לפי כתב-יד קופמן
אילו דברים שאינן חייבין עליהם משם פגול – שאם עשה שלא כהוגן הקרבן פסול, אך איננו פיגול, כלומר אין בו כרת. המשנה מניחה שהכול מכירים את המסקנה שפיגול יש בו כרת ופסול אין בו כרת
1. הכלל המבחין בין פיגול לפסול הוא בברייתא אחרת: ״זה הכלל אין הפיגול נוהג אלא בדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה״ (
תוספתא מנחות פ״ה הכ״ד, עמ׳ 519). ביצוע לא מדויק, או ביצוע מדויק במקום לא נכון, הוא פיגול. אבל עבודה פסולה מסיבה אחרת (זרק דם שלא כהלכה, או שלא בזמן הראוי), כנראה מוציאה את הקרבן לחולין, ולכן אין בו כמובן כפרה, אך גם לא עונש כרת, ונמצא שחומרתו התאולוגית היא הקלה במישור המעשי
2. מעבר לרעיון הכללי, הברייתא סותרת את משנתנו (פ״ב מ״ב) בכך שלדעתה פסול מקום יש בו כרת. אולי ניתן גם ללמוד ממנה שפסול זמן אין בו כרת, אם כן ההלכות הפוכות, ועסקנו בכך לעיל בפירושנו לפ״ב מ״ב.
הקומץ – מן הסולת,
והלבונה – הבאה עם הנסך,
והקטורת – אם הקטיר במקום לא נכון, או בכמות מוטעית,
ומנחת הכהנים – שתי המילים האחרונות תוקנו ואיננו יודעים מה נכתב בראשונה. מכל מקום, זה הנוסח בעדי נוסח אחרים ובדפוסים. מנחת כוהנים היא מנחה שמביאים כוהנים מרצונם, ודינה להיעלות כליל על המזבח
(ויקרא ו טז). המנחה מוגדרת כמנחה שבאה ״בגלל עצמה״, כלומר לעצמה ולא כתוספת לקרבן אחר, כפי שגם נראה להלן (ספרא ויקרא, דיבורא דנדבה פרק יג ה״ח, יא ע״ג).
[
ו]
מנחת כהן משיח – הכוהן המשיח הוא הכוהן הגדול שהקריב מנחה בכל יום
(ויקרא ו טו). גם מנחה זו באה לעצמה (ספרא שם שם). הצירוף של הקומץ, הלבונה, הקטורת ומנחות אלו חוזר במקורות רבים, וזו שרשרת ספרותית-הלכתית מובחנת. [
ו]
מנחת הנסכים – זו מנחה רגילה שכל המתנדב להביא קרבן מביאה עם הבהמה או הצאן
(במדבר טו ב),
והדם – הדם נזרק חלקו על המזבח ושאריתו נשפכת על יסוד המזבח. מבחינת ההלכה זהו אוכל שאין דרכו לאכול, ואוכל כזה אינו מפגל
(לעיל פ״ב מ״ג). ״אין דרכו לאכול״ איננו רק מזון לא אכיל, אלא גם מה שההלכה אסרה לאכלו, שהרי אומות העולם אוכלים דם. כפי שראינו בפירושנו למשנה לעיל
(פ״ב מ״ג) לדעת רבי יהושע הזבח כשר, ומשנתנו היא כדעת רבי אליעזר שהזבח פסול, אבל אין בו כרת.
