בתוך משפחה שאירע בה אסון ונותרה אלמנה ללא ילדים.

אחד יבמה אחת² ואחד שתי יבמות – משפט זה מחזיר את הדיון למשנה א ומהווה גשר בין משנה א למשנה ד. מכאן ואילך הדיון נסב על אותן השאלות ביחס ליבם אחד ושתי יבמות.

למעשה משנה ג מיותרת. היא חוזרת בשתי צורות שונות על משנה ב, או עריכות שונות מקבילות לאותו חומר.

כאמור, הירושלמי נותן למשנה הסברים משפטיים, והבבלי הסבר חברתי. לעניות דעתנו הסבר הבבלי מתאים יותר מבחינה היסטורית. המשנה כולה מלמדת שהמבנה המשפטי איננו מספיק. מבחינת ההלכה אין אחר גט כלום. ומאמר איננו מבטל גט. אך המשנה כאן מתחשבת בשיקולים חברתיים. שיקולים שמבחינה הלכתית הם טפלים, אך דעת הקהל איננה מקבלת את ההלכה ומחמירה ממנה. זו תופעה דתית המוכרת לנו מהחברה היהודית ומחברות אחרות. לעתים הצבור מחמיר על עצמו, מתוך יראת שמים המעורבת ב׳בורות הלכתית׳. חכמים מכירים בכך ומנהלים דיאלוג עם עמדות חברתיות אלו. לעתים מקבלים את ההחמרות ולעתים מתנגדים להן.⁠³

1. ב- ב: נותן גט וחולץ.

2. במעט עדי נוסח מטיב משני נוסף: ליבם אחד.

3. ראו בהרחבה ספראי, דת עממית.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל

(ד) כֵּיצַד. עָשָׂה מַאֲמָר בָּזוֹ וּמַאֲמָר בָּזוֹ, צְרִיכוֹת שְׁנֵי גִטִּין וַחֲלִיצָה. מַאֲמָר בָּזוֹ וְגֵט בָּזוֹ, צְרִיכָה גֵט וַחֲלִיצָה. מַאֲמָר בָּזוֹ וּבָעַל אֶת זוֹ, צְרִיכוֹת שְׁנֵי גִטִּין וַחֲלִיצָה. מַאֲמָר בָּזוֹ וְחָלַץ לָזוֹ, הָרִאשׁוֹנָה צְרִיכָה גֵט. גֵּט לָזוֹ וְגֵט לָזוֹ, צְרִיכוֹת הֵימֶנּוּ חֲלִיצָה. גֵּט לָזוֹ וּבָעַל אֶת זוֹ, צְרִיכָה גֵט וַחֲלִיצָה. גֵּט לָזוֹ וּמַאֲמָר בָּזוֹ, צְרִיכָה גֵט וַחֲלִיצָה. גֵּט לָזוֹ וְחָלַץ לָזוֹ, אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם.

How so? If he performed levirate betrothal with this yevama and levirate betrothal with that one, i.e., her rival wife, they require two bills of divorce, each for her own levirate betrothal, and ḥalitza with one of them, to release them both from the levirate bond. If he performed levirate betrothal with this one and gave a bill of divorce to that one, the first woman requires a bill of divorce to cancel the levirate betrothal, and one of them must receive ḥalitza. If he performed levirate betrothal with this one and engaged in intercourse with that one, they require two bills of divorce and he must perform ḥalitza with one of them. If the yavam performed levirate betrothal with this one and performed ḥalitza with that one, the first woman requires a bill of divorce.
If the yavam gave a bill of divorce to this yevama and a bill of divorce to that one, they require ḥalitza from him. If he gave a bill of divorce to this one and engaged in intercourse with that one, the latter requires a bill of divorce and ḥalitza. If he gave a bill of divorce to this one and performed levirate betrothal with that one, the latter requires a bill of divorce and he must perform ḥalitza with one of them. If the yavam gave a bill of divorce to this woman and performed ḥalitza with that one, nothing is effective after ḥalitza, and he cannot betroth the rival wife.

[ה] כֵּיצַד? עָשָׂה מַאֲמָר בָּזוֹ, וּמַאֲמָר בָּזוֹ, צְרִיכוֹת שְׁנֵי גִטִּים וַחֲלִיצָה.

מַאֲמָר בָּזוֹ, וְגֵּט בָּזוֹ, צְרִיכָה גֵט וַחֲלִיצָה.

מַאֲמָר בָּזוֹ, וּבָעַל לָזוֹ, צְרִיכוֹת שְׁנֵי גִטִּים וַחֲלִיצָה.

מַאֲמָר בָּזוֹ, וְגֵט לָזוֹ,

צְרִיכָה גֵט וַחֲלִיצָה.

מַאֲמָר בָּזוֹ, וְחָלַץ לָזוֹ, רִאשׁוֹנָה צְרִיכָה גֵט.

[ו] גֵּט לָזוֹ, וְגֵט לָזוֹ, צְרִיכוֹת הֵימֶנּוּ חֲלִיצָה.

גֵּט לָזוֹ, וּבָעַל לָזוֹ, צְרִיכָה גֵט וַחֲלִיצָה.

גֵּט לָזוֹ, וּמַאֲמָר לָזוֹ, צְרִיכָה גֵט וַחֲלִיצָה.

גֵּט לָזוֹ, וְחָלַץ לָזוֹ, אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְלוּם.

[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה א]

ירושלמי יבמות ה׳:ה׳

ירושלמי יבמות ה׳:ו׳

בבלי יבמות נ׳:

[ג] כל הבבות האלו ברורות לפי הכללים שהקדמנו. וכבר ביארנו שזה שאמר אין אחר חליצה כלום הוא דעת ר׳ עקיבה ואינה הלכה. וכן אין הלכה כר׳ נחמיה. אלא יש לזכור את הכללים, והם שכל זמן שנבעלה היבמה בתחלה או אחר מאמר שהיא בעילה כשרה כלומר שנתן לה מאמר ואחר כך יבעול אותה, הרי נגמרו נשואיה. וכן כל זמן שנחלצה נסתלקה זיקת יבם ממנה. ובעילה פסולה אינה קונה קנין גמור. וכל המקבלת קדושין צריכה גט על כל פנים ואז יגמרו קדושיה. וכל יבמה שלא נבעלה בעילה כשרה הרי היא צריכה חליצה. וכבר נתבאר שחליצה פסולה מתרת היבמה לשוק, והוא אמרו גט לזו וחלץ לזו אין אחר חליצה כלום.

ואם היו שני יבמין ושתי יבמות מבית אחד וחלץ אחד מהן לאחת מן היבמות חליצה פסולה הותרה, אבל צרתה לא הותרה לשוק עד שיחלצו כל האחין לאותה שנחלצה חליצה פסולה, או שתחלוץ גם אותה הצרה, לפי שהכלל אצלינו חליצה מעולה בענן למפטר צרה, ואופן שלמותה הוא כמו שאמר חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין כולן ואז תותר צרתה לשוק.

כיצד עשה מאמר בזו ומאמר בזו כו׳ – כל אלו המשניות כולם מבוארות על העקרים אשר הקדמנו וכבר בארנו כי באמרו אין אחר חליצה כלום הוא דעת ר״ע ואין הלכה כמותו וכמו כן אין הלכה כרבי נחמיה ואמנם משפט העקרים כך הוא כשנבעלה היבמה בתחילה או אחר מאמר שהיא בעילה כשרה ר״ל שיתן לה קדושין ואח״כ יבעול אותה הרי נשלם קנינה וכמו כן כשנחלצה נסתלק זיקת היבם ממנה ובעילה פסולה אינה קונה קנין גמור וא״א בלא גט לכל מי שקבלה קדושין ואז יגמרו גרושיה וכל יבמה שלא נבעלה בעילה כשרה צריכה חליצה וכבר נתבאר לך שחליצה פסולה תתיר היבמה לשוק והוא מה שאמר גט לזו וחלץ לזו אין אחר חליצה כלום וכשיהיו שני יבמים ושתי יבמות הבאות מבית אחד וחלץ אחד מהן לאחת מן היבמות חליצה פסולה הותרה אבל צרתה לא הותרה לשוק עד שיחלצו כל האחים לזו שנחלצה חליצה פסולה או תחלוץ זו הצרה לפי שהעיקר אצלנו חליצה מעולה בעינן למיפטר צרה וענין שלמותה כמו שזכר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחים כולם ומיד הותרה צרתה לשוק:

צְרִיכוֹת שְׁנֵי גִטִּין. לִשְׁתֵּי יְבָמוֹת. כְּרַבָּנָן דְּיֵשׁ מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר:

וַחֲלִיצָה. לְאַחַת מֵהֶן, וּפוֹטֶרֶת צָרָתָהּ:

מַאֲמָר לָזוֹ וְגֵט לָזוֹ. פָּסַל גֵּט שֶׁל אַחֲרוֹנָה אֶת הָרִאשׁוֹנָה, דְּקָם לֵיהּ בְּלֹא יִבְנֶה, וּצְרִיכָה גֵּט לְמַאֲמָרוֹ וַחֲלִיצָה לְזִקָּתוֹ:

מַאֲמָר לָזוֹ וּבָעַל לָזוֹ צְרִיכוֹת שְׁנֵי גִטִּין. זוֹ גֵּט לְמַאֲמָרוֹ וְזוֹ גֵּט לְבִיאָתוֹ:

וַחֲלִיצָה. לְאַחַת מֵהֶן וּפוֹטֶרֶת צָרָתָהּ:

גֵּט לָזוֹ וּבָעַל לָזוֹ צְרִיכָה גֵּט וַחֲלִיצָה. וְאָסוּר לְקַיְּמָהּ, דְּקָם עֲלֵיהּ בְּלֹא יִבְנֶה מִשּׁוּם גֵּט רִאשׁוֹן, וּבְגֵט לְחוּדָא לֹא נַפְקָה בַּעֲלַת בִּיאָה, דְּבִיאָה פְּסוּלָה הִיא:

אֵין לְאַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם. וְאִי הֲדַר מְקַדֵּשׁ לָהּ אוֹ לְצָרָתָהּ לֹא תָּפְסֵי בָהּ קִדּוּשִׁין, כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר אֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּחַיָּבֵי לָאוִין. וְאֵינָהּ הֲלָכָה:

צריכות שני גיטין – for both Yevamot/widows whose husbands died without children according to the Rabbis for there is a statement [of intention of the levir] after a statement [of intention of the levir].

וחליצה – to one of them and this exempts her rival/co-wife.

מאמר לזו וגט ולזו – the Jewish bill of divorce to the latter [wife] invalidates that of the first [wife] he has been declared as one “who will not build up [his brother’s house]” (Deuteronomy 25:9 – see Talmud Yevamot 32a), and she requires a Jewish bill of divorce for his declaration [of intention for levirate marriage] and Halitzah for his levirate connection.

מאמר לזו ובעל לזו צריכות שני גיטין – for this one, a Jewish bill of divorce for his declaration [of intention for levirate marriage] and for the other [woman] a Jewish bill of divorce for his act of coition.

וחליצה – to one of them and this exempts her rival/co-wife.

גט לזו ובעל לזו צריכות גט וחליצה – and it is prohibited to sustain her for he has been declared as one “who will not build up [his brother’s house]” (Deuteronomy 25:9), because of the first Jewish bill of divorce. But with a Jewish bill of divorce by itself, does not free woman who had a sexual act because it was a disqualifying act of coition.

אין לאחר חליצה כלום – and if afterwards he betrothed her or her rival/co-wife, Kiddushin/betrothal does not take effect with her, as per Rabbi Akiva, who said that Kiddushin does not take effect in those who are liable for violation of negative commandments, but it is not the Halakha.

צריכות שני גיטין. לשתי יבמות כרבנן דיש מאמר אחר מאמר. וכתוב בתוי״ט ומכיון דיהיב כו׳ כמ״ש תוס׳ פ״ג דף ל״ב ע״כ וזהו מ״ש כאן תוס׳ ז״ל עשה מאמר בזו ומאמר בזו צריכות שני גיטין וחליצה הכא שייך להקשות דיתן גט לאחת מהן למאמרו ותשתרי אידך ולעיל פירשתי בפ״ד אחין ע״כ:

צריכות שני גיטין וחליצה. למ״ד חליצה פסולה צריכה לחזור הכא בעו שתי חליצות וקאי נמי צריכות אחליצה ובסמוך דקתני עשה מאמר ונתן גט צריכה גט וחליצה הא דלא קתני וצריכות חליצה לשון רבים איידי דקתני צריך לשון יחיד גבי גט נקט נמי גבי חליצה לשון יחיד תוס׳ ז״ל:

מאמר בזו ובעל לזו צריכות שני גיטין וחליצה. האי בבא משמע דגרסי׳ לה קודם בבא דמאמר בזו וגט בזו צריכה גט וחליצה וכדמשמע נמי מפי׳ ר״ע ז״ל אם לא נפל טעות: אמנם בפי׳ רש״י ז״ל מפורש כסדר לשון משנתנו וז״ל מאמר בזו וגט לזו פסל גט אחרונה את הראשונה דקם ליה בלא יבנה וצריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו דחליצה לא מפקעא קדושין וגט לא מפקע זיקה:

מאמר בזו בעל את זו אסור לקיימה. דהואיל וקמייתא אגידא ביה הוו להו שני בתים וצריכות שני גיטין זו גט למאמר וזו גט לביאתו וחליצה לאחת מהן ופוטרת צרתה אבל בגט לחודה לא נפקא בעלת ביאה הואיל דביאה פסולה היא. [הגה כתוב בספר הלבוש שם סי׳ ק״ע ס״ח ונ״ל דחליצה לאחת מהן דקאמר רש״י ז״ל ר״ל לבעלת המאמר דחליצה מעולה היא לפטור את חברתה אבל חליצת הבעילה היאך תפטור בעלת המאמר שהרי מן התורה אין לה עוד זיקה עליו ע״כ]:

מאמר בזו וחלץ לזו. בעלת מאמר הראשונה צריכה גט למאמר דחליצה דאידך לא מפקעא למאמרו:

צריכות הימנו חליצה אחת. ואסור בקרובות שניה דרבנן הוא דאמרי יש גט אחר גט ע״כ. וממה שכתבתי לעיל ראש פירקי׳ בשם נמוקי יוסף מוכח נמי כפי׳ רש״י ז״ל וגרסתו. גם ה״ר יהוסף ז״ל הגיה כאשר הגהתי אלא שכתב שיש ס״א דגרסי לתרי הבבות כמו שהן בדפוס ע״כ:

מאמר בזו וחלץ לזו הראשונה כו׳. ירושלמי דמכילתין ס״פ בית שמאי:

כיצד. בשתי יבמות ליבם אחד. רש״י:

עשה מאמר בזו ומאמר בזו צריכות שני גיטין. ויבומי לא דהיכי ליעבד אי ליבומי לתרווייהו ה״ל שני בתים ואי לחדא הואיל וחברתה ביה אגידא ה״ל בונה שני בתים. רש״י. ומכיון דיהיב גיטא לחדא קם עליה בלא יבנה אף לשניה ואפילו כי יהיב גיטא ופירש דלמאמרו ולא לזיקתו דיש מפרשים דשריא אפילו לדידיה ה״מ דיעבד אבל לכתחלה לא כמ״ש התוספות פ״ג דף ל״ב:

מאמר בזו ובעל את זו צריכות שני גיטין וחליצה. דבגט לחודא לא נפקא בעלת ביאה דביאה פסולה היא כמ״ש הר״ב לקמן והיינו טעמא דפסולה לא תסגי לה בגט. דגזירה ביאה אחר מאמר דאי תסגי בגט יאמרו דביאה אחר מאמר קנין מעלייתא וה״ה ביאה אחר ביאה דקנין מעליא ויבעול השניה אחר שבעל הראשונה. גמרא:

צריכות הימנו חליצה. לשון רש״י צריכות הימנו חליצה אחת ע״כ כלומר ופוטרת צרתה כמ״ש הר״ב באינך. ולפי׳ זה אמרינן בגמרא מאי צריכות. [צריכות] דעלמא:

גט לזו ובעל את זו צריכה גט וחליצה. דביאה פסולה היא כדפירש הר״ב וטעמא דלא סני לה בגט גזירה ביאה אחר גט [אטו ביאה אחר חליצה] דאי סגי בגט יאמרו כמו שקונה ביאה אחר הגט דביאה מעלייתא הוא ה״נ אחר חליצה ואתי למבעל לכתחלה אחר חליצה. גמרא:

אין לאחר חליצה כלום. כתב הר״ב ואי הדר מקדש וכו׳. דליכא למיגזר בחליצה פסולה כמו בביאה פסולה דלגזור חליצה אחר גט שאם נחשבה לחליצה מעולה שיחלוץ אחר חליצה ג״כ. דלא איכפת לן שתחלוץ כל ימיה. ואי בחליצה אחר מאמר שאם נחשבה לחליצה מעולה אתי לחלוץ אחר ביאה ולא יהיב גיטא ליכא למיחש. דחליצה אחר מאמר מי לא בעית גיטא. גמרא:

{י} כֵּיצַד. בִּשְׁתֵּי יְבָמוֹת לְיָבָם אֶחָד. רַשִׁ״י:

{יא} שְׁנֵי גִטִּין. וְיִבּוּמֵי לֹא. דְּהֵיכִי לִיְעַבַד, אִי לְיִבּוּמֵי לְתַרְוַיְהוּ הֲוָה לֵיהּ שְׁנֵי בָתִּים, וְאִי לַחֲדָא הוֹאִיל וַחֲבֶרְתָּהּ בֵּיהּ אֲגִידָא הֲוָה לֵיהּ בּוֹנֶה שְׁנֵי בָתִּים. רַשִׁ״י. וּמִכֵּיוָן דְּיָהִיב גִּטָּא לַחֲדָא קָם עֲלֵיהּ בְּלֹא יִבְנֶה אַף לַשְּׁנִיָּה:

{יב} שְׁנֵי גִטִּין וַחֲלִיצָה. דִּבְגֵט לְחוּדָא לֹא נָפְקָא בַּעֲלַת בִּיאָה, דְּבִיאָה פְּסוּלָה הִיא וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ״ב בְּסָמוּךְ, וּפְסוּלָה לֹא סַגִּי לָהּ בְּגֵט, וְטַעֲמָא מְפֹרָשׁ בַּגְּמָרָא:

{יג} חֲלִיצָה. הַיְנוּ חֲלִיצָה אַחַת, וּפוֹטֶרֶת צָרָתָהּ. וּמַאי צְרִיכוֹת, צְרִיכוֹת דְּעָלְמָא. גְּמָרָא:

{יד} דְּלֵיכָּא לְמִגְזָר בַּחֲלִיצָה פְּסוּלָה כְּמוֹ בְּבִיאָה פְּסוּלָה כְּדִמְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

יד) כיצד
כיצד הדין בב׳ יבמות ויבם א׳:

טו) צריכות שני גיטין
גט לכל א׳ כרבנן דיש מאמר אחר מאמר, דא״א ליבם א׳ מהן, כיון דגם חבירתה אגידא בי׳ ע״י מאמר, הו״ל בונה ב׳ בתים, ואפילו לאחר שגירש אחת אסור ליבם השנייה, דאז קם לי׳ בלא יבנה, מדהתחיל בגירושין:

טז) וחליצה
לאחת, ופוטרת צרתה:

יז) וגט בזו
דגט של הב׳ פסל את הראשונה, מדהתחיל בגירושין:

יח) צריכה גט
לבעלת המאמר:

יט) וחליצה
לאיזה שירצה ופוטרת צרתה:

כ) צריכות שני גיטין
זו למאמרו וזו לבעילה, ובגט לחוד לא נפקא בעלת ביאה, דביאה פסילה היתה:

כיצד – משניות המתחילות ב״כיצד״ מסבירות משנה קודמת, והן מאוחרות לאותה משנה קודמת. במקרה זה ה״כיצד״ ספק מסביר את הכלל של חכמים במשנה א וספק מסביר את המשפט ״שתי יבמות״ שבסוף משנה ג. כפי שנראה בסוף הפרק, במקרה זה משנה ד (והמשניות שאחריה, שהן מאותה עריכה) חולקות בפרטים על משנה ג וכפולות לה. הן גם אינן המשך פשוט של משנה א אלא מציגות שאלות נוספות שמשנה א לא עסקה בהן. למעשה משנה ד מתחילה חטיבה חדשה, ו״כיצד״ היא מילת חיבור מלאכותית שבאה לשרשר את משניות א ו-ד.⁠¹ עשה מאמר בזו ומאמר בזו [צריכה]⁠² שני גיטין וחליצה – הנוסח בכתב היד משובש. המילה ״צריכה״ הייתה אולי במקור ונמחקה בחלקה, ובשוליים נוסף בידי מעתיק אחר ״צריכות״ והמילה ״גיטין״ נפגעה. משנתנו מהלכת בשיטת בית הלל (ראו לעיל דיוננו במשנה א) והמאמר נתפס כספק מעשה, ויש ״מאמר אחר מאמר״, כלומר גם המאמר השני תקף. אם המאמר הוא כקניין הרי היא צריכה גט, ואם אינו קניין היא צריכה חליצה. לכן הראשונה צריכה גט וחליצה מספק והשנייה צריכה רק גט, משום שאין ״חליצה לאחר חליצה״. לכאורה המאמר בשנייה חזק כמו בראשונה, והנימוק ״אין חליצה אחר חליצה״ הוא פורמליסטי בלבד. אילו באמת הייתה החליצה לראשונה בבחינת מעשה סופי לא היה צריך לתת לשנייה גט. ייתכן שהלכה זו אינה אלא ״קנס קנסו חכמים״, ענישה על מעשה חפוז ובלתי ראוי אשר יצר מצבי ספק, בבחינת דרכם של חכמים להרתיע מפני הכרעה בלתי שקולה שלא במסגרת הכרעת בית דין. אך יש להעיר שמשמעותו של עונש כזה חלה רק על האלמנה ולא על היבם הפזיז.

מאמר בזו ובעל לזו – את האחת קידש במאמר ואת השנייה בעל, שני גטים וחליצה – לראשונה צריך לתת גט וחליצה כמקודם וגם את השנייה עליו לגרש בגט, שכן לאחר בעילה צריך לבוא גט. מאמר בזו וגט לזו צריכה גט וחליצה – הראשונה צריכה גט וחליצה כמקודם; השנייה פנויה, והגט שעשה בה מיותר ואינה מגורשת כלל, אלא נחשבת אלמנה. מאמר וחלץ לזו ראשונה צריכה גט – אחר מאמר צריך גט, אך כיוון שחלץ לשנייה אין מקום לחליצה אחר חליצה, והוא נותן רק גט לראשונה.

גט לזו וגט לזו צריכות ממנו חליצה – כפי שאמרנו במשניות הקודמות הגט איננו מספיק, ואם נתן גט צריך גם לחלוץ. אחרי חליצה לאחת אין צורך בחליצה לשנייה, שהרי חליצה של אחת משחררת מחובת ייבום, גט לזו ובעל לזו צריכה גט וחליצה – הגט שניתן לראשונה מחייב עוד חליצה, כמו שאמרנו, הבעילה עושה מעשה קידושין ואינה נחשבת לסתם זנות, משום שהגט לראשונה איננו מספק ולכן הביאה היא כייבום. פירשנו שבעלת הגט צריכה חליצה ובעלת הביאה צריכה גט, אבל במשנה לא נאמר מי זו שצריכה גט וחליצה (או אחת גט והשנייה חליצה). אלבק מפרש שבעלת הביאה צריכה גט וחליצה, ולפי פירוש זה הגט הראשון הוא חסר משמעות ואחרי בעילה צריך גט וחליצה, גט שמא הבעילה נחשבת לייבום וחליצה שמא אינה נחשבת לייבום. גט לזו ומאמר לזו צריכה גט וחליצה – הגט אינו מספיק ואחריו צריך חליצה. אחרי המאמר צריך גט וחליצה, על כן די בגט וחליצה לבעלת המאמר ובכך תיפטר גם השנייה. גט לזו וחלץ לזו אין אחר חליצה כלום – הגט אינו מעשה, אבל החליצה לשנייה היא מעשה כריתות ופוטרת את שתיהן.

