×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, שֶׁאִם נְתָנָן מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר. וּבְחַטָּאת, שְׁתֵּי מַתָּנוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף חַטָּאת שֶׁנְּתָנָהּ מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר. לְפִיכָךְ, אִם נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה כְתִקְנָהּ וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִזְמַנָּהּ, כִּפֵּר. נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה חוּץ לִזְמַנָּהּ וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִמְקוֹמָהּ, פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.
Beit Shammai say: With regard to all the offerings whose blood is to be placed on the external altar, even those that require that the blood be sprinkled on two opposite corners of the altar so that it will run down each of its four sides, in a case where the priest placed the blood on the altar with only one placement, he facilitated atonement. And in the case of a sin offering, which requires four placements, one on each of the four corners of the altar, at least two placements are necessary to facilitate atonement. And Beit Hillel say: Even with regard to a sin offering, in a case where the priest placed the blood with one placement, he facilitated atonement after the fact.
Therefore, since the priest facilitates atonement with one placement in all cases other than a sin offering according to Beit Shammai, and even in the case of a sin offering according to Beit Hillel, if he placed the first placement in its proper manner, and the second with the intent to eat the offering beyond its designated time, he facilitated atonement. Since the second placement is not indispensable with regard to achieving atonement, improper intent while performing that rite does not invalidate the offering.
And based on the same reasoning, if he placed the first placement with the intent to eat the offering beyond its designated time and he placed the second placement with the intent to eat the offering outside its designated area, the second of which does not render an offering piggul, the offering is piggul, an offering disqualified by improper intention, and one is liable to receive excision from the World-to-Come [karet] for its consumption. This is because the intent that accompanied the second placement does not supersede the piggul status of the offering.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[א] בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: כָּל הַנִּתָּנִים עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, שֶׁנְּתָנָן מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר; וְהַחַטָּאת שְׁתֵּי מַתָּנוֹת.
בֵּית הֶלֵּל אוֹמְרִים: אַף חַטָּאת שֶׁנִּתָּנָה מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר.
לְפִיכָךְ, אִם נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה כְתִקְנָהּ, וְהַשְּׁנִיָּה חוּץ לִזְמַנָּהּ, כִּפֵּר.
נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה חוּץ לִזְמַנָּהּ, וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִמְקוֹמָהּ, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: דָּבָר אֶחָד מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּיי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל: בֵּית שַׁמַּיי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי מַתָּנוֹת מַכְשִׁירוֹת וּמְפַגְּלוֹת בַּחַטָּאת, וּמַתָּנָה אַחַת בְּכָל הַזְּבָחִים. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַחַת חַטָּאת וְאֶחָד כָּל הַזְּבָחִים – מַתָּנָה אַחַת מַכְשֶׁרֶת וּמְפַגֶּלֶת. כֵּיצַד? נָתַן אַחַת בִּשְׁתִיקָה וְנִשְׁפַּךְ הַדָּם – בֵּית שַׁמַּיי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. שְׁתַּיִם בִּשְׁתִיקָה וְנִשְׁפַּךְ הַדָּם – הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהוּא כָּשֵׁר. אַחַת חוּץ לִזְמַנּוֹ וְנִשְׁפַּךְ הַדָּם – בֵּית שַׁמַּיי אוֹמְרִים: פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת; בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: פִּגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. שְׁתַּיִם חוּץ לִזְמַנּוֹ וְנִשְׁפַּךְ [הַדָּם] – הַכֹּל מוֹדִים שֶׁפִּיגּוּל. [אַחַת חוּץ לִזְמַנּוֹ וְאַחַת חוּץ לִמְקוֹמוֹ – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת; וּבֵית הִילֵּל אוֹמְרִים: פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּחַטָּאת. אֲבָל בִּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים: נָתַן אַחַת בִּשְׁתִיקָה וְנִשְׁפַּךְ הַדָּם – הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהוּא כָּשֵׁר; אַחַת חוּץ לִזְמַנּוֹ וְנִשְׁפַּךְ הַדָּם – הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהוּא פִּיגּוּל;] אַחַת חוּץ לִזְמַנּוֹ וְאַחַת חוּץ לִמְקוֹמוֹ וְנִשְׁפַּךְ הַדָּם – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. בַּמֶּי דְבָרִים אֲמוּרִים? בַּזְּרִיקָה. אֲבָל בַּשְּׁחִיטָה בַּקִּיבּוּל וּבַהִילּוּךְ, בֵּין שֶׁחִישֵּׁב עַל [הָרִאשׁוֹנָה בֵּין שֶׁחִישֵּׁב עַל] הָאַחֲרוֹנָה, אֲפִילּוּ עַל שְׁיָרֵי הַדָּם: חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת; חוּץ לִזְמַנּוֹ – פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. בַּמֶּי דְּבָרִים [אֲמוּרִים]? בְּדָמִים הַנִּיתָּנִין בַּחוּץ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. אֲבָל °בְּדָמִים° הַנִּיתָּנִין בִּפְנִים עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, כְּגוֹן אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְאַחַת עֶשְׂרֵה שֶׁל פַּר הָעֵדָה, וְאַחַת עֶשְׂרֵה שֶׁל פַּר כֹּהֵן מָשִׁיחַ – בֵּין בַּשְּׁחִיטָה בֵּין בַּקִּיבּוּל בֵּין בַּהִילּוּךְ, בֵּין שֶׁהוּ חִשֵּׁב עַל הָרִאשׁוֹנָה בֵּין שֶׁחִישֵּׁב עַל הָאַחֲרוֹנָה, אֲפִילּוּ עַל אַחַת מֵהֶן: חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת, חוּץ לִזְמַנּוֹ – פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין פִּיגּוּל בִּפְנִים.
בית שמאי אומרים כל הנתנים על מזבח החיצון כו׳ – עוד יתבאר לך בפרק שאחר זה שהקרבנות שזורקים דמן על מזבח החיצון יש מהן טעון מתנה אחת ויש מהן טעון שתי מתנות ויש מהן טעון ארבע מתנות כמו שיתבאר וכל זה למצוה אבל אם נתן מתנה אחת בכל קרבן וקרבן מהן כפר לפי שנאמר ודם זבחיך ישפך על מזבח באיזה צד שיהיה. וחלקו ב״ש וב״ה בחטאות שנכפל בהן ג״פ על קרנות מזבח העולה ומיעוט רבים שנים ויהיו כולן שש מתנות אמרו ב״ש ד׳ למצוה וב׳ לעכב לפי שכל זמן שמזה מדם החטאת פחות משתי מתנות לא כפר וב״ה אומרים שבפסוק האחד בלבד מן השלשה שנאמר בחטאת הוא שכתוב בהן קרנות מזבח העולה אני אומר מיעוט קרנות שנים *) (יראה היות סוגיית שנית פנים מכוונת אל הביאור האמיתי בלעדי נטיה אל המזבח תוספת נתוסף בחוץ) ושני פסוקי האחרים כתוב בהן קרנות מזבח העולה ולפיכך יהיה המובן משלשה פסוקים ד׳ מתנות ג׳ למצוה ואחת לעכב ויעלה בידינו מהמחלוקת זו שב״ה שאומרים מתנה אחת הוא העיקר ועליו ראוי לסמוך והשאר למצוה לפיכך אם זרק ראשונה כתקנה לא הפסיד הקרבן ואפי׳ הפסיד המחשבה בהזאה שניה ומה שאחריה ואם נתן הראשונה חוץ לזמנה יהיה הקרבן פגול ואפי׳ נתן השניה ומה שאחריה חוץ למקומה לפי שהשניה ומה שאחריה אינן אלא תשלום המצוה ואינן מתנאי הכפרה הכרח עד שנלך אחר המחשבה בהן ולדעת בית שמאי שאומרים שתי מתנות הן עיקר בחטאת אם נתן את הראשונה חוץ לזמנה והשניה חוץ למקומה אינו פגול לפי שכבר ערב מחשבת הזמן עם מחשבת המקום בשתי ההזאות שניהן יחד עיקר ולפיכך יהיה כשוחט חוץ לזמנו וקבל חוץ למקומו שאינו פגול כפי העיקרים שביארנו בפרק השני ואין אנו צריכים לשנות ששוחט חוץ לזמנו או חוץ למקומו שענינו מחשבת הזמן ומחשבת המקום כמו שנתבאר בפרק השני וזכור זה תמיד בכל המקומות שלא זכרנו אלא על המחשבה:
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. יֵשׁ מֵהֶן שֶׁטְּעוּנִין אַרְבַּע מַתָּנוֹת. וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁטְּעוּנִין שְׁתַּיִם שֶׁהֵם אַרְבַּע. וְיֵשׁ שֶׁטְּעוּנִים מַתָּנָה אַחַת, כְּדִתְנַן בְּאִידָךְ פִּרְקִין. וְהַשְׁתָּא קָאָמַר דְּכֻלָּן שֶׁלֹּא נָתַן אֶלָּא מַתָּנָה אַחַת בְּדִיעֲבַד כִּפֵּר, דִּכְתִיב: וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ (דברים י״ב:כ״ז), שְׁפִיכָה אַחַת מַשְׁמַע, מִדְּלֹא כְתִיב סָבִיב דְּמַשְׁמַע שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע.
וּבְחַטָּאת שְׁתֵּי מַתָּנוֹת. שָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת נֶאֶמְרוּ בַּחַטָּאוֹת הַחִיצוֹנוֹת בְּוַיִּקְרָא, אַחַת בִּשְׂעִיר נָשִׂיא, וּשְׁתַּיִם בְּחַטַּאת יָחִיד, אַחַת בְּכִבְשָׂה וְאַחַת בִּשְׂעִירָה. בִּשְׁתַּיִם כְּתִיב עַל קַרְנֹת חָסֵר, וְהָאַחַת מָלֵא. וּבֵית שַׁמַּאי יֶשׁ לָהֶן יֵשׁ אֵם לְמִקְרָא, הֲרֵי כָּאן שִׁשָּׁה, וְאֵין בַּמִּזְבֵּחַ אֶלָּא אַרְבַּע, וְהַשְּׁתַּיִם יְתֵרוֹת לֹא נֶאֶמְרוּ אֶלָּא שֶׁשְּׁנָאָן הַכָּתוּב לְעַכֵּב. וּבֵית הִלֵּל סָבְרֵי אַהֲנֵי מִקְרָא דְּמַשְׁמַע שֵׁשׁ, וְאַהֲנֵי מַסֹּרֶת דְּמַשְׁמַע אַרְבַּע, הִלְכָּךְ טְפֵי חָדָא אַמַּסֹּרֶת וּבְצַר חָדָא מִמִּקְרָא וְהָווּ לְהוּ חָמֵשׁ, אַרְבַּע לְמִצְוָה וְחַד לְעַכֵּב, וְאִם נָתַן מַתָּנָה אַחַת כִּפֵּר.
לְפִיכָךְ. חַטָּאת וְכָל הַזְּבָחִים לְבֵית הִלֵּל, וּלְבֵית שַׁמַּאי שְׁאָר הַזְּבָחִים חוּץ מֵחַטָּאת, נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה כְתִקְּנָה וְאֶת הַשְּׁנִיָּה בְּמַחֲשֶׁבֶת אֲכִילַת בָּשָׂר חוּץ לִזְמַנָּהּ, כִּפֵּר, וְכָשֵׁר הַקָּרְבָּן לִקָּרֵב עַל יְדֵי מַתָּנָה רִאשׁוֹנָה, דְּאֵין הַשְּׁנִיָּה מַתֶּרֶת הַבָּשָׂר, שֶׁהֲרֵי הֻתַּר עַל יְדֵי מַתָּנָה רִאשׁוֹנָה, הִלְכָּךְ אֵינָהּ מְפַגֶּלֶת.
נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה חוּץ לִזְמַנָּהּ כוּ׳ פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. שֶׁאֵין מַחֲשֶׁבֶת חוּץ לִמְקוֹמוֹ דִּשְׁנִיָּה מוֹצִיאָתוֹ מִידֵי פִגּוּל, שֶׁהֲרֵי הֻקְבַּע בָּרִאשׁוֹנָה שֶׁקָּרְבוּ כָּל מַתִּירָיו.
בית שמאי אומרים כל הניתנין על מזבח החיצון – there are those from them that require four gifts. And there are those from them that require two [gifts] which are four [gifts]. And are [those] that require one gift as is taught in the Mishnah in the other chapter (i.e., the next chapter, Mishnayot 3-8). But now that it said that for all of them that he did not give anything other than one gift, de facto, he has expiated, as it is written (Deuteronomy 12:27): “and of your other sacrifices, the blood shall be poured out [on the altar of the LORD your God],” one pouring is implied, for it is not written “all around,” that would imply two gifts which are four.
ובחטאת שתי מתנות – three portions wee stated regarding the outer sin offerings in Leviticus, one with the male goat of the chieftain (Leviticus 4:22-26), and two concerning the sin offerings/purification offering of the individual (Leviticus 4:27-35), one with a female lamb (Leviticus 4:32 and following) and one with a female goat (Leviticus 4:28 and following). With two of them, it is written as (Leviticus 4:30,34), the word"קרנת [מזבח]" /”horns [of the altar] is written defectively, and one of them (Leviticus 4:7 – “The priest shall put some of the blood on the horns of the altar/קרנות המזבח of aromatic incense,” it is written in full. But the School of Shammai has the tradition of the traditional reading of Scripture (vowels) which must guide us/אם למקרא (as opposed to that of אם למסורת/he traditional Scripture text (without vowels) is authoritative in Biblical interpretation), there are hence, six, but there are only four on the altar [itself], and the two extra were not said other than that Scripture taught them to invalidate an act by omission, but the School of Hillel holds that regarding these of the traditional reading of the vowels/אם למקרא – that implies six and the others are of the אם למסורת –which it implies, four therefore is one more than the traditional Scripture text (without vowels) and one less than from the traditional reading of Scripture, and that would make five, four for the Mitzvah and one to invalidate an act by omission, but if he gave one gift, he has made expiation.
לפיכך – the sin-offering and all of the offerings, according to the School of Hillel, and according to the School of Shammai all of the other offerings outside of the sin-offering, if he placed the first in the proper manner (i.e., in silence) but the second with the intention of eating the flesh outside of its appropriate time, he has atoned, and the sacrifice is fit to be offered through the first gift, for the second does not permit the flesh, as it was permitted through the first gift. Therefore, it is not disregarded.
נתן את הראשונה חוץ לזמנה וכו' פיגול וחייבין עליו כרת – for the intention is not outside of its place and the second removes it from being an offering disqualified by improper intention, it was established with the first [sacrifice] when all who were permitted to it offered it up.
בש״א כל הניתנין וכו׳. תוס׳ פ׳ אלו עוברין דף מ״ז ובגמ׳ דפסחים פ׳ האשה דף פ״ט ובפ״ק דסנהדרין דף ד׳ ובת״כ פרשה ז׳ שהיא ח׳ דפרשת אחרי מות מפיק לה מקרא דכתיב ואני נתתיו שאם נתנם מתנה אחת כפר. וכולה מתניתין עד סוף סימן ב׳ ר״פ שני דהלכות פסולי המוקדשין. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת ויקרא פי״א דדבורא דחטאות:
שאם נתנם. נ״א אם נתנם. נ״א שנתנם. בפירש ר״ע ז״ל שנתנם מתנה אחת בדיעבד דכתיב ודם זבחיך ישפך ע״כ אמר המלקט ודלא כההוא תנא דמפיק ליה לקרא ללמד על כל הדמים שטעונים מתן דם ליסוד וכן נמי דלא כאידך תנא דמפיק ליה לקרא לאשמועינן דניתנין בזריקה שנתנם בשפיכה יצא וכן נמי דלא כאידך תנא דר׳ ישמעאל דמפיק ליה להאי קרא ללמד על המעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואמורים לגבי מזבח כבכור וההיא דרשא דמתן דם ליסוד נפקא ליה לתנא דידן מקרא דוהנשאר בדם ימצא כרבי ובניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה סבר לה כר׳ עקיבא דאמר בשלהי פסחים לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה ומקרא דאך בכור שור או בכור כשב או בכור עז וכולי׳ יליף תנא דידן דבכור ומעשר ופסח טעונין מתן דמים ואימורין לגבי מזבח מדכתיב דמם חלבם ולא כתיב דמו חלבו והכי יליף לה בברייתא ר׳ יוסי הגלילי והנהו תלתא תנאי דמפקי לקרא דודם זבחיך ישפך להנהו דרשות ס״ל כב״ה דחטאת שנתנה מתנה אחת כפר כדילפי לה מאהבי מקרא ואהני מסורת והדר ילפי כולהו מחטאת. עוד גרסינן בגמרא תניא ראב״י אומר בש״א שתי מתנות שבחטאת ואחת שבכל הזבחים מתירות את האימורים להקטרה ואת הבשר לאכילה ומפגלות שאם חשב בשתי המתנות מחשבת פיגול הוי פיגול אבל באחת לא סגי דאין מפגלין בחצי מתיר ובה״א אחת שבחטאת ואחת שבכל הזבחים מתרת ומפגלת ומתקיף עלה רב אושעיא א״כ ליתנייה להא פלוגתא בעדויות גבי קולי ב״ש וחומרי ב״ה והא נמי קולי ב״ש היא דלב״ש לא פיגל אא״כ חשב בשתיהן ולב״ה פיגל באחת מהן ומשני ליה רבא כי אתשיל מתנה אחת בבית המדרש תחלה ונחלקו עליה ב״ש וב״ה לענין היתר הבשר והאימורים נשאלה שעמד השואל ושאל נתן מתנה א׳ בחטאת ונשפך הדם הותרו הבשר והאימורים או לא הותרו עמדו ב״ש ופסלו עמדו ב״ה והכשירו דהוו להו ב״ש לחומרא ומיהו מינה גמרינן דכיון דאינה מתרת לבדה אינה מפגלת. וכתבו תוס׳ ז״ל הר׳ יצחק מצא בתוספתא בהדיא א״ר אליעזר בן יעקב דבר זה מקולי ב״ש ומחומרי ב״ה שתי מתנות שבחטאת מכשירות ומפגלות כיצד אחת שלא בזמנה ונשפך הדם פסול ואין בו כרת דברי ב״ש ובה״א פגול ויש בו כרת ע״כ ועיין עוד שם:
[*שאם. עיין במשנה דלקמן מ״ש שם בס״ד]:
נתן את הראשונה חוץ לזמנה כו׳ פגול כו׳. והא דלא תני בעדיות גבי קולי ב״ש וחומרי ב״ה. דכי איתשל להתירא איתשל. פי׳ לענין היתר הבשר והאימורין נשאלה אם נתן מתנה אחת בחטאת ונשפך הדם ועמדו ב״ש ופסלו וב״ה הכשירו דהוה ליה ב״ש לחומרא. גמרא:
א) כל הנתנין על מזבח החיצון
דיש קרבנות שדמן טעון ד׳ מתנות על המזבח, ויש ב׳, ויש דסגי להו בא׳, כפרק דלקמן:
ב) כפר
דבדיעבד כולהו סגי להו במתנה א׳ [ומלת שאם אלפיכך דסיפא קאי]:
ג) ובחטאת שתי מתנות
דבחסר מב׳ מתנות פסול:
ד) לפיכך
לבית הלל בכל הקרבנות, ולבית שמאי חוץ מחטאת:
ה) כפר
וכשר הקרבן, ולא דמי להך דלעיל (ספ״א) דאע״ג דאפשר שלא בהילוך פסלה מחשבה, וכ״ש הכא דעכ״פ מצוה איכא. י״ל דהכא שאני מדכבר הותר ע״י מתנה ראשונה, הו״ל שנייה כלא עשה כלום דמי:
ו) נתן את הראשונה חוץ לזמנה ואת השנייה חוץ למקומה
ר״ל אפילו חוץ למקומו, דגם פסול אינו מוציא מפיגול, ומכ״ש בהיה המתנה הב׳ כתיקונה, הרי אי אפשר שיוכשר עוד במתנה ב׳:
ז) פיגול וחייבין עליו כרת
ואין מחשבת חוץ מוציא ממחשבת הזמן, מדכבר התפגל מקמייתא. וה״ה בהיה מתן קמא חוץ למקומן או שלא לשמן, והב׳ היה כתיקונה פסול, ובאיפכא, כשר:
לפי כתב-יד קופמן
בית שמיי אומרים כל הניתנים על מזבח החיצון – להלן (פ״ה מ״ג ואילך) תדון המשנה ב״מתנות״; מתנה היא נתינת הדם, או בלשון אחרת ״זריקת הדם״. השאלה היא האם זריקה שאיננה שלמה מכפרת, או שקרבן שלא כל מתנותיו ניתנו אינו מכפר (נפסל).
בדרך כלל ׳מתנה׳ היא נתינה ללא תשלום. ׳מתנה׳ במובן של ניתנת דמים היא שימוש מיוח, היוצר מונח1המונח ׳מתנה׳ מופיע במשנה ובתוספתא אר במסכת זבחים והוא אפוא מונח ייחודי שך מסכת זו. במדרשי ההלכה מופיע המונח פעמים נוספות במשמעות זו. המונח גזור כמובן מלשון המקרא ״וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים״ ויקרא ד ז). ברם במקרא השרש נתן מופיע במשמעות של כל הנחה עאל המזבח. גם הנחת הלבונה היא נתינה, גם הבערת (או העברת) אש, וגם ניתנת קטורת (ויקרא ב א; א ז; טז ג). אבל בלשון חכמים יוחדה המילה מתנה ונתינת הדם. לדעתנו יצירת מונחים על ידי חז״ל היא עדות לעסוק אינטנסיבי בנושא.
שניתנן מתנה אחת כיפר – די במתנה אחת, והחטאת שתי מתנות – מתוך ארבע מתנות שתידונה להלן. בית הלל אומרים אף חטאת שניתנה מתנה אחת כיפר – זריקה היא מתנה אחת, וכל השאר אינם תנאי לכפרה, וכן בתוספתא (פ״ד ה״ט, עמ׳ 486). לפיכך אם נתן את הראשונה כתיקנה והשנייה חוץ לזמנה כיפר – לדעת בית הלל, שהרי די במתנה אחת. נתן את הראשנה חוץ לזמנה ואת השנייה חוץ למקומה – שתי המתנות היו פסולות, פיגול וחייבין עליו כרת – אין כאן זריקה כשרה. לעיל פ״ב מ״ב שנינו שמחשבה לזרוק את הדם בחוץ פוסלת, ואין בה כרת. גם במשנה נוספת (לעיל פ״ב מ״א) נקבע שאם נתן שלא כהלכה ״פסול ואין בו כרת״, ואילו משנתנו חולקת ואומרת שיש בו כרת. מתברר אפוא שלפנינו דעה נוספת לאלו שמנינו לעיל (פ״ב מ״ב) בדבר מהות הפיגול.
הדיון במשנה נסוב כולו על המעשה, זרק כך או זרק אחרת, וזאת בניגוד לאפשרות לפרש את הפגמים שבפרקים הקודמים במחשבת פסול (סיכום פ״ב). אנו הטלנו ספק בפירוש זה לעיל, אך אי אפשר להתעלם מכך שיש להסבר זה תשתית איתנה בלשון המשנה. לאור משנתנו יש מקום לשער שבהלכה הקדומה רק המעשה פסל, ובכך נחלקים בית שמאי ובית הלל במשנתנו, ואילו בהלכה המאוחרת חל שינוי והמחשבה הפסולה הפכה לחמורה יותר ממעשה פסול, וזאת מסיבות של היגיון ואחידות משפטית.