[ו]הנסכים הבאין בפני עצמן דברי רבי מאיר – לפי הגרסה עם האות וי״ו (וכך ברוב עדי הנוסח הטובים) הרי שזו תוספת: גם נסכים שקרבנם הוקרב אתמול אין בהם פיגול. אבל אפשר שאין כאן וי״ו החיבור, או שהיא וי״ו הפירוש, שכל אלו שאינם מפגלים הם נסכים הבאים לבד ״בפני עצמן״. ״בגלל עצמן״ זהה אפוא ל״בפני עצמן״ (או ״בפני עצמה״). ״בגלל עצמה״ הוא המינוח במדרש ספרא, ובבבלי המצטט ממנה, ואילו ״בפני עצמן״ (עצמה) הוא ביטוי המופיע עשרות פעמים במשנה ובתוספתא ובמדרשי ההלכה, וכמובן גם בתלמודים. הביטוי אינו מוגבל לדיני קרבנות ומציין כל דבר העומד עצמאי, או שחייבים רק בו. וחכמים אומרים אף הבאים עם הבהמה – הנסכים הנספחים לקרבן רגיל. אפשר שחכמים מרבים רק נסכים של קרבנות שהובאו אתמול ללא נסכים, ואלו כונו לעיל ״[ו]הנסכים הבאין בפני עצמן״. קשה להניח שחכמים חולקים על כל ההלכה, כלומר שלפי דרכם אין פיגול כלל בנסכים (כולל נסכי קרבן רגילים). לפי פירושנו הרי שהרישא של המשנה לפי חכמים, והיא מופיעה בסתם, ואחריה מחלוקת חכמים. מבנה כזה חוזר במשניות רבות3. ברם במקרה זה אין זה כך והתוספתא מבהירה את המחלוקת, ומדובר על נסכים הבאים עם בהמה ונתפגלה הבהמה, ואזי הנסכים לא נתפגלו. כן שנינו בתוספתא: ״נסכי בהמה חייבין עליהן משום פיגול, מפני שדם הזבח מתירן, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אין חייבין עליהן משום פיגול, שאדם מביא זבחו היום ונסכיו לאחר עשרים יום. אמר להן רבי מאיר, אף אני לא אמרתי אלא בזמן שקדשו בכלי, אמרו לו אף על פי שקדשו בכלי יכול לשנותן בזבח אחר״ (פ״ה ה״א, עמ׳ 486). אם כן, המחלוקת היא האם הנסכים הם חלק מקרבן הבהמה. גם רבי מאיר מודה שהם קרבן לחוד, אבל אם הם כבר בכלי קודש אזי הם חלק מקרבן הבהמה. הנתינה בכלי השרת הופכת אותם לקרבן, ולחלק מקרבן הבהמה. להלן יחזור הטיעון שנתינה בכלי שרת מהווה הקדשת הקרבן.
לוג שמן של מצורע רבי שמעון אומר אין חייבין עליו משם פיגול רבי מאיר אומר חייבין עליו משם פיגול – לוג השמן לא בא לעצמו אלא עם כל הנסכים. הכוונה גם כאן שאם נתפגל האשם הלוג איננו פיגול. אבל פשוט יותר שללוג השמן דין מיוחד כמו ללבונה,
שדם האשם מתירו וכל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משם פיגול – ברגע שייזרק דם האשם יהא לוג השמן קרבן כשר. את הכלל של המשנה כבר פגשנו לעיל בניסוח ההפוך, שאם קרב המתיר כמצוותו הרי זה פיגול, ואם לא – הקרבן יצא לחולין ואין הוא פיגול
(לעיל פ״ב מ״ד). אם כן הכלל הוא שמה שיש לו מתירים, והמתירים לא נעשו כהלכה, כגון קרבן שדמו נזרק שלא במקומו, הוא פיגול. גם כאן אם האשם קרב כהלכה הרי שהקרבן כשר, ואם פגם במצוות לוג השמן פיגל את השמן (ואולי גם את הקרבן).