סיכום משנה ד

אחרי מאמר לראשונה – גט וחליצה

אחרי מאמר לשנייה – גט

אחרי בעילה לשנייה – גט

אחרי גט לראשונה – חליצה

אחרי בעילה לראשונה – גט וחליצה (ספק אם מקרה זה מצוי במשנה).

אחרי חליצה – אין צורך בכלום, ללא קשר למה שנעשה לפני כן לאותה אישה, או לאישה האחרת (ופירוט במשנה הבאה).

1. וראו ההערה לפירוש המילה ״כיצד״ שבמשנה ב.

2. כך גם ב- ג6, ט. בסדרת עדי נוסח טובים וממוצא מגוון (רובם מנוסח ארץ ישראל) המילה חסרה (ג1, ג3, ג4, ל, נ, פ, ת). ביתר עדי הנוסח: צריכות. בעדי הנוסח שינויים בסדר המקרים במשנה.

(ה) חָלַץ וְחָלַץ, אוֹ חָלַץ וְעָשָׂה מַאֲמָר, נָתַן גֵּט וּבָעַל, אוֹ בָעַל וּבָעַל, אוֹ בָעַל וְעָשָׂה מַאֲמָר, נָתַן גֵּט וְחָלַץ, אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְלוּם, בֵּין יָבָם אֶחָד לִשְׁתֵּי יְבָמוֹת, בֵּין שְׁנֵי יְבָמִין לִיבָמָה אֶחָת.

If he performed ḥalitza with one yevama and then performed ḥalitza with a second yevama, or he performed ḥalitza with one yevama and then proceeded to either perform levirate betrothal, give a bill of divorce, or engage in intercourse with a second; alternatively, he engaged in intercourse with one yevama and engaged in intercourse with the second yevama, or he engaged in intercourse with one yevama and proceeded to either perform levirate betrothal, give a bill of divorce, or perform ḥalitza with the second, nothing is effective after ḥalitza or intercourse. These halakhot apply both in cases of one yavam to two yevamot, as well as two yevamin to one yevama.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל

[ז] חָלַץ וְחָלַץ, חָלַץ וְעָשָׂה מַאֲמָר, נָתַן גֵּט וּבָעַל, אוֹ בָּעַל וּבָעַל, אוֹ בָעַל וְעָשָׂה מַאֲמָר, נָתַן גֵּט וְחָלַץ, אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְלוּם, בֵּין יָבָם אֶחָד לִשְׁתֵּי יְבָמוֹת, בֵּין שְׁנֵי יְבָמִין לִיבָמָה אַחַת.

[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה א]

ירושלמי יבמות ה׳:ז׳

בבלי יבמות נ׳:

חָלַץ וְחָלַץ. מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת שְׁנִיָּה, שֶׁאֵין אַחַר חֲלִיצָה רִאשׁוֹנָה שׁוּם זִקַּת יְבָמִין, וַחֲלִיצָה בַּתְרַיְתָא לָאו כְּלוּם הִיא, וַאֲפִלּוּ לִכְהֻנָּה אֵינָהּ פְּסוּלָה. וְכֵן חָלַץ לְזוֹ וּמַאֲמָר לְזוֹ, וְכֵן נָתַן גֵּט לְזוֹ אַחַר הַחֲלִיצָה שֶׁל זוֹ, אוֹ אִם בָּעַל לְזוֹ אַחַר הַחֲלִיצָה שֶׁל זוֹ, אֵין מַעֲשֶׂה הָאַחֲרוֹן כְּלוּם. אוֹ אִם בָּעַל תְּחִלָּה וְחָזַר וּבָעַל לַשְּׁנִיָּה, אוֹ בָּעַל תְּחִלָּה וְעָשָׂה מַאֲמָר בַּשְּׁנִיָּה, אוֹ נָתַן גֵּט לַשְּׁנִיָּה אוֹ חָלַץ לַשְּׁנִיָּה, אֵין אַחַר בִּיאָה כְּלוּם, וּמַעֲשֶׂה אַחֲרוֹן לֹא חָשִׁיב וּמֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת הַשְּׁנִיָּה:

אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְלוּם. אַרֵישָׁא קָאֵי. וְאַסֵּיפָא צָרִיךְ לְמֵימַר אֵין אַחַר בִּיאָה כְּלוּם:

חלץ וחלץ – he is permitted [to be married to] the relatives of the second [woman] for there is nothing after the first Halitzah any levirate connections, and Halitzah with both is nothing, for even to the priesthood, she is not invalidated. And similarly, if he performed Halitzah with the first [widow of the deceased childless brother] and made a statement [of intention of levirate marriage] with the second [widow], and similarly, if he had given a Jewish bill of divorce to this [second] one after performing Halitzah with that one, or performed an act of coition with this one after the Halitzah of that one, the act with the latter person is not worthless. [Or] if he performed an act of coition with this one first and then returned and performed an act of coition with the second, or performed an act of coition first and then made a statement [of intention of levirate marriage] with the second, or gave a Jewish bill of divorce to the second, or performed Halitzah with the second, there is nothing after an act of coition at all, and the final act is not considered, and he is permitted with the second’s [female] relatives.

אין אחר חליצה כלום – It is referring to the first clause [of the Mishnah], but regarding the concluding clause, it is necessary to state that there is nothing after an act of coition.

או בעל ובעל או בעל ועשה מאמר כך צ״ל: בפי׳ ר״ע ז״ל צריך להגיה גבי או בעל תחלה ועשה מאמר בשניה או נתן גט לשניה וכו׳:

אין אחר חליצה כלום. ארישא קאי ואסיפא צריך למימר אין אחר ביאה כלום עכ״ל ר״ע ז״ל. אמר המלקט פי׳ אסיפא דקתני או בעל ועשה מאמר נתן גט וחלץ נמי קאי וכמו שכתבתי לעיל בשם רש״י ז״ל. ואביי ורבא תרוייהו אמרי תני אין אחר ביאה כלום ולא צריך למיתני נמי אין אחר חליצה כלום דכיון דתנינן אין אחר ביאה כלום הה״נ דאין אחר חליצה כלום ולישנא קלילא הוא למיתני חדא או ביאה או חליצה ותנא דידן דלא נקט ביאה ואע״ג דאיירי ביה משום דהיתר יבמה לשוק חביבא ליה לאורויי ומינה שמעי׳ דאין אחר ביאה כלום וטריחא ליה לתנא למיתני תרתי אין אחר ביאה כלום ואין אחר חליצה כלום:

בין שני יבמין ליבמה אחת. פי׳ רש״י ז״ל ככל הדין האמור למעלה ביבם אחד ובשתי יבמות ע״כ:

אין אחר חליצה כלום. כתב הר״ב ארישא קאי כו׳. וכמ״ש לעיל במשנה ג׳:

בין שני יבמין ליבמה אחת. ואצ״ל בשני יבמין לשתי יבמות דאיכא למ״ד בגמרא פ״ק דף י׳ וי״א. דצרה על האחין בכרת דכדקיימא קיימא:

{טו} שְׁנֵי יְבָמִין כוּ׳. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּשְׁנֵי יְבָמִין לִשְׁתֵּי יְבָמוֹת, דְּאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר בַּגְּמָרָא דְּצָרָה עַל הָאַחִין בְּכָרֵת דְּכִדְקַיְמָא קַיְמָא:

כא) נתן גט ובעל
שעשה א׳ מאלו לצרת אותה שנחלצה תחלה:

כב) נתן גט וחלץ
שעשה א׳ מאלו השלש להצרה אחר שבעל חבירתה תחלה:

כג) אין אחר חליצה כלום
דמותר בקרובת שנייה ולא פסלה מכהונה כשחלץ לה [ועי׳ סי׳ י״ב], וה״ה דבבעל בתחלה, אין אחר ביאה כלום:

כד) בין שני יבמין ליבמה אחת
וכ״ש ב׳ יבמין בב׳ יבמות, די״א דצרה על האחין בכרת:

חלץ וחלץ – לשתי נשות אחיו המת. החליצה השנייה מיותרת. או ש- חלץ ועשה [מאמר] – למאמר כפעולה שנייה אין משמעות. החליצה ניתקה את חובת הייבום, וכל שאחריה בטל. או ש- נתן גט ובעל – למעשה מקרה דומה נזכר במשנה הקודמת (גט לזו ובעל את זו), שם הצריכו אותו גט וחליצה, ולפי פשוטם של דברים משנתנו חולקת ואומרת ׳אין אחר חליצה כלום׳, משפט זה ובתוספתא, אך אין הוא מופיע בפתיחה זו ברישא. אפשר גם לפרש שכוונת משנתנו שחלץ ונתן גט, ושחלץ ובעל. לפי פירוש זה למשנה מבנה ריבועי מקובל: 1. חלץ וחלץ. 2. חלץ ועשה מאמר. 3. חלץ ונתן גט. 4. חלץ ובעל. או בעל ובעל – בעל את שתיהן זו אחר זו. הבעילה הראשונה נחשבת למעשה ומחייבת גט וחליצה, לשנייה אין משמעות חוקית (שכן האישה השנייה אסורה עליו בהיותה אשת אחיו, ללא ייבום) ויש לראותה כמעשה זנות.