כפרה בדיעבד
בתוספתא חוזר רבי אליעזר בן יעקב על המחלוקת שבמשנה (משנתנו כראב״י), והיא מוגדרת כאחד מקולי בית שמאי. ״קולי״ משום שהתוספתא מעבירה את הדיון ממקרה שהכוהן טעה ונתן רק מתנה אחת למצב של מחשבת פסול2, והברייתא שבתוספתא מוסיפה ומסבירה: ״כיצד? 1. נתן אחת בשתיקה ונשפך הדם, בית שמאי פוסל ובית הילל מכשירין. שתים בשתיקה ונשפך הדם, הכל מודין שהוא כשר. 2. אחת חוץ לזמנו ונשפך הדם, בית שמאי אומרים פסול ואין בו כרת, ובית הילל אומרים פיגול וחייבין עליו כרת. שתים חוץ לזמנו ונשפך הדם, הכל מודים שפיגול. 3. אחת חוץ לזמנו ואחת חוץ למקומו, בית שמאי אומרים פסול ואין בו כרת, ובית הילל אומרים פיגול וחייבין עליו כרת. 4. במה דברים אמורים? בחטאת, אבל בשאר כל הזבחים נתן אחת בשתיקה ונשפך הדם, הכל מודים שהוא כשר. 5. אחת חוץ לזמנו ונשפך הדם, הכל מודים שהוא פיגול. 6. אחת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, פסול ואין בו כרת. 7. במה דברים? בזריקה, אבל בשחיטה ובקיבול ובהילוך, בין שחישב בו על הראשונה בין שחישב על האחרונה, אפילו על שירי הדם חוץ למקומו, פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו, פיגול וחייבין עליו כרת. 8. במה דברים אמורים? בדמים הניתנין בחוץ על מזבח החיצון, אבל בדמים הניתנין בפנים על מזבח הפנימי, כגון ארבעים ושמונה של יום הכיפורים, ואחת עשרה של פר העדה, ואחת עשרה של פר כהן משיח: בין בשחיטה בין בקיבול בין בהילוך בין שחישב על הראשונה ובין שחישב על האחרונה, אפילו על אחת מהם, חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אין פיגול בפנים״ (פ״ד ה״ט, עמ׳ 486).
במשנה מדובר במצב הראשוני: נעשתה עברה במהלך זריקת הדם ובית שמאי מחמירים (בבלי לח ע״ב). התוספתא אינה מתעלמת ממקרה זה והוא מוצג ראשון (1), אבל כל ההמשך הוא במחשבת פסול והוא דיון ברמה שנייה של היסק, על מה הם חולקים ובמה הם מודים. המקרה הראשון (1) הוא שמתנה ראשונה נזרקה ״בשתיקה״ ללא מחשבת פסול, ואחר כך נשפך הדם. מקרה זה הוא במעשה פסול, כמו שאמרנו. המקרה השני (2) הוא בחטאת שמתנה אחת שלה ניתנה בדרך פסולה ואחר כך נשפך הדם, ואי אפשר עוד לתקן את העוול. לפי בית שמאי הקרבן נפסל וכבר איננו קרבן אלא בשר חולין. הוא פסול ולכן אין בו כרת, ובית הלל מחמירים. לדעתם שפיכה אחת מכשירה את הזבח ופוסלת אותו, והופכתו לפיגול וחייב בכרת. עדיין מדובר במעשה פסול. המקרה השלישי (3) הוא שהיו שתי מתנות פסולות; לכל הדעות יש בו כרת, שהרי שתי מתנות מכשירות קרבן, ואם הן לא נעשו כהלכה הקרבן פיגול ויש בו כרת.
המקרה הרביעי הוא כשלישי, אלא שמדובר בשאר זבחים ומתנה אחת דינה כשתיים, שהרי לכל הדעות מתנה אחת מכשירה את הקרבן, ואם היא כשרה הקרבן נרצה, ואם היא פסולה הקרבן פיגול. כך ממשיכה התוספתא במקרים שונים. מהמקרה השביעי עוסקים בשחיטה ובקיבול ובהילוך (שלא כרבי שמעון ורבי אליעזר לעיל פ״א מ״ד), ובמקרים אלו מתמקדת התוספתא גם במחשבת פסול ומבחינה בין מחשבת פסול מקום (שאין בו כרת) למחשבת פסול של זמן (שיש בו כרת, כמו לעיל פ״ב מ״ב). בדמים הניתנים בפנים, כלומר על מזבח הזהב, גם מחשבת פסול בזמן קבלת הדם וההליכה פוסלות. התוספתא מרחיבה, אפוא, את הלכת המשנה, ובעיקר מסיבה אותה על מחשבת פסול. היא מבטאת את ההתמקדות בכך שהיא מכנה משנה זו ״מקולי בית שמאי״, ובכך קובעת שהמקרים שבהם הם מקלים הם עיקר המשנה3.
משנת עדיות (פ״ד) והתוספתא (פ״ב) מונות את קולי בית שמאי ובית הלל. בין השאר מופיעים בתוספתא שם דברי רבי אליעזר בן יעקב: ״רבי אליעזר בן יעקב אומר דבר אחד מקולי בית שמאי ומחומרי בית הילל: בית שמאי אומרים שני מתנות מכשירות בחטאת ומתנה אחת בכל הזבחים, וחכמים אומרים אחד חטאת ואחד שאר כל הזבחים מתנה אחת מכשרת ומפגלת״ (תוספתא עדיות פ״ב ה״ו, עמ׳ 458). אם כן תוספתא עדיות היא כמשנתנו, ובה מופיע רק משפט אחד. אלא שהתוספתא כאן ובעדיות מוסיפה ״מכשרת ומפגלת״; המילה ״מפגלת״ זכתה להרחבת יתר בתוספתא כאן, וברור שההמשך מ״כיצד״ ואילך הוא תוספת משלב מאוחר יותר. לפי ניתוח זה גם משנת עדיות מאוחרת למשנתנו, וכבר מפרשת אותה במחשבת פסול.
חשוב אפוא להדגיש שהשלב הקדום עסק במעשה פסול, והשלב השני, שהוא בעליל מאוחר, הדגיש את מחשבת הפסול.
משנתנו איננה מבדילה בין חטאת ליתר המתנות, ובתוספתא הבאנו הדגשה שבחטאת יש לשמור יותר על ביצוע מספר המתנות הנדרש.
חטאת הציבור והיחיד כיצד? סדר מתן דמים שלהם. 1. היה עולה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית, טובל אצבעו המיומנת שבימין, נותן גדולה מכן וגדולה מכן חוטף ויורד כנגד חודה של קרן, עד שדם באצבעו כלה. נתן על הקרן מכן ומכן, כשר מן הקרן ולפנים פסול. שינה מתן קרנות פסול חיסר. מן המתנות אפילו אחת, פסולה. שירי הדם היה שופך ויורד ליסוד דרומי ר׳ יוסי בר׳ יהודה ור׳ אליעזר בר׳ שמעון אומר במקומו היה עומד ושופך ליסוד דרומי (תס׳, פ״ו ה״י, עמ׳ 488). התוספתא מהלכת בשיטת בית הלל שבחטאת אם נתן רק מתנה אחת פסול. ומחמירה אף מבית הלל שגם בשתי מתנות פסול ועליו לבצע את כל המעמד ללא סטיה. עם זאת. עם זאת התוספתא מקבלת את ההנחה שבחטאת יש להחמיר יותר משאר קורבנות, רעיון המצוי בדברי בית שמאי (ובית הלל אינם נזקקים לו, ולא נאמר שחולקים עליו). וכן מוצגת אותה גישה בספרא, ויקרא, דיבורה דחובה פי״א ה״ו, כב ע״א).
במסכת תמיד מדובר על שתי הזאות (פ״ד מ״ב), והיא חולקת על משנתנו. לפנינו מחלוקת נוספת בנושא בסיסי ומרכזי.
המונח ״מתנות״ הוא מונח של חז״ל, על בסיס המונח ״נתן״ הנפוץ בתורה, והוא מונח נפוץ בהקשר למקדש כמובן. עם זאת אין הוא מופיע במסכת תמיד, וקשה לדעת האם מקרה הדבר, או שיש בכך סימן לסגנון ייחודי.
אם כן גם בנושא מספר המתנות בית שמאי מקילים. זהר כדרכו רואה בכך ׳הוכחה׳ שבהלכה הקדומה׳ נהג זיהוי הדם והנפש4, ולדעתנו זו השערה אפשרית אך אין לה ראיה. לדעתנו מחלוקת זו מאפיינת את השיטתם של בית הלל בכל נתינות הקודש. בית שמצאי בוחנים את עיקר המעשה ואינם פוסלים אותו גם אם הפרטים לא בוצעו כהלכה. ואילו בית הלל דורשים ביצוע של כל הפרטים, ולא המצוה נפסלה. כך גם המחלוקת האם קטן או חרש שנתן תרומה בית שמאי אומרים תרומתו תרומה, ובית הלל אומרים תרומתו פסולה יחזור ויתרום (פירושנו לתרומות פ״א מ״ד ושם הבאנו גם מקבילות לדרך זו. קו זה הוא אחד המאפיינים של שיטת בית שמאי.
1. ראו זהר, כפר ודם עמ׳ 61.
2. הבבלי (לח ע״ב) שאל מדוע לא נשנתה משנתנו בין קולי בית שמאי, וכנראה לא הכיר את התוספתא שלנו ולא את המשנה והתוספתא בעדיות שנביא להלן. מן הראוי להעיר שהרשימות שבמסכת עדיות אינן מלאות, ודומה ששאלת הבבלי מוּנעת מכוחן של המסורות שהציגו את משנתנו כקולי בית שמאי.
3. זהר, כפרה ודם, עמ׳ 51-53.
4. זהר כפרה ודם, עמ׳ 54.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ב) כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, שֶׁאִם חִסַּר אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת, לֹא כִפֵּר. לְפִיכָךְ, אִם נָתַן כֻּלָּן כְּתִקְנָן וְאַחַת שֶׁלֹּא כְתִקְנָהּ, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת.
All this applies to those offerings whose blood is to be placed on the external altar. But with regard to all the offerings whose blood is to be placed on the inner altar, if the priest omitted even one of the placements, it is as though he did not facilitate atonement. Therefore, if he placed all the placements in their proper manner, and one placement in an improper manner, i.e., with the intent to eat the offering beyond its designated time, the offering is disqualified, as it is lacking one placement; but there is no liability for karet for one who partakes of the offering, as the improper intention related to only part of the blood that renders the offering permitted for consumption, and an offering becomes piggul only when the improper intention relates to the entire portion of the offering that renders it permitted for consumption.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ב] כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, שֶׁאִם חִסֵּר אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת, כְּאִלּוּ לֹא כִפֵּר; לְפִיכָךְ, אִם נָתַן כֻּלָּם כְּתִקְנָן, וְאַחַת שֶׁלֹּא כְתִקְנָהּ, א
פָּסוּל, אֵין בּוֹ כָרֵת.
א. בכ״י: כְּתִקְנָן
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה א]

כל הנתנין על מזבח הפנימי שאם חסר אחת כו׳ – אמר רחמנא בפר החטאת הקרב ביום הכפורים ולפני הכפרת יזה ז׳ פעמים ואמר בשעיר החטאת שחבירו שעיר המשתלח ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר ר״ל שיזה שבע פעמים ומורה שהזיות שבפנים מעכבות זו את זו לפי שהכתוב מבאר מספרם ולפי שכולן צריכות להן אין הקרבן פגול עד שיפסיד את המחשבה ר״ל מחשבת הזמן בכולן כפי העיקר שבארנו בפרק השני [הלכה ג] כהרצאת כשר כך הרצאת פסול ולכך צריכין שתהא המחשבה פוסלת ההזיות ההכרחיות כלן אם היה ההפסד בהזאה ומזה יהיה פגול וכבר אמרנו שמתנות שבפנים כלן ההכרחיות בכפרה ולפיכך אם הפסיד המחשבה בקצת המתנות והוא מה שאמר אחת שלא כתקנן בין שאיחר אותה או הקדימה הקרבן ההוא פסול והאוכל ממנו אינו חייב כרת:
אִם חִסַּר אַחַת מִכָּל הַמַּתָּנוֹת לֹא כִפֵּר. דִּבְפַר הֶעְלֵם דָּבָר כְּתִיב: וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לוֹ (ויקרא ד׳:כ׳), וּמִקְרָא שֶׁאֵין צָרִיךְ הוּא, שֶׁהֲרֵי כָּל עֲבוֹדוֹתָיו נִתְפָּרְשׁוּ בוֹ, אֶלָּא לִכְפֹּל בְּאַזְהָרַת הַזָּאוֹת שֶׁבּוֹ הוּא דְאָתָא. וְהָכִי מַשְׁמַע, וְעָשָׂה לוֹ כַאֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְךָ עֲשִׂיּוֹתָיו, וְשָׁנָה עֲלֵיהֶם לְעַכֵּב שֶׁאִם חִסַּר אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת לֹא כִפֵּר.
לְפִיכָךְ. הוֹאִיל וְכֻלָּן מַתִּירוֹת, אֵין זוֹ מַתֶּרֶת בְּלֹא זוֹ וְאֵין זוֹ מְפַגֶּלֶת בְּלֹא זוֹ.
אִם נְתָנָן כֻּלָּן כְּתִקְנָן וְאַחַת שֶׁלֹּא כְתִקְנָהּ. בְּמַחֲשֶׁבֶת חוּץ לִזְמַנּוֹ.
פָּסוּל. שֶׁלֹּא הֻתַּר בָּרִאשׁוֹנוֹת.
וְאֵין בּוֹ כָרֵת. שֶׁאֵין מְפַגְּלִים בַּחֲצִי מַתִּיר.
אם חסר אחת מכל המתנות לא כפר – for regarding the bull for the whole community of Israel [that had erred] that the mater escapes the notice of the congregation it is written (Leviticus 4:20): “He shall do with this bull just as is done with the [priest’s] bull of purification offering; he shall do the same with it,” and this is a verse that is not necessary, for all of his Divine Services are explained in it, but rather it comes to multiply the warning of the sprinklings that are in it. And it means this, and he did for him as I have written for you his Divine Services, and he repeated them to invalidate by an act of omission for if he left out of one of the gifts he did not atone.
לפיכך (אם נתנן כולן כתקנן) – for since all of them permit, this one does not permit without that one, and this one does not invalidate without that one.
ואחת שלא כתקנה – with an intention outside of its [appropriate] time.
פסול – for it was not permitted with the first [sprinklings].
ואין בו כרת – for we don’t have an improper intention that disqualifies with a half that permits.
שאם חסר. נ״א שחסר נ״א אם חסר:
לפיכך אם נתנם כולם כתקנם ואחת שלא כתקנה. בגמרא דייק ר״ל הא אחת שלא כתקנה וכולם כתקנם פגול ומני אילימא רבנן הא אמרי בפ׳ שני דמנחות אין מפגלין בחצי מתיר אלא ר״מ ואי טעמא דר״מ התם משום דמפגלין בחצי מתיר אפילו כדקתני נמי אלא לאו ש״מ טעמא דר״מ התם משום דקסבר כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה אמר רב שמואל בר רב יצחק לעולם רבנן היא ומאי כתקנן כתקנן לפגול פי׳ הראשונות עשאם במחשבת דחוץ לזמנו ואשמועינן דלא אמרינן על דעת הראשונה עשה ושלא כתקנה ר״ל במחשבת חוץ למקומו המוציאה מידי פגול או במחשבת שלא לשמו דהא חטאת היא ומחשבת שלא לשמו פוסלת בה ומוציאה מידי פגול והה״נ דאם נתן בשתיקה לא פיגל דלא אמרינן על דעת ראשונה הוא עושה והאי דנקט שלא כתקנה איידי דנקט תנא ברישא בחיצונות נתן את הראשונה חוץ לזמנה ואת השניה חוץ למקומה פגול וחייבין עליו כרת דדוקא נקט חוץ למקומו לאשמועינן רבותא דלא אתיא מחשבת חוץ למקומו דשניה ומפקא ליה מידי פגול משום דהוקבע פגול בראשונה שמתנה אחת מתרת ומפגלת בהם תנא נמי סיפא בפנימיות דכה״ג אתיא מחשבה שניה ומפקא ליה מידו פגול. אע״ג דלא צריך למיתנייה דהא בלאו הכי נמי לא הוה מיקבע:
כל הנתנין על מזבח הפנימי. דלא כר״ש דמתניתין ד׳:
שאם חסר אחת כו׳ לא כפר. פי׳ הר״ב דבפר העלם דבר כתיב ועשה לפר וגומר ומקרא שא״צ הוא. שהרי כל עבודותיו נתפרשו בו חוץ מיותרת הכבד ושתי הכליות שהוא צריך ללמוד מפר כהן משוח האמור למעלה הימנו. והא ליכא למימר דלהכי הדר ואקשינהו להא מלתא דהאי קרא כתיב ביה כפרה וכפר עליהם וגו׳. ואימורין לא מעכבי כפרה אלא כולי׳ לדרשא כו׳ רש״י. ובברייתא [ועשה] לפר זה פר יה״כ. כאשר עשה לפר זה פר כהן משוח. החטאת אלו שעירי עבודה זרה שמכפרין על עבירות מצוה ידועה וכתיב לו למעוטי שעירי רגלים ושעירי ר״ח שאין מכפרין על עבירות מצוה ידועה אלא על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף כדאיתא בפ״א דשבועות מ״ד ועיין בפירוש משנה א״ב דפרק דלקמן:
שאם. הר״ב העתיק אם. והיא גירסא נכונה:
ואין בו כרת. פירוש הר״ב שאין מפגלים בחצי מתיר עיין בראש וסוף פ״ב דמנחות:
{א} שֶׁאִם. הָרַ״ב הֶעְתִּיק אִם, וְהִיא גִרְסָה נְכוֹנָה:
{ב} חוּץ מִיֹּתֶרֶת הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת שֶׁהוּא צָרִיךְ לִלְמֹד מִפַּר כֹּהֵן מָשִׁיחַ הָאָמוּר לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ. וְהָא לֵיכָּא לְמֵימַר דִּלְהָכִי הָדַר וְאַקְּשִׁינְהוּ לְהָא מִלְּתָא, דְּהַאי קְרָא כְתִיב בֵּיהּ כַּפָּרָה וְכִפֵּר עֲלֵיהֶם וְגוֹ׳, וְאֵמוּרִין לֹא מְעַכְּבָא כַפָּרָה, אֶלָּא כֻלַּהּ לִדְרָשָׁא [וְסָרְסֵהוּ]. רַשִׁ״י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
ח) כל הנתנין על מזבח הפנימי
דהיינו פר ושעיר יו״כ ופרים ושעירים הנשרפין [כפרק דלקמן]:
ט) פסול ואין בו כרת
דמדכולן מעכבין, עבודה אחת הן, וצריכים שיהיו כולן כדינו. מיהו פיגול לא הוה, דאין מפגלין בחצי מתיר:
לפי כתב-יד קופמן
כל הניתנין על מזבח הפנימי שאם חיסר אחת מן המתנות כאילו – חסר בחלק מעדי הנוסח, כולל בנוסחאות טובות (מל) ובדפוס. בכתב יד פרמא (מפ) כמו בכתב יד קופמן המילה חסרה. לא כיפר – בקרבנות שדמם נזרק על מזבח הזהב אין להסתפק בפחות מכל המתנות הכתובות בתורה. הרשימה הופיעה בתוספתא לעיל, בסעיף השמיני: ״במה דברים אמורים? בדמים הניתנין בחוץ על מזבח החיצון, אבל בדמים הניתנין בפנים על מזבח הפנימי, כגון ארבעים ושמונה של יום הכיפורים, ואחת עשרה של פר העדה, ואחת עשרה של פר כהן משיח: בין בשחיטה בין בקיבול בין בהילוך בין שחישב על הראשונה ובין שחישב על האחרונה, אפילו על אחת מהם, חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אין פיגול בפנים״ (פ״ד ה״ט, עמ׳ 486). התוספתא מונה שלושה מקרים מיוחדים של זריקות רבות, אך בפרק הבא יימנו עוד כמה מקרים של דם הניתן על מזבח פנימי, ומתנה אחת מהן מעכבת1. לפיכך אם נתן כולם כתיקנן ואחת שלא כתקנן פסול אין בו כרת – הרשימה של המקרים ומספר הזריקות היא בתוספתא, ובטבלה דלעיל (כפרה בדיעבד). רבי מאיר וחכמים נחלקים האם יש בהם כרת או לא. גם במקבילות למשנתנו עולה אפוא מחלוקת עקרונית ביותר.
1. ראו טבלת הסיכום של פרק ה.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ג) אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל. הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, (וּמִנְחַת נְסָכִים), וְהַדָּם, וְהַנְּסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַבָּאִים עִם הַבְּהֵמָה. לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, שֶׁדַּם הָאָשָׁם מַתִּירוֹ. וְכֹל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַתִּירִים בֵּין לָאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל.
And these are the items for which one is not liable to receive karet due to violation of the prohibition of piggul. One is liable to receive karet only if he partakes of an item that was permitted for consumption or for the altar by another item. As for the items listed here, either nothing else renders them permitted for consumption or for the altar, or they themselves render other items permitted. They are as follows: The handful of flour, which permits consumption of the meal offering; the incense, which is burned in its entirety, without another item rendering it permitted for the altar; the frankincense, which is burned together with the handful of the meal offering; the meal offering of priests, from which no handful of flour is removed and which is burned in its entirety (see Leviticus 6:16); the meal offering of the anointed priest, which is sacrificed by the High Priest each day, half in the morning and half in the evening; the blood, which permits all the offerings; and the libations that are brought by themselves as a separate offering and do not accompany an animal offering; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: The same halakha applies even with regard to libations that are brought with an animal offering.
With regard to the log of oil that accompanies the guilt offering of a recovered leper, Rabbi Shimon says: One is not liable for consuming it due to violation of the prohibition of piggul, because it is not permitted by any other item. And Rabbi Meir says: One is liable for consuming it due to violation of the prohibition of piggul, as the blood of the guilt offering of the leper permits its use, as only after the blood’s sacrifice is the oil sprinkled and given to the priests. And the principle is: With regard to any item that has permitting factors, either for consumption by a person or for burning on the altar, one is liable for eating it due to violation of the prohibition of piggul.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ג] אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵינָן חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשֵּׁם פִּגּוּל: הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַת הַכֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּמִנְחַת הַנְּסָכִים, וְהַדָּם, וְהַנְּסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הַבָּאִים עִם הַבְּהֵמָה.
לֹג שֶׁמֶן שֶׁלִּמְצֹרָע, רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשֵּׁם פִּגּוּל.
וּרְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חַיָּבִין עָלָיו מִשֵּׁם פִּגּוּל, שֶׁדַּם הָאָשָׁם מַתִּירוֹ, וְכָל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַתִּירִין, בֵּין לָאָדָם, בֵּין לַמִּזְבֵּחַ, חַיָּבִין עָלָיו מִשֵּׁם פִּגּוּל.
נִסְכֵּי בְּהֵמָה – חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם פִּיגּוּל, מִפְּנֵי שֶׁדַּם הַזֶּבַח מַתִּירָן; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם פִּיגּוּל, מִפְּנֵי שֶׁאָדָם מֵבִיא זְבָחִים הַיּוֹם וּנְסָכִים לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם. אָמַר לָהֶן רַבִּי מֵאִיר: אַף אֲנִי אֵינִי אוֹמֵר אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁקָּדְשׁוּ בַּכְּלִי. אָמְרוּ לוֹ: אַף עַל פִּי שֶׁקָּדְשׁוּ בַּכְּלִי, יָכוֹל לְשַׁנּוֹתוֹ לְזֶבַח אַחֵר.
לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע – חַיָּיבִין עָלָיו מִשֵּׁם פִּיגּוּל, מִפְּנֵי שֶׁדַּם הָאָשָׁם מַתִּירוֹ; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין חַיָּיבִין עָלָיו מִשֵּׁם פִּיגּוּל, מִפְּנֵי שֶׁאָדָם מֵבִיא אֲשָׁמוֹ הַיּוֹם וְלוּגּוֹ לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם. אָמַר לָהֶן רַבִּי מֵאִיר: אַף אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁקָּדַשׁ בַּכְּלִי. אָמְרוּ לוֹ: אַף עַל פִּי שֶׁקָּדַשׁ בַּכְּלִי, יָכוֹל לְשַׁנּוֹתוֹ לַאֲשַׁם מְצוֹרָע אַחֵר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַקְּטֹרֶת וְהַלְּבוֹנָה אֵינָן רְאוּיִן לַאֲכִילָה, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא.
הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יָפֶה כֹּחַ הַמִּזְבֵּחַ מִכֹּחַ הַכֹּהֲנִים, וְכֹחַ הַכֹּהֲנִים מִכֹּחַ הַמִּזְבֵּחַ. יָפֶה כֹּחַ הַמִּזְבֵּחַ: °בִּקְטוֹרֶת°, וּלְבוֹנָה, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּמִנְחַת נְסָכִים, וּבְעוֹלַת הָעוֹף – שֶׁאֵין לַכֹּהֲנִים בָּהֶן כְּלוּם. יָפֶה כֹּחַ הַכֹּהֲנִים: בִּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת, וְחַטַּאת הָעוֹף – שֶׁאֵין לַמִּזְבֵּחַ בָּהֶן כְּלוּם. יָפֶה כֹּחַ הַכֹּהֲנִים מִכֹּחַ יִשְׂרָאֵל, וְכֹחַ יִשְׂרָאֵל מִכֹּחַ הַכֹּהֲנִים. יָפֶה כֹּחַ הַכֹּהֲנִים °בְּקָדְשֵׁי° קָדָשִׁים וּבַבְּכוֹר, שֶׁאֵין לְיִשְׂרָאֵל בָּהֶן כְּלוּם. יָפֶה כֹּחַ יִשְׂרָאֵל בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה וּבַפֶּסַח, שֶׁאֵין לַכֹּהֲנִים בָּהֶן כְּלוּם.
פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִין הַנִּשְׂרָפִין, כֵּיוָן שֶׁשְּׁחָטָן וְזָרַק דָּמָן – מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְחַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם פִּיגּוּל; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁהוּא כַּשְּׁלָמִים וְדָמוֹ נִיתָּן עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: הֲלָכָה זוֹ אָמַר לִי רַבִּי עֲקִיבָא: אֵין חַיָּיבִין מִשֵּׁם פִּיגּוּל אֶלָּא עַל דָּבָר °שֶׁהוּא° כַּשְּׁלָמִים וְדָמוֹ נִיתָּן עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. רַבִּי לְעָזָר אוֹמֵר מִשֵּׁם רַבִּי יוֹסֵי: פִּיגּוּל בַּנַּעֲשֶׂה מֵהֶן בַּחוּץ – פִּיגֵּל, בַּנַּעֲשֶׂה בָּהֶן בִּפְנִים – לֹא פִּיגֵּל. כֵּיצַד? שָׁחַט וְקִיבֵּל עַל מְנָת לִזְרוֹק אֶת הַדָּם לְמָחָר – לֹא פִּיגֵּל, שֶׁמַּחֲשָׁבָה בַּחוּץ בְּדָבָר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים;
הַזּוֹרֵק אֶת הַדָּם עַל מְנָת לְהַקְטִיר אֵמוּרִין לְמָחָר – לֹא פִּיגֵּל, שֶׁמַּחֲשָׁבָה בִּפְנִים [בְּדָבָר] הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ; אֲבָל שָׁחַט וְקִיבֵּל וְהִילֵּךְ עַל מְנָת לִשְׁפּוֹךְ שְׁיָרֵי הַדָּם, לְהַקְטִיר אֵמוּרִין, לְמָחָר – פִּיגֵּל, שֶׁמַּחֲשָׁבָה בַּחוּץ בְּדָבָר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ.
קָדְשֵׁי גּוֹיִם – אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם נוֹתָר וְטָמֵא, וְאֵין נֶהֱנִין, וְאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, אֲבָל טְעוּנִין נְסָכִים; דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: רוֹאֶה אֲנִי בְּכוּלָּן לְהַחְמִיר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. אֲבָל בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת – מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁמּוֹעֲלִין בָּהֶן. וּדְבָרִים שֶׁאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם פִּיגּוּל, חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם נוֹתָר וּמִשֵּׁם טָמֵא. אִי אֶיפְשָׁר לוֹמַר בַּפִּיגּוּל וּבַנּוֹתָר וּבַטָּמֵא מִזֶּבַח אחר; שֶׁאֵין חַיָּיבִין עָלָיו מִשֵּׁם פִּיגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא אֶלָּא לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים.
חוֹמֶר בַּפִּגּוּל שֶׁאֵין בַּנּוֹתָר וּבַטָּמֵא, וּבַנּוֹתָר וּבַטָּמֵא שֶׁאֵין בַּפִּיגּוּל: שֶׁהַפִּיגּוּל נוֹהֵג בַּמַּחֲשָׁבָה, וְנוֹהֵג לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, וְאִם נִתְפַּגֵּל מִקְצָת הַזֶּבַח נִתְפַּגֵּל כּוּלּוֹ; מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנוֹתָר [וְטָמֵא. חוֹמֶר בַּנּוֹתָר] וּבַטָּמֵא: שֶׁהַדְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם פִּיגּוּל – חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם נוֹתָר וְטָמֵא, [נוֹתָר] – חַיָּיבִין עָלָיו מִשֵּׁם נוֹתָר וּמִשֵּׁם טָמֵא, טָמֵא – חַיָּיבִין עָלָיו מִשֵּׁם נוֹתָר וְטָמֵא; מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּפִּיגּוּל.
חוֹמֶר בַּפִּיגּוּל וּבַנּוֹתָר שֶׁאֵין בַּטָּמֵא, וּבַטָּמֵא שֶׁאֵין בַּפִּיגּוּל וּבַנּוֹתָר: שֶׁהַפִּיגּוּל וְהַנּוֹתָר בִּידִיעָה אַחַת, וְהַטָּמֵא בִּשְׁתֵּי יְדִיעוֹת; פִּיגּוּל וְנוֹתָר בקביעה, וְטָמֵא בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד; פִּיגּוּל וְנוֹתָר לֹא הוּתְּרוּ מִכְּלָלָן, וְהַטָּמֵא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ.
חוֹמֶר בַּטָּמֵא: שֶׁהַטָּמֵא נוֹהֵג בַּבְּהֵמָה, וְנוֹהֵג לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים, וְאִם נִיטְמָא מִקְצָת הָאֵבֶר נִיטְמָא כּוּלּוֹ; מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּפִּיגּוּל וּבַנּוֹתָר.
חוֹמֶר בַּטָּמֵא שֶׁאֵין בַּיּוֹצֵא, וּבַיּוֹצֵא שֶׁאֵין בַּטָּמֵא: שֶׁהַטָּמֵא נוֹהֵג בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים וּבְקָדָשִׁים קַלִּים, וְנוֹהֵג בְּקָדְשֵׁי הַגְּבוּל; מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּיּוֹצֵא.
חוֹמֶר בַּיּוֹצֵא: שֶׁהַיּוֹצֵא לֹא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ, וְאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עָלָיו; מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּטָּמֵא.
בְּאֵי זֶה טָמֵא אָמְרוּ? בְּטָמֵא שֶׁאָכַל בָּשָׂר טָהוֹר וּבָשָׂר טָמֵא. אֲבָל טָהוֹר שֶׁאָכַל בָּשָׂר טָמֵא, וְהָאוֹכֵל מִן הַקֳּדָשִׁים לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים, וּמִן הָעוֹלָה וּמִן הָאֵמוּרִין, בֵּין לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים בֵּין לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: אֵין חַיָּיבִין קָרְבָּן אֶלָּא עַל הַפִּיגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא.
אלו דברים שאין חייבים עליהם משום פגול כו׳ – כבר ידעת שהפיגול למדנו אותו מן השלמים שנאמר ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו׳ ואמר מה שלמים מיוחדים שיש להן מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פגול אף כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פגול וענין זה המאמר כי כל דבר שאינו ראוי ליאכל כפי הדת ולא ליקרב אלא אם קדם לו מעשה אחר ואחר גמר אותו מעשה כתקנו יהיה ראוי אותו דבר ליאכל או ליקרב כגון האימורים שאסור להקריבן עד שיזרק הדם וכגון הדבר הנאכל מן השלמים שאסור לאוכלן אלא אחר הקטרת האימורים למזבח וזריקת הדם מתיר האימורים למזבח והאימורים מתירין בשר לאדם וכשהוא מפסיד המחשבה בחוץ לזמנו כמו שזכרנו יהיה אותו דבר שיהיה דבר ראוי ליאכל או לישרף פגול וחייב האוכל ממט כרת אך הדבר שאין לו מתיר אלא הוא עצמו מתיר לזולתו אין חייב האוכל ממנו כרת אע״פ שהפסיד המחשבה ופיגל וזהו ענין שאין חייבין עליו משום פגול. ומכלל זה הקומץ והוא הדבר שלוקח הכהן מן המנחה ונותנו על גבי המזבח כמו שנאמר וקמץ משם מלא קמצו לפיכך האוכל אותו הקומץ או הלבונה אע״פ שהמנחה נתפגלה אינו חייב כרת לפי שאין שם קדימת מעשה להתיר הקומץ והלבונה ליקרב רק הן בעצמן הן המתירים וכן קטרת ומנחת כהנים שורפין אותן כולן ואין לוקחין מהן קומץ לומר הקומץ מכשיר השירים. וכן מנחת כהן משיח והוא קרבן כהן גדול בכל יום ונאמר בתורה וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. ומנחת נסכים הוא הסלת שמביאים עם הקרבנות כמו שנבאר בתחלת מנחות. והדם רוצה בו דם הקרבנות כלן לפי שהוא מכשיר זולתו ואין *[לו] מכשיר כמו שנזכר. והנסכים הבאים בפני עצמן הם היינות שמביאין בנדר ונדבה כמו שיתבאר במנחות והבאים עם הבהמה והם שמביאים עם הקרבנות שחייבים בנסכים כמו שיתבאר במנחות וכבר זכרנו ביאור זה בשקלים ואומר ר״מ שדם הקרבן מכשיר הנסכים הבאים עמו למזבח ולפיכך חייבין עליהן משום פגול וחכ״א שהנסכים מכל הזבחים אין להן מתיר אלא דינם כדין הדם ומכלל זה לוג שמן של מצורע נמצא העיקר הזה העולה בידינו שהקרבן או המנחה כשהוא מתפגל כפי תנאי הפגול שזכרנו בפרק השני וכמו שיתבאר בתחלת מנחות כיצד יהיה פגול המנחה שהאוכל מן המתירים עצמן שלא קדם להן מתיר אינו חייב כרת והאוכל מדבר שיש לו מתירין בין שיהיה אותו דבר מותר לאדם כמו שירי מנחות ושירי החטאות והאשמים או השלמים בין שיהיה ראוי לישרף כמו האימורים ובשר העולה חייב כרת משום פגול וכבר הארכנו בביאור זו ההלכה כדי שלא נצטרך לשנות אלו העיקרים בכל מקום והלכה כרבי שמעון:
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם. כָּרֵת בַּאֲכִילָתָן מִשּׁוּם פִּגּוּל.
הַקֹּמֶץ. אִם קָמַץ עַל מְנָת לֶאֱכֹל שִׁירַיִם לְמָחָר, וְנִתְפַּגְּלָה הַמִּנְחָה שֶׁאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לְיוֹם וְלַיְלָה, אֵין הָאוֹכֵל אֶת הַקֹּמֶץ בְּכָרֵת, שֶׁאֵין פִּגּוּל חָל אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אֲחֵרִים. דְּפִגּוּל מִשְּׁלָמִים יָלְפִינַן לֵיהּ דִּכְתִיב: וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו וגו׳ (ויקרא ז׳:י״ח), מַה שְּׁלָמִים מְיֻחָדִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מַתִּירִין בֵּין לָאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ, שֶׁהַדָּם מַתִּיר לְהַקְטִיר הָאֵמוּרִין לַמִּזְבֵּחַ, וְהָאֵמוּרִין מַתִּירִין הַבָּשָׂר לָאָדָם, וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, אַף כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין בֵּין לָאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, לַאֲפוֹקֵי כָּל הָנָךְ דַּחֲשִׁיב בְּמַתְנִיתִין, שֶׁאֵין לָהֶם מַתִּירִין אֶלָּא הֵן עַצְמָן מַתִּירִין לַאֲחֵרִים, שֶׁהָאוֹכֵל מֵהֶן אֵינוֹ חַיָּב מִשּׁוּם פִּגּוּל.
וְהַלְּבוֹנָה. אֵין אַחֵר מַתִּירָהּ. אֶלָּא הִיא מַתֶּרֶת אֶת הַמִּנְחָה, כְּמוֹ הַקֹּמֶץ.
מִנְחַת נִדְבַת כֹּהֲנִים. כֻּלָּהּ כָּלִיל וְאֵינָהּ נִקְמֶצֶת. הִלְכָּךְ אֵין אַחֵר מַתִּירָהּ.
מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ. דְּהַיְנוּ חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל שֶׁהִיא קְרֵבָה בְּכָל יוֹם מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעֶרֶב.
וּמִנְחַת נְסָכִים. לֹא גָרְסִינַן דְּהָא מַפְלִיג פְּלִיגֵי בָהּ. וְיֵשׁ חִלּוּק בֵּין בָּאָה עִם הַזֶּבַח לְבָאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ.
וְהַדָּם. הוּא הַמַּתִּיר.
וְהַנְּסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן. כְּגוֹן שֶׁהִתְנַדֵּב מִנְחַת נְסָכִים בְּלֹא זֶבַח, כִּדְאָמְרִינַן בִּמְנָחוֹת מִתְנַדֵּב אָדָם מִנְחַת נְסָכִים בִּפְנֵי עַצְמָהּ. אִי נַמִּי הֱבִיאָהּ בִּשְׁבִיל הַזֶּבַח, אֶלָּא שֶׁהֵבִיא זִבְחוֹ הַיּוֹם וּנְסָכָיו לְמָחָר, דְּאָמַר מַר וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם, אֲפִלּוּ לְמָחָר. אֲבָל אִם הֱבִיאָן עִם זִבְחוֹ וּפִגֵּל בַּזֶּבַח, נִתְפַּגְּלוּ הַנְּסָכִים.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אַף הַבָּאִים עִם הַבְּהֵמָה. דְּכֵיוָן דְּיָכוֹל לְהַקְרִיב נְסָכִים לְמָחָר, נִמְצָא שֶׁאֵין הַזֶּבַח מַתִּירָן לִקָּרֵב, אֶלָּא הֵן מַתִּירִין אֶת עַצְמָן. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים.
לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע. שְׁיָרָיו נֶאֱכָלִין.
אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל. אִם פִּגֵּל בָּאָשָׁם לֹא נִפְגַּל הַלֹּג. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַלֹּג תָּלוּי בָּאָשָׁם, דִּכְתִיב: עַל דַּם הָאָשָׁם (ויקרא י״ד:י״ז), דְּאִם לֹא נָתַן מִדַּם הָאָשָׁם תְּחִלָּה אֵין נְתִינַת הַשֶּׁמֶן כְּלוּם, אֲפִלּוּ הָכִי כֵּיוָן דְּאָדָם מֵבִיא אֲשָׁמוֹ עַכְשָׁיו וְלֻגּוֹ עַד עֲשָׂרָה יָמִים, נִמְצָא שֶׁאֵין הָאָשָׁם מַתִּירוֹ. וְכֵיוָן דְּאֵין לוֹ מַתִּירִים, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל.
וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. לֹג הַבָּא עִם הָאָשָׁם בּוֹ בַיּוֹם, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל אִם פִּגֵּל בָּאָשָׁם. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר.
בֵּין לָאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ. אוֹ לָזֶה אוֹ לָזֶה.
אלו דברים שאין חייבים עליהם – [not liable on them] for extirpation when consuming them because of offerings disqualified by improper intentions.
הקומץ (Kohen taking a fistful of the meal-offering to be placed on the altar) -if he took a fistful on the condition to eat its remnants the next day (see Tractate Menahot, Chapter 2, Mishnah 1), and the meal-offering became rejectable that it is not consumed other than during [that] day and the night [following], the person who eats the fistful [of meal-offering] is not [liable] for extirpation, for the inappropriate intention does not occur other than upon a thing that has (a sacrificial object) which requires another act to make it permissible, for we derive offerings disqualified by inappropriate intention from peace-offering as it is written (Leviticus 7:18): “If any of the flesh of his sacrifice of well-being (i.e., peace-offering) [is eaten on the third day; it shall not be acceptable; it shall not count for him who offered it. It is an offensive thing/פגול יהיה, and the person who eats it shall bear his guilt].” Just as peace-offerings/sacrifices of well-being are particular in that they require an act to make it permissible whether for man or for the altar, for the blood permits those portions of the sacrifice offered on the altar, and the portions of the sacrifice offered on the altar permit the meat to man, and they are liable upon them because of an offering disqualified due to inappropriate intention, excluding all of those that are counted in our Mishnah, which do not have any action that makes it permissible for them than they themselves which permit for others, the person who eats from them is not liable because an offering made with an inappropriate intention.
והלבונה (frankincense) – there is nothing else that makes it permissible, but rather it permits the meal-offering, like the fistful of meal-offering.
מנחת נדבת כהנים (free-will meal-offering of the priests) – all of which is burnt entirely (see Leviticus 6:16: “So, too, every grain offering offering of a priest shall be a whole offering: it shall not be eaten.”) and is not grabbed from. Therefore, there is nothing else that permits it.
מנחת כהן משיח – that is the cakes of the High Priest which is offered each day, half of it in the morning and half of it in the evening (see Leviticus 6:13: “This is the offering that Aaron and his sons shall offer on the occasion of his anointment: a tenth of ephah of choice flour as a regular grain offering, half of it in the morning and half of it in the evening.”).
ומנחת נכסים – we do not have the tradition because they (Rabbi Meir and the Sages further on in our Mishnah) dispute this. And there is a division between it coming with the sacrifice to it coming on its own.
והדם – which permits it.
והנסכים הבאים בפני עצמן – as for example, when he made a free-will meal offering [accompanying] the drink-offering/libation without a sacrifice, as we state in Menahot (see Menahot 15b), a person makes a freewill donation of a meal offering [accompanying a drink-offering/libation on its own. Alternatively, he brought it for the sacrifice, but that he brought his sacrifice today and his libations on the morrow, for the Master stated (Numbers 29:37): “the grain offerings and libations [for the bull, the ram, and the lambs, in he quantities prescribed],” even on the morrow, but if he brought them with his sacrifice and he was disqualified by an improper intention with the sacrifice, the libations were also disqualified by improper intention.
וחכמים אומרים אף הבאים עם הבהמה – for since he can offer up the libations on the morrow, it is found that hat he sacrifice [itself] permits them, and the Halakha is according to the Sages.
לוג שמן של מצורע – its remnants are consumed.
אין חייבין עליו משום פגול – if his guilt offering was disqualified due to an improper intention, the LOG was not disqualified due to an improper intention. But even though that the LOG is dependent upon the guilt-offering, as it is written (Leviticus 14:17): “[Some of the oil left in his palm shall be put by the priest on the ridge of the right ear of he one being purified, on the thumb of his right hand, and on the big toe of his right foot -] over the blood of the reparation/guilt-offering,” for if he did not place from the blood of the reparation offering first, the placement of the oil is not worth anything, nevertheless since a person brings his reparation offering now and his LOG (of oil) within ten days, it is found that the reparation offering does not permit it, and since it has nothing that permits it, they are not liable for inappropriate intention.
ור"מ אומר – the LOG [of oil) that comes with the sacrifice on that day, one is liable for it because of an inappropriate intention if he had an inappropriate intention with the reparation offering. But the Halakha is not according to Rabbi Meir.
בין לאדם בין למזבח – whether this or that.