המחלוקת של רבי שמעון ורבי מאיר היא מחלוקת חכמים ורבי מאיר דלעיל (רבי שמעון כחכמים). כן שנינו בתוספתא: ״לוג שמן של מצורע חייבין עליו משום פיגול, מפני שדם האשם מתיר, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אין חייבין עליו משום פיגול, מפני שאדם מביא אשמו היום ולוגו לאחר עשרים יום. אמר להם רבי מאיר, אף אני לא אמרתי אלא בזמן שקדש בכלי. אמרו לו, אף על פי שקדש בכלי יכול לשנותו, באשם מצורע אחר״ (פ״ה ה״ב, עמ׳ 486). לפי הסבר זה של המשנה רבי שמעון חולק על ההלכה משום שלדעתו לוג השמן עומד בפני עצמו וזיקתו לקרבנו של מצורע זה היא מקרית. בכך חכמים (ורבי שמעון) ממשיכים את הכלל שנסכים הבאים לעצמם אינם מתפגלים. דומה לכך היא המחלוקת במנחות: ״פיגל בקומץ ולא בלבונה, בלבונה ולא בקומץ, רבי מאיר אומר פיגול וחייבים עליו כרת, וחכמים אומרים אין בו כרת עד שיפגל את כל המתיר. מודים חכמים לרבי מאיר במנחת חוטא ובמנחת קנאות שאם פגל בקומץ שהוא פיגול, וחייבין עליו כרת, שהקומץ הוא המתיר. שחט אחד מן הכבשים לאכול שתי חלות למחר, הקטיר אחד מן הבזיכים לאכול שני סדרים למחר, רבי מאיר אומר פיגול וחייבים עליו כרת, וחכמים אומרים אין פגול עד שיפגל את כל המתיר. שחט אחד מן הכבשים לאכול ממנו למחר, הוא פיגול וחבירו כשר. לאכול מחבירו למחר, שניהם כשרים״ (
משנה מנחות פ״ב מ״ה; בבלי,
זבחים מא ע״ב). כל המחלוקות הללו הן באותו נושא, האם שני הקרבנות הם אחד. עם זאת, מהמקרה הראשון במשנת מנחות משמע שפיגל בקרבן השני. עד כאן הדמיון בין המשניות, אבל ההבדל הבולט הוא שלפי משנת מנחות קומץ ולבונה יכולים להפוך לפיגול לדעת הכול, זאת בניגוד למשנתנו, ונשוב לכך להלן.
מן הראוי להדגיש שאין הסבר לוגי להכרעות אלו, מדוע חושב רבי מאיר שחלקי הקרבן הם קרבן אחד, ומדוע חכמים רואים בהם קרבנות נפרדים. הבבלי
(מנחות יד ע״ב) מתאר זאת כגזרה, כלומר כהלכה שאין לה טעם משפטי, ורבי יוסי גוזר עוד יותר שגם שני חצאי זיתים היום ומחר מצטרפים.
מאחר שאתינו להכא, והמחלוקת היא האם לוג המצורע ונסכי בהמה הם קרבן לעצמו או חלק מקרבן הבהמה, הרי שניתן לקבוע שלדעת הכול נסכים הבאים לעצמם אינם מפגלים, והמחלוקת היא רק האם נסכים אלו (נסכי בהמה, לוג מצורע) הם נסכים לעצמם או חלק מקרבן אחר. אם כן אין צורך לפרש שהאשם התפגל, או שהבהמה התפגלה, אלא שהנסך נפגם, והשאלה היא האם הוא עומד לעצמו ואינו מתפגל, או חלק מקרבן שלם ומתפגל. עוד יש לומר שהמינוח ״קרבן לעצמו״ קרוב למינוח ״אין לו מתירים״, כלומר שאינו תלוי במרכיב אחר של הקרבן. אלא ש״אין לו מתירים״ כולל גם עבודות המשך באותו נסך, ו״בפני עצמו״ הוא מינוח בהיר יותר להיעדר זיקה לקרבן העיקרי, כפי שמנוסחת משנת מנחות. כך גם פירש הבבלי בזבחים את המקרה הראשון במשנת מנחות (״פיגל בקומץ ולא בלבונה...״): ״כגון שנתן את הקומץ במחשבה, והלבונה בשתיקה, קסבר: כל העושה – על דעת ראשונה הוא עושה״
(מא ע״ב). אם כן נתינת הקומץ הייתה במחשבת פסול, והשאלה היא האם הלבונה התפגלה בכך. הבבלי מציע הסבר נוסף לשורשי המחלוקת: האם המשך העבודה הוא על דעת המחשבה הראשונה. זה מרכיב נוסף שאינו מפורש במשנה, והוא מצמצם את המחלוקת לפרט טכני. כפי שהערנו, המקורות המאוחרים מסבירים את כל הפסילה במחשבת פסול, אבל כפשוטה משנתנו עוסקת במעשה פסול, והסבר הבבלי מתאים רק להסבר של מחשבת פסול, שאיננו פשט המשנה, או לפחות שאיננו בהלכה הקדומה.
אם כן, אכן המחלוקת היא כאשר החלק השני של הזבח התפגל, והשאלה היא האם גם הראשון מתפגל בכך4.
כאמור, במשנתנו קומץ ולבונה אינם עשויים להפוך לפיגול, וכן המדרש אומר: ״ ׳ונרצה לו׳ מלמד שהמקום רוצה לו... ואיזה עון הוא נושא? עון טומאה שהותר מכלל טומאה לצבור. (י) אין לי אלא עונות דם, מנין הקומץ, והלבונה, והקטרת, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משוח, ומנחת נסכים? תלמוד לומר ׳לכל מתנות קדשיהם׳...״ (ספרא ויקרא, דבורא דנדבה פרק ד ה״ט-ה״י, ו ע״א). יש כוח בזבח לכפר על עוונות שנעשו במהלך ההקרבה, וקומץ, לבונה והמנחות המוזכרות אינם מתפגלים כי הזבח מכפר. במשמעות הרעיונית נעסוק להלן, ובשלב זה נציין רק להלכה, שהיא כמשנתנו. כמו כן: ״וכגון עולת העוף שיש לה מתירים למזבח, ואין לה מתירים לאדם. וכגון פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיש להם מתירים למזבח, ואין להם מתירים לאדם, את מה אני מוציא את הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים והדם שאין להם מתירים לא לאדם ולא למזבח״ (
ספרא צו, פרק יג ה״ח, לז ע״א). מה שיש לו מתירים לאדם או למזבח (שזורקים את דמו) יכול להתפגל, אבל קומץ לבונה וכיוצא באלו, שאין בהם זריקת דם, אין עליהם דין פיגול כלל ועיקר
5.
משנת מעילה כורכת כמה מהמרכיבים שבמשנתנו עם מרכיבים מהספרא: ״הקומץ, והלבונה, והקטורת, ומנחות כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכין, מועלין בהן משהוקדשו. קדשו בכלי, הוכשרו ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה, וחייבין עליהן משום נותר ומשום טמא, ופיגול אין בהן. זה הכלל, כל שיש לו מתירין אין חייבים עליו משום פיגול, נותר וטמא עד שיקרבו מתיריו. וכל שאין לו מתירין, כיון שקדש בכלי חייבין עליו משום נותר ומשום טמא, ופגול אין בו״ (פ״ב מ״ט). הרשימה עוסקת באותה רשימה כמו משנתנו. שני כללים חוזרים כאן: הראשון שהקדושה חלה מההנחה בכלי שרת, כרבי אליעזר לעיל, וחוזרת גם ההלכה שאין בכל אלה כדי לפגל, זאת משום שאין להם מתירים. משנת מעילה מוסיפה שאין בהם גם כדי להיטמא, אם כי ניתן לפסק את המשנה גם אחרת, כך שהם ניטמאים, ונדון בכך בפירושנו למעילה. גם במשנת מעילה נקבע שמה שיש לו מתירין, כלומר המשך עבודה, אינו מתפגל אלא אם בהמשך נפגם הקרבן, ומה שאין לו מתירין נפגם אך אינו מתפגל. גם כאן הניסוח עמום, ולא ברור האם ״יש לו מתירין״ הוא רק בקרבן הנלווה או גם במנחות אלו עצמן, כגון שלא שרפו את מנחת הכוהנים כליל אלא אכלוה. מהסוגיה
בבבלי יומא ס ע״א משמע ש״המתיר״ יכלה להיות עבודה באותו נסך עצמו. ההוכחה המרכזית לפירוש זה היא במשנה הבאה.
כאמור, משנתנו קבעה שהקמיצה והלבונה אינם מפגלים, אבל במשנה להלן פי״ג המשניות מניחות במפורש שיש בהן פיגול (במוציא ממקומו או במוציא חוץ לזמנו). את משנה ד שם נציע לפרש בדרך שונה, אבל משנה ו עוסקת במפורש בקומץ ולבונה, ומניחה שהם מתפגלים, והמחלוקת היא רק האם צריך לפגל את שניהם או די באחד מהם. גם משנת מנחות פ״ב מ״ה מניחה שקומץ ולבונה מפגלים, והיא מתמקדת בשאלה האם צריך לפגל את שני המרכיבים או די באחד מהם.
המונח ״יש לו מתירין״ לקוח מתחום הלכתי שונה. משמעו הוא שיש אפשרות שיותר בעתיד, כגון תערובת שניתן להוציא ממנה את הפסול. לדוגמה, ״שלא התירו ספק מדומע אלא לדבר שיש לו מתירין, רבי שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל, מעשר שני והקדש והחדש, ולא נתנו להם חכמים שיעור״ (
תוספתא תרומות פ״ה הט״ו). כמו כן: ״זה הכלל שהיה רבי שמעון אומר משם רבי יהושע: כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל, ומעשר שיני, והקדש, והחדש, לא נתנו להן חכמים שיעור, אלא מין במינו כל שהוא, ושלא במינו בנותן טעם. וכל שאין לו מתירין, כגון תרומה, וחלה, וערלה, וכלאי הכרם, נתנו להן חכמים שיעור. מין במינו כל שהוא, שלא במינו בנותן טעם״ (
ירושלמי נדרים פ״ו ה״ח, לט ע״ד), וכן: ״בשלמא ספק יום טוב ספק חול – הוי דבר שיש לו מתירין, וכל דבר שיש לו מתירין – אפילו באלף לא בטיל״
(בבלי ביצה ג ע״ב). במדרשי ההלכה חוזר המונח במשמעות של משנתנו פעמים מספר.
קשה להכריע האם המונח נולד בדיני עירוב והועבר, על ידי תנאים, באופן מלאכותי לתחום זבחים, ואזי הספרא תלוי במשנתנו ובמשנת מעילה, או להפך, שהמונח נולד בדיני קרבנות והספרא משמר מסורת הלכתית קדומה, והברייתא בתרומות, בירושלמי ובבבלי כבר השתמשה במונח במשמעותו המשנית. מכיוון שאצלנו יש גישות שונות מהי הגדרת דבר ה״מתיר״ (עבודה עתידית באותו זבח או תלות במרכיב אחר של הזבח), הרי שקרוב לוודאי שהמונח צמח בדיני עירוב או תרומות, והועבר לנושאי זבחים תוך מחלוקת על הגדרות.
כאן קשה להכריע האם המונח נולד במסגרת הלכות פיגול והועבר לתחומים אחרים, או שמא נוסד והתנסח במסגרת הלכות אחרות והועבר בהשראתם משם לתחום המקדש.
התפיסה שקומץ לבונה ומרכיבים אחרים (שאינם נאכלים) אין בהם דין פיגול מושפעת להערכתנו ממרכיב נוסף המצוי בהלכה. ההסבר הרעיוני לכך שקומץ ולבונה אינם מתפגלים הוא שהמזבח מרצה, כפי שציטטנו בשמו של מדרש הספרא. אותה תפיסה נבחן להלן
(פ״ט מ״א), אלא ששם היא מוצגת בצורה כללית יותר, וכאן היא חלה רק על חלק מהקרבנות ״שאין להם מתירים״ או שאינם אוכל (שיטת רבי ישמעאל).
דומה לכך היא התפיסה של ״הציץ מרצה״, כלומר שהציץ המונח על מצחו של הכוהן הגדול מרצה על עוונות במקדש. בעת העלייה לרגל ועבודת המקדש תמיד היה חשש שמא תיפגם העבודה או שמא ייטמא המקריב מטומאה בלתי ידועה (״טומאת התהום״ בפי חכמים). החשש היה כפול: מחד גיסא החשש שהמצווה תהפוך לחילול קודש ועוון חמור, ומאידך גיסא החשש שהעוון שבשבילו מובא הקרבן לא יכופר. מעבר לכך, קיימת תחושת התסכול. אדם עלה לרגל כדי לחלות את פני אלוהיו, ובמקום מצווה עבר עברה הכרוכה בחילול הקודש. שניות זו מאפיינת את ירא השמים בכל חג. כל חג ויום קודש מביא עמו מצוות אהובות ונחשקות, ברם כגודל האהבה והשמחה על החיוב במצוות כן גודל הפחד מהעברות העלולות להיגרם. ירא השמים נקרע, אפוא, בין הפחד מהעברות לבין שמחת המצוות. על הציץ נאמר ״והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים... והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה׳ ״
(שמות כח לח). הפסוק מדבר על כפרת עוונות, אך אינו מונה במדויק על אילו עברות הציץ מכפר. יתר על כן, הפסוק אינו אומר במפורש שהציץ הוא המכפר, אלא שאהרן, או הכוהן הגדול, מכפר על העוונות. מכל מקום, חז״ל הבינו שהציץ הוא המרצה (מכפר) על העוונות
6, ובכך הציעו פתרון לשניות הנפשית שבין הפחד לשמחת המצווה. לפנינו, אם כן, מהלך כפול, וכביכול מנוגד. מחד גיסא קיימת תביעה להקפדה יתרה בפרטי פרטים, ומאידך גיסא אמירה כוללת המניחה כפרה מכל מקום, בבחינת קבלה של החולשה האנושית ומגבלותיה בשל מציאות החיים הקיימת בעולמם של מקיימי מצוות ושומרי הקודש.
הרעיון בדבר הציץ המכפר הוא רעיון דתי נרחב. בדרך כלל תפקיד הקרבנות הוא לכפר על העוונות. חז״ל מציגים מעין דרך חלופית שלפיה עצם הפעילות התקינה במקדש מהווה מרכיב בכפרת העוונות. עיקרון זה של ״הציץ מרצה״ נזכר במקורות תנאיים רבים; הרחבנו בכך במקום אחר7 ולא נחזור על הדברים, נסתפק במסקנה שאליה הגענו ש״מזבח מכפר״ או ״ציץ מכפר״ מהווים מעין ״רשת ביטחון״. היו חכמים שהרחיבו רשת ביטחון זאת על עברות רבות, והיו שצמצמו אותה והפכוה לדרך טכנית החלה רק על מקרים מסוימים (ובודדים).
אם כן, לפנינו הסברים שונים לעמדה שקומץ, לבונה ומנחות מספר אינם מפגלים: שני הסברים ״טכניים״ פורמליים (אין לו מתירים, אינו אוכל) והסבר רעיוני (מזבח או ציץ מרצה). מבחינה רעיונית קשה להבין מדוע אין תפיסה זו חלה על קרבנות נוספים. אפשר שיש להציג את השאלה הפוך. התורה מדברת רק על פיגול בהקשר של זמן, אם הבשר לא נאכל בזמן הקבוע הוא פיגול. ההחלטה להרחיב את ההגדרה על פגמים נוספים היא הגדרה שאיננה בכתובים, היא ״טבעית״ ו״הגיונית״, ואולי אף מתבקשת מעצם העובדה שיש הנחיות קפדניות כיצד להקריב את הקרבן (אם העבודה לא נעשתה כהלכה היא פגומה, פסולה או פיגול). עם זאת, השאלה היא עד כמה מקיפה הגדרה זו של פיגול, האם מרחיבים אותה או מצמצמים אותה למה שנאמר במפורש.