או בעל ועשה מאמר – בעל את האחת ועשה מאמר בשנייה. במשנה הקודמת נדון המקרה ההפוך (מאמר בזו ובעל את זו), והצריכוהו גט וחליצה. גם כאן לא נאמר במשנה מה הדין. בכל שלושת המקרים הללו מן הדין היה צריך לחייבו בגט וחליצה, וכנראה כך הדין גם במשנתנו, ועל כך נאמר בהמשך ״אין אחר חליצה כלום״, כלומר צריכה גט וחליצה והחליצה היא הקובעת. נתן גט וחלץ – גט לזו וחליצה לזו. הגט אמנם אינו משמעותי, אבל החליצה לשנייה פוטרת את שתי הנשים, אין אחר חליצה כלום – החליצה השנייה היא הקובעת ומבצעת את הכריתות. נאמר במקרה הרביעי (נתן גט ובעל) אין כלל חליצה. גם בתוספתא מתוארת סדרת מקרים זו ועליה נאמר ״אין אחר בעילה כלום״ (פ״ז ה״ד), אם כן התוספתא משלימה את ההלכה למקרה הרביעי, ולפי זה הסברנו.

בין יבם אחד לשתי יבמות בין שני יבמין ליבמה אחת – בכל המקרים החליצה כורתת.

סיכום משניות ד-ה

המשנה עוסקת במצב שנעשו בו שתי פעולות מקבילות או סותרות בשתי יבמות. בתוספתא יש פיתוח למקרה של שלוש יבמות (פ״ז ה״ה). להערכתנו המניע העיקרי לדיון הוא החריפות והבירור המשפטי, ואף הירושלמי משרשר דיון בדומה (ה״א, ו ע״ד). במקביל התלמוד מביא ברייתא האמורה לתאר את עמדתו של רבן גמליאל בנושא, שבמשנה א נקט עמדה הלכתית שונה מזו שבמשנה ד. לעמדות אלו אין בסיס תנאי מפורש. ייתכן שהן מסורת, וייתכן עוד יותר שהן היסק של הגמרא מה יגיד התנא החולק כאשר מסבכים את המקרים. להערכתנו אין זה פשט המשנה, ולא נרחיב בבירור תאורטי זה.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל

(ו) חָלַץ וְעָשָׂה מַאֲמָר, נָתַן גֵּט וּבָעַל, אוֹ בָעַל וְעָשָׂה מַאֲמָר, וְנָתַן גֵּט וְחָלַץ, אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְלוּם, בֵּין בַּתְּחִלָּה, בֵּין בָּאֶמְצַע, בֵּין בַּסּוֹף. וְהַבְּעִילָה, בִּזְמַן שֶׁהִיא בַתְּחִלָּה, אֵין אַחֲרֶיהָ כְלוּם. בָּאֶמְצַע וּבַסּוֹף, יֵשׁ אַחֲרֶיהָ כְלוּם. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, אַחַת בְּעִילָה וְאַחַת חֲלִיצָה, בֵּין בַּתְּחִלָּה, בֵּין בָּאֶמְצַע, בֵּין בַּסּוֹף, אֵין אַחֲרֶיהָ כְלוּם.

If he performed ḥalitza with one yevama and then proceeded to either perform levirate betrothal, give a bill of divorce, or engage in intercourse with a second yevama; alternatively, he engaged in intercourse with one yevama and then proceeded to perform levirate betrothal, or give a bill of divorce, or perform ḥalitza with a second yevama, nothing is effective after ḥalitza, whether the ḥalitza took place at the beginning, in the middle, or at the end. All of these halakhot accord with the opinion of Rabbi Akiva, who maintains betrothal does not take effect on a woman who is forbidden due to the prohibition against betrothing a yevama after ḥalitza.
But with regard to intercourse, when it is at the beginning, i.e., the first act the yavam performed with his yevama, nothing is effective after it and any subsequent action is void. However, if it was performed in the middle, and similarly if it was performed at the end, i.e., after some other action that impairs the validity of his intercourse, something is effective after it. Rabbi Neḥemya says: Both with regard to intercourse and ḥalitza, whether performed at the beginning, in the middle, or at the end, nothing is effective after it. If the yavam performed a valid action according to Torah law, any subsequent action is of no consequence according to halakha.

[ח] חָלַץ וְעָשָׂה מַאֲמָר, נָתַן גֵּט וּבָעַל, אוֹ בָעַל וְעָשָׂה מַאֲמָר, נָתַן גֵּט וְחָלַץ, אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְלוּם, בֵּין בַּתְּחִלָּה, בֵּין בָּאֶמְצַע, בֵּין בַּסּוֹף.⁠^א הַבְּעִילָה, בִּזְמַן שֶׁהִיא כַתְּחִלָּה, אֵין אַחֲרֶיהָ כְלוּם.

רְבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: אֶחָד בְּעִילָה וְאֶחָד חֲלִיצָה, בֵּין בַּתְּחִלָּה, בֵּין בָּאֶמְצַע, בֵּין בַּסּוֹף, אֵין אַחֲרֵיהֶן כְלוּם.

א. בכ״י: בֵּין בְּאֶמְצַע, בֵּין בְּסוֹף

[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה א]

ירושלמי יבמות ה׳:ח׳

בבלי יבמות נ׳:

חָלַץ וְעָשָׂה מַאֲמָר נָתַן גֵּט וּבָעַל. אַיָּבָם אֶחָד וִיבָמָה אַחַת קָאֵי. וְאַף עַל גַּב דְּתָנָא לְעֵיל, הֲדַר תַּנְיָא הָכָא מִשּׁוּם סֵיפָא דְּבָעֵי לְאִפְלוּגֵי בֵּין בִּיאָה לַחֲלִיצָה, דַּחֲלִיצָה בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בָּאֶמְצַע בֵּין בַּסּוֹף אֵין אַחֲרֶיהָ כְּלוּם, וְהַבִּיאָה דַּוְקָא בִּזְמַן שֶׁהִיא בַּתְּחִלָּה. וּלְאַשְׁמוֹעִינַן נַמִּי פְּלֻגְתָּא דְּרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן:

בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בָּאֶמְצַע. כְּגוֹן גֵּט לְזוֹ וְחָלַץ לְזוֹ וְחָזַר וְעָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר אוֹ בְּבַעֲלַת הַגֵּט, לֹא מַהֲנֵי הַמַּאֲמָר וְלֹא בָּעִינַן גֵּט לְמַאֲמָרוֹ:

בַּסּוֹף. אַחַר מַאֲמָר וְגֵט חָלַץ:

אֵין אַחֲרֶיהָ כְלוּם. וַחֲלִיצָה גְּמוּרָה הִיא, וְאִי הֲדַר וְעָבֵיד מַאֲמָר לֹא בַּעְיָא גֵּט, מִשּׁוּם דַּחֲלִיצָה גֵּרוּשִׁין גְּמוּרִים נִינְהוּ, וְאַף עַל גַּב דְּהִיא חֲלִיצָה פְּסוּלָה:

הַבִּיאָה בָּאֶמְצַע. כְּגוֹן גֵּט לְזוֹ וּבָעַל לְזוֹ וְחָזַר וְעָשָׂה מַאֲמָר בַּשְּׁלִישִׁית, אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ:

בַּסּוֹף. גֵּט לְזוֹ וּמַאֲמָר לְזוֹ וְחָזַר וּבָא (עָלֶיהָ) עַל [הָאַחַת], יֵשׁ אַחַר בִּיאָה זוֹ זִקַּת יְבָמִין, וְכִי מַפִּיק לָהּ בָּעֵי חֲלִיצָה וְלֹא סַגִּי לָהּ בְּגֵט:

אֵין אַחֲרֶיהָ כְלוּם. וְנָפְקָא בְּגֵט בְּלֹא חֲלִיצָה. וְאִי הֲדַר וְקִדֵּשׁ לְאִידָךְ אַחַר בִּיאָה אֵין בְּמַעֲשָׂיו כְּלוּם:

חלץ ועשה מאמר נתן גט ובעל – it refers to one levir and one widow whose husband died childless (i.e., Yevamah). And even though that this is taught above, [the Mishnah] teaches it again because of the concluding segment that is necessary to separate between an act of coition and Halitzah, for Halitzah, whether at the beginning, whether in the middle or whether at the end – there is nothing after it, and the act of intercourse especially at the time when it is at the beginning, and to teach us also the dispute of Rabbi Nehemiah and the Rabbis.

בין בתחלה בין באמצע – as, for example, [the delivery of] a Jewish bill of divorce to this one and performing Halitzah with that one, and then he went back and made a declaration of intention [to perform a levirate marriage] or with the woman who had the Jewish bill of divorce. The declaration of intention has no effect and we don’t require a Jewish bill of divorce to his declaration of intention [of desiring a levirate marriage].

בסוף – After a declaration of intention [to perform a levirate marriage] and a Jewish bill of divorce, he performed Halitzah, there is nothing after it, for it is a complete Halitzah but if he retracted made a declaration of intention [of levirate marriage], it doesn’t require a Jewish bill of divorce because Halitzah is a complete Jewish divorce, and even though it is was a disqualified Halitzah.

הביאה באמצע – as in the case of a Jewish bill of divorce to this one and he performed an act of coition to the other woman and then he returned and made a declaration of intention with the third, he prohibited [to marry] her relatives.

בסוף – a Jewish bill of divorce to this one and a declaration of intention [to perform a levirate marriage] to that one, and then he retracted and came [upon her] on [the first, there is after this act of coition the levirate connection and when he releases her, he requires Halitzah and [the reception of] a Jewish bill of divorce is not enough for her.

אין אחריה כלום – and she leaves with a Jewish bill of divorce, without Halitzah, for if he retracted and betrothed to the other one after the act of coition, his deeds are not worth anything.

בין באמצע. בין מאמר לגט כגון גט לזו וכו׳ כדפי׳ ר״ע ז״ל:

באמצע ובסוף יש אחריה כלום. מלות הללו מחקן ה״ר יהוסף ז״ל:

הבעילה בזמן שהיא בתחלה וכו׳ גמ׳ מתני׳ דלא כאבא יוסי בן יוחנן איש ירושלם שאמר משום ר״מ אחת בעילה ואחת חליצה בתחלה אין אחריה כלום באמצע ובסוף יש אחריה כלום ושלש מחלוקות בדבר ת״ק סבר ביאה דאיכא למיגזר גזרינן חליצה דליכא למיגזר לא גזרינן ור׳ נחמיה סבר ביאה נמי ליכא למיגזר ואבא יוסי בן חנן סבר לה כרבנן דגזרי בביאה וגזר חליצה משום ביאה ע״כ. ירושלמי ר׳ אילא בשם ר׳ יוחנן ר׳ נחמיה ור״ש ור׳ ישמעאל אמרו דבר אחד. וז״ל הבבלי א״ר יוחנן ר״ג וב״ש ור״ש ובן עזאי ור׳ נחמיה כולהו ס״ל מאמר קונה קנין חשוב ר״ג הא דאמר בריש פירקי׳ אין מאמר אחר מאמר אלמא חשיב קמא למיקם כל כח מאמר ב״ש דתנן לעיל בפ״ג שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד מופנה מת אחד מבעלי אחיות ועשה בה מופנה מאמר ואח״כ מת אחיו השני בש״א אשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה ופטורה אף מן החליצה ר״ש דתניא אמר להם ר״ש לחכמים לדבריכם שאתם חולקי׳ עלי בביאת בן ט׳ על יבמתו וחזר ובא אחיו שהוא בן ט׳ שנים ויום א׳ עליה שאתם סוברין דפסל שני ע״י ראשון כדתנן לקמן ס״פ האשה רבה ממה נפשך אם ביאת ראשון ביאה ביאת שני אינה ביאה ואם ביאת ראשון אינה ביאה ביאת שני נמי אינה ביאה והא ביאת בן ט׳ דכמאמר שויוה רבנן דהכי תניא בפ׳ האשה עשו ביאת בן ט׳ כמאמר בגדול וקאמר׳ ר׳ שמעון ביאת שני אינה ביאה אלמא מאמר ראשון חשוב לקנות כל כח מאמר. בן עזאי דתניא בברייתא דכתיבנא לעיל דקאמר בן עזאי ואין מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם א׳ פי׳ דכל כח שתקנו חכמים במאמר ראשון ר׳ נחמיה דתנן ר׳ נחמיה אומר אחת בעילה ואחת חליצה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף אין אחריהם כלום והא ביאה פסולה דכמאמר שויוה רבנן דלא נפקא מיניה בגט דקא בעיא נמי חליצה לזיקתו וקתני אין אחריה כלום:

חלץ ועשה מאמר כו׳. פירש הר״ב איבם אחד ויבמה אחת מהדר כו׳. וכן פירש״י ומשום דהאי לישנא מתניא במתניתין ג׳ ביבם אחד ויבמה אחת קא מפרשי הכי. אבל לקושטא דמלתא קא מהדרי אכולהו דכולהו שוים בין יבם אחד ויבמה אחת בין יבם אחד ושתי יבמות וכו׳ והיינו טעמא דהדר אסברא להו רש״י והר״ב בשתי יבמות כגון גט לזו וחלץ לזו וכו׳ ולא באו לומר אלא דאין זה [דין] חדש:

בין באמצע. לא מהני מאמר שאחריו. ולעיל במשנה ב׳ בעשה מאמר וחליצה לא תנן אין אחריו כלום. כמ״ש שם התוספות כיון שצריכה מעשה דגט אחריו על המאמר שקדמו:

והבעילה וכו׳ באמצע. פי׳ הר״ב כגון גט לזו כו׳. ועשה מאמר בשלישית אסור בקרובותיה. וכן לשון רש״י. וה״מ למימר ועשה מאמר בבעלת הגט דהא תנן לעיל גט ומאמר באחת שצריכה גט וחליצה אלא משום איסור קרובות נקטו בשלישית דאילו בעלת גט בלאו הכי משום גיטא נאסרו הקרובות:

רבי נחמיה אומר אחת בעילה כו׳. דקאמרת לגזור ביאה אחר גט משום ביאה אחר חליצה כיון דחליצה דאורייתא מידע ידעי. ודקאמרת לגזור ביאה אחר מאמר משום ביאה אחר ביאה. כיון דביאה דאורייתא היא מידע ידעי. גמ׳ [דף נ״ג ע״ב]:

{טז} מִשּׁוּם דְּהַאי לִישָׁנָא מִתַּנְיָא בְּמִשְׁנָה ג׳ בְּיָבָם אֶחָד וִיבָמָה אַחַת, קָא מְפָרֵשׁ הָכִי, אֲבָל לְקוּשְׁטָא דְּמִלְּתָא קָא מְהַדְּרֵי אַכֻּלְּהוּ, דְּכֻלְּהוּ שָׁוִים בֵּין בְּיָבָם אֶחָד וִיבָמָה אַחַת בֵּין שְׁתֵּי יְבָמוֹת. וְהַיְנוּ טַעֲמָא דַּהֲדַר אַסְבְּרָא לְהוּ בִּשְׁתֵּי יְבָמוֹת כְּגוֹן גֵּט לְזוֹ כוּ׳, וְלֹא בָּא לוֹמַר אֶלָּא דְּאֵין זֶה דִּין חָדָשׁ:

{יז} וּלְעֵיל בְּמִשְׁנָה ב׳ בְּעָשָׂה מַאֲמָר וַחֲלִיצָה לֹא תְּנַן אֵין אַחֲרָיו כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁצְּרִיכָה מַעֲשֵׂה דְּגֵט אַחֲרָיו עַל הַמַּאֲמָר שֶׁקְּדָמוֹ. תּוֹסָפוֹת:

{יח} וַהֲוָה מָצֵי לְמֵימַר וְעָשָׂה מַאֲמָר בְּבַעֲלַת הַגֵּט, דְּהָא תְּנַן לְעֵיל גֵּט וּמַאֲמָר בְּאַחַת שֶׁצְּרִיכָה גֵּט וַחֲלִיצָה, אֶלָּא מִשּׁוּם אִסּוּר קְרוֹבוֹת נָקַט בַּשְּׁלִישִׁית, דְּאִלּוּ בַּעֲלַת גֵּט בְּלָאו הָכִי מִשּׁוּם גִּטָּא נֶאֶסְרוּ הַקְּרוֹבוֹת:

{יט} אַחַת בְּעִילָה כוּ׳. טַעֲמֵיהּ מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא:

כה) חלץ
משנה זאת הוא כמו אמר מר, ור״ל הא דתנינן לעיל [מ״ג] חלץ ועשה מאמר וכו׳, אין אחר חליצה כלום, כך הוא הדין בין בתחילה וכו׳:

כו) בין בתחלה
שקדם חליצה למאמר וגט:

כז) בין באמצע
כגון גט חליצה ומאמר:

כח) בין בסוף
כגון מאמר גט וחלץ, בכולן מאמר שאחר חליצה א״צ גט, וכר״ע לעיל סי׳ י״ב:

כט) אין אחריה כלום
דלא נשאר זיקת יבמין עוד:

ל) באמצע ובסוף יש אחריה כלום
דמדהו״ל ביאה פסולה, עדיין נשאר זיקת יבמין:

חלץ ועשה מאמר – מקרה זה נדון לעיל במשנה ג (ג4), והתנא חוזר עליו בשל המשך המשנה, ונתן גט ובעל – זהו מקרה ג2 במשנה הקודמת, או בעל ועשה מאמר נתן גט וחלץ – ג5 במשנה הקודמת, אין אחר חליצה כלום בין בתחילה בין באמצע בין בסוף – תמיד החליצה משחררת את האלמנה, וגם את צרתה (עליה המשנה איננה מדברת כאן). אבל במשנה ב לעיל נאמר שאם עשה מאמר וחליצה צריכה גט, והחליצה אינה משחררת את בעלת המאמר. כוונת התנא של משנתנו שהכלל אין אחר חליצה כלום נכון בכל מקרה, ולכן לדעתנו הוא חולק על התנא של משנה ב. אולם, אפשר שכוונת התנא של משנתנו הוא שאין אחר חליצה כלום במשנתנו, כלומר ״אין... כלום״ – בין אם הייתה החליצה בתחילה, בין אם הייתה באמצע, בין אם הייתה בסוף, מפני שהגט שחרר את המאמר, מה שאין כן במשנה ב.

מכל מקום גם אם אין סתירה הלכתית, הרי שזו עריכה בסגנון אחר. זאת ועוד עמדנו על כך שהדרישה לפעילות כלשהי אחר חליצה או אחר גט איננה מובנת מבחינה משפטית. החשד שהגט או החליצה פסולים בגלל פעילות כלשהי שנעשתה אחריהם איננה אלא לצאת ידי הבריות. אפשר אפוא שהסתירה איננה עקרונית אלא החמרה של בעל משנה ב בגלל חשש הלעז. ואולי אף יש כאן התפתחות שבתחילה חששו חכמים ללעז של הדיוטות, ולאחר זמן התקבעה בציבור התפישה ההלכתית הבאה לביטוי במשנתנו. אין אחר חליצה כלום.

הבעילה בזמן שהיא כתחילה אין אחריה כלום – כך גם בעדי נוסח רבים.⁠¹ במעט עדי נוסח מאוחרים ובדפוסים נוסף ״באמצע ובסוף יש אחריה כלום״. הירושלמי מסיק מסקנה זו מדיוק הכתוב (ה״א, ו ע״ד). המסקנה מתבקשת, אך נראה שהמשפט לא נכתב במפורש ויש להבינו כמסקנה של מגיהים. בעילה במגמה לכנוס את היבמה היא מעשה ייבום סופי, אחריו אין עוד ייבום, האישה נשואה, ואם אינה לשם ייבום צריכה גט וחליצה והשנייה נחשבת כאלמנה (מקרים 14, 15, 17, 18). במשניות הקודמות עסקנו בבעילה שלא לשם ייבום, ואזי אחריה צריך גט. בעילה שבאה לאחר מעשה (גט או מאמר לשנייה) אינה מהווה ייבום. בירושלמי מיוחסת עמדה זו לרבי שמעון (ו ע״ד). הירושלמי מסיק, ובצדק, שאם הבעילה היא בסוף (מקרים 3, 6 ו- 13), צריכה גט לאחר הבעילה, ואם יש שם שלוש נשים הרי שהבעילה באמצע ועדיין חייבת בגט. הירושלמי מעיר על מקרה 3 (מאמר בראשונה ובעל את השנייה) לשיטת רבי שמעון שאם המאמר קונה – הראשונה צריכה גט והשנייה אלמנה, ואם המאמר אינו קונה השנייה צריכה גט והראשונה אלמנה. כך או כך, מספיקים שני גיטין ואין מקום לחליצה. רבי נחמיא אומר אחד בעילה ואחד חליצה בין בתחילה בין באמצע בין בסוף אין אחריהן כלום – רבי נחמיה מסכים לגבי החליצה, וחולק במקרה 3 שעשה מאמר לזו ובעל את השנייה (לשם ייבום). כאמור, עמדתם של חכמים מנוסחת בצורות שונות ופשוטה הרבה יותר במשנה לעיל: ״מי שהיה נשואי שתי נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה״ (פ״ד מי״א; תוספתא פ״ו ה״ה).

בבבלי מובאת עמדה שלישית:

דתניא, אבא יוסי בן יוחנן איש ירושלים² אומר משום רבי מאיר: אחת בעילה ואחת חליצה, בתחלה – אין אחריה כלום, באמצע ובסוף – יש אחריה כלום. ושלש מחלוקת בדבר, תנא קמא סבר: ביאה דאיכא למיגזר – גזרינן, חליצה דליכא למיגזר – לא גזרינן; ורבי נחמיה סבר: ביאה נמי ליכא למיגזר, ודקאמרת ליגזור ביאה אחר הגט משום ביאה אחר חליצה, כיון דחליצה דאורייתא – מידע ידעי, ודקאמרת, ליגזור ביאה אחר מאמר משום ביאה אחר ביאה, כיון דביאה דאורייתא – הא מידע ידיעי; ואבא יוסי בן חנן סבר לה כרבנן, דגזרי בביאה, וגזר חליצה משום ביאה״ (נג ע״ב).

בטבלה הבאה מרוכזות העמדות הפזורות בפרק כולו בדין שתי יבמות.