אלו דברים וכו׳. פ׳ הקומץ זוטא דף י״ד והקשה שם רש״י ז״ל למה לי בקומץ טעמא דאין לו מתירין אלא הוא עצמו מתיר אחרים תיפוק לי דבלאו הכי נמי פשיטא דקומץ לא מחייב עליה משום פגול דהא אי אכיל מיניה פקע פגולו ממנו שהרי לא קרבו המתיר כמצותו ותירץ דהכא מיירו כגון שהוצת האור ברובו דחשיב כמאן דקריב המתיר כמצותו כדאמרינן בהקומץ רבה קומץ מאימתי מתיר שירים באכילה משהוצת האור ברובן והקשו תוס׳ ז״ל לפירושו דאי הוצת האור ברובו א״כ פקע פגולו ממנו כדאמר עולא הכא בגמרא דאם ירדו נמי יעלו והה״נ אפילו מאכילה כדמשמע בכרתות פ׳ אמרו לו ומפרש ר״ת דטעמא דקומץ לאו משום דהוא מתיר אלא משום דלא שייך בו הרצאה דאי אכלו ולא העלהו א״כ לא קרבו מתירין ואי העלה חציו פקע פגולו מכולו אפילו מההוא דארעא והא דקאמר בגמרא ומוציא אני את הקומץ בהדי הנהו דאין לו מתירין ל״ג ליה וברוב ספרים ליתיה א״נ כדי נסבה ע״כ ועוד האריכו הכא בגמרא ע״ש. ועיין בספר קרבן אהרן פ׳ צו פי״ג. וכולה מתניתין עד סוף סימן ד׳ פי״ח דהלכות פסולי המוקדשין סי׳ ז׳ ח׳. ותוס׳ פ׳ הוציאו לו דף מ״ח:
והלבונה. וא״ת והרי לבונה הקומץ מתירה ואע״פ שיכול להקטירה קודם הקומץ כדאמרינן בהקומץ זוטא מ״מ קודם הקמיצה ודאי נראה דאין להקטירה וי״ל דמ״מ לא הוי לבונה דומיא דשלמים דלבונה היא גופה מתיר שמתרת שיריים לאכילה ועיקר פגול משלמים ואע״ג דשייך פגול באימורים ואע״ג דמתיר הבשר דכל כמה דלא מקטרי אימורים כהנים לא מצי אכלי בשר מ״מ לא חשיבי מתיר כיון דאם נטמאו או אבדו שרי בשר באכילה ועוד י״ל דלבונה אין לה מתיר בעבודת המזבח ולא הויא דומיא דשלמים שעבודת המזבח מתירתם כגון זריקת הדם וא״ת אמאי לא חשיב הכא עצים כי היכי דחשיב לבונה אע״ג דלא חזיא לאכילה דאי הוה להו מתירין היה חייב עליהם משום פגול כמו שחייבים עליהם משום טומאה אבל אין להם מתירין והם עצמן מתירין וי״ל דלא שייך למיתני עצים וכו׳ והעלו דשמא דאע״ג דחייבין על העצים משום טומאה אין חייבין עליהם משום פגול דלאו קרבן גמור הן לרבנן דפליגי עליה דרבי בפ׳ הקומץ רבה דלא בעו מליחה דמכשירי קרבן הם ולא קרבן ע״כ והקשו תוס׳ ז״ל בפרק הוציאו לו דף מ״ח וז״ל וא״ת דהכא מסקינן דמחשבה פסלא בקטרת ובזבחים פ׳ ב״ש תנן אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פגול הקטרת וי״ל דאיו חייבים דקתני התם היינו להתחייב כרת האוכלן מיהו מפסיל ע״י מחשבת פגול דלהכי אהני ג״ש דמלא מלא ממנחת חוטא וכה״ג אמרינן בספ״ק דזבחים ר״ש אומר כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פגול ואפ״ה קאמר מודה ר״ש ליפסל מק״ו דשלא לשמן עכ״ל ז״ל. ומנחת נסכים לא גרסינן עכ״ל ר״ע ז״ל. אמר המלקט כן כתב רש״י ז״ל אבל תוס׳ ז״ל ישבו הגרסא בדוחק והרמב״ם ז״ל נמי גריס לה ותוס׳ חיצוניות לא גרסי לה. ועיין ג״כ במתניתין דבסמוך. וביד פי״ג דהלכות פסולי המוקדשין סימן ב׳:
וכל שיש לו מתירין. פ׳ הוציאו לו דף ס׳:
הקומץ. ואי קשיא פשיטא דקומץ לא מחייב עליה כרת משום פיגול דהא אי אכיל מיניה פקע ליה פגולא שהרי לא קרב המתיר. תריץ כגון שהוצת האור ברובו. דחשיב כמאן דקרב כדאמרינן לקמן [מנחות ד׳ כ״ו] קומץ מאימתי מתיר שירים באכילה משתוצת האור ברובה רש״י פ״ב דמנחות ד׳ י״ד והתוס׳ הקשו עליו שם וכאן סוף דף מ״ב:
והלבונה. פי׳ הר״ב אין אחר מתירה דלבונה אין [לה] מתיר בעבודת המזבח. דאע״ג דקמיצת הקמיצה קודמת. הקטרה דקמיצה לא מיחייבה שתקדום. ומה שהקשו התוס׳ אמאי לא חשיב הכא עצים. כי היכי דחשיב לבונה. אע״ג דלא חזיא לאכילה. לל׳ הרמב״ם שאני מעתיק במשנה ה׳. אינה קשיא. דלבונה שייך בה אכילה משא״כ בעצים דלא שייך בהו אכילה כלל:
מנחת כהנים. לשון הר״ב מנחת נדבת כהנים. וכן לשון רש״י. וטעמייהו דבמנחת כהן חוטא פליג ר״ש ברפ״ו דמנחות וס״ל דנקמצת:
ומנחת נסכים. ה״ג בנ״א. וכתב הר״ב דל״ג כו׳ דהא מפליג פליגי בה כו׳ וכ״כ רש״י ואע״ג דלקמן פליגי בנסכים ומשמע שהוא היין בלבד. ליתא כדכתב הרמב״ם ברפ״ב מהל׳ [מעשה] הקרבנות היין והסלת שמביאין עם הקרבן הם הנקראים נסכים ע״כ. וכ״כ בהקדמתו לפי׳ מס׳ מנחות שהוא ע״ד העברה בשמות ע״כ. וכבר כתבתי זה ברפ״ה דשקלים. ועיין ברפ״ב דתמורה. אבל בפירושו דהכא גרס מנחת נסכים. ומפרש שהיא הסלת כו׳ ונסכים מפ׳ היינות. ותמיהני דמשמע דל״פ ר״מ אלא ביין ומ״ש מסלת. ועיין [מ״ש] במ״ד פ״ב דמנחות. והתוספות כתבו דיש לישב הגירסא דמנחת נסכים מיירי במתנדב מנחת נסכים בכל יום. וההוא דבאין בפני עצמן מיירי במביא זבחו היום ונסכיהם ביום אחר. אבל קשה שלא ה״ל להפסיק בדם וה״ל למתני הכי. והדם ומנחת נסכים ונסכים הבאים בפני עצמן. ושמא איידי דתנא מנחת כהנים ומנחת כהן משיח תנא מיד מנחת נסכים. ע״כ:
וחכמים אומרים אף הבאים עם הבהמה. פירש הר״ב דכיון דיכול להקריב כו׳ עיין מ״ש במ״ד פ״ז דמנחות:
לוג שמן של מצורע. לשון הר״ב שיריו נאכלין. וכ״כ רש״י ולא ידענא למאי נ״מ פירשו כך בכאן [*ועי׳ לקמן]:
רבי שמעון אומר כו׳. נראה דר״ש דהכא הוא רבנן דלעיל גבי נסכים. וקשה אמאי לא עירב דתרווייהו חד טעמא הוא. תוס׳. [*ואפשר משום דלא דמי לאינך במאי שאין שיריו נאכלין ואולי שלזה נתכוונו רש״י והר״ב שפירשו דשיריו נאכלין ונסתלקה קושיתי דלעיל. ועיין ספ״ב דמעילה] ונ״ל דהיינו טעמא דפסק הר״ב וכן הרמב״ם כר״ש וא״צ לדוחקו של הכ״מ שכתב משום דר״ש מיקל ולית לן לחיוביה מספיקא ועוד דמסתבר טעמיה ע״כ:
אין חייבין עליו משום פגול. לשון הר״ב כיון דאדם מביא אשמו עכשיו ולוגו עד י׳ ימים. וכ״כ [*רש״י וכ״כ גם שניהם במנחות] פ״ט מ״ד וברפ״ב דתמורה והכי תניא בגמ׳ דף מ״ד ובמנחות פ״ב [סוף] דף ט״ו. וכך העתיק הרמב״ם סוף הל׳ מחוסרי כפרה. ובמ״ד פ״ז דמנחות כתב הר״ב אפילו עד כמה ימים. וכן לשון הרמב״ם בפי״ח מהל׳ פסולי המוקדשין:
וכל שיש לו מתירין כו׳. בברייתא יליף לה דשלמים לאו דוקא מאשר הם מקדישים לי [*ולענין טומאה גבי וינזרו כתיב והכל בכלל. רש״י]. ואתי נותר מטומאה ופגול מנותר כדפי׳ הר״ב במ״ה מאחר שסופו לרבות כל דבר. למה נאמר שלמים מעתה לומר לך מה שלמים מיוחדים שי״ל מתירין בין לאדם בין למזבח. אף כל כו׳:
בין לאדם בין למזבח. לשון הר״ב או לזה או לזה. ועיין בפירושו ספ״ב דמעילה:
{ג} הַקֹּמֶץ. וְאִי קַשְׁיָא פְּשִׁיטָא דְּקֹמֶץ לֹא מִחַיַּב עֲלֵיהּ כָּרֵת מִשּׁוּם פִּגּוּל דְּהָא אִי אָכַל מִנֵּיהּ פָּקַע לֵיהּ פִּגּוּלֵיהּ שֶׁהֲרֵי לֹא קָרַב הַמַּתִּיר. תָּרֵיץ, כְּגוֹן שֶׁהֻצַּת הָאוּר בְּרֻבּוֹ דַּחֲשִׁיב כְּמַאן דְּקָרֵב כוּ׳. רַשִׁ״י:
{ד} דְּאֵין לָהּ מַתִּיר בַּעֲבוֹדַת הַמִּזְבֵּחַ, דְּאַף עַל גַּב דִּקְמִיצַת הַקְּמִיצָה קוֹדֶמֶת, הַקְטָרָה דִקְמִיצָה לֹא מִחַיְּבָה שֶׁתִּקְדּוֹם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ה} רַשִׁ״י. וְטַעְמַיְהוּ, דִּבְמִנְחַת כֹּהֵן חוֹטֵא פָּלֵיג רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרֵישׁ פֶּרֶק ו׳ דִּמְנָחוֹת, וּסְבִירָא לֵיהּ דְּנִקְמֶצֶת:
{ו} רַשִׁ״י. וְלֹא יָדַעְנָא לְמַאי נַפְקָא מִנַּהּ פֵּרְשׁוּ כָּךְ בְּכָאן. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וְלִי נִרְאֶה דְּקָא מַשְׁמַע לָן דַּאֲפִלּוּ עַל הַשִּׁירַיִם אֵינוֹ חַיָּב, דְּלֹא תֵימָא דְּדָמֵי לְשִׁירַיִם דְּמִנְחָה דְּקֹמֶץ מַתִּירוֹ הוּא הַדִּין כָּאן הַנְּתִינָה עַל הַמְצֹרָע מַתִּירוֹ, קָא מַשְׁמַע לָן. תּוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים:
{ז} רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. נִרְאֶה דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּהָכָא הוּא רַבָּנָן דִּלְעֵיל גַּבֵּי נְסָכִים. וְקָשֶׁה אַמַּאי לֹא עֵרַב דְּתַרְוַיְהוּ חַד טַעֲמָא הוּא. תּוֹסָפוֹת. וְאֶפְשָׁר מִשּׁוּם דְּלֹא דָמוּ לְאִינָךְ בְּמַאי שֶׁאֵין שְׁיָרָיו נֶאֱכָלִין. וּבָזֶה לֹא קַשְׁיָא קֻשְׁיָתִי דִלְעֵיל [אוֹת ו]:
{ח} מַתִּירִים. בַּגְּמָרָא יָלֵיף לָהּ:
י) אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פגול
אפילו בנתפגל הקרבן עצמו או המנחה עצמה, ואכל הנך ממנו, פטור מכרת, משום דחיוב פגול שבקרבן אינו חל רק על דבר שאחרים יתירוהו למזבח או לאכילה, כגון אימורין שזריקת הדם מתירתן להקרבה, וכ״כ בשר הקרבן, שהקרבת האימורין מתירתו לאכילה, ומנחה שהקרבת הקומץ והלבונה מתירתה לאכילה, משא״כ הנך דנקט במתניתין, לא התירתו דבר אחר:
יא) והלבונה
שקמץ מנחה להקטיר הקומץ או לאכול השיריים למחר ועי״ז נתפגלה המנחה, ואח״כ אכל הקומץ או הלבונה, פטור מכרת. ומיירי שאכלן אחר שהוצת האור ברובן, דאז חשיב כאילו כבר הקריבן, ואפ״ה פטור כשאכלן אבל באכלן קודם לכן, אז אפילו אכל גם השיריים פטור מכרת מדלא קרב המתיר כמצותו, שהרי אכל הקומץ והלבונה הנקרבין:
יב) והקטרת
מדלא שייך פגול בקטורת דאת״ל במקטיר קצתו וחשב להקטיר קצתו האחר חוץ לזמנו או חוץ למקומו. הרי קיי״ל אין הקטרה מפגלת הקטרה [כרמב״ם פט״ז מפסוהמ״ק ה״ח] אפילו בהיו בכלי אחד, וקתני קטורת וה״ה עצים וכל דדמי לה. [ותמוהין דברי רבעתו״ס (מ״ג א׳ ד״ה והלבונה) שכת׳ דלהכי לא תנא עצים מדלא שייך בהו פגול, וק׳ הרי קטורת תני לה]. [אב״י י״ל דעכ״פ בקטורת נפסלו כתוס׳ יומא דמ״ח ב׳ ד״ה חישב]:
יג) ומנחת כהנים
כולה כליל ואינה נקמצת, לפיכך אין אחר מתירה. אע״ג דשייך בה פגול במחשב בשעת נתינתה בכלי שרת או בשעת הולכה למזבח:
יד) ומנחת כהן משיח
הן הי״ב חלות שמקריבין בכל יום משל כה״ג מחציתן בבוקר ומחציתן בערב, ונקראין ג״כ חביתי כה״ג מדנעשין במחבת, והם כולן כליל:
טו) לרש״י ולרמב״ם ל״ג לה, דהא פליגי בה ר״מ ורבנן לקמן בנסכים, דהרי מלת נסכים כולל בכל מקום יין וסולת שמקריבין עם הקרבן או בפני עצמן. ולתוס׳ שפיר גרסי׳ הכא מנחת נסכים והכא מיירי בנדב מנחת נסכים בלי זבח ולקמן מיירי בהקריב זבחו היום ונסכיו למחר, ובהא פליגי ר״מ ורבנן:
טז) והדם
מדהוא המתיר:
יז) והנסכים הבאים בפני עצמן
לרש״י ורמב״ם הנ״ל מיירי בנדב מנחה ונסכים בלי זבח, או בהביא הקרבן אתמול והנסכים היום [ועי׳ סי׳ ט״ו], אבל בהביאן עם הזבח, בנתפגל הזבח נתפגלו גם הנסכים:
יח) וחכמים אומרים אף הבאים עם הבהמה
מדעכ״פ יכול להביאן למחר, להכי אף כשהביאן עם הזבח ונתפגל, לא נתפגלו הן:
יט) לוג שמן של מצורע
לאחר שנתנו ממנו על תנוך, ובהן יד ובהן רגל הימיניים, של המצורע, שיריו נאכלים לכהנים:
כ) אין חייבין עליו משום פגול
ר״ל אין בו איסור פיגול כלל, דבנתפגל האשם לא נתפגל הלוג, אף דתלוי באשם, דהרי אם לא נתן מדם תחילה על התנוך ובהונות הנ״ל, לא מהני מתנות שמן שם כלום. אפ״ה כיון דאדם רשאי להביא אשמו היום ולוגו לאחר זמן, ולא יתפגלו עמו, לפיכך אפילו הביאן עמו, אין הזבח מפגלן, וה״ה בחישב בלוג בשעת מתן ז׳ או בשעת מתן תנוך ובהונות לאכול שיריים למחר, אין חייבין על אכילת שיריים משום פיגול. ונ״ל משום דר״ש לטעמיה לקמן סוף מ״ד ודו״ק, ורבנן דלעיל, אע״ג דמודו לר״ש בנתפגל האשם לא נתפגל הלוג, ומטעמייהו, עכ״פ פליגי עליה בחישב בשעת מתן תנוך ובהונות לאכול השיריים למחר, וס״ל דנתפגלו השיריים:
כא) שדם האשם מתירו
לפיכך בפיגל האשם נתפגל גם הלוג, ולטעמיה בסי׳ י״ז אזיל:
כב) בין למזבח
או או:
לפי כתב-יד קופמן
אילו דברים שאינן חייבין עליהם משם פגול – שאם עשה שלא כהוגן הקרבן פסול, אך איננו פיגול, כלומר אין בו כרת. המשנה מניחה שהכול מכירים את המסקנה שפיגול יש בו כרת ופסול אין בו כרת1. הכלל המבחין בין פיגול לפסול הוא בברייתא אחרת: ״זה הכלל אין הפיגול נוהג אלא בדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה״ (תוספתא מנחות פ״ה הכ״ד, עמ׳ 519). ביצוע לא מדויק, או ביצוע מדויק במקום לא נכון, הוא פיגול. אבל עבודה פסולה מסיבה אחרת (זרק דם שלא כהלכה, או שלא בזמן הראוי), כנראה מוציאה את הקרבן לחולין, ולכן אין בו כמובן כפרה, אך גם לא עונש כרת, ונמצא שחומרתו התאולוגית היא הקלה במישור המעשי2. מעבר לרעיון הכללי, הברייתא סותרת את משנתנו (פ״ב מ״ב) בכך שלדעתה פסול מקום יש בו כרת. אולי ניתן גם ללמוד ממנה שפסול זמן אין בו כרת, אם כן ההלכות הפוכות, ועסקנו בכך לעיל בפירושנו לפ״ב מ״ב.
הקומץ – מן הסולת, והלבונה – הבאה עם הנסך, והקטורת – אם הקטיר במקום לא נכון, או בכמות מוטעית, ומנחת הכהנים – שתי המילים האחרונות תוקנו ואיננו יודעים מה נכתב בראשונה. מכל מקום, זה הנוסח בעדי נוסח אחרים ובדפוסים. מנחת כוהנים היא מנחה שמביאים כוהנים מרצונם, ודינה להיעלות כליל על המזבח (ויקרא ו טז). המנחה מוגדרת כמנחה שבאה ״בגלל עצמה״, כלומר לעצמה ולא כתוספת לקרבן אחר, כפי שגם נראה להלן (ספרא ויקרא, דיבורא דנדבה פרק יג ה״ח, יא ע״ג).
[ו]מנחת כהן משיח – הכוהן המשיח הוא הכוהן הגדול שהקריב מנחה בכל יום (ויקרא ו טו). גם מנחה זו באה לעצמה (ספרא שם שם). הצירוף של הקומץ, הלבונה, הקטורת ומנחות אלו חוזר במקורות רבים, וזו שרשרת ספרותית-הלכתית מובחנת. [ו]מנחת הנסכים – זו מנחה רגילה שכל המתנדב להביא קרבן מביאה עם הבהמה או הצאן (במדבר טו ב), והדם – הדם נזרק חלקו על המזבח ושאריתו נשפכת על יסוד המזבח. מבחינת ההלכה זהו אוכל שאין דרכו לאכול, ואוכל כזה אינו מפגל (לעיל פ״ב מ״ג). ״אין דרכו לאכול״ איננו רק מזון לא אכיל, אלא גם מה שההלכה אסרה לאכלו, שהרי אומות העולם אוכלים דם. כפי שראינו בפירושנו למשנה לעיל (פ״ב מ״ג) לדעת רבי יהושע הזבח כשר, ומשנתנו היא כדעת רבי אליעזר שהזבח פסול, אבל אין בו כרת.
[ו]הנסכים הבאין בפני עצמן דברי רבי מאיר – לפי הגרסה עם האות וי״ו (וכך ברוב עדי הנוסח הטובים) הרי שזו תוספת: גם נסכים שקרבנם הוקרב אתמול אין בהם פיגול. אבל אפשר שאין כאן וי״ו החיבור, או שהיא וי״ו הפירוש, שכל אלו שאינם מפגלים הם נסכים הבאים לבד ״בפני עצמן״. ״בגלל עצמן״ זהה אפוא ל״בפני עצמן״ (או ״בפני עצמה״). ״בגלל עצמה״ הוא המינוח במדרש ספרא, ובבבלי המצטט ממנה, ואילו ״בפני עצמן״ (עצמה) הוא ביטוי המופיע עשרות פעמים במשנה ובתוספתא ובמדרשי ההלכה, וכמובן גם בתלמודים. הביטוי אינו מוגבל לדיני קרבנות ומציין כל דבר העומד עצמאי, או שחייבים רק בו. וחכמים אומרים אף הבאים עם הבהמה – הנסכים הנספחים לקרבן רגיל. אפשר שחכמים מרבים רק נסכים של קרבנות שהובאו אתמול ללא נסכים, ואלו כונו לעיל ״[ו]⁠הנסכים הבאין בפני עצמן״. קשה להניח שחכמים חולקים על כל ההלכה, כלומר שלפי דרכם אין פיגול כלל בנסכים (כולל נסכי קרבן רגילים). לפי פירושנו הרי שהרישא של המשנה לפי חכמים, והיא מופיעה בסתם, ואחריה מחלוקת חכמים. מבנה כזה חוזר במשניות רבות3. ברם במקרה זה אין זה כך והתוספתא מבהירה את המחלוקת, ומדובר על נסכים הבאים עם בהמה ונתפגלה הבהמה, ואזי הנסכים לא נתפגלו. כן שנינו בתוספתא: ״נסכי בהמה חייבין עליהן משום פיגול, מפני שדם הזבח מתירן, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אין חייבין עליהן משום פיגול, שאדם מביא זבחו היום ונסכיו לאחר עשרים יום. אמר להן רבי מאיר, אף אני לא אמרתי אלא בזמן שקדשו בכלי, אמרו לו אף על פי שקדשו בכלי יכול לשנותן בזבח אחר״ (פ״ה ה״א, עמ׳ 486). אם כן, המחלוקת היא האם הנסכים הם חלק מקרבן הבהמה. גם רבי מאיר מודה שהם קרבן לחוד, אבל אם הם כבר בכלי קודש אזי הם חלק מקרבן הבהמה. הנתינה בכלי השרת הופכת אותם לקרבן, ולחלק מקרבן הבהמה. להלן יחזור הטיעון שנתינה בכלי שרת מהווה הקדשת הקרבן.
לוג שמן של מצורע רבי שמעון אומר אין חייבין עליו משם פיגול רבי מאיר אומר חייבין עליו משם פיגול – לוג השמן לא בא לעצמו אלא עם כל הנסכים. הכוונה גם כאן שאם נתפגל האשם הלוג איננו פיגול. אבל פשוט יותר שללוג השמן דין מיוחד כמו ללבונה, שדם האשם מתירו וכל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משם פיגול – ברגע שייזרק דם האשם יהא לוג השמן קרבן כשר. את הכלל של המשנה כבר פגשנו לעיל בניסוח ההפוך, שאם קרב המתיר כמצוותו הרי זה פיגול, ואם לא – הקרבן יצא לחולין ואין הוא פיגול (לעיל פ״ב מ״ד). אם כן הכלל הוא שמה שיש לו מתירים, והמתירים לא נעשו כהלכה, כגון קרבן שדמו נזרק שלא במקומו, הוא פיגול. גם כאן אם האשם קרב כהלכה הרי שהקרבן כשר, ואם פגם במצוות לוג השמן פיגל את השמן (ואולי גם את הקרבן).
המחלוקת של רבי שמעון ורבי מאיר היא מחלוקת חכמים ורבי מאיר דלעיל (רבי שמעון כחכמים). כן שנינו בתוספתא: ״לוג שמן של מצורע חייבין עליו משום פיגול, מפני שדם האשם מתיר, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אין חייבין עליו משום פיגול, מפני שאדם מביא אשמו היום ולוגו לאחר עשרים יום. אמר להם רבי מאיר, אף אני לא אמרתי אלא בזמן שקדש בכלי. אמרו לו, אף על פי שקדש בכלי יכול לשנותו, באשם מצורע אחר״ (פ״ה ה״ב, עמ׳ 486). לפי הסבר זה של המשנה רבי שמעון חולק על ההלכה משום שלדעתו לוג השמן עומד בפני עצמו וזיקתו לקרבנו של מצורע זה היא מקרית. בכך חכמים (ורבי שמעון) ממשיכים את הכלל שנסכים הבאים לעצמם אינם מתפגלים. דומה לכך היא המחלוקת במנחות: ״פיגל בקומץ ולא בלבונה, בלבונה ולא בקומץ, רבי מאיר אומר פיגול וחייבים עליו כרת, וחכמים אומרים אין בו כרת עד שיפגל את כל המתיר. מודים חכמים לרבי מאיר במנחת חוטא ובמנחת קנאות שאם פגל בקומץ שהוא פיגול, וחייבין עליו כרת, שהקומץ הוא המתיר. שחט אחד מן הכבשים לאכול שתי חלות למחר, הקטיר אחד מן הבזיכים לאכול שני סדרים למחר, רבי מאיר אומר פיגול וחייבים עליו כרת, וחכמים אומרים אין פגול עד שיפגל את כל המתיר. שחט אחד מן הכבשים לאכול ממנו למחר, הוא פיגול וחבירו כשר. לאכול מחבירו למחר, שניהם כשרים״ (משנה מנחות פ״ב מ״ה; בבלי, זבחים מא ע״ב). כל המחלוקות הללו הן באותו נושא, האם שני הקרבנות הם אחד. עם זאת, מהמקרה הראשון במשנת מנחות משמע שפיגל בקרבן השני. עד כאן הדמיון בין המשניות, אבל ההבדל הבולט הוא שלפי משנת מנחות קומץ ולבונה יכולים להפוך לפיגול לדעת הכול, זאת בניגוד למשנתנו, ונשוב לכך להלן.
מן הראוי להדגיש שאין הסבר לוגי להכרעות אלו, מדוע חושב רבי מאיר שחלקי הקרבן הם קרבן אחד, ומדוע חכמים רואים בהם קרבנות נפרדים. הבבלי (מנחות יד ע״ב) מתאר זאת כגזרה, כלומר כהלכה שאין לה טעם משפטי, ורבי יוסי גוזר עוד יותר שגם שני חצאי זיתים היום ומחר מצטרפים.
מאחר שאתינו להכא, והמחלוקת היא האם לוג המצורע ונסכי בהמה הם קרבן לעצמו או חלק מקרבן הבהמה, הרי שניתן לקבוע שלדעת הכול נסכים הבאים לעצמם אינם מפגלים, והמחלוקת היא רק האם נסכים אלו (נסכי בהמה, לוג מצורע) הם נסכים לעצמם או חלק מקרבן אחר. אם כן אין צורך לפרש שהאשם התפגל, או שהבהמה התפגלה, אלא שהנסך נפגם, והשאלה היא האם הוא עומד לעצמו ואינו מתפגל, או חלק מקרבן שלם ומתפגל. עוד יש לומר שהמינוח ״קרבן לעצמו״ קרוב למינוח ״אין לו מתירים״, כלומר שאינו תלוי במרכיב אחר של הקרבן. אלא ש״אין לו מתירים״ כולל גם עבודות המשך באותו נסך, ו״בפני עצמו״ הוא מינוח בהיר יותר להיעדר זיקה לקרבן העיקרי, כפי שמנוסחת משנת מנחות. כך גם פירש הבבלי בזבחים את המקרה הראשון במשנת מנחות (״פיגל בקומץ ולא בלבונה...⁠״): ״כגון שנתן את הקומץ במחשבה, והלבונה בשתיקה, קסבר: כל העושה – על דעת ראשונה הוא עושה״ (מא ע״ב). אם כן נתינת הקומץ הייתה במחשבת פסול, והשאלה היא האם הלבונה התפגלה בכך. הבבלי מציע הסבר נוסף לשורשי המחלוקת: האם המשך העבודה הוא על דעת המחשבה הראשונה. זה מרכיב נוסף שאינו מפורש במשנה, והוא מצמצם את המחלוקת לפרט טכני. כפי שהערנו, המקורות המאוחרים מסבירים את כל הפסילה במחשבת פסול, אבל כפשוטה משנתנו עוסקת במעשה פסול, והסבר הבבלי מתאים רק להסבר של מחשבת פסול, שאיננו פשט המשנה, או לפחות שאיננו בהלכה הקדומה.
אם כן, אכן המחלוקת היא כאשר החלק השני של הזבח התפגל, והשאלה היא האם גם הראשון מתפגל בכך4.
כאמור, במשנתנו קומץ ולבונה אינם עשויים להפוך לפיגול, וכן המדרש אומר: ״ ׳ונרצה לו׳ מלמד שהמקום רוצה לו... ואיזה עון הוא נושא? עון טומאה שהותר מכלל טומאה לצבור. (י) אין לי אלא עונות דם, מנין הקומץ, והלבונה, והקטרת, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משוח, ומנחת נסכים? תלמוד לומר ׳לכל מתנות קדשיהם׳...⁠״ (ספרא ויקרא, דבורא דנדבה פרק ד ה״ט-ה״י, ו ע״א). יש כוח בזבח לכפר על עוונות שנעשו במהלך ההקרבה, וקומץ, לבונה והמנחות המוזכרות אינם מתפגלים כי הזבח מכפר. במשמעות הרעיונית נעסוק להלן, ובשלב זה נציין רק להלכה, שהיא כמשנתנו. כמו כן: ״וכגון עולת העוף שיש לה מתירים למזבח, ואין לה מתירים לאדם. וכגון פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיש להם מתירים למזבח, ואין להם מתירים לאדם, את מה אני מוציא את הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים והדם שאין להם מתירים לא לאדם ולא למזבח״ (ספרא צו, פרק יג ה״ח, לז ע״א). מה שיש לו מתירים לאדם או למזבח (שזורקים את דמו) יכול להתפגל, אבל קומץ לבונה וכיוצא באלו, שאין בהם זריקת דם, אין עליהם דין פיגול כלל ועיקר5.
משנת מעילה כורכת כמה מהמרכיבים שבמשנתנו עם מרכיבים מהספרא: ״הקומץ, והלבונה, והקטורת, ומנחות כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכין, מועלין בהן משהוקדשו. קדשו בכלי, הוכשרו ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה, וחייבין עליהן משום נותר ומשום טמא, ופיגול אין בהן. זה הכלל, כל שיש לו מתירין אין חייבים עליו משום פיגול, נותר וטמא עד שיקרבו מתיריו. וכל שאין לו מתירין, כיון שקדש בכלי חייבין עליו משום נותר ומשום טמא, ופגול אין בו״ (פ״ב מ״ט). הרשימה עוסקת באותה רשימה כמו משנתנו. שני כללים חוזרים כאן: הראשון שהקדושה חלה מההנחה בכלי שרת, כרבי אליעזר לעיל, וחוזרת גם ההלכה שאין בכל אלה כדי לפגל, זאת משום שאין להם מתירים. משנת מעילה מוסיפה שאין בהם גם כדי להיטמא, אם כי ניתן לפסק את המשנה גם אחרת, כך שהם ניטמאים, ונדון בכך בפירושנו למעילה. גם במשנת מעילה נקבע שמה שיש לו מתירין, כלומר המשך עבודה, אינו מתפגל אלא אם בהמשך נפגם הקרבן, ומה שאין לו מתירין נפגם אך אינו מתפגל. גם כאן הניסוח עמום, ולא ברור האם ״יש לו מתירין״ הוא רק בקרבן הנלווה או גם במנחות אלו עצמן, כגון שלא שרפו את מנחת הכוהנים כליל אלא אכלוה. מהסוגיה בבבלי יומא ס ע״א משמע ש״המתיר״ יכלה להיות עבודה באותו נסך עצמו. ההוכחה המרכזית לפירוש זה היא במשנה הבאה.
כאמור, משנתנו קבעה שהקמיצה והלבונה אינם מפגלים, אבל במשנה להלן פי״ג המשניות מניחות במפורש שיש בהן פיגול (במוציא ממקומו או במוציא חוץ לזמנו). את משנה ד שם נציע לפרש בדרך שונה, אבל משנה ו עוסקת במפורש בקומץ ולבונה, ומניחה שהם מתפגלים, והמחלוקת היא רק האם צריך לפגל את שניהם או די באחד מהם. גם משנת מנחות פ״ב מ״ה מניחה שקומץ ולבונה מפגלים, והיא מתמקדת בשאלה האם צריך לפגל את שני המרכיבים או די באחד מהם.
המונח ״יש לו מתירין״ לקוח מתחום הלכתי שונה. משמעו הוא שיש אפשרות שיותר בעתיד, כגון תערובת שניתן להוציא ממנה את הפסול. לדוגמה, ״שלא התירו ספק מדומע אלא לדבר שיש לו מתירין, רבי שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל, מעשר שני והקדש והחדש, ולא נתנו להם חכמים שיעור״ (תוספתא תרומות פ״ה הט״ו). כמו כן: ״זה הכלל שהיה רבי שמעון אומר משם רבי יהושע: כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל, ומעשר שיני, והקדש, והחדש, לא נתנו להן חכמים שיעור, אלא מין במינו כל שהוא, ושלא במינו בנותן טעם. וכל שאין לו מתירין, כגון תרומה, וחלה, וערלה, וכלאי הכרם, נתנו להן חכמים שיעור. מין במינו כל שהוא, שלא במינו בנותן טעם״ (ירושלמי נדרים פ״ו ה״ח, לט ע״ד), וכן: ״בשלמא ספק יום טוב ספק חול – הוי דבר שיש לו מתירין, וכל דבר שיש לו מתירין – אפילו באלף לא בטיל״ (בבלי ביצה ג ע״ב). במדרשי ההלכה חוזר המונח במשמעות של משנתנו פעמים מספר.
קשה להכריע האם המונח נולד בדיני עירוב והועבר, על ידי תנאים, באופן מלאכותי לתחום זבחים, ואזי הספרא תלוי במשנתנו ובמשנת מעילה, או להפך, שהמונח נולד בדיני קרבנות והספרא משמר מסורת הלכתית קדומה, והברייתא בתרומות, בירושלמי ובבבלי כבר השתמשה במונח במשמעותו המשנית. מכיוון שאצלנו יש גישות שונות מהי הגדרת דבר ה״מתיר״ (עבודה עתידית באותו זבח או תלות במרכיב אחר של הזבח), הרי שקרוב לוודאי שהמונח צמח בדיני עירוב או תרומות, והועבר לנושאי זבחים תוך מחלוקת על הגדרות.
הוא הדין במונח ״שאינן ראויים לאכילה״ או ״דבר שדרכו / אין דרכו לאכול״. המונח הראשון מופיע בדיני צום ואכילה אסורה (משנה יומא פ״ח מ״ג; שבועות פ״ג מ״ד). המונח השני מופיע במסגרת המגבלות המוטלות על פֵרות שביעית ופֵרות תרומה (משנה שביעית פ״ח מ״ב; תוספתא תרומות פ״ט ה״י).
כאן קשה להכריע האם המונח נולד במסגרת הלכות פיגול והועבר לתחומים אחרים, או שמא נוסד והתנסח במסגרת הלכות אחרות והועבר בהשראתם משם לתחום המקדש.
התפיסה שקומץ לבונה ומרכיבים אחרים (שאינם נאכלים) אין בהם דין פיגול מושפעת להערכתנו ממרכיב נוסף המצוי בהלכה. ההסבר הרעיוני לכך שקומץ ולבונה אינם מתפגלים הוא שהמזבח מרצה, כפי שציטטנו בשמו של מדרש הספרא. אותה תפיסה נבחן להלן (פ״ט מ״א), אלא ששם היא מוצגת בצורה כללית יותר, וכאן היא חלה רק על חלק מהקרבנות ״שאין להם מתירים״ או שאינם אוכל (שיטת רבי ישמעאל).
דומה לכך היא התפיסה של ״הציץ מרצה״, כלומר שהציץ המונח על מצחו של הכוהן הגדול מרצה על עוונות במקדש. בעת העלייה לרגל ועבודת המקדש תמיד היה חשש שמא תיפגם העבודה או שמא ייטמא המקריב מטומאה בלתי ידועה (״טומאת התהום״ בפי חכמים). החשש היה כפול: מחד גיסא החשש שהמצווה תהפוך לחילול קודש ועוון חמור, ומאידך גיסא החשש שהעוון שבשבילו מובא הקרבן לא יכופר. מעבר לכך, קיימת תחושת התסכול. אדם עלה לרגל כדי לחלות את פני אלוהיו, ובמקום מצווה עבר עברה הכרוכה בחילול הקודש. שניות זו מאפיינת את ירא השמים בכל חג. כל חג ויום קודש מביא עמו מצוות אהובות ונחשקות, ברם כגודל האהבה והשמחה על החיוב במצוות כן גודל הפחד מהעברות העלולות להיגרם. ירא השמים נקרע, אפוא, בין הפחד מהעברות לבין שמחת המצוות. על הציץ נאמר ״והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים... והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה׳ ״ (שמות כח לח). הפסוק מדבר על כפרת עוונות, אך אינו מונה במדויק על אילו עברות הציץ מכפר. יתר על כן, הפסוק אינו אומר במפורש שהציץ הוא המכפר, אלא שאהרן, או הכוהן הגדול, מכפר על העוונות. מכל מקום, חז״ל הבינו שהציץ הוא המרצה (מכפר) על העוונות6, ובכך הציעו פתרון לשניות הנפשית שבין הפחד לשמחת המצווה. לפנינו, אם כן, מהלך כפול, וכביכול מנוגד. מחד גיסא קיימת תביעה להקפדה יתרה בפרטי פרטים, ומאידך גיסא אמירה כוללת המניחה כפרה מכל מקום, בבחינת קבלה של החולשה האנושית ומגבלותיה בשל מציאות החיים הקיימת בעולמם של מקיימי מצוות ושומרי הקודש.
הרעיון בדבר הציץ המכפר הוא רעיון דתי נרחב. בדרך כלל תפקיד הקרבנות הוא לכפר על העוונות. חז״ל מציגים מעין דרך חלופית שלפיה עצם הפעילות התקינה במקדש מהווה מרכיב בכפרת העוונות. עיקרון זה של ״הציץ מרצה״ נזכר במקורות תנאיים רבים; הרחבנו בכך במקום אחר7 ולא נחזור על הדברים, נסתפק במסקנה שאליה הגענו ש״מזבח מכפר״ או ״ציץ מכפר״ מהווים מעין ״רשת ביטחון״. היו חכמים שהרחיבו רשת ביטחון זאת על עברות רבות, והיו שצמצמו אותה והפכוה לדרך טכנית החלה רק על מקרים מסוימים (ובודדים).
אם כן, לפנינו הסברים שונים לעמדה שקומץ, לבונה ומנחות מספר אינם מפגלים: שני הסברים ״טכניים״ פורמליים (אין לו מתירים, אינו אוכל) והסבר רעיוני (מזבח או ציץ מרצה). מבחינה רעיונית קשה להבין מדוע אין תפיסה זו חלה על קרבנות נוספים. אפשר שיש להציג את השאלה הפוך. התורה מדברת רק על פיגול בהקשר של זמן, אם הבשר לא נאכל בזמן הקבוע הוא פיגול. ההחלטה להרחיב את ההגדרה על פגמים נוספים היא הגדרה שאיננה בכתובים, היא ״טבעית״ ו״הגיונית״, ואולי אף מתבקשת מעצם העובדה שיש הנחיות קפדניות כיצד להקריב את הקרבן (אם העבודה לא נעשתה כהלכה היא פגומה, פסולה או פיגול). עם זאת, השאלה היא עד כמה מקיפה הגדרה זו של פיגול, האם מרחיבים אותה או מצמצמים אותה למה שנאמר במפורש.
להערכתנו, ריבוי המחלוקות מעיד שלחכמים לא הייתה מסורת מימי המקדש. דבריהם הם דיונים המשקפים השקפות הלכתיות בנות ימיהם, ולא מסורת הלכתית מגובשת שנהגה הלכה למעשה. ריבוי המחלוקות והעמדות הקיצוניות מלמד גם שטרם הותוותה דרך משותפת לחכמים בבתי המדרש השונים. חיים במסגרת ההלכתית והמפגש בין ההלכה למציאות הם שיוצרים כנראה את תורת החיים. בתורת החיים ניכר תהליך היסטורי של צמצום המחלוקות, קביעת שפה הלכתית משותפת (משמעות אחת וקבועה למושגים), מערכת הנמקות אחידה, ובעיקר צמצום המחלוקות למקרי ביניים.
תורת הזבחים לא נבחנה במשקפי בית המדרש והמציאות באותו זמן. בימי המקדש טרם הושחזו כלי המשפט ההלכתי, ובימי חכמים לא הועמדו השאלות המופשטות והמשפטיות במבחן המציאות. כך, למשל, ודאי שהמונח ״פיגול״ קיים היה בימי המקדש, בעקבות התורה, ברם לא הייתה לו פרשנות הלכתית חד-משמעית אלא משמעות כללית. חכמים באו להגדיר את המונח (כמו שהגדירו כל מונח אחר) והציעו הגדרות שונות והנמקות שונות בפרטים ובתפיסה הכוללת. אך טרם זכינו לשלב ההתכנסות וההכרעה למעשה בתנאי המציאות, שלב שבו זוככו הלכות שבת או הלכות ממונות.
1. לעיל פ״ב מ״ב-מ״ג; שם מ״ה; פ״ו מ״ז; מנחות פ״ב מ״א, ועוד.
2. ראו פירושנו לעיל פ״ב מ״ב.
3. ראו לעיל פ״ב מ״ה.
4. ראו על כך עוד להלן פי״ג מ״ו ומנחות פ״ב מ״א-מ״ה.
5. ראו עוד ספרא (צו פרק טו ה״ד-ה״ו, לח ע״א) העוסק ברשימה שבמשנתנו, אבל בדין טומאה. לדעת רבי אליעזר מה שאין לו מתירים חלה עליו קדושת קרבן כשניתן בכלי השרת, ורבי ישמעאל מנמק בנימוק מעניין, שמה שאינו אוכל אינו נטמא ולכן הקטורת והלבונה שבראשית המשנה אינם נטמאים. על רקע זה יובנו דברי רבי שמעון להלן במשנה ה ובתוספתא: ״רבי שמעון אומר הקטורת והלבונה אם ראויין לאכילה אין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא״ (פ״ה ה״ב, עמ׳ 486). גם אם הם ראויים לאכילה אין הם אוכל ואינם מתפגלים, וגם אינם נטמאים, ונדון בכך להלן במ״ה. הנימוק שבספרא מובא לעניין טומאה, אך הוא גם נימוק לעניין פיגול. במשנת מעילה שמצוטטת בגוף הטקסט גישה אחרת: טומאה יש בהם, ופיגול אין בהם. המדרש האחרון שציטטנו מהספרא מתעמת ישירות עם המדרש הקודם, וקובע שגם קומץ ולבונה הם בבחינת ״יש להם מתירים״ (הקידוש בכלי).
6. וכן להלן פ״ה מי״ב; מנחות פ״ג מ״ג ועוד. לאוסף מקורות ראו כשר, תורה שלמה, כ, עמ׳ קפו-קפט.
7. ראו דיוננו לפסחים פ״ז מ״ז; יומא פ״ח מ״ח-מ״ט; משנה, להלן פ״ח מי״ב; תוספתא פ״ד ה״ד, עמ׳ 485; שם ה״ז-ה״ח; שם הי״א, עמ׳ 486; משנה, מנחות פ״ג מ״ג; תוספתא שם פ״א ה״ו, עמ׳ 513; שם פ״ד ה״ט, עמ׳ 516; שם הי״א, עמ׳ 517; שם הי״ג-הי״ד; נזיר פ״ו ה״ב; מעילה פ״א ה״ג, עמ׳ 557; ספרי במדבר, קט, עמ׳ 113, ועוד.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ד) הָעוֹלָה, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ וְעוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. עוֹלַת הָעוֹף, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ. חַטַּאת הָעוֹף, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַכֹּהֲנִים. פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים, דָּמָן מַתִּיר אֶת אֵמוּרֵיהֶן לִקָּרֵב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁאֵינוֹ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן כִּשְׁלָמִים, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל.
The mishna elaborates: The burnt offering, its blood permits its flesh to be burned on the altar and its hide to be used by the priests. The bird burnt offering, its blood permits its flesh and its skin to be burned on the altar. The bird sin offering, its blood permits its meat for consumption by the priests. Bulls that are burned, e.g., the bull for an unwitting communal sin, and goats that are burned, e.g., the goats sacrificed for an unwitting communal sin of idol worship, their blood permits their sacrificial portions to be sacrificed on the altar.
Rabbi Shimon says: Those bulls and goats are not subject to piggul because their blood is presented in the Sanctuary, and in the case of any offering whose blood is not presented on the external altar like that of a peace offering, with regard to which the halakha of piggul was stated in the Torah, one is not liable for eating it due to violation of the prohibition of piggul.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ד] הָעוֹלָה, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ, וְעוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים.
עוֹלַת הָעוֹף, דָּמָהּ מַתִּיר, וּבְשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ.
חַטַּאת הָעוֹף, דָּמָהּ מַתִּיר וּבְשָׂרָהּ לַכֹּהֲנִים.⁠א פָּרִין הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִין הַנִּשְׂרָפִין, דָּמָן מַתִּיר אֶת אֵמוּרֵיהֶן לִקָּרֵב.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵינוּ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן כַּשְּׁלָמִים, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשֵּׁם פִּגּוּל.
א. בכ״י: מגיה הוסיף אֶת
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ג]

העולה דמה מתיר את בשרה למזבח ועורה כו׳ – פרים הנשרפים הן פר יום הכיפורים ופר הבא על כל המצות ופר העלם ושעירין הנשרפין הן שעיר יוה״כ ושעירי עובדי כוכבים ודין התורה לשרוף אותן ר״ל שעירי עבודת כוכבים כמו שבארנו בתחילת דברינו במסכת הזאת ששריפתן למדו חכמים ממה שנאמר בפר העלם חטאת הקהל הוא בנין אב לכל חטאות הקהל שישרפו ודינן כדין פר כהן משיח ופר העלם בשוה בשריפתן וזריקת דמן לפנים ובהקטר אימורים והוא מה שאמר בסיפרא נאמר בפרשת העלם דבר של צבור חטאת הקהל הוא לרבות שעירי עבודת כוכבים לכל האמור בענין ר״ל הזאות וזריקה ולפנים והקטר אימורים על מזבח החיצון ולשרוף הנותר מן הגוף בחוץ ר״ל חוץ למחנה ולפי שכל אלו זורקין את הדם לפנים ומקריבין מהם אימורים על גבי מזבח החיצון שורפין הנותר מגופן חוץ למחנה נמצא על דעת האומר דמן מתיר את אימוריהן ליקרב שהאימורים דבר שיש לו מתירין ואם פיגול במחשבה כמו שנזכר יהיו האימורים פיגול והאוכל ממנו כזית חייב כרת ורבי שמעון אומר הואיל ולמדנו הפיגול מן השלמים והשלמים כל מעשיהן במזבח החיצון כמו כן לא יהיה דין הפגול אלא במה שיהיו כל מעשיו במזבח החיצון ואין הלכה כרבי שמעון:
הָעוֹלָה דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ. דִּכְתִיב: וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם (ויקרא א׳:ה׳), וַהֲדַר וְעָרְכוּ.
וְאֶת עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. דִּכְתִיב: עוֹר הָעוֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב (ויקרא ז׳:ח׳), אֵין לוֹ אֶלָּא לְאַחַר זְרִיקָה.
חַטַּאת הָעוֹף. שֶׁהִיא נֶאֱכֶלֶת לַכֹּהֲנִים. נַפְקָא לָן מִדִּכְתִיב לְכָל חַטָּאתָם, לְרַבּוֹת חַטַּאת הָעוֹף, דְּלֹא תֵימָא נְבֵלָה הִיא.
פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים. פַּר כֹּהֵן מָשִׁיחַ וּפַר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר וּפַר יוֹם הַכִּפּוּרִים.
וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים. שָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁכָּל אֵלּוּ דָמָן טָעוּן הַזָּיָה לִפְנִים, וְאֵמוּרֵיהֶן קְרֵבִין עַל מִזְבַּח הָעוֹלָה וּשְׁאָר הַבָּשָׂר נִשְׂרָף בְּבֵית הַדֶּשֶׁן. וְהוֹאִיל וְדָמָן מַתִּיר אֶת אֵמוּרֵיהֶן לִקָּרֵב, אִם פִּגֵּל בָּהֶן וְאָכַל אֶת אֵמוּרֵיהֶן חַיָּב עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל.
כֹּל שֶׁאֵינוֹ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן כִּשְׁלָמִים. דְּפִגּוּל, בִּשְׁלָמִים הוּא דִכְתִיב, מַה שְּׁלָמִים מְיֻחָדִים שֶׁמַתַּן דָּמָן עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, אַף כָּל שֶׁדָּמָן נָתוּן עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. לַאֲפוֹקֵי פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים שֶׁדָּמָן טָעוּן הַזָּיָה וּמַתַּן דָּמִים בִּפְנִים. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.
העולה דמה מתיר את בשרה למזבח – as it is written (Leviticus 1:6): “dashing the blood [against all sides of the altar which is at the entrance of the Tent of Meeting],” and afterwards (Leviticus 1:8): “[And Aaron’s sons, the priests] shall lay out the sections.”
ואת עורה לכהנים – as it is written (Leviticus 7:8): “[So, too, the priest who offers a man’s burnt offering shall keep] the skin of the burnt offering that he offered,” it is not other than after the tossing/sprinkling [of the blood].
חטאת העוף – which is eaten by the Kohanim. We derive it from what is written (Leviticus 16:16): “whatever their sins,” to conclude the sin-offering of fowl so that you would not say that it died on its own.
פרים הנשרפים – the bull of the anointed priest and the bull for an unwitting communal sin [as a result of an errant Halakhic decision handed down by the Great Sanhedrin] (Talmud Tractate Horayot 2a and Chapter 1, Mishnah 5) and the bull of Yom Kippur.
ושעירים הנשרפים – the goat of Yom Kippur and the goats of the idolaters. All of these require the blood being sprinkled inside, and their portions of the offerings consumed upon the altar offered on the altar of the burnt-offering and the rest of the meat is burned in the place of the ashes [outside of Jerusalem where the ashes from the altar were deposited; the Yom Kippur goat and other public sin-offerings that were not eaten were burned there], But since their blood permits their portions of the offerings consumed upon the altar to be offered up, if he had an inappropriate intention with them, and ate the portions of the offerings that were to be consumed upon the altar, he is liable for them because it was an offering disqualified by improper intention.
כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים – an offering disqualified by improper intention, with regard to peace-offerings it is written. Just as peace-offerings are unique in that the blood is given on the outer altar, so also anything where their blood is given on the outer altar, to exclude the bulls that are burned and the goats that are burned where their blood requires sprinkling/tossing and the giving of their blood inside. But the Halakha is not according to Rabbi Shimon.
רש״א כל שאינו וכו׳. מילתיה דר״ש ות״ק דידיה שם בת״כ פ׳ צו פי״ג ומייתי למילתיה דר״ש בפ״ק דשבועות דף ז׳ ובפ״ק דמכילתין דף י״ד וכתבו שם תוס׳ ז״ל דר׳ יוסי כר״ש ס״ל בר״פ הקומץ זוטא דאין פגול אלא בדבר הנעשה על מזבח החיצון. ואיתה נמי בתוס׳ פ׳ הניזקין דף נ״ד ובפ׳ קבלה דף כ״ג ושם בת״כ פ׳ צו ס״פ י״ג פליג ר׳ אלעזר משום ר׳ יוסי על ת״ק ועל ר״ש ואמר שיש עבודות ומחשבות בפרים הנשרפין ושעירים הנישרפין שבהן פיגל ויש עבודות ומחשבות שבהן לא פיגל והכא בגמרא מפרש טעמיה:
פרים הנשרפים כו׳. מתיר את אימוריהן ליקרב. אבל בשרן הנשרפות אין בהן משום פגול. לפי שאין לו דבר המתירו. הרמב״ם פרק י״ח מהלכות פסולי המוקדשין. והיינו טעמא דאיצטריך לאשמועינן בפרים כו׳ לומר דדוקא אימוריהן. אבל בשרן לא. דאי אאימוריהן. כל הזבחים יש פגול באמוריהן כמ״ש הרמב״ם שם:
כל שאינו על מזבח החיצון. לשון הר״ב לאפוקי פרים כו׳ שדמן טעון הזיה. פירוש על הפרוכת שא״צ נגיעה. ומתן דמים פירוש על מזבח הזהב:
כשלמים. לשון הר״ב דפגול בשלמים הוא דכתיב. עי׳ מ״ש במשנה דלעיל:
{ט} אֵמוּרֵיהֶן. אֲבָל בְּשָׂרָן הַנִּשְׂרָפוֹת אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ דָּבָר הַמַּתִּירוֹ. הָרַמְבַּ״ם. וְהַיְנוּ דְּאִצְטְרִיךְ לְאַשְׁמְעִינַן. דְּאִי אַאֵמוּרֵיהֶן, כָּל הַזְּבָחִים יֵשׁ פִּגּוּל בְּאֵמוּרֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ״ם:
{י} פֵּרוּשׁ עַל הַפָּרֹכֶת, שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה נְגִיעָה. וּמַתַּן דָּמִים, פֵּרוּשׁ עַל מִזְבַּח הַזָּהָב:
כג) העולה דמה מתיר את בשרה למזבח ועורה לכהנים
דכל עוד שלא נזרק הדם איו הבשר קרב למזבח ולא זכו הכהנים עדיין בעור:
כד) חטאת העוף
שנאכלת לכהנים:
כה) פרים הנשרפים
פר יו״כ, ופר כהן המשיח ששגג בהוראתו ועשה עי״ז מעשה להתיר דבר שחייבין עליו כרת, ופר העלם דבר של צבור, דהיינו בטעו סנהדרין גדולה והורו היתר באיסור כרת, ועשו רוב הצבור על פיהן, אז כל שבט ושבט, אפילו לא חטא מביא פר כל אלו נקראין פרים הנשרפין, והן חטאות הפנימיות, מדנכנס דמן לזרקן בהיכל, ואימוריהן נקרבים, ובשרן ועורן נשרפין מחוץ לעיר:
כו) ושעירים הנשרפים
שעיר יו״כ שעלה עליו הגורל לד׳ ושעיר ע״ז, דהיינו בהורו סנהדרין גדולה היתר בא׳ מעבודות האסירות לע״ז בכרת, ועשו רוב הצבור על פיהן, מביאין כל שבט שבישראל אף שלא חטא פר לעולה ושעיר לחטאת, ואותן שעירים ג״כ דמן נכנס לפנים להיכל ואימוריהן נקרבים ובשרן ועורן נשרפין מחוץ לעיר:
כז) דמן מתיר את אימוריהן ליקרב
להכי יש פגול באימוריהן, דאם פיגל בא׳ מד׳ העבודות שבפרים ושעירים, ואח״כ אכל האימורין, חייב כרת, אבל באכל בשרן, פטור מכרת, מדאין לבשר מתירין, דבין כך או כך נשרפין מחוץ לעיר:
כח) כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פגול
דעיקר פיגול בשלמים כתיב, ומנה ילפינן לכל הקרבנות, ולהכי צריך שיהיה כשלמים שזריקת דמן במזבח החיצון, משא״כ פרים ושעירים הנשרפין, דמן נזרק רק לפנים [אב״י ואילה״ק הרי בל״ז אימורין אסורים באכילה ואיך יחול עליהן איסור פגול, הרי לר״ש איך אחע״א אפילו חמור על קל. י״ל דבקדשים אף לר״ש אחע״א [ככריתות כ״ג ב׳]:
לפי כתב-יד קופמן
העולה דמה מתיר [את] ובשרה למזבח – עולה נחשבת לדבר שיש לו מתירים משום שזורקים את דמה למזבח ואחר כך מקריבים אותה (להלן פ״ה מ״ה), בניגוד לנסכים ולמנחות שהוזכרו לעיל. ״עבודה״ בהמשך באותו חומר נחשבת לדבר המתיר. ועורה לכהנים – דין זה אינו שייך לדבר המתיר, אלא עומד בפני עצמו. את העולה שורפים על המזבח ואין אוכלים ממנה, אבל לגבי העור נאמר: ״והכהן המקריב את עֹלת איש עוֹר העֹלה אשר הקריב לכהן לו יהיה״ (ויקרא ז ח). עד כאן ההלכה המקראית.
על גלגוליה של הלכה זו אנו שומעים מברייתא אחרת: ״בראשונה היו מכניסין עורות קדשים לשכת בית הפרווה, והיו מחלקין אותו בערבית לכל בית אב שבאותו היום, והיו גדולי כהונה באין ונוטלין אותן בזרוע. התקינו שיהו מחלקין אותן בערבי שבת לכל משמר ומשמר, ועדיין היו גדולי כהונה באין ונוטלין אותן בזרוע. עמדו בעלים והקדישום לשמים. אמרו, לא היו ימים מועטין עד שחיפו כהנים פני כל האולם בטבלאות של זהב מאה על מאה ועל עובי דינר זהב, מה שמחפין עד הרגל, וברגל מקפלין אותן, ומניחין אותן על גבי מעלות בהר הבית כדי שיראו העם את מלאכתן שהיא נאה, שלא נטה בה דלוס. אחר הרגל חוזרין וקובעין אותן במקומן... על אלו ועל כיוצא בהן ועל דומה להן ועל עושין כמעשיהן היה אבא שאול בן בטנית ואבא יוסי בן יוחנן איש ירושלם אומר אוי לי מבית ביתוס אוי לי מאלתן אוי לי מבית קדרוס אוי לי מקולמסן אוי לי מבית אלחנן אוי לי מבית לחישתן אוי לי מבית אלישע אוי לי מאגרופן אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי שהם כהנים גדולים ובניהם גזברין וחתניהן אמרכלין ועבדיהן באין וחובטין עלינו במקלות״ (תוספתא מנחות פי״ג הי״ח-הי״ט, עמ׳ 533)⁠1. אם כן, ההלכה המקראית נשמרה אך במקום ״הכהן המקריב״ חולק העור בין כוהני אותו היום, אלא שגדולי כהונה חמדו את העורות ונטלום בכוח. לאחר מכן הוחלט על חלוקה שבועית בתקווה שכל המשמרת תרתיע את הכוהנים הגדולים, אלא שהכוהנים הגדולים היו חזקים יותר. הבעלים המקריבים עמדו לצדם של הכוהנים הפשוטים שמן הסתם את חלק מהם הכירו כשכנים, ומכל מקום חלקו עמם את אחוות האיש הפשוט. לפיכך הקדישו הכוהנים את העורות למקדש, בבחינת גם לי גם לך לא יהיה. הכוהנים הגדולים לא היו יכולים להתגרות בהקדש, וויתרו. נמצאנו למדים שהחוק המקראי נשמר ופורש בהתאם למציאות המשתנה של ימי בית שני. פרט זה הוא אותנטי, וקשה לחשוד שלפנינו מסורת מאוחרת, מה עוד ששמות בתי הכוהנים מוכרים מיוספוס ומהממצא הארכאולוגי. (איור 3).
עולת העוף דמה מתיר ובשרה למזבח – דיני עולה מופיעים בעיקר בפרק א בספר ויקרא. עולה ניתן להביא מבהמה, מצאן או מעוף, ועל כך נאמר: ״ואם מן העוף עֹלה קרבנו לה׳ והקריב מן התֹרים או מן בני היונה את קרבנו. והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קיר המזבח. והסיר את מֻראתו בנֹצתה והשליך אֹתה אצל המזבח קֵדמה אל מקום הדשן. ושִסע אֹתו בכנפיו לא יבדיל והקטיר אֹתו הכהן המזבחה על העצים אשר על האש עֹלה הוּא אשֵה ריח ניחֹח לה׳ ״ (ויקרא א יד-יז). אם כן עולת העוף עולה כולה למזבח, אבל קודם זורקים את כל דמה על קיר המזבח. אם כן, המליקה צריכה להיעשות במחשבה של הקטרת העוף על המזבח ומיצוי הדם, כנדרש.
חטאת העוף דמה מתיר – גם מדם חטאת העוף מזים על המזבח, כמו מכל חטאת (ויקרא ו כ), ואחר כך היא ניתנת לאכילה לכוהנים (פ״ה מ״ד), [את] ובשרה לכהנים – כאמור בספר ויקרא ו כב. חטאת העוף אינה שונה מכל חטאת אחרת, אלא שבעולה מוזכרת במפורש האפשרות של הבאת עוף, ואילו בחטאת לא נזכרת אפשרות כזאת במפורש. פרין הנישרפין ושעירין הנישרפין – אלו מובאים במהלך עבודת יום הכיפורים. הביטוי אינו מדויק, שכן רק שעיר אחד נשרף. פרטי העבודה מתוארים במסכת יומא. הפר מובא אל הכוהן הגדול והוא מתוודה עליו וידוי ראשון (משנה יומא פ״ג מ״ח), לאחר מכן הכוהן מגריל בין שני השעירים (שם, פ״ד מ״א). הוא מציב את השעיר בעמדת השחיטה ״כנגד בית שחיטתו״ (שם, פ״ד מ״ב), מתוודה בשנית על הפר ושוחט אותו (שם, פ״ד מ״ב). לאחר מכן מקטיר הכוהן הגדול את הקטורת בקודש הקודשים, ואזי זורק מדם הפר על הפרוכת ועל מזבח הזהב (שם, פ״ד מ״ג), שוחט את השעיר (פ״ד מ״ד), מזה שוב מדם השעיר ומדם הפר. לאחר מכן הוא מטפל בבשר השעיר והפר (פ״ו מ״ז), ובשלב אחרון הפר והשעיר נשרפים בבית הדשן אשר מחוץ לחומת המקדש (שם, פו מ״ז; פ״ח מ״ב). דמן מתיר [ו]אימוריהן ליקרב – לאחר זריקת הדם כהלכה מותר להקריב את אימוריהם על המזבח. נמצאנו למדים שלמעשה אין משמעות למילים ״פרים הנשרפין ושעירין הנשרפין״, וזה ביטוי שאינו מדויק. הוא נוצר מצירוף פר יום הכיפורים, פר העלם דבר של כוהן גדול ושל ציבור (ויקרא ד יב; כא) ושעיר המובא על חטא עבודה זרה של ציבור, ככתוב: ״והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעֹלה לריח ניחֹח לה׳ ומנחתו ונסכו כמשפט ושעיר עזים אחד לחטָת. וכִפר הכהן על כל עדת בני ישראל ונסלח להם כי שגגה הִוא והם הביאו את קרבנם אשֶה לה׳ וחטאתם לפני ה׳ על שגגתם״ (במדבר טו כד-כה). לפי מסורת חז״ל, שאיננה במקרא, שעיר זה נשרף מחוץ למחנה (ירושלמי פסחים פ״ז ה״ט, לה ע״א; בבלי, פסחים פג ע״א; זבחים פב ע״א), וכדברי המדרש התנאי: ״אין לי מטמים בגדים ונשרפים בבית הדשן אלא אילו בלבד, ומנין לרבות פר כהן משיח, ופר העלם דבר של ציבור, ושעירי עבודה זרה תלמוד לומר ׳חטאת׳ ׳חטאת׳, דברי רבי יהודה״ (ספרא, אחרי מות פרשה ה ה״ד, פב ע״ד). כאמור, פר העלם דבר (שגגה) של כוהן גדול ושל ציבור נאמרו במפורש, והתוספת של שעירי עבודה זרה היא משל חכמים. גם המינוחים ״שעירי עבודה זרה״, כמו גם ״פרים נשרפים״ ו״שעירים נשרפים״, הם כולם פרי התורה שבעל פה. במקרה זה קשה לפקפק בכך שחז״ל משמרים מסורת רֵאלית, אחרת אין להבין מניין להם מונחים אלו והלכה זו. מכל מקום בספרות חז״ל הם קבוצה מובחנת, ובפרק הבא (מ״א ומ״ב) מופיעים בנפרד פר ושעיר של יום הכיפורים במשנה א ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים במשנה ב, וראו שם.
רבי שמעון אומר כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משם פיגול – לדעת רבי שמעון רק שלמים המוקרבים על המזבח מפגלים, וכן כל מה שהוא על המזבח החיצון בלבד. הגדרה זו מוציאה את פרים הנשרפים, ואולי גם את העולה והחטאת שאינם שלמים, אף שמובאים על מזבח החיצון.
דין פיגול אכן נאמר רק על שלמים: ״ואם האכֹל יאכֵל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירָצה המקריב אֹתו לא יֵחשב לו פגול יהיה והנפש האֹכלת ממנו עֲוֹנה תשא״ (ויקרא ז יח). אלא שבדרך כלל למדו משלמים על כלל הקרבנות (בבלי יג ע״ב; כח ע״ב; צח ע״ב), וכך הניחו המשניות הקודמות שעסקו בחטאת ועולה. אם הדין חל על שלמים הרי שרק בהם יש אכילת קרבנות, ובעצם פיגול הוא רק באכילת חוץ. ואכן ראינו לעיל שרק פגם של חוץ לזמנו גורר כרת, ואלו חוץ למקומו הוא פסול בלבד ואינו פיגול (ואין בו כרת – לעיל פ״ב מ״ב ומקבילות). לעומת זאת הניסוח שכל מה שקרב על מזבח החיצון יש בו פיגול מרחיב את הגדרת הפיגול מעבר לשלמים, ורבי שמעון נמנע מהרחבה זו. יתרה מזו, לעיל (פירושנו לפ״ב מ״ה) מצינו גם דעה שפיגול הוא רק שחיטה שהיא מחוץ לזמנו: ״רבי אלעזר אומר משום רבי יוסי פיגל בנעשה מהם בחוץ פיגל, בנעשה מהם בפנים לא פיגל... אבל שחט וקיבל על מנת לשפוך שירי הדם ולהקטיר אימוריו למחר פיגל שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ״ (ספרא, צו פרק יג ה״ו-ה״ח, לז ע״א). הבבלי מסביר: ״כיצד? היה עומד בחוץ ואמר ׳הריני שוחט להזות מדמו למחר׳ – לא פיגל, שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בפנים לא פיגל. היה עומד בפנים ואמר ׳הריני מזה על מנת להקטיר אימורים ולשפוך שירים למחר׳ – לא פיגל, שמחשבה בפנים בדבר הנעשה בחוץ. אבל היה עומד בחוץ ואמר ׳הריני שוחט לשפוך שירים למחר׳, או ׳להקטיר אימורים למחר׳ – פיגל, שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ״ (מד ע״ב). לפי ברייתא זו זריקה היא מעשה בפנים, ואינה מפגלת. יש קִרבה בין דברי רבי שמעון לדברים אלו, שכן בשניהם יש ערעור על ההלכה הרווחת ברוב המשניות, וצמצום המושג ״פיגול״. יתר על כן, גם אכילה (שהיא המייחד את קרבן השלמים) היא בחוץ, כמו השחיטה, והדוגמה הפשוטה של חשב בחוץ ופיגל בחוץ היא לא זו של הבבלי, אלא ששחט בחוץ ואכל חוץ לזמנו. אפשר, אפוא, שבמקורו של דבר היו אלו אותן עמדות, או עמדות קרובות. אבל העריכה התנאית, ועוד יותר הסבר התלמוד, כבר הציגו עמדה קיצונית זו כקרובה יותר לדרך המרכזית שבספרות ההלכה. אנו חושדים, אפוא, שהדברים נערכו כך שמגמות קיצוניות תטושטשנה והחידוש שבהן יעומעם.
גם התוספתא מציגה את המחלוקת כאילו חלה רק על פרים נשרפים: ״1. פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין, כיון ששחטן וזרק דמן מועלין בהם וחייבין עליהם משום פיגול, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אין חייבין משום פיגול אלא על דבר שהוא כשלמים, ודמו ניתן על מזבח החיצון. 2. אמר רבי שמעון הלכה זו אמר לי רבי עקיבא, אין חייבין משום פיגול אלא על דבר שהוא כשלמים, ודמו ניתן על מזבח החיצון. 3. רבי אלעזר אומר משום רבי יוסי, פיגל בנעשה בהן בפנים לא קיבל, כיצד? שחט וקיבל על מנת לזרוק את הדם למחר לא פיגל, שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בפנים. הזורק את הדם על מנת להקטיר אמורין למחר לא פגל, שמחשבה בפנים בדבר הנעשה בחוץ. אבל שחט קיבל והילך על מנת לשפוך שירי הדם ולהקטיר אימורין למחר, פיגל, שהמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ״ (פ״ה ה״ד-ה״ה, עמ׳ 487-486). אם כן, ברישא (1) מוצגת המחלוקת המצומצמת וחכמים הם כרבי שמעון במשנה. מכל מקום הדיון איננו עקרוני, אלא רק על פרים נשרפים. אבל במשפט השני מתברר שדברי רבי שמעון הם מסורת מרבו, ופיגול דורש שני תנאים: שיהא כשלמים, כלומר שייאכל, ושדמו ייזרק על מזבח החיצון. אם כן, רבי שמעון (רבי עקיבא) אכן חולק על כל דין פיגול ומצמצם אותו לשלמים בלבד. גם התוספתא חשה שדברי רבי אלעזר קרובים לדברי רבי עקיבא, כמו שהצענו. דברי רבי עקיבא נערכו והוצגו כחידוש מצומצם, וגם לדברי רבי אליעזר שנינו ניסוחים המצמצמים את החידוש (בספרא, ועוד יותר בברייתא שבבבלי).
נמצאנו למדים שאכן יש רגליים לחשד שדברי תנאים קדומים נערכו כדי לצמצם מחלוקות ולעמעם אותן. דעתם של רבי שמעון ושל רבי יוסי מצביעה על כך שאפילו בנושא כה מהותי לא הייתה לחז״ל מסורת מוצקה. יתרה מזו, המסורות הקדומות נערכו כך שתיווצר חזית הלכתית כמעט מלוכדת, העמדות החולקות טושטשו והמחלוקת צומצמה לפרטים. בסוף המשנה הקודמת כתבנו מעט על תהליך המפגש של ההלכה עם המציאות, תהליך המוביל לצמצום המחלוקות ולהאחדת הנוהג ההלכתי (פסק הלכה). לפנינו אפוא ראשיתו של התהליך, העמדות הקיצוניות ״נדחפות״ למרכז והמחלוקת מצטמצמת. בנושאים ״רגילים״ התהליך התחולל וקשה לשחזר את שלביו, ואילו בזבחים התהליך היה חלקי יותר, וכאן אנו עדים לשלב הראשון שלו. עם זאת יש להעיר שתהליך הצמצום של המחלוקות נובע לא רק מהמפגש עם המציאות, אלא גם מעצם העיסוק בנושא (גם העיסוק הבית המדרשי התאורטי). הלכות זבחים חריגות בנוף ההלכתי משום שהעיסוק בהן (גם העיסוק המדרשי) הצטמצם בעיקר לדור הראשון והשני שלאחר החורבן, ובמבוא הרחבנו בכך.
ההלכה המיוחסת לרבי שמעון כאן מיוחסת לחכמים החולקים על רבי שמעון בתוספתא מעילה. שם נאמר: ״פרים הנשרפין כיון ששחטן וזרק דמן מועלין בהן וחייבין עליהם משום פגול נותר וטמא״ (פ״א ה״ז, עמ׳ 557). חכמים חולקים על משנת מעילה (פ״ב מ״ג) ומציעים כלל חשוב שונה, שאין דין פיגול על מה שאינו מותר באכילה. הפרים אמורים להישרף כליל, ומה שאינו נאכל אין בו פיגול ונותר אלא רק איסור מעילה, כלומר האיסור לאכול מבשר הקודש. לפי עיקרון זה גם האוכל את העולה כפיגול או נותר אינו חייב על פיגול אלא רק על מעילה, וחכמים של התוספתא חולקים גם על המשניות הקודמות.
1. ציפוי התקרה אינו נזכר במקבילה בתוספתא פי״א הט״ז, עמ׳ 497. ״דלוס״ משמעו פגם.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ה) קָדְשֵׁי נָכְרִים, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ, פָּטוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי מְחַיֵּב. דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם נוֹתָר, מִשּׁוּם טָמֵא, חוּץ מִן הַדָּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בְּדָבָר שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָכֵל. אֲבָל כְּגוֹן הָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם טֻמְאָה.
With regard to offerings consecrated by gentiles for sacrifice to God, one is not liable for eating them, neither due to violation of the prohibition of piggul if the sacrificial rites were performed with the intent to eat the offering beyond its designated time, nor due to violation of the prohibition of notar, nor due to violation of the prohibition against eating the meat while ritually impure. And one who slaughters them outside the Temple courtyard is exempt; this is the statement of Rabbi Shimon. And Rabbi Yosei deems him liable.
Even with regard to those items enumerated in the previous mishna (42b) for which one is not liable for eating them due to violation of the prohibition of piggul, e.g., the handful, the frankincense, and the incense, one is, nevertheless, liable for eating them due to violation of the prohibition of notar, and due to violation of the prohibition against eating consecrated food while ritually impure, except for the blood. Rabbi Shimon deems one liable for an item whose typical manner is such that one eats it. But with regard to the wood, the frankincense, and the incense, one is not liable for eating them due to violation of the prohibition against eating a consecrated item while ritually impure.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ה] קָדְשֵׁי גוֹיִם, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשֵּׁם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא.
וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ, פָּטוּר, דִּבְרֵי רְבִּי שִׁמְעוֹן.
רְבִּי יוֹסֵה מְחַיֵּב.
דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשֵּׁם פִּגּוּל, חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשֵּׁם נוֹתָר, מִשֵּׁם טָמֵא, חוּץ מִן הַדָּם.
וְנוּמוֹ רְבִּי שִׁמְעוֹן: בְּדָבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהֵאָכֵל, אֲבָל כְּגוֹן הָעֵצִים, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם טֻמְאָה.
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ג]

קדשי עובדי כוכבים אין חייבין עליהן משום פגול נותר כו׳: דברים שאין חייבין עליהם משום פגול כו׳ – דבר תורה שעובדי כוכבים מקריבין קרבנות ומקבלין אותן מהם וכבר בארנו בתחלת שקלים שמקבלין מהם דבר הנדר והנדבה ר״ל העולות והשלמים וכבר נתבאר בפרק זה הדברים שאין חייבין עליהן משום פגול ומכללן הדם ואמר רחמנא בדם ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר ואמר שלכם יהא ואמר עוד לכפרה נתתיו ולא למעילה וכן אם אכל מדם הקדשים והיה זה האוכל טמא הגוף אינו חייב כרת משום אוכל קדשים בטומאה נמצא שאין חייבין עליו לא משום טומאה ולא משום נותר ולא משום פגול אבל חייב האוכל ממנו משום אוכל דם בלבד כשאר הדמים והלכה כר׳ יוסי: ורש״א שהעצים והלבונה והקטרת אין בהם משום טומאה ולא טומאת עצמן ולא טומאת הגוף ר״ל שהטמא אם אכל קטרת ולבונה או הקריב עצים טהורין שהוא פטור וכן אם היה טהור והן טמאין ואין הלכה כר״ש ואין לך עצים שמתטמאין אלא עצים של קרבן בלבד שהם נפסלים ואסור לשרפן על גבי המזבח:
קָדְשֵׁי נָכְרִים. שֶׁהַנָּכְרִים נוֹדְרִים נְדָרִים וּנְדָבוֹת כְּיִשְׂרָאֵל. דִּכְתִיב בְּפָרָשַׁת אֱמוֹר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם, וְדָרְשִׁינַן אִישׁ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר אִישׁ אִישׁ, לְרַבּוֹת אֶת הַגּוֹיִם שֶׁנּוֹדְרִים נְדָרִים וּנְדָבוֹת כְּיִשְׂרָאֵל.
אֵין חַיָּבִין מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא. דְּפִגּוּל יָלֵיף מִנּוֹתָר בִּגְזֵרָה שָׁוָה דְעָוֹן עָוֹן, וְנוֹתָר יָלֵיף מִטָּמֵא בִּגְזֵרָה שָׁוָה דְּחִלּוּל חִלּוּל, וּבְטָמֵא כְתִיב: וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כ״ב:ב׳), וְלֹא מִקָּדְשֵׁי נָכְרִים. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר.
דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל. כְּגוֹן הַקֹּמֶץ וְהַקְּטֹרֶת וְכָל הַשְּׁנוּיִין בְּמִשְׁנָתֵנוּ.
חַיָּבִין מִשּׁוּם טֻמְאָה. הָאוֹכְלָן בְּטֻמְאַת הַגּוּף חַיָּב כָּרֵת.
חוּץ מִן הַדָּם. דְּמִעֲטֵיהּ קְרָא, דִּכְתִיב: וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם (ויקרא י״ז:י״א), שֶׁלָּכֶם יְהֵא כִּשְׁאָר חֻלִּין, וְלֹא כְּקָדָשִׁים. וְעוֹד כְּתִיב: עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר (ויקרא י״ז:י״א), לְכַפָּרָה נְתַתִּיו וְלֹא לִמְעִילָה. הִלְכָּךְ אֵין חַיָּבִין עָלָיו לֹא מִשּׁוּם טֻמְאָה וְלֹא מִשּׁוּם נוֹתָר וְלֹא מִשּׁוּם פִּגּוּל, אֶלָּא מִשּׁוּם אוֹכֵל דָּם גְּרֵידָא.
בְּדָבָר שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָכֵל. שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְאָכְלָן, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִן הַנִּקְטָרִים, כְּגוֹן קֹמֶץ וּמִנְחַת כֹּהֲנִים וְהַדּוֹמִים לָהּ. אֲבָל לְבוֹנָה וְעֵצִים וּקְטֹרֶת אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם טֻמְאָה. וְרַבָּנָן פְּלִיגֵי עֲלֵיהּ וּמְרַבּוּ לְהוּ לַטֻּמְאָה מִקְּרָא דִּכְתִיב: וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא (ויקרא ז׳:י״ט), וְהַבָּשָׂר יְתֵרָא, לְרַבּוֹת עֵצִים וּלְבוֹנָה. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים דְּעֵצִים וּלְבוֹנָה נַמִּי יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם טֻמְאָה. וְאֵין לְךָ עֵצִים דְּמִטַּמְאִין אֶלָּא עֵצִים שֶׁל קָרְבָּן בִּלְבָד, שֶׁאִם נָגְעָה בָהֶן טֻמְאָה אָסוּר לְשָׂרְפָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
קדשי נכרים – that the heathens make vows of votive offerings and free-will offerings like an Israelites as it is written in the [Torah] portion of Emor (Leviticus 22:18): “When any man of the house of Israel [or of the strangers in Israel] presents a burnt-offering as his offering for any of the votive or any of the freewill offerings [that they offer to the LORD],” and we expound the word איש/a person, what does the inference teach us when it says איש איש/when any man? To include the non-Jews who make vows of votive offerings and free-will-offerings like an Israelite.
אין חייבין משום פגול נותר וטמא – for the offering disqualified by improper intention is derived by an analogy from that of a remnant (see Talmud Zevakhim 45a), through [the words] "עון" "עון"/”iniquity,” “iniquity,” (see Leviticus 22:18: “or to incur guilt requiring a penalty payment,” and Numbers 18:1: “You and your sons and the ancestral house under your charge shall bear any guilt connected with the sanctuary; you and your sons alone shall bear any guilt connected with your priesthood.”) and remnant is derived from ritually impure in an analogy of "חלול" "חלול"/desecrated, desecrated, (see Leviticus 22:2: “Instruct Aaron and his sons to be scrupulous about the sacred donations that the Israelite people consecrate to Me, lest they profane/יחללו My holy name.” and Leviticus 22:15: “But [the priests] must not allow the Israelites to profane/ולא יחללו the sacred donations that they set aside for the LORD,) but regarding the impure, it is written (Leviticus 22:2): “Instruct Aaron and his sons to be scrupulous about the sacred donations that the Israelites consecrate to me,” but not the holy things of the heathens. But the Halakha is not according to Rabbi Meir.
דברים שאין חייבין עליהן משום פגול – as for example, the taking of a fistful of the meal-offering and the incense and everything that is taught in our Mishnah (see Chapter 4, Mishnah 3).
חייבין משום טומאה – a person who eats them while in bodily impurity is liable for extirpation.
חוץ מן הדם – that the Biblical verse excluded it as it is written (Leviticus 17:11): “[for the life of the flesh is in the blood,] and I have assigned it to you [for making expiation for your lives upon the altar; it is the blood, as life, that effects expiation],” yours will be like the rest of unconsecrated meat, and not like Holy Thing. And further it is written (Leviticus 17:11): “for making expiation for your lives upon the altar,” for expiation I have given it, but not for sacrilege. Therefore, he is not liable for it not because of impurity and not because of remnant and not because of improper intention, but rather because of merely consuming blood.
בדבר שדרכן להאכל – that it is the manner of human beings to consume them, and even though it is from that which is offered as incense, as for example, the taking of a fistful of meal-offering and the meal-offering of the priests and things similar to it, but the frankincense and the wood and the incense, we are not obligated for them because of ritual impurity. But the Rabbis argued with this and strengthened it for ritual impurity, from Scripture, as it is written (Leviticus 7:19): “Flesh that touches anything impure shall not be eaten; [it shall be consumed in fire,” and the extra word of הבשר/the flesh [in the verse quoted above]: “As for other flesh, only he who is pure may eat such flesh,” includes the wood and the frankincense. But the Halakha is according to the Sages, for the wood and the frankincense also have reason to be ritually impure. But wood does not cause impurity other than the wood of a sacrifice alone, for if something ritually impure touched it, it is prohibited to burn them upon the altar.
קדשי גוים. תוס׳ ר״פ קבלה:
אין חייבין עליהם משום פגול. בסוף לשון ר״ע ז״ל ואין הלכה כר״מ אמר המלקט נראה דר״ע ז״ל גריס ר״מ אבל אני מצאתי אפילו בתלמוד המוגה מספרי כתיבת יד על ידי הרב בצלאל אשכנזי ז״ל כתוב ר׳ שמעון. וכן מוכח דגריס מהרי״ק ז״ל מפירושו ספי״ח דהלכות פסולי המוקדשין וכן מוכח בירושלמי דתרומות ספ״ג דף מ״ב גם בירושלמי כתיבת יד וכמו שכתבתי שם:
ר׳ יוסי מחייב. תוס׳ פ׳ פרת חטאת דף קי״ו ובגמרא בפירקין וגם ברפ״ק דתמורה מוכח מברייתא דהתם דר׳ יוסי קאי נמי אאין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא ואיהו מחייב נמי משום פגול נותר וטמא וכדמפרש התם בגמרא והתם נמי ת״ק דידיה הוא ר״ש אלא דבברייתא דהכא בפירקין כתב הרב בצלאל אשכנזי ז״ל דבספרי [כתב] יד לא גרסינן דברי ר״ש אלא סתמא ושכן נראה מן התוס׳ ז״ל ודלא כרש״י ז״ל אבל בריש תמורה איתא בכל הספרים בההיא ברייתא דברי ר״ש עכ״ל ז״ל בקיצור:
דברים שאין חייבין עליהם משום פגול חייבין עליהם משום נותר ומשום טמא. מדכתיב גבי טומאה וינזרו מקדשי בני ישראל ומדכתיב וינזרו ולא יחללו ולא כתיב ולא יחלו ש״מ בשני חלולים הכתוב מדבר אחד פסול טומאה ואחד פסול נותר דאשכחן ביה חלול דכתיב כי את קדש ה׳ חלל ואתרויהו קאי אשר הם מקדישים דמרבינן מיניה כל המוקדשים אפילו שאין להם מתירין לא לאדם ולא למזבח. ואיתא בתוס׳ פ׳ השוחט והמעלה דף ק״ט:
ר׳ שמעון מחייב. נומי ר׳ שמעון גרסינן וכך שמעתי מבית מדרשו של רבינו יעקב שכך פירשה רבינו משולם בר קלונימוס ז״ל הגאון בשעת מיתתו נומי ר״ש כמו אמר ר״ש ובספרים היה כתוב בהן ונומי רש״י ז״ל. ובס״פ בתרא דמנחות כתבו תוס׳ ז״ל שלשה דברים הגיה רבינו קלונימוס אביו של רבינו משולם בשעת פטירתו וזה אחד מהם:
בדבר שדרכו להאכל אבל כגון העצים וכו׳. בגמרא בלשון שני פליגי אמוראי הכי דחד אמר מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר דהיינו עצים ולבונה וקטרת דברי הכל לוקה דרבינהו קרא והבשר לרבות עצים ולבונה וחד אמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו וקרא דוהבשר לפסולא בעלמא ומעלה דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא. ור׳ ישמעאל ס״ל בתורת כהנים פרשת צו ספט״ו כר׳ שמעון ואפשר ששם נפל טעות דגם שם צריך לגרוס ר׳ שמעון וע״ש בספר קרבן אהרן. וביד פ׳ ששי דהלכות איסורי מזבח סי׳ ח׳ ובסוף הלכות מעשה הקרבנות ובפי״ח דהלכות פסולי המוקדשין סי׳ י״ח ושם סוף הפרק פסק כר״ש ואפילו במה שלא פירש ר״ש דבריו שז״ל שם וכן הלבונה והקטרת והעצים אין חייבין עליהן כרת לא משום פגול ולא משום נותר ולא משום טומאת הגוף ע״כ והראב״ד ז״ל השיגו שם וע״ש ג״כ עוד בכ״מ:
אין חייבין עליהן משום פגול כו׳. כתב הר״ב דפגול יליף מנותר בג״ש דעון עון דגבי פגול כתיב (ויקרא ז׳) והנפש האוכלת [ממנו] עונה תשא. וכתיב גבי נותר (שם י״ט) ואוכליו עונו ישא. ומ״ש ונותר יליף מטמא בג״ש דחלול חלול. דגבי טומאה כתיב (שם כ״ב) ולא יחללו את קדשי בני ישראל. וגבי נותר כתיב (שם י״ט) כי את קדש ה׳ חלל. פ״ק דתמורה דף ג׳:
והשוחטן בחוץ פטור. לא מצאתי טעם מפורש. ואפשר מדכתיב (שם י״ז) למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם. ודרשינן זבחיהם דוקא:
רבי יוסי מחייב. ת״ר קדשי עכו״ם לא נהנים ולא מועלין. ואין חייבים עליהם משום פגול כו׳. אמר רבי יוסי רואה אני בכולן להחמיר שנאמר בהן לה׳. ומכאן סתירה לדברי האומר בכ״מ ספי״ח מהל׳ פסולי המוקדשין דפלוגתא דר״י לא קאי אלא על ושוחטן בחוץ. ולא עוד אלא דוהשוחטן בחוץ לא מתני בהך ברייתא כלל:
חוץ מן הדם. כתב הר״ב דמעטיה קרא דכתיב ואני נתתיו לכם כו׳ ועוד כתיב על המזבח לכפר כו׳ ולא למעילה הלכך אין חייבין כו׳. קרא דלכם נמי לענין מעילה נדרש. ועוד שלישי אמר קרא הוא. הוא לפני כפרה כלאחר כפרה מה אחר כפרה אין בו מעילה אף לפני כפרה אין בו מעילה. ומסקנא חד למעוטי מעילה וחד לנותר וחד לטמא. אבל פגול לא צריך קרא דתנן [משנה ג׳] כל שיש לו מתירין כו׳ חייבין עליו משום פגול ודם גופיה מתיר הוא. גמרא. וכך פי׳ הר״ב ספ״ח דחולין תרי מעוטי לנותר וטמא. וכתבו התוס׳ תימה לנותר וטומאה סגי בחד מעוט דילפי׳ מהדדי חילול חילול. ואף לקולא (לענין) [כדלעיל גבי] קדשי עכו״ם. וי״ל דמוקמינן מיעוטא בנותר דוקא. אבל משום טומאה הוה חייב כי היכי דאין לו מתירין כגון קומץ ומנחת כהנים אע״ג דאין בהם פגול יש בהן איסור טומאה דמרבינן מאשר הם מקדישים הכי הוה מרבינן נמי לגבי דם. ע״כ:
העצים והלבונה והקטרת אין חייבין עליהן משום טומאה לא טומאת עצמן ולא טומאת הגוף. ר״ל שהטמא אם אכל קטורת ולבונה או הקריב עצים טהורים שהוא פטור. וכן אם היה טהור. והן טמאין. הרמב״ם. ולא פירש כן בחיבורו ספי״ח מהלכות פסולי המוקדשין. ומ״ש הר״ב ורבנן פליגי עליה ומרבו להו לטומאה מקרא. ומסיק שם הכ״מ דהרמב״ם ס״ל דדרשא גמורה היא ולא אסמכתא. ואני תמה עליו דבהדיא כתב בפ״ו מה׳ איסורי מזבח דטומאתן מעלה בעלמא וכפירש״י דמעלה דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכ״כ בשמו ברפ״ח דעדיות. אבל התוס׳ בפ׳ דלעיל דף ל״ד נחלקו עליו. וכתבו דדרשה גמורה היא ועמ״ש ברפי״ב דמנחות. [*והא דבברייתא לא נקט אלא עצים ולבונה. דממילא קטורת נמי במשמע דאטו תנא כי רוכלא כו׳]:
{יא}
{יב} גְּמָרָא תְּמוּרָה דַּף ג׳:
{יג} פָּטוּר. לֹא מָצָאתִי טַעַם מְפֹרָשׁ. וְאֶפְשָׁר מִדִּכְתִיב לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם [וַיִּקְרָא יז], וְדָרְשִׁינַן זִבְחֵיהֶם דַּוְקָא:
{יד} מְחַיֵּב. בַּגְּמָרָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי רוֹאֶה אֲנִי בְּכֻלָּן לְהַחְמִיר, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן לַה׳. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{טו} עִקַּר הַלִּמּוּד עַיֵּן סוֹף פֶּרֶק ח׳ דְּחֻלִּין בְּפֵרוּשׁ הָרַ״ב:
{טז} טֻמְאָה. לֹא טֻמְאַת עַצְמָן וְלֹא טֻמְאַת הַגּוּף. רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁהַטָּמֵא אִם אָכַל קְטֹרֶת וּלְבוֹנָה אוֹ הִקְרִיב עֵצִים טְהוֹרִים, שֶׁהוּא פָטוּר. וְכֵן אִם הוּא טָהוֹר וְהֵן טְמֵאִים. הָרַמְבַּ״ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
כט) קדשי גוים
דג״כ עכומ״ז רשאין להביא קרבנות כישראל, מדכתיב איש איש מבית ישראל אשר יקריבו, ודרשינן איש איש לרבות עכומ״ז:
ל) אין חייבין עליהם משום פגול
אב״י ר״ל אינו נפסל בפיגול:
לא) דברים שאין חייבים עליהם משום פגול
ככל השנויין במשנה ג׳, ולאפוקי הנך דפ״ג מ״ה:
לב) חייבין עליהם משום נותר
בנותר בשרן לאחר זמן אכילתן ואכלן:
לג) משום טמא
באכלן בטומאת הגוף:
לד) חוץ מן הדם
דבאכל דם שנותר אחר זמן אכילת הקרבן, או באכלו אדם טמא, אינו חייב רק משום דם, ולא משום נותר או טמא, מדמיעטיה קרא לדם משאר חיובים:
לה) אין חייבין עליהם משום טומאה
בין באכלן, או הקריבן, כשהמקריב טמא או הנקרב טמא פטור מכרת:
לפי כתב-יד קופמן
קודשי גוים – קרבנות ששלחו נכרים למקדש בירושלים, אין חייבין עליהם משם פיגול נותר וטמא – אין הם נחשבים לקודשים ודינם כחולין, והשוחטן בחוץ פטור דברי רבי שמעון – כך בכתב היד, בכמה מעדי הנוסח הטובים (מל, מפ) וכן במקבילה בתוספתא שאותה נביא להלן. בדפוס הראשון (מנ) ובדפוס וילנא ״רבי מאיר״. רבי יוסה מחייב – לא ברור מתי רבי יוסי מחייב, בכל המקרים הללו (פיגול, נותר וטמא) או רק לגבי השוחט בחוץ.
המחלוקת בין שני התנאים היא עקרונית: מה מעמדם של קודשי נכרים. בנושא זה עסקנו בפירושנו למשנת שקלים (פ״א מ״ה); שם נקבע שנכרי (וכותי) ששקלו אין מקבלים מידם: ״אין מקבלים מידם1 קיני זבים וקיני זבות, וקיני יולדות, חטאות ואשמות [אין] מקבלים מידם2״. הכלל שחכמים קובעים הוא שמותר לקבל מגוי תרומה, אך אסור לקבל ממנו כל דבר שיש בו ביטוי להכרה בכך שהוא מחויב במצווה. הוא רשאי לתרום, אך לא להשתתף בתור שותף בעל חובות, וממילא גם לא בתור בעל זכויות. זו הגישה הכללית במקורות, אם כי בפירושנו ראינו פרשנים (קנוהל) הטוענים שהיה איסור כללי על קבלת קרבנות מגויים. בפירושנו למשנה שם נמנענו מלקבל עמדה זו, אך עם זאת ברור שבית שמאי החמירו והסתייגו יותר מבית הלל מלקבל את קרבן הגוי.
בספרות נמצאות עדויות רבות להשתתפות גויים בחיי היום-יום במקדש. דומה שספרות התקופה ציינה בהנאה ובגאווה מיוחדת שגם לא-יהודים מעריצים את אלוקי ישראל, והרחבנו בכך בפירושנו לשקלים. המקורות היהודיים ראו בהשתתפות הגויים בעבודת ה׳ משום הכרה בבורא עולם, והתפארו בהתפשטות האמונה באל האחד. ברם, כפי שהסברנו, מבחינתם של הגויים הייתה זו מחווה מחייבת הרבה פחות. מבחינת הנכרי הייתה זו מחווה פוליתאיסטית שגרתית, אך היהודים נתנו לכך משמעות מונותאיסטית מחייבת יותר.
לאור רקע כללי זה יש לחזור למשנתנו. המשנה מנוסחת באופן כללי, ולא ברור האם היא עוסקת בקרבנות נדבה או בקרבנות חובה. אדרבה, הניסוח ״קודשי״ נראה כניסיון להתחמק מלנקוט עמדה בשאלה זו. אם נפרש שמדובר בקרבנות חובה, הרי שעמדתו של רבי יוסי סותרת את כל הנאמר לעיל. אם מדובר בקרבנות נדבה, הרי שיש להסביר שלדעתו של רבי מאיר (שמעון) אמנם מקבלים מהם קרבנות נדבה, אך אין אלו קרבנות ממש אלא מקבלים אותם רק מפני ״דרכי שלום״ או מפני הכבוד. אבל הקרבן איננו קרבן מלא, ואינו מחייב טיפול זהיר כבקודשי שמים.
בתוספתא שמות הדוברים הפוכים ורבי שמעון אומר שאין הם קודשים שלמים, אם כי חייבים לצרף אליהם נסכים. לרבי יוסי מייחסת התוספתא מגמת החמרה: ״אמר רבי יוסי רואה אני בכולן להחמיר״ (פ״ה ה״ו, עמ׳ 487). אם כן גם רבי יוסי מודה שאין הם קרבן ממש אך מחמיר בטיפול בהם, כאילו היו קודשים. התוספתא מוסיפה הגבלה: ״במה דברים אמורים? בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית מודה רבי שמעון שמועלין בהן...⁠״ (שם). אגב כך אנו שומעים שהתוספתא מפרשת את המשנה בקרבן נדבה, כמו שהצענו. משנתנו אינה נוקטת עמדה גלויה בשאלת הקבלה של קרבנות מגויים, אך דרך המפרט ההלכתי ניכרת התובנה שגם אם מקבלים אותם, אין הם קודש אמִתי.
דברים שאין חייבין עליהן משם פיגול – כל אלו שנימנו במשניות ב-ד. סביר להניח שאין המשפט חל על קודשי גויים שכן בהם נאמר במפורש שאין חייבים עליהם גם משום נותר וטמא, חייבין עליהם משם נותר משם טמא חוץ מן הדם – כן שנינו במשנת מעילה: ״הקומץ, והלבונה, והקטורת, ומנחות כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכין, מועלין בהן משהוקדשו. קדשו בכלי, הוכשרו ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה, וחייבין עליהן משום נותר, ומשום טמא. ופיגול אין בהן. זה הכלל, כל שיש לו מתירין אין חייבים עליו משום פיגול, נותר, וטמא עד שיקרבו מתיריו. וכל שאין לו מתירין, כיון שקדש בכלי חייבין עליו משום נותר, ומשום טמא, ופגול אין בו״ (פ״ב מ״ט). פיסקנו את המשנה כך שלא תסתור את משנתנו, אבל אלבק פיסק: ״הקומץ... וחייבין עליהן משום נותר. ומשום טמא ופיגול אין בהן. זה הכלל כל שיש לו מתירין, אין חייבים עליו משום פיגול, נותר, וטמא עד שיקרבו מתיריו. וכל שאין לו מתירין כיון שהקדש בכלי חייבין עליו משום נותר. ומשום טמא ופגול אין בו״. כך נוצרת מחלוקת בין המשניות. איננו סבורים שיש צורך לפרש משניות בניגוד לפשטן כדי להימנע מסתירות, אך אם לפנינו שני פירושים שקולים נעדיף תמיד את זה שיעלה בקנה אחד עם המקורות האחרים3.
[ו]נומו – מילה זו מופיעה בכתבי היד הטובים. היא חסרה בדפוס הראשון ובדפוסים נוספים, אבל מופיעה בנוסח הבבלי בצורה דומה (נומי) (מו ע״ב4). ״נמתי״ הוא כמו אמרתי, ו-נומי (או נומו) פירושו ״דברי״ רבי שמעון. המעתיק כבר לא הבין את הצורה וכתב וניקד ״ונומו״ מתוך הבנה ש״נומו״ הוא חלק מהדם (הנימים שבו?). רבי שמעון – בדפוס נוסף ״אומר״, וכן בכל עדי הנוסח שאינם גורסים ״נומי״. ברור שלנוסח ״נומי״ הקדום שכבר נדחק מלשונן של המשניות עדיפות ברורה. בדבר שדרכו להיאכל אבל כגון העצים והלבונה והקטרת אין חייבין עליהם משם טומאה – הרמב״ם פירש שאם נגע בהם הטמא הקרבן לא נפסל. וקשה! ניחא עצים שאין הם כלי אינם מקבלים טומאה, אך הקטורת שהיא מעשה אומן מדוע שלא תקבל טומאה? המפרשים מסבירים בפשטות שאין הם מקבלים טומאה אך ללא נימוק, ואת דעת חכמים מסבירים בדרשה מיוחדת (תיו״ט5, רע״ב ועוד). אפשר שהטומאה היא טומאת אוכלין, ואלו אינם אוכל, ורק בכך עוסקת המשנה. לכך מתכוון הבבלי (מו ע״ב) בדיון האם המחלוקת בין חכמים לרבי שמעון היא בטומאת בשר או בטומאת גוף, או בשניהם. פירושנו הוא שהמחלוקת היא במה שהבבלי קורא ״טומאת בשר״, שהמינוח הרגיל לה הוא טומאת אוכלין. בספרא (צו פרק ט״ו ה״ו, לח ע״ב) מופיעה דרשה של רבי ישמעאל שעצים אינם כשלמים שעליהם חל דין פיגול. ברם דרשה זו באה להסביר מדוע אין לעצים וללבונה דין פיגול, ואין כאן נקיטת עמדה לגבי נותר וטמא. אדרבה, משמע שלגבי נותר וטמא רבי ישמעאל כרבנן6.
1. ב-מ, מו, מל חסר ״ואין מקבלין מידם״, וב-מרב נוסף המשפט בגיליון. אין לכך משמעות של תוכן. גם בהמשך חלו שינויים, ולעתים חוזרים על המילים ״אין מקבלים מידם״.
2. כך בכתב יד קופמן. שלוש המילים האחרונות מיותרות ואינן ב-מל, וגם חלק מהראשונים לא גרסו אותן. רבי יוסף אשכנזי גרס ״חטאות ואשמות מקבלין מידם״. ברור שהוא גרס שהכוונה לכותי, שהרי הגוי ודאי שאין מקבלים ממנו חטאות.
3. ראו פירושנו למעילה שם שם.
4. המילה חסרה בכתב יד וטיקן 121-120.
5. ראו דבריו על סתירה בדברי הרמב״ם עצמו.
6. ולשווא תיקנו בעל קרבן אהרן ובעל מלאכת שלמה את נוסח הספרא ל״רבי שמעון״.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ו) לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְבָרִים הַזֶּבַח נִזְבָּח, לְשֵׁם זֶבַח, לְשֵׁם זוֹבֵחַ, לְשֵׁם הַשֵּׁם, לְשֵׁם אִשִּׁים, לְשֵׁם רֵיחַ, לְשֵׁם נִיחוֹחַ. וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, לְשֵׁם חֵטְא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְלִבּוֹ לְשֵׁם אַחַד מִכָּל אֵלּוּ, כָּשֵׁר, שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין, שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד.
The slaughtered offering is slaughtered for the sake of six matters, and one must have all of these matters in mind: For the sake of the particular type of offering being sacrificed; for the sake of the one who sacrifices the offering; for the sake of God; for the sake of consumption by the fires of the altar; for the sake of the aroma; for the sake of the pleasing of God, i.e., in fulfillment of God’s will; and, in the cases of a sin offering and a guilt offering, for the sake of atonement for the sin.
Rabbi Yosei says: Even in the case of one who did not have in mind to slaughter the offering for the sake of any one of these, the offering is valid, as it is a stipulation of the court that he should not state any intent ab initio. This is necessary because the intent follows only the one performing the sacrificial rite, and therefore if the one who slaughters the animal is not careful and states the wrong intent, the offering would be disqualified through his improper intent.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ו] לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְבָרִים הַזֶּבַח נִזְבָּח: [לְשֵׁם זֶבַח], לְשֵׁם זוֹבֵחַ, לְשֵׁם שֵׁם, לְשֵׁם אִשִּׁים, לְשֵׁם רֵיחַ, לְשֵׁם נִיחוֹחַ; חַטָּאת וְאָשָׁם, לְשֵׁם חֵטְא.
אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְלִבּוֹ לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, א
כָּשֵׁר, שֶׁהוּא תְנַי בֵּית דִּין; שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא לְאַחַר הָעוֹבֵד.
א. בכ״י: ׳שֶׁלֹּא׳ מחוק בקו
לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְּבָרִים הַזֶּבַח נִזְבָּח: לְשֵׁם זֶבַח, לְשֵׁם זוֹבֵחַ, °°לְשֵׁם °שֵׁם°, לְשֵׁם אִישִּׁים, לְשֵׁם רֵיחַ, לְשֵׁם נִיחוֹחַ; וְחַטָּאת וְאָשָׁם – לְשֵׁם °חֵטְא°. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלֶּה – כָּשֵׁר, °שֶׁהֵן° תְּנַיי בֵּית דִּין שֶׁאֵין מַחֲשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא אַחַר °הָעוֹבֵד°. לְעוֹלָם אֵין הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הַשּׁוֹחֵט: שֶׁהַשּׁוֹחֵט מִתְכַּוֵּין לְשֵׁם חַטָּאת, וְהַבְּעָלִים מִתְכַּוְּונִין לְשֵׁם עוֹלָה; הַשּׁוֹחֵט מִתְכַּוֵּין לְשֵׁם עוֹלָה, וְהַבְּעָלִים מִתְכַּוְּונִין לְשֵׁם חַטָּאת – לְעוֹלָם אֵין הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הַשּׁוֹחֵט.
לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם הזבח כו׳ – מכלל דברינו נתבאר לך שלא הוצרך שיהיו השלמים נשחטים לשם שלמים ולא עולה לשם עולה וכבר הודעתיך בתחלת המסכתא שאם שחט סתם כשר והתנא הזה הצריך שתהא כוונת בעל הקרבן לאלה הו׳ דברים מוסף על השוחט: וא״ר יוסי שהוא תנאי בית דין שאין הולכים אלא אחר מחשבת העובד בלבד ר״ל השוחט או המקבל או הזורק אבל בעל הזבח לא והלכה כרבי יוסי ולפיכך דברי האומר בעלים מפגלים נדחין ואין ענין המחשבה תלוי אלא בעושה אחד מד׳ העבודות בלבד כמו שנזכר:
לְשֵׁם זֶבַח. לַאֲפוֹקֵי שִׁנּוּי קֹדֶשׁ, כְּגוֹן לְשֵׁם זֶבַח אַחֵר.
לְשֵׁם זוֹבֵחַ. לַאֲפוֹקֵי שִׁנּוּי בְּעָלִים. כִּדְיָלְפִינַן לְעֵיל בְּרֵישׁ פֶּרֶק קַמָּא מִמּוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה׳ אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה כוּ׳.
לְשֵׁם אִשִּׁים. לַאֲפוֹקֵי אִם שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לַעֲשׂוֹתוֹ חֲתִיכוֹת צְלוּיוֹת בְּגֶחָלִים.
לְשֵׁם רֵיחַ. לַאֲפוֹקֵי אִם צְלָאָן תְּחִלָּה חוּץ לַמַּעֲרָכָה, דְּתוּ לֹא מַסְקֵי רֵיחָא.
לְשֵׁם הַנַּחַת רוּחַ. נַחַת רוּחַ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאָמַר וְנַעֲשָׂה רְצוֹנוֹ. וְכָל הָנֵי יָלְפִינַן לְהוּ מִדִּכְתִיב אִשֶּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ.
לְשֵׁם חֵטְא. לְשֵׁם חֶטְאוֹ שֶׁהוּא מְבִיאוֹ עָלָיו.
אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְלִבּוֹ לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ. אֶלָּא שְׁחָטוֹ סְתָם, כָּשֵׁר.
שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין. שֶׁיִּשְׁחֹט סְתָם וְלֹא לֵימָא לִשְׁמָן, דִּלְמָא אָתֵי לְמֵימַר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן.
שֶׁאֵין הַמַּחְשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד. הִלְכָּךְ אִי הֲוָה אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן אַף כִּי אָמְרוּ הַבְּעָלִים לִשְׁמָן, לָאו מִידֵי הוּא, דְּלָאו בְּדִידְהוּ תַּלְיָא מִלְּתָא, דִּכְתִיב: הַמַּקְרִיב אוֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב (ויקרא ז׳:י״ח). וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי.
לשם זבח – to exclude the change in holiness, as for example, for the sake of another sacrifice.
לשם זובח – to exclude the change in owners as we derived above at the beginning of the first chapter (i.e., Mishnah 1) from (Deuteronomy 23:24): “You must fulfill what has crossed your lips and performed what you have voluntarily vowed to the LORD our God, etc.”
לשם אשים – to exclude if he slaughtered it on the condition to make of it roasted pieces on the coals.
לשם ריח – to exclude if he roasted them first outside of the pile of wood on the altar in the Temple, for furthermore, this does not causes its scent to rise.
לשם הנחת ריח – please to the Holy One, Blessed be He who said and we fulfill his will. And all of these we derive them from as it is written (Leviticus 1:9): “a gift of pleasing odor.”
לשם חטא – for the sake of his sin that he brings it upon it.
אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו – but rather that he merely slaughtered it, it is fit/appropriate.
שהוא תנאי ב"ד – that he should merely slaughter it, but not state its purpose, perhaps he will come to state that it was not for that sake.
שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד – Therefore, if he would say that it was not for their sake, even though the owners stated that it was for their sake, it is not anything, for the matter does not depend upon them, as it is written (Leviticus 7:18): “it shall not count for him who offered it,”. And the Halakha is according to Rabbi Yossi.
לשם ששה וכו׳. ריש מכילתין ואיתה בת״כ פ׳ ויקרא פי״ז וכתבו תוס׳ ז״ל הזבח נזבח לא שחשב בשעת שחיטה לשם ששה דברים אלא כלומר הזבח נעשה לשם ששה דברים וכל אחת בשעתה ע״כ: בפי׳ ר״ע ז״ל לשם אשים לאפוקי אם שחטו ע״מ לעשותו חתיכות צלויות בגחלים. אמר המלקט היינו כבבא דאיתא בגמ׳ והוא פירש רש״י ז״ל וכן פירש ג״כ הרמב״ן ז״ל בפ׳ ויקרא בפסוק עולה אשה ריח ניחוח וכתב שיש אחרים שפירשו שר״ל שישחטנו ע״מ להעלותו ע״ג אש בוערת במערכה לא להעלות על גבי גחלים אוממות שמתכבות והולכות וכתב שיש שגורסין לאפוקי גבבא בגימל פי׳ שלא יחשוב להעלותו ע״ג אש של קש ושל גבבא אלא על גבי אש של עצים ע״כ בקיצור:
והחטאת והאשם לשם חטא וכו׳. בספר ישן כתוב חטאת ואשם לשם חטאת ואשם א״ר יוסי שמעתי שאף וכו׳:
שאין המחשבה הולכת. נ״א ואין המחשבה והרמב״ם ז״ל פי׳ שת״ק דמתני׳ הצריך שתהא כונת בעל הקרבן לאלה הששה דברים מוסף על השוחט ע״כ משמע שהוא גורס שאין המחשבה הולכת בשין והן דברי ר׳ יוסי וכמו שכתבתי בפ׳ שני דחולין סימן ז׳. ובגמ׳ מתניתין דקתני ואין המחשבה הולכת אלא אחר העובד דלא כר׳ אלעזר בר׳ יוסי דאמר שמעתי שהבעלים מפגלין וטעמיה מדכתיב והקריב המקריב קרבנו לה׳ אלמא בעלים נמי מקריב קרי להו הלכך הוו להו בכלל המקריב לא יחשב. ור׳ אלעזר בר׳ יוסי הא דאמרן ס״ל זה מחשב וזה עובד הויא מחשבה וכן נמי ר׳ אליעזר דתנן בפ׳ שרי דמסכת חולין השוחט לנכרי שחיטתו כשרה ור׳ אליעזר פוסל וכן נמי ר׳ שמעון בן אלעזר דאמר בשבת פ׳ כלל גדול כל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו ובא אחר והוציאו נתחייב זה במחשבתו של זה וכדכתבי׳ התם. וביד ספ״ד דהלכות מעשה הקרבנות ורפי״ד דהלכות פסולי המוקדשין:
לשם זבח. שנאמר (שם ז׳) ובשר זבח תודת שלמיו. שתהיה זביחה עם שאר העבודות לשם שלמיו וכן שאר הקרבנו׳. הרמב״ם ספ״ד מהלכות מעשה הקרבנות:
אף מי שלא היה בלבו. פי׳ הר״ב אלא שחטו סתם כו׳ וכן פירש״י ומשמע דתנא קמא נמי אשוחט קאי. והיינו דפירש הא דקאמר ר״י שאין המחשבה כו׳ אף כי אמרי הבעלים וכו׳. והרמב״ם פי׳ דת״ק מצריך שתהא כוונת בעל הקרבן כו׳ ופליג ר״י וכו׳ ואתא שפיר שאין המחשבה כו׳. לאפוקי לת״ק דמצריך ג״כ למחשבת בעל הקרבן. ומ״מ אף ת״ק לא אמר אלא לכתחלה. ולא דבעלים מפגלים. דהא בגמרא אמרינן מתני׳ דלא כי האי תנא. דתניא אר״א בר״י שמעתי שהבעלים מפגלים. ומדאמרי׳ מתניתין [דלא כי האי תנא ולא אמר ר״י דלא] וכו׳. ש״מ דאף לתנא קמא הבעלים מפגלים ועיין במשנה ז׳ פ״ב דחולין:
{יז} זֶבַח. שֶׁנֶּאֱמַר [וַיִּקְרָא יז] וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו, שֶׁתִּהְיֶה זְבִיחָה עִם שְׁאָר עֲבוֹדוֹת לְשֵׁם שְׁלָמִים, וְכֵן שְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת. הָרַמְבַּ״ם:
{יח} וּמַשְׁמַע דְּתַנָּא קַמָּא נַמִּי אַשּׁוֹחֵט קָאֵי כוּ׳. וְהָרַמְבַּ״ם פֵּרֵשׁ דְּתַנָּא קַמָּא מַצְרִיךְ שֶׁתְּהֵא כַוָּנַת בַּעַל הַקָּרְבָּן כוּ׳, וּפָלֵיג רַבִּי יוֹסֵי כוּ׳ וַאֲתָא שַׁפִּיר שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה כוּ׳ לַאֲפוֹקֵי לְתַנָּא קַמָּא דְּמַצְרִיךְ גַּם כֵּן לְמַחֲשֶׁבֶת בַּעַל הַקָּרְבָּן. וּמִכָּל מָקוֹם אַף תַּנָא קַמָּא לֹא אָמַר אֶלָּא לְכַתְּחִלָּה וְלֹא דִּבְעָלִים מְפַגְּלִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
לו) לשם זבח
לאפוקי בשחטו לשם קרבן אחר, דהיינו שינוי קודש:
לז) לשם זובח
לאפוקי שנוי בעלים, דהיינו בשחטו לשם אדם שאינו בעליו:
לח) לשם השם
ר״ל לשם הקב״ה. ונ״ל דאתא לאפוקי בשחטו לשם חולין, [וכן משמע קצת בש״ס]:
לט) לשם אשים
לאפוקי בשחטו על מנת להקריבו ע״ג גחלים ולא ע״ג אש:
מ) לשם ריח
לאפוקי בשחטו ע״מ לצלות הדבר הנקרב תחילה חוץ למערכה, ודעתו להקריבו אח״כ דתו לא מסקי ריח:
מא) לשם ניחוח
על מנת לעשות נחת רוח להקב״ה, שאמר ונעשה רצונו:
מב) והחטאת והאשם לשם חטא
לשם חטאו שהוא מביאו עליו:
מג) אמר רבי יוסי אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו
רק שחטו סתם:
מד) שהוא תנאי בית דין
שישחט סתם ולא לימא לשמן, שמא יטעה ויאמר שלא לשמן:
מה) שאין המחשבה הולכת
נ״ל דר״ל גם זה תנאי ב״ד שאין המחשבה הולכת וכו׳ [כמו שאפר כירה מוכן, ועי׳ מ״ש שם, ועי׳ התוי״ט פ״ה דאהלות מ״ו, ופ״ה דפרה מ״ה שאין מצילין וכו׳ וכ״כ ידים פ״א מ״ב, ועוד הרנה דוגמתן]:
מו) אלא אחר העובד
ר״ל בחישב העובד לשמן, והבעלים חשבו שלא לשמן, או איפכא, לא מהני רק מחשבת העובד:
לפי כתב-יד קופמן
לשם ששה דברים הזבח ניזבח – משנתנו היא הסבר והמשך של המשנה הראשונה במסכת, ושל המשניות שבאו אחריה. נקבע שם שהשחיטה צריכה להיות לשמה, ועתה המשנה מסבירה ומסכמת מהו ״לשמה״. למען הדיוק נקבע שאם שחט שלא לשמה הזבח כשר, חוץ ממקרים מסוימים, אך עדיין מן הראוי לזבוח את הזבח לשמו. לשם זבח – לשם קרבן פלוני (חטאת, אשם וכו׳), לשם זובח – אם זה פסח אזי הוא נשחט לשם המנויים עליו, וזו היא ששנינו ״שחטו שלא לאוכליו ושלא למנוייו... פסול״ (פסחים פ״ה מ״ג, וראו פירושנו לה), וכן: ״ ׳במכסת נפשות׳. אין מכסת אלא מנין, שישחטנו למנוייו. ואם שחטו שלא למנייו עבר על מצוה. שומע אני שיהא כשר? תלמוד לומר ׳איש לפי אכלו תכוסו׳. שנה עליו הכתוב לפסול״ (מכילתא דרבי ישמעאל, בא, מסכתא דפסחא ג, עמ׳ 12; בבלי, פסחים עח ע״ב; סא ע״א).
לשם שם – לה׳ ולא לאלילים או לשם חולין, לשם אישים – לצלות את הבשר על האש. המשנה רומזת לפסוק ״אשה ריח ניחוח״ (ויקרא א ט), ו״אשה״ התפרש כהעלאה על המזבח, לשם ריח – ריח הצלי ובעיקר גם דרישה זו באה מתוך הסתמכות על הפסוק ״ריח ניחוח״. לשם ניחוח – ריח הוא ניחוח, ודרישת המשנה היא ספרותית בלבד, בעקבות הפסוק שציטטנו. חטאת והאשם לשם חטא – חטאת ואשם באים על חטא ספציפי, והוא חלק מהכוונה. לעיל (פ״א מ״א) הסברנו ש״לשמו״ ו״כוונה״ בשפת התנאים משמעו מודעות. במקרה זה המשנה דורשת כבר מודעות ברמה גבוהה יותר, מודעות מלאה לפרטים. כאמור, הדרישה אינה רֵאלית. באופן טבעי המודעות אינה מוגדרת בסעיפים, מה שהגדיר את סעיפי המשנה הוא הפסוק ולמעשה הרשימה ספרותית. היא גם אינה נכנסת לפרטים ההלכתיים, מה קורה למי ששוחט למנויים ולמי שאינם מנויים, האם רשאי אדם להצטרף לאכילת קרבן, שאלות שמשנת פסחים דנה בהם (פ״ה מ״ב-מ״ג).
אמר רבי יוסה1 אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אילו כשר – מלשון הכתוב קשה להכריע האם רבי יוסי אינו דורש כוונה כלל, ומשמעות דבריו היא מי שלא היה בלבו אף לא לשם אחד, או שכוונתו למי שלא היה בלבו אחד מהשמות הללו, אלא רק חמשת האחרים. יתר על כן, לפי הפירוש הראשון האם הוא חולק על התביעה שהשחיטה תהיה לשמה, או שמא הוא מסתפק במודעות כללית. מכל מקום, ודאי שהוא חולק על תנא קמא ועל משנת פסחים.
שהוא תניי בית דין שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד – לכאורה אפשר להבין שאלו דברי רבי יוסי. תנאי בית דין הוא שהזביחה הולכת אחר מחשבת הזובח, ברם אם כך אין בדבריו נימוק לדעתו המיוחדת. אדרבה, גם הוא דורש מחשבה. הרמב״ם פירש שמשפט זה הוא עיקר דבריו, ויש להבינם באופן זה: בעלים שלא חשבו אף אחת ממחשבות אלו כשר, שכן המחשבה הולכת אחר השוחט. ברם בראשית דברי רבי יוסי אין כלל הדגשה שהוא מדבר על הבעלים או על השוחט, ועיקר חידושו של רבי יוסי חסר מן הספר, ואין להכניסו לדבריו. אם כן, אפשר שהמשפט חוזר לדברי חכמים ולכל ארבעת הפרקים האחרונים שתנאי בית הדין הוא ש״המחשבה״ היא מחשבת העובד, ומי שאינו עובד אינו יכול לפגל את הקרבן או לפסלו. כלומר, אם מישהו אחר אכל אותו אחר זמנו אין הקרבן נפסל רטרואקטיבית, כפי שדנו בנושא בסוף פרק ב. ״תנאי בית דין״ הוא כנראה מינוח להחלטה ״שרירותית״, כלומר כזו שנובעת לא מנימוק הלכתי-משפטי או מפסוק בתורה, אלא כהסדר שחכמים קבעו מנימוקים שונים, מן הסתם מנימוקים חברתיים או מוסריים, ובמקרה זה שלא יוכל אדם לפגל או לפסול קרבן של אחר. אדם צריך להביא את קרבנו כנדרש, וכל העבודות צריכות להיעשות כנדרש. אנשים אחרים אינם יכולים לפסול קרבן שאינו שלהם. אפשר שלהלכה גם רקע רֵאלי. בימי המרד הגדול השתלטו קנאים על בשר הקרבנות ושדדו אותו לעצמם; חכמים, או הנהגת המקדש, קבעו אפוא שאם אדם זר נהג שלא כהלכה אין הדבר משפיע על כשרות הקרבן.
המשפט חוזר בחולין פ״ב מ״ז כהלכה לכל דבר, ולא כתנאי בית דין. מכאן מודעה רבה לאורייתא. הלכות המוגדרות כ״תנאי בית דין״ עשויות להופיע כהלכות סתם, ומכאן שגם אם אנו פוגשים הלכה סתמית ייתכן שלא נקבעה רק מנימוקים משפטיים אלא כתנאי בית דין. על כן חובה עלינו להיזהר שלא ״להמציא״ נימוקים משפטיים, ואולי ההלכות שנקבעו ללא הנמקה משפטית (כתנאי בית דין) רבות הרבה יותר מאלו שזכו לתיאור זה במפורש.
התוספתא חוזרת על כל האמור במשנה ומוסיפה: ״לעולם אין הכל הולך אלא אחר השוחט, שהשוחט מתכוין לשם חטאת, והבעלים מתכונין לשם עולה. השוחט מתכוין לשם עולה, והבעלים מתכוונין לשם חטאת״ (פ״ה הי״ג, עמ׳ 487). התוספתא מסבירה, אפוא, ש״העובד״ הוא השוחט ולא הבעלים.
הבבלי מצביע על כך שהנחה זו שנויה במחלוקת: ״דתניא, אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: שמעתי שהבעלים מפגלין״ (מז ע״א), ואכן גם במשנתנו אפשר שחכמים חולקים על ״תנאי בית הדין״ (רבי יוסי?). אנו העדפנו לראות במשפט התנאי את דברי הכול, ואם כן התנאי אמנם איננו של רבי יוסי אך יש חכמים החולקים עליו. הבבלי ממשיך להתחבט בנושא, אך כפשוטם של דברים לפנינו מחלוקת, וכן במדרש התנאים: ״תאני רבי ישמעאל לפי שהיו ישראל אסורין בבשר תאוה במדבר לפיכך הזהירן הכתוב שיהו מביאין קרבנותיהן לכהנים, והכהן שוחט ומקבל. אפעלפי שהבעלים יושבים ומחשבים כל היום אין הכל הולך אלא לאחר השוחט״ (ויקרא רבה, כה ז, עמ׳ תקטז2).
הבבלי אינו מביא מקור תנאי מפורש למחלוקת האם הולכים אחר דעת העובד או אחר דעת השליח, אך נראה שניתן ללמוד על המחלוקת ממשנת חולין (פ״ב מ״ז) בשאלת השוחט לנכרי. רבי אליעזר פוסל כי מחשבת הגוי פסולה בעיקרון (כלומר מחשבת הבעלים קובעת), וחכמים מכשירים משום שהגורם המכריע הוא מחשבת העובד (השוחט) שהוא ישראל, וסתם ישראל מחשבתו כשרה, וכוונתנו להכשר. ניתן גם להסביר את חכמים שגם הם מסכימים שמחשבת בעלים קובעת, אלא שהם חולקים על ההנחה שסתם מחשבת גוי לעבודה זרה. מכל מקום, קרוב להניח שהם חולקים על הנימוק שמביא רבי אליעזר.
אם כן, מחלוקת תנאים היא האם המחשבה הפוסלת היא מחשבת העובד (השוחט – השליח) או מחשבת הבעלים. רבי יוסי מביא שני נימוקים להלכה שמחשבת העובד קובעת. בחולין זהו קל וחומר, ובמשנת זבחים זהו תנאי בית דין. מטיבם שני הנימוקים סותרים זה את זה, שכן אם יש קל וחומר למה צריך ״תנאי״, שהוא מעין הליך חוץ-משפטי ומחוץ להיגיון ההלכתי. אלו שתי מסורות, ודומה שאף אחד מהנימוקים אינו משכנע. העמדות השונות נקבעו מטעמים שאיננו יודעים מהם והם לא נמסרו. מאוחר יותר התנאים מנסים למצוא להלכה הקדומה נימוקים שונים, אך אין הם רואים בנימוקים אלו בסיס ממשי, אלא מסגרת ספרותית בלבד. אפשרות אחרת היא שלפנינו שתי עמדות חולקות (תרי תנאי אליבא דרבי יוסי).
מכיוון שכך, אנו רשאים לשער טעם אחר להלכה. לדעתנו השאלה היא שאלת הדמוקרטיזציה של המקדש. חכמים עמלו להדגיש שהמקדש הוא של ישראל, הכוהנים הם שליחי ישראל העושים את דבריהם. לעומת זאת הצדוקים ראו במקדש מוסד השייך לעובדיו, ומשרת כמובן את כלל ישראל3. מי שסבור שהבעלים האמִתיים הם הישראלים המביאים את הקרבנות סבור שמחשבתם פוסלת, ומי שמעניק את הכוח והמשקל לכוהנים רואה בהם את מבצעי העבודה וממילא הם הפוסלים או המכשירים ומעשיהם קובעים, ולא דעתו של מי שהביא ומימן את הקרבן.
השאלה מחשבתו של מי פוסלת קרובה לשאלת שליח לדבר עברה. ניתן להגדיר את הכוהן כשליח, ואזי אם מחשבת הכוהן ומעשיו פוסלים הרי שהכוהן הוא בבחינת שליח לדבר עברה. בדיני מעילה (שימוש בשוגג ברכוש המקדש) נקבע שמחשבת הבעלים קובעת ולא מחשבת השליח (משנה מעילה פ״ו מ״א). לעומת זאת בנזיקין נקבע שאין שליח לדבר עברה. יש מקום לדון בתפיסה המשפטית הכוללת של מוסד השליחות, ברם לפי דרכנו הדיון התנאי לא עסק בשאלה משפטית כללית כזאת ולכן גם אנו רשאים לדון בה רק בהקשר האמוראי שבו גובשו תפיסות משפטיות כאלה, ולא כאן המקום לדיון זה.
1. בעל מלאכת שלמה גרס ״שמעתי אף...⁠״.
2. ראו עוד תוספתא פ״ה הי״ג. משני המקורות משמע שברור לתנאים שלא הבעל שוחט, אלא אדם אחר והוא הכוהן. אך רק רבי ישמעאל אומר זאת במפורש. ספראי הסיק מכך שרבי ישמעאל סבר שגם להלכה שחיטה בזר אסורה (עליה לרגל, עמ׳ 235), כדעתו של האמורא בירושלמי יומא פ״ג ה״ז, מ ע״ד.
3. על כך ראו במבוא למסכת שקלים.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

זבחים ד – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), משנה כתב יד קאופמן זבחים ד – מהדורת הרב דן בארי על פי כ"י קאופמן A50 (הערת המהדיר: הניקוד תוקן על פי כללי הדקדוק בנוגע למלא וחסר, ולפי הצליל לגבי קמץ ופתח, צרי וסגול, המתחלפים בכתב יד קאופמן מתוך הגיה ספרדית), מקבילות בתוספתא זבחים ד – מהדורת 'תוספתא מבוארת' מאת הרב דוד פיאלקוף, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., קישורים לתלמודים זבחים ד, רמב"ם זבחים ד, ר׳ עובדיה מברטנורא זבחים ד – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מלאכת שלמה זבחים ד, תוספות יום טוב זבחים ד, עיקר תוספות יום טוב זבחים ד, תפארת ישראל יכין זבחים ד, משנת ארץ ישראל זבחים ד – משנת ארץ ישראל, מאת שמואל ספראי, זאב ספראי, חנה ספראי (ירושלים, תשס"ח-תש"פ) (CC BY 3.0)

Zevachim 4 – Adapted by ALHATORAH.ORG from the William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Mishna MS Kaufmann Zevachim 4, Tosefta Parallels Zevachim 4, Kishurim LaTalmudim Zevachim 4, Rambam Commentary on the Mishna Zevachim 4, R. Ovadyah MiBartenura Zevachim 4 – Translated by Rabbi Robert Alpert (2020) (CC BY 3.0), Melekhet Shelomo Zevachim 4, Tosefot Yom Tov Zevachim 4, Ikkar Tosefot Yom Tov Zevachim 4, Tiferet Yisrael Yakhin Zevachim 4, Mishnat Eretz Yisrael Zevachim 4

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×