להערכתנו, ריבוי המחלוקות מעיד שלחכמים לא הייתה מסורת מימי המקדש. דבריהם הם דיונים המשקפים השקפות הלכתיות בנות ימיהם, ולא מסורת הלכתית מגובשת שנהגה הלכה למעשה. ריבוי המחלוקות והעמדות הקיצוניות מלמד גם שטרם הותוותה דרך משותפת לחכמים בבתי המדרש השונים. חיים במסגרת ההלכתית והמפגש בין ההלכה למציאות הם שיוצרים כנראה את תורת החיים. בתורת החיים ניכר תהליך היסטורי של צמצום המחלוקות, קביעת שפה הלכתית משותפת (משמעות אחת וקבועה למושגים), מערכת הנמקות אחידה, ובעיקר צמצום המחלוקות למקרי ביניים.
תורת הזבחים לא נבחנה במשקפי בית המדרש והמציאות באותו זמן. בימי המקדש טרם הושחזו כלי המשפט ההלכתי, ובימי חכמים לא הועמדו השאלות המופשטות והמשפטיות במבחן המציאות. כך, למשל, ודאי שהמונח ״פיגול״ קיים היה בימי המקדש, בעקבות התורה, ברם לא הייתה לו פרשנות הלכתית חד-משמעית אלא משמעות כללית. חכמים באו להגדיר את המונח (כמו שהגדירו כל מונח אחר) והציעו הגדרות שונות והנמקות שונות בפרטים ובתפיסה הכוללת. אך טרם זכינו לשלב ההתכנסות וההכרעה למעשה בתנאי המציאות, שלב שבו זוככו הלכות שבת או הלכות ממונות.
1. לעיל פ״ב מ״ב-מ״ג; שם מ״ה; פ״ו מ״ז; מנחות פ״ב מ״א, ועוד.
2. ראו פירושנו לעיל פ״ב מ״ב.
3. ראו לעיל פ״ב מ״ה.
4. ראו על כך עוד להלן פי״ג מ״ו ומנחות פ״ב מ״א-מ״ה.
5. ראו עוד ספרא (צו פרק טו ה״ד-ה״ו, לח ע״א) העוסק ברשימה שבמשנתנו, אבל בדין טומאה. לדעת רבי אליעזר מה שאין לו מתירים חלה עליו קדושת קרבן כשניתן בכלי השרת, ורבי ישמעאל מנמק בנימוק מעניין, שמה שאינו אוכל אינו נטמא ולכן הקטורת והלבונה שבראשית המשנה אינם נטמאים. על רקע זה יובנו דברי רבי שמעון להלן במשנה ה ובתוספתא: ״רבי שמעון אומר הקטורת והלבונה אם ראויין לאכילה אין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא״ (פ״ה ה״ב, עמ׳ 486). גם אם הם ראויים לאכילה אין הם אוכל ואינם מתפגלים, וגם אינם נטמאים, ונדון בכך להלן במ״ה. הנימוק שבספרא מובא לעניין טומאה, אך הוא גם נימוק לעניין פיגול. במשנת מעילה שמצוטטת בגוף הטקסט גישה אחרת: טומאה יש בהם, ופיגול אין בהם. המדרש האחרון שציטטנו מהספרא מתעמת ישירות עם המדרש הקודם, וקובע שגם קומץ ולבונה הם בבחינת ״יש להם מתירים״ (הקידוש בכלי).
6. וכן להלן פ״ה מי״ב; מנחות פ״ג מ״ג ועוד. לאוסף מקורות ראו כשר, תורה שלמה, כ, עמ׳ קפו-קפט.
7. ראו דיוננו לפסחים פ״ז מ״ז; יומא פ״ח מ״ח-מ״ט; משנה, להלן פ״ח מי״ב; תוספתא פ״ד ה״ד, עמ׳ 485; שם ה״ז-ה״ח; שם הי״א, עמ׳ 486; משנה, מנחות פ״ג מ״ג; תוספתא שם פ״א ה״ו, עמ׳ 513; שם פ״ד ה״ט, עמ׳ 516; שם הי״א, עמ׳ 517; שם הי״ג-הי״ד; נזיר פ״ו ה״ב; מעילה פ״א ה״ג, עמ׳ 557; ספרי במדבר, קט, עמ׳ 113, ועוד.