כלל בשתי יבמות

הפרק עשוי מפסיפס של מקורות. משניות ד-ה מציגות אותה משנה הלכתית, אך יש בהן כפילויות, ויצאו מתחת ידי עורכים שונים. משניות ב-ג הן למעשה משנה אחת שחולקה ומהווה מבחינה סגנונית מקשה אחת. משנה ו חוזרת על משפטים ממשנה ג, ואף סותרת במשהו את משנה ב, מכאן ששתיהן יצאו מידי עורכים שונים. יש להניח שמשניות א, ד, ה, ו הן מאותה שיטה הלכתית, שהרי את כולן מבריח המשפט ״אין אחר חליצה כלום״, ומשנה א נוקטת את הכלל שכולן מפרשות אותו. אבל בין משניות ד ו- ה יש כפילויות. משניות ב-ג פוגעות ברצף ההסברים למשנה א והן כנראה מידי עורך אחר, וכן משנה ג חולקת במשהו על משניות א ו- ו. לאור אבחנה זו יש להלך צעד נוסף:

בפרק שלוש נוסחאות של סיכומים. במשנה א הניסוח הוא: יש x אחר x או אין x אחר x. בגוש המרכזי (משניות ב – חצי ו) הניסוח הוא: עשה כך ואחרי כן כך, ובסוף משנה ו: עשה כך – יש אחריו כלום, או אין אחריו כלום. הניסוח הראשון והשלישי עוסקים בעצם רק בשאלה אחת, מה דינה של האלמנה השנייה (הצרה), ואילו הניסוח האמצעי מברר מה דין שתיהן. בפירושנו למשנה א ניסינו לברר מה עמדת התנאים לגבי האישה הראשונה, וזאת בסיוע התוספתא המצוטטת גם בבבלי. ברם, המשנה אינה עוסקת בכך במפורש. לפנינו, אפוא, שלוש דרכי עריכה וניסוח של ההלכות, והדרך האמצעית כוללת שתי משניות קדומות שביניהן שיתוף סגנון ונושאים, אך גם עמדות שונות במקצת.

יש להניח שמשנה א (מחלוקת רבן גמליאל וחכמים) היא הקדומה. היא עוסקת בשאלות בעלות אופי פחות או יותר רֵאלי, וקובעת דין (מחלוקת) כללית. בשלב זה הדיון עקרוני: יש, או אין, ״גט אחר גט״ או ״מאמר אחר מאמר״. בהמשך פותחה מחלוקת זו שבין רבן גמליאל וחכמים לשני כיוונים. הראשון לשילוב פעולות: גט אחר מאמר, חליצה אחר מאמר וכו׳.⁠³ הכיוון השני הוא מדור אושא ובו הבחנה תאורטית נוספת בין ״תחילה״ לבין ״אמצע״ ולבין ״סוף״. הבחנה זו כבר מדברת על שלוש פעולות (בדרך כלל בשלוש יבמות). ״חכמים״ של משנה א אינם ״חכמים״ של המשניות הבאות. באלו אין רק פירוט של משנה א אלא גישה אחרת הכוללת הבחנות נוספות, כפי שהזכרנו.

בתוספתא למשנה א מובאות השלמות, בסגנון של ״כיצד״, לדעת רבן גמליאל. התוספתא יוצקת כביכול גשר בין משנה א למשניות ב-ה, ומשלימה מה היה רבן גמליאל אומר על המקרים המפורטים והסבוכים יותר שבמשניות ב-ה. אם טענתנו שמשניות ב-ה הן עריכה אחרת ומאוחרת יותר ממשנה א הרי שהניסיון של התוספתא מלאכותי מאוד, ואם כן ניתן לשער שבעל התוספתא הכיר את עריכת הפרק (מהמשנה שבידינו או ממשנה קדומה אחרת שבה היה כל הפרק ערוך) ואת השאלות בהן עוסקות המשניות הבאות, וניסה להשליך ממשנה אחת (מאוחרת) על רעותה, הקדומה יותר.

כמו בפרקים קודמים, ובעיקר בפרק א ובפרק ג, מדובר במקרה של ריבוי נשים, בפעולות חפוזות ובלתי אחראיות מבחינה הלכתית. אם אכן השאלות באות מהתחום הרֵאלי (כלומר שהן מעשיות, גם אם לא בכל מקרה היה ממש מעשה כזה), הרי שעצם הפעולות המנוגדות מעיד לא רק על היעדר הנחיה הלכתית אלא על חיפזון, חוסר שיקול דעת וחוסר החלטיות. היינו מצפים שבעילה או חליצה תהיינה פעולות סופיות ומוחלטות, אך הן מתגלות כמהלכי ביניים שהגבר (והאלמנה) מבצעים ללא כוונה ליצור מציאות יציבה. מתעוררת התחושה שהסתבכויות אלו הן תיאור רֵאלי של חיים במשפחה מורחבת. מות האח מבלבל את היוצרות, גדרי הצניעות וההרחקה מתערערים, הבעל ואולי גם האישה חותרים להכרעה מהירה ומנסים לגרור (לעתים לפתות) את הצד השני לעשיית מעשה עוד בטרם הייתה גמירות דעת אמיתית, וכל זה ללא הנחיה מספקת של ההלכה, וללא משמעת. כך יש להבין לפחות את המקרים שבהם יש בעילה תחילה, אף שמתברר שלא הייתה כאן כוונת ייבום שלמה. אם אכן השאלות באות מהתחום הרֵאלי הרי שריבוי נשים היה תופעה נרחבת למדי, והמשמעת ההלכתית חלשה. אפשרות שנייה היא שלפנינו דיון תאורטי בית-מדרשי, המגלגל אפשרויות תאורטיות ומסובכות. חלקן כדי לברר את ההבחנות ההלכתיות, וחלקן כדי לחדד את התלמידים.

מבחינה הלכתית שתי האפשרויות שהעלינו זהות. מבחינה חברתית והיסטורית הן מייצגות חברות שונות, ואיננו יודעים להכריע בין שני התיאורים. עם זאת, רמזנו במקרים מספר (כגון במשנה א בפרק הבא) שלעתים המקרה תאורטי ובלתי סביר, ולפיכך אנו נוטים, בזהירות רבה, לעבר המסקנה שכל הדיונים הללו באו רק לחידוד התלמידים ולתפארת העיון.

1. א, א2, ג1, ג3, ג4, ג16, ג37, ז, ח, ט, כ, ל, מ, מ2, נ, ן, פ, פ1, ר, ת.

2. אין זה החכם בשם זה שהיה מחכמי בית שני, אלא תלמיד של רבי מאיר. נראה שהיה שייך לקבוצת החכמים המכונה ״קהלא קדישא דבירושלם״ שחבריה היו תלמידי רבי מאיר. ראו ספראי, קהלא קדישא דבירושלם, עמ׳ 189-188.

3. משלב זה בידינו שתי משניות קדומות.

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יבמות ה – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), משנה כתב יד קאופמן יבמות ה – מהדורת הרב דן בארי על פי כ"י קאופמן A50 (הערת המהדיר: הניקוד תוקן על פי כללי הדקדוק בנוגע למלא וחסר, ולפי הצליל לגבי קמץ ופתח, צרי וסגול, המתחלפים בכתב יד קאופמן מתוך הגיה ספרדית), מקבילות בתוספתא יבמות ה – באדיבות ד"ר רונן אחיטוב; טבלאות השוואה באדיבות ידידיה בן שחר קרוס, לעילוי נשמת ר' עזרא גוריון בן צבי לוין הלוי, קישורים לתלמודים יבמות ה, רמב"ם יבמות ה – מהדורת הרב יוסף קאפח, על פי כתב יד קודשו של רמב"ם, ברשותם האדיבה של מוסד הרב קוק, המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות), רמב"ם דפוסים יבמות ה, ר׳ עובדיה מברטנורא יבמות ה – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מלאכת שלמה יבמות ה, תוספות יום טוב יבמות ה, עיקר תוספות יום טוב יבמות ה, תפארת ישראל יכין יבמות ה, משנת ארץ ישראל יבמות ה – משנת ארץ ישראל, מאת שמואל ספראי, זאב ספראי, חנה ספראי (ירושלים, תשס"ח-תש"פ) (CC BY 3.0)

Yevamot 5 – Adapted by ALHATORAH.ORG from the William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Mishna MS Kaufmann Yevamot 5, Tosefta Parallels Yevamot 5, Kishurim LaTalmudim Yevamot 5, Rambam Commentary on the Mishna Yevamot 5, Rambam Commentary on the Mishna Printed Editions Yevamot 5, R. Ovadyah MiBartenura Yevamot 5 – Translated by Rabbi Robert Alpert (2020) (CC BY 3.0), Melekhet Shelomo Yevamot 5, Tosefot Yom Tov Yevamot 5, Ikkar Tosefot Yom Tov Yevamot 5, Tiferet Yisrael Yakhin Yevamot 5, Mishnat Eretz Yisrael Yevamot 5

